עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.2.1970, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

בטרקלינה של גברת מרטן, גיבורת סיפור האהבה הנוגה של אנאטול פראנס, מבקרים בני־אדם עטויי מחלצות ונושאי שמות ותארים רבי־רושם, מסלתה ושמנה של פאריס, אנשי צבא וספרות, פוליטיקה, כספים ומדע. ביניהם אחד ושמו מר שמול:

"והנה בא זקן ורוד, בעל שיער בהיר ומסולסל, איש קצר־רואי, כמעט סומא תחת משקפי־הזהב שלו, קצר־רגלייים, והוא הולך ונכשל ברהיטים, משתחווה לכורסאות הריקות, נתקל במראות ונועץ את חוטמו העקום בפני הגברת מרטן, שהביטה בו בהתמרמרות.

"זה היה מר שמול, החבר לאקדמיית־הכתבות. הוא חייך והעווה פניו. פנה לנסיכה מרטן בדברי מחמאות בקולו הגס והמגושם, אשר בא לו בירושה מאת אבותיו היהודים, שהיו מציקים בקול זה לבעלי החובות שלהם, איכרי אלזס, פולין וקרים. בדברו משך את הפסוקים בכבדות. בלשן גדול זה, החבר לאקדמיה הצרפתית, ידע את כל הלשונות חוץ משפת צרפת. והגברת מרטן התענגה על מחמאותיו, שהיו כבדות ומזדחלות כגרוטאות הברזל המונחות למכירה בחנויות הסמרטוטים, אשר ביניהן נזדמנו אי־אלה ציצי־מליצה מיובשים מתוך האנתולוגיה. מר שמול היה בעל שכל טוב וחובב משוררים ונשים.

“לאחר שהריק מר שמול את אוצר מחמאותיו, נעשה קודר ומעורר חמלה. הוא נאנח פעמים הרבה עד בלי סוף ועמד להתאונן בהפרזה על גורלו הרע. אין לו די אותות־הצטיינות, שכרו והכנסותיו אינם מספיקים; המדינה אינה ממציאה מעון מתאים לו ולגברת שמול ולחמש בנותיהם. בתרעומותיו הובעה גדלות כל שהיא. ניצוץ מנשמות יחזקאל וירמיהו היה בו.” (“החבצלת האדומה”. עמ' י"ג).

כושר התיאור האירוני, הדק מן הדק, של אנאטול פראנס, מתבטא בתיאור תכונות נוספות של מר שמול:

“חרה לו על שהמשוררת לא הזכירה את שמו בקשר עם הכתובת הלזו. רוצה היה לקרוא את שמו בראש השיר, בשורותיו, בחרוזיו. רוצה היה לראות תמיד את שמו בכל מקום. אף היה מחפשו בעיתונים, שהיו ממלאים את כיסי בגדיו.” (שם. עמ' י"ד)

מר שמול “הנהו לטיניסטן מובהק ואחר מומסן הריהו האפיגרפיסטן הראשון בעולם.” (שם. עמ' ט"ו).

לקולגה שלו באקדמיה הצרפתית, חוקר שפת האטרוסקים, המכונה “מרמי האטרוסקי”, הוא חוזר ואומר בלי הפסק: “יודע אתה, כי אינך יודע אטרוסקית, אחי ועמיתי היקר; הודות לכך הינך מלומד מכובד ובעל שם טוב.” (שם. שם).

בכל ישיבה היה מר שמול שם את מרמי – “לשיננה באכזריות עליזה, והיה מלגלג עליו עד כדי כך, שמרמי עם כל טוב־ליבו הגיע לידי כעס. שמול אינו נוטר מטבעו. זוהי אחת המעלות שבהן מצטיין גזעו. אין הוא שומר חימה בליבו לאנשים שהוא מרדפם. יום אחד, בעלותו במדרגות האינסטיטוט בחברתם של רינן וד’אופרט, פגש את מרמי והושיט לו את ידו. מרמי מאן לקבלה ואמר: ‘אין אני מכירך.’ – ‘כלום כתובת רומית אני בעיניך?’ – החזיר שמול. במקצת גרמה תשובה זו למרמי המסכן שימות וייקבר.” (שם. עמ' ט"ז).

שנינותו של הסופר מוסיפה לוויית־חן לדמותו המפלצתית של מר שמול. אווירת הטרקלינים חביבה על אנאטול פראנס, דברי החכמים קולחים בהם, נכלים קטנים ורכילות גדולה. הפיקחות מרימה ראש: לועגים אנו לחיים הנלעגים ושמים בהם את מבטחנו. והנה המושא לאותה אירוניה דקה שלנו נעשה למחוז חפץ של מאוויים כמוסים. אמור לי על מה אתה צוחק ואומר לך מי אתה.

למשל, ארוחת ערב ממלכתית בביתה של הנסיכה מרטן־בלום!

“באמצע השולחן התנשא גוש של פרחים מתוך עיגול הטנא הרחב, העשוי ברונזה מוזהבת, ועליו פרשו נשרים כנפיהם, בין כוכבים ודבורים שמתחת לבתי־האחיזה הכבדים העשויים בצורת קרני־שפע. בקצות השולחן החזיקו אלילות־ניצחון בעלות כנפיים את קרני המנורות המודלקות. מערכת־שולחן זו בסגנון אמפיר ניתנה בשנת 1812 במתנה מאת נפוליאון לגרף מרטן־דה־ל’אן, אביו־זקנו של הגרף מרטן בלום דהאידנא.” (שם. עמ' ל“ב–ל”ג).

בחדר האוכל, לפני השולחן הערוך בפאר, מקבל הגרף מרטן־בלום (בעלה של תרזה), מתוך “נדיבות קודרת כל־שהיא ונימוסיות עגומה,” את אורחיו: גברת גרין, אשתו של מי שהיה שומר־החותם, הנסיכה סינווין, הגנרל לריווייר. אדון שמול. אדון מונטסיואי. גברת דה־סן־נום. הצייר דיוויקה. מר דניאל סלומון. הצייר גרין. הסופר פול ונס. מר בלם דה־סן־גום, סנטור אחד בלתי־ידוע, ודשרטר (מי שעתיד להיות מאהבה השני של הנסיכה מרטן־בלום).

בחבורה גאה זו, בהמולת השיחות על אודות “הפוליטיקה החיצונית, תערוכות הציור, השערוריות בבתים ההגונים והוויכוחים האקדמיים,” בטרם התעורר ויכוח ממושך על נפוליאון, ובטוב לב בארוחה, נעשה האדון יוסף שמול לנביא הבשורה היהודית:

"הגרף מרטן, העצוב מטבעו, נשא בליבו נבואות קודרות. במילים סתומות ניבא לאסונות וקלקלות העתידות לבוא.

"דברי פחדנותו הגיעו, מבעד לפרחים שבטנא, לאוזני מר שמול, שהתחיל מוכיח ומתנבא. הוא מסר מודעה כי העמים הנוצריים אינם מסוגלים, הם לבדם ובכוחות עצמם, להיחלץ לגמרי מן הברבריות, וכי לולא היהודים והערבים היתה אירופה גם כיום, כמו בימי מסעי הצלב, עוד שקועה בבערות, דלות ואכזריות.

“ימי הביניים,” אמר, “עברו רק בספרי הלימוד להיסטוריה, הניתנים בידי התלמידים למען הונות את רוחם. אבל במציאות נישארים הברברים תמיד בברבריותם. תעודת ישראל היא להורות דעת לעמים. ישראל היא שהביאה בימי הביניים לאירופה את חוכמת אסיה. הסוציאליזם מטיל עליך פחד, והוא אינו אלא מחלה נוצרית, כמו הנזירוּת. והאנארכיה? כלום אינך מכיר בה את הצרעת העתיקה של שבטי האלביגואים והולדאים? היהודים, שהשכילו וחינכו את אירופה, הם לבדם מסוגלים להצילה מן הנגע האוונגלי שפשה בבשרה. אפס הם מעלו בשליחותם. בין הנוצרים נהפכו לנוצרים גם הם. ואלוהים מייסרם, הוא מניח לרדפם ולהגלותם. האנטישמיות מתפשטת בכל אתר ואתר ומתקדמת באופן מבהיל. ברוסיה נרדפים בני אמונתי כחיתו טרף, בצרפת סגורים המוסדות האזרחיים והצבאיים בפני היהודים, אין להם יותר דריסת־רגל בחוגי האריסטוקרטיה. בן־אחותי, יצחק קובלנץ הצעיר, היה מוכרח להסתלק מעבודתו הדיפלומטית לאחר שעמד כבר בהצלחה רבה בבחינות הכניסה. נשיהם של רבים מחבריי, בבוא אליהן הגבירה שמול לבקרן, מניחות לפניה עיתונים אנטישמיים בכוונה תחילה שתראם. והאם תאמינו לי, כי מיניסטר ההשכלה השיב ריקם את פניי, כשביקשתי ממנו את הצלב הקומנדורי (אות הצטיינות)? וזאת היא כפיית טובה! זה הוא מישגה! האנטישמיות – שמעו לדבריי – הינה מוות לציוויליזציה האירופית!”

הארוחה העשירה נמשכת והולכת בוויכוח על הערכת אישיותו של נאפוליאון. בגמר הסעודה נפנים הגברים לחדר העישון, ובצאתם משם אין אנאטול פראנס שוכח לאפיין עוד קו אנין באופיו של מר שמול:

“יוסף שמול והגנרל לריוויר יצאו מחדר־העישון ועיניהם מזהירות עוד מרוב הנאה, לאחר סיפורי הפריצות שסחו איש לרעהו.” (שם, עמ' מ"ו).

דעתו של אנאטול פרנאנס אינה מיוחדת רק לתיאור הקו “הנלעג ואיום” באישיותו של יוסף שמול, יש רמזים לכך שאותה אירוניה דקה מתייחסת לכלל בני גזעו של שמול. דשרטר, מאהבה השני של הנסיכה תרזה מרטן־בלום, אומר לה כבדרך־אגב, בעת סיירם בגלריה של נסיך איטלקי רמאי בפלורנץ: “גלריה זו הינה מחסן, שבו סוחרי־התמונות מכל העולם מוקיעים לראווה את פסולת בתי־האוסף שלהם. והנסיך מוכר כאן את כל מה שלא הצליחו היהודים למכור.” (שם. עמ' קט"ו).

ומה על האדון רוברט דה־מניל, מאהבה הראשון של תרזה? – על בעלה העצוב והעשיר? – על דשרטר הפסל, הנעשה למאהבה שני? – על הטיול לאיטליה, על מיס בל, ידידתה האנגלית הכותבת שירים בצרפתית? – מה על אכזבת אהבתה הנוראה של הנסיכה תרזה לבית מרטן־בלום? – אודה על האמת, כל אלה ניראו חיוורים ומשעממים בעיניי למול תנופת הכישרון בה תוארה דמותו הנלעגת והאיומה של יוסף שמול.

פגשתי בו פעם נוספת, סמוך לסוף הספר, בין כל המברכים, באולם התיאטרון, את מר מרטין בלום (הנבגד על ידי אשתו) לרגל התמנותו למיניסטר:

"יוסף שמול, המשתעל והנאנח, הסומא והחרש, נדחק וכבש לו דרך בין המון האנשים הללו, שהוא בז להם בליבו, וניגש אל הגברת מרטן. הוא נטל את ידיה וכיסה אותה בנשימות פיהו ובנשיקות מצלצלות.

– אומרים, כי בעלך נתמנה למיניסטר. האמת הדבר?

היא ידעה כי סחים כך, אפס לא האמינה שהדבר כבר נעשה. בעלה, אגב, הנהו כאן. אפשר לשאול את פיו.

שמול אהב רק אמיתות מדוייקות:

– הוי, בעלך אינו מיניסטר עדיין? לכשיתמנה, אבקש ממך להקדיש לי רגע קט לשיחה. הדבר נוגע לעניין חשוב ביותר.

אחר נשתתק ושלח מתחת משקפי הזהב שלו מבטים של הוזה וסומא, שהוסיפו לו, למרות הדייקנות שבתכונתו הגסה, מעין הבעה מיסתורית. פתאום שאל:

– היית השתא באיטליה, גבירתי?

ומבלי לתת לה פנאי לענות על שאלתו:

– יודעני, יודעני. נסעת לרומא. ראית שם את קשת טיטוס המנוול, מרמרא [אבן שיש] מתועבת זו, שיש לראות עליה את מנורת שבעת הקנים בין שאר הכלים שהובאו עם שלל היהודים. הנה זאת אומר לך, גבירתי, חרפה היא לאנושיות כולה שמצבה זו עומדת עוד על כנה בעיר רומא, שבה לא נתקיימו האפיפיורים אלא הודות לאמנותם של היהודים, השולחנים והחלפנים. היהודים הביאו לאיטליה את חוכמת יוון ואת חוכמת ארצות־הקדם. הרנסנסה, גבירתי, מפעל־ישראל הינה. זוהי אמת בדוקה. אף כי אין מודים בה.

ויצא מבין המון המבקרים אגב רשרושן הקהה של המגבעות שהפיל ולחץ בלכתו." (“החבצלת האדומה”, עמ' רכ“ח–רכ”ט).

* אנטול פרנס: “החבצלת האדומה”. תרגם מצרפתית: ח.ש. בן אברם. תרגם מקצת דברי השיר: אריאל הלפרין [יונתן רטוש]. “ספריית תרבות”. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, ירושלים–תל־אביב. תרפ”ט. 1929. רנ"ג עמ'. (הדפסה נוספת: תל אביב: עידית, תשט"ו. 1956).