רקע
אהוד בן עזר
שלוש נובלות לדב קמחי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.3.1971


יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [ה־20], ולכל אחת מהן חלקה וייחודה בספרות העברית. לירושלים יש דואג, ושום תקופת מתקופותיה אינה יוצאת מקופחת. ואילו יפו, וליתר דיוק – החיים העבריים אשר בשכונותיה החדשות – הם הולכים ונשכחים, ולא נותר להם זכר אלא בספרותנו.

יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת־דעת היא, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.

ירושלים, אומר עגנון בפרק “מה בין יפו לירושלים” ב“תמול שלשום” – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי־פלסתר, ואילו יפו יפת־ימים היא, “ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים… ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים.” (“תמול שלשום”, עמ' 397). ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, למרות ש“המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו.” (שם, עמ' 392).

קודם ל“תמול שלשום” כבר פירנסה יפו את סיפורי עגנון “גבעת החול”, “לילות”, “אחות” ו“שבועת אמונים”.

ויש יפו של ברנר ב“מכאן ומכאן”, ובהוצאת “יפת” היפואית, ובעבודתו הפובליציסטית והספרותית, ומאוחר יותר – מקום מותו. ויש יפו של א. ראובני ב“האוניות האחרונות”. וירושלים – אצל ברנר ב“בין מים למים” וב“שכול וכישלון”, ואצל ראובני – ב“עצבון”, “בראשית המבוכה” ו“שמות”. ומשום כך הקריאה בספריו של דב קמחי (1889–1961, עלה ארצה ב־1908 וגר כל ימיו בירושלים) – דומה לפגישה עם דמויות אשר חייהן, גורלן וכל סביבתן כמו מוכרים לך כבר: ירושלים ב“על שבעה ימים” (נכתב 1931–1932, נדפס 1934), יפו וירושלים בנובלות “אחרית” (נכתב 1915), “פגישות” (נכתב 1919) ו“במבוא” (נכתב 1924) שנדפסו בקובץ “אחרית” משנת 1929.

יפו, שחילונית היא וקלת דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה “אחרית”.

אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות, כשהיא מן ה“חולניים”, כדבריה – כך נפתחת הנובלה “פגישות”, והמשכה, כאילו פירנס במעט, על כל פנים קדם ל“תמול שלשום” (1945) – דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני, אך גם עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי, ומתקשר אל בת־דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.

“באוצר האהבה יש עינויים מיוחדים לבני כל גיל” – דברים אלה, משל טורגנייב, משמשים מוטו לנובלה השלישית, “במבוא”: יום בחייה של מורה ירושלמית צעירה ויפה, אורה גפן שמה, שאוהבת את ארושה של חברתה המבוגרת. כמה וכמה אברכים ירושלמיים, תימהונים ומשכילים, מושכים בשבט־סופר – אוהבים אותה, והריהי מטיילת בעיר, מאדם לאדם, חסרת מנוחה, פגועה ופוגעת, אך לבלוב אהבתה הקצר אינו מצליח לשנות מאום באופייה הקשה של העיר ובייאושם ובבדידותם של מחזריה.


הנובלה הראשונה, “אחרית”, היא ללא ספק המעניינת והעמוקה מבין השלוש. קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה. חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים. ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: היסע, אם לא? ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשד מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי “לבקר מידידיו” (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!) – המתח שהצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צילה בצהרי אותו יום. חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה.

בחזור גילפס בערב לחדרה, הוא מתקבל בחומת השתיקה והזרות של ידידיהָ, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנה בליבו, מונחת כבר־מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה סופית אל שפת ימה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון “שבועת אמונים”.

“אחרית” בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות שאינן רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדוייק את הלך־הנפש של צלה ושל גילפס. הדיאלוגים קצרים מאוד ומרומזים, האירוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו “מבין השיטין” – בספר ובקורא גם יחד.

כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי והענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים בספרות הרוסית והסקאנדינאווית. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים־בכוח, או “תועי־עולם” צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם.


ב“פגישות” מצפים “שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על ‘הספרות הצפונית’ ועל ‘הצפוניות’ שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית־ביטול…” (עמ' 135), ואילו מלכין עומד ומבאר ש“אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – ‘תרכובת זרה’ היא לרוחנו… הצפוניים – הציגו־נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי־מצרים… כולם היו – העם כולו מקצהו – ‘ויקינגים’, ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר ‘באריכות’ והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם… וכך רמזו המסון ויעקבסן ואיבסן ובירנסן… אבל מה לנו – ולוויקינגים?…” (עמ' 136–137).


מוטיב צפוני זה חוזר גם בשיחות של נחמיה זייד עם אורה גפן ב“מבוא”: “ואולם ביחוד היה נחמיה זייד מדבר לפניה על הספרות הסקאדינאבית, יעקבסן – גם ממנו תרגם פרקים הרבה. ואף נובלות שלמות [אגב, קמחי עצמו תרגם מספרות זו – אב”ע] – יעקבסן אהב את הבטלה, יש גם בטלה ‘פרודוקטיבית’ כזו, אורה… מעין בטלה קדושה! ובשעת בטלה כזו, ללא־יחס, מתגלים החיים מן הצד המיניאטורי שלהם… ציפורים מצייצות. דבורים מזמזמות. רמשים זוחלים ועלים מאוושים… אל־עליון מתגלה אז לא ‘בסופה וסערה ולהב אש אוכלה’, אלא מתוך, ‘זיו־שדי’… ואת המנגינה הלזו של המיניאטורות אהב יעקבסן. ‘מוגנס’ – זהו הבטלן הנפלא ביותר שבספרות כל העולם… – וגם את לב הנשים ידע יעקבסן. זוכרת את, אורה, אותה סצנה נחמדה, כשנילס לינה נפרד מאהובתו והיא נוטלת את הקונכיה ועומדת לפני המראה ומזילה לתוכה את דמעותיה על אהובה?…" (עמ' 218–219).


יפו, שחילונית היא ורומנטית מכאן, ושכונותיה “נווה צדק” ו“נווה שלום”, ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו זה לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסקאנדינאווים הגדולים ומנסים לטעת את הרומנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ־ישראלית שעדיין אינה קיימת, בארץ שחצייה מדבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים את עצמם, וזה החשוב להם מכול – התיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו? ומבלי שנדע, ומבלי שיידעו הם עצמם, מגיעות אלינו יפו וירושלים של ראשית המאה [ה־20] גם מבעד לעיני סגנונם של המסון ויעקבסן.


* דב קמחי: “אחרית, פגישות, במבוא.” נובלות. הוצאת “זוטות”, ירושלים, תרפ"ט [1929]. 303 עמ'. מחיר הספר 150 מיל. מכורך בד 200 מיל. המכירה הראשית בבתי הספר לספרים “מוריה”, ירושלים, תל־אביב, חיפה, פתח־תקוה.

המלצות קוראים
תגיות