1934

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 6.12.1968, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

לפני ימים אחדים מצאתי באחת החנויות לספרים משומשים ספר בשם “על שבעה ימים” מאת סופר עברי שאת שמו לא שמעתי מעודי – דב קמחי. הספר הופיע לפני יותר משלושים שנה בהוצאת שטיבל בתל־אביב והוא מכורך באותה כריכה כחולה־כהה קשה, ומתכונתו מתכונת סידרה של ספרים אשר באמצעותה התוודעתי לראשונה, כמו ודאי רבים אחרים, לתרגומי מיטב הקלאסיקה העולמית. (כיום, עת אשר כמעט אין הוצאת ספרים בארץ המקיימת סופר מכתיבתו ואפילו לא בעבודתו כמתרגם, קשה ממש להאמין כי א. י. שטיבל נתן פרנסה לכמה סופרים עבריים, אומנם לא בלי קשיים וקצת עוגמת־נפש, כפי שרואים ממכתבים המפרסמים לעיתים ב“ידיעות גנזים”, אבל בכל זאת, מחיית־סופר על כתיבתו, הישג שלא הגיע אליו, להוציא אולי את המו“ל של עגנון, שום מו”ל פרטי או ציבורי ביחס לסופר עברי החי כיום).

אקדים ואומר מראש שאינני אובייקטיבי בכל הקשור לספרות ארץ־ישראלית. סופרים כ־א. ראובני, משה סמילנסקי, יעקב רבינוביץ, או סיפוריהם הארץ־ישראליים של ברנר ועגנון, ואפילו ספרי עדות נעלמים כספרו המרתק של מאיר דיזנגוף “עם תל־אביב בגולה”, שלא לדבר על “חולמים ולוחמים” ושאר ספריו של יערי־פולסקין – מהלכים עליי קסם הקשור בהחלט במקום ובזמן.

ההקדמה באה להסביר מפני מה רכשתי לאחר דפדוף חטוף את ספרו של קמחי וקראתיו עוד באותו יום. אודה, מבחינת העיצוב הספרותי והערך האסתטי הוודאי, התאכזבתי. מצד שני לי די שמסופר בו על ירושלים במלחמת העולם הראשונה כדי שאחפש שוב ושוב בו פרשיות, רמזים ורמזי־רמזים, כמו למשל – כיצד יצאו בנות־ישראל כשרות לזנות ומכרו עצמן בעבור פרוסת לחם בעת הרעב, כיצד הפכו פילגשים לפחות התורכים. והלא רבים מתיאורי ירושלים במלחמת העולם הראשונה באו לידי ביטוי בטרילוגיה “עד ירושלים” של א. ראובני, ובייחוד בחלקה האחרון והחזק “שמות”.

אותם גורמים שהביאו להצלחת עיצוב כמה דמויות בספרו של קמחי הם גם שהביאו לכישלונו הטוטאלי של הרומאן, וראוי לעקוב אחר הסיבות לכישלון באשר הן מאפיינות לא מעט סופרים ארץ־ישראליים אחרים מבני תקופתו. קמחי מספר על שלוש דמויות מרכזיות: אביגדור ספקטרוב, המכונה גם סשה דומוב, מהפכן מן העיירה, הממריד את הפועלים לשבות נגד אביו שהוא בעל בית חרושת לכפתורים, גורם למות אביו בשביתה, מתגלגל אחר הרפתקאות שונות ומשונות לירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה, וחולם על “אכספרופריאציות”, כלומר, החרמות בנוסח הטרוריסטים הרוסיים.

קיים כנראה יסוד ביוגראפי חזק בספרו של קמחי. אני זוכר כי כאשר ריאינתי בזמנו את א. ראובני הישיש על ספריו וזיכרונותיו מאותה תקופה, הזכיר כי היו כמה “מהפכנים” שבאו משם, מרוסיה, לירושלים, וניסו להמשיך ב“מלאכתם”, אך לא היה כאן כר מספיק ל“פעולתם” ול“אכספרופריאציות” שלהם, משום שהיישוב היה קטן ומצבו עלוב.

אביגדור ספקטרוב “עושה ניסיונות” בירושלים החמה, היבשה, השנואה עליו משום אותה קוסמופוליטיות של הזיות שמערבבת עליו את דעתו. פלשתינה קטנה היא ובזוייה בעיניו לעומת “המאבק העולמי”. הוא מסתבך בעסקי קונספיראציה, שוד ונשים, נפצע ביריית אקדח, מוצא מקלט בבית החולים הרוסי ומשם עובר למנזר רוסי סמוך לירושלים וכנראה אף ממיר דתו. חבריו היהודיים מוציאים אותו משם והוא מתגלגל לחוץ־לארץ, ובאפילוג אנחנו נרמזים כי עתה, (בשנות העשרים המאוחרות של המאה [ה־20] מדובר), ישנו בארץ אחד סשה והוא מן הפעילים הקומוניסטיים של “החברה האדומה”, מה שהיה קרוי “הפרקציה” או ה־פ.ק.פ. – וגורלם ידוע.

חברו של אביגדור ספקטרוב הוא יעקב שפאן, בן שותפו של אביו לבית החרושת, אשר הועלה ארצה לפני אביגדור, עבר גלגולי פועל, קצין בצבא התורכי, וסופו שהוא איכר באחת המושבות. את אחותו של יעקב, רבקה, אוהב בראשונה אביגדור, אחר זונח אותה וסופה שהיא נותרת ברווקותה, עדיין אוהבת אותו למרות שאין איש יודע בדיוק מה גורלו.

אישה אחרת, הלוקחת חלק ניכר בעלילה, היא נינה שליט, אף היא כמין “טרוריסטית” בעלת עבר מפוקפק שם ברוסיה, ובאה לארץ לא מפני ה“ציונות” אלא מפני שהסתבכה, והריהי חולמת על “עברה המפואר” כידידתם של מהפכנים ופסוידו־אינטלקטואלים. בואו של אביגדור, הזר, ההולך בחום הירושלמי בחולצה רוסית שחורה וסגורה, נוסך עליה שיכרון גוף ונפש, היא הופכת להיות פילגשו, יחד הם מתכננים תוכניות “מהפכה”, כמין ראי עקום לחבורת המהפכנים של דוסטוייבסקי ב“שדים” (אגב, בספקטרוב מפעמות כל הזמן ה“אידיאות” של הספרות הרוסית:

“מה אתה משווה?” הוא אומר ליעקב שפאן בפגישתם המחודשת והראשונה בירושלים. “מה יש כאן להשוות? איזו השוואה? – ניזדנוב, אוסטרודומוב, סולומין – ובייחוד סולומין – אונחנו! הא?… שם הכול ממעמקים, אנשי שורש וקרקע – אתה מבין?”

כל אלו, גיבורי ספרו של טורגנייב “ניר”, הם טיפוסי הגיבורים הראשונים של המהפכה הרוסית המקווה).

נינה, שהיא כמין “פאם־פאטאל” של הספר, סופה שהיא הופכת לפילגשו של הפחה התורכי של ירושלים, צדקי־ביי. “אסתר המלכה” בעיני התושבים הבאים להתחנן בפניה להיות להם למליץ־יושר בינם לבין גזירות התורכים, וסופה שמשתגעת. אם זיכרונות רכילות ששמעתי אינם מטעים אותי, אכן היו כדברים הללו: פילגשים יהודיות לפחות התורכיים, ובהם גם לג’מאל פאשה בכבודו ובעצמו.

ועוד דמויות בספר, בהן טרודה שיין, הגננת היהודייה מגרמניה, דמות אכסצנטרית העוזבת לבסוף את הארץ, ובאפילוג אנו מוצאים אותה לבושה ב“סארי” בביקור חטוף בארץ, אחרי שביקרה את גאנדי ושוחחה עם רבינדראנאת טגורי שגם רשם לה שיר בפנקסה, ומכאן היא ממשיכה לחבר־הלאומים בז’נבה, שם עבודתה בתיקון המצב האנושי הכללי ולמען ברית נשים שלא תלדנה יותר כדי שלא תהיינה יותר מלחמות.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי היתה בזמנו בירושלים אישה בשם שלומית פלאום שהשכירה חדר לסטודנטים ואף אני עליתי פעם במדרגות ביתה משום שמודעתה היתה תלוייה חודשים רבים בבניין “טרה סנטה”, והנה לאחר זמן נודע לי כי אישה זו הוציאה ספר ביוגראפי על מסעותיה, על פגישותיה עם גאנדי וטגורי, אף ראיתי את הספר ובו תמונתה ב“סארי”, ובשעת הקריאה כאן היתה לי הרגשה שהיא שימשה לקמחי “מודל” לדמותה של טרודה שיין.

חולשתו היסודית של הספר נעוצה בכך שנכתב על ידי סופר שהיה בן לדור שראה עצמו מגוייס למען הוכיח את אמיתותו של הרעיון הציוני ואת עדיפותו, כאידיאה לאומית, על פני האידיאות הקוסמופוליטיות (ספקטרוב, נינה שליט) והאוניברסאליות (טרודה שיין) – מפני כך נידונים הללו על ידי הסופר לסוף מר ועקר, בעוד אשר דמויות פשוטות ואפילו כמעט לא־נורמאליות, כשרה, אשתו של שמעון תמרי, שפיה זב ריר כתוצאת פחדהּ לאחר שנאנסה בידי ערבי, או בעלה שמעון תמרי, שהוא “כבד־פה” – שניהם מולידים “גזע חדש ובריא”.

גיבור אחר, חיים גליק, נשרף באש הקדחת ובאש נשמתו הפוסחת בין צפת של מקובלים לבין אהבה אסורה, אך בנו גידי הוא “נטע בריא”, אגרונום, ונושא לאישה את רותי, בתם של שמעון ושרה תמרי. וכך מסתיים הספר ב“הפי־אנד” ציוני של שכר ועונש. הטובים וה“לאומיים” נישארים בחיים ומנחלתם יוקם זרע, והזרע הוא דור ה“צברים” הבריא והשורשי, ואילו הרעים, הקוסמופוליטיים, מתקני־עולם למיניהם ושוללי ציון – אין להם שארית ושם, והם יורשים גיהינום. סוף דבר הציונות מנצחת והרומאן הופך לפלאקאט.

* דב קמחי: “על שבעה ימים”. רומן. הוצאת א. י. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ד. 1934. 266 עמ'.