עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.1.1971, לפני 48 שנים

“אילו שאלוני, מה צריכה להיות שאיפתו של סופר,” אמר פעם ארתור קסטלר, “הייתי משיב: להחליף מאה קוראים של היום בעשרה קוראים של היום־בעוד־עשר־שנים, ובקורא אחד בעוד מאה שנה.”

הקריאה בספרו “גנבים בלילה” (1946), כרבע המאה שנים לאחר הופעתו, מעוררת סקרנות לדעת מה ימצא אותו קורא שיקרא בו, כמשאלתו של קסטלר, בעוד שבעים־וחמש שנה.

קסטלר, שנולד בבודאפשט ב־1905, עלה לארץ־ישראל ב־1924, עבד זמן מה בקיבוץ חפצי־בה בעמק והיה מאוחר יותר נציג העיתונות הרביזיוניסטית בארץ. על אותו פרק של חייו שהתרחש בארץ, ואכזבתו הרבה מן המציאות שאותה פגש ובה חי – הוא מספר באוטוביוגראפיה המרתקת שלו “חץ לשמי התכלת”, שהופיעה גם בעברית.

ברומאן “גנבים בלילה” הוא מנסה להתמודד עם אותה מציאות שהכיר מתקופת שהותו בקיבוץ, בירושלים ובתל־אביב, כפועל וכעיתונאי. בפתח ספרו הוא אומר: “הדמויות בספר הן בדויות, המאורעות אינם בדויים. הספר מוקדש לזיכרו של זאב ז’בוטינסקי ולידידיי בקיבוצים העבריים בגליל: יונה ושרה מעין־השופט. ליבל וגיטיג מחפצי־בה. טדי ותמר מעין־גב.” ובא תאריך (סיום הספר, כנראה): ירושלים 1945.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא בין השנים 1937–1939. הספר פותח בציטטה מ־א.ד. גורדון על חידוש החיים מעיקרם במולדת הישנה, ומספר על ליל עלייה לקרקע, בנוסח יישובי “חומה ומגדל”, של קיבוץ חדש בגליל בשם “מגדל עזרא”.

קסטנר עצמו מופיע, לפי הרגשתי, בשתי דמויות ברומאן. האחת, דמותו של יוסף, בן לאב יהודי ולאם אנגלייה־נוצרייה, שמגלֶה במיטה את יהדותו ואת האנטישמיות גם יחד (בחורה אנגלייה דוחה אותו בגועל ובשנאה, בהבחינה באות הברית שבבשרו), ומאותה נקודת־מיפנה בחייו, הוא עושה את הדרך הארוכה חזרה אל עמו, אל מולדתו, אל הקיבוץ השייך לתנועת העבודה ואל ה“ארגון” הדוגל בתגובה אלימה ובשבירת ההבלגה.

(הה, ימי המאנדאט המאושרים, אילו היה בא היום לארץ היה נתקל בתיקון לחוק השבות, 1970, הבא להכפיף להלכות הדת את הגדרת “מיהו יהודי?” – בחוק המדינה, והיה מגלה, שבעצם כלל אינו יהודי ואין לו מקום בינינו כיהודי, וייתכן שהיה חושב שזוהי שנאת־זרים ממין אחר, ובינה לבין תגובתה של אותה אנגלייה אנטישמית במיטה אין הבדל גדול).

הגלגול השני, בו מופיע כנראה קסטלר ברומאן – הוא העיתונאי האמריקאי הלא־יהודי דיק מאתיוס, המזדמן מדי פעם לביקור בארץ, ובאמצעותו נודע לנו על חלק ניכר ממהלך המאורעות וכן על דיעותיו של קסטלר עצמו.

אולי אופייני שבשתי דמויות אלה מנסה קסטלר למצוא מישור אובייקטיבי, בין אנגלים ליהודים, ולעשות את גיבורו כמין שדה־מערכה פנימי, שבו מתנגשות המהויות הלאומיות המתנגדות אשר בחוץ, ממש כשם שמידד שיף בחר בבן־תערובת אחר, שמעון צהמארא, לגיבור ספרו, העוסק, פחות או יותר, באותה תקופה ובאותו איזור. ואולי נובעת גישה זו מפני אותה הרגשה משותפת, שבימי המאנדאט היה לארץ אופי יותר קוסמופוליטי ופחות סתגרני־יהודי.

קסטלר, היהודי ההונגרי, “אזרח העולם”, מקונן הרבה, ולא תמיד יודע לאיזה צד הוא שייך. הוא רואה בארץ מקלט לרגישות ולגניוס היהודיים – אך גם אובדנם של אלה, הצלתם מכיליון פיסי, וכיליונם מבחינה נפשית, בתוך דור אחד.

כך השקפתו על הדור העברי הצעיר בארץ־ישראל:

“ילידי הארץ, בנים ובני בנים של המתיישבים הראשונים מפתח־תקווה, מראשון־לציון, ממתולה, מנהלל, עברית היתה לשונם־מלידה, לא [נ]אמנות נקנית ורופפת, לארץ־ארצם, לא הבטחה ולא קיום הבטחה. אירופה היתה להם אגדה של הוד ופחד, בבל חדשה, ארץ הגלות, ששם ישבו אבותיהם על הנהרות ובכו. רובם היו בלונדים, מנומשים, בעלי שרטוטי פנים רחבים, רחבי־גרם ומסורבלים, בני איכרים, בחורים כפריים, ללא מראה יהודי וקצת מטומטמים. שום זיכרונות לא הטרידו אותם ולא היה להם שום דבר לשכוח.” (עמ' 17).

ובמקום אחר הוא רואה בהם כמין התבהמות של הגזע היהודי:

“בחורות שמנמנות נמוכות אלה, על שרטוטי פניהן הגסים, עגבותיהן הגדולות ושדיהן הכבדים, שבגרו מבחינה גופנית לפני זמנן והמפגרות מבחינה נפשית, יותר מדי מובשלות ועם זה בוסר; ואלה הבחורים הגסים הטופחים על העכוז, נבובים, מטומטמים ומסורבלים, בעלי הצחוק התוקפני והקולות שאין בהם מעלות ומורדות, בלי מסורות, בלי נימוסים, בלי צורה, בלי סגנון, הורי־הוריהם היו צמתי־עצבים רגישים, [והם] בעלי גופים נוקשים – עצביהם הם רצועות שוט, וגופיהם הם – של עדר טארזאנים עברי, המשוטטים בגבעות הגליל. הוריהם היו נמרצים, מרוכזים, יותר מדי מתוחים, יותר מדי מתובלים – והם מחוסרי־טעם, מחוסרי־תבלין, בלי שאור שבעיסה, וקשי־עורף. הוריהם היו מפורסמים כיודעי לשונות – והם נתחנכו בלשון אחת, שהיתה קפואה במשך אלפיים שנה, עד שהוחזרה לחיים באופן מלאכותי, כאן, בלשון, עיקר הצרה.” (עמ' 147–148).

לא רק מן הצברים מתאכזב קסטלר – האנגלים נראים בעיניו צבועים ומגוחכים, בנוסח הפקידות הקולוניאלית שמתאר א.מ. פורסטר ב“מסע להודו” (1924). והערבים – לדעתו – מפגרים, מוכי־מחלות, פאטאליסטיים ולאומנים ללא־תקנה. הפאציפיזם היישובי – חלומות באספמיה, מליצות וצביעות. עמדת שלטונות המאנדאט, הממשלה האנגלית, ופרשת הספר הלבן משנת 1939 – בגידה בתקוותו של העם היהודי להינצל מציפורני הנאצים.

מצד שני, כל ערכה של ההצלה הוא פיסי בלבד, מאחר שתרבות חדשה לא תקום כאן, גם לא איינשטיינים חדשים. אלא – “בבוכנוואלד תולים אנשים בווים בפיהם, כקרפיונים, מי לא היה מחליף את כל הנוסחאות של איינשטיין כדי להסיר אומלל מתפתל אחד מן הוו? – אבל, מי הוא שייהנה מכך לאחר שעשה זאת?” (עמ' 149), לדעת קסטלר – כנראה אף אחד. התקווה היחידה היא באקטיביזם פוליטי וביטחוני, כלומר, מה שכונה אז עמדת “הפורשים” [אצ“ל ולח”י], כלומר – שפת־הכוח, שרק אותה העולם מבין. כן, גם התנחלות. הספר מסתיים בפרק “גנבים בלילה”, שמתאר המשכה של שרשרת ההתנחלויות וההתפשטות, הקמת קיבוץ נוסף.

אך תרבות חדשה? לא. רק הצלה פיסית, ללא ייעוד. כי הייעוד היהודי האמיתי הוא ברגישות, בניכר.

וקיימת גם פרשת דינה, היתומה ילידת־גרמניה, שאנשי המשטרה הנאצית התעללו בה בהיותה אסורה במשך חודשים רבים קודם שעלתה לארץ, ומאז אינה מסוגלת להניח לגבר לגעת בה, וסופה שאנשי הכפר הערבי הסמוך, טאבייה, עושים בה מעשה שכם־בן־חמור החיווי, ואף רוצחים אותה.

כאן נקודת המיפנה בחייו של יוסף, שאהב אותה – עתה הוא יודע כי נידון הוא לחיות מכאן ואילך בשפה אחת וחד־משמעית – שפת הכוח, הנקמה והתגמול.

אנשי “מגדל עזרא” הסוציאליסטים מתנגדים להשקפתו.

כיום, דומה, מדברים כבר כולם בשפה אחת.

האם ראה קסטלר את הנולד?

כן ולא. כמה מהבחנותיו חותכות ומשכנעות, ואולם כרומאן חסר בספר ממד העומק הרגשי, הפסיכולוגי והמופנם, וספק אם הקורא בשנת 2045 ימצא בו יותר מאשר עדות חלקית אחת, אמנם מעניינת וחשובה, לתקופה היסטורית.

* ארתור קסטלר: “גנבים בלילה”. מאנגלית לעברית בידי ברוך קרופניק [קרוא]. ערי ז’בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע“מ, ירושלים תש”ז, ינואר 1947. 336 עמ'.

הערה מאוחרת: הסופר החשוב והחכם ס. יזהר היה ודאי תומך בדיעותיו הביקורתיות של ארתור קסטלר על הדור העברי החדש של שנות ה־40, אשר כאלפיים צעירים וצעירות מקירבו נהרגו בקרבות תש"ח, 1948 – וזאת מאחר שבשנות ה־60, לפני מלחמת ששת הימים, כינה הוא, יזהר, בבוז ובביטול את הדור הצעיר בישראל: “דור האספרסו”.