רקע
אהוד בן עזר
מכנו והיהודייה שלו ליוסף קסל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.5.1973


יוסף (ז’וזף) קסל הוא סופר יהודי צרפתי, אשר נולד בשנת 1898 במושבה היהודית קלארה אשר בפאמפאס (בערבה) של ארגנטינה, שם שימש אביו, פליט מרוסיה, כרופא. חייו של יוסף קסל היו גדושי הרפתקאות. הוא למד בצרפת. במלחמת־העולם הראשונה התנדב לחיל־האוויר, זכה באות־הצטיינות, ובימי מלחמת־האזרחים ברוסיה הצטרף למפקדה הצרפתית בסיביר. התגלגל ברוסיה, סיביר ואמריקה. הוא התפרסם ב־1923 בזכות הרומאן הראשון שלו “הערבה האדומה”, וקיבל פרס על קובץ־סיפוריו “הלבבות הנקיים” אשר ממנו לקוח הסיפור “מכנו והיהודייה שלו”, המתאר את ימי הטבח ביהודים באוקראינה לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

הוא השתתף ב“ז’ורנאל דה דיבא” ובעיתונים אחרים, והיה מעורכי השבועון הצרפתי “גריגואר”. כל חייו היו כמין סרט־הרפתקאות: הונלולו, טוקיו, הונג־קונג, כלכותה, אפגאניסטאן. לאחר ביקורו בארץ־ישראל, פירסם ספר רשמים בשם “ארץ האהבה”, אשר דומני שלא תורגם לעברית. ב־1962 נבחר לאקדמיה הצרפתית. לעברית תורגמו מספריו: “”מכנו והיהודייה שלו" (1930), “במימי סין” (1950), “צבא הצללים” (1954) ו“האריה”.


תחילתו של הסיפור “מכנו והיהודייה שלו” הוא בלילה פריסאי, במונמרטאר בשנות העשרים [למאה ה־20]. המספר, עיתונאי במקצועו, יושב לפנות־בוקר בבית־קפה קטן, לאחר עבודת לילו בעיתון, ופוגש במוכר־עיתונים רוסי, ומתגלה שהרוסי היה עיתונאי בטרם ירד ממעמדו, וגם אחד משלישיו של הבאטקו (אבא) האוקראיני מכנו. תמורת ארוחה דשנה בת מנות רבות, הוא מוכן לספר את סיפורו. העיתונאי מסכים. הם עוברים למסעדה, ומוכר העיתונים מתנפל ברעבונו על הארוחה ומספר.

הוא פותח בתולדות־חייו של מכנו. כיצד היה נער־פרא מתחילתו, אירגן כנופייה בימי המהומות של 1905, שדד ורצח באוקראינה אחוזת האש ושטופת הדם. נאסר ונשלח לסיביר ושם שיפשף כבליו זה בזה, בעקשנות של מטורף, עד אשר שוחרר ב־1917, חזר לאוקראינה ונעשה שוב מנהיג כנופייה, שדד את האחוזות הגדולות, ניהל מלחמה פארטיזאנית נגד הגרמנים, אחרי־כן נגד הבולשביקים, התחבר אליהם נגד דניקין, התחבר אל ורנגל נגד הבולשביקים, ביחד עם האטמאן גריגוריב כבש את אודיסה, בגד בו והרג אותו, הרג יהודים, בורגנים, אופיצרים, קומיסרים, בקיצור, במשך שתי שנים הילך אימים על כל אוקראינה באומץ־ליבו, באכזריותו, במהירות תמרוניו ובמעשי בגידתו.

מוכר־העיתונים היה חבר בקבוצה אנארכיסטית במוסקבה ב־1918. לאחר שנכשלה הקבוצה בהתנקשות קטנה, ברח ברכבת לכיוון קיוב, עבר מטריטוריה אדומה לטריטוריה לבנה, ובדרך התנפלו על הרכבת אנשיו של מכנו, עצרו אותה, שדדוה, ואספו את כל הגברים בכיכר הכפר. המוזר הוא שהיתה למוכר־העיתונים תשוקה כבירה להשתייך לאנשיו של מכנו, אף־על־פי שהיה צפוי למות, בטבח אכזרי, יחד עם כל נוסעי הרכבת. בסגנון סיפורו יש תערובת של חולשה, התרפסות, אכזריות ושנאה.

מתלווה אליו באותו בוקר פריסאי קוזאק, אף הוא מאנשיו של מכנו, והלה מספר כיצד נחלץ מוכר־העיתונים ממוות ועלה לגדולה:

“אני התנפלתי עליו, בטרם שנגעתי באחרים, כל־כך הבחילני ראשו המזוהם, והוא נתמלא פחד כזה, שעודד בו גם כוח וגם עוז־לב, ובעוד אני מרים את חרבי, בעט ברגלו בתחתית בטני. צריך להגיד את האמת, כי זאת היתה בעיטת רגל נאמנה. כמובן, זה מצא חן בעיניי הבטקו. זה עורר בו צחוק, והוא היה צוחק לעיתים רחוקות מאוד. ואז חנן את האיש הזה, אשר התוודע מהר אל יתר פושקי־השפתיים, שעטרו את הבטקו, השד יודע לשם מה, והוא נעשה אחר־כך אחד מראשינו.” (עמ' 31).

בדצמבר 1918, לאחר צאת הגרמנים, כבש מכנו את יקטרינסלאב, ואף שהעיר נכנעה לו, נמשכו חמישה ימים הביזה, האונס והשכרות של אנשיו. מכנו לא אהב יהודים, ואת רציחתם חשב לחובה אמיתית ומילא אותה בהתלהבות רבה, ולתוך כל התופת הזו נקלעה עלמה יהודייה ושמה סוניה, הזקוקה לרשיון־מעבר כדי לצאת מן העיר. שניים ממפקדיו של מכנו רבים עליה וסופה שהיא נופלת בידיו. קומתו של מכנו היתה נמוכה למדי, כתפיו צרות וחזהו נפול. הוא לבש מותנייה של ארג שחור, מגפיים גבוהים ומצנפת פרווה. לפניו היה אותו צביון חולני, שהיה לגופו: צהובים־אפורים, מגולחים למשעי, מופלאים באכזריות הפה ורזון הלחיים. עיניו הקטנות לא שינו מעודן את הבעתן הערמומית והעקשנית.

שיאו של הסיפור במפגש בין מכנו וסוניה. הוא מאיים עליה ומתייהר באכזריותו, והיא אינה מוכנה להבין מדוע, ומכנה אותו “אדם אומלל שכמותו.” הוא אומר לה להפשיל את שרווליו ומראה לה שני חריצים עמוקים אשר חרצו הכבלים באמות־ידיו בשנות מאסרו בסיביר.

סוניה אינה שואלת כלל על־שום מה ישב בבית־האסורים. "ואמנם אין להתפלא על זה, כי היא הלא היתה עלמה רוסית צעירה, אשר התחנכה על ספריהם של דוסטוייבסקי וטולסטוי, שלפי השקפתם מכפר העונש על החטא אלף מונים. היא תפסה מתוך רטט את ידיו, ובלי שום בחילה, כאילו היו ידיו של אחיה, התחילה מלטפת את הצלקות הנוראות. אצבעותיה הענוגות החליקו בקלות על אמות־הידיים הארוכות, מכנו עצם את עיניו, כאילו סבל ברגע זה ייסורים נוראים, על כי אינו יכול לשנות את מבטו. מדוע נמשכה אל הפרא הזה? אומרים, כי הנשים אוהבות דם, כי פושעים פליליים לוקחים את ליבן, וכי למרות היותן חלשות ורכות, מתעוררת חושניותן בקרבתו של אדם, אשר תכופות היה שליחו של המוות.

“העלמה הצעירה הזאת היתה טהורה שבטהורות, אך לא יכלה לשלוט על בשרה, כי הבשר הוא משכן לכל תבל וזימה. וכי יודעים אנו איזה מחשבות שיגעון יכולת לנצנץ בראשה של עלמה עשירה והוזה! אפשר כי חשבה שהיא הולכת לגאול את האומלל הזה, להביאו לידי תשובה, להעלותו לחיים אחרים.” (עמ' 48–50).

מכנו אינו מתגבר על טבעו, כשהיא מרפה ממנו ושואלת בהיסוס, אם יוכל להראות לה מקום לישון, הוא מתנפל עליה, היא סוטרת על לחיו, הוא מצווה: “לצלותה!” – בכייה ממיס את ליבו. וגם בהיוודע לו כי יהודייה היא, אינו חוזר בו מחנינתו ומן החסות שפרש עליה.

סופו של הסיפור בהתנצרותה של סוניה ובנישואיה לבאטקו מכנו בכפר מולדתו “שדה החינגה”: “מביתו של מכנו עד הכנסייה היתה כל הדרך מכוסה בשטיחים הכי יקרים. בבוכרה, פרס וטורקיה הם נארגו מתוך אורך־רוח, הם קישטו את החנויות ואת בתי העשירים, ועכשיו רמסו אותם הסוסים של הבאטקו, של היהודייה הצעירה ושל בני־לווייתם. בכנסייה שרה מקהלה נהדרת, אשר הובאה על־ידי בחורים מזויינים ברכבת מיוחדת מהעיר הסמוכה. והיין קלח מחביות מלאות, והרובים קירקשו כלפי השמיים. החגיגה נמשכה שישה הימים, במשך עשרה ימים לא העז אף אחד להיכנס לתחום של עשר פרסאות מסביב ל’שדה החינגה', כי היורים של מכנו, שיכורים מכוהל, ומטורפים מאי־שינה, ירו בלי הרף במכונות־ירייה, למען פרסם את חתונתו של הבטקו.” (עמ' 62–63).


אינני יודע מה מידת אמת ומה מידת הדימיון בסיפור־הרפתקה מוזר ומקפיא־דם כמו זה, שאכזרית ותום, שנאה ומסכנות מעורבבים בו. האם באמת היתה נערה יהודייה שנפלה ברשתו של מכנו ונישאה לו לאחר שהמירה את דתה, והאם עשתה כך בחפץ־לב וכמעט מתוך אידאליזם, או בהתעוררות יצרי השלטון [אולי צ"ל השטן?] כבסיפורו של קסל, או שאין כל זה אלא המצאה שעלתה בדעתו?

מכל־מקום, זהו אחד הספרונים המוזרים ביותר שהתגלגלו לידי.


* יוסף קסל: “מכנו והיהודייה שלו”. תרגם מצרפתית י. פישמן. הוצאת בימ“ס “מוריה” תל־אביב, תר”ץ, 1930. 63 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות