רקע
אהוד בן עזר
פתח דבר לספר "התלם הראשון" ליהודה רַאבּ מאת בנו בנימין בן־עזר ראב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1956, 1988

בנימין בן־עזר ראב רשם את זיכרונות אביו מפיו בשנת 1930


באחד מימות הגשמים תר“ץ [1930] היינו מסובים, כרגיל, במטבחה החם והמרווח של אימא ז”ל. היה זה מעט אחרי מאורעות תרפ"ט [1929] המדכדכים. זה לא כבר הוחג יובל החמישים לפתח־תקווה, ונערכה חתונת הזהב של אבא ואימא, מנוחתם עדן.

אבא היה מהלך במגפיו ובפרוות־הכבשים שלו, רוטן ונהנה כאחד בעטייה של הבטלה־מאונס, ומהרהר בקול הרהורים “בטלניים” על האכזבה שהנחילונו ידידינו הבריטים.

כדי לשכך במקצת את מרירותו – נגעתי בכמה אפיזודים משנות עברו בפתח־תקווה וממעלליו בעודו עול־ימים. זה היה “מקום־תורפה” שלו, אשר היכרנוהו עוד מימי ילדותנו. צריך היה לדעת כיצד לדובב אותו ואז היה משמיע סיפורים רחבי־תיאור ומשולבי עלילה והומור.

זה ימים זממתי להושיב את אבא אל השולחן על מנת שילקט את זיכרונותיו וישבץ בהם כמה יומנים קטנים ומקוטעים, דינים־וחשבונות. ראשי פרקים לאסיפות. וכן כתבי משפחה ומכתבים שהיו עימו בכתובים, בגרמנית, שכתבה גוטי ומהוקצע, אך תמיד היה דוחה אותי בשה“י פה”י. אותה שעה באווירה החמה והטובה של המטבח, החלטתי לנסות שוב ו“לתפוס” אותו, ויהי מה!

אכן לא קל היה הדבר. רק לאחר שהנחתי את דעתו, באומרי כי גמרתי כבר את כל אותן המלאכות שיש לעשותן בימי הגשם – כגון ביקוע עצים להסקה, תיקון רתמות, סידור המחסן וכיוצא באלה – אמר:

– הנח לי, בן זקוניי. מה מן העניין יש בעצם לזרים ולקורותיי? חייל פשוט הייתי מעודי ואין אני בא לשים עצמי גנרל. כאלה יש לנו די והותר… אני רק את חובתי מילאתי, וגם זאת פעמים מאונס…

ידוע היה אבא בצניעותו. בעשרות השנים האחרונות היה מהלך לו בשקט בצידי־דרכים. אולם עד היום אינני יכול להשתחרר מן החשד כי לאמיתו של דבר היתה צניעותו של אבא נובעת מתוך גאווה… כנראה רוצה היה כי על עיסתו יעידו האחרים.

אימא החרתה־החזיקה אחריי:

– מדוע אתה צנוע כל כך, יהודה? כלום לא אתה הוא שחרשת את התלם העברי הראשון? לא אתה הוא שהיית השומר היהודי הראשון ביישוב? ומי הוא זה אשר הורה והדריך את “הקולוניסטים” הראשונים של פתח־תקווה וראשון־לציון בחקלאות? והלא אתה, אתה הוא שחפרת את הבאר הראשונה!

אבא מתרעם:

– ובכן מה? חרשתי מפני שהאחרים היו עדיין טירונים, שמרתי מפני שהייתי הצעיר שבחבורה. הרי מוכרח הייתי להגן על משפחתי, ובייחוד שאהבתי רכיבה על סוסונים. ובכן, מה הרעש? הדרכה חקלאית… המ, כלום מעלה זאת על דעתו מישהו מכפויי־הזיכרון של היום? אכן – הבאר. שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור “באר חפרנו”? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה“מוסקובים” של ימינו, עובד יום אחד ב“בחר” ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ־לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, “להוציא לחם מן הארץ” – אין איש… כלך לך בני, מצא איזו עבודה מועילה במקום להפציר בי ולהתבטל עוד קצת…

משהחל שופך חמתו על “באר חפרנו”, ידעתי כי הוא “תפוש” בידי. לאמיתו של דבר היה אבא “ספרותי” מאוד, אלא שהיה מבליג על יצר הביטוי בתחום זה ומוצא פורקן לעצמו בדיבורים כגון “דברים בטלים, שיגיונות נעורים, דבר הבל, שאינם יאים לאיכר פשוט כמוני.” כל סיפור שהיה מספר בשעת רצון היה כעין יריעה רחבה, מוארה מכל צד, כדרך הרומן של המאה התשע־עשרה, מאָתו שלו. עד סוף ימיו היה יכול לצטט בעל־פה בתי־שיר משל גיטה ושילר במקורם. היינה היה אהוב נפשו ומאור רוחו. פרקים שלמים מן הנביאים היו שגורים בפיו. ברם תמיד היה עסוק ובשעות הפנאי התרפה לכתוב בעצמו. מכאן – המעשה של “מעשיות”, לפעמים עד כדי התאכזרות לעצמו על נטיותיו הספרותיות. ומכאן גם חמתו על כותבי סיפורים על חפירת באר… בכל זאת, כתב גם כתב כמה רשימות נאות ומסרן לאחרים לפרסום, מבלי שהקפיד כלל על כך ששמו יצויין, והאחרים – ודאי שלא תמיד הקפידו על כך… למשל, רשימותיו על השומר הפלאי דאוד אבו־יוסף, ועל רצח הבדואית בנחלת פתח־תקווה בשממתה.

בחיי יום־יום היה אבא, בשנות גברותו, קשה למדיי. מדריך היה (לפעמים גם מדריך מנוחה) את בניו ובתו הקשישים ממני ואותי בעבודה, בעבודת־כפיים חקלאית ממש. “מדוע אינך עושה דבר־מה?” היה נוזף בנו. “היזהר מפראזות כמפני מגפה,” היה אומר. הדגשת השאיפה של אביו וחבריו ל“יישוב שממות ארץ־ישראל” והבעת אהבתו האישית להרצל, מתן אקדח כמתנת בר־מצווה לכל אחד מבניו, שלימדם להשתמש בנשק, באומרו “אל תשתמש בו, אלא בשעה חמורה ביותר, זה לא פנטסיה,” “הקדם את זה, שמתקיף אותך,” “הכה בשעת הצורך, הכה יפה וללא רחמים את אלה המעיזים לראותך עוד כוולאד־אל־מיתה” – זו היתה הציונות שהשתדל להקנות לנו, העיקר, ואידך “שמנדריקיזם” ו“באר חפרנו”…

אולם אותו יום־חורף גשום עלה בידי “להושיבו אל השולחן”. השתדלתי לשכנעו, כי אין הדברים נכתבים לשם פרסום דווקא, ואיני מבקש אלא להשתעשע קצת יחד עימו, כחברים טובים, על סיפורי הילדות שלו, אשר בהם נתחיל. אם ייצא מזה “ספר”, יוכל לשמש כמין “כתבי משפחה” לזיכרון.

אבא הציץ בי בחיוך של עורמה, והפטיר:

– נו, מילא. ניצחתני בני, לו יהא כבר כך…

משהתחיל לספר בסדר כרונולוגי ובכוח זיכרון מפליא את חיי הילדות שלו, על תעלוליו וסבלו, הלך ונשתכר מן היין המשומר של ימי אושר משכבר. הוא היה מספר ואני רשמתי, וברשמי את הסוד־שיח כאילו חייתי אותם החוויות. משהגיע אבא בסיפוריו לתקופת העלומים שלו, שהיתה קשורה עם עלייתו לארץ, הקפיד על הדיוק בתאריכים, בעובדות ובתיאורי אישים. אז גילה טפח על האידאלים של יישוב “ארץ הקודש” אשר בדך כלל נהג שלא לדבר עליהם. תחילה הִרשה לעצמו לערבב קצת “חזון” בתוך ה“אמת”. אך בפרקים המאוחרים, על ארץ־ישראל, הכול בּוּקר ואף הושווה לתעודות ולמסמכים שונים שבארכיון הפרטי שלו. אם נשתלבו פה ופה פרטים “ספרותיים” גם בתקופה זו – הרי הם ביסודם אמיתות־חיים, גם אם מורגש בהם לפעמים משב רוח קלילה של רומנטיקה מלילות “ביל”ו" או הומור מחוספס של אחדים ממתיישבי פתח־תקווה הראשונים, אשר כונו בשמות בדויים.

משך שנה שלמה “השתעשענו” בכך. בסוף השנה יושבים היינו וכותבים בצל עצי פרדסו של אבא. הוא היה מביט מפעם לפעם מתוך מנוחת נפש ושלוות השקט לעבר “גבעת העדשים”, בית־העלמין של פתח־תקווה נשקף ממול… משהגענו ל“סוף פסוק” ובתוכו “גבעת העדשים” הלזו – היה זה כאילו חתם את ספר־חייו.

אך עוד שמונה־עשרה שנים נוספות הוענקו לאבא. חרף מותה של אימא וסבלות כלכליים, לא נס ליחו והיה רענן־גו ובהיר־שכל. עוד הוסיף לעבוד כמה וכמה שנים, בידיו ממש, בפרדס ובחצר. בגינת ביתו היה מטפל באהבה עד ימיו האחרונים כמעט, בשנת התשעים לחייו. עוד היה מטייל לפרקים לספרייה או לבית־הכנסת. היה קורא הרבה, משתעשע לפעמים עם נכדיו ושילשיו, עם חבריהם וחברותיהם, הזאטוטים האלה היו מבקרים ברצון אצל “סבא ראב”. כחלוץ צעיר היה, נועז ובעל הומור משובב, חסר פניות של אדם העומד כבר מעבר למאוויים הקטנוניים של אדם בעל אמביציות. יש והיה שואלני אם יפורסמו הזיכרונות שלו, ומתי… חבל שלא זכה לכך בחייו.

באחד הלילות של שנות המאורעות תרצ“ותרצ”ט [1936–1939] מצאוהו המגינים הסובבים בַּסְפר של פרדסי פתח־תקווה כשהוא מהלך בלאט בצידי משוכות האקציה ובידו אקדחו האוטומטי הכבד. לשאלת ה“חבְרה” למעשהו שם ענה, כי מתוך שיעמום יצא לטייל קצת, שמא יזדמן לו משהו משעשע…

בהתקרב ימיו להיאסף אל עמיו עוד היה סיפק בידו לשמוע על הכרזת המדינה, היה שואל יום־יום לחדשות המלחמה, ובעיקר התעניין לדעת אם צבא ישראל מכה באוייב באמת־באמת. לאחר כל כיבוש של צבאנו היה חוזר ואומר:

– מי מילל ומי פילל עד כדי כך לפני שבעים ושתיים שנה! חיפה, יפו, עכו, נו, נו.

כשקרבו ימיו האחרונים עוד היה לאל ידו לחזור בכל התקפה של חולשת־הגוף על “שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!” ושתיים ביקשה נפשו כשניצבנו, כל בני המשפחה, סביבו: "שיזכה להוציא את נשמתו ב־’אח־ד' וכן שיחזיקו בו אותה שעה במעומד, כיוון שרוצה הוא למות כגבר…

כשהגיעו שעותיו האחרונות ממש, היה מהומם ולא קרא עוד “שמע ישראל”, רק היה מנפנף בידיו וממלמל:

התעלה שבורה… המים מתפרצים… הטורייה איננה… אין לי מה לעשות… מה אעשה?… אין לעשות דבר…

אכן אבי ומורי, עשית דייך. נוח בשלום על משכבך.


בנימין בן־עזר (ראב)

טבת תש"ט (1949)


* מתוך: יהודה ראב בן־עזר: “התלם הראשון”, זיכרונות 1862–1930. נרשמו בידי בנו בנימין בן־עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956.


* מהדורה חדשה של “התלם הראשון” עם אחרית דבר נרחבת מאת אהוד בן עזר, ועם נספחים. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות