רקע
אהוד בן עזר
תלם ראשון בפתח־תקווה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

פורסם לראשונה ב“תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.12.1978


בימים אלה ממש, לפני מאה שנה, בחנוכה תרל"ט, היה סבי יהודה ראב הולך וחורש תלם ראשון באדמת פתח־תקווה. וכשאני מעלה בזיכרוני כי זכיתי להכירו במשך שתים־עשרה שנות חיי הראשונות (הוא נפטר בל“ג בעומר, תש”ח, 1948, בהיותו כבן תשעים), מצטמק מושג זמן מפחיד זה של מאה השנים לכדי שלושה דורות וספר־הזיכרונות “התלם הראשון” שכתב אבי ז"ל, בנימין, מפני סבי בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], ואשר נדפס בספר רק עשרים וחמש שנים לאחר היכתבו – ונעשה לחולייה־מקשרת שמנחילה זיכרונות משפחתיים אלה מדור לדור.

יהודה ראב עלה לארץ־ישראל בקיץ 1876 מהונגריה והוא אז כבן שמונה־עשרה. בל"ג בעומר של אותה שנה יצאו מן העיירה ההונגארית נוגי־מדיאר [כיום צ’לובו בסלובקיה] האב, אליעזר ראב, שני בניו יהודה ומשה־שמואל, ושתי בנות [חנה, לימים פרלקוורט, וטובה, לימים גרין], והגיעו לירושלים.

בירושלים התגוררו כשנתיים ועל יהודה הצעיר עברו הרפתקאות ותלאות לא מעטות, קשיי קיום, התנגשות עם “שומרי החומות” שלא ראו בעין־יפה חלומות על יישוב חקלאי וניצני “השכלה”, שני זיווגים שהראשון בהם לא עלה יפה, התנגשויות עם השכנים הערבים, ועוד.

בחודש אב תרל“ח, בסוף קיץ 1878, נקנתה אדמת הכפר הערבי אמלבס, היא פתח־תקווה, מידי ערבי נוצרי ביפו, קאסאר שמו. את הקנייה הזאת ביצעו דוד גוטמאן, יהושע שטמפפר (בן־דודתו של יהודה ראב) ויואל משה סלומון, ועם חבורת המייסדים נמנו גם נתן גרינגארט, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ”ץ ואליעזר ראב. (אגב, עיריית פתח־תקווה החלה בחגיגות היובל שנה שלימה לפני מועדן, ב־1977, ואף במדליה הממשלתית שהופיעה לכבוד מאורע זה נפלה טעות גסה, נרשם שם – “תרל”ח–תשל“ח, – 1877–1878” – מה לשנת 1877 וליובל המאה? הלא אדמת פתח־תקווה נקנתה רק בסוף קיץ 1878?)


באר בשדה

בסוף חודש תשרי תרל"ט, 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו בדרכו לפתח־תקווה. ביפו נפגש עם הערבי המוגרבי שמונה לשומר הנחלה החדשה, ויחד הלכו עם כבודת חומרי בניין וקרשים עמוסה על גבי חמורים. עברו ליד המושבה הגרמנית שרונה, שנוסדה כעשר שנים קודם, עברו את פלג המוסררה וחצו את גבעות באב־אל־האווה, מקום שם בנוייה כיום רמת־גן, ומשם המשיכו בערבה אפורה־צהובה שהשתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. בצפונה, סמוך לירקון, השתרעה ירוקת ביצה ותואים מתפלשים בה, וכמה אוהלים עלובים. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים, ומחוץ לאלה – שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו, אנטיפטרוס, מוצא הירקון.

מספר יהודה ראב:

“הגעתי לאוהל נטוי ליד ערימת אבנים, זה היה מקום המושב החדש, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. באר זו קיימת עד היום הזה במרכז המושבה, בגן העיר (דברים אלה נכתבו, כאמור, בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], הבאר נסתמה לפני שנים רבות ועל מקומה ניצב כיום [ב־1978], בכיכר המייסדים שבמרכז העיר, קיוסק של “מפעל הפיס”, גם הגן כוסה ברחבת בטון משמימה ומכוערת. – א.ב.ע). מסביב לבאר השתרעה אדמת סאלאג שחורה מצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה, שזרעו עליה בקיץ האחרון, אשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.”


טעם הגלות בירושלים

תיאור השנה הראשונה של פתח־תקווה, היא שנת תרל“ט, 1878–1879, תופס מקום חשוב ב”התלם הראשון". כותב על כך רמי יזרעאל במחקרו “לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח־תקווה”:

“ראב התרכז בספרו בתיאור ההווי וחיי היום־יום ביישוב, לפנינו העדות החשובה ביותר על מה שהתרחש בתוך קבוצת המיבנים הקטנה בתרל”ט, קודם שניבנו בתי המתיישבים. בין התיאורים היפים יש להזכיר את פרשת החריש הראשון שאותה ראה המחבר (ובצדק) כראשית המעשה ואותו נתן בשם ספרו. הספר שופע תיאורים של התקריות עם השכנים הערבים ושל פרשת השמירה העברית ועבודת האדמה כפי שהתרחשו למעשה. [– – –] למרות שהדברים הועלו על הכתב לראשונה רק כחמישים שנה לאחר המעשה, אישיותו של הכותב, השנים הרבות שעשה בפתח־תקווה קודם כתיבת הדברים, וניסיונו הרב בחקלאות, עושים את זיכרונותיו למסמך מהימן ביותר המתאר את שנותיו הראשונות של היישוב." (קתדרה לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, יד יצחק בן־צבי. ירושלים. תשרי תשל"ט. אוקטובר 1978. עמ' 122–123).

יהודה ואביו אליעזר [לאזאר] היו חקלאים עוד בכפרי הונגריה שבהם התגוררה המשפחה: כפר סילש, כפר סנט אישטוואן. יהודים היו אז חוכרים אחוזות ומעבדים אותן. “כפי ששמור בזיכרוני לא היה אבי היחידי בין היהודים שחי בתקופה ההיא כך. רבים היו היהודים אשר חיו בכפרים ועסקו בחקלאות,” מספר יהודה ראב (“התלם הראשון”, עמ' 20).

אגב, הוא מעיד על עצמו כי את טעמה של הגלות, גם את ידיעת האידיש, טעם לראשונה בבואו אל בין חומותיה של ירושלים לאחר שנות חופש, פתיחות והשכלה שטעם באחוזות הונגריה ובמרחבי שדותיה.

“בירושלים שהיתי שנתיים ימים. ימים אפורים של שיממון ואפס־מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עליי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאילו קיעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימיי בחוץ־לארץ. אל חיי ‘גלות’ לאמיתה. [– – –] הוטל עליי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להיכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שכוב במיטתי כאשר גנבו ממני את בגדיי האירופיים למען איאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף נכנעתי ולבשתים.” (שם. עמ' 46).


כל זה אירע, כאמור, עוד לפני ייסודה של פתח־תקווה, ובטרם שבו האב ובנו, אליעזר ויהודה ראב, לעבודת האדמה שהיתה אהובה עליהם, ושלא היה בה מאומה מטעמה של “גלות” דירושלים.

מספר יהודה בפרק “התלם העברי הראשון”:

“ביום ד' חנוכה שנת התרל”ט (שלהי 1878) ירד הגשם הראשון. היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומיים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה (הוא רחוב שטמפפר כיום. – א.ב.ע.) ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו.

"בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית, ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי ויאמר בערך כך:

"‘אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מן הארץ, מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.’

“כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדבקות של יהודים לספר־התורה בהקפות של שמחת־תורה. ככה חזרו ה’הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן־מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת־החולין הרגילה.” (שם. עמ' 63).


*

זה כעשר שנים שאני כותב על ספרי דורות קודמים, וכמה מן הספרים שכתבתי עליהם והעליתי זכר־קיומם אף נדפסו במהדורות מחודשות.

הפעם כתבתי על ספר של משפחתי, שאף הוא אזל לגמרי ודומני שהגיעה השעה, במלאת מאה שנים ל“התלם הראשון”, לחזור ולהוציאו במהדורה מחודשת ומורחבת, מה עוד שבמשך השנים שעברו מאז הידפסו המשכתי, בעקבות אבי בנימין ז"ל, שכתב את הזיכרונות מפי אביו יהודה –ואספתי לא מעט חומר לתולדות המשפחה ולתולדות פתח־תקווה [בראשיתה] אשר ראוי היה להביאו במהדורה החדשה.

זאת ועוד, בידי מצויות המחברות הראשונות, המקוריות, שבהן נרשמו זיכרונות אלה, שעברו מאז כמה וכמה עריכות ספרותיות, ואני מקווה כי הוצאה חדשה של הזיכרונות הללו, תוך השוואה למקורם, תגאל עוד כמה וכמה פרטים מתחום השיכחה וההשמטה.


* יהודה ראב (בן עזר): “התלם הראשון”. זיכרונות. נרשמו על ידי בנו בנימין בן עזר (ראב). מבוא: ג. קרסל. הספריה הציונית והוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ, תל־אביב, תשט”ז, 1956. 171 עמ'.


* הערה מאוחרת: “התלם הראשון” אכן יצא במהדורה חדשה עם אחרית דבר נרחבת מאת אהוד בן עזר, ועם נספחים. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות