רקע
אהוד בן עזר
"שתי אחיות" לאדלברט שטיפטר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1919

פורסם במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 25.2.1977, תחת הכותרת “מי מנוחות ובדידות”


הנובילה “שתי אחיות” של הסופר האוסטרי אדלברט שטיפטר (1805–1868) ראתה אור לראשונה בעברית לפני כשישים שנה (תרע"ט, 1919), ומתרגמה מ. ט"ן, הוא מרדכי טמקין, אשר תירגם גם את סיפורו של שטיפטר “עובדיה”. לאחר שגאלה הוצאת “תרמיל” לפני כארבע שנים את “עובדיה” (מהדורת “תרמיל”, 1973), אשר גיבורו הינו יהודי מידברי, מצפון־אפריקה – בא גם תורן של “שתי אחיות”, סיפור ההולך על מי־מנוחות לכאורה, ואין בו מן המוזרות, הסמליות והארכאיות של “עובדיה”.

את “צופן” כתיבתו של שטיפטר הגדיר יפה יורם ברונובסקי, במאמרו על “עובדיה” (“הארץ”, 18.5.1973), באומרו: “הצופן של שטיפטר הוא, למעשה, צופן של כל אפיקה גדולה. זו יצרה לעצמה לשון מיוחדת, אירונית־אפולינית, כאשר המונח ‘שלווה אפית’ כבר הוא עצמו עשוי לסמן משהו הפוך משלווה. – – – אותו חוט־שני של אירוניה אפית, של עולם סוער במסווה אידילי מושלם.”

ועוד הוא אומר, כי לקורא העברי יש, כמדומה, סוג של הכנה לשטיפטר, העשויה להקל עליו את ההבנה, כלומר: למנוע אותו מליפול במלכודת השלווה, ומלכת שולל אחר אשליות האידיליה שפרוזה זו יוצרת. ההכנה היא עגנון. מי שעמד על תחבולות האירוניה האפית של עגנון, יידע לראות, מבעד למסווה האידילי שעוטה על האפיקה של שטיפטר, את המציאות האנטי־אידילית. לברוך קורצווייל חייב הקורא את המפתח להבנה לא־תמימה – ועל כן: האמיתית – של עגנון. וקורצווייל הוא שערך את ההקבלה הזאת, עגנון־שטיפטר. ליתר דיוק, היה זה שטיפטר שלימד את קורצווייל לקרוא נכון את עגנון.

בפתיחה ל“מסות על ש”י עגנון", לאחר שהוא רושם את נוסחות־המפתח לעולמו של עגנון: “מתחת למעטה הלוקאלי, התמים, המסורתי וההרמוני כביכול, מסתתרת מודרניות סוערת, החובקת עולמות,” כותב קורצווייל, “במפעלו האפי הגדול של האוסטרי שטיפטר נגלתה לי הנוסחה הזאת, והיא שלימדתני לשער מציאותן של תהומות במקומות הנראים לקורא השטחי כמקלטים אידיליים.”

אמנם, דווקא ל“עובדיה”, שאינו נושא אופי אידילי כלל וכלל, אפשר למצוא עקבות בסיפורו של עגנון “עידו ועינם”, שאף הוא אינו סיפור במסווה אידילי, ואף לא בעל אפיקה אירונית. אלא סיפור־חלום בעל אופי סמלי מפורש, בסגנון סיפוריו הסוריאליסטיים של עגנון (על הקבלה זו, שבה מצויים רמזים כמו־קבליים, עמדתי ברשימתי על “עובדיה” ב“על המשמר”, 13.4.1973).

ואילו ל“שתי אחיות”, שהן באמת נובילה בעלת סממנים של מסווה אידילי ולא אפיקה אירונית, התקשיתי למצוא מקבילות אצל עגנון. הדעת נותנת, שסיפורים כגון “סיפור פשוט” ו“בדמי ימיה” יהיו קרובים ל“שתי אחיות”, אך דומה כי לפחות ב“שתי אחיות” קרוב שטיפטר לפשוטו יותר מאשר למורכבותו, והסיפור נראה תמים למדי, בהשוואה לאותה תמימות או פשטות כביכול אשר בסיפוריו אלה של עגנון.


“שתי אחיות” הוא סיפורו של אוטו פלקהויז, איש הדומה בבדידותו הנוגה לשטיפטר עצמו (גם ב“עובדיה” היו רמזים אוטוביוגראפיים: שטיפטר עצמו נפגע באבעבועות שהשחיתו את תוארו, גרמו לו סבל איום והביאוהו לחיי פרישות, ממש כמו עובדיה). מוטיב ראשוני של פגישה מקרית וחד־פעמית בשתי אחיות מנגנות בכינור, האחיות מילנולו, בקונצרט בווינה, מלווה את המספר ויוצר מתח ומסתורין. לקראת סיום הסיפור מתברר שאין כל מסתורין בדבר, ולא היתה זו אלא תחבולה תמימה של המספר, כדי לטוות בצידה את קורות שתי האחיות האחרות, העומדות במרכז הסיפור, מריה וקמליה ריקר, אשר אל אביהן התוודע המספר בווינה לפני שנים, ויחד שמעו את קונצרט האחיות מילנולו. זהו סיפור על שקיעתה של משפחה מן המעמד הבורגני, עקב הסתבכות האב בעבודה ציבורית כפויית־טובה ובמשפטים, ותיאור התחדשותה של המשפחה לאחר שעקרו מן העיר ועלו לחיות בבית־אחוזה ישן, ברמה סלעית הצופה על ימת גרדה, לא הרחק ממרנו, בהרי האלפים האוסטריים (תחום שהיה שייך אז לקיסרות האוסטרית והיום הוא חלק מצפון איטליה).

תיקון החיים באמצעות השיבה אל ברכת האדמה, הטבע והחקלאות: הבריאות הנפשית והגופנית, השלווה והאמידות שצופנים בחובם חיי חריצות באחוזת־כפר, דברים אלה הם עניין מרכזי בסיפור. כל גיבורי הסיפור: אוטו פלקהויז, משפחת ריקר ושכנם אלפרד מוסר, הם אנשים שקיבלו בירושה אחוזות־כפר, לרוב במצב מוזנח ומפגר, ובכוח חריצותם הצליחו להעלות את משקיהם לרמה מעוררת קנאה, והם מרבים להחליף ביניהם ידע מודרני בשיטות עיבוד והשבחה חדשות, ובמכשירים חקלאיים חדשים.

אך לא זה הוא עיקר הסיפור. האידיליה הכפרית של חריצות והתחדשות האדם בעבודת האדמה משמשת רק רקע לווידויו העקיף של אוטו פלקהויז, המספר, אשר עמדתו הצדדית־כביכול בסיפור, בבחינת מתאר חיי אחרים, רק מסווה את עובדת היותו הגיבור הנעלם של הסיפור – תחושת בדידותו ורווקותו, החשש פן הוא נופל למעמסה על בני־אדם, ושמחתו על כך שמקבלים אותו כבן־בית במשפחת ריקר; ההרגשה שאישה לא תרצה בו, ואהבתו הכמוסה, הביישנית, למריה, האחות הבכירה, החרוצה מבין השתיים.

נגינת הכינור מלווה את הסיפור מראשיתו, ובאה לבסוף על ביטוייה המלא בנגינת האחות הצעירה מבין השתיים, קמליה: נגינה זו מבטאת איזה קוטב אחר לחיי־פשטות אלה, קוטב אשר עדינות וקשיחות משמשות בו יחדיו, עדינותה העילאית של האמנות, וקשיחות או התקשחות האופי והחיים של אלה הבוחרים בה כייעוד חייהם. ואמנם, קמליה מוותרת על האמנות.

אוטו פלקהויז, שהוא דמות של חובב, דילטאנט, במובן הטוב של המילה, מהלך לתומו בין אפשרויות חיים ודרכי מימוש שונות, ואינו מעז להגשים את חלומו הצנוע, לבקש את יד מריה להיות לו לאישה.

רק בחתימת הסיפור, כאשר מתערב המספר ה“אמיתי”, אשר הביא בפנינו את סיפורו של אוטו פלקהויז, אנו מתבשרים, כי הסוף הטוב בוא יבוא, ואוטו מוכרח להתגבר על היסוסיו ולחזור אל מריה ולשאתה לאישה, כי אין עוד זוג מתאים משניהם. וקשה לדעת אם חתימת הסיפור אכן נתכוונה לקורא התמים, המאחל ומאמין בסוף הטוב של הדמויות אשר נפשו נקשרה בהן בשעת הקריאה, או שכאן לפנינו אותו “מסווה רומאנטי”, אותה “אפיקה אירונית”, אשר מספרת לנו דבר והיפוכו, או מספרת דבר על־ידי היפוכו, וכל אותה שלוות חיים של הצלחה ואושר לא באה אלא כדי להדגיש את בדידותו חסרת התקווה של אוטו פלקהויז, אשר לכאורה אין לה כל סיבה משכנעת בגוף הסיפור.

ואולי, בקריאה מורכבת כזו, מושפע הקורא מראש מכך שהוא יודע מהם אמצעיו האמנותיים המיוחדים של שטיפטר, המבקש למצוא בפרטים הזעירים את המשמעות העמוקה ביותר (והוא אכן היה גם צייר נוף בזכות עצמו), וכן מתולדות חייו של שטיפטר, שעמדו בסימן בדידות, מחלה ואכזבה, וסופו שאיבד עצמו לדעת, לאחר שחלה במחלה קשה וממארת. ואילמלא הייתי חושש הייתי אומר כי הקורא לתומו בנובילה כיום עלול לחוש מעט אכזבה בתום הקריאה, מבלי דעת אם האשמה היא בו או בסופר.


* אדלברט שטיפטר: “שתי אחיות”. תירגם מ. ט“ן. ספרייה חקלאית, תרע”ט, 1919. אדלברט שטיפטר: “שתי אחיות”, מהדורת ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תשל"ז, 1976. 163 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות