רקע
אהוד בן עזר
"עובדיה" לאדלברט שטיפטר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1926

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 13.4.1973, במסגרת “ספר השבוע”


אדלברט שטיפטר נולד ב־1805 בעיירה אוברפלאן שבבוהמיה הדרומית. הוא היה בנו של אורג. בשנת 1826 הלך לווינה ללמוד משפטים ולהכין עצמו למשרת פקיד ממשלתי. הוא התפרנס מהוראה פרטית בבתי־אצילים, גם בבית מטרניך, וצייר ציורי נוף ועסק בכתיבה. בשנת 1848, שנת המהפכה, מונה מפקח על בתי־הספר לעם באוסטריה העילית. שאיפתיו לתיקונים בחינוך עוררו נגדו את אנשי השלטון השמרניים. כאשר המשטר הוחזר ליושנו החלו להקפיד יותר בענייני משמעת, חובותיו העיקו עליו יותר ויותר, לאחר מחלה קשה, ממארת, איבד עצמו לדעת בשנת 1868.

בתקופת היותו בווינה התיידד עם גרילפארצר וסופרים אחרים, והם המריצוהו לפרסם את ראשוני סיפוריו. הסיפור “עובדיה” נכתב ב־1842. הוא תורגם לעברית ויצא לראשונה בשנת תרפ"ו, 1926, ועתה הופיעה מהדורה חדשה של אותו תרגום מאת מ. טמקין בספריית “תרמיל”. ספרייה זו מצליחה לגאול הרבה יצירות קלאסיות שתורגמו לעברית לפני שנים רבות, ולא הודפסו מאז במהדורות חדשות.

“עובדיה” הוא סיפור על יהודי מידברי, מצפון אפריקה, החי הנראה בתקופת סוף ימי־הביניים. הוריו של עובדיה, אהרון ואסתר, גרים בתוך חורבותיה של עיר עתיקה, רומאית, מוקפת חולות המידבר. הם חיים בעוני רב כלפי חוץ. הכניסה לביתם היא דרך כוכים ומערות מלאים סחבות וכלי־עוני, אבל עמוק בתוך מחילות החורבות צפון עושרם ומתנהל אורח־חייהם הנוח, בהסתר, מחשש עינם הרעה של שודדי המידבר הערבים.

במקום זה נולד עובדיה, בן־יחידי להוריו, וכל שנות ילדותו הוא מפונק בידי אימו השומרת עליו ממגע עם העולם אשר בחוץ. בהתבגרו שולח אותו אביו יחידי לנדוד בעולם, ומצווה עליו לחזור רק כאשר יהיה בידו סכום גדול של כסף.

חמש־עשרה שנים נודד עובדיה בעולם ולבסוף חוזר לבית הוריו, לבוש קרעים אך נושא עימו הון רב. הוא נשאר עימם, נושא אישה, והוריו מתים. מדי פעם יוצא עובדיה למסעותיו וחוזר עם הון רב. באחת הפעמים הוא נחלה באבעבועות ותואר פניו נשחת. אהבת אשתו סרה ממנו. אין הם מצליחים להוליד בן. באחת הפעמים, לאחר חזרו מנדודיו, הוא מגלה כי כל עושרו ורכושו נשדדו בידי הביי מלכּ־איבן־עומר. בתוך האסון הוא מגלה כי אשתו ילדה בת, והוא קורא שמה דיתה, והאישה מתה בלידתה. מעתה מוקדשים כל חייו של עובדיה לגידול בתו. הוא מתאושש מאסונו, אוסף את שרידי הונו אשר החביא ליום צרה, וכאשר הילדה גדלה קצת הוא מגשים חלום ישן ויוצא עימה למסע ארוך, דרך המידבר האפריקאי, אל חוף הים־התיכון. משם הוא מפליג לאירופה, ומנתק את כל קשריו עם המידבר ועם עיר מולדתו.

מעתה מתמקד הסיפור יותר ויותר בדמותה של הבת, דיתה. יש סוד בהתפתחותה. היא אינה מגיבה ככל ילדה בריאה למראה סביבתה. עד מהרה מתברר שהילדה עיוורת. עיוורונה גורם לעובדיה שיתעורר בו מזגו הרע, התאב בצע. הוא בונה לשניהם טירה בעמק, כנראה באוסטריה, וצורת הבניין דומה לזו הנהוגה בצפון־אפריקה, בארצות השמש. שמו יוצא לשמצה בכל סביבותיו משום אהבת הכסף שלו. אבל הנה קורה נס, ובליל ברקים וסופה משפיע הברק על דיתה ומאור עיניה חוזר אליה. מעתה שב אל עובדיה מזגו הטוב. הוא מלביש את הבת בבגדי חמודות, לאט לאט מגלה בפניה את מראות הטבע הנפלאים. ואולם בדיתה נשאר יסוד סהרורי, כמין מהות מיסתורית, או קשר מיסתורי, אל האור, אל הברק והסופה.

בהתבגרה, והיא מתחילה להיעשות אישה, אין מעייניה נתונים לגברים אלא לאותם אורות וצבעים אשר כאילו הולידוה מחדש בהעניקם לה את מאור עיניה. עובדיה אינו מצליח להבין לפשר המתרחש בנפש בתו. ויום אחד, בשדה, בהימצאם יחד לפני סופת גשם, מתרחש מחזה תמוה:

“לעובדיה נדמה, כי ראה אור רך מאיר בין האלומות, כמו האור שיש לה ברגעים אלו; כי קודם ראה את כל הקישורים שבשערותיה מזדקרים למעלה. אולם האור לא קרן עליה; כי בהביטו אליה היה כבר אחרי הכול: נשמע קול נפץ עמום ודיתה צנחה מתה על האלומות.” (עמ' 122).

עובדיה האריך לחיות עשרות שנים אחרי מות דיתה, אבל דעתו נשתבשה עליו.

אחת ההערכות שמצאתי על הסיפור אומרת כי “לעובדיה שלו [של שטיפטר] כוחות פרימיטיביים מופלאים, אבל אין בו כמעט ולא כלום מן היהודי.”

אינני יודע “מיהו יהודי?” בעיני כותב ההערכה הזו. אמנם יהודי אכסוטי, נושא ריח המידבר, שחור פנים ועורו מצולק אבעבועות וחרוך משמש –; אינו הטיפוס היהודי הרגיל באירופה בראשית המאה ה־19, תקופתו של שטיפטר. ואולם היהודי שהוא מתאר הוא לא רק דמות אגדתית. יש בו משהו מן היהודי הנצחי, הנודד. ויש בו אולי הרבה קווים אופיניים ממה שלא־יהודים ראו ביהודי באירופה. דמות זרה, אפלה, איש עשיר בביתו ונראה קבצן כלפי חוץ, אדם שיחסו לכסף עז ומורכב, אדם מכוער, נרדף, גם בהיותו צודק יש והוא נשנא על־ידי סביבתו משום התנהגותו הדוחה. ועם זאת אב לבת יפהפייה ובעלת מעלות רוחניות מסתוריות, כאילו שניהם נושאים בדמם את כל קסמי שמש המזרח וארצות המידבר. היהודי הוא היסוד הזר, האחר.

מעניין הדבר שאפשר למצוא עקבות לסיפורו של שטיפטר בסיפור “עידו ועינם” של ש“י עגנון. גמולה מזכירה במשהו את דיתה, וגמזו וד”ר גינת דומים יחד בתפקידם לעמדתו של עובדיה כלפי בתו. אהבתו החושנית העזה של עובדיה לדיתה רומזת כאילו על קשר אפל, גזעי, נוסף אצל היהודים. עובדיה רואה בבתו את תכלית חייו. כל עושרו נצבר למענה. אבל הוא אינו מצליח לפענחה ולהגיע לפשר נפשה.

בפתיחת הסיפור מנסה שטיפטר להעמיד את המעשה בעובדיה כתעלומה של גורל. כעניין שאין אפשרות להסבירו. אילו היינו מפעילים כיום על סיפורו של שטיפטר את המיתודות הפרשניות שהתנסינו בהן בניתוח סיפוריו של עגנון, היינו אומרים כי עובדיה מנסה להבין בדיתה את נפשו, את הנשמה היתירה, היפה, של מהותו היהודית, בעוד אשר הוא עצמו מסמל את הצד האפל, הכמעט דימוני, של היהדות המצוייה במצב של נפילה וגלות. הוא נכשל משום שאינו מצליח ליצור יחס משמעותי אל דיתה. עיוורונה הוא גם עיורונו. ומה שהיא רואה בהיפקח עיניה אינה המציאות לאמיתה אלא חלומות. היא כניצוץ של קדושה שנזרק לעולם האפל, ואשר שואף לחזור למקור האור האלוהי שלו, וכאשר הניצוצות עולים, מאבדת הקליפה את אחיזתה בהם והיא מתרסקת ונופלת ומתבטלת.

ואולם פירוש כמו זה אינו אלא שעשוע ספרותי, כי קשה לתאר ששטיפטר התכוון בסיפורו לסמליות הלקוחה מעולם הקבלה היהודי, אף כי ייתכן שאינטואיציה ספרותית נכונה הוליכה אותו בעקבות מציאות סמלית יהודית עמוקה ורבת שורשים.


* אדלברט שטיפטר: “עובדיה” סיפור. הוצאת מצפה, תרפ“ו, 1926. תירגם מ. טמקין. אדלברט שטיפטר: “עובדיה”, מהדורת ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון. ההוצאה לאור. תשל”ג. 1973. בעריכת ישראל הר. 124 עמ'.


המלצות קוראים
תגיות