רקע
אהוד בן עזר
"עם אלנבי בכיבוש הארץ" ללואיל תומס וקנת בראון קולינגס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1938

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.12.1971


בסרט “לורנס איש ערב”, לאחר הסצינה שבה כובש לורנס את עקבה, מופיע בעיירה עיתונאי אמריקאי אשר מתלווה מעתה אל לורנס, מצלם אותו ונעשה עד להרפתקאותיו. עיתונאי זה היה לואיל תומס. תומס ראה לראשונה בחטף את לורנס באחת מסימטאות העיר העתיקה בירושלים, לבוש כבדווי. כדי להצטרף אליו היה על תומס להפליג מיפו לפורט־סעיד, משם במסילת־הברזל לקהיר, משם באוניית־קיטור על פני הנילוס עד חרטום, ומשום דרך מדבר מצרים לפורט־סודאן, היכן שירד בספינת־מטען שהפליגה אל חופי ערב.

את הספינה הוא מתאר כך: “ספינה משונה היתה זאת, ומטענה משונה עוד יותר. עתיקת־יומין ומרוסקת־אברים, הואיל ונפגעה פעם על־ידי צוללות האוייב. קברניטה היה אירי־סקוטי בשם רוז, ומלחיה – הודים, יאוואים, סומאלים וכושים. במטען נכללו כבשים סודאניים, פרדות אמריקאיות ואוסטראליות, חמורים חבשיים, שני אווירונים בלים – ותשעים ושמונה ערבים שברחו מן הצבא התורכי.” (“עם אלנבי בכיבוש הארץ”, עמ' 113).

תומס שלח כתבות על לורנס ופירסמו בעולם. מאוחר יותר גם כתב ספר רב־כמות בשם: “With Lawrence in Arabia” (יצא לאור בהוצאת האצ’ינסון בלונדון). כמה מן התצלומים המצורפים לספר מראים את האונייה שבה נסע תומס לעקבה. בתמונה אחרת הוא נראה יושב באוהל חבוש כאפייה, ליד שולחן עמוס מעדנים ערביים, בחברת הגנרל נורי סעיד, שיח' עודה אבו טאי והאמיר פייסל. זה היה בעת המערכה על מען [מעאן – עיר בדרום ירדן].

ספרו של תומס מלא באותן מעשיות שסייעו להאדרת אגדתו של לורנס. על המעשה באדרעי (דרעה), כאשר המושל התורכי, ואחר־כך חייליו, השפילו את לורנס, מילאו את תאוותם בגופו הלבן, ובכך אולי עשוהו עבד־עולמים בגופו למזרח, כי הוא גילה, לחרדתו, שהוא נהנה – על כך אין תומס יודע, והוא רק מציין שהיכו אז את לורנס עד מוות. לעומת זאת, מספר תומס על פעם אחרת, שבה התחפש לורנס לאישה בדווית לצורכי ריגול. חבורה של חיילים תורכיים החלו עוקבים אחריו ומנסים לפתות אותו ולעגו לו כאשר דחה את הצעותיהם.


קורות פגישתו של תומס עם לורנס מסופרות, בסגנון דומה, גם בספר אחר שלו, שתורגם לעברית: “עם אלנבי בכיבוש הארץ”. ואולם עיקרו של ספר זה הוא תיאור קורות המערכה הבריטית על ארץ־ישראל – שחלקן שמע תומס מפי קצין בריטי רב־הרפתקאות בשם טד גילני, ולחלק אחר של המאורעות היה, כנראה, תומס עד ראייה.

ב־18 בינואר 1915 יצא ג’מאל פחה למידבר סיני במטרה לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים. ב־3 בפברואר נערכה ההתקפה הראשונה, והיא נהדפה. ג’מאל פחה ניסה להלהיב את הערבים לקראת המסע נגד “הכופרים”. בספרות העברית נותר זכר למסע בסיפורו של יהודה בורלא “בלי כוכב”. בורלא היה אז מתורגמן בצבא התורכי, שעלה על תעלת סואץ. [ר' על הספר ב“ספרי דורות קודמים”, “תרבות וספרות”, “הארץ”, 9.6.1970].

תומס מספר על המתרחש מן הצד האנגלי, כלומר המצרי, של התעלה: “רוב החפירות שלנו היו בחוף המערבי של התעלה, ששימשה להגנתן, בדומה לתעלות שהקיפו את הטירות הבצורות בימי ריצ’ארד והצלבנים. התורכים היו צריכים לעבור את התעלה תחת האש הבלתי־אמצעית [הישירה] ממכונות־הירייה שלנו. רוחבה [של התעלה] לא עלה על מאתיים יארד [יארד הוא 0.9144 מטר. 200 יארד הם 182.88 מטר], אולם לשם מאתיים יארד אלה סחבו איתם [התורכים] כל אותן הסירות, שראיתי בבאר־שבע [מן האווירון], דרך מידבר סין [סיני]. התחלתי להאמין, שאני רואה חלום: אין זה אלא חזון־בעתה! אם אנשי־צבא אמורים לשאת סירות בדרך היבשה, במקום שסירות תישאנה ספנים על פני המים, הרי כל מה שחסר, כדי להשלים את תעתועי־הדימיון המטורפים ביותר בדברי ימי עולם, אינן אלא אוניות־מלחמה אחדות בלב המידבר, להטביע בהן את חיל הרגלי… ולכל השדים והרוחות! אף הנה הינן!” (שם, עמ' 15).

המלחמה לא היתה קלה: “מכונות־ירייה טירטרו. רובים רעמו. כל החוף המערבי השתלהב באש. התורכים נושאי הסירות היו אויבינו – ודאי שכן – אבל יש להודות: הם נלחמו כאריות. כדורים הומטרו עליהם כברד הזה. הם נשרו כזבובים. פצועיהם נפלו לתוך התעלה וטבעו – אבל הם הוסיפו להתקדם! הסירות הורדו המימה… בתריסר מקומות… פזורות על פני מרחק של מיל וחצי, כמעט, לאורך התעלה שלנו! [מיל – 1,609.344 מטר]. כיצד נישארו בחיים לאחר כל אותן היריות, אינני יודע, אבל כעת עמדו פנים אל פנים אלינו, ופגיעתם – פגיעת שדים ורוחות. תפסתי את הרובה, עם הכידון הנטוי – ותקעתי את הכידון בחזהו של תורכי רחב־כתפיים, בשעה שכיוון את אקדחו למולי. וטוב, שלא איחרתי את המועד, כדורו עוד הספיק לגרד את לחיי.” (שם, עמ' 21).

ובאמת, היו אלה אוניית המלחמה הצרפתית “ריקווים” ואוניית הצי ההודי המלכותי “הארדינג” אשר עצרו בתותחיהן את הפלישה התורכית. הן שטו בתעלה, לאורך החזית, והטביעו את סירות־הצליחה, שאותן סחבו התורכים על גבי גמלים מבאר־שבע.

האוניות הצילו את מצרים, אבל שר המלחמה הבריטי, לורד קיצ’נר, שלח טלגרמה אל סיר ג’ון מאקסוול, מפקד הצבא הבריטי במצרים: “המגן אתה על תעלת סואץ, או שהתעלה מגינה עליך?” – והדיח אותו מן הפיקוד.


סיפורים מסמרי־שיער, כיד דימיונו הטובה של סופר צבאי, יש ללואיל תומס על התקדמות הצבא הבריטי לארץ־ישראל. על טכסיס ההטעייה המוצלח של אלנבי, שכבש את באר־שבע שעה שהתורכים והגרמנים היו בטוחים שהוא מתכונן להתקיף את עזה. אבל הסיפור היפה בספר הוא, ללא ספק, המעשה בכיבוש ירושלים בתשעה בדצמבר 1917.

לאחר קרב־דמים במדרון נבי סמואיל עמד הצבא הבריטי בשערי ירושלים. הדיביזיה השישים, שחייליה “קוקנים” מלונדון, חנתה מול העיר. עם בוקר שלח המאיור [מייג’ור] ביין את טבחו עם אחד מפועלי המיטבח להביא ביצים לפת־שחרית. שני החיילים נעלמו מן המחנה. הם תעו עד שבאו לדרך רחבה, מרחוק נשקפו אליהם כיפות מסגדיה וכנסיותיה של ירושלים. אך שני ה“קוקנים” לא השגיחו בכך, עניינם היה למצוא ביצים לפת־שחרית של המאיור. והנה באה לקראתם קבוצת אנשים, אחד מהם נשא דגל לבן. השני רכב על סוס, חבוש תרבוש אדום – זה היה ראש־העירייה הערבי של ירושלים. התורכים ברחו מהעיר במשך הלילה, וראש־העירייה יצא למסור את ירושלים עיר־הקודש לצבא של אלנבי. הוא לא ידע דבר בדרגות צבאיות. ומדים בריטיים, בכל דרגה שהיא, היו בעיניו סמל כוחה וגבורתה של בריטניה. הוא נשא, אפוא, נאום נמלץ ומסר בהכנעה את העיר הקדושה בפעם העשרים ושלוש בדברי־ימיה… ליד טבח “קוקני” ואחד מפועליו. כל העניין הזה נעלה משכלו של הטבח. “אנחנו לא רוצים להכניע את העיר הקדושה, אדון,” אמר, “מה שאנחנו כן רוצים, זה ביצים בשביל קצין שלנו.”

ובזה עדיין לא נסתיים העניין. שני החיילים סיפרו על המקרה למאיור. המאיור הודיע על כך למפקד הבריגאדה, הגנראל ווטסון. כל גנראל שבעולם היה נותן את זרועו הימנית כדי לזכות בכבוד זה של הכנעת העיר הקדושה בכל ערי העולם, והגנראל ווטסון אף הוא לא היה אלא בשר־ודם. מבלי לומר דבר לממונים עליו, שלח את המאיור וטבחו למצוא את ראש־העירייה, כדי לסדר את כל הטקס מחדש – ואז רכב עם קציניו ונושאי־כליו לירושלים. כל תושבי ירושלים יצאו לקבל את פני הגנראל ווטסון. הונפו דגלים. המונים הריעו בעוז, ראש־העירייה נשא עוד נאום נמלץ, הגנראל ווטסון נשא נאום – והפעם התנהל הטקס לפי כל כללי הרשמיות. כך, לפחות, סבר ווטסון, וכך קיווה ראש־העירייה העייף.

אך לא מיניה ולא מקצתיה. הממונה על הדביזייה של ווטסון היה המאיור־גנרל [מייג’ור־גנראל] סיר ג’ון שי. שי היה אירי, ולא הסכים, שאיזה אנגלי יעקבהו בעורמה. הוא שלח הודעה לראש־העירייה, שהוא יבוא העירה למחרת היום, לקבל את “הכנעתה” של ירושלים, וראש־העירייה נאלץ לחזור שוב על אותו טקס.

רק אז הודיע הגנראל שי על המאורע לאלנבי. המפקד הראשי ביטל כלאחר־יד את כל ה“הכנעות” הקודמות, וקבע את היום שבו ייכנס אל העיר הקדושה. מובן מאליו, שכניסתו של אלנבי היתה היחידה שציינה את כיבוש העיר, אולם ראש־העירייה, לצערו, לא ידע זאת קודם, כי בבוא אלנבי כבר היה ראש־העירייה מוטל בבית־החולים, מחמת דלקת־הריאות. הוא טען שהצטנן, בצאתו פעמים כה תכופות אל מחוץ לעיר, בחורף הקר, כדי למסור אותה לידי הבריטים.

אלנבי נכנס לעיר ברגל. וכששאלו אותו לסיבת הדבר, אמר: “וכי יתואר אחרת, במקום שאחד קדוש הלך ברגל לפניי?”


* לואיל תומס וקנת בראון קולינגס: “עם אלנבי בכיבוש הארץ”. תירגם מאנגלית ב. פרידמן. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. התרצ”ח, תל־אביב, 1938. 159 עמ'. ספריית “הזמן”

המלצות קוראים
תגיות