זכרונות ועדויות על שנותיו בארץ עם פירסום האסופה הראשונה של סיפוריו, 55 שנים לאחר הירצחו, מתוך רשימתו על “סיפורים מאת יוסף לואידור”, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו

דבר: משא, 20.8.1976

לאחר השורה הראשונה במבוא [של דב לנדאו], שנאמר בה כי לא ידוע לנו מתי נולד לואידור ומניין בא, מצטט לנדאו מעדותו הנפלאה של שמעון בן־צבי על היכרותו ועבודתו עם יוסף לואידור בעין־חי [לימים כפר מל“ל] בשנת תרע”ה [1915]. רשימה זו נתפרסמה בספר “העלייה השנייה” ובספר “בונה עיר”, המוקדש לזכרו של שמעון בן־צבי, אך לנדאו מייחס עדות זו, משום־מה, לסופר ש. בן־ציון. לאחר שהוא מביא כ“צימוק” עוד פרט מזיכרונותיו של בן־צבי, על מנהגו של לואידור לעזוב את עין־חי בשבתות ולבקר בפתח־תקווה, ועל השמועה שידידה היתה לו שם, ושהיתה זו ידידות “לא רצינית”, מקפיץ דב לנדאו את לואידור כמה שנים קדימה, וכותב: “ומשם (מפתח־תקווה? מעין־חי?) עבר ליפו וגר בבית המלון ליפשיץ, עסק בתרגומים ובהעתקת סיפורים בין היתר בשביל ברנר.” באותו זמן, כידוע, כבר החל הגירוש של יהודי יפו תל־אביב, וברנר גלה יחד עם תלמידי הגימנסיה [“הרצליה”] לשומרון.

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת־מה, לפי זיכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים.

היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר“ע ובראשית שנת תרע”א [כלומר ב־1910], כשבא לפתח־תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין־גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ’ים [ברחוב פינסקר בפתח־תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין־גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח־תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט, ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ־לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין־גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח־תקווה.

לאחר זמן קראתי ב“השלוח” את סיפורו “יואש” והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר־סבא להקמת מושב עובדים בעין־חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן־צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח־תקוה שהיה לו כרם בסביבת כפר־סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן־כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין־חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי־השבת שלו בפתח־תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו ‘כוכב’ שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך־כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי־המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: ‘עכבר במטבח.’

"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חכיתי בהולם־לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: ‘אני כותב ספר היסטורי לבני־הנעורים בשם “אליעזר בן הורקנוס”, כתב־ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.’

“העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה.”

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין־חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין־חי, ואחר־כך חזר לפתח־תקווה, ומשם נדד לחדרה.

[בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה־ליברמן, חבר נהלל, בספרו “תולדות המשביר”, על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו].

כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל־אביב וגם ברנר חזר לתל־אביב. כשערך ברנר את ירחון “האדמה” שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב“האדמה” בחתימת “לדור”. בספרו “חולמים ולוחמים” מספר על תקופה זו יעקב יערי־פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את “חולמים ולוחמים”, שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, “כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר־מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו.” ואמנם בספר “חולמים ולוחמים” נכללה רשימתו המעניינת של יערי־פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי־פולסקין: “דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו.”]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב“התקופה” משנת תרפ"א [1921]:

“בשנת תר”ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב’האדמה'.

“ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו.”

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

“זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון.”

לאחר שעשה ברנר עם גדוד־העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל־אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו־כביר בין פרדסי־יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי “הבית האדום”. חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל־אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל “המשביר המרכזי”. פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל־אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות “דבר הפועלת”:

“נכנס איש צעיר כבן כ”ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

"לואידור אמר: ‘ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.’

"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי־הרכבת שבהתחלת תל־אביב.

“זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר־דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור.”

אחי, מרדכי קושניר־שניר, כתב תעודה מפורטית על הפרשה הטראגית של אוזלת־ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ “אהל” ובספרו של אחי “תחום הימים” שיצא בהוצאת “עם עובד” בשנת תשי"ד (1954):

“עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים.”

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: “חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים.”

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

כשנה לאחר שיצאה לאור אסופת הסיפורים של יוסף לואידור פירסמתי את המסה “פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור” ("מאזניים, יולי 1977), ובה התייחסתי בהרחבה לדמות יואש בן החמש־עשרה, הנער העברי האמיץ, בן המושבה פתח־תקוה והטבע הארצישראלי:

"מעוררת עניין הדמות הברנרית התאומה־ממש ליואש, והוא עמרם, נכדו של אריה לפידות בסיפור ‘מכאן ומכאן’ (1911), שנדפס שנה לפני הופעת ‘יואש’ (1912).

"אף שעמרם לא נולד בארץ־ישראל אלא נתגלגל באשמת אבותיו מחורפי דרום רוסיה לקיצי ארץ הערביאים, בלשונו של ברנר – הנה שני הנערים מאופיינים כמעט באותם משפטים, ואופיים ותכונותיהם ורקעם כה דומים עד שיש לעיתים הרגשה שנער אחד שימש אב־טיפוס לשני הסיפורים.

“שמעון קושניר מספר כי הכיר את יוסף לואידור בסוף שנת תר”ע (1910) ובתחילת שנת תרע"א, כשבא לואידור לפתח־תקווה. ברנר, שהתגורר אז בעין־גנים [מושב הפועלים ממזרח למושבה], קירב את לואידור ודאג לו. אלה היו חודשי חייו הראשונים של לואידור בארץ־ישראל [הוא עלה ארצה מלודז'], ובתקופה זו כתב ברנר את ‘מכאן ומכאן’ ולואידור – את ‘יואש’. עין־גנים משמשת רקע לסיפורו של ברנר, וכניראה גם לתיאור ילדותו ונעוריו של יואש.

"מי היה הנער שהשפיע על שני הסופרים? ברנר הקדיש את ‘מכאן ומכאן’ [בחורף 1911] לזכרם של הניך פסילוב ורבקה צ’יז’יק. הניך פסילוב נפטר בנעוריו בקדחת במקווה־ישראל, ושמעון קושניר אומר כי לדעתו עוצבה דמות הנער עמרם על פי נעורי אחיו של הניך, ברל פסילוב, אשר משפחתו התגוררה אז בעין־גנים, כיום פתח־תקוה.

"עמרם מתואר כילד רזה ואמיץ. חופשי בתנועותיו כ’ערבי במידבר', ‘ערבי קטן’, מתכתש עם רועים ערבים, ‘מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד־הבקר, בבקר, ובכל המחובר לקרקע.’ עמרם אינו דומה לסבו, אריה לפידות, שהשתעשע ברעיונות על אהבת־ערבים (ואשר עוצב בסיפורו של ברנר על־פי דמותו של א.ד. גורדון), ובוודאי אינו דומה לאביו הגיבן, שנפצע על אם הדרך ליפו בידי ערבים, ומת.

“כל אותה היתקלות ופגיעה מתוארות כהמשך להווייה היהודית הגלותית, העלובה, בארץ־ישראל. ברנר ראה בעמרם סמל לצבאיות ולגבורה של הדור החדש הגדל בארץ־ישראל (וההיסטוריה נתגלגלה כך שתת־אלוף [לימים אלוף] נתן שרוני, שהיה עד לפני זמן מה קצין תותחנים ראשי, ועתה ממלא תפקיד בכיר במטכ"ל, הוא בנו של אותו ברל פסילוב, ולדודו הקדיש ברנר את ‘מכאן ומכאן’).”

*

עמרם מתואר אצל ברנר כערבי קטן, ודווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה. הוא, בקיצור, ג’דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר כותב ב’מכאן ומכאן' שאם לא באה כל החיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.

דב (ברל) פסילוב, אחיו של הניך, היה יליד עין־גנים ואיש פתח־תקווה כל שנותיו. היכרתי אותו בנעוריי כאשר נהגתי להביא מדי סתיו להרבעה את העז שלנו אל התיש שלו. אני זוכר אותו גם בבגרותו ממש כדמותו של הנער עמרם – איש נמוך־קומה, רזה מאוד, כהה עור, חרוץ, מתנועע במרץ בלתי־נדלה, ועיניו אכן שחורות. אבי בנימין סיפר לי בשעתו שברל פסילוב היה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, למילוי כל שליחות מסוכנת.

אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב והושפע מדמותו בעיצוב גיבורו עמרם. ובאשר להניך, הוא היה ידיד־נפש לאסתר בנעוריה. צילום מלא־חן שלו שמור בארכיון תמונותיה. ביומנה מיום כ“ד בטבת תרע”ג (1913) מצוי הקטע הבא:

“ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב־יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסילוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ’יז’יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו “מכאן ומכאן” – אב”ע], אברהם [אברהם גרין – אב“ע] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר – אב”ע] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן – אב"ע] הירדנית… ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – – – "

*

כארבעים שנה לאחר מותו של הניך שולחת אסתר מדירתה בתל־אביב מכתב למרדכי קושניר־שניר:

“היום מצאתי במיקרה, תוך חוברת ישנה, כתבי־יד של חברנו מלפנים – הניך פסילוב. יעקב רבינוביץ ז”ל שאלני פעם – בשמך, על כתבי־יד של פסילוב – ידעתי שמשהו מעין זה צריך להיות אצלי אך חשבתי שהלך לאיבוד… והנה היום מצאתי חבילה קטנה – אגב עליי לאמר לך שהדברים מחוסרי כל ערך ספרותי, כתובים הם בצרפתית רצוצה ומלאים אותם הנכאים ו“הלאומיות” שהיו כה מודרניים בזמננו –

"אבל מה שנוגע להניך פסילוב עצמו זהו ודאי עניין אחר – איזה טהרה, איזה הפשטה, וכדי החלב אשר הוא מוביל העירה בלילות, ושריקתו־שירתו המלווה אותו, וכל האטמוספרה של כלות־נפש וחן נעורים האופפים אותו –

הנוער כיום ודאי אינו מחוסר אותו חן וכיסופים ונוסף לזה בן־מעש הוא – ובכל זאת נמשך הלב לתקופה ההיא ואולי משום היותה תקופה שלנו."

אסתר מבקשת ממרדכי (שעל אהבתו אליה בנעוריהם מסופר במכתביו אליה וביומנה) שיאשר לה את קבלת הצרור הרשום. המכתב המקורי, שתאריכו 22 בינואר 1950, נמצא במכון לבון, שבו מצוי ארכיון העבודה, שעליו היה מרדכי מופקד שנים רבות. בחותמת שעל המכתב נרשם: “ארכיון ומוזיאון העבודה / התקבל ממ. שניר.”

לפי בירור שערכתי, צרור כתביו של הניך, ששלחה אסתר למרדכי בינואר 1950, אינו מצוי בארכיון העבודה. ניסיתי לברר את גורלם אצל רותי ינאי, בתו של מרדכי, שבפגישה עימי ב־29.3.93 סיפרה לי שהארכיון של אביה נמצא בידיה. היא גרה ברחוב הגפן 6, נוה־עוז, פתח־תקווה, טל. 9219594. ייתכן שיש אצלה גם מכתבים של אסתר למרדכי.

*

י. יערי־פולסקין מספר ב“חולמים ולוחמים” כי ביישנותו ובדידותו היתמותית של לואידור היו מוזרות ובלתי שכיחות, כמוהו עצמו. אופן חייו היה משונה וכך גם הילוכו. לרוב לא פסע על המדרכות כי אם באמצע הדרך – הילוך סוער תוך ניפנוף ידיו הארוכות באוויר, כאחד הנמלט מהשריפה או נאבק עם המון רודפים נעלמים.

“שקוע תמיד בחלומותיו, יש ובהיותו מתכוון להיכנס לבית, היה טועה לא אחת ונכנס אל בית שלפניו או אל בית שלאחריו. נכנס וישב על כיסא, ורק אחרי רגעים אחדים, כשעמד על טעותו, קם נכלם ועזב את הבית.”

תמיד היה נידמה ללואידור כי צוחקים לו, כי מביטים אחריו או רודפים אותו, וזה היה גורם לו צער ועינויי־נפש מאין־כמותם. "לא אחת נעלם מן העיר [תל־אביב] לימים ולילות רצופים – ואין אחד, גם מהקרובים לו, יודע את מקום היעלמו. פעם אחת, במקרה כזה, יצאו אחדים מידידיו לבקש אותו על פני הדרכים ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח־תקווה כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב ומעיין בספר ישן.