יש ספרים שנולדו ויצאו לאור העולם במזל שלום ותום. ויש ספרים שנולדו ויצאו לאור עולם במזל נפתולים: המחבר נפתל עם חיבורו, קוראיו נפתלים עמהם, ואפילו פרסיו נפתלים להם.

עניין אחר ולא פחות קשה הוא – כשבאים לבקש מידי סיפור פלוני עלבון כל הרצונות הטובים שלא נתקיימה תוחלתם, שנאמרה כמעט כתביעה, לאמור: הבה לנו כזאת וכזאת.

דלו ידי המחבר מעשות חפצם הכשר. אין צורך לומר כי מעולם לא התיימר ולא עלתה על ליבו להיות כמין כל־בו מפורט לשימוש המבקשים פתרונות לשאלות הדור, ולא כמין אספקלריה מלוטשת למעשים שהיו ולעלילות גדולות, ולא כמין פנס להאיר עיני תועים ונבוכים; כשם שלא הרהיב חבור זה ולא עלתה כלל על לבו להיות כמין הגדת מלחמת השחרור, או מאמר עדות לקלסתר פני הנוער אז ועתה – אלא, הריהו, כמדומה, קודם כל: סיפור.

וככל סיפור השתמש בכל החומר שמצא לרשותו, כדי לצור ממנו צורות, אשר חוויות אישיות שונות והגיונות שונים, ובהם אולי גם אחדים נלוזים ותמוהים כלשהו – ביקשו למצוא בהן תיקון.

סיפור, אשר כאילן יוצאים שורשיו מקרקע של ממש, מעשים שאמנם נתרחשו בעובדא, בכך לכך בחודש, בשנה זו וזו, על גבי גבעה אחת מדוקדקת לפרטיה – אך כאותו אילן השואף להעלות נופו מעל האדמה, להפשילו אל מהלאה, ולהפתח אל שמים, אל זמן פתוח אחד ונרחב יותר, אל מחוז מופשט ורחב יותר, אל מעבר לחומר המעשים ולענפי העלילה, אל לאו־דווקא זה, כאן ועתה – ולצמוח ככל יכולתו אל תוך אותה ספירה, אשר בה, לבסוף, עשויים סיפור לנשום ולפרוח, אם אמנם כח פריחה בהם.

לא אלאה אתכם כאן בהרהורי המחבר על חיבורו, על כל ספקותיו והתייסרותו, לאחר שכבר נלאו למדי כל קוראי אותו “סיפור קצר ארוך לבלי־חוק” ומפורט, ומוטב איפוא להחריש.

אלא שיש דברים ויש רשמים שלעולם, כמדומה, לא יהיה סיפורם ארוך למדי ומפורט למדי, מכדי אמור אפילו קצת ממה שלכאורה היה מושם עליהם לומר; ותכופות ירדפו דפים רבים ושלמים למצוא סוד אותה אמירה פשוטה ושלמה, שגם קור עכביש דק אחד, תלוי לפי תומו בחלל ומתנצנץ בשמש, יודע לשיר בצמצום גואל ומתוך שתיקה מלאה.

מה גם כשבא אדם לספר על נערים שלחמו קודם שידעו את נפשם, מהם שמתו קודם שחיו, ומהם שלא ידעו מימיהם דבר של שלמות – אבל היו כיסופים לרצות נכון, ונתקצרה נישמתם מייחול, להיות נקראים, לבוא ולהאחז, ועיניהם בך ובעולם בכל תומם, ביפיים בפתיחותם, בקלותם, בנכונותם – והכל נושב ועובר דרכם.

ועוד רק זאת:

לא מכבר חזרתי וסרתי אל אותה גבעה שהסיפור צמח מצחיחותה ומנופה, אבל שם סביב כבר היה הכל אחרת. לא יאומן עד כמה נשתנה. השטחים ההם היו הפעם שדות חרושים, ועד מיטב האדום הפנימי הגנוז באדמה מתחת משאת האבק האפור. שדות אחדים היו ירוקים להפליא, ופרושים על אלפי דונם. פה ושם האדימו גגות בתים לבנים וחדשים, עם ראשית נוכחותם הכהה של אילנות, וכביש אספלט נוצץ הריץ מכוניות מהכא להתם. וזה היה כמעט לא מתקבל על הדעת, לולא היה בעליל ובמוחש. עד כדי שמן הנמנע היה כמעט להנצל מניקור של איזה “ובכן?” טורדני ומרובה פנים.

הרי המציאות שהיתה נוכחת אי־מקרוב, אותה שסגרה על הוויה מסוימת – ריפתה ידה הסוגרת, ומה שהיה בה אז, יכול עתה להתפש ברוח ולפרוח אי־לאן; ובלא למתוח כל קו מסכם שהוא – אין לי אלא להודות לכולכם על אורך רוחכם עימדי.

יזהר סמילנסקי, מוצאי יום העצמאות תשי"ט

הערת המלהב"ד: בתשי"ט חולק פרס ישראל לספרות בין שני מחברים: ס. יזהר על ספרו “ימי צקלג” וי. גולה על הפואמה “משא גוג”.

שופטי פרס ישראל לספרות תשי“ט היו ב. י. מיכלי, ש. שפאן ודב סדן – כולם נמנו על המוחים על כך ש”ימי צקלג" לא זכה בפרס ביאליק. מינויים לתפקיד אושר על ידי שר החינוך דאז ז. ארן – האיש שהביא את יזהר לכנסת. אין לתמוה איפוא – ואולי גם אין ליחס ערך רב מדי לכך – שיזהר זכה באותה שנה בפרס על ימי צקלג. יותר מעניינת, אולי, העובדה שהוועדה החליטה שהוא יחלוק את הפרס עם “י. גולה” – פסבדונים של משורר מאסירי ציון שמעבר למסך הברזל. כביכול הוועדה איזנה את מתן הפרס לחיבור “אנטי־ציוני” על ידי מתן פרס לחיבור “סופר־ציוני” והשוותה כך את ערכם הספרותי.

כשנה מאוחר יותר עלה “י. גולה” ארצה והתברר כי שמו הוא עזרא פליישר, שגדל בבית מורה דתי לעברית ברומניה, ונאסר בה לתקופה ממושכת בעוון ציונות. תוך שנים אחדות הפך פליישר לחוקר חשוב של שירת ספרד ולמקטלג הגדול של הגניזה הקהירית. מבקר הספרות (והפרופסור) אריאל הירשפלד אמר עליו כי היה הטוב שבמוריו.