רקע
ס. יזהר
איך עושים קללה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מעריב, 3.9.1996; 1996

מעשה שהיה בי. יום אחד מטלפן אלי חבר ושואל אם קראתי את מוסף “הארץ” – “ספרים”, שיצא בו ביום. שאלתי, למה? והוא השיב כי מצוטט שם משמי כי אני הייתי נגד העלייה הגדולה בראשית ימי המדינה וראיתי בה קללה שירדה על הארץ ויסוד זר ומאיים, וכו‘, שעל זה פרץ מתוכי מין “מה?!” שחברי דוקא שמח על קריאת הפתעה־מחאה זו, ואמר: "אל ה’מה?!’ הזה פיללתי!", כעבור ימים אחדים כבר ראיתי את הקובץ “בין עולים לוותיקים”, בהוצאת יד בן־צבי, שבתוכו נכלל גם המאמר “בין עולים לוותיקים בראי הספרות הצברית”, שממנו נלקח הציטוט כביכול משמי כי “העלייה הגדולה נתפסת כקללה שירדה על הארץ וכיסוד זר ומאיים שהציף אותה” ושאיננו שום ציטוט מדברי משום מקום, אלא הוא רק לשון מחבר המאמר בפירוש שפירש את הסיפור “חרבת חזעה”, מייד שלחתי מכתב למערכת “ספרים” ובו הכחשתי שזו ציטטה מדברי, ושכציטטה אינה אלא שקר שמנסים להצמיח לו רגליים.

‎בטרם אחזור אל המאמר המסביר איך הסיק מחברו כי אמנם הייתי נגד העלייה הגדולה, ובשכנוע כזה עד שעל דבריו כבר סומכת ידיה גם עורכת הקובץ במבוא שלה, כשהיא מקבלת כדברים בדוקים שאמנם היו אז סופרים רעים כמוני והיו אחרים טובים יותר, ושהרעים “שהתייחסו עוד בשעתה (בשעת העלייה הגדולה) בהסתייגות – ואולי אף בשלילה – לעלייה”, והרי לפניכם כבר עובדה ולא רק השערה, או פרשנות, אלא קביעה מוסמכת, שבודאי עוד יחזרו עליה כדבר של וודאות בדוקה, ומן הסתם היא רשומה כבר כנזיפה ב“תיק” שלי – בטרם אחזור אל הקביעות הפסוקות האלה, צריך לומר עוד שני דברים כללים וקצרים, אחד על הספר כולו ועל “הפילוסופיה” שלו, ואחד על אותו המאמר על הספרות ועל “הפילוסופיה” שלו.

הדבר הראשון הוא שאלת יסוד. האם נכונה היתה ההחלטה להביא את העלייה הגדולה לארץ? מצד אחד היו קולות שהסבירו שהארץ, המותשת והמרוששת לאחר מלחמת העצמאות, לא תוכל לקלוט עלייה גדולה בלי הכנות תשתית גדולות, ובלי להגביל את זרם העלייה ביכולת הקליטה של הארץ. וכנגדם היו קולות אחרים, שתבעו להביא מיד, בלי כל הכנות, בלי אמצעים, בלי לחכות עד שיכינו הכל, ובלי סלקציה של העולים, ולקום ולהסיע עם גדול אל ארץ ריקה כמעט, מפני שמדינה ברגע התהוותה יכולה לעשות מפעלים שאחר כך לא יעשו אותם או שיעשו אותם בכל כך הרבה שיקולי כדאיות ובכל כך הרבה זהירות, עד שבסופו של דבר לא יעשו כלום. ובקצרה: להביא או לא להביא? בן גוריון אמר כן, לא בלי לשער מה גודל המעשה והסיכון. אבל בהכרה בהירה שאם לא תקפוץ ותעשה מייד – הדבר לא ייעשה.

על השאלה הזאת צריכים היו עורכי הספר וכותביו להשיב באומץ בראש כל ‏חיבור וחיבור שלהם – אם כן או לא. כי אם לדעתם, במבט לאחור לאחר חמשים שנה, אם תשובתם היא לא – יהיו המאמרים שלהם בקובץ הזה כדברי הסבר למה לא. אבל אם תשובתם היא כן, ושמראש היה ידוע שהולכים לעשות דבר גדול וקשה וכבד ומיוסר, ושלא יחסרו שגיאות וגם עוולות, ושקשה עד אי־אפשר לקלוט כפליים מגודל הקולט, ושזו העזה שישלמו עליה במרורים, אבל שלאחר הכל ובתוך פרק זמן קצר יחסית תקום כאן ארץ חדשה ועם חדש – מי שרואה כך את העלייה הגדולה גם מאמריו יהיו נכתבים אחרת. הם לא יחדלו מפרט את ייסורי הקליטה שהיו, פיזיים אנושיים ותרבותיים, הם יוקיעו בצדק התנהגויות נלוזות והתנשאויות פטרוניות, הם יצביעו על ניצול לרעה ועל שרירות לב, וקודם כל על השיטה הפסולה, לעשות בשביל אנשים בלי לשאול את פיהם, הם יספרו על ייסורי התחלות מוצדקים ולא מוצדקים, ועל מקרים רבים של אי תאום בין עולים לוותיקים, ועם זה, ולאחר כל זה, הם לא יוכלו שלא להראות איך קרה הדבר שתוך תקופה קצרה יחסית הוכיחה האסטרטגיה הגדולה את צידקתה ההיסטורית.

לא היה ממי ללמוד. לא קרה עוד כזה בהיסטוריה. ואין אף ארץ הגירה בעולם שהייתה יכולה לשמש כדוגמא יפה, אם בהיקף המעשה ואם, לאחר הכל, ברגישות ההומאנית לסבל האנשים ולמצוקתם. כמובן שלא הכל היה נחמד. ופה ושם גם גרוע ומרגיז, ובודאי שאפשר גם היה לעשות אחרת, ושלא כל האנשים שהיו מעורבים בדבר היו תמיד אנשי מופת, ואין בדברי אפולוגטיקה לא להתנשאות ולא לאבהנות, ולא לטיפשות ולא לנבערות, ולא לרשעותם של אחדים, או לחטפנותם של בעלי הכוח, מן הוותיקים, אלא שבדרך כלל לא בזדון ולא ברצון רע, ולא כדי לנצל ולא כדי להשפיל, וגם לא כדי לאשש את המוסכמה על האשכנזים הוותיקים הרעים והגאים שהערימו על העלייה כדי לנצל לטובתם ידיים זולות, עבודת עבדים ובשר תותחים, ושבעיקר לשם כך הובאה העלייה הגדולה ארצה, מפני שכשהרשעים הללו צריכים עבדים הם יודעים מניין להביא אותם זולים יותר ועבדים יותר, ולאחר מלחמת ששת הימים התמלאה הארץ לשימצה בניצול הערבים הניכבשים. ואף על פי כן, עדיין חוזרים על כך בהטחות חריפות, ובדמגוגיה מנחם בגינית זכורה עדיין, כשהישוב עשה אז כמיטב כוחו המוגבל וכמירב תבונתו חסרת הנסיון ושלעתים נעצרה באידיאולוגיות מקודשות, או בבורות וגם לא תמיד בחפות מאנוכיות, אלא שעם כל הרע והמצער והמכוער הזה, כאמור, תוך פרק זמן היסטורי קצר יחסית התהווה בארץ ישראל עם ישראל, לטוב וללא כל כך.

כל כותב מאמר בקובץ הזה, על כן, וגם עורכת הקובץ בכלל, צריך היה בראש כל מאמר להודיע ביושר, אם כן או לא – אם נכון היה להביא את העלייה הגדולה עם קום המדינה, או לא. (ועדיין בלי לעסוק בשאלה החשובה לא פחות, על אודות העולים עצמם, אם הם היו רק “חומר” לעלייה, או שעלו מרצונם ומבחירתם שלהם, ואלה הן שאלות יסוד לא קלות), דבריהם היו נכתבים אחרת ונקראים אחרת לאחר תשובותיהם הכנות. ולאור מה שהם כבר יודעים היום על הימים ההם, כשכל העדויות והארכיונים כבר פתוחים והכל גלוי, גם המעשים הרעים וגם הכוונות המטופשות וגם המעשים הלא כל כך רעים והכוונות המפליגות לֵכת. הח"מ, מכל מקום, באותם הימים, היה עם אומרי ההן לשאלת בן גוריון. בהצבעות ובפעולות כפי כוחו הדל. גם לאחר שמעמידים אותו היום בצד המוקעים כשוללי העלייה הגדולה.

ההערה העקרונית השנייה, נוגעת לברור תפקידה של הספרות ותפקידם של הסופרים כמתעדים את המציאות וכעדים לה. אם מעיקרו יש לה לספרות תפקיד כלשהו, מחוץ להיותה ספרות, ומי קובע לה את תפקידיה, ואם תפקידה הוא להיות ראי לתקופה, לשקף מצבים היסטוריים ולהיות צד בוויכוחים החברתיים פוליטיים? זה ויכוח עתיק יומין שמעולם לא הוכרע וכנראה גם לא יוכרע. לפי דעה אחת, הסיפורים והשירים הם כדי לתעד תקופה ולהעיד וגם להתערב בריביה, לפי דעה אחרת כל העדויות וההשתקפויות אינם אלא רק חומרי הגלם שמהם עושים ספרות. יש הסבורים שסיפור הוא כדי לשחזר מצב ענינים היסטורי וביוגרפי, ויש סבורים שמצב הענינים ההוא, היה רק הבצק שממנו אופים את הלחם. בצד אחד שואלים מה היה באמת מתחת לכסות הסיפור ומה קרה שם בעליל, ובצד אחר שואלים מה עשה לי הסיפור ומה תגובתי לפנייתך אלי. לאלה הסיפור הוא עוד מאגר מסוגנן לידיעות על העולם, ולאלה הסיפור הוא דיבור שפונה אליהם ואל היענותם האישית, כאן הסיפור הוא כמין אילוסטרציה מאויירת, כמשל לנמשל, או ככתבה מפורכסת, וכאן הסיפור הוא כנוכחות בחוויה אנושית ובאמפתיה לדיבורה. וכבר הארכנו מדי בלי להיות בטוחים ששכנענו את הלא משוכנעים. ומכל מקום, אין הכרעה שהספרות היא מראה משקפת או מצלמה מתעדת או שיקוף רנטגני. רבים חושבים כך, אולי מפני שעוד לא היתה להם הנאה מקריאת ספרות, ועושים בה על כן מיני שימושים שאינם לפי דרכה.

עד כאן העקרון שבודאי אינו מחייב את מי שאינו רוצה בו, כמו שלא חייב את עורכי הקובץ שבעיניהם הספרות היא לא כלום מלבד ראי למציאות, ועדות לתקופה. גם בלי שיעניקו לעדותה משקל רב ערך, מפני שרק לאחר תהלוכת כל הכלכלנים, ההיסטוריונים והסוציולוגים למיניהם, בא גם “איש ספרות” למסור עדותו, איך השתקפה העלייה הגדולה בספרות, והוא נענה ובא, בלי לחוש איך הוא הורג את הספרות כדי להשביע אנשים בלתי רעבים, ואיך, על כך, שמו אותו אחרון בסוף כל הדיונים, כמין מחווה כלשהי לתרבות.

ולאחר שתי ההערות המקדימות האלה, האחת, שעורכי הקובץ התחמקו מן השאלה הראשונה במעלה: כן או לא עלייה גדולה. והשנייה שהמאמר על הספרות עזב את הספרות והסתבך בדיונים אידיאולוגים חיצוניים לספרות. והעובדה שהעורכים והמחברים אינם בלתי מתחמקים מן העיקר, וכמוהם גם מחבר המאמר והוא אוחז בהבנה המקובלת שהספרות היא באמת שיקוף המציאות, ושקריאתה יכולה לאשש כל מיני תיזות חברתיות פוליטיות נדושות על משמעות הסיפורים ועל כוונות המספרים, והכל כבר מתויק וחבוש היטב בכל הביבליוגרפיות, על דעותיהם, אופיים, ילדותם העשוקה, לרבות שיכותם הפוליטית, ואבוד להם.

וכך קרה גם לסיפור שהמבקר דן בו. הוא מזכיר שהיתה אסכולה אחת שראתה בסיפור ההוא ביטוי לאיזה דחף מוסרי. אבל לעומתה יש גם אסכולה אחרת, שרואה בסיפור לא מחאה כנגד עוול, אלא רק ביטוי להשקפתו הרומנטית של הסופר ומחאתו הסנובית על “השתנותם והיעלמם של נופי ילדותו”. ובכן, לא עוול היה כאן אלא נופים. באותו הסיפור שסיפר איך לקחו אנשים מכפרם ואיך גרשו אותם בכוח ואיך העמיסו על הקרונות, ואיך פוצצו להם את ביתם ואת כל עולמם, ואיך אלה אנחנו שעשינו את כל הגרש הרוס פוצץ והגלה הזה, שצריך להתעלם ממנו מפני שהכל שם היה רק נופים ואיזו יבבה מפונקת על פגיעה בנופים, רק רומנטיקה של יליד אחד, שלא איכפת לו כלום מלבד היעלמות הנוף שלו, ושום גירוש ושום פיצוץ ושום כיבוש ושום אכזריות ושום אטימות לב – אלא הכל רק נופים, ולא ברור מה קורה כאן, האם האיש הזה לא קורא כשהוא קורא? לא רואה? לא שומע? לא מרגיש? קורא ולא זע לו דבר בליבו? קורא אבל רק מלים שמזכירות לו ביבליוגרפיות? קורא ולא נע ולא זע והכל לו רק הקונצפציה של נופים, מה עוד צריך להתפוצץ עליו כדי שייראה? כדי שיכאב לו כדי שיהיה שם? האם זו קהות חושים? אטימות לב? או רק עבדות למוסכמות חוקרי הספרות באקדמיה שיודעים לקרוא סיפור בלי נוכחות אנושית, לא בזוועה ולא בחמלה, אלא רק באיפיוני התגים? אדם קורא על ראשית הכיבוש הישראלי, קורא על רגע התחלפות הציונות בכוחנות, קורא על התחלפות היהודי בדורך הנשק, ובישראלי שהנה הפך להיות הרודף, החומס לו בכוח, וכל זה הוא רק נופים? רק רומנטיקה פרטית? וזה האיש שבא להיות דובר הספרות בקובץ הזה?

זה לא הכל. כי מייד אחר כך, ובאותו המשך, מוסיף המחבר ומביא את הסופר, יפה הנפש הזה, שרק הנופים יקרים לו, ועד כדי כך, שכשהוא, הסופר, מתאר את “שיכוני העולים שנבנו אחרי הקמת המדינה, כצרעת המכסה את הארץ, וכזרועות תמנון אדירות שתל אביב שולחת ללפות את סביבתה ולהטביע את “הארץ הישנה” – ומנקודת ראות “ילידית” זו, שהיא רומנטית ואריסטוקרטית, העלייה הגדולה נתפסת כקללה שירדה על הארץ, כיסוד זר ומאיים שהציף אותה, כיער אותה ביותר ממובן אחד והבריח ממנה את תושביה המקוריים.”

כל המובאה הזאת לקוחה מדברים שנכתבו ב־1990, כשהעליה הגדולה ושיכוני העולים הם מכבר מאחור, ואילו מה שמדובר עליו אינם שיכונים, אלא בתי “בנה ביתך”, של אמידים שיצאו מן העיר, ושבתי חלומותיהם לא התחשבו במבט כללי ומרחיק ראות, ולא בערכי טבע מיוחדים, כחולות באשדוד או גבעות מודיﬠין, כשקבלנים הלכו ותפשו כל גבעה רעננה וﬠשו בה כבתוך שלהם וכיסו את הארץ משני צידי הקו הירוק כשרירות רצונם רודף הבצע, יד אחת עם הממשלה של אז, אלה הם בני הוותיקים, המבוססים, ברובם, שיצאו מתל אביב ובלא רסן הלכו והרסו את מה שלא יוכל עוד לתקון, כמו שהולכים ועושים כעת בכביש חוצה ישראל, למשל, כאן זו מלחמה של מעטים על שארית הארץ הנותרת, שלא תהפוך לבלתי נסבלת ולמﬠוות שאין לו תקנה. והסופר מודה שהיה בין מייסדי רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, למצוא פתרונות אפשריים למראה הארץ וליישובה, לא בחטפנות קשוחת לב אלא בחשיבה ובתכנון זהיר, ואילו כל האריססוקרטיה, והרומנטיקה, והילידיות ותיעוב העלייה והקללה וההצפה ביסוד הזר, ושאר המטעמים, כולם הם מפרשנותו הנמהרת, ביותר ממובן אחד, של מחבר המאמר. יש אנשים שחיים בתוך החיים, ויש כאלה שחיים בתוך התגים. מה לעשות. יתוייג להם.


יזהר סמילנסקי, מעריב, 3 בספטמבר 1996

המלצות קוראים
תגיות