רקע
ס. יזהר
חרבת חזעה, טיוטות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

יתכן שדברי הקדמה מעטים לא יהיו למותר לשני הסיפורים הבאים בזה. (מחוק)


כשחוזר אדם מן המלחמה ובידו הצד השווה שבאלה שני הסיפורים, הרי זה כאילו כבר חרץ דעתו על אותה מלחמה ועל מה שאירע בה. מיד בא חברו וטוען נגדו, ובצדק, שאין זו אלא ראיית־עוות, לא רק משום שהיו גם צדדים אחרים באותה מלחמה, אלא משום שכל עקרה של המלחמה הזאת, תולדותיה ומשמעה מסתלפים בכך מעיקרם, ובצורה מרגיזה למדי. גם במה שמתארים הסיפורים שלך – מוסיף הוא וטוען – לא כל שכן בדברים כבירים ורבים שכלל לא נזכרו בסיפורים האלה – נעדר צד אחד, צד אחר, ודווקא הצד האחר הזה, נותן לכל טעם ואור משלו, והוא ראשון, ועיקר, ועוול הוא לזנחו ולבוא להטפל לזוטות, לחטט דווקא בירכתיים, לנבור דווקא באשפתות, ולראות את הצל כאילו באמת היה חזות הכל, וקטנות־הנפש היא זאת. לפחות – יטען אותו חבר – חובה היתה עליך לקום ולהצביע על־כך שקיים גם צד אחר, צד האור. לא זו לא בלבד, שמא היה עליך להתחיל מיד מן האור ולהגיע, אחר־כך, בין השאר, גם לצדדים האחרים, אשר ביניהם, אם תחפוץ, תוכל שלא להעלים צללים שראית אי־כאן אי־שם.

אינני יודע מה אשיב לתוכחה רבה זו, זולת מה שאדרבא, יקום אותו חם־לבב ויעשה עבודה חשובה זו, וכדאי לעודד אותו לכך בכל דרך. אני לכשעצמי, לצערי, איני יכול לא לספר אחרת, לא להחריש אחרת וגם לא להתחיל אחרת ממה שעשיתי, אם טוב ואם רע. וזה אף־על־פי שראיתי גם ראיתי, בימים הגדולים ההם דברים אחרים, לא מעטים, שאורם קורן, באמת, פעמים עד כדי יפעה מסנוורת. אולם אפילו כוונות רבות ושונות בלבי, וגם אם, כפי שנראה היום, עוד נחזור כולנו וניטָפל אל אותם הנושאים, ונגלה, בכה או בכה, צעדים מרובים וחדשים, צפויים ובלתי צפויים, אורים יותר וקודרים יותר, וגם, כמובן, כאלה שאינם לא אורים ביותר ולא קודרים ביותר, בבוא עיתם, ובוא עתנו, ועדיין לא אמרנו כלום; עדיין המומים אנו במקצת מכל מה שהיה.

לא נותר אלא להתפכח מעט מעט ולתהות סביבנו, ולחזור ולראות יותר ויותר כל מה שאירע, והדברים נאספים, מהם עוד הזויים ומהם כבר צלולים, ופה ושם מתחילים נובטים, ואתה פותח לספר, וסדר הדברים לפי סדר צריבתם לפני ולפנים –


*


חנכו אותנו ליחס אהבה ודאגה והקרבה לפליטים. חורף גשום היה מעלה מיד את זכרם, ודאגה לשלומם. יום סוער היה קשור בבהירות כאסון של אניתם העלובה. והנה הגשם בחוץ והנה הסער על פני החולות ופליטים מוטלים שם – והפעם חובה לאומית היא להתקשח ולומר: יש רעות בעולם ויש לקבלן כפי שהן. מה אפשר לעשות. לא בנו הקולר תלוי. ובכן במי? באנגלים [?]. במנהיגיהם. בבערותם. אבל למי הזכות להנות מהעדרם, לעש[ו]ת את העדרם? – זה משמע: גורל של עמים. למעלה ממני וממך.

אני מעולם לא הייתי בגולה. אני מעולם לא ידעתי מהו היות גולה. אבל דברו אלי ושרו אלי בביתי ובבית הספר, ובחוץ ובעיתון, ובספר, ובתנועה, ובהגנה ובכל פינה: גולה, גולה גולה, ראיתי אז גולה כאסון שבכל מחיר לא כך. לאהוב חרות כדי לפדות שבויי גולה, כדי להפוך מילים אלה השגורות ע״פ כל מורה מרוח אשך או מרצה בסיטונות גולה וגאולה, ולעשותן ממש. וכך התקבל על לבי שאין לך רעה גדולה מגולה, ואין לך רשעות יתרה מהגלות מישהו, ואין לך פורענות גדולה מזו שראויה לרדת על ראשם של מגלים. זאת הפעם הייתי אני המגלה, ולעיני יצאו לגולה.

דומה כאילו אני מתווכח איתך, כאילו את היית הצד שצריך היה להשיב לי. אבל אני מדבר אליך כדי שהדברים יפרצו מתוכי. אינני מאמין עדין לעצמי שאכן כך הוא הדבר. תוך כדי כתיבתי ופרוש הדברים הפשוטים הללו – מסתברת לי יותר ויותר תנועה.

איזו נקמה היא כאן? נקמה במי? איזה גאולת־אחים יש כאן – מוות יש כאן, חורבן, וזוועה. נהיה דוד המלך שתמיד שני חלקים להמית ואחד להחיות. אנו שמחים על שהערבים ברחו. בריחה זו פטרה אותנו מהרבה דברים שאלפיים שנה היינו מאשימים עליהם עולם ומלואו כשהיו נוגעים אלינו. עתה אנו בין הבועטים. עתה אנו בין הבאים בתמונה לשאלת פליטים ומיעוטים. ובכן מי צריך היה את כל הגאולה הזאת, את כל הפרשה הזאת. איש לאהליך ישראל!

תאמרי – אני מפריז. אבל רק תהרהרי בדבר ותראי שאי אפשר להפריז בזה. חרבת חזעה היתה מיושבת. באנו אנחנו וירינו ופוצצנו והרבצנו מכות והגלינו תושביה. לחרבת חזעה יבואו עולים. יחי חזעה העברית. מחזעה תצא תורה. בחזעה תהיה צרכניה, ובית ספר, ואפשר בית־כנסת, בחזעה תהיינה מפלגות בחזעה ידברו על כל הדברים שבעולם ויחרשו שדות ויקצרום – אבל חזעה הלכה בגולה. וקללת חזעה על ראשנו.

הוכיחי לי – חיהלה. הוכיחי לי היכן הטעות שלי. במה אינני צודק. מה כאן לא נכון. אני אינני יודע היום לשם מה אני נלחם. מה לי כאן בדבר הזה. אינני מאמין למנהיגים המסתירים ומתרצים בשבעים טעמים אנכיים העושים בזה מסחר. יהודינו בארצות ערב, ויהודינו הסובלים, וחילופי אוכלוסיה. ומה אפשר לעשות, וזאת היא המציאות, ולא אנו עשינו אותה, מעצמה, בתמימות, נעשתה. אין בכל אלה משום תשובה – באיזה זכות אתה בחזעה?

טוב. יש כפרים שחרבו בסערת הקרב. אפשר ויש כאן הצדקה. יש כפרים שגלו והם עקובים מדם, אפשר ויש כאן נקמה מוצדקת. (נקמה – וצדק?) אבל כמה כפרים יש שוקטים ובוטחים ואין מכלים דבר, ודבר אין להם עם אדם – אשר עלינו עליהם, והגלנום, (בנימוס רב: באוטומובילים, בסדר ובמשטר, וכלל לא כתאי הגאזים – אני מפחד מפניהם, הבטוחה את שלא יגיע תורם אצלנו?) – באנו לשבת במקומם.

ראיתי את האם ובנה יוצאים בגולה. ראיתי את הילד בוכה. הוא נשבע בתוכו נקמה. אנו מגדלים בצדנו צפעוני. ולו הייתי אני תחתיו – הייתי שר אשרי מי שיאחז בניך, בת ציון, – ונפצם אל הסלע.

כשהיו הערבים האלה יוצאים מן הכפר בשורות וחיילנו משני צדי השביל ראיתי לפתע והנה הם גולי ירושלים או גולי ספרד שלנו היוצאים בגולה, אותו שקט של זעקה אל אלוהים, אותה כניעה שהיא גבורה עצומה לעתיד, אותה גדולה אנושית של החלשים מעולם לעומת החזק, וחיהלה, אני עם החלשים. תמיד, לעולם!

הסתבכתי הפעם. מי שראה את הדברים חייב להיות ירמיה לכל החיים. אסור לו להשלים. אסור לו להתפתות. אסור לו להתפתות – לדבר, לכתוב לחיהלה, ולמחרת לחזור לעדר האלם ולחזור אל חזעה כנבל. כן וכן ללכת בה וללכת יום יום כאשר היה נוהג ללכת אי פעם, משהו חדש, סוער, מרדני, קורא תגר נולד הפעם, שלא ישלים עם הצלחה של יהודים, וכל הדברים האלה – כל עוד לעיניו דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין קול, ויוצא לקולה ומפרסם את השאגה שברצחת וגם ירשת.

המלצות קוראים
תגיות