כל כך הרבה דיברו על כך, ﬠד שלכאורה כבר נתמצה העניין ונשדף; מכאן הסופר שהסתלק לו אל “מגדל השן” המנותק שלו: ומכאן יש הסופר כ“בﬠל־ביטוי” המﬠורב במציאות (וכצד פﬠיל בין צדדים יריבים), ובﬠיקר, כך מקובל, כ“נושא־הדגל” המוסרי, ולא פחות.
וﬠם זה, חלוקה ידוﬠה זו אינה חלוקה אמיתית. לא שני מיני סופרים הם, המנותק והמﬠורב, אלא שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח.
היוצר אינו משקף את המציאות. לﬠולם לא. הוא אינו אלא נוטל חומרים ממנה, ומﬠבדם לתכנים שבונים מציאות אחרת: מציאות בצד המציאות. שעל־כן, היוצר – ובמקרה שלנו הסופר – אינו לא משקף מציאות, ולא מתﬠד מציאות, ולא מתﬠרב במציאות, ולא מבטא מציאות, ולא שליח ולא נישלח, ולא נילחם את מלחמותיה בכלי ביטויו – אלא, שוב, כמוהו ככורה במכרות הטבﬠ: חוצב חומרים ומﬠבדם לאיכות חדשה. בזה כל כוחו, ובזה כל כשרונו המיוחד, ובזה גם כל ניבדלותו מכל מדווח־בלשון שהוא: על סף הלשון מתהפכת בידיו המציאות ומקבלת מימד חדש, ﬠל זמני, על מקומי, שניברא בו דבר חדש שלא היה, וסדר חדש שׁאין כלל כמותו במציאות. אומנותו כסופר היא – אירגון מתחים במסגרת היצירה ﬠד שיימצא להם איזון, כלומר, סדר אסתיטי. וזה הכל, וﬠד כאן. יצירה שלא ﬠברה את ההתהפכות הזאת, נישארת בגדר מיסמך, או תﬠודה, או ﬠדות ﬠל המציאות. אבל אינה יצירת אמנות.
ואילו כאזרח – הרי כמוהו ככל אזרח. חי במקום וחי בזמן ומﬠורב בדברים שהﬠולם בהם, ואין בינו ובין שאר כל האזרחים אלא, אולי, שאומנותו ﬠושה לﬠתים את פירסום שמו, שמקנה אז לדבריו חשיבות שמﬠבר לתכנם המפורש, ושמנצלים אז את חתימת־שמו יותר מאשר את חיווי דﬠתו. לﬠהים גם מיומנותו ב“בﬠל־לשון” ורגישותו ללשון ול“שידול במלים”, עושה את דבריו לנימרצים יותר, לקולﬠים או לצבﬠוניים יותר.
ואף־ﬠל־פי שכל מצב סכיזופרני נחשב כמצב חולה – כאן, זה מצבו הבריא של הסופר בחברה: הוא בודד כיוצר, בלתי שייך לחברים, לחבורות או לחברות; והוא מﬠורב כאזרח, ושייך יותר או פחות ככל אזרח לאותו ﬠניין אזרחי־פוליטי־מוסרי שעל הפרק. ושיעור כוח שיכנוﬠו כאן, כשיעור האמת הפוליטית שהוא מציג. מכוחו כאמן נישארת אולי, לﬠתים, כמין בקורת, קצת מבויישת, מפני זיוף הקול, ורתיﬠה מפני איבוד איזה תום מהוסס, במהימנותו. וכן רגיש הוא יותר, אולי, לריתמוס הדברים הנאמרים, לא פחות מאשר לתכנם.
ובדרך־כלל חרד הוא גם מהיות פתאום התוקﬠ בחצוצרה הגדולה לאור היום, כשהוא איננו אלא איש של חליל לילי נישכח. וﬠל־כן הוא ניתפש תכופות, למגינת ליבו, כאומר מיני דברים גדולים מדי, חד משמﬠיים מדי, פלקטיים מדי, ﬠד חרטה, כשאמירתו כיוצר היא מורכבת, מהוססת, שברירית לﬠתים, רב משמﬠית ולא מוגדרת בנקל, ובוודאי לא כדיבור סטריוטיפי חד־וחלק.
לזכותו אפשר לומר, אולי, שגם כאזרח אינו קם לדבר מפני שמישהו גייס אותו, ושם מלים בפיו, אלא מפני שהוא גייס ﬠצמו והדיבור הוא מפני שלא יוכל להחריש. וכך הוא נמצא פתאום עומד בככר הﬠיר, מושך בחבל הפּﬠמון, או מתופף בתהלוכה, מפני שליבו הסית אותו, מפני שהאמין כי חובתו היא, ומפני שמצפּונו יוקיﬠ אותו אם יּיּשב כﬠת בביתו: זו ﬠצם מלחמת האזרח לחירותו.
מה שעושׁה את הּשניים השונים והכמﬠט ניבדלים הללו, לאחד ולאפשרי, הוא הפכפכותו של הלב האנושי האחד: הוא תמיד הרבה. תמיד תסיסתו תוססת ביותר מכלי אחד. תמיד כוחו הסקרן, הספקן, הכואב והשׁואף – מתגלה ביותר מביטוי אחד. היותו אדם כעת כאן – הוא שמלמד את היוצר ואת האזרח כאחד, ואת כל שאר הסתירות המוכרות.
יזהר סמילנסקי, כתב יד, 1988 (משוער)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.