כל השאלה היא למה אתה חי, אמר לעצמו כשהתעורר בבוקר בבית־המלון הקטן, ידיו עקוצות יתושים ועל פניו איזו פריחה לא ברורה שלא ראה אותה מהיעדר ראי בחדר, ורק חש בגירוי המשונה ובתפיחוּת השפה העליונה, וראשו היה כבד עליו מאוד.

איזה שקט כבד ומוזר עמד מסביב בחלל החצר הסגורה של האכסנייה הקטנה. שכניו לחדר כבר התלבשו ויצאו כנראה מזמן, מי לעבודת יומו ומי סתם כך להסתובב באפס־מעשה, לשמוע מה חדש במושבות ואולי גם ללכת ברגל אל אחת מהן. בשמיים הנמוכים עמדה איזו עננות לחה, שבישרה כנראה תחילתו של יום קיץ חם במיוחד. ועוד הפריע אך גם גרם לו הנאה משונה אברו הזקור שבמצב זה נתעורר עימו, כאילו אותם גירויים זרים של עקיצות יתושים ופריחת שפתיים נתנקזו אל המרכז המציק שבגופו וביקשו להשתחרר כאיזו רעילות דוחה־מענגת המחפשת לעצמה פורקן.

מראות יום אתמול שבו ועלו בו בבהירות מכאיבה בעודו מוטל פרקדן על מיטת־קרשים דלה זו שלחצה צלעותיו זו לזו והקפיאה גבו, ולא מקור, במשך הלילה. כשעבר במבוך הסימטאות המוביל אל האכסנייה, ועימו מורה־הדרך, אברך שפוף בעל לבוש מרושל, שהיה מזיע יותר ממנו־עצמו ומדיף ריח לא נעים, נתפקחה לה פתאום לנגד עיניו איזו קרחה בין שני עצים דלי־צל מוקפת בתים אחדים מסויידים שנשענו זה על זה כמעולפים באור שמש צורב. וברחבה ניצבו אתון צחורה, גבוהה, צווארה נתון בחבל הקשור לעץ, רגליה מפזזות על אדמת אבנים ואבק, ומאחוריה חמור לא־צעיר, דל־מראה, שחור, אוזניו קטופות פה ושם כמו נשכוהו חיות־טרף, וכולו רוח תזזית מן החום והמחנק הרטוב והוא מטפס עליהָ מאחור אך אין חפצו עולה בידו, בשום פנים ואופן, בגלל גובהה. וחבורת ילידים רעשנית צופה בהנאה בהצגה הזו, שעשוע שהמציאו לעצמם, ודומה כי נחלקים הם לשתי קבוצות באשר לסיכוייו של החמור העקשן לכבוש את האתון. קריאות הזירוז והעידוד סביבו דמו יותר לקולות לעג ושמחה לאיד. מבט עצוב ומטורף היה בעיניו השקטות של החמור, שכמו לא לקחו חלק בפרכוסי פלג גופו האחורי. מניח מדי פעם את לחיו על גבה של האתון הצחורה, ומתחכך בה ונחיריו נושפים בכבדות ומזווית שפתיו נוזל ריר צהוב־ירקרק, אך בעיטה של אחד הצופים באחוריו מחזירה אותו למאבקו המתסכל.

האברך ירק בחשאי אל העפר היבש ומשך אותו משם במהרה במלמלו, “תועבות גויים, תועבות גויים…”

“אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה, מזרחה! מזרחה! אנחנו פנינו מועדות אל המזרח!” נתמלמלו פסוקים בפיו כאשר שטף פניו בעלי העור המגורה במים קרירים שהגיר מכד־חרס על קערה שהיתה אף היא עשוייה חרס חום־אדמדם, ולא נקייה ביותר. בארוחת־הבוקר הגישו לו פרי אדום־חמצמץ שהערבים קוראים אותו בַּנְדוּרָה ומתברר ששמו בעברית – עגבניה, והוא ירק, וצריך להמליחו היטב כדי לאוכלו, ועימו זיתים אחדים מרים כלענה, והוא הסתפק בלחם הטרי ובמעט קפה דליל שהדיף ריח לא נעים של חלב־עיזים. וכל אותה עת היה אברו זקור עדיין במכנסיו וחשש לא נעים החל עולה בו – שמא נעקץ בידי איזה חרק לא ידוע בשנתו, ומכאן הנפיחות המרגיזה.

“לאן אתה מתכוון ללכת?” שאל אותו בעל־האכסנייה. ספק מבקש לעזור לו, ספק מנסה לאמוד את מצבו על פי התשובה, ההביא עימו די כסף לשהות ממושכת, בטלה, באכסנייה?

“לפתח־תקווה,” ענה וולקוב כמובן־מאליו, למרות שזה עתה עלה בדעתו הרעיון לראשונה, כלומר, הרעיון להגיע למושבת הפרדסים הגדולה היה בדעתו מלכתחילה, אך לא תיאר לעצמו שיעשה זאת מיד בבוקרו הראשון בארץ, ולא ישהה ביפו כמה ימים, להכיר את אנשיה ואת מעט הפועלים והמורים היושבים בנווה־צדק.

“ולא תחכה לדיליג’אנס?”

“מתי הוא יוצא?”

"אחרי־הצהריים. בשעה וחצי, שעתיים – אתה בפיסח־תיקווה. לשלושה סוסים הוא רתום, המהיר הזה, ור' אפרויקה קוצֵ’ער בכבודו ובעצמו נוהג בהם. ותיק העגלונים היהודים הוא, זריז ואמיץ מאין כמוהו – "

“לא. לא אחכה.”

מדוע לא חיכה? שבה וכירסמה בו המחשבה שעימה נתעורר הבוקר, והגירוי המציק בעורו, ותפיחות הפנים, האם מבקש הוא לברוח ולצאת גם מעורו, שהיה עליו לנטל? או חשב כי שם, במושבה הגדולה, מצפה לו מעיין מים טהורים ויצוע רך ונקי ובית־אבן קריר ומחוטא מפשפשים ומשאר רמשים ומעופפים?

הוא קנה מעט חלבה ותמרים מיובשים וכיכרון שטוח וקטן של לחם, והניחם עטופים בתרמיל שאותו נשא על גבו. היתה זו בעצם כמין מזוודה רכה, עשויה בד גס, שהוא התקין לה שתי רצועות כתף, להקל על נשיאתה. על דרכו ניצב בצאתו האברך החיוור והכפוף־קימעה, שפניו מחוטטים, ועמד והביט בו ביגון, כאילו פרנסתו הולכת ומתרחקת מעימו.

“שמע,” אמר לו האברך, מקרטע אחריו בחול ונשימתו קצרה מהשיגו, “לא אתה הולך?”

וולקוב, ליבו לא היה להרבות דברים וענה בקצרה:

“לפתח־תקווה.”

“לפיסח־תיקווה?” התנשף האברך, “מה תעשה שם? בין ערבים? בַּפְּיוֹשׁ יָכֶּה על עקבך הערבי העובד מאחוריך בשורה, וחסל, לא תעדור עוד, וידיך ממילא תימלאנה אבעבועות.”

“לעבוד צריך.”

“לעבוד? אצלנו, ביום היריד, אתה שם מטבע בכיס הַטוֹז’וֹרְקָה, או במכנסיים, ‘מְדוד איוואן, מְדוד פֶּטקה,’ ופטקה ואיוואן מודדים, מתיישרים, ומה האצבעות ממשמשות שם בכיס? מציאה! מיד קונים את הבגד בכפליים מערכו ואין עומדים על המקח. אין עומדים על המקח כשהמטבע בכיס.”

מה זה רוצה להשמיעני? – הרחיב וולקוב צעדיו בחול, משתדל להתרחק מהאברך. הכול בטלנות. גלות.

“חשבתי, למה לך להתרחק מיפו? ימדוד עלִי, ימדוד סולִימן, ימדוד ג’וּחָא עם אַבּוּהוּ וְאֶמוֹ, ונוכל יחד לעשות איזו פרקמטיה. וגם מאחינו בני־ישראל היורדים לחוף יש לפעמים מעט פרנסה.”

“כגון?”

“כגון שמסייעים לפלוני למצוא אכסנייה בלא פשפשים וכינים ושאר רמשים, שלא נדע צרה שכזו, על כל שונאינו, אמן. שמעת, בבית־היתומים הגדול בירושלים, מענים את היתומות בלילות, ואין להן מושיע וגואל. בפני מי יתלוננו? ואחת, בהירת פנים כלבנה וצמה שחורה לה, עבה כחלה, ורגליים קלות כאיילה, זרקה עצמה מן החלון ומתה ויש אומרים כי עובּר נשאה בכרסה, מתת המשגיח רֶבּ… רֶבּ…” החל משתעל האברך וַכָּח בשיעול רע, חולני, “בכבודו ובעצמו! מדי לילה היה פורע כסותה, פורע, פורע, פורע…”

והאברך ניסה לגעת בו, להחזיק בכנף בגדו, שֶׁיאט צעדיו בחול. עורו של וולקוב נעשה חידודין־חידודין למגעו של הלה, ולריח הזיעה החמוצה שהדיפו בגדיו הכבדים, הכהים. הוא החליט להוציא בישליק אחד ולתת לזה כשכר־טירחתו מאתמול. בישליק, כך נאמר לו אתמול, כשהחליף את כספו המעט, הרי זה כמחצית שכר יום עבודתו של פועל. וזה נראה לו תמורה הולמת, נדיבה.

אך בטרם נתעשת לעצור, קפץ ממנו האברך הצידה, אל גפן סורחת בחולות, ובאולר קטן שמשמש גם לנטילת ציפורניים בצר אשכול ועוד אשכול צהוב־ירקרק עוטה כפור יבש, כמין אבקה לבנבנה, והגיש את האחד לוולקוב.

"קח, קח, תאמר ברכה ותלך לדרכך – "

מפזם ברכה ומבליעה ופורם באצבעות דקות, שסהרונים שחורים לקצות ציפורניהן, ענב אחרי ענב, וקולטם בפיו. “פורע, פורע, פורע… חה, חה, חה…” פרץ לפתע בצחוק לא בריא שמהדהדת בו איזו נביחה שחפנית, צרודה.

את הבישליק, שהיה מעוטר בפיתוחי חותמת מסולסלת של השׂולטן התורכי, תקע וולקוב לידו של האברך יחד עם האשכול הזהבהב, שנפל משום־מה ארצה, ומיהר להסתלק בלא נטילת שלום. עקבות שניהם, שהוטבעו בחול הפריך שקרומו העליון היה מוקשה מעט מטל־הבוקר שנתייבש, נתפצלו מעתה. המסלול האחד, הבודד, קדימה, לעבר הפרדסים החדשים של המושבה הגרמנית הצעירה, שֶׁפִּיפְפּוּף הגאזומוטורים המניעים את המשאבות בבארות למלא את בריכות ההשקאה, עולה מהם. והשני, שסב על עקביו ומצטרף בהיפוך־כיוון לשני המסלולים שהותוו קודם, וצועד בו האברך הלבוש שחורים עם הבישליק ושרידי האשכול בידו, חזרה ליפו, ועל פניו חיוך מוזר, מוזר, כמשתובב באיסור עם איזו יתומה, ומשתעל.

1981

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסֵיי בעלי גוון חום־צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל וקרירות נעימה תזלוף מחללו ותישמר בקירות אבני־הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א־שוואכת, דרך השקתות, היא דרך־המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם אימת החשיכה בזימרה חד־גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונות יהם של גברים.

בני־הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעת לילה אחת אשהה כאן. לֵילִי האחרון.

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית־הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזָרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעת חבטת יד חזקה בדוכן־התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידוּת הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר־רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיותיו בקעו את שדרת הברושים ועצי האיקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מוֹרְדְכֵה־בַּארֶל, הקרוי כך בקהל על שום שהוא עיקש כפרד – בַּעֶ’ל בערבית; הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חוּשְׁחַשׁ – ובפיו זעקת תחינה – הפֶּרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא־הוא מרדכה־בארל שקולו רוף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע, אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת האדמה היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה. ואף לבית־הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ־ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורוסת ועל אין־פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב־דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אכיתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הַפֵלְטְשֵׁר, חובש־המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני.

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: “אפרת, נפשי חוֹפְצָה אותך. בִּחְיַאתֶכּ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באַקַאצְיוֹת בחצות היום. א.”

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש, למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר־כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה הי כריח כל שאר מצעי־ביתנו הספוגים עשן הכביסה המורתחת על דוד הנחושת המפוייח בחצר ששולח עשנו גם לעבר הכבסים המתייבשים על החבל; ואני, מה לי ריחות ניקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ־הפחמים הגבוה, שחור־הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקאציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה “מלאך־המוות שְׁוֵוסְטֵער”, אחות של מלאך־המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת־רגל, ברחי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר־כבשים היכרתי, אבי נוהג להתעטף בהן בחורף, להחם את גופו. אביתר לא ידע. במושבה סיפרו כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בַּבַּיְיקֶה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי־הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי־זהב וחפן פקועי שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל שמלתי ולפתע חשתי שהדבר ההוא מזדקר ממנו –

הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, אומרת אימא, כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית־סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי־חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך, להרוס אותך. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר הוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת, לא עלינו, ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי־אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן.

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, עִיסָה, החוזר מדי יום לפנות־ערב עם הפרות וכל פרה פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת לרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת־הערב ולגבינה. פגשתי את עיסה ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי, מַעַלִימְתִי, גבירתי, את רוצה שאראה לך משהו יפה? – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבּוּ־לִיגֶ’ה ואל־עוֹגָ’ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר הוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר־מה שקוף וריחו מתקתק־מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידי פעמים רבות בקוביית סבון־הכביסה הַשְּׁכֶמִי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק־דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, סומא ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דִיפִינִיל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי־זהב גַ’אפַאס באנגלית, אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה, והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע לי נישואים, כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד נבנה בית־אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו, וגם גן־ירק קטן ופרות אחדות וסוסים – ונחיה שם מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה, “מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי־זהב?” ואני עניתי כי מדביקות אנו, אני וחברותיי, פנסי־רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בבטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי־בסתר על ערימת תפוחי־הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי־הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו־העירוב של המושבה בטיולינו, היה קולו של ר' מוֹרְדְכֶה־בַּארֶל נישא אחרינו מעבר בתי המו שבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים־קמעה, הנושמים בְּלילות הטל, כלילה הזה –

"פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

“אל תרחיקו מתחום השבת!”

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרתי מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכּה אל הפֶלטשר, חובש־המושבה, למען יזרה אבקת יוֹדופורום צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן ציפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ־קנה הנקרא “אַבּוּ־חַמְסָה” ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך ואלך צפונה אל דַהַרַת אִל־עַדַשׂ היא גבעת העדשׁים, בית־הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפרים מכחילים־מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדסו הצעיר של ר' מורדכה־בארל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לַפֶּרֶד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הצהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המוּעד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכֶה־בַּארל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות השייך אַבּוּ־רַבַּח לבין הכפר הערבי פָּרוֹכִיֶה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן בפעם האחרונה אל שמיךָ, אלוהי שבמרומים, כן אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות עצי האיקליפטוסים, שׂדרת סַגַ’ארַאת אִל־יַהוּד, עץ היהודים, שנִטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים; שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותִשְׂגֶה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

1984

לידיד כלבבי, שלמה שבא

הדבר היה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו. בין המגורשים שבאו לפתח־תקווה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולות המושבה, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות שפקידי הממשלה התורכית וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, היה יהודי נמוך קומה, צנום וּקְצוּץ זקן, פיקח וזריז, שחור, וכוחו היה בראשו החזק והקשה. סיפרו שהוא מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו, וסגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על ידי כך שהיה מכה בהם בראשו. ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה בַּאבּ־אִל־וַאד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק:

“אָדֶר גֵיי, אָדֶר פַיְיגֶר!” – או שתלך או שכאן תהיה פגירתך!"

ר' ינקל היה שנים רבות בעל טנדה, עגלה להובלת נוסעים אשר שני ספסלים מסודרים לה לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים בנוסעים ובחבילות עד אפס מקום. מסיע היה נוסעים מיפו לירושלים, בלילות, ועושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב־אל־ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסנייה, שבעלה, המכונה שְׁלֵמָלֶה בַּאבִּילְוַואדֶר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג’אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנשאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג’אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר, כמובן ערבים, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים ממנו עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה ברירה לנוסעים אלא לשלם.

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל־האכסנייה שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, ר' ינקל, הלום ראש ולא מיין, האיץ בסוסים, לשווא, במעלה באב־אל־ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן; הוא ירד אליהם, וב’אדר גיי אדר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדֶה על קביו לצריף בית־הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו; והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם מתחושת שחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן. תחילה האם, שהיתה דשנת אברים וראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב“אִם־יִרְצֶ’הַשֵׁם” – ויצא שְמה ושם הדגים שבישלה בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ביפו ואחר־כך גם הַשַׁאוִוישִׁים, הַזַאבֶּטִים, האפנדים והַבֵּיִים, ומי לא? – ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת־פחדיה מן הגלים הסוערים, ובדי־עמל משוהו, כל עוד נפשו בו, כי למזלו הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע – ואף כינוי של חיבה הצמידו לה מאז – אוּם־אִל־טַאך – – –

הבנות, חַווקָה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודוּבָּה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והַמוּדִירִים והאפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים; הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה; ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור. המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הלו, המנוולים, לבוא עליהן גם כדרכן.

ור' ינקל הירש עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית־הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדוֹת – ודובּה, טובת הלב, שהיתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על־ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות; בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה: “אם־ירצ’השם” – התרגז שבר־הכלי והחל מקלל אותה חרפות מן התורה ומסוּק־אִל־חַאן גם יחד, היכן שהעגלות חונות ומחכות לנוסעים, ליד הסארייה, הוא בית הממשלה התורכית. “שְׁמַאטֶע!” צרח לה, “בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשַׁרְמוּטָה אוּם־אִל־שַׁרְמוּטֵיין – – – פַּאסְקוּצְטוֵוע… סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת־בצע… אימן של סייחות השטן… גיהינום בוער בך… טפו, טפו, טפו… אם־ירצ’השם – שתישרפי באישׁוֹ…”

כששמעה כל זאת גברת אום־אל־טאך, אשתו של ר' ינקל הירש, עמדה והִפנתה אליו גבהּ והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך דעתה עליו; חשכו עיניו של שבור־הגב וניסה להטיל קבוֹ ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רָצוּץ לַאחוֹרֵי אשתו.

קברו אותו בבית־הקברות החדש, בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילווֹ

לאחר שמת ר' ינקל העגלון השבור התפראוּ אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז’נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה־הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבות בית־שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובּה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי, מילים ששמעה את אביה מטיח לעיתים כלפי סוסיו הרעבים –

“סְתַנַא יַא קַדִישׁ – תַּא יִטְלַע אִל־חַשִׁישׁ!”

אם יחכה סוס מיוחס ומיוזע ועקום־רגליים זה, לוקח הבקשיש, יצמיחו אחוריו עשב – חה, חה, חה – – – רצועות של דם תצמחנה לו – – – נקמה בגויים – – – שׁורק השוט – – – סתנא יא קדיש – תא יטלע אל־חשיש! – והיא מפזזת באצבעותיה השמנמנות ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר־כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום־אל־טאך, תרבוש אדום לראשה, במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסביץ מפתח־תקווה בראשם, כדי לפדות כך וכך פֵרַארִים, עריקים, מבני־מושבתם, מחובת העַסְכָּרִיָה, היא השירות בצבא התורכי או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לַשּׁוּכְּרָה, היא הפקעתם־למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כְּאֵב ופחד היו מנת חלקן כאשר אורחן היה חסן בּק בּצרי אל־ג’אבּי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי־הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט־הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת־שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן ועל הכוח־גברא של הקיסרות העות’מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן ורק הקטנה, דוּבָּה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשעה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום המוזח על פדחתו ואומר שהיא מזכירה לו את בתו, ואולם לפתע מתעורר שוב, כארי, ומתנפל על האם.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנראל אחמד ג’מאל־פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ־ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ ב־1915 ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזר כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות־לנחיתה על גבי גמלים. חַנְטוּר, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר־ההמתנה של הגנראל־פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה, עד שהתעייף רום־מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה, ידעה מעט צרפתית, ומספר לה על מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוור־פאשא וטלעת־פאשא וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה של האימפריה העות’מנית; ומתפאר בפניה, נתון למצבי־רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יְיַשב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת־זעם, במילים תורכיות שאת פשרן לא שיערה – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו? אילו היו הימים כתקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בהן בליסטראות של דברי־בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קְרוֹכְמְָלְנָה וסָמוֹצָ’ה שבווארשה או בקצווי אמריקה־הדרומית, בבתי־הבושת של היהודים בבואנוס־איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוֹיה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות־דופן במשלח־ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא־מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום־אל־טאך ובנותיה עם השאווישים והַזַּאבֵּטִים והַבֵּיים והַבֵּקִים והקאימאקמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמוּדִירִים והַמּוּצַאטַארִיפִים והַפַּאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר ההגנה, והן תעברנה רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן־בק באידרות הדג שבישלה אום־אל־טאך והאכילוהו בנותיה בהיותו הלום־יין – יבואו ליהודים רווח והצלה מגזרותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז [1917], לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצא מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד לפתח־תקווה, שם נמסר להן בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוֹק, ליאסין בק עצמו ולפקידי הממשלה התורכית שנעשו בו מבקרים תמידיים, ואפילו הגנראל אחמד ג’מאל־פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החוֹרְג', השקיים העשויים צמר ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום־אל־טאך הירש אם־ירצ’השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה אלפי פליטים מיפו ומתל־אביב, ובחדר השני יושב הגנראל־פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר־כך דובּה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימהּ, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי מיפו, מסתירה את קינאתה, סתנא יא קדיש, תא יטלע אל־חשיש – – – לבסוף משלח הגנראל־פאשא את שתי הבנות מן החדר, ומסיים סעודתו באם עצמה, פורע מטפחתה מעל ראשה ונישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו עוד בימי היותו המיניסטר של צי־המלחמה התורכי שנכלא באגן ים־השיש ללא יכולת לפעולה, וארבעה־חמישה בני־הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, ומשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג’מאל־פאשא הגדול – הם חומקים בשקט כצלליות אל החדר המואר רק באור עששית שמן־זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגראל־פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בַּדָּגִית השחורה, אחד בבהירה, ושניים־שלושה מטפסים על מאדאם אם ירצ’השם לתקוע במרומיה את התורן.

המושבה היתה כל אותו קיץ וסתיו כמרקחה. לא היתה בה מעודה שערורייה כזו. צעירים אחדים, מחברי “הקלוב הלאומי הראדיקאלי”, שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף נכנסו ערב אחד לביתו של ר' מוֹרְדְכֶה וביארו לו את מטרת ביקורם. רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין “הצעירים” ל“זקנים”. בראש “הצעירים” עמד הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ”זקנים", הצר את צעדיו. כשהחל בפעולת תיקון בבתי־הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכוֹמה, כאשר קבע הרצאות על עיקרי ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים. וכשניסה לארגן פלוגה נודדת של בנות המושבה להושטת עזרה רפואית – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מגדר עיסוקו, הרפואה, ולהסעיר את המושבה ובייחוד את צעיריה? וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהן ובנותיהן והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, הסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת בפנים שנערכה לחכם־בַּאשִׁי, הרב חיים־נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עות’מניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום־אל־טאך אם־ירצ’השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

“טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה!! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי! אתכם אנוכי.”

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עה בפניהם, אלא אחד משלהם־ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' ווֹלף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום־יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושׂדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשנראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום־אל־טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה. “אם־ירצ’השם, לאן? ובפקודת מי?” – שאלה. "לכפר־סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין־בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לחוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתושים מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרגולות. שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת. סוף־סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שלא היתה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים; האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה מעליה את שמשייתה הלבנה, מחזיקה בידה הפנויה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד יצאו בדרכים צדדיות אל צְפוֹנה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכֹה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר־סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנראל ג’מאל־פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר־סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש־כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שֵׁייךְ אַבּוּ־רַבַּח, נפרדו מהן בלי ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום־אל־טאך על מעברות הירקון ששפע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שֵׁייך אַבּו־רַבַּח שאבני־הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וַריק – – – עמדה ואמרה:

"יִלְעַן אבי־אבות־אבותיכם אנשי סדום בערוות אֵם־אֵם אימכם צדיקי מְלַבֶּס מעמורה – – – אם־ירצ’השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הַוַויְבֵּרְס וְהַקִינְדֵרְלַאך וְהַפֵרְצַאלַאך המסריחים והמטונפים שלכם, קִיבִּינִימַאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל־פאשא ובני־פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני־הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שֵייך אבּו־רבּח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשייה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום־אל־טאך כפר־סָבָּתַה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת הפתח־תקוואים נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר־סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האיקליפטוסים שנטעוֹ האדון פסקל מפתח־תקווה – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חווג’ה שִׁימֶל אֶרְקָייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה־צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול־כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר־סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם־עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר. תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תוּל־כָּרֶם, גַ’אוּד פאשא, אך עד מהרה נֵחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה קודחות ומשתעלות נורא, ובידי הרוקח סלוֹר לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים של חודש דצמבר 1917; שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על פתח־תקווה העוברת פעם ליד האנגלים ושוב לידי התורכים; והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין־בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר־סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו־החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את פתח־תקווה, הוא מאיים בפַאלַאקוֹת ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, ונראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת־שקים עבה, ונראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר־סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודוּבה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה־הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת־ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטלטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועיהן הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום־אל־טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר־סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום היו מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית־הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי בבוא יקיריהם וקרוביהם לחפש מקום מנוחתם האחרונה, ולא נמצא.

הקומנדאנט התורכי, ששֵמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו נוקשו לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם־ירצ’השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות כאחד; וגם הרוקח סלור שליבו נכמר בקירבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר־המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שוכבות השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצומררות בקור, והשוט מונח ביניהן. “מי יחיה ומי ימות,” ממלמלת דובּה לאחותה ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוֹסְסִי, ומלא פצעים. "סְתַנַא יא קדיש – – – " – "תא יטְלע אל־חשיש – – – " – "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים – – – " – מזמררת חווקה, מזמררת דובה, “מי בקיצו ומי לא בקיצו,” – “מי במים ומי באש,” ממשיכות וממלמלות זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגיפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי יִשְלָו ומי יתייסר. מי יֵיעשר ומי יֵיעני. מי יִישפל ומי ירוּם – – – "

ובירוּם נפלו שתיהם בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים־ולא־נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב והצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו־ידיה בעפר והידקה היטב את התלולית עליהן ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון־קוֹפִּי:

פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן־עדן תהיה מנוחתן

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים־מרע, את הדִירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלהּ, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה; פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספֵּר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה־מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר־סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות־ערב הגיעה לתל־אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה “הרצליה”, משמרת חיילים אוסטראליים רכובים על סוסים כבדי־בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל־אביבי חוגג ונטול־דאגה מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קֵדְבּוּרִי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נשארה לגור בתל־אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצרייימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן במנשִׁיָה, לשפת הים, והחלה מבשלת ערב־ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה; תחילה היה חדרה־בלבד בית־ועד לחובבי תבשיליה אך עד מהרה קנתה לה שֵׁם ושכרה בית שלם במנשיה, לשפת הים, ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות, ותורכייה אחת שאהבה דגים וגברים עוד לפני המלחמה, ויוונייה מסלוניקי, ועוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נוּבִּית שחורה; רק ליהודיות לא נתנה לבוא, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד. ראשה עטוף במטפחת, היתה מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם־ירצ’השם; ולנערות היהודיות שבה ומסבירה, “למה לכן כל זאת? אם־ירצ’השם תמצאו במהרה חתן והניחו מלאכה זו לנוכריות. תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים העביר אתכן על דעתכן?”

היא היתה יושבת בחדר־המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות הדלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה מי מהחיילים יוצא מחדרה של הנערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק ועליו מיספר קבוע כדי שאם תדבק בו מחלה יֵדעוּ לקחת את הנערה לבדיקה. ולא פעם היה נכנס אחד השיכורים הללו ומתגאה בחבילת המיספרים שֶׁחפן בכפו מכל הפעמים הקודמות.

בפתח הבית, כמו גם בבתים הדומים לו במנשיָה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם להזהיר את החיילים הבריטיים כי המקום הוא “מחוץ לתחום”, אך ללא הועיל. איש לא מְלָאוֹ ליבּוֹ לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, המגהקים ריח בירה. אחד השומרים אצל מאדאם אם־ירצ’השם, לאנס־קורפוראל שְׁקוֹלְנִיק, היה על כן יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות והדגים. הרובים מוזחים, ומדי פעם מנסים השניים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושומעים ממנה על בעלה העשיר ושתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

ולפעמים, בריח הכבד של הבושׂם העולה מנערותיה השמנות, ובהבל הגופות המסתובבות בבית, ובאדי החומץ והבצלים מהמטבח, היה מתעורר גם בה, באלמנה השכולה, הפרכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית־קרב ותיקה העומדת להפליג למשימתה האחרונה־אולי, היתה בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר לא הבחין בין תורכייה לארמנית, בין יוונייה לנובּית, חייל עב־בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור; והגוי, הערל, צוהל וגועה, והמיטה צווחת, קפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום־אל־טאך ברכיבה על האוסטראלי שלה לירושלים.

*

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשיה, הם חזרו ללונדון, למנצ’סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלק חלו. חלקן עזבו ובאו אחרות, חדשות, רובן רעות־לב ונרגנות. גם האורחים היו לא־נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים.. ביקשו דגים מטוגנים בשמן, או צלויים. גברת הירש מסרה את המקום ליוונייה אחת, מצולקת חזה, שנראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים כמו גם לטגן גברים, ועקרה לתל־אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות, קנתה חנות ברחוב נחלת־בנימין, וקכעה את השוט בחזית חלון־הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה־דובה הירש אם־ירצ’השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה, למקום שבו נשות תל־אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי־בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. “חווה־דובצֶ’ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצֶפְּט שלָך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר־כוח.” – “את מספרת לי? את ג’מאל־פאשא האכלתי בהם!” – “חה, חה – – –”

צוחקות.

כל היום עגנה חווה־דובצֶ’ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס־הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ’ה הזקנה לא חששה. “עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם־ירצ’השם,” אמרה. פקחי מס־הכנסה צחקו. “כיצד, סבתא? תקראי לג’מאל־פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?” – "לטלפן, כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ’השם, אתם עוד תראו – " והרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה לשר האוצר שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשיה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, ונענתה מיד.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ“ק, ושאותו מנתה עדיין בלא”י, קנתה מקום בבית־הקברות הראשון של תל־אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

פ"נ חווה־דובה המכונה אום־אל־טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי פתח־תקווה

וכשהורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה מתה בפעם האחרונה.

1986

הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים “ערגה” בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר גם כחלק ברומאן שלו “המושבה שלי”, שהופיע בשנת 2000

הדוד שמואל על מיטתו הגבוהה בלילה. על מה הוא חולם? מי הנהר מכים בגלגל הטחנה. אימא ואלכסנדר בארץ־ישראל. ברחוב חובבי־ציון הוא רואה חורשת עצים. שומר רוכב על סוס, רובה על שכמו, חוזר מגבול המושבה, שתי ילדות זעירות לצידו, רחל בת־אחיו אחת מהן, והן מקפצות, סלים לזרועותיהן, לבושות שמלות בד כהה. בתים אחדים בני קומה אחת, גגות רעפים, גדר עמודי ברזל שקצותיהם מחודדים. ארבעה נערים חובשים כובעים עגולים, רחבי־שוליים, עם סרט, ומכנסיים קצרים עד ברכיהם, וקצה הרחוב נבלע בצמרות הברושים.

“שמואל, על מי תשאיר אותנו?” נאנחת ריבה, אשתו.

מחר עליו להתייצב בקזרמה, הקסרקטין של הרוסים, וולנו, סמירנא, קרוגום? – פירושו, עמוד נוח, עמוד דום, לאחור פנה! – יתנו בידו רובה וישלחוהו למלחמה באוסטרים. למה לא נסע גם הוא לארץ־ישראל בעוד מועד, עם רחל, אל ביילה, אימו הזקנה, ואל אלכסנדר אחיו. שנתיים ימים לא בא כל מכתב מהם. ומי יודע מה שלומם?

בגאליפולי, כך מספרים, משתתפים חיילים יהודיים, נוהגי פרדות, במלחמה לצד האנגלים נגד התורכים. רודק גיסו ראה לפני חודשיים בבית־כנסת סוחר עורות מפטרבורג, והלה סיפר כי פגש בעיר יהודי אחד, שסיפר על מכתב שנתקבל אצל אחיו של מפקד הגדוד היהודי בגאליפולי, ושם כתוב:

“שוב דרדור פצצות. מימין, משמאל, מפנים, מאחור. על הראש. רבים חושבים, שאל המלחמה מתרגלים ובהמשך הזמן חדלים לפחד מפניה. זה לא נכון: במידה שירבו ימי היותך במלחמה, כן ירבו פחדיך. אם מפני שהעצבים מתקלקלים, אם מפני שאימות המלחמה מתגלות יותר ויותר, עם מפני סיבות אחרות, הופכת המלחה אנשים רבים ועושה אותם לפחדנים. ראיתי רבים, שבראשית המלחמה התפרצו והסתערו לקרב, צחקו תחת מטר־פצצות וחיקו בשוויון נפש את שריקת הכדורים. ואחר־כך, ברבות הימים, התחילו להזדעזע מכל ירייה.”

מי הנהר מכים בגלגל התחנה בלילה. הדוד שמואל מתהפך הנה והנה על משכבו בלילה. החיטה יקרה, הממשלה לקחה את רוב היבול, ולא רבה העבודה בטחנה, ביער, כך מספרים, מסתובבים שלושה בחורים שברחו מעבודת־הצבא. לאחד מצנפת ירוקה, פנים אדמוניים וזקן שחור. השני בעל חכה, ושולה דגים למאכלם. השלישי מכה במקלו העבה עוברי אורח ושודד מהם את כספם. איש המצנפת מנהיג אותם.

לפני שבוע הלכה אישה מהכפר עם שק חיטים דל על כתפה לטחנה. בדרך התנפלו עליה ושדדוה, ובאה אל שמואל בוכייה. לקח שמואל את הכלונס הגדול, אשר בו מסיר את המגופה מן התעלה המובילה את מי הנהר לאבני־הריחיים, ונכנס ליער. בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, ניצבו השלושה מולו.

“אתה את השק קח,” הם אומרים, “וקמח תביא לנו לכאן מחר, בשעה זו. ולא –”

לקח שמואל את השק, טחנו, לאישה המסכנה נתן את שלה. ולמחרת שק מלא חול העמיס על גבו, לקח את הכלונס הגדול, ונכנס ליער, בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, חיכו השלושה. כאשר התכופפו לבדוק את הקמח באצבעותיהם, תפס במקלו והיכה בגבם אחת, ושתיים, ושלוש, ומיד ברחו בקול צעקה, והם משלחים בו קללות ואיומים.

כל זה אירע בטרם נקרא לעבודת הצבא. פחד לא ידע מעודו. ועתה, על מי ישאיר את ריבה ושתי בנותיו הקטנות?

הלך אל הרב ואמר לו: “מה אעשה?”

אמר לו: “דינא דמלכותא – דינא!”

אמר שמואל: “אבי, ומה יהיה עליי? אינני רוצה למסור נפשי בעד גויים!”

אמר: “מה שיהיה על כל ישראל יבוא גם עליך.”

“רבי, אינני עשיו. תן לי ברכה.”

“תן לי מטבע.”

נתן לו, ואמר הרב: “שמואל, אתה שמור את דיני ישראל, ומובטח לך שבניך יובילוך לקבורה.”

עמד שמואל ממקומו וצעק: “רבי, וכי אינני יהודי כשר בעיניך? מפני מה אתה אומר לי לשמור את דיני ישראל? רבי, שתי בנות לי, ואתה אומר – בניך יוליכוך לקבורה!”

שתק הרבי ולא ענה דבר.

הדוד שמואל יושב בעמדה והרובה בידו, בכפר אחד ליד יערות מלניץ, במלחמת העולם הראשונה. שעה קצרה של מנוחה, והוא רוצה לישון. אך הנה יהדייה זקנה מתקרבת אליו לאט, ואומרת:

“אתה יהודי?”

“כן.”

“אני רוצה שתבוא אליי, לצריף שלי, תדליק נרות ותברך עליהם, היום יום שישי.”

“עזבי אותי,” הוא אומר, “אינך רואה שאני עייף?”

בכל שעת פנאי הם ישנים.

והיא מפצירה בו: “יהודי אתה, בוא תדליק נרות!”

הוא רוצה להדוף אותה מעל פניו, והיא:

“שמע חייל, אל תצחיק אותי. אתה חושב שתפחידני בדחיפות? אני כבר אישה זקנה. משפחתי נעלמה במלחמה. ממי אפחד? מחיילים? לי לא יעשו דבר!”

והוא הולך איתה. באור הדמדומים רואים גגות קש שרופים. חלונות פעורים בבקתות עזובות, משחירות. הכפר נטוש. פגרי חזירים. חתולים מזי־רעב, מייללים. אור השקיעה הרך חובק יערות וכרי דשא כחולים־ירוקים, שהרי הצל משחיר בצבע כחול. מעבר לגבעות נשמעים רעמי תותחים, ובמחשבותיו של שמואל מזמזם רק שיר אחד, מאת נוח פינס, מלא געגועים לארץ האבות:

יהודי קטון אני

אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי

אל עמי זה הדל,

אל עמי זה, אל ארצי

שבמרחקים שם,

שם תחת שמי קדם…

וכשהוא פותח את דלת הצריף של הזקנה נשמע קול מצווה:

“האלט!”

ושני חיילים אוסטריים מכוונים אליו את נשקם. והזקנה? נעלמה. מרוב התרגשות לא הספיק לראות אם אכן הכינה נרות שבת. נכנס הפלדוובל. שואל לשמו ורושם אותו בפנקס השבויים.

שנתיים ימים שבוי הדוד שמואל במחנה בהונגריה. מחלת הכולירע מפילה חללים בקרב השבויים. המזון ניתן בצמצום. השבויים הרוסיים אומרים:

“בגללך איציק, אנחנו מפסידים את המלחמה. אחיך הלא משרתים שם, בצד האוסטרים. כיצד זה טרם שחררוך? גם את הכולירע הם משלחים בנו, בכוונה, דם־כלבים!”

הם מנסים לסטור לו על פניו. אך זרועותיו חזקות, ועליהן קיומו. ועד מהרה למדו הם לכבד אותו ואת שתיקתו.

בימי רעבו במחנה יש והיה נזכר כיצד בכל יום חמישי ושישי בבוקר היו נראים, מיד אחרי התפילה, אנשים ונשים אצים ורצים בחוצות ירושלים לבית־המטבחיים, ואחרי שעה או שעתיים הם שבים וידם הימנית תחובה מתחת לאחת הצלעות שבהמוקדם־הכשר, זה נתח מחצית הבהמה שלצד הראש המתקבל ראשון לאחר השחיטה והבדיקה. והנשים נושאות שתיים־שתיים מוקדם אחד, נוטף דם, ופניהן לאיטליז, שבינתיים כבר נמלא מהמון אדם רב, העומדים לבקש תחנונים ממביאי המוקדמים הכשרים, או מרבי יחיאל הטבח, שחטף לו בכל פעם מהשיריים של נתחי המוקדמים המובאים, בעד לקוחותיו ידידיו ואנשי בריתו, לחון אותם בחתיכת בשר. ורק בשעה העשירית, כאשר כלתה השחיטה, הובא יתר הבשר הכשר, טעון בחמור לאיטליז. וגם אז השיגו ממנו רק החשובים, התקיפים ועזי הפנים, והנשארים שבו בפחי נפש לבקש תרנגולת רזה וצנומה, והעניים לחנות הסמוכה שבה נמכרו הראש והקרביים.

ורבי יחיאל הטבח, רחב גרם ועיניו בולטות, עומד אצל הסדן וסכינו בידו ומביט בעיני כעס וגאווה על המון האנשים ונשים, העומדים צפופים מסביב לסורג העץ, ומבקשים לתת להם בשר בכסף מלא, וביניהם נשמע קול אישה מתחננת, “תן לי ראשונה אוקייה בשר, כי הנחתי את עוללי לבדם בבית.” אך אוזניו אטומות לתחנונים ובקשות. הוא נותן בשר לאלה המקדמים פניו בבקשיש חודשי, או למצער ב“משלוח מנות” יפה. ואם יעז אחד מהאנשים הפשוטים להתאונן באוזניו, שהבשר שנתן לו הוא כולו עצמות, אז יענהו בעזות וגאון:

“בוקארעסטו לך, שם תשיג בשר בלי עצמות!”

וככה לא יסתום את פיו מלחרף ולבזות את כל העומדים לפניו. והקצב, כלומר בעל הגאבעלא, מלה שמקורה איטלקית והתאזרחה גם בתורכית והוראתה מס הבשר, יושב אצל שולחן, שבו חור לנתינת הכסף, והפנקס פתוח בעד הלקוחות הלוקחים בהקפה, והוא מונה וכותב ומביט ושומע, אך לא יוכל להושיע, כי רק התקיפים, מביאי הנתחים המוקדמים מהשחיטה, והטבח רבי יחיאל, בידם הכוח והממשלה.

בעיניו ראה שמואל, בעודו נער ויושב עם אביו ואמו ואחיו ואחותו בחצר בירושלים, איך אותו בור ועם־הארץ, רבי יחיאל, נתן מכת לחי לאברך חשוב בן־ישיבה על אשר, לפי דמיונו, רצה האברך לתת חתיכת בשר על המאזניים, מבלי רשותו, וכאשר רצה המוכה להזמינו לפני הבית־דין־צדק, לא נמצא איש שיעיד עליו, מפחד פן ייכרת בשר מפיו כל השנה.

וכך נשאר הדוד שמואל בחיים עד תום המלחמה. ובינתיים נודע לו כי כל חבריו שהיו עימו באותו כפר נהרגו בהתקפת האוסטרים שעות ספורות לאחר נפילתו בשבי. והוא הודה לאל, ולאותה זקנה פלאית שהצילה את חייו. הוא מצא את אשתו ובנותיו חיות ושלמות, וחזר עימן לטחנת הקמח על שפת הנהר, הרחיב את הטחנה, ובשלוש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוליד בכל שנה בן זכר. אך לא שעה למכתביהם של אלכסנדר אחיו, ואימו, ורחל בת אחיו, למכור את הטחנה ולעלות עם משפחתו למושבה. טוב לו צערו בגולה, אמר, מן האכזבות אשר שבע בימי נעוריו, משעה שבא לארץ עם אביו ואמו.

1974

רכבת ריקה של קרונות חתומים, המשמשים למשלוח אסירים, עושה דרכה בלילה מאושוויץ. בקרון האחרון, תחת משמר שני חיילים גרמנים, רובצת חבורת אסירים יהודיים, עובדי־כפייה. הם נשלחים למקום אחר. זיק של תקווה מפעם בליבם. אילו עלה בגורלם להישלח למשרפות, לא היו מרחיקים אותם מאושוויץ. בנחיריהם עולה עתה אוויר אחר, שאינו מעורב בריח עשן וחריכה. והם אינם יודעים אם לצחוק או לבכות. האדישות המהולה בחרדה, ובמלחמה יום־יומית על המשך הקיום, במשך חודשים ושנים שאיבדו מניינם, מפנה עתה מקומה לציפייה כאובה. הרוח מתעוררת, אבל הבשר רפה, אכול כינים ומזה־רעב.

לילה שחור בשמי פולניה. ארץ מוכה, רוחשת שנאה ומלאת סבל. בפינת הקרון יושב הדוד שמואל. לאט לאט נרדמים חבריו והוא ער. ראשו מגולח. גופו רזה עד כדי מחצית משקלו הרגיל. לבוש בגדי פסים ורגליו עטופות סחבות. פניו לבנים ועצמות לחייו בולטות. רק עיניו הכחולות שומרות שארית חיוך. בבשר זרועו כבר חרוטה כתובת־הקעקע אשר לאחר שנים יתמזג צבעה הכחלחל עם הגידים המשתרגים ובולטים בעורו השזוף של הישיש.

כל חלומותיו על ארץ־ישראל, אהבתו הראשונה, אכזבתו. לאחרונה ביקר במושבה בחג הפורים, שנים אחדות בטרם פרצה המלחמה. המושבה השתנתה. בנו בתים חדשים, סללו כבישים, מדרכות, ואור חשמל גם ברחובות. הפרדסים פרחו והפיצו ריח משכר. אלכסנדר הפציר בו למכור את טחנת הקמח ולבוא עם משפחתו וילדיו לארץ. מדוע לא שמע בקולו?

בחג פורים נסעו כולם לתל־אביב. בראש תהלוכת ה“עדלאידע” רכב ראש העיר על סוסו, צילינדר על ראשו ושרביט בידו. לשמאלו אברהם שפירא, בלוויית משמר רוכבים מצעירי המושבות, וגדוד פרשים קוזקים משכונת נווה־שאנן. אחריהם אסתר המלכה במרכבתה הפורימית, בתלבושת מלכות תימנית עתיקה, והגי הכושי עומד ונוהג בסוסים. אחריו מרדכי היהודי על סוס המלך בלבוש משנה־למלך, והמן הרשע מחזיק ברסן הסוס ומכריז: “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!” אחריו מובלים עשרה בני המן כבולים בשלשלאות ומוקפים אחשדרפנים, פחות ושרי מדינות, כולם בני תימן מתחפשים במסכות, מכרכרים ומתופפים בתופים ובמצלתיים, שרים שירי־פורים ופזמונים מזרחיים. אחריהם צועדים בסך שנים־עשר שבטי ישראל על דגליהם וסמליהם, עגלות ומרכבות מקושטות בפרחים ובתוצרת חקלאית. וכל המדרכות, הגגות והמרפסות מלאים קהל־רואים עד אפס מקום, מוחאים כף ומריעים למסכות העוברות ברחובות.

באותה שעה הופיע הצפלין הגרמני מעל שמי העיר החוגגת והוריד מטר של פיסות־נייר צבעוניות על ראשי החוגגים, אותת ברכה לקהל, ואף זרק מברק־ברכה בעברית לראש עיריית תל־אביב:

"אנחנו מודים לכם מאוד על ההזמנה לבוא לתל־אביב.

חבל שלא יכולנו לנחות כאן.

ברכתנו לפורים שמח.

ד“ר אקנר.”

שמואל עמד על אחד הגגות והסתכל בספינת האוויר הגרמנית הענקית, בהמון החוגג, באלפי הערבים מבני יפו והסביבה שבאו לראות את השמחה. הצפלין המריא לשחקים ודאה בין העננים החכליליים. ירד ערב. שערי הכבוד והבניינים הציבוריים הוארו, ולאור הפנסים הצבעוניים יצא הקהל בריקוד עליז וסוער. העיר תל־אביב צהלה ושמחה.

כמה התפעל אותה שעה מהטכניקה הגרמנית! אכן, גם מטוסי ה“שטוקה” וה“מסרשמידט” עשו את שלהם, מהירים, אכזריים, לא כאותו לוויתן ענק ששט בשמי תל־אביב לאיטו. בשנת שלושים ותשע, בשנת־חלוקת פולניה בין היטלר וסטאלין, נפל הדוד שמואל עם משפחתו ביד הרוסים, ונאסר עם שלושת בניו. את הבנים שלחו מיד לסיביר. שמואל נשאר בבית־הסוהר. בתעודה שלו כתוב היה שבא מארץ־ישראל, והרוסים חשבו שהעלו דג שמן, עסקן ציוני, בחכתם. לא הספיקו להעמידו למשפט ולשלוח גם אותו לסיביר, ובאו הגרמנים. חודשים אחדים התהלך חופשי, חרד לשלום שלושת בניו. אחר־כך נצטווה לעבור עם משפחתו ללודז', ומשם נשלחו לאושוויץ. בתחנת הרכבת הפרידו בינו לבין אשתו ובניותיו, ושוב לא זכה לראותן. שלוש שנים וחצי ישב באושוויץ. וחייו ניצלו משום שידע לומר, בגרמנית שלמד בשבי האוסטרי, כי יודע הוא לעבוד. מראה גופו החסון הפלה אותו לטובה. הוא נעשה מסגר בבית־חרושת שכל פועליו היו עובדי כפייה, פולנים, ליטאים, אוקראינים ויהודים.

ועתה הוא ברכבת, לאחר שלוש שנים וחצי, נוסע לקראת הבלתי ידוע, ומתרפק על ארץ־ישראל האכזרית, האהובה, ועל לאה שפירא, כפי שאהבה בנעוריה. הנה מוביל אביו, בשותפות עם שלושה ידידים ותיקים שלו, מגרמנֵי שרונה, טחנת קיטור גדולה מיפו לירושלים, ולוקח עימו לדרך את שמואל הנער. עשרה זוגות סוסים רתומים למשא הכבד. הדרכים משובשות מאוד. ביום השלישי לנסיעה הם נתקעים לפני אחד ההרים הגבוהים בקרבת ירושלים, והסוסים אינם יכולים לסחוב עוד. ארגזי השיכר שהיו בידי הגרמנים תמו, ובלי הסם המעודד הזה הם אינם יכולים להמשיך במאמציהם. הם זורקים את המשוכות מידיהם ויושבים נואשים על הארץ. מסביב מתלקטת להקת זאטוטים, שקצים ערביים מן הכפר הסמוך, והם מוחים כף בקצב וקוראים: “חדידו, חדידו!” – זו קריאת לעג בפיהם. בקושי עולה בידי אנשי השיירה לגרשם, והם יושבים לנוח, מצפים לשליח אשר שלחו לירושלים להביא מזון ושיכר נוסף. ובינתיים מקשיבים לסיפורי השתיין המובהק שביניהם, אשר, בהיעדר משקה, מבקש לפחות לדבר על משקה.

כמה טוב היה, הוא מספר, כאשר לאחר תחרות בשתייה, שיצא ממנה כמנצח, עלה בידו להגיע בעצמו לביתו. עד היום אינו יכול לשכוח איך כאב עליו ראשו בשנתו ואיך התפלא על כך תוך כדי חלום. כמו בליטות של כאב ננעצו אל תוך מוחו. וכי אפשר שיחוש בראשו לאחר כמה עשרות כוסות בלבד? רק בבוקר נודעה לו סיבה הכאב: מתוך פיזור נפש שכב באופן הפוך, ראשו למרגלותיו. לא ראשו כאב עליו כל הלילה, אלא “עיני התרנגולות”, אלה היבלות הארורות.

והנה הובאה הסעודה ובקבוקי השיכר. הגרמנים משקים את אביו ואותו בכוסות שיכר מקציפות, והם אוכלים ואוכלים פרוסות לחם לבן טרי, מן המושבה הגרמנית רפאים בירושלים, וביצים קשות, ובשר, הרבה בשר, בשר קר וכרוב חמוץ, הצורב את בטנו. והוא מתעורר לרגע, ושוב נרדם, כי הנה התאוששו הגרמנים קרי המזג, ובמאמצים משותפים הם מצליחים להזיז את העגלה ממקומה ולהביא את המשא הכבד לירושלים. שם לאה שפירא, שהוריה היגרו בנעוריהם מצפת לירושלים אחר הרעש, תולשת ענבים מאשכולותיהם אל אגן נחושת גדול, והימים אחרי חג הסוכות, שאז נתבשלו הענבים היטב וגם נצטמקו מעט, ונותנים יין דשן וטוב. העיר עטופה באבק שלהי הקיץ, והשמש מסתננת בעדו. ואלה שרצו שיינם יהיה מתוק מאוד הניחו את הענבים להתייבש בשמש יום או יומיים. שמואל ואלכסנדר עוזרים על יד לאה, וידי שלושתם מאדימות בדם הענבים, ולרגע היא תופסת ביד שמואל, בתוך אגן הנחושת, עושה עצמה כתולשת אצבעותיו, וצוחקת. מגעה מעביר רעד מתוק בגופו והוא מתאווה לנשקה. וככלות התלישה נכנס אלימלך אחיה, הדורֵך, אחרי אשר רחץ את רגליו למשעי, ועשה היטב את ציפרניו, לתוך האגן, ודורכו במרץ עד אשר נמלא האגן בדמיהם, ופניו מסמיקים וזיעתו נוטפת. ושמואל רואה את העסיס, יחד עם הזגים והחרצנים, נשפך לתוך כדי חרס גדולים המיוחדים לזה, שעומדים במרתף מתחת לבית. קירות המרתף חצובים בסלע ירושלים, כבדים וקרים הם מעיקים עליו, והוא מתעורר וכאב עז ברגליו הקפואות. הלב מתאווה לכוס שיכר חם. אך למה ללכת בגדולות? פרוסת לחם אחת ולגימות אחדות של מים יספיקו. דופקים גלגלי רכבת האסירים הריקה על פני ארץ פולניה המוכה, רוחשת שנאה ומלאת סבל. לאן פניהָ מועדות? מערבה? אל בתי־החרושת הנוראים אשר בלב ארץ גרמניה? כבר התגנבו שמועות על התקדמות הרוסים בחזית המזרח. וכל דקה של נסיעה מרחיקה את האסיר מיום שחרורו. הנפש חפצה והגוף רפה. הדוד שמואל נרדם, ושוב מתעורר, לאה האהובה, האכזרית. צמותיה שחורות וידיה רוחצות בדם הענבים. רגלי הגרמני השיכור, עם היבלות, רגליו שלו הן, הקופאות? הוא המשכיבני הפוך בקברי, הוא בוכה בחשאי, מתעלף בצמא, ראשי למרגלותיו! לא ראשי כואב הלילה, אלא רגליו הדורסות אותי במגפי העור! ושוב מתעורר. שלווה מוזרה בקרון החשוך. נחירות האסירים כהתייפחות של זקנים שתש כוחם. אבל מעבר לגבו, הנשען על הקיר האחורי של הקרון, הוא שומע נחרה אחרת, בריאה, רוויית שיכר, הבאה לאחר סעודה דשנה. נרדמו הגרמנים. ובלי לחשוב הרבה, בטרם ירגיש בדבר איש מחבריו, הוא זוחל אל חלון האיוורור הצר והפתוח, בשארית כוחותיו משחיל עצמו דרך הפתח הצר, תלוי בין שמיHם וארץ, ומן הרכבת המונעת בפחם גרוע, תוצרת המלחמה, וזוחלת במעלה גבעה, הוא משליך עצמו החוצה. לירושלים.

1974

לזכר רן שוחט

מדי לילה נעשה המצב חמור יותר.

שעות ההאפלה כאילו נתארכו והירח מקדים עתה לשקוע. רחל יושבת בביתה, ולה הרגשה זרה כלשהי, שהיא מוקפת.

הטלפון אינו מצלצל. מרחוק נשמעות לעיתים התפוצצויות עמומות. אומרים שהסורים משלחים טילי פרוג לעבר יישובי העמק. ואולי זה רעש מטוסינו היוצאים לקראתם?

רחל מהרהרת בלילותיה.

חלמתי שאני עומדת בפינה הדרומית של גן־המייסדים במושבה, לא הרחק מאחרון האקליפטוסים שנותרו לפליטה, מול המקום בו ניצב בית־המרקחת של בלקינד, בטרם הרסוהו ובנו כביש במקומו. הגן מלא עצים, ובריכה עגולה במרכזו, כמראהו בטרם הפכה אותו העירייה הסוציאליסטית לכיכר בטון מכוערת, עם עמוד שעון מעורר פלצות בארכיטקטוניקה שלו, ובטרם חתמו את פי הבאר הראשונה, שחפר אבא, והקימו עליה קיוסק של מפעל־הפיס.

בצד מערב, מכיוון ביתו של יואל משה סלומון, קפה “קורסו” כיום, אני מבחינה בתנועה של חיילים עיראקים או ירדנים, לבושי מדים מנומרים. והשמועה עוברת ברחוב, כי המקום נכבש, ועימו כנראה כל המערב, ותל־אביב. סביבי נמצאים כמה אנשים שאינני מכירה, והם נראים כחיילים מצבא ישראלי לא מאורגן. אנחנו מטפסים על מדרון צפוני תלול, מלא סלעים ושיחים ירוקים, ובקושי נאחזים בו. מגמת פנינו כלפי מעלה, צפונה, והשמועה עוברת, כי בגליל עדיין נותרו כיסי התנגדות של ישראל, ואך קשה להגיע לשם, אולי דרך הירדן. ורק הכיסים הללו ממשיכים ללחום ולעמוד על נפשם.

התעוררתי בבהלה רבה. עישנתי סיגרה והחלטתי לעשות סדר בניירות הישנים במגירתי. מצאתי גיליון ישן של עיתון “חבצלת” המופיע בירושלים, מתאריך ג' באדר ב' תרנ"א, 1891, שהיה מונח שנים רבות בין ניירותיו של אבא, ובו מסופר כיצד הניס שישה שודדים.

בערב יום החמישי שעבר נסעו מזה האדון מרדכי הויזדורף והאדון אלכסנדר גלפרין, רוכבים על סוסים ופניהם לרמלה. הראשון לקח עמו צרור כסף, ויצאו מזוינים מפחד השודדים. ויהי כאשר עברו את נחל המים המפסיק בדרך ויפגשו בהם שישה ערבים מזוינים בכלי נשק, וחשכת הלילה כבר כיסתה את הארץ, והערבים השודדים חסמו עליהם את הדרך.

האדון מ.ה. רצה להשליך מידו את הכסף למען לא יאונה לו כל רע, אך האדון א.ג. הניא אותו מעשות חפצו, ויאמר לו להילחם עם השודדים ולעבור הלאה. בכוח גדול דפק האדון מ.ה. את סוסו ויעבור בין השודדים, ואחריו האדון א.ג. והשודדים רדפו אחריהם. האדון א.ג. נפל עם סוסו לתוך פי שחת, והשודדים הדביקוהו ויאמרו לתופסו, אז הוציא האדון א.ג. את הקנה־רובה מצלחתו ויור על אחד מהשודדים ויפצעהו בידו.

מקול הירייה נס סוסו מפניו וירץ אחרי סוס האדון מ.ה. אשר נס מרוב פחד בחשבו כי השודדים מורים עליו ועל רעהו, ולא ידע כי רעהו כבר נפל מעל הסוס והנהו בסכנה, עד כי בא קרוב לכפר לוד וירא כי האדון א.ג. איננו ויתעלף.

אחר־כך הביאוהו לרמלה, ויבוא לפני מושל העיר וישלח אנשי־חיל וישכרו גם פלחים לחפש את גוויית האדון א.ג. ולתפוס את השודדים, אך לשווא עמלו כל הלילה ההוא ושעות אחדות ביום. האדון א.ג., אחרי אשר הפציע את אחד השודדים וינס מפניהם, שכב קרוב לנחל מים להינפש מעט, וחמישה השודדים עברו עליו ולא הרגישו בו. אפס כאשר שבו השודדים מדרכם ומצאוהו שוכב על שפת הנחל חפצו להרגו, ויהי כאשר הפחידם האדון א.ג. כי יהרוג את כולם בקנה־הרובה – ובידו רק כדור אחד ולא יותר – הקדים אחד השודדים ויור עליו בקנה־הרובה שלו והכדור עבר דרך בגדו. אז חגר האדון א.ג. שארית כוחו ויקרב של השודד וישלח בבשרו את הכדור האחרון אשר בידו, עד כי נפל שדוד, ויברח א.ג. לנפשו ויבוא אל אוהלי הבעדואינים השוכנים סמוך למקום ההוא, וילן שם כל הלילה – כי שלום להם ולבעדואינים השוכנים באוהלים עם בני פתח־תקווה. ומה גדלה שמחתו בעת נסע האדון א.ג. למחרת בבוקר ליפו, בראותו את רעהו מ.ה. מחפש אחריו להביאו לקבורות והוא עודנו חי!

שני הקולוניסתים האלה הם בני ירושלים, ומה מאד ישמחו על גיבורי החיל האלה בני ירושלים.

אני את הערבים מכירה. אין להאמין להם, הם רוצים לשחוט את כולנו, עד אחד. אני שומעת מטוס ממריא. ועוד מטוס. של מי המטוסים? אני יודעת שיש התקפה כללית. המצב קשה. אפילו בתקופת התורכים לא היה קשה כל־כך.

לקחתי מחצית כדור שינה, וטבלית אלקא־זלצר כנגד הצרבת הנוראה, ושקעתי בחצי תנומה, וגם בשנתי הקשבתי למה שמתרחש בחוץ. אם אין שומרים, אני מוכרחה להיות שומרת.

צריך לצלצל לאפרת.

חלמתי שאני יושבת על שפת נהר שחור, אשר מימיו רוחשים אימה. מעליי עומד אבא, עם רובהו בידו, והוא מבטיח לי בבת־שחוקו הטובה, כי לא יאונה לי כל רע. ואני מתפלאה כיצד זה אינני חוששת עוד מן הנהר המפחיד. והתעוררתי, והרגשתי ביטחון רב. וידעתי, כי אני לא אמות במלחמה הזאת. כי טילים לא יפלו על גג ביתי.

ושוב נרדמתי לשעה קלה וראיתי את אבא, אלא שהפעם היה פצוע בבטנו, מעיו שפוכים מבעד למכנסיו הפתוחים, ונחרדתי. אז הקצתי משנתי, וידעתי כי מישהו מהמשפחה נפל במלחמה הזאת. אבא בישר לי דבר נורא בדמו השפוך. ולא יכולתי לישון עד הבוקר. התאפקתי לא לצלצל לאפרת בחצי הלילה.

1974

1914.

שבת. יום קיץ לוהט. שמים שקופים פרושים מעל המושבה הקטנה.

דממה אופפת את כל היקום. הרחובות ריקים מנפש חיה. מנוחה ושלווה ירדו על הבתים. השמש מעיקה על אדם ובהמה בחומה הלוהט. רפיון משתלט על הגוף, עצלות ועייפות, רגש של חדלון אונים.

דממה. פתאום ברקע מאי־שם קול צריחת תרנגול. אחריו, מקהלה שלמה של בני משפחת העופות, העונים בצוותא וקוראים בקול. הקול הולך ומתפשט מחצר לחצר, מלול ללול. אליו מצטרפת נעירת חמור שהתעורר מתרדמתו. געיית פרה ממושכת, צהלת סוס נאה – האחת בכיינית, השנייה שחצנית. בליל קולות מנסר בחלל האוויר, קולות עולים ויורדים, עד שנעלמים.

היום מעריב. החום פג. המושבה מתעוררת לחיים חדשים. החלונות, ואחריהם הדלתות בבתי המושבה, נפתחים לרווחה. רוח קלילה באה מן הים, היא צוננת ומשיבה נפש.

זקנים וזקנות, צעירים וילדים, לבושים בגדי שבת, משרכים דרכם בחולות העמוקים לכיוון אחד – לגורן.

ובגורן ערמות של תבואה מזהיבה, חיטה, שעורה, שיבולת־שועל, ערמות גדולות וערמות קטנות, מהן שטוחות ומהן תלולות. כל ערמה נתפסת ביד קבוצה של ידידים, בני משפחה, או זוגות, והכול, מקטון ועד גדול, מוצאים עליהן מרגוע לאחר עמל ששת ימי החול.

קולה של רחל יפה וצלול, עמשי, יהוא ועוד צעירים וצעירות מבני החבורה מפצירים בה לשיר. היא אוספת מחלפות שערה, נשענת בגבה על עמשי, ושרה. יהוא וולקוב נועץ בה עיניים מצועפות אהבה.

יהודי קטן אני, אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי את עמי זה הדל.

את עמי, גם את ארצי שבמרחקים שם,

שם תחת שמי התכלת על תכלת שפת הים.

עוד שנה עוד שנתיים, הן תחלוף חיש העת,

שמה אסע, אף אכינה

לי סוס, מחרשה ואת.

אז אעבוד את אדמתי ויהיה לי יבול לרוב.

גם כרם לי אטע,

הנותן יין טוב.

מצב־הרוח נעשה מרומם. בני נוער משולהבים משלבים ידיהם למעגל. ריקוד הורה מסחרר ממלא את כיכר הגורן. דפיקות רגלי הנערים. שלל גוני השמלות המתנופפות, קולות שירה של המסתכלים מן הצד, לחש ורחש קולות אנשים רבים, זמזום זבובונים המתעופפים מעל ערמות התבואה, צהלת ילדים ופעוטות – הכול מתמזג יחד לחגיגה אחת.

הקש נתקבע בבגדיה של רחל, מתחכך בבשרה, דוקר את הנחיריים. אבל הלב מתמלא שבח והודייה לטבע הנפלא. היא חשה בזרימת הדם בעורקיה. אוהבת, אך את מי? עמשי, יהוא, אביה הנפלא? רק אתמול עמד בשדה ומחרשה בידו. רק אתמול נזרעה האדמה התחוחה. זה עתה ראתה ניצנים ונבטים ירוקים מבצבצים מן האדמה – וכבר מרבד שיבולים מתנועע בכל רוח מצויה. והנה פרי העמל לפניה.

השמש שקעה בים. רכס עננים אדום מעל הרי אפרים במזרח. מחשיך לאיטו. נעשה קצת קר. הלילה עוטף את היקום. שומעים קרקור צפרדעים רחוקות, תן מיילל בפרדסים. צרצר תוקע מקרוב. הנה והנה נוסע קולו, כמתנודד על גבעול ארוך. מופיעים כל צבאות השמיים. והגורן מתרוקנת אט־אט מהמון טייליה. מוצאי שבת. שוב קורא העמל. אחד ממהר לחליבה. האחר, לשמירה. צריך להאכיל את העופות ואת הבהמות ולסגור היטב את שערי הרפתות מפני הגנבים.

עוד ניראים פה ושם ילדים גולשים מעל ערמות הגורן, עוד מסלסלת קולה בשיר קבוצה אחרונה של צעירים. עוד מעט ישפוך עליה הלילה ממשלתו כליל, ועזובה ושוממה תישאר הגורן.

1973

רחל מתקרבת ובאה בשדרת שיחי טויה גזומה היטב. השדרה חוצה גן גדול, מוצף שמש ומלא פרחים. רחל נכנסת אל דלת זכוכית אל תוך מרפאה אפלולית. בכניסה מצד שמאל ניצב שולחן משרדי גדול ומאחוריו יושב יהודי דתי. הוא חובש מגבעת שחורה, אינו צעיר וגם לא מבוגר. בעל פני לבלר כהים. חזה של רחל ערום והיא יושבת לפניו ומניחה לו לבודקה.

הוא שולח יד פשוטת אצבעות וממשש בשדה השמאלי. אחר־כך בימני. מפליא אותה שבמשך כל שעת הבדיקה אינו מתבונן בה כלל. מחמת צניעות הוא מסב פניו הצידה, ורואים רק את צדודיתו. היא חושבת: מי יודע מה מתרחש בקרבו בהשפעת המישוש בי. השולחן מסתיר את פלג גופו התחתון. היא סופגת אל קירבה את הדגדוג המתוק, נהנית לחוש שהיא עדיין מגרה גבר זר. ובה בשעה מבחיל אותה החשש פן בחשאי הוא פולט זרעו.

הבדיקה נראית מהימנה. האצבעות מתגלגלות אחת לאחת על פני השד, בבקיאות רבה. הן גדולות מאד בקצותיהן, וביחוד שעה שהיא מתבוננת בהן ממרחק מועט. הן טופפות על החזה והיא חשה שהן מגלות בה דבר־מה.

ולפתע היא מפורקדת על גבה על פני השולחן המשרדי. רגליה מורמות כלפי הקיר, שעליו נשען קודם לכן הלבלר בכיסאו. היא לבושה ורק חזה עודנו חשוף. הלבלר קם ממקומו והוא עומד עתה לימינה. הוא נשען עליה, כמו באקראי, ולידו נמצא עתה רופא צעיר.

הלבלר לוחש דבר־מה לרופא, וכפי הנראה בבקיאות מדהימה, ממי שמומחיותו היא הכרת המחלה באמצעות המישוש בלבד. רואים את אישוניהם המחליפים ביניהם מבט. רואים את עומק המבינות הרפואית המשותפת לשניהם. ורואים את המחלה משתקפת בלובן עיניהם – בצבע קלף חיוור, לא בריא, עם נימי דם, כאילו היו עיניהם מצלמות אותה בצילום רנטגן חי.

הלבלר הרפואי יוצא.

בתנועה לוליינית, גופה גמיש כנערה, יורדת רחל מעל השולחן. שערה האדמדם מתבדר בתנועה קוקטית. והנה היא על רגליה, מחייכת במבינות מקצועית, היא מבקשת לשאת חן בביטחונה העצמי. כאומרת – אני יודעת שכל הבדיקה אינה אלא טרחה לבטלה.

“מה את צוחקת?” אומר לה הרופא הצעיר בחומרה. “יש לך זיפטוריאס ליסיס. תאכלי שמרים. הרבה שמרים.”

וממליץ בפניה על תרופה בעלת שם מסובך.

הגשם מתגבר. טיפות כבדות דופקות על תריסי המרפסת מבחוץ, רחל מתעוררת. גשם כבד פורץ לפתע לאחר יום חמסין. נשמעים רעמים. ריח אבק־שריפה באוויר יחד עם ריח טיפות כבדות, מלקושיות, המטהרות את האוויר מן האבק. הפרדסים פורחים עכשיו בתרעלת בנזין.

1975

ביתנו עומד בכרם עצי זית שנטעו הגננים של הברון רוטשילד. מסיבה שאינה ברורה לי אני יוצא ממנו, בורח ורץ אל החצר של אלכסנדר גלפרין הזקן, סבא של נלי מצד אימה, בקצה רחוב המייסדים, מול בניין בית־הספר. שנים רבות חלפו מאז, וכיום הבית עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים פעורים חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. עוד מעט יבנו גם שם בניינים רבי־קומות. אבל עכשיו, בעת בריחתי, עדיין מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן גדול בעל שתי קומות, בנוי מעץ וממולא עפר, כמוהו בנו במושבות העתיקות. הבית גדול כמחסן, ומפחיד. לפתע אני שומע שבאים לקרוא לי. אני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה. את הדקלים הללו, כך אומרים, הביא אהרון אהרונסון לארץ־ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. אני מרגיש כי הללו שקוראים לי רוחשים כלפי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחרי הם אנשי־צבא, משטרה, או שליחי בית־משוגעים. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב המייסדים, וכל רוחבו מלא בגופיהם המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים למוות שברחו מכלאם? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו־קפקאי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במעלות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול שהוא ספק בית ספק מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. אני סוגר את הדלת היטב מאחורי. נדמה לי שאתי בורחים עוד אנשים, ובהם נלי וצבי, אינני זוכר בדיוק, על כל פנים יש לי הרגשה מוזרה שאינני לבד במנוסתי, למרות שאני בודד. אני נכנס לאולם הפנים. רצפתו עשויה כמין יציע של לוחות עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, את החצר ואת הגינה, ושם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי ואינם שמים לב אליי ואל רודפיי. אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטוניות. ובקצה השדרה, אני רואה בזיכרוני בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – את רחוב המייסדים כפי שהיה בראשיתו, כולו בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות וגינות רבות־חן, והוא מתחבר אל פינת רחוב מגוריי, מול בית־הספר, והמשכו של הרחוב לצד צפון נבלע בלב הפרדסים. בקיר אין דלת, ואין אני יכול לראות מאום ממה שמתרחש בפנים. מאחורי פעורה עתה תהום, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם, ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישאנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת הסתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן. הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים, ועל פי המצב אשר בו הוא השתמר נראה כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישאנסקי. אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיני כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו עדיין חי. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני וארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים, עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, חלון צרפתי, מכוסה בווילון, פונה לצד מערב, כלפי רחוב המייסדים. אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על פי ההיגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות־נפט מתקופת התורכים להימצא בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני מפחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים אשר מחפשים אחרי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ ומתעורר שוטף זיעה מן החלום. ומחשבה מפליאה מאוד מהבהבת במוחי: הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

1973