ביתנו עומד בכרם עצי זית שנטעו הגננים של הברון רוטשילד. מסיבה שאינה ברורה לי אני יוצא ממנו, בורח ורץ אל החצר של אלכסנדר גלפרין הזקן, סבא של נלי מצד אימה, בקצה רחוב המייסדים, מול בניין בית־הספר. שנים רבות חלפו מאז, וכיום הבית עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים פעורים חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. עוד מעט יבנו גם שם בניינים רבי־קומות. אבל עכשיו, בעת בריחתי, עדיין מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן גדול בעל שתי קומות, בנוי מעץ וממולא עפר, כמוהו בנו במושבות העתיקות. הבית גדול כמחסן, ומפחיד. לפתע אני שומע שבאים לקרוא לי. אני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה. את הדקלים הללו, כך אומרים, הביא אהרון אהרונסון לארץ־ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. אני מרגיש כי הללו שקוראים לי רוחשים כלפי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחרי הם אנשי־צבא, משטרה, או שליחי בית־משוגעים. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב המייסדים, וכל רוחבו מלא בגופיהם המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים למוות שברחו מכלאם? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו־קפקאי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במעלות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול שהוא ספק בית ספק מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. אני סוגר את הדלת היטב מאחורי. נדמה לי שאתי בורחים עוד אנשים, ובהם נלי וצבי, אינני זוכר בדיוק, על כל פנים יש לי הרגשה מוזרה שאינני לבד במנוסתי, למרות שאני בודד. אני נכנס לאולם הפנים. רצפתו עשויה כמין יציע של לוחות עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, את החצר ואת הגינה, ושם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי ואינם שמים לב אליי ואל רודפיי. אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטוניות. ובקצה השדרה, אני רואה בזיכרוני בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – את רחוב המייסדים כפי שהיה בראשיתו, כולו בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות וגינות רבות־חן, והוא מתחבר אל פינת רחוב מגוריי, מול בית־הספר, והמשכו של הרחוב לצד צפון נבלע בלב הפרדסים. בקיר אין דלת, ואין אני יכול לראות מאום ממה שמתרחש בפנים. מאחורי פעורה עתה תהום, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם, ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישאנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת הסתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן. הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים, ועל פי המצב אשר בו הוא השתמר נראה כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישאנסקי. אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיני כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו עדיין חי. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני וארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים, עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, חלון צרפתי, מכוסה בווילון, פונה לצד מערב, כלפי רחוב המייסדים. אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על פי ההיגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות־נפט מתקופת התורכים להימצא בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני מפחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים אשר מחפשים אחרי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ ומתעורר שוטף זיעה מן החלום. ומחשבה מפליאה מאוד מהבהבת במוחי: הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ומה הוא עושה עדיין במחבוא?
1973
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.