רקע
אהוד בן עזר
בגורן. זיפטוריאס ליסיס

1914.

שבת. יום קיץ לוהט. שמים שקופים פרושים מעל המושבה הקטנה.

דממה אופפת את כל היקום. הרחובות ריקים מנפש חיה. מנוחה ושלווה ירדו על הבתים. השמש מעיקה על אדם ובהמה בחומה הלוהט. רפיון משתלט על הגוף, עצלות ועייפות, רגש של חדלון אונים.

דממה. פתאום ברקע מאי־שם קול צריחת תרנגול. אחריו, מקהלה שלמה של בני משפחת העופות, העונים בצוותא וקוראים בקול. הקול הולך ומתפשט מחצר לחצר, מלול ללול. אליו מצטרפת נעירת חמור שהתעורר מתרדמתו. געיית פרה ממושכת, צהלת סוס נאה – האחת בכיינית, השנייה שחצנית. בליל קולות מנסר בחלל האוויר, קולות עולים ויורדים, עד שנעלמים.

היום מעריב. החום פג. המושבה מתעוררת לחיים חדשים. החלונות, ואחריהם הדלתות בבתי המושבה, נפתחים לרווחה. רוח קלילה באה מן הים, היא צוננת ומשיבה נפש.

זקנים וזקנות, צעירים וילדים, לבושים בגדי שבת, משרכים דרכם בחולות העמוקים לכיוון אחד – לגורן.

ובגורן ערמות של תבואה מזהיבה, חיטה, שעורה, שיבולת־שועל, ערמות גדולות וערמות קטנות, מהן שטוחות ומהן תלולות. כל ערמה נתפסת ביד קבוצה של ידידים, בני משפחה, או זוגות, והכול, מקטון ועד גדול, מוצאים עליהן מרגוע לאחר עמל ששת ימי החול.

קולה של רחל יפה וצלול, עמשי, יהוא ועוד צעירים וצעירות מבני החבורה מפצירים בה לשיר. היא אוספת מחלפות שערה, נשענת בגבה על עמשי, ושרה. יהוא וולקוב נועץ בה עיניים מצועפות אהבה.


יהודי קטן אני, אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי את עמי זה הדל.

את עמי, גם את ארצי שבמרחקים שם,

שם תחת שמי התכלת על תכלת שפת הים.

עוד שנה עוד שנתיים, הן תחלוף חיש העת,

שמה אסע, אף אכינה

לי סוס, מחרשה ואת.

אז אעבוד את אדמתי ויהיה לי יבול לרוב.

גם כרם לי אטע,

הנותן יין טוב.


מצב־הרוח נעשה מרומם. בני נוער משולהבים משלבים ידיהם למעגל. ריקוד הורה מסחרר ממלא את כיכר הגורן. דפיקות רגלי הנערים. שלל גוני השמלות המתנופפות, קולות שירה של המסתכלים מן הצד, לחש ורחש קולות אנשים רבים, זמזום זבובונים המתעופפים מעל ערמות התבואה, צהלת ילדים ופעוטות – הכול מתמזג יחד לחגיגה אחת.

הקש נתקבע בבגדיה של רחל, מתחכך בבשרה, דוקר את הנחיריים. אבל הלב מתמלא שבח והודייה לטבע הנפלא. היא חשה בזרימת הדם בעורקיה. אוהבת, אך את מי? עמשי, יהוא, אביה הנפלא? רק אתמול עמד בשדה ומחרשה בידו. רק אתמול נזרעה האדמה התחוחה. זה עתה ראתה ניצנים ונבטים ירוקים מבצבצים מן האדמה – וכבר מרבד שיבולים מתנועע בכל רוח מצויה. והנה פרי העמל לפניה.

השמש שקעה בים. רכס עננים אדום מעל הרי אפרים במזרח. מחשיך לאיטו. נעשה קצת קר. הלילה עוטף את היקום. שומעים קרקור צפרדעים רחוקות, תן מיילל בפרדסים. צרצר תוקע מקרוב. הנה והנה נוסע קולו, כמתנודד על גבעול ארוך. מופיעים כל צבאות השמיים. והגורן מתרוקנת אט־אט מהמון טייליה. מוצאי שבת. שוב קורא העמל. אחד ממהר לחליבה. האחר, לשמירה. צריך להאכיל את העופות ואת הבהמות ולסגור היטב את שערי הרפתות מפני הגנבים.

עוד ניראים פה ושם ילדים גולשים מעל ערמות הגורן, עוד מסלסלת קולה בשיר קבוצה אחרונה של צעירים. עוד מעט ישפוך עליה הלילה ממשלתו כליל, ועזובה ושוממה תישאר הגורן.


1973

רחל מתקרבת ובאה בשדרת שיחי טויה גזומה היטב. השדרה חוצה גן גדול, מוצף שמש ומלא פרחים. רחל נכנסת אל דלת זכוכית אל תוך מרפאה אפלולית. בכניסה מצד שמאל ניצב שולחן משרדי גדול ומאחוריו יושב יהודי דתי. הוא חובש מגבעת שחורה, אינו צעיר וגם לא מבוגר. בעל פני לבלר כהים. חזה של רחל ערום והיא יושבת לפניו ומניחה לו לבודקה.

הוא שולח יד פשוטת אצבעות וממשש בשדה השמאלי. אחר־כך בימני. מפליא אותה שבמשך כל שעת הבדיקה אינו מתבונן בה כלל. מחמת צניעות הוא מסב פניו הצידה, ורואים רק את צדודיתו. היא חושבת: מי יודע מה מתרחש בקרבו בהשפעת המישוש בי. השולחן מסתיר את פלג גופו התחתון. היא סופגת אל קירבה את הדגדוג המתוק, נהנית לחוש שהיא עדיין מגרה גבר זר. ובה בשעה מבחיל אותה החשש פן בחשאי הוא פולט זרעו.

הבדיקה נראית מהימנה. האצבעות מתגלגלות אחת לאחת על פני השד, בבקיאות רבה. הן גדולות מאד בקצותיהן, וביחוד שעה שהיא מתבוננת בהן ממרחק מועט. הן טופפות על החזה והיא חשה שהן מגלות בה דבר־מה.

ולפתע היא מפורקדת על גבה על פני השולחן המשרדי. רגליה מורמות כלפי הקיר, שעליו נשען קודם לכן הלבלר בכיסאו. היא לבושה ורק חזה עודנו חשוף. הלבלר קם ממקומו והוא עומד עתה לימינה. הוא נשען עליה, כמו באקראי, ולידו נמצא עתה רופא צעיר.

הלבלר לוחש דבר־מה לרופא, וכפי הנראה בבקיאות מדהימה, ממי שמומחיותו היא הכרת המחלה באמצעות המישוש בלבד. רואים את אישוניהם המחליפים ביניהם מבט. רואים את עומק המבינות הרפואית המשותפת לשניהם. ורואים את המחלה משתקפת בלובן עיניהם – בצבע קלף חיוור, לא בריא, עם נימי דם, כאילו היו עיניהם מצלמות אותה בצילום רנטגן חי.

הלבלר הרפואי יוצא.

בתנועה לוליינית, גופה גמיש כנערה, יורדת רחל מעל השולחן. שערה האדמדם מתבדר בתנועה קוקטית. והנה היא על רגליה, מחייכת במבינות מקצועית, היא מבקשת לשאת חן בביטחונה העצמי. כאומרת – אני יודעת שכל הבדיקה אינה אלא טרחה לבטלה.

“מה את צוחקת?” אומר לה הרופא הצעיר בחומרה. “יש לך זיפטוריאס ליסיס. תאכלי שמרים. הרבה שמרים.”

וממליץ בפניה על תרופה בעלת שם מסובך.

הגשם מתגבר. טיפות כבדות דופקות על תריסי המרפסת מבחוץ, רחל מתעוררת. גשם כבד פורץ לפתע לאחר יום חמסין. נשמעים רעמים. ריח אבק־שריפה באוויר יחד עם ריח טיפות כבדות, מלקושיות, המטהרות את האוויר מן האבק. הפרדסים פורחים עכשיו בתרעלת בנזין.


1975

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48099 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!