רקע
אהוד בן עזר
שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁבָּרְחוּ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

לְדָנִי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים: דֻּבִּי – שֶׁהוּא דֹּב צָהֹב וְלוֹ עֵינֵי־זְכוּכִית וְגוּף מָלֵא צֶמֶר־גֶּפֶן. מִיקִי – חַיָּל מִגּוּמִי עִם צַפְצֵפָה בַּבֶּטֶן. צִבְעוֹ הָאָדֹם הִתְקַלֵּף כְּבָר וְגַם – מַה חֲבַל! – גַּם הַצַּפְצֵפָה בַּבֶּטֶן שֶׁלּוֹ הִתְקַלְקְלָה. וְאַחֲרוֹן־אַחֲרוֹן חָבִיב – יִרְמְיָהוּ, סוּס הָעֵץ הַגָּדוֹל עִם אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִים. עַל הַסּוּס הַזֶּה אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְלִמְשֹׁךְ בִּזְנָבוֹ, הֶעָשׂוּי שַׂעֲרוֹת־סוּס אֲמִתִּיּוֹת.

דָּנִי אוֹהֵב לְשַׂחֵק עִם דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ. אֲבָל דֻּבִּי מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ אֵינָם אוֹהֲבִים כָּל־כָּךְ לְשַׂחֵק עִם דָּנִי, וְלִפְעָמִים הֵם מִתְגַּעְגְּעִים אֲפִלּוּ לַחֲזֹר לַחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל אָדוֹן שְׁפִּילְזַאכֶן. מַדוּעַ? לֹא נָעִים לְסַפֵּר, אַךְ דָּנִי אֵינוֹ נִזְהַר כָּל־כָּךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא מְשַׂחֵק עִם שְׁלֹשֶׁת חֲבֵרָיו. לִפְעָמִים, לְמָשָׁל, הוּא שׁוֹאֵל: “מִי יָכוֹל לִקְפֹּץ מֵהָאָרוֹן לְמַטָה?”, אַף אֶחָד אֵינוֹ עוֹנֶה. מְפַחֲדִים. אָז קוֹרֵא דָּנִי בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל דֻּבִּי: “אַתָּה יָכוֹל!” וְזוֹרֵק אוֹתוֹ עַל הָרִצְפָה. כֵּן הוּא עוֹשֶׂה עִם מִיקִי וְעִם יִרְמְיָהוּ הַסּוּס. וְהֵם נוֹפְלִים כֻּלָם זֶה עַל זֶה וּמִתְקַלְקְלִים.

לַיְלָה אֶחָד, כַּאֲשֶׁר דָּנִי הָלַךְ לִישֹׁן, יָשְׁבוּ דֻּבִּי וּמִיקִי וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס בְּפִנַת הַצַּעֲצוּעִים וְשׂוֹחֲחוּ בֵּינֵיהֶם בְּלַחַשׁ. אָמַר דֻּבִּי:

“אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהִגִּיעַ הַזְמַן לִבְרֹחַ מִדָּנִי. הַיֶּלֶד הַזֶּה אֵינוֹ שׁוֹמֵר עֲלֵינוּ וּכְדָאִי לָנוּ לְחַפֵּשׂ מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיְטַפֵּל בָּנוּ וְיִדְאַג לָנוּ. הִנֵה, אֶתְמוֹל, לְמָשָׁל, שָׁבַר לִי עַיִן וְהַיּוֹם כִּמְעַט הוֹצִיא לִי אֶת הַיָּד.”

מִיקִי הִבִּיט בְּדֻבִּי הַמִּסְכֵּן וְשָׁתַק, כֵּיוָן שֶׁהַצַּפְצֵפָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְקֻלְקֶלֶת. וְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס אָמַר:

“כֵּן, כֵּן, צָרִיךְ לִבְרֹחַ. אֲבָל אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֵיךְ. הַגַּלְגַּלִים שֶׁהָיוּ לִי נִשְׁבְּרוּ, וּבְרַגְלַי שֶׁלִי אֵינִי יָכוֹל לָזוּז!”

“חוּץ מִזֶּה,” אָמַר דֻּבִּי, “צָרִיךְ לְהַשְׁאִיר פִּתְקָה לְדָנִי, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע מַדוּעַ בָּרַחְנוּ.”

מִיקִי חִפֵּשׂ בְּשֶׁקֶט עִפָּרוֹן כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה, אֲבָל אַחַר כָּךְ נִזְכַּר, כִּי אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב בִּכְלָל. עַל כֵּן הִצִּיעַ יִרְמְיָהוּ לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּלִּים מֵהַקֻּבִּיּוֹת, וְכָךְ כָּתְבוּ:


פתק 1.jpg

וְהֵם יָצְאוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן. דֻּבִּי וּמִיקִי הֶעֱלוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וְאַחַר כָּךְ הֶחְלִיקוּ כֻּלָם בְּשֶׁקֶט דֶּרֶךְ צִנּוֹר הַבִּיּוּב, הַחוּצָה.

בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרֵר דָּנִי מִשְׁנָתוֹ, וְהִנֵה הַפִּנָּה רֵיקָה וַחֲבֵרָיו אֵינָם.

“דֻּבִּי! מִיקִי! יִרְמְיָהוּ!” קָרָא בְּקוֹל רָם, אַךְ אַף אֶחָד לֹא עָנָה לוֹ.

בָּאוּ אַבָּא וְאִמָּא וְשָׁאֲלוּ:

“מָה הָרַעַשׁ? מַדוּעַ אַתָּה צוֹעֵק?”

סִפֵּר לָהֶם דָּנִי עַל שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ וְאֵינָם. הִבִּיט אַבָּא עַל הַקֻּבִּיּוֹת, קָרָא אֶת הַכָּתוּב וְאַחַר אָמַר:

“אוּלַי הֵם קְצָת צוֹדְקִים, דָּנִי?”

“טוֹב,” עָנָה דָּנִי, “יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת? תַּגִּידוּ, אַבָּא וְאִמָּא, מַה לַעֲשׂוֹת?!”

אִמָּא הִצִּיעָה:

“אוּלַי נִכְתֹּב לָהֶם פִּתְקָה וְנַבְטִיחַ, כִּי לְהַבָּא תְּשַׂחֵק עִמָם בִּזְהִירוּת?!”

וְאַבָּא אָמַר:

“רַעְיוֹן טוֹב. בֶּאֱמֶת רַעְיוֹן טוֹב. אֲנִי אֶכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה וְדָנִי יַחְתֹּם.”

וְאַבָּא כָּתַב:

פתק 2.jpg

הִגִּיעַ הָעֶרֶב. אִמָּא הֵבִיאָה נָעַץ וְתָלְתָה אֶת הַפִּתְקָה עַל הַחַלּוֹן. יָצָא אַבָּא מִן הַחֶדֶר וְאָמַר:

“מְעַנְיֵן לִרְאוֹת אִם הַפִּתְקָה תַּשְׁפִּיעַ.”

וְדָנִי אָמַר:

“בֶּטַח, בֶּטַח שֶׁהִיא תַּשְׁפִּיעַ!”


בַּלַּיְלָה יָשְׁבוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים הַבּוֹרְחִים תַּחַת אַרְגָּז בִּקְצֵה הֶחָצֵר. בַּחוּץ נָשְׁבָה רוּחַ, גֶּשֶׁם יָרַד וְהֵם הִצְטוֹפְפוּ יַחַד בֹּקֶר וּבָרְטִיבוּת. הַפַּרְוָה שֶׁל דֻּבִּי הִתְמַלְּאָה מַיִם וּמִיקִי כִּמְעַט בָּכָה.

“לָמָּה בָּרַחְנוּ, לָמָּה בָּרַחְנוּ?” יִבֵּב דֻּבִּי, “מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר לֹא הִצְלַחְנוּ לִמְצֹא וּבַבַּיִת שֶׁל דָּנִי שׁוּב לֹא יִרְצוּ לְקַבֵּל אוֹתָנוּ.”

“בְּכָל זֹאת,” אָמַר יִרְמְיָהוּ הַסּוּס, “כְּדָאִי לְנַסּוֹת לַחֲזֹר.”

רַק מִיקִי שָׁתַק, וְאֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹע אֶת שִׁקְשׁוּק הַמַּיִם, הַנִּכְנָסִים דֶּרֶךְ הַצַּפְצֵפָה הַמְּקֻלְקֶלֶת וּמְמַלְּאִים אֶת גּוּפוֹ. בְּקֹשִׁי רַב יָצְאוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים מִתּוֹךְ הָאַרְגָּז וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בַּגֶּשֶׁם וּבַבֹּץ אֶל הַחֶדֶר שֶׁל דָּנִי. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אָמַר יִרְמְיָהוּ:

“אֵינֶנִּי יָכוֹל לָלֶכֶת עוֹד!”

וְגַם מִיקִי עָמַד.

“לְפָחוֹת נִגַּשׁ וְנִרְאֶה מַה שְׁלוֹם דָּנִי,” הִצִּיעַ דֻּבִּי.

“תִּגַּשׁ אַתָּה,” עָנוּ לוֹ, “אֲנַחְנוּ נְחַכֶּה לְךָ כָּאן.”

טִפֵּס דֻּבִּי עַל הַחַלּוֹן, הִסְתַּכֵּל בְּדָנִי הַיָּשֵׁן, רָאָה אֶת הַפִּתְקָה וּמִיָד חָזַר וְסִפֵּר לַחֲבֵרָיו מַה שֶׁרָאָה. שָׁמְעוּ הַחֲבֵרִים אֶת הַבְטָחָתוֹ שֶׁל דָּנִי, וְשָׂמְחוּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. תֵּכֶף וּמִיָד מִהֲרוּ וְחָזְרוּ כֻּלָם אֶל הַחֶדֶר, שָׁכְבוּ בְּפִנַת הַצַּעֲצוּעִים הַקְטַנָה וְנִרְדְּמוּ כְּהֶרֶף עַיִן מֵרֹב עֲיֵפוּת.


בַּבֹּקֶר קָם דָּנִי, וְהִנֵה שְׁלֹשֶׁת חֲבֵרָיו יוֹשְׁבִים בַּפִּנָּה, רְטֻבִּים וּמְלֻכְלָכִים בְּבֹץ, וְהֵם עֲצוּבִים מְאֹד. דָּנִי הִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ וּלְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הָיָה נָעִים לְהַתְחִיל רִאשׁוֹן לְדַבֵּר. בָּאוּ אַבָּא וְאִמָּא, לָקְחוּ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים הַמִּסְכְּנִים וְטִפְּלוּ בָּהֶם נִגְּבוּ אֶת הַבֹּץ, נִקּוּ וְתִקְנוּ. אַבָּא הֵבִיא פַּטִּישׁ וּמַסְמְרִים וְהִתְקִין גַּלְגַּלִים חֲדָשִׁים לְיִרְמְיָהוּ הַסּוּס. אִמָּא תָּפְרָה אֶת הַפַּרְוָה שֶׁל דֻּבִּי. אַחַר כָּךְ תִּקְנוּ אֶת הַצַּפְצֵפָה שֶׁל מִיקִי.

לְאַט־לְאַט חָזְרוּ שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים וְנִרְאוּ חֲדָשִׁים וְיָפִים, כִּמְעַט כְּמוֹ בַּיּוֹם בּוֹ נִקְנוּ בַּחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל הָאָדוֹן שְׁפִּילְזַאכֶן. דָּנִי רָץ עַל פְּנֵי הַחֶדֶר וְצָעַק בְּשִׂמְחָה:

“יֹפִי! יֹפִי! שׁוּב יֵשׁ לִי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים נֶחְמָדִים!”

הִבִּיטוּ בּוֹ דֻּבִּי, מִיקִי וְיִרְמְיָהוּ וְחִיְּכוּ:

“הָיִיתָ צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס אֵלֵינוּ בְּצוּרָה נָאָה יוֹתֵר כְּבָר מִן הַהַתְחָלָה, וְלֹא לְחַכּוֹת עַד שֶׁנִּבְרַח מִמְךָ, דָּנִי. אֲבָל אֵין דָּבָר, טוֹב מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא, וַאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לִהְיוֹת הַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים שֶׁלְּךָ!”

המלצות קוראים
תגיות