רקע
אהוד בן עזר
הַבְּגִידָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

יוֹם אֶחָד יָרַד רָנִי לֶחָצֵר וּפָגַשׁ אֶת אוֹרוֹן. אוֹרוֹן הָיָה בֶּן־גִּילוֹ שֶׁל רָנִי אֲבָל גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ בְּרֹאשׁ. רָנִי הֶעֱרִיץ מְאֹד אֶת אוֹרוֹן מִפְּנֵי שֶׁאוֹרוֹן הָיָה רִאשׁוֹן בְּכָל תַּעֲלוּל, וְחָזָק מִכֻּלָּם. כַּאֲשֶׁר זָרְקוּ חוֹל – הָיָה אוֹרוֹן רִאשׁוֹן לִזְרֹק. וּמִי הִתְנַפֵּל, בְּיוֹם־הַהֻלֶּדֶת שֶׁל רָנִי, עַל הַמַּתָּנוֹת שֶּׁקִּבֵּל, וּפָתַח כִּמְעַט אֶת כֻּלָּן – כַּמּוּבָן אוֹרוֹן. הוּא לֹא יָדַע לְהַסְתִּיר אֶת הַקִּנְאָה שֶׁלּוֹ וְרָצָה לְשַׂחֵק, מִיָּד, בְּכָל הַמִּשְׂחָקִים הַחֲדָשִׁים שֶׁקִּבֵּל רָנִי.

וְרָנִי?

הוּא הָיָה מֻקְסָם מִכָּךְ שֶׁאוֹרוֹן חָבֵר שֶׁלּוֹ. וּבִמְקוֹם לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ וְלֹא לָתֵת לוֹ לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּתָּנוֹת – הִשְׁתַּתֵּף אִתּוֹ יַחַד בִּפְתִיחַת הַקֻּפְסָאוֹת, וְהִזְנִיחַ אֶת הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁבָּאוּ לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת שֶׁלּוֹ.

לֹא פַּעַם, כְּשֶׁהָיָה רָנִי מַצְבִּיעַ כְּדֵי לַעֲנוֹת, הָיָה אוֹרוֹן מְכוֹפֵף לוֹ אֶת הַיָּד, כְּאִלּוּ בִּצְחוֹק, אֲבָל בְּכֹחַ. וְרָנִי לֹא הִתְאוֹנֵן עַל כָּךְ. הוּא לֹא רָצָה לִהְיוֹת מַלְשָׁן (זֹאת אוֹמֶרֶת – מַלְשִׁין). רָנִי נִסָּה לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מִכָּל מַה שֶׁאוֹרוֹן הֵצִיק לוֹ. לְמָשָׁל, רָנִי כּוֹפֵף לוֹ חֲזָרָה אֶת הַיָּד. רָנִי זָרַק עָלָיו חוֹל בַּחֲזָרָה. וְרָנִי הָיָה נֶהֱנֶה מְאֹד מִכָּל הַתַּעֲלוּלִים הָאֵלֶּה, אֲבָל אַף פַּעַם לֹא הִתְחִיל בָּהֶם לְבַדוֹ, אֶלָּא רַק אַחֲרֵי אוֹרוֹן.


וְכָךְ יָרַד יוֹם אֶחָד רָנִי לֶחָצֵר וּפָגַשׁ אֶת אוֹרוֹן בָּא לִקְרָאתוֹ.

“שְׁמַע,” אָמַר אוֹרוֹן. “אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ עוֹשִׂים פִּצְצוֹת־מַיִם?”

רָנִי דַּוְקָא יָדַע. אָבִיו לִמֵּד אוֹתוֹ פַּעַם. וְרָנִי נִפַּח אוֹתָן אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מִלֵּא בָּהֶן מַיִם. רָנִי וְאוֹרוֹן עָלוּ לְדִירָתוֹ שֶׁל רָנִי, יָשְׁבוּ בְּחַדְרוֹ, וְרָנִי הֶרְאָה לְאוֹרוֹן כֵּיצַד מְקַפְּלִים אֶת דַּפֵּי־הַנְּיָר, וְהֵם הִתְקִינוּ כְּחָמֵשׁ־שֵׁשׁ “פִּצְצוֹת־מַיִם”.

“עַכְשָׁו בּוֹא נַעֲלֶה עַל הַגַּג.” אָמַר אוֹרוֹן.

“מַה פִּתְאֹם?” שָׁאַל רָנִי.

“אַתָּה תִּרְאֶה.” כְּשֶׁיָּצְאוּ לָקַח רָנִי בַּחֲשַׁאי אֶת מַפְתֵּחַ הַדֶּלֶת שֶׁל הַגַּג מִן הָאָרוֹן שֶׁלְּיַד הַיְּצִיאָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַגַּג מִלֵּא אוֹרוֹן מַיִם בִּשְׁתֵּי “פְּצָצוֹת”, הִתְקָרֵב אֶל הַמַּעֲקֶה, וְרָנִי אַחֲרָיו. וּטְרַאחח… הִפִּיל “פִּצְצַת־מַיִם” עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁהָלַךְ בַּמִּדְרָכָה לְמַטָּה.

רָנִי נִבְהַל. אֲבָל לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַפִּתּוּי, וְזָרַק גַּם הוּא שְׁתֵּי “פְּצָצוֹת”, אִם כִּי הִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לִקְלֹעַ, כִּי לֹא הָיָה נָעִים לוֹ לְהַרְטִיב אֲנָשִׁים, וְגַם פָּחַד. זֹאת אוֹמֶרֶת – לֹא בְּדִיּוּק פָּחַד אֶלָּא חָשַׁב הֵיטֵב עַל הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה. וְאִלּוּ אוֹרוֹן – אוֹתוֹ הַתּוֹצָאוֹת לֹא עִנְיְנוּ. אִלּוּ הָיָה רָץ קָדִימָה מוּל קִיר, הָיָה מֵטִיחַ אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר, וְרַק אַחַר כָּךְ חוֹשֵׁב אִם בִּכְלָל אֶפְשָׁר לִפְרֹץ בָּרֹאשׁ אֶת הַקִּיר. וְאִלּוּ רָנִי אַף פַּעַם לֹא הָיָה מֵטִיחַ בְּכַוָּנָה אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר, כִּי הוּא הָיָה יֶלֶד רְצִינִי וְחָכָם שֶׁיָּדַע בְּדֶרֶךְ־כְּלָל לַחְשֹׁב קֹדֶם וּלְהִזָּהֵר. וְרַק בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל אוֹרוֹן הָיָה מְאַבֵּד אֶת הַזְּהִירוּת שֶׁלּוֹ.

כְּשֶׁגָּמְרוּ לִזְרֹק אֶת הַפְּצָצוֹת, וְגַם שָׁמְעוּ כַּמָה צְעָקוֹת מִלְּמַטָּה, וְהִסְתַּתְּרוּ, צוֹחֲקִים, בַּחֲדַר־הַכְּנִיסָה הַנָּטוּשׁ שֶׁעַל הַגַּג, אָמַר אוֹרוֹן:

“בּוֹא תְּלַוֶּה אוֹתִי לְמַטָּה.”

רָנִי הִתְפַּלֵּא. בִּשְׁבִיל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לֹא הָיָה עָלָיו לָרֶדֶת כִּי דִּירָתוֹ הָיְתָה בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת, קוֹמָה אַחַת מִתַּחַת לַגַּג. וְאִם אוֹרוֹן אַמִּיץ כָּזֶה, הָיָה עָלָיו לַחְשֹׁב גַּם כֵּיצַד לָרֶדֶת אַחַר כָּךְ לָרְחוֹב וְלַחֲזֹר לְבֵיתוֹ־שֶׁלּוֹ. אַךְ הוּא לֹא רָצָה לְאַכְזֵב אֶת אוֹרוֹן, וְהִסְכִּים לָרֶדֶת אִתּוֹ לְמַטָּה.

וְהֵם יָרְדוּ. תְּחִלָּה חוֹשְׁשִׁים מְעַט, אַךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ מֵחֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת לְעֵבֶר הָרְחוֹב וְלֹא רָאוּ אִישׁ – רָוַח לָהֶם.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לַמִּדְרָכָה, וְרָנִי כִּמְעַט כְּבָר הִסְתּוֹבֵב לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ, נָחֲתוּ עֲלֵיהֶם לְפֶתַע שְׁתֵּי יָדַיִם שְׂעִירוֹת, רְטֻבּוֹת, וְתָפְסוּ בְּבַת־אַחַת בִּשְׁנֵיהֶם.

“אֲנִי אַרְאֶה לָכֶם!” צָעַק בָּחוּר בָּרִיא וְשָׁמֵן, בְּמִכְנְסֵי גִּ’ינְס וּבְסַנְדְּלֵי־אֵילַת. “פִּרְחָחִים!”

רָנִי הִרְגִּישׁ אֶת הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בִּזְרוֹעוֹ כִּצְבָת, אַךְ לֹא זֶה מַה שֶׁהִדְהִים אוֹתוֹ וְהִכְאִיב לוֹ, אֶלָּא הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַע פִּתְאֹם מִפִּי אוֹרוֹן:

“זֶה לֹא אֲנִי,” אָמַר אוֹרוֹן וְהֶרְאָה בְּיָדו הַפְּנוּיָה עַל רָנִי, “זֶה הוּא שֶׁזָּרַק עָלֶיךָ אֶת פִּצְצַת־הַמַּיִם. הוּא מִין יֶלֶד כָּזֶה, מֻפְרָע!”

רָנִי לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. הַבָּחוּר הִרְפָּה לְרֶגַע מֵאוֹרוֹן, וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק הַלָּה לִבְרֹחַ עַל נַפְשׁוֹ, סָטַר הַבָּחוּר בְּיָדוֹ, שֶׁנִּתְפַּנְּתָה עַתָּה, בְּכֹחַ רַב עַל לֶחְיוֹ שֶׁל רָנִי, וְשִׁחְרֵר אוֹתוֹ חֲזָרָה לְעֵבֶר חֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּחַ אוֹתוֹ בִּבְעִיטָה בַּאֲחוֹרָיו.

רָנִי טִפֵּס וְעָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת בְּרִיצָה כְּאִלּוּ אֵשׁ אָחֲזָה בִּבְגָדָיו. אֲבָל לִפְנֵי דֶּלֶת דִּירָתוֹ עָצַר, כָּלָא אֶת נְשִׁימָתוֹ, וְנִכְנַס פְּנִימָה בְּשֶׁקֶט, כְּשֶׁהוּא כּוֹלֵא אֶת דִּמְעוֹתָיו וּמִשְׁתַּדֵּל שֶׁאִמָּא לֹא תַּרְגִּישׁ מֶה עָבַר עָלָיו לִפְנֵי רֶגַע.

לְמַזָּלוֹ הָיְתָה עֲסוּקָה אוֹתָהּ שָׁעָה בְּשִׂיחָה בַּטֶּלֶפוֹן.

וּמַה שֶׁהֵצִיק לְרָנִי בְּיוֹתֵר הָיָה – אֵיךְ יִפְגֹּשׁ מָחָר אֶת אוֹרוֹן? מַה יַגִּיד לוֹ? לִצְעֹק עָלָיו? לִהְיוֹת אִתּוֹ בְּרֹגֶז? לָגֶשֶׁת וְלָתֵת לוֹ סְטִירַת־לֶחִי? לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מִכָּל הָעִנְיָן?

מַה לַעֲשׂוֹת?


לַמָּחֳרָת, עוֹד בְּטֶרֶם הֶחְלִיט רָנִי בְּלִבּו כֵּיצַד יִנְהַג, נִגַּשׁ אֶלָיו אוֹרוֹן כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה, חִיֵּךְ וְאָמַר:

“נוּ, אֵיךְ הָיָה לִבְרֹחַ מִן הַמְּטֻמְטָם הַזֶּה?”

“אֲבָל אֵיךְ יָכֹלְתָּ לְהִתְנַהֵג כָּךְ?” אָמַר רָנִי.

“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל? מְמֵילָא הָיָה מַכֶּה אֶת שְׁנֵינוּ. וְכָכָה לְפָחוֹת הִכָּה רַק אֶחָד מֵאִתָּנוּ. לוּ הָיָה מַכֶּה גַּם אוֹתִי הָיָה לְךָ יוֹתֵר טוֹב?”

“אֲבָל אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, לֹא?”

“אָז מָה?”

“אָז אֵיךְ יָכֹלְתָּ לִקְרֹא לִי – מֻפְרָע, וְעוֹד בִּפְנֵי אָדָם זָר?”

“בֶּאֱמֶת רָנִי, אַתָּה נֶעֱלָב כְּמוֹ אֵיזוֹ בַּת. מַה יֵשׁ? כְּבָר אִי־אֶפְשָׁר לְהַגִּיד אֵיזוֹ מִלָּה בֵּין חֲבֵרִים?”

“אָז תֵּדַע לְךָ שֶׁאֲנִי לֹא חָבֵר שֶׁלְךָ יוֹתֵר!” אָמַר לוֹ רָנִי, “אַתָּה בָּגַדְתָּ בִּי!” וְסוֹבֵב אֵלָיו אֶת גַּבּוֹ וְהָלַךְ כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל־כֹּחוֹ לִכְלֹא אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ לִפְרֹץ מֵעֵינָיו, וּלְהַסְתִּירָן מִפְּנֵי כָּל הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת הָאֲחֵרִים.

המלצות קוראים
תגיות