רקע
אהוד בן עזר
הַיַּלְדָּה שֶׁיָּכְלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

אֲנִי הוֹלֶכֶת לִי בָּרְחוֹב וְשָׁרָה וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁר יַחַד אִתִּי. אֲנִי מְנִיפָה אֶת יָדִי מַעְלָה וּמַטָּה בִּתְנוּעוֹת לְפִי הַקֶּצֶב וּמְנַצַּחַת עַל מַקְהֵלָה גְּדוֹלָה שֶׁל עֲצֵי הָרְחוֹב, הַמְּכוֹנִיּוֹת, הַמִּדְרָכוֹת וְעַמּוּדֵי־הַחַשְׁמַל, וַאֲפִלּוּ פַּחֵי־הָאַשְׁפָּה, וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת כֻּלָּם מִשְׁתַּתְּפִים בַּשִּׁיר שֶׁלִּי. מַמָּשׁ חֲגִיגָה.

וּפִתְאֹם צוֹמֵחַ לוֹ מוּלִי מֵאֵי־שָׁם, כְּמוֹ קוֹסֵם מִן הֶעָשָׁן, אֵיזֶה אִישׁ זְעוּף־פָּנִים וְגָבוֹהַּ, וְאוֹמֵר לִי:

“יַלְדָּה, תַּשְׁגִּיחִי אֵיךְ שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת, וְאַל תִּשְׁגִי בַּחֲלוֹמוֹת!”

תִּשְׁגִי! תַּשְׁגִּיחִי! – הוּא מְנַפֵּחַ לוֹ אֶת הַלְּחָיַיִם בְּמִין עִבְרִית־גִּיגִית כָּזֹאת, כְּאִלּוּ הוּא מוֹרֶה אוֹ סַבָּא שֶׁלִּי, וּבְבַת־אַחַת הוֹרֵס לִי אֶת הַשִּׁיר הַחֲגִיגִי בַּהִשְׁתַּתְּפוּת כָּל הַמַּקְהֵלָה.

חִיַּכְתִּי אֶלָיו בְּחִיּוּךְ הַמַּלְאָךְ הַמָּתוֹק שֶׁלִּי, וְרָאִיתִי שֶׁעֵינַי הַכְּחֻלּוֹת וְשַׂעֲרוֹתַי הַצְּהַבְהַבּוֹת מְרַכְּכוֹת אֶת לִבּוֹ. אַךְ בְּלִבִּי לֹא הָיְתָה אֵלָיו כָּל חִבָּה, וְחָשַׁבְתִּי –

“שֶׁתִּפֹּל וְתִשְׁבֹּר אֶת הָרֹאשׁ!”

לְפֶתַע – הָאִישׁ מַחֲלִיק וְנוֹפֵל. הוּא צָעַק וּפָנָיו הִתְעַקְּמוּ. אֲנָשִׁים נֶחְפְּזוּ לְהָרִים אוֹתוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּכָךְ, כִּי לֹא נֶחְבַּל. רַק אֲנִי נִבְהַלְתִּי וּבָרַחְתִּי, אָמְנָם לֹא רַצְתִּי, רַק הָלַכְתִּי מַהֵר, וּבְשֶׁקֶט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ אֵלַי לֵב. חָשַׁשְׁתִּי פֶּן מַחְשְׁבוֹת־הַזַּעַם שֶׁלִּי גָּרְמוּ לִנְפִילָתוֹ.


יָשַׁבְתִּי לִי בַּבַּיִת, לִטַּפְתִּי אֶת טַרְטַר, הַכֶּלֶב שֶׁלִּי, וְחָשַׁבְתִּי:

א. הָאִישׁ קִלְקֵל לִי אֶת הַשִּׁיר וְאֶת הַמַּקְהֵלָה.

ב. אֲנִי קִלַּלְתִּי אֶת הָאִישׁ בְּלִבִּי.

ג. הָאִישׁ נָפַל.

ד. הָעֹנֶשׁ הִגִּיעַ לוֹ.

ה. אֲבָל מִנַּיִן לִי שֶׁהוּא נָפַל בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי?

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת –

נִתְקָלוֹת עֵינַי בְּטַרְטַר שֶׁקָּפַץ וּבָרַח מִמֶּנִּי, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי:

– אִם טַרְטַר יָרִים עַכְשָׁו אֶת הָרֶגֶל וְיַעֲשֶׂה שְׁלוּלִית, אַרְבִּיץ לוֹ מַכּוֹת.

וְטַרְטַר, כְּאִלּוּ קוֹרֵא אֶת מַחְשְׁבוֹתַי, שׁוֹכֵחַ אֶת כָּל חִנּוּכוֹ, מֵרִים אֶת הָרֶגֶל, וְ…

מוּבָן שֶׁהִרְבַּצְתִּי לוֹ. אֲבָל אַחַר כָּךְ יָשַׁבְתִּי וְשָׁבַרְתִּי לְעַצְמִי אֶת הָרֹאשׁ:

– אִם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה בִּגְלַל שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי – הֲרֵי הִרְבַּצְתִּי לוֹ עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּיו!


עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים. אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה, לְיַד מַעֲבַר־חֲצִיָּה, וּבְדִיּוּק נִדְלַק הָאוֹר הַיָּרֹק. הִתְכַּוַּנְתִּי לַעֲבֹר. מְכוֹנִית עָצְרָה וְהַנַּהָג חִיֵּךְ אֵלַי בַּחֲבִיבוּת וְהִזְמִין אוֹתִי לַעֲבֹר. אֲבָל אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי הַצִּדָּה, וְהִנֵה אֲנִי רוֹאָה מְכוֹנִית שְׁנִיָּה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה. אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיהָ וְחוֹשֶׁבֶת: אִם הִיא לֹא תַּעֲצֹר עַכְשָׁו – אָז הִיא תִּכָּנֵס בְּכָל הַכֹּחַ בַּמְּכוֹנִית שֶׁעוֹמֶדֶת, וְתִתְרַחֵשׁ הִתְנַגְּשׁוּת נוֹרָאָה!

וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, הַכֹּל מִתְרַחֵשׁ בִּמְהִירוּת – הַמְּכוֹנִית מִתְנַהֶגֶת בְּדִיּוּק לְפִי הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי, וְזֶה כְּמוֹ בַּחֲלוֹם: נִשְׁמָע קוֹל דְּפִיקָה חֲזָקָה, וּצְעָקוֹת, וּשְׁנֵי הַנַּהָגִים יוֹצְאִים נִרְגָּזִים מְאֹד. וּשְׁתֵּי הַמְּכוֹנִיּוֹת תְּקוּעוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּמִתְאַסְּפִים אֲנָשִׁים רַבִּים.

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי. רוֹעֶדֶת כֻּלִּי. וּבָאתִי הַבַּיְתָה וּבָכִיתִי. אִמָּא שָׁאֲלָה:

“מַה קָרָה לָךְ?”

אָמַרְתִּי לָהּ: “רָאִיתִי הִתְנַגְּשׁוּת!”

הִשְׁכִּיבָה אוֹתִי בַּמִּטָּה. הָיָה לִי חֹם. יוֹמַיִם חָלִיתִי. אֲבָל לֹא סִפַּרְתִּי שֶׁהַהִתְנַגְּשׁוּת בָּאָה בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבָה וְהַמַּבָּט שֶׁלִּי.

וּבִימֵי מַחֲלָתִי הִמְשַׁכְתִּי לַחְשֹׁב: מַה מֵצִיק לִי וּמַדּוּעַ אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמִי אֲשֵׁמָה?

הֲרֵי –

א. אִם הַקֶּשֶׁר בֵּין הַהִתְנַגְּשׁוּת לְבֵין הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט, אוֹ אִם הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב עַל הַהִתְנַגְּשׁוּת רַק כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהַמְּכוֹנִית נוֹסַעַת בִּמְהִירוּת מֻפְרֶזֶת וְלֹא שָׂמָה לֵב שֶׁהַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה בִּמְכוֹנִית אַחֶרֶת – אָז וַדַאי שֶׁאֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה.

ב. וְאִם אֲנִי אֲשֵׁמָה וְאָכֵן גָּרַמְתִּי לַהִתְנַגְּשׁוּת – הֲרֵי יֵשׁ לִי כֹּחַ עֶלְיוֹן בִּלְתִּי־רָגִיל שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם, וּבְעֶזְרַת הַכֹּחַ הַזֶּה אֲנִי יְכוֹלָה לְהוֹרִיד רַכֶּבֶת מֵהַפַּסִים, לְהַפִּיל אֲוִירוֹן, לְשַׁגֵּעַ מוֹרִים, לְהָבִיא שָׁלוֹם לָעוֹלָם וְלַעֲצֹר טַנְקִים שֶׁל אוֹיֵב עַל הַגְּבוּל! בְּקִצּוּר, יַלְדָּה עִם כֹּחַ כָּזֶה צְרִיכָה לִהְיוֹת גֵּאָה מְאֹד בְּעַצְמָהּ, וְגַם זְהִירָה בְּיוֹתֵר, שֶׁלֹּא תִּגְרֹם נֶזֶק בְּלִי כַּוָּנָה.


הִבְרֵאתִי. יָצָאתִי לָרְחוֹב. כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת נוֹרָאוֹת הִתְרוֹצְצוּ בְּמֹחִי: שֶׁכֻּלָּם יִפְּלוּ. שֶׁהַכְּבִישׁ יִתְבַּקַּע לִשְׁנַיִם. שֶׁתִּתְחוֹלֵל רְעִידַת־אֲדָמָה. שֶׁצִּנּוֹרוֹת־הַמַּיִם יִתְפּוֹצְצוּ וְיַעֲלוּ סִילוֹנֵי־מִזְרָקוֹת עַד לְגֹבַהּ חוּטֵי־הַחַשְׁמַל, שֶׁתֵּצֵא אֵשׁ מֵחוּטֵי־הַחַשְׁמַל וְתִשְׂרֹף אֶת צַמְרוֹת הָעֵצִים, שֶׁחַלּוֹנוֹת־הָרַאֲוָה יִתְפּוֹצְצוּ – וְכָל הַזְּמַן אֲנִי נִלְחֶמֶת בַּמַּחְשָׁבוֹת הַמְּטֹרָפוֹת שֶׁלִּי וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְסַלֵּק אוֹתָן בְּכֹחַ מִמֹּחִי כְּדֵי שֶׁלֹּא לִגְרֹם נֶזֶק בַּל יְשֹׁעָר לָעִיר וּלְיוֹשְׁבֶיהָ, וּבֶאֱמֶת הִצְלַחְתִּי. עֻבְדָּה – שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה. הַצִּפֳּרִים הִמְשִׁיכוּ לְנַתֵּר עַל חוּטֵי־הַחַשְׁמַל וְלֹא נִצְּבוּ רֶגַע אֶחָד בְּשֶׁקֶט אֲפִלּוּ כְּשֶׁפָּקַדְתִּי עֲלֵיהֶן בְּמַחְשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא לָזוּז.

וְאָז אָמַרְתִּי לְעַצְמִי:

– רֶגַע. אוּלַי אִבַּדְתְּ אֶת כֹּחֵךְ?

וְהֶחְלַטְתִּי – עַכְשָׁו אֶחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת, וְהֵן תִּהְיֶינָה לִי הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי. אִם הֵן מַצְלִיחוֹת, סִימָן שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחִי לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם. וַאֲנִי מִיָּד מַתְחִילָה בַּמְּלָאכָה. וְיֵשׁ לִי תָּכְנִיּוֹת. אוֹהוֹ, תָּכְנִיּוֹת רְצִינִיּוֹת בְּהֶחְלֵט: שָׁלוֹם עוֹלָמִי. כֶּסֶף לְכֻלָּם. גְּלִידָה חִנָּם. כְּלָבִים בְּלִי קַרְצִיּוֹת, הוֹרִים שֶׁשּׁוֹתְקִים, בִּטּוּל כָּל הַמַּחֲלוֹת, סְגִירַת בָּתֵּי־הַסֵּפֶר, וּלְכָל בְּנֵי־הָאָדָם שָׂפָה עוֹלָמִית אַחַת, וּמוּטָב – עִבְרִית.

וּלְפָנַי –

לְפָנַי הָלְכָה אִשָּׁה עִם סַל. מִיָּד צָצָה בִּי הַמַּחְשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה: הִסְתַּכַּלְתִּי עָלֶיהָ, הִסְתַּכַּלְתִּי, הִסְתַּכַּלְתִּי וְאִמַּצְתִּי אֶת כָּל כֹּחִי, כְּאִלּוּ הֶחֱזַקְתִּי חוּט בִּלְתִּי־נִרְאֶה מִמֶּנִּי אֶל הַסַּל, קַרְנַיִם־מֶלְקָחַיִם לֹא־נִרְאוֹת שֶׁל הָרָצוֹן הֶחָזָק שֶׁלִּי.

וּפִתְאֹם – טְרַאחח!

הַסַּל נָפַל.

הִצְלַחְתִּי. הִצְלַחְתִּי! עָבַרְתִּי עַל פָּנֶיהָ וּבְקֹשִׁי הִסְתַּרְתִּי אֶת חִיּוּכִי. מָה הֵם הַסַּל שֶׁלָּךְ, גְּבֶרֶת, וְהַבֵּיצִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – לְעֻמַּת הַשִּׁנּוּיִים שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְחוֹלֵל עַכְשָׁו בָּעוֹלָם!

וּפִתְאֹם אֲנִי נִזְכֶּרֶת שֶׁהֶחְלַטְתִּי לַחְשֹׁב שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת. וּמַה מַזְכִּיר לִי אֶת הַצֹּרֶךְ בַּמַּחְשָׁבָה הַשְּׁנִיָּה – זִמְזוּם שֶׁל אֲוִירוֹן. אֲנִי שׁוֹמַעַת זִמְזוּם שֶׁל אֲוִירוֹן וּמְרִימָה עֵינַי וְרוֹאָה אוֹתוֹ מַלְבִּין בַּשָּׁמַיִם, וּבְדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע חוֹלֶפֶת בְּמֹחִי הַמַּחְשָׁבָה הַשְּׁנִיָּה: – שֶׁיִּפֹּל! שֶׁיִּפֹּל! מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֲוִירוֹן נוֹפֵל!

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֹּאת מַחְשָׁבָה מְסֻכֶּנֶת, נוֹרָאָה, שֶׁאָסוּר לַחְשֹׁב אוֹתָהּ, אֲבָל אֵיזֶה שֵׁד מֵצִיק שֶׁבְּתוֹכִי צוֹעֵק בְּלִי קוֹל: בְּכָל זֹאת, שֶׁיִּפֹּל! מַגִּיעַ לִי לִרְאוֹת לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים שֶׁלִּי אֲוִירוֹן נוֹפֵל! מִי שֶׁמַּצְלִיחַ לְהַפִּיל אֲוִירוֹן הוּא מֶלֶךְ הָעוֹלָם!

וּפִתְאֹם –

טְרַאחח!

אֲנִי שׁוֹמַעַת הִתְפּוֹצְצוּת נוֹרָאָה, רוֹאָה הַכֹּל אָדֹם מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי, וּמְקַבֶּלֶת חֲבָטָה חֲזָקָה בַּמֵּצַח כְּמוֹ מִפַּטִּישׁ, וַאֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁעוֹד הִסְפַּקְתִּי לַחְשֹׁב – אֵיךְ כָּל־כָּךְ מַהֵר הָאֲוִירוֹן נָפַל, וְדַוְקָא עָלַי!

אֲבָל, זֶה לֹא הָיָה הָאֲוִירוֹן.

זֹאת הָיְתָה הַמִּדְרָכָה!

כֵּן, הַמִּדְרָכָה.

כִּי אֲנִי, אֲנִי בְּעַצְמִי וּבִכְבוֹדִי שָׁכַבְתִּי עַל הַמִּדְרָכָה, וְדָם נָזַל מִמִּצְחִי וּמֵאַפִּי. וְכָל פָּנַי מְלֵאוֹת, כָּךְ הִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ – אָבָק וּשְׂרִיטוֹת. וַאֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת. וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵרִים אוֹתִי. אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בּוֹ – וְהִנֵה זֶה שׁוּב הוּא, הָאִישׁ זְעוּף־הַפָּנִים וְהַגָּבוֹהַּ, צָמַח לוֹ מוּלִי מֵאֵי־שָׁם, כְּמוֹ קוֹסֵם מִן הֶעָשָׁן. וְהַפַּעַם הוּא מְחַיֵּךְ, מְרֻצֶּה מִנְּפִילָתִי, כַּנִּרְאֶה, וְאוֹמֵר:

“אַתְּ רוֹאָה, יַלְדָּה זְהֻבַּת־תַּלְתַּלִים, אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁתַּשְׁגִּיחִי אֵיךְ אַתְּ הוֹלֶכֶת, וְלֹא תִּשְׁגִי בַּחֲלוֹמוֹת!”

“אָז לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶפֹּל?” שָׁאַלְתִּי,

בּוֹכָה. “וּבִכְלָל, תַּגִּיד לִי, מָה אַתָּה, מְכַשֵּׁף? מֵאֵיפֹה יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי אֶפֹּל?”

“מִפְּנֵי שֶׁגַּם אֲנִי שׁוֹגֶה לִפְעָמִים בַּחֲלוֹמוֹת,” הוּא עוֹנֶה לִי בְּקוֹל רַךְ מְאֹד וּמְנַגֵּב בְּמִמְחָטָה אֶת פָּנַי, “וְאֵינֶנִּי מְכַשֵּׁף. גַּם אֲנִי נוֹפֵל לִפְעָמִים!”

וּפִתְאֹם הִתְגַּבֵּר הַבֶּכִי שֶׁלִּי וַאֲנִי הִתְפָּרַצְתִּי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ הַבַּיְתָה. שָׂנֵאתִי, שָׂנֵאתִי אֶת הָאִישׁ הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁפָּנָיו כְּבָר לֹא הָיוּ זְעוּפִים. שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאַחֲרֵי שֶׁפָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיָה בְּכֹחִי לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם, וְאִלּוּ עַכְשָׁו כָּל מַה שֶׁנּוֹתַר לִי הוּא לַחְלֹם, וְלַחְלֹם, וְעוֹד פַּעַם לַחְלֹם, וּכְדֵי שֶׁחַס־וְשָׁלוֹם לֹא אֶשְׁתַּעֲמֵם – אָז לִפְעָמִים גַּם לִפֹּל, תּוֹדָה רַבָּה!

טוֹב, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר הָיָה לִי לַחְשֹׁב עַל הַפָּלַת הָאֲוִירוֹן. הָיִיתִי רְאוּיָה לְעֹנֶשׁ. אֲבָל חֲבָל שֶׁלֹּא נִשְׁאַרְתִּי מַה שֶׁהָיִיתִי לִפְנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי. כִּי אָז הָיִיתִי יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם! וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי, הָיוּ לִי תָּכְנִיּוֹת, תָּכְנִיּוֹת רְצִינִיּוֹת בְּהֶחְלֵט – אוֹהוֹ!

המלצות קוראים
תגיות