סַבָּא שֶׁל רָנִי הוּא אִישׁ חָזָק. הַרְבֵּה שָׁנִים נָדַד עִם הַמִּשְׁפָּחָה בַּכְּפָרִים הָרְחוֹקִים שֶׁל רוּסְיָה. זֶה הָיָה בִּימֵי הַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר בָּרְחוּ מִן הַגֶּרְמָנִים. וְשָׁם, בַּכְּפָרִים, הָיוּ יָדָיו הַחֲזָקוֹת בּוֹנוֹת תַּנּוּרִים, מְתַקְּנוֹת מְנוֹעִים, מַתְקִינוֹת צִנּוֹרוֹת וּבְרָזִים; בִּזְכוּת כָּל אֵלֶּה הָיָה לַמִּשְׁפָּחָה לֶחֶם לֶאֱכֹל, וְהֵם הִצְלִיחוּ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַד שֶׁהַמִּלְחָמָה נִגְמְרָה, אָז עָלוּ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְסַבָּא שֶׁל רָנִי נַעֲשָׂה פּוֹעֵל חָרוּץ בְּבֵית־חֲרֹשֶׁת.
סַבְתָּא שֶׁל רָנִי הִיא אִשָּׁה קָשָׁה. כָּל הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן נָדְדָה עִם סַבָּא, בַּמִּלְחָמָה – הֶחֱזִיקָה מַעֲמָד בִּגְבוּרָה כָּמוֹהוּ, וְגַם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ תָּמִיד מַה לַעֲשׂוֹת וְאֵיךְ. רַק בְּעִנְיְנֵי הַתַּנּוּרִים, הַמְּנוֹעִים וְהַצִּנּוֹרוֹת שֶׁבָּהֶם לֹא הֵבִינָה כְּלוּם, לֹא אָמְרָה לוֹ מַה לַעֲשׂוֹת. וְכָךְ קָרָה שֶׁסַּבָּא, שֶׁהוּא חָזָק מְאֹד בַּחוּץ, הִתְרַגֵּל לִהְיוֹת רַךְ מְאֹד בַּבַּיִת.
הַרְבֵּה שָׁנִים עָבַד סַבָּא שְׁלוֹימֶה, כָּךְ שְׁמוֹ, בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת, בְּכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה, בְּתַנּוּרִים, בִּמְנוֹעִים וּבְצִנּוֹרוֹת; וּבַהַפְסָקוֹת הָיוּ הוּא וְהַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה בְּדִיחוֹת וְטוֹפְחִים אֶחָד לַשֵּׁנִי עַל הַכָּתֵף, וְלִפְעָמִים גַּם נֶאֱבָקִים בִּצְחוֹק; וְכָךְ הָיָה סַבָּא שְׁלוֹימֶה מוֹצִיא אֶת הַמֶּרֶץ וְאֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָה וּבְשַׁעֲשׁוּעִים, וּכְשֶׁהָיָה חוֹזֵר מִדֵי יוֹם הַבַּיְתָה, הָיָה כְּבָר עָיֵף וָרַךְ, וְהִתְאִים לְסַבְתָּא סַבִּינָה כְּמוֹ כְּפָפָה לַיָּד וּכְמוֹ מִכְסֶה לְסִיר רוֹתֵחַ.
וְכָךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר עַד שֶׁמָּלְאוּ יוֹם אֶחָד לְסַבָּא שְׁלוֹימֶה שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְהוּא הִפְסִיק לַעֲבֹד בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת. כְּשֶׁהָעוֹבֵד מְבֻגָּר מְאֹד, מֻתָּר לוֹ כְּבָר לָנוּחַ, וּמַמְשִׁיכִים לְשַׁלֵּם לוֹ מַשְׂכֹּרֶת קְצָת יוֹתֵר קְטַנָּה, שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פֶּנְסְיָה, וְזֶה מַה שֶׁמְּקַבְּלִים הַזְּקֵנִים אַחֲרֵי שֶׁהֵם עוֹבְדִים הַרְבֵּה מְאֹד שָׁנִים.
אֲבָל סַבָּא שֶׁל רָנִי הוּא לֹא סְתָם אִישׁ זָקֵן. הוּא אִישׁ חָזָק. וְאִישׁ חָזָק כָּמוֹהוּ צָרִיךְ לְהוֹצִיא כָּל יוֹם אֶת הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ עַל מַשֶּׁהוּ, עַד שֶׁיִּתְעַיֵּף וְיֵעָשֶׂה רַךְ וְיוּכַל לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם סַבְתָּא סַבִּינָה וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁלָהּ.
יָשַׁב סַבָּא שְׁלוֹימֶה בַּבַּיִת שָׁבוּעַ. יָשַׁב שְׁבוּעַיִם. וְהִשְׁתַּעֲמֵם. וְאָכַל. וְהִתְמַלֵּא כֹּחַ. וְהִשְׁתַּעֲמֵם. וְאָכַל. וְהִתְמַלֵּא כֹּחַ וְנַעֲשָׂה עוֹד יוֹתֵר חָזָק. עַד שֶׁבַּסּוֹף הִרְגִּישׁ שֶׁמּוּטָב לוֹ לְהַתְחִיל שׁוּב לָלֶכֶת כָּל יוֹם לַעֲבֹד, אֲפִלּוּ חֲצִי־יוֹם, אֲפִלּוּ לִסְחֹב אֲבָנִים כְּבֵדוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַמֶּרֶץ שֶׁלּוֹ, וּבְסוֹף הַיּוֹם יִהְיֶה מַסְפִּיק עָיֵף וָרַךְ כְּדֵי לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם סַבְתָּא סַבִּינָה וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁלָהּ.
וְכָךְ הִתְחִיל סַבָּא שְׁלוֹימֶה לַעֲבֹד כָּל יוֹם שָׁעוֹת אֲחָדוֹת. פֹּה הוּא מַתְקִין תַּנּוּר אוֹ דּוּד־חִמּוּם, פֹּה מְתַקֵּן בֶּרֶז. פֹּה מַחֲלִיף אַמְבַּטְיָה יְשָׁנָה בַּחֲדָשָׁה. וְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים רָצוּ שֶׁסַּבָּא שְׁלוֹימֶה יַעֲבֹד אֶצְלָם, מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶׁהַיָּדַיִם הַחֲזָקוֹת שֶׁלּוֹ הֶעֱמִידוּ – שׁוּב לֹא נָפַל, וּמַה שֶׁתִּקֵּן – לֹא עוֹד הִתְקַלְקֵל. וְרַק סַבְתָּא סַבִּינָה לֹא הָיְתָה מְרֻצָּה, מִפְּנֵי שֶׁמֵּאָז שֶׁיָּצָא סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְפֶּנְסְיָה הִיא הִתְרַגְּלָה לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ כַּמָה פְּעָמִים בְּיוֹם לַחֲנוּת. וְעַכְשָׁו זֶה הָיָה חָסֵר לָהּ. וְגַם סַבָּא שְׁלוֹימֶה לֹא הָיָה כָּל־כָּךְ מְאֻשָּׁר, מִפְּנֵי שֶׁהִתְגַּעְגֵּעַ לִבְדִיחוֹת וְלִטְפִיחוֹת עַל הַכָּתֵף שֶׁל הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת, שֶׁהָיוּ מִתְיַעֲצִים אִתּוֹ בָּעֲבוֹדָה בְּכָל דָּבָר קָשֶׁה, וּמִתְיַחֲסִים אֶלָיו בְּיִרְאַת־כָּבוֹד; וְזֶה הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִסַּבְתָּא סַבִּינָה, שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ תָּמִיד מָה אֵיךְ אֵיפֹה וּמָתַי לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר.
בֹּקֶר אֶחָד נָסַע סַבָּא שְׁלוֹימֶה לַחֲנוּת בְּחֵיפָה, וְקָנָה תַּנּוּר־חִמּוּם קָטָן בִּשְׁבִיל לְהַתְקִין אוֹתוֹ בְּבַיִת אֶחָד. עָבַד וְעָבַד סַבָּא עַד הַצָּהֳרַיִם – וְהַתַּנּוּר לֹא פָּעַל. נִגַּשׁ סַבָּא לַטֶּלֶפוֹן, צִלְצֵל אֶל הַחֲנוּת בְּחֵיפָה, וְאָמַר:
“הַלוֹ אֲדוֹנִי. אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי שֶׁקָּנִיתִי אֶצְלְךָ תַּנּוּר־חִמּוּם בַּבֹּקֶר?”
עָנָה בַּעַל־הַחֲנוּת: “לֹא.”
“אָז תִּשְׁמַע אֲדוֹנִי,” הִמְשִׁיךְ סַבָּא וְאָמַר, “הַתַּנּוּר מְקֻלְקָל.”
עָנָה בַּעַל־הַחֲנוּת: “תִּסְלַח לִי אֲדוֹנִי, הַתַּנּוּר לֹא מְקֻלְקָל.”
אָמַר סַבָּא: “זֶה לֹא תַּנּוּר־חִמּוּם רִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מַתְקִין. כֻּלָּם הָיוּ בְּסֵדֶר וְרַק זֶה מְקֻלְקָל. אַתָּה צָרִיךְ לָתֵת לִי תַּנּוּר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ.”
אָמַר בַּעַל־הַחֲנוּת: “אֲדוֹנִי, אֶת הַתַּנּוּר הַזֶּה מָכַרְתִּי לְךָ וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַחֲלִיף. תֵּלֵךְ לְבֵית־הַחֲרֹשֶׁת וְשָׁם יְתַקְּנוּ אוֹ יַחֲלִיפוּ לְךָ אוֹתוֹ.”
וְכָךְ הֵם הִמְשִׁיכוּ לְהִתְוַכֵּחַ בַּטֶּלֶפוֹן, וּבַעַל־הַחֲנוּת לֹא הִסְכִּים בְּשׁוּם־אֹפֶן לָתֵת לְסַבָּא תַּנּוּר אַחֵר בִּמְקוֹם הַמְּקֻלְקָל. טָרַק סַבָּא שְׁלוֹימֶה אֶת שְׁפוֹפֶרֶת הַטֶּלֶפוֹן וְחָזַר הַבַּיְתָה.
אָכַל סַבָּא שְׁלוֹימֶה צָהֳרַיִם וְשָׁכַב לָנוּחַ, וְהִנֵה סַבְתָּא סַבִּינָה רוֹאָה – מִן הַחֶדֶר יוֹצֵא עָשָׁן, עָשָׁן, עָשָׁן – וּמִיָּד יָדְעָה, סַבָּא שְׁלוֹימֶה מְרֻגָּז. מְרֻגָּז מְאֹד. וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס הוּא מְעַשֵּׁן הַרְבֵּה, סִיגַרְיָה אַחַר סִיגַרְיָה, וְאֵינוֹ נִרְדָּם, וְהַחֶדֶר מִתְמַלֵּא עָשָׁן.
וּבְשָׁעָה אַרְבַּע קָם סַבָּא שְׁלוֹימֶה, לָקַח אֶת הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל וְנָסַע שׁוּב לְחֵיפָה, אֶל הַחֲנוּת. נִכְנַס לַחֲנוּת, שָׂם אֶת הַתַּנּוּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאָמַר בְּשֶׁקֶט לְבַעַל־הַחֲנוּת:
“אֲדוֹנִי, בְּבַקָשָׁה לְהַחֲלִיף לִי אֶת הַתַּנּוּר אוֹ לְהַחְזִיר לִי אֶת הַכֶּסֶף!”
רָאָה בַּעַל־הַחֲנוּת שֶׁסַּבָּא עַקְשָׁן וְכִי לֹא בְּקַלּוּת יִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, נִגַּשׁ אֵלָיו, הִנִּיחַ יָד עַל הַכָּתֵף שֶׁלּוֹ, וְדָחַף אוֹתוֹ כְּלַפֵּי דֶּלֶת־הַיְּצִיאָה כְּשֶׁהוּא מַרְאֶה לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה.
סַבָּא שְׁלוֹימֶה הִתְרַגֵּז מְאֹד, הִתְרַגֵּז כְּאִלּוּ רַק לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה; הַיָּדַיִם שֶׁלּוֹ הִתְמַלְּאוּ בְּכָל עָצְמַת הַכֹּחַ הֶחָזָק שֶׁלּוֹ וְהוּא תָּפַס אֶת בַּעַל־הַחֲנוּת, כּוֹפֵף לוֹ אֶצְבַּע עַד שֶׁבַּעַל־הַחֲנוּת, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְנַגֵּד לוֹ, הִתְכּוֹפֵף כֻּלּוֹ וְצָעַק מֵרֹב כְּאֵב; אָז דָּחַף אוֹתוֹ סַבָּא שְׁלוֹימֶה אֶל הָרִצְפָּה, נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן, תָּפַס אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהָפַךְ אוֹתוֹ עִם כָּל מַה שֶׁהָיָה מֻנָּח עָלָיו – תַּנּוּרִים, מַבְרְגִים, פָּנָסִים, סוֹלְלוֹת, בְּרָזִים וּמְנוֹרוֹת. הַכֹּל נָפַל עַל הָרִצְפָּה.
הִתְרוֹמֵם בַּעַל־הַחֲנוּת מִן הָרִצְפָּה וְצָעַק: “מְשֻׁגָּע! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אַתָּה תַּחְרִיב לִי אֶת כָּל הַחֲנוּת! אֲנִי קוֹרֵא לַמִּשְׁטָרָה!”
שָׁמְעוּ אֲנָשִׁים שֶׁעָמְדוּ בַּחוּץ אֶת הַצְּעָקוֹת, וְרָצוּ לְהִכָּנֵס לַחֲנוּת, אֲבָל סַבָּא שְׁלוֹימֶה מִהֵר וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת מִבִּפְנִים, נִגַּשׁ אֶל בַּעַל־הַחֲנוּת וְאָמַר לוֹ:
“אֲדוֹנִי, אַתָּה יָכוֹל לְהַזְמִין מִשְׁטָרָה, וְעוֹד מִשְׁטָרָה, כַּמָה מִשְׁטָרָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֲבָל קֹדֶם תַּחֲלִיף לִי אֶת הַתַּנּוּר – אוֹ שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת אֶהֱפֹךְ לְךָ אֶת כָּל הַחֲנוּת שֶׁלְךָ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לְךָ דָּבָר שָׁלֵם אֶחָד עַל הַמַּדָּפִים!”
עוֹד הֵם מִתְוַכְּחִים וְהִנֵה דּוֹפְקִים עַל הַדֶּלֶת מִבַּחוּץ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים שֶׁהִגִּיעוּ בְּנַיֶּדֶת שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה. בַּעַל־הַחֲנוּת פָּתַח לָהֶם אֶת הַדֶּלֶת וְהֵם נִכְנְסוּ. וְהִנֵה, אֶת מִי רוֹאֶה סַבָּא שְׁלוֹימֶה בְּמַדֵּי־שׁוֹטֵר? – אֶת יַעֲקֹב הַתֵּימָנִי, שֶׁעָבַד אִתּוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים בְּבֵית־הַחֲרֹשֶׁת לִפְנֵי שֶׁעָזַב וְהִתְגַּיֵּס לַמִּשְׁטָרָה. וְאִתּוֹ עוֹד שׁוֹטֵר אֶחָד, עוֹלֶה חָדָשׁ מֵרוּסְיָה, שֶׁכִּמְעַט לֹא יוֹדֵעַ עִבְרִית, וּמְחַיֵּךְ כָּל הַזְּמַן.
הִתְחִיל בַּעַל־הַחֲנוּת צוֹעֵק: "תַּעַצְרוּ אֶת הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה. הוּא רָצָה לַהֲפֹךְ לִי אֶת כָּל הַחֲנוּת, הוּא מְסֻכָּן – "
הִפְסִיק אוֹתוֹ יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר וְאָמַר: "רֶגַע אֶחָד, אֲדוֹנִי. עַל הַנֶּזֶק שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ אַתָּה יָכוֹל לִתְבֹּעַ אוֹתוֹ לְמִשְׁפָּט. אֲבָל קֹדֶם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַה יֵשׁ לָאָדוֹן הַזֶּה לוֹמַר – "
סִפֵּר סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְיַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר, וְלַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין כִּמְעַט עִבְרִית, כָּל מַה שֶׁקָּרָה עִם הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל, וְכָל אוֹתָהּ שָׁעָה אִישׁ מִשְּׁנֵיהֶם אֵינוֹ מַרְאֶה שֶׁהֵם מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה מִקֹּדֶם.
אָמַר יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר לְבַעַל־הַחֲנוּת: “הָאָדוֹן צוֹדֵק. דָּבָר רִאשׁוֹן תַּחֲלִיף לוֹ אֶת הַתַּנּוּר הַמְּקֻלְקָל אוֹ תַּחְזִיר אֶת הַכֶּסֶף.”
רָאָה בַּעַל־הַחֲנוּת שֶׁאֵין לוֹ בְּרֵרָה, הוֹצִיא תַּנּוּר חָדָשׁ וְנָתַן אוֹתוֹ לְסַבָּא שְׁלוֹימֶה, יַחַד עִם תְּעוּדַת־אַחְרָיוּת חֲדָשָׁה. “וְעַכְשָׁו,” אָמַר בַּעַל־הַחֲנוּת לְסַבָּא, “אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַפְּרָטִים שֶׁלְךָ בִּשְׁבִיל לְהַגִּישׁ נֶגְדְּךָ מִשְׁפָּט. אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת תְּעוּדַת־הַזֶּהוּת שֶׁלְךָ?”
אֲבָל סַבָּא שְׁלוֹימֶה לֹא טִפֵּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁלּוּ הָיָה טִפֵּשׁ אָז לֹא הָיָה מַצְלִיחַ לִבְרֹחַ מִן הַגֶּרְמָנִים וְלִנְדֹּד עִם הַמִּשְׁפָּחָה בְּרוּסְיָה בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה. וְלָכֵן אָמַר:
“אֵין לִי אִתִּי כָּאן תְּעוּדַת־זֶהוּת.”
“אָז תַּגִּיד מָה הַמִּסְפָּר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְשֹׁם.”
אָמַר סַבָּא מִסְפָּר רִאשׁוֹן שֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ. “חָמֵשׁ־חָמֵשׁ־תֵּשַׁע־שֵׁשׁ־חָמֵשׁ־תֵּשַׁע.”
“וּמָה הַשֵּׁם שֶׁלְךָ?”
“מֹשֶׁה זוּכְמִיר.”
“וְאֵיפֹה אַתָּה גָּר?”
מָסַר סַבָּא שֵׁם שֶׁל שְׁכוּנָה וּרְחוֹב וּבַיִת סְתָם כָּךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם עַל יַד חֵיפָה, וּבַעַל־הַחֲנוּת רָשַׁם הַכֹּל בִּרְצִינוּת, וְהִבִּיט בּוֹ בְּמַבָּט מְאַיֵּם, כְּאִלּוּ הוּא כְּבָר רוֹאֶה אֶת סַבָּא שְׁלוֹימֶה יוֹשֵׁב בְּבֵית־הַסֹּהַר.
“עַכְשָׁו אַתָּה בָּא אִתָּנוּ!” אָמַר יַעֲקֹב הַשּׁוֹטֵר לְסַבָּא בְּקוֹל מְאַיֵּם, כְּאִלּוּ הוּא הוֹלֵךְ לַעֲצֹר אוֹתוֹ.
“כֵּן, אַתָּה עוֹד תִּשְׁמַע מִמֶּנִּי!” נוֹפֵף בַּעַל־הַחֲנוּת אֶת אֶגְרוֹפוֹ אַחֲרֵי סַבָּא שְׁלוֹימֶה, הַיּוֹצֵא עִם הַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ.
כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ אָמַר הַשּׁוֹטֵר יַעֲקֹב לְסַבָּא:
“שְׁלוֹימֶה, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין אוֹתְךָ!”
“מַה יֵשׁ לְהָבִין כָּאן?”
“לָמָּה לֹא הָפַכְתָּ לוֹ בַּהִזְדַּמְּנוּת הַזּוֹ אֶת כָּל הַחֲנוּת? הַלֹּא אִם הָיוּ תּוֹבְעִים אוֹתְךָ לְמִשְׁפָּט, אָז לַשּׁוֹפֵט לֹא אִכְפַּת אִם הָפַכְתָּ חֲנוּת שְׁלֵמָה, אוֹ רַק שֻׁלְחָן אֶחָד, הָעֹנֶשׁ הוּא אוֹתוֹ דָּבָר. וְעַכְשָׁו, שְׁלוֹימֶה, קְפֹץ לַנַּיֶּדֶת וְנִקַּח אוֹתְךָ הַבַּיְתָה.”
וְכָךְ הָיָה.
חָזַר סַבָּא בַּמְּכוֹנִית שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה הַבַּיְתָה, עִם הַתַּנּוּר הֶחָדָשׁ תַּחַת זְרוֹעוֹ. וְהָיָה שָׁקֵט וָרַךְ אַחֲרֵי שֶׁהוֹצִיא אֶת כָּל הַכַּעַס וְהַמֶּרֶץ שֶׁלּוֹ בַּחוּץ. וְשׁוּב הִתְאִים סַבָּא שְׁלוֹימֶה לְסַבְתָּא סַבִּינָה כְּמוֹ כְּפָפָה לַיָּד וּכְמוֹ מִכְסֶה לְסִיר רוֹתֵחַ. וְסַבְתָּא קְצָת כָּעֲסָה מִפְּנֵי שֶׁהֲרֵי יָכְלוּ לַעֲצֹר אֶת סַבָּא לְכַמָה יָמִים בַּמִּשְׁטָרָה, בִּגְלַל שֶׁהִתְפָּרֵעַ בַּחֲנוּת. וּמִצַּד שֵׁנִי הָיְתָה גַם גֵּאֶה בְּסַבָּא הַגִּבּוֹר, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְחִיד אֲנָשִׁים, בַּחוּץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.