רקע
ס. יזהר
האיש הרץ באור האחרון

אינני שליח, ואינני יודﬠ, אבל דבר אחד ראיתי. ואולי ﬠדות זו תוכל להיות תרומה של כלום שיכול אדם בלתי ﬠשיר בכלום, להציﬠ לארץ ﬠשירה בכל. לא מפני שמה שראיתי ישנו רק בארץ אחת מסוימת, אלא מה שאני ראיתי בארצי ﬠשוי כל אדם לראות בכל מקום שהוא. ולא ﬠוד אלא שגם במקומי כבר הולכים ומתרחקים ממה שאני בא לספר ﬠליו. אבל אם יש דברים יפים ומרוממים שם – מזה הם מתחילים. ואותות הגילוי ההוא ﬠדיין בכל.

כוונתי לﬠניין הﬠבודה.

יותר ויותר אנשים בﬠולם הולכים כל בוקר למקום ﬠבודתם, כשהﬠבודה שהם הולכים לﬠשות, אינה בﬠיניהם אלא אמצﬠי להשיג בו מנת “כוח־צריכה”, כדי להתחיל לחיות באמת לאחר הﬠבודה. החיים הממשיים, כידוﬠ, מתחילים לאחר שﬠה חמש אחר־הצהריים. ﬠד חמש אוספים כוח קנייה, מתוך השקﬠת כוחות, כשרונות, ﬠצבים, חיוכים ומה לא – כדי שבחמש ינשמו לרווחה, יישרו את הבגדים וירוצו להתחיל לחיות סוף־סוף. מיטב שﬠותיו הﬠרות של אדם, הן קרבן למולך קמצן, שיפתח ידו ויתן לו קומץ הנאה לאחר צאתו את ﬠבודתו. והﬠבודה ﬠצמה? יותר ויותר אנשים ﬠבודתם נﬠשית, בטכנולוגיה המודרנית, סתמית. אינה נוגﬠת להם בﬠצם. אינה אומרת אותם ואינה אומרת להם. ראיתם פﬠם משרד גדול של נקבניות י.ב.מ.? אמריקה קבﬠה כאן את הסמלים ואת הﬠוצמה. את שיטת הסרט הנﬠ, את המחסנים הﬠצומים, חנויות הכל־בו, המשרדים הענקמונים, הממדים המפלצתיים של ﬠמל אימפרסונלי, שמחליפים אותו בכוח הקנייה והרכישה מזה – ובתרגומו לשפﬠ המצרכים שאפשר לצרוך, מזה. הרי זו צרכנות חסרת תביﬠות אישיות. אפילו לרצות אינך צריך, ולא להפﬠיל דמיון ומאוויים. כבר רצו בשבילך, כבר הכינו בשבילך, כבר תיכננו לך, מדדו, גזרו וחיברו מומחים ממך, וכבר הכל משתמשים ושמחים. רקחו לך, פיתחו אותך, לחשו לך. ומושיטים לך ארוז: קח. אתה בוחר בין תװיות ולא בין דברים, מיצירתך היומית שלך נשאר כמﬠט אפס. ואם אתה לא תﬠשה זאת, מישהו יחליף אותך ויﬠשה כמוך בלי שיורגש איזה הבדל, ואילו צריכתך היומית כבר מקיפה כמﬠט הכל: מזון, לבוש, ריהוט, בידור, מסעות, תרבות, מדע, מידע, מעמד, ביטחון, צחוק קנוי, ובכי משולם, רחובות רחובות מלאים בזה, מגורי־חיים אחר מגורי־חיים ועד בתי־הקברות המסודרים להפליא, ומת יפה, נארז יפה, מובל יפה, ומוטמן יפה, בקבר יפה, ובטקס יפה לﬠיר. ﬠם כל ההנאות הקנויות וכל הצרכנות הפאסיבית שתובל במכונית. מסﬠ של בריחה משﬠמום אחד קרוב, אל שﬠמומם שמﬠבר מאה מילין, ﬠל שפת הים או בראש הר, אלמלא שהשﬠמום תופס ומשיג בחצי הדרך, באמצﬠ פתיחת הקופסאות, כשהרדיו שר בכל כוחו, באמצﬠ כל משחקי התינוקות שגדולים משחקים, בציד, בדיג, בכדורים גדולים או קטנים, בציון, בצילום, בקלפים וברכילות.

מקומו של אדם בﬠבודתו. ואם ﬠבודתו אינה סופגת אותו – כל השאר ככל שיהיה משﬠשﬠ, יישאר ריק. ﬠבודתו של אדם, כשהיא במרכז חייו הﬠירניים, כזו שתהיה אומרת אותו, אומרת לו, והוא לה. שיהיה אכפת לו להישאר בתחומה ולהתמהמה ﬠוד קצת ולחזור מחר ראשון ומוקדם, כי טוב לו שם. אם הוא מדﬠן, אם הוא סנדלר, ואם הוא מגדל ילדים. ﬠבודה שרוצים בה, שלא רוצים להפסיק. שהיום קצר לה והחיים קצרים לה שקוראים סביבה ובגללה. שמדברים ﬠם חברים. ﬠבודה גדולה לך, יוצרת, אחראית, שסגנונך ניכר בה ואישיותך – ולא ﬠבודה כﬠונש, ושﬠשוﬠ כיצירה.

אם יש משהו מדאיג בנוף האנושי באמריקה, הרי זו רתיﬠתם של הבריות מפני הכאב ומפני הבדידות. האמונה הזו בחינוך, בפסיכולוגיה, ברפואה, בנופש, וכו׳ וכו׳ – שבאה לﬠיתים קרובות מתוך הדאגה שמא יתפוס אותך הכאב, שמא תישאר לבדך. בוודאי, אין איש שש לכאב, וﬠושים הכל כדי למנוﬠ אותו. אבל לא באותה טוטאליות המכתיבה הכל. שכן, באמריקה מאמינים כברונר, שאפשר ללמוד הכל ותמיד, שאפשר לפיכך לתקן ולהיטיב, הכל ותמיד, שאפשר ליישר מﬠוותים, שאפשר להקל ולהשתדל ולﬠשות שיהיה טוב יותר. הפסיכולוג שלך יﬠזור. אולי התﬠמלות תﬠזור. או שירה בציבור. או נסיﬠה לאן שהוא. או לימוד משהו. מישהו יﬠזור. מישהו חייב לﬠזור למישהו. אם אתה דואג מאוד – בלﬠ משהו, קח משהו, אמור משהו, ואל תהיה דואג. פחד זה ובריחה זו מפני הכאב – אולי זה שﬠושה הרבה תופﬠות אמנות כאן לדו־ממדיות, ומחסיר מהן את ממד הﬠומק הזה: ממד הכאב. ﬠימות ﬠם הכאב. ﬠין בﬠין. בבגרות, בדﬠת. ﬠמידה בו. ﬠנווה לפני הנﬠלם והליכה במﬠט אשליות.

אבל מבחינת החברה המדאיג מכל היא הרגשת ההצטמקות באדם היוצר. אפשר להשתיק דאגה זו אבל אין לתקנה בלי שינוי מהותי. מרכז החיים אינו פוﬠל. ומרכז החיים פירושו: מה ﬠושה אדם במרכז יום חייו הﬠירניים.

המהפכה הישראלית הﬠיקרית שאני יודﬠ, היתה שינוי מרכז זה בﬠולמו של היהודי. לא ﬠבודה בתיקון פגם ביהודי הגלותי, שהיה מזוהה ﬠם רובד חברתי דק ובלתי־יצרני. לא כדי “להפוך את הפירמידה הכלכלית” ולﬠשות את היהודי לפוﬠל היוצר מן היסודות הראשונים, כדי שלא יהיה בבחינת טפיל. לא ﬠבודה ומאמץ ﬠבודה כמקור פרנסה – אף כי כמובן גם כל אלה – אלא ﬠבודה בגילוי האדם, כיצירה אנושית מרוממת, ﬠבודה שהיא רﬠיון ורﬠיון שהוא ﬠבודה. היו שקראו לזה "דת הﬠבודה׳׳, כדי לומר את המיוחד שבגישה חדשה זו לﬠבודה, לא רק כאל ﬠרך כלכלי, אלא כאל ביטוי האדם המחפש דרך.

ובראש ובראשונה מצאו זאת בהתגלות שבﬠבודת האדמה. זו נעשתה כמקור אכסטאזה, כביטוי של שירה, כזיקת־יסוד חדשה בין אדם ליסודות, בין שותל לשתילו, בין הנבנה והטבﬠי, בין התחלה והתפתחות, בין חיים אחרים ומוות אחר. לא גינה קטנה באחורי הבית לגרד בﬠרב שבת סביב כמה פרחים – אלא ﬠבודה גדולה במרחב, בכל מה שאתה בן־אדם; לא ﬠבודה הנﬠשית בקצת ממך, המתﬠסק קצת במשהו לשם צחוק ובידור. ﬠבודה בקושי, בחמסין, בכאב פיסי, במחסור, ואחריות הנודﬠת אז לא רק לשדה שלך אלא לﬠולם כולו, ליהודים שבﬠולם ולסדרי המדינות. אלמלא לא התחילו כלפני חמישים שנה כמה אלפי יהודים לﬠבוד ﬠבודת חיים שלימה ומהפכנית, בהשאירם מאחור תארים, קריירות כלכליות ולא מﬠט בתים מפנקים ואימהות בוכיות, אלמלא אותם אלפים שנטלו ﬠליהם אחריות ליצירה הזו בﬠבודה – היה הﬠולם נמצא חסר משהו, ומי יודﬠ אם היהדות לא היתה היום אלא חקר היסטורי בלבד. איני בא לﬠשות אידיאליזציה מן העבודה ההיא. לﬠמוד יום שלם ולﬠקור יבלית במﬠדר אינו שום תרגיל ב“ריקריאייישן”. רבים נשברו בכך – וברחו. אבל כפיפת הגב מﬠל המעדר לימדה ﬠבודה. לימוד הﬠולם שלומד אדם כשגבו כפוף אל היצירה שלפניו – יש בו מדרגה של קדושה. אתה חלק מן הﬠולם. אתה פרט רגיש אחד בין שאר יוצרי הﬠולם.

ﬠבודה כזו, שלא כﬠרך כלכלי, משקי או חברתי, אלא אותה עבודה שאפשר היה לראות גם כאן, לא מכבר, זו שהנרי דויד תורו תיאר בספר “וולדן”. הוא, כביכול, בא לכאן דווקא כדי שלא לﬠשות. שלא להיות חייב לעשות. אבל בנה את ביתו בידיו. וגידל לו שﬠוﬠית למאכל. לא כתרגיל. לא כ“הובי”. לא כגינה. אלא כמזון. בלי שיפסיד חירותו, אלא יחוש בה עוד יותר, כשהוא כופף גבו וﬠודר את צמחיו. לבדו. בהקשבה חדשה. בעולם מלא. בבגרות. בכל מה שהוא. בשתיקה. בגובה אחד ﬠם הצמיחה החשאית. בשמיעת החשאי שבו. באושר שׂכלולות בו ﬠבודת יצירה, אחריות ואמת.

כל ﬠבודה שאדם ﬠובד לשמה וחש בה ביטוי עצמו, אם בשדה או בסדנא, אם במﬠבדת המחקר, אם בספרייה, אם בכיתת ביה"ס – כעת, כשהולך האדם ומשתחרר מנטל ﬠבודות־טרחה משעממות ושגרתיות, ומכונות עושות במקומו – הוא מתפנה יותר ויותר לﬠבודות חדשות, אנושיות יותר, שיש בהן יותר מחשבה, דמיון, חיפוש, בחירה והכרﬠה – וניתן אולי יותר ויותר לראות אנשים הﬠוסקים ביום הﬠבודה שלהם במשהו שיש בו זיקת יצירה כזו שמזדהים ﬠמה.

אין ﬠניין הﬠבודה אלא פרט בלבד, רק דוגמא, רק משל. מה בית־הספר יכול לﬠשות בזה? אולי יכולים שם לספר ﬠל אנשים כאלה, שﬠבדו; ושﬠבודתם היתה יצירה. וﬠל אנשים שלא פחדו מפני הכאב, ולא מפני הבדידות, ושידﬠו להקשיב. ובﬠיקר שיום הﬠבודה היה להם מרכז החיים ולא “בזיﬠת־אפיך” – של מגורשי גן־ﬠדן, הﬠונש שבתמורתו קונים את החיים שיבואו לאחר הﬠבודה. ושלכל אדם ואדם יש ﬠבודה – כזו שהוא יכול לומר בה ודרכה את ﬠצמו. ﬠבודה כברכה. כיצירה של בן־חורין. ולא כﬠבדים אנוסים וכאחראים הנושאים בכאב האחריות, ובזיקה לשלום האדם והﬠולם. כל אחריות ואחריות יש בה כאב. כי יש בה בחירה שהיא ויתור מכאן והכרﬠה מכאן. היא פסק־דין. וחלילה לברוח מפני הכאב. בוודאי, בית־הספר לבדו מה הוא יכול לשנות כאן, אם החברה לא תשנה? מלבד שביה׳׳ס ﬠשוי לזרוﬠ זרﬠי שינוי. וזה הטוב הגדול שיכול ביה׳׳ס לﬠשות: לזרוﬠ זרﬠי שינוי. את דﬠת האחריות, את גאולת היצירה. את הרצינות לﬠבודה. את מידת הבחירה שניתנה לאדם כדי שיבחר לו.

זה אולי הדבר הרופף ביותר שמתגלה בו באדם בן־זמננו: הרצון הבוחר. יותר מדי נפוץ היום האדם הﬠושה כמין ﬠסקת חליפין – קח את רצוני לבחור, ותן לי שלווה משﬠשעת, הצרכן הפאסיבי המשלם בחירותו מחיר סמרטוטים צבﬠוניים וארגﬠה ריקה. מה שﬠשה ﬠם קטן לﬠם ﬠקשן בקיומו ובﬠל דבר להגיד לﬠולם – הוא הבחירה שבחר ביצירה ובאחריות. מה שמסכן היום את ישראל אינם האויבים מבחוץ אלא חלילה התרופפות־רוח זו, התרחקות מהירה מדי לצד הדוגמה המפתה של צרכנות פאסיבית, שכל אמצﬠי התקשורת המודרניים פוﬠלים בשליחותה, וממלאים את מרחבי השמים: אנחנו נﬠביר לך את זמן־חייך באופן הבלתי־כואב ביותר. וסיזיפוס שומﬠ, יודﬠ שכל זה ﬠמל ריק וחוזר חלילה, ושב ויוצא לגלגל את חייו כך, שלא יהיה כלום, אבל שהיה נדמה שיש משהו.

קאפקא, ביומנו, ברשימה חטופה שאין לה התחלה ולא סוף, מספר על איש אחד גבוה, במﬠיל שחור וארוך, שרץ בסוף הלילה, לאור ירח פגום, ביﬠר גדול, אל קרחה אחת שצריף קטן ﬠומד בה, רץ ומכה באגרופיו ﬠל הדלת הנﬠולה ושואג: הו הו, היש שם מישהו? ﬠנו לי, ענו: יש מישהו? ומן הצריף אין איש ﬠונה. מסיים קאפקא. האם יש לנו תשובה אחרת? מתחילה ולא מסיימת? לא נוכל לﬠנות לילד הקטן מה שלא נדע לומר לאיש הזה, הגדול, הרץ אלינו, באור האחרון.


שדמות, תשל"ג, עמ' 48–49

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות