רקע
ס. יזהר
האיש הרץ באור האחרון

אינני שליח, ואינני יודע, אבל דבר אחד ראיתי. ואולי עדות זו תוכל להיות תרומה של כלום שיכול אדם בלתי עשיר בכלום, להציע לארץ עשירה בכל. לא מפני שמה שראיתי ישנו רק בארץ אחת מסוימת, אלא מה שאני ראיתי בארצי עשוי כל אדם לראות בכל מקום שהוא. ולא עוד אלא שגם במקומי כבר הולכים ומתרחקים ממה שאני בא לספר עליו. אבל אם יש דברים יפים ומרוממים שם – מזה הם מתחילים. ואותות הגילוי ההוא עדיין בכל.

כוונתי לעניין העבודה.

יותר ויותר אנשים בעולם הולכים כל בוקר למקום עבודתם, כשהעבודה שהם הולכים לעשות, אינה בעיניהם אלא אמצעי להשיג בו מנת “כוח־צריכה”, כדי להתחיל לחיות באמת לאחר העבודה. החיים הממשיים, כידוע, מתחילים לאחר שעה חמש אחר־הצהריים. עד חמש אוספים כוח קנייה, מתוך השקעת כוחות, כשרונות, עצבים, חיוכים ומה לא – כדי שבחמש ינשמו לרווחה, יישרו את הבגדים וירוצו להתחיל לחיות סוף־סוף. מיטב שעותיו הערות של אדם, הן קרבן למולך קמצן, שיפתח ידו ויתן לו קומץ הנאה לאחר צאתו את עבודתו. והעבודה עצמה? יותר ויותר אנשים עבודתם נעשית, בטכנולוגיה המודרנית, סתמית. אינה נוגעת להם בעצם. אינה אומרת אותם ואינה אומרת להם. ראיתם פעם משרד גדול של נקבניות י.ב.מ.? אמריקה קבעה כאן את הסמלים ואת העוצמה. את שיטת הסרט הנע, את המחסנים העצומים, חנויות הכל־בו, המשרדים הענקמונים, הממדים המפלצתיים של עמל אימפרסונלי, שמחליפים אותו בכוח הקנייה והרכישה מזה – ובתרגומו לשפע המצרכים שאפשר לצרוך, מזה. הרי זו צרכנות חסרת תביעות אישיות. אפילו לרצות אינך צריך, ולא להפעיל דמיון ומאוויים. כבר רצו בשבילך, כבר הכינו בשבילך, כבר תיכננו לך, מדדו, גזרו וחיברו מומחים ממך, וכבר הכל משתמשים ושמחים. רקחו לך, פיתחו אותך, לחשו לך. ומושיטים לך ארוז: קח. אתה בוחר בין תוויות ולא בין דברים, מיצירתך היומית שלך נשאר כמעט אפס. ואם אתה לא תעשה זאת, מישהו יחליף אותך ויעשה כמוך בלי שיורגש איזה הבדל, ואילו צריכתך היומית כבר מקיפה כמעט הכל: מזון, לבוש, ריהוט, בידור, מסעות, תרבות, מדע, מידע, מעמד, ביטחון, צחוק קנוי, ובכי משולם, רחובות רחובות מלאים בזה, מגורי־חיים אחר מגורי־חיים ועד בתי־הקברות המסודרים להפליא, ומת יפה, נארז יפה, מובל יפה, ומוטמן יפה, בקבר יפה, ובטקס יפה לעיר. עם כל ההנאות הקנויות וכל הצרכנות הפאסיבית שתובל במכונית. מסע של בריחה משעמום אחד קרוב, אל שעמומם שמעבר מאה מילין, על שפת הים או בראש הר, אלמלא שהשעמום תופס ומשיג בחצי הדרך, באמצע פתיחת הקופסאות, כשהרדיו שר בכל כוחו, באמצע כל משחקי התינוקות שגדולים משחקים, בציד, בדיג, בכדורים גדולים או קטנים, בציון, בצילום, בקלפים וברכילות.

מקומו של אדם בעבודתו. ואם עבודתו אינה סופגת אותו – כל השאר ככל שיהיה משעשע, יישאר ריק. עבודתו של אדם, כשהיא במרכז חייו העירניים, כזו שתהיה אומרת אותו, אומרת לו, והוא לה. שיהיה אכפת לו להישאר בתחומה ולהתמהמה עוד קצת ולחזור מחר ראשון ומוקדם, כי טוב לו שם. אם הוא מדען, אם הוא סנדלר, ואם הוא מגדל ילדים. עבודה שרוצים בה, שלא רוצים להפסיק. שהיום קצר לה והחיים קצרים לה שקוראים סביבה ובגללה. שמדברים עם חברים. עבודה גדולה לך, יוצרת, אחראית, שסגנונך ניכר בה ואישיותך – ולא עבודה כעונש, ושעשוע כיצירה.

אם יש משהו מדאיג בנוף האנושי באמריקה, הרי זו רתיעתם של הבריות מפני הכאב ומפני הבדידות. האמונה הזו בחינוך, בפסיכולוגיה, ברפואה, בנופש, וכו׳ וכו׳ – שבאה לעיתים קרובות מתוך הדאגה שמא יתפוס אותך הכאב, שמא תישאר לבדך. בוודאי, אין איש שש לכאב, ועושים הכל כדי למנוע אותו. אבל לא באותה טוטאליות המכתיבה הכל. שכן, באמריקה מאמינים כברונר, שאפשר ללמוד הכל ותמיד, שאפשר לפיכך לתקן ולהיטיב, הכל ותמיד, שאפשר ליישר מעוותים, שאפשר להקל ולהשתדל ולעשות שיהיה טוב יותר. הפסיכולוג שלך יעזור. אולי התעמלות תעזור. או שירה בציבור. או נסיעה לאן שהוא. או לימוד משהו. מישהו יעזור. מישהו חייב לעזור למישהו. אם אתה דואג מאוד – בלע משהו, קח משהו, אמור משהו, ואל תהיה דואג. פחד זה ובריחה זו מפני הכאב – אולי זה שעושה הרבה תופעות אמנות כאן לדו־ממדיות, ומחסיר מהן את ממד העומק הזה: ממד הכאב. עימות עם הכאב. עין בעין. בבגרות, בדעת. עמידה בו. ענווה לפני הנעלם והליכה במעט אשליות.

אבל מבחינת החברה המדאיג מכל היא הרגשת ההצטמקות באדם היוצר. אפשר להשתיק דאגה זו אבל אין לתקנה בלי שינוי מהותי. מרכז החיים אינו פועל. ומרכז החיים פירושו: מה עושה אדם במרכז יום חייו העירניים.

המהפכה הישראלית העיקרית שאני יודע, היתה שינוי מרכז זה בעולמו של היהודי. לא עבודה בתיקון פגם ביהודי הגלותי, שהיה מזוהה עם רובד חברתי דק ובלתי־יצרני. לא כדי “להפוך את הפירמידה הכלכלית” ולעשות את היהודי לפועל היוצר מן היסודות הראשונים, כדי שלא יהיה בבחינת טפיל. לא עבודה ומאמץ עבודה כמקור פרנסה – אף כי כמובן גם כל אלה – אלא עבודה בגילוי האדם, כיצירה אנושית מרוממת, עבודה שהיא רעיון ורעיון שהוא עבודה. היו שקראו לזה "דת העבודה׳׳, כדי לומר את המיוחד שבגישה חדשה זו לעבודה, לא רק כאל ערך כלכלי, אלא כאל ביטוי האדם המחפש דרך.

ובראש ובראשונה מצאו זאת בהתגלות שבעבודת האדמה. זו נעשתה כמקור אכסטאזה, כביטוי של שירה, כזיקת־יסוד חדשה בין אדם ליסודות, בין שותל לשתילו, בין הנבנה והטבעי, בין התחלה והתפתחות, בין חיים אחרים ומוות אחר. לא גינה קטנה באחורי הבית לגרד בערב שבת סביב כמה פרחים – אלא עבודה גדולה במרחב, בכל מה שאתה בן־אדם; לא עבודה הנעשית בקצת ממך, המתעסק קצת במשהו לשם צחוק ובידור. עבודה בקושי, בחמסין, בכאב פיסי, במחסור, ואחריות הנודעת אז לא רק לשדה שלך אלא לעולם כולו, ליהודים שבעולם ולסדרי המדינות. אלמלא לא התחילו כלפני חמישים שנה כמה אלפי יהודים לעבוד עבודת חיים שלימה ומהפכנית, בהשאירם מאחור תארים, קריירות כלכליות ולא מעט בתים מפנקים ואימהות בוכיות, אלמלא אותם אלפים שנטלו עליהם אחריות ליצירה הזו בעבודה – היה העולם נמצא חסר משהו, ומי יודע אם היהדות לא היתה היום אלא חקר היסטורי בלבד. איני בא לעשות אידיאליזציה מן העבודה ההיא. לעמוד יום שלם ולעקור יבלית במעדר אינו שום תרגיל ב“ריקריאייישן”. רבים נשברו בכך – וברחו. אבל כפיפת הגב מעל המעדר לימדה עבודה. לימוד העולם שלומד אדם כשגבו כפוף אל היצירה שלפניו – יש בו מדרגה של קדושה. אתה חלק מן העולם. אתה פרט רגיש אחד בין שאר יוצרי העולם.

עבודה כזו, שלא כערך כלכלי, משקי או חברתי, אלא אותה עבודה שאפשר היה לראות גם כאן, לא מכבר, זו שהנרי דויד תורו תיאר בספר “וולדן”. הוא, כביכול, בא לכאן דווקא כדי שלא לעשות. שלא להיות חייב לעשות. אבל בנה את ביתו בידיו. וגידל לו שעועית למאכל. לא כתרגיל. לא כ“הובי”. לא כגינה. אלא כמזון. בלי שיפסיד חירותו, אלא יחוש בה עוד יותר, כשהוא כופף גבו ועודר את צמחיו. לבדו. בהקשבה חדשה. בעולם מלא. בבגרות. בכל מה שהוא. בשתיקה. בגובה אחד עם הצמיחה החשאית. בשמיעת החשאי שבו. באושר שׂכלולות בו עבודת יצירה, אחריות ואמת.

כל עבודה שאדם עובד לשמה וחש בה ביטוי עצמו, אם בשדה או בסדנא, אם במעבדת המחקר, אם בספרייה, אם בכיתת ביה"ס – כעת, כשהולך האדם ומשתחרר מנטל עבודות־טרחה משעממות ושגרתיות, ומכונות עושות במקומו – הוא מתפנה יותר ויותר לעבודות חדשות, אנושיות יותר, שיש בהן יותר מחשבה, דמיון, חיפוש, בחירה והכרעה – וניתן אולי יותר ויותר לראות אנשים העוסקים ביום העבודה שלהם במשהו שיש בו זיקת יצירה כזו שמזדהים עמה.

אין עניין העבודה אלא פרט בלבד, רק דוגמא, רק משל. מה בית־הספר יכול לעשות בזה? אולי יכולים שם לספר על אנשים כאלה, שעבדו; ושעבודתם היתה יצירה. ועל אנשים שלא פחדו מפני הכאב, ולא מפני הבדידות, ושידעו להקשיב. ובעיקר שיום העבודה היה להם מרכז החיים ולא “בזיעת־אפיך” – של מגורשי גן־עדן, העונש שבתמורתו קונים את החיים שיבואו לאחר העבודה. ושלכל אדם ואדם יש עבודה – כזו שהוא יכול לומר בה ודרכה את עצמו. עבודה כברכה. כיצירה של בן־חורין. ולא כעבדים אנוסים וכאחראים הנושאים בכאב האחריות, ובזיקה לשלום האדם והעולם. כל אחריות ואחריות יש בה כאב. כי יש בה בחירה שהיא ויתור מכאן והכרעה מכאן. היא פסק־דין. וחלילה לברוח מפני הכאב. בוודאי, בית־הספר לבדו מה הוא יכול לשנות כאן, אם החברה לא תשנה? מלבד שביה׳׳ס עשוי לזרוע זרעי שינוי. וזה הטוב הגדול שיכול ביה׳׳ס לעשות: לזרוע זרעי שינוי. את דעת האחריות, את גאולת היצירה. את הרצינות לעבודה. את מידת הבחירה שניתנה לאדם כדי שיבחר לו.

זה אולי הדבר הרופף ביותר שמתגלה בו באדם בן־זמננו: הרצון הבוחר. יותר מדי נפוץ היום האדם העושה כמין עסקת חליפין – קח את רצוני לבחור, ותן לי שלווה משעשעת, הצרכן הפאסיבי המשלם בחירותו מחיר סמרטוטים צבעוניים וארגעה ריקה. מה שעשה עם קטן לעם עקשן בקיומו ובעל דבר להגיד לעולם – הוא הבחירה שבחר ביצירה ובאחריות. מה שמסכן היום את ישראל אינם האויבים מבחוץ אלא חלילה התרופפות־רוח זו, התרחקות מהירה מדי לצד הדוגמה המפתה של צרכנות פאסיבית, שכל אמצעי התקשורת המודרניים פועלים בשליחותה, וממלאים את מרחבי השמים: אנחנו נעביר לך את זמן־חייך באופן הבלתי־כואב ביותר. וסיזיפוס שומע, יודע שכל זה עמל ריק וחוזר חלילה, ושב ויוצא לגלגל את חייו כך, שלא יהיה כלום, אבל שהיה נדמה שיש משהו.

קאפקא, ביומנו, ברשימה חטופה שאין לה התחלה ולא סוף, מספר על איש אחד גבוה, במעיל שחור וארוך, שרץ בסוף הלילה, לאור ירח פגום, ביער גדול, אל קרחה אחת שצריף קטן עומד בה, רץ ומכה באגרופיו על הדלת הנעולה ושואג: הו הו, היש שם מישהו? ענו לי, ענו: יש מישהו? ומן הצריף אין איש עונה. מסיים קאפקא. האם יש לנו תשובה אחרת? מתחילה ולא מסיימת? לא נוכל לענות לילד הקטן מה שלא נדע לומר לאיש הזה, הגדול, הרץ אלינו, באור האחרון.


שדמות, תשל"ג, עמ' 48–49

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!