רקע
ס. יזהר
בית הספר של העתיד

קשה להתחיל בענין החינוך בלי לגעת באותם “שליחי השטן” המשוטטים במחנות העולים. מה ששמענו אתמול, דברי כרוז המופץ בכל מחנות העולים, מקדם פניהם, מסביר להם מה זו מולדת, צמוד לכל שער ולכל בית, פותח לפנינו פתח להציץ אל התהום הכרויה לרגלינו. לא קשה לנחש למי התכוון הכרוז בתואר המסויים הזה: שליחי השטן.

האם לא לאותם שהביאו את העולים לארץ, על כנפי נשרים, גמול על טרחם ועל דאגתם ועל מסירותם?

או שמא הכוונה היא דווקא […]

שמענו אתמול על שליחי מצווה מגיל 15 ומעלה המשוטטים בדבר שמיים במחנות שבארץ, כדי להאיץ בהרגשות קפוח, (דבר שקשה, כידוע, להשיגו) ולהגשים מפלצת אימת־שמד (והוכחות יש למכביר מחיי יום יום גם זה כידוע), ולזרוע לענה בלבבות אנשים תמימים ופשוטים ולהפוך את יבול הרגשות הנעלים שיקצרו לנכס פוליטי משובח, להון שלפרותיו מיחלים בהתרגשות אפילפטית פרנסי מפלגות, שהדת, כידוע, היא גם מונופול שלהן, – וגם סמלן המסחרי.

טירונים בענייני הארץ, זרים לבעיותיה וריבותיה, תמימים בכל אשר סביבם, והכל מוזר להם – מאיצים בהם, בכה או בכה, ברב עדינות כאשר שמענו ובזהירות מופלגה, להכרעה מוקדמת, מניה וביה, אגב ליבוי ושיסוי מן המין הידוע – וזה מה שמונח לפנינו עתה.

וכך, נוסף למה שממתין לעולים במוחש ובמציאות הלא קלה של מדינת ישראל, בפרנסה ובקורת־גג ובהתאקלמות לכל משמעה, יצטרכו עתה העולים לעסוק במלאכה נקיה זו של הכרעה חיונית ונחוצה, ולבחור בזרם חינוכי לבניהם. מובטח לנו כיצד יצא אז זיוה של הארץ לאור, כיצד כל הכעור שיש עמנו צפון ליום הבחירות – יהיה מעתה לחם חוק ליושבי המחנות.

היש צורך להסביר כי אני נגד כל משאל שיערך במחנות, ונגד כל אילוץ להכרעה בשטח זה, ובעד הקמת בי“ס אחד, בי”ס מעבר למחנות העולים – ואם יש משהו בחוק המונע זאת, טוב לתקן את החוק (ביחס למחנות העולים) מאשר לפתוח בהם ברעה חולה זו.

שכן, מחוץ לקשיים העצומים, הטכניים, שביה"ס שבמחנות יצטרך לעמוד בהם ולצאת בשלום, פעם להתנפח ופעם להתכווץ בהכלתו, פעם להתפלג לשני זרמים, ופעם לארבעה, לשנות פרצופו וצביונו חליפות, ולסבך את ההורים בהתגוששות מיותרת לכל הדעות –

האם לא מוטב, נכון וצודק, מבחינה לאומית, ומבחינה של טוהר מחננו, ומבחינה, אכן, גם מבחינה חינוכית – להכריז שבמחנות העולים ביה“ס הוא אחד, ביה”ס של המדינה, ובפיקוחה, עם אפשרויות של סיפוק צרכי הורים ומאוויים שונים שקל להצביע עליהן.

אולם כאן ישאלו, מדוע ביה"ס אחיד במחנות ולא בארץ כולה?

קל לסלק שאלה זו בתשובה שאין דין יושב מחנות כדין תושב קבע במקום מן המקומות.

אולם חפצי להרחיב בנקודה זו. אין ספק בליבי שאנו הולכים לקראת בי“ס אחד בארץ. ובהדרגה הכרתית, הולך ומסתמן כוונו של בית־ספר זה. וזה לא יהיה, לדעתי, בי”ס כללי, במובנו הנוכחי, לא בשייכותו המפלגית־המעמדית, אלא בדרכו החינוכית־החברתית. זה יהיה בי"ס המושתת על יסודות מסויימים מאד, ופניו לקראת חזון מסויים מאד.

משום שאין, ואי אפשר שיהיה בי“ס כללי סתם, כללי אחיד. אלה שמדברים על בי”ס כזה מצטייר בדמיונם איזה ילד – מושא החינוך – יצור סתמי, ניטרלי ללא זיקה ברורה אל הסובב אותו, מצד אחד; ואיזה נושא סתמי – מטרת החינוך – נושא נייטרלי, כללי, טוב לכל, מחייך לכל, סולח לכל בנימוס, מצד שני.

לוקחים, לדעתי, את הילד הטוב ומוליכים אותו אל המטרה הטובה – ושלום על ישראל.

אבל אין ילד כזה.

משום שאין הורים כאלה: סתמיים, נייטרליים, שווי לב לכל הסובב אותם.

משום שהאדם חייב כל רגע להכריע הכרעות בחייו, והחברה פוסקת דינה על המעסיק אותה, ועל המתחולל בה, ואין סתמיות.

וכשם שאין חניך כזה – כך אין חינוך כזה. משום שחינוך – משמע: הובל. הדרך.

קרב איש אל משא־לב חברתי מסוים.

הקנה לו חושים להבחנת דרכו.

והשחז חושים אלה – כדי שידע דרכו בחיים.

הצג לפניו חזון ברור, מסויים, מוגדר די צרכו, כדי שיוכל בכוחו של חזון זה לפלס דרך לעצמו, והמוכשר לפלס דרך לעצמו, כדי שלא יטבע בנחשולי העולם המסוכסך.

והואיל ואין חינוך סתמי – אין סתם חינוך כללי. אמת, אלה שיצאו מביה“ס הכללי הכריעו הכרעות בחייהם, אך איני יודע אם תמיד לזכותו של ביה”ס יש לזקוף הצלחות אלה.

אמת, דרוש לנו היום בישראל כוח מלכד, כוח מרכז, מלכד שבטים, מיישב מסורת ומנהגים שונים זה אצל זה, מצרף צירופים, באחת: כח בונה עם – אבל איני יודע אם הדרך אל זה היא נטילת נשמת החינוך מביה"ס, ועשייתו למים פושרים, חסרי תנועה, חסרי השפעה, חסרי זרימה, חסרי חיים.

שכן תמימות, הבאה על עונשה מהר מאד, היא לסבור שביה"ס, אשר הילד שוהה בו 4 או 5 שעות ביום – כוחו עדיף, או גובר, על כוחן של יתר 20 השעות שהוא מבלה בתוך בית, וברחוב, ובקולנוע, ובתנועות נוער, ובקריאת עתונים, ובחווית מאורעות יום־יום! – תמימות והשליה מסוכנת ליצור מין אי שלוו ושוקט, מחומם חום־אחר, מלאכותי, מאוורר אוויר מזוכך מלאכותי – אשר שוהים בו שעות מעטות, וחוזרים ונפלטים אל סערת העולם הגדולה שמסביב, ונקרעים בין העולמות.

גם האי הזה לא יוכל להתקיים, כי גלים של בעיות ושל מאורעות ושל שטף חיים ושל כיעור ושל צער, ושל כפירה, ושל אמונה, ושל, גם, שמחות, – יעברוהו, יציפוהו, ישקיעהו בקצף ובסחף.

תחת להרחיקו ממקום מים זורמים – הבה נלמדהו לשחות במים זורמים.

ואם גם תצליח לאתר את הילד תחת כנפיך, ולישנהו על אותו אי – כמה רב יקיץ ויתחיל שואל הוא שאלות.

ביה"ס צריך לפתח בתוכו אנשים שידעו לשאול שאלות. מה לפנים ומה לאחור, מה למטה ומה למעלה.

אשר ידעו לבדוק דברים ולהסיק מסקנות ואשר ידעו, וזה עיקר, ללחום להגשמת מסקנותיהם. להאבק לרעיון גדול. ותחת אשר ישברוהו החיים, או יסחפהו בזרמם אל אשר יטה הזרם – נכין אותו גם לקפוץ לזרם, וגם, אם יש צורך, להטות את הזרם מפניו ולהדבירו תחתיו.

ביה"ס הזה יעמוד על שלשה דברים: על הדעת – על החברה – ועל העבודה. ושלושתם לאור חזון אנושי נעלה וזורח.

– מקנים בבי"ס גישה מדעית נסיונית – ולא גישה דוגמטית קופאת, איזו שתהיה.

– מטפחים בו את כושר ההבחנה בתהליכי החיים וההיסטוריה […] שניתנת להערכה, לביקורת, לשינוי, ולכוון.

– מפתחים בו את הכשרון ואת העוז – לשאול שאלות, ולבקש אמת מתוך חפוש.

– כי ביה"ס יותר משהו משיב תשובות, הוא פותח התחלות, ומסמן בעיות.

– יותר משהוא יודע דברים הוא מעורר לדעת, רוצה להעיר רצון־דעת.

– ביה"ס מעודד את הרצון האנושי לצדק ולשינוי ערכים חברתי.

– הוא שואל לנתיבות עולם, ומעורר צורך לחפש ולמצוא בהן דרך.

אבל ביה"ס אינו ניטרלי לנעשה מסביבו. הוא בתוך עמו, ובתוך זמנו, ובתוך הסבך.

אינו אדיש לסובב אותו הוא קופץ ללב השיבולת – על מנת לחסן את חניכיו ממורך, מרתיעה, מרפיון ידיים.

ביה"ס לא יכפה דעתם של בעלי־דעת, ורצונם של מרובי השנים על חסרי הדעת ורכים בשנים, אלא ייעשה חבורה סקרנית ותאבת דעת של חברים צעירים ומבוגרים, בעלי נסיון ומעוטי נסיון.

שלא תגזור להאמין במשהו, לכפור במשהו אלא תלמד להסיק מסקנות, לגזור גזירה שווה, וללמוד דבר מתוך דבר, עד מצוי, עד מסקנה.

ואת המסקנה ילמדו שם להגשים.

כי שם ירימו על נס את עמל האדם, ואת מלחמת שחרורו וידליקו באיש רצון פעולה.

בקצרה: ביה"ס נהפך אז לתהליך ההכנה להשתתפות בתודעת החברה, קדמתה, ותיקונה.

לומדים בו מדעי החיים, ולומדים בו מדעי החברה. ומעוררים בו אהבת אדם, ושנאת מלחמה.

אהבת עבודה, ושנאת ניצול ופרזיטיות. כבוד חברך, חיה ותן לחיות – בצד סלידה מפני אמונה עיוורת.

וחשק לעבוד, ליצור לפעול.

ובית הספר בנוי על החברה:

מתוך ההכרה שחברת הילדים ותנועת הנוער הן מכשיר כביר בידי היצירה החינוכית; מתוך ההכרה שהחיים בתוך חברה, הם המעצבים העקריים של פני היחיד החי בתוכם – (ולא הטפות מוסר אוטוריטטיביות; או: הפקרת החינוך לתהפוכות סדרי העולם השרירותיים)

– כי, חנוך אינו סתם הדרכת אנשים צעירים.

משמעו: הליכתו של דור אל הערכים שלו.

חברה הנושאת נפשה לערכי חופש שוויון ואחווה, שכה נתחללו ונזדלזלו, חברה, הלומדת לפרנס עצמה, ולא להבנות מעמל הזולת או מחורבנו.

חברה השתה לבה לחלש.

הנושאת ליבה אל לכודם של החלשים והפיכתם לכוח גדול ומכריע – הנוטלת יצרים אנוכיים, הנאנתניים, ובעלבתיים – ופותחת לפניהם אפקים גדולים ועשירים – חברה כזו עומדת ביסוד ביה"ס.

אך במרכזו של החינוך עומדת כמובן העבודה. עבודה לא רק כאמצעי של פרנסה ושל מחייה בלבד – אלא כתוכן החיים העמוק ביותר והיוצר. יחס ישר, נפשי, טבעי – (אומר א.ד. ג.) – אל הטבע. שאיפה להכרת הטבע, להתחדשות חיי הרוח מתוך חיים בריאים ופתוחים בתוך הטבע. יחס לכל רגב עפר, לאבן, לסלע, לצמח, לעשב ולעץ, לכל השמיים, לכל האדם, כמו לכל חי ורמש, אחוות העולם, תוך שתוף בצערו, במחשבתו, ביצירתו ובתהליך שחרורו.

האחריות והיצירה – מוסיף א.ד. ג. – זה מותר האדם מיתר בעלי החיים.


יזהר סמילנסקי, כתב יד, 1950

דיון במליאת הכנסת על חוק לימוד חובה במחנות העולים

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות