מבוא: ממציאות לאגדה ומגילוי לכיסוי    🔗

מחקר זה מתאר את המחצית הראשונה הבלתי־ידועה של חייה של הסופרת דבורה בארון על שני מסלוליה המקבילים והכמעט חופפים: הביוגראפי שכיוונו ממציאות לאגדה והספרותי שמהלכו מגילוי לכיסוי.

המחצית הראשונה של חייה תחילתה בלידתה (תרמ"ח) וסיומה בהתפטרותה יחד עם בעלה יוסף אהרנוביץ מעריכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’ (תרפ"ג); והמחצית הראשונה של פעילותה הספרותית, ראשיתה עם פירסום סיפורה הראשון (תרס"ב) וסיומה בשנה שממנה ואילך כינסה בספריה את כל מה שפירסמה בכתבי־עת (תרפ"א).

תאריכים אלה מסיימים תקופה ופותחים תקופה חדשה השונה מאד, בשני מסלוליה, מזו שקדמה לה. בחייה – תמה תקופת הפעילות התרבותית והמעורבות הציבורית והחלה תקופת ההסתגרות, כשתהליך הניתוק מן החברה וההתאטמות מן העולם הואץ עד לקיצוניות של ההתבצרות בבית; וביצירתה – תמה תקופת החיפושים והתעיה, נסתיימה התקופה שבה נתנו הסיפורים, שנשארו מפוזרים בכתבי־העת, ביטוי ישיר למתרחש בנפשה של המספרת וגילו את המחאה על הקיפוח הנשיי ואת המרד בחברה ובסדריה, והחלה תקופת הסיפורים המכונסים הכפופים להשקפת־עולם אחידה, א־היסטורית ומחזורית, ומגלים פואטיקה של איפוק, פאתוס כבוש, זעקה בלומה ואמצעי אפיון עקיפים.

במחצית השנייה (תרפ“ג–תשט”ז) נהפכה לאגדה בחייה, אגדת בת־המלכה הכלואה מרצונה בביתה, שרק למעטים הרשות לבקר בו, והרוקמת בבדידותה את סיפוריה על עולם שהיה ועם זאת בעל־חיוניות מעל לזמן ולמקום. בד־בבד יש באגדה זו גם מן היסוד הדמוני של מי שרִשתו פרושה לשעבד את הנמצאים במחיצתו.

המחצית השנייה של יצירתה (תרפ“א–תשט”ז) ידועה בעיקרה לקוראים, וכבר ניתנו בה מרבית סימני־ההיכר המאפיינים אותה. הסיפורים מצטיינים בגיבוש ובאיפוק, אבל גם בסילוק עולמה הפנימי של המספרת, ובכיסויו של מה שנותר בהם ממנו במסכות ובצעיפים כבדים.

דבורה בארון לא כתבה מאמרים, לא נתנה ראיונות, לא הביעה דעתה בשאלות העומדות על הפרק, ואף חליפת־המכתבים שלה עברה צנזורה קפדנית על־ידיה ועל־ידי בתה הנאמנה צפורה. כל מה שרצתה שלא יישמר – סולק. צורת הביטוי היחידה שלה היא בסיפוריה, ומעולמה הפנימי מתגלה רק טפח באמצעות אותם מכתבים לא־רבים שלה ושל אחרים אליה שהושארו או ששרדו במקרה ובאמצעות הזִכרונות שסופרו עליה, בעיקר לאחר פטירתה. כדרכם של זכרונות, יש לנהוג בהם זהירות, שכן יש בהם ‘חשבונות’, וניכרת בהם מגמה לשמר את האגדה. הם מיפים את המציאות, מחליקים על חיספוסים, מעלימים ומטשטשים את מה שנראה, במיוחד בעיני בני אותו דור, כבלתי־הולם. אולי גם התקיים קשר־של־שתיקה, ביחס לתופעות שונות בחיי המשפחה של בני־זוג מיוחד במינו זה, יוסף אהרנוביץ, איש הרוח והמנהיג הנערץ, ודבורה בארון אשתו, הסופרת הדגולה¹.

אמנם, תחנות חייה ידועות ואף נרשמו בלכסיקונים, באנציקלופדיות וב’חומר לביוגראפיה' שטרחה בתה להשאיר בשביל הביוגראף לעתיד לבוא, אבל אלה הם שלבים כלליים בלבד, שנמסרו בצורה מצונזרת, שיש בהם אי־דיוקים מכוונים או מקריים, ורב בהם החסר.

מחקר זה מוסר, לראשונה, תמונה שיטתית, מלאה ומפורטת, עד כמה שאפשר היה לצרף מפרטי הפרטים שלוקטו מכל מקור אפשרי בכתב ובעל־פה, של פרטי הביוגראפיה שלה במחצית הראשונה של חייה.

לא כל החללים נתמלאו ולא כל חלקי הפסיפס־הביוגראפי שוחזרו, אבל קוויה המפורטים של הביוגראפיה מתבהרים ומתחדדים.

היה צורך להתגבר על הפיתוי הרב לעסוק בניתוחים פסיכולוגיים, ‘קליניים’ ופסיכואנאליטיים (יחסי האח והאחות; הבת ואביה; האשה ובעלה; האם ובתה)² ובספקולציות ביוגראפיות־ספרותיות (הקשר בין ההסתגרות והסיפורים), שחייה של דבורה בארון ממש מזמינים אותם, והחומר התיעודי שותק לגביהן, ולהיצמד אל ‘העובדות היבשות’. הביוגראפיה נבנתה אך ורק מפרטי אינפורמציה שנמצא להם מקור כתוב, ומלאכת מילוי הפערים הפסיכולוגיים והרגשיים, הושארה בחוץ, כשהיא מצפה לעטו של הסופר־היוצר, שידובב, על יסוד פרטים ‘יבשים’ אלה את נפשה של המספרת וישחזר, כיד כשרונו הטובה עליו, את רגשותיה ואת עולמה הפנימי המורכב והמסוכסך, ובמיוחד את האגדה על שתי פניה: המלכותי והאפל. עם זאת נעשה מאמץ שלא לוותר על הקישור ההיסטורי־ספרותי, ובמיוחד לא על הקשר הביוגראפי־ספרותי, שהוא במקרה זה חמקמק ביותר, אבל לעשותו בזהירות הראויה, ללא היסחפות, המסוכנת תמיד והקורצת במיוחד כאן.

החיבור בין מסלול חייה למסלול יצירתה, נעשה תוך שמירה על המסגרת החיצונית של השוואת תאריכים, מקומות, מצבים. רק פה ושם גוייסו הסיפורים לאישוש פרטים ביוגראפיים, שנלמדו ממקורות חוץ־ספרותיים, ולא נעשה שימוש בסיפוריה כמקור בלעדי ללימוד פרטים בתולדות־החיים. פרקי הביוגראפיה והניתוח הספרותי באים לסירוגין, כשכל מסלול הוא עצמאי תוך הבלטת הקשרים ביניהם.

ביוגראפיה שכותב חוקר שונה מזו שכותב סופר, בכך שאין הוא מרשה לעצמו למלא מדמיונו חללים, ואינו מזכיר אלא מה שמצא לפניו במסמכים ובתעודות. ביוגראפיה זו איתרה את הפרטים, ובנתה מהם בנין, המבוסס על החומר הכתוב בלבד, עם כל המקריות שבו. חומר־גלם זה אינו רב, בגלל הצנזורה שעבר על־ידי הנוגעות בדבר, ומשום הימנעותה של דבורה בארון מכל התבטאות שאיננה סיפור. החללים הרבים נשארו, במיוחד בתחום של בינו לבינה, ובינה לבין משפחתה, וכן ביחסיה עם המציאות הארץ־ישראלית ואנשיה.

כך נוצר פער בין הסיפורים המכונסים המפוייסים, לבין עולמה של אשה קשה המחמירה מאוד עם עצמה ועם אחרים, ומדקדקת עם עצמה ועם זולתה כחוט השערה. בעוד שבסיפורים יש לא־פעם מראית־עין של רוך, חסד ורחמים, יש בחייה התאכזרות עצמית, ואף שנאה אל העולם. ניגוד אמיתי או מדומה זה, בולט בעיקר במחצית השנייה, שהיא מחוץ לתחומו של מחקר זה, אבל הוא נרמז מדי פעם תוך כדי תיאור המחצית הראשונה, מבלי לנסות ולהסבירו ומבלי להיכנס לספקולציות פסיכולוגיות־ספרותיות כיצד יכולה אשה חולנית, המשעבדת את בתה ואת האחרים אליה ואל צרכי גופה, לכתוב סיפורים נפלאים ועדינים כאלה, הרוויים רחמים ואהבת־אדם, בצד ביקורת על החברה, ההמון והעולם הבלתי־מתוקן. היחסים בין היצירה לבין הביוגראפיה של יוצרה הם תמיד מורכבים ונעלמים, והחוטים המקשרים ביניהם סמויים, ולא פעם בלתי־ניתנים לגילוי, ובמקרה זה בקיצוניות מיוחדת.

בעוד שחייה של דבורה בארון היו ידועים בתחנותיהם הראשיות, הרי פרטי יצירתה מן התקופה של טרם־כינוס, לא היו ידועים לקורא כלל, והם נחשפים כאן לראשונה במלואם³. יש לזכור שראשית זו, שלא כמקובל, נמשכה כעשרים שנה (תרס“ב–תרפ”א), ומספר הסיפורים העבריים, שפורסמו בה ולא כונסו (42), שווה כמעט למספר הסיפורים שכונסו ב’פרשיות' (43) ספרה המרכזי.

פסילתם על־ידי המחברת, מִבּוֹא בקהל סיפוריה המאוחרים, במילת־הביטול ‘סמרטוטים’, יש בה ויתור על המחצית הראשונה של פעילותה הספרותית, העלמתו של היסוד הביוגראפי החזק המצוי בהם מעיני הקורא, וטשטוש־העקבות של חבלי־ההתפתחות שעברה יצירתה. פסילה זו נעשתה, כפי שמתאר המחקר, מנימוקים ביוגראפיים – כיסוי ההתרחשות הנפשית הישירה – ואמנותיים – התאמתם לפואטיקה החדשה של האיפוק והאיזון – כאחד.

רק במלאות עשרים וחמש שנה לפעילותה הספרותית (תרפ"ז) הופיעה לראשונה לעיני הקוראים, שרובם היו כבר בני דור אחר, בספר סיפוריה המקובצים, כסופרת בשלה, מאופקת, שנפשה סגורה ומסוגרת בפניהם.

יתכן, שלוּ התכניות, שהיו קיימות כבר בשלב מוקדם של יצירתה (תרס"ח), להוציא קובץ מסיפוריה באותו זמן, היו יוצאות אל הפועל, היה כל המהלך שונה, והיא היתה נחשפת אל הקהל כבר בתקופת החיפושים. אבל, תוכניות אלה, שחזרו ועמדו על הפרק במשך שנים רבות, לא התממשו בשל סיבות חיצוניות, כפי שאמנם עולה מחליפת המכתבים. אבל אין מנוס מן ההרהור, שאי אפשר לבססו על מקור כתוב, שמא היה גם לדבורה בארון עצמה חלק בדחייתן.

דיון ביצירות הנעורים מאיר את הדיון ביצירה הבוגרת ומה עוד שהמדובר כאן במחצית החיים ובמחצית הסיפורים. בחינת סיפוריה המוקדמים חשובה לא רק להכרת ההתפתחות שהביאה לסיפוריה המכונסים ולהבנתה, ולא רק כסיוע שאי־אפשר־בלעדיו להעמקת הקשב בהם, אלא גם כחלק מן הפואטיקה ההיסטורית של הפרוזה העברית בראשית המאה.

דבורה בארון התחנכה על ברכי ספרות ההשכלה העברית, אבל בעיקר יצאה מבית־מדרשו של ‘המהלך החדש’ שחותמו ניכר במרבית סיפוריה הראשונים, כביאליק וכברנר וכאחרים לפניה. לאחר שמיצתה אותו, החליפה אותו בפואטיקה שונה ואף מנוגדת, אם כי סימניו נשתמרו לאורך כל יצירתה בגלגוליהם. בד בבד הכירה היטב את הספרות הרוסית והירבתה לקרוא גם בספרות הגרמנית והצרפתית ומה שתורגם לשפות אלה.

מסיפורת של אפקטים סנטימנטאליים, תבניות מלודראמטיות, מאורעות פאתטיים, גיבורים שהם קורבנות כלכליים של החברה והמעמד, ומהלכים של הידרדרות מטוב לרע או מרע לרע יותר – שהם מסימני־ההיכר של ‘המהלך החדש’ – עברה לכתיבה המתרחקת מן הסנטימנטאליות ומן הפאתוס. נמצאה הדרך לשמור על איזון בין הזדהות להתנכרות, לכתיבה מאופקת ואף מרוחקת, הרואה את החלש, העלוב, והמקופח, כחלק מסידרו־של־עולם, שאין ליחיד שליטה עליו, והוא עיתים זוכה לרגע־של־חסד ועיתים למנת־סבל ויסורים. הרגישות לסבל של החלש ולניגוד שבין העשיר המצליח והעני המדוכא נשארה, אבל מתוך זעקה כבושה והשלמה שבחוסר־אונים או מתוך פיוס והרגשת רווחה זמנית.

דבורה בארון לא פתחה תקופה חדשה בספרות העברית, ואף לא נתנה ביטוי לבעיות הלאומיות הנכבדות שהעסיקו את דעת הקהל בגולה ובארץ־ישראל. מראשיתה עסקה ביחיד וביחסיו עם עצמו ועם החברה שבתוכה חי. אבל בתוך פינה זו, נתנה את הביטוי הספרותי הרגיש והמעודן לאדם הסובל ולבעיות היסוד של הקיום האנושי בכלל.

הליריות שבכתיבתה שנרכשה לאחר דרך ארוכה, רבת־שנים ונסיונות, תרמה להגמשת השפה העברית וליצירת היסוד האינטימי שבה.

העמדת היחיד במרכז תוך התמקדות בבעיותיו הקטנות והיום־יומיות והבלתי־חשובות, לכאורה, והתעלמות מבעיות השעה הבוערות, יש בה גם משום מחאה פאסיבית, כנגד המציאות הארץ־ישראלית וכנגד התביעה החברתית והחינוכית לניתוק מן הגולה ולכתיבת ספרות שתבטא את המציאות המתחדשת בארץ־ישראל.

הבחירה להשאר בתחום העיירה הליטאית וכמעט שלא לנגוע במציאות הארץ־ישראלית, היה בה גם יצירת חיִץ בינה לבין המהלך המרכזי של הספרות בארץ־ישראל, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בכך הבליטה את מעמדה המיוחד, הכריזה על ‘הטריטוריה’ הבלעדית של עולם סיפוריה וניתקה את עצמה מן המהלכים הספרותיים שהתרחשו בארץ־ישראל. היה זה צעד נועז שהיה בו גם הפגנת עצמאות, והרגשת ביטחון עצמי בייעודה, בתקופה שבה דגלה מדיניות החינוך הציונית בשלילה גמורה של הגלות, ובניתוקה מן המציאות הארץ־ישראלית. בהאחזותה העיקשת בעבר, הדגישה שמרכז העולם הוא שם, וההתרחשויות הבסיסיות בחיי האדם והעם ארעו דווקא שם. מובן, שיש בכך ניצול נכון של יכולתה וסגולותיה של המספרת לתאר הווי חיים מוכר, מגובש ויציב, והפיכת חוסר־יכולתה או חוסר־רצונה להסתגל ולקלוט את החדש – למעלה וליתרון.

אופיה החזק ונחישות החלטתה עמדו לה בכך שהמשיכה לתאר אך ורק את העולם שהביאה משם והקפיאה בתוכה, ולא נכנעה לתביעות כנגד הנושאים ה’גלותיים'. ולא זו בלבד, אלא שלא־פעם שתלה חומרי מציאות ארץ־ישראליים בליטא, והעבירה אותם מהקבוצה השיתופים בארץ לקהילה הקטנה בעיירה⁴.

בכך נשארה נאמנה לעצמה בעקביות, ונעשתה הדוגמה המובהקת לספרות־היחיד העל־זמנית, העומדת בשינויי הזמן והמקום, ומקשרת בין הזמנים ובין המקומות.

אינני יודעת אם דבורה בארון היא הסופרת העברית הראשונה וכיצד נקבעת ראשונות זו, אבל היא בלי ספק סופרת בעלת נוכחות ספרותית חזקה, שאין צורך להזכיר את מינה כדי להכלילה מתוך סלחנות והצטדקות בשורת הסופרים הנחשבים. סיפוריה מדברים בעדה ללא־צורך בצידוקים חיצוניים. הקושי להיות סופר עברי בראשית המאה במזרח־אירופה ולאחר מכן בארץ־ישראל של ימי העלייה השנייה והשלישית, מתעצם, כשהמדובר בסופרת־אשה. עליה לכבוש מחדש את הדרך להשכלה חילונית ולעצמאות, שבשביל סופרים־גברים נסללה על־ידי קודמיהם; עליה לקנות לעצמה, מתוך מאבק מתמיד ועיקש, השכלה עברית מסורתית־שורשית, שבשביל סופרים־גברים היתה בבחינת מובן מאליו; עליה לבסס את ההערכה אליה כאדם, בשל העזתה לחיות באופן עצמאי על־פי נטיות לבה.

גם בארץ־ישראל של העלייה השנייה והשלישית, זו, שלכאורה חרתה על דגלה את שוויון־האשה ושחרורה, לא תם המאבק להיות אשה־סופרת. כאן התנהלה המלחמה בין חובותיה כאשת־איש, עקרת־בית ואם, לבין רצונה וזכותה למימוש עצמה ביצירתה. החברה עם כל פתיחותה והערכתה ליצירתה, דנה אותה לא־פעם לכף־חובה, משום שאינה ממלאת את תפקידיה הנשיים המסורתיים, שנקבעו בשבילה מששת־ימי־בראשית, והאשימה אותה בהזנחת חובותיה לבעלה, לביתה ולבתה. זכותו של הבעל להעדר מן הבית, לנסוע לשליחויות, למלא תפקידים ציבוריים, היתה בלתי־מעורערת, ואילו אשתו, ככל שתהיה יוצרת חשובה בזכות עצמה, נתבעה להיות קודם־כל ובראש ובראשונה עזר כנגדו. כל חריגה ממסלול זה שנקבע עבורה, נתקבלה בביקורת קשה.

ללחץ חברתי זה, אין, כצפוי, ביטוי ארכיוני, אך הוא מבצבץ ועולה בעקיפין, ואולי גם בלא־יודעין, בזכרונותיהם של בני־הדור, ואולי יש גם לו חלק בהסתגרותה בביתה, ואטימתו בפני החוץ ותביעותיו.

השערה זו, ואחרות המועלות במבוא, שיש בהן דוגמאות למילוי חללים ארכיוניים, מועטות במחקר גופו, המתנזר, כאמור, מכל מה שאי אפשר לתעדו, והמתנהל צעד אחר צעד בעקבות המסמכים.

המחקר כולל חמישה פרקים, מהם שלושה שהביוגראפיה, היחסים עם סופרים וההתקבלות של הסיפורים במרכזם, ושניים, העוסקים בסיפורים בלבד, המשולבים בקודמיהם.

הפרק הראשון עוקב אחר הדרך שעשתה דבורה בארון מבית אביה הרב ללימודים בעיר הגדולה ולעצמאות כמורת־בית, מעורבותה בפעילות הציונית כמדריכת־נוער, התחלות כתיבתה והתגובות הראשונות עליהן. בפרק זה נחשפת לראשונה פרשת ארושׂיה לסופה משה בן־אליעזר, שנסתיימה בלא־כלום, שאפשר רק לשער את השפעתה על מהלך חייה ואישיותה. פרשה זו מתוארת בעיקר על־סמך עיון ביומנו האישי של משה בן־אליעזר, שעצם הימצאותו נתגלה זה מקרוב. הוא מסתיים בתיאור נסיונותיה לעלות לארץ־ישראל, מתוך מניעים אישיים וציוניים, כשהיא בשיא פירסומה כמספרת. מאמצי־עלייה אלה היו קשים במיוחד בשל היותה אשה צעירה, נאה ולבדה.

הפרק השני מתאר את התגבשות מעמדה והתחזקותו כסופרת בקרב חבורת סופרי עברית ויידיש, על רקע ההתפתחות הכוללת של הספרות העברית בראשית המאה. הוא מבליט את השמחה שבה קיבלו הכל את מציאותה של אשה־סופרת, את קשריה עם סופרים ועורכים והתגובות על סיפוריה בקרב קוראים וסופרים. מובלט ההבדל בין היחס המסתייג של ידידיה הסופרים והמבקרים מסיפוריה, לבין היחס המתלהב מעצם היותה אשה־מספרת, שלא נעדר בו גם ‘חשד מסורתי’ באשה עצמאית, הכותבת סיפורי־מחאה נשיים. העורכים, יותר משרצו בסיפוריה רצו בהשתתפותה. להיטות זו לשתפה בכתבי־העת עודדה אותה, אבל בעיקר פינקה ו’קילקלה' אותה. יתכן שיש בה הסבר למספרם הרב של סיפורי־הבוסר הראשונים. עם זאת, אוזנה היתה קשובה לדברי־הביקורת של אלה שהעריכה את דעתם, והיא נשמעה לעצתם. התיאור מבליט את הפתעתם המוחלטת של הקרובים אליה למקרא סיפוריה ‘הנועזים’, העומדים בסתירה לתדמיתה הצנועה והנזירית ויוצרים את הצירוף המרתק שבין ארוטיות לנזירות. בד בבד הוא עוקב אחר שלבי כתיבת הסיפורים הראשונים המשולבים במאורעות חייה וההשפעה ההדדית ביניהם. בסופה של התקופה, לפני עלייתה לארץ, היא נמצאת במרכז העשייה הספרותית, שמה נודע ברבים, והיא מוקפת הערכה, גם בשל היותה אשה־סופרת יחידה.

הפרק השלישי עוקב צעד צעד אחר סיפוריה כפי שהתפרסמו בכתבי־העת, מבליט את אופיים ואת סימני־ההיכר המצטברים שלהם. תשומת לב מיוחדת ניתנת לאותם סיפורים שבהם נחשף עולמה הפנימי של המספרת, זה שכל־כך טרחה לימים להסתירו, ובמיוחד לעוצמתה של המחאה הפמיניסטית בסיפוריה, ביקורת על ‘מוסד הנישואים’ והרגשת הקיפוח על עצם היותה ילדה ואשה יהודיה. תשומת לב מיוחדת ניתנת לאותו עולם ארוטי הנחשף בסיפורים, בלב העיירה היהודית הליטאית, לסמליות המינית המובהקת שבהם ולקשר העז שבין יצרי המין והמוות. סיפורים אלה התפרסמו בעיקר בכתבי־עת לנוער, שבהם הַעֲמידה על משמר הסתרת עולמה הפנימי היתה עירנית פחות. כמו כן חוזרות ונשאלות השאלות: מדוע נגנז כל סיפור? מה היה בו שלא הניח את דעתה? מה יש בו שהיה לו המשך בסיפורים המכונסים, ומה ההבדל, באלה שהיה להם גם נוסח יידי, בין שני הנוסחים? הוא מבליט את התהליך המתמשך שעברו סיפוריה מסיפורים פרטיים, הגובלים באנקדוטה חד־פעמית, לסיפורים שבהם החווייה האישית יפה כוחה לייצג את החוויה הקולקטיבית המשותפת לרבים. סעיף מיוחד דן בשלושת סיפורי התלושים, שבהם נתנה ביטוי לדמות המרכזית בספרות־הדור, ולאחר מכן ויתרה עליהם, ניתקה את עצמה עוד יותר מן המהלך הכללי והבליטה את ייחודה.

הפרק הרביעי מתאר את הצעדים הראשונים בארץ־ישראל, מעורבותה בנעשה בחיים התרבותיים והספרותיים, על רקע המציאות של העלייה השנייה והשלישית בארץ־ישראל. כניסתה למערכת ‘הפועל־הצעיר’ היתה המאורע, שהטביע את חותמו על כל חייה. הוא מתאר את נישואיה לעורך, יוסף אהרנוביץ, את לידת הבת, מעמד הבית ובמיוחד מאמצי ביצועה של מדיניות־העריכה שלה במסגרת האילוצים המפלגתיים. גזירת הגירוש למצרים במלחמת העולם הראשונה, המלֻווה סבל רב, קוטעת את מסלול החיים. לתקופה זו, שהידיעות עליה דלות במיוחד, היה אולי חלק נכבד בהצטללות הראייה ובהתגבשות השקפת־העולם, שבאה לידי ביטוי בסידרת הסיפורים שפורסמו בשנות השיבה הראשונות, ושרובם כונסו. חוסר־האונים של הפרט בעקבות הגירוש נתמזג עם הראייה המחזורית של גירוש־ושיבה גלות־וגאולה, ועם ההשלמה מתוך פיוס עם סידרו־של־עולם או מתוך מחאה עליו. הסבל הכללי והיהודי, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, העמיד באור שונה את המחאה והזעקה הקודמות, ופינה את מקומו לתפיסה המשלימה עם אי־יכולתו של האדם היחיד לשנות ולתקן, ומבחינה בין ‘המחזור הגדול’ – סידרו־של־העולם האדיש והעוין לבין ‘המחזור הקטן’ – חיי הפרט במשפחה ובקהילה – שבו נראות לעיתים נקודות־אור בתוך החשכה ולעיתים הן נבלעות בתוכה.

המשכו של הפרק מתאר את השיבה לארץ, לעריכת ‘הפועל־הצעיר’ וליצירה, בתקופה רבת־מאורעות (תל־חי, רצח ברנר, תחילת המנדט הבריטי). סעיף מיוחד מוקדש לפרשת ההתפטרות הדראמטית של בני־הזוג מעריכת ‘הפועל־הצעיר’ ולהשערות שונות על סיבותיה. לאחריה מואץ תהליך הניתוק שבינה לבין החברה והיא מסתגרת בביתה. תמה תקופת הפעילות והמעורבות והחלה תקופת האסירוּת מרצון. נוכחותה נהפכת לאגדה בחייה.

סיומו של הפרק מעלה קווים אחדים למחצית השנייה של חייה, השערות בדבר הקשר שבין אורח־חייה המסוגר לבין נושאי־סיפוריה והשקפת־עולמם, ומביא דוגמאות מן הספרות היפה, שבהן משמשת דמותה במציאות על שתי פניה, כדמות ספרותית מושכת ומרתיעה כאחד.

הפרק החמישי הממשיך את הפרק השלישי, ומקביל מן הבחינה הכרונולוגית לפרק הרביעי, דן בסיפורים שנכתבו בארץ־ישראל, ומדגיש שעלייתה לא הביאה עמה שינוי בנושאי סיפוריה, בדמויות, ברקע ובהווי, שנשארו צמודים לעיירה הליטאית. לעומת זאת הוא מבליט את התהליך, המתחדד במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה, של זניחת הסנטימנטאליות, הפתוס, הישירוּת, ואימוץ הפואטיקה של האיפוק, הכיבוש ודרכי העקיפין של התיאור. הוא מדגיש, שעל אף קבלת־הפנים העוינת שלה זכה סיפורה הראשון בארץ, בגלל ‘הגלותיות’ שבו, לא נכנעה ללחץ החברתי, התעלמה ממנו, והמשיכה כל חייה לכתוב בארץ־ישראל את סיפורי העיירה הליטאית. פינת־עולם זו נהפכה למרכז ההוויה האנושית, ובה התרחשו המאורעות היסודיים בחיי האדם.

בתקופה זו, במיוחד לאחר קבלת הפנים הנלהבת שלה זכו סיפוריה לאחר המלחמה, מתגבשת השקפת־העולם הא־היסטורית והמחזורית, שבה הצער של היחיד, עם כל העצב שבו, הוא חלק מהמחזור הגדול, מסידרו־של־עולם, שאין לאדם שליטה עליו. מרגע שהתגבשה השקפת־עולם זו, כל מה שהתאים לה נכלל וכל מה שחרג ממנה סולק בלא־רחמים. מרגע שהצליחה לתאר את עולמם של הנדכאים ללא סנטימנטאליות יתרה, ללא האשמה זועקת, ומצאה את הטון המאוזן הנע בין הזדהות לשמירת־מרחק, כגון באמצעות נקודת־התצפית של ילדה־מספרת – כשרו בעיניה הסיפורים. זווית־ראייה זו צפנה בחוּבּה גם אפשרויות של הֲזָרָה, חידוש־הראייה וריענונה.

וכן, מרגע שהצליחה להיחלץ מן הסיפור הגובל באנקדוטה, ולמצוא את המזיגה המתאימה בין החוויה האישית, הלאומית, והאנושית־כללית, מצאה את עצמה ואת מקומה.

הוויתור על המחאה הישירה ועל המלחמה המיידית הוא ויתור שלכאורה, לטובתה של המלחמה הסמויה והמאופקת אך היעילה לטווח־ארוך. נפסלו הסיפורים גדושי־הצרות והסבל, שאינם יוצרים את מידת־ההזדהות הרצויה ומשאירים את הקורא מרוחק, לטובת הסיפורים המאופקים, שהם המוצאים את המסילות ללב הקורא, הנכבש להם ולקיפוח האנושי שאין־לו־תקנה, העולה מתוכם.

הצורך להתגדר בידיעת פסוקים ולהוכיח את עצמה בחידודים לשוניים חריפים נעלם, ואת מקומו תפס המשפט הגמיש והמוסיקאלי, השומר על קשריו עם הפסוק המקראי, אבל מפרק אותו באמצעות מילות־פנייה ושינוי הגוף והופך אותו בכך לאישי. נמצאה הטכניקה שתקשר בין הסיטואציה בהווה לבין מקבילתה המקראית, ותהפוך את המאורע המסופר למאורע מיתי על־זמני, החוזר על עצמו תמיד בשינוי השמות והמקומות. סולקו מרבית הסממנים הספציפיים האישיים, שהוחלפו ביסודות הראשוניים הבונים את הקיום האנושי. דמויות האב והאם נהפכו מדמויות פרסונאליות־ביוגראפיות, לדמויות א־פרסונאליות, הלקוחות מן הביוגראפיה האנושית המשותפת במימושה היהודי.

בשנת תרפ"א תמה תקופת ‘הסמרטוטים’ – כפי שכינתה את סיפוריה הראשונים – והחלה תקופתה סיפורים הבשלים, שהקנו לה את מעמדה בעולם הספרות. סעיף מיוחד מוקדש, בסיומו של פרק זה, לתרגומיה בשנים אלה, שטרם נחקרו.

בחמישה פרקים אלה מונחת לפני הקורא המחצית הראשונה של חייה ויצירתה, המזמינה המשך: בניית המחצית השנייה; התמודדות מחודשת עם יצירתה המכונסת לאור המחצית הגנוזה שנחשפה כעת; השוואת דרכה עם אלה של בני־דורה; בדיקת ההשפעות עליה ושלה; השוואת נוסחים; הפואטיקה של סגנונה והתגבשותה; דרכי אפיון הדמויות; התגבשות השקפת־העולם; הזיקה למקורות; מקומה בספרות יידיש; היחסים בין הביוגראפיה והיצירה ועוד.

אין ספק שיש מקום גם לבחינה מיוחדת של הקשיים שהיו מנת־חלקה כאשה־סופרת בראשית המאה העשרים, במזרח־אירופה ובארץ־ישראל בהשוואה לחבריה הסופרים, ולהערכת חשיבותה כמי שסללה את הדרך לאחרות שבאו בעקבותיה. תשומת לב מיוחדת יש להקידש לשאלה, השנויה במחלוקת, אם אכן יש בסיפוריה מאפיינים נשיים מובהקים, שרק יד אשה יכולה לעצב אותם, או שמא אין בהם ייחוד מסוג זה, והיד־הנשיית שכתבה אותם היא עובדה בעלת מעמד שווה לעובדות־החיים האחרות: המוצא, המשפחה, הבריאות, ארץ־ישראל.

*

חובה נעימה היא לי להודות, לאבנר הולצמן, שסייע לי בהבהרת הפרטים הרבים שמהם ניבנה המחקר, והעיר את הערותיו המאלפות; לחיה הופמן, שעזרה לי במיוחד בשלבים הראשונים של איסוף החומר; לפסיכולוג הפרופ' הנס קרייטלר, שהעמיד אותי על הבעייתיות שבניתוח הפסיכולוגי של אישיות הסופרת; לבני המשפחה משה פדה ז“ל ויבל”א פרופ' ברוך פדה, שהעמידו לרשותי את ארכיון המשפחה וסייעו לי בהכרת תולדותיה; לגב' חוה צבי, בתו של משה בן־אליעזר, שהעמידה לרשותי את יומנו האישי של אביה, ובעזרתוֹ אפשר היה לחשוף אותה פרשת אירושין עלוּמה. יבואו על התודה גם אליעזר פודריאצ’יק ולִילה הולצמן שסייעו לי בכל הקשור ביידיש וברוסית; יעקב קבקוב ושלמה נש, חוקרי הספרות העברית בארצות־הברית, ואברהם נוברשטרן, שסייעו לי באיתור סיפוריה בעיתונות יידיש ובארכיון ייוו“א בניו־יורק, ותלמידתי עפרה יגלין, שהוסיפה מסמכים ובמיוחד תמונות לחומר המצטבר. לעזר רב היתה לי גם עדותה של אילה הכהן־ברש, שהכירה מקרוב כילדה את בני־הזוג, וכן תודה לכל הרבים שסייעו לי בהכרת אישיותה של דבורה בארון והפרטים הקשורים בחייה וביצירתה, וביניהם ידידי אוריאל אופק ז”ל.

תודה מיוחדת לאנשי הארכיונים, שהעמידו לרשותי את החומר הקשור במחקר זה: דב בן־יעקב מנהל ‘גנזים’; רפי וייזר מנהל מחלקת כתבי־היד בבית הספרים הלאומי בירושלים; אברהם ליס מנהל בית שלום עליכם, וכן אנשי הארכיונים בבית־התפוצות ובמכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל־אביב.

תודה מיוחדת למורי ועמיתי דן מירון שקישר ביני לבין מוסד ביאליק, וחלקו רב ביוזמה זו וכן לאברהם שלוין, איש־ההוצאה, שליווה את תהליך הכתיבה הממושך בסבלנות ובאורך־רוח נוסכי ביטחון.

אייר תשמ"ו

 

פרק ראשון: תולדות חיים – עד העלייה לארץ־ישראל (כסלו תרמ“ח–כסלו תרע”א)    🔗

א. בת־הרב    🔗

דבורה בארון נמנית עם אותה קבוצת סופרים עבריים, שנולדו למשפחות רבנים וגדולים בישראל, כמוה כמיכה יוסף ברדיצ’בסקי, אורי־ניסן גנסין, ש' שלום ויעקב הורוביץ. עובדה זו הטביעה את חותמה על חייהם ויצירתם. בשל היותה אשה, המחוייבות המשפחתית להמשיך את השושלת ולרשת את כסא הרבנות העובר מדור לדור, לא היתה קיימת במתכונתה הרגילה אבל לא נעלמה אלא שינתה פניה. שינוי זה בא לידי ביטוי באכזבה על המעמד הנחות שנולדה לתוכו כאשה וכיהודיה, בתפקידים המישניים שנועדו לה בגלל מינה וביחס הסביבה אליה. כדי להשיג חינוך, מעמד ותפקידים שווים לאלה של הגברים, היה עליה להיאבק קשה על מה שהיה בבחינת מובן מאליו בשבילם. אבל אווירת הבית שבו נולדה היתה אוהדת ומעודדת אם בסיוע ובעידוד פעילים ואם בהסכמה שבשתיקה.

אביה של דבורה בארון היה הרב שבתי־אליעזר בארון, רב העיירה אוּזְדָה אשר בפלך מינסק, ברוסיה הלבנה, סמוך לגבול ליטא.

יהדות ליטא נודעה בישיבותיה, בלמדניה ובאווירה הלמדנית המאפיינת אותה. התרכזה בה ההתנגדות לתנועת החסידות, והיתה בה פעילות רבה של תנועת ההשכלה, ואף הציונות התבססה היטב בתוכה, יחד עם מפלגת ה’בונד', ופעילות ערה ותוססת של ארגונים לאומיים וסוציאליסטיים מרובים. הזרמים והתנועות החדשים, השתלבו במסורת של מוסדות דת, ארגוני חינוך וצדקה מרובים, שאפיינו מאז ומקדם את יהדות ליטא⁵.

דבורה בארון נולדה באוזְדה בי"ח בכסלו תרמ"ח (4.12.1887) לאמה שרה ולאביה שבתי (שפסיל) אליעזר בארון[^א6]. היא היתה השלישית בילדי המשפחה. קדמו לה, הבת הבכירה **חיה־רבקה** אמם של אליהו פדרסקי[^א7] ופרופ' ברוך פדה; **בנימין**, שהיה רופא, שירת כקצין רפואה בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה ונפטר במרחקי רוסיה ממגיפת טיפוס־הבהרות, שבה חלה, תוך כדי טיפול בחולים[^א8]. אחריו נולדה **דבורה**, שבינה לבין אחיה בנימין היו קשרי־קירבה מיוחדים, והשפעתו עליה היתה רבה. על מותו לא התנחמה כל ימי חייה. דמותו הונצחה ברבים מסיפוריה. אחריה נולדה **צפורה**, שנישאה לרב לוין ונפטרה שנתיים לאחר נישואיה. בתה של דבורה בארון נקראה על שמה.

אחרונה נולדה האחות חנה, שהיתה מורה בבית־הספר של חברת ‘תרבות’, היתה אידישיסטית ונספתה בשואה. נראה שאחות זו היתה אהובה במיוחד על דבורה בארון. את סיפורה ‘הארז הנפלא (מספורי זקנתי)’ (1905) הקדישה לה, ושמה הוענק לדמות־המספרת ברבים מסיפוריה.

במשפחה היו עוד שני בנים שמתו בצעירותם, ועל אף גילם הרך יצא להם שם של גאונים.

דמותו הנעלה של האב־הרב כאיש־רוח וכמורה דגול לבני עדתו, שוקעה בכמה מסיפוריה של בתו, כמו גם דמותה של אמה ושל בני־משפחתה האחרים. אבל אין הסיפורים השתקפות ישירה של קורות חייה. כך, למשל, כתבה הבת, צפורה, לבן־דודתה אליהו פדרסקי, שעמו היתה בקשרים קרובים במיוחד, בתגובה על רשימתה של יהודית הררי:

“ברשימתך זו כותבת את ש’דבורה נולדה בת שנייה למשפחה. הסבתא והאם היו מאוכזבות מהולדת הבת, כי רצו בבן ממשיך בשלשלת הרבנות, אך הרב ניחם אותן באומרו שגם לרש”י נולדו בנות' וכו'. עוד כותבת את שדבורה היא ‘משלשלת רבנים בת 13 דור’.

בתור קרוב משפחה (בן־אחותה של דבורה בארון), רצוני להעיר לך שכל הפרטים הנ"ל הנם מסולפים בתכלית. לרבנית – אם־דבורה – היו גם בנים, וכאשר נולדה דבורה, היה לה אח קשיש ממנה בארבע שנים. כפי שאני מבין ‘שאבת’ את ידיעותיך אלה מסיפוריה של דבורה בארון: ‘היום הראשון’ ו’גניזה'. אולם, הן תודי, גבירתי, שאין להסתמך על חומר ספרותי־בלטריסטי, ולהשתמש בו כחומר עובדתי ביוגראפי.

רוצה אני לקוות שהשגיאות הנ“ל תתוקנה על ידיך”⁶.

באותו מכתב מעירה צפורה באזני בן־דודתה: ‘היא גם כותבת על אמי, שהיתה משלשלת רבנים בת שלושה־עשר דור. מהיכן שאובה ידיעה זו?’

הרב שבתי־אליעזר בארון נפטר, כנראה, בקיץ 1908 ממחלת השחפת, והאם, שרה, שהיתה בת־ליטא פירנסה את המשפחה. היתה זו אשה חכמה, חזקה ורבת־פעלים. אם כי לא ידעה רוסית, היטיבה להסתדר עם האיכרות בשוק, מכרה שמרים ונרות, כחלק מירושת ‘חזקה’ שלה כאשת הרב. כשנתאלמנה בתה הבכירה חיה־רבקה, ונשארה עם שישה ילדים, עזרה לה לגדלם, וכולם אכן קיבלו השכלה גבוהה.

על סבו ועל אווירת הבית, כתב נכדו אליהו פדרסקי, שזכה להכירו ‘ולהתרשם עמוקות ממאור פניו ומפניו הזוהרים’, בשעה שגר בבית באוזדה למעלה משנה⁷:

“סבא, הרב שבתאי ז”ל, היה לא רק אב הבית וראשו, אלא הוא היה האספקלריה המאירה של הבית והמשפחה. הוא היה המורה והמדריך המוסרי של הבנים (מלכתחילה) אח“כ של בנו יחידו ובנותיו. סבא היה מלא וגדוש בידיעות מהתורה, התלמוד, הרמב”ם, כל מיני חידושי תורה, שגם הוא הוסיף נופך משלו בחידושיו. בקיצור, סבא נשא את ‘האוריתא’ בתוך לבו ונפשו. ממנה הוא שאב תמיד, אפילו בחיי החולין וחיי היום יום שלו.

סבא היה תמיד מוצא פנאי בשביל להתעניין על מצב הילדים בבית. במבט אהבה, או בלטיפת יד על ראש הילד, היה תמיד מרגיע אותו ומביא אותו לידי אושר."

האב השאיר אחריו ספר בכתב־יד, שהיו בו דרשות לשבתות ולמועדים וחידושי תורה, ובנימין, שהיה בקי בש"ס ובפוסקים היה צריך לערוך אותו ולהוציאו לאור. אלא, שבימי מלחמת העולם הראשונה, בשעה שגורשה המשפחה מביתה ועברה למינסק, ועם עליית הבולשביקים לשלטון, הוחרם רכושה של המשפחה בעקבות הלשנה, והספר נשרף.

הרבנית שרה בארון, שגידלה את ששת ילדיה של בתה הבכירה וביניהם גם את אליהו, היתה, לפי עדותו, ‘נשמת הבית והמשפחה’. מזכרונותיו, מצטיירת אשה ‘רבת ערך וחריפת שכל, בעלת בטחון עצמי רב’. היא נתנה ‘יד חפשית לבעלה הרב ואח"כ לבניה שגדלו ללמוד כאוות־נפשם’. היא שדאגה לנישואי הבת הבכירה בגיל שבע־עשרה, ברדושקביץ בשנת 1899, והיא שדאגה שמעמד הרבנות יישאר בידי המשפחה לאחר מות בעלה, באמצעות נישואיה של הבת צפורה לרב לוין, שהיה מבאי ביתה, וירש את מקומו. היא שאיפשרה לבנימין ולבנות האחרות להמשיך בדרכים שהיתוו לעצמם. הבת צפורה, קיבלה עליה את הדין, נישאה לרב לוין למען טובת המשפחה ומשום שחשבה שזה היה גם רצונו של אביה ז“ל. פרנסי הקהילה בנו לזוג הצעיר שני חדרים ליד בית הרב הישן, והרבנית האם נשארה בביתה הקודם, וניהלה את העניינים כבימי חיי בעלה. אלא ששנתיים לאחר נשואיה, בשעה שהתחזק מעמדם בעיירה, נפטרה צפורה, לאחר שחזרה עם חברותיה מרחיצה בנהר⁸. שרה בארון עברה לביתה של בתה הבכירה חיה, ברדושקביץ, היא עיר מולדתו של מ”צ מאנה וסייעה לה, לאחר שנתאלמנה לנהל את ענייני הבית, שנהפך כעת למרכז המשפחה⁹. האם נפטרה בגיל תשעים ברדושקביץ, שכן לא רצתה לעלות ארצה עם יתר בני המשפחה.

גם אם זכרונותיו המאירים של אליהו פדרסקי על סבו והליכות ביתו, יש בהם התרפקות נוסטאלגית, והם מושפעים מסיפוריה של דבורה בארון, ניכרים דברי אמת, והם משקפים נאמנה את אווירת הבית הפתוחה והסובלנית.

כדוגמה לאווירת הסובלנות בבית, מביא אליהו פדרסקי את יחסו של האב לספרי ההשכלה העבריים, שבנו בנימין היה מקבל ממינסק ו’סבא היה נוהג לקחת את הספרים העבריים ולקרוא בהם. פעם הוכיח את בנו על קראו ספרים חיצוניים – הרי גם אתה קורא בהם, אבא – טען הבן – נכון, בני – אמר סבא – אך לי אין הם עלולים להביא נזק, מה שאין כן לך'¹⁰

אין ספק שאחווה זו שבין הבנים להוריהם ובינם לבין עצמם, השפיעה על יחסם לבית אביהם, לעיירתם, לעברם ולמורשתם והיא ניכרת במיוחד בסיפורי הבת־הסופרת. יתכן, שבכך אחד המפתחות להבנת עולם סיפוריה, הטבוע כולו בחותם הגעגועים לעיירה הליטאית, שבו מתואר בית אבא בחנינה רבה, מבלי להתעלם מן הביקורת על דרכו־של־עולם ועל אי־הצדק הטבוע ביסודו. דרכה היתה שונה מזו של אותם סופרים, במיוחד בדור הקודם, שגדלו בבתים שבהם רב היה המתח בין אבות לבנים, ההשכלה היתה אסורה, ומי שנתפס לה גורש ונותק ממשפחתו ומהחברה היהודית בעיירה.

דומה, שלא מיותר הוא לחזור ולהדגיש, שכאשר מדובר בחינוכה של בת, הרבותא שבהאזנה לצרכיה הרוחניים, גדולה פי כמה, גם במשפחה שבה שוררת הבנה. היא צריכה להיאבק על מה שהוא מובן מאליו בשביל בן. אמנם, מאבקה של דבורה בארון לעצמאות ולמימוש עצמי בלימודים, הוכתר בהצלחה, אבל לא היה קל. עקבותיו ניכרים בעיקר בסיפוריה הראשונים, כמו גם אי־השלמתה עם מעמדה הנחות מלכתחילה כילדה וכאשה, ומרירותה הרבה על חוסר זכויותיה בדת ובחברה היהודית (‘הרחמניה’, ‘קדישה’, ‘גניזה’).

בית האב־הרב, שבו דנו בנישואים ובגירושים, במריבות שבין אדם לחברו, ופסקו הלכה בשאלות הנוגעות לכל ענייני החיים, היה מרכז חיי היום־יום בעיירה. הכל נדון בגלוי, ללא הסתר מילדי המשפחה, ולכן אפשר היה למספרת לראות בו לימים את מרכז העולם. בעיירה ובבית האב מתרחשים הדגמים היסודיים של החיים, נמשכת הרציפות ומתקיימת השלימות, בו מתגלה המחזוריות הביולוגית של החיים בכלל, של החיים היהודים ושל היחידה המשפחתית במיוחד.

היה זה האח בנימין, הגדול ממנה בארבע שנים, ששימש כעדותה של הבת צפורה כ’מדריכה הרוחני האמיתי'. הוא, שהיה בקי בש"ס ובפוסקים אבל גם בספרות ההשכלה הרוסית והעברית, היתווה את הדרך לאחותו ברוכת־הכשרונות כמותו, שיתף אותה בעולמו הרוחני ופילס לה את הדרך לעצמאות אישית ורוחנית. הוא ששיכנע את הוריו, ובמיוחד את אביו, לאפשר לה להצטרף אליו לעיר הגדולה בקבלו על עצמו את האחריות עליה.

שיתוף הפעולה בין האח והאחות היה הדוק מאוד ומן המפורסמות, ולא פעם כתבו אליו אנשים מכתב המיועד אליה, ולעיתים ענה במקומה.

צירוף נדיר זה של הורים־מבינים, של אח שהוא גם מדריך־רוחני ושל נערה ברוכת־כשרונות, תאבת־דעת ונחושת־החלטה, הוא שאיפשר את עצם קיומה של סופרת עבריה בת־רב, שלשונה העברית ובקיאותה במקורות טבעית ובסיסית. הפתרון לחינוכי היהודי־עברי כנער נמצא בפשרה־מחוייבת־המציאות, שלפיה החינוך היהודי אמנם ניתן לה אבל מבלי להפר במשהו את המקובל והמוסכם. ב’חדר' שקיים אביה הרב בבית המדרש הישן שבאוזדה, מקום־כהונתו, ושבו למד גם בנו בנימין, למדה גם בתו דבורה. היא היתה יושבת לבדה בעזרת הנשים, וממקומה זה היתה מקשיבה לשיעור, ואף שואלת את אביה או אחיה כל דבר קשה לה, שנתקלה בו בלימודיה העצמאיים¹¹.

בדרך זו רכשה את בקיאותה ב’עין־יעקב', במדרש ובמישניות, ולמעשה, למדה תורה כנער לכל דבר. רבקה אלפר מספרת מפיה בזכרונותיה, כי בגיל שתים־עשרה, בשעה שאביה הרב נעדר מביתו, מילאה את מקומו ופסקה הלכה בשאלה שהגיעה אליה, ואביה אישר פסיקתה זו. וכן היא מעידה, שבכל עת היתה שומעת מפיה דבר־תורה, איזה חידוש מן המדרש או שלה עצמה¹².

במיוחד רבתה השפעת התנ“ך עליה, שהיתה חוזרת וקוראת בו בכל עת, וספגה אותו לתוכה על תכניו וסגנונו. על חווית הקריאה בתנ”ך וההזדהות עם מה שנראה לה בו כמבטא את הלך־נפשה והרגשתה, יעיד הסיפור המוקדם ‘ביער’ (תרס"ד).

ב’חומר לביוגראפיה' שכתבה בתה צפורה מסופר, כי כבר בגיל שבע כתבה מחזה ביידיש, ששמות גיבוריו ועלילותיו היו שאובים מסיפורי־האהבים שאחותה הבכירה היתה קוראת ביידיש, ובגיל שתים־עשרה כבר כתבה סיפורים בעברית.

שני סיפוריה הראשונים שפורסמו – ‘משיחות במרכבה’ ו’משיחות חסידים' – נכתבו, כנראה, עוד בשעה שהיתה בבית הוריה באוזדה, ונדפסו ב’המליץ' (ניסן תרס"ב) בעריכתו של האחרון בעורכיו ליאון רבינוביץ.

ב. תקופת הלימודים והנדודים (תרס“ג–תרע”א)    🔗

קשה לדעת פרטים מדוייקים על תקופה זו. המקור העיקרי הוא הכתובות והתאריכים במכתבים שנשלחו אליה ובאלה המעטים שנשתמרו ששלחה לאחרים. סיוע נוסף לשיחזור תקופה זו נמצא בכתבי־העת שבהם השתתפה, ובזכרונותיהם המעטים של מי שעמדו עמה בקשרים באותן שנים.

התמונה הכללית המצטיירת מתקופה זו שנמשכה שמונה שנים (תרס“ג–תרע”א) היא של מעברים תכופים ממקום למקום, ממישרה למישרה, ברדיוס גיאוגראפי מוגבל של עיירות ליטא השונות, במחזוריות של הוראה ויציאה לחופשה לסירוגין. המקומות הנזכרים במכתבים הם: מינסק (שם גרה עם אחיה בנימין), קובנה (אצל משפחת גינצברג, ואחר־כך אצל משפחת בלומנטל בבית ברמסון), רדושקביץ (בית אחותה הבכירה חיה־רבקה, ומקום מגורי אמה לאחר מות האב), מריאמפול (בבית פריימן ובבית ברודוביץ), וילנה (בה ביקרה בקיץ תרס"ט), וילקובישקי במחוז סובאלסק (בבית משפחת קאמבר). המשפחות שבביתן עבדה היו תמיד משפחות חשובות ואמידות.

1. מינסק (תרס"ג)

השלב הבא ב’ביוגראפיה הקלאסית'¹³ של דבורה בארון כסופרת עבריה, היה שלב היציאה ללימודים בעיר הגדולה, והתחנה הראשונה היתה עיר־הפלך מינסק בעקבות האח בנימין. הוא, שבתחילה הכשיר עצמו לרשת את כסא־הרבנות בעיירה, ואף עמד לקבל ‘סמיכה’ לרבנות, נתפקר ויצא להשתלם בלימודים־חיצוניים. דבורה בארון היתה אז כבת חמש־עשרה. אין ספק, שהיה זה צעד נועז ויוצא־דופן של נערה צעירה בת־רב, ורק בזכות אחיה, שעמו גרה בחדר אחד, והאווירה המיוחדת במשפחה, עברה יוזמתה ללא קרע בתוכה.

קהילת מינסק¹⁴ מנתה בשנת 1904 53,000 יהודים, שהיו 57.9% בתוך כלל האוכלוסיה. מינסק היהודית מילאה תפקיד ראשון במעלה בתנועת חיבת־ציון, וגם המקרה הראשון של ‘הגנה עצמית’ בתולדות יהודי רוסיה התרחש בה (1897). גם תנועות הפועלים היהודיות היו פעילות מאוד בעיר זו, ובראשן ה’בונד' שמרכזו היה בתוכה. בשנת 1902 התקיימה בעיר זו ‘ועידת ציוני רוסיה’ שהיתה המאורע הגדול ביותר בתולדות התנועה הציונית במינסק. מינסק התפתחה כמרכז חשוב ליצירה עברית ולתחיית הלשון העברית כלשון מדוברת, ובהשפעת המגע ההדוק עם ארץ־ישראל, חדרה ההברה הספרדית. לימוד הלשון העברית במינסק הקיף אלפים ונהפך לתנועה עממית שכללה גם יהודים סתם, שלא היו חברים בשום פלג ציוני מאורגן. התרכזו בה מורים רבים לעברית, והיתה בה מערכת רחבה של חינוך עברי.

על רקע זה, קל להבין את יציאתם של האח והאחות דווקא למינסק, את כוח המשיכה שהיה לה ואת אפשרויות הקיום שמצאו בה, ובעיקר את חשיבותה בעיצוב תודעתם הציונית.

במינסק הכינה דבורה בארון את עצמה לכניסה לגימנסיה, באמצעות לימוד עצמי, והתפרנסה ממתן שיעורים פרטיים, הכל כנהוג באותם ימים, אלא, כשהמדובר בנערות, היו בכך חידוש והעזה מרובים.

מאותה תקופה ראשונה שבה גרו בנימין ודבורה יחד, נשאר מכתבו של אביהם אליהם, שממנו מתגלים פרטי היחסים ביניהם. המכתב, מסוף אלול תרס"ג, כתוב בעברית שוטפת, שניכרים בה שרידי מליצת הסגנון הרבני. מטרתו, לברך אותם לקראת השנה החדשה ולדאוג לקשר המכתבים הרצוף ביניהם:¹⁵

“עמ”י [עזרי מעם יי] עש“ו [עושה שמים וארץ] יום ג” פ" נצבים תרס“ג לפ”ק פה אוזדא יצ’ו [ישמרה צורה ויחַיֶהָ].

לבני היקרים והחביבים עד לאחד ד" עליהם יחל (?) [אולי: יתן חסדו לעולם] אמן.

אדהשט [אחרי דרישת שלומכם הטוב] באהר [באהבה רבה] ואע [ואלהים עמכם]

תמה תמה איך כבה אצלכם את זיק האהבה הטבעי

הנטוע בלב בנים להֹריהם ולצער אותם ולמנוע מלכתֹב (?)

אבל מה שעבר אין (?) ועל להבא בני היקרים באתי לבקוש (?)

באחרית שנת השביעית שלא תשמוט אצליכם שום דבר

ותכתובו מכל דבר הנשמע אצליכם ויהי' לנו לעונג ולנחת

הפשילקע [ברוסית: חבילה] שלחתי אתמול וד' יתן שתאכלו ברוב נחת

אמכם שתחי' (?) עדיין בסלוצק ואי"ה כשתבוא נשלח

לכם מעות שהוא העיקר ואדות הבריאות של שבד (?)

לפי הטעלעגראמע ששלחה אמכם הוא בסכנה

ועבודה גדולה עבדה עירינו שר' יונה הנוסע לנעגארעל שבק חיים לכל חי

ועשה עליו הספד גדול כמספד על האחת הערל [?]

הידוע והי' שמחה גדולה בעירינו יותר חדשות

אין וד' יתן לכם בני היקרים שנה טובה ומתוקה

כנפש אביכם המעתיר בעדכם שבתי באראן."

זהו מכתב רצוף אהבה לבנים במרחקים, של אב הדואג לשמירת הקשר עמהם, מספר להם על החדשות במשפחה ובעיירה, שולח להם מעות וממתקים, לסייע להם ולהטעימם טעם הבית. אין פלא, שבמצב יחסים כזה במשפחה, נצרה דבורה בארון את זכר אביה בלבד, ותארה אותו כמעט בכל סיפוריה, כדמות־מופת וכאדם־המעלה, שבעצם הופעתו משרֶה אווירת שלווה ונוסך תקווה ובטחון (‘היום הראשון’).

2. קובנה (סוף תרס“ג–ראשית תרס”ז)¹⁶

בקיץ שנת 1903 עברה דבורה בארון ממינסק לקובנה, יחד עם אחיה או בעקבותיו. בתקופה זו מופיע שמה של משפחת גינצבורג ברחוב וילקומיר על הגלויות המיועדות לה, וקרוב לוודאי שגם כאן התפרנסה משיעורים פרטיים וחסכה כסף לשם כניסה לגימנסיה.

בקובנה התחזקו קשריה עם עורכי כתבי־העת וסיפוריה בעברית וביידיש התפרסמו דרך־קבע בעיתונות התקופה. בשולי תשעה מהם, שנדפסו ב’המליץ‘, ב’דער טאג’ וב’הצפירה‘, נרשם שם העיר ‘קאוונא’. החל מתקופה זו נשמרו בארכיונה ב’גנזים’ ובארכיונים אחרים מכתבים מאת סופרים, עורכים וקוראים התובעים ממנה סיפורים, מגיבים על מה שכתבה ולמעשה ‘מספחים’ אותה בשמחה ובהתלהבות לחבורה הקטנה של הסופרים העבריים כאשה יחידה בתוכה.

עדות ראשונה לכך, במכתבו של י"ל פופס (בן־ישראל), שנתמנה באותו זמן לעורך החלק העברי של ‘הזמן’ ושל ‘די צייט’ בווילנה, מיום 6.1.1906, השואל לדעתה:

“הודיעיני, איזה רושם עשה על הקהל בכלל ועליך בפרט ז’בוטינסקי בנאומו. ראיתי פה – וגם דברתי אתו – את הד”ר נחמן סירקין, אבל אל תפרסמי את הדבר, כי הוא כאן קצת ‘אינקאגניטא’…"¹⁷

ישיבתה בקובנה לא היתה רצופה ובחודשי הקיץ ובחגים היתה חוזרת לבית ההורים באוזדה, או לבית אחותה ברדושקביץ, באופן שהניתוק מהמשפחה לא היה מוחלט¹⁸. כך, למשל, הגיע שימעה אל פ' פודימאן, שהציג את עצמו כמחבר ‘חזון ושיר’ ומוציא לאור של מאסף ‘הפרחים’ בבריסק. הוא התלהב מסיפוריה, וכתב לאביה ‘הרב הגאון וכו’ מר ר' שבתי באראן נ“י האב”ד באוזדע' אם משום שבאמת לא ידע כתובתה, אם משום שחשב שפנייה כזו אל אשה צעירה צריכה להיעשות בידיעתו ובהסכמתו של אביה. היה זה בראשית תרס"ז [חותמת הדואר: 19.11.1906]:

“לכבוד הרב הגאון וכו' מר שבתי באראן נ”י, האב“ד באוזדע הנני מבקש את כבודו בזה, להודיעני תכף את הכתֹבת הנכונה של בתכם הסופרת רבת הכשרון מרת דבורה באראן ת”, יען כי נכון אני לבוא אִתה בכתובים אודות ענייני ספרות¹⁹."

זוהי דוגמה טיפוסית לקבלת הפנים הנלהבת, שהיתה מנת חלקה של המספרת הצעירה והמתחילה על ידי קהל הקוראים, העורכים והסופרים, כשמאחוריה העידוד והתמיכה של בית־ההורים.

ביטוי להרגשת האחווה שחשו כלפיה הסופרים הצעירים, ניתן במכתבו הנרגש של צ"ז ויינברג, שהיה באותו זמן מורה צעיר בסובאלקי, ומספר בראשית דרכו. הוא מכנה אותה ‘אחות לעט!’, מתאר את מצבו הרע כמורה ‘בלי שום אמצעים של מחיה’ כמי שאינו מסוגל ‘להתרפס ולהשפיל את כבודו’ ולהיכנס ל’התחרות הבזויה' על קבלת שיעורים פרטיים – ‘לקחים’ – בלשונו – ופונה אליה כ’אחות' ‘לבוא לעזרתי ולהמציא לי ידיעות מפורטות’ בעניין מצב ההוראה בקובנה²⁰. על מכתב זה באה תשובתו המפורטת של האח בנימין מקובנה, מיום 30.3.1907, שממנה גם מתגלה, ש’מקום מגורי אחותי הוא כעת מאריאמפול בבית דוד פריימאן'²¹.

גורלה היה שונה מזה של סופרי ישראל הצעירים האחרים שהוכרחו להתפרנס ממתן שיעורים פרטיים, והרגישו עצמם עלובים, בזויים ומושפלים, גם בכך שבתוקף היותה אשה, נתפס עיסוקה זה דווקא כביטוי ליכולת, לעצמאות ולכוח. היא שימשה כמורת־בית במשפחות אמידות ומיוחסות, ונמנעה ממנה אותה השפלה שהיתה מנת־חלקם של רבים מחבריה לגורל.

רישומו של מקצועה זה ניכר אך במעט בסיפוריה באופן ישיר, אולם רישומו העקיף רב. רגישותה להבדלי המעמדות שבין המעבידים לעובדים, בין המנצלים למנוצלים, התחדדה בעקבות היכרותה עם העשירים, והסתייגותה מהם התגברה. אורח־חייהם תואר מתוך עמדה עויינת ברבים מסיפוריה (‘עגמת־נפש’; ‘שומן’; ‘רֶשע’).

3. מריאמפול (ראשית תרס“ז–תרס”ח)

מריאמפול היתה אחת הערים הנאורות בליטא עוד בימי השלטון הצארי. הגימנסיה הרוסית הממשלתית לבנים קיבלה תלמידים יהודים רק לפי מיכסה של 10%, אך לבחינות חיצוניות (אכסטרנה) יכלו לגשת צעירים יהודים ללא הגבלה [– – –]. היתה בעיר גם גימנסיה רוסית פרטית לבנות, בעלת זכויות ממשלתיות. צעירות יהודיות נהרו אליה מקרוב ומרחוק (עם חניכות גימנסיה זו נמנית גם הסופרת דבורה בארון). הנוער היהודי למד בעיקר בחדרים מהטיפוס הישן, אבל תנועת התחיה הלאומית גרמה לשינויים רבים אף בשטח זה²².

במריאמפול (כיום קפסוקאס) למדה דבורה בארון בגימנסיה הרוסית לבנות, התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים והמשיכה לכתוב ולפרסם סיפורים שנתקבלו בהתלהבות כללית גדלה והולכת. הכל רצו להתכתב עמה, להיפגש עמה, להכירה מקרוב, להזמין אותה להתארח אצלם, והשמועה עליה עשתה לה כנפיים.

מתשובתה מיום 15.4.1907 על הזמנתו של צ"ז ויינברג (במכתב שלא הגיע לידי), להתארח בביתו בסובאלקי, מצטיירת תמונת־מצב שלה באותו זמן:

“רב הוא מספר המכתבים שאני מקבלת מאחי הסופרים – [– – –] אלמלי [במובן: אילו] היתה שעתי פנויה – ודאי שלא הייתי מסרבת, אלא, לצערי, הריני עסוקה וטרודה עכשיו: לפני שבועות אחדים התחלתי מבקרת כאן [במריאמפול] את הגימנזיום. התחילו עכשיו הבחינות, ואנכי – כל־כך הרבה אני צריכה לשנן וללעוס! (זה שנתים שלא טיפלתי בלימודי הקורס)²³.”

על כך באה תשובתו המתנצלת של ויינברג [חותמת הדואר: 23.4.1907]: ‘כמובן, לא הייתי רוצה כלל שתבואי לסובאלק בשעה ש“את” טרודה, רצוני היה שתבואי “לעת מצוא”, היינו לאחר הבחינות, בעת שתהיי חפשיה ופנויה מעבודה’²⁴. המרכאות המקיפות את לשון הפניה ‘את’ מעידות, שעדיין לא הרגיש הכותב את עצמו קרוב דיו עד כדי לפנות אליה בטבעיות בגוף שני.

מתח הבחינות ולחצן, ובמיוחד הפחד מכשלון, מצאו לימים את ביטויים הספרותי בסיפור ‘בחינות’ (תר"ע), המשקף את הווי ה’אקסטרנים‘. בסיפור זה הוגדלו הממדים והועצמו, והבחינות שוב אינן בחינות כניסה לגימנסיה אלא ל’חיים’ עצמם. בהגדלה זו יש לבניין־הגימנסיה תפקיד חשוב, כמייצגו של העולם הקשוח, העויין, חסר־הרגשות, שהספירה האובססיבית של חלונותיו מזכירה בית־סוהר. אין ספק שביסודו של תיאור זה שוקעה חוויה אוטוביוגראפית מתקופת הלימודים בגימנסיה במריאמפול:

“ושם בחוץ משתרע לו הכרך עם כל בתיו ומחסניו, עם פבריקותיו וטחנותיו. פנסי האלקטרון זיום מבהיק בראש כל פִּנה ומבין כל כנופיות הבנינים השונים מבהירה הגימנסיה הזקופה־היהירה עם גגה המשופע־המבריק ועם כל שלש שורות חלונותיה הענקים. שלש שורות של חלונות ובכל אחת – שלשים ושניים; תשעים וששה – הרי לך מספר כולם בדיוק. וכתלים יש לה לזו אפורים ועבים, והמה – תדיר קרים, תדיר קרים. וכשאתה יוצא מביניהם וידיך על ראשך – אין לך אלא ליטול את קדקדך ולהטיחו באבנים האלמות, להטיחו עד כדי שפוך המֹח מתוכו…”

עם תום שנת הלימודים וההוראה במריאמפול, ולפני נסיעתה מעיר זו היא חוזרת ומתנצלת בפני ויינברג במכתבה מיום 21.6.1907, על ש’עסוקה וטרודה הייתי בעת האחרונה ופנאי לא היה לי לכתוב‘²⁵, וּויינברג, הכמֵה להיפגש עמה רואה את תשובתה זו כ’תירוץ’ ו’כתריס בפני התנפלות רֵעים'. במכתבו הבא [חותמת הדואר: 19.6.1907] הוא מקיפה בסידרת שאלות: ‘במה את טרודה היום? הכותבת את? הקוראת – ומה? – לאיזה מקום הנך שולחת את דבריך?’ ובה בשעה הוא מספר על עצמו בהרגשת נחת וסיפוק, שתרם לה לא מעט מכתבו הראשון של ביאליק אליו, וההערכה שזכה לה גם מסופרים אחרים (קבק), שכן ‘יותר מהנאה זו אין לנו’. רצונו העז להיפגש עמה מתנגש עם מצבו הכלכלי: ‘הרוצה את להתראות? אמרתי לך כי מצבי איננו מרשה לי להוציא כסף, ולכן לא אוכל לבוא אליך, צריכה את לדעת, כי אני את האמת אומר’. בהמשך הוא ‘מייסר’ אותה על כי היא כותבת ‘ב“לישנא שמשתמע לתרי אפי”’ בדבר כוונתה להיפגש עמו ומבטיח: ‘כמדומה לי שלא תתחרטי אם תתראה [צ"ל: תתראי] אתי’²⁶.

מכתב תשובתה לשאלותיו מיום 27.6.1907, מספק פרטים על תקופה זו בחייה:

“במה אני עוסקת?”; “הכותבת אני?” – לא! בעת האחרונה לא טבלתי קולמוסי בדיו: בשעת הבחינות הייתי עסוקה; פנאי לא היה לי, ועכשיו – הרי אני רוצה לנוח קצת; מלבד זאת הרי גם עכשיו אין אני הולכת, או יושבת בטל: בבית האדון בליומנטהאל יש לי זה, מה שקוראים “קונדיציה”; צריכה אני לדבר את בניו עברית וללמד אותם מעט צרפתית ורוסית. היוצא מדברינו הוא, שרובו של יום אני עסוקה גם עכשיו, וכשיש לי פנאי – הרי אני קוראת מעט צרפתית, או מטיילת ונהנית מזיו הקיץ.

להתראות אתך, אחי, בקיץ זה, כפי שהנך רואה, כבר אי־אפשר לי; אלא – יבוא יום!"²⁷

על תשובה זו מוכיח אותה ויינברג [חותמת הדואר: 18.7.1907]:

"צר מאד שאינך עוסקת בספרות; לפי דעתי אין תירוץ, צריך אדם לקבוע לו עתים לכתיבה, ואם אפילו, אין השראת השכינה, יתרגל לשבת אותה השעה אל שולחן הכתיבה שלו – [– – –]

כמדומה, שאצל סופר, יש תמיד השראת השכינה, ברב או במעט, אלא שהוא מתעצל לעתים תכופות."

וכן:

ובכל זאת, חפצתי מאד להתראות. איני מבין מדוע אי אפשר “בקיץ זה”?

ויינברג אינו נמנע גם מלבקרה, על שלא הזכירה במכתבה שהיא קוראת ספרות עברית, ומתנצל:

“סלחי על שאני מעיר לך על איזה דברים. טבעי טבע קנאי, בנוגע להשפה ולספרות העברית ולרוח ישראל – [– – –] אחותי, אם הנך סופרת עברית, השתדלי להיות כמו שצריכים להיות – ואז חושב אני לא תעברי בין רגע לז’רגון כמו שעשו רבים – רבים מאתנו… לִפני הסופר – אדם ויהודי!”²⁸

במריאמפול, היתה דבורה בארון פעילה כמדריכת־נוער בקרב הצעירים הציונים. במכתבה לצ"ז ויינברג מיום 18.12.1907, שבו היא כותבת אליו ‘בשם האגודה “דוברי־עברית” שבכאן’, נשתמר זכר לפעילותה הציונית. היא מספרת לו על אגודה זו שנוסדה לפני שבועות אחדים, שמספר חבריה כשלושים וחמישה וביניהם כעשרים וחמש חברות ומציעה לצרף אותה ואת האגודה שבמקום מושבו סובאלקי ל’קבוצה אחת'²⁹.

דמותה הילכה קסם על חניכיה. בארכיון של אחד מבני המשפחה, נשתמרו שתי גלויות של תלמידותיה־מעריצותיה, מתקופה זו ממריאמפול, שדאגו לשמור על הקשר עמה, עקבו אחר המוצאות אותה, עדכנו אותה במתרחש אצל ‘כל החבריא שלנו’ וחזרו והביעו בפניה את אהבתן לה³⁰.

מעריץ אחר שלה היה הד"ר ברוך בן־יהודה, לימים, מנהל הגימנסיה העברית ‘הרצליה’, יליד מריאמפול, שהיה באותה עת כבן שלוש־עשרה – ארבע־עשרה. הוא כתב זכרונות רבי־חן על ‘דבורה – מדריכת־נוער’, ובהם תאר גם את האווירה הסוערת והתסיסה הסוציאליסטית והציונית בקרב בני־הנעורים שבעיר. הנוער, שהתחלק גם חלוקה מעמדית, שהתלבט בין הגימנסיה הרוסית לבין ה’חדר‘, בין ה’בונד’ לבין הציונות, ניסה, לפי מיטב המסורת של יהדות ליטא, למזג את החינוך העברי והמסורתי עם השכלה כללית. בתוך אווירה פעלתנית זו הופיעה דבורה בארון, כמי שמבטאת בעצם אישיותה את המיזוג האידיאלי של שילוב זה.

אמנם, זכרונותיו נכתבו לאחר פטירתה, אבל ניכרת בהם חוויה אמיתית של הערצת נער למדריכת־נעוריו, והכרת־תודה על התפקיד החשוב שמילאה בחייו. ממרחק־השנים, כצפוי, היא מתוארת בתוספת נופך רומאנטי, במונחים של קסם ופלא, עד כדי סגידה קולקטיבית של כל חבורת הנערים לאישיותה:

“והנה נמצא הגואל לעדר האובד של נערי־העיירה. איני זוכר כיצד אירע הדבר, אבל פתאום נמצאנו מלוכדים סביב אישיותה המקסימה של עלמה צעירה, טובת־לב ורבת־חן, אשר הופיעה במריאמפול ושמה דבורה באראָן.”

שמה הלך לפניה עוד לפני ההיכרות עמה ובמיוחד עוּבדת היותה סופרת:

“תלמידה בגימנסיה לבָנות בעיירתנו, והיא בת רב, מאחת מעיירות ליטא וסופרת עברית. הילה זו של סופרת עברית בראשה של עלמה־תלמידה מגימנסיה – העטתה עליה מייד זוהר של כבוד והערצה, אשר הכשירו את הקרקע לתפקידה בינינו בעתיד.”

ברוך בן־יהודה מתאר את חווית הקריאה המשותפת של חבורת הצעירות והצעירים בסיפורה ‘טיול עברי’ (תרס"ד), שממש שיכר אותם:

“ימים על ימים התהלכנו כמוקסמים מן הסיפור. קראנוהו עשרות פעמים, ידענוהו על־פה ופירשנוהו בל”ב פירושים, עד כי נראה לנו כמגילת־סוד, כאלגוריה אשר חבויים בה רזין ורזי רזין על חזון הגאולה בציון, על תולדות ישראל, על מקסם־השוא של פתרון הבעייה היהודית בגלות, על מקומו של הרצל בהגשמת תקוות־ישראל וכו' וכו'.

כללו של דבר: הסיפור זיכך אותנו, והמחַברת נהפכה לאובייקט של הזייה לחֶבר נערים מתבגרים המחפשים פתרון לערגת ליבותיהם"³¹.

אין מנוס מן ההערה, שהקורא בן־ימינו, קשה לו היום להיות שותף להתלהבות מסיפור ‘ציוני’ פשטני זה, שהוא חריג אף ביחס לסיפוריה הראשונים הבלתי־בשלים של המספרת הצעירה. יש לשער, שכמו סיפורה ‘הארז הנפלא’ (תרס"ה), נכתב גם ‘טיול עברי’ במסגרת האבל הלאומי הכללי על מות הרצל (כ' בתמוז תרס"ד), שהוליד ספרות רבה ועצומה.

אין פלא, אפוא, כי בשעה שהגיעה דבורה בארון למריאמפול, נתקבלה בהערצת אין־גבול על־ידי קהל צעיר נלהב ונרגש זה. גם בעיני ההורים, שלא תמיד הביטו בעין יפה על פעולות בניהם, עמדה לה זכותה כבת־רב וכסופרת עבריה.

מקום מגוריה בביתו הדל של אחד המלמדים העניים, מגלה את תנאי חייה הקשים, אם כי בזכרונותיו של ברוך בן־יהודה, נהפך גם בית־עוני זה למקום ‘רווי חזון ואידיאלים’, וחבֶרתה, בתם הבכירה של בעלי הבית, שהיתה ‘צנומה, ננסית וקשת ראיה [– – –] אבל ענק ברוחה ובאמונתה באדם, באהבתה את הבריות ובשאיפתה לשינוי־ערכים ובנכונותה לתת יד לכל פעולה נועזת ללא חת ומורא’ – מוצגת כמו באגדות, כניגודה המשלים של דבורה בארון.

תיאורו רווי אווירה אירוטית חריפה:

“כ־25–30 נערים – רק נערים – היינו מרבים להיוועד בחדר זה. דבורה היתה לרוב שוכבת, או יושבת במיטתה, וכל כמה שאני מתאמץ להחיות בדמיון־זכרוני תמונה אחרת, אינני מצליח. חיות ובהירות מאד, אף שונות זו מזו, קמות בזכרוני תמונות פגישותינו בחדרה, ובמרכז כולן – דבורה במיטתה: לא חולה, לא כפותה לה, לא אנוסת־שתיקה; אדרבא, תמיד ערה, קשובה, פעילה.”

ניכר, שהכותב חושש שמא לא יאמינו לתמונת־זכרון זו, גם משום ששכיבתה במיטה שהיתה מוכרת לכל, נקשרה במחלתה ובאורח־חייה המאוחרים, ולכן הריהו מתאמץ לשכנע את הקורא באמיתותו של זכרון־נעורים זה. הערצת הסופרת־המדריכה על־ידי חבורת הנערים, מגיעה לשיאה בתיאור, הכמעט פולחני, של הפגישה בחדרה בלילי־שבתות:

“לבושי־שבת היינו יושבים לאורך הקירות. בפאת־מיטתה יושבת דבורה. חֶלקת שערותיה השחורות והסרוקות למופת מבריקה למרחוק, צווארון גבוה של חולצתה מקיף את צווארה, וכולה אומרת כבוד, כולה זוהרת כשבת־המלכה.”

אם נקבל את תיאוריו של ברוך בן־יהודה כמהימנים, ולא נחשוד שנתחלפו לו חוויות מאוחרות במוקדמות, יסתבר, שמנהגה של דבורה בארון לקבל את אורחיה כשהיא שוכבת או יושבת לבושה במיטתה, איננו קשור במחלתה, ואינו פרי שנת הסתגרותה האחרונות בביתה, אלא היה קיים כבר בתקופה מוקדמת זו, בשיאה של פעילות אינטנסיבית מגוונת.

מעמד זה של קבלת־אורחים במיטה זכור היטב לכל אלה שהכירוה מקרוב, ונזכר במרבית העדויות שכונסו ב’אגב אורחא' ובאלה שנמסרו לי בשיחות שבעל־פה (צילה בינדר, ישראל זמורה ורבים אחרים).

הפסיכולוג הפרופ' הנס קרייטלר, ששאלתיו לפישרה ולהסברה של התנהגותה זו, (עם כל הזהירות וההסתייגות של מתן חוות דעת על סמך הנתונים המעטים שהבאתי לפניו, וההערה שהדברים מורכבים ומסובכים ויכולים להתפרש באופנים מנוגדים), – קבע³², שזוהי תופעה מוכרת מן הספרות המקצועית. יש לראות בכך, לדעתו, הכרזה, בלתי־מודעת, כמובן, שהיא פגיעה וחלשה, דורשת התחשבות רבה ויש לטפל בה באהבה ולהתייחס אליה בעדינות מיוחדת. במצבה זה יש לה זכויות מיוחדות, כיצור רופף ושברירי. יש כאן הבלטת הגוף והסתייגות ממנו בעת ובעונה אחת. כפילות של חוזק וחולשה כאחד.

אבל בעיקר יש כאן מעמד של מלכה היושבת על כס־מלכותה; מלכת־המיטה. היא האשה החשובה בחדר; מסכנה, אבל חשובה; חשובה דיה, שבאים אליה אנשים במיוחד, והיא מקבלת אותם על אף חולשתה. באקט השכיבה במיטה יש משום הוצאת עצמה מחוץ למציאות היום־יומית לעמדה מיוחדת; מלכה השוכבת או יושבת במיטה ומקבלת אנשים. האחרים יושבים מסביבה, במיפלס נמוך יותר, על כסאות או על הריצפה וזה נותן לה עמדה מיוחדת.

המיטה היא גם אביזר סימלי. המיטה היא מרכז־החדר, מרכז־העולם, המיטה היא העולם. במיטה מתרחשים המאורעות היסודיים בחיי האדם: הלידה והמוות.

עוד מספר ברוך בן־יהודה בזכרונותיו, שבהשפעתה של דבורה בארון הירבו הנערים ‘לבלוע כל בדל־חומר שהגיע אלינו מארץ־ישראל’ ובתוכם גם הגיליונות הראשונים של ‘הפועל הצעיר’ (תרס"ז), אותו כתב־עת שלימים נעשה חלק מחייה.

בהשפעת הסופר אברהם פרנק³³ יליד מריאמפול, שהיה שנתיים בארץ־ישראל כמורה ברחובות (1907–1909), עברו דבורה בארון והנוער הנתון להשפעתה לדבר עברית בהברה הספרדית, כשאברהם פרנק משתתף עמה בהדרכתם. הקשרים ביניהם נמשכו גם בשנים הבאות.

פעילותה של דבורה כמדריכת־נוער במריאמפול הסתיימה, בעיקר בגלל מה שברוך בן־יהודה מכנה ‘תמורות כבירות בחיי משפחתה’ שבעטיין ‘אולצה לנסוע כמה פעמים לעיר מולדתה הלוך ושוב’ ו’לא יכלה עוד להתמסר אלינו'. יש לשער שהמדובר במחלתו ובפטירתו של אביה, במעברה של אמה לרדושקביץ, לבית משפחת בתה הבכירה, או גם במאמציה של האם להשיא את בתה האחרת לרב לוין, כדי שכס הרבנות באוזדה ישאר בידי המשפחה. ואולי גם בפרשה אישית־אינטימית בחייה שלה (ראה להלן).

בארכיונה ב’גנזים' השתמר מכתב־ניחומים של בן־ציון כ“ץ, עורך ‘הזמן’, עיתון שבו החלה לפרסם מראשית תרס”ו במדור הספרותי בעריכתו של ברשדסקי³⁴. מרחוק, ממקום גלותו בגורקי, הוא צופה בצערה העמוק, מתוך ידיעת הקשרים המיוחדים שלה עם אביה, ומנסה לנחמה ולעודדה:

“אולם גם בשעה מרה ונוראה כזו לא אחדול מלעורר אותך כי עליך להתגבר על רגש העצבון הנורא – יודעת הנך שלא בקריאות ‘אוי ואבוי’ תמצאי נֹחם לנפשך העדינה, ועליך לראות שלא ישפיע דבר האסון הגדול על מצב בריאותך. [– – –] ראי נא לעזוב את הכפר וסעי לווילנה וליתר הערים שיש לך בהן מכירים, והדבר יועיל מעט להשכיח את עצבונך הגדול, כדי שתוכלי להמשיך את עבודתך המועילה. הבדידות ברגעים כאלה – סכנה לבריאותך.”

מכאן ואילך נעשית דמותו של האב לדמות הנעלה הקבועה בסיפוריה. אם בסיפורים המוקדמים עם כל האהבה אליו, היא מתוארת ביותר משמץ של ביקורת ואף טינה, הרי ממרחק־הזמנים היא הולכת ומקבלת יותר ויותר תכונות של איש־מופת. יש הרגשה, כי ככל שמתרחקים מן הדמות הממשית, הולך וגובר חסרונה, ונעשה למצוקה של ממש, ומתגברת ההתרפקות עליה וההיאחזות בה כדמות אידיאלית מַשרת־ביטחון ומעניקת־חסות.

במשך כל התקופה הזו, המשיכה לפרסם מסיפוריה בעיתונות התקופה ולהרחיב את טווח היכרותה עם העורכים והסופרים, ביניהם י“ב לבנר וי”ח ברנר (ראה בהמשך בסעיף מיוחד).

לקראת סיום לימודיה בגימנסיה וקבלת תעודת־ההוראה, עמדה בפני הצורך להחליט על עתידה. לפי עדות בתה ‘פסחה על שתי הסעיפים: רוצה היתה לנסוע לגרמניה להשתלם ברפואה (מקצוע שהתענינה בו מאד בשנים מאוחרות יותר), אך חֶפצה העז לעלות לארץ־ישראל הכריע’. בארכיון נשאר רישומה של חליפת המכתבים הענפה, שניהלה עם כל מי שיכול היה לסייע לה לקבל מישרת מורה בארץ־ישראל. גם במאמציה אלה היה אחיה שותף פעיל.

המכתב המוקדם ביותר המצוי בנושא זה נשלח למריאמפול, על־ידי ק"ל סילמן [חותמת הדואר: 22.12.1907], ונכתב בתשובה למכתבו של אחיה אליו (שלא הגיע לידי). סילמן היה אף הוא בן־ליטא, שימש בעבר מורה בבית הספר העברי הראשון בווילנה, ולאחר עלייתו לארץ בשעת 1907 היה מורה ביפו³⁵. מתשובתו מתקבל רושם, שדבורה בארון עמדה לעשות את הצעד המכריע ולעלות לארץ רק על סמך שמועה על מישרה פנויה, ובלי לחכות לסידורים הרישמיים. מכתבו של אחיה לסילמן הצליח למנוע צעד חפוז זה.

מכאן ואילך החלה חליפת מכתבים אינטנסיבית ביותר, בחיפוש אחר מישרת מורה בארץ־ישראל. בסופו של דבר אמנם עלתה לארץ (דצמבר 1910) אבל בלי הבטחה מפורשת למישרה כזו (ראה בהמשך בסעיף מיוחד). בינתיים, היא מוסיפה לעבוד כמורה פרטית בכל פעם בבית משפחה עשירה ומיוחסת אחרת. אחת המשפחות הללו, שבביתה עבדה בחופשות הקיץ היא משפחת בלומנטל בקובנה, שהיתה קרובה של משפחת י"ל גולדברג ‘הנדיב הלא־ידוע’³⁶.

בו בזמן היא מחפשת בעזרת ידידיה (אברהם פרנק, י' ארליך ואחרים) מישרת מורה גם במקומות אחרים (וארשה, פינסק) אבל ללא הצלחה³⁷.

הפניות אליה ממקומות שונים מעידות, שהיו מעוניינים מאוד בה, והיו מוכנים ללכת לקראתה בתנאים מושכים ומפתים³⁸.

4. אירושים ללא נישואים (תרס“ד–תרס”ט)

תולדות חייה של דבורה בארון עברו צנזורה קפדנית על־ידיה ועל־ידי בתה. עובדות שלא רצתה שיצאו לרשות הרבים לא דלפו, ומכתבים של אחרים אליה ושלה אליהם, שלא רצתה שישתמרו, לא נשתמרו. גם הידידים שמרו על קשר־של־שתיקה ביחס לחיי משפחת אהרנוביץ־בארון בכל הנוגע ליחסים שבין בני הזוג, לחינוכה של הבת, לאורח־חייהם ולמחלתה. ואם הצליחה העלָמה זו בכל הקשור לשנות חייהם בארץ־ישראל, שרבים היו עדים להם, על אחת כמה וכמה שעלתה יפה ביחס לשָנים שקדמו להן.

אף־על־פי־כן נתרמזה פרשה אחת, שבה נתגלה טפח במכתבי ברנר ויותר מטפח ברשימת זיכרון, שלא הושם לב אליה, שכתב לאחר פטירתה ידידה בן־ציון כ"ץ.

הכוונה לפרשת אירושיה לסופר משה בן־אליעזר (גלמבוצקי) שחתם גם בשם־העט לזרסון, שנמשכה כחמש שנים (תרס“ד–תרס”ט) ונסתיימה בלא־כלום (אוקטובר 1909). עם תחילת הקשר ביניהם היתה דבורה בארון כבת שבע־עשרה ומשה בן־אליעזר כבן עשרים וחמש³⁹.

תיאורו של בן־ציון כ"ץ אינו מזכיר את שמו של ‘החתן’:

היתה גם טרגדיה קטנה בחייה, בשעה שהיתה כבר במערכת ‘הזמן’, בהיותה בת 19 נחשבה כמו ‘כלה’ של סופר צעיר, קצת קשיש ממנה, אלא שנפרדו. הוא יצא לצרפת ואמריקה והיא נכנסה לגמנסיה בכדי לגמור את חוק למודיה ולמצוא עבודה של מורה כדי שתוכל להתקיים. וכשנפגשו, אחרי כן מחדש כעבור כמה שנים, מצאה שהם רחוקים ולא מתאימים זה לזו.

משה בן־אליעזר (1880–1944) היה אף הוא בן רב, יליד פלך וילנה שלמד בנעוריו ב’ישיבה קטנה' בקובנה, שיסד ר' שמואל יאנצ’וק⁴⁰. הוא החל לפרסם ב’הדור' בעריכח דוד פרישמן (תרס"א), ומאז השתתף בקביעות בכתבי־העת של התקופה. בשנת תרס“ה עבד במערכת ‘הזמן’ בווילנה, לצידם של בן־ציון כ”ץ, י“א טריווש וש”ל ציטרון הוותיקים. בחקופה זו התידד במיוחד עם י“ד ברקוביץ, בן־גילו, שהוזמן אף הוא לעבוד בעיתון זה⁴¹, והחליף עמו ועם רעיתו הצעירה מכתבים ארוכים וגלויי־לב במשך שנים⁴². בשנת תרס”ו החלה השתתפותו ב’המעורר' בעריכתו של ברנר בלונדון.

ממכתבי ביאליק אליו ניכר, שהיה חשוב לו מאדו לזכות בהערכתו, וביאליק חוזר ומשכנע אותו שהוא אכן מאמין בו ורוצה באמת ובתמים בפירסום סיפוריו ב’השילוח'⁴³. באחד ממכתבי־הריצוי האלה מיום 28.8.1905, הגדיר ביאליק את סיפוריו, הגדרה שכּוֹחה יפה גם לאישיותו:

מעלה אחת יש לכל ציוריך: מורגשת בהם איזו כשרות – הגדרה יפה מזו אין לי –, מין תֹם ויֹשר – וזו מעלה יתרה לגבי סופר. נוח לך ולכשרונך שתעסוק יותר במומנטים אידיליים ושאננים של חיי האנשים הקטנים והכשרים. למקצועות אחרים אין כשרונך מסוגל כל כך⁴⁴.

ואכן כל הכותבים עליו חוזרים ומציינים את צניעותו, מזגו הנוח, חריצותו, אהבתו הגדולה לספרות העברית ואף את… הסתתרותו מאחורי כינויי־עט רבים⁴⁵. עם זאת נראה שהיה גם מתרגז ומתעצבן בקלות, ולא פעם מרגיעים אוחו הכותבים אליו ‘שלא יתרגז יותר מדי’⁴⁶.

משה בן־אליעזר ניהל יומן במשך כשנתיים וחצי, מיום י“ז בניסן תרס”ג, ועד י“ט בתשרי תרס”ו, שבו כתב כמעט מדי יום ביומו על כל מעשיו ומחשבותיו. הוא כולל 329 עמודים. מיומן זה, שהיה שמור היטב אצל בתו הגב' חוה צבי, שרק לאחרונה הורשה לי לקרוא בו, מתגלה תמונה מפורטת של יחסיו עם דבורה בארון במשך כחצי שנה (ז' באדר א' תרס"ה) ועד לתאריך סיום היומן (עמ' 216–329)⁴⁷. המשך הרומן ביניהם ואחריתו, מתבררים מחליפת המכתבים שלו עם ברנר וברקוביץ.

אמנם, בן־אליעזר, מעתיק ביומנו מדי פעם קטעים ממכתבי דבורה בארון אליו ומצטט מדבריה בשיחוחיהם, אבל בעיקרו הרי זה תיאור חד־צדדי המבוסס על עדותו של צד אחד בלבד. גירסתה של דבורה בארון אינה ידועה ולא מצאתי בעזבונה בדל־של־רמז שפרשה כזו אמנם ארעה בחייה.

ההיכרות ביניהם החלה בשעה שדבורה בארון גרה בקובנה עם אחיה בנימין ומשה בן־אליעזר, שישב בדרך כלל בווילנה, נסע לבקר את אחיו החולה בקובנה בכסלו תרס"ד. פגישה ראשונה זו לא השאירה עליו רושם רב, ולא נזכרה ביומן בשעתו⁴⁸. עוד קודם שמע עליה וקרא מסיפוריה.

לאחר כשנה, כשחזר לקובנה, כדי להעמיד מצֵבה לאחיו, היתה הפגישה אישית יותר, ומאז (ז' באדר א' תרס"ה) החלה פרשת היחסים ביניהם.

היתה זו פרשת יחסים רבת תהפוכות שרבו בה העליות והמורדות. מצב רוחו של בן־אליעזר הנרגש נע מקיצוניות לקיצוניות: מאהבה לוהטת לתהייה קודרת על טיבה של אהבה זו ועל אמיתותה; ממרומי אושר האהבה עד לתהומות הפקפוק והיאוש.

הוא הירבה לבחון את רגשותיו לאהבה ולאשה בכלל ולאשה זו במיוחד. הוא הירבה לשמוע דברים לא־מחמיאים על אהובתו והתנודד דרך־קבע בין אלה שהוציאו את דיבתה רעה לבין רצונו שלא להאמין בכך ולראות בה אשה טהורה ותמה. הוא לא יכול היה להחליט אם לפניו אשה תמימה או ערמומית.

משה בן־אליעזר היה חסר ניסיון לחלוטין במגעו עם נשים, מעולם קודם לא התאהב, לא התקרב לאשה ואין צורך לומר שלא נשק ולא חיבק לה. הוא ידע שהוא חסר־ניסיון, וזה גרם לו עוד יותר לפקפק בתחושותיו, ולחשוד שמא תמימותו מעוורת את עיניו וגורמת לאחרים להערים עליו. כשנוספו על פקפוקיו אלה גם לחשושיה של הסביבה על אי־צניעותה של דבורה בארון ושמירתו היתֵרה של אחיו בנימין⁴⁹ עליה, התקשה עוד יותר לעמוד על טיב רגשותיו שלו ועל טיב רגשותיה אליו.

הוא ברא לעצמו דמות של אשה אידיאלית, ויצר לו את דבורה בארון בדמותה. משלא התאימה למודל זה, נעשה אומלל ופקפק בעצם האהבה.

מיומנו מתברר שמכתביו היו תכופים, ארוכים, נרגשים וגלויי־לב ואילו מכתביה היו נדירים, קצרים ו’יבשים'.

הפגישות ביניהם היו מעטות וחטופות. פעם־פעמיים הוא נסע אליה; פעם־פעמיים היא נסעה אליו; פעם־פעמיים נפגשו בשעה שכל אחד מהם נסע ממקום למקום, במעברים מרכבת לרכבת.

לאחר חודשי ההיכרות הראשונים, הירבה משה בן־אליעזר לנסוע בעולם: פאריס (מרץ 1906); לונדון (מרץ 1907); ניו־יורק (יוני 1907); חזרה לווילנה (מאי 1909); וארשה (ינואר 1911)⁵⁰.

קשר־אֵרושים מתנודד זה נמצא ברקע חייה ופעילותה של דבורה בארון בשנים אלה. אין לדעת עד כמה היה ידוע ברבים, להוציא אותם מעטים שבן־אליעזר שיתף בחוויתו זו, ואין לדעת עד כמה השפיע על יחסם של האחרים אליה ובעיקר על התנהגותה, מעשיה וכתיבתה. יש להניח שפרשה כזו אינה מתרחשת מבלי להשאיר את רישומה על הנוגעים בדבר, אבל רישום זה ישאר בגדר השערה בלבד.

הקטעים מיומנו של משה בן־אליעזר, ימחישו את הקטבים שביניהם נעו רגשותיו של בן־אליעזר לדבורה בארון, ויתארו את הפרשה מנקודת ראותו. המובאות תדברנה בעד עצמן, תוך הימנעות מכֻוונת מניתוחי־פרשנות ונקיטת־עמדה.

“הפגישה השנייה: ז' באדר א' [תרס”ה]

בקובנה אין לי מכרים רבים. ולכן לאחר שקצה נפשי לשבת בבית ‘קרובי’ היחיד, החי בעולם רחוק ממני, נמלכתי ונכנסתי אל בית העלמה דבורה בארון.

השם הזה ידוע לי מן הפוליטונים הרבים⁵¹ שבאו ב’המליץ' ז"ל מאת האשה הזאת, ומר לבנר (עורך ‘החיים והטבע’) המקבל לדפוס מפרי עטה, הזכיר אותה לפני.

בחֹרף העבר, כשהייתי בקובנה לרגלי מחלת אחי ז"ל, התודעתי אל העלמה הזאת, הגרה ביחד עם אחיה, בחור ‘משכיל’ המצוי אצל ספרים, אשר הִרבה שיחה עמי בעניני ספרות.

ואז, זוכר אני ישבה אותה ריבה מן הצד ושתקה, אף־על־פי שהאזינה את כל הדברים.

הדבר הזה היה לי חידה. ואולם עברו ימים רבים ושכחתי את כל המעשה.

ולכן רחב לבבי, כשנכנסתי אל מעונה (חדר־לא־גדול, נקי וטהור) והיא הושיטה לי יד בידידות וקבלה אותי בסבר פנים יפות.

היא ישבה לבדה. אחיה לא היה בבית. היא מדברת עברית וקולה ערב כל כך ומצלצל.

כשתי שעות או יותר ישבתי לפניה – " (עמ' 216).

בן־אליעזר נשאר עוד יום בקובנה ונפגש עמה פעם נוספת אבל הפעם מצא אצלה גם את ‘המורה העברי פופס’ ולא היתה להם הזדמנות לדבר ביחידות, אבל נהנה לשמוע דברים בשבח ‘נדבת־לבה’ (עמ' 217). עם שובו לווילנה (ט' באדר א' תרס"ה) נדפס סיפורה ב’הזמן' ובשיחה עליה שמע מפי ברשדסקי וברקוביץ רכילות מגונה עליה שהעכירה אח רוחו, העיבה על כל יחסיהם והוא לא הצליח להשתחרר ממנה בכל פעם שנפגש עמה או קיבל ממכתביה (עמ' 218–219)⁵². מאותו יום ואילך הירבה להתלבט באהבתו אותה ובתהייה על אופייה בעקבות הדברים ששמע: ‘כך היא דרכה של לשון־הרע: אף־על־פי שאינה ממיתה את “קרבנה”, אבל היא מוחצת אותו, מרבה את פצעו. על כל פנים היא מטילה בו מום’. – (עמ' 219); וכן: ‘הריני מטיל ספק אם אלה הם “הרהורי אהבה” או רק הרהורים הבאים מתוך השאיפה לאהבה…’ (י“א באדר א' תרס”ה; עמ' 220). כעשרה ימים לאחר מכן קיבל ממנה את תמונתה וניסה ‘לחשוף צפונותיה’ באמצעותה (עמ' 221). למחרת (כ“ד באדר א' תרס”ה) כתב לה את המכתב הראשון. תשובתה לא אחרה לבוא (ל' באדר א') שלקראתה ‘עלץ לבי’ (עמ' 222) והוא התהלך בהרגשת אושר ונעימוּת ב’כוח כשפיה' של האהבה, (עמ' 225). בי"ג באדר ב' הודיעה לו שהיא באה לעיר ‘להתארח ימים אחדים’ והוא תוהה: ‘הלכבודי?’ וכשהתבונן בפניה תהה על הניגוד בין ‘העִגולים הכחולים המקיפים את עיניה (סימן לתעניות ולסגופים)’ לבין ‘העינים השחורות, העינים הפקוחות, העינים הטובות’ (עמ' 255).

שלושה ימים ארך ביקורה (י“ד–ט”ז באדר ב') ובו גילתה לו ‘מעט מ“סודות” חייה. גִלתה טפח וכִסתה טפחים רבים’. ה’יסוד' העיקרי היא פרשת יחסיה עם אחיה ‘המקנא בה ומקנא לה’; ‘מקנא הוא בשמה ובפרסומה…’; מקנא לאלה שהיא מחליפה מכתבים עמהם; קורא תחילה את המכתבים שהיא כותבת וקורא את המכתבים שכותבים אליה⁵³. עוד הוא מביא מפיה את המשפט: ‘משתוקקת היא לחיים (אולי גם לאהבה)…’ ומתאר מפיה את מבוכתה: ‘מה יהיה בסופה?’ נרגש מאוד משיחה אינטימית זו עמה אין הוא מצליח להרדם, הוגה ‘בה’ ומצרף על משכבו בלילה ‘גימטריה’ זו:' “ברן” זהו ר“ת: ב”אה, ר“אתה, נ”צחה)'. (עמ' 227). באותו לילה הוא בטוח:

“ברור לי, כי לבי אינו מסוגל לאהוב אשה יותר ממה שאני אוהב את העלמה הזאת.”

אבל בעת ובעונה אחת כבן הדור החדש הוא גם ‘מפחד מפני החיים…’

הנשיקה הראשונה ארעה בשעה שליווה אותה אל ‘בית הנתיבות’:

"הושטתי לה את ידי, לחצתי בחִבה את כף ידה הרכה והמעונגה. הצצתי אל תוך עיניה הנוגות ושאלתי:

– ‘מיר וועלען זיך אפשר גאר צעקושען?’ [‘אולי נתנשק?’].

ובלי אֹמר נגעו שפתותיה בשפתותי ונשיקה ארוכה צמדה את פיה אל פי. זו היא הנשיקה הראשונה לעלמה זרה… התפלאתי על עצמי. מאין בא, אלי, הצנוע, שלא נגע באשה, אֹמץ־רוח כזה?

האמנם בכח האהבה עשיתי מה שעשיתי?

אבל ‘היא’ האמנם גם לבה משיב אהבה אלי?

ורטט גיל עובר בכל גופי" (עמ' 229).

אבל בשיא האושר, מתגנבות גם מחשבות זרות בעקבות הרכילות המרושעת ששמע עליה, ומעכירות את רוחו: ‘מנוחת נפשי נגזלה’. אין הוא יכול לכתוב אליה מכתבי־אהבה בגלל ‘שבט הצנזורה של האח’, ולכן הוא כותב אליה: ‘אחותי לעט’ במקום ‘יקירתי’ (עמ' 230–231).

לבו מלא על כל גדותיו והוא מתפלסף ביומנו על דבר הנשים אשר יודע הוא עליהן ‘רק מפי הספרים’ ובשעה שהוא מסיח אח לבו בפני קרובתו, הוא תוהה על עצמו אם הוא רוצה ‘באמת ובתמים’ ‘לארוס לי את ד., אשר נפשי חשקה בה…’ (כ"ב באדר ב‘. עמ’ 234). שבוע ימים לאחר מכן, הוא מחליט לנסוע לקובנה להתראות עמה: ‘נסיעה זו תהיה לי אבן־בוחן לבחון את לבי…’ (עמ' 236). הפגישה (א' בניסן) היתה קרירה. היא מאנה להתנשק. הפגישה למחרת היתה הפוכה. ‘היא ישבה אצלי והתרפקה עלי’ (עמ' 238). בתוך ההתרגשות של הקירבה הגופנית, אין לו מנוס מן המחשבות הטורדות על התנהגותה. ואולי היא מפתיעה אותו בהכרזה: ‘גמרתי להשאר “נזירה”’. בפגישה למחרת (ג' בניסן) חלה התקרבות גופנית נוספת ביניהם, יחד עם תהפוכות בדבריה ובהתנהגותה, שגרמו לו שוב לפֶרץ רגשות מנוגדים של אהבה וחשד, כלפיה וכלפי ‘נִכלי האשה’ בכלל (עמ' 240). הפרידה, בבית־הנתיבות, יחד עם אחיה, היתה שוב נרגשת וקרובה.

פגישה נוספת ביניהם מתקיימת בדירתו בווילנה (י"ב בניסן) בשעה שהיא בדרכה לבית אחותה לימי חג הפסח. בשיחה ביניהם היא מתפארת בפניו ‘על דבר הכבוד הרב שנחלה בערב יום הפרדה מחבריה בקובנה, שערכו לה בנקט ושתו כוסות־ברכה’ (עמ' 244).

בפסח, בבית אביו מתבררים לו פרטים נוספים עליה, שאין הוא מפרשם ביומנו ורק כותב בצער: ‘הלואי שלא ידעתי!’ (עמ' 245). לשון־הרע משוטטת בכל מקום ופגיעתה רעה.

בימי דכדוך אלה, שגם ברכתה ליום הולדתו העשרים וחמישה לא הועילה לסלקם, נולד לראשונה הרעיון: ‘נסֹע אסע לחו"ל להשתלם במדעים’ (עמ' 246). אבל גם החלטה זו אינה מסלקת את ההתלבטויות אלא אדרבא, מגבירה אותן עוד יותר.

ח' באייר. דבורה בארון מזמינה אותו לבוא לר. [רדושקביץ] ל’חג השבועות' ולהתראות עם אמה ואחותה הרואות בו ‘שדוך יפה’… (עמ' 252) אבל לנוכח רמזים מפורשים כאלה הוא ‘מתקפל’, ממאן לנסוע ‘ומפחד לשים ריחים על צוארי’.

היתה זו תקופת הפוגרומים והפרעות ברחבי רוסיה המעסיקים גם את בן־אליעזר המתלבט באהבתו: ‘ועדיין איני יודע: אם אהבתי אל הסופרת גרמה לחִבתי אל ספרותה, או להפך…’ (י"ג באייר. עמ' 254); ‘בכלל היא “אהבָתי” אל ד. יותר רוחנית… אהבה זו אינה בת־התאוה, אלא דור עשירי לה’ (ט"ז באדר. עמ' 255).

בן־אליעזר מרבה להתפלסף ביומנו על הנישואים בעקבות התבוננות בחיי מכריו הנשואים ומגיע, כדרכו, לשתי מסקנות סותרות: ‘מה נעימים הם חיי־הנשואין’, אבל גם: ‘באין מרחב לנפש, באין חֹפש ללב, באין דרור לדמיון’ (עמ' 258).

על מכתביה של דבורה בארון:

“כ”ה אייר

היום קבלתי מכתב ‘ממנה’.

קצרים הם מכתביה, ובכל זאת הם גורמים לי עֹנג רב.

ולאחר כל הרהורַי הרעים על דבר הנשים, הרי אני כורע לפני ‘בחירתי’ ומתפלל על האהבה…" (עמ' 259).

הוא מרגיש בשינוי הגדול שחל בו בעקבות האהבה ותמֵה על עצמו:

"ב' סיון

לא נגעתי מעודי באשה, לא הלכתי חס ושלום אחרי עיני.

ופתאם נהפכתי לאיש אחר…

כאִלו צמחו לי כנפים.

אילו באו ואמרו לי לפני שנה, כי מסוגל אנכי לנסוע מווילנא למינסק ‘בשביל להתראות עם עלמה’, בשביל תענוג שכֻּלו עולם־הזה, לא הייתי מאמין בשום אופן" (עמ' 260).

בט' בסיוון הוא מדווח ליומנו על ‘מכתב ארוך’ שכתב לד. שבו שטח לפניה שתי טענות שהציקו לו: האחת, ‘מפני מה היא כותבת אלי מכתבים חטופים [– – –] בעוד אשר אנכי כותב אליה מתוך קורת־רוח ומוצא עֹנג רב בשיחתי אתה’. השנייה: ‘משום מה אין היא רוצה לנסוע לעיר־מולדתה, כשיש לה אב אהוב ואם רחמניה ואחיות חביבות’ (עמ' 264).

יש לשער שהתערבות מֻלוות־ביקורת זו בחייה לא היתה לרוחה של דבורה בארון העצמאית. ביומנו הוא מצטט באריכות (י' בסיוון) קטעים ממכתב תשובתה וממכתב־תגובתו עליה: ‘היא קוראה אותי בשם “חשדן”, על שהנני רואה צל הרים כהרים’. הוא מסביר לה מתוך התנצלות מדעו הוא מכנה אותה במכתביו ‘אחותי’, כתחליף ‘של מלה אמתית יותר המצַינת יותר את הרגשתי אליך’, בגלל הצנזורה של אחיה, ומסיים בהתרגשות: ‘אז טוב, כי נפסיק לגמרי את חליפות־מכתבינו. המִשחק ב“אח ואחות” יצא שכרו: העֹנג הרוחני המעט, בהפסדו, זעזוע־העצבים וכאב־הלב…’ (עמ' 265–266).

על מכתב זה נענה במכתב ארוך מדבורה בארון מיום י"ד בסיוון, שעליו הוא מדווח ליומנו למחרת. זהו אחד המכתבים היחידים המתאר את הפרשה מנקודת מבטה. דבריה עוררו בו ‘רושם מוזר’, וגרמו לו ל’ערבוב רגשות' והגבירו את התלבטותו אם לפניו עלמה ‘תמימה’ או ‘ערמומית’:

“ט”ו בסיוון

אני מביא פה את דבריה אות באות:

לפי דעתי, דומה הוא כל ‘מתאהב’ לגבור הבא לכבוש איזה עיר בצורה: מה גבור זה שבח הוא לו אם סבלן הוא, אף ‘אוהב’ זה משובח הוא, אם יש בו סבלנות. הגבור־הסבלן אינו חס על כחותיו, על עתו ועל חַיליו, גם בשעה שאיננו חושב את נצחונו לודאי. והוא סובל בכל זאת… מסתפק הוא במועט; שמח הוא על כל צעד וצעד שהיא צועד קדימה במלאכתו: די לו אם הוא כובש את המבצר קמעא – קמעא… הוא סובל ומקוה, סובל ומקוה… ולסוף… יש שהוא מנצח… ואז… לפום צערא – אגרא… כל מה שסבל, טרח ועמל יותר – יותר גדול הוא (נצחונו) ה’טריאומף' שלו… אבל אוי לו לאותו גבור האומר: אם אכבוש עיר בצורה זו בבת אחת מוטב, ואם לאו הרי אני הולך לי…" (עמ' 269).

תגובתו של בן־אליעזר היא קשה ונסערת:

"אילו הייתי בן שמונה עשרה, היו הדברים האלה שכיחים לי…

אילו אהבתי את ה’פלירט', אז הייתי מוצא ענין במצבי זה…

אילו לא חשבתי את כותבת המכתב עד היום ל’מצוינה', לא הייתי מצטער כל כך על הבנליות הזאת…

אבל עכשו… [– – –]

המעט מאשר עם לבי כתבתי אליה:

צר לי, כי יש לך השקפה ‘אבירית’ כזו על האהבה… לא, יקירתי, לא כדעתך דעתי. כובשי ‘מבצרים’ אין להם אלא תאוַת־הנצחון. הכבוש בלבד לוקח את לבם. הדבר הנכבש אינו יקר כל כך בעיניהם. ואחרי שנפל ה’מבצר' בידיהם הם שמחים שעה קלה על ‘הנצחון’, עד שיבֹא לידם עוד ‘מבצר’, שצריך לכבוש אותו. ואנכי אין בי כל רצון לנצח, למגר, להכניע… בקצור, אינני ‘גבור מלחמה’. אולי יֵקל כבודי בעיניך, אבל לשקר לך איני רוצה. ולכבוד האמת עלי להודות כי לא 'נתאהבתי בך כלל ורק ‘אהבתי’ אותך…" (עמ' 269–270).

מכתבה זה הוסיף להסעיר את רוחו והביא אותו לכתיבת ‘מכתב מלואים’ שבו חזר והביע אכזבה גדולה מיחסה אל האהבה ואל האשה כאל ‘מבצר’ שיש לכבוש אותו, כיוון ש“מבצר” הוא דבר שאין בו רוח חיים' (עמ' 271).

בינתיים, הגיעו שמועות שעיתון ‘הזמן’ עומד להיפסק ופרנסתו של בן־אליעזר היתה בסכנה, אחיו עמד להישלח למזרח הרחוק, ומכתביה של דבורה בארון בוששו מלהגיע. כל אלה גרמו למצב־רוחו השפוף. כשהגיע סוף־סוף מכתבה, לא היו בו אותם דברים שציפה להם, אלא הודעה קצרה על כך שהיא נוסעת לאוזדה לבית אביה. ותגובתו:

"שעה קלה הייתי בעיני כנזוף…

גמרתי בלבי לבלי כתוב אליה עוד. ואם נגזרה עלי לעקור מלבי את הסימפטיה הרבה לעלמה זו, הריני מקבל עלי דין שמים…

התרפסות רחוקה מנפשי!" (כ"ב בסיוון. עמ' 277).

הפעם דבורה בארון היא שכותבת אליו ושואלת: ‘ההנך כועס עלי, משה?’ ואילו הוא זה שמשגר אליה מכתב קצר המבטא את העלבון שהוא חש על האופי של היחסים ביניהם: הוא שופך לפניה את לבו ואילו היא רואה את דבריו ‘כמליצה יפה בעלמא…’ (כ"ט בסיוון. עמ' 279).

מטוטלת־היחסים נעה כעת בכיוון ההפוך. דבורה בארון היא זו הכותבת אליו לראשונה ‘במלים של לטוף: “חביבי”, “יקירי”, כדי “לכפר פני” ולגרום קצת עֹנג ללבי, המתמרמר על היבושת שבמכתביה אלי’. ותגובתו: ‘אולם אילו ידעה, עד כמה היא מגרה את עצבי בלטוף זה!’ (ו' בתמוז. עמ' 283).

בכ“ב בתמוז תרס”ה נפגשו דבורה בארון ומשה בן־אליעזר במשך יומיים בבית־מלונה בווילנה בדרכה לק. [קובנה]. על פגישה זו שלקראתה ‘איזו חרדה תקפה את כל גופי…’ הוא מדווח בהרחבה ביומנו:

"נכנסתי אל חדר מלונה

היא נצבת לפני, זקופה, בגאון והוד.

פניה רצינים, אך אינם עצובים כאז.

חבקתיה, נשקתי לה, גם היא השיבה לי נשיקה. [– – –]

אמרתי לה את אשר החלטתי.

דברי לא עשו עליה רושם.

‘אם אתה רוצה בכך, יהא כך’.

– אבל הלא תגידי לי: הן או לאו – מתחנן אני.

– כלום יודעת אני?

– ואולם קשה לי להיות תלוי בין השמים והארץ.

– בעוד חמש שנים אוכל לענות דבר ברור.

לא עניתי לה דבר. רק הסתכלתי בפניה.

‘מה זאת? עָרמה או אכזריות?’"

בלילה שאחרי שיחה זו לא ישן בן־אליעזר, ובפגישה עמה למחרת שוב התהפכו היוצרות:

"והמעשים של אתמול יצאו במהדורה חדשה, מתוקנת.

אך הדברים היו יותר ברורים, יותר מדויקים.

– רק שנה אחת תן לי מועד לחשוב – אמרה.

– מה לי שנה מה לי חמש שנים. אני רוצה לדעת לא מאוחר מראשית החורף הזה.

– מדוע?

– יש סבה אחת שאיני יכול לגלותה לאיש המכריחה אותי למהר בדבר ככל האפשר"⁵⁴.

בשיחה ביניהם מתגלה, ‘דרך אגב’, כפי שהוא כותב באירוניה, שרשרת סיבות לדחייתה ולהיסוסיה: ‘הגידו להוריה כי חולה אני’; ‘אביה הרב אומר להתעשר על ידה’; ‘לא תוכל להנשא לאיש קודם שישא אשה בנימין אחיה’. ומסקנתו: ‘כי היא אינה אוהבת אותי אהבה עזה. [– – –] כי היא איננה כלל אידיאלית כזו, עד כדי שלא ארגיש בעול הריחים על צוארי לכשאשאנה’.

עוד הוא מגלה את טיב הוויכוחים ביניהם:

"בכל פגישותינו (ומקצת גם במכתבינו) יש בינינו וִכוח אחד: היא אומרת: האהבה האמתית צריכה להיות טהורה. אהבת גבר אל אשה יכולה להיות בלי שמץ תאוה כאהבת אב אל בתו, אח אל אחותו.

ואני אומר: שני מיני אהבה יש; אהבת גבר אל אשה מקורה רק בתאוה. וכל האומר, כי ‘אהבתנו’ נקיה וטהורה, הרי הוא רוצה לרמות את אחרים או גם את עצמו.

מגוחך הוא, כי אנכי ‘הרוחני’ מתאמץ להוכיח את ההפך ממה שטבוע בנפשי על פי חִנוכי ומקצת אולי גם בהטמפרמנט הקר שלי; והיא, שכנראה בעלת טמפרמנט חם היא, הנוטה לתאוה ולתענוגות בשרים, מטיפה ל’נזירות'…" (כ“ב–כ”ג בתמוז. עמ' 286–291).

דבורה בארון נסעה לק. [קובנה] והם נפרדו ‘בידידות ובחִבה’ אבל כשאך ‘נע המסע’ ‘ואנכי שבתי לביתי כאבל…’

בן־אליעזר ממשיך לסבול, להתלבט ולהתחבט באהבתו. בכל פעם שנדמה לו שהתגבר עליה ‘לבי הומה ומתגעגע…’ (כ"ט בתמוז. עמ' 294).

בשעה שמיתן את קצב מכתביו אל דבורה בארון, התערב אחיה בנימין, וכתב אליו מכתב (י' באב) שבו שאל ‘מדוע חדלתי להחליף מכתבים עם אחותו’ בטון של: ‘מה “הקומדיה” הזאת?’ ובן־אליעזר הרואה גם בו ‘ערוּם’ מפנה את שאלתו אל אחותו: ‘בכל “קומדיה” יש “נפשות” אחדות המשחקות. וב“קומדיה” זו יש עוד נפש אחת חוץ ממני, והיא קרובה אליך ויודעת ויושבת במעונך’ – (עמ' 297).

על אף החלטתו שלא לכתוב אליה יותר, אין הוא מתאפק ושולח אליה ‘לחרפתי’ מכתב ‘בידי מרת חורגין’. את התלבטותו הוא מתרגם לויכוח ספרותי אליגורי בין ‘השכל’ ו’הלב':

"השכל: ואחרי כל אלה, אחרי כל העלבונות אתה רוצה להשפיל את כבודך… הלא לשחוק תהיה בעיניה… איֵה רגש גאותך?…

הלב: אבל…"

וכן הלאה (כ"א באב. עמ' 300–301) הפעם התגבר ‘השכל’ והוא לא נסע לקובנה לראותה: ‘ההיטב אשר עשיתי?’ במצב־רוח זה נולד הרעיון לנסוע לאמריקה, שמביא בעקבותיו התלבטויות חדשות. מכתב נוסף מבנימין (כ"ז באב), שאין הוא מוסר את תוכנו, גורם לו ל’זעזוע עצבים' (עמ' 302). דרישת השלום שהוא מקבל באמצעות מרת חורגין מדבורה בארון, מוסרת לו ‘כי ד. עצובה ואינה יוצאת מפתח ביתה…’ ותגובתו: ‘ורעיון של שמחה ילדותית מתעורר בלבי: – אני אני הוא שגרמתי בעצבותה… מה אני מתגעגע כאן עליה אף היא מתגעגעה שם עלי…’ בהרגשה זו הוא חוזר בו מביקורתו הקשה בעבר על ההשוואה שעשתה: ‘בעינַי דומה כל מתאהב לכובש מבצר…’, ומודה כעת ש’בִּינה יתרה יש בה, שכִּונה אל האמת', ‘ולשוא נעלבתי אז בדברים האלה –’ (כ"ז באב. עמ' 303).

בימים הקשים של 'גסיסת "הזמן'' ' לאחר הפסקה של שבעה שבועות בחליפת המכתבים ביניהם, חזר ושיגר אליה מכתב: ‘מלא קִנים והגה ויאוש’, והוא מודה ביומנו 'כי רציתי להשתמש במאורע זה כדי להתקרב שנית אל ד. “ולחדש ימינו כקדם” '. אבל במקום מענה ממנה הגיעה תשובה מאחיה, שהציע לו לבוא לגור בקובנה ושם ישיג לו ‘שיעורים פרטיים’. להזמנה זו צורפה ‘אגרת קטנה’ מדבורה בארון המביעה הסכמתה להצעה זו.

בן־אליעזר נעלב מאוד והגיב בחריפות על מכתבו של בנימין והוסיף בשוליו: ‘נוכחתי כי אין לי עוד אל מי לכתוב, יהי כן!’ (ב' באלול. עמ' 306–307). הוא מחליט להסיר מלבו את 'זכר “אהבתי הילדותית” '; ‘ד. בעיני כאילו איננה’ (ה' באלול. עמ' 308) אבל ממשיך לסבול ‘יסורין של אהבה’ (י"ז באלול. עמ' 312).

יומיים לאחר מכן הוא מקבל מכתב מרוגָז מאוד מבנימין, הכועס על כך שהוא חקר ודרש ‘על אודות מצב בני משפחתו’; ‘ואיך מלָאני לבי לעשות כך?’ בן־אליעזר נשבע לו ‘כי אין כאן "לא דֻבים ולא יער''’ ומחליט לנסוע לקובנה על מנת ללבן את הדברים. כשנרגע, כתב לדבורה בארון מכתב ארוך בנוסח: ‘האומנם עטיתי עליך חרפה גדולה כשהגיתי בך?’ והיתנה: ‘אם אקבל ממך מכתב, שבו תביעי לי רצונך להתראות אתי, אז בודאי אבֹא לקובנא, אך אם לא – זה אות, כי הכל כבר עבר ובטל’. לאחר שהשתחרר מכל שסער בו הרגיש ‘מין קרירות’, שנעמה לו (עמ' 313–314).

על מכתב תשובתה ‘היבש’, ‘המלא חצאי־דברים’ ענה באותה רוח חשד שאפיינה את יחסיו אליה מראשית היכרותם:

“עדיין לא פתרתי לי את החידה שבתכונתך: אם באמת הנך ‘תמימה’ כל כך, מה שקוראין ‘נאאיב’, או את לובשת צורה כזו.”

עוד הוא מתוודה ביומנו במעין סיכום:

"היא היתה העלמה הראשונה שחבקתי ונשקתי.

במשך חצי השנה ראיתי אותה ימים אחדים, וכל אותן השעות שישבתי על ידה לא פסקתי מלחבק אותה ומלנשק לה כאילו בימים אלו נפתח מעיָן אהבתי, שהיה סתום עד כה.

אמנם היא לא סרבה לי, ולא עוד אלא שהקריבה את פניה ואת עיניה אל שפתי, ואת ראשה תמכה עלי, אבל עד היום אני זוכר את עלבון נשמתי, כשהייתי מתחנן עליה לנשק לי, והיא מאנה…

אך פעם אחת נשקה לי בחום רגש (נשיקתה הראשונה) רק פעם אחת לטפה את מצחי והחליקה את שערותי…

ואותות החִבה האלה המעטים מִלאו את נפשי רגשי תודה אין קץ. זו היא תודה של אביון, דל ומסכן למי שהושיט לו פת לחם…

ואותות החִבה האלה, הלהיבו את דמיוני עד כדי לחשוב, כי זה הוא החצי מנשמתי, שכל אדם מבקש אותו בעולם הרחב בין בנות חוה (על־פי התיאוריה המיסטית של ‘האהבה’).

ואותות החִבה האלה עִורו את עיני, עד לבלתי־ראות את חוסר־היופי, שאני מעריץ כל כך, והשתיקו את שאיפותי להשתלם בלימודים ולבצר לי מקום חשוב בחיים ובספרות.

ועתה…

עתה אבד להם קסמם…" (כ"ב באלול. עמ' 315–316).

גם את תשובתה על מכתבו זה, שלא שבע נחת ממנה, הוא מגדיר כ’חצאי־מלים' (כ"ד באלול. עמ' 318) ומצטט ממכתבו אליה:

"אם נגזר עלי מן השמים להפרד ממך (והימים האחרונים הוכיחו לי, כי כך הוא) אז מוטב לי ולנפשי שלא אתקרב אליך, בשביל שלא תהא פרידתך קשה עלי… [– – –]

מי יודע אולי בימים הבאים אתחרט על גט־פטורין זה, אבל לעת־עתה נעים היה לי להרגיש, כי יש בלבי די־אומץ להתגבר על יצרי… לנתק את מוסרות־הקסמים ולצאת לחפשי –" (עמ' 318–319).

בכ“ה באלול הוא מקבל עצה לנסוע לחו”ל ולהשתלם בלימודים (עמ' 319). ראש השנה תרס"ו עובר עליו ללא שמחה. ‘ומקובנה אין מכתב’. היא אינו יכול להתאפק מלשפוך את לבו בפני אביו, שאינו מבין אותו ובפני אשה פטפטנית, שאינה ראויה לכך (עמ' 322–323). מטוטלת־הרגשות מוסיפה להתנועע: ‘אני אוהב אותה בכל מאדי. ובלעדיה עולמי שומם’ (ט' בתשרי. עמ' 323–324).

בי"ב בתשרי הוא מקבל מכתב נוסף מבנימין, החוזר ושואל אותו בדבר ‘קונדיציה’ [מישרת מורה] בשביל אחותו, ובן־אליעזר משתמש בהזדמנות זו על מנת ‘לעשות את החשבון’ עמו ומסיים:

“במשך הזמן שאני מכיר אותך ואת אחותך, נצברו אצלי המון תמיהות עליכם, עד שתמיהה אחת יתרה, כלה היא” (עמ' 326).

אף־על־פי־כן, הוא כותב ביומנו ביום י"ח בתשרי:

“תאב אני לנסוע לקובנה. [– – –] הריני כאילו שרוי במצב היפנטיזמוס, שרצוני נשתעבד לרצון המהפנט. האמנם יש ‘בנפשה’ כח כביר כזה?” (עמ' 328).

בשלב זה מסתיימת מחברת זו של היומן. התאריך האחרון הוא כ"ב בתשרי (עמ' 329). בן־אליעזר מספר על מאמציו למצוא מקום עבודה מתאים וקבוע, ומסכם את שלושת הטעמים מדוע הוא נוהג ‘להרצות’ את בקשותיו בכתב, כגון: ‘מפני שמטבעי הריני בישן ומוג לב’.

הרומן עם דבורה בארון נמשך על עליותיו ומורדותיו עד סוף שנת תרס"ט, ומהלכיו העיקריים, מתבררים מחליפת המכתבים בין בן־אליעזר לברנר ולברקוביץ.

המכתב היחיד של בן־אליעזר לדבורה בארון שנשמר, הוא מווילנה, על נייר רישמי של מערכת ‘השחר החדש’ [רוסית] מיום 14.12.1905, כתשובה על מכתבה (שלא נשמר). הכותב מתנצל: ‘לקובנה, כמובן, לא אוכל לבוא בשעת חירום כזו [המהומות הקשורות במהפכת 1905 שנכשלה] ואולם לכשירגעו הלבבות אפשר שאבוא’.

בהמשך הוא מבקש שתתעניין בשלומו של אחיו, שממנו לא קיבל מכתב זה כמה, וחותם: ‘ידידך, מ. גלמבוצקי’.

בשולי המכתב נוספה דרישת שלום מאת ‘המשורר “הצעיר” מר שניאור’ ו' “המבקר” מר פופס'. ושניהם הוסיפו מלים אחדות בכתב ידם⁵⁵.

במכתבו הראשון של בן־אליעזר לברנר שנשמר, מקובנה מיום 31.1.1906 הוא מתוודע אליו ומציע לו להיות ‘עוזר רוחני’ ל’המעורר' ומאז הוא כותב אליו כשותף. בחליפת־מכתבים זו חסרות חוליות, שכן לא כל המכתבים נשמרו. דבורה בארון נזכרת רק במכתב השלישי מפאריס, מיום 6.3.1906:

“בתור עורך עשה נא דבר מה (אם מרגיש אתה חסרון ב’רוחניות'): כתוב נא אל העלמה דבורתי בארון [הכתובת ברוסית] (קובנה, רחוב וילקומירסקה, בית גינזבורג, העלמה ד. בארון) בשמי, כי תשלח בשביל ‘המעורר’ איזה דבר ביליטריסטי – אם אתה קורא תמידי של ‘הזמן’, אז אולי קראת שם בימים האחרונים את ספורה ‘בתוך חשכה’, מה הוא בעיניך? בעיני מצא חן מאד. אפשר, מפני שהסופרת מוצאה חן בעיני –⁵⁶.”

ממכתב זה, שבו הוא משתף את ברנר באהבתו, מתגלה גם, שכנראה, הוא היה זה שהסב את תשומת לבו של ברנר לסיפוריה.

במכתב הבא, שגם הוא נשלח מפאריס (24.5.1906) נזכרת דבורה בארון רק כמי שאליה הוא מבקש לשלוח את ‘המעורר’ ד‘⁵⁷, אבל בזה שאחריו, אף הוא מפאריס, מיום 18.6.1906, הכולל ביקורת ארוכה ומפורטת על ‘המעורר’ ה’, תופסת דבורה בארון מקום נכבד:⁵⁸

“העלמה מרת ‘לונדון’ [– – –] מסרה לי בשמך, כי מאד מצא חן בעיניך פיליטונה של העלמה דבורה בארון: ‘מיחוש’. יהי נא איפוא מטובך לכתוב אלי, אם הללת אותו מצד עצמו או רק מפני שבת ישראל כתבה אותו (הן זוהי הסופרת היחידה בעברית). תחת ידי יש פיליטונה: ‘בתוך חשכה’, שנדפס ב’הזמן' לפני ג' ירחים, והוא עולה הרבה, לדעתי, על הנ”ל. אני מחליף מכתבים עם עלמה זו וידידה היא לי, ולכן יקר בעיני לשמוע את דעתך ע“ד כשרונה (כי מלבד כשרון יש לה הרבה מעלות טובות, שבנות ישראל של זמננו אינן מצוינות בהן). –”

במכתב לברקוביץ, מווילנה מיום 19.1.1906, שצורף אליו גם מכתב ברוסית לארנסטינה, מגלה להם בן־אליעזר את דבר אירושיו לדבורה בארון:

“אם במכתבי הבא או בעוד זמן קצר תקבל ממני ידיעה, כי מר בן־אליעזר ומרת בארון באו בברית האירוסין, הן לא תתמה כלל על הדבר הזה. אפשר היה לך להבין זאת עוד לפני שנה. כמה פעמים בקשה ממני להגיד לך שלום בשמה. בפעם הזאת, כמובן, הריני ממלא את השליחות ביתר זריזות. לכשאהיה בקובנה ואקבל שם ממך מכתב, אז אשלח לך את תמונתנו (אם תאוֹת מרת בארון להצטלם)⁵⁹.”

בני הזוג ברקוביץ ישבו באותו זמן בלבוב, ובן־אליעזר מספר להם, באותו מכתב עצמו, על נסיעתו הקרובה לפאריס דרך קובנה.

במכתב אחר שלו אליהם, מפאריס, מיום 19.3.1906 מתאר לפניהם בן־אליעזר בארוכה את חייו בעיר זו ובין השאר הוא מזכיר גם את ‘הרומן במכתבים’ שלו:

"ועוד תענוג אחד יש לי: מכתבים. ברנר כותב אלי בכל שבוע (ויש שגם פעמים בשבוע). כמה חביב עלי ‘טשודאק’ זה! גם ‘היא’ כותבת אלי פעמַים בשבוע, ואתה הן יודע. כמה נעימים הם מכתבים אלה. גם את ‘הזמן’ ו’די צייט' אני מקבל פעמַים בשבוע. ומה לך עוד בן־אדם?⁶⁰

זמן קצר לאחר מכן משתנה מצב־הרוח. במכתב מפאריס, מיום ב' ערב פסח [תרס"ו], הוא מספר על מחלתו שהיתה ‘יותר מקצת’ ועל מצבו הכספי החמור ומתאר הרגשתו הקשה: ‘לבי מלא מרירות וכעס אין־אונים’. ובתוך כל אלה אין־נחת גם בפרשת יחסיו עם דבורה בארון:

“עם בואי לפאריז התחיל החלק השני של הרומן שלי, הידוע לך. החלק השני הוא פרוזא. ויבש כל כך, עד שמאפיל על החלק הראשון הפיוטי. מה יהי ה’עפילוג' – אַלַך יודע! לעת עתה מיבשת הפרוזא את לבי…⁶¹”

בתשובה על מכתבו של ברנר (שלא נשמר) כותב בן־אליעזר אליו מפאריס, 21.7.1906: ‘ידיעתך, כי קבלת רשימה מאת ברון (ודבר יפה הוא, לפי דבריך) גרמה לי עֹנג. קרובה היא לי העלמה הזאת. ועד הימים האחרונים הטלתי ספק בכשרונה הספרותי’⁶².

גם במכתב הבא מפאריס, מיום 25.8.1906, חוזר בן־אליעזר ומזכיר, כבדרך־אגב, את סיפורה באזני ברנר: ‘לפי השערתי, ביליטריסטיקה יש לך די, מפני שספורך ‘מא. עד מ.’ נשלם, ובודאי תתן איזה דבר חדש משלך, ועוד יש לך בילקוטך הרשימה של דבורה בארון שהזכרת באחד ממכתביך’⁶³.

ניכר שבן־אליעזר שיתף את ברנר בפרטי הפרטים של פרשת יחסיו עם דבורה בארון. בגלויה ממוצאי יו“ט תרס”ז [חותמת הדאר: 6.10.1906], מפאריס, מגיב בן־אליעזר על הערתו, במכתבו אליו (שלא נשמר) הקשורה לדבורה בארון:

“בנוגע לאהובתי אמנם נִבא לך לבך, כי יש לי כזו (וזו שעמדה לי!…), אך לא בגדה בי ח”ו, אל תפתח פה לשטן! –⁶⁴".

במכתבים הארוכים והמפורטים הבאים, ששיגר בן־אליעזר לברקוביץ ולרעייתו מפאריס, לא הזכיר את דבורה בארון כלל. רק בגלויה מיום [1906].11.9 נזכר שמה כמי שכתבה לו מכתב על גורלו של עיתון ‘הזמן’, שהשמועות על הפסקתו ריחפו באוויר והגיעו גם לבן־אליעזר המתעניין⁶⁵.

רק במכתב הבא, מפאריס, מיום 16.11.1906, העז סוף־סוף בן־אליעזר לכתוב לברנר דברים ברורים על יחסיו עמה, אולי בתשובה על שאלותיו של ברנר:

ע“ד ‘אחותנו’ באראָן אני יכֹל להודיעך, כי יושבת היא בקובנא על התורה ועל העבודה. אם אין היא כותבת אליך אין זה אלא מקֹצר רוח או מעבודה קשה. – כאן המקום לגלות לך (המכסה אני מאברם?) כי העלמה באראן היא לי קרובה מאחות. היינו… ארוסתי היא. [ההדגשה שלי נ.ג.] על פי בקשתה, שלחתי אליה את תמונתך (ששלחת אלי במתנה), מפני שתחת ידה נמצא האלבום שלי עם תמונות כל אחַי ורעַי. מדוע לא כתבתי אליך ע”ד זה עד היום – אינני יודע. כשם שאיני מבין, מפני מה עלה היום בדעתי לגלות לך את לבי [ההדגשה במקור נ.ג.]⁶⁶.

בן־אליעזר מספר לברנר שעליו ‘לנסוע מזה’ ו’קרוב הדבר, כי אסע לאמריקה, אף שאין לי כל תשובה‘⁶⁷. אבל אינו מסביר איך משתלבת דבורה בארון בתוכניתו זו. וגם כשהוא חוזר ומתייחס לכך, במכתבו מפאריס מיום 10.12.1906, אולי בתשובה לשאלתו של ברנר, יותר משהוא מגלה הוא מכסה: ‘אך עדיין אני מפקפק בדבר, לא מפני שמתירא אני שמא לא אמצא לחם לאכול וכו’ באמריקה, אלא משום טעמים אחרים לגמרי, שקשה למסרם בכתב. [– – –] הדברים קשי־הבנה הם לי, אך אתה אל נכון תבין פירושם’⁶⁸.

מן המכתב הבא לברנר, מפאריס, מיום 31.12.1906 מתגלה טפח מאופי היחסים בין בן־אליעזר לארוסתו, ומהשמירה היתרה שלה על עצמאותה, ואולי יש בו גם עדות לכך שאין סימטריה ביחסיהם, והיא איננה נלהבת כמותו ואינה מרגישה עצמה כבולה:

“מה שלום דבורה שלי איני יודע. כי היא ממעטת בדבור ובכתיבה (בניגוד לבנות מינה), ולשוא אני מתקוטט עמה. אתה נוטל ממני רשות לאהבה אותה, אבל על צד האמת אין בידי למנֹע טוב זה ממך גם אם הייתי קנא כאוטלו בשעתו. הרי יושב אני ברִחוק מקום ממנה, ואין קנאות גבר נוהגת אלא כשכל הנפשות נמצאות במקום אחד. ואנו – אוי לנו! – אני בפאריז, היא בקובנא ואתה בלונדון! ובכ”ז חושב אני, כי בין שאשוב לרוסיה בין שאסע לאמריקה אעבור דרך לונדון בכדי להתראות עמך –⁶⁹."

כחודש לאחר מכן, עדיין מפאריס (24.1.1907), הוא חוזר ומזכיר לברנר: ‘הכתבת אל דבורה בארון כי תשלח לך איזה דבר בלטריסטי בשביל “המעורר”?’⁷⁰.

בתקופת שהותו בפאריס פירסם משה בן־אליעזר סיפור בשני המשכים ב’העולם' בשם ‘מחצה על מחצה (זכרונות משפחה)’ (13.7.1909; 23.7.1909) והקדישו ‘לדבורה בארון’. בכך נתן, למעשה, פומבי ליחסיהם. הקשר ביניהם מתבטא לא רק בהקדשה המפורשת ובכותרת־המישנה שהיא ברוח כותרות־המישנה של סיפורי דבורה בארון באותה תקופה, אלא גם בתפיסה היסודית ובדמויות שבסיפור זה. במרכז עומדות דמויותיהם של הסב הלמדן, הסבתא אשת־המעשה ונכדתם העומדת להינשא. הסבתא חוששת שהיא לא תזכה לחיי העולם־הבא כבעלה הלמדן אף־על־פי שרק בזכותה הוא יכול להקדיש את כל ימיו ללימודים. היא מתמרדת ומאיימת שלא תשתתף בחתונת נכדתה, אם לא יתחייב בעלה בכתב להתחלק בעולם־הבא עמה ‘מחצה על מחצה’. לאחר שהסב מסכים בעל כורחו לתנאי זה, היא רוקדת בהתלהבות רבה בחתונת נכדתה.

אין מנוס מן ההרגשה שרוח הסיפור על קיפוח האשה, מושפע מדעותיה ומסיפוריה של דבורה בארון, ויתכן שהדמויות מעצובות בצלמם של בני משפחת בארון. אולי נרמזת כאן גם אישיותה של דבורה בארון עצמה ונשמעים הדי דעותיה והוויכוחים שהתנהלו בינה לבין ארושה.

יש ‘לחשוד’ גם בסיפורה של דבורה בארון ‘בחינות’ שפורסם בשני המשכים ב’העולם' (21.4.1910; 5.5.1910) שיש בו מעין הד מהופך של פרשת היחסים ביניהם לאחר ניתוקם. במרכזו עומדת האימה מפני הבחינות והכישלון הצפוי בהם לאכסטרנים היהודים. המסַפר שמנקודת מבטו מסופר הסיפור, הוא אחד מחמשת האכסטרנים, מהרהר בערב הבחינה, בנערה שהשאיר מאחוריו בעיירתו המצפה לו בכליון עיניים, וזאת על רקע צלצול־הפעמונים מעורר־האימה:

"ושם הרחק הרחק מעבר להרים ונהרות יש עירה אחת פעוטה ויפה ולה שפלה… ובשפלה – בתים נמוכים וקטנים, ועל התיתורא של אחד הבתים הללו יושבת עלמה עגומת הפנים ודקת הגו, זוקפת את עיניה העמוקות למרחק, מקשיבה בלב חרד ומצפה… ואולי כובשת היא עכשו את פניה בחיקה, מתפללת ובוכה בחשאי. [– – –] וכשיחזור אליה וראשו מורד לארץ ומבטו שקוע בקרקע, תזוז מעל התיתורא תתלה בו את שתי עיניה ותשדלו בקול רך ומלטף:

– ומה יהיה עכשיו?…

לא, אִלו היתה זורקת לו בפניו זלזולים, לפחות, אִלו אמרה לו פשוט, שהוא מנוול ורמאי, כי תעודה לא יקבל לעולם, לעולם, והא ראיה – שערותיו כבר מלבינות והוא הולך ומתנוונה, הולך ומתנוונה הלא… לא. היא רק תציץ בפניו ותשאל:

– ומה יהיה עכשו."

התשובה על שאלה זו, ניתנה בעקיפין על־ידי זיו, הגיבור האחר, הרואה בנישואין את התוצאה הבלתי־נמנעת של הכישלון בבחינות והם נתפסים כמין ‘עונש’.

בינתיים נסע בן־אליעזר לניו־יורק והקים שם את כתב־העת ‘שבלים’ וערך את עיתונה של ההסתדרות הציונית באמריקה ‘דאס יידישע פֿאלק’. במכתבו משם, מיום 23.7.1908 לרגל השמועה על עלייתו של ברנר לארץ־ישראל, הוא רומז על ענייני־לבו שנשארו פתוחים: ‘אומר אתה לעלות לא"י – עלה והצלח. ואנכי אפשר כי ארד מצרימה, היינו שאשוב לרוסיה – בעל כרחי, כדי לברר את “יחוסי”… הענין נסתבך מאד’ –⁷¹.

התוכנית לחזור לא יצאה אל הפועל מיד. רק במכתבו מניו־יורק מיום [1909].26.4 הוא מספר לברנר, שזה מקרוב עלה לארץ־ישראל על מצבו, ומן הפתיחה מתגלה מצב־רוחו:

“מכתבך, חצי הגט (היינו בן שש שורות), הגיעני, בשעה שאני חובש את מטלטלי על מנת לצאת לדרך. לאן? – לרוסיה: בעוד ימים אחדים אני מפליג בספינה. כח מושך לרוסיה אין וגם כח דוחה מנויארק – אין. אלא מאי? ‘אומרים: אהבה יש בעולם’. והיא אינה רוצה לבֹא הלום. כלום צריך אני להאריך? – קיצור הדבר: אני נוסע. ודעתי לשוב לנויארק בראשית החֹרף אם ירצה השם ואם תרצה היא –”⁷².

על מכתבו זה ענה לו ברנר במכתב ממערכת ‘הפועל הצעיר’ בירושלים, מיום כ“ה באייר תרס”ט. מענה זה, המתייחס רק לנושאים הספרותיים המעשיים שביניהם, מתחמק לא רק מהבעת דעה בעניינו אלא גם מגילוי של השתתפות במתח ובהתרגשות שהוא שרוי בהם, ולכן מצא צורך להתנצל בשוליו: ‘ועם גמר מכתבי אני חש, לצערי, כי איזו יבֹשת נשמעת בו, איזו יבֹשת נשמתית… אבל מה בכך?’⁷³.

כל אותו הזמן עסקה דבורה בארון במרץ, בחיפוש מישרת הוראה בארץ־ישראל (ראה להלן).

מכתבו של בן־אליעזר לברנר מוילנה, מיום [1909].20.10 נכתב לאחר הפגישה הקשה בין שני בני־הזוג והניתוק הסופי ביניהם, ומשקף את מצב־רוחו הקשה. הוא מתלבט בין הצורך והרצון להתוודות באוזני ברנר על מה שעבר עליו ולשתפו בהרגשותיו, לבין הקושי לגלות את הפרשה לאחר. מכתבו זה ארוך ומפורט שלא כרגיל:

"אין אני נזקק כלל להתנצלות על שלא כתבתי עד היום. אדרבא, הרי אני רואה לצורך בדבר להתנצל, מה זה הגיע לי, כי כותב אני היום. והדבר הזה יתברר לך בהמשך מכתבי.

דע לך, אחי, כי בכל תקופה ותקופה שאני בא ‘בין המצרים’, היינו בשעה שכשל כח־הסבל לשאת בקרבי את יסורי נפשי, הרי אני מוכרח ‘לשפוך שיחי’, בחיק ידיד ורע. אפשר כי זהו סימן של חולשה. אבל כך היא האמת.

מתוך הדברים האלה תבין, כי גם כעת באתי ‘בין המצרים’. אל נא יעלה על לבך, כי סובל אני רעב או מחסור חס־ושלום, כנהוג בין אחינו תופשי־עט בישראל. לא! להפך, לא היו לי ימים טובים כימות החֹרף הללו, ימים של שׂבע ממש. ובכל זאת לא הרגשתי את עצמי מיָמי אומלל ומדוכא כבזמן האחרון. מאי טעמא? הלא ידעת, אחי, כי עזבתי את אמיריקא לא מפני שנתגעגעתי על רוסיה. כבר כתבתי לך, כי בחרתי ביבֹשת הרוחנית של אמיריקא מאשר לחיות בתוך הרקבון הרוחני שברוסיה. אך תרתי אחרי לבי ולכן נסעתי, כידוע לך…

ואולם החיים מטלטלים את גופי ונשמתי ככדור לשם משחק. לאחר שהרסתי את מצבי בנויארק ולא שמעתי בעצת שכלי הקר שהניא אותי מלכת בדרך זו, הנה באתי לרוסיה, נפגשתי עם זו שבשבילה באתי, סבלתי במשך הקיץ יסורי־נפש בשביל ענינים פעוטים – ואחרית דבר: עורבא פרח⁷⁴! נפרדנו. כנראה, לנצח, אם לא ‘כמו שכתוב ברומאנים’ בפיוט מרובה, הנה ברוב רֹגז ומכאוב לב.

זהו הסוף של הרומאן שלי, שארך חמש שנים ושעלה לי בדם התמצית של גופי ונשמתי…

אין בידי כעת לספר לך את הדברים כהויתם, מפני שהפצע שבלבי עוד שותת דם וכל נגיעה קלה גורמת לי יסורין. אך קשה לך לתאר, עד כמה חשך בעדי עולמי, אף על פי שכבר יצאתי מעולם ‘העלומים’, שאז עלול מאורע כזה להביא לידי שגעון או אִבוד־עצמו־לדעת, ובכלל יש בי ניצוץ של פילוסוף סטואי, והניצוץ הזה אינו מניח לי ‘לטרֹף נפשי בכפי’. ובכל זאת שרוי אנכי בחֹדש האחרון במצב־נפש נורא הקרוב לטרוף הדעת.

בין יתר התחבולות שאני עושה להקל מעלי את משא יגוני אני חושב גם את כתיבת מכתבי זה אליך.

ואם נשאר בלבך זיק־ידידות אלי, אנא שב וכתֹב נא לי גם אתה מכתב, לא תנחומין, כי אם אגרת חמה וטובה כאשר הסכנת לעשות בימי עניי ומרודי בפאריז⁷⁵."

בהמשך מספר בן־אליעזר לברנר, כי בכוונתו ‘לצבור מעט כסף ולשוב אל מקומי לנויארק’ ומביע את דעתו השלילית על נסיעתו של ברנר לארץ־ישראל: ‘מה יֵצַר לי, כי נסעת לארץ־ישראל. לבי אמר לי, כי שם תגיע אל היאוש הגמור, אחרי טלטולי נשמתך ומכאוביה בגולה’.

באותו זמן שהתה דבורה בארון בווילנה, בלי ספק כדי להיפגש עם בן־אליעזר, והתקבלה ‘בכבוד מלכים’ על ידי חבורת סופרי יידיש ועברית שם (ראה להלן).

ברנר, בתשובתו על מכתב נרגש זה, מיפו מיום 22.11.1909, מנסה להרגיעו כבעל־ניסיון:

“ואתה סע לאמריקה (ואולי לפלשתינה? פה אפשר לחיות חיים שקטים!) וצערך הגדול יפוג מעט, מעט… זה בדוק ומנוסה!”⁷⁶

הפומבי שנתן בן־אליעזר ליחסיהם, וסיפוריה שהוסיפו להתפרסם לעיתים מזומנות, שלהבו את דמיונו של קהל־הקוראים הנלהב שהתרגש מאוד מהעובדה שלפניו אשה־סופרת⁷⁷. אחד ממכתבי־התגובה של קורא נלהב – ליב פינק⁷⁸ – מביע בפירוט רב את התרשמותו מקריאת סיפוריה וחותם את מכתבו הארוך, מווילקובישקי מיום 8.12.1909⁷⁹, בסידרת שאלות ספרותיות המעידות על ההתעניינות הרבה באישיותה ובפרטי חייה, ועל כך, שהיא וסיפוריה היו לשיחת־היום. עוד הן מעידות על השמועות הבלתי מבוססות המגיעות לאנשי העיירות הקטנות מארץ־ישראל.

אירוניה מרה היא, שסיפורו של בן־אליעזר התפרסם בשעה שפרשת יחסיהם היתה בשפל, ושאלותיו של הקורא ליב פינק עליו, נשאלו בעת שה’רומאן' ביניהם כבר הסתיים סופית.

בן־אליעזר לא חזר לאמריקה. ביום 17.2.1910 הוא חוזר וכותב לברנר מווילנה:

"ועכשיו – קצת על אודותי.

כבר עברו כחמשה חדשים מן ‘היום ההוא’ שעליו כתבתי אליך במכתבי הקודם. אמנם נתקימה נבואתך במקצת: לבי הרגיע, ונראה לי, כי עולמי לא יחרב. אך ששון־החיים לא שב אלי ואת ‘הענין’ טרם שכחתי. ועל דא קא בכינא!

בכינא! מלה זו, כמובן, אינה אלא מליצה. הנשים, בשעת צרתן מרבות לשפוך דמעות (ברוך שלא עשני אשה!); הגויים, להבדיל, נוהגים במקרים כאלה לשתות יי"ש (ברוך השם שלא עשני גוי!); ויהודי כשר כמוני מהו עושה? הוא מטביע את צערו… בדיוֹ. אם קורא אתה בחורף זה את ‘העולם’ ואת ‘הזמן’, בטח מצאת, כי מרבה אני לכתֹב יותר מכפי הרגיל (מלבד זה שאני שולח לדפוס לעתוני נויארק).

וכותב אני דוקא עברית! מפני שהכתיבה בלשון זו יש בה סגולה (לפחות בנוגע אלי) להשכיח את חיי השעה…

כאן איני מתרועע עם איש (אף־על־פי שווילנא הרי היא ליטא שלי) ולא עוד אלא שמתרחק אני מכל ‘החברים’ ומכל ‘הכנופיות’ ומכל ‘הידידים’. ואני מרגיש, כי עי"ז הצליח לי להשקיט את עצבי הנרגזים.

וחולם אני לעזוב את רוסיה ולשוב לנויארק, ואולי יעלה בידי לעשות דרכי דרך ארץ־פלישתים. אך כל זה הוא לע"ע בגדר ‘חלום’, מפני שיש בנפשי ‘חתיכה גדולה’ של בורגניות, שקשה לה להפרד מעל הֶרגלים ומנהגים.

אולם בלעדי החלום הזה אין טעם כלל לחיי פה. אמנם יש לי ‘לחם מִשנה’ ובגד עליון ותחתון, אך העיקר חסר לי – ההנאה מן החיים"⁸⁰.

גם מכתבו של ברקוביץ מווארשה מיום 20.10.1910 לבן־אליעזר בריגה מגלה את המצב הנפשי הקשה של בן־אליעזר, שהיה, כנראה, לשיחה ולמקור־דאגה לחבריו:

“אתמול פגשתי כאן את הפרופיסור ברוך־ברוכוביץ מווילנא וסִפר לי קצת על חייך שאתה חי בריגא על בכיתך שאתה בוכה על משכבך בלילות. אל־נא, גלמבוצקי, אל נא תאדיב את נפשך חנם. העולם הזה דומה לגלגל החוזר. היום כאן, ומחר בריגא ומחרתים בווילנא. והעולם הזה אינו כלל עולם המוכן לפורעניות. חי נפשי! ומפני שערל־שפתים אני, כאמור לעיל, אני מסיים. מווילנא אכתוב לך איה”ש כהנה וכהנה⁸¹."

בינתיים עלתה דבורה בארון לארץ־ישראל (כסלו תרע"א), מבלי שחיכתה לה בה מישרת־מורה. יתכן שהעיתוי היה קשור בניתוק הסופי של קשריה עם בן־אליעזר, ואולי היה בכך גם אקט של מחאה והפגנת עצמאות (ראה להלן).

מכתבו האחרון לברנר נשלח מווארשה מיום 5.1.1911 ‘לאחר חצי שנה או יותר של שתיקה’. במכתב זה הוא מפרט את מעשיו בטון של השלמה שלווה ושל קבלת־הדין: ‘כבר הגעתי ת"ל [תודה לאל] למדרגת פילוסוף סטואי. רק אתה, חבר, הנך עומד עדיין במרדך, מתקצף ומתרגז, מדבר רתת (אני קורא לפעמים את “הפועל הצעיר”). חלקו של מי יפה? – אוי לשנינו!’ –⁸².

בסיום המכתב יש הרגשה ש’יצא המרצע מן השק' ומתגלה הסיבה האמיתית למכתב זה. בן־אליעזר סקרן מאוד לדעת, איזה רושם עשתה דבורה בארון על ברנר, שבוודאי כבר נפגש עמה בארץ־ישראל:

“אל נכון כבר התודעת למרת דבורה בארון. אפשר שיבֹא יום אשר אספר לפניך את כל אשר עבר ביני ובין ‘מרת’ זו. אני מרגיש, כי מוכרח אהיה בזמן מן הזמנים ‘לשפוך שיחי’ לפני אח קרוב, שיבין את לבי, אבל לעת־עתה אני מתפלל: יהיה רצון שלאחר התודעותך אליה לא תחדל מהיות פסיכולוג… בנוגע לגוף הענין, כבר הסחתי דעתי ממני לגמרי, ולא עוד אלא שבדיעבד ‘גם זו לטובה’. אך הלא עברו שבע שנים…⁸³”

על מכתב זה ענה לו ברנר מטבריה, מיום 9.2.1911, תשובה שנכתבה במצב רוח קשה, ובלי ספק נעמה לאזניו. אין לדעת אם אכן זהו הרושם הראשון שקיבל מפגישתו עם דבורה בארון, או שרצה לנחם את ידידו ולהפחית את צערו:

“את הג' [השמטה בדפוס. במקור: דבורה בארון] ראיתי פעם אחת באקראי. הרושם שהיא עושה: פיקחנות, חוסר אינטימיות אמיתית. חוץ מזה – היא אומללה כמו כולנו!”⁸⁴

בתשרי תרע“ב נישאה דבורה בארון ביפו, ליוסף אהרנוביץ. כחצי שנה לאחר מכן, בי”ב בסיוון תרע"ב (28.5.1912) נשא משה בן־אליעזר לאשה את מינה בת אפרים קפלן, ונישואיהם התקיימו בעיר וואלפ בפלך גרודנה.

ברקוביץ ידידו שיגר אליו מכתב מפייס־מבודח, ממערכת ‘העולם’ באודסה, מיום 13.8.1912; בנוסח:

“העודך כועס, ‘גזלן־של־תבן’? אל תכעס. העולם בכלל אינו גרוע והאנשים אינם רעים וחטאים כל־כך, כפי שאנו מציירים אותם בדמיוננו. הבל, הבלים, גלימבוצקי. אשה נשאת – אשריך וטוב לך. ומה לך כי נזעקת?”⁸⁵

בטון דומה גם במכתב הבא, מאותו מקום מיום 17.8.1912:

“וכי כך עושה בעל־הבית’ל הגון? נשא אשה, נכנס לחופה, התישב בווילנה, כתב פיליטון ע”ד ‘מנחם מנדיל’ – ולא כלום! וברקוביץ איהו? ברקוביץ כבר מת, עבר ובטל מן העולם! הרי גם על הטלגרמה של ברכה ליום חתונתך לא עניתני. המבלי אין דיו במערכת ‘הזמן’?"⁸⁶

משה בן־אליעזר ומשפחתו עלו לארץ בשנת 1925. לפי עדותה של בתו הגב' חיה צבי, לא היו קשרים מיוחדים עם משפחת בארון־אהרנוביץ. ברשימת ביקורת שפירסם בן־אליעזר ב’הארץ', שהיה חבר המערכת שלו מאז עלייתו, על ספרה ‘קטנות’ (27.4.1934) אין שום התיחסות אישית. היא כתובה מתוך אהדה וחיבה לספר, באותו טון שהיה נקוט בידי מרבית הכותבים על יצירתה:

התכונה העיקרית הלוקחת את לב הקורא בשלוש הנובלות של דבורה בארון היא האהבה העמוקה אל הפִּנה המתוארת ואל אנשיה, זו האהבה המביא לידי רחמים, או יותר נכון: אהבה שהיא רחמים (רחם־אהב).

5. מורת־בית: קובנה (מאי 1908–אוגוסט 1909)

עם סיום לימודיה, המשיכה דבורה בארון להתפרנס מהוראה כמורה פרטית בבית משפחות אמידות. המכתבים אליה מתקופה זו ממוענים אל האדון פ"מ בלומנטל, בית ברמסון, ברחוב קורוב בקובנה. הגב' בלומנטל היתה ממשפחת האחים יצחק־ליב ובוריס גולדברג, רבי הפעילות, היכולת וההשפעה, והיתה חשיבות רבה לקבלת מישרת מורה בבית מיוחס זה⁸⁷.

בו בזמן חיפשה מישרה קבועה בבית־ספר במקום אחר, ובעת ובעונה אחת נמשכו מאמציה למצוא אחיזה בהוראה בארץ־ישראל כדי לעלות אליה.

בכל אותה תקופה המשיכה לכתוב ולפרסם סיפורים ופירסומה הלך וגבר⁸⁸.

מחליפת המכתבים שנשתמרה, נראה שהיא היתה מוצפת בהצעות־עבודה בתנאים טובים ואף מפתים. יש לשער שלא נענתה אף לאחת מהן משום הפחד להתמודד עם כיתה שלימה, עם ההורים ועם המנגנונים המעסיקים, והעבודה כמורה פרטית בבית משפחה עשירה, עם כל מגרעותיה, היתה עדיפה אולי גם משום שהותירה לה זמן פנוי לכתיבה ולקריאה.

כך, למשל, ידידה מתקופת מריאמפול, הסופר אברהם פרנק, החליף עמה דעות בענייני ספרות וחינוך וניסה לסייע לה בקבלת מישרה במקום מושבו בווארשה. מכתבו אליה [חותמת הדואר: 28.4.1908] הוא טיפוסי למכתביהם של סופרים־ידידים:

"להכבודה ברון

שלום וברכה!

הבטחתיך, קדישה⁸⁹, להודיעך מכל הנעשה והנשמע בורשה בכלל ובבית ספרנו בפרט והנני למלא את הבטחתי. את מחלקת המכינה בבית ספרנו לא פתחו אחרי הפסח מפני חֹסר מורה. מקוים אנו לשנה הבאה לפתֹח ובטח תמצאי עבודה אם רק ברצונך יהיה להשתקע בורשה. חדשות כלליות כעת אין אצלנו מהוכוחים הרבים ע"ד אהבה חפשית עברו גם בעירנו למעשה… כנראה כי הספרות המחדשת חתרה חתירה עמוקה בלב הצעירות והצעירים והרבה קרבנות מוכנים כבר למַטבח החדש. מי ידע אם אצלכם מתגרשים כבר בזה אבל אצלנו אחזה השלהבת והקיפה הרבה הרבה. הודיעני נא בטובך מה נשמע אצלך ובמה תבלי את יומך. האם מתעסקת את בספרות או בלמוד.

שלום שלום ברגשות חבה וכבוד,

א. פרנק

אגב חפצתי לבקשך, אם אפשר, להודיעני מה משפט החנוך בקֹוְנה, אם יש שם בית ספר. חֹשב אני להיות שם בעוד שני חדשים ז.ה. בתחילת ימי תמוז"⁹⁰.

הצעת־עבודה אחרת, מעשית ומפורטת, קיבלה דבורה בארון מי' ארליך, מפינסק, מיום כ"ה מאי 1908, שהיא גם פרק בתולדות החינוך ובתנאי עבודתו של המורה העברי במזרח אירופה:

"למרת ד. ברון, מריאמפול⁹¹
עלמה נכבדה!

בחדש אוגוסט שנה זו עומד להפתח בעירנו ע"י חברת הצדקה לנשים בית ספר עברי אלמנטרי לנערות בו ילמדו שפת עבר, שפת רוסיה, חשבון, דברי הימים ועוד. בית הספר יהיה של ארבע מחלקות. בשנה זו תיפתח בה רק המחלקה הראשונה בשני חדרים, ובכל אחד ילמדו עברית כשמֹנה שעות בשבוע.

והנה מציע אני לפניך, עלמה נכבדה, אולי תואילי לקבל עליך משרה זו, ללמד עברית (עברית־בעברית) בבית ספר זה. אם תלמדי רק עברית, כלומר בשני החדרים כשלש שעות ביום (שש עשרה שעות בשבוע), אז תקבלי כשלשים רובל לחֹדש. אך אם תלמדי עוד למודים אחרים, כמו חשבון, ותתן באופן זה כחמש שעות ליום, אז תקבלי כחמִשים רובל לחֹדש. מלבד זאת אם תחפצי לתת שעורים בבתים פרטים – תקבלי אותם בודאי – אני אערֹב לך את הדבר הזה. ובכן, אם הדבר מוצא חן בעיניך, ואם חשה ומרגישה את למסֻגלת לדבר זה, אם באמת לך הכשרון, ללמד לרבים במחלקה עם ארבעים תלמידות, – אז תיטיב להודיענו תיכף, כי מלבד הסכמתך והסכמתנו נחוצה עוד הסכמת חברת מפיצי השכלה בפטרבורג, הנותנת תמיכה הגונה לבית ספר זה. מענך (ובכלל אודותיך) נודע לי בווילנא בבית ב. גולדברג עוד בחֹרף העבר, בבֹאי שמה למצֹא מורות בעד בית ספר זה, שמפני טעמים שונים לא נפתח עד היום. בית ספר זה יהיה לאומי במלא מובן המלה, ושפת עבר תהיה בו מן הלמודים היותר נכבדים. את מכתבך תשלחי על שם היושבת ראש בועד [מילה משובשת] של בית הספר.

ברגשי כבוד

המזכיר י. ערליך"⁹²

ממכתב התשובה שלו, מיום 12.6.1908 על מכתבה (שלא נשתמר) מסתבר, שדבורה בארון דחתה הצעה זו אם כי דחייה שלפי שעה, ומן התנאים החדשים המשופרים המוצעים לה, ניכר עד כמה היו להוטים אחריה:

"עלמה נכבדה!

את מכתבך קבלנו. חבל שאין את יכולה לקבל את הצעתי השתא, אך אם תואילי לקבלה לשנה הבאה, תיטיבי להודיעני, ובטוח אני שהמשרה פנויה למענך. אפשר שתקבלי אז בבית ספר זה לא רק משרת מורה, כי אם גם משרת מנהלת. בכל אופן תודיענו במכתב"⁹³.

ואכן, פחות משנה לאחר מכן, חוזרת הגב' רובינשטיין, יו"ר הועד, ומשגרת אליה מכתב הפצרה מפתה נוסף מיום 24.4.1909, ומוסיפה בשוליו כי ‘כמכתב הזה כתבתי גם למריאמפול’⁹⁴.

6. ימי וילנה (אוגוסט–ספטמבר 1909)

בחודש אוגוסט 1909 נסעה דבורה בארון לווילנה, בין השאר כדי להיפגש עם משה בן־אליעזר, שחזר במיוחד מניו־יורק, כדי לברר את יחסיו שנסתבכו מאוד עמה. הפגישה בין בני הזוג הביאה לניתוק סופי של הקשרים ביניהם. אבל בעוד שמשה בן־אליעזר היה שרוי ‘במצב־נפש נורא הקרוב לטירוף הדעת’, כפי שכתב לברנר, הצליחה דבורה בארון לשמור על שלוות־נפשה, ולא עוד אלא שדומה שבאותם השבועות של שהייתה בווילנה (עד 30 בספטמבר 1909) ביססה את מעמדה בתוך חבורת סופרי עברית ויידיש.

באותו זמן החלה את השתתפותה ב’העולם‘, שהמדור הספרותי שלו נערך בידי א’ דרויאנוב, והמשיכה לפרסם בכתבי־עת שונים לילדים ולמבוגרים.

השמועה על הימצאותה בעיר עשתה לה כנפיים, הכל השתוקקו לפוגשה ולהכירה, התחרו על קירבתה ועל תשומת־לִבה ועשו מאמצים מיוחדים כדי להנעים עליה את ביקורה. אין לדעת אם הללו ידעו על קשריה עם בן־אליעזר ועל ניתוקם, וכתוצאה מכך ‘חיזרו’ אחריה והשתדלו להקל עליה, או שעצם מציאותה של אשה־סופרת, צעירה ונאה, די היה בה כדי לשלהב את הדמיון, לעורר את הרגשות ולהביא ליחס אבירי־רומאנטי זה.

באותו קיץ הגיע מנדלי לווילנה, לפי הזמנת אחת מבנותיו, שגרה בה, כדי שינוח אצלה בקייטנה ביער בקרבת העיירה פודברודז’ה הסמוכה לווילנה. מיד כשנודע בואו למשכילי וילנה ולמשכילי העיירות הסמוכות, החלה עלייה לרגל אליו. וכך נתלקטה בעיר באותו זמן חבורת סופרים גדולה במיוחד⁹⁵ נוסף על המרכזים הקבועים שישבו בה: ה’בונד', שפעל לצד מרכז ההסתדרות הציונית. בין העסקנים הציונים שישבו בה באותו זמן היו: יצחק גרינבוים, דב בורוכוב, ליב יפה, אלתר דרויאנוב⁹⁶.

המקורות לפרטים על ביקורה בווילנה הם ארבעה: מכתביו של משה בן־אליעזר לברנר ולברקוביץ, פתקים שנשתמרו בארכיונה ב’גנזים', קטעים בזכרונותיהם של יהודה קרני ושל זרובבל ותמונה⁹⁷.

מן הפתקים, שנכתבו אליה לרגל סידורים שונים הקשורים בביקורה בעיר זו, מסתבר שהסופרים שאֵרחו אותה היו יהודה קרני ומשה שליט, אולי לא רק כנציגי עצמם, אלא גם כנציגי חבורת הסופרים העבריים (יהודה קרני) וסופרי יידיש (משה שליט). יהודה קרני, שהיה באותה שעה כבן עשרים וחמש, שימש אז כמזכיר הוועד המרכזי של ציוני רוסיה בווילנה, והיה בין משתתפי ‘העולם’⁹⁸, ומשה שליט, שהיה כבן עשרים וארבע, מורה בבית־הספר ע"ש פרץ בווילנה ופעיל ב’פועלי־ציון' כתב מחקרים, מאמרים והשתתף בעריכת קבצים בעיקר ביידיש, שבהם רצה לשתף גם את דבורה בארון⁹⁹.

פתקים אלה, שאותם שמרה כל השנים, ממחישים את הביטוי ‘לשאת על כפיים’, שכן מארחיה הרגישו עצמם אחראים לשלומה ולרווחתה. היא נראתה בעיניהם חלשה וחסרת־אונים, והם קיבלו על עצמם ברצון את הדאגה לה ואף התחרו ביניהם על הזכות לשרתה.

בפתק הראשון ביידיש, מיום 4.9.1909, מתנצל משה שליט על כך ש’מכמה סיבות איני יכול לבוא אליך', שולח מכתב ביד וולובלסקי [שמו הקודם של יהודה קרני] יחד עם כרטיסים ‘וכל מה ששיך לזה’ ומוסיף: ‘בעוד שעתיים אראה אותך באולם. אני מחכה לך בהנאה’¹⁰⁰. משאֵלתו: ‘האפשר לקרוא לך דבורה?’ מסתבר שההיכרות ביניהם התחילה זה עתה. פתק אחר שלו, ביידיש, מיום 23.9.1909 מגלה את ההתקרבות שחלה ביניהם בשבועיים שחלפו. אבל בעיקר מתגלה בו הדאגה לשלומה מצידם של הסובבים אותה בד בבד עם השמירה הקפדנית שלה על פרטיותה. שני קטבים אלה, עתידים להתפתח ולקבל ממדים גדולים בתקופות חייה הבאות:

"דבורה! מ־4 עד 6 חכיתי לך. ברבע לשבע אני צריך להיות בעיר. אמרתי לך על כך אתמול. אני מאד לא שקט שטרם הגעת מהעיר. בדבר בריאותך התענינתי. אמרו לי שבבוקר הרגשת לא טוב. בלעדיך לא רציתי להיכנס לחדרך. אבל כמה רגעים הייתי ליד החלון, לכתוב לך פתק זה. תהיי בריאה.

בברכה לבבית

מ. שליט¹⁰¹"

פתק נוסף (בלא תאריך) שנמצא בתיקו של יהודה קרני, מעיד, עד כמה התפתחו בין השלושה יחסי הידידות. הם נדברו להיפגש בפאריס ב־14 ביולי בשנת 1912 ליד הבאסטיליה.

תוכניות־של־צעירים מסוג זה, מטבען שאינן יכולות לצאת אל הפועל, והלוקחים בהן חלק אינם מתכוונים לכך ברצינות¹⁰². לא כך דבורה בארון. מפתיע מאוד הדבר, שלאחר שעלתה לארץ־ישראל ואף נישאה ליוסף אהרנוביץ, לא שכחה את תוכנית הפגישה ואף שלחה למשה שליט גלויה (שלא נשמרה) ובה הזכירה תוכנית זו, כחצי שנה לפני המועד שנקבע, כדי שהכל יוכלו להתכונן לאותה פגישה. על כך ענה לה משה שליט מווילנה, ביידיש, מיום 1.2.1912:

"דבורה אהובה!

גלוייתך הגיעה.

אני זוכר היטב, שאת, אני וולובלסקי, צריכים להיפגש בפאריס ב־14 לחודש יולי השנה. אבל לדאבוני, זה אינו יכול לצאת אל הפועל בגלל סיבות חיצוניות. אני לא אוכל לעזוב את וילנה במשך כל הקיץ, ומה שקשור לוולובלסקי, בעת שאני הזכרתי לו על פאריס, לאחר שקבלתי את גלוייתך, אמר לי, שלדאבונו, לא יהיה לו באותו זמן כסף. וכך, הכל בטל.

– ותכניתנו היפה שקבענו לפני שנתיים בווילנה, באזור אנטוקול – – –

אבל ברור שזה אינו משנה כלום, אדרבא, ידידותנו נשארת כפי שהיתה באותו זמן.

אני מברך אותך בלבביות,

משה שליט"¹⁰³

המקור הארכיוני האחרון הוא מכתבו של יהודה קרני מיום [1909].30.9, שנכתב מייד לאחר שעזבה את העיר. הוא מעיד על המחוייבות הרבה שלתוכה נקלעו אלה שהיו קרובים אליה, מתוך ההיכרות עמה ועם תגובותיה החריפות על מה שראתה כאי־מילוי חובות והפרת הבטחות. בצד הצורך להתנצל ולבקש סליחה והידיעה שאפשר לרַצותה ולפייסה במחמאות, מאפיין אותה המכתב כ’אדם טוב ויפה'. אך בעיקר הוא חשוב בכך שהוא מבטא את ‘סיפוחה’ אל חבורת־הסופרים הקטנה. על אף נימת ההתנצלות שבמכתב, שומר קרני על כבודו, ומקפיד שלא לפרט את הסיבות לאי־מילוי התחייבותו ללוותה:

"ידידה, ודאי כבר סלחת לעֲוֹני הגדול. כן? סלחת? הלא טובה את. הלא רחמיך על כל היצורים ולפחות על יצור שכמותי. הלא דנה את כל האדם לכף חובה ובפרט בן־אדם שכמותי. הלא מחוייבת את להבין, כי לא מרוע לב עושה האדם את הרע, אלא מתוך אונס.

ומעשה שהיה כך היה. לא באתי ללוותך משום שלא יכולתי, ולא יכולתי – משום שלא יכולתי. ודי?

לא באתי ללוותך – אבל לויתיך. כן, לויתיך. איך אפשר? – אני אומר לך: אפשר. ובשעה שישבתי אצל שולחן כתיבתי, כך היו מחשבותי: הולך מאתנו אדם טוב ויפה, הולכה מאתנו בת חבורתנו הקטנה. והלואי שתצא לשלום ותבוא בשלום, והלואי שתתקימנה בה כל הברכות, אשר פנטסיתו של אדם יכולה ליצור. ובכן – יתן לך האלהים מטל השמים וממשמני הארץ וכו' וכו'. ואני רואה כי שחוק קל מתהוה על שפתותיך מתוך קריאת דברַי וזהו טוב מאד. ובאותו הרגע שהשחוק התחיל להתהוות, כבר חדלת מקצֹף עלי ואמרת: ‘ובכ"ז אדם טוב הוא’.

ובווילנה התחילו ימי הגשמים. ומעקה מעונך באנטוקול עזוב ושומם ואין דורש לו. ואת – בוילקובשקי, ואנחנו בוילנה והאלהים יושב לו בעליתו ואומר: אני מקרב ומפריד, אני הכל יכול.

והגשמים יורדים, והטיט מתרבה, ובכיס אין פרוטה והלב – על כל שונאי ישראל.

וכך יהיה מחר. אולם אפשרי כי ישתנה קצת המצב. ואת מה? הודיעי.

ואני לוחץ את ידך בידידות רבה,

י. קרני"¹⁰⁴

יהודה קרני הנציח את זכר הפגישה עמה בווילנה, ברשימת הביקורת שלו על ספרה ‘קטנות’, שנכתבה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. רמזיו על התנהגותה המיוחדת מובנים היום יותר, לאחר הידיעה על ניתוק יחסיה עם משה בן־אליעזר שחל באותו זמן, ונימת תיאורו משמרת את האווירה הכמעט פולחנית שאפפה אותה:

“ישבתי אז בווילנה במשרדיו של הוועד המרכזי לציוני רוסיה, קצת מקורב אל ה’יודישע פאלק' ואחר כך – קרוב למדי אל ‘העולם’. בתקופת ‘העולם’ התארחה דבורה בארון זמן מה בווילנה. היא קבעה את דירתה ברובע לוקישקי, שעל פי המסורת שבעל פה אין הוא פרבר לווילנה אלא להיפך: וילנה – פרבר לו. בזכותה של האורחת נהיינו, קבוצה קטנה של סופרים, אורחים קבועים של לוקישקי. הלכנו ברגל או זחלנו בטראם הווילנאי המסוייס. הלכנו וזחלנו בצבור וביחידות. כי היה זה מעניין מאד לשוחח קצת עם בת־הרב הזו, שקומתה דמתה לתמר, שערותיה השחירו משחור, ועיניה עמקו ממעמקים. וביחוד – בשל התימות המוזרות, שעסקה בהן אז בספוריה, בעוד שמסכתא ‘ברכות’ לא זזה מתוך ידה ומעל שולחנה.”¹⁰⁵

בהמשך מתאר קרני כיצד צפה בה מן הצד כרואה ואינו נראה, וספק אם ידע על המשבר העובר עליה וטישטשו מקץ שנים, או שרק חש בו, אך לא ידע פרטיו:

ופעם בעצם הצהרים, הופעתי יחיד בלוקישקי כאורח בלתי קרוא. כשעברתי את החורשה הקטנה שלפני בית דירתה ראיתי מרחוק דבר מה מונח תחת אחד העצים, כמין תולעת מכונסת לתוך עצמה, כמין חלוק־אבן מושרש בקרקע, או גל קטן של עצמות, או פקעת של חוטים. היתה זאת דבורה בארון, שבעצם הצהרים היתה מוטלת מצונפת תחת אחד העצים והרהרה בעולמה ובעולמנו. היו אלה רגעי משברים ומעברים וחשבון הנפש של עקירה מעיירה קטנה והתכוננות להפלגה אל מעבר לימים? היתה זו שעת התקנה עצמית על מנת להכנס לפרדס חדש? מה אני כי אחקור אז בסתר ובמופלא. בן אדם מוטל כאבן תחת אחד העצים – ודאי כך צריך להיות, ודאי גזירה היא מלפני שר הנשמות, ודאי יש טעם ויסוד לדבר"¹⁰⁶.

פרשת התמונה

ביקורה של דבורה בארון בווילנה הונצח גם בתמונה המשותפת שלה עם מנדלי וחבורת סופרי יידיש, שצולמה לרגל ביקורו של מנדלי בעיר זו (16.8.1909). הסופרים שבתמונה הם: דוד איינהורן, משה זילבורג, פאלק היילפרין, א' ליטוואק, דן קפלנוביץ, ז' קלמנוביץ, דבורה בארון, זרובבל, ליפמן לוין וא' מזא"ה¹⁰⁷.

והנה, מסתבר, שנוכחותה של דבורה בארון בתמונה היסטורית זו, היתה פוטומונטאז' ונוספה לאחר מכן אל התצלום הקולקטיבי, שכן היא לא היתה נוכחת בשעת הצילום, כפי שמספר זרובבל בזכרונותיו:

"בסופו־של־דבר נתגלגלו הדברים כך, שנשתמרה עמי מזכרת מוחשית מאותם ימי־סער־ואביב. בווילנה נדברו הסופרים ושאר מושכי־בקולמוס לעשות תצלום עם הסבא, ‘זכר לדורות’. נמנינו וגמרנו להיפגש אצל הצלם כשעה לפני שעתיד היה הסבא לצאת מדרכו לווארשה.

לא הכל דייקו להגיע במועד שניקבע. קצתם אחרו – ואיני זוכר עתה אי־מי־מהם – ונשארנו להמתין בחוץ. לגברת (הגברת היחידה שהיתה בינינו) עשינו ‘ז’סטה ג’נטלמנית’, והשפענו, אחר־כך, על הצלם להדביקה־לצרפה לתצלום הקולקטיבי, שבמתכווין הותרנו לה מקום מראש. היה בכך משום ביטוי לחיבה ולהערכה שרחשנו לחברתנו, שכבר רכשה לעצמה מקום כבוד בסיפרותנו, לסופרת דבורה בארון"¹⁰⁸.

מעשה־הדבקה זה מעיד על מעמדה וחשיבותה בקרב הסופרים בכלל, לא מעט בזכות היותה אשה וסופרת יחידה, ועל המאמץ המיוחד של חבורת סופרי יידיש לקרב אותה אליהם במיוחד. באותו מעמד הצטלם מנדלי בנפרד גם עם קבוצת הסופרים העברים, אבל תמונתה של דבורה בארון הודבקה רק לחבורת סופרי־יידיש. התבוננות מעמיקה תגלה, שמקומה נשמר לה גם בתמונת הסופרים העברים, אך נשאר ריק¹⁰⁹. תמונה זו היתה יקרה מאוד לכל מצטלמיה. כך, למשל, מסיים זרובבל בזעקה את מכתבו הראשון (ביידיש) לדבורה בארון מירושלים, מיום ט“ז בסיון תר”ע: ‘גוואלד! איפה התמונה של “סבא”?!’¹¹⁰ דבורה בארון שמרה עליה כל השנים, כפי שהעיד זרובבל בזכרונותיו:

“מקץ כחמישים שנה, חיפשתי תצלום זה ולא מצאתיהו. בנדודי ובטלטולי עשוי היה על־נקלה להיעלם. סבור הייתי, שהסיכוי היחיד למוצאו הוא אצל מן־דהו מהמופיעים בתמונה, שלא עקר ממקום למקום וישב לבטח בישראל. ואמנם קבלתי את התצלום מידיה של דבורה בארון”¹¹¹.

בתקופה זו התקרבה דבורה בארון עוד יותר לחבורת סופרי־יידיש, או אולי, חבורה זו היא שקרבה אותה במיוחד. כך, למשל, כתב אליה זרובבל מלמברג, מיום 15.11.1909: ‘אנחנו רוצים למשוך אותך אלינו’¹¹².

פִּריה של התקרבות זו היה גידול מספרם של סיפוריה ביידיש, שפורסמו בעיתונות יידיש ומאספיה בעריכתם של מכריה סופרי יידיש (ראה בהרחבה בפרק: ‘אשה סופרת’).

7. בבית־החרשתן בווילקובישקי (ספטמבר 1909–דצמבר 1910)

בסוף חודש ספטמבר 1909 כבר נמצאה דבורה בארון בווילקובישקי, אצל משפחת קאמבר, שהיה לה בית חרושת ליציקת פלדה, ושימשה שם כמורת־בית¹¹³.

עיירה זו נמצאת בדרום ליטא, סמוכה לגבול פרוסיה המזרחית, וקרובה למריאמפול. הקהילה היהודית שבה היא מהראשונות בליטא, ובמאה ה־19 היה בה רוב יהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בה 850 משפחות יהודיות, שמצאו בה את פרנסתן במסחר ובמלאכה, בחקלאות ובתעשיה. מלבד תעשיית המברשות משיער חזיר, היו בה בתי חרושת לתוצרת טבק וסיגריות וליציקת ברזל. החיים הציבוריים בעיר זו היו ערים מאוד ולארגוני הפועלים היהודים נודעה השפעה רבה ברחוב היהודי¹¹⁴.

על תקופה זו בחייה כתבה צפורה אהרנוביץ ב’חומר לביוגראפיה':

"כדי לאגור את הכסף הדרוש לנסיעה וליתר ההוצאות הכרוכות בה, קיבלה ד.ב. מישרת מורה בבית עשירים, בעלי בית־חרושת, אשר ביקשו ללמד את בניהם עברית. זו היתה מישרה שלמה (דירה, מזונות ומשכורת) לשנה תמימה. הילדים נקשרו אליה עד מהרה באהבה עזה וההורים אף הם כיבדוה מאוד, ואולם עם זאת, מהיותם בורגנים בהשקפתם וגסי־רוח בתכונתם לא יכלו לבלי לנצלה קשות.

כאן, בבית אנשים אלה, מספרת ד.ב., נזדמן לה לראשונה לראות עין בעין את ניצול העובד ואת עושק המעביד. בית־החרושת נמצא בסמוך למקום־המגורים וכמה מחזות אשר ראתה שם, נחרתו עמוק בנפשה והטביעו את חותמם, לפי עדותה, על כמה מסיפוריה שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר: ‘עגמת־נפש’, ‘שומן’, ‘גרעינים’ וכו'."

בתקופה זו הירבו ידידיה הסופרים לכתוב אליה ולחזֵר אחריה בענייני ספרות אבל לא רק בהם. ניכר במכתביהם המאמץ לביטוי מרומז ועקיף של היחס המיוחד אליה מתוך זהירות יתרה שלא לעבור את הגבול שהיא הציבה בין מה שמותר להשמיע באוזניה לבין מה שאסור. הכותבים ‘מהלכים על חבל דק’ בין רצונם להביע באוזניה את חיבתם ואהבתם מתוך תחושה שדברי השבח אכן נעימים לה, לבין החשש להרגיזה ולעורר את חמתה. לכן, מכוּונות הצהרות האהבה בעיקר אל סיפוריה, אל מכתביה, ולכל היותר אל תמונתה, והם נזהרים שלא לדבר אליה במישרין כאל אשה יפה ומיוחדת.

אין מנוס מן ההרגשה, שיש לקרוא מכתבים אלה כהצהרות־אהבה עקיפות, מרומזות ומוסוות, כיוון שהכותבים ידעו את רגישותה הרבה ליחסים שבינו לבינה, אולי במיוחד לאחר ניתוק יחסיה עם משה בן־אליעזר, ולא הירשו לעצמם קירבה יתרה וישירה, אלא בענייני ספרות: כל אחד רצה שהיא תכתוב ‘אצלו’.

דוגמה טיפוסית מסוג זה הוא מכתבו (ביידיש) של זרובבל מצ’ורטקוב, מיום 24.10.1909, שבו כתב: ‘תודה לך בעד מכתבך הנחמד והאהוב. הרגשתי בו נשמה יהודית, ואני… אוהב נשמה יהודית’¹¹⁵.

וכן תגובתו (ביידיש) מפשמישל, מיום [1909].26.11 על תמונתה ששלחה אליו לפי בקשתו:

“תמונתך אצלי ואצל שופמן, וגם אצל אברהם ויויורקה (אחד מן הכשרונות הצעירים הגדולים) מאד מצאה חן בעינינו. ובמיוחד העינים. בהן נראית דבורה בארון עם נשמתה, כשרונה, צניעותה ואצילותה, ועם החן היהודי…”

ובהמשך, בתגובה על מכתבה:

"אמרי לי, הטובה? דבורה, היכן את לוקחת כל כך הרבה רכות, כה הרבה ליריזם אינטימי במכתביך? אמרי לי, אני מבקש ממך.

באהבה, זרבבל"¹¹⁶.

האינטימיות באה לידי ביטוי בבקשתו מיום 11.12.1909: ‘לא לכתוב על גלויותי לאחרים’¹¹⁷.

באווירה אינטימית דומה מתנהלת גם חליפת המכתבים עם יצחק גרינבוים. בגלויה מווילנה מיום [1909].19.10 הוא מפציר בה: ‘מתי תבואי לוילנה? אקוה שלא שכחת את הבטחתך לבֹא לביתי’. באותה גלויה מתבדח עמה גם יהודה קרני באווירה של קירבה וגם משה שליט חותם את שמו בצירוף ברכות לבביות¹¹⁸.

מבקשתה החוזרת של דבורה בארון בשניים מתוך ארבעת מכתביה אל גרינבוים שנשמרו בארכיון הציוני, ([1909].20.11; [1910].15.1) שלא יכתוב לה על גבי גלויות, ניכר שהסגנון האינטימי הביא אותה במבוכה אבל בה בשעה גם נעם לה¹¹⁹. בתשובה על המכתב המשותף אליה, היא מפצירה בקרני שימשיך לכתוב אליה, ומבטיחה: ‘ולוילנה אבֹא, גרינבוים חביב, בלי שום ספק, אם לא עכשו, אז תיכף אחרי הקונגרס’ –¹²⁰.

הפגישה ביניהם, שמטרתה היתה למסור לגרינבוים תעודת־מסע שסידרה בשבילו בווילקובישקי, היתה צריכה להתקיים ‘בבית־הנתיבות’ בשעה שגרינבוים היה צריך, כנראה, להחליף רכבות, בנסיעתו לקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג (31–26 בדצמבר 1909). פגישה זו לא התקיימה. דבורה בארון, כשבידה האחת תעודת־המסע ובשנייה – קופסת־שוקולד אחרה להגיע, והיא כולה נסערת ומתנצלת במכתבה אליו מיום [1909].21.12:

"זה עתה חזרתי מבית הנתיבות ואני – כֻּלי הריני מלאה תרעומות עלי ועל עצמי: אילו הקדמתי לבֹא אל התחנה, הרי היה עולה בידי לראות את כבודו, למסור לו את תעודת־מסעו ואת אותה קפסת־השוקולד העלובה, שהיתה תחת ידי – אויה לי ואוי למזלי!

עכשו יואיל נא כבודו להודיעני ע"פ איזה כתֹבת עלי לשלֹח לו את תעודת־מסעו. ועלי – אל נא יכעס, אל נא יכעס – בבקשה!

והנני ההוגה לו כבוד וחבה

דבורה ברון"¹²¹

תשובתו מווילנה מיום 23.12.1909 היתה מהירה ומרגיעה: ‘תודה רבה בעד השוקולד – הריני כאילו אכלתיו’¹²².

עם סיום ה’זמן' בהוראתה, לקראת חופשת הקיץ, התרבו אליה הפניות ממקומות שונים, המציעים לה מישרת מורה. כך, למשל, הזמין אותה פאלק היילפרין, שהיה מחלוצי החינוך העברי המתוקן, ובין משתתפי ‘העולם’ וכתבי־עת עבריים ויידיים¹²³ בגלויה מווילנה מיום 22 לחודש תמוז תר"ע, לשמש כמורה בבית הספר לנערות בסימפרופול, ‘ללמודים היהודים (שפה יהודית, דברי הימים לבית ישראל וכדומה)’, והביע את רצונו העז שתקבל עליה את המישרה. פנייה זו נעשתה בוודאי על פי המלצתו של יהודה קרני, ששמו נזכר כמען למכתבים¹²⁴.

שמה של דבורה בארון כמורה הלך לפניה עד כדי כך, שגם לאחר עלייתה לארץ, עוד הגיעו אליה הצעות למישרות הוראה ברוסיה, כפי שמסתבר ממכתבו המתנצל של ידידה יהודה קרני, ממערכת ‘העולם’ בווילנה מיום 27.7.1911:

“למפרע אני מבקש ממך סליחה על דברי ועל הצעתי כי אין אני יודע את מחשבותיך לימים יבֹאו ואיני יודע אם כבר גמרת להשאר בארץ ישראל ויהי מה או שמא חושבת את לבֹא שוב לרוסיה. ואם חושבת את לבֹא לרוסיה יש לי בעדך הצעה: עשיר אחד בוילנה שיש לו בת קטנה ובן קטן חפץ להזמין אותך בתורת מורה. הבית – בית הגון והאנשים אנשים הגונים והתנאים גם הם – הגונים. הדבר תלוי רק בך. והנה אם חושבת את לבֹא לרוסיה היתי מציע לפניך הצעה זו. סלחי לי, חביבה, על אשר בא אני בהצעה שכזו. קשה לי מאד לבֹא לאדם היושב בארץ ישראל בהצעה שישוב לרוסיה ובפרט בימים הללו כשהימים ברוסיה קשים מאד ואין תקוה נשקפת לעתיד. אני ממלא רק בקשת אותו האיש החפץ בה ויבקשני [מלה בלתי ברורה במקור] לכתוב לך. אַת כתבי אֶת החלטתך”¹²⁵.

בתקופה זו היתה דבורה בארון מוצפת בפניות להשתתף בכתבי־עת בעברית וביידיש ולסיפוריה היתה תהודה רבה. היתה זו, אולי, השנה הפוריה ביותר בחייה (תרס“ט – תר”ע) שבה פירסמה למעלה מחמישה־עשר סיפורים בשתי הלשונות¹²⁶.

מאמציה לעלות לארץ־ישראל התגברו והלכו, דוקא בתקופה זו, שבה היתה בשיא פירסומה¹²⁷, מוקפת חיבה, הערכה ואף הערצה.

ג. צעירה עולה לארץ־ישראל    🔗

דבורה בארון עלתה לארץ־ישראל בכסלו תרע"א (דצמבר 1910). התעניינותה בהשגת מישרת־מורה בארץ, על מנת לעלות אליה, החלה בשעה שעמדה לסיים את לימודיה בגימנסיה במריאמפול כמורה (תרס“ז–תרס”ח). הוצאת התוכנית מן הכוח אל הפועל נמשכה כשלוש שנים (דצמבר 1907 – דצמבר 1910).

מחליפת־המכתבים שנשמרה, המורכבת ברובה ממכתבי הכותבים אליה, מתבררים פרטים הכרוכים בנסיונותיה לעלות לארץ ובקשיים שהיו מנת־חלקה. אלה הם קשיים אופייניים אולם הם מתגברים ומתחדדים כשהמדובר באשה, באשה צעירה לבדה.

המכתב המוקדם ביותר המצוי בארכיון בנושא זה היא מכתבו של ק“ל סילמן מיפו, מיום ט”ז בטבת [תרס"ח] [חותמת הדואר: 22.12.1907], בתשובה על פנייתו (שלא נשמרה) של אחיה בנימין בשמה.

תשובה מפורטת זו מדגישה את הקשיים הרבים העומדים בפני מי שרוצה להתקבל כמורה בארץ־ישראל, ודומה שיותר משהיא באה לעודד היא באה להרתיע. אין מנוס מן ההרגשה, שהיה ויכוח בין דבורה בארון לאחיה, לא על עצם העלייה לארץ, אלא על כך שהיא צריכה להיעשות לאחר הכנה מדוקדקת והבטחת עבודה, ולא בחופזה.

יתכן שדחף זה שלה לעלייה היה קשור לא רק בפעילותה הציונית הנמרצת באותן שנים, והיא שהיתה נאה דורשת ניסתה גם נאה לקיים, אלא גם בכמיהתה העזה לעצמאות ואולי גם בפרשת אירושיה הכושלת למשה בן־אליעזר, ששהה באותו זמן במרחקים. לכן קיבל האח על עצמו לסייע לה והיה שותף פעיל בפניות לגופים ולאישים שבכוחם לסייע. לשם כך גייס לעזרתו את בן־ליטא, ק"ל סילמן, שזה מקרוב עלה לארץ והיה ידוע כמורה בעל־ניסיון.

גם מכתב זה הוא פרק בתולדות החינוך בארץ ישראל:

"נכבדתי,

הנני עונה לך על מכתב אחיך אלי, כדי שלא לאבד זמן לחנם. אגב, תמה אני, שלא פנית בעצמך אלי. הענין היא כך. עכשו, כבר עבר הסיזון ועוד, כפי שדומה אני אין לך שום תקוה לשבת ברוסיה ולקבל משרה בא“י. מורים נקראים לכאן מן הגלות לפעמים רחוקות מאד, ומורות – הרי את יודעת ודאי, שלהן עוד קשה ביותר להשיג מישרה בבי”ס אצלנו.

לי ידוע אמנם, שאצל ועד חו“צ באודיסה, יש פרינציפ לבכר מורָה על מורֶה – אם שניהם שקולים – לביה”ס לבנות שלו אשר ביפו, ולפי דעתי לא רחוק מלחשֹׁב שלוּ ידע אותך הועד האודיסאי היה חושב אותך לקנדידטה למורה בביה“ס שלו – זוהי אחת המשרות היותר טובות בא”י – לפני הועד הזה לא דיה תהיה המלצה שלי (אולי יודעים אותך באודיסה אחרים, מפורסמים ממני לפני הועד) וגם אני לא ראיתיך עובדת בבי“ס. משרה בבי”ס אחר לא מן הנמנע שתִמָצֵא, וגם שכיחה היא, למורה היושב בא"י.

שוב דבר. מרכז המורים פה דורש שעור בחינה, מכל מורה חדש הבא לעבֹד בא“י. בתה”ס הדורשים מורים פונים לרֹב אל המרכז, והמרכז הריהו אינו יכֹל לקרֹא לו מורה מרוסיה, פן לא יעמֹד בשעור הבחינה, ונמצא מפסידו. ויש אשר למרכז אין מורים להציע לפני בתה"ס ואינו יכול לקחת על עצמו להביא מורה מרוסיה.

אך בזה עוד לא גמרתי את דברי. עלי להודיעך, שאילו היית היום בא“י, היית בודאי מקבלת משרה. מביירוט דרשו ממנו – מן המרכז, אני “המזכיר” שלו – לשלח מורֶה או מורָה בביה”ס של האלליאנס בשכר 100 פרנק לחֹדש (שש שעות עבודה). לגבי אליאנס הרי זה שכר רב. חושב אני, שהיית מתרצה לקבל משרה זו, אם כי ביירוט שייכת לסוריה ואם כי – כפי שאני חושב – העבודה שם אינה קלה כל עיקר. ואִלו היית כבר בא"י היתה נשקפת לך תקוה לעלות במוֹריוּת במשך הזמן.

אני הצעתי את תֹכן מכתב אחיך לפני המרכז, וכתבתי לביירוט על אודותיך בשם המרכז; כמובן, שהוספנו שאין אנו יכולים לקחת את האחריות עלינו, מפני שאין אנו יודעים אותך מנסיון, אבל כתבתי את יתר מעלותיך – הרי תסלחי לי על מלה זו. אני מספר לך גופא דעובדא – וגם הודענו שם את האדריסה אליך.

איני חושב אמנם, שיפנו אליך לרוסיה שתבואי (אז יכלת לרדת לביירוט, מבלי תת שעור בחינה לפני המרכז), אבל אִלו מהרת לבוא ישר לביירוט (עליך היה לעשות ‘תַזְכָּרָה’ [תעודת־זהות] בסטמבול – לרדת לביירוט), חושב אני, שהיית מתקבלת בלי שום ספק, אחרי מכתבנו ששלחנו להתם על אדותיך. אבל כך למהר ולבוא הרי זה כמעט אי אפשר – ובמשך הימים האלו אפשר שיתקבל שם מורה – אם כי המורים נמצאים בקושי רב –. הוא אשר אמרתי, רוסיה וא“י סוף סוף רחוקות זו מזו. ואם אין לך אפשרות לבוא לא”י על ספק קבּלת משרה, עצתי, להשתדל לפני הועד האודיסאי – אבל השתדלות נמרצה! וסו“ס תגיעי למטרתך הקדושה. השתדלי והשתדלי לבוא לארץ החמודה הזו!”¹²⁸

בעצתו של סילמן, כתבה דבורה בארון לוועד האודיסאי (המכתב לא נשמר) וקיבלה את תשובתו של ראש הוועד הנמרץ מנחם אוסישקין, מיום 6.3.1908, על נייר רישמי של ‘ועד החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה’. המכתב עצמו המודפס במכונת כתיבה הוא נוקשה ופורמאלי, ומתרכך במשהו לקראת סיומו:

"גברת נכבדה!

בתשובה על מכתבך הנכבד מתכבדים אנו להודיע לך, כי חוק שַׂמנו לנו לבלי התערב בעניניהם הפנימיים של בתי הספר בא"י.

האורגן הפדגוגי, שעל ידו עבודתנו במקצוע החנוך בא“י נחתכת ונעשית הוא מרכז המורים בא”י. ואנחנו מצדנו מאשרים רק את בחירות המרכז. הואילי נא איפא לפנות בשאלותיך למרכז המורים (הכתובת: יוסף עוזרקובסקי, יפו) ומאד ינעם לנו, אם המרכז ימצא לך משרה בא"י ובחפץ לב נאשר את החלטתם.

בכבוד ובברכת ציון

ראש הועד

מ. אוסישקין"¹²⁹.

באותו יום נכתב גם מכתב נוסף של ק"י סילמן הממשיך במאמציו לסייע לה למצוא מישרת מורה בארץ. גם מכתב זה כקודמו, נשלח לבית ברודוביץ במריאמפול:

“יפו, ד' אדר [תרס”ח]

דבורה,

בבירוט המשרה לא פנויה. המורה שהיתה שם נשארה על מקומה. לצערי הרב לא קבלתי את מכתבך שכתבת לי באריכות. קבלתי רק את גלויתך. תמה אני על זה. אל תכתבי תורכיה [כתוב ברוסית] בראש המכתב, כי אם ויא ברינדיזי [כתוב באותיות לטיניות]. ואז, מתקבלים המכתבים ביותר דיוק.

באותו יום שנתקבלה גלויתך לידי נודע למרכז ע"ד משרה פנויה למורה במושבה זכרון יעקב. זוהי מושבה לרגל הר הכרמל ועל שפת הים… הסביבה של אותה המושבה היא היותר עשירה בחמודות הטבע. המקום והמשרה היו מתאימים לך מאד, והנה את יושבת במרימפול… אִלו היית בכאן, ודאי, שהיית כבר על מקומך.

עדיין לא נתקבל שם מורה. המרכז הציע להתם מורה שיש בא"י, שישנו כבר. ולקרֹא אותך – כלום יכלתי? ושמא לא יעלה הדבר. רואה את את הענין כמו שהוא.

איעצך עוד: שלחי מכתב ישר למרכז על אודותיך, והציעי את עצמך בתור מורה ואת התעודות אשר בידך. אל תחששי. נצרכת פורמאליות זו.

ק.י. סילמן"¹³⁰

במאמציה להשיג מישרת מורה בארץ־ישראל, מגייסת דבורה בארון לעזרתה גם את המשפחות בעלות־ההשפעה והקשרים שהכירה בעבדותה כמורה בביתם, ובראשן משפחות האחים גולדברג.

בית משפחת גולדברג בווילנה היה ‘בית ועד לחכמים’, כפי שמעיד ד“ר שמריהו לוין, וכל אחד ‘היה רשאי לבוא ובכל שעה ותמיד היה מוצא לחם לאכול, כוס תה לשתות ואיש שיחה’¹³¹. זאב ז’בוטינסקי מעיד על ‘הכוח העצום למחשבה ולתרבות’ שהיה בבית זה, על הלשון העברית החיה בפי בנותיו של י”ל גולדברג, ויתכן, שגם לדבורה בארון היה חלק בכך. רחל גולדברג היתה שותפה נאמנה לבעלה בעבודתו התרבותית והיתה פעילה בהסתדרות ‘בנות ציון’ ‘אשר מגמתה היתה להפיץ תורה ואור ברוח אגודת “בני משה” גם בין בנות ישראל’. בווילנה, עמדה בראש ‘יהודיה’ וירדה לבתי העניים לחקור לסיבות המונעות את בנותיהם לבקר בשיעורים. י"ל גולדברג היה גם מתומכיו הנלהבים של ‘העולם’ והעברתו לווילנה קשורה בישיבתו בעיר זו. לאחיו בוריס (דב) גולדברג, שהיה מהנדס חימאי, היה בית מסחר גדול בווילנה, והיה מן הציונים הפעילים ביותר בעיר. גם ביתו בווילנה ‘היה בית שדלתותיו היו פתוחות לכל מי שהיה מתדפק עליהן בכל ענין ציוני ויהודי’¹³².

קשריה של דבורה בארון עם משפחות גולדברג נזכרו גם במכתבו של י' ארליך אליה: ‘מענך (ובכלל אודותיך) נודע לי בווילנא בבית ב. גולדברג’ (25.5.1908), ונמשכו גם בתקופה שלאחר מכן. לבית זה שלח בן־ציון כ"ץ את ברכת־הדרך שלו לעלייתה לארץ ([1910].27.10 ), ומכאן שהתגוררה בו לפני נסיעתה (ראה בהמשך).

הגב' בלומנטל, שבביתה עבדה בקיץ 1907, היתה אחותו של מר קאמבר, שהיה גיסם של יצחק־ליב ובוריס גולדברג. בארכיון נמצא מכתב ללא תאריך, ללא שמות וללא חתימה, עם הערה מאוחרת בכתב־יד, כנראה של צפורה אהרנוביץ, המזהה אותו כמכתבו של קאמבר לגיסו י"ל גולדברג:

"לגיסי – – – –

הסופרת העברית הידועה, העלמה דבורה באראָן הבקיאה בהוראת שפת עבר, כותבת אלי כי עומדת היא בחלופי מכתבים עם המרכז ביפו ע“ד משרת מורה בביה”ס בבירוט. שאלתה ובקשתה כי אשתדל לפניך שתמליץ בעדה בכתב למכריך בבירוט או להמרכז שימסרו לה את המקום הבנוי [כך!] שָמה לפי המודעה בהראזסוועט. באמת ראויה היא ומומחית לאותו דבר. בהקַיץ העבר נתנה הוראה בבית אחותי בלומנטהאל לשני בניה הקטנים והשתוממתי לראות את החיל הרב אשר עשתה עמהם. בזמן קצר למדו הילדים לדבר עברית צחה וטהורה, בהברה יפה וקלה כשפת אמם. בהיותה בת ציון נלבבה משאת נפשה הוא לעבוד בבתי הספר הלאומים בארץ אבות, וכדאי לתמוך אותה. כעת יושבת היא במריאמפול וגומרת את המחלקה האחרונה בהגמנזיום לנערות ומתפרנסת מהוראה עברית. אקוה כי לא תשיב פני רֵקם ותעשה וכו' וכו' – – – – – – –" ¹³³.

בחליפת המכתבים שהתנהלה עם המרכז ביפו על מישרה בבירות, נשתמר מכתב התשובה שקיבלה דבורה בארון מחֶברת ‘כל ישראל חברים, בתי הספר של בירות’ [‘אליאנס’] הכתוב בשפה הצרפתית, מיום 20.3.1908. ממכתב זה גם מתברר שהפנייה נעשתה על־ידי אחיה בשמה:

"גברתי

קבלתי את מכתב אחיך המציג את מועמדותך כמורה בבית ספרנו. צר לי להודיעך כי פנייתך הגיעה אלי מאוחר מדי. אם נהיה זקוקים למורה חדש בשנת הלימודים החדשה, לא אשכח את מועמדותך.

עם אחולי הטובים"¹³⁴

מאמציה לעלות לא“י היו ידועים לידידיה, ובן־ציון כ”ץ, במכתב מיום [1908].6.7 ממקום גלותו בגורקי, מדבר על כך כעל דבר־ידוע ומבקש לדעת פרטים נוספים. לאחר שהוא שוטח בפניה את תוכניותיו שלו להיות בארץ לחג הפסח או בסוכות, עם שחרורו ממאסרו הוא שואל:

"ואַת האם אומרת הנך להשתקע שם? או אולי רק לירחים אחדים. סופרת עברית שלא תהיה בארץ ישראל היא פשוט חרפה וגם אני לא אוכל להצדיק את עצמי. [– – –]

האם תהיי בווילנה רק לפני נסעך לארץ־ישראל?"¹³⁵

הנסיונות להבטיח מקום־עבודה בא“י לא רק שאינם מצליחים, אלא דומה, שהקשיים הולכים וגדלים, כפי שכותב אליה לקובנה, לבית משפחת שוורין, ק”ל סילמן, מיפו, מיום א' דחוהמ“ס [תרס”ט] [חותמת הדואר: 12.10.1908]:

"דבורה יקרה ונכבדה,

אל המרכז צריכה היית לכתֹב ולהציע א“ע [את עצמך] בתור מורה ולספר לו על שעור השכלתך (למשל, זה שאת מודיעה לי, כי יש לך תעודה של שש מחלקות גמנסיה פרטית), ידיעותיך בשפות ונסיונך בהוראה, אם וכמה זמן כבר לִמדת בבי”ס.

ואת זאת עשי, אבל אלא ואולם, כפי שאני יודע את המצב, נשתנה זה בקיץ. במשך הקיץ באו לכאן מורות ומורים – כמה מציף האלמנט הנודד הזה! – מכל פנות רוסיה. ורבים מהם לא הסתדרו עדיין, והם יושבים ומחכים ומצפים ומקוים ומיחלים. באו מורות שבקרו את האוניברסיטאות בחו"ל, ולא מצאו להן עבודה עדיין. קצר המצע, יקירתי.

חבל, חבל, שלא הקדמת לבוא! כל הקודם זוכה בכאן. אולם אם תשבי בקובנה לא תקבלי משרה בא"י לעולם. לא כן, אם תבואי לכאן. אז תוכלי לחכות ולצפות ולקוות וליחל כשאר הנודדים שכמותנו.

אִלו היה אפשר לך ללכת ברלינה ללמֹד שם את הגננות במשך זמן מועט, פחות משנה כמדומה, אז, היו לך הרבה שַנסים לקבלת משרת גננת.

אין עכשו ברשותו של המרכז אף גננת אחת להצעה, ודרישה על כגון זו, ישנה!

אך שמא קל לך יותר להסיע הנה את קובנה הנרדמה, לפחות, את ‘רחוב הגשר’ – הוי רחובי, רחוב מושבי בנעורי! – עם עשיריה לכאן, עם קבצניה לכאן, והיה הישוב מתרבה ורבתה העבודה.

שמא רואה את את אחי וב"ב – אמרי נא שלום להם.

ק.י. סילמן"¹³⁶

י“ב לבנר, עורך ‘הפרחים’ ידידה משכבר, שהשמועה על עלייתה לארץ הגיעה גם אליו, ‘מינה’ אותה להיות סופרת־העיתון בא”י במכתבו [חותמת הדואר: 4.5.1909]:

"סופרת נכבדה!

שמחתי באמרך כי עולה את ציונה. הריני משביעך בכל היקר לך (ר"ל [רוצה לומר] בילדים הקוראים את ‘הפרחים’) שתכתבי לי, מדי שבֻע בשבֻע מכתבים מא“י המדברים בכל הענינים שהילדים תאבים לדעת”¹³⁷.

גם א"א קבק, שנפגש עמה בווילנה, והמשיך לשמור על קשרים הדוקים, כתב אליה מקושטא [חותמת הדואר 25.4.1910]: ‘אני מחכה לראותך בכליון־עיניים. אף אני מכין את עצמי לנסיעה ארצה־ישראל’¹³⁸.

וכן גם במכתב הבא מקושטא, ממערכת השבועון העברי ‘המבשר’ מיום 11.6.1910: ‘אולי אזכה באמת לראותך בדרכך לארץ־ישראל, כמו שאת מקוה’; ‘אימתי את נוסעת לא"י?’¹³⁹

בנוסח דומה כותב גם א' דרויאנוב מווילנה מיום כ“ד בתמוז תר”ע: ‘שמעתי כי הנך עולה לארץ־ישראל, האומנם? מתי?’¹⁴⁰ ובמכתב הבא, מיום א' בחודש אב תר"ע (בתשובה על אגרתה שלא נשמרה):

“אני שמח מאד לדבר הזה, כי החלטת לעלות לארץ־ישראל. ומה מאד אחפוץ לראותך קודם צאתך לשם. אני הייתי פעמַים בא”י. בפעם האחרונה שהיתי שם קרוב לשנתים. אפשר אוכל להספיק לך ידיעות הנחוצות לך."

תוספת של יהודה קרני בשולי הגלויה:

“שלום רב לך, אנו מחכים לבואך בכליון עינים”¹⁴¹.

מכתבים אלה מעידים עד כמה היתה חלק מחבורת הסופרים, וכיצד ראו בכל מי שעולה את נציגם, החלוץ ההולך לפני המחנה, ותזכורת אישית לרצונם ולמחויבותם לעלות אליה. בגלל היותה אשה־סופרת היה המעקב אחריה צמוד יותר והרצון לסייע חזק יותר.

כדי להוציא את התוכנית לעלות מן הכוח אל הפועל, מחפשת דבורה בארון בני־לוויה בדרכה לארץ, כדי שלא תצטרך לנסוע לבדה. עדות לכך מתקבלת ממכתבו של ח' גולדברג מן העיר שאוולי, מיום ב' באב תר"ע, בתשובה על פנייתה (שלא נשמרה), לכתובתה בבית קאמבר בווילקובשקי, מחוז סובאלסק:

"להסופרת הנכבדה מרת דבורה בארון שלום!

מכתב כבודה הגיעני במועדו ונתאחרה תשובתי מפני שלא הייתי בביתי בימים האחרונים. צר לי מאד ואני מבקש סליחתה.

הכנופיה השאוולאית היא לע“ע בעלת שני חברים. אנכי ועוד חבר אחד. נסיעת שנינו היא ודאית ונסיעת עדו שנים מוטלת לע”ע בספק. לפי התנאים שאנו השנים נתונים בהם ע“פ מצב ענינינו הפרטיים וגם בהתחשבנו עם כמה תנאים השיכים לא”י – עד כמה שידיעותינו בנדן זה מגיעות – הננו אומרים לצאת לדרכנו בימים האחרונים לחֹדש אלול.

אומרים הננו לנסֹע דרך אודיסא, מפני שהנסיעה דרך אודיסא, מלבד מה שהיא יותר מענינת מהנסיעה דרך ווינא, בתתה הזדמנות לבקר ולתַיר את ערי החוף הטורקיות, היא עולה גם בזול יותר.

קבלתי מכתבים אחדים מערים שונות שכותביהם מודיעים אותי כי נכונים גם המה לנסוע לא"י לימי הבציר הבא. והמה אומרים ברצון להספח אלינו. הריני מקוה איפא כי תסתדר חבורה הגונה.

מאד ינעם לי להִודע מכבודה אם אומרת גם היא לעלות לארצנו, למועד ההוא ואם תֵאות להספח אלינו. בכל אופן הריני מחכה ומקוה לתשובת כבודה.

בכל רחשי הכבוד

ח. גולדברג"¹⁴²

עם עלייתו של ידידה זרובבל לארץ (סיון תר"ע–יוני 1910) היא מרבה לחקור אותו על התנאים בארץ, אבל מקצרת בדברים על הנעשה אצלה, וגם הוא אינו ממהר לחלק עמה את רשמיו הראשונים. במכתבו מירושלים, ביידיש מיום כ“ט בתמוז תר”ע, שבו הוא מתנצל על שעדיין ‘עברית קשה לי לכתוב בעת שאני רוצה להביע את רגשותי הפנימיים’ הוא מגיב על המכתבים שקיבל ממנה (שלא נשמרו):

“מכתבך והגלויה, כבר אצלי. תודה לי בשבילם. באמת חכיתי להם. אבל תארתי לי אותם אחרת. רציתי לשמעו ממך יותר פרטים אינטימיים, מן הסתם אצלך לא היה מצב רוח מתאים. אני יודע שתסלחי לי שגם אני כותב לך מעט מאד. תביני, אותי. אני במקום חדש, סביבה חדשה, במשך הזמן הצטברו אצלי הרבה רשמים, הרבה רגשות ואני קצת רוצה לחכות כדי לבחון אותם, ולסדר את רשמי הפרטיים. אז אני אכתוב לך הרבה ולעיתים תכופות.”

לאחר שהוא מספר לה על ‘האחדות’, מבקש ממנה חומר בשבילו הוא בכל־זאת מתאר את ארץ־ישראל ואת עצמו בתוכה:

"הסתדרתי לא רע. לצרכי מספיק לי, את מבינה. שמים כחולים, טהורים, בהירות ורוח ארץ־ישראלית. האטמוספירה מזרחית. בכלל, מרגיש אני טוב. לדבר אחד אני מתגעגע, אל החיים החברתיים היהודיים הרחבים, ברחוב היהודי, שם אצלכם. פה עוד רחוק מזה… פה רק קטנות… מה אתך? מתי את באה, מתי את חושבת להתישב? תכתבי על כל זה בדיוק.

די לעת עתה, יקירתי,

תהיי חזקה ובריאה וכתבי,

באהבה, זרבבל."

התוספת ב’נ.ב.' מעידה, שהירבו לדבר עליה בחוג הסופרים בארץ, שכן הוא מוסר לה ברכות מידידיה וביניהם מסילמן¹⁴³.

בן־ציון כ“ץ, מוסיף לעקוב אחריה, ממקום גלותו בגורקי, גם בגלל השמועות שהגיעו אליו על מחלתה לפני נסיעתה הקרובה. את ברכותיו לשנה החדשה [תרע”א] הוא שולח לבית משפחת קאמבר בווילקובשקי [חותמת הדואר: 23.8.1910]:

"שלום וברכת השנה לך דבורה!

לא כתבתי לך, כי לא ידעתי איפה את. כתבי לי מתי את נוסעת לארץ־ישראל. הכבר נחה מעט רוחך? ואיך את מרגשת את עצמך.

שלום לשנה החדשה

בן־ציון"¹⁴⁴.

זמן קצר לאחר מכן, ב־[1910].24.10 עם התקדמות הכנותיה לעליה, שולח אליה בן־ציון כ"ץ גלויה נוספת מגורקי, והפעם לבית רחל בת מיכאל גולדברג, שבו שהתה לפני נסיעתה:

"לדבורה שלום!

חושב [בטעות נכתב: חושבת] אני כי תהיי בודאי אצל מרת ראשאל גולדבערג טרם שתסעי לארץ ישראל, ועל כן הנני כותב לך על פי כתובתה: לא תדעי עוד כל מחלה ומי יתן [מלה לא ברורה] ודרכך לארץ ישראל תהיה צלחה וגם שם לא תטעמי טעם מחלת הקדחת רחמנא ליצלן. כתבי לי!

אמרי שלום למרת גולדברג ששכחה אותי לגמרי ויהי אלהים עמה. כשאדע את כתובתך אכתוב לך.

שלום לך,

בן ציון כץ"¹⁴⁵

השמועה על עלייתה הקרובה הגיעה גם לג' שופמן, בשעה שהיה עסוק בלבוב בעריכת ‘שלכת’, וסיפורה ‘על יד החלון’ כבר היה מצוי בתיקו, והוא מתעניין [חותמת הדואר מיום 11.9.1910]:

“ואיך הוחלט? לאן את נוסעת, הלקרים או לארץ־ישראל? אם לא”י אפשר שתעברי דרך כאן! מה? [– – – ] וכתבי נא לי מכל מקום."¹⁴⁶

גם ש' בן־ציון, שהיה שרוי באותם ימים בהכנות להוצאת ‘מולדת’ לאחר ש’העומר' חדל מלצאת¹⁴⁷ כתב לבית זה, למיטיבם המשותף י“ל גולדברג, משהגיעה אליו השמועה על כוונותיה לעלות לארץ, ביום ז' בכסלו תרע”א, והפיסקה על דבורה בארון היא תוספת מרירה בשוליו:

“P.S. דבורה בארון רוצה לבֹא לא”י – ברוכה תהיה בבואה. אני מקוה כי תמצא לה כאן מקום, אם יהיו כדאים לה גם יסורי א“י. עוד ‘שִבֹּלת בודדת’. מי יודע? אפשר, משִבֹּלת לשִבֹּלת יתלקט גם ‘עֹמר’”¹⁴⁸.

אחד מאלה שטרחו הרבה לקדם את בואה של דבורה בארון לארץ, ולהקל עליה את חבלי היקלטותה בה היה א“א קבק. באותה שעה כבר עזב את מערכת ‘המבשר’ בקושטא ומכתבו מיפו, מחול־המועד סוכות תרע”א הוא, אולי, האחרון אליה המצוי בארכיון לפני עלייתה:

"ידידתי,

לא כתבתי לך עד עכשיו מפני שהייתי טרוד מאד [ב]שנוי מקומי. איני מרבה לכתוב לך עכשיו. מפני שאני מצפה בכליון עינים לביאתך. שמחתי מאד לבשורתך. אף חברינו פה שמחים לביאתך. בֹּאי, ברוכת ה'!

שלך

א.א. קבק

לחדר בשבילך כבר דאגתי. בעברך את קושטא סורי נא אל מערכת ‘המבשר’ ובקשי שימסרו לידך בשבילי חבילה קטנה שעזבתי בדירתי, ואחזיק לך טובה"¹⁴⁹.

מחליפת מכתבים זו (שנשמרה בחלקה בלבד) מתברר שדבורה בארון עלתה לארץ בשיא פירסומה כמספרת, כמי שמשתייכת לחבורת הסופרים הצעירים, בשעה שעורכי כתבי העת מחזרים אחריה והתוכנית להוציא לאור קובץ מסיפוריה קרובה להתגשם. גם שמה כמורה הולך לפניה והיא מוצפת בהצעות־עבודה מפתות, מערים ומעיירות רבות.

היתה זו עלייה ציונית מובהקת שבאה מתוך הכרה ורצון להגשמה, אם כי, כמובן, לא נעדרו ממנה גם מניעים אישיים. ליוותה אותה ברכתם של כל ידידיה שעקבו אחריה באשר הם, מתוך דאגה וסקרנות לראות כיצד תתאקלם וכיצד תחזיק מעמד כסופרת וכאשה.

ומן העבר האחר, בארץ־ישראל, מצטיירת תמונה של ציפיה דרוכה לקראת בואה לארץ, בקרב חבורת הסופרים והמורים היושבת בה. הכל ידעו על עלייתה והשמועה עברה בכל המחנה.

לא היתה זו עליית־פתע מסתורית וחשאית, של מי שיוצאת לדרך לבדה למקום זר בלי קרוב וידיד, כפי שמתאר ברוח האגדה הרומאנטית יעקב מדרשי¹⁵⁰. הכל ניסו לסייע כמיטב יכולתם לסופרת צעירה ונאה זו, שהרגישו בה את נחישות ההחלטה וכיבדו את האישיות העצמאית והתקיפה השוכנת בגוף חלש וחולני.

 

פרק שני: אשה סופרת בתוך חבורת הסופרים. ביקורות ראשונות (עד העליה לארץ־ישראל, כסלו תרע"א)    🔗

א. “אחות־לעט”    🔗

עם הופעתה של דבורה בארון על במת הספרות העברית ב’המליץ' בעריכת ליאון רבינוביץ, בניסן תרס“ב בהיותה כבת חמש־עשרה, אומצה בהתלהבות על־ידי כל הסופרים. הוותיקים ראו בה בת־ממשיכה והצעירים סיפחו אותה אל קהלם וראו בה אחת־מן־החבורה, ‘אחות־לעט’, כביטויו המוצלח של צ”ז ויינברג¹⁵¹. היא היתה סופרת מבוקשת ביותר, וכל העורכים לא רק שקיבלו ברצון את פרי עטה, אלא חזרו והפצירו בה לשלוח להם עוד ועוד. גם צעירים שהתכוונו להוציא לאור קבצים ספרותיים, פנו אליה כדי שתעשה יד אחת עמהם ויוכלו להתכבד בשמה. רבים היו שרצו להתכתב עמה ולפוגשה פנים־אל־פנים.

הביקורות הראשונות מצויות, כצפוי, במכתבים הפרטיים שהחליפה עם עורכיה, ובתגובות ששלחו קוראים למערכות או ישירות אליה.

דבורה בארון הקשיבה היטב לביקורות ראשונות אלה ולמדה מהן הרבה. רישומן ניכר בסיפוריה. אין ספק שהאזנה זו היתה אפשרית, גם משום שהרגישה שהכותבים מעריכים אותה, רוצים לעודדה ודבריהם נאמרים מלב אוהב ומתוך רצון לטפחה ולסייע לה. בצד ההתלהבות מעצם התופעה של אשה־סופרת, ההפתעה מהעזתה לעסוק בנושאים ארוטיים, שלא הלמו את הדמות שהצטיירה בדמיונם של הקוראים, היתה קיימת גם הסתייגות מדרכי תיאורה הישירים והמפורשים יתר על המידה. לא פעם הוחזרו לה כתבי־יד ונעשו בהם תיקונים.

בסופו של דבר, אמנם מחקה שלב ראשון זה ביצירתה, כיוון שפסלה כמעט את כל מה שכתבה בשנים אלה, אבל רישומו נשאר בסיפוריה המאוחרים. היא כינסה רק את סיפוריה הבשלים, שהם פרי תהליך ארוך וממושך של התגבשות יכולת הביטוי התמציתי והמאופק.

התיאור כאן יעקוב אחר תהליך ההתקבלות של סיפוריה ושלה בקרב חבורת הסופרים, העורכים והקוראים.

ב. מגעים ראשונים: עידוד ופסילה    🔗

חליפת־המכתבים עם עורכיה הראשונים ליאון רבינוביץ (‘המליץ’ ו’דער טאג') ונחום סוקולוב (‘הצפירה’) לא נשתמרה.

לימים העידה רבקה אלפר מפיה כיצד לאחר שפירסמה את סיפוריה הראשונים ב’המליץ':

“ביקש הסופר הנודע בן־אביגדור להכיר את המחַברת. סר פעם לעיירתה ובא לביתם. אותה שעה עמדה דבורה בארון יחפה ליד הבאר ושטפה במרץ את הכלים. – ילדה – פנה אליה האיש – כאן בית בארון? – הצביעה על הבית. לאחר שהות־מה קרא לה אחיה בהתרגשות: דבור’קה, זה אלייך באו!”

(אגב אורחא‘, עמ’ 244).

וכן ברוך בן־יהודה בזכרונותיו, מתאר איך הגיעו סיפוריה אל נערי־העיירה ואליו:

“אחי הגדול, שהיה מצוי אצל העיתונים העברים של אותם הימים, אימת את השמועות שרווחו בינינו [על קיומה של סופרת עבריה בת־רב], ובאחד הימים גם המציא לידינו גליון מסויים ובו סיפור מודפס באותיות אשוריות וחתום: דבורה באַראָן. כולנו עטנו על המציאה, בלענו את שורותיה וַיהיו בפינו כדבש למתוק” (שם, עמ' 213).

המכתבים הראשונים שהשתמרו הם מאת י“ב לבנר, עורך כתב־העת לבני־הנעורים ‘החיים והטבע’ בווילנה. בכתב־עת זה, שהופיע בשנים תרס”ה – תרס"ו ליד העיתון היומי ‘הזמן’, השתתפו מהבולטים שביוצרי התקופה, ודבורה בארון פירסמה בו שני סיפורים (‘הרחמניה’ ו’הארז הנפלא').

במכתבו הראשון של י“ב לבנר מווילנה מיום כ' בשבט תרס”ה, הוא מאשר את קבלת מכתבה ‘הנעים’ בצירוף ‘ציורה’ ‘הכלבלב’, אבל מתנצל על כך ש’אין שעתי פנויה לקרא את דבריך בכונה, למען דעת המתאים ציורך ל“החיים והטבע” אם לא'; עם זאת הוא מזמינה: ‘הואילי נא לשלח עוד מאמרים ממין זה, סיפורים וציורים לקוחים מחיי הנעורים, כל דבר טוב יקֻבל ברצון ושכרך לא יקֻפח’¹⁵²

מן המכתב השני, מיום 20.1.1905¹⁵³ ממערכת ‘החיים והטבע’ בווילנה אל דבורה בארון בקובנה, מסתבר, שהיא אמנם נענתה לבקשתו, ושלחה אליו סיפורים נוספים וכי בתיווכו פורסמו סיפוריה ב’הזמן' בעריכתו של ישעיהו ברשדסקי. סיפורה ‘הארז הנפלא’ נכתב לפי בקשתו המפורשת של י"ב לבנר: 'אולי יודעת את איזו אגדות עם יפות ועשירות בתכנן והיית מעבדת אותן למען “החיים והטבע” '.

ממכתב זה גם מתגלה שהעורכים עשו כמה שינויים בסיפוריה. סיפורה ‘הרחמניה’ נקרא תחילה ‘הכלבלב’ ועל סיפורה ‘בבית המשוגעים’ כתבו כי: ‘יודפס שם אחר התיקונים הדרושים’. במכתב זה נמצאת גם הביקורת הראשונה. עם כל הרצון לשתפה בכתב־העת שלו ולסייע לה בראשית דרכה פסל את סיפורה השני בנמקו:

“השני (אברהמלי בן החלבן)¹⁵⁴ כמדֻמה לי שגדשת מעט את הסאה: לקטנים הוא גדול ביותר ולגדולים הוא קטן מעט. הענין שנגעת בו – נכבד הוא מאד, אבל צריך היה להבליט את העובדות יותר ולעומת זה אי אפשר שילד כאברהמלי יעסיק את מוחו במחשבות כאלה. זו היא דעתי שאין עליך החובה לקבלה.”

ממכתב נוסף מיום י“ב בתמוז תרס”ה¹⁵⁵ לאוזדה, נראה, שניסה לסייע לה בעצה אחת עם בן־אביגדור, אבל קשה לדעת בדיוק במה דברים אמורים. יתכן שהמדובר במישרה באחת מהוצאות הספרים או מערכות העיתונים.

ג. פרשת ‘הצעיר’    🔗

על מקומה של דבורה בארון בקרב דור הסופרים הצעירים העושים את צעדיהם הראשונים, ומודיעים ברבים על נוכחותם הספרותית באמצעי הבדוק של הוצאת כתב־עת חדש לצעירים, תעיד פנייתו של א“ל חזן מביאליסטוק, שהיה באותה עת כבן ארבע־עשרה(!), מתמוז תרס”ה¹⁵⁶.

זהו מאניפסט של ‘צעירים’ על כל מאפייניו: ביקורת על הספרות בהווה ש’היא עניה בחמר וברוח'. על כך ‘שספרותנו נעשתה לספרות של יחוס’, שיש בה מקום רק ‘למפורסמים’. יש בו ביקורת על הקהל שאיננו דורש מן הספרות דבר והכרזה על כך, שבקבצים ‘שלנו’ 'יבואו בהם פרי רוחם של סופרינו הצעירים וגם הבלתי “מפורסמים” ‘, שכן העורכים אינם ‘צריכים לעשות מטעמים לקהל’ ולכן ‘יכולים אנחנו להתיחס באופן חפשי ואמתי לכל’. הכותב מזמינה להשתתף ב’אלמנך’ שיקרא בשם הצפוי ‘הצעיר’, ומבקשה בלשון רבים ‘שתואילי נא לשלוח לנו מן המובחר שבכתביך בעד הקובץ הראשון’ ומקווה ‘כי אכן כבודה תתיחס אל זה בשׂום לב ובחִבה’¹⁵⁷.

דבורה בארון אכן נענתה לפניה נרגשת זו ומיהרה לשלוח שני סיפורים: ‘בביתו של עני’¹⁵⁸ ו’עקיב’קה נחש'. אולם כאן התערבה ההיסטוריה היהודית המרה, ומנעה בצורה אכזרית את הוצאתו של הרעיון הספרותי מן הכוח אל הפועל. המכתב הבא של א“ל חזן מביאליסטוק ממנחם־אב תרס”ה מתאר את הפרעות האכזריות שפרצו בעיר:

“האויר אצלנו הוא ממולא עתה בבמבות, ביריות בהמון, בפטרול, בהרוגים, בנפצעים ועוד כאלה. תאמין נא, כי בשעה שרואים לפני העינים דם קרוש ברחוב, ושומעים נפץ הבמבות ומשך היריות ועשיריות אחדות של הרוגים נצברים למקום אחד ושוכבים על הארץ כדגים מלוחים ועוד יותר נפצעים סובלים יסורים ומתים אחד אחד אי אפשר להתענין עוד בשום דבר”¹⁵⁹.

בשעה כזאת משתנים סדרי העדיפות, והצעירים העמידו במקום ראשון את המלחמה על שמירת־החיים ודחו ‘את הכנור ואת השירה ואת כל מה שאחרים היו מחליפים ברצון באגרוף חזק, אבל חזק מאד די לעשות נקמה’. שכן ‘צעירינו בביליסטוק אינם אוהבים לתת את נפשם להורגים בנקל’¹⁶⁰.

בתוך מצב־חירום זה, מחזיר הכותב, לפי בקשתה, את כתב־היד של סיפורה ‘בביתו של עני’ ושואל: ‘אם יש לה איזה הצעה, אם יודעת היא איזה אינציאטיבה אחרת להוצאת רעיוננו אל הפועל’. ואכן, יוזמתם של צעירי ביאליסטוק לא גוועה. כשנתיים לאחר מכן, ביום 18.11.1907 הודיע לה י"ח אייזנברג מקונין, בתשובה על בקשתו של אחיה, שלא להדפיס את הסיפור ‘עקיב’קה נחש’ ב’הצעיר' ולהחזירו אליה, כי ‘כבר נעשה מעשה. החוברת הראשונה של הצעיר כבר נדפסה ובה גם ציורה זה עצמו’¹⁶¹.

‘להגנתו’ טען הכותב, כי בשעה שניגש לחדש את היוזמה להוצאת הקובץ, פירסם מודעה מפורטת ב’הזמן' ובה מנה את שמות הסופרים שעתידים להשתתף בו, ומכיוון שעל כך לא קיבל כל תגובה ממנה, פירש את שתיקתה כהסכמה. ואכן, כחודש לאחר מכן, שלח לה י"ח אייזנברג העורך 'אכסמפליר אחד של “הצעיר” שבו ראה אור גם ציורה “עקיבקהלי־נחש” ' וצירף גלויה מקונין מיום [1907].25.12 המעידה על הדרך שבו טופל כתב־היד בגלגוליו השונים:

“אם לא יטעני זכרוני, נלקה ציור זה בחסר כמדומני חסר בו סופו אלא שלדעתי לא נגרע בזה ערך הציור כשהוא לעצמו כלל וכלל והריהו גם בצביונו זה ציור שלם ונגמר, גם אז החלטנו להשמיט ממנו את סופו ולהדפיסו כמתכונתו עתה אחרי שהטקסט העיקרי איננו סובל מזה כלל ואין מורגש בו נתוח כל עיקר.”

בהמשך הוא מתנצל בפניה, מביע דעתו על החוברת הראשונה ומתכן תוכניות לעתיד:

“סופרת נכבדה! מאד הנני מצטער על דעתה הנגטבי בנוגע להדפסת ציורה זה. סבת הדבר אינני יכֹל לדעת אם יש לה מוטיבים כלליים על זה מאחר שבמשך שתי השנים האחרונה [כך] לא הדפיסה כלל לבלי הדפס עתה מאומה (שגם זה מעציב ביותר) או הסִבה בזה הוא שאיננה חפצה להדפיס ב’הצעיר' דוקא. והנה בנוגע לטעמה זה האחרון אוכל להבטיחה כי בחוברת השניה של ‘הצעיר’ יקחו חלק וגם הבטיחו עזר סופרים ידועים ומפֻרסמים ביותר כי כֻּלם רואים בהופעתו של ‘הצעיר’ ובטנדנציה¹⁶² המיוחדת לו הופעה סימפטית ביותר. החוברת הראשונה הלזו נלקתה רק בזה שהיצירות שראו בו אור אינם בעלי הרמוניה אחת ואינם נושאים עליהם חותם תכנית אחד, כי רוב החמר נצבר עוד לפני שנתים וממילא היה זה ראוי אז בשעתו לראות אור ולא עתה וזהו לדעתי עיקר חסרונו. אבל זו איננה עוד אסון גדול לכאורה יען כי לדעתי עמדה ספרותנו לפני שנתים על גובה יותר גדול מאשר עתה. הריני מוכרח לגמור עתה את ההערות הקצרות בנוגע ל’הצעיר' בתקוה שיהיה לי עוד אפשרות להחליף מכתבים עם מרת אחרי קבלי ממנה את חות דעתה ע”ד הצעיר זה בכלל וע“ד ציורה זה בפרט”¹⁶³.

על בקשתו זו וכן על שאלתו כמה עותקים לשלוח אליה, ענתה דבורה בארון בגלויה שלא נשמרה. בתשובתו [חותמת הדואר: 3.2.1908] חזר י“ח אייזנברג והביע, והפעם ביתר תוקף, את דעתו השלילית על החוברת הראשונה ‘שלמרות רצוני יצא זה אנדרוגנס ומסֹרס לגמרי’ כיוון שהחומר שהתפרסם בו הוא 'בעל גון משונה ומסֹרס ובלתי הרמוני כלל אלא שבכ”ז כל דבר כשהוא לעצמו הנהו יצירה ספרותית הגונה שיכל היה לראות אור בלי ספק כלל'. הוא דבר על לבה להשתתף בחוברת השניה שבה יתקן מעוות זה ‘והוא יהיה כבר באמת אותו הד קול אמיתי של ‘הצעיר’ היהודי בהוה ויביע כבר דבר מה שלם והרמוני כאחד’. וכן: ‘אוכל רק להבטיחך כי השני יעשה עליך בעצמך רושם יותר עמוק ויפה מהראשון…’

כדרך העורכים מאז ומתמיד, התוודה לפניה, כי השקיע ממון רב בהדפסה וכי ‘לע"ע לא הכניס אף החלק הרביעי מהוצאותיו הטכניות אלא שלמרות מעצורים אלו הריני ממשיך עוד את עבודתי במסירות מידעי כי העתיד על צדנו הוא’¹⁶⁴.

תשובתה של דבורה בארון בוששה, כנראה, להגיע אבל י"ח אייזנברג הנמרץ לא הירפה. בגלויה נוספת מקונין מיום 14.3.1908 למריאמפול, פֵּרט בפניה את תוכניתו ביחס ל’הצעיר' וביקש להבטיח את השתתפותה בו, שהיתה חשובה לו מאוד:

“בעוד זמן הריני חושב לקבֹּע את דירתי בתמידות בוַרשה מרכז הסופרים והספרות העברית ושם הריני חושב לרכז סביבי את אותם הכחות הצעירים והיוצרים שיש לנו שם במדה לא מעטה ולגשת למפעל ספרותי עברי רציני ביותר: היינו ש’הצעיר' זה עצמו שיָצא לאור בכמות ובאיכות כ”כ חלשה ודלה יהפך לאורגאן תמידי ורציני ליוצרינו הצעירים ויביע באמת כל מה שנֶערם עתה בלבותיהם ובמחותיהם של הצעירים שלנו מצד אחד ומצד שני ישתדל לצבר ולאסוף את אותם היצירות הליטרריות היפות מעשי ידי יוצרינו הצעירים ולברא בשבילם את אותה הבמה הספרותית ההגונה והרצויה להתפתחותם ולהפרחתם.

האורגאן רב האחריות הלזה יֵערך מעתה, תחת השגחתם של סופרינו היותר גדולים כמו פרישמן, צייטלין, ליובשיצקי ועוד אבל הטנדנציה שלו תשאר רק כמו שבארתי [מלה לא ברורה]. זהו בקצרה אותה הקו והתכנית שעל פיה הריני חפץ לגשת הפעם לעבודתי המחודשה הלזו. אי לזאת הריני פונה עתה למרת אם יכֹלה היא להבטיח את שרותה למפעל זה ואם תשלח איזו מיצירותיה בשביל החוברת הראשונה העומדת להופיע מחדש בורשה תחת הערכתם של אלו"¹⁶⁵.

הכותב הבטיח גם ‘הונורר הגון’ ‘שיסוד אקונומי חדש נמצא עתה לזה ויתבסס מחדש על ידי אגודה של מניות קטנות עפ"י האנציטיבה שלי’. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, אבל יש בה כדי להעיד על האווירה התוססת של הפעילות הספרותית באותה תקופה, ועל מעמדה הנכבד של דבורה בארון בתוכה.

ד. התחזקות המעמד    🔗

לאחר פירסום סיפוריה ב’המליץ‘, ב’דער טאג’ וב’הצפירה' העֵזה דבורה בארון לשלוח כתבי־יד גם ל’הזמן' המכובד יותר, שהמדור הספרותי שלו נערך באותה תקופה על־ידי ישעיהו ברשדסקי. במכתבו [חותמת הדואר: 19/28.7.1905] נזכרים הסיפורים: ‘לא יכלה להתאפק’ יחד עם ‘בתוך החשכה’, שנתקבלו לפירסום.

הסיפור הראשון שפורסם ב’הזמן' היה ‘זוג מתקוטט’, שהיתה בו ביקורת קשה על חיי־הנישואים, ונחתם בשם־העט: ‘אשה נביאה’¹⁶⁶. פיענוח זהותה של הכותבת נעשה על סמך יומנו של בן־אליעזר עם תחילת יחסי הקירבה ביניהם:

“ט' אדר א' [תרס”ה]

אתמול בערב שבתי ווילנאה. והיום בבֹּקר באתי אל הרידקציה [של מערכת ‘הזמן’. נ.ג.]. באותו היום (הזדמנות!) נדפס ב’הזמן' פוליטון בשם ‘זוג מתקוטט’ מאת ‘אשה נביאה’ – היא דבורה בארון" (עמ' 218).

מן השיחה של בן־אליעזר עם ברשדסקי ‘המזכיר של הרידקציה’ על הסיפור ועל המחַברת התברר, שברשדסקי לא הכיר אותה אישית והתנהלו ביניהם חילופי הדברים הבאים:

"– אולי התוַדעת אל דבורה בארון בקובנא?

– כן.

– ומה היא? בוודאי כבר לא־צעירה היא.

– לא, עלמה צעירה.

– אי אפשר הדבר. אילו כן לא היתה יכולה לכתוב את פוליטנה. בכל אופן אין כל ספק, כי כבר ידעה איש…

נעלבתי קצת. אמרתי:

– פניה לא יעידו על הדבר הזה.

גִחך מר ב. וענה:

– זה אות, כי אינך מכיר בנשים" (עמ' 218).

זה היה ‘הבסיס המוצק’ שעליו התבססה הרכילות המרושעת על דבורה בארון, שאליה הצטרף גם ‘מר ברקויטש’, שמררה את חייו של משה בן־אליעזר, שלא ידע אם להאמין למראה־עיניו ולראות בה אשה נעלה, טהורה ו’בעלת שאר־רוח', או להאמין למשמע־אזניו ולראות בה אשה המעמידה פנים, שאין תוכה כברה (ראה בפרק הקודם).

שני הדוברים, סופרים ועורכים מכובדים, הסיקו מן הסיפור על החיים, וחרצו את דינה של המספרת כבעלת אופי מפוקפק רק משום שהיטיבה לתאר אשה צעירה שאינה מאושרת בחיי הנישואים שלה. גם זה היה ‘המחיר הכבד’ שהיה על אשה צעירה ועצמאית לשלם בעד העזתה לחרוג מן המוסכמות ולפלוש לעולם הספרות העברית שעד כה היתה בו דריסת־רגל לגברים בלבד.

מהמשך חליפת המכתבים שלהם עמה, הידידותית ורבת־ההערכה, לאחר ההיכרות האישית ביניהם, מתברר שהשניים חזרו בהם מ’האשמתם' הקודמת, אם כי את הנזק שגרמו לבן־אליעזר התמים והנדהם, ואולי גם לכל המהלך המפותל והכואב של יחסיו עם דבורה בארון, שלא היה לה מושג במה מאשימים אותה, שוב אי אפשר היה לתקן.

הדפסת ‘זוג מתקוטט’ עודדה את דבורה בארון להוסיף ולשלוח לברשדסקי מסיפוריה. לאחר ששלחה לו את ‘בתוך החשכה’ כתב לה [בלא תאריך] לרדושקביץ:

“חושב אני לחובה להעיר, שהציור ‘בתוך החשכה’ טוב בעיני מכל סיפוריה האחרים שקראתי זולתי ‘זוג מתקוטט’¹⁶⁷.”

מיומנו של בן־אליעזר מסתבר, שעם כל הלהיטות לפרסם מסיפוריה של מספרת־אשה ומספרת זו במיוחד, היו גם סיפורים שנידחו:

“י”ג אייר [תרס"ה]

מזכיר הרידקציה נתן לי שני ספורים בכ“י מאת ד. האחד כבר נפסל לדפוס [אולי הוא ‘אברמהלי בן החלבן’] והשני עדיין מוטל בספק. ואנכי קראתי את הכתבים האלה בתענוג מיוחד” (עמ' 254).

מחליפת המכתבים עם העורכים ניכר שהכותבת היתה להוטה מאוד לקבל תגובות ולראות את סיפוריה נדפסים במהירות, ומי שאיחר לענות ננזף. לכן, נושאים מרבית מכתבי התשובה אופי של התנצלות על כך שלא ענו לה מיד או באריכות¹⁶⁸.

באותה תקופה הושטה לעברה גם ידו של ברנר, ככל הנראה בתיווכו של ארושה משה בן־אליעזר¹⁶⁹. במכתבו מלונדון מיום 11.6.1906 הגיב בהתרגשות על סיפורה ‘מיחוש’, הזמינה להשתתף ב’המעורר‘, ובכך גם צרפה ‘באופן רישמי’ ל’חבורת הצעירים’:

"אחותי,

זה עתה נזדמן לי לקרוא את רשימתך ‘מיחוש’ ב’הזמן', ואיני יכול להבליג על רגשותי בקרבי ולבלי לבוא לפניך ולאמור לך: קבלי תודה וברכה, אחות יקרה! יודעת את לכתוב, אחותי, ואם יש עוד תחת ידך מכיוצא בזה, אנא זַכי את ‘המעורר’ בו ותברכך נפשי.

על פי הצעת יקירי בן־אליעזר שלחתי לך את ‘המעורר’ אך ספק בידי אם קיבלת אותו. הַתעניני?

בברכת־אח

יוסף חיים ברנר"¹⁷⁰

מכאן מתחילה פרשת יחסי ידידות ושיתוף פעולה בין השניים, שלא חסרו בה גם צללים ותרעומות, במיוחד בא"י, בה נפגשו לראשונה, על רקע עבודתם המשותפת במערכת ‘הפועל־הצעיר’¹⁷¹.

דבורה בארון נענתה לבקשתו של ברנר, ובמכתבו אליה מיום 7.7.1906 הוא מגיב על סיפורה ‘רוצח’ שנשלח אליו והיה היחיד מפרי־עטה שפורסם ב’המעורר' (ספטמבר 1906).

תגובה זו, היא קרוב לוודאי, הביקורת הכוללת הראשונה על סיפוריה, שבה מנסח ברנר על סמך הקריאה בשלושת סיפוריה את סימני־ההיכר העתידים ללוות את כתיבתה כל השנים:

“אמנם ‘מצודתך’ היצירתית – עד כמה שאני יכול לשפוט משלוש רשימותיך ‘בקרן חשכה’¹⁷², ‘מיחוש’, ו’רוצח', אשר נזדמן לי לקרוא – פְּרושה רק על רצועה צרה משדה־החיים; ואולם ברצועה הזאת יש לך משלך: יש לך סגנונך, צבעיך ונפשך העברית הנאה. עדינה היא רחמנותך הסובלת…”

כעורך, אין ברנר נמנע מלתקן את הטעון תיקון והוא מנמק:

“את הבכיה שבסוף חושבני שצריך יהא להסיר. די כמדומני, בשוּרה: ‘אי, חברברת’ וכו' ובשורה של מקפים רחבים (רוסית) שאוסיף אחריה. כמו כן, כשאת כותבת מִתחילה: ‘נתבלבל מוחו של מנדיל ולבו התחיל דופק־דופק, נעשו עיניו בולטות’ וסוף־פסוק – הרי זה חזק כל־כך, אבל כשאת מוסיפה לזה קו בנאלי כמו ‘ושפתו התחתונה רעדה’, הרי את מקלקלת בידים, והרושם הולך ונפגם. ולפיכך הרשיתי לעצמי למחוק גם את שלוש המלים האלה.”¹⁷³

ואכן, האזינה דבורה בארון לביקורת רגישה זו והשתדלה למתן ולאפק את תיאוריה, במיוחד באותם מקומות שבהם מתגלים היסורים הגדולים בכל אימתם. הריסון והעדינות נעשו לאחד מסימני־ההיכר המובהקים ביותר של סיפוריה המכונסים. על אף התיקון שערך ברנר בסיומו של ‘רוצח’ לא נמצא לימים ראוי להיכלל ביניהם.

השתתפותה ב’המעורר' ביססה עוד יותר את מעמדה, כמי שסופחה רישמית לחבורת הסופרים הצעירים והנחשבים, על ידי מי שנתן את הטון בתחום זה.

‘שכניה’¹⁷⁴ לפירסום החלו לבקש את קרבתה, החליפו עמה מכתבים והזמינו אותה להשתתף בכתבי־העת שערכו (צ“ז ויינברג, א”א קבק, ג' שופמן).

בעקבות השתתפותה ב’המעורר' הוזכר שמה, אולי לראשונה, גם בדפוס, בביקורתו של יעקב פיכמן על כתב־עת זה, ב’היום' (וארשה, ח' בכסלו תרס"ז)¹⁷⁵. הכותב כרך יחד את סיפוריהם של צבי כהן (‘תרעומות’) ושל צ"ז ויינברג (‘השד’) עם סיפורה וראה בהם ‘נסיונות ספרותיים’. ביקורת סתמית פחות כתב מ' וקסמן ב’דער אידישער קעמפפער' (ניו־יורק) (א' באדר א' תרס"ז), שראה בסיפור ‘קווים פסיכולוגים אופיינים לא־רעים’¹⁷⁶.

ברנר דאג להעביר אליה את שבחיו של יוסף קלוזנר, שלדעתו האזינו הכל, במכתבו אליה מלונדון מיום [1906].24.11:

“אדוננו יוסף קלוזנר כותב לי באחד ממכתביו: ‘בחוברת ט’ מצאו חן בעיני דברי ח. צלאל [י”ח ברנר], ‘זרמים שבספר’ [מאת א. ציוני] וציורה של דבורה בארון'. הנה!"¹⁷⁷

ואכן, שנים אחדות לאחר מכן השתתפה ב’השילוח' בעריכתו בסיפורה ‘ליסקה’ (סיוון תרע"א).

ה. רפיון    🔗

במשך כשנתיים (ניסן תרס“ז־סיוון תרס”ט) השתתפה דבורה בארון רק בעיתונות לילדים (‘החבר’, ‘הפרחים’) ובאותו קובץ ‘הצעיר’ שאליו נתגלגל סיפורה מלפני שנתיים. מאותה תקופה יש עקבות לסיפורים נוספים שלא פורסמו וכנראה אבדו, או נתגלגלו מאוחר יותר בסיפורים אחרים, כגון הסיפור ‘שותפות’ שנזכר במכתבו של ברנר מלונדון מיום 27.7.1907 כעתיד להופיע בקונטרס ח' של ‘המעורר’ ואף מביע דעתו המסוייגת עליו: ‘היא [הרשימה] עלתה לך בכלל, וביחוד בסגנון, אלא שבעמוד האחרון היית כבר עיפה ובלתי זהירה ונחפזה. שרא לך מרא [יסלח לך האלהים]’¹⁷⁸. סיפור זה לא נדפס ב’המעורר' ואיני יודעת מה עלה בגורלו.

סיפורי־ילדים אלה, שנכתבו בתקופה קשה ורבת־לחצים מן הבחינה האישית (לימודים, הוראה, מות האב, אירושין־ללא־מוצא) חושפים יותר מטפח מעולמה הפנימי, שלימים כל כך טרחה להסתירו מעין־רואים, ובכך חשיבותם הרבה.

ההרגשה של סיום תקופה והתחלת תקופה חדשה גם ביצירתה, מצאה את ביטויה בתוכנית להוציא קובץ מסיפוריה בהוצאת ‘תושיה’ של בן־אביגדור, מקָרֵב־הצעירים, מכירה ומוקירה משכבר. לשם כך בקשה את עזרתו של ידידה בעל־ההשפעה ורב־הפעלים בן־ציון כ"ץ. באותו זמן היה עורך ‘הזמן’ ו’הד־הזמן' וריצה עונש של שנת מאסר בעיר גורי־גורקי בתנאים נוחים ביותר¹⁷⁹.

ממכתבו מעיר מאסרו מיום [1908].6.7 מסתבר, שקיבל על עצמו להיות לא רק איש־הקשר ביניהם, אלא גם מעורב בפרטי התוכנית, שפרטיה לא השתמרו וגם אין לדעת מדוע לא בוצעה: ‘לבן־אביגדור כתבתי אתמול, ובודאי ישיב לך להצעתי. האם יהיה ה“קובץ” שלך גדול גם בכמות?’ והוא מיעץ לה: ‘מדוע לא תנוחי כלל בימי הקיץ. הלא יכֹלת לכתוב דבר חשוב, האם גם בימי הקיץ עליך להתעסק במלמדות? האם בין מכיריך אינם אלה החיים בנאות דשא. עליך לקבל כחֹדש חֻפשה ולכתוב’¹⁸⁰. יתכן, שמבין השיטין מבצבצת דעתו, שעדיין אין בין סיפוריה ‘דבר חשוב’ ועליה להתפנות לכתיבתו.

תוכנית זו לא יצאה אל הפועל ונדחתה לשנים רבות. ספר סיפוריה הראשון הופיע רק בשנת תרפ"ז בארץ־ישראל ובו לא ניתנה דריסת־רגל לסיפוריה הראשונים. בכל אופן מתוכנית זו מסתבר שבאותה תקופה היתה דעתה דווקא נוחה מסיפוריה אלה, וכחבריה הסופרים בני־דורה, רצתה אף היא לכנסם בספר מיוחד.

ממבט לאחור, אין ספק כי מן הבחינה האמנותית, טוב שתוכנית זו לא יצאה אל הפועל. יש לשער, שסיפורים בלתי־בשלים אלה היו מתקבלים בהתלהבות רבה בעיקר בשל היותה אשה־סופרת, ובכך היה יכול, אולי, להיגרם נזק לפיתוח חוש הביקורת העצמית שלה. אבל מבחינת המחקר, המתחקה אחר שלבי ההתפתחות של הסופר ורזי התרקמות יצירתו, חסר במשך שנים ארוכות, נדבך חשוב בתהליך זה. איחור זה גרם לכך שהקורא קיבל אותה כאמן בשל מלכתחילה ללא ידיעת השלבים שקדמו לכך. וכן הביא גם לאי־דיוקים בעובדות הביוגראפיות ולאי־הבנות לא מעטות בדבר מהות יצירתה, עמדתה הנפשית ועולמה הפנימי שכל כך היטיבה להסתירו ולהסוותו.

י"ב לבנר, מעורכיה הראשונים, ערך באותה עת את ‘הפרחים’ (1914־1908), בכהנו כרב ממשלתי בעיר הנידחת לוגאנסק, ופירסם בשלושה המשכים את סיפורה ‘האוצר’ (ינואר־פברואר 1909) ואת ‘קרובה רחוקה’ (יולי 1909) שנשלח אליו לפניו. במכתבו [חותמת הדואר: 14.3.1909] הסביר לה מדוע היה עליו לדחותו עד לקיץ:

" ספורך ‘קרובה רחוקה’ סיזוני הוא¹⁸¹, ובֹא יבוא לא יאֻחר מחדש מַי, שאז יראו קוראי בעליל את השדות המלאים קרבת יה, את היערים הירוקים, ואת הפרחים הנותנים ריח טוב אשר מהם מלא ספורך הנעים"¹⁸².

גם לסיפוריה אלה היתה תהודה רבה, ודוגמה טיפוסית לכך היא מכתבו של הקורא חיים גורביץ מיום 2.8.1909, המופנה אל העורך ומיועד לפירסום ברבים, והמגיב על סיפורה ‘קרובה רחוקה’ (יולי 1909):

“נזדמן לידי העתון השבועי ‘הפרחים’ (No.27)¹⁸³, אשר בו קראתי זכרונות הנקובות בשם ‘קרובה־רחוקה’. אוכל להודיעך כי הן, הזכרונות האלה, כתובות בטוב טעם ודעת, הן בודאי מלבבות ומושכות את לב הקורא הקטן כבחבלי קסם. נקל לראות, לפי דעתי, את כשרונך המצוין ולא אגזים אם אֹמר כי לגדולות נוצרת. אך יחד עם זה מצאתי לנחוץ להעיר אותך כי לפי שכלי הקט יותר טוב היה לו השתדלת לכתוב בסגנון עברי היותר צח ונוח לקורא הקטן מלכתוב בסגנון התלמודי הקשה לו מאד. אקוה כי תכבדיני במענה בזה העתון במוקדם הכי אפשרי ותתני לי תשובה מספקת.”

בסיפא של מכתבו־למערכת הוא מבטיח תמורה בעד פירסומו:

“עוד פעם אבקש להדפיס את הערתי זאת. ואני מצדי אשתדל כפי היכלת להרחיב את חוג קוראי ‘הפרחים’ בעירנו, יען כי הוא עתון היותר טוב לילדים ולבני הנעורים¹⁸⁴.”

הערה זו לא פורסמה ב’הפרחים' ונשלחה על ידי העורך למחַברת.

ו. התבססות גם בספרות יידיש    🔗

כתיבתה של דבורה בארון ביידיש החלה כשנתיים לאחר פירסום סיפוריה הראשונים בעברית. היו אלה שלושה סיפורים (שלא נמצאה להם מקבילה עברית), שהופיעו במרוצת שנת 1904 בהפסקות של חודשיים בין סיפור לסיפור, בעיתון היומי ‘דער טאג’ [היום] בעריכתו של ליאון רבינוביץ עורך ‘המליץ’. עיתון זה הופיע במשך כשנה בפטרבורג (1904) ולאחר מכן במשך חודשים אחדים בווילנה (1905). כיום הוא נדיר ביותר, ודומה, שרק עותק אחד בלתי שלם נשמר בארכיון ייוו“א בניו־יורק, שבו גילה את הסיפורים לאחרונה הד”ר אברהם נוברשטרן. בין משתתפיו היו שלום־עליכם ומ"י ברדיצ’בסקי, ויתכן, שגם דבורה בארון עצמה פירסמה בו עוד סיפורים.

כתיבתה של דבורה בארון ביידיש התחדשה רק בקיץ תרס"ט (אלא אם כן, כמובן, היו סיפורים נוספים שלא אותרו), אולי בעקבות ביקורה בווילנה.

בחודש סיון תרס"ט החלה השתתפותה הקבועה ב’העולם' שבו הופיעו שמונה מסיפוריה (האחרון – ‘שוקולד’ פורסם לאחר עלייתה לארץ).

החל מקיץ תרס"ט הופיעו במשך כשלוש שנים שישה מסיפוריה ביידיש, בעיקר בעיתוני ניו־יורק (ראה בהמשך במפורט).

כצפוי, התקבלה בכל מקום כמשתתפת חשובה ורצויה ביותר. כפי שכותב לה ליב יפה, שהיה בין עורכי ‘העולם’ באותו זמן, מיום [1909].19.3:

“בשובע רצון הננו רואים אותך בשוּרת סופרינו. את ציורך נדפיס. מבקשים אנחנו ממך לשלוח לנו עוד דברים אחדים מבלי חכות להדפסתו של הציור ‘ליזר יסל’¹⁸⁵.”

סיפור זה, שזכה לשבחים הרבה, נשלח תחילה לברנר, בלבוב, שראה בו במכתבו מיום 19.1.1909 ‘דבר הגון’ ‘לפי טעמו’ והיה מוכן ‘להשתמש’ בו ‘אם אוציא בגאליציה עוד איזה דבר’¹⁸⁶ ולאחר מכן, עם עלייתו לארץ, כתב לה מירושלים מיום 9.4.1909 כי בכוונתו לפרסמו ב’הפועל הצעיר' שהוא לוקח כעת חלק בעריכתו¹⁸⁷. במכתב נוסף שלו מירושלים מיום 7.5.1909 נזכר סיפור בשם ‘מתבדחים’ שנשלח אליו ושהתכוון לפרסמו ב’הפועל הצעיר' אבל עקבותיו אבדו¹⁸⁸.

גם פניות הצעירים אליה נמשכות. מרדכי פריזנט [לימים מיכאלי] שהיה באותו זמן כבן חמש־עשרה (!) הזמינה להשתתף בחוברת השנייה של המאסף ‘הגִנה’ שערך, במכתבו אליה [חותמת הדואר: 18.5.1909] ופירט בפניה את שמות המשתתפים העתידים: גרזובסקי, י' פיכמן, י' פוקס, ב' פרדקין, ש' איציקוב. ההזמנה מסתיימת בבקשה המאפיינת את המכתבים אליה: ‘מאד מאד חפצתי לבֹא אתך בחליפת־מכתבים. התסכימי?’¹⁸⁹

ביקורה בווילנה (קיץ 1909), שלאחריו נותק סופית קשר האירושין שלה עם משה בן־אליעזר, ביסס את מעמדה כסופרת בשתי הלשונות. באותה עת היא מוצפת בפניות של ידידיה להשתתף בכתבי־העת שערכו בעברית ובעיקר ביידיש. ‘תשלחי לי משהו מדבריך הטובים’ – כתב אליה זרובבל (ביידיש) [חותמת הדואר: 24.10.1909] מצ’ורטקוב. בשעה שביקר ב’חצרו' של הרבי, והוא כולו מלא התפעלות והוסיף: ‘אני רוצה להדפיס אצלי, שיהיה מתנה בשבילי. אני מודה לך מראש. תעשי זאת תיכף’¹⁹⁰. ‘אצלי’ הכוונה ל’דער יודישער ארבייטער' (לבוב), ולכתבי־עת אחרים ביידיש ובעברית, שהיה עורכם או שותף בעריכתם (‘יוגענד’; ‘העולם’).

לאחר שדבורה בארון נענתה לבקשה במהירות, כתב אליה יצחק גרינבוים, בהרגשת שמחה, יחד עם ידידיה הווילנאים יהודה קרני ומשה שליט מיום [1909].19.10: ‘ספורך בודאי שמצא חן בעיני’¹⁹¹ ומיהר להדפיסו (‘דייר’, ‘העולם’, 11.10.1909)¹⁹². בעקבותיו תבע גם יצחק גרינבוים [1909].28.10: ‘את זוכרת בגלויה הקודמת בקשתי ממך מתנה, ואני שוב מבקש. אני שוב ושוב אבקש אותך עד שאקבל. אבל, שיהיה, דבורה, משהו טוב. יכול להיות גם תרגום מדבריך הקודמים’ (בתרגום מיידיש)¹⁹³. גם את ליפמן לוין עורך ‘ניי יאהר’, הכירה, כנראה בווילנה¹⁹⁴.

אולי זו הסיבה, שחלק גדול מסיפוריה ביידיש יש להם מקבילה עברית, שקדמה להם. וכך מחליפת המכתבים בעיקר עם זרובבל ועם יצחק גרינבוים, יש סיוע להשערה שלפחות חלק מסיפוריה תורגם על־ידיה מעברית ליידיש.

שנים־עשר סיפורים ביידיש (כולל כתב־יד) אותרו עד עתה¹⁹⁵. מתוכם רק בשניים (משנת 1907) נרשמו שמות המתרגמים: מ' סילוור (‘אָרימקייט’) וב' גולדשטיין (‘א תנאי גט’). אין לדעת כמה סיפורים תורגמו בידי דבורה בארון וכמה בידי אחרים. בכל אופן, אפשר לשער ששלושת הראשונים נכתבו על־ידיה ביידיש, ושהחל מהתקופה שבה התהדקו הקשרים בינה לבין סופרי יידיש (קיץ תרס"ט) אולי בהשפעתם, תירגמה בעצמה לפחות חלק מסיפוריה ליידיש. מכיון שחליפת המכתבים בינה לבין עורכי כתבי־העת היידיים בניו־יורק לא נשתמרה, אין לדעת פרטים נוספים בוודאות.

יש לשער, שיעקב זרובבל, שהיה העורך של שני כתבי־עת ביידיש, שבהם נתפרסמו שניים מסיפוריה, הוא שהיה המתווך הראשי בינה לבין עורכי כתבי־העת היידיים בניו־יורק (ראה להלן, מכתבו מיום 23.6.1910) אולי יחד עם יצחק גרינבוים.

מרבית הסיפורים ביידיש שנמצאו להם מקבילות עבריות, הם תרגום־עיבוד חופשי ביותר. אולי יש בכך, סיוע לחיזוק ההשערה שתרגום־עיבוד זה נעשה בידי דבורה בארון, שכן מתרגם־מן־החוץ היה מקפיד יותר לשמור נאמנות למקור, כדרך שהדבר נעשה, למשל, על־ידי מ' סילוור בסיפור ‘אָרימקייט’ שהוא תרגומו המדויק של ‘מיחוש’. אבל מכיוון שיש דוגמאות לא מעטות של מתרגמים המרשים לעצמם חופש בתרגום סיפורי אחרים, במיוחד באותן שנים, אין בכך ראָייה של ממש. ומכיוון, שאין ביטחון גמור, בזהותו של המתרגם־המעבד, יש להימנע מהסקת מסקנות נחרצות על ההבדלים בין הנוסחים. רק אם היתה ודאות, שדבורה בארון עצמה היא המתרגמת, אפשר היה לערוך השוואה בין כתיבתה בשתי הלשונות ולעמוד על ייחודה בכל לשון.

שמונה סיפורים (כולל כתב־היד) נדפסו בעיתונות יידיש בניו־יורק; שניים מתוכם נדפסו גם בעיתונות יידיש בניו־יורק וגם בעיתונות יידיש במזרח אירופה (‘א בת יחידה’; ‘קדיש’), וארבעה הופיעו במזרח אירופה בלבד (שלושת סיפורי הסידרה ‘בילדער פון לעבען’ ו’די בּאָבּע העניע'). כל הסיפורים, להוציא את כתב־היד, נכתבו לפני עלייתה של דבורה בארון לארץ־ישראל (כסלו תרע"א), ונדפסו בשנים תרס“ז־תרע”ג. רק הסיפור ‘עגמת־נפש’ מאוחר יותר (תשרי תרע"ג) וכתב־היד שלו ביידיש הוא, כנראה מתקופת הגלות באלכסנדריה (תרע“ה־תרע”ט). גם הוא נועד לעיתונות יידיש בניו־יורק¹⁹⁶.

לארבעה סיפורים לא נמצאה המקבילה העברית: לשלושת סיפורי ‘בילדער פון לעבען’ ולסיפור ‘א בת יחידה’. האחרון ייתכן שהוא הסיפור ‘קנאה’, שנזכר במודעה של ‘מולדת’ ב’הפועל הצעיר' (כ“ז באדר תר”ף) ולא פורסם. כל סיפורי יידיש האחרים, פורסמו לאחר פירסום המקבילה העברית.

על אף אי־הוודאות בזהות המתרגם, הובאו בנספח לספר זה עשרת הסיפורים (כולל כתב־היד) שלא נמצאה מקבילתם העברית ושלא נרשם בצידם שם המתרגם, ותרגומם יוחס (עד שלא יתברר אחרת) לדבורה בארון.

מסביב ל’יידישער ארבייטער‘¹⁹⁷ נתרכזו סופרים יהודים צעירים מגליציה, ובכללם שמואל יעקב אימבר, אברהם וויביורקה, דוד קניגסברג, מלך ראביץ’, מלך כמיעלניצקי ואחרים. [ – – – ] הבאתי בעתוננו תרגומים מפרי עטו של הסופר ברוך־הכשרון ג. שופמן, שכבר יצאו לו מוניטין בימים ההם. כן הוצאתי תוספת ספרותית מיוחדת בשם ‘יוגנט’ ליד הוצאת־הספרים הסטאניסלאבית ‘בילדונג’. שם, כמדומה פירסמתי לראשונה מחזור שלם של סונטות מפרי עטו של דוד קניגסברג, שעשה אז את פסיעותיו הראשונות, תרגום משל שופמן, וכן, אם איני טועה מקור באידיש [ההדגשה שלי נ.ג.] משל דבורה בארון: ‘די בּאָבע העניע’¹⁹⁸.

בשעתו הגיב זרובבל על סיפור זה במכתבו ביידיש מסאמבור מיום 11.12.1909:

“‘קבלתי כבר את “באבע הענע”. היא עושה רושם טוב. אם כי דרושים הרבה תיקונים, לא בלשון אלא בכלל עיבוד הנושא’¹⁹⁹. הערה זו יש בכוחה להסביר את ההבדלים בין הנוסח העברי והיידי גם בעריכה הנמרצת של העורכים השונים, ולא רק בכך שהסופרת עצמה העבירה את הסיפור מלשון ללשון.”

קרוב לוודאי, שעם עלייתה לארץ (כסלו תרע"א) לא רק שנפסקה כתיבתה ביידיש, תופעה המוכרת גם אצל סופרים אחרים (יעקב שטיינברג), אלא שהיא אף התכחשה לה ולא רצתה להימנות בין סופרי יידיש.

בארכיונה נשמרו שתי פניות, שלא נענו, מאת זלמן רייזין המבקש ממנה פרטים ביוגראפיים כדי לכלול אותה בלכסיקון ספרות יידיש שלו. הראשונה, זמן קצר לאחר עלייתה [חותמת הדואר: 30.11.1912] נשלחה למערכת ‘הפועל הצעיר’ ומבקשת ‘להודיע לי בלי איחור ידיעות ביוגראפיות, עם ידיעות מפורטות על עבודתך הספרותית בעברית ובמיוחד ביידיש’²⁰⁰. השנייה, מקץ שנים, מיום 15.1.1928 מגלה מה עלה בגורלה של הראשונה ושל אלה שבאו אחריה:

“למרות כל פניותי המרובות באופן ישר ובעקיפין אליך, נשארו ללא תשובה. אבל לאחר שהופיע ספרך ‘סיפורים’, החלטתי שוב לנסות את מזלי – לבקש אותך שבכל זאת תשלחי לי מאמר ביו־בבליוגראפי שלך בשביל הכרך השלישי של הלכסיקון שלי ‘לכסיקון של ספרות יידיש עיתונות ובלשנות’. אם תשלחי לי, ואיני רואה מדוע שלא תשלחי לי, האם מתביישת את עם מעט היידיש שלך? – רצוי גם רשימה מפורטת של כל מה שנדפס ביידיש משלך”²⁰¹.

תגובתם של זרובבל ושל אברהם וויוויורקא על ‘דייר’ בגלויה משותפת ביידיש, מלמברג ממערכת ‘דער יודישער ארבייטער’ מיום 15.11.1909, מגלה את תדהמתם לנוכח העזתה לעסוק בנושאים שלא נעדר מהם נופך ארוטי, ויש בהם קירבה רבה בין יצר המין לבין יצר המוות, כשהאחרון גובר. בסיפור זה, כבסיפוריה האחרים מאותה תקופה (ראה בפרק הבא), שברה הכותבת את הציפיות ואת המוסכמות שהיו קיימות ביחס לסיפורים שאשה־סופרת־בת־רב, הנראית ומתנהגת כמותה ‘צריכה’ לכתוב.

תגובתם זו מצטרפת לביקורות הראשונות על סיפוריה. כתב זרובבל:

“דבורה היקרה! תודתי העמוקה לך בעד ‘דייר’. זה עשה עלי רושם חזק. כדבר שלם, אין זה כל כך שלם, אבל ישנם שם מקומות נדירים, נדירים. כשוויוויורקא קרא את זה, אז גם הוא רצה לשרוק: פי־פי־פי, חוצפנית²⁰²! כך זה טוב, דבורה.”

וויווויורקא הוסיף (ביידיש):

“יישר כוחך בעד ‘דייר’! הייתי רגע במצב של אותו שוטר וצעקתי: ‘פֶה, חוצפנית!’ אבל באל”פין. חושבני שחכמת נשים היתה מצדך לו היית זורקת את הקמברים²⁰³ ובאה אלינו."

סיפור זה מעורר את זרובבל להמשיך ולתבוע ממנה סיפורים נוספים ו’להעבירה' אל חבורתו:

“למה את שותקת? את ברוגז עמי? אך, דבורה, את חוטאת, מצדך זו עבירה. שמעי, רעה. בחנוכה יופיע כאן קובץ ספרותי בעריכתי. משהו משלך צריך להיות שם. אין כבר זמן. אם לא שלחת שילחי מיד. שמך נמצא במודעה. אגב, תקבלי גם שכר־סופרים. תראי, דבורה, תשלחי, אבל מן המובחר, שארצה לכתוב לך אחרי כן. אנחנו רוצים למשוך אותך אלינו. [ההדגשה שלי. נ.ג.] איך את חושבת, זה יהיה דבר חכם. כתבי, דבורה! שלחי דבר”²⁰⁴.

מחליפת המכתבים עם יצחק גרינבוים, מסתבר, שדבורה בארון שלחה לו, במכתבה מיום [1909].20.11 ‘שלום רב ונוסף לזה גם אגדה אחת קטנה בעד “העולם”. והיה אם לא תמצא זו האחרונה חן בעיניו – יקבל נא, החביב, רק את ברכת שלומי בלבד ואת אגדתי – יואיל להשיב לי ואני – ברצון אקבלנה בחזרה’²⁰⁵.

על אף להיטותו להדפיס מפרי עטה ב’העולם' החזיר לה גרינבוים את ‘אגדתה’, כפי שאכן צפתה מראש. במכתב אליו מיום [1909].28.11 כתבה:

“ואת ‘ארורתי’ החזיר לי – יהא ברוך בשביל זה. אני הריני מתחשבת ומתחשבת עם טעמו הספרותי היפה ואם אין איזה ‘דבר’ טוב בעיניו – ודאי שאין כדאי להדפיסו. ו’דבר' חדש – לצערי אין שעתי מרשה לי לכתֹב, אלא אני אשתדל – אם רק יעלה בידי, אז אשלח לו”²⁰⁶.

מכיוון שאיני יודעת באיזה סיפור מדובר, אין לדעת אם גרינבוים הפעיל כאן ‘צנזורה’ על סיפור נועז נוסף שלה, או שהאמנות שבו היתה לקויה בעיניו. בכל אופן גם ממכתב זה מתגלה יכולתה להקשיב לדברי עורכים־מבינים שאת דעתם היא מעריכה ולקבל בשלווה את ביקורתם.

זרובבל לא הירפה והמשיך לתבוע ממנה סיפורים ביידיש. במכתב מפשמישל, על נייר רישמי של מערכת ‘דער יודישער ארבייטער’ מיום [1909].26.11 כתב ביידיש:

"כפי שאת רואה אני כעת בפשמישל. אתמול היתה כאן הרצאתי על ספרות יהודית. מחר שוב הרצאה על עתידה של הספרות היהודית. שלחתי לך את עיתוני, אבל איני יודע אם קבלת. [ – – – ] אני מבקש אותך, הטובה, אל תתני לבקש ממך ותכתבי לי הרבה על מה שאת רוצה, על מה שמעניין אותך. ומה נשמע עם ‘מתנתך’. את עושה את זה איטי מדי. כבר כתבתי לך שזה יכול להיות תרגום מעברית, אבל משהו טוב, שניכר החותם האמנותי האישי שלך. זה ראשית. ושנית, תשלחי לי עוד כמה דברים ואני אמסור אותם לדפוס בקבצים שונים, שיופיעו בקרוב בעריכתי. אני רוצה שהעולם המקומי יכיר אותך.

נו, דבורה, תהיי בן־אדם ותעשי מה שחכמים מציעים לך לעשות. את תעשי זאת, לא כן?!"²⁰⁷

ביקורת מופתעת־משועשעת נוספת כתב לה על סיפורה ‘לייזר־יָסל’ (‘העולם’, אב תרס"ט), במכתבו אליה ביידיש מיום 30.11.1909, ודומה שדווקא העזתה מושכת אותו כעורך:

“קבלתי את חפצי מרוסיה [ – – – ] בין הספרים והספרונים מצאתי גם את ‘העולם’ות’ ובאחד מהם מצאתי את ‘לייזר־יוסל’ שלך. הלא את מבינה, דבורה, תוך כדי דיבור, כשבדקתי את חפצי, התישבתי, ובנשימה אחת קראתי את ה’מעש’לה' שלך. אי, דבורה דבורה, את בחורה נחמדה מאד! לא, באמת, אני חושב זאת בלי הלצה, ‘לייזר־יוסל’ שלך הוא דבר יקר. אפילו השתוממתי איך זה בא אליך, את הצנועה שכזאת, מקומות נדירים כאלו, כמו בבית־המרחץ, או בעת שלייזר־יוסל מציץ איך ‘הפלונית’ שלו ‘מצחקת’ עם חונ’קה. הקיצור, למה עלי להאריך. הלא את מבינה, דבורה, שאני בא אליך עם טענתי הישנה. הקובץ שלי לא יופיע לחנוכה אלא קצת מאוחר בצורת ספר, שם יבואו דברים טובים מאד, מאת ‘הצעירים’ המוכשרים שלנו, כמעט כולם מקומיים, זאת אומרת, אלה שגרים בגאליציה. במודעות מופיע גם שמך. אם אין לך משהו חדש, את צריכה לתרגם את ‘לייזר־יוסל’ ולשלוח אלי. זה יקח אצלך מעט זמן. דבורה, תעשי זאת בשבילי. אני מבקש אותך, ודווקא את ‘לייזר־יוסל’ אם יש לך דבר יותר טוב – שילחי. שילחי לי את כל הדברים שלך. הייתי מאד רוצה לכתוב עליך. תראי, דבורה, תהיי טובה, ושילחי לי את כל מה שיש לך אפילו בעותק אחד. אני אחזיר לך ולא יפול ממנו שערה ארצה. אבל מיד תשלחי לי את ‘לייזר־יוסל’ בשביל ה’יוגענד'. [ – – – ] תמהרי, דבורה, אני מחכה בחוסר סבלנות²⁰⁸.”

מכיוון שבחוברת הראשונה של ‘יוגענד’ (1910) (סטאניסלאב)²⁰⁹ בעריכת זרובבל, נדפס סיפורה ‘די בּאָבע העניע’ יתכן, שנשלח אליו במקום ‘לייזר־יוסל’ שהיה ‘נועז’ מדי.

תגובות נרגשות אלה, של זרובבל, גרינבוים וויוויורקא ואחרים (יהודה קרני) מגלות את התדמית שהיתה לה בקרב חבריה הסופרים, שאותה השתדלה לטפח ולחזק בכל כוחה בהתנהגותה ובלבושה: ריחוק, צניעות מופלגת, טוהר ורוחניות יתירה. לכן, כה גדולה היתה הפתעתם על גילוי אותן תכונות בסיפוריה, שראו בהן ניגוד לתדמיתה זו: ארוטיות, יצריות, חמדת־בשרים, עוצמת־רגשות שאינם באים על סיפוקם ומביאים להתאבדות.

תגובות נלהבות הגיעו גם מקוראים נרגשים, שעקבו בדריכות אחר כל היוצא מתחת לעטה. אחד מהם, בן־עירה באותה עת, ליב פינק מווילקובישקי, אף טרח לשגר לה מכתב ארוך ומנומק, מיום 8.12.1909. מכתב זה שיובא כמעט במלואו, הוא דוגמה טיפוסית לדרך שבה קראו הקוראים בסיפוריה ויש בו הסבר לתהודה הרבה שהיתה להם בזכות עצמם ולא פחות בזכות העובדה שהכותבת היא אשה:

"עלמה נכבדה!

קודם כל הריני מוצא לפני לחובה לבקש סליחה מכבודה, על אשר אני מעיז פני לפנות אל כבודה, מבלי דעתי אותה פא“פ, בבקשה קטנה. אמרתי: ‘מבלי דעתי…’; אמנם איני מכיר את כבודה בפועל אבל שמעתי אדותה זה כבר. זכורני, כי בקיץ שנת 1908 שמעתי את שמה בפעם הראשונה. גופא דעובדא כך היה. בקיץ הנ”ל שוחחתי עם צעיר משכיל אחד, ששהה בעירנו ימים אחדים, אדות ענינים ספרותיים שונים ואדות סופרות עבריות. בין יתר דבריו סח לי האורח, כי הוא מכיר בקובנה צעיר מתלמד אחד, בן הרב המנוח מאוזדה מחוז הומאן, אשר לו אחות – סופרת עברית ידועה בשם דבורה בארון. הראשון הצביע לי על הפיליטון ‘קדישה’ ב’החבר', כעל אחת מיצירות כבודה. השגתי את הפיליטון הזה וקראתיו, זוהי הפעם הראשונה שפגשתי בשמה בספרות.

כעבור עת קצרה קראתי ב’החבר' את הפיליטון ‘הלוית השמות’²¹⁰ ובקיץ העבר קראתי ב’העולם' את הסיפורים: ‘פדקה’; ‘לייזר־יסל’; ‘הסבתא הניה’ ו’הקפות'. [כאן הוסיף הכותב הערת התנצלות באמצעות * בשולי המכתב]: את הסיפור ‘בת יחידה’ בהחוברת ‘נייא יאהר’ שיצאה תחת הרידקציה של ליפמאן־לעווין, לא השגתי לצערי [עד כאן ההערה].

קריאת סיפוריה עשתה עלי רושם כביר. התכן המענין והמלבב של סיפוריה, השתלבות המקרים הנפלאה במינה, דקוּת ההרגשה של כבודה, בהירות המחשבה, ההבנה הפקחית והעמוקה של החיים הפטריאחליים בעירה הקטנה, התמימות והיושר, השירה והפואזיה, הצפונות בחיים האלו, – כל זה הביאני לידי התפעלות עצומה ומיוחדה, ממש כמו ‘יצאתי מכלי’. לא רק אני בעצמי קבלתי התפעלות כזו מספוריה. אלמלי ראתה כבודה, איך מתיחסים שאר משכילי עירנו אל יצירות כבודה, איך הם בלעו כל ספור וספור, שהופיע על עמודי ‘העולם’, ממש כמו ‘בכורה בטרם קיץ’, אזי נוכחה לדעת בעליל עד היכן מגיעה הפופולריות שרכשה לה כבודה בין קהל הקוראים. הפופולריות הזו הרני מבאר כתולדה מחויבת מזה, אשר ספורי כבודה מעוררים את ה[המלה אינה ברורה. כנראה: התכונות או הרצונות או הכוונות] הכי טובים והנימים הכי דקים בלב האיש, שחיה עת רבה באטמוספירה יהודית, ומחבבים עליו את הפנה השלוה והעצובה בעירה הקטנה. בקראי את ספוריה המתארים בצבעים כל כך בהירים ובולטים את החיים בעירה הקטנה הבריקו במֹחי מאורעות שונים של ימי ילדותי, תמונות שונות של אביב חלדי, חלומות מקסימים של ימי נעורי, לָמדי בחדר ובבית המדרש בלילות החרף הארוכים והמשעממים, טפוסים שונים, שבאתי אתם במגע ובמשא, ואגדות רבות כל כך יפות, עשירות ופיוטיות ששמעתי מפי חברי, הורי ורבותי. עוד עתה חיות בזכרוני התמונות – שמצאתי בסיפוריה, – המתארות משחק הילדים בחצר בית המדרש ביום שבת של קיץ, בין השמשות של יום שבת (קדישה), למוד ‘הדף’ בין מנחה למעריב בבית המדרש (ליזר־יסל) וליל התקדש חג שמחת תורה ב’מושב זקנים' (הקפות). כל התמונות הללו חיות בזכרוני בשלמותן, מפאת אשר כבודה נותנת בהם לי ולהקוראים בכלל משלנו, מה שישנו חלק מנפשנו, מה שאנחנו בעצמנו הרגשנו ומה שעינינו ראינו ולא זר. ביחוד מוצלחת בכל ספור החתימה. כמו ב’ליזר־יסל': כל האנשים בבית המרחץ משסים את ליזר־יסל להלקות את חנ’קה הקצב באמרם כי כדאי הוא לספוג ממנו מלקות… והוא עונה, כי אינו יכול. לתשומת לב מיוחדה ראוי גם סגנונה העברי המדֻיק, העשיר והמתֻבל במלים מהספרות התלמודית והמאֻחרת. בראשונה תמהתי וחשבתי, מהיכן באו לכבודה כל הידיעות מרובות הגונים הללו, אשר אין לעלמה אחרת, גם יודעת עברית, מושג כל שהוא בהן. אבל במשך העת פרשתי²¹¹ בעצמי את קֻשיתי ובאתי לכלל דעה, כי תנאי החיים, שנמצאה בהם בהיותה בבית אביה הרב, החנוך הדתי והלאומי שקבלה, הם הם הכניסוה לפני ולפנים של העולם היהודי והעשירו את אוצר זכרונה בידיעות שונות וחשובות לא רק מחיי הנשים, כי אם מחיי הגברים בבית, ברחוב ובבית־המדרש. אני חוזה זאת מבשרי. הֹדות לזה, שחייתי ונשמתי עת רבה באטמוספירה שכֻּלה יהודית, התרשמו במֹחי קוים, שרטוטים וטפוסים אורגינאליים, היכולים לשמש לסופר־אמן, בתור חמר בעד יצירות רבות הערך.

כבודה תתענין בטח באישיותי. לכן מודיע אני אותה על אדות זאת למפרע. הריני עירוני. מי שהיה תלמידו של מ. כץ. כעת הנני איקסטירן ארעי, זאת אומרת: איקסטירן – עד אשר אכנס בגימנסיה פרטית במחלקה הששית. – במטותא מכבודה לסלח לי על דברי הקודמים המופרזים, אשר יש בהם שמינית שבשמינית שלא־במקומם. ‘יודעי חן’ אומרים, כי מפעם בי נצוץ של יהודיה: ‘וועגען וואס איז דאס אויסגיקאממען צוא רעדען? וועגען דאס, וואס איהר זאגט…’ (דאָס טעפיל. שלום עליכם). [על מה מדובר? על זה, מה שאת אמרת… (הַסיר. שלום עליכם)].

עיקר שכחתי! עוד מעט וחתמתי את דברי ולא פרשתי לכבודה את בקשתי. בטובה להודיעני את הדברים הללו המענינים אותי זה כבר: ראשית, שמה של הסופרת העברית הידועה בהפסבדונים ‘אם כל חי’;²¹² שנית, מי הוא הסופר מ. בן־אליעזר, ואיה מקום מגורו כעת;²¹³ (מכיר אחד, אשר היה עת רבה בווילנה והמחזיק את עצמו ליודע את רוב הסופרים העברים, אמר לי, כי מ. בן־אליעזר הנהו בנו של מי שהיה עורך ‘הצבי’ אליעזר בן־יהודה; מכירי נסמך על זה, כי בארץ ישראל ממלא הכנוי־בשם־האב את מקום שם המשפחה, למשל: אליעזר בן־יהודה, אביו של בן־יהודה נקרא בשם יהודה וכדומה. אני מטיל בספק בנמוק עצמו, היינו דאמרי אנשי: ‘ערבך ערב צריך’²¹⁴ הלכך הנני פונה בשאלה הזאת לכבודה, בחשבי כי היא לבטח יודעת אותו, מאשר שהוא הקדיש ב’העולם' ספור לכבודה). שלישית, מתי התחילה לכתב ובאיזה אורגנים נדפסו יצירותיה הראשונות. הריני מקוה כי כבודה תכבדני בתשובתה.

ברגשי כבוד ליב פינק²¹⁵"

הקוראים חיפשו בסיפוריה בראש ובראשונה את עצמם, את ההווי המוכר להם מזכרונות ילדותם, נהנו מן הלשון המבוססת על המקורות, המזכירה להם ‘גירסא דינקותא’ שלהם, והתלהבו מן העובדה שהכותבת היא אשה. דומה, שהמחאה החברתית והאישית המשוקעת בסיפורים אלה ‘לא עברה’ אל סוג זה של קוראים, ולא השיגה את מטרתה.

בולט הרצון לקשור עמה קשר מכתבים בתקווה שאחריהם תבוא, אולי, גם ההיכרות האישית. דמותה וסיפוריה מגרים את הדמיון ומחזקים את התקווה לאשה שאפשר להשתית את היחסים עמה גם על בסיס רוחני־ספרותי־עברי משותף.

ז. במרכז העשייה הספרותית – עידוד והסתייגות    🔗

בראשית שנת 1910 התפרסמה ב’הד הזמן' ביקורת חריפה על ‘העולם’ ובמיוחד על המדור הספרותי שלו²¹⁶. יצחק גרינבוים, שחידש את פעילותו בכתב־עת זה עם שובו מן הקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג ( 26־31.12.1909) קרא לדבורה בארון לבוא לעזרת העיתון ולהרים את קרנו, במכתבו מיום 3.1.1910:

"אין לי ספק שבקראך את הדברים האלה החלטת לקום לעזרת ‘העולם’ ולהראות לכל השונאים אותו והמשפילים את כבודו ואת כבוד עורכו, עד כמה רחוקים הם מן האמת. לגליון הראשון שוב אין לי שום דבר הגון, יבֹא בו שיר של טשרניחובסקי שצריך לקרא אותו שתים שלש פעמים עד שיתחַור הרעיון ויתגלה היֹפי שבו, ובודאי, אם לא ישלח לי אלהי איזה דבר מחר בבקר, אליגוריה ‘ים המלח’ מפרי ארץ־ישראל שיש בה מקומות רפים אבל בכלל – לא נורא הדבר כלל²¹⁷. ובכן, הרי רואה את, דבורה חביבה, עד כמה צריך אני לעזרתך וליצירתך. אילו היית שולחת את אותו הדבר המסוכן שלא חפצת לקרא אותו לפני – ראי עד כמה גדלה בי הסקרנות – הייתי לך אסיר תודה עד לקבר, ואם עומדת את בדבורך לגנוז את הדבר הזה, אז אין להשיב וצריכה את איפא לכתוב בשביל הגליון השני איזה ספור או ציור יפה, שיעשה רושם על כל העולם היהודי, ושיתרגמוהו מיד לכל שבעים הלשונות. מובטחני בך, דבורה חביבה, שתעשי את בקשתי והריני מחכה בכליון עינים ממך לתשובתך ולספורך.

ברגשי כבוד וחבה

יצחק גרינבוים²¹⁸"

אין לדעת לאיזה סיפור התכוון יצחק גרינבוים, אבל יש ללמוד מכך על מלחמתה הפנימית בין הדחף העז שלה לכתוב סיפורים ‘מסוכנים’ המבטאים את המתרחש בנפשה, לבין רתיעתה מחשיפה זו. בסופו־של־דבר גברה הצנזורה העצמית: הסיפורים שכבר פורסמו נפסלו, האחרים – נגנזו וכנראה הושמדו והחדשים נכתבו בטכניקות של הסוואה, ובמנגנוני ריסון ואיפוק משוכללים.

הסיפור שנשלח בסופו־של־דבר ליצחק גרינבוים היה הסיפור ‘הניך’ (‘העולם’, שבט תר"ע), והוא הסיפור המוקדם ביותר שנמצא ראוי בעיניה, מקץ שנים, לכינוס, אם כי לאחר עריכה נמרצת.

מן המכתב המלווה את הסיפור, מיום [1910].15.1 מתגלה הלחץ שהיא שרויה בו והאימון שהיא נותנת בעורך:

"שעה פנויה היתה לי היום, אף־על־פי שקשה לי לטפל בכתיבה – התגברתי וכתבתי ספור קטן. ואתה גרינבוים חביב – אם טוב הוא רק ספור זה בעיניך – תואיל להשתמש בו בעד ‘העולם’.

היצאו כבר הנומרים 1־2 של ‘העולם’? ומה ומה בא בהם? –

במקום ‘הניך’ – שמא לא היה יותר נאה לקרא את ספורי בשם ‘רומן קטן’ או כיוצא בזה? מה? אלא בזה אני סומכת כבר על טעמך ודעתך אתה, החביב – הרשות בידך לשנות את שמו של ספור זה.

ואני – פנאי אין לי להאריך במכתבי. מצלצלת כבר השעה השתים עשרה ועלי להכניס את צוארי בעול.

נ.ב.

ומי הוא זה ניצוץ? שלום רב לברנר²¹⁹."

גרינבוים קיבל מיד את הסיפור לפירסום והכניס בו ‘שינויים באיזו מלים’ ש’אין הן שוים לדבר בהם' (מכתבו מיום 2.1910.[18]5)²²⁰.

היה זה הגליון האחרון של ‘העולם’ שערך, ואלתר דרויאנוב הוא שחזר לעריכה, לאחר שהחלים ממחלתו: ‘ובכן תהיה [כך!] לך עכשיו עסק עם עורך חדש. קשה היה לי מעט למסור את “העולם” לאחר, אבל צריך היה לעשות כך’.

שישה סיפורים פירסמה בו דבורה בארון, שפירסמו את שמה ברבים, חיזקו את מעמדה כסופרת מן השורה הראשונה ואת ביטחונה העצמי.

כצפוי, אחד מצעדיו הראשונים של דרויאנוב, עם שובו לעריכה, היה לשלוח אליה מכתב, מיום ל' באדר תר"ע, ולהפציר בה, כמנהג העורכים מימים ימימה, שתשלח ‘איזה ציור הגון’ ‘ומשום שבטוח אנכי שודאי אינך בטלה מעבודה ספרותית הרי יש לנו הרשות לשער שיש בידך איזה דבר הגון מן המוכן’²²¹. דבורה בארון נענתה גם לו ושלחה אליו את ‘בחינות’ ואת ‘אחות’.

רק תגובתו על סיפורה השני השתמרה, במכתבו מיום כ“ד בתמוז תר”ע, שבו כינה אותו: ‘ציורך היפה’ והודיע לה כי שוב הורע מצב בריאותו ואת מקומו בעריכה יקחו ‘מר גרינבוים או מר ברוכוב’²²².

בסוף שנת 1909 התחיל ג' שופמן בלבוב בהכנות להוצאת המאסף הספרותי שלו ‘שלכת’ ובין מוזמניו היתה גם דבורה בארון²²³.

ההשתתפות ב’שלכת' פירושה היה, ‘השתייכות’ לחבורת הסופרים הצעירים, כפי שכתב לה א"א קבק, בגלויתו מקושטא מיום [חותמת הדואר: 25.4.1909] בהפצירו בה ‘להיות שכנתו’ במאסף זה: ‘הוא [שופמן] אסף לתוך מאספו את הכחות הצעירים’:

“עוד צר לי על שאת כל כך עסוקה עד שאין לך פנאי לכתיבה ויצירה. היצירה הספרותית היא כמו הנגינה למנגן. צריך לכתוב, לכתוב ולכתוב מבלי הנח את העט מן הנייר. יום תעזבה יום, תעזבך יומים – בזה אני מאמין²²⁴.”

דבורה בארון וג' שופמן הכירו זה את זו מרחוק. קרוב לוודאי שלא נפגשו מעולם גם בשעה שגרו שניהם בתל־אביב, משום שהיא סרבה לפוגשו, כיוון שרצתה שינצור בלבו את תמונתה ולא את דיוקנה שבמציאות, העלול לקלקל את הרושם שיש לו ממנה. אחיו הבכור של שופמן, הנערץ עליו, שהה זמן מה בעיירת־מולדתה אוזדה, ושם נפגשו. זכר הפגישה הזאת ליווה אותה שנים הרבה כחלק מזכרונות ליטא שלה. כך למשל, דיווח לימים מנחם פוזננסקי לשופמן, במכתבו אליו מיום 25.11.1924:

" ובאחד הערבים ישבנו כולנו (גם ולפובסקי היה בינינו) [גם יצחק קצנלסון] במסיבת דבורה בארון, והם דיברו על אותה אוזדה של אחיך, וכולנו – עליך. אמרנו לכתוב יחד מלים אחדות, ישנה מתיקות מזעזעת בהכרה, כי בנקודות בודדות, מיותמות, בעולם חיים בני־אדם המהרהרים בך לפעמים שלא בשויון־נפש²²⁵."

מקץ שנים, כתבה דבורה בארון לשופמן, ביום 7.6.1949 בשעה שדחתה את בקשתו להיפגש עמה והתרפקה על זכרונותיה:

“האם נתראה פעם? יתכן – אם יוטב לי עד כדי שאוכל לדבר אתך כאשר חפצתי. הן יש בינינו ליטא. ה’זאסלענקע' [כעין פלג קטן] וה’גאמעלקע' [חריץ־חלב] והבולבעס [תפוחי־אדמה] שאכלנו על מלפפונים חמוצים. וגם – ברנר, ואנוכי ואחיך משה, זה האיש היפה שצחק לא כיהודי כלל, מין צחוק עסיסי ורב־קומות”²²⁶.

ככל המיועדים להשתתף ב’שלכת' שהתמהמה להופיע, קצרה גם רוחה של דבורה בארון, והיא חקרה אותו במכתבה מיום [חותמת הדואר: 4.1910.?] אם לא חזר בו ממחשבתו להוציאו²²⁷. על תשובתו ענתה, במכתבה ביום [חותמת הדואר: 5.1910.?] לא בלי הנאה למקרא דברי ‘החיזור’ שלו: 'קבלתי את גלויתך עם ‘הפיוסים’ שלך – הו – אתה²²⁸! בסופו של דבר קיימה את הבטחתה ושלחה לו את סיפורה: ‘על יד החלון’ שהיה הסיפור השני שכשר בעיניה מקץ שנים לכינוס בשינויים.

שתי הביקורות על ‘שלכת’, של י"ח ברנר ושל יוסף קלוזנר, שהופיעו בשעה שהיא כבר ישבה בארץ־ישראל, לא התלהבו ממנו ובכלל זה גם לא מסיפורה של דבורה בארון. ברנר, מנה אותו בין הדברים ‘שהם למטה מבינוניים’ יחד עם סיפורו של אשר ברש ושירי יעקב כהן ואשר ברש;²²⁹ ויוסף קלוזנר בביקורתו המפורטת עליו ‘יער בציר’ ראה התאמה בין שמו לבין תוכנו: ‘חוששני שכל מה שבא במאסף זה באמת אינו אלא “שלכת”: עלים מאדימים באדמומית של שחפת – ונושרים…’. הוא ניסה להוציא מכלל זה את דבורה בארון כמספרת אבל לא את סיפורה, שמצא בו צד זכות בכך, שאמנם מתוארת בו 'נפש דלה ומדולדלת, כמושה ונובלת אך בלי טענות ורמיזות על “כנסת ישראל” ' ואף יש בו כמה תיאורים יפים. מסקנתו נוסחה כתחזית לעתיד המסוייגת בתנאי:

“כשרונה של מרת דבורה בארון הולך ומתבשל, לשמחתנו, ואם לא תרדוף אחרי תכנים ‘מודרניים’ ביותר, יש תקוה, שתהיה לנו, לכל הפחות, מספרת עברית אחת הגונה באמת”²³⁰.

בולט ההבדל בין היחס אליה כמספרת, ואז המסקנה בלתי־מחמיאה למדי, לבין היחס אליה כמספרת־אשה ואז המסקנה מרוככת ומעודדת. וכן בולט הניגוד בין ביקורת גלויה ומסויגת זו המצטרפת לשתי קודמותיה (פיכמן, מ' וקסמן) לבין זו הסמויה והמשבחת, שהרעיפו עליה מכל העברים במכתבים פרטיים קוראים ועורכים.

למקרא דברי שבח אלה, אין מנוס מן החשד, שיותר משרצו העורכים (או לפחות חלק מהם) בסיפוריה, רצו בהשתתפותה כאשה־סופרת.

שבח מעורב בהסתייגות מסיפוריה משמיע גם א"א קבק המזמינה להשתתף בשבועון העברי ‘המבשר’, שהוא עורך בקושטא, ונותן לה ‘הוראות כתיבה’ במכתבו אליה מיום 11.6.1910, שלפיהן הוא מבקשה להתאים את סיפוריה לקהל־קוראיו המיוחד:

“מערכת ‘המבשר’ שאני עובד בה החליטה לפַנות בעתונה מקום גדול גם לבלטריסטיקה ולבקֹרת ספרותית. אני אהיה שמח מאד אם אף את תשתתפי בעתוננו בעבודתך הספרותית. מפני שקוראי ‘המבשר’ הם עפ”י רוב מן ‘המזרח’ וכל כך רחוקים מחיינו ברוסיה, לפיכך צריך ליתן להם ספורים יותר יהודים־כלליים מאשר יהודיים־רוסיים. למשל, את ספורך האחרון ב’עולם' מחיי האכסטרנים מובטחני שלא היו מבינים. אני מקוה שלא תמנעי את עצמך משלֹח אלינו כפעם בפעם מספוריך. את שכרך 4־5 קופ. לשורה תקבלי בדיוק אחרי ההדפסה. בכל אופן אני מחכה לתשובתך"²³¹.

דבורה בארון לא השתתפה ב’המבשר'.

גם יעקב זרובבל, שעלה בינתיים לארץ־ישראל, ממהר לשגר אליה מכתב (עדיין ביידיש) ממערכת ‘האחדות’ בירושלים, מיום ט“ז בסיוון תר”ע, ומזמין אותה להשתתף בשבח שיש בו גם טעם־לגנאי:

"דבורה החיננית!

אני כאן כבר שבוע. ממך אין שום ידיעה ואני כה חכיתי לכך. נפגשתי ביפו עם ברנר רק פעם אחת. מסרתי לו דרישת שלום ממך ואני מוסר לך דרישת שלום ממנו. אני עוד לא אכתוב לך עברית. אחכה עוד קצת. בגלויה הראשונה [שלא נשמרה. נ.ג.] היו הרבה שגיאות. בסוף חודש זה מתחיל להופיע פה ‘האורגאן’ שלנו בעברית ‘אחדות’. החלק הבלטריסטי כבר נערך על ידי, ואני מזמין אותך להשתתף ותיכף לשלוח משהו. את שומעת, דבורה, אני רוצה תיכף לקבל משהו ממך. אבל, משהו יוצא מן הכלל, שמתאים בשביל ארץ־ישראל. כן, בעיתוני אמריקה היהודיים חזרו והדפיסו את ה’קדיש' שלך מ’יודישער ארבייטער'. תכתבי לי תיכף עליך, בפרוטרוט. יש לי הרבה לכתוב לך על רשמי, אבל זאת אעשה מאוחר יותר.

באהבה זרובבל²³²"

חודש לאחר מכן, במכתב מירושלים (עדיין ביידיש) מיום כ“ט בתמוז תר”ע הוא חוזר ומפציר בה באותה נימה מעורבת: ‘מדוע אינך שולחת דבר בשביל “האחדות”? שילחי, דבורה, בלי תירוצים, אבל זה צריך להיות מן המובחר שיש לך. דבורה, את תעשי זאת?! כן?’²³³ בנשימה אחת הוא גם מבשר לה: ‘אני עכשיו כותב מאמר עליך. אני תקווה שאצליח בזה. אני רק מפחד, שלא כל הדברים הטובים שלך קראתי’ ומבקש: ‘דבורה, מדוע שלא תשלחי לי את דבריך? הלא בקרוב תגיעי הנה ותקבלי אותם בחזרה. מה את אומרת על זה?’ דבורה בארון לא השתתפה ב’האחדות', המאמר לא נמצא וקרוב לוודאי שאף לא נכתב. כך הוחמצה ההזדמנות לקבל רושם כולל מסיפוריה והערכתם על־ידי מי שהכירם היטב מקרוב.

באותו זמן עצמו, המשיך בן־ציון כ“ץ מגורקי עיר־גלותו, בתנאי המאסר ‘דה־לוקס’ שהיה שרוי בהם, במאמציו אצל בן־אביגדור המו”ל־מעודד־הצעירים, להוציא קובץ מסיפוריה. וכשנתקבלה הסכמתו של בן־אביגדור, מיהר לשגר אליה גלויה [חותמת הדואר 21.7.1910] לבית קאמבר בווילקובישקי מחוז סובאלק:

"לדבורה – שלום וברכה!

אתמול קבלתי מכתב מבן־אביגדור שהוא מסכים להצעתי להוציא את כתביך ב’הביבליותיקה הגדולה' והוא גם שבע רצון מזה. ו’באלה הימים יכתבו לך אדות זה'. בן־אביגדור נסע למאריאנבאד [נווה־מרפא ידוע]. לכן ראי נא לערוך את כל כתביך בקובץ אחד או שנים בהקדם. הקוראת את את ‘הד הזמן?’ הקראת את מאמרי והערתי הקטנה ע"ד ברשדסקי?²³⁴ בעת האחרונה כתבתי הרבה. עתה מבקרת אותי בת־אחי והנני מרבה בשיחה בטלה. חי אני בשלום וטוב.

מה שלומך? הקבלת מכתבים מווילנה? הכותבת את לשם? השמעת על דבר העתון הריגאי: ‘די אידישע שטימע’? כתבי לי!

בן־ציון²³⁵"

אין לדעת מדוע לא יצאה תוכנית זו אל הפועל: האם משום שבגלל עלייתה לארץ (כסלו תרע"א) לא הספיקה לערוך את הסיפורים, או משום שלבה לא היה שלם עמהם. בכל אופן, לאחר עלייתה, הופקדה התוכנית בידי ברנר, והוא ניסה כמה פעמים להגשימה בלא הצלחה (ראה בהמשך).

בסוף התקופה הראשונה לחייה וליצירתה, לפני עלייתה לארץ־ישראל, ניצבה דבורה בארון בפני קהל הקוראים, כמי ששמה הולך לפניה כסופרת ובעיקר כאשה־סופרת. היא נחשבה אחת־מחבורת־הסופרים־הצעירים, סופרת מבוקשת בין העורכים, אבל הביקורת הגלויה בכתבי־העת היתה מסוייגת למדי מהישגיה האמנותיים. סימני־ההיכר שאפיינו את סיפוריה, שמספרם הגיע לכארבעים, התגבשו רק בקרב אלה שעקבו מקרוב אחריהם, ונוסחו בעיקר כרשמים בודדים במכתבים הפרטיים אליה (ברנר, גרינבוים, זרובבל ואחרים). ספר מקובץ מסיפוריה, שיכול היה לשמש ‘כרטיס־ביקור אמנותי’ שלה עם עלייתה לארץ, לא הופיע, וכך, הרשמים נשארו מפוזרים והתבססו יותר על עצם־היותה מאשר על עצם־כתיבתה.

הכל היה פתוח להתחלה חדשה.

 

פרק שלישי: סיפורים ראשונים    🔗

א. פסילה וסיבותיה    🔗

עד עלייתה לארץ־ישראל (כסלו תרע"א) פירסמה דבורה בארון למעלה מארבעים סיפורים, מתוכם שישה תורגמו גם ליידיש וארבעה ביידיש שלא נמצאה מקבילתם העברית²³⁶. מביניהם רק שניים נמצאו מקץ שנים ראויים לכינוס בשינויים (‘הניך’ ו’על יד החלון'). כהשוואה מאלפת יש לזכור, כי ב’פרשיות' כונסו ארבעים ושלושה סיפורים, אם כי, באיכות וברמה גבוהים יותר.

לאחר עלייתה ועד שנת תר"ף הגיע המספר הכולל של סיפוריה לשבעים ושניים. כלומר עשרים ושמונה נכתבו לאחר עלייתה. מתוכם: חמישה־עשה סיפורים מקוריים, שחמישה מהם כונסו, אחד־עשר תרגומים ושני סיפורים שתורגמו ליידיש (‘פדקה’ וכתב־היד של ‘עגמת נפש’).

לאחר שנה זו, שוב לא תירגמה מסיפורי אחרים, להוציא את הרומן ‘מאדם בובארי’, ולא תירגמה מסיפוריה ליידיש, וכל מה שפירסמה בכתבי־עת – כונס.

החל משנה זו, מתחילה תקופה חדשה ביצירתה, תקופת הסיפורים האמנותיים הבשלים והמגובשים, שנימת האיפוק והריסון מאפיינת אותם. תמה תקופת ההיסוס והחיפוש, נעלמו הסיפורים גלויי־הלב והחושפים.

דבורה בארון עשתה הכל, כדי לטשטש עד כמה שאפשר את העקבות הראשונים של תחילת פעילותה הספרותית ולהעלימם. כתבי היד של סיפוריה הראשונים מגיל שבע (מחזה ביידיש) ומגיל שתים־עשרה (סיפורים בעברית) לא נשמרו; היא הכריזה על שנת תרס"ג (1903) כשנה שבה התפרסמו סיפוריה הראשונים, בעוד שאלה התפרסמו כשנה קודם לכן; ובעיקר פסלה אותם וכינתה אותם בשם ‘סמרטוטים’. במדיניות מכוונת זו, סייעה לה בתה המסורה צפורה אהרנוביץ, בעיקר ב’חומר לביוגראפיה' שכתבה בפתח ה’אסופה מעזבונה' ‘אגב אורחא’:

“וכאן המקום להעיר על יחס הביטול והזלזול של ד.ב. כלפי כל יצירות־הנוער שלה, שכינתה אותן בשם ‘סמרטוטים’. היא התנגדה בתוקף להדפסת סיפור, או קטע של סיפור, מאותם הימים, ועל הרשימה, שכללה את שמות היצירות האלה, לפי סדר הדפסתן, כתבה כמה פעמים את המלה, שראתה בה כעין צוואה לדורות: ‘פסולים’”²³⁷.

להצדקת העיסוק בסיפורי־ראשית אלה, מן הבחינה המוסרית, מן הראוי להעיר, כי יצירותיו של יוצר, לאחר שפורסמו הרי הן רשות־הרבים. גם צפורה אהרנוביץ, שדבריה של אמה היו קדושים לה, שיתפה עמי פעולה, והיתה לי לעזר בחישוף שלב ראשון זה ביצירתה של אמה. וכמובן, המחקר, אינו יכול לוותר עליהם, ואף חייב להתחשב בהם כדי להכיר את ההתחלה ולהיטיב להבין מראשית אחרית.

חטיבה רבת־כמות זו של סיפוריה הבלתי־מכונסים, שמספרם עולה על אלה שכונסו, יש לה חשיבות רבה ואף מכרעת בהבנת התפתחות יצירתה ובהכרת הדרך הארוכה שעשתה מסיפורי־הבוסר המגומגמים והגולמיים, אל סיפורי־המופת המלוטשים והמרוכזים. הם מבליטים את המגמות השונות שפעלו במהלך כתיבתה: נושאים, מוטיבים, דמויות, השקפת־עולם, דרכי־כתיבה, שזכו להמשך ולפיתוח; שנעלמו; שחזרו בגלגול שונה.

השארתה של חטיבת סיפורים רבת־כמות זו מחוץ־לתחום, מחוץ להישג ידו של הקורא המצוי, מעידה על עוצמתו של המנגנון הביקורתי העצמי שהפעילה המספרת, בבואה לכנס את סיפוריה לראשונה בשנת תרפ"ז, לאחר שהתוכניות הקודמות של הכינוס, לפני עלייתה לארץ, לא יצאו אל הפועל. מדוע פסלה את יצירות נעוריה פסילה כה מוחלטת? ממה חששה? – ברור, שתשובה אחת מסַפקת על שאלות מסוג זה איננה אפשרית, וכל ההסברים יחד יהיו בהם תשובות חלקיות בלבד.

הסיבה הראשונה והבולטת ביותר היא אמנותית־ספרותית. מרבית סיפורי־ראשית אלה, אינם עומדים ברמה האמנותית הנדרשת. יש בהם עודף רגשות, תיאורים פאתטיים והם לוקים בפשטנות־יתר. ברובם אין ייחוד, הראייה ‘גברית’, התיאורים בנאליים והביקורת החברתית ישירה ובוטה. הם ממשיכים את מסורת הסיפור הלקוחה ‘משוק־החיים’ מבית מדרשו של ‘המהלך החדש’ ולשונם עמוסה ומתנהלת בכבדות.

אבל אין מנוס מן ההרגשה המלווה את הקורא בסיפורי־ראשית אלה, שהסיבה לגניזתם היא גם נפשית־פנימית, ומדריך אותה הפחד מחשיפת־יתר, מגילוי פרטים על עולמה הפנימי, שהכיסוי, או ליתר דיוק, ההשכחה – נאה להם²³⁸. כמה מהסיפורים הראשונים גילו את הלך־נפשה באותה תקופה, את מרירותה, את הרגשת הקיפוח האישית שלה, את מאווייה הכמוסים, בתחומים, שלימים חשבה שהשתיקה יפה להם והעדיפה להסתירם, להתעלם מהם ואף להתכחש להם. רגשות אלה התגלו בשני תחומים הקשורים זה בזה: התחום הארוטי והתחום הנשיי. המאחד את שניהם הוא תחושת הקיפוח העמוק במיוחד ביחס לנשים, שחשה בו מבשרה, עוד מילדותה.

רגשות קיפוח ומרירות אלה בצד אווירה ארוטית חריפה, מסבירים את הערתו המאוחרת (תרצ"ד) של יהודה קרני, על ‘התימות המוזרות’ שעסקה בהן באותן שנים, ואת הערות התמיהה וההתפעלות במכתביהם של ידידיה, שקראו את סיפוריה לעיתים עוד בכתב־יד²³⁹.

מסיפורי ראשית אלה מצטיירת דמות של ‘צעירה־זועמת’ הנבלמת אך ורק על ידי חינוכה היהודי הקפדני והסביבה המסורתית־שמרנית שבתוכה גדלה, והיא נקרעת בין המתחים העזים שבהם היא שרויה, לבין האופן שבו עליה להתנהג כפי שמצפה ממנה החברה כבת־רב, כחניכת העיירה הליטאית המחמירה, כאשה צעירה ורווקה וכסופרת. לחלק מסיפורי־ראשית אלה, יאה ההגדרה: סיפורי תת־המודע הספרותיים.

כל אלה שתארו אותה בתקופה זו, ואף בתקופות הבאות, הלכו שולל אחר דמותה הנזירית, הסגפנית, הטהורה, כפי שראוה פנים־אל־פנים או בתמונותיה. הם הושפעו מן האופן שבו קלעה את שערה לצמה שחורה ועבותה, בחרה את שמלותיה הלבנות בעלות השרוולים הארוכים והצווארונים הגבוהים, ומן הדרך המסוייגת והמרוחקת־משהו, שבה נהגה באנשים. אין לדעת אם הרגישו במה שחבוי מתחת להופעה חיצונית סגורה ומאופקת זו, שבלי ספק גברה עוד יותר לאחר פרשת ניתוק האירושים.

דומה, שרק בסיפורים ראשונים אלה הירשתה לעצמה לתת מידה מסויימת של דרור לאשר חבוי בתוכה: למרי, לסער, למרירות, ליצרים, ואילו בתקופה שלאחר מכן הצליחה לבלום, להדחיק, להסתיר את כל אלה, עד שכמעט שום דבר מרגשותיה אלה לא ביצבץ החוצה ולא גונב לסיפוריה. שמץ־מה הסתנן באמצעות אותן ׳אמרות׳ שרשמה מפיה צפורה בתה, וששוחררו לפירסום לאחר פטירתה ב׳אגב אורחא׳. קרוב לוודאי שהיו עוד ׳אמרות׳ חריפות יותר שנגנזו.

בסיפורים ראשונים אלה, שבהם המחאה היא ישירה ומפורשת והזעקה נשמעת בפה מלא, עדיין מנסה הכותבת להילחם על מנת לשנות, להתריע, למחות. לימים, נסוגה מן המלחמה הישירה, התיאשה מאפשרות השינוי והפנימה את הכעס והמחאה. ההתמרמרות נבלמה ורוסנה. ואולי אפשר לראות קשר בין אורח־חייה של המספרת שנסגרה בביתה מפני העולם לבין צורת הסיפור המאופקת והכבושה, ונושאיו הלקוחים מעולם העבר.

דוגמה ׳אבסולוטית׳ להמחשת ההבדל בין הגילוי שבסיפורה המוקדמים לכיסוי שבמאוחרים, נמצאת בסיפור ׳גניזה׳ (תרס״ח), שהוא היחיד מבין סיפורי־הראשית שהיה לו המשך מאוחר (תרפ״ב) ונתגלגל מסיפור פמיניסטי המבטא רגשות קיפוח חזקים של ילדה בעולם הנשלט על־ידי גברים, לסיפור שמוקדו הוא עוצמתו של הכלל היהודי (ראה בהמשך).

ביסודו נשאר עולם־סיפוריה של דבורה בארון בלתי־צודק, שרירותי, שבו המקופחים, מוכי־הגורל והחלשים נשארים בדרך־כלל בעלבונם ובקיפוחם. אם הם מוצאים נחמה, הרי זו זמנית ובלתי־מסוגלת בדרך־כלל לשנות את מצבם מיסודו. זוהי ראיית־עולם פסימית במהותה, שלפיה מתנהל העולם שלא־כשורה, ואין לו תקנה. אין הוא תלוי כלל במעשיהם של בני־האדם. בכוחם לתקן קצת או לקלקל קצת. רק הנס יכול לשנות דברים. והנס, כידוע, קיים בסיפורים אבל לא במציאות.

תפיסה זו משותפת לסיפורי־הראשית ולסיפורי־הכינוס. ההבדל ביניהם הוא באמצעים האמנותיים ובדרכי הכתיבה: זו הפשטנית, הישירה והבוטה שבראשונים וזו המורכבת, העקיפה והמעודנת שבאחרונים.

תכונה אופיינית נוספת לסיפורי־הראשית והכינוס היא: הסיפור־שנולד־מן־הפסוק. ההרגשה ש׳בראשית היה הפסוק׳ בולטת יותר בראשונים בגלל פשטנותם ו׳המלאכה׳ הניכרת בהם, אבל קיימת גם באלה המגובשים יותר. זוהי טכניקה של כתיבה המבטאת צורת מחשבה ומערך־נפשי, שביסודם מונח מימוש קונקרטי של פסוק באמצעות סיפור־מעשה הממחיש ומדגים אותו. היחסים ביניהם הם של כלל ופרט: אמת כללית ודוגמה מוחשית לצידה. הדוגמה הסיפורית מעוגנת בזמן ובמקום מסויימים, לעיתים יש בה עקבות ביוגראפיים, והיא עוסקת בבני־אדם בעלי סימני־היכר אישיים.

במתכונת זו יש מעין המשך לטכניקה של הפלפול־התלמודי, היוצא מן הפסוק, ודורש אותו באמצעות דוגמאות קונקרטיות מן החיים, כדי ללמוד ממנו הלכה. אבל בעיקרה יש בה המשך למלאכת הדרשן העממי, שהיה דמות מוכרת בהווי של העיירה, והטיף, חינך וניחם באמצעות אגדות וסיפורי משלים. הפסוקים שימשו מעין ׳יתד׳ שעליהם ניתלו דברי האגדה לשם לימוד מוסר־השכל, ולא פעם הוחלפו התפקידים של עיקר וטפל. כך, למשל, בסיפורים ׳עגונה׳ ו׳מִתמיד׳ דמות המגיד והדרשה משוקעים בסיפור ובונים אותו מתוכו.

המגיד ודרשתו מילאו תפקידים רבים בחיי העיירה וסיפקו גם את הצורך הבסיסי לשמוע סיפור־מעשה, ואת ההנאה מן הבידור המלֻווה בלקח־טוב. צורת מחשבה זו היתה אופיינית לחניכי החדר ובית־המדרש, וידועה גם מִכִּתביהם של סופרים עבריים אחרים (לוינסקי, ברנר). היא היתה טבעית גם לדבורה בארון, שקיבלה חינוך מסורתי כנער.

עקבותיה של ספרות־ההשכלה השאירו את רישומם בסיפוריה על דרך ההמשך – במאבק כנגד הקיפוח של האשה העבריה, ביחס המלגלג לצדיק ולמאמיניו – ועל דרך ההיפוך – הרבנים אינם תמיד בלתי־צודקים ופסילתו של הגט יש שהיא לברכה. אבל בעיקר מגלים סיפורי־הראשית את קירבתה הגדולה לפואטיקה של ׳המהלך־החדש׳, כמוה כביאליק, כברנר וכסופרים אחרים בראשית המאה. גיבוריה הם קורבנות עלובים של המעמד, החברה והכלכלה, והמחבר מזדהה עמהם, מרחם ומאשים. הסיפורים מעמידים סידרות של ניגודים: עניים ועשירים, מצליחים ונכשלים, בריאים וחולים, יפים ומכוערים. הסנטימנטאליות, המלודראמטיות והפאתטיות מאפינות אותם. המהלך הוא של הידרדרות, מרע לרע יותר, והסיום – ללא מוצא. אין בהם הומור, ואין ריחוק אלא לעג מתנשא, רצינות קודרת והזדהות פאתטית, זעקה ומחאה ישירות ומיידיות. אופיינית להם התבנית הקצרה, ותיאור ההווי של היחיד ומשפחתו. הגיבורים לקוחים ׳משוק החיים׳, מובלט בהם היסוד הטיפוסי, ושולט בהם עקרון הריאליזם הגובל בנטוראליזם²⁴⁰. עם השארת סיפורי־הראשית מחוץ לכינוס, ניתן גם גט־פיטורין לאסכולה זו, ואומצה פואטיקה מנוגדת שבמרכזה גישה לא־סנטימנטאלית, פתוס מאופק ואמצעי אפיון עקיפין. ההווי משמש כרקע להמחשת תוקפה של השקפת־העולם המחזורית הא־היסטורית, והפרטים – שוב אינם רק מילוי ריאליסטי, אלא משרתים את ההסמלה של העולם. עמדת המספר נעה בין השלמה מפויסת שבצידוק־הדין מתוך חוסר־אונים לבין מחאה כבושה.

תקופה זו של שמונה שנות־הכתיבה הראשונות, עד העלייה לארץ־ישראל (1910־1902) אפשר לחלק לשלוש תקופות־מישנה, שקווי ההפרדה ביניהם אינם חדים וברורים. ההבדל בין תקופה לתקופה מתאפיין בקו התפתחות ברור בכיוון של התחזקות כוח התיאור האמנותי, והוא מקביל במידה מסויימת לבמות הספרותיות שבהן פירסמה. התקופה הראשונה (1905־1902) – תקופת ׳המליץ׳ ו׳הצפירה׳; השנייה (1909־1905) – בעיקר ׳הזמן׳ ו׳המעורר׳ ועיתוני ילדים ונוער; והשלישית (1910־1909) – ׳העולם׳. בצד אלה פירסמה בכתבי־עת חד־פעמיים של צעירים, סיפורים ביידיש ומקבילות ביידיש לסיפוריה העבריים.

המעקב אחר התפתחות אמנות הסיפור של דבורה בארון והתגבשות תודעתה האמנותית ייעשה בסדר כרונולוגי כפי שהוא מתגלה מסיפור לסיפור. חליפת המכתבים מעידה, שבדרך־כלל סדר הפירסום הוא גם סדר־הכתיבה, וגם באותן חריגות בודדות אין מרחק־הזמנים עולה על שנה־שנתיים.

כאמור, התהליך הוא מגילוי לכיסוי, מאישי לקולקטיבי מפשטנות בוטה למורכבות מעודנת.

ב. בדרכים שונות: בין התנכרות להזדהות    🔗

ההתחלה היתה מיצער. מעל דפי ׳המליץ׳ בעריכתו של האחרון בעורכיו ליאון רבינוביץ, התפרסמו בשנתיים הראשונות (תרס״ב־תרס״ג) עשרה סיפורים קצרים, שיותר משהם סיפורים הם ספק אנקדוטות ספק בדיחות. אלה הם שרטוטי־חטף של אפיזודות קטנות שמשכו את תשומת לבה של הכותבת, אולי משום שייחסה להן משמעות טיפוסית, מעין פרט הבא ללמד על הכלל, ויש בו מוסר־השכל, לקח או עוקץ. העובדה ששרטוטים אלה נקלטו על־ידי נערה בת חמש־עשרה העושה את צעדיה הראשונים בדרך לעצמאות, עם גיחותיה הראשונות מבית ההורים, תשַווה להן את המימד הנכון.

בשלוש הרשימות הראשונות, שמהן ביקשה לימים להתנער לגמרי, עיקר ההישג הוא לשוני. ניכר המאמץ לתת הרגשה של שפת־דיבור, להקשיב לאופן שבו מדברות הבריות, ולהעביר את התחושה של שפה חיה לדיאלוג הנמסר בעברית. הלשון מעידה על שליטה במקורות, על יכולת להגמיש את המליצה, להשאיר לה זכר מבלי להשתעבד לה.

תכונות אלה כתוספת לעובדה שהכותבת היא נערה־אשה פילסו להן את הדרך לפירסום בעיתון ושבו מיד את לבם של הקוראים.

במאמץ מיוחד אפשר להצביע על הסתמנות התכוּנות המשותפות לסיפורי־בוסר אלה ולסיפורים המאוחרים: היכולת הלשונית של הגמשת המליצה; המיבנה של התיקבולת הניגודית, שהוא כאן עדיין פשוט ותמים ולימים יהיה משוכלל ומפותח. וכן, עמדת ההתבוננות מן הצד של מי שמקשיב, מתרשם ורושם, כביכול, ללא התערבות. עם זה, מצויה ברקע המגמה הדידקטית של לימוד הלקח, והגישה שלפיה אין מספרים סיפור לשמו אלא אם יש בו ׳תכלית׳ ואם אפשר לשאול עליו ׳מאי קא משמע לן׳, פרי החינוך הליטאי.

הסיפור הראשון ׳משיחות במרכבה׳ שייך לסוג ׳סיפורי־המסע׳, שהיה רוֹוח מאוד, כִּפרי מציאות מסויימת וכפיתרון מיבני וספרותי כאחד. הוא בנוי על רישומה של שיחה מיקרית ברכבת בין שני נוסעים, כשהמספרת נוכחת כמשתפת־עדה. אולם פרט לשאלה המופנית אליה: ׳ואת עלמה, מאין את – ולהיכן פניך מועדות?׳ ולתשובתה: ׳מעיר.p אנכי, ולעיר דורקעוויטשי אני נוסעת׳ אין היא לוקחת חלק פעיל בשיחה המתנהלת בין השניים על המתרחש בעירם.

יתכן, שביסודה של רשימה זו מונחת חוויה ממשית של נסיעה ברכבת, שהטביעה את רישומה על הנערה הצעירה, שזה מקרוב העיזה ויצאה מבית ההורים אל העיר הגדולה, ועמה גם טעם הפגישה עם בני־אדם מבוגרים, ששיחתם איננה מעידה על חוכמה יתרה.

קרוב לוודאי שהכוונה היא למעין רישום סאטירי של דברי אנשים בשבח הציונות, הלך־מחשבותיהם ומוסר־ההשכל שלהם, אולם יתכן גם שבאוזני נערה בגיל זה נשמעו הדברים ברצינות גמורה ולא באירוניה. חוסר־בהירות זה ביחס לטון שבו מסופרים הדברים, אף הוא מסימני הבוסר של רשימה זו. באמצעות המיבנה של ההקבלה הניגודית, העתיד להיות אחד מסימני־ההיכר האופיינים לסיפור הבארוני, מוצגות כאן זו לעומת זו שתי עיירות שונות. בראשונה, העניים שמחים, כיוון שהציונים וראש הוועד אפו להם מצות בחינם מכספי ׳נשף החשק׳ שעשו במוצאי־שבת; ובשנייה, העניים עצבים, כיוון שאנשיה הם חסידים, מתנגדים לציונות, ורבם עוסק במסחר תבואה וגורם לעליית מחירים ולהחמרת מצבם. מוסר־ההשכל: ׳גדולה פעולת הציוניות׳ המסיים את הסיפור, מצלצל באוזני המספרת היורדת בתחנת הרכבת כשבחוץ כבר לילה, והוא ספק אירוני ספק תמים. אם אכן הוא נאמר כפשוטו, הרי היה לו המשך בסיפור־נעורים אחר ׳טיול עברי׳ שהוקדש להרצל לאחר מותו (תרס״ד).

׳משיחות במרכבה׳ עוסק בהכנת מצות לפסח ופורסם בתחילת חודש ניסן והוא ׳מענייני דיומא׳ כפי שעורכים אוהבים. יתכן שהיה מונח בתיקו של העורך זמן מה וחיכה לעיתוי המתאים כדי לפרסמו.

הסיפור השני, ׳משיחות חסידים׳ התפרסם ארבעה ימים אחריו, במרחק של שלושה גיליונות ממנו, ויתכן ששניהם נכתבו יחד, ונשלחו יחד לעורך עוד מבית ההורים. הפעם הרקע שלו הוא חג החנוכה, ואין התאמה בינו לבין מועד פירסומו. הוא שייך לאותה סידרה: ׳משיחות חסידים׳ והיחס העוין לחסידים ולרבם זהה בשניהם. אולי יש בכך חיזוק להבנה האירונית של הסיפור הראשון. גם כאן עמדת המספרת היא של התבוננות במתרחש לנגד עיניה, כביכול ללא נקיטת עמדה, אבל אין היא דמות מדמויות הסיפור.

המספרת, כבת־ליטא מובהקת, מנסה את כוחה במעין פארודיה על המעשיות החסידיות, בהתאם למסורת רבת־השנים של ההשכלה. סיפורה כתוב בנוסח החסידי המוכר, המתאר את האווירה השוררת בחצר הרבי, ואת אמונתם העיוורת של החסידים ברבם הכל־יכול. יש בו מעין המחשה לפסוק: ׳נתן עיניו בו ונעשה גל עצמות׳, שהחסידים מספרים על רבם כעל מעשה שהיה. הפארודיה מתבטאת בכך, שהאפיקורוס, רופא־השיניים, שהרבי לא הסכים ׳לתקן׳ את נשמתו, ונעשה ׳גל של עצמות׳ לאחר שהרבי ירק עליו, כבר היה מת זה כשנה. לסיפור זה יש פואנטה, המחזקת את הפארודיה, שלפיה אותה טיפת רוק נדבקה בנעלו של איש צעיר שעבר ברחוב, והוא החל לחשוב ו׳לדבר דברים נוראים וזרים׳ ולא הסתפק במחשבה ובדיבור והחל אף לכתוב. אבל מכיוון שהרבי גזר שאותו איש יהיה ל׳משוגע׳, הרי כך היה, וסופו שמת בבית־המשוגעים. שמא גם כאן יש המחשה, אם כי מוזרה במקצת לפסוק: ׳משוגע איש הרוח׳.

סיפור זה הנראה גם הוא כמהתלה תפלה, יש לו המשך בסיפור ׳רזא דשבת׳ הממשיך את הביקורת הליטאית המתנשאת על החסידים התמימים ורבם הכל־יכול.

הסיפור השלישי ׳סעודה שדודה׳ התפרסם כשמונה חודשים לאחר השניים הראשונים (ט״ז בכסלו תרס״ג) בלווית כותרת־מישנה: ׳טרגיקומידיה בשני מחזות׳. זהו סיפור ׳מענייני דיומא׳, שכן המאורע המסופר בו צמוד לתאריך שבו פורסם: ט״ו בכסלו הוא יום צום החברה־קדישא, הנהוג בקהילות רבות, ולאחריו עורכים סעודה גדולה.

זהו סיפור מקאברי, מהווי אנשי החברה־קדישא, שאבלם של אחרים הוא להם מקור פרנסה. הסיפור מחולק לשתי תמונות מקבילות ומנוגדות. הראשונה מתארת את אנשי החברה־קדישא השיכורים שעשו להם סעודה הגונה על חשבון מותה הצפוי של בריינדיל הקמצנית, ואילו ב׳מחזה׳ השני מסתבר שאותה בריינדיל מתה בעיר אחרת, ולאנשים לא רק שלא יהיה לסעודת ט״ו בכסלו, אלא אפילו לא יהיה בידם לפרוע את החוב של הסעודה שעשו על חשבון מותה הקרוב. המוצא נמצא בסופו של דבר ברעיון לתת במשכון את הפנקס, שבלעדיו לא יתכנו חיי קהילה מסודרים.

הסיפור מושפע מתיאור סעודת החברה־קדישא ב׳קבורת־חמור׳ של סמולנסקין, שגם בו נשדדה הסעודה ואחת הדמויות המרכזיות נקראת גבריאל, ואולי גם מכמה פרטים בתיאור הסעודה בסיפורו של יל״ג ׳שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים׳.

׳טרגיקומדיה׳ זו אינה יוצאת מגדר מהתלה תפלה, ומכשרונה העתיד של המספרת ומרגישותה לסבל הזולת, לא ניכר בה הרבה. החידוש היחיד, להוציא את השם המחורז שיש בו מידה של רעננות צלילית, הוא בפתיחה המתארת באכספרסיביות בלתי־מבוטלת חבורת אנשים שיכורים הישנים בתנוחות שונות ומשונות לאחר אכילה וסביאה, שרהיטי החדר וכליו מעידים עליהן. אבל בעיקרו אינו חורג מאותן אנקדוטות שרגילים לספר בשיחות־יושבי־קרנות על אנשי החברה־קדישא.

הצעד הבא היה שלוש סידרות תחת הכותרת הזהה ׳תמונות וצללים׳ הכוללת שבע תמונות נפרדות המתארות חזיונות שונים בתחומים שונים. היריעה הקצרה, הנשימה החטופה, ההצצה הרפרופית במעשיהם של בני־אדם ובאופן התנהגותם –מאפיינים סידרה זו. נימת הביקורת החברתית והדתית מורשת תקופת ההשכלה ופרי החינוך הליטאי, מתחזקת כלפי החסידות ומנהגיה (׳רזא דשבת׳), ביחס לבטלנות היהודית (׳הנקמה׳) ועל סדרי החברה (׳שלא בפניו ובפניו׳; ׳קל וחומר׳). לראשונה מופיעות דמויות נשים כגיבורות מרכזיות (׳בסקירה אחת׳; ׳הגנבנית׳) ולא רק כחלק מבני־המשפחה (׳שלא בפניו ובפניו׳) או כ׳עזר כנגדו׳ (׳הנקמה׳). בסידרה זו מצויים גם שני סיפורים בגוף ראשון, שבשניהם הגיבורה היא אשה (׳בסקירה אחת׳; ׳ביער׳) ובשניהם מבצבץ, אולי, משהו אישי, עדיין מהוסס, שיש בו הד לחייה הפנימיים של המספרת באותו זמן.

המשותף לשלושת הסיפורים של הסידרה הראשונה הוא, שהם מבוססים על ׳פסוק׳ וממחישים אותו על דרך ההתחכמות היתרה. ניכר רצונה של הכותבת להתגדר בבקיאותה ב׳עין־יעקב׳, ב׳ילקוט שמעוני׳ בפסוקים ובמדרשים, כדי לנגח ולעשות ללעג. החידוד המפולפל אופייני לסוג מסויים של סיפורי ׳חובשי־בית־המדרש׳, שעיקרו צירופי מימרות מן המדרשים תוך ניסיון להוציאם מפשוטם ולתת להם כיוון של ביקורת חברתית ודתית. סיפורים מסוג זה איכלסו את דפי העיתונות של אותן שנים ואין בהם ייחוד רב. רק העובדה שהכותבת היא אשה, נותנת להם טעם מיוחד, אבל גם מגבירה את ההרגשה הלא־נעימה של אשה הנדחקת לעמוד במקום גברים, על מנת לעשות רושם על הקהל בידיעותיה ובבקיאותה כגבר.

׳התמונה׳ הראשונה, ׳קל וחומר׳, היא ביקורת סוציאלית על ׳ראש המתיבתא׳ המטיף לעניים, שפניהם החיוורים מעידים על רעבונם, שעליהם ללמוד ׳קל וחומר מצפרדע ומֵחול²⁴¹, שלא תבעו את מזונם מן הקב״ה ולכן נתברכו. משתיקתם של הבחורים לא ברור אם יש בה הסכמה או התנגדות.

מן המספרת שלעתיד נמצא כאן רק קו אחד שיהיה לו המשך, והוא הרגישות למצוקה הכלכלית, לעומת ההשלמה המתחסדת עמה מצד ׳השְׂבעים׳, שנציגם בסיפור הוא ׳ראש המתיבתא׳. בסיפורים הבאים ייבחרו נציגי ׳השְׂבעים׳ מתוך אנשי־הקבע של מעמד זה: נותני־העבודה, בעלי־בתי־החרושת והעשירים.

השרטוט השני ׳שלא בפניו ובפניו׳ ממחיש את האמירה המשמשת לו ככותרת ומכיל ביקורת על הצביעות שביחסים שבין אדם לחברו, באמצעות שתי תמונות מנוגדות מהווי משפחה. כשהם בינם לבין עצמם, שולחים בני־הבית את האורח לעזאזל, אבל בפניו הם מפגינים שמחה על בואו ומזמינים אותו לאכול עמהם. ׳לזכותו׳ של רישום זה אפשר לומר, שמסתמנים כאן ניצניו הראשונים של תיאור הווי־בית־משפחה, שעתיד לתפוס מקום מרכזי בסיפורים המאוחרים. בולטת בו הרגישות למנהגי החברה ולמוסכמותיה הגוברים על כל רצון אישי ונטיות לב. גם כאן מופעלת תבנית ההקבלה הניגודית.

הכותרת של התמונה השלישית ׳רזא דשבת׳ שפירושה סוד השבת, לקוחה מספר הזוהר ונכללה בתפילת ׳כגוונא׳ בקבלת שבת לפי נוסח ספרד. יש בה המשך ל׳משיחות חסידים׳ אלא שהפעם הביקורת חריפה ומפולפלת יותר. לאחר מכן שוב לא חזרה לנושא זה של ביקורת החסידות בסיפוריה.

הגבאי של הרבי שטוף ביצר־הרע עם נוכריה ודווקא בשבת תוקף עליו יצרו. ׳הוא שיחיה׳ מצליח למצוא צידוק לעבירה זו ונותן לה ׳הכשר׳:

“אטו מילתא זוטרתא היא, שהגבאי שלי יחטא? הלא רגלי חסידיו ישמור… ואיך אפשר?… והייתי שרוי בצער, עד ששם… שם במרום נעשה רושם, ורמזו לי משם, שהגבאי שלי לא חטא. – התבינו, רבותי, נכרית זו, הלא רזא שמה? [ – – – ] מה דכתיב ׳רזא דשבת׳.”

והתוצאה:

“מאותה השבת לא היה נכנס אותו גבאי לביתה של אותה נכרית בצנעה, כי אם בפרהסיא, ואותה רזא לא רזא של חול היתה לכל ה׳כת׳, כי אם ׳רזא דשבת׳.”

יש כאן משחק־מלים בין השם הנוכרי: רוזה, לבין המלה הארמית רזא, שפירושה: סוד, בצירופם עם מסורת ליטאית־מתנגדית שהחסידים ורבם מסוגלים לכל תועבה ואף מוצאים לה צידוק. אולי יש כאן גם הד ראשון להתעניינות ביצר־המין ובשליטתו באדם, נושא שעתיד לפרוץ באחדים מסיפוריה המוקדמים, וירוסן כמעט לחלוטין במכונסים.

סיפור שאינו מגלה אהדה יתרה לאשה הטיפשה שהיא עזר כנגד בעלה הטיפש לא־פחות הוא ׳הנקמה׳. אשה זו מתאפיינת בחוטם ׳הדומה לתפוח אדמה קלוף׳, במשקפים, בסריגת פוזמק ובפאה נוכרית ובעיקר בכך, שהיא נהנית הנאה יתירה מן ׳העצה הבדוקה׳ שמוצא בעלה כנגד מתחרו גוזל־פרנסתו. גם זוהי ביקורת משכילית טיפוסית כנגד התמימות שבגיוסו של הקב״ה לצורך השגחה פרטית, באמצעות התפילה שתביא להורדת גשם, בניגוד גמור למקובל שמפתחות הגשמים הם משלושת הדברים המסורים בידי הקב״ה ואין בריה שולטת עליהם²⁴².

הסיפור ׳בסקירה אחת׳ הוא מעין מונולוג פנימי של בחורה מכוערת ומזדקנת מבית עני מרוד הרוצה לשים קץ לחייה בקפיצה לנהר, הכתוב מתוך חוסר אהדה גלוי אליה. בסיומו ניכר יותר משמץ של ציניזם על שהבחורה דוחה את תוכנית ההתאבדות, לאחר שנדמה לה שבחור נאה בעל שפם שחור מתבונן בה. קשה לדעת אם מבצבץ כאן שמץ של כעס־עצמי על כך שנשיאת חן בעיני בחור מיקרי היא הנותנת טעם לחיים או שמא יש כאן זעקה כנגד חיי לחץ שבהם ניתן שכר מועט לעבודה מפרכת, והדגשה, כי דווקא לנוכח פני המוות נראים גם חיים כאלה ׳נעימים וחביבים׳²⁴³.

דמותו של האדם המכוער, המסכן והבודד, עתידה לחזור הרבה בסיפורי דבורה בארון במיוחד בגירסה הנשיית שלהם, אם כי חוסר־האהבה והלעג המר ישארו רק בסיפורים הראשונים ואת מקומם יתפסו הרחמים וההזדהות.

דמות אשה עומדת גם במרכזו של ׳הגנבנית׳. זוהי קלפטומנית, שאינה מתגברת על חמדנותה, וגונבת מטפחת משי ממראשותיה של מתה, לאחר גמר תפירת התכריכים וההלוויה הלילית. המתח בין הפחד לתת ׳שם׳ דין־וחשבון לבין התאווה למטפחת, הוא העומד במרכז, ומעשה הגניבה נעשה מבלי שתהיה לעושה שליטה עליו.

למטפחת המשי מזומן בעתיד תפקיד נכבד בסיפורים המכונסים (׳משפחה׳; ׳היום הראשון׳; ׳תכלת׳ ובמיוחד: ׳הניך'), וכאן ראשית הופעתה כמוקד היופי שאין לעמוד בפניו. גם בסיפור זה מעסיק את המספרת היצר השולט באדם ומפעילו בניגוד לחוקי החברה והמוסר, והיא מתבוננת באדם ובמעשיו ללא נקיטת עמדה.

הסיפור ׳ביער׳ כתוב בגוף ראשון, כשהמספרת מתארת את חווית הקריאה בתנ״ך הישן בתוך ׳היער הזקן׳. פסוקי התנ״ך הפסימיים על הבדידות: ׳קראתי ואין עונה׳ מתמזגים עם היער הריק והרוח המפילה את עלי העצים המתכמשים. יש לשער, שהפסוקים הקודרים שנבחרו לציטוט, מבטאים את הלך־רוחה הנוטה ליאוש באותה שעה ואולי גם כנטיה נפשית קבועה.

אין מנוס מן ההרגשה, שתיאורו של יהודה קרני את דבורה בארון בווילנה מושפע מסיפורה זה ואינו רק פרי התנסות אישית²⁴⁴.

ב׳מסיפורי קברן זקן׳, הראשון שפורסם ב׳הצפירה׳ בעריכת סלונימסקי־סוקולוב, מתרחבת, לכאורה, היריעה, אולם למעשה, הוא הורכב משלוש אפיזודות שונות, שהמשותף להן הוא תגובתם של בעלים על מות נשותיהם, כפי שהיא משתקפת מעיניו של הקברן. בסיפורים מובלעת ביקורת מפורשת ונוקבת על חיי־הנישואים, שאת טיבם האמיתי אפשר לגלות רק אחרי המוות. דברים מפורשים שאמרה בגנות חיי־הנישואים, נשתמרו רק ב׳אמרות׳ שנרשמו על־ידי בתה²⁴⁵ ופעם אחת, בגילוי לב יוצא־דופן, הושמו בפיה של חנה רבין, בת דמותה של המספרת ב׳הגולים׳²⁴⁶.

בסיפוריה המכונסים הלא־מעטים, שבהם שוררת אהבה בין בני־הזוג הגובלת באידיליה, נמנעה דבורה בארון בדרך־כלל מתיאורים מפורשים של יחסי אהבה ונזקקה לתיאורים עקיפים על דרך ההיסט, שכוחו יפה להעביר את תחושת ההרמוניה שבין בני־הזוג לא פחות ואולי יותר מאשר התיאורים הישירים (כגון: ׳משפחה׳; ׳בראשית׳).

זוהי דוגמה מובהקת לתהליך ההעדנה שעברו רגשות הדחיה והמיאוס, אם כי פה ושם נשארו עקבותיהם (׳פראדל׳; ׳כריתות׳ ובמיוחד ׳בשחוק ההוויה׳ – עליו ראה בהמשך).

הטון השליט ב׳מסיפורי קברן זקן׳ הוא אדישות וריחוק. יש בו המשך לביקורת על הצביעות החברתית שכבר נשמעה ב׳שלא בפניו ובפניו׳. הבעל הראשון, הסוחר המשכיל, מתעלף משמתברר לו כי אשתו לא תחזור אליו לעולם, אף־על־פי שהיא מוגדרת בפי המספרת כ׳טפשית קצת׳; הבעל השני, בעל־המלאכה, שותה לחיים לאחר קבורת אשתו היפה. המקרה השלישי הוא המפתיע והמסליד ביותר. המדובר בזוג כלבים, ׳כלב הפריץ׳ ׳חברבר׳ ׳בעלה׳ של הכלבה שמתה ש׳גדלה אצל חלבן עברי׳ והיתה ׳שתקנית גדולה׳ ו׳סבלנית גם כן׳. לאחר ׳שהוברר לו׳ שהכלבה לא תחיה, פשט את עורה מעליה והתחיל אוכל את בשרה (תיאור שספק אם הוא נאמן לטבע־הכלבים). זהו תיאור נאטוראליסטי מגעיל במיוחד, של נבלת־הכלבה. אם אמנם הכוונה היתה להמחיש את הפסוקים: ׳בשר מבשרו׳; ׳עצמו ובשרו׳ ו׳אכל את בשרו׳ אין ספק שלא הצליחה, שכן אין הסיפור יוצא מידי פשוטו וגסותו.

לתיאור בעלי חיים (סוס, כלב, פרה) היה המשך בסיפוריה המוקדמים (׳הרחמניה׳) והמכונסים. וכן היה המשך גם לשם ׳חברבר׳ (שם הסוסה ב׳רוצח׳), שהיה שכיח בסיפורי־התקופה (׳חברבר החצרוני׳ מאת שלום עליכם). הקרוב ביותר לסיפור זה הוא ׳ליסקה׳ שבמרכזו כלבה ש׳זנתה׳ ו׳נתפקרה׳. ביתר סיפורי בעלי־החיים, עומדים במרכז הקשרים המעודנים ולעיתים אף המורכבים בין אדם לבעל־החיים (פרה ב׳שברירים׳; כלבה ב׳זיוה׳).

מיבנה דומה המורכב משלוש אפיזודות שונות, כשהמקשר ביניהם הוא דמות העלמה הרווקה המזדקנת, נמצא גם בסיפור ׳שלש אחיות׳ ששמו מעיד בלי ספק על השפעת מחזהו של צ׳כוב באותו שם, שפורסם זמן קצר קודם לכן (1901)²⁴⁷. אולי אפשר ליחס להשפעתו גם את היחס הקר שהיא מפגינה כלפי גיבוריה הסובלים, מתוך אמונה, שככל שהסיפור אובייקטיבי יותר, כן חזק יותר הרושם שהוא מקרין. אבל שלא כמותו אין היא מצליחה בכך, וגם בסיפור זה מתגלה חוסר־האהדה לרגשות הגיבורה ויותר משמץ של ציניות בטון שבו הוא מסופר. המוטו בגנות הנשים מחזק עמדה זו.

בשיחה הראשונה שמקיימת העלמה גולדברג המכוערת ׳בעלת פנים מכוסים בהרות־קיץ ועיניה טרוטות קצת', עם רעותה העלמה לוין ש׳פניה עגולים ועיניה יפות׳ היא שותקת ואילו השנייה מפטפטת על בילוייה עם הבחורים ומזכירה שמות של שלושה מהם. כשהיפה יוצאת לטיוליה, מלווה אותה המכוערת ׳במבט של קנאה׳. במרכז השיחה השנייה עומדת השמלה החדשה והיפה עם הכובע מקושט הנוצות, שתפרה לה העלמה זק, ואילו גולדברג מסתפקת בבגדים של השנה שעברה. הפרידה הפעם מלווה ב׳אנחה עמוקה׳. הפגישה השלישית נערכת בינה לבין שכנה צעירה, העסוקה כל היום במילוי רצונו של בעלה, אבל היא שמחה בחלקה:

“בכלל – אמרה האשה הצעירה – הן יש לך ׳רֵע׳ ואינך מרגישה שום געגועים… אינך בודדה… הנך קונה, מבשלת, אני אינני מתחרטת על הקִדושין שלי, חי נפשי…”

יש מחיר לחיי הנישואים, אך הוא כדאי, לפי דעתה של הנשואה הצעירה, שדומה שהמספרת אינה שותפה לה. לאחר הפרידה השלישית ׳נראו שערות גולדברג עוד יותר לבנות ובעיניה הזהירו שתי דמעות…'.

בפתיחות לשלוש האפיזודות מוזכרות שלוש אחיות. גולדברג היא, כנראה, הצעירה שביניהן, אבל בגוף הסיפור היא הדוברת היחידה ולא ברור הקשר בינה לבין הפתיחות הללו הנראות ׳מודבקות', אולי בהשפעת צ׳כוב. גם בסיפור זה בולט המקום הנכבד שנושא זה של הרווקה והנשואה תופס בעולמה של המספרת בתקופה זו. מורגשת המרירות על החברה ועל סדריה, שכמתחייב מהם, חייבת אשה למצוא חן בעיני איש, ובלי ההתקשרות עמו, אין חייה שלמים, גם בעיני עצמה.

אין ספק שהלך־מחשבות זה לא היה רקע מתאים לתחילת ההיכרות שלה עם משה בן־אליעזר, ולא בישר טובות באשר להמשך.

שלושת הסיפורים הראשונים ביידיש שאותרו, שייכים לסידרה אחת: ׳בילדער פון לעבן׳ [תמונות מהחיים] בהמשך למדיניות ה׳סידרות׳ שבהן החלה: ׳מִשִׂיחוֹת׳ ובמיוחד ׳תמונות וצללים׳, ופורסמו במרחק של חודשיים זה מזה. מבחינת הנושאים ודרכי הכתיבה יש בהם המשך ובעיקר חידוש: מסתמנת בהם לראשונה דמות ׳התלוש׳; הנישואים מוצגים כפתרון כלכלי: מובלט קיפוחה של הילדה בעולם של גברים בכלל ובעולם היהודי במיוחד, ונזכרת האנטישמיות. יסוד הדיאלוג חזק ובולט ומורגשת החוויה האוטוביוגראפית הישירה.

׳תמונות מהחיים. א.׳ מעמיד במרכזו את הנישואים כאפשרות הגרועה, אם כי היחידה, להיחלץ מן המצב הכלכלי ללא־מוצא, שהגיבור, התרמזות ראשונה של דמות ׳התלוש׳, נתון בו.

שני חלקיו כתובים כדיאלוגים. בראשון, מנסה השדכן לפתות את הגיבור, לשידוך שהוא מציע לו במונחים של עסק מסחרי, והלה דוחה אותו בסירוב מוחלט. ובשני, לאחר שיחה בין הגיבור לבין ׳בחור קטן כפוף׳ שממנה מתגלה חומרת מצבו הכלכלי, מסתבר, שרעיון הנישואים הולך וקונה שביתה בלבו.

לכותרת הסידרה ׳תמונות מהחיים. ב.׳ יש כותרת מישנה: ׳מיותרת…׳ זהו סיפור ׳פמיניסטי׳ מובהק. אולי הראשון מסוגו, החושף יותר מטפח מרגשות הקיפוח והעלבון של הכותבת עצמה. חברוּ בו יחד הרגשת הקיפוח על הזכות המנועה מן הבנות ללמוד ועל עצם היותן.

האח הוא ׳יחסן׳ ונשלח ללמוד כיוון שהוא ׳בן׳. ואילו אחותו מנועה מללמוד בשל היותה ילדה: ׳מה לילדה ולחדר? ילדה לא צריכה ללמוד…׳. בעוד ההורים רווים נחת מלימודו של הבן, האחות: ׳נעשתה נמוכה יותר ויותר…׳. הסיפור מסתיים בהולדתה של בת נוספת במשפחה, המתקבלת בצער עמוק, ומביאה לידי כך, שהאחות מרגישה עצמה ׳לגמרי “מיותרת”׳.

'תמונות מהחיים * * *' מעמיד במרכזו את האנטישמיות, שהמספרת נתקלת בה בשעה שהיא רוצה לשכור ׳בית קיץ׳ ׳שיהיה קרוב לבית׳. לאחר מאמצים, כשהיא מצליחה סוף־סוף להשיג איזו כתובת, ומגיעה אליה עם בעל־עגלה דרך היער, היא מגורשת בבוז מהמקום, כשבעלי הבית מגלים שהיא יהודיה. היא נאלצת לחזור דרך היער המפחיד, עם בעל־העגלה המתנמנם בחושך, כשכלבי הגויים בעקבותיהם.

יש לשער שביסוד הסיפור מוטבעת חוויה ממשית, שזעזעה אותה, והביאה אותה לבטא את תחושת הפחד של האדם בכלל ושל היהודי במיוחד, המתחזקת בשל היותה נערה לבדה.

הסיפור ׳פירודים׳ הוא חוליה חשובה בשלשלת הסיפורים שעניינם חייהם של אלה שהגורל התאכזר אליהם. מופיעים בו מרבית סימני־ההיכר של הסיפורים המכונסים ומרוכזים בו הנושאים העתידים לאכלס סיפורים רבים: הגט, הגבר והאשה הנאלצים להתגרש, נציגי הקהילה העורכים את הטקס, ההקבלה בין הטבע לבין העולם האנושי, התרעומת על סדרו על עולם מנקודת מבטם של המקופחים, מבלי להפנות אצבע מאשימה לעבר אשם מסויים. עם כל השוני באמצעי הביטוי ובטכניקות שנשתכללו והתעדנו, כבר הוצבו כאן הגבולות, שבתוכם עתידה ממלכת־כתיבתה להשתרע, ומחוצה להם כמעט ולא תצא.

הגט ניתן לאשה צעירה שבעלה נוטה למות, כדי לפטור אותה מן הייבום. הטקס נערך ליד מיטת הגוסס ובסיומו נפטר הבעל. האשה הגרושה לאחר שקיבלה את גיטה, שוב אינה רשאית לשהות עמו במחיצה אחת, והיא נאלצת להיפרד ממנו ואינה יכולה להיות לידו ברגעיו האחרונים. ניכר רצונה של המחברת לשוות למעמד העצָמה פאתטית, בעזרת סימני־פיסוק (שלש נקודות; שורת קווקוים מרוסקים) ובמיוחד באמצעות ההקבלה בין הפרידה הכפולה: של האשה מבעלה ושל בעלה מן העולם – לבין המתרחש בטבע: שקיעת השמש המתוארת אף היא כפרידה מן העולם, השוקע בחושך מוחלט.

הקבלה מגושמת וחסרת־ייחוד זו, עתידה להתעדן ולהשתכלל, כגון בסיפור המכונס ‘כריתות’ שבו נאלצת אשה להתגרש מפני שלא מצאה חן בעיני בעלה, ונבלעת בתוך החשיכה.

גם מחלתו של הבעל ויסוריו מתוארים לפי מיטב המסורת של סיפורי ‘משוק החיים’, כשסימני מחלת השחפת נראים ונשמעים. אין ספק, שקיים קשר לפואמה ‘שומרת יבם’ של יל“ג, כשסיפור זה הוא אנטי־תיזה לה. בעוד שיל”ג מבליט את קשיחותו של הרב המסרב לערוך את הגירושין, מדגישה דבורה בארון את ההומאניות של עורכי הגירושין על סף המוות. גישה אנטיתטית זו עתידה לחזור בסיפור ‘משפחה’ ובזיקתו ל’קוצו־של־יוד'²⁴⁸

השוואה לתיאור אותה מחלה בסיפור המכונס ‘מצולה’ תבליט את הדרך הארוכה שעשתה המספרת. מחלתו של האב־הרב מתוארת מנקודת מבטה של בתו, כשההתמוטטות היא כללית: הבית, המשפחה, בית־השכנים, העולם כולו – הכל חרב. מצבו הרופף של האב החולני ואחיזתו הרעועה בחיים מתבטאים באמצעות הספרים שהוא מעיין בהם. סימני המחלה אינם ישירים אלא מוסטים לתגובותיהם של הסובבים אותו. צעקת האשה, הנישאת ברחובות ללא מעצור, מזעזעת, משום שאשה זו ‘בת הכרכים מלפנים, אשת הטאקט’ מסירה מעליה את כבלי המוסכמות והחינוך ומגיבה בניגוד לכללי ההתנהגות המקובלים עליה שכה הקפידה לשמרם: ‘רצה בנעלי בית דרך הרחוב והחרידה אנשים זרים ביללתה: – שחוטה אני בלי מאכלת’. גם כאן משתתף הטבע בצער ובזעזוע הכללי, באמצעות המים – הים, הנהר והגשם – איתני הטבע המקיפים את האדם ומאיימים לבלוע אותו חיים:

“אנחנו טובעים, ר' ברוך, הננו בלב ים – תפסה בזרועו של סוחר הפשתים הזקן, אשר תחת לנגב את ידיו, נשא את האלונטית העבה לפניו – וחנה נבהלת ממראה עיניה, מהרה להמלט דרך הפתח הקטן החוצה.”

את ההשוואה למצבם של אלה העומדים לטבוע בים, באמצעות רמיזות לפסוקים המתאימים בספר יונה ובפרקי תהילים, ממתנת המספרת ומפיגה את הפאתוס העולה מתוכה בהפסקת הרציפות של דברי האנשים בהערות על פעולותיהם השגרתיות, כמו ההערה על המגבת שהזקן לא התנגב בה. וכן היא שוברת את רציפותה של האמירה המזעזעת בשרבובן של שתי מלות־פנייה: ר' ברוך, אמצעי מקובל מאוד בסיפוריה, לשבירת־הפאתוס ולשבירת־המליצה כאחד²⁴⁹.

הסיפור ‘פירודים’ תורגם ליידיש בשם ‘א תנאי גט’ בידי ב' גולדשטיין ופורסם בעתונות יידיש בניו־יורק. התרגום משתדל לשמור על הנאמנות לנוסח העברי, ומצויה בו רק סטיה בולטת אחת מן המקור: הקטע שבו קורא הרב, ואחריו הגוסס, את הצהרת הגט, לא תורגם אלא סוכם במשפט קצר אחד.

על הרושם שעשה בזמנו סיפור זה יעיד גם הקוריוז הבא. בעיתון הספרדי הירושלמי ‘החרות’ התפרסם שש שנים מאוחר יותר (ו' כסלו תרע"א 7.12.1910) סיפור בשם ‘הנפרדים…’ שאינו אלא עיבוד של ‘פירודים’ שעליו חתום א"מ היימאן, שאיני יודעת מי הוא, בתוספת הערת־שוליים: יפו. השוואה זו בין העיבוד הפרימיטיבי, לבין הסיפור המקורי, שגם הוא אינו מן המתוחכמים, יש בכוחה להעמיד את הקורא על ההבדל בין המקור לפלגיאט, ולהבליט את הסגולות החבויות במקור זה. כך, למשל, בסיפור המקורי, פני האשה חיוורים; בעיבוד – האשה יושבת ובוכיה; במקור – לאחר קבלת הגט מביט החולה ברעיתו בפעם האחרונה; בעיבוד – משום מה מתואר החולה כמי ש’התעודד מעט' בעוד שהכל מעיד על ההיפך הגמור.

קילקול זה שקילקל א"מ היימאן את המקור, בעשותו אותו עוד יותר פשטני וולגארי, מעיד גם על מידת האקטואליות של הנושא. אולי אך מקרה היה זה, שהפלגיאט פורסם כשבועיים לפני עלייתה של דבורה בארון לארץ.

המשך לנושא הגט והגירושין על דרך ההיפוך והניגוד נמצא בסיפור המאוחר ‘בשחוק ההוויה’ שנדפס מעזבונה. הוא כתוב מנקודת מבטה של האשה שאינה אוהבת את בעלה, וכשנדמה שקיצו קרוב בשל אהבתו הנואשת אליה, הוא מציע לה גט ‘לטובתה, וגם לטובתו הוא, כדי שלא יהיו להם אחר־כך עסקים עם החליצה’. האשה מסכימה מייד, ולאחר הטקס היא נשארת לטפל בו. בהשפעתו של טיפול זה הוא מבריא, אבל משמציעים לה לשוב ולהינשא לו היא מסרבת בתקיפות והולכת לדרכה חופשית ומאושרת. רגע זה של השיחרור מתואר כרגע של חסד אלוהי: ‘הן יש שעה לכל אדם, אשר העולם, שבשבילו נוצר בכל כך הרבה יופי והרמוניה, מיטיב לו פניו’.

הסיפור ממחיש את ההאשמה הקבועה המכוונת כנגד סידרו־של־עולם: ‘כי מה תקנה יש באמת לאי־אהבה?’ (‘כריתות’), אבל ממקד אותה בחוסר־השיוויון שבדין בין גבר לאשה:

“איש אם נשא אשה ושנָאה – ידעה – יכול הוא על פי הדין לתת לה את גיטה ולשלחה, ואילו בשביל אשה אין דין כזה קיים, ואם שנוא עליה האיש, הרי אין לה אלא לכרוך חבל על צווארה ולהיתלות על אחד המשקופים, או לקפוץ הנה, אל הבאר” (‘בשחוק ההוויה’).

יש יותר משמץ של התאכזרות ביחסה של האשה אל בעלה האוהב אותה נואשות, ומנסה לשווא פעם אחר פעם להתחבב עליה. בסיפור מאוחר זה שמן העזבון, ניתן ביטוי קיצוני ומפורש לסלידה מחיי נישואים ללא אהבה ואולי גם מחיי נישואים בכלל. כל עוד הבעל חושק באשתו ושולח אליה ‘מבטם לוהטים’ ‘שלפפו אותה כחשוקי־ברזל מלוהטים’ הוא נידחה בסלידה והאשה מרגישה צורך לטבול בנהר ערומה ‘כדי להסיר מעליה את הזוהמה שדבקה בה’, אבל לאחר הגט, כששוב אין מקום ליחסים שבין גבר לאשה, היא מוכנה ואפילו ‘בשמחה’ לתת לו טיפול סיעודי מעולה, ולבשל בשבילו מאכלים מיוחדים המקימים אותו מחדש על רגליו.

ההבדל בין הסיפור המוקדם (‘פירודים’) למאוחר (‘בשחוק ההוויה’) הוא בכך, שבראשון, עולמה של האשה חשך עליה, עם הגט שנכפה עליה ועם מותו של בעלה; ואילו במאוחר, לאחר מתן הגט לפי בקשתה, היא נגאלת ומתחילה בחיים חדשים לפי בחירתה. יתכן שסיפור זה לא נדפס בחייה משום שלא הספיקה, אבל גם יתכן, שהיססה לפרסם דברים כה ישירים וגלויים על שמחתה של אשה שנשתחררה מבעלה ומחובותיה אליו.

התבוננות זו בחיי הנישואים־שאינם־עולים־יפה, העסיקה הרבה את דבורה בארון והיא חזרה אליה כל חייה בוואריאציות אחדות מנקודות־מבט שונות. רוב הסיפורים בנושא זה כתובים מנקודת־מבטה של אשה, שהיא כמעט תמיד הסובלת והקורבן, לא רק כשהגבר אינו אוהב אותה ומאלצה להתגרש ממנו (‘כריתות’); לא רק כשהנישואים נכפים עליה על־ידי המשפחה והחברה (‘כעלה נידף’); לא רק כשהנישואים אינם עולים יפה כתוצאה מעקרות (‘משפחה’) או ממחלה (‘פירודים’), אלא גם כשהאשה היא שאינה מחזירה אהבה לגבר המעריץ אותה ומוכן לעשות הכל למענה (‘בשחוק ההוויה’). האשה המאושרת היא זו המצליחה לארגן את חייה כרצונה, להשתחרר מן התלות שנכפתה עליה (הורים, אח, בעל, בנים, חברה) ולחיות לעצמה בהתאם לנטיות לבה (‘פראדל’; ‘שברירים’; ‘בשחוק ההוויה’).

סיפור ציוני מובהק המשקף את הווי אגודת ‘דוברות עברית’ בקובנה, הוא ‘טיול עברי’, שנכתב מתוך הערצה לדמותו של בנימין זאב הרצל. הסיפור פורסם כחודשיים לאחר מות הרצל (נפטר כ' בתמוז תרס"ד) במסגרת האבל הכללי שהקיף את כל העולם היהודי ובא לידי ביטוי נרחב בעיתונות היהודית בכל השפות²⁵⁰.

הסיפור חוזר ומאשר את הנחת־היסוד על הדרך שבה נולד סיפור אצל דבורה בארון: ‘בראשית היה הפסוק’. הוא ממחיש את המדרש: ‘הר הוא ושמו אֲמָנָה עד אותו ההר ארץ־ישראל, וממנו ולהלן חוצה־לארץ (שמ“ר כ”ג), ומקשר אותו ל’הר’ שבשמו של הרצל. מתואר בו טיול משותף של ‘החברות’ באונייה על הנהר ניימאן בעיר קובנה (שאינה נזכרת בשמה בגוף הסיפור אלא בסיומו ובשוליו) ביום שמש חם במיוחד. הנערות המשתדלות לדבר ביניהן עברית, מוצאות מיפלט מן החום בצילו של הר. הצירוף: הר וצל המתקשר לשם הרצל ול’ארץ החמה היפה' מזמין את החלומות על ‘איזה ארץ יפה… ארץ נפלאה… ארץ זבת חלב ודבש…’, שאפשר להגיע אליה במאמצים על־ידי טיפוס בהר ובעזרת האמונה, כפי שנרמז בדמותו של הזקן לבוש־השחורים הקורא באותו מדרש בספר גדול המונח אצלו.

בנסיעה בחזרה מתבוננת המספרת באיכרות היחפות המאלמות אלומות בשדות הכפר ושרות ‘שירי מולדת’ ומקנאה בהן. תרגום השורה המובאת ברוסית מתוך שירן הוא: ‘הו, אדמה, אִמֵנו, הורתנו!’²⁵¹ היא מנסה לתרגם את המלים לעברית אבל:

– א… אמא!… אבל חבל… איננה יכולה לשיר.. ה’אם' שלי איננה… גלמודה אנכי… שכּוּלה הנני מה’אם' שלי!… והשמש ממעל לוהטת ולוהטת… א, מה כבד עלי ראשי!

האבל על מות הרצל, שהזקן לבוש־השחורים ממחיש אותו הוא כפול: על מות האיש ועל מות התיקווה למולדת־ואמא, והאפשרות להיות ככל העמים ולעבוד את אדמת־המולדת בשירה כאיכרות.

הסיפור נפתח בטכניקה הידועה של סיפור־מסע. יש בו התבוננות בעשייה היום־יומית של הסבלים על החוף ובדרכי התנהגותם של הנוסעים השונים. אבל אין הוא סיפור־הווי אלא סיפור אידיאי. מטרתו להבליט את ההשוואה בין השמש הלוהטת והמועקה בלב באין־מולדת; את הרגשת המגן והחסות בהר־צל לבין האושר על הרגשת המולדת הרגעית; ובסופו – את ההקבלה בין הצורך לעזוב מיפלט הר־צל זמני זה ותחושת היתמות ללא אם המתגברת לנוכח ההשוואה עם האיכרות העובדות בשדה ושרות.

למותר לציין שהסיפור תמים ופשטני, אבל מסתבר, שבזמנו עשה רושם רב על קהל הקוראים ובמיוחד הצעירים הציונים שביניהם²⁵².

במרכז הסיפור ‘בלי קידוש’ אשה מקופחת־גורל שלאחר מות בעלה ונסיעתו של בנה לאמריקה היא נאלצת לעת זקנתה לשרת בבית־זרים ואינה מוצאת בית משפחה יהודית כשרה שיש בו גבר שיעשה ‘קידוש’ בערב שבת. במחשבותיה של הזקנה נערכת השוואה בין ‘אז’ ו’עתה‘, כאשר גם ה’אז’ לא היה כליל השלמות, אבל היה בו לפחות ‘מעט נחת’. גיבורה בלתי־חשובה זו, שבעייתה אינה עומדת ברומו־של־עולם, ממחישה את עוצמתו של תהליך שקיעת העיירה שגבריה עזבוה, ואת התהליך המואץ של התפוררות המשפחה וירידת כוחה של המסורת. צער הזקנה הנאלצת לקבל את השבת בבית־זרים ‘בלי קידוש’ מבטא את ההדלדלות החמרית והרוחנית של העיירה השוקעת.

סגנונו המאופק של הסיפור והנטייה לתיאור עקיף מבשרים את הסגנון הכבוש שעתיד לאפיין את סיפוריה המכונסים. מסתמן כאן אחד הרישומים הראשונים, של התפקיד שנטלה על עצמה דבורה בארון כמציירת העיירה על מנת להנציחה ולהצילה מן השיכחה וההעלם, תפקיד שאותו ניסחה במפורש שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (תרצ"ח) ושאותו מילאה בדבקות כל חייה:

“אומרים, כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגאטיבית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שׂוּמה עלי – למען הקים להם לדברים זכר – להטביע את רישומי על הנייר?” (‘מה שהיה’).

ג. מחאה נשיית ומחאה חברתית    🔗

עולמה האישי של דבורה בארון נתגלה אך במעט בסיפורי־ההתחלה העבריים, והסתמן לראשונה באחד מסיפורי יידיש (‘מיותרת’), אם כי הנושאים שבהם בחרה מגלים מה שהעסיק את עולמה והטון מסגיר את יחסה אליהם.

עמידתה של המספרת על משמר רגשותיה מתרופפת כשהסיפור מיועד לילדים בכתב־עת לבני הנעורים. בארבעה מתוך ששת הסיפורים מסוג זה, נחשפים בעוצמה רבה רגשות הקיפוח והמרירות שלה כאשה כלפי העולם בכלל ובעולם היהודי ובמשפחה במיוחד. בשניים האחרים, מצוי נושא זה בשוליים. סיפורי־גילוי אלה חוזרים ומאירים באור חדש את הסיפורים הבלתי־אישיים, ומסתבר שגם הם שופכים אור חדש על עולמה הפנימי המיוחד. מובן, שיש להימנע מלהסיק מסקנות פשטניות וישירות בדבר הקבלות ישירות בין הסיפורים למְחברת.

בד בבד נמשכת המגמה של המחאה החברתית שכבר נסתמנה בבירור בסיפורי־ההתחלה ואף מתחזקת. לעיתים תוך הלהיטות לגלות אהדה לצד סובל אחד, מתעלמים מרגישותו של הצד האחר, הסובל אף הוא, ובכך יוצרים חוסר־איזון צורם, המפחית את מידת מהימנותם.

סיפורי־המחאה־הנשיית וסיפורי־המחאה־החברתית משקפים את מלחמתה של המספרת בעולם, אבל גורלם בהמשך התפתחותה היה שונה. לראשונים כמעט שלא היה המשך, והם נבלעו בתוך האחרונים, שפותחו ושוכללו ונעשו לאחת החטיבות הנכבדות בסיפורים המכונסים.

סיפור המחאה הנשיי הישיר הראשון הוא ‘זוג מתקוטט’ המכוון כנגד ‘מוסד הנישואין’ שכל אשה ‘חייבת’ בו בלחץ החברה. יש בו המשך גלוי למגמות שנסתמנו עוד קודם (‘שלוש אחיות’). הוא מתאר אשה צעירה, שלוש שנים לאחר נישואיה, המרגישה שהיא מזדקנת בטרם עת ומשמשת כשפחה לבעלה הגס והתאוותן. האשה מכלה את זמנה וכוחותיה בניקוי הבית, בקניות ובבישול, וכתגמול ‘זוכה’ לא רק לטענות וטרוניות של בעלה הבלתי־מרוצה התמידי, אלא גם למכותיו. שוועת האשה המושפלת וחסרת־האונים עולה בתוקף מסיפור זה:

"היא התבוננה בשעון התלוי על הקיר.

השעה השניה! נו, כבר הייתי באטלִיז, קניתי בשר, מלחתי, בשלתי, טהרתי ורחצתי את הכל, הכל על מקומו…"

ניכר שלבה של הכותבת הוא עם האשה העדינה והנפחדת וכנגד הבעל המופיע כגס וכתאוותן. בעוד שהיא מתאמצת כדי להשביע את רצונו, הוא מזכיר לה את יחוסה העלוב והתאווּתו התמידית לגופה גורמת לה לצמרמורת.

האשה המתוארת כבעלת פנים חיוורים, הסורקת את שערותיה השחורות והארוכות וקולעת אותן לצמות, מעלה את ההשוואה הבלתי־נמנעת עם דמותה של המחברת.

סיום הסיפור, בתגובתן האדישה של שתי הזקנות על המריבות בין בני הזוג, מטרתו להדגיש כי יחסים כאלה בתוך המשפחה הם דבר שבשיגרה, דרך־העולם, מנת־חלקו של כל זוג נשוי.

צורת החתימה הבלתי שגרתית: ‘אשה נביאה’ באה כדי להשיג שלוש מטרות: להפנות את תשומת־הלב לכך שהכותבת היא אשה; לרמוז לשמה הפרטי של המחברת; ולנבא על דרך האירוניה לְמה שצפוי לכל אשה העתידה להינשא.

השלב הבא במחאה הנשיית לא אֵחר לבוא. זהו הסיפור ‘הרחמניה’ (שנקרא בכתב־היד: ‘הכלבלב’), וכותרת המישנה שלו: ‘(זכרונות מימי ילדותה של נערה אחת) נמסר לדפוס ע"י דבורה בַּרָן’. כותרת־’אליבי' תמימה זו, שלפיה כביכול מדובר על ‘נערה אחת’ ודבורה בארון היא ‘רק’ ‘המוסרת לדפוס’, מפנה את תשומת־הלב לקשר הישיר בין המספרת לסיפור.

זהו אחד מסיפורי־המפתח להבנת עולמה ואישיותה של המספרת בתקופה ראשונה זו שבה היא עדיין נלחמת על מקומה בחברה כשווה בין שווים; בשעה שטרם השלימה עם המקום הנחות שנועד לילדה־אשה, ועם קיפוח מכל הסוגים וניסתה להתמרד ולתקן את העולם. יש בו המשך ישיר לסיפורה ביידיש ‘מיותרת’.

יתכן, שהאיפוק והריסון האמנותיים השולטים בסיפוריה המכונסים, שמקורם, כמובן, בראש ובראשונה, בשיקולים אמנותיים טהורים, מעידים גם על החלשות רוח הלחימה, על ההשלמה שבלית־ברירה עם מנהגו של עולם, ועל הפנמתה המלאה של המחאה האישית והספרותית.

הסיפור מתאר בנאמנות כמעט צילומית את בני משפחתה, את היחסים ביניהם באופן, שאפילו שמותיהם ותפקידיהם לא שונו. במרכז – מעמדה והרגשתה של הילדה המספרת. האידיליה המשפחתית רק מחריפה את הרגשת ההחמצה של המספרת־הילדה על כך שנולדה ‘בת’ ולא ‘בן’. היא נלחמת על זכותה להתנהג כרצונה בניגוד למוסכמות החברתיות התובעות מילדה להיות שונה מילד.

האידיליה היא שלמה. יחסי האהבה ושיתוף־הלבבות בין האח האהוב בנימין ואחותו, מתוארים כהתפצלות של אדם אחד:

" אח היה לה: וַיהי אחיה זה דומה לה בטבעו, באפיוֹ, בתנועותיו… וגם הפנים שלו היו דומים לפניה; שחרחרים היו פניהם, ושחורות ומתֻלתלות קצת שערותיהם… רק עיניה היו יותר שחורות ויותר יפות מעיניו.

ואת אחיה זה אהבה, ויאהבה גם הוא; ואל המקום אשר הלך הוא, הלכה גם היא, ורק בעזרת אחיה זה אפשר היה לבֹא בחברת הילדים; הוא היה מגן לה תמיד; הוא היה גם תובע את עלבונה מאותם הילדים שהעיזו להעליבה."

האב־הרב מבין ללבה של בתו, אבל שומר על כבוד ביתו:

“– ‘בעלת רחמנות’ שלי – אמר אז אבא – לגדל כלבים בתוך ביתי היא חפצה… מה יאמרו הבריות? בבית הרב מגדלים כלב… ממש כבבית ‘פריץ’…”

גם האם מבינה אותה ומשתפת עמה פעולה: מרשה לה לאכול בחוץ כדי להאכיל נער חיגר ומורעב ואינה מוחה כשבתה מחלקת לעניים את האגורות שקיבלה לקניית סוכריות. אבל, שלא כגברים שבבית היא היחידה שחשה במרי של בתה המתבטא ברצונה להתנהג ‘כנער’:

“– עור חדש מתקרם על עצמותיה, בשעה שהיא יכולה להשתעשע את הילדים – היתה אמא שלה אומרת – שובבה היא ילדתי ‘כנער’ ממש…”

הילדה המספרת עצמה, בוחלת במשחקי הילדות, אוהבת לשחק במשחקי הבנים ועם ילדים וכועסת שמזכירים לה שנולדה ‘בת’. היא עושה הכל כדי להשכיח עובדה זו; ומגייסת את כל מאמצי כוחה כדי להוכיח שאינה נופלת מן הנערים:

"– היא אהבה, למשל להתרועע ולהשתעשע דוקא את הילדים. משחקי הילדות לא היו מענינים אותה כלל: מעולם לא השתעשעה בבֻבות, ואת אותן הילדות המשתעשעות בבֻבות היתה מכנה תמיד בשם: ‘אמהוֹת’.

אולם את משחקי הילדים אהבה, ובערבי הקיץ החמים היתה משתעשעת תמיד את הילדים בחצר בית הכנסת.

ביחוד היתה מאֻשרה באותם ‘ימי דפגרא’ שתלמידי ה’חדרים' היו חפשים מלמודיהם גם ביום…

…שונאת היתה אם היו מזכירים לה שבת ‘מין אחר’ הנה: במקרים כאלה היתה כועסת גם על הילדים.

למשל, בשעה שבקשו הילדים לעשות דבר מה (לאסוף אבנים וכדומה) אז היו אחרים אומרים ילך נא נער; ‘לה’ קשה יהיה…

בשעות כאלה היתה מתגברת כארי… אז התאמצה בכל כחה להראות להם שגם היא יכולה לעמוד בשורה אחת עם ה’ילדים'."

שורות אלה הן מאניפסט־מחאה של ילדה־אשה בעולם של גברים. אחיה הוא שותף מלא למלחמתה על שוויון וזכות למימוש עצמי, ואילו הסביבה השמרנית אינה רואה זאת בעין יפה:

“– פוי, לא נאה לילדה להיות שובבה כילד – היו אחרים אומרים.”

התכונה המאפיינת את הילדה המספרת היא הרחמנות היתרה שלה: על הנער החיגר, על העניים, על ‘כל מה שיש בו רוח חיים, כל מה שהוא חי’ בניגוד לאכזריותה של החברה שבה היא חיה: ‘כועסת היתה על אותם הילדים והילדות החוטפים זבובים ותולשים את כנפיהם, או עוקרים את רגליהם…’.

חלקו השני של הסיפור מתאר את רחמיה על כלב ללא בעלים, פצוע וסומא בעין אחת, שגם חבריו הכלבים ‘שנאוהו תכלית שנאה’. אין הילדה יכולה לאספו לביתה מחמת התנגדותו של אביה, וכשהיא יחד עם אחיה, מביאה לו מאכלים, היא מגלה שהגיעה מאוחר מדי והוא מת. בניגוד לתגובתו של אחיה המנחמה שהיסורים גרמו למותו, היא מאשימה את עצמה בכך.

קיצוניות זו של הרגשות – הקיפוח, הרחמנות וההאשמה העצמית – חושפים בעוצמה רבה את עולמה של המספרת הצעירה.

הסיפור ‘בבית המשוגעים’ הוא נסיון לתאר אהבה נכזבת מנקודת ראותו של הגבר הנעזב. בין סיפוריה של דבורה בארון נמצאים לא־מעטים הכתובים מזווית־ראייה של גבר, שקופח על ידי החיים מסיבות שונות והוא מתקשה להתמודד עם מצבו, מתאבד (‘הניך’; ‘קיצו של סנדר זיו’; ‘עגמת נפש’) או משתגע כמו בסיפור זה.

הגבר, ששמו לא פורש, נמצא כלוא בבית־משוגעים בחדר בעל סורגי ברזל ומקבל ‘טיפול’ בזרם מים כדי להרגיעו, לאחר שניסה להתאבד בטביעה ולא הצליח; הצטנן וחלה. החדר מושווה למדור השביעי שבגיהנום, וקרני השמש המאירות את החלון המסורג מטילות אור מסורג על הריצפה, המעסיק מאד את מחשבותיו של הכלוא.

נעשה כאן נסיון לתאר מידה כנגד מידה תוך הצבת מערכת של ניגודים: הוא ניסה להתאבד בטביעה וכעת הוא מקבל ‘טיפול’ במים; קודם להטה אהבתו וכעת הצטנן בנסיונו הבלתי־מוצלח להתאבד וכתוצאה מהצטננותו חוזר מצחו ולוהט; הוא שרצה למות – ניצל ואילו אמו הזקנה היא זו שמתה. מישחק האור והצל בין השבכה הממשית שעל החלון לבין זו המדומה שצילה נופל על הריצפה ועל גופו, המשמשת כמסגרת בפתיחת הסיפור ובסיומו, יש בו, אולי, נסיון לבטא את הטישטוש שבין מציאות לדמיון, ואת הרעיון שהסורגים אינם רק חיצוניים, אלא הם גם פנימיים ומקיפים את האדם בכל מקום. הוא נמצא בתוכם והם – בתוכו. חלום הבלהות של הגיבור משמש סיוע לכוונה זו; בדמותו של סוס רזה שרגליו אסורות ‘וכשהוא רוצה לבקש לו מרעה יותר טוב, איננו יכול’ ופתאום הוא טובע בביצה ‘רק ראשו נראה… אפשר היה לו לנשום’. ברגע דראמטי זה ניגש אליו איש ומכה אותו על ראשו, והסוס: ‘שתק, שתק ומצמץ בעיניו…’

כל זה כתוב בטכניקה הישירה והפשטנית של סיפורי ‘משוק החיים’²⁵³. האצבע המאשימה מופנית גם לעבר הרופא והגבאי בבית־החולים שיחסם האכזר אליו הביא להחמרת מצבו.

יש הרגשה שהסיפור מתנודד בין המסורת של האשמה שמקורה בגורם חיצוני לבין ההרגשה החדשה, שהאדם עצמו הוא המקור לחוסר יכולתו להתמודד עם העולם.

בסיפורים המכונסים חלה התפצלות. התבלטה קבוצה נכבדה וחשובה שבה המחאה הסוציאלית היא במרכז (‘רֶשע’; ‘עגמת־נפש’; ‘שפרה’; ‘שומן’; ‘גרעינים’) ולצידה קבוצה נכבדה לא־פחות שבמרכזה ההתרסה כנגד סידרו־של־עולם בלתי־מתוקן שבו פוגע הגורל בבני־אדם ועושה אותם מקופחים, חלשים, סובלים. (‘הלַבָּן’; ‘איש התוכחה’; ‘כריתות’; ‘מצולה’; ‘בית קיץ’).

הסיפור ‘הארז הנפלא’ שכותרת המישנה שלו ‘(מסיפורי זקנתי)’ ו’מוקדש לאחותי חנה ברן', הוא אחד משני הסיפורים לבני־הנעורים, שבו המחאה הישירה כנגד קיפוח האשה, נשמעת כבדרך־אגב, ונשארת בשוליים. הוא שייך לסוג הסיפורים ‘הציוניים’ (‘משיחות במרכבה’; ‘טיול עברי’), שהיה לו רק המשך עקיף ומרומז בסיפורים המכונסים רחבי־היריעה שבהם מתוארים גלגולי־חיים שבסופם מגיעים הגיבורים לארץ־ישראל (‘מה שהיה’; ‘גלגולים’; ‘הגולים’).

רק בסיפור־המסגרת, המתאר את הנסיבות בהן מושמעת האגדה באזני ילדה מפי זקנתה באחד מלילות החורף הארוכים בבית־המשפחה, מרומז מקומה של הילדה בתוך המסגרת המשפחתית. הקשר עם הסיפור הבוטה ‘הרחמניה’ מתבטא בכינוי ‘שובבה’; בהרגשת השעמום של הילדה העירנית והסקרנית בביתה בערב החורף הארוך ובשאלה ה’פמיניסטית' המובהקת שהיא שואלת במהלך הסיפור את סבתה. בשעה שהזקנה מתארת את תכונותיהן של שלוש בנות האיכר העברי שחיו לפני אלפי שנים בארץ העברים: ‘טובות, ישרות ושתקניות וגם נאות’; ‘כי כל בנות ישראל נאות היו בעת ההיא…’ מתערבת הילדה השומעת, שכל התכונות הללו אינן חשובות בעיניה ושואלת: ' – הגם חכמות היו?‘. בתגובה על עצם השאלה, המגדירה את השואלת כ’מקשנית’ בתוספת ההסבר: ‘אוהבת לשאול הרבה’ נשמע יותר משמץ של תוכחה. התשובה עצמה מתחמקת ואינה בכיוון שהשואלת רצתה לשמוע. היא מדגישה את חכמתם של כלל יושבי ארץ ישראל ‘כי אוירא דארץ־ישראל מחכים…’ ולא את חכמתן של הבנות דווקא. גם את ההדגשה היתרה בסיפור־הפנימי על משפחת האיכר העברי ואשתו הישרה, הטובה והשתקנית שילדה לו ‘שלוש בנות; בנים לא ילדה, רק בנות’ – אפשר להבין על רקע סיפורי המחאה הנשית האחרים.

לדמות הסבתא הטובה והחכמה הוקדש הסיפור ‘האוצר’ אבל רישומה בכלל הסיפורים הוא מועט. לעומת זה מופיע בסיפור זה לראשונה ‘האני המספר’ בדמות הילדה הקולטת ומתרשמת ממה שרואות עיניה ושומעות אזניה ושמנקודת־ראותה מסופרים המאורעות. דמות זו נעשתה מדמויות־הקבע בסיפורים ושמה לעיתים קרובות חנה כשם אחותה הצעירה של דבורה בארון, שלה הוקדש סיפור זה.

הילדה מופיעה בסיפורים כעדת־שמיעה או ראייה בלבד (‘משפחה’; ‘חלומות’; ‘מה שהיה’; ‘כריתות’; ‘בראשית’; ‘רֶשע’); כגיבורה צדדית הלוקחת חלק שולי במאורעות (‘קטנות’; ‘מסע’; ‘בר־אווז’; ‘גלגולים’; ‘אמריקה’); או כבעלת תפקיד מרכזי (‘תרמית’; ‘בית קיץ’; ‘היום הראשון’; ‘תורכים’). לא פעם מסופרים סיפורי־חנה גם בגוף שלישי, בכל שלושת תפקידיה של חנה בסיפורי הגוף הראשון (‘פראדל’; ‘הלַבָּן’; ‘מצולה’; ‘מִתמיד’).

הסיפור ההיסטורי ‘הארז הנפלא’ ממחיש את הפסוק ‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’ תוך שילובו עם אגדת־העם הידועה של היד המוסיפה לחיות לאחר מות בעליה, ומתגלגלת בעץ²⁵⁴. על יסודות עממים אלה, הורכב האבל על מות הרצל והארז שניטע על קברו והמשיך באופן סימלי את מפעלו הציוני. בדרך זו נתקבל סיפור ‘ציוני’ הבנוי על פסוק, בצורה האופיינית לדבורה בארון, משלב עבר והווה ומאחדם. שילוב זה נעשה לימים אחד מסימני ההיכר המובהקים של התפיסה הא־היסטורית השלטת במרבית הסיפורים החשובים.

גיבור הסיפור, איכר עברי האוהב את ארצו יותר מאשתו השתקנית ובנותיו הנאות, שמע חזות קשה מפי שני אנשים על חורבן ירושלים ולא שלט בעצמו ורצה להילחם בהם, אולם הם גברו עליו וכרתו את ידו המאיימת. האיש שהגיע לביתו בלא יד, נשאל על ידי אשתו ובנותיו, שמותיהן לקוחים משמות בני משפחתה של המספרת – שרה, צפורה, רבקה – בנוסח המדרש: ‘היד שהיתה עובדת את אדמתנו, איה?’²⁵⁵ הוא נאלץ לספר להן את אשר ארע לו וכל המשפחה הולכת לראות את היד הכרותה, שהיתה, כצפוי, היד הימנית. האשה טומנת אותה עמוק בחול, וכולם יחד עם בעלי־החיים (הצפרים, הצפרדעים, הדבורים) והטבע כולו מקוננים. הסיפור מסתיים על דרך הנס: האיכר שלא חרש ולא זרע ולא קצר מצא בכל שנה ‘אלומות של תבואה עומדות בתוך שדהו’ ועל קברו ‘עלה ארז אדיר וריח לו כלבנון’, שגם הוא פלאי:

"ומדי שנה בשנה, בשעה שכל העצים נובלים ונחשפים, בשעה שעליהם נכמשים ונושרים מרֹב גשמים או קֹר, גם אז אין ארז זה נובל, גם אז, אין עליו נושרים…

ונפלא הוא הריח שארז זה נותן. אולם את ריחו זה אפשר להריח רק בשעה שרוח חמה, רוח דרומית מנשבת…

וכשבא האויב אל הארץ, אחרי הרבה, הרבה שנים ויאמר להחריבה, אז נשבה רוח דרומית קלה בארץ, ותפיץ אותה הרוח את ריח הארז הנפלא, והריח בא אל אפם של יושבי הארץ, ומן האף נכנס גם אל המֹח, ומשם ירד אל הלב… ויִמָלאו כל הלבבות גבורה ועֹז אהבה וגעגועים חזקים לארץ אבות, וכל השפתים התחילו דובבות:

– חֶרב לה' ולירושלים!…"

כל סיפור המסתיים על דרך הנס הוא דו־כיווני: באמצעות הנס מושג סיום הרמוני בתוך הסיפור, אבל ברור לכל קורא, שמחוץ לסיפור אין נס, והרוח הדרומית אינה מנשבת, ואינה מפיצה את הריח ‘המחמם את הלבבות, וקורא לאהבה וגעגועים לארץ־אבות’²⁵⁶.

‘בתוך החשכה…’ הוא, לכאורה, סיפור ריאליסטי־חברתי מובהק מבית־מדרשו של ‘המהלך החדש’ והוא כתוב לפי כל כללי הספרות ‘משוק החיים’; מתאר מציאות חברתית נמוכה ודוחה כהווייתה בצבעים עזים וישירים; מבליט את העוני, העליבות והכיעור שבתוכם חיה משפחה יהודית טיפוסית; מראה את האופן שבו הדלות הנוראה מחריפה את היחסים המתוחים בתוך המשפחה. התמונה היא של פקעת סבוכה של אנשים־זוחלים המתפתלים זה בתוך זה, רומסים ונרמסים, מכים ומוכים, צווחים ונאנחים בתוך החשכה בבית הקטן. אולם מתחת לתמונת־הווי ישירה ובוטה, מסתתר הסיפור האמיתי המרומז, החומקני, שכמעט ואינו נתפס בקריאה הראשונה. זהו סיפורה של אשה הנאלצת לקיים יחסי־מין עם בעלה שתקף עליו יצרו, בבית הקטן והמלא ילדים. הבעל הנכה, החולה והרגזן המצטייר כלא־יוצלח כשהוא צריך להטליא את הבגד שניתן לו, מגלה יוזמה ופעילות נמרצת בשעה שהוא בא לארגן את ‘המגיע’ לו: את הבת הגדולה הוא שולח מן הבית להביא זכוכית חדשה למנורה שנשברה על אף הקור העז שבחוץ, את אשתו הוא שולח החוצה, עם המטבעות האחרונים שנועדו לקניית מזון, לשם טבילה במקווה, אם כי הדבר לא נאמר במפורש. הוא גם משנה את סידורי השינה הקבועים בבית, מוציא את הילד הישן בדרך־כלל עם אמו ומשכיבו על הריצפה, כדי לפנות את מיטתה בשבילו.

הסיפור האמיתי המתרחש בבית אינו חודר לתודעתם של הילדים בשל גילם הרך, ומובא לידיעתו של הקורא באמצעים עקיפים שונים, שרק בהצטברם יחד, הם מגלים את מלוא המשמעות של המתרחש. אמצעים אלה מהם מוסווים יותר עד כדי פיקפוק בעצם תפקידם בסיפור, מהם מוסווים פחות, ומהם גלויים וישירים.

דוגמה להסוואה כמעט מוחלטת היא ההערה על האב המתקשה למצוא את ‘הסדק’ בקפוטה שעליו להטליא, ומצליח לגלותו רק לאחר מאמצים. דוגמה להסוואה ‘כבדה’ פחות הוא הסיפור התמים לכאורה, שמספרת האחות לאחיה על הכלבה שנכנסה אל הבית כשהאם נעדרה ממנו והדלת נשארה פתוחה. סיפור זה חוזר בחלומו של הילד כסיוט, בשעה שסולק ממיטת האם על ידי האב וישן על הריצפה. כלבה זו, שבסיפורה של האחות היתה בלתי מזיקה ואף ידידותית, קיבלה ממדים מפלצתיים בחלומו ומבטו המפוחד התרכז ב’לשון ארוכה, אדומה' הנראית כשהיא פותחת את פיה. כלבה זו הצליחה להיכנס לבית בחלום־הסיוט גם כשהדלת היתה נעולה, כיוון שהיא שוכנת בתוכו. הכלבה ולשונה האדומה אנלוגיים לאב וליצר המין²⁵⁷.

הרמזים הישירים להתרחשות האמיתית בבית הם ההתרכזות היתרה בהרגלי השינה של בני־המשפחה, והשינוי שהאב מטיל בהם באותו לילה, כשהוא מסלק את הילד ממיטתה של האם על מנת לתפוס את מקומו.

בקריאה חוזרת מובנים גם חיוורונה של האם, קולה הרועד ונסיונותיה הנואשים למחות כנגד הצפוי לה מבעלה. תגובותיה אלה שוב אינן סתמיות ושיגרתיות אלא מבטאות את אזלת־ידה להתנגד לבעלה.

לימים יסולק הרובד של סיפור־ההווי הריאליסטי הישיר כמעט לחלוטין ואת מקומו יתפוס הסיפור האמיתי המרומז והמאופק אך הדרמאטי לא פחות. הרגישות לקיום יחסים במשפחה שאין בה אהבה הדדית בין בני הזוג תגדל, ותמצא ביטוי נרחב. האצבע המאשימה תופנה כנגד החברה והמסורת הכופים על האשה למלא את ‘חובתה’ לגבר, כנגד רצונה, אך ורק על מנת להמשיך את קיום המשפחה והאומה. תהיה זו התפרצות שאי־אפשר לבלמה, מעין כתב־אשמה העומד ברשות־עצמו, והחורג ממהלך העלילה ומן הסגנון הכבוש.

כך, למשל, בסיפור ‘פראדל’ מושר שיר הלל לנשים שעמדו בגבורה במשימה זו שנכפתה עליהן:

"על מצווה זו, היאך קיימו אותה בנות ישראל בעיירות מן הראוי היה שיכתב פרק מיוחד, הן, הביישניות, הנחבאות אל מטבחיהן, היאך הלכו ועברו, בבוא עתן, דרך סימטאות בית־המרחץ לעיני הסקרנים, אשר כל אחד מהם ידע לקראן בשם.

המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוששה נוקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל.

ומאחריהן הלא השאירו בית־דירה פרוע, עז המחכה לחליבה, ילדים רעבים הצועקים ללחם, ובעל שווה־נפש, שאינו פונה אליהם. הוא הקודר, אשר לא פינק את בני־ביתו בעדנים ולא דיבר להם חלקות ואשר עליו זעף הלב.

והרי שלא התשוקה למעט אהבים היא שדחפה אותן, כי אם חובה קדושה, מורשת אמהות, מצות החיים עצמם.

והן אשר העמידו את הנערים החיננים, טהורי־העין, האמונים מינקותם על הסבל. הם אשר רוחצו, במקום מים, בדמעות אם, ושבעו, באין לחם, מתוגת אהבתה, שבאה כמזון־אלים אל קרבם." (‘פרשיות’, עמ' 110).

אין ספק שגרעינו הראשון של תיאור מסאי זה, שכמותו מעטים מאד בסיפוריה, הוא הסיפור המוקדם ‘בתוך החשכה’ אלא שכיוונו שונה. מהתפקיד החד־ממדי של הקרבן המסכן והנכנע לרצונו של הגבר, נהפכה האשה לגיבורה הירואית, הממלאת ‘חובה קדושה’ וממשיכה לבדה את הקיום הלאומי הגא של העם. האב מסולק הצידה בעוינות, תוך התעלמות גמורה מתפקידו ומחלקו בגידול ‘הנערים החינניים’. צורת מחאה כבושה זו, חריפה אולי יותר מקודמתה, והיא המאפיינת את הסיפורים המכונסים.

העימות בין שני הסיפורים מסייע לחדד את הקשב בסיפור המאוחר, ויתכן, שבלעדי המוקדם, היה הולך לאיבוד יותר משמץ מן המחאה המרומזת באחרון. זוהי דוגמה מובהקת לכך שהמפתח להבנה שלמה ונכונה של הסיפורים המאוחרים נמצא בסיפורים המוקדמים.

הסיפור ‘מיחוש’ מחזיר את הקורא ל’שוק החיים', כשההווי של העוני והמסכנות המבהילים הם במרכז. המחאה הנשיית נדחקת לשוליים. היא מתבטאת בכך, שבשעה שהבן הבכור מזעיק סוף סוף את הרופא אל אמו, על אף מחאותיה, ניגש הרופא, כמובן מאליו, אל הבעל החולה אף הוא, ויש צורך להפנות את תשומת לבו לכך, שהאשה היא החולה שלמענה הובהל. וכן מתוארת תגובתו המתנשאת וחסרת־ההצדקה של האח על אחיותיו. במיצוות הרופא מכין הבן אמבטיה לאמו, ולשם כך עליו להוציא את מיטת האב לפרוזדור. האם הנאלצת לעשות מלאכה זו בעצמה, מועדת כשהיא צריכה להיכנס אל האמבטיה ומתה. תמונת הסיום מראה את בנותיה יושבות סביב לגופתה הערומה ספק מבינות ספק אינן מבינות את אשר קרה, ורק האח הקטן מרשה לעצמו לגעור בהן מגבוה. תוך הבלטת האימה והביקורת: ‘ט־ס־ס־ס “בהמות”! כשאמא שותקת, מסתמא צריכים לשתוק…’.

הביקורת כלפי סידרו־של־עולם פגום זה וכלפי ‘ההשגחה העליונה’ באה לידי ביטוי ב’סלסוליו' של השכן שמואל החייט הנשמעים מעבר לקיר וחוזרים ארבע פעמים, במעין ‘צידוק־הדין’ אירוני הנראה שלא במקומו: ‘אהבתי כי ישמע ה’…'

סיפור זה תורגם ליידיש בידי מ' סילוור בשם ‘אָרימקייט’ [עוני], המבליט עוד יותר את כיוון המחאה החברתית שלו. התרגום נאמן בדרך כלל למקור, אם כי הושמט בו קטע אחד, זה המתאר את שתי מלאכותיה של אסתר: ברירת הקטניות ומריטת הנוצות, אולי משום שקטע זה אינו חיוני לרצף העלילה.

ברוח דומה נכתב גם הסיפור 'רוצח', כשהביקורת החברתית על גורלם של פשוטי־עם שתנאי חייהם ירודים ומנת חלקם יסורים, רעב ומחלות, היא בוטה וישירה עוד יותר.

‘הרוצח’ הוא מנדל הסבל, שנאלץ להרוג את סוסתו האהובה, החולה והסובלת כמותו כדי לקנות במחיר עורה מצרכים לאשתו היולדת החולנית ולבנותיו הקפואות למחצה. הסיפור גדוש באפקטים עזים, אסון רודף אסון, היאוש מוחלט ללא קרן אור, גם לאחר התערבותו של ברנר במחיקת סיומו²⁵⁸.

לימים, ניסחה דבורה בארון במפורש את הפואטיקה שלה המנוגדת לזו העולה מסיפור זה ומדומיו, והמבוססת על המרומז והמכוסה שכוחו רב מן הישיר והגלוי:

“לאחר זמן הבינותי, כי כן הוא דרך המספר הטוב, אשר הוא אינו נטפל לדברים יותר מדי, טרוח להסבירם, ורק מאפיל עליהם מתוך כך, כי אם מכוון אליהם, כביכול, את פנסו כך, שהם נעשים שקופים ומאירים מאליהם.” (‘פרשיות’, עמ' 128).

וכן:

“כדרך שהקורא הנבון משלים את החסר והמרומז בשעת קריאה.” (שם, עמ' 163).

מנדל הסבל חייב לבחור בין אשתו לבין סוסתו, מקור־פרנסתו, שהוא אוהב אותה לא פחות. היא מתוארת לא רק כסוסה אנושית, לפי מיטב המסורת של סיפורי־סוסים (מנדלי, שלום־עליכם), כחושה וסומאה בעין אחת, אלא גם כמקבילתה של האשה: הוא מלטף אותה, משדל אותה בדברים רכים, מצטער בצערה. היא מושכת עמו בעול במשך עשר שנים, והוא מגן עליה במסירות. כאשתו גם היא מוטלת בתוך האשפה חולה, כואבת, רעבה וגונחת ובנותיו מצטרפות לליטופיו. שמה ‘חברברת’, שהופיע כבר ב’מסיפורי קברן זקן' מגדיל את המימד האנושי שבה. סוסה זו, שבעליה שם קץ לחייה כדי למכור את עורה ולקנות את הדרוש לאשה היולדת ולבני־ביתו היא קרבן־המשפחה ומהתנהגותה נרמז שזהו קרבן מרצון. אבל אולי הסובל העיקרי הוא האיש שהוכרח לבחור בין אשתו לבין סוסתו וראה עצמו כרוצח.

המחאה החברתית קיימת, לא כן ייחוד־הראייה. התיאורים הם צפויים ושגרתיים. אם יש חידוש הוא מתבטא אולי בכך, שרחמי המחברת נתונים יותר לסוסה ולבעליה מאשר לאשה החולנית והרעבה העומדת ללדת פעם נוספת בבית קר וחסר־כל. ודומה שאף מורגש יותר משמץ של האשמה כלפי האשה שהיא שהגתה לראשונה את הרעיון שאפשר להיוושע ממכירת עורה של הסוסה.

הנוסח היידי של סיפור זה נקרא: ‘טפרוּקא’ שם ששורשו, הוא אולי במלה: ‘טְפְּרוּ’, שהיא מלת זירוז לבהמה, המשמש בסיפור כשמה של הסוסה, ולכן אולי מקבילתו העברית היא ‘חברברת’. השוני בינו לבין הנוסח העברי גדול למדי, וזהו יותר עיבוד מאשר תרגום. אמנם סיפור המעשה ומשמעותו זהים בשני הנוסחים, אבל סדר האפיזודות השתנה ופרטים רבים עוצבו מחדש. כך, למשל, הקטע הפותח את הנוסח העברי שובץ בנוסח היידי לקראת הסיום, לפני סצינת הריגת הסוסה. וכן, ההצעה הראשונה לשחוט את הסוסה לשם מכירת עורה, המושמעת בנוסח העברי מפי לאה אשת מנדל, מיוחדת בנוסח היידי לדמות אחרת, יוסק’ה בעל־העגלה, שאינו נזכר בנוסח העברי. השינויים הרבים הללו, שמתרגם אולי לא היה מתיר לעצמו, עשויים לחזק את הסברה שהעיבוד נעשה בידי המחברת עצמה.

לסִדרה זו של סיפורי המחאה החברתית מבית מדרשו של ‘המהלך החדש’ שייך גם הסיפור 'התפרץ…'. המתפרץ הוא שיעולה של הילדה הצנומה והגיבנת בדיוק בשעה שאמו של התינוק שנמסר לאמה להנקה ולהשגחה, באה לראות אם הכל כשורה. בגלל השיעול והדם המלווה אותו, נלקח התינוק, ועמו גם מקור־הפרנסה היחיד של המשפחה.

כמקובל בסוג סיפורי זה, העוני הוא מוחלט: הילדה הגיבנת וחולת־השחפת היא זו שמטפלת בתינוק במסירות ובהבנה על אף חולשתה. למרות גילה הצעיר היא מבינה את הנעשה מסביב לה, מכירה את המוות ממותם של אחיה התינוק ואביה, ויודעת כי עליה להעמיד פנים שהכל כשורה עם בואה של אם־התינוק.

מכיוון שהסיפור כתוב מנקודת־מבטה של המשפחה הענייה, אין בו כל הבנה לחרדתה של אם־התינוק מן המחלה שבנה עלול לקבל כתוצאה ממגעו עם הילדה חולת־השחפת, אין בו כל הצדקה לצעדה הצפוי והטבעי להוציא את בנה מבית זה, ואף אין בו שמץ של גינוי למינקת המעלימה את מחלתה של בתה ומסכנת בכך את בריאותו של התינוק שנמסר להשגחתה.

יש בו מחאה כוללת כנגד העולם שאינו מתנהג כשורה עם בריותיו, הבאה לידי ביטוי עקיף בתיאורם של בעלי־החיים שבבית, שתפקידם מזכיר את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית. בעצם המשך התנהגותם היום־יומית הם מבליטים את אדישותו וסתמיותו של העולם. הופעתם חוזרת פעמיים: עם היכנסה של אם־התינוק, בשעה שנערכת לפניה ‘הצגה’ שהכל בבית כשורה; ובשעה שהשיעול של הילדה מתפרץ. השוני בין שתי הפעמים מעיד על מה שהתרחש בינתיים: שתי החתלתולות על גבי התנור, שיללתן צריכה לסייע להרגשת האידיליה שבבית נעלמות בתיאור השני, ומסתבר שקולן מבשר את הצרה העתידה להתרגש על בני המשפחה. את מקומן תופס העכבר, שלרגע יש אשליה שהוא כאילו מקשיב למתרחש, אך מיד חוזר לחורו. במלה ‘בעלמא’ החוזרת פעמיים לאיפיון קירקורה של התרנגולת מרוכזת הביקורת על העולם האדיש שסֵבל הוא מנת חלקם של הדרים בו:²⁵⁹

התיאור הראשון:

"בתוך המרתף שרר חצי אֹפל. שלהבתו של הנר הדק, שהֻדבק אל כרכובו של התנור, התהבהבה, כרכרה ופזזה, כשהיא מתזת ניצוצות של אש.

שתי החתלתולים [כך!], שישבו על גבי התנור, הצליפו את מבטן אל השלהבת כשהן חובקות זו את זו ומיללות.

תרנגולת שחורה בעלת נוצות פרועות – שתחבה את ראשה דרך יתדות סורגו של הלול, כשהיא מחטטת במקורה בתוך הפינכא הריקה, העומדת לפניה – מכיוון ששמעה את שריקת הדלת, מהרה הכניסה את ראשה אל תוך הלול וקרקרה קרקור בעלמא…"

התיאור השני בסיום:

“ובתוך המרתף – דממה. שלהבתו של הנר הדק הוסיפה להתיז ניצוצות, ניצוצות של אש. עכבר אפור פעוט הוציא את ראשו מתוך איזה חור שבזוית חשכה, הזקיף את אזניו, הקשיב רגע וחזר אל חורו הצר. והתרנגולת השחורה תחבה את ראשה דרך יתדות סורגו של הלול, חטטה רגע במקורה בתוך הפינכא הריקה, העומדת לפניה וקרקרה קרקור בעלמא…”

לנושא זה של האשה שנתאלמנה הנאלצת להשכיר את עצמה ולהיות מינקת, כדי שמשפחתה לא תגווע ברעב, היה המשך בסיפור ‘עצבנות’ שכונס בשם ‘שפרה’²⁶⁰. גם בו נפסלת האשה מלהיות מינקת בשל חוסר יכולתה לשלוט בבכיה המתפרץ, וסופה שהיא מפוטרת ומתה מקור בדרך לביתה. קור פיסי וקור העולם האנושי כאחד.

ההבדל בין הסיפור שכונס לבין הסיפור שנשאר בחוץ הוא לא רק בהתרכזות בדמותה של שפרה לעומת ההתפזרות בין דמות האם ובתה בראשון, אלא בעיקר ברגישות ובהקשבה לנעשה בנפשה של האשה שנתאלמנה ושעליה לשרת בבית זרים, ללא צורך ‘לגייס’ את מחלת השחפת ולהפוך את הבת לגיבנת. שינוי זה מבליט את האכזריות של משפחת המעסיקים האמידה שבסיפור ‘שפרה’ שפיטרו אותה ללא עילה ממשית, בעוד שב’התפרץ…' יש הצדקה לתגובתה של אם־התינוק.

בשני הסיפורים הצרות הניתכות על הגיבורה הן רבות, והמאוחר מסתיים במותה המרומז. אבל הוא כתוב באיפוק, והמאורעות הקשים מתוארים בו כבדרך־אגב. עיקר כוחו בהעמקה בדמותה הנלבבת של שפרה, המובסת בהתמודדות הנכפית עליה עם הקור בטבע ואצל בני־האדם. דמותה של הבת החולה שהועמדה במרכז הסיפור המוקדם נעלמה, ואת מקומה תפסה האם־המינקת. דמותה של אם־התינוק שנמסר להנקה הורחבה, ונתחלפה בבית־משפחה אמידה, המתואר מתוך עוינות רבה כנציגו של העולם האדיש והנצלני. מיבנה ההקבלה הניגודית שהסתמן ב’התפרץ…' התרחב ב’שפרה' ובאמצעותו הוחרפו הניגודים בין עשירים לעניים, בין מנצלים למנוצלים.

ד. בין מלחמה להשלמה    🔗

למחאה האישית־נשיית שעלתה מן הסיפור ביידיש ‘מיותרת’ ומן הסיפור לבני הנעורים ‘הרחמניה’ היה המשך מרוכז בשלושה סיפורים שפורסמו במשך כשנה (ניסן תרס“ח־אב תרס”ט): שני סיפורים לנוער – ‘קדישה’ ו’גניזה‘; סיפור ביידיש (שמקבילתו העברית לא נמצאה) – ‘א בת יחידה’. בסיפור ‘האוצר’ נשאר רישום־מה למחאה זו, שנעלמה לגמרי מ’קרובה־רחוקה’.

כמו בסיפור הראשון מסוג זה ‘הרחמניה’ כך גם הפעם, ניתן ביטוי ישיר, אישי וגלוי למחאה, כשכל העקבות מוליכים אל המספרת ואל משפחתה שהדמויות עוצבו בצלמן.

על אף ההבחנה הלא־חדה בין כתבי־עת למבוגרים לבין כאלה המיועדים לבני־הנעורים, שהיתה מנת חלקם של הקוראים, העורכים וגם של המחברת עצמה²⁶¹, בכל זאת הירשתה לעצמה להסיר את המסכות באחרונים, ו’לא לעמוד בהם על המשמר'.

היו אלה הסיפורים היחידים שנועדו מלכתחילה לכתבי־עת לנוער²⁶². קשה ואולי בלתי־אפשרי לקבוע אם הבמה הספרותית המחייבת־פחות היא שהביאה לסיפורי־חישוף־אישייים אלה; או שבדיוק באותה שנה הורגש ביתר שאת הלחץ האישי בחייה הפרטיים; או שמא הגורמים החיצוניים והפנימיים תיגברו זה את זה. בכל אופן, היו אלה הסיפורים האחרונים הגלויים והחושפניים שבהם המחאה אישית וגלויה, ולאחריהם ירד המסך ונבלמה הצעקה.

במרוצת אותה שנה פורסם גם אחד מסיפורי המחאה החברתית הפאתטיים ביותר – ‘עקיב’קה נחש’ – השייך לתקופה הראשונה (1905), ושהתגלגל בתיקי העורכים שנים אחדות, וכשהמספרת התחרטה ולא אישרה את פירסומו היה כבר מאוחר מדי²⁶³.

המחאה האישית, הנשיית החברתית והדתית באה לידי ביטוי בשם המתריס: ‘קדישה’, כשההדגשה היא על צורת הנקבה שהיא בלתי־אפשרית לפי המסורת. גם כותרת המישנה המיתממת ‘(מוגש לאחיותי הצעירות)’ מחריפה אותה בקריאה חוזרת.

זהו סיפור המאבק שנכשל על זכותן של הנשים להיות שוות־חובות ושוות־זכויות בחברה היהודית, המתמצה במלחמתה של הילדה־המספרת על רצונה לשתות מכוס ההבדלה במוצאי שבת ובעיקר – לומר ‘קדיש’ לאחר מותו של סבה האהוב.

הסיפור נכתב ברוח הרעיונות שהיו נפוצים בספרות הרוסית בדבר שיחרור האשה והמלחמה בעד שוויון־הזכויות שלה, שספרות ההשכלה העברית קלטה אותם, ונתנה להם צביון יהודי מובהק.

המחאה הנשיית מתוארת כמלחמת האור בחושך; הלבן בשחור, לפי מיטב המסורת של ספרות ההשכלה הלוחמת. הילדה הפורצת אל הקודש, אל מקום־התפילה המיועד לגברים בלבד, לובשת שימלה לבנה בהירה, בניגוד לקפוטות השחורות של הגברים.

סיפור התבוסה רווי מראשיתו ועד סופו באווירה של מועקה וקדרות, המכינה את הקורא למה שעומד להתרחש. האימה עם מותו המתקרב מורגשת באמצעות צלצול פעמוני הכנסיה, שהוא תמיד אות מבשר רעות במציאות היהודית, וידוע היטב מן הספרות.

כדי להחריף את גודל הקיפוח, שאיננו אישי ואיננו מתחשב בנתונים וביכולת של הילדה בהשוואה לאלה של הילד, מתוארת ילדה אינטליגנטית, היודעת את התפילות בעל־פה וקרובה קירבת־נפש לסבה; ולעומתה נער זר, פחוּת, מזוהם ומלוכלך. בשעה שהמדובר בקיום המיצוות, בקידוש או בקדיש, היתרון הברור הוא לנער ואילו לילדה אין שום סיכוי לקחת בהן חלק. עליה להסתפק רק באותן שלוש שנתיחסו לנשים. כשלון המאבק הוא טוטאלי.

יחסי הסב ונכדתו, שהיו יכולים להיות אידיליים בשל קירבת־הלבבות ההדדית, נעשים רווי מתח ואכזבה מצידו של הסב על שנכדתו איננה נער, ומצידה של הילדה, נכשלים הנסיונות החוזרים לזכות באמונו מתוך טיפוח אשליה שהסב ישלים עם עובדת היותה נערה ותזכה להסכמתו בדבר זכותה לקיים את המיצוות. דווקא ברגעי הקירבה ביניהם חוזר הסב ומבטא את אי־השלמתו עם מה שהיא: ' – אח, ריבה’לי, רבה’לי, אלמלא [במובן: אילו, הלוואי] היית נער, אלמלי…'.

תפילת ‘הקדיש’ שהילדה מצליחה לקרוא בעל־פה וברהיטות, וגורמת להתרגשותה העזה, משיגה את ההיפך, שכן במקום להתגאות בנכדתו המוכשרת, היא ממחישה לסב את ‘אסונו’ על שאין זָכר במשפחה שיאמר ‘קדיש’ אחריו. גם העזתה לפרוץ אל בית הכנסת ולומר ‘קדיש’ זוכה לגינויו של הסב המופיע בחלומה ולא רק שאינה נתמכת על ידי חברותיה בנות־מינה אלא גורמת דווקא להסתייגותן ממנה. הכל דואגים ‘להעמיד אותה במקומה’, ומחזקים את הרגשת עליבותה: ‘ברלי המלֻכלך’ המשתתף עם הסב בקידוש, מתנשא מעליה, מתגרה בה ולועג לה בכינוי ‘תאנה’, שהוא תרגום הניב היידי: ‘א־פייג’ [אצבע משולשת]. הסב מתבדח על חשבונה וחוזר ומזכיר לה את מינה ואינו קורא לה בשמה: ‘ילדה, ילדה, שמא רוצה את שיצמח לך זקן, שמא?…’, כדי להמחיש את גודל האבסורד שבבקשתה להשתתף בקידוש. הנערים המשחקים מגרשים את הילדות מלקחת חלק בקדושה של הר־סיני ומתן־תורה בכך שאינם נותנים להן לטפס על הגבעה הקרויה בפיהם ‘הר־סיני’ וכל זאת מתוך גאווה וזחיחות דעת, כשם שאינם נותנים להן לקחת חלק במשחקי חולין אכזריים של חיפוש אפרוחים בקיני צפרים. לא נשאר לילדות אלא להשלים, להיכנע, לשחק בבובות ולמלא את התפקיד העלוב שיעדו להן הגברים בתחום הצר של חיי המשפחה. החברה הגברית הצליחה להכניע אותן עד כדי כך, שאין הן מגלות סולידאריות עם חברתן המעיזה למרוד, ומאמצות את המעמד העלוב שייעדו להם הגברים. צערה של הילדה על חוסר־האפשרות שלה לומר ‘קדיש’ גדול מצערה על מות הסב, והניחומים של חברותיה־הילדות מחטיאים את מטרתם.

הנוסח היידי של סיפור זה שפורסם ב’דער יודישער ארבייטער' כשנתיים לאחר הנוסח העברי, מרוכך יותר, ונושא את הכותרת השגרתית ‘קדיש’ המעידה על כך. נשמטה בו הסצינה החריפה שבה מסלקים הילדים את הילדות מלעלות ב’הר סיני', אינם נותנים להן להשתתף בחיפוש האפרוחים בקיניהם ושולחים אותן לשחק בבובות.

שינוי חל גם בסצינה האחרונה. בעוד שבנוסח העברי מצליחה הילדה להיכנס אל בית הכנסת ולומר ‘קדיש’, הרי בנוסח היידי חוסמים המתפללים את דרכה אל העמוד ודוחפים אותה בחזרה החוצה והיא מוצאת מעין נחמה בעיניים המרחמות הניבטות אליה מארון־הקודש, כשבתוכה קופאת נשמתה, והסיפור מסתיים בבכיה החזק. בנוסח העברי, לאחר ההצלחה לומר קדיש, פוגע יותר מכל חוסר התמיכה של הילדות במרידתה, יחד עם הסתייגותו ההזויה של הסב ממנה, ואילו בנוסח היידי, הוחלשה הדרמאטיות ונשארה הבדידות הסתמית.

אבל דווקא הפתיחה של הנוסח העברי היא סתמית, שכן נאמר בה שלסבתא היו ‘בנות רבות’ ואילו פתיחת הנוסח היידי נוקבת במספר המדויק הדרמאטי שלהן: עשר²⁶⁴.

זהו חלק ממגמה כללית יותר הניכרת בנוסח היידי, להגביר את מידת מוחשיותו של העולם המתואר ולכלול בו פרטים מתחום המציאות היומיומית ‘הנמוכה’, שאינם מצויים בנוסח העברי, והבולטים על רקע אופיו הפיוטי של הסיפור. כך, למשל, להקת העורבים השחורים משמיעה קללות באוויר, היהודים יורקים בתפילת ‘עלינו’ וברלי המלוכלך מאופיין במלים בוטות מאד.

באותה רוח מלחמתית ומתוך מחאה עזה לא פחות על קיפוח האשה בעולם היהודי נכתב גם הסיפור ‘גניזה’ שפורסם כחודש לאחר קודמו. אפילו הצער על מות האב, שהסיפור הוקדש לו ‘(לזכר נשמת אבי)’ לא היה בכוחו להחליש את עצמת ההתרסה המכוונת גם כנגדו. המתח בין הצער האישי על פטירתו לבין המחאה הנשיית על התנהגותו מורגש היטב בתיאור דמותו: בתפקידו כאב הוא אהוב ומסור ואילו בתפקידו כגבר בתוך עולם המסורת היהודית הוא מתיחס בזלזול אל נשים בכלל ואל אשתו ובתו בתוכן.

גם בסיפור זה מורדת הילדה במקום העלוב שהוקצה לנשים בעולם הגברי ומתקוממת כנגד רוע־המעמד. מלחמתה מתמצֵית הפעם בחוסר־השלמתה עם פסילתה של ‘התחינה’, ספר־הנשים המובהק, מלהיכלל בין הספרים המכובדים הראויים ל’גניזה' וגם הפעם היא ‘עושה דין לעצמה’ בכך שהיא ‘גונזת’ אותו בעצמה יחד עם ספרי־הגברים. גם הפעם מפעילה המספרת את עולם החלום, שבו רואה הילדה־המספרת כיצד הספרים־הגבריים מקבלים בבוז את ‘התחינה העלובה’ ורוצים לגרשה מתוך הקבר, וכיצד גם אחיה האהוב עלול להצטרף אליהם ולבצע את המעשה.

המתח כתוצאה מן המעשה שעשתה הוא למעלה מכוחותיה, והיא מתעלפת בזרועות אמה שאינה יודעת כלל על המלחמה הגדולה שנלחמה בתה בעדה ובעד זכויות כל הנשים. המעשה אמנם הצליח. ‘התחינה’ הובאה לקבר ישראל יחד עם הספרים הגבריים, אבל מכיוון שאין איש יודע על כך, לא תהיינה לו כל תוצאות והוא יישאר קבור כסודה של הילדה.

הרגשת הקיפוח העזה המפעמת בסיפור, חורגת מן התחום הצר של המשפחה, ואף של החברה, של הכאן ועכשיו, שכן היא מנציחה את המצב לדורות: עם בוא המשיח, הכל יקומו לתחיה עם ספריהם, יעזבו את המקום ופניהם למזרח, ואילו אמה לא תמצא את ‘תחינתה’ ולא תוכל לשמוח עם כולם.

‘התחינה’ מייצגת את האשה, והיחס אליה המתבטא במלה ‘סמרטוט’ מבטא את היחס לאשה בכלל. גם ב’מותה' אין ‘התחינה־אשה’ ראויה לקבורה הגונה השווה לזו של ‘הספרים־הגברים’, ועל כן גם לא תזכה להיגאל.

תשומת־הלב בסיפור זה מרוכזת בהרגשת הקיפוח הנשיית הבאה לידי ביטוי לא רק בעצם הדחיה של ‘התחינה’ מלהיגנז יחד עם הספרים המכובדים, אלא גם ובעיקר בפרטים הרבים האחרים הלקוחים מן ההווי המשפחתי. כך, למשל, בשעת סידור הספרים על ידי האב, עוזרים לידו בנו ובתו, אלא שהאח הוא זה שמקבל ישירות את הספרים מיד האב ואילו האחות מקבלת אותם רק מידיו של אחיה. האח מעיין בספרים ‘במתינות’ לפני שהוא מוסרם לידי אחותו, כדי להבליט את תפקידה הטכני כנושאת־משא בלבד, וכן יש בכך גם יותר משמץ של התעללות רוחנית ופיסית שמטרתה להראות לה את מקומה הנחות ולעייף אותה בהמתנה כשידיה פשוטות לקבלתם. כשהיא מעיזה לזרז אותו בנימוק שידיה כואבות, הוא עונה לה בכעס: ‘לך ו“עשה עסק” אִתן, את הילדות!…’ ומוסיף משפט צפוי מפי ‘גבר’ ביחס ל’אשה': – ‘הניחי, הניחי… את הספרים הניחי… ולכי, לכי, לכי אל בובותיך; לכי!’

בסיפור מוחלק המתח בצורה אירונית. הילדה בוכה והאח משתתק, ואז היא זו המנסה לפייסו בשזיף.

הדוגמה השנייה חורגת מתחום יחסי אח ואחות בתוך המשפחה ומתרחבת לתפקיד שנועד לאשה בעולם היהודי. בשעה ששניהם עמוסים בספרים לגניזה ומביאים אותם אל ‘דיר העצים של בית הכנסת הישן’ מהרהרת הילדה: ‘הרי אני כאן, באותו המקום, שאליו אין הנערים מרשים לנו, הילדות להכנס בשום אופן….’. בשעה שהיא נמצאת במקום אסור זה היא חושבת בהתרסה ומתוך אשליה של כוח:

“אילו נגשו לכאן עכשיו, הם, הנערים, אילו – את כל לשוני הייתי מוציאה מתוך הפה ומראה להם: – א־ה־א! גרשוני מכאן עכשיו!! נו, אדרבא, גרשוני!…”

בין האביזרים שמבטה נופל עליהם, נמצאים גם מוטות החופה, כרמז לייעודה האחד והיחיד של האשה בעולם זה.

בשלב הבא של הובלת ‘השמות’ מארון־הספרים אל חצר בית הכנסת כבר אין מעירים אותה משנתה, ורק אחיה עוזר לאב במלאכתו. כשהיא מתעוררת מעצמה במקרה נאות האח לצרפה בלית־ברירה. במעמד זה נפסלת ‘התחינה’ מלבוא בין ‘השמות’ לקבורה, בתוספת הכינוי: ‘סמרטוט’.

בשיאו של טקס ה’גניזה', בשעה שמניחים את ‘השמות’ בתוך סירים, ושמים אותם על עגלה רתומה לסוסות והאב־הרב הולך בראש וספר התורה בזרועותיו וכלי־הזמר מנגנים, ונערים רוקדים תוחבים עצמם בין הגדולים – נדחף ביניהם גם התיש של העיירה, הסמל המובהק והגרוטסקי של הזכר. בתוך מהומה זו נשמעת הקריאה: ‘נשים הצידה!’ התיש – כן, הנשים – לא!

חשיבותו של סיפור זה היא לא רק בגילוי התת־מודע של המספרת שלימים עמלה כה רבות כדי להדחיקו ולהעלימו מסיפוריה המכונסים, אלא בעיקר בכך, שיש בו דוגמה אבסולוטית להתחקות אחר מנגנון־ההעלמה והטישטוש שהפעילה לימים. ארבע־עשרה שנים לאחר מכן (בתרפ"ב), פורסם נוסח אחר של סיפור זה, שנקרא באותו שם, והשוני ביניהם מעיד על הדרך הארוכה שעשתה המספרת מסיפור מחאה אישי וחושפני זה, אל סיפור מיתי־ריטואלי, המבטא את המחזוריות הקבועה של קבורה ותחייה, שקיעה וזריחה ומפקיע את המאורע לא רק מן הזמן האישי־משפחתי אלא גם מן הזמן ההיסטורי־לאומי²⁶⁵.

בסיפור המוקדם מרוכזת כל תשומת הלב ב’תחינה' ובגורלה, והיחס אליה מקביל ליחס לילדה־אשה, ואילו טקס ה’גניזה' עצמו, אינו אלא רקע לאפליה זו. בסיפור המאוחר נעלם לחלוטין ענין זה כמו גם כל מערכת היחסים במשפחה בין האח והאחות, ומה שהיה ברקע – טקס ‘הגניזה’ והציפייה לגאולה – נהפכו למרכז.

ממרחק־השנים חל גם שינוי בדמותו של האב־הרב. בעוד שבסיפור המוקדם המתח הוא בין האח לאחות והאב מחזק בעצם נוכחותו את הרגשת העליונות של האח, הרי בסיפור שכונס מתהפך תפקידו של האב והוא זה שמנסה לרכך במשהו את הקיפוח הנשיי, בהתייצבו לבדו לצד האשה שהגברים מנסים לסלקה הצידה. אין הוא יוצא כנגד המערכת כולה, אלא מתרכז רק במקרה הפרטי שלפניו.

המחאה הנשיית הובלעה ונכבשה ואפשר שלא היתה מורגשת כלל בלא ההשוואה לנוסח המוקדם והמלחמתי שלו. מה שנשאר מִמוֹקד הקיפוח הנשיי בסיפור המאוחר הוא הקטע הבא: מינה הזקנה ממשפחת הכהנים, מוציאה ‘מתחת לקורה’ את ‘חבילת דפי ה“צאינה וראינה” ירושת האמהות’ כדי לצרפה אל יתר ‘השמות’. תוך כדי תיאור פעולה זו מתערבת המספרת ומעירה: ‘אוי לגורלה, גורל אשה עלי אדמות’, התערבות שאיננה מובנת בסיפור זה, אלא רק כשהוא נקרא על רקע נוסחו המוקדם. כשמינה הולכת לבית הכנסת, עם ה’צאינה וראינה' שלה, היא נתקפת בחולשת־הדעת בגלל בניו של הגבאי הנושאים במוט בשניים את סל ‘השמות’, וחוסמים בפניה את הדרך. רק התערבותו של הרב, שיצא באותה שעה מבית התפילה גרמה לכך, שגם ‘תחינתה’ תצטרף אל יתר ‘השמות’ כקרבן: ‘פנו דרך למינה מבית הכהנים’. הרב עצמו פושט את ידו לקחת ממנה את חבילתה, בזכות היותה בת למשפחת כהנים. על אף נסיון הריכוך, הרי אין מנוס מן ההרגשה שקורבנה נרצה בחסד ולא בזכות: ‘אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה’.

ממרחק־השנים, הוצא האב־הרב לגמרי מתוך עולם־הגברים, והועמד כאיש־מופת מוחלט.

‘סמרטוט’ זוהי אותה מלה שבה פסלה דבורה בארון מקץ שנים, את סיפורי־הנעורים שלה מלהיכלל בכתביה, והיא מסגירה את תפקידם במתן פורקן לרגשות המרי והקיפוח ובשחרור המתחים שהיו חבויים בה בצעירותה ושאותם עמלה להדחיק ולהעלים במנגנוני־איפוק אמנותיים חמורים ומעודנים ביותר. הם מעידים לא רק על הלך־נפשה והרגשתה בשעה שנכתבו אלא הם מספקים גם מפתח להעמקת הקשב בסיפורים שכונסו ומסייעים להסיר מעליהם את הצעיפים שבהם עמלה לכסותם: זעם כבוש ולא רק השלמה מפויסת²⁶⁶.

הסיפור המוקדם ‘עקיב’קה נחש’ הוא מסיפורי המחאה החברתית העזים והישירים ביותר, אולי הבוטה שבסיפוריה. גם הוא מבוסס על פסוק שהוא ממחישו ונותן לו חיוניות ציורית וקונקרטית. יתכן, ששוקעה בו גם חוויה אישית קשה שהשאירה את רישומה העז על המחברת, שהיתה עדה לאטימות ואף לאכזריות של החברה כולה – אנשים, נשים וילדים – שעשו את יסורי הזולת מקור לסיפוק סקרנותם והנאתם²⁶⁷.

הנכה, שרגליו נרקבות על גופו והוא מאבד את כושר ההליכה שלו, ומפיץ ריח רע סביבו, ממחיש בעצם קיומו את הקללה שקילל אלהים את הנחש: ‘על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך’. אלא שזהו נחש אנושי, אדם זוחל, שמזונותיו נזרקים אליו דרך החלונות על ידי בעלי־רחמים, ומגיעים לפיו כשהם מלאים חול. הוא נאלץ לאכול מעל האדמה מחשש שיטמא את הצלחת במגעו. פסוק זה נשמע על ידי הנערים לומדי־התנ"ך אחד מקרא ואחד תרגום, והם שמממשים אותו בדמותו של הנכה הזוחל.

לפי מיטב המסורת של סיפורי ‘משוק החיים’ לא די במצבו האומלל של הנכה, קדמו לו צרור צרות שגרמו לכך: אב שמת לפני שהכירוֹ, אם חולנית ועניה שנפטרה אף היא והשאירה שני יתומים עזובים. כל זמן ששני האחים היו יחד חיזקו זה את זה, אבל משכשל כוח הסבל של האח שעבד כעוזר לאופה, מחמת חוסר־שינה מתמיד בלילות, והוא תלה את עצמו, החלה מיתתו של השני עוד בחייו. הוא הלך ונרקב, איבד את הכושר ללכת זקוף ודבק בו הכינוי ‘שרץ’ שנהפך ממטפורה לממשות²⁶⁸.

המספרת אינה חוסכת מקוראיה תיאורים מזעזעים של התפשטות המחלה בגופו של האיש, ושל יחס הסביבה אליו. בה בשעה שהחברה ממשיכה להחזיקו בחיים באמצעות נדבות־אוכל אין היא עושה מעשה ממשי כדי לעזור לו להתרפא. אין החברה מסוגלת לעמוד במראות ובריחות העולים מגופו, והיא מבודדת אותו מתוכה, אבל גם אינה מניחה לו לגווע.

הסיפור מכין בהדרגה את הקורא לתהליך של אבדן הצלם, המתרחש בסיפור וממחיש את הביטוי: מת בחייו. הוא פותח בתיאור ‘ביתו הנמוך’ של גרשון הקברן, הדומה לקבר בבית־קברות, עם כל האווירה והאביזרים ההולמים. מידי פעם חוזרת ונוצרת האסוציאציה לגהינום, שאליו מושווית המאפיה שבה עבד האח שהתאבד²⁶⁹. חוזרת גם ההשוואה של האדם ל’גולם' חסר־אברים.

בסיפור זה הביאה המספרת לקיצוניות את הקיום הנמוך ביותר שאליו יכול האדם להגיע, כשהוא נרקב בחייו, מאבד בהדרגה את צלמו האנושי ונהפך לשרץ, כשהחברה ביחסה אליו מאפשרת זאת.

הסיפור לבני־הנעורים ‘האוצר’ משלב מוטיבים כלליים ויהודיים, כבן־זוגו ‘הארז הנפלא’. מרכיבים נוספים המשותפים לשניהם: דמות הסבתא הטובה והחכמה, הילדה־המספרת וההווי המשפחתי.

הוא מבוסס על הסקרנות האנושית, ובמיוחד זו של הילדים הנמשכים להציץ דווקא במה שהוטל עליו איסור. יש בו מיסוד הווידוי על חטא שבילדות, המאפיין זכרונות ילדות רבים, בגוון יהודי־ציוני. המאורע מתרחש בערב תשעה באב, ו’האוצר' הסודי הוא עפר ארץ־ישראל המיועד להיקבר עמה, כדי שלא תשלוט בה התולעת ותקום שלמה לתחיית המתים. האבל הפרטי (מות הסבתא) מתמזג עם האבל הלאומי (תשעה באב).

עפר־ארץ־ישראל יש בו מעין ‘תשובה’ למוות, וזווית־הראייה הילדותית שממנה מסופר הסיפור, תורמת למהימנותו.

משלא שלטו הנכדים ביצרם וסקרנותם הביאה אותם לעבור על האיסור ולפשפש בחפציה היא נפטרה ונתגלה סוד אוצרה ברבים. התברר שהיו בארגזה שתי שקיות, גם בשביל בתה, אם־הילדים. בדרך זו הם מתוודעים אל המוות ואל חוקיותו המחזורית²⁷⁰: הוא עתיד לחול גם על אמם בבוא עִתה כדרך שחל על סבתם. אבל מוות זה אינו נורא, כיוון שיש סגולה לרככו ואפילו ‘להילחם’ כנגדו.

התיחסות מרוככת אל המוות מצויה גם בסיפורים מכונסים נוספים, בעיקר כשהמדובר במי שמעגל חייו נשלם והוא מילא את תפקידו הביולוגי בחיים והשאיר אחריו ממשיכים. אמנם ב’מחזור הקטן' בתוך המשפחה, המוות הוא עצוב, אבל ‘במחזור הגדול’, הוא חלק מן המחזוריות שבטבע, מן המעגל הביולוגי הבלתי־נמנע של הקיום האנושי (על פיתוחה ושיכלולה של תפיסה זו, ראה בהמשך).

המחאה הנשיית רוככה בסיפור זה אבל לא נעלמה. הילדה מעונינת לשחק דווקא בחברתם של נערים והללו מקבלים אותה ‘מרצונם הטוב’ אבל מתברר שכוונתם להתעלל בה קצת: להדביק חרולים לשערותיה המתולתלות (כנהוג בתשעה־באב). אחיה, שבדרך כלל מגן עליה מפניהם, עושה הפעם יד אחת עם בני־מינו כנגדה. גברה הסולידריות המינית על המשפחתית. אבל המעניין מכל בחשיפה זו, היא עדותה של הילדה המספרת על יחסה המורכב להתעללותם של הנערים בה. היא סובלת ונהנית בעת ובעונה אחת, נלחמה ומגינה על עצמה אבל גם מתגרה בהם ומזמינה את המשך המאבק עמה:

“ואנכי – אף־על־פי שמתאמצת הייתי להשמט מידי שובבים אלו, כשאני צורחת, נאנחת, מחרפת ומגדפת, נותנת את שתי כפות ידי על ראשי ומבקשת להגן על שערותי, אף־על־פי־כן הייתי הופכת בכל רגע את פני כלפי רודפי, וכשהאחרונים מפגרים היו ללכת – עומדת הייתי רגע מַמתנת להם ושוב בורחת…”

לסידרת הסיפורים הכתובים על רקע ההווי במשפחה, שייך גם הסיפור ביידיש ‘א בת יחידה. (פון מיין חבר’טעס כתבים)’ שהוא היחיד שלא נמצאה מקבילתו העברית. הסיפור מממש את הפסוק: ‘קשה כשאול קנאה’ במחשבה שאינה יוצאת מן הכוח אל הפועל.

המקנאה היא הילדה בת השלוש שנולדה לה אחות, התופסת את מקומה בעריסה ובמיוחד בלב ההורים. הצער על הולדת בת נוספת, שהילדה מיחסת לאביה, מתמזג עם צערה על ששוב אינה בת יחידה, והיא שואפת להחזיר את המצב לקדמותו. אבל מסתבר, להפתעתו של הקורא, על־סמך קטע־שיחה מקץ־שנים, הנמסר בסיום הסיפור, שלא את אחותה התינוקת חנקה באיבת־קנאתה אלא את חתולה.

אין מנוס מן ההרגשה שהביטוי הקיצוני של הקנאה רוכך ‘ברגע האחרון’ שכן החתול הביתי שהועלה לקרבן תחת האחות־התינוקת שזה עתה נולדה, לא סייע להשלים עם נוכחותה.

סיפור המסתיים בחניקתו של תינוק על ידי מי שקרוב לו ומופקד על שלומו, לא היה נושא יוצא דופן, כגון בסיפורו המוקדם של ברנר ‘בלילי קיץ’ (1900) ובמיוחד בסיפורו של צ’כוב ‘רוצה לישון’²⁷¹. ההשפעות הישירות, אם היו, מצאו קרקע מוכנה לקליטתן: המאבק על עמדת הבכורה במשפחה והרגישות לאכזבה על הולדת בת במקום בן, היו מן הנושאים שהעסיקו מאוד את המספרת.

‘קרובה־רחוקה’, גם הוא בכתב־עת לנוער, מעמיד במרכזו את הזרות בין ילדים קרובי־משפחה, אבל כיוונו אינו ברור: האם כוונתו לבטא מתח מעמדי בין הקרובים העניים והעשירים? האם מטרתו לבטא זרות תרבותית בין שומרי־המסורת לבין המתבוללים? האם הוא מיועד לתאר את המתח בין המינים?

גם במישור העלילתי ההתרחשות אינה ברורה דיה. לא ברור מי מקנא במי ומדוע? ומפני מה לא עלתה יפה הפגישה בין בני־הדודים? אין הסבר לחוסר ההצלחה של הנסיון לקירוב־הלבבות, על אף מאמציהם של הנוגעים בדבר. הסיפור מושך לכיוונים שונים, רומז רמיזות שונות שאינו מפתחן עד סופן וקשה לרדת לסוף כוונתו.

אולי היתה המטרה להדגיש שהזרות בין המינים שמקורה בשוני שברקע המעמדי והתרבותי, אינה יכולה להיעלם ואפילו קירבת־המשפחה אין בכוחה לפוגגה. קשה לדעת אם הסיפור ראוי לאשראי זה של מידת תיחכום מסויימת שיש ליחס לו בכיוון פרשני זה, או, מה שנראה סביר יותר, שהמספרת לא הצליחה להוציא את כוונותיה מן הכוח אל הפועל, על אף יריעתו הרחבה (שלושה המשכים).

בכל אופן, בסיפור המוקדם מופיעים לראשונה במרוכז מרבית הפרטים המרכיבים את תיאור העיירה, כשהם עדיין בתפקיד של תפאורה בלבד, והם עתידים לחזור הרבה בסיפורים המכונסים כמוליכי־משמעות:

“ומאחרינו – כנופית בנינים נמוכים שקועים בקרקע – בתי העירה שעזבנו. מבהירה ובולטת היא ביותר מבין החורבות הללו החומה היחידה שבעירתנו – בית המדרש הישן – עם גגה הירוק, הטלוא פה ושם ברעפים לבנים. נראית גם ארֻבתו הזקופה – גגה של בית־החרשת עם עשנה השחור המתמר ועולה ממנה. מעל ראש ההר הירוק שמאחורי העירה מלוים אותנו מתוך השתחויות ונענועים הרֵחים של רוח…”

גם מוטיב־המסע המסתיים בכשלון, מופיע כאן בהרחבה מסוימת, אם כי לא לראשונה, וגם הוא עתיד לתפוס מקום ניכר בסיפורים המכונסים²⁷².

סיפור־מסע הוא אחת הדרכים המובהקות של דבורה בארון לחידוש הראייה ולריענונה, להסתכלות על המציאות הידועה והמוכרת בעיניים חדשות ובטכניקה של הזרה²⁷³.

ב’קרובה־רחוקה' מופיעה לראשונה הדמות הרכה והעדינה, הבלונדינית המתולתלת, בעל־עיני־התכלת, שהופעתה בסיפורים הבאים תהיה מלווה תמיד באסון. כאן, מחמת תכונת ההתפזרות של הסיפור, קשה לדעת אם הופעתה המלאכית הלבנה היא רמז למחלה או לשלמות בלתי־מושגת²⁷⁴. רושם בלתי־ברור זה נוצר מצד אחד על ידי התיאור של התפוח האדום הבשל והמושלם הנושר מן העץ ללא סיבה, נפרד מן העלים וצונח ללא־פגע על משטח העשבים הרכים שעל האדמה; ומן הצד השני, מתקבל רושם הפוך של בריאות מוצקה באמצעות תיאור אכילתה ההרמונית והשלווה של הנערה את הבשר, כשהיא ‘מזוינה בסכין ומזלג’.

סיפור ‘בלתי־ממוקד’ זה הוא, אולי, גרעינו הראשון של הסיפור 'היום הראשון' שבו מתואר מתח כבוש רב־שנים, מעמדי־חברתי־תרבותי, בין שתי משפחות של קרובים, העולה על פני השטח בשעה שנולדים בת במשפחה הענייה ובן בעשירה. הקנאה מחריפה על רקע משקעים נוספים של ‘חשבונות’ יוקרה מעבָרן של שתי המשפחות. בגלל ‘התפזרותו’ של הסיפור המוקדם, קשה לדעת מה כיוון השינוי שחל במאוחר, המשלב הסברים ריאליסטיים־חברתיים בהנמקות לא־ריאליסטיות ומיתיות.

ה. חמדת־חיים וחמדת־בשרים בעיירה    🔗

התחזקות היכולת האמנותית באה לידי ביטוי בתשעת הסיפורים שפירסמה דבורה בארון ב’העולם' בעריכתם של יצחק גרינבוים ולאחריו של אלתר דרויאנוב. רובם סיפורי־דמות, ומסתמנים בהם בבהירות כמה מסגולותיהם המובהקות של סיפוריה המכונסים, אם כי עדיין קיימים בתוכם תיאורים ישירים, פשטניים ובוטים וכמה גילויים ארוטיים ‘נועזים’ שלימים טרחה המספרת הרבה כדי לטשטשם ולגנזם. בתוך קבוצה זו נמצא הסיפור הראשון הראוי לכינוס (‘הניך’).

בסיפורים אלה מופיעים מרבית הפרטים העתידים ללוות דרך־קבע את סיפורי העיירה, כגון: האשה השואבת מים מן הבאר בעזרת קילון; בית הפוסטה והמרפסת שלו, בית הכנסיה הנוצרי ופעמונו, ריחות המאכלים, התיש והעזים. לצידם נזכרות גם דמויות־הקבע המאכלסות את העיירה: פקיד בית הדואר ורעיתו²⁷⁵, משרתת הרופא ובתו, השם הניך. לא נעדרת גם השריפה העונתית המכלה את בתי העץ שבעיירה כשהגויים ממהרים להציל את רכושם של היהודים חסרי־האונים.

החזרה על אותם המרכיבים בסיפורים השונים, היא האחראית לרושם של העולם האחיד השולט בסיפוריה של דבורה בארון. זהו עולם בעל יסודות קבועים, הרגלי חיים בלתי־משתנים ודמויות בעלות תפקידים מוגדרים. הוא מתואר בשעה שכבר החל תהליך התפוררותו והתדרדרותו ולעיתים הוא אפילו נמצא בעיצומו, אלא שעדיין נשמר זכרן של המסגרות החברתיות היציבות הקודמות מן העבר.

בסיפורים המוקדמים גוברת המגמה של הבלטת היחיד והלחצים שהוא עומד בהם בגלל השינויים המהירים החלים בסביבתו, כשהפרטים ממלאים תפקידים של קישוט ומילוי ריאליסטי בלבד; ואילו במכונסים, ניכר המאמץ לעצב את המתח בין הקבוע לבין המתפורר, בין המסגרת לבין היחיד הנתון בתוכה, כשהפרטים משקפים את ההתרחשות האנושית ומחזקים אותה.

בסיפורים אלה ניכר שלב־המעבר מסיפורים בודדים, אנקדוטיים למחצה, לשלב עיצובה השלם של ההוויה האנושית־היהודית. הסיפורים העצמאיים בהצטרפם יחד, מעמידים עולם שלם ומגוון שמתגלים בו פניה המורכבות והמגוונות של הווייה זו, תוך הבלטת סימני־ההיכר הארכיטיפיים הא־היסטוריים ומבלי לוותר על ייחודם האינדיבידואלי ועל סממני הזמן והמקום.

במרכזו של ‘פדקה’²⁷⁶ עומדת דמותו של גוי, נושא־המכתבים של העיירה. לכאורה, עניינו בציפייתה של עיירה שלמה למכתבים מאלה שעזבוה והם רוב גבריה־בניה, ומתוארת שקיעת העיירה והתרוקנותה, מכל מי שרק יכול היה להימלט ממנה, באופן שנשארו בה רק הנמושות, וזאת כהמשך למציאות הידועה מן הסיפור ‘בלי־קידוש’, ואחרים לפניו ואחריו:

“מאַת המשפחות העבריות, הדרות שם בתוך השפלה, שכולן אינן אלא תינוקות, זקנים יבשים, ריבות ונשים – שבעליהן נטרדו למדינת הים – – –.”

למעשה, זהו שיתוף חיצוני בלבד ו’הסיפור האמיתי' הוא אחר. זוהי עיירת־נשים בלבד, ופדקה, נושא־המכתבים הגוי הוא הגבר היחיד המהלך ביניהן ומשמש אוביקט להזיותיהן הארוטיות. הציפיה לבואו מוסברת אמנם בציפיה לקשר עם הבעלים, הבנים והאחים במרחקים באמצעות המכתבים שהוא מביא, אבל במציאות המתוארת נעשה השליח עיקר ושליחתו טפל. וזאת אולי על פי הכלל בפסוק: ‘קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא’, שפירושו: ‘מי שהקריא את האיגרת הוא יהיה השליח; היועץ הוא שיהיה המוציא לפועל’ שהסיפור הוא המחשתו הקונקרטית. לשם מימושו המלא של הפסוק, מתואר פדקה, כשאינו מסתפק בחלוקת המכתבים ובמסירתם לנמעניהם, אלא פותח אותם הראשון וקורא בהם באזני המקבלת. גם ‘השֵׁרות’ שמבקשת אותו אחת הנשים הנרגשות לעשות למענה, מקפל בתוכו סימליות מינית מובהקת: חילוץ פקק הנתקע בתוך בקבוק, והמחמאות הן בהתאם: ' – ידי גבר… '

כדי לרכך במשהו את העובדה שגוי הוא מוקד חלומותיהן של הנשים בעיירה, נעשים בסיפור נסיונות ל’יהד' אותו באמצעות הרכילות המקומית, על ידי כך שמפקפקים בנוצריותו, מיחסים לו מניעים מציאותיים (חוב של הכרת־תודה ליהודים) וכוחות עליונים (השפעה טובה על תוכן המכתבים שהוא מביא).

שני הצדדים – הגבר והנשים – מודעים לתפקיד שממלא פדקה בעולמן של הנשים העגונות למחצה, כתחליף לגבר הנמצא במרחקים, ושניהם זהירים מאד להשאיר מערכת יחסים מתוחה זו חבויה מתחת לפני השטח ולא לאפשר לה להתפרץ. המגע הפיסי שהוא ספק מכוון ספק מִקרי, נבלם מיד ורק האווירה נשארת רוויית מתח ארוטי עז.

"התריסים הם סגורים, ובבית שוררת חשכה מחניקה. נשים וריבות, שאינן לבושות אלא כתנות ושמלות קצרות, מבקשות להבריח את עצמן מפדקה מתוך בושה. פדקה משתיקן, כשהוא מניע בידיו: – ש – ש – ש – ש… כמו בהיסח הדעת נתקלת ידו באיזה חזה גבוה ורך, ועל פניו מרגיש הוא פתאום נשימה לוהטת, המרתיחה את דמו:

פ – ד – ק – ה…"

פדקה המודע, כאמור, לתפקידו כגבר בלול־התרנגולות²⁷⁷, נהנה מאד ממעמדו זה, משתדל להפגין את נוכחותו בהליכתו, בקולו, במדיו ובשירותים שהוא מספק לנשים. לא מקרה הוא, שלפני בואה של מרכבת־הדואר מתואר ‘תיש העיירה העומד סמוך לאיזה פרגוד’, וכך נוצרת הקבלה בין שני הזכרים.

הסיפור בנוי על יסוד המתח שבין קירבה יתרה הנוצרת בין גבר חזק ונאה לנשים בודדות וחלשות ובין ריחוק רב המבוסס על שוני רב־תחומים: שוני שבמעמד בין נותן־השירות למקבליו; הבדל בדת בין גוי ליהודי; במין בין גבר לאשה. הסיפור שומר על איזון מתוח: בכל פעם שנוצרת הרגשה של קירבה יתרה, היא נעצרת ומודגש חוסר הסיכוי לממשה ומוזכרים הבעלים שבמרחקים.

פדקה משמש מגן ומושיע לנשים ולרכושן בשעה שפורצת שריפה בעיירה. אבל דווקא ברגע של קירבה מתגלה הריחוק באמצעות ההלצה־הרצינית המגלה את האמת ומפוגגת את המתח המיני: פדקה ‘מטופל בעשרות של נשים’ ולכן אינו יכול להיכנס לחופה עם אחת. בשעה שהוא ממלא תפקיד של מעין בעל לאחת, וטועם מן התבשיל שהיא מגישה לו, שוב מתגלה הריחוק באמצעות אותה טכניקה של הלצה־רצינית: פדקה אמנם יכול לברך את ברכת ‘המוציא’ אבל אינו יכול לקדש על היין בערב שבת.

ברגע אחר של קירבה מנסה פדקה לסלק ‘מתחרה’ מדומה מדרכו, כשהוא מתאמץ לשכנע את בעלת־הבית לשלוח את הבן המתבגר לאמריקה. אבל מיד מתגלה גם גודל המרחק, והוא מרגיש מובס ומיותר משמגיעים ‘מתחריו’ האמיתיים: ‘שנים־שלשה “אמריקנאים” חוזרים לשבת־בהירה־אחת הביתה’. הוא נסוג לאחר שחילק את הדואר בפנים זעופים ובפסיעות גסות, כשמבטו ‘אש שחורה’ ועל שפתיו ‘קללה חשאית’.

עם נסיגה זו חוזר האיזון לעיירה, והרגשות הסוערים מקבלים את ממדיהם היום־יומיים. כל צד נשאר בתחומו: הנשים נרגעות לצד בעליהם שחזרו, והאחרות מפוצות בעזרת הסיפורים עליהם: פדקה חוזר להיות נושא־מכתבים וגוי עוין.

הסיפור נע בגבול הדק שבין הגלוי לסמוי, בין המפורש למרומז וגדול כוחו ביצירת האווירה הארוטית החריפה של עיירת־הנשים הבודדות והגבר המסתובב בתוכה. המאוויים הכמוסים אינם יוצאים מן הכוח אל הפועל, וכל צד נשאר בתחומו. ממרחק־הזמנים נראה שאווירה מלוהטת זו, על אף יסוד האיזון המוקפד שבה, חרגה מן הגבולות הנוקשים שהציבה לעצמה המספרת ולכן נפסל לכינוס.

הנוסח היידי של ‘פדקה’ שומר על הנאמנות למקור.

אווירה ארוטית חריפה שולטת גם בסיפור ‘לייזר־יָסֶל’, שבו מתוארות שתי משפחות ‘הפוכות’: משפחת ‘לייזר־יסל’ שבה הגבר חלוש והאשה בעלת־יצרים; והמשפחת חנ’קה הקצב, שבה האשה ‘פעוטה וחלשה’ והגבר גדול וחזק. ניכרת כאן השפעתם של סיפורי ברדיצ’בסקי, בקישור שהוא מקשר בין הקצבים לבין היצרים (‘פרה אדומה’. תרס"ו) ובסיפוריו הרבים על זיווגים שאינם מתאימים (כגון: ‘נידויה של מתה’. תרס"ז).

הסיפור מסופר מזווית־הראייה של הגבר חסר־האונים שהוא נכה מידי שמים ומידי אדם: הוא מחוסר זקן ושפם ואת ידו הימנית איבד בשעה שהיה חייל בצבא. על דרך ההומור המר מתוארים פניו החלקות כמכשול ללימוד דף הגמרא בבית־המדרש, כיוון שללא הטיפול והמישמוש בזקן אי אפשר ללמוד. יש חשש לצרפו למניין, והוא נחשב כתינוק או כבן־בלי־גיל. בעוד שנכותו מידי שמים היא מקור עליבותו ועלבונו, הרי נכותו מידי אדם היא מקור פרנסתו, שכן הוא מקבל קיצבה שנתית מאוצר־המלכות. מכאן נובעים נאמנותו לה, הערצתו לתמונת הקיסר ורעיתו ומשטמתו למהפכנים. אנשי העיירה העוקבים בסקרנות אחר המתרחש מבטאים בגלוי את הכמוס והמכוסה ומדרבנים את האצור לצאת מן הכוח אל הפועל. הם משמיעים במפורש את מה שמנסים הגיבורים להדחיק ולהסתיר גם מעצמם.

שינה־שָשה אשתו של לייזר־יסל משווה בהרהוריה בין שני הגברים:

“‘בעל’… באמתו של דבר הרי אין זה אלא פשפש מעוך…”

ולעומתו, חנ’קה הקצב:

“פיל ממש! כתפים רחבות, פנים אדומים ומלאים.”

לייזר־יסל עצמו מכיר בעליבותו ומשווה בין צלו לבין צללי האחרים על הקיר בבית המדרש בשעת הלימוד, כשחוסר־הזקן הוא ביטוי ציורי עקיף לחוסר־האונים שלו כגבר:

“על גבי הכתל הדרומי משתטחת שורה ארוכה של צללים – צללי אנשים המתנועעים ומתנודדים וכל אחד זקן שחור תלוי לו למטה מסנטרו… רק צל אחד קטן, הקופץ ומתנענע ביניהם, הוא בעל פנים חלקים ופעוטים, כתִנוק בין גדולים.”

המגע בין שינה־ששה לבין הקצב שהוא ספק יזום ספק מקרי, המתרחש לעיני בעלה חסר־האונים:

"– שינה־ששה אף היא כאן. פניה מרוחצים, מטפחת ראשה משולשל לה מעל ראשה ונשמט לאחור. היא מסיחה עם חנ’קה. האחרון מתכון לדחפה וידיו הן נתקלות דוקא בחזָה. היא מגחכת… לבו של לייזר־יסל נכוה. הוא אינו מתאפק:

– שינה־ששה, א, שינה־ששה… קולו אינו נשמע לו… – – – –"

מגע פיסי מתקיים גם בין לייזר־יסל לבין חנ’קה הקצב בבית־המרחץ, כשהראשון משמש את השני, משפשף את גופו הענקי, וחובט בו במטאטא זרדים חם לפי בקשתו. אבל התענוג של חנ’קה הוא הגיהנום של לייזר־יסל. בית־המרחץ וההלקאה בזרדים, מספקים את התפאורה המתאימה לתחושת גיהנום זו.

ההלקאה שנעשית לפי בקשתו של הקצב, לא רק שאינה מצליחה לשמש כתחליף לנקמה, אלא שהיא מגדילה את תענוגו של ‘מתחרהו’ ומגדילה את סבלו של המכֶּה. ברקע צופה הקהל בהתגוששות הנערכת לנגד עיניו בכוחות בלתי־שווים, ומעודד את המכֶּה להגביר את מכותיו במוכה, תוך שהוא נותן לסצינה את משמעותה האמיתית.

הקהל הסקרני השואב את הנאתו מהתבוננות ביסורי הזולת, אינו נמנע גם מלהתעלל בחלש ומזכיר ללייזר־יסל בכל הזדמנות את מתחרהו אם במפורש ואם במרומז באמצעות הסיגריות שהקצב מעשן ושהנכה מתעב ומעדיף עליהן את הרחת־הטבק²⁷⁸.

יש חידוש רב בשימוש הספרותי של הסיגריה לעומת הרחת־הטבק, כדרך לביטוי עקיף של המין ואין־האונות, ולהדגשת הניגוד בין שני הגברים על רקע זה. המספרת מנצלת את כל מרכיביו של העישון: צורתו (עישון לעומת הרחת־טבק) ריחו, טבעות העשן העגולות וזאת לפני שאמצעי ספרותי זה נעשה מוכר ושחוק.

המיפגש בין שני הגברים המתחרים בבית־המרחץ, כשהניגוד ביניהם מובלט על ידי גופם העירום, השפיע לימים על סיפורו של ג' שופמן ‘בבית־הרחצה’ (תר"ף). המיניסטר הזקן, הנשוי לאשה הצעירה ממנו בארבעים שנה, משווה את גופו הזקן לאלה של הצעירים, ושמח על מראה החיילים הצעירים בעלי־המום שחזרו מן המלחמה ושוב אינם יכולים להתחרות בו. גם לייזר־יסל נכה־המלחמה, שוטם את הצעירים המפגינים כנגד השלטון, ושמח לאידם של אלה שנגזר עליהם למות בתליה.

נושא זה של הזיווג שאינו מתאים העסיק את דבורה בארון לא מעט. בצורתו זו הוא נמצא גם בסיפור ‘על יד החלון’ (תרע"א), שהוא הסיפור השני שכונס, וגם בו הגיבור זליג נכה־הרגלים נשוי לאשה שלבה נמשך אחר ‘הגביר’ וכן חוזר מוטיב דומה בסיפור ‘קצו של סנדר זיו’ (תרע"ט) (ראה בהמשך).

אהדתה של המספרת, על אף התיאור האוביקטיבי, כביכול, נתונה לגבר העלוב המושפל והמקופח, ולא לאשה שנדונה לחיות עמו ללא קיום יחסי־מין וללא סיכוי לילדים. אם הברירה היא בין הסלידה מיצר־המין לבין התמיכה באשה המקופחת, דומה שהכף נוטה לצד הראשון, ולבה של המספרת נוהה אחר הגבר העלוב משולל־האונים ולא אחר האשה המתענה במחיצתו.

לימים נעשו קירבה וחיבה אלו למקופחי־הגורל לאחד מסימני ההיכר המובהקים של סיפורי דבורה בארון, כשמאבקים מפוצלים מסוג זה לא רק שאינם קיימים, אלא אינם אפשריים.

בסיפור ‘מה שהיה’ נותנת אחת הגיבורות ביטוי לכך וניכר שהמספרת תמימת־דעים עמה לגמרי:

“‘הנפשות הפועלות’, משנתודעה אליהן, נעשו לה קרובות עד כדי להשתתף בצערן ובשמחתן, ואולם יחס מיוחס ידוע היה ממנה למקופחי הגורל שביניהן ועלובי החיים. אלה העירו בקרבה, ביחד עם ההשתתפות העמוקה, גם כמין השתוממות. כאילו הביטה לתוך אספקלרית פלאים וראתה ביחד עם דמותה שלה עוד רבות, אחרות, דומות לה להפליא” (‘פרשיות’, עמ' 135).

הסיפור 'הסבתא הניה' חורג מתחום הסיפורים הריאליסטיים המבליטים את קיפוח האשה ואת מצוקתם של עלובים וקשי־יום, ואף אינו עוסק בהתלקחות יצרים. במרכזו דמות־מופת של אשה שהיא מעין ‘צדיק’ או ‘רבי’ העוסקת במעשים טובים למעלה מן השיעור המקובל. אשה זו היא ספק ‘בעלת־תשובה’ ספק אשה קשת־יום שאיבדה את בעלה ובניה, והיא מבקשת להשכיח את צערה במעשים טובים מופלגים. יתכן, שדמותה שימשה השראה ל’תהילה' (1950) של ש"י עגנון.

על עברה של הסבתא הניה, סיפרו בני המקום שתי גירסאות שונות, המייחסות מניעים שונים להתנהגותה יוצאת־הדופן. לפי נוסח אחד, גרמה, שלא בכוונה, למות בנה, בשעה שישנה עמו במיטתה והוא נחנק תחת גופה, מוטיב שכבר הופיע בסיפור ‘א־בת יחידה’, ומעשיה מכוונים לכפר על חטא־שלא־ביודעין זה. לפי נוסח אחר, נשרפו בעלה ושבעת בניה בלילה אחד בשעה שלמדו בבית המדרש, כעונש על שהיתה נוהגת לעמוד בעזרת הנשים וליהנות מלימודם. אין מנוס מן ההירהור החולף בזכרון על דרכי הלימוד של דבורה בארון עצמה. והסבתא הניה, כשליוותה את כולם אל הקבר, לא בכתה, הצדיקה עליה את הדין ופרשה למעשים טובים.

הסיפור כתוב כפשוטו, ללא שמץ של אירוניה או פקפוק באפשרות קיומה של דמות כזו. אף דברים־שלא־כדרך־הטבע משתרבבים לסיפור, כגון שנדבה חמש שנים מחייה לרב העיירה שנטה למות, ונתקבלה נדבתה ולכן לא מתה בת שבעים.

דמות זו של הפיה הטובה שבאגדות־הילדים, הנותנת־חיים ומחזקת־חיים, קיימת רק בחלומות ובהזיות. יתכן, שלימים לא התאימה לאותו עולם ריאליסטי שהקימה דבורה בארון בסיפוריה. גם מיבנה הסיפור וחוליותיו הרופפות, סייעו, אולי, להחלטתה להשאירו מחוץ לכינוס.

הנוסח היידי, שפורסם זמן קצר לאחר הנוסח העברי, אינו שונה בתפיסתו ובהדגשותיו מן הנוסח העברי, אם כי פה ושם יש שינויים קלים בעיצוב הפרטים²⁷⁹.

בניגוד לאווירה האגדית והפלאית הנסוכה על הסיפור ‘הסבתא הניה’ שלטת בסיפור ‘הקפות’ אווירה מקאברית, מדכאה ומאיימת. צבעיו עזים וניכר רצון לזעזע ולהפחיד ללא ריסון ואיפוק. הסיפור ממחיש את התפיסה היסודית של ‘תגבורת יצר־החיים וחמדתם לנוכח פני המוות’²⁸⁰ המאפיינת את סיפורי ג' שופמן בדרך של העצמה קריקטורית־גרוטסקית. הקירבה לסיפורי שופמן ניכרת גם בהתרכזות בתיאורי העיניים של האנשים:

“מתוך העינים מחוסרות הריסים הבהירו חלבונות מוגלאיות־כהות, בבות קמות־זכוכיות.”

ואצל שופמן:

“אחוזי שינה, לא מרוחצים, עם עיניים מלאות מוגלה” (‘תלוי’, 1906).

הזקנים אוכלים ‘מתוך מתינות מיוחדת’ את ארוחת הערב, ולועסים בהקפדה יתרה את הבשר, כשחברם גוסס בחדר הסמוך. הם יושבים מסביב למיטתו ומתבוננים בו מתוך הכרה שאת תהליך קיצם הקרב הם רואים:

“דומם, כצלי הצללים, ישבו עשרות של גופים כפופים־צנומים בחַלַטים ארוכים שחורים ומצנפות עגולות, ישבו וסקרו בגוף היבש המזדעזע מתוך העויות של גסיסה.”

שיא המתח בין החיים לבין המוות הוא בתיאור הריקוד המשולהב של הזקנים מסביב למיטתו של חברם ביום שמחת־תורה. דבורה בארון עשתה כאן שימוש במוטיב הידוע מן הפולקלור הכללי והיהודי של ‘מחול המתים’, תוך שהיא מסגלת אותו לדרך החשיבה שלה, מממשת את הפסוק: ‘עני חשוב כמת’ ומטילה בו שינוי: הריקוד בא להוכיח לרוקדים שהם עדיין חיים. מובלט הניגוד בין הזקנים הדומים ל’שלדים חיים' לבין הפסוקים שהם משמיעים: ‘אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא'; ‘שישו ושמחו בשמחת תורה’. ניגוד זה מבליט את המורא הגדול שבו הם שרויים לנוכח קיצם המתקרב, אבל גם את כוחו העז של יצר־החיים. ריקוד ‘שלדים־חיים’ זה הוא התמצית האחרונה שהם מצליחים לסחוט מעצמם והוא מזעזע בתיאוריו הנאטוראליסטיים:

"כלבנה זכה בין קרעי עבים מעוכים ומפולשים, כתִנוק בין גדולים, ככה הִבהיר עכשיו ספר־התורה עם עטיפתו הכחלחלה־מבהיקה ועם פעמוניו המֻזהבים, המתקשקשים בין חבורת הגופים העטופים שחורים, ההולכים וטופפים, הולכים ומקיפים את מטת הגוסס. זקופות־קפואות היו הידים, פעורים־רירים הפיות, כמושים מעוכים הפנים, מתוך העינים מחוסרות הריסים הבהירו חלבונות מוגלאיות־כהות, בבות קמות־זכוכיות, ושערות בודדות־שלגות התנפנפו בתוך האויר והתנפנפו.

שתי שלהבותיהם של הנרות הבהבו כבר מתוך גסיסה, הצללים שעל גבי הכתלים הלכו והתלכדו, הלכו וכבשו את חללו של החדר, ובתוך חצי־אֹפל זה נראית היתה כל כנופית הגופים כגל גדול של שלדים חיים, עצמות־מתנועעות, שערות לבנות, העטופים ומכורבלים פה ושם בסחבות וסמרטוטים, שהשאירה אחריה איזו חיה אכזריה לאחר שדרסה ומצצה את דמם של אלה, מי שהיו לפנים אנשים."

ההקבלה בין אור הנרות ההולך ודועך והחשכה המשתלטת על המקום, לבין קיצם הקרוב של הזקנים, ידועה מן הסיפורים הראשונים (‘פירודים’; ‘בלי קידוש’; בתוך החשכה'), כשם שחוזרים ומופיעים בו גם החרקים וחיות־הבית השונות (חתול, עכבר, תרנגולת, זבובים, צרצר). בעלי־חיים אלה המלווים את סיפוריה, עדים להתרחשות האנושית ומבליטים את האדישות של העולם (‘בלי קידוש’; ‘בתוך החשכה’; ‘התפרץ’). לעומת מוטיבים חוזרים אלה, מופיע כאן לראשונה הדימוי של ‘האדם – עץ־השדה’, שעתיד להיות אחד מציורי־היסוד בסיפוריה, שאותו פיתחה כמעט בכל הגיוונים האפשריים.

הזקנים השומעים על חברם הגוסס מגיבים ב’תסיסה', מִלה שנבחרה בגלל צלילה הקרוב למִלה ‘גסיסה’, ובה בשעה מיטיבה להמחיש את המהות המיוחדת של הקולות והתחושות שלהם:

“תסיסה כגון זו נרגשת בין עלי־עץ צהובים־יבשים, כשאחד מהם, נשור על יד הרוח, מרפרף רגע ביניהם, מסתלק ונשמט.”

משעה שנבחרה תמונת־יסוד זו – האדם־עץ־השדה – היא גררה בעקבותיה בהכרח את שינוי היחס אל המוות, יחס שהסתמן כבר קודם (‘האוצר’). שוב לא היה מקום למוות אכזרי, מפחיד, מאיים ודוחה, כמו בסיפור ‘הקפות’, אלא למוות מפויס ומנוחם כמו בסיפור ‘משפחה’. ויתכן שסיפור זה נפסל לכינוס, לא רק בגלל אווירת האימה הישירה המוקרנת מתוכו, אלא גם בגלל השינוי שהתחייב מדימוי זה ביחס החדש אל המוות.

ההשוואה בין הופעתו של הדימוי בסיפור ‘משפחה’ לבין ‘הקפות’ ממחישה הבדל יסודי זה, כשבשני התיאורים, עומדים האנשים סביב מיטתו של גוסס:

"בערב יום־הכיפורים התחזק עוד החולה ועמד על רגליו כדי לברכה. הוא פרש את ידיו משורגות הגידים, אשר העור צפד עליהן כקליפה על העץ היבש, וככה גם עמד עליה כעץ בשלכתו: [ – – – ]

אחרי החגים מת האיש והובא לקברות אבותיו [ – – – ] מן הצד, הזדקרו הציוּנים על קברי התינוקות, אשר מתו בלא עת, והנשים הגדולות נשאו עליהם קול נהי מתוך ספוק כפים, שנשמע כעין משק של כנפים בין האילנות. כבר קרבו ימי החורף לבוא, והעלים, נטולי חיוּת, נפלו ממעל על האנשים קלים כנוצות" (‘פרשיות’, עמ' 14–15).

אמנם הסיטואציה, בשני הסיפורים שונה: ב’הקפות' ניגוד בין התאריך (שמחת־תורה) לבין המוות; ב’משפחה' הקבלה בין התאריך (יום הכיפורים) לבין המוות; בראשון – המוות הוא בין זרים, בשני – בחיק המשפחה; בראשון – הזקן הוא אנונימי, בשני – מי שהשלים את מעגל חייו וזכה להמשך. אבל מעבר להבדלים אלה, התפיסה היסודית בדבר המוות השתנתה. היחס למוות בסיפור ‘משפחה’ ובאחרים מסוגו הוא כאל חלק מן המעגל הביולוגי של הקיום האנושי. הוא בלתי־נמנע, ואם השלים האדם את מעגל חייו, יש לקבלו בשלווה ולהשלים עמו. זכר המת יוסיף לחיות בקרב בניו־ממשיכיו הנקראים על שמו. אין זלזול בצער האישי, אך יש לתפסו בהקשר רחב יותר, כחלק מן המחזוריות הקבועה של החיים.

אווירה דומה של מועקה וקדרות שלטת גם ב‘דַיָר (מסיפורי פונדקית)’. הוא מסופר בגוף ראשון מפי פונדקית העדה למעשה־התאבדות המתרחש בחדר שהשכירה בביתה. שלא בהתאם לטיפוס השכיח בספרות של דמות הפונדקית האטומה, הדואגת אך ורק לשמו הטוב של ביתה, לבה גס בדייריה וכל מעייניה אך בשכר־הדירה, הפעם זוהי אשה רגישה, רחמניה ואנושית. אותו דו־שיח הכרחי שבין שוכר למשכיר, ונסיונה המגושם למנוע את התאבדותו בתירוץ ‘בעל־ביתי טיפוסי’ גורם לה יסורי חרטה, שמא התאכזרה יתר על המידה אל מי שהוא נואש ומיואש וזקוק להשתתפות אנושית במעשיו. הדייר המסתורי, שגם את שמו אינה יודעת, לא רק שמעורר את סקרנותה אלא דומה שהיא אף מתאהבת בו ספק אהבת אשה לגבר ספק אהבת אם לבן:

"ואז גחנתי אל חורו של המנעול ונסתכלתי:

כשידיו פרושות למרום, בפנים הפוכים אל הכותל וכבושים בו, עמד בקרן זוית וגופו הענקי – מזדעזע, מפרפר…

היבב שם בחשאי ואבריו פרכסו מתוך התיפחות – ואולי חלחלו ונתעותו סתם עורקיו בתוך בשרו מתוך איזה כאב פנימי?

קולו לא נשמע.

ואז נתכוץ הלב בתוך חזי ודעתי נבלגה בתוך המֹח!

–– מה אתו? מה הוא ומי? מה ממרר את חייו?

ורצון כביר אחד תקפני:

להכנס אל תוך חדרו, לגשת אליו, ליטול את ראשו הגדול בשתי ידי, לאמצו אל לבי וללטף את פניו, את שערותיו, את גופו הענקי:

– ש – ש – ש – ש… ואני הריני מרחמת אותך… ואני הריני מרחמת אותך…"

הסיפור כתוב מנקודת מבט מאוחרת, שבה משחזרת המספרת, לאחר ההתאבדות, את הזכרונות שנשארו לה מדיירה, מן הרגע שבו פגשה אותו ועד לרגע שבו נתגלתה גופתו התלויה על חבל, ונקרא מכתבו האחרון על ידי השוטר באזני ההמון הסקרן והלועג. הסיפור פותח בתמונת האיש התלוי ומסיים בה, ומסגרת זו מקנה לו את אווירת האימה והקדרות. המכתב מגלה שהסיבה להתאבדותו היא אהבה נכזבת, ומוּחרף הניגוד בין המִלים הלוהטות הכתובות בו, לבין הקהל הסקרני המקשיב להן. האדישות האנושית ליסורי הזולת הבאה לידי ביטוי במעמד זה, מצילה את הסיפור מגלישה לסנטימנטליות יתרה.

הסיפור מצליח ליצור אווירה מסתורית, והרגשה שמשהו נורא עומד להתרחש, באמצעות הפונדקית המציצה מבעד לחור המנעול ומדמיינת את ההתאבדות עוד לפני שהתרחשה בפועל. הדייר שנשאר אנונימי, הוא ‘סתם אדם’ שלאחר שהאהבה חדלה לחמם את נשמתו, קפא, מאס בחייו והשליך אותם לרגליה של אהובתו, שלא היה לה מושג על מעשיו ומחשבותיו.

התאבדות שלא יצאה אל הפועל, נזכרה כבר בסיפור המוקדם ‘בסקירה אחת’ ומאז חזר הנושא והופיע פעמים אחדות, בדרך כלל בגלל אהבה נכזבת. בולט הקשר עם סיפורו של ג' שופמן ‘תלוי’ (1906) שגם בו התאבדותו של אדם היא נושא לסקרנותם של ההמונים המשועממים²⁸¹, וגם בו השוטר הוא נציגם. בשני הסיפורים תופס החבל מקום נכבד ובשניהם מופיעה דמות המזדהה עם המתאבד, מבלי שהכירה אותו קודם. וכן ניכרת זיקה לסיפורו של ברנר ‘לא כלום’ (תרס"ז), שגם בו יש תפקיד לבעלת־הבית של המתאבד. אבל אותי המפתיע מכל הוא הדמיון בין תיאור זה של האדם הבא עם כנורו לשכור חדר ליום אחד על מנת להתאבד בו, ובעלת־הבית החושדת בכוונותיו לבין תיאורו של יהושע סובול, עשרות שנים מאוחר יותר במחזהו ‘נפש יהודי’ (1984) המתאר את יומו האחרון של אוטו ויינינגר במסיבות ובאווירה דומות. דומה שכורח־המוטיב מכתיב זיקה וקירבה ללא צורך בהשפעה ובמגע ישירים.

‘הניך’ הוא הסיפור הראשון שכונס, בשינויי נוסח רבים בקובץ הסיפורים הראשון (תרפ"ז) ולאחר מכן בשינויים קלים ב’פרשיות' (תשי"א)²⁸². ההבדלים בין נוסח א' לב' נקבעו על ידי השינוי המהותי שהוטל בסיומיהם, שהשפיעו על הכיוון והמגמה של שאר השינויים: מסיפור אגדי לסיפור חברתי.

במרכז הסיפור עומדת דמותו של הניך, חייט יהודי צעיר בעל־מום, המתאהב בהנדזה, נערה תופרת, גויה. קירבת־הלבבות ביניהם המושגת לרגע, והמתוגברת על ידי הצלילים המשותפים של שמותיהם, אין לה סיכוי להחזיק מעמד, שכן המרחק ביניהם רב מדי. גם אם היו יכולים להתגבר, בכוח האהבה, על ההבדל שבין גיבן לבין נערה בריאה, הרי אי אפשר היה להתגבר על המרחק שבין יהודי לגויה, כשברקע מופיע ‘המתחרה’ בדמותו של חייל משוחרר, גוי, רווק, חזק, יפה ובריא. בני הזוג ‘לרגע’ מחליפים ביניהם מתנות: טבעת היוצרת אשליה של אירוסין, שנותן הניך להנדזה, ואולר, היוצר אשליה של כוח, שהיא נותנת לו. אבל הוא משתמש באולר, לא כדי להילחם בעולם ולהתגונן בפני מעליביו, אלא כדי להיכנע ולשים קץ לחייו, בשעה שנודע לו על קשריה עם הגוי.

בנוסח המוקדם, יש בסיום משהו נאיבי־מוסרני, ונוצרת מעין תמונת עולם המתנהל לפי החוקים של שכר ועונש. חיזוריו של יֶפים, הגוי, נעשו כנגד רצונה של הנערה, ובמבט לאחור מתברר שבזמנו החזירה לו את מתנותיו. היא נשארת נאמנה לזכרו של הניך ומזדקנת ברווקותה. על אצבעה נוצצת טבעתו ובשערה נזרק צבע הכסף של השיבה. לפי נוסח זה, מותו של הניך, חסר־הבטחון, היה פזיז וחסר־טעם, כיוון שלא העריך נכונה את עצמת רגשותיה אליו והלך שולל אחר הרכילות המקומית. היא נשארת הדמות הרומנטית, שומרת־האמונים, השקודה על מלאכת התפירה לעד.

בנוסחים המאוחרים הסיום הוא פתוח ומשאיר את גורלה לדמיונו של הקורא. הנדזה ספק נענית ספק דוחה את חיזוריו של יפים, תוך ריבוי רמזים לכך, שבנסיון להעלות לנגד עיניה את דמותו של הניך, באמצעות השאלה על אחותו הגיבנת של המחזר הגוי, ובאמצעות תמונת סרט המשי העולה בדמיונה, גובר כוחו של יפים, והיא נענית לו. התמונה האחרונה אינה כעבור שנים, כמו בנוסח הראשון, אלא למחרת, כשהיא עומדת עמידה בלתי־צנועה ואף מופקרת במעט ומתרחצת ליד הבאר, כשטבעת הכסף ‘בפה בין שיניה’ ומבטאת את יחסה אליה כאל רכוש, ללא זיקה נפשית הדוקה. עצם העובדה שהסירה את הטבעת מעל אצבעה, היא בניגוד להרגשתו הקודמת של הניך שראה אותה ‘כבשר מבשרה’. את הצער על מותו מבטאת אמו, שנשארה לבדה בעולם. בתמונת־הסיום מופיע בעל־הבית, חייט, שאינו מוצא לו מנוחה, הוא תועה שיכור ברחובות, שוכח את מותו של הניך ומתנהג כאילו היה עדיין בחיים. הפסוק המתנגן בפיו, מבטא את ההתרסה כנגד סידרו־של־עולם, המאפיינת כה רבים מן הסיפורים המכונסים: ‘כי הנה כחומר ביד היוצר’.

באמצעות השינוי שהוטל בסיום, נשתנה כיוונו של הסיפור, מסיפור של ‘שבועת־אמונים’ שבמרכזו דמות נערה יוצאת־דופן, אגדית, לסיפור של אהבה־נכזבת חסרת־סיכוי מלכתחילה, שבמרכזה דמות עלובה ומקופחת המעוצבת בכלים פסיכולוגיים־חברתיים, התואמת את גלריית הדמויות הקבועות בסיפורים המכונסים. בעוד שהסיום בנוסח הראשון יוצר מעין פורקן אצל הקורא, על שכרה, ולו גם הטראגי, של אהבת־אמת, שבכוחה לגבור על הניגודים ברוח האגדה, הרי הנוסח השני, הוא ריאליסטי־חברתי. את חוסר־ההשלמה הרגעי עם מותו מבטא החייט השיכור, ובכך מודגש עוד יותר חוסר־האונים של החלש והמקופח, שאינו מסוגל להאבק על אשרו ועל מקומו בעולם.

כאמור, שינוי כיוונו של הסיפור מסיפור אגדי לסיפור חברתי, באמצעות הסיום, השפיע גם על יתר השינויים המרובים שהוטלו בין נוסח א' לב‘. כך, למשל, כדי להגדיל את הקירבה בין הנדזה לבין הניך היא מתוארת בנוסח הראשון כ’פעוטת גוף’ ואילו בנוסח השני, המגדיל את המרחק ביניהם, אין כל תיאור חיצוני שלה, והוא נשאר פתוח לדמיונו של הקורא. כך, למשל, בנוסח הראשון, האגדי, מילות הניגון בפיו של הניך, הן רומנטיות, וכך נשארו גם בנוסח השני, ואילו בנוסח השלישי, הוחלפו לחרוזים מרים ועצובים המנבאים את העתיד להתרחש.

קיימים גם שינויים הנובעים מן התפיסה האמנותית הבשלה יותר של המספרת ברוח של איפוק, צמצום ומניעת חזרות. כגון, בפתיחה, המתארת בנוסח א' בפרטי פרטים את צורתו החיצונית של הניך ואת התעללותם של הילדים בו מגיל צעיר; ואילו בנוסח ב' נשמט לגמרי פירוט זה, והוא פותח במצבו של הניך בהווה כאדם מבוגר ומשמיט את עברו כילד מסכן.

השינויים המרובים בין הנוסחים מדגימים היטב את אחד ההבדלים הבולטים בין הסיפורים המוקדמים למכונסים. מרגע שמצאה גרעין סיפורי ממשי, חזרה וכתבה אותו מחדש, מתוך תפיסת עולם מהותית שונה, שלפיה גובר כוחו של היסוד הריאליסטי־חברתי הבוטה והמתריס, על הנופך האגדי, הרומנטי והמפייס.

הנוסח היידי של סיפור זה, מקביל לנוסח הראשון, שקדם לו בחדשים אחדים. חלו בו שינויים שאינם מהותיים, פרי המעבר מלשון ללשון. כך, למשל, השיר שמזמר הניך בשעת התפירה, כשהנדזה יושבת למולו, שדבורה בארון הירבתה להתלבט בו במעבר מנוסח לנוסח, נשאר ברוח רומנטית (כמו בנוסח הראשון) אבל מילותיו שונו: ‘שעהן ביסטו, מיין מיידעלע,/ קיילעכדיג, ווי א קניידעלע/ אי, אי־י־אי־אי־אי…’ [הנך יפה, ילדתי, עגלגלת ככופתא, אי, אי־י־אי־אי־אי].

‘ז’וז’יק’ הוא נסיון לסיפור מיתולוגי בגוון ארוטי, שבמאבק איתני־הטבע שבו לוקחים חלק גם יהודים ונוצרים. ניכרת בסיפור זה השפעת סיפורו המיתי של ברדיצ’בסקי ‘את קרבני’ (1907). בשניהם הגיבור המרכזי הוא הנהר המיתולוגי. אבל שלא כמו בסיפורו של מי“ב שבו הנהר נרגע רק לאחר שהוא תובע ומשיג את קרבנו השנתי, בסיפורה של דבורה בארון זהו נהר יהודי מבויית ומשפחתי, שעל אף ההתעללות בו ונסיונו הקצר להתנקם, הרי הוא חוזר אל ההרמוניה, הפיוס והרגשת הנחת. בעוד שאצל מי”ב זהו נהר גויי והיהודים אינם נזכרים בו כלל, הרי אצל דבורה בארון המאבק על הנהר הוא מאבק בין יהודים לנוצרים.

הנהר מתואר בשלוש עונות: קיץ, חורף, אביב, כששתי העונות הנוחות ‘שייכות’ ליהודים, והאמצעית –לגויים. היהודים חיים עמו בהרמוניה מלאה, עליו פרנסתם וממנו הנאתם ואילו הגויים פוצעים ומחללים אותו ואף מבצעים בו אונס. בהתאם לכך מחולק הסיפור לשלושה חלקים, כשכל חלק מקביל לאחת מעונות השנה. הוא פותח ביחסים האידיליים שבין הנהר ליהודים בקיץ, ומסיים באותה רוח, כשהחלק האמצעי – חלק החורף והגויים – פוגם באופן זמני בהרמוניה זו.

זהו סיפור בעל גוון ארוטי מובהק, שכן היחסים בין הנהר ליהודים, לגויים ולאיתני־הטבע האחרים (השמש, רוח־האביב) מתוארים כיחסים בין המינים. אבל אין עקביות בתפקיד שאותו ממלא הנהר בשלושת הפרקים. בפרק הראשון, יותר משהיחסים בין הנהר לבין היהודים הם יחסי אב ובנים, הרי הם יחסי אם וילדיה. הלשון היא אמנם לשון זכר, כמתחייב מכללי הדקדוק, אבל התיאורים הולמים יותר יחסי אם וילדיה, כפי שאכן נרמז בסופו של פרק זה:

“ככה סוקרת אם־אוהבת בבנה־פעוטה, בשעה שזה האחרון מתקין את עצמו לקבל עליו את עולו של ה’חדר'.”

הנהר הוא המפרנס, המוליד, המכפר, המהנה, המפייס, המטהר את היהודים שעל גדתו, הגדולים והקטנים, הגברים והנשים. הוא האב והאם גם יחד.

בפרק השני, פרק החורף, מתוארים יחסי הנוצרים עם הנהר, שדימויו לאשה הוא הבולט. שוב אין המדובר ביחסים הרמוניים בתוך המשפחה אלא במתח שבין המינים. במאבק זה הנהר הוא הנערה־הבתולה, והגויים הם הגבר־הזכר המבקיע את בתוליה בכוח ורומס את כבודה. הפעם הנהר קר, קפוא, מכוסה בשכבת קרח, מעורפל, סגור וחתום. הגויים בוקעים אותו בקרדום כשהצלב בידם, טובלים בתוכו ושואבים ממנו מים. זהו תיאור של אונס, חילול והשפלה:

“ז’וז’יק בשעת קלקלתו… שלגו דרוס, כפורו הרוס, פה ושם מתגוללים גלדי קרח ובתוך ה’צלב' הגדול זורמים המים ודוקרים את העין בברקם המשונה.”

היהודים המתבוננים במחזה מתפללים שיחזור להיות ‘בתול’:

“יהי רצון וקרם עליו קרום ונתכסה בשלג, ונתכסה רק במהרה, רק במהרה…”

בפרק השלישי, פרק האביב, מתחזק תפקידו של הנהר כגבר, אם כי גם כאן הוא מלווה בשרידים של תפקידו כאשה. הפעם הוא מקיים יחסי חתן־כלה עם השמש, שתפקידה ככלה הוא הבולט, אבל בעת ובעונה אחת, יש בה גם משהו מן הגבר, בקרניה החודרות אל שכבת הקרח של הנהר ובוקעות אותה. הדימוי המרכזי הפעם הוא של יחסים מרצון, מתוך אהבה, בין השמש והנהר. בשעה שמתקיימים יחסי חיזור אלה, עולה הנהר על גדותיו והתושבים צריכים לפנות את בתיהם, כאילו מבקש הנהר להרחיקם מן הזירה, כדי לתת לו להתיחד ללילה אחד, ללילה הראשון עם אהובתו, ורק לאחר מכן, יכולים דרי־השפלה לחזור לבתיהם. עם שובם הם בודקים את עומקו, אולי כשם שבודקים את הסדין לאחר ליל הכלולות. ההכנות לחג הפסח, הן גם מעין הכנות לחגיגת הנישואים של הנהר. לאחר שנשלמו, חוזר הנהר למצבו ההתחלתי, ולתפקידו כאב וכאם של היהודים הגרים על שפתו. אלא שכעת גם הנהר ‘מצא את זיווגו’ והשמש המטיילת בתוך השמים העמוקים כמו בתוך הנהר העמוק, ‘רעננה ומאושרת’ ככלה המחייכת למשמע שמו של חתנה. מעמקיו של הנהר, הנזכרים כפשוטם בפתיחת הסיפור, קיבלו משמעות אירוטית עם סיומו. התנועה שבו – מהרמוניה שבין הורים לבניהם, לדיסהרמוניה בתמונת האונס של הגבר את הנערה הבתולה, ועד לסיום ההרמוני שבין חתן לכלה החוזרים להיות הורים – מבטאת, אולי שלא כמקובל בספרות העברית, דווקא את ההרמוניה שבין היהודים לנהר, בניגוד לדיסהרמוניה שבינו לבין הגויים.

יתכן, שהארוטיות החריפה שבסיפור, כמו גם אי־העקביות בין תפקידו של הנהר כגבר או כאשה, הם שפסלו את הסיפור מן הבחינה האמנותית, אבל יתכן גם שסיפור אידילי מסוג זה על ‘נהר יהודי’ שוב לא התאים לעולם הסיפורים המכונסים בעל ההנמקות הריאליסטיות־חברתיות־פסיכולוגיות. ‘ז’וז’יק’, נשאר נסיון בודד, שלא היה לו המשך, לסיפור־מיתי, אבל הוא היה שלב בכיוון התגבשותה של התפיסה המחזורית־המיתית, כגון בסיפור ‘רשע’ (תרצ"ג) שבו נאבקים הטוב והרע באמצעות נציגיהם בעולם.

ו. סיפורי התלושים    🔗

הווי חייהם של ‘האקסטרנים’ זכה לתיאור נרחב בספרות העברית, וכמעט כל הסופרים בני־הדור הנציחו אותו ביצירתם, עד שנעשה לסוג ספרותי עצמאי בעל סימני־היכר מובהקים: ‘ספרות התלושים’. דבורה בארון, כסופרי ישראל האחרים, חזתה חיים אלה מבשרה, בתקופה שבה התקינה עצמה להיכנס לגימנסיה, למדה בה ושימשה כמורת־בית. לפיכך, יכלה לתאר את חייהם של ‘אקסטרנים’ אלה מבפנים, כמי שנהירים לו שבילי צערם, יסוריהם וכאבם. הנושא העסיק אותה והיא חזרה אליו כמה פעמים במשך שנים אחדות, אבל לאחר התלבטויות משכה ידיה ממנו ובסיפוריה המכונסים לא נותרו אלא שרידים מעטים במסגרת הסיפורית החיצונית של כמה מסיפורי־העיירה. במסגרת זו, המספרת היא שעזבה את העיירה ללימודים בעיר הגדולה, והיא שחזרה אליה מקץ שנים, אך הסיפור המרכזי, שאמנם מסופר מנקודת ראותה, אינו עוסק בה ובשיבתה, אלא באנשים ובמעשים בעיירה (‘בר־אווז’; ‘תורכים’; ‘אמריקה’). ואילו בסיפורי ‘התלושים’ המובהקים, עומדת במרכז דמותו של ‘תלוש’ והעלילה מתרכזת בו ובגורלו²⁸³.

שלושת סיפורי ה’תלושים' שכתבה דבורה בארון, קשורים ביניהם קשר אמיץ וכל אחד מהם הוא פיתוחו והרחבתו של קודמו: ‘בחינות (קטעים מכתבי איקסטירן)’ (תר"ע); ‘שוקולד’ (תרע"ב) ו’קצו של סנדר זיו' (תרע"ט). המשותף להם הוא דמותו של סנדר זיו, הווית האקסטרן ופרטים אחדים שיש בהם קירבה לביוגראפיה של המספרת.

רק הראשון נכתב לפני עלייתה, ובינו לבין השלישי עברו עשר שנים שהיו אינטנסיביות ביותר בחייה של המספרת. על אף הזמן ותהפוכות הגורל, המשיך הנושא להעסיקה, והיא התמודדה עמו באפנים שונים. בשלב מסויים אף נראה היה לה שהוואריאציה השלישית – ‘קצו של סנדר זיו’ – הצליחה, והיא כללה אותו ב’סיפורים' (תרפ"ז), אבל חזרה ופסלה אותו בכל ספריה האחרים. זה היה הסיפור היחיד שנפסל במעבר מספר לספר²⁸⁴.

קשה לדעת מדוע נפסלו סיפורים אלה. בכל אופן בפסילה זו ניתקה את עצמה עוד יותר מן המהלך הכללי של סופרי־ראשית־המאה, שדמות התלוש עמדה במרכז יצירתם.

את מצבם של חמשת הגיבורים בסיפור הראשון ‘בחינות’ מסמל משל, שלפיו הם נמצאים על־פרשת־דרכים, שבה הדרך הנאה והמתוקנת מוקפת רפש. על הגיבור לשלם את המחיר כדי להגיע אליה והוא שוקע בבוץ, מאבד את מאור־עיניו, תולש את שערות ראשו וכוחו תש. כיוון שאינו מסוגל לעמוד במחיר הכבד הנדרש ממנו, מציעים לו לחזור לאחוריו. הצעה שפירושה לשוב ולשקוע ברפש.

כדרכה של דבורה בארון, גם בסיפור זה הפסוק קדם לסיפור. בבסיסו מונחת המחשה קונקריטית לשאלה: ‘איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם?’ אלא שבסיפור אין תשובה, כיוון שאין דרך כזו. הסיפור מתאר אנשים־ללא־מוצא. הדרך המתוקנת חסומה בפניהם, כיוון שבה אורב לפתחם הכשלון, אבל גם הדרך חזרה היא בלתי־אפשרית, שכן היא חוזרת ומשקיעה אותם בבוץ, לאחר ששילמו, לשווא, את המחיר הכבד של הנסיון ללכת בה.

סיפור זה המבטא את אימת־הבחינות שאי אפשר להתגבר עליה, נעשה לסיפור המבטא את האימה של האדם בכלל להתמודד עם מבחני־החיים הצפויים לו. בחינות־הכניסה לגימנסיה הן בחינות־הכניסה ל’חיים', והכשלון הצפוי בהן, הוא כשלון ההתמודדות עם העולם. זהו גם סיפור התבוסה בנסיון ללכת בגדולות, וההכרח שבהשלמה עם יום־הקטנות המזוהה עם הנישואים ועם החנוונות. דברי בעלת־הבית שלה בת בוגרת ומכוערת, ושהיא מנסה בכל כוחה להשיא אותה מבטאים את הפילוסופיה של התבוסה: ‘בשנים הללו מוטב להיות חנוני מללכת בגדולות…’

במרכז הסיפור עומדת הבחירה בין לימודים לבין נישואים. הכשלון הצפוי בבחינות מוליך בהכרח לנישואים המתוארים כגרוע מכל: אשה מכוערת ודוחה, חמות בלתי־נסבלת, עתיד של חנווני. נקודת־האור היחידה: מאכלים טובים ודירה נאה. הגיבורים המתלבטים בין שתי האפשרויות הגרועות, מרגישים את עצמם לכודים. הבריחה משני העולמות – הרוחני והיום־יומי – נמצאת במוות וממומשת בסיפורי התלושים האחרים. ב’בחינות' שבמרכזו גיבור קולקטיבי מקובץ נרמזת האפשרות של המוות כמה פעמים בצורות שונות, ואילו בשני הסיפורים האחרים, ממשיכיו (‘שוקולד’; ‘קצו של סנדר זיו’) שגיבורם הוא דמות של יחיד, מוּצאת אפשרות זו מן הכוח אל הפועל.

ניכרת בסיפור ‘בחינות’ השפעת סיפורי־התלושים של ברדיצ’בסקי, שמתוארים בהם טיפוסי תלושים שונים, המתלבטים בין לימודיהם לבין נשיאת־אשה, ויש בו המשך לסיפורה ביידיש הראשון בסידרה ‘תמונות מהחיים’.

חמשת ‘הסטודנטים’ המתכוננים יחד לבחינות, ומחלקים את חדרם השכור באותו בית שבו בת בוגרת מצפה לחתן, שונים זה מזה אבל גם דומים זה לזה. המשותף הוא הפחד מפני הבחינות ותחושת הכשלון, בד בבד עם הרעב למזון, לאשה ולחיים נוחים.

על אף התיאור הקולקטיבי של האקסטרנים, ניכר המאמץ לאפיין כל אחד בקווי־ייחוד ובעיקר את המספר ואת סנדר זיו. המספר, שמנקודת ראותו מתוארים האחרים, מאפיין את עצמו במשפט החוזר: ' – וכי מה אכפת לי?…' הוא משווה את מצבו העלוב בהווה, בחדר הדל שאותו הוא מחלק עם חבריו, לעומת מה שצפוי לו אם יסכים להינשא לבת הבוגרת והמכוערת של בעלת־הבית. כנגד דמותה המרתיעה עומדת לנגד עיניו ‘עלמה עגומת הפנים ודקת הגו’ המצפה לשובו בלב חרד וגורלה תלוי בגורלו. כשלונו בבחינות הוא גם כשלונה, שכן היא עתידה להשאר ברווקותה מחוסר עתיד לשניהם. חוזרת ועולה השאלה הקבועה של חוסר־המוצא שהדהדה בספרות העברית בהשפעת הספרות הרוסית: ‘מה לעשות?’ הוא מאשים את הכל בכשלונו הצפוי, מרגיש שהוא טובע בביצה ואיש אינו חש לעזרתו.

סנדר זיו, בעל־התאוות, שנעשה בסיפורים האחרים לגיבור המרכזי, נמצא במצב נפשי קשה, והוא קרוב לנקודת־השבירה כהגדרתו: ‘שוב אינו יכול עוד’. הרעב לאוכל ולאשה המעסיק אותו, יחד עם חומר הבחינות, נדמה לו ‘כמחנה של מלאכי חבלה שחורים – פקעת שלמה של מחשבות עלוקות’. הוא מוכן לסגת ולחזור ולהיות מלמד בכפר במחיר של ארוחה הגונה, ומגלה שדעתו הולכת ונטרפת עליו.

שלושת האחרים, משורטטים בקצרה, על סמך מאפיינים מעטים בלבד מן ההווה והעבר. אצל ברוכזון, המבטא את ה’ריש' כרוסי גמור, ‘הלשון מתעקשת ואינה נשמעת למחשבה’. הוא עצבני, מר־נפש וחיוור ואין ספק שבמצבו זה לא יוכל להצליח בבחינות. הורביץ, המטפל באחרים, דואג למזונם ולנקיונם, לומד ומשנן מתוך הרגשה של תבוסה, למוד־כשלון מן השנה שעברה. הטיפול במגפו ‘שנסמרטט’, שהושפע, קרוב לוודאי, מסיפורו של שופמן ‘הערדל’, מעיד על מצבו ועל סופו.

החמישי, המכונה ‘בעל־הבלורית’, גם הוא למוד־כשלון מן העבר. הוא מגביר את אווירת התבוסה, בכך שהוא מספר על חברו שנכשל בבחינות והתאבד, ומפיץ שמועות על ההחלטה שהתקבלה להחמיר בבחינות עם האקסטרנים.

האווירה טעונת הפחד מפני הכשלון בבחינות, באה לידי ביטוי באמצעים מורכבים ומגוונים. אמנם הסיפור מסתיים בבוקר עם ההליכה לבחינות והעמידה הקאפקאית לפני בניין הגימנסיה הקודר והעויין, אבל הוא סותם מלכתחילה כל אפשרות של הצלחה בהן. בבוקר הבחינות, הכל מרגישים חסרי־אונים. שוער הגימנסיה המטאטא מבשר את הצפוי להם. הקור בחוץ ובגוף מייצג את קור־העולם. זיו הנפצע מתער הגילוח שבידו, מכין את התאבדותו הצפויה בסיפורים הבאים; ברוכזון מאבד את מגבעתו כביטוי לאיבוד עשתונותיו. זיו מאבד את השליטה על גופו ונבחן נוסף מוסיף חשש על חשש בספרו על מחלתו של בנו הקטן ועל פחדו להיכשל בגלל מיבטאו, שאינו ניתן לשינוי ולתיקון. בולט הניגוד בין תלמידי הגימנסיה מן־המניין, הצעירים והגמישים שאין מורא הבחינות עליהם, לבין האכסטרנים הצעירים־זקנים, החלשים־חולניים שאימת־הבחינות זהה אצלם לאימת־הקיום. לאווירה קודרת זו תורמים גם הפעמונים, שקול צלצולם התכוף והמונוטוני אינו מבשר טובות לאזניים יהודיות, והוא תמיד אות לפורענות קרובה. מודגשת התפיסה שאותם אקסטרנים לא רק שאינם שונים מחובשי־בית־המדרש, שנסו ממנו, אלא שהם עלובים מהם. הם לא יצאו אל ‘החיים’ ורק החליפו ‘ספר’ ב’ספר'; ‘העיניים – עיפות ומעוטרות עִגולים כחולים – ממצמצות בלי הרף, הפנים – פני קלף והשפתים יבשות’. הם לומדים על ביירון ולרמונטוב, כפי שלמדו על הוויות אביי ורבא, אבל הפעם מתוך זרות גמורה.

לתוך לימוד זה מתגנבות מחשבותיהם על הנשים, בדמותן הדמונית של בעלת־הבית ובתה, שהן ‘התהום השחורה’ הפתוחה לפניהם, ‘התהום כמו שהיא’, הפיתוי של העדפת חיי שעה מנוונים המציעים מאכלים טעימים, על שאיפות לעתיד, שממילא נועדו לכשלון. תיאורם כאנשים־צללים לאור המנורה־שאינה־מאירה, זהה לתיאורי ההולכים־למות האחרים בסיפורי דבורה בארון, כשסיבת־המוות איננה משנה: מחלה (‘פירודים’); זיקנה (‘הקפות’); או תחושת כשלון מוחלט (‘בחינות’).

אין אפשרות לממש אף אחד משני קטבים מנוגדים אלה, ולכן הם נמצאים דרך־קבע על סף השגעון, כשפתרון ההתאבדות קיים בתודעתם.

איפיונם הקולקטיבי המחוזק על ידי האקסטרנים האחרים הבאים ליום־הבחינות לעיר, משולב בתיאור ‘המתמידים’ בבית־המדרש וכולל גם את האביב וקרני־השמש המפתות את הלומדים בנוסח ‘המתמיד’ של ביאליק:

"בחורים רזים, השקועים ראשם ורובם בלמודם. מנורה קטנה מהבהבת שם, אין מכהית סוככת עליה, לפיכך היא זורקת אל התקרה צללים קלושים ומרוסקים – צללי אנשים, המזדעזעים ומפרכסים בכל אברי גופיהם:

– אי־אי־אי, אי־אי־אי.

קולות צרודים, ספוגים צער, יאוש, ומזדווגים הם כולם לנגון אחד, והנגון עצוב כל כך וקורע את הלב כל כך. רק היום נזדמנו אלו לכאן. בני כרכים ועיירות – בגדים שונים מלפפים את גופיהם, מבטאים שונים – על לשונם, ונגונם – כצליליו של מיתר יחיד – חרישי ונוקב את הנשמה:

– אי־אי־אי."

בנין הגימנסיה על חלונותיו הרבים מסמל את כל המפחיד והמאיים בעולם קר ואדיש זה, ודימויו כבית־סוהר ענקי. הוא מופיע בתחילת הסיפור ובסופו כמסגרת למסופר ובנוכחות עויינת הממחישה את חוסר הסיכוי להתקבל לתוכו:

“ולפני עומדת עתה הגימנסיה הזקופה, היהירה, עם קירותיה הקפואים, ועם כל שלש שורות חלונותיה הגדולים הענקים, תשעים וששה – כך מספרם בדיוק…”²⁸⁵

תחליף זמני למזון ולאשה נמצא בעישון, בהמשך לשימוש הקודם, שעשתה המספרת באמצעי ספרותי זה שהיה בו אז מן החידוש. הנוגעים בדבר מודעים לכך, ושרים שיר הלל ל’פפירוסה' המרגיעה:

“– פפירוסה זו הלא אין היא אלא שפופרת של ניר דק, ממולאה היא טבק – ואתה בֹּא וראֵה כמה מן הטוב היא משפיעה לך: אתה מגישה אל האש ומציתה ממנה, והרי היא מלטפת את פניך בעשנה ומהנה אותך בריחו הנעים. אתה נותנה אל תוך פיך ומוצץ – תוך־כדי־מציצה מתבדרים הרהוריך השחורים ומתמסמסים בתוך האויר – פ־י־י…”

הסיפור ‘בחינות’ הוא מן הסיפורים הבשלים של דבורה בארון בתקופה זו. אוירת האין־מוצא שבו מושגת באמצעים מאופקים ובלתי־ישירים, כשחומת־היאוש סוגרת על האנשים הלכודים בה. החוויה הביוגראפית ששוקעה בו, נתמזגה עם חווית־הדור. על אף ההעברה מדמות האשה לדמות הגבר, המרחיקה את הקשר האישי של הכותבת למסופר, נראה, שעדיין היה קשר זה חזק וחושפני מדי, וזאת היתה, כנראה, אחת הסיפור לגניזתו. (על סיבות משוערות נוספות, ראה בהמשך).

הקישור בין ‘בחינות’ לבין ‘שוקולד’ באמצעות דמותו של סנדר זיו, נעשה מיד בשורות הפתיחה:

"סנדר זיו הוא אותו הבחור, שדפק פעם באגרופו על²⁸⁶ שלחנם של חבריו הרוָקים, האכסטרנים, וקרא:

– אם אין אני עומד הפעם בבחינותי – הריני נושא אשה!"

קישור נוסף הוא בחזרה על השמועה, שהופרחה לחלל העולם בדבר הפקודה ש’יצאה מ“גבוה” להכשיל את האכסטרנים', ותיאור עליית־הגג הדלה ואפופת עשן הסיגריות שלהם.

סיפור זה מגלה, מה שנשאר פתוח בקודמו, אם כי צפוי: הכל נכשלו בבחינות אבל ‘אף אחד מהם לא אִבד את עצמו לדעת’.

סיפור זה חוזר וקובע את הנוסחה: הבחינות מול הנישואים. העמידה בבחינות מספקת את כרטיס הכניסה לעולם החופש והרוחניות ואילו הנישואים הם המבוי־הסתום, חוסר־הברירה ויום־הקטנות. הוא מוליך את גיבורו צעד אחד נוסף בדרך חייו: הנישואים שחשב שהם בהישג ידו, ותלויים ברצונו בלבד, נשמטים ממנו. לא רק שאין הוא יריב ראוי לשמו לחייל המחזר אחר בת בעלת־הבית, אלא שהיא אינה חשה בקיומו כלל. בסיפורים קודמים כבר הופיעו לא־פעם דמויותיהם של הגיבור העלוב המתחרה ללא סיכוי עם הגבר המוצא־חן בעיני הנערות. פעם המתחרה הוא ‘בעל־שפם’ (‘בבית־המשוגעים’); פעם הוא הקצב בעל־הגוף (‘לייזר־יסל’) ופעם הוא חייל יפה (‘הניך’) כמו בסיפור זה.

הסיפור עוקב אחר התהליך העובד על סנדר זיו לשלביו השונים: הרגשה שיש מוצא על אף הכשלון בבחינות; המשך הלימודים מתוך יאוש; ההתאהבות והשקט הנפשי שבעקבותיה; ההתפכחות מן האשליה והוויתור.

תיאורו האנטי־רומנטי של סנדר זיו מבטל מלכתחילה כל אפשרות של היענות נערה לחיזוריו:

“וסנדר זיו אז בחור כבן שלשים ומעלה. באמצע קדקדו קרחת – שערותיו נושרות בכל בוקר, וידים לו צנומות, וחזהו נופל ומעורר רחמים, וכולו פעוט, וזקנו קלוש, ועיניו כלות מיַחל לתעודה, לתעודת־בגרות.”

השוקולד שקנה והחזיק בכיסו, כדי לתת לנערה ובכך להביע בפניה את אהבתו, מבטא את האשליה שיש לו סיכוי אצלה. אותו שוקולד שהוא מציע לחברו להתכבד בו, ממחיש את המתיקות שחלפה, את ההתפכחות מן האשליה וההכרה: ‘כי לא על שוקולד הוא מדבר הפעם, אלא עד דבר גדול וכמוס, אשר ממנו תוצאות גם לחיים וגם למות’. ואכן, החוליה הבאה, ‘קצו של סנדר זיו’ מממשת את האפשרות של הקץ שנרמזה כאן.

שימוש באביזר זה של מתיקות, לתיאור המרירות הנפשית, מושפע, קרוב לוודאי, באופן ישיר מסיפורו של שופמן ‘גלידה’ (נוסח ראשון: ‘נופת קרח’, תרס"ט), וניכרת בו השפעתם הכוללת של סיפורי התלושים של סופרי־הדור ובעיקר של ברדיצ’בסקי²⁸⁷.

על אף השלמתו, כביכול, של הגיבור עם המציאות המרה, מפעיל הסיפור שורה של רמזים, המעידים על כשלונו הצפוי להמשיך ולחיות עם הרגשת התבוסה, ועל הקץ הקרוב. מימושם נדחה לחוליה השלישית בסידרה זו, שפורסמה מקץ שנים.

רמזים מסוג זה הם, למשל, השיחות על חוסר־הטעם שבחיים, תיאור חדרו החדש כקבר והברגים והמסמרים התקועים בו היפים לתלית גוף אדם עליהם, ובמיוחד הציטטה ממכתבה של האחות: ‘וכבר הגיע הזמן, שיקיץ הקץ’, המגיע בשלב ההתאהבות כשהאשליה העצמית היא בשיאה. סנדר זיו קורא את המכתב כבשורה וכאישור להרגשתו שהנה מגיע הקץ ליסוריו, אולם למעשה זהו רמז של אירוניה טראגית, לקורא, שאינו שותף לאשליה זו ויודע מהו טיבו האמיתי של קץ זה.

סיום הסיפור בהרגשת הקץ המתקרב, בשעה ש’צִלו על הקיר מתכוץ' וצלצול פעמוני הכנסיות מהדהד באוויר ומבשר רעות.

דבורה בארון ממשיכה ומפתחת כאן את הטכניקה של ההקבלה וההקבלה הניגודית, ומשכללת אותה שיכלול נוסף. בסיפורים המכונסים, תהיה זו אחד ממאפייניהם²⁸⁸ המובהקים ביותר. עקרון היסוד הוא שאותם פרטי מציאות נופית, המתגלים לעיני הגיבור כשהוא שרוי במצבי רוח שונים, אינם זהים. השינוי שחל בהם הוא המעיד על המתרחש בנפשו של הגיבור. כשרגש ההתאהבות ממלא אותו, הרחוב מלא אור, הומה אדם ובגן מטיילות אוֹמנות עם ילדים. משפגה אשליה זו ‘ובראותו את השממה הגדולה אשר בקרבו’ גם הנוף הוא שומם: ‘האילנות המדולדלים, העטופים לבנים’; ‘השקט הגדול, הנדמה כשקט בית־קברות’ והגן הוא ‘מקום שאין כמוהו לחלקלקוּת’. גם כאן מוצא הגיבור תחליף זמני ‘בפפירוסה דקה ומעוכה’ ו’עִגולי העשן שנשארו מאחוריו תעו זמן־מה בתוך האויר, נתמזמזו והיו כלא היו'.

תיאורים עקיפים אלה נעשו לאחד מסימני ההיכר המובהקים של סגנונה המאופק.

על אף סגולותיו האמנותיות הרבות גם סיפור זה לא נמצא ראוי לכינוס כקודמו. הקישור הגלוי ביניהם, נותן מקום להשערה, שמלכתחילה לא היתה להם עמידה עצמאית והיתה תכנית למזגם לסיפור רחב־יריעה, שבמרכזו דמותו המתפתחת של סנדר זיו, סטודנט, המתכונן לבחינות (‘בחינות’); נכשל, מטפח תיקוות לנישואים ומתאכזב (‘שוקולד’) ולבסוף שם קץ לחייו (‘קצו של סנדר זיו’). יתכן, שבגלל תכנית זו, שלא יצאה אל הפועל, נפסלו לכינוס בשלב ראשון שני הסיפורים הראשונים ובשלב השני גם הסיפור השלישי.

'קצו של סנדר זיו' הוא השלב האחרון בסידרה זו. גם הוא מתקשר לקודמו באמצעות החזרה על אחד הפרטים שסיפור הקודם, מרחיבו, מפתחו ומתקדם הלאה. פרט זה הוא מכתבה של האחות, שמודגש בו שהיא נשואה, והיא שואלת אותו הפעם במפורש: ‘מתי יבוא קץ לתלאותיו ולחיי הנדודים שלו בתוך הכרך’, בעוד שקודם היתה השאלה כללית וסתמית: ‘וכבר הגיע הזמן, שיקיץ הקץ’.

בסיומו של חלק זה ‘משחק’ זיו במִלת־המפתח ‘קץ’ ומגיע למסקנה חד־משמעית:

“שעל הקץ אשר כתבה לו אחותו אין מה לחשוב, שלוֹ, לסנדר זיו, אין בכלל לדבר או לחלום על איזה קץ שהוא, משום שכָּלו בשבילו, הוי כָּלו כל הקצין.”

בכך מקדים הסיפור את המאוחר ולקורא לא נותר אלא לראות כיצד יתממש קץ זה. המכתב מפרט את מצבו של סנדר זיו בעיר, כפי שתואר על ידי אחד הקרובים שפגש בו, ומכניס בכך את המימד האובייקטיבי לתיאור. בחלקו הראשון, מסכם הגיבור עצמו את מצבו, חוזר בכך בתמציתיות על ההתרחשות בסיפור ‘שוקולד’ ומחזק את הקשר ביניהם ואולי גם את ההשערה, ששני קודמיו היו צריכים להיבלע בתוכו. יש לזכור, שמרבית הקוראים לא זכרו אותם בשעה שקראו את ‘קצו של סנדר זיו’ בשל מרחק הזמן הרב שביניהם (עשר – שמונה שנים); המאורעות המסעירים שעברו על העולם בשנים אלו (מלחמת העולם הראשונה); והעובדה שנשארו בכתב־עת (‘העולם’).

המסקנה, בחלקו הראשון של הסיפור היא, שכשלונו של סנדר זיו, במגעיו עם בת האלמנה בעלת־הבית, איננו מאורע חד־פעמי, אלא הוא מסמל את החוקיות שביחסי גברים – נשים בכלל: לב כל ‘בנות האלמנה’ ה’צעירות ובהירות' נתון אך ורק ל’אנשי צבא גבהי קומה' המעשנים ‘סִגרות עבות’.

בסיפור נעשה הנסיון האחרון ליצור קשר עם העולם באמצעות האשה, אבל גם נסיון זה נכשל ספק בגלל גורמים חיצוניים (החייל המתחרה) ספק בגלל גורמים פנימיים (חוסר היכולת הטבוע בו לאהוב). בכך ניכרת השתייכותו של הסיפור לרוח־התקופה, שמספריה הבליטו את התלישות הטבועה באדם מלידה, כגורל, שמקורה אינו מחוצה לו אלא בתוכו ולכן אין לה תקנה. העמקת תחושת האין־מוצא כחוק ולא כמקרה פרטי, באה לידי ביטוי בתוספת דמויות, שגורלן והתלבטויותיהן מקבילות למהלך המרכזי והן מחזקות אותו.

הגיבור מתלבט בין שתי נשים, שהן כצפוי, שתי דמויות מנוגדות. רחל פיינברג, ‘זו הקודרת, הקרובה, החברה לצער, לשאלות חשבון מסובכות’ לעומת ‘האחרת’, חנה, בת־האלמנה, ‘הבהירה, שטופת האור, אבל הרחוקה’. רחל פיינברג היא מורה לחשבון, ולפניה שאלות חשבון מסובכות, אבל אינה יכולה לפנות אל סנדר חברה, שיעזור לה לפתרן. גם היא, כמותו, משלה את עצמה, שיש אפשרות של יצירת קשר נפשי עמו, אך שלא כמותו אין היא מסוגלת להתפכח מאשליה זו, ולהמשיך בחיים בלעדיו. היא בת־מינו של סנדר, הנמשך דווקא לניגודו, ולכן אין שום אפשרות שהקשר ביניהם יעלה יפה. עם מותו היא מרגישה את עצמה כאלמנתו, ומוצאת בכך מעין נחמה²⁸⁹. חנה ‘הבהירה’ אינה מעסיקה את עצמה בחשבונות מסובכים, היא נהנית מחייה, עסוקה בעצמה ונמשכת אל הגבר החזק והיפה. כלל לא ברור אם היא בכלל חשה בקיומו של סנדר. היא מבטאת את הקוטב השני של העולם העסוק בעצמו והאדיש לזולתו.

הסיפור מעמיד במרכזו את חוסר־האפשרות לחיות בעולם ללא אשליות. כל זמן שסנדר זיו מצליח לטפח בקרבו את האשליה שאי פעם יוכל להתקרב אל בת האלמנה, הוא מצליח להתקיים. משעה שאשליה זו מתנפצת, והוא נפגש פנים אל פנים במשעור צר, עם החייל המחזר אחר ‘אהובתו’, הוא נאלץ להתיצב מול המציאות, ללא אפשרות להתכחש לה. ברגע זה מתרחש מותו, ספק התאבדות ספק תאונה עצמית בגלל מעידה, או דחיפה:

“בנשאו את עיניו אל קבוצת הלִבנים, התכוץ סנדר ואמר לנטות הצדה, ומפני שלפניו לא נראה לו שום מעבר ודרך – צָעד צַעד אחד לאחור וצנח מעל ראש השפוע, בהתנפצו שם למטה אל הסלעים כאשר ינֻפץ החרס הנשבר.”

התיאור ממחיש את יכולתה הלשונית המיוחדת של המספרת לממש את המטאפורות השחוקות, ולהמחיש את מטבעות הלשון המקובלות. ‘ההתכווצות’ מקשרת את התיאור לסיומו של ‘שוקולד’.

תיאור מקומו הנידח בבית־הקברות, ללא ציון ומצבה, מחזק את הפירוש שבעיני הבריות היתה זו התאבדות.

כמו בסיפורים קודמים, כך גם כאן, מנסה הגיבור למצוא את פורקנו במחשבת־נקם ילדותית, על מלחמה שתפרוץ, שבה יהרגו אנשי־הצבא ובתוכם החייל ‘מתחרהו’ (‘לייזר־יסל’). הסיפור כולו רווי ציפיה אירונית לנס, מתוך ידיעה ברורה שהנס לא יבוא:

“האמנם מן הנמנע הוא שגם תקוותיו של חיל צעיר, חיל אשר גובה לו וגאון, אשר השפם שלו מגודל והאמונה בכוחות עצמו כבירה – האמנם מן הנמנע הוא שגם תקוותיו הוא תעלינה פעם ברוח, תתנדפנה וכָלו כאשר יכלה עשן הסיגריה?”

זהו סיפור המודע למלאכת הסיפור, וליחסים שבין ספרות ומציאות. במורכבות פאראדוכסאלית זו, המציאות עלולה להיפסל מלשמש חומר לספרות בטענה של זיוף־החיים:

“אלמלי [במובן אילו] ככה כתבנו, כי אז היו אומרים שמזיפים אנחנו את החיים, שרחוק הדבר מן המציאות ומן הריאליות וכולי, ושכל זה הוא למטה מכל בקורת.”

במשחק זה שבין ספרות ומציאות, סנדר זיו הוא גיבור ספרותי שנהפך לגיבור־מן־החיים, וחוזר ונעשה לגיבור ספרותי וחוזר חלילה. בשלב מסויים הוא גם חברו של סופר עברי, אבל לאחר מכן, הוא עצמו שואף להיות סופר, הסופר של עצמו, ולהשתמש בקורות חייו ‘כדי להזיל דמעות מעיני נערות, אשר לבותיהן קָשוּ בשבילו מני אבן’. גם מטרה זו מגלה, שגדול כוחה של הספרות מכוחה של המציאות, שכן הקריאה על המאורעות משפיעה על הלב יותר מאשר ההתרחשות עצמה. אבל גם דרך זו של הספרות־כתחליף־לחיים, סגורה בפניו, שכן ‘כשרון להביע את רגשותיו בכתב לא נִתן לו, לא’, ולכן, שלא כרחל פיינברג, חברתו לגורל ולאכזבה, אין הוא מסוגל להמשיך ולהתקיים משמתפוגגת האשליה ותחליפים אינם מצויים.

כוחו של הסיפור בכך, שבאמצעות הפרטים הקונקרטיים של פכי־החיים, מתקבלת המשמעות הנרחבת של אופן הקיום האנושי, שבמרכזו אדישותו של העולם ואומללותם של העלובים שבתוכו. באמצעות מימוש שיטתי ונרחב של מטאפורות ובמיוחד אלה הבנאליות והשחוקות, נוצרת ראייה רעננה וראשונית של המצבים האנושיים המקובלים והידועים. ניב כגון ‘כחרס הנשבר’ המבטא את מצבו של סנדר זיו, מקבל משמעות קונקרטית וחריפה, עם התרסקותו על גבי הסלעים; החשבונות שרחל פיינברג ‘המורה לחשבון’ מתלבטת בהם, מייצגים את חשבונו־של־עולם, ועצם קיומה מתואר ‘כשאלת חשבון קשה, ואשר פתרון רחק ממנה, אין’.

תיאור עולם האשליות שסנדר זיו נתון בתוכו, המתפוגג בהדרגה ומביאו להתיצב מול המציאות, מקביל לעונת־השנה ולתקופת הקיטנה המסתיימת, שגם היא מבטאת חיים זמניים, לא ריאליים, שעתידים להסתיים.

הסיפור מצליח ליצור איזון בין הבנאלי לבין החד־פעמי; בין הסנטימנטאלי לבין המאופק, כשסיפור המעשה הנדוש והשגרתי, מסופר בדרכי סיפור מעודנות ומורכבות.

הסיפור זהה ברמתו האמנותית הגבוהה לרמתם של הסיפורים המכונסים במיטבם, וזכה לשבחי הביקורת (ראה נספח). יתכן שפסלה אותו במחשבה שנייה, אם משום שחשף מה שחשבה לימים שהכיסוי נאה לו יותר, אם משום שרצתה לנתק את עצמה מן המהלך הכללי של הדור באמצעות סיפור סטודנטים־תלושים זה, ולהשאיר כמעט אך ורק את סיפורי העיירה והדור הקודם. בהשמטה זו, אולי, רצתה להבליט עוד יותר את עמידתה העצמאית והמיוחדת הא־היסטורית מעבר לזמן ולמקום.

ז. קיפוח ממותן ומאופק    🔗

האבל בבית על הולדתה של בת חמישית, הוא נושא הסיפור ‘אחות’. בני המשפחה עוצרים את נשימתם ומצפים לנס של הולדת בן, אבל הוא אינו מתרחש. הסיפור עוקב אחר תגובתם המאוכזבת, הכעוסה והעוינת של כל אחד מבני המשפחה: הסב, הדודה, האב והאם. רק תגובתה של האחות־המספרת שונה, שכן, היא מזדהה עם גורלה של הרכה הנולדת לתוך עולם עויין שאינו רוצה בה ורואֶה בלידתה בִּזיון ואסון. ילדה מספרת זו, עתידה להיות אחת הדמויות הקבועות בסיפורים המכונסים, שיסופרו מזווית־הראייה שלה.

הסיפור אינו שונה מסיפורי המחאה הנשיית הקודמים, ואולי רק סופו המרוכך משהו, מעיד על הכיוון העתיד להיות נחלתם של סיפורי ההמשך. נושא זה חוזר גם בסיפור ‘היום הראשון’, אלא שבו חל היפוך בדמותו של האב ובתגובתו. הסיפור המאוחר יצא מגדר אפיזודה משפחתית, והתרחב לכדי סיפור שיש בו כדי להפוך את המקרה הפרטי למקרה מייצג ולעשותו דגם לחיי האדם בעולם בכלל ובמיוחד לתפיסה שכל התחלה מטביעה חותמה על ההמשך.

במודל זה יש חשיבות מכרעת לעולם הילדוּת, וקבלת־הפנים הראשונה היא הקובעת את כיוון ההתפתחות בעתיד: לחיים של השלמה עם המציאות, או לחיים של אכזבה מתמדת.

ב’אחות' מגיב האב, יחד עם יתר בני המשפחה המאוכזבים, כדרך האבלים, ואילו ב’היום הראשון' הוא משלים עם המציאות, משרה אווירה טובה ומפויסת ומקבל את בתו במאור־פנים אבל גם ללא אשליות. תגובות אלה שהשתנו מן הקצה, באות לידי ביטוי באמצעות הניגון של האב המסיים את שני הסיפורים.

ב’אחות':

“מרחוק, מתוך חדר האכל מגיע אלי נגון חרישי ועצב ביותר – שם פורש עכשו האב לאיזו זוית ומתפלל תפלת ערבית. מבחוץ דרך חלונו של הקיטון מציץ כבר הערב – – –”

ב’היום הראשון':

“זמן רב התהלך עוד אבי אילך ואילך מעבר למחיצה, בזמרו בינו לבין עצמו ניגון ארעי, לא חשוב, כזה אשר יבוא להרגיע או ליַשן את מישהו, ושהוא רגיל ושגור בפי כל אב.”

הסב ב’אחות‘, אביה של האם, אשר גם הוא בעצמו אב לעשר בנות, הכמֵה בכל מאודו ל’הסרת החרפה’ מבתו וממשפחתו, הוא גם המבטא הקיצוני של הרגשת האסון עם הולדת בת נוספת:

“הזקן אף הוא נטל את מקלו הגדול ועזב את הבית בלי ברכת פרידה. כדפיקת הקברן על שער בית הקברות – כך רעדה בתוך הדממה נקישת מקלו ברצפת ביתנו. הוא לא בא שוב אלינו, הסבא, לא.”

ב’היום הראשון‘, הסבתא היא הממלאת תפקיד זה של אכזבה קשה מן התינוקת, וכרוכים בה גם ‘כל שנאת הדורות של חותנת בלה לכלתה הצעירה’, אבל גם היא מתרככת למראה תגובתו המפויסת של האב המשלים עם הולדת הבת. ב’אחות’ ההזדהות של האחות עם הולדת אחותה, אין בה יותר מאשר תגובה סנטימנטאלית על המציאות המקפחת את הנשים, אבל אינה יכולה לשנות דבר. ב’היום הראשון' ניתן בידי המקופחות גם איזה כוח, להמשיך ולהתמודד עם הצפוי להן בעולם שאינו מסביר להן פנים, והוא חורג מן המשמעות המשפחתית המצומצמת אל ההכללה הרחבה.

שני הסיפורים הם בעלי מיבנה זהה של הקבלה ניגודית. ב’אחות‘, בחלק הראשון – ציפיה לבן ובשני – אכזבה מהולדת בת חמישית; ב’היום הראשון’ להיפך: בראשון –אכזבה על הולדת בת; בשני – השלמה מפויסת עמה בעקבות תגובתו של האב.

בשני הסיפורים מופיעים אותם האביזרים עצמם, כדי להמחיש את השינוי שחל בהתיחסותם של האנשים להתרחשות. אותה המנורה פעם היא מאירה ופעם היא מאפילה; הקולות הם פעם שמחים ופעם מאיימים, וכך כל כלי הבית וחפציו. בסיפור המאוחר, הושמטו פרטים מעצימים ומגזימים. כך, למשל, הוחלף הסב שיש לו עשר בנות ב’אחות' עם החותנת, שיש לה כמה בנות וכמה נכדות; האפיזודה של האם המפילה את התינוקת מידיה ב’אחות' הושמטה לגמרי ב’היום הראשון'. אך דומה שעיקר ההבדל הוא בהכנסת אפיזודה זו של הולדת בת בלתי־רצויה, לתוך החוקיות הכוללת של העולם, ואפשרות של המשך־החיים מתוך פיוס והשלמה אבל ללא־אשליות.

מן הזעם ‘הפמיניסטי’ אל מקומה העלוב של האשה בחברה, נשאר תיאור עגום ומינורי על מלאכת הריקמה המעסיקה את האם שלה ‘הקדישה ימים ושנים מחייה’ ללא התרסה וביקורת ישירים, ואולי אפילו בתוספת שמץ של הערכה למלאכה זו. טון זה של תיאור, עתיד מעתה להיות אחד מסימני־ההיכר המובהקים של הסיפורים: מזיגה של התרסה והשלמה; ביקורת ופיוס.

‘על יד החלון’ הוא הסיפור השני שזכה לכינוס והאחרון שפורסם לפני עלייתה לארץ. זהו סיפורו של בעל נכה, שאשתו משרכת את דרכיה לנגד עיניו והוא אין־אונים למנוע זאת ממנה ומוצא נחמה פורתא בהעזתו של הכלב להתנפל על אחד הצעירים המסתובב בביתו. כלב זה מבצע מה שהוא עצמו משתוקק לעשות, אך אינו יכול. זוהי נקמה ילדותית, נקמת־החלש, המאפשרת לו להמשיך ולקיים חיי השפלה ועלבון אלה. כמותה הופיעו גם בסיפורים קודמים (‘לייזר־יסל’).

הסיפור צמוד לזווית־הראייה של זליג הנכה, הרואה את החיים המתרקמים בחוץ מבעד לחלון שהוא צמוד אליו, כיוון שאינו יכול לקחת חלק בהם. אבל אין הוא עד־ראייה בלתי־מעורב בלבד, אלא משתתף בעל כרחו. יש קשר בין הנעשה בבית הגביר השכן, לבין הנעשה בביתו שֶכן אשתו היא ‘פרוצה’ ‘ואת תאותו של “הגביר” היא ממלאה’²⁹⁰.

יש הבדלי נוסח בין הסיפור במתכונתו הראשונה לבין הנוסחים שכונסו ב’סיפורים' וב’פרשיות‘, אבל השינויים הם בעיקר סיגנוניים ולא מהותיים, וחלו במעבר מנוסח ‘שלכת’ לנוסח ‘סיפורים’. מגמתם הכוללת היא בכיוון של צימצום הביטוי, העדפת המרומז על הגלוי. את מקום האמירה הישירה תפס התיאור העקיף, או שהיא נשמטה כליל. כך, למשל, במקום תיאור היחסים בין ‘הגביר’ לבין אשת הנכה, המפרש כי ‘את תאותו של “הגביר” היא ממלאה’ נכתב בשני הנוסחים המאוחרים: ‘ואחרי הגביר היא נוהה’. בסיום הסיפור, בשעה שזליג הנכה מתרפק על הזכרון המהנה של הכלבלב האוזר עוז ומתנפל על הצעיר ההררי שביקר אצל אשתו, הוא מפליט קללה רוסית שאחריה באה הערת מסַפר: ' – כך מהלל הוא את הכלב במחשבתו. פניו המדולדלים עיפים הם וחִורים, אלא שבין שפמו ושפתיו מחלחל עכשיו החיוך’. סיומת זו נמחקה בשני הנוסחים המאוחרים, המסתיימים בקללה. ואולי השמטה זו היא ברוח העצה שיעץ בזמנו ברנר בדבר סיומו של ‘רוצח’.

זיווג־שאינו־מתאים בין אשה צעירה ומלאת־חיים לבין בעל זקן ונכה, הוא נושא שכיח למדי, והופיע גם בסיפורים הקודמים (‘לייזר־יסל’; ‘הניך’). נקודת־המבט של האשה הנגזר עליה לחיות במחיצתו של בעל כזה, אינה קיימת, ואין נסיון להבין לנפשה ולהצדיק את התנהגותה. יש כאן נקיטת עמדה חד־משמעית ‘לטובת’ החלש והמקופח, וכנגד החזק והתקיף, גם כש’חזק' זה הוא אשה. עם זאת, הסיפור איננו כתוב מתוך עמדה של ביקורת והאשמה אלא כמספר לפי תומו, כשהאצבע המאשימה, אם היא בכלל קיימת, מופנית כלפי סידרו־של־עולם, שיש בו בעלי־מום וחסרי־אונים מצד אחד ומן הצד השני אנשים צעירים ובעלי־יצרים.

ההסתכלות בעולם מבעד לחלון, מסייעת ליצור מסגרת התיחסות אובייקטיבית אל מהלכם של החיים, אף על פי שהמסתכל עצמו הוא חלק מהם ונפגע מהם. כדי לנטרל עוד יותר את יסוד הביקורת וההאשמה, מובאים בסיפור מקרים נוספים של סבל, פגיעה, אי־סיפוק, על מנת להבליט את החוקיות הזאת השליטה בעולם. כך, למשל, בעל־הבית, ‘הגביר’ הוא אלמן, ועל אף עשרו, גם חייו פגומים; בת־הזקונים בבית ‘הגביר’ גם היא הגיעה לפירקה וכמהה להינשא. יחסיו של זליג עם אשתו אינם מקרה פרטי מבודד, אלא חלק מן המסכת הכוללת של אומללות וסבל המאפיינים את החיים. עם כל ההשפלה והעלבון שהם נחלתו של זליג הנכה, אין מצבו מגיע לידי קיצוניות, שכן מסגרת המשפחה נשמרת. אשתו מבשלת בשבילו, יש לו בן, וגם העוזרת של השכנים מאירה לו פנים. סיום הסיפור המרוכך, שבו מוצא הנפגע מעין פיצוי לעלבונו, המאפשר לו להמשיך ולהתקיים, מאפיין את הנימה האלגית של סיפור זה והבאים אחריו.

אין מנוס מן ההרגשה, שבסיפור זה הקדימה המספרת את המאוחר ויצרה מציאות ספרותית, שהתגשמה לימים במציאות־חייה שלה. שכן, מקץ שנים הסתגרה בביתה, גזרה על עצמה ניתוק מן הסביבה – ‘אסירת־בית’ – וראתה את העולם אך ורק מבעד לחלון בחייה ובכמה מסיפוריה (‘הרמוניה’; ‘בלב הכרך’).

 

פרק רביעי: בארץ־ישראל (תרע“א–תרפ”ג)    🔗

א. צעדים ראשונים    🔗

שמה של דבורה בארון הלך לפניה כסופרת צעירה ומפורסמת, שטובי העורכים סמכו את ידם על סיפוריה ופירסמו אותם בכתבי־העת שלהם. העובדה שהיתה צעירה, נאה, רווקה, בת רב ועצמאית הגדילה את הרושם של הופעתה המלכותית והאגדית בארץ־ישראל.

קשה להתחקות אחר צעדיה הראשונים בארץ. החומר הארכיוני מועט, גם שמרבית המגעים נעשו פנים־אל־פנים וגם משום שמכתבים בלתי־רצויים לא הושארו על ידי דבורה בארון ובתה. התמונה שהורכבה מפירורי אינפורמציה, אינה שלמה.

מיד עם עלייתה נצטרפה למערכת ‘הפועל הצעיר’ ומרבית החומר הארכיוני מתעד את קשריה עם הסופרים־העורכים: מאמציהם להשיג חומר ממנה לעיתוניהם ומאמציה להשיג חומר מהם למדוֹרה. פרטים על חייה והרגשתה בארץ, מתגלים רק זעיר פה זעיר שם מתוך שאלותיהם של נמעניה ומתוך תגובותיהם על מכתביה שרובם לא נשמרו.

מחליפת מכתבים זו מצטיירת תמונה של עבודת־עריכה ענפה ומאומצת שלה (עיין להלן בסעיף מיוחד), תוך הסתייעות בקשריה לפני עלייתה. בד בבד היא ממשיכה להשתתף בכתבי־העת שעורכים ידידיה (‘הזמן’ ו’העולם') וקונה לה דריסת־רגל גם ב’השילוח'. היא מוסיפה להיות סופרת נדרשת ומבוקשת על ידי עורכים ותיקים (ברנר, בן־ציון כ"ץ, זרובבל) וצעירים (שמעון גינצבורג וב' שאפיר; משה גרטשטיין ואשר שרפשטיין).

רבים מן הכותבים אליה רואים בה את נציגתם בארץ־ישראל ומרגישים צורך לספר לה על רצונם לעלות (יוסף קלוזנר; צ"ז ויינברג); להתנצל בפניה על שאין הם עולים (בן־ציון כ"ץ); או לבשר לה על בואם הקרוב (ברש). באותו זמן היא גם מתרגמת עשרה סיפורים.

דבורה בארון עלתה בחוף יפו בכסלו תרע“א (דצמבר 1910). בת עשרים ושלוש היתה בבואה. עם הגיעה, חיכתה לה ברכתם של חבריה הסופרים שנשלחה מווילנה, וכֻוונה כך, שתימסר לידיה מיד עם בואה. היתה זו ‘טלגרמה מאת “העולם”’ ‘למרת דבורה בארון. יפו’ מיום י”ג כסלו [תרע“א] שנכתב בה: ‘שלום בואך ארצה ישראל’. עליה חתמו ‘בחבה גדולה’: אלתר דרויאנוב, י”ד ברקוביץ, י' גרינבוים, א"מ ברוכוב, י' קרני²⁹¹.

על ברכתם הטלגראפית של חבריה, ענתה דבורה בארון במשלוח של פרחים, ועל כך הגיב בשם כולם יהודה קרני, מווארשה, מיום 28.1.1911: ‘הרי לך בזה תודתי ותודת כל החבריא הווילנאית בעד פרחיך ששלחת לנו. יפה עשית דבורה. יפים מעשיך ויפים פרחיך. ומכתבך – כֻּלו ריחות’²⁹².

אין ספק שנעמה לה ברכה זו בצעדיה הראשונים בארץ, ונתנה לה את ההרגשה שאינה לבדה, ועיני חבריה הסופרים מלוות אותה בדאגה ובחיבה.

תיאור עלייתה בספרו הבלטריסטי־למחצה של יעקב מדרשי ‘יוסף אהרנוביץ’²⁹³ הוא בלי־ספק דראמטי אבל אינו נכון. דבורה בארון לא ‘נפלה’ פתאום לנווה־צדק, כ’בת־מלך קדמון' ‘כאגדה חיה’ שאין יודע מי היא, אלא הגיעה בתיכנון מוקדם מראש, כשברכת חבריה שנשארו מלווה אותה ומקבלי־פניה בארץ התכוננו לבואה ועשו את כל הסידורים הדרושים כדי להקל עליה.

יתכן, שעיתוי עלייתה קשור בנסיעתו של אחיה לחוץ לארץ להשתלמות, בהתאם לגירסתו שאין־לדעת־אם־אפשר־לסמוך־עליה של יעקב מדרשי, ויתכן שהוא קשור בפרידה הסופית מבן־אליעזר, אם כי ההכנות אליה החלו זמן רב קודם לכן. בכל־אופן, זמן קצר לאחר עלייתה שלח בן־אליעזר אותו מכתב לברנר, שכבר נזכר קודם, מווארשה מיום 5.1.1911 שבו ביקש, לא בלי התרגשות וכאב, לדעת את התרשמותו ממנה, ועל כן קיבל את תשובתו הבלתי־מחמיאה של ברנר מטבריה, מיום 9.2.1911, שגם היא כבר נזכרה לעיל: ‘את הג’ דבורה בארון ראיתי רק פעם אחת באקראי. הרושם שהיא עושה: פקחנות, חוסר אינטימיות אמיתית. חוץ מזה היא אומללה כמו כולנו!‘²⁹⁴ וכבר נאמר שם, שקשה לדעת אם ברנר כתב כך כדי להפיג במשהו את צערו של בן־אליעזר על כך ש’האבדה’ שלו אינה כה חשובה, או משום שבאמת כך היה הרושם הראשון שלו ממנה. מעדויות אחרות (להלן) מתקבלת תמונה, שמערכת היחסים בין דבורה בארון לברנר אף כי היו בה גם מתחים לא מעטים, הרי קירבת־הלבבות ושיתוף־הפעולה מאפיינים אותה. זאת בניגוד ליחסים ההדדיים המסוייגים עם א"ד גורדון²⁹⁵.

תאריך העלייה, לאחר התחלת שנת הלימודים, נותן מקום להשערה שלא חיכתה לה מישרת־מורה, אבל יתכן, שנוצרה איזו התקשרות עם ‘הפועל הצעיר’ עוד לפני העלייה.

סיוע־מה להשערה זו נמצא במכתבו של ידידה מאז בן־ציון כ“ץ מיום [1910].24.12., בתשובה על מכתבה שלא נשמר, בדבריו ש’כבר חפצתי לכתוב על האדריסה של “הפועל הצעיר”, כי לא ידעתי מה היה לך'. אבל, מכיוון שהיה נהוג לכתוב בדרך זו למי שכתובתו אינה ידועה, אין בכך הוכחה של ממש. במכתבו הוא שואל את השאלות הצפויות: ‘האם היית כל העת בדרך? מה חפץ אני לקבל מכתב ארוך מארץ אבותינו, איך מצאת את “ארץ ישראל” שלך ושלנו?’ לאחר שהוא מספר לה על מעשיו (עומד להשתחרר ממקום־גלותו) ועל תכניותיו (לעבוד עבודה מדעית) הוא ממשיך ושואל: ‘ומתי נתראה? לא אדע אם תהיי עוד זמן רב בארץ ישראל, אז נתראה בארץ אבותינו, ואם לא – אז אָפוּנָה [כלומר: אני חושש] כי לא אדע בדיוק מתי אוכל לנסוע לארץ־ישראל. לך בוודאי יש הרבה רשמים שאקוה שתכתבי לי’. והחתימה: ‘המסור לך’²⁹⁶. במכתב נוסף, ללא תאריך, שנשלח גם הוא לפי כתובת ‘הפועל הצעיר’, מבשר לה בן־ציון כ”ץ, כי ‘עוד כשלשת ימים עלי להיות בחדרי הישן ואחרי כן הנני יוצא למרחב, וביום א’ או ב' בשבוע הבא, הנני נוסע מגוֹרי־גורקי' [עיר מאסרו]. מעתה, צריך לכתוב אליו לווילנה, למערכת ‘הד הזמן’. כאחרים, גם הוא בא אליה בטענות: ‘מדוע לא כתבת אלי זה זמן רב? האם אוירא דארץ ישראל גורם לשכחה? האם החלטת להשאר בארץ־ישראל? היש לך פה עבודה תמידית? כל השאלות מענינות אותי’. הוא משתף אותה בהתלבטויותיו אם ליסד עתון יומי גדול בארץ־ישראל או לפרוש מעבודה ציבורית ולעסוק בספרות המדעית²⁹⁷.

זמן־מה לאחר צאתו מבית האסורים חזר ושיגר לה מכתב מיום י“א בתשרי [תרע”ב] והפציר בה להשתתף ב’הזמן' ששוב היה מעורב בהוצאתו. ממכתב זה מתברר שטוב היה לו בבית־הסוהר מאשר בחיי־החופש; ‘בית האסורים היה באמת לי מקום תענוג, ובצאתי לחֹפש, רבו הטרדות עד מאד, וגם דאגות רבות לא חסרו לי’. הוא חוזר על הפצרותיו הקודמות: ‘חפצתי מאד לקבל מכתב ארוך ולא קבלתי עד היום. האם תשתקעי בארץ־ישראל? או בדעתך לשוב לרוסיה? פה בוודאי היית מוצאת גם עבודה ספרותית למחיתך, אולם אם יש יכֹלת להשאר בארץ־ישראל בודאי שם יותר טוב’²⁹⁸. הפצרותיו עשו את שליחותן ודבורה בארון שלחה לו בשביל ‘הזמן’ שני סיפורים (‘עצבנות’ ו’תכלת')²⁹⁹.

באותו חודש ראשון, כתב אליה גם ידידה הוותיק זרובבל, מירושלים, מיום כ“ט בכסלו תרע”א (30.12.1910) כתשובה על מכתבה, שלא נשמר, וביקש אותה, בשם מערכת ‘האחדות’ לשלוח ‘איזה “דבר” לכבוד ה“סבא”’ בהפצירו בה: ‘אולי יש אצלך “זכרונות” מפגישתך עם ה“סבא”. זה היה טוב מאד. אם כן, אנחנו מחכים לתשובתך החיובית’³⁰⁰. בקשה זו לא נענתה.

באותה גלויה נשמע הד מן הפעילות של אותם ימים ואווירתה, שכן זרובבל מקווה לפגוש אותה ב’חגיגה' בלוד, והכוונה, ככל הנראה, לחגיגת ייסודה של מושבת התימנים ‘בצלאל’ בבן־שמן, ביוזמתו של בוריס שץ, שטקס היסוד שלה נערך ביום האחרון של חנוכה תרע"א³⁰¹.

גלויה זו נשלחה לדבורה בארון ביפו אצל מר א' שיף, שיתכן שהוא יצחק אברהם שיף, שמשפחתו עלתה לארץ באותו זמן (1910) יחד (?) עם דבורה בארון³⁰², אבל יתכן גם שהכוונה למשפחת שיף אחרת, ותיקה בארץ, משפחתו של ח"ח שיף, שהיה מן השענים הראשונים בארץ, וחי ביפו, ואשתו, שרה־טובה, ‘היתה פעילה מאד ועזרה לכל עולה לארץ להסתדר. היה לה חוש צבורי ורצון טוב להושיט יד ולעודד לכל מי שפנה אליהם. ביתם היה פתוח לכולם’³⁰³.

כשבוע לאחר מכתב זה של זרובבל, הוא משגר אליה ממערכת ‘האחדות’ בירושלים מכתב נוסף, מיום ג' בטבת תרע"א (3.1.1911), לאותה כתובת, אולי כתגובה על מכתבה שלא נשמר. הוא חוזר ומפציר בה לכתוב ‘איזה דבר’ על מנדלי, ומבקש ממנה שתשלח לו את התמונה המשותפת שלהם עמו. בסיום המכתב הוא משגר שלום לברנר החולה³⁰⁴.

דבורה בארון נענתה רק לבקשתו בדבר התמונה, והוא מיהר לשגר לה מכתב מיום כ“ב בטבת תרע”א (22.1.1911) בנוסח האינטימי, שהיה מקובל ביניהם לפני עלייתה:

"תודה רבה, לך, חביבה, בעד הגלויה של ה’סבא', באמת, היא לא כל כך יפה, אבל זכרונות נעימים גלויה זו מעוררת אצלי.

ומה את? חולה את, דבורה, עיפה, מה?

מדוע לא תכתבי לי באריכות?

ואני הלא כל כך חכיתי לבואך הנה. איני יודע מתי נתראה, למרות זה, שאני חפץ לדחוק את הקץ. כן, מאמריקה הגיעו אלי פרנקים אחדים בשבילך³⁰⁵. על איזו כתובת לשלֹח לך את הכסף? ומתי אקבל איזה ‘דבר’ מפרי עטך בעד ה’אחדות'? את הגלויה אשאיר אצלי עוד לימים אחדים.

היי בריאה ואמיצה

בחבה זרבבל"³⁰⁶

בסיום הוא שולח דרישת שלום לאנכי (ששהה אז בארץ) ולברנר.

מצב רוחה הנינוח של דבורה בארון בחדשים הראשונים לאחר עלייתה, השתלבותה המהירה בעשייה הספרותית והציבורית ובחבורת הסופרים ובעיקר, כנראה, בעקבות התהדקות יחסיה עם יוסף אהרנוביץ, על אף מצב בריאותה הרופף, מצא את ביטויו במכתביה, במכתבי אחרים אליה ובעיקר בזכרונותיהם של הסופרים באי־ביתה³⁰⁷.

זמן קצר לאחר עלייתה נזכר שמה, אולי לראשונה, ב’הפועל הצעיר', מיום ט“ו בטבת תרע”א (15.1.1911), כמי שלקחה חלק בחגיגות למלאות 75 שנה למנדלי.

כחודש לאחר מכן לקחה חלק פעיל במחאה שמחו סופרי ארץ־ישראל כנגד ההחלטה של הוועד האודיסאי להפסיק את התמיכה ב’הפועל הצעיר' בעקבות מאמרו של ברנר בשאלת ה’שמד‘. היא היתה אשה יחידה, בין עשרים וארבעה הסופרים שחתמו על מכתב המחאה המשותף שנוסח באספתם מיום י“ג בשבט תרע”א ושפורסם ב’הפועל הצעיר’ ביום כ“ב בשבט תרע”א (20.2.1911)³⁰⁸. לימים, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמנעה לחלוטין מפעילות ציבורית מכל סוג שהוא.

זמן קצר לאחר מכן (יולי 1911), פרצה סערה נוספת, עם פירסום סיפורו של ברנר ‘מכאן ומכאן’ שבו מצאו הקוראים תיאור לא־מחמיא ביותר של עיתון ‘המחרשה’, עורכיו ומשתתפיו, שזיהו אותו עם ‘הפועל הצעיר’ ואנשיו³⁰⁹. אהרנוביץ נפגע מאד, ועמו גם דבורה בארון, שההתקרבות ביניהם היתה עדיין בראשיתה, אם כי לא נשארה כל עדות לתגובתה. יש לשער שהפרשה הגבירה את רתיעתה מחשיפה ציבורית.

מיד עם עלייתה המשיכה בכתיבת סיפוריה. כבר בחודש ניסן תרע"א התפרסם סיפורה הראשון בארץ־ישראל – ‘באיזה עולם’ – בכתב־העת לנוער ‘מולדת’ בעריכתו של ש' בן־ציון, ומיד נקלעה לתוך המערבולת הארץ־ישראלית הגועשת. שכן, הביקורת לא הגיבה על ‘באיזה עולם’ לגופו, ואף לא במסגרת כלל יצירתה, אלא כחלק מן הוויכוח הציבורי על האופי שצריכה לקבל הספרות הנכתבת בארץ־ישראל, וכחלק מביקורת ‘החשבונות’, שנכרכה בסערה הציבורית שפרצה סביב כתב־העת לנוער ‘מולדת’ ועורכו ש' בן ציון³¹⁰.

ידידיה המבקרים, נאלצו לבחור בין התנגדותם לש' בן־ציון ולכתב־העת שערך, לבין רצונם לעודד את המספרת הצעירה, שעשתה את צעדיה הראשונים בארץ. הדבר לא היה קל, שכן סיפורה לא מצא חן בעיניהם לא לגופו ובעיקר לא בתכנו ‘הגלותי’. ביקורתם כתובה, איפוא, בסגנון ‘דיפלומטי’ המנסה לעשות את כל הדברים בעת ובעונה אחת: לגנות את כתב־העת, להסתייג מן הסיפור, אבל לשבח את המספרת ולעודדה. גם התגובות שהגיעו מחוץ לארץ־ישראל היו דומות, אם כי מחמירות פחות³¹¹.

יש לשער, שקבלת פנים זו ואחרות באותה רוח שבאו בעקבותיה, לא הירוו נחת את הסופרת הצעירה, והיא חשה במאמציהם המאולצים של ידידיה לשבחה ב’כל מחיר' והסתייגותם מסיפורה הראשון בארץ³¹².

כבר בתגובה הראשונה (בלא חתימה) ב’האור' הירושלמי (כ' בסיוון תרע"א) מתרעם הכותב על העדר הנופך הארץ־ישראלי, מבלי להזכיר שמות, אם כי ברור לכל שהכוונה לסיפוריהם של ש' בן־ציון ושל דבורה בארון:

“חשבנו שירחון לבני־הנעורים שיוצא בארץ ישראל, ירחון שנושא עליו שֵם מולדת שנועד להדוֹר החי הרענן של ארץ התחדשותנו הרוחנית, שירחון זה יצטיין ברעננותו, ונתֹן יתן בראש המחברת הראשונה מאמר או ספור חי ורענן מהחיים החדשים. והיה [צ”ל כנראה, והנה. נ“ג] הספור הראשון שנתן העורך הוא – עוד פעם מחיי הגלות, מהחיים הנוגים המכאיבים של הגלות! רבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף להספורים האלה? כבר שבענו מהם! ולמה הם לבני הנעורים שלנו פה, בארץ החיים החדשים שלנו?”

דומה, שכאן שורשיה הראשונים של דחיית הגלות הטוטאלית, כבסיס לחינוך הדור החדש בארץ־ישראל, וגם כקנה־מידה להערכה ספרותית.

ביקורת על חלקו הראשון של הסיפור בלבד, פורסמה על ידי ד“ר ר' וילנסקי בכתב העת לנוער ‘הפרחים’ (ב' בתמוז תרע"א), שהיתה בעבר בין משתתפיו, במסגרת סקירתו על כתב־העת ‘מולדת’. גם בה, ללא 'החשבונות הא”י' השבח וההסתייגות מעורבים יחד:

“לעֻמת זה נקרא הספור ‘באיזה עולם’ לדבורה בורן [כך!] כמעט בחשק ואינו משעמם אותנו בבטויים משונים וקשים, אעפ”י שלא נדע עדיין באיזה עולם הננו נמצאים, מפני שלא נגמר עוד. ככה לא ירדנו לסוף דעת הכותבת הנכבדה על התמונה שראתה הגבורה שלה בהקיץ."

כאן באה ציטטה מתיאור הילדה שגופת אביה מוטלת לידה, ומסקנתו של הכותב:

“דבר שאינו מתאים כלל, לדעתנו, למצב נפש היתומה בשעה שגופה של אבא שלה מוטל לפניה. מי יודע, אפשר שסופו של הסיפור יוכיח על תחילתו ואין מקשים איפוא על ספורים שלא נגמרו עדיין.”³¹³

כך ז' דוד [דוד זכאי] בעיתונה ‘הפועל הצעיר’ מיום כ“ז באלול תרע”א, שגם בו התלבט בין ביקורת לבין שבח מסויג:

“סתם ספור לא גלותי ולא של תחיה (אם כי היתה משום מה כונה לשלב את הדברים לא"י דוקא) וממילא גם בלי פרטנזיות יתרה הוא ‘באיזה עולם?’ של דבורה בארון. פה ושם קוים דקים של עין מסתכלת, חודרת לפעמים, פה ושם שרטוטים בולטים, והרי לך ספור יפה כמות שהוא.”

ידידה משכבר הסופר א“א קבק, ניסה לתמרן בין אי־שביעות רצונו מחוברות ‘מולדת’ והסתייגותו מסיפורה לבין ידידותו עמה. ב’החינוך' (ניסן תרע“א–אדר תרע”ב) יצא חוצץ כנגד ה’ירחון החדש בשביל הדור הצעיר, זה העתיד שלנו, ושיוצא בארץ־ישראל, זו ארץ־עתידנו, הפותח בפבולה גלותית שכזו‘. וכוונתו לסיפורו של ש’ בן־ציון ‘גנזי מולדת’. ועל סיפורה של דבורה בארון, שמסר בקצרה את תוכנו כתב: 'ואעפ”י שמצדו הטכני הספור קצת לקוי, אין ספק שהסופרת הצעירה שלנו צעדה בו צעד אחד קדימה בהתפתחות כשרונה'.

גם ידידה האחר, זרובבל, בעיתונו ‘האחדות’ (כ“ב אלול תרע”א) נוקט מדיניות דומה: ביקורת הירחון, הסתייגות מהסיפור וזהירות מלפגוע במספרת:

“אך גם דבורה בארון מצירת, אמנם בקצת סנטימנטליות אך בכשרון אמנותי ולבבי, את געגועי גִבורתה, החיה תמיד בשני עולמות של מציאות חלומות. בקצת מלאכותיות נשתרבבה לשם א”י והגימנסיה – כנראה לשֵם המולדת שתהא ריחה נודף ממנה."

ברוח דומה כותב גם ברוך קרופניק ב’השילוח' (שבט–תמוז תרע"ב) על שני כרכי ‘מולדת’ ועל סיפורה של דבורה בארון בתוכם, שהוא ‘רצין ועגום יותר מדאי בשביל גיל־האביב של קוראי “מולדת” וקוראותיה’.

ק“ל סילמן, ידידה של דבורה בארון, הגיב על שני הכרכים הראשונים של ‘מולדת’ (ניסן תרע“א–ניסן תרע”ב) ב’הזמן' (וילנה) (תשרי תרע"ג), ברוחם של קודמיו, והישווה את זה שהופיע בעריכתו של ש' בן־ציון לזה שהופיע בעריכתם של ‘העורכים הקרואים’. משפטו הכולל הוא קשה: ‘עלובה היא “מולדתנו”’; 'אין בשני כרכי ה”מולדת" אפילו דבר אחד, שנוכל לומר עליו, כי הוא קצת יותר מבינוני'. בעיקר הוא מתרעם על כך, ‘כי סופרינו בא"י, מלבד מקרים בודדים בלתי־חשובים כל־כך, מתפרנסים דוקא מן הגולה. או שתוכן יצירותיהם הוא כולו גלותי, או שרק תחילתו נעוצה בגולה וסופו גומר בארץ’.

לסיפורה של דבורה בארון שלא מצא חן בעיניו, וגם לא התאים, לדעתו, לבני־הנעורים שבארץ־ישראל, קרא: ‘הספור הפרובלימתי’ אבל הדגיש בסוגריים: ‘(שכיוצא מן הכלל יצא מתחת ידי הסופרת היקרה, דבורה בארון, בלתי בהיר ובלתי מובן כל צרכו במקומות אחדים אפילו לקוראים גדולים!)’.

לעומת הביקורת ‘המקצועית’ על חשבונותיה והסתייגויותיה, נשארה עדות בלתי־אמצעית השונה לחלוטין ממנה, של אחד הקוראים מבני־הנוער, שאליו, למעשה, היה מיועד כתב־עת זה. זוהי תגובתו המיוחדת במינה של יצחק יפה בן השש־עשרה, תלמיד הגימנסיה ‘הרצליה’, ביומנו, מיום ט“ז בניסן תרע”ב:

“היום קראתי חלק גדול מהכרך הגדול ‘מולדת’ שנה ראשונה. דבר אחד מצא בעיקר חן בעיני, וזהו הספור ‘באיזה עולם’ של דבורה ברון ועוד דברים אחרים.”³¹⁴

‘הגלותיות’ איננה מפריעה לו, והסיפור אינו קשה בשבילו. צעיר זה, שהתאבד ביריה כארבע שנים לאחר מכן, נתפס דווקא להלך־הרוח הקודר והמיואש שהתאים לאישיותו המתייסרת ודיבר אל לבו.

הסיפור הועתק לכתב־העת ‘העם’ (ניו־יורק), שהיה מיועד גם לבני־הנעורים, בעצם ימי המלחמה ונדפס בו בחמישה המשכים (שבט–אדר תרע"ו)³¹⁵. הסיפור חזר ונזכר בסקירתו של ברנר ‘עליות וירידות’ (תשרי תר"ף)³¹⁶, שהיתה המשך למאמרו החשוב: ‘בבואתם של עולי ציון בספרותנו’ (תרע"ט)³¹⁷.

פרטים מעטים מאד על חייה באותה שנה ראשונה בארץ, מתגלים ממכתביה המעטים מאד ששרדו, וממכתביהם של אחרים אליה.

במכתב לשופמן (ללא תאריך) [בערך ממאי 1911], שהוא תשובה על מכתבו אליה מיום [1911].28.4³¹⁸ בתשובה לשאלתו על מעשיו של ברנר כתבה:

"מכתב ארוך אכתב לך, שופמן, כשיוטב מצב בריאותי. כעבור שבועות אחדים אני עוזבת את יהודה ויוצאת אל הגליל העליון, שם אשהה, כנראה, עד סוף הקיץ – ³¹⁹.

שמע, שופמן יקר: בֹּא נא לזמן־מה לארצנו. חייך, תראה כאן את ימות השמש ולילות הלבנה, תאכל מפרי הארץ, תשבע מטובה וברכת אותי על עצתי הטובה. נו, כן, שופמן! –

ובשם מערכת ‘הפועל הצעיר’ אני מבקשתך:

שלח נא להגברת הנ"ל איזה דבר גדול או קטן ותבֹא עליך ברכת אלהי ציון, ומלבד זה תקבל גם הונורר – התשלח?

עם ברנר אני יושבת בסמטה אחת ועוברת על חדרו שבע ביום ופעם בשבוע (או בשבועיים) אנחנו מתראים גם ומדברים על הספרות והסופרים וכולי וכולי. –

ואת ‘השלכת’ לא קבלתי, שופמן.

טוב היה אלמלי [אילו] היה באפשרותך לשלֹח לי גם הונורר.

בתשעה קבין של חבה

דבורה

כתֹב אלי ע“פ כתֹבת ‘הפועל הצעיר’.”³²⁰

מכתב זה שתיארוכו בין החֹדשים ניסן–אייר תרע"א (על סמך הזכרת ‘שלכת’ והמסע לגליל העליון) הוא מן המכתבים הראשונים שנשמרו מארץ־ישראל. מסעותיה בארץ שעליהם היא מספרת במכתב זה ובמכתבים אחרים, אפשר שנעשו לצורך עבודתה ב’הפועל הצעיר' בד בבד עם רצונה הטבעי להכיר את הארץ ולהתרשם מנופה ומאנשיה. לא היה להם כל ביטוי בסיפוריה³²¹. מכתב זה ודומיו מחזקים את ההשערה שמעורבותה ב’הפועל הצעיר' החלה מיד עם עלייתה.

גם מכתביו של א“ל אריאלי, נעדרי־התאריכים, שיש לשער שנכתבו במרוצת תרע”א, מאשרים שהיא הירבתה בנסיעות למקומות שונים בארץ מראשון־לציון ורחובות בדרום ועד מטולה שבצפון. מכתביו אליה הכתובים בנימה חברית אינטימית מעידים על יחסי הקירבה ההדוקים ששררו ביניהם. באחד הראשונים שבהם [חותמת הדואר: 10.4.1911?] נזכרת, למשל, נסיעתה לחגיגה ברחובות לחג הפסח³²². חגיגה זו שנערכה בכל שנה החל מתרס"ח ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נעשתה ל’מאורע ישובי‘³²³. מכל הארץ באו לחזות ולהשתתף. נערכה בה תהלוכה של כל אנשי רחובות, התקימו מירוצי סוסים, תמרונים של ראשוני ה’מכבים’, תזמורת ותערוכת מוצגים חקלאיים ותעשיתיים.

במכתב זה ובבאים אחריו נזכר גם שמו של יוסף אהרנוביץ כמי שכבר נוצר עמו הקשר האישי הידוע לרבים.

מכתבי אריאלי לדבורה בארון, הם אחד המקורות המעטים ולכן גם החשובים, לידיעות על תקופה זו בחייה. בגלל העדר התאריכים, סדר המכתבים יהיה משוער בלבד.

במכתב שבו הוא מזכיר את תכניתה לבוא לרחובות מקום מושבו הוא מוסר לה גם את ההזמנה הנלבבת של נחמה פוחצ’בסקי האכרה־הסופרת הוותיקה בארץ, לבוא ולהתארח בביתה כסופרת־אשה לחברתה³²⁴:

“אני חושב לי לחובה למסור את בקשת הגברת נחמה פוחצ’בסקי, בהיותי ביום השבת בראשון לציון. היא אמרה לי כדברים האלה: ‘מסור לגברת דבורה ברון, שאני עורגת להתודע אליה ושלכן אני מבקשת אותה לבוא לראשון ולבוא ישר אל ביתי ולהשאר פה ימים אחדים מבלי הריח אפילו טעם של בית־מלון במושבתנו’. אותי היא בקשה גם כן לבוא בעת ההיא אל ראשון. אני אמלא בחפץ לב את בקשתה אם תואילי לסור אל ראשון ליום השבת. לכן אני מבקשך לכתוב לי, האומרת את בכלל לבוא למקומותינו והמקבלת את את בקשתה של הג' הנ”ל והאומרת את להיות קֹדם בראשון או קֹדם ברחובות – ומתי?

כידוע לך בודאי, הג' הנ"ל היא סופרת, וכידוע לי, הנָה אשה טובה ומצטיינת בסבר פנים ובהכנסת אורחים.

אם בא אהרנוביץ, דרשי בשלומו והביאי גם אותו."

סיום המכתב מעיד על יחסי ידידות קרובים ביניהם:

“ואני כועס עליך ואת יודעת מדוע, יען וביען שלא כתבת לי אף חצי המלה במשך כל הזמן הזה על הז’יטיא־ביטיא שלך. [רוסית: חיי היום־יום; הקיום היום־יומי]. מה פשעי ומה חטאתי כנגדך?”³²⁵

במכתב אחר שלו, מרחובות, שבו נזכר סיפורו ‘לאור הוונוס’ (‘הפועל הצעיר’ ט“ו בטבת תרע”א עד ט“ו בתמוז תרע”א) הוא מספר לה שקיבל את מכתבה ללא כתובת ולכן ביקש את כתובתה מאהרנוביץ ‘אבל הוא לא שלח אותה אלי’. השערתו היא, שאהרנוביץ כועס עליו, על שדיבר עמו ‘קשות’ משום שהשמיט ‘סצינה אחת יפה, יפה בעיני’ מסיפורו זה, והשמטה זו קשורה, כפי שהוא משער, בהסתבכותו של העיתון 'בשאלות דתיות³²⁶.

ממכתבו מתברר שדבורה בארון שהתה באותו זמן (סוף סיוון תחילת תמוז) במטולה. סיומו של המכתב בדברי־תודה חמים שקשה לדעת אם הם דברי־נימוס סתמיים או שהם מכוונים לעניין מסויים: ‘שאי את ברכתי העמוקה בעד הכל, בעד הכל, ועל כֻּלם בעד מה שהנך נפש כל־כך נחמדה’. גם החתימה מעידה על היכרות קרובה עמה: ‘בברכת בריאות והרגשה עצמית טובה, טובה, טובה’³²⁷.

ממכתב נוסף שלו אף הוא, כנראה, מאותו זמן (סוף סיוון–תחילת תמוז), הוא מזכיר את שהייתה במטולה ורומז לתפקידה כעורכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’; ‘לו היית ביפו, כי עתה היי בטוחה, שלא הייתי מונע ממך את פרי עטי’³²⁸. סיום המכתב ‘בברכה חמה, חמה ונובעת מקרב לב’ רומז, אולי, לנישואיה הקרובים (תשרי תרע"ב).

במכתב מיפו [חותמת הדואר: 15.3.1911?] שולחת דבורה בארון ליוסף קלוזנר באודסה את סיפורה ‘ליסקה’ בשביל ‘השילוח’; ‘אם ימצא ספורי “ליסקה” חן בעיני כבודו, ודאי שיואיל ליתן לו מקום ב“השִׁלֹח” שלו – ובקרוב. כך אני רוצה לקוות’³²⁹.

תשובתו של קלוזנר, מיום א' באייר תרע"א היא ארוכה ומפורטת ודנה בחסרונותיו של הסיפור ‘שאינם נותנים לי אפשרות להדפיסה [את הרשימה] כמו שהיא’. הוא מציע תיקונים אחדים, ומחזיר לה את כתב־היד: ‘ואני מבקשך לתקן אותה במקומות שרשמתי. אם יעלה דבר זה בידך – אשמח מאד להדפיס את “ליסקה”’. המכתב מסתיים בהבעת־אימון בכשרונה ובהזמנתה להוסיף לכתוב ל’השילוח':

“על כל פנים אני מבקשך להוסיף ולשלוח בשביל ‘השִׁלֹח’ דברים הגונים וחדשים, כי מוקיר אנכי את כשרונך. [– – –] עוֹד לא אבדה תקותי, שאבוא לארץ־ישראל אם בעוד שבועות אחדים ואם בחודש אלול שנה זו. להתראות, ועוד הפעם: כתבי בשביל ‘השִלֹח’!”³³⁰

מתשובתה, ללא תאריך (סוף אייר או תחילת סיוון), מסתבר שערכה את סיפורה בהתאם להנחיותיו, להוציא מקום אחד, אבל גם בו לא עמדה על דעתה³³¹.

המשך מכתבה מבטא את הערכתה העמוקה אליו, הערכה שלא תמיד היתה נחלתם של החוגים שעליהם השתיכה. היא מדברת בו בגוף ראשון רבים, כחלק מחבורת סופרי ארץ־ישראל, גם בשמו של יוסף אהרנוביץ:

“– לביאת כבודו מצפים כאן בארצנו בעינים כלות. ביחוד – אנחנו, הסופרים הצעירים, הזקוקים כל כך למורה דרך, (אנחנו מקוים שכבודו ישתקע כאן, ועל זה יכתוב לו באריכות הא' י. אהרנוביץ) לסופר־אב, שיכניסנו תחת כנפו. –”

יוסף קלוזנר היה אז כבן שלושים ושבע, בשלוש שנים גדול מיוסף אהרנוביץ. בסיום היא מספרת על תכניותיה:

“בסוף חודש סיון אני עוזבת את יהודה (לשבועות אחדים) ויוצאת הגלילה, ואני הייתי רוצה לקבל את תשובתו כאן, ביהודה. –”

קלוזנר אכן נענה לבקשתה ופירסם את ‘ליסקה’ ב’השילוח' מיד (תמוז תרע"א) ועוד באותו חודש נשלח אליה שכר־סופרים.

העדות המרשימה ביותר להרגשתה הטובה בארץ־ישראל באותה תקופה, נמצאת במכתבו של אלתר דרויאנוב אליה, ממערכת ‘העולם’ בווילנה מיום י“ז בסיוון תרע”א, כתגובה על מכתבה הרונן אליו שלא נשמר. הכותב, המכיר את התנאים בארץ־ישראל מקרוב, שמח בשמחתה אבל כבעל־נסיון חושש מאכזבה צפויה. מכתבו ההומוריסטי משמר במקצת את סגנון מכתבה, ורומז גם ל’מאורע ברנר':

“מברכת אַת אֶת אלהי ציון, כי הביאך לשם. ואני עונה ומברך אחריך: יהי שם ה' מבורך כי שמחה את. ואולם, הזהרי נא, חביבתי, בלשונך, יִוָדע הדבר ל’גבורי' ארץ־ישראל שנכשלת, רחמנא לצלן, בעבירה חמורה כזו, כי קראת, ואולי גם בלב תמים – בשם אלהים, וידונוך לארבע מיתות בית־דין. ולי ייצר מאד אם יקרה לך אסון כזה, חלילה, כי רוצה אני שתחיי, תשמחי, תתענגי ותרבי לכתוב ציורים טובים ויפים. ובכן, הזהרי נא! אנכי ודאי לא אגלה את סודך.”³³²

עוד לפני סיום השנה הראשונה לשהותה בארץ מצאה דבורה בארון את בחיר לבה ועמדה בפני נישואים, הירבתה לנסוע ברחבי הארץ, סיפוריה התפרסמו בכתבי־העת בארץ ומחוצה לה ונמצאה במרכז הפעילות התרבותית־ספרותית. שמה הלך לפניה והיא שמחה בחלקה.

ב. נישואין ועריכה    🔗

דבורה בארון ויוסף אהרנוביץ נישאו בתשרי תרע“ב (אוקטובר 1911)³³³. בל' בתשרי תרע”ב (22.10.1911) ובט“ז בחשוון תרע”ב (7.11.1911) התפרסמו שבע מודעות ברכה ב’הפועל הצעיר' (כרך ה‘, גל’ 1 ו־2) לנישואיהם.

המברכים היו: ק"ל סילמן, מ' בלושטין, מיכאל וצפורה טיטלמן, א' פין, המילדת אסתר שורץ, ז' אבסיב וא' גורדון, ש' דַיָן, א' זוננברג וי' פנחסוביץ³³⁴.

לימים, עם פטירתו של יוסף אהרנוביץ (ט“ז בניסן תרצ”ז 28.3.1937) הזכיר א“ל אריאלי לדבורה בארון במכתב מניו־יורק, מיום ג' בסיוון תרצ”ז תקופה זו שבה חיזר אהרנוביץ אחריה, וזוהי אולי העדות היחידה מפי עד־ראייה קרוב:

“הצער הוא הממשות היחידה. ואם ישנה ממשות אחרת, הרי יש שהזכרונות יותר ממשיים מהמציאות. וזוכר אני… את גרת אז בשכונה (נחלת ציון, כמדומני שמה) [הכוונה קרוב לוודאי ל’נוה־צדק'], שבינה ובין תל־אביב העולה מן החולות משתרעת ערבת חול לבנבן־אפור… חדרך היה נמוך מן הרחוב… אהרנוביץ ז”ל היה מחזר אחריך ומביא לך פרחים… את נתת לי לקריאה את ‘פַּן’ של המסון. את אמרת שלשון ספורו מפכה כפלג… נתרשמתי מאד בסַפרך לי שאף לילה אינו עובר עליך מבלי שתחלמי על אביך הרב…"³³⁵

עוד קודם במכתב מארה“ב מיום ה' בתשרי תרצ”ד חזר אריאלי והזכיר פרט זה תוך שהוא חש, למורת רוחו כיצד מכסה האמנות על המציאות בסיפוריה בתהליך המתמיד של מעבר מגילוי לכיסוי:

"העדר שורות מספר מחייך בהוה וכמו כן הספורים עצמם מגלים לי את דבורה מאותם הימים שכתבה על הנהר ז’וזיק ושחלמה מדי לילה בלילה על אביה הרב הנפטר. אולם טבעית היא סקרנותי ביחס לדבורה דעכשו. ומזה אין שום דבר מתגלה לי בשלשת ספריה החביבים ששלחה לי, מלבד אותו הסגנון הנעשה צלול וזך יותר מספר לספר.

דעי לך איפוא, ידידה יקרה, שאני משתוקק גם לדלתות אחדות שבני חלוף פשוטים נזקקים להן ולא רק של אמנות שפתם של מלאכי השרת."³³⁶

קישור זה בין הנישואים לבין החלום החוזר על האב ובינם לבין ספרו של קנוט המסון ‘פאן’ הוא נושא לניתוחו של הפסיכולוג שמקצועו בכך. בכל אופן כדי שלא להסתבך בפשר־חלומות, יש להעיר על הספר בלבד, שהזכרתו מעידה על האווירה התרבותית והספרותית ביפו באותן שנים ועל השפעת הספרות הסקאנדינאבית על סופרי־יפו (עגנון³³⁷, יעקב רבינוביץ) ובתוכם גם על דבורה בארון. ספר זה, שמשך את תשומת לבה ונחקק בזכרונו של אריאלי, הוא סיפור אהבה רומאנטי שבמרכזו גיבור יצרי, אי־רציונאלי, פרימיטיבי, מתבודד וחי בטבע, מחוץ לחברה, ובמידה מסויימת מנודה על ידיה, ומושפל בה כשהוא בתוכה. הסיפור כתוב מנקודת־מבטו של הגבר שהאשה משחקת ברגשותיו, או לפחות כך נדמה לו. אווירתו קודרת, משולש־האהבה־הקבוע והקירבה בין האהבה לבין המוות מאפיינים אותו. דומה שכל קישור נוסף בין נישואיה הקרובים ליוסף אהרנוביץ לבין הספר יהיה בלתי־זהיר ובלתי־מבוסס.

על סופר זה אמרה:

“בימי עלומי היו יצירותיו של קנוט האמסון נעלות בעיני וראיתין כדבר־מה נשגב וקדוש. ברם, כשהחלו כמה סופרים לחקותו בכתיבה – ניטל טעמן ונפגמה הערצתי אליו.”³³⁸

אם בתיאור זה של אריאלי ממרחק־השנים, ניכרים גרעיני־אמת לא כך הדבר תמיד בספרו הבלטריסטי־למחצה של יעקב מדרשי: ‘יוסף אהרנוביץ’. נאמן לעקרון המנחה אותו בספרו, מכוונים תיאוריו להגברת הרושם הדראמטי, ליפוי המציאות ולהאדרת הדמויות המרכזיות שהכותב רוצה ביקרן. בדרך כלל דבורה בארון אינה אחת מהן.

כדי להגדיל את הדראמטיות הוא מספר תחילה שיוסף אהרנוביץ הכיר עוד קודם את סיפוריה ב’הצפירה' וב’המעורר' ולאחר מכן, שהיה זה ברנר ש’הזכיר בפני יוסף את הסופרת הצעירה, הילל אותה והפליג בשבחה, דבר שלא היה ממנהגו כלל' (עמ' 283). הוא גם משַווה מימד דראמטי לפגישה הראשונה בין דבורה בארון לבין יוסף אהרנוביץ, ביוזמתה, בשעה שהביאה לו כתב־יד של ‘סיפור קטן בשביל העתון’ (‘נכדים’) והעירה הערות ביקורת על כתב־העת, שהעידו ‘על טביעת־עינה החדה’ (עמ' 284). עוד באותה פגישה, הציע לה ‘לעסוק בעריכת המדור הספרותי’ בנימוק ש’איש יחיד אני במערכת, וכורע ממש תחת נטל תפקידי רב האחריות…' (עמ' 285). קשה לשער שיוסף אהרנוביץ היה מוסמך להציע הצעה כזו כבר בפגישתם הראשונה, והמקרית, שנערכה ביוזמתה. אין ספק, שמינוי מסוג זה צריך היה לעבור דיון ואישור מוקדם במוסדות המוסמכים לכך. יש לשער, שהקשר עם ‘הפועל הצעיר’ נוצר עוד קודם עלייתה, והתרשמותו החיובית של יוסף אהרנוביץ היא שנתנה לו תוקף רישמי.

בדל־עדות מאוחרת, שגם היא אינה מדייקת בתאריכים, על התקופה שקדמה לנישואיה, מביא אברהם ברוידס מפיה, בסַפרה על קשריה הקרובים עם יעקב רבינוביץ:

“הכרתיו לפני 38 שנים [1913]. היינו מעטים. אך כבר אז ידע רבינוביץ פירושה של בדידות. פעם כתב אלי: ‘דבורה, אל תהיי בודדה – הקימי לך בית’.”³³⁹

על התקופה שלפני הנישואים ועל מערכת היחסים ביניהם קיימת רק עדותו הבלתי־מהימנה של יעקב מדרשי. הוא עלה לארץ בשנת 1921, החל להשתתף ב’הפועל הצעיר' ב־1923 והעריץ את יוסף אהרנוביץ. מתוך היכרותו המאוחרת אם כי הקרובה עם בני־הזוג, שיחזר את הלך מחשבותיהם והתלבטויותיהם לפני הנישואים, כשהוא נאמן למגמה המנחה אותו בספרו, וכפוף למסורת התיאור הפוריטנית של בני זמנו, במיוחד בכל מה שנוגע לחיים הפרטיים של המנהיגים. גם אותם רמזים שהוא מפזר על קשיים בין בני הזוג לפני נישואיהם ולאחר מכן היו, אולי, מובנים לאלה מבני־דורם שהכירו אותם מקרוב, אבל לקורא הרחוק קשה מאד לרדת לסוף דעתם. לא פעם הוא מקדים את המאוחר³⁴⁰.

על אף ההסתייגות ממהימנותו, ואווירת האגדה הרומנטית שהוא משַווה לתיאורו אין לפסלו לגמרי, שכן יש בדבריו גרעיני־אמת.

כך הוא מתאר את דבורה בארון מנקודת מבטו של יוסף אהרנוביץ:

“דבקה נפשו של יוסף בדבורה, פעמים היה חש מתיקות של תקווה, ויש שפקד אותו יאוש גמור. מסופק היה אם תואמים הם באפיים, ותכונותיהם דומות כדי חיי משפחה מאושרים. יוסף נקלע בין שתי משיכות מנוגדות אל דבורה, הערצה וחיבה אליה כסופרת מחוננת, ואהבת גבר אל אשה נאה ומושכת ביפיה וחינה” (עמ' 297).

ואת יוסף אהרנוביץ מנקודת מבטה:

“דבורה הכירה ביוסף את אהבתו ונהייתו אחריה, כיוון שהיתה חדת־עיניים ובעלת חושים חריפים. פניו הישרים שנראו לה כלוח שהכול כתוב ומצויין עליו, העידו על מחשבותיו והלך־רוחו. גם היא היתה שרויה ברגשות סותרים, אם כי מנקודת השקפה אחרת ושונה משל יוסף. הוא היה לה לידיד מסור ואדם קרוב ונאמן, שאין לו תמורה וחילוף במישהו אחר. כאשה נסתה לחשוב אותו כבן משפחה, נוכחה כי גם זה איננו הולם אותו, כי יותר מזה הוא לה” (עמ' 297).

יעקב מדרשי מתאר את הלחץ החברתי סביב נישואיהם, כיוון ש’עוד בטרם שהחליטו דבורה ויוסף לבוא בברית הנישואים, חשבו אותם כל חבריהם וידידיהם כזוג לכל דבר' והם באו במבוכה ‘שלא ראו מוצא ממנה’ אלא ‘לתת תוקף חוקי לקשרי אהבתם, שלא יהיו חושדים אותם במה שאין בהם עדיין’ (עמ' 298). עוד הוא מתאר, כיצד בכתה דבורה ‘שעה ארוכה ללא הפוגה’ לאחר החופה, בגלל הרגשת היתמות של חתונה ללא בני משפחה מסביב. היה זה, לפי עדותו, הרב קוק, רבה של יפו ‘הענו וטוב הלב’ שהשיא אותם. לאחר החופה, נערכה לכבודם מסיבה רבת־משתתפים בקלוב הפועלים, שבה השתתפו ‘עשרות אורחים’ מיפו ומרחובות (עמ' 298). נישואים אלה של המנהיג והעורך הנערץ בן־השו"ב עם הסופרת הנאה בת־הרב, העוסקים שניהם יחד במלאכת־הקודש של עריכת עיתון פועלים בארץ־ישראל ושוקדים בצוותא על טיפוח הספרות והסופרים, פירנסו את הכמיהה לאגדה רומנטית ויפה. הצללים בחיי נישואיהם, והכיוון הבלתי־בריא שקיבלו הועלמו וטושטשו על ידי הסובבים אותם, גם כדי להמשיך ולדבוק באגדה, בכל־מחיר.

בתקופה זו, נחרתה דמותה של דבורה בארון בלב כל רואיה כדמות רבת־קסם, מלכותית ואצילה, והכל דאגו לשַמר את האגדה. כך, למשל, תאר לימים יעקב פיכמן, שהכיר את המשפחה היטב ומקרוב, את פגישתו הראשונה עמה, עם הגיעו לארץ, לערוך את ‘מולדת’, בהמלצתו של יוסף אהרנוביץ (אב תרע"ב):

“זוכר אני את פגישתי הראשונה עמה בדירתם. הם ישבו אז בנוה־צדק בבית־עץ. דבורה ישבה על המדרגות לבושה חולצה אוקראינית צבעונית ועסקה במעשה־רקמה. בראש המלכותי עם המחלפה העבה היה יופי של אצילות.”³⁴¹

יוסף אהרנוביץ, היה חולה (אולקוס?) עוד לפני נישואיהם, ואורח חייו הלא מסודר וארוחותיו במסעדות עוד הגבירו את סבלו. רופאו ד"ר כהן־ברנשטיין, שהיה גם בר־פלוגתא אידיאולוגי שלו ציווה עליו לשנות את הרגלי תזונתו³⁴². גם לפי עדות אחרת של יעקב מדרשי, שהיא קצת פחות רומנטית ויותר מציאותית, טיפלה בו דבורה בארון באחד מהתקפי מחלתו, והקלה עליו בהרבה, וגם זו היתה אחת הסיבות להתקרבותם (עמ' 288–289). אולי בכך נקבע הדגם של יחסיהם בעתיד.

גרעיני־אמת יש, כנראה, בתיאוריו על צורת עבודתה של דבורה בארון:

“רק לדבר אחד לא יכלה דבורה להסתגל, היא לא היתה מסוגלת לשהות בחדר־המערכת, יותר משעה קלה לשם בירור ודיון קצר. לעבוד בו לא יכלה בשום אופן, נדמה לה ששכינת היצירה מסתלקת ממנה שם, מוחה מסרב להגות ועטה ממאן לנוע על גבי הנייר. את עבודתה עשתה דבורה, כשהיא יחידה בחדרה עם מחשבותיה ועטה” (עמ' 286).

כך גם ניכרים דברי־אמת בתארו את נקודות המחלוקת בין בני־הזוג, תוך שהוא עושה מאמץ רב להבין ללבה ולהציג בנאמנות את נקודת־המבט שלה גם בשעה שאינו מסכים לעמדתה:

“דבורה הבינה לרוחו של הפרט לכל עומקו ודקותו, אולם את הציבור ראתה באופן משובש. יש שנדמה היה לה כי הפרטים בצירופם לציבור, מאבדים את צורתם ומטשטשים את תכונותיהם האישיות. בכל מפלגה ראתה את האנשים רק כיחידים. יש שחיבבה את המתנגדים לדעותיה, ובה במידה זרים היו לה הקרובים לה ברוחם” (עמ' 287).

מכל העדויות עולה, שדבורה בארון נכנסה לעבודתה ב’הפועל הצעיר' מיד עם הגיעה לארץ, עוד לפני נישואיה. יש לשער שתפקידה הרישמי כעורכת המדור הספרותי, קשור בתכנית מפסח תרע“א להפוך את ‘הפועל הצעיר’ לשבועון, החל משנת תרע”ב, תכנית שנתגשמה רק בראשית תרע"ג³⁴³. נישואיה לעורך רק הגבירו את הרגשת האחריות שהרגישה יחד עם בעלה לפקדון המשפחתי־הציבורי־התרבותי החשוב שהופקד בידיהם. ללא־לאות פעלה כדי להעשיר את המדור הנתון בידיה בחומר ספרותי מגוון ולקרב מספר רב ככל האפשר של סופרים אל כתב־העת. היא עצמה השתתפה בו הרבה בסיפורים מקוריים ומתורגמים.

עדות מאוחרת על חלקה הגדול של דבורה בארון בעריכת המדור הספרותי, ובעקיפין גם על ‘קנאותה’ לו, מסר גם משה סטבסקי (סתוי), שפירסם ב’הפועל הצעיר' בעריכתה שמונה סיפורים, שבה תאר את האווירה בארץ עם הגיעו אליה בסוף שנת 1911³⁴⁴:

"האוירה הספרותית בארץ, (אם אפשר לכנות זאת בשם ‘אוירה’. קומץ הסופרים שהקדימו אותי בבואם לארץ נער יספרם), לא היתה מעודדת ביותר. רבץ עליה כובד־ראש ורצינות, צער־עולם ואבק דורות, והיא הגבירה את געגועי לאוירה של ורשה אז, הקלה, המרפרפת, המבריקה והמזהירה. על כן שמחתי אלי גיל למצוא בארץ מקדש מעט בעתון ‘הפועל הצעיר’, שהיה בו טל רעננות והתלהבות שבהעפלה. ואם כי הספרות היפה היתה אצלו לא מטרה כי אם תוספת ותבלין לה’עיקר', היה מדור זה ערוך בטעם רב הודות לטעמה הספרותי הטוב של העורכת, הסופרת הדגולה דבורה בארון.

נתקבלתי בלבביות, ועד מהרה היה בית ‘הפועל־הצעיר’ לביתי, והעובדים בו לידידי וחברי. הרבה תנחומים מצאתי ביחסים אלו שהקלו מעלי במקצת את חבלי ההתאקלמות במולדת החדשה. ומשום כך גרם לי צער רב, הענן השחור הקטן – ככף איש – שהקדיר פתאום, עם ההתחלה, את היחסים שביני ובין ‘הפועל הצעיר’."³⁴⁵

‘ענן’ זה היה בשל כך שמסר מסיפוריו לדפוס בעת ועונה אחת להוצאת ‘מקרא’ בווארשה ול’הפועל הצעיר‘, כיוון שהיה זקוק לכסף בשביל דירתו, והם נדפסו בשני המקומות בעת ובעונה אחת. ו’“הפועל הצעיר”, בצעדו את צעדיו הראשונים והאי־בטוחים, היה רגיש לכל רוח קלה, ומצא את עצמו נפגע ממעשה זה‘. הכותב נאלץ לפרסם ‘התנצלות ובקשת סליחה’ ‘מאת אלה הקוראים שנזדמנו לידם שתי ההוצאות בעת ובעונה אחת’… ו’התבהרו השמים’. אלא, ממשיך ומספר סתוי, שק"ל סילמן ‘נפל על המציאה והעלה את הענין מתהום הנשיה’, בחוברת ההתולית ‘ליהודים’ שהוציא באותה שנה לחג הפסח ו’עשה ממנה מטעמים לקוראיו'³⁴⁶.

עקבות מאמציה להעשיר ולגוון את המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’ שנמסר לידיה, נמצאים במכתבים ששרדו בארכיונים השונים. כצפוי, נשאר במיוחד רישומה של ההתכתבות עם מי שלא ישב בארץ. לשם כך ניצלה את קשריה עם הסופרים שאותם הכירה לפני עלייתה מתוך התכתבות או פנים־אל־פנים. אחד הראשונים שפנתה אליו היה ג' שופמן, כהמשך לחליפת המכתבים ביניהם שרק חלקה נשמר. היא חוזרת ופונה אליו כעורכת, (במכתב ללא תאריך, כנראה מספטמבר 1912) לאחר שפנייתה הראשונה לא הגיעה לידיו:

“תודה בעד הבטחתך. ולואי שתכתב איזה דבר מהר ותשלח – ואשמח! צר, כל כך צר שמכתבַי לא הגיעו לידך בזמנם; ואני הן קויתי שדבר ממך יבֹא בגליון הראשון של שבועוננו. –”[^57

על התענינותו בברנר באמצעותה השיבה תמהה:

“ברנר לא העתיק – ולא יעתיק גם, כנראה – את מושבו ליפו. האם איננו כותב לך?”³⁴⁷

ובטון שונה היא כותבת על עצמה:

"ומחיי מה אכתֹב לך, שופמן? חליתי בשנה האחרונה, חליתי הרבה מאד, והיה קצת לא טוב. עכשו הוטב אמנם, אולם – הולכים ומתקרבים ימות הגשמים. ואתה משום מה אינך כותב כלום על אדותך? ומה בנוגע לנסיעה לארצנו?

שלום רב לך, שופמן, ממני ומכל חברי המערכת

בהוקרה

דבורה"

בשולי המכתב היא מוסיפה: “יעקב פיכמאן בקש ממני את כתֹבתך וָאתן לו.”³⁴⁸

פירסומה ההולך וגובר הביא את הוצאת ‘לבנון – מכתבים מצוירים ותמונות’ ממוסקבה, לכלול אותה בין הסופרים שדיוקנם הופץ מעל גבי גלויות, ובמכתב ממוסקבה מיום 21.9.1911, מודה לה המנהל על ‘התמונה הפוטוגראפית אשר המצאת לנו’³⁴⁹.

לעומת זאת, נגרמה לה אכזבה משמצאה את תמונתה ב’קובץ התמונות של ‘השִלֹח’ כיוון שמכתבה ‘שבו הביעה את אי־רצונה לכלול את תמונתה’ הגיע לפי דברי קלוזנר, במכתבו אליה מיום כ“ב בטבת תרע”ב, לאחר שתמונתה כבר נקבעה ב’לוח התמונות' ו’את הנעשה אין להשיב‘³⁵⁰. על נימוקה, שהרי השתתפה רק פעם אחת, עונה קלוזנר ש’הלא אפשר לתקן “מעוות” זה, ולשלוח עוד ציור שני ושלישי ורביעי ל“השלח”, שתודה לאל לא נפסק אחר חג־יובלו והוא מוסיף לעבוד את עבודתו ולהחליף כֹּח בה’. ‘מעוות’ זה לא תוקן, וסיפורה ‘ליסקה’ נשאר בודד ב’השילוח' אם משום תיקוני העריכה הרבים שנאלצה להכניס בו בלחצו של העורך, אם משום שכל סיפוריה היו מיועדים ל’הפועל הצעיר' או לאלה מן העורכים שקיבלו אותם כמות־שהם (‘העולם’; ‘הזמן’).

קשה להאמין, אבל עובדה היא, (כפי שסופר לעיל) שלאחר נישואיה, ובתוך כל הפעילות הספרותית הענפה שלה כעורכת, כמספרת, כמתרגמת, לא שכחה את ההבטחה שנתנו היא וידידיה משה שליט ויהודה קרני (וולובלסקי) זה לזה בווילנה בספטמבר 1909 להיפגש ב־14 ביולי 1912 בפאריס, וטרחה להזכירה³⁵¹. האם היתה זו הפגנת עצמאות? האם קיוותה שהתכנית תצא לפועל ותהיה זו סיבה לצאת מהארץ ולהיפגש עם ידידיה משכבר כאילו לא ארע בינתיים דבר? – אין דעת. בכל אופן, שני השותפים האחרים, הם שאינם יכולים לקיים את התכנית, אם מסיבות אמיתיות ואולי משום שנישאה בינתיים³⁵².

כבעבר, מוסיפים סופרים צעירים שחברו יחד כדי להוציא כתבי־עת ספרותיים, להזמין אותה להשתתף, כמי שהיא אחת משלהם. כך, למשל, מזמינים אותה שמעון גינצבורג שהיה אז מזכירו של מנדלי, וב' שאפיר במכתב מאודסה [חותמת הדואר: 19.3.1912]:

"חבורת סופרים צעירים נגשת להוציא מזמן לזמן קבצים ספרותיים משמשים מדור לכחותינו הצעירים, קבצים שיהיו מוקדשים כֻּלם לספרות יפה ולבקורת אמנותית, יתרחק מן ה’טנדנץ' ויתנו מקום לכל הרענן והטוב שבחדש. הקובץ הראשון (‘עופר’) יצא בקרוב בהשתתפות החשובים שבכשרונותינו הצעירים ויכיל בערך 6 גליונות דפוס.

בזה פונים אנו אליך, סופרת נכבדה, בבקשה לשלוח לנו מפרי עטך, מן המובחר שבידך, בשביל קובץ זה הראשון. לדברים ארוכים ביותר לא יהא כמובן מקום באותו קובץ."

בסיום טורחים הכותבים להדגיש, ש’הקובץ יהא נערך בהשתתפותו של ח"נ ביאליק'³⁵³.

התכנית לא יצאה אל הפועל. עוד באותה שנה נסע שמעון גינצבורג לארצות־הברית ללימודים ולהוראה, אבל דבורה בארון התיחסה להזמנה ברצינות והשיבה עליה בגלויה, שלא נשמרה, שעליה ענה לה מ"א ז’רננסקי ‘בשם ועד המערכת’ בגלויה מיום 2.4.1912 מאודסה: ‘כי רצוי מאד היה אלמלי [אילו] נתקבל דבר משלך בשביל קבץ ראשון של “עופר”; וחושבים אנו כי עוד תספיקי, אם תזדרזי, משום שהארכנו קצת את הזמן לבקשת רבים’³⁵⁴.

פנייה דומה קיבלה גם מידידיה משכבר, בגלויה בחתימה משה גרטשטין ואשר שרפשטיין מיום י“ב באייר תרע”ב:

"בהיות שחפצים אנו לנסות את כוחותינו בעולם הספרות החלטנו לערוך ולהוציא לאור מאסף ספרותי בשם ‘הדרור’ (המאסף יהיה רק בלתריסטי) ובו יבאו יצירותיהם של טובי הסופרים הצעירים: י' פיכמן, י' אייזנברג, י' הפטמן, מ' פריזנט, צ' שרפשטיין, א' שטיינמן, ג' שופמן ועוד.

לכן אנו מבקשים ממך, כי תואילי גם את לשלוח לנו אחת מיצירותיך. בכמות לא גדולה ובעד זה נהיה לך אסירי־תודה. הואילי נא למלא את בקשתנו במהירות היותר אפשרית, יען כי כבר נגשנו לעריכת המאסף, ובקרוב נמסרהו לדפוס."³⁵⁵

אין לדעת מה היתה תשובתה, ויש לשער שגם תכנית זו לא יצאה אל הפועל. על אף שמרבית יצירתה היתה מיועדת ל’הפועל הצעיר‘, בכל זאת הצליחה מדי פעם לשלוח סיפור גם לבמות אחרות. כך למשל, שלחה את סיפורה ‘שוקולד’ ל’העולם’ ועל כך קיבלה מכתב ידידותי מעורכו אלתר דרויאנוב, מווילנה ביום פירסום הסיפור בעיתון, בכ“ג באדר תרע”ב:

“את ציורך ‘שוקולד’ קבלתי בתודה. תיכף מסרתיו (בתקונים קלים וקצת קצורים) לדפוס [– – –]. אם יהיו בידך דברים הגונים שלחי נא ואברכך בכל לב.”³⁵⁶

בהמשך הוא מספר לה ש’העולם' עובר לאודסה בגלל הכשלת התכנית להעבירו לארץ־ישראל, על ידי אנשי ארץ־ישראל עצמם, ומאשים בכך את ‘האור’. עמו עוברים גם העורכים ויהודה קרני. וכן הוא מבקשה להמריץ את יוסף אהרנוביץ ‘לשלוח ל“העולם” איזה מאמר על ענייני ארץ־ישראל’; כי ‘בקי הוא יהודי זה בענייני הארץ ואפשר לסמוך עליו’."

ובסיום:

“ושלום לברנר, איהו? ושלום לאהרוניביץ ושלום לכל החבריא, הם נשותיהם ובניהם ובנותיהם וכל הדלות אשר להם.”

נוכחותה הספרותית של דבורה בארון, בפרק זמן ראשון זה בארץ, היתה חזקה ומורגשת ביותר, כעורכת וכמספרת. היא נכנסה לתוך ‘הקלחת הרותחת הארץ־ישראלית’, ונעשתה חלק ממנה. שמה קסם לרבים בארץ ומחוצה לה, ונישואיה עוד הוסיפו נופך רומאנטי למעמדה. הצד המואר והפעיל שבאישיותה התבלט והאחר, שמטבעו כמעט ואינו ניתן לתיעוד חיצוני, נחלש.

ג. מדיניות־עריכה וביצועה    🔗

עם הגשמת התכנית להוציא את ‘הפועל הצעיר’ כשבועון, מראשית תרע“ג, הגבירה דבורה בארון את מאמציה להשיג חומר ספרותי בשביל מדורה. אולי לא מקרה הוא שמתקופה זו של סוף תרע”ב גדל מספרם של המכתבים בנושא זה, שנשמרו בארכיון, בעיקר תשובותיהם של היושבים מחוץ לארץ־ישראל שאליהם פנתה. עם כל המקריות שבחומר מסוג זה ו’הטיפול' שעבר חלק ניכר ממנו כדי לשמר רק את הרצוי לנמענת, הרי גם מה ששרד יש בו כדי להעיד על מדיניות־העריכה, כיוונה ובעיותיה.

לפני פירוט החומר הארכיוני, המגלה את פרטיהם של המגעים עם הסופרים שנענו ועם אלה שלא נענו, מן הראוי לסקור את טיבו ואופיו של המדור הספרותי שבעריכתה כחלק מכתב־העת השלם על רקע המפלגה והתקופה. ואולי אין זה מיותר לציין, שמאז כהונתה בתפקיד זה, של עורכת ספרותית בכתב־עת מפלגתי, כמעט שלא שימשה שום אשה בתפקיד זה, להוציא דוגמאות בודדות המאשרות את הכלל³⁵⁷, כדי להדגיש עד כמה פריצתה לתפקיד זה היתה יוצאת דופן מאז ועד היום.

איזה אופי נשא המדור הספרותי בעריכתה? האם הטביעה את חותמה עליו? העובדה שדבורה בארון ערכה את המדור הספרותי היתה ידועה ברבים, אבל כמקובל באותם ימים, לא נרשם שמה במפורש בכתב־העת עצמו.

קשה לחוש בשינוי אופי המדור עם כניסתה לעריכה. היו תקופות, עוד לפני עלייתה, שהחומר הספרותי רוכז תחת כותרת המדור: ‘החלק הספרותי’ והיו תקופות, גם בתקופת עריכתה, שכותרת זו נשמטה והחומר הספרותי פוזר בתוך החוברת במקומות שונים. היו גליונות שבהם הספרות היפה היתה מעטה, והיו כאלה, שהיו עשירים בחומר רב ומגוון. אבל לא היה גליון ללא ספרות יפה. בדרך כלל כָּלל המדור הספרותי שיר או שניים, סיפור מקורי ולעיתים רחוקות סיפור מתורגם ומאמר ביקורת. מתכונת זו נקבעה לפני כניסתה של דבורה בארון לעריכה ונשמרה בימיה.

דומה, שעיקר המאמץ הוקדש לשמירת הקיים, להמשך המתכונת שנקבעה קודם, לכך שהמדור ימשיך להתקיים בהתמדה ובעקביות בכל גליון על כל מרכיביו הז’אנריים. מאמץ מיוחד הוקדש להפעלת כל הכוחות הנמצאים בארץ, למשיכת סופרים ותיקים ומתחילים להשתתף בכתב־העת ולהשגת חומר מאת סופרים נחשבים היושבים מחוץ לארץ־ישראל.

המדור גילה פתיחות רבה, לא היתנה שום תנאים הקשורים באופיה המפלגתי של האכסניה, ולא הגביל את נושאי היצירות.

ההתלבטות היתה בין הרצון ‘ללכת אל ההמון’ לבין האמונה בכוחה של הקבוצה הקטנה והנבחרת. היא התבטאה כמעט בכל תחומי העשייה המפלגתית ולא היתה מיוחדת רק לשאלת כתב־העת, אופיו וכיוונו. כמעט בכל פורום מפלגתי חזרו והועלו מחדש השאלות היסודיות, על ידי חברים בעלי־מעמד, שדעתם נחשבת: למי מיועד העיתון? לאיזה סוג של קוראים הוא מכוון? האם הוא מיועד לקהל הרחב של הפועלים או לקהל מצומצם ונבחר של המשכילים? האם הוא צריך להיכתב על ידי סופרים ופובליציסטים ‘מקצועיים’ או על ידי אנשים־מן־השורה, גם כשסגנונם מחוספס ורעיונותיהם אינם די ברורים? עד כמה צריך העורך לתקן ולערוך את דברי הכותבים־שאינם־יודעים־לכתוב, ולשוות להם צורה ספרותית? האם יש להעדיף חומר ספרותי ברמה גבוהה מאת סופרים מובהקים, או לעודד יצירות בוסר של ‘מושכי־בעט־סופר’ פועלים וחקלאים?

התלבטות זו אפיינה את כל המדורים בעיתון, ולא רק את המדור הספרותי, והיא באה לידי ביטוי נוקב דרך־קבע בוועידות המפלגה. בכל פעם ששאלת ‘הפועל הצעיר’ עמדה על סדר־היום, היה חוזר ונשמע הוויכוח הבלתי־נמנע בין אלה שרצו עיתון עממי, פשוט ומובן בשביל הפועל־מן־השורה, לבין אלה שטענו שהעיתון צריך להיות בעל רמה גבוהה, ולהעלות את הפועל אליו ולא לרדת אליו.

כך, למשל, במלאות חמש שנים ל’הפועל הצעיר' באסיפה השנתית השביעית (סוכות תרע"ג), מיד לאחר הפיכתו לשבועון, לא נמנעו משתתפי האסיפה מלהשמיע דברי ביקורת על תכנו ועל דרך שיתוף החברים למעשה בהבעת־דעותיהם בכתב.

אחת הנקודות השנויות במחלוקת היתה מקומה של הספרות היפה בכתב־העת, האם היא עיקר או טפל, וכן השאלה אם יש מקום לפרסם ספרות יפה פרי עטם של חברים מן השורה, גם כשאין היא עומדת ברמה הדרושה, או שבתחום זה יש להקפיד על הרמה ובכך, ממילא, לפרסם רק דברי ספרות שיש להם ערך והם פרי עטם של סופרים ומשוררים מובהקים.

אם אפשר לדבר על ה’מס' שדרשה המפלגה מאת עורכי עיתונה, הרי סוג זה של ויכוח ושל לחץ היה ה’מס' ולא בתחום הדעות וההשקפות. בכל מקרה לא שאלת הנאמנות למפלגה עמדה על הפרק אלא הרמה האמנותית.

מדיניותו של יוסף אהרנוביץ, שדבורה בארון היתה שותפה מלאה לה בקשר להשתתפות חברים־מן־השורה היתה, מדיניות של הפרדה בין הפובליציסטיקה והאינפורמציה לבין הספרות היפה. כלומר, יש להרבות בפירסום מאמרים מענייני הפועלים ומכתבים מן המושבות אם רק היה בהם ‘איזה תוכן’, אבל לפרסם רק שירים וסיפורים שיש להם ערך, גם אם בכך לא ישתתפו פועלים המושכים־בעט־סופר וכותבים־מן־השורה.

בין ראשי הטוענים כנגד מדיניות זו היו צבי יהודה וצבי סוחובולסקי ואילו נחום טברסקי הגן עליה³⁵⁸. יש לשער, שגם חלק מחילוקי הדעות עם א"ד גורדון היו על רקע זה³⁵⁹.

אין ספק, שדברי־הביקורת מפי ‘עמודי־התווך’ של ‘הפועל הצעיר’ לא נעמו לאזני העורכים, בוודאי פגעו קשות באהרנוביץ, שממש מסר את נפשו על הוצאת העיתון ברמה גבוהה והקדיש ימים ולילות למתן צורה סבירה לדברי פועלים־מן־השורה.

יתכן, שכבר כאן מצויים גרעיני המחלוקת שהביאו בסופו של דבר, להתפטרותם של העורכים בראשית תרפ"ג.

העובדה שאין לחוש בשינוי של ממש במדור הספרותי עם כניסתה של דבורה בארון לעריכתו, יכולה להיות מוסברת בכך, שהיא היתה שותפת מלאה בתפיסת העריכה של יוסף אהרנוביץ ושלמה לחלוטין עם דרכו, וכן בכך, שהוא מיצה את מרבית האפשרויות שהיו אז בארץ וקשה מאד היה להוסיף עליהן. וכן, לא היתה חלוקת עבודה פורמאלית נוקשה ביניהם, והיא לא פעלה כעורכת עצמאית, אלא כשותפה לעריכת המדור הספרותי ומדורים אחרים, יחד עמו, וגם הוא לא פעם נכנס בגבולה.

בכל העדויות על מסירותו לעיתון, כשרונו לרכז סביבו סופרים ועוזרים בד בבד עם עמידתו הנוקשה לעיתים על דעתו, נזכרת דבורה בארון כעזר כנגדו, כשותפה לעריכה ולא כמי שמופקדת על מדור עצמאי³⁶⁰.

סקירת משתתפי המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’³⁶¹ אינה מגלה, כאמור הבדלים משמעותיים בין התקופה שלפני עריכתה ובין תקופת עריכתה. המשתתפים הקבועים נשארו ובמידה שנוספו חדשים הרי בדרך כלל היה זה משום שקודם לא היו בארץ. כלומר, מאמץ ניכר הוקדש כדי לצרף כל מי שאך זה הגיע אל חוג משתתפי ‘הפועל הצעיר’. על אף המדיניות המוצהרת של ההפרדה בין הספרות היפה לבין המדורים האחרים מתוך רצון לשמור על רמתה הגבוהה, לא נשמרה הפרדה זו בקביעות, והעיתון נפתח גם בפני מתחילים ובפני מי שרק נתגלה בו שמץ של כשרון, אם כי מספרם קטן ביחס למספרם של הסופרים המובהקים שהשתתפו בו.

המדור הספרותי התבסס על חוג משתתפים קבוע שישב בארץ. מעטים היו אלה שהשתתפו בו באופן חד פעמי ועוד יותר מעטים שלחו את דבריהם מבחוץ (זלמן שניאור, יעקב כהן).

דומה שלא פחות ממדיניות העריכה של העורכים, תחת האילוצים המפלגתיים הבלתי־פוסקים, הורגשו כאן בעיקר תנאי המציאות הארץ־ישראלית, והם שהשפיעו וקבעו את הרכב המשתתפים, תוכן המדור ורמתו. תנאי המחסור, חוסר־העבודה, המחלות, המעברים התכופים ממקום למקום, שרבים מאלה שיכלו לכתוב היו נתונים בהם, השפיעו על כמות החומר הספרותי שנשלח ועל רמתו. הרצון והמאמץ לשתף סופרים ידועים מחוץ לארץ־ישראל, בדרך־כלל לא נשאו פרי והללו לא נענו, והיה הכרח להסתמך על כוחות מקומיים זמינים³⁶².

מסקנות אלה כוחן יפה הן ביחס לכרכי ‘הפועל הצעיר’ שנערכו עד מלחמת העולם הראשונה (תרע“ב–תרע”ה) והן ביחס לאלה שנערכו לאחריה עם שובם של יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון מגלות מצרים (תרע"ט) ועד להתפטרותם מעריכתו (טבת תרפ"ג).

כך, למשל, המדור הספרותי של שנת תרפ“ב וחמשת הגליונות הראשונים של שנת תרפ”ג שנערכו על ידיה, אינו שונה מזה שאחרי התפטרותה, לפחות בתקופה הראשונה. כמות הסיפורת המקורית לא השתנתה (17 סיפורים בתרפ“ב – 15 בתרפ”ג); וכך גם לא השתנה מספרם של השירים (34 בכל אחת משתי השנים); המסות והביקורת הספרותית (16–17)³⁶³.

השוני הבולט ביותר, אולי היחיד, הוא העלמן הכמעט מוחלט של יצירות הספרות המתורגמת (9 תרגומי סיפורים ו־5 תרגומי שירים בתרפ“ב; לעומת סיפור אחד ושיר אחד מתורגמים בתרפ”ג); ויחד עמהם היעלמותן הכמעט מוחלטת של מסות על סופרי העולם בתרפ“ג, בעוד שבתרפ”ב נתפרסמו מסות על ספרות רוסית, אנגלית, צרפתית.

יתכן, שההסבר לתופעה זו הוא שמדיניות־תרגום נתונה יותר מאשר כל תחום אחר ליוזמתו של העורך והוא יכול לכוונה כרצונו ולשלוט עליה, מה שאינו יכול לעשות בתחום הספרות המקורית והפובליציסטיקה.

השוני בהרכב המשתתפים, אם הוא בכלל קיים, נובע, כמעט אך ורק מהעובדה שסופרים חדשים הגיעו לארץ או עזבו אותה, ולא מפעולה יזומה של העורך ואף לא מהצטרפות של סופרים שעמדו עד כה מנגד או מהתרחקותם של מי שהיו עד כה קרובים.

אין מנוס מן המסקנה, שהנאמנות או ההסתייגות היו נתונים בעיקר למפלגה ולבטאונה ופחות לאישיותו של העורך.

אין ספק שזוהי מסקנה עגומה ביחס למי שמסרו־את־נפשם על כתב־העת וראו בו את מפעל־חייהם, אבל גם אין ספק שזוהי דרך־העולם בכל מקום שקיומו של כתב־עת מובטח על ידי גוף ציבורי או מפלגתי, והוא ממלא צורך ציבורי אמיתי, אם כי יש, כמובן, גם דוגמאות הפוכות³⁶⁴.

לקראת הפיכתו של ‘הפועל הצעיר’ לשבועון, בשנתו השישית בתחילת תרע“ג, התפרסמה מודעה גדולה ומפורטת (שנה 5, גל' 21, י“ח באב תרע”ב – 1.8.1912) המודיעה על שינוי זה ופורשׂת בהרחבה את סעיפי תכניתו ומפרטת את רשימת ‘העוזרים התמידיים, רובם במחלקות מיוחדות’, ביניהם גם שמה של דבורה בארון. וכן מופיע שמה יחד עם רשימת ‘הסופרים, החברים והעסקנים הצבוריים שהשתפו בעתוננו עד עכשיו ושרובם הגדול ישתתפו גם להבא’. לא נרשמה חלוקת־העבודה בין ‘העוזרים התמידיים’ ומי מביניהם אחראי על 'י”ז המחלקות המיוחדות‘. הספרות לסוגיה פוצלה לחמישה מדורים לפחות: ‘ז’ – ספרות יפה – ספורים, שירים ופיליטונים. ח’ – מאמרי בּקֹרת ספרותית. ט' – בחיים ובספרות העבריים. י' – בחיים ובספרות הכלליים. [– – –] ט"ז – ביבליוגראפיה'.

דוגמה לנסיון שנכשל לשתף סופרים מחוץ לארץ־ישראל משמשת תשובתו הטיפוסית של אשר ביילין מלונדון, [חותמת הדואר: 2.8.1912] (ראה להלן במכתבו של אהרנוביץ לברנר):

“אשתתף בודאי אשתתף. מדוע לא אשתתף? לצערי אין בידי מן המוכן עכשו. לאחר החג שַאֲני [זה יהיה שונה]. לאחר החג אשלח [ראש השנה תרע”ג]. בודאי אשלח. מדוע לא אשלח?"³⁶⁵

את ההומור של אשר ביילין מחליפה המרירות של צ"ז ויינברג, ידידה משכבר, אבל התוצאה זהה. במכתבו [חותמת הדואר: 6.8.1912] מבטיח גם הוא לשלוח חומר ‘בקרב הימים’ ואינו יכול להתאפק מלהעיר:

“בכל אופן מודה אני לך, כי לא שכחתיני אע”פ שבכלל מפליאני הטון שבדבריך: ‘לדבָר ממך אנו מחכים’ כאִלו בלי זה אי אפשר. ב“ה עתונינו, שבועונינו וירחונינו מלאים דברים על גבי דברים – והסחורה שלי אינה כלל עוברת לסוחר. ואלה, שכביכול מקבלים מדברַי ‘התפעלות של עגל’ ג”כ בשעת הכֹּשֶר שוכחים אותי."

כאחרים, גם הוא מתעניין באמצעותה בברנר:

“ומה אתך? האפשר לדעת קצת מחייך בארצנו? אנא, הואילי נא! מסרי בשמי ד”ש חמה למר ברנר. הוא האחד ששומע אני לפעמים מפיו אמת מרה. אך מה מאד הייתי רוצה לשמוע ממנו גם דבר אמת יפה."

גם הוא מתעניין אצלה באפשרות קליטתו בארץ:

“עוד: היש אפשרות בשבילי להשתקע בארצנו ושאוכל לפרנס את בני משפחתי? כדאי לי לשמוע חות דעתך בזה!”³⁶⁶

במכתבו הבא, מווארשה מיום 23.10.1912, מתוך מצב־רוח קצת יותר מרומם לאחר שעמד בבחינות והחל בעבודת ההוראה ‘בתור מורה ללמודים העברים בגימנסיון של שורצמן’, הוא חוזר ומבטיח כי ‘אשלח בלי כל ספק את דברי. צריך אני רק להתחיל ואז אתמיד כבר’. הוא מבטיח מרובה, לשלוח ‘סריה שלמה’, ‘חֹמר לזמן רב’, ומוסיף להתעניין באפשרות ‘להתישב בארצנו’ ולעסוק בהוראה³⁶⁷.

צ“ז ויינברג עשה מאמצים של ממש לקיים את הבטחתו, ושלח אליה במכתב מערב פסח תרע”ג מעיר מולדתו סובאלקי את סיפורו ‘מאריה קסענדזה’, שלא נכלל בספרו שעמד להופיע בהוצאת ‘תושיה’. יש לשער, שהסיפור לא מצא חן בעיני העורכת ולכן, בסופו של דבר, לא היה ויינברג בין המשתתפים. במכתב זה נשמע הד הומוריסטי ל’מאורע ברנר' שהסעיר את הרוחות למעלה משנתיים:

“שכר־סופרים אני מבקש רק החצי. חצי שכר סופרים אני מקדיש לטובת ‘הפועל הצעיר’, בתנאי שלא יקחו כל תמיכה מאת הועד א־לה קלויזנר והאינקוויזטר בדמות המשורר הגדול ביַליק.”

גם הפעם הוא חוזר וכותב:

“מראשית שנת הלימודים הריני מקבל משרה נכבדה ע”י הגְמִינָה [פולנית: הקהילה] הורשאית – ובכל זאת לו יכלתי להשתקע בארץ בתנאים נוחים הייתי עוזב את ארץ זו."³⁶⁸

ממכתבו של בן־ציון כ“ץ, מוקירה ומעודדה משכבר, על נייר רישמי של ‘המערכת והקונטורה של העתון היומי “הזמן”, ווילנה’ מיום [1912].19.8 מסתבר, שדבורה בארון דאגה גם לפירסום נאות של ‘הפועל הצעיר’ באמצעות מודעה ורשימת ביקורת עליו ב’הזמן'. גם הוא כאחרים, מרגיש צורך לכתוב לה: ‘מה שלומך ומה מצב בריאותך? אנכי מכין את עצמי לנסיעה על הפסח לארץ ישראל. חפץ אנכי לכתוב את האמת, וכפי הנראה אתמהמה בארץ ישראל איזה זמן’.”³⁶⁹

גם אשר ברש מבטיח בגלויה מלבוב מיום 8.11.1912 לשלוח חומר לעיתון אם כי הוא מתרעם: 'ובנוגע לשירים איני מבין, הרי שלחתי כחמשה שירים ורק אחד מהם נדפס לע"ע ולמה את תובעת חדשים? – 'וכן הוא מקבל על עצמו: ‘אֹמַר גם לשופמן ואאיץ בו שישלח לך דבר־מה, סוף־סוף הרי ראויה את לכך’. באותו זמן סייע ברש לשופמן בעריכת כתב־עת ‘סנונית’³⁷⁰.

ברש היה מן המשתתפים הקבועים במיוחד לאחר עלייתו, אבל לא הצליח לגייס גם את שופמן לכך.

במכתב נוסף מדסנה־מטרה מיום 13.5.1913 הוא מרגיש צורך להתנצל על כי

“עד היום לא עלה בידי, לצערי, לגמור את הדבר שהבטחתיך ולשלחו, ואולם עכשיו עם שינוי המקום ישתנה גם מצבנו. שרוי אני בין הקרפטים ויחד עם קולות הטבע החזקים הקוראים החוצה יש גם קול קורא חזק לעבודה. כן, כן, בעוד ימים מועטים תקבלי דבר הגון.”³⁷¹

ואכן קיים ברש את הבטחתו ושלח לא רק שירים אלא גם ‘ציור נאה, כמדומני’, כפי שכתב במכתבו מיום 2.7.1913. הכוונה, ככל הנראה לסיפורו ‘כוחה של הליה’ (‘הפועל הצעיר’, י“ד בתשרי תרע”ד). בסיום מכתבו הוא מבשר לה: ‘קרוב לודאי שלחורף אבוא ארצה־ישראל לירחים אחדים ומאד אשמח לחזות את דמותך אחרי ראותי את תמונתך עוד אצל האיש זרבבל’³⁷². במכתבו הבא מיום 5.10.1913 הוא מרגיש צורך לתקן: ‘גמרתי בדעתי לעשות כאן עד ירח מרץ ואז אעלה אליכם לא"י’³⁷³. ואכן גם הבטחה זו קוימה במלואה ואשר ברש הגיע לארץ באביב תרע"ד.

ידיד ותיק אחר שלה, משה שליט, שגם אליו פנתה בבקשה שישתתף, משיב, למעשה, את פניה ריקם במכתבו (ביידיש), מווילנה, מיום 4.12.1912/ 22. פנייתה מעידה על רצונה לשתף גם את סופרי יידיש במדורה לגופו, ואולי גם מתוך התחרות עם ‘פועלי ציון’, המפלגה היריבה, שקשריה עם סופרי יידיש היו הדוקים ביותר, וכן על הקושי שבשיתוף זה:

“ב’הפועל הצעיר' הייתי משתתף ברצון. העיתון, והכיוון שלו, קרובים אלי, ואני מחשיב את ערכו. הלא את יודעת, שלדאבוני איני כותב עברית במקור. מתרגמים אותי. אם את מסכימה לכך, לא הייתי מסרב לקחת חלק בהוצאה הסימפטית והמועילה שלכם. בכל אופן, תודה בעד ההזמנה!”³⁷⁴

באותו זמן (30.11.1912) הגיעה גם פנייתו ביידיש, שכבר נזכרה לעיל, של זלמן רייזין, המבקש ממנה ‘ידיעות ביוגראפיות’ כדי לשבצה בלכסיקון של ספרות יידיש שערך, שהיא התעלמה ממנה.

עצם הפנייה מעידה לא רק על ראייתה כמי שיש לה חלק בספרות יידיש, אלא גם על חשיבותה.

מכתבו של י“נ אדלר [תרצ”ג] שהזכיר נשכחות, משמש דוגמה למדיניות עידוד הצעירים בארץ, טיפוחם וקירובם ל’הפועל הצעיר':

“הלא תרשי לי, בתור הקדמה להזכיר נשכחות: לפני עשרים שנה, לערך, עמדתי ודפקתי על דלתות האכסניה הספרותית של ‘הפועל הצעיר’ – וקֹמץ עלים בידי. זה לי עשרים שנה, איפוא, שסיפורי הראשון ‘עולם קטן’ ראה אור על ידך ב’הפועל הצעיר'.”³⁷⁵

מסירותה לעריכה באה לידי ביטוי במכתבו של א"ל אריאלי [חותמת הדואר: 6.1.1913?] שבו הוא מבקש ממנה: ‘אל תאיצי איפֹא בי ואל תכעסי’ כדי שלא ימסור לדפוס בלחץ זה, סיפורים שדעתו אינה נוחה מהם, כגון מה שקרה לו עם סיפוריו ‘לאור הונוס’ ו’אללה כרים' ‘שיש בהם’ – כפי שכתב – ‘הרבה יוצאי דופן, כלומר חסר רגש המִדה’ ונסיונו המר הזה ‘לִמדני לא למהר בהדפסת היוצא מפי העט’³⁷⁶. אולם הפצרותיה בכל זאת נשאו פרי והוא מסר לה את סיפורו ‘סקרנות’ שהיה מיועד מלכתחילה בשביל ‘העולם’. בסיומו של מכתב זה הגיב על שאלתה, במכתבה שלא נשמר: ‘השם “אריאלי” איננו פסבדינום. זהו שמי העברי. יכולים להוסיף בחצאי לבנה גם (אורלוף)’³⁷⁷.

בין המשתתפים היה גם צבי דיזנדרוק, שלימד באותה תקופה בבית־ספר חקלאי תיכוני בפתח־תקוה. ממכתבו אליה מפתח־תקוה מיום 3.4.1913 אפשר ללמוד גם על ‘שיטות־עבודתה’. מסתבר, שבשעה שביקרה במקומו הראה לה את השיר, ואולי גם שירים נוספים, ורק לאחר שמצאו חן בעיניה, העז לשלחו לפירסום³⁷⁸. ‘בִּשקֹע השמש’ היה שירו היחיד בכתב־עת זה (כ“ב באייר תרע”ג).

באותה שנה ניגש ברנר להוצאת ‘רביבים’ ג', וכמובן פנה גם אליה, במכתב נמלץ שלא כדרכו, מירושלים מיום 5.4.1913:

“בעצמך תביני, כי אשמח מאד לקבל ‘דבר’ ממך. עורי, עורי, על כן דבורה, דָברי ‘דבָר’, כי הבלטריסטיקה שלנו מחכה לך, היא – ואִתה גם מי שהיה בלטריסט.”

בסיום מכתבו הוא מבקש את סיועה בהשגת כתובתו של ח“ש בן־אברם, שפירסם באותה תקופה שירים ב’הפועל הצעיר' ועמו היו לו בעבר קשרים מיוחדים. מכתבו של מ”ז ולפובסקי, מ’גדוד העבודה ע“ש יוסף טרומפלדור' [תרפ”א], הדואג אף הוא לשמירת הקשר עם בן־אברם, יש בו דוגמה לאידיאל המבוקש של ‘פועל־סופר’ הכותב ל’הפועל הצעיר' ישר ‘ממלאכת־הכביש’³⁷⁹.

גלויה נדירה בסוגה ממריאמפול מיום ר“ח ניסן תרע”ג מאת רחל [יבלוקובסקי] מעידה על המשך קשריה עם ידידיה בעיר זו. הכותבת מוסרת לה לפי בקשתה (במכתבים שלא נשמרו) פרטים על ידידיה משכבר – ‘אירוסיה של זלטה’. יש לשער שנוסף על ההתעניינות האנושית פעלה כאן גם הסקרנות של המספרת, שצברה ‘חומר’ לסיפוריה, וניסתה להמשיך ולחיות את חייהם גם ממרחק³⁸⁰.

מכתבה של דבורה בארון (שלא נשמר) לפרץ הירשביין, במסגרת מאמציה לקרב למדורה גם סופרי יידיש מובהקים, ‘רדף’ אחריו לאמריקה דרך לונדון עד שמצא אותו בפאריס, כפי שכתב לה במכתב תשובתו ביידיש שפרטיו וזמנו אינם ברורים די הצורך (מיום 5.2.1912 או: 5.2.1913). יתכן, שביקשה אותו לקחת חלק במשהו הקשור בתיאטרון בארץ־ישראל ועל כך ענה לה בשלילה:

“גם בזמנים שהיה לי חשק לעסוק בתיאטרון, הייתי ביסודי – סופר, אפילו אז כשעסקתי בתיאטרון. בזה שיעסקו אחרים ולא אני.”³⁸¹

בכל אופן פרץ הירשביין פירסם ב’הפועל הצעיר' את סיפורו ‘מתוך האלבום (חלום)’ (ב' בחשוון תרע"ג)³⁸².

תחת עריכתה החל גם מנחם פוזננסקי, שעשה אז את צעדיו הראשונים בספרות (ב’השילוח' שבט–תמוז תרע"ב), להשתתף ב’הפועל הצעיר‘, ושלח אליה מלודז’ את ‘הפרפורים הראשונים’ (אדר ב' תרע"ג). חליפת המכתבים ביניהם מעידה על נמרצותה ונחישות החלטתה להשיג חומר ולהרחיב את חוג המשתתפים.

במכתבו אליה מ־15 באייר תרע"ג [חותמת הדואר: 10.5.1913] כתשובה על הפצרותיה להמשיך ולכתוב התנצל:

“בקשתך נעימה לי מאד מאד, וברצון אמלאנה, אולם לעת עתה אין איתי מן המוכן ולא כלום. וסלחי־נא לי!.”³⁸³

אבל היא לא הירפתה והוסיפה דברי־פיתוי כמשפט־העורכים בצר להם, במכתבה מאלול תרע"ג [חותמת הדואר: 6.10.1913]:

“הנה ממשמשת ובאה שנה חדשה, וטוב היה שתזכור את ‘הפועל הצעיר’ ותשלח לנו איזה דבר בשביל הגליונות הראשונים. העתון שלנו הריהו זקוק לחומר, ואתה הן יודע הנך לכתוב סיפורים כל כך יפים – כתוב, איפוא, ושלח לנו דבר. ראה – הלא הבטחת!”³⁸⁴

בעוד שבדרך כלל העורכת היא המחזרת אחר הסופרים, להוט מאד א"צ גרינברג הצעיר־המתחיל, לראות את שיריו בדפוס, והוא זה שמשגר אליה מכתב מפתה ותקיף כאחד, מ’לבוב; גליציה', מיום [1913].8.7, שמוזכר בו שמו של שופמן כאפוטרופסו הרוחני. גם מבעד לדברי החנופה התמימים ניכרת הערכתו הרבה ליכולתה ולכוחה הספרותיים והציבוריים:

"עורכת וסופרת חשובה!

הריני רוצה לקוות שתזדרזי הפעם, ותכניסי את שירי בעתונך הנכבד, בזה־אחר־זה; ודעי נא: כי להתיחסותך הנוחה אנכי מצפה מכאן ולהבא, והיי לי נא את – עוזרת ותֹמכת תדירית כמו מר שופמן, כי הוא נוסע מזה לאחר ירח ימים, ואני בודד כאן, ולמי זה אשעה כעת?!

את, בעלת־יכֹלת שכמותך, תוכלי לפעול הרבה להתפתחות כשרוני הצעיר.

לתשובתך אני ושופמן מצפים!

בקידה

אורי צבי גרינברג"³⁸⁵

יש לשער שהמכתב נכתב בידיעתו ובעידודו של שופמן, שעמד לעזוב את לבוב בדרכו לווינה. הוא אכן עשה את שליחותו ושירי אצ"ג נדפסו ב’הפועל הצעיר' (אייר; תמוז תרע"ד) כמו גם בעיתוני הארץ האחרים (‘האחדות’, ‘רביבים’).

במכתבים לא־מעטים מצויות עדויות נוספות על שמה שהלך־לפניה כבעלת טעם ספרותי מעולה, שאפשר לסמוך עליו. כך, למשל, במכתבו של ברנר לשלום שטרייט (ד' בתמוז תרע"ט) לאחר שפסל את סיפורו ‘חוה שטרן’ נמלך שוב בדעתו ושאל רשות להראותו גם לדבורה בארון; וכך גם א"ל אריאלי (י“ט באלול תרפ”א) בשעה ששלח אליה קטע מתוך פרק ג' של ‘ישימון’:

“היש לי עוד להגיד בזה, שטוּב טעמה של דבורה בארון הם מהחיובים המעטים, שיש בשבילי בעולם הזה, בעולם ספרותנו ובעולמנו הארצי־ישראלי. אני כותב לך את הדברים האלה ברצינות הכי שלֵמה. ואת יכולה, כמובן, לעשות באותו פרק ג' ככל העולה על רוחך”³⁸⁶

בכל אלה יש כדי להעיד על מעמדה הרם והשפעתה כפי שהצטיירו בעיני סופרים וקוראים בארץ וממרחקים.

ד. עריכה ויצירה    🔗

חודשים אחדים לאחר עלייתה לארץ, חזרה ונתחדשה התוכנית חסרת־המזל להוציא לאור קובץ מסיפוריה, שעליה כתבה במכתבה ליוסף קלוזנר, בלא־תאריך, (ניסן או אייר תרע"א), אגב דיון בסיפורה ‘ליסקה’:

“מאד מאד אשמח אם כבודו ידפיס את ספורי בשבועות הקרובים: אפשר מאד, שבקרוב יוציאו כאן קובץ מסיפורי השפֵלה שלי, וליסקה הרי היא ג”כ אחת מגִבורות השפֵלה –"³⁸⁷

כשנה לאחר מכן, כשקיבלה עליה דבורה בארון את עריכת המדור הספרותי באופן רישמי, שוב נזכרה תוכנית זו, הפעם בשיתוף פעולה עם יוסף אהרנוביץ ועל דעתו של ברנר. אלא שדומה, שדווקא קירבתה ל’הפועל הצעיר' ולעורכו היתה לה לרועץ. אהרנוביץ אמנם השיג סכום כסף מיוחד למטרה זו אבל כשעמדה בפניו הבחירה בין מה שהוא ראה כ’הוצאה ציבורית' לבין מה שראה כ’הוצאה פרטית' העדיף, כצפוי, את הראשונה. הפרטים מתבררים ממכתבו של יוסף אהרנוביץ לי“ח ברנר, מיפו מיום י”ב בסיוון תרע"ב, שבו הפציר בו להשתתף במערכת ‘הפועל הצעיר’, או לפחות להיות בין משתתפיו הקבועים, בתנאים מפליגים, לאחר המתחים שהיו עמו:

“ואם אתה מודה בעיקר, שיש או שיכול להיות, איזה ערך מוסרי לעתון שלנו, הרי אתה מוכרח להודות גם בזה, שערכו מותנה בהרבה מהשתתפותך ומהשתתפותם של כל אלה שהיו מראשי המדברים בו. כשבאנו להחליט על הוצאת שבועון, נשענו הרבה על התקוה, שאתה תשוב אלינו.”

בסיום המכתב הוא מוסר לו אינפורמציה קצרה, כמי שהוא כבר ‘בפנים’, המקפלת בתוכה פעם נוספת את התרחקותה של התוכנית להוציא את ספר סיפוריה של דבורה בארון:

“בנוגע להוצאת קובץ ספורים של דבורה אין עוד חדשות. השגתי אמנם קרדיט, אבל מסרתיו להוצאת ‘הארץ והעבודה’.”³⁸⁸

האם כעסה דבורה בארון על שבעלה ‘הטרי’ העדיף את ‘טובת־הכלל’ על ‘טובת־הפרט’ ופעם נוספת נמנעה ממנה הוצאת ספרה הנכסף? – אין לדעת. יש לשער שהגיבה, לפחות בליבה, ככל סופר שתוכניתו להוציא ספר אינה מתבצעת. יתכן שכאן מקורו של אותו משקע מר כנגד הנישואין עם עסקן וכנגד הנישואין בכלל, ותחילת היווצרותו של אותו צל שהעיב על חייהם המשותפים.

נסיון נוסף, שגם הוא לא הצליח, להוציא קובץ מסיפוריה, מתגלה מתוך מכתבו של יעקב פיכמן מיפו, ט“ז בחשוון תרע”ד, אל פ' לחובר בווארשה:

“אולי תוכל לסדר את הדבר, שיֵצא בהוצאת ‘אחיספר’ קובץ ציורים נבחרים מאת דבורה בארון. יש לה כשרון, וקובץ יהיה יפה ומענין. – בבקשה מאד שלא להסיח דעת מזה.”³⁸⁹

בכל אופן, תוכנית זו לא ירדה מן הפרק אבל ביצועה נידחה משנה לשנה, עד שנוצר אקלים אחר שבו שוב לא היתה מעונינת בכינוסם של סיפוריה הראשונים ופסלה אותם לחלוטין, והציגה עצמה לראשונה בפני הקוראים רק בשנת תרפ"ז באופן שונה כמעט לגמרי.

גם התוכנית ‘להוציא ביבליותיקה של ספרות יפה’ שאותה מפרט אהרנוביץ בפני ברנר, במכתבו אליו מיפו מיום י“ח בסיון תרע”ד³⁹⁰, ושהיתה צריכה לכלול גם חוברת עם סיפורים של דבורה בארון, כפי שפירט במכתבו לדוד שמעונוביץ, מיפו מיום כ“ח בסיוון תרע”ד³⁹¹, לא יצאה אל הפועל והפעם בגלל המלחמה.

פרשה זו נזכרה גם בספרו הבלטריסטי למחצה של יעקב מדרשי, בדרכו המיוחדת ‘להחליק’ את החספוסים, לא ‘להאשים’ את יוסף אהרנוביץ ולא לפגוע בתיאור ההרמוני של חיי נישואיו ששמר עליו בכל כוחו:

“היה בדעתו של יוסף להוציא כמה ספרי פרוזה קטנים משל סופרי הארץ. בעיקר סיפורים שנדפסו בעבר בגליונות ‘הפועל הצעיר’ [– – –]. גם קובץ סיפורים של דבורה, היה כלול בסידרה זו כראשון בתור. כאשר השיג סכום כסף לשם כך, נמלך יוסף בדעתו ובא לכלל מסקנה, שלא יהיה הוגן שספרה של רעייתו יהיה הראשון להוצאה. שמא ישמש הדבר כעילה להלעזה על מעשהו זה. הוא הוציא ספר אחר בכסף זה, ומשלא השיג יותר אמצעים נדחה סיפרה של דבורה, ועל זה היו שניהם מיצֵרים מאד (עמ' 310).”³⁹²

מאמצי־עריכה מיוחדים השקיעה דבורה בארון בגליונות החגים ובגליונות המיוחדים, אולי גם משום שלגביהם חששה פחות מן הביקורת על ריבוי חלקה של הספרות היפה, וגם המתרעמים, השלימו עם מדור מורחב זה בהזדמנויות חגיגיות.

מסתבר שמאמציה עלו יפה מאד עד כדי חוסר איזון עם המדורים האחרים, כפי שתאר אהרנוביץ במכתבו לברנר מיום כ“ז באלול תרע”ב:

“כי בניגוד לעושר הרב, כביכול, בחומר ספרותי (לארבעה גליונות בבת אחת!) הנני עני מאד בחומר פובליציסטי.”³⁹³

עוד הוא מספר לו באותו מכתב ש’עוני' זה היה כל כך גדול, עד שהיה צורך לעכב את גליון החג ולעשות מאמצים של הרגע האחרון כדי להעשיר את המדור הפובליציסטי המדולדל.

ממכתבו של אהרנוביץ לברנר, מיפו מיום י“ג באלול תרע”ב מסתבר שחלוקת העבודה בין העורכים בני הזוג לא היתה נוקשה. יחד דאגו להשיג כתבי־יד ולהרחיב את חוג המשתתפים. עם זאת נשמרו וכובדו עצמאותה של דבורה בארון ופרטיותה. אהרנוביץ, שטרח בכל מאודו לשתף את ברנר בפרטי העריכה, הודיע לו שגליון החג יהיה ‘בעל שלושה גליונות בכמותו’ ופֵרט בפניו את תוכנו: ‘ו. (ספור) ד.ברון (את שמו איני יודע)’. כמו־כן גילה לו גם ‘סודות מחדר־המערכת’ המעידים על שיתוף הפעולה המלא בין שני העורכים:

“קבלתי מהירשבין איזה דבר קטן ‘מתוך הילקוט’. ידפס בגליון ב'. קבלתי, או יותר נכון, קבלה דבורה, הבטחה ודאית מאת בילין שישלח איזה דבר בשביל הפוה”צ אחרי החגים."³⁹⁴

על שיתוף־פעולה זה מעידה גם לשון גוף־ראשון־רבים שנקטה דבורה בארון בכמה ממכתבי־ההמרצה שלה לסופרים. כך, למשל, במכתבה לקבק מיום ג' באלול תרע"ג, לקראת גליון ראש השנה החגיגי:

“הנה ממשמשת ובאה שנה חדשה. וטוב ורצוי מאד היה שאיזה דבר ממך יבֹא בגליונות הראשונים. עשה, איפוא, חסד, קבק, וכתֹב ושלח לנו מה שהבטחת לשלח. שלח תיכף – ונברכך!”³⁹⁵

לסופו של המכתב מצורפת דרישת־שלום מאהרנוביץ.

דבורה בארון לא היתה יחידה ב’מערכה‘. לא פעם ניסו הסופרים המקורבים לה ול’הפועל הצעיר’ לסייע לה להרחיב את מעגל־המשתתפים ולגלות כוחות צעירים. כך, למשל, שלח אליה א“ל אריאלי, במכתב ללא תאריך, כנראה זמן קצר לאחר כ”ח בחשוון תרע"ד שני שירים ‘שצעיר אחד, שמו ברינד, בקשני לסמוך את ידי עליהם’. כהמלצה הוא מזכיר ששירו ‘לאחת’ כבר פורסם ב’האחדות‘, ומעיד על השיר ‘ליל אפל’ ש’כמדומה לי, יש בו הלך־נפש’³⁹⁶. דבורה בארון לא קיבלה את שיריו לפירסום. מעבר להבדלי טעם אישי בין עורכים, אולי מעידה עובדה זו גם על ההבדל במדיניות עריכה שבין שני כתבי־העת: זו שכיווּנה יותר אליטיסטי (‘הפועל הצעיר’) וזו שכיווּנה יותר עממי (‘האחדות’).

על שיתוף הפעולה המלא בין שני העורכים, על כל הפרובלמטיות שבו מעיד מכתבו של אהרנוביץ לברנר מיפו מיום י“ט בכסלו תרע”ג, שבו הוא מתאונן בפניו על הקושי הרב שבעריכה בכלל. מסתבר, שככל שהצליחה יותר בעריכה כך היתה לה עבודה זו לבלתי נשוא, כיוון שהִצריכה כוחות נפשיים שלא תמיד היו לה והיתה זקוקה להם בשביל יצירתה שלה. שיתוף־הפעולה המלא ביניהם פירושו היה גם שהוטל עליה לערוך לא רק את החלק הספרותי אלא גם את החלק האינפורמטיבי, שבו היה עליה להשקיע עבודה רבה מאד בדברים שגם לא היו לפי רוחה, וגם ראתה בהם אותו ‘מס’ שעליה לשלם למפלגה:

“הכנסתי לתפקיד זה גם את דבורה: גם היא החלה להראות נפלאות בעריכת קורוספונדנציות, בבריאת יש מאין, ומובן, שבנוגע אליה הענין עוד יותר רע, כי זה מוציא את כוחותיה הגופניים, וממילא גם את הרוחניים, על דברים שאינם הולמים אותה.”³⁹⁷

דוגמה לשילוב מדיניות־עריכה עם סיוע מוסרי־אנושי, משמש המיקרה של ש' בן־ציון. בסוף תרע“א ובתחילת תרע”ב, התגלע סכסוך חמור בינו לבין הסתדרות המורים בגלל הדחתו מעריכת הירחון לנוער ‘מולדת’³⁹⁸. אהרנוביץ, לאחר היסוסים, הסכים להעמיד לרשותו את ‘הפועל הצעיר’ כדי לשמש לו במה ולפרסם את תגובותיו (‘בן־הנשר’) כיוון שחשב שאכן נעשה לו עוול, ושבכלל אין לנהוג בצורה גסה שכזו עם סופר במדרגתו. מתוך גישה זו אין אהרנוביץ נרתע מלנזוף בברנר, שנדמה לו ששיתף־פעולה עם ק“ל סילמן, ‘אויבו’, שכתב דברים לא־מחמיאים על ‘מולדת’ בעריכת ש' בן־ציון, במכתבו אליו מיפו מיום ט”ו באדר ב' תרע"ג:

"אי אפשר לכתוב על ש' בן ציון כמו על איזה – –[ההשמטה של המלה החריפה במקור. נ.ג.]. הוא הלא בספרותנו אחד הסופרים הגדולים.

[– –] ומצטער אני מאד כשאני רואה אותך חתום יחד אתו [עם ק“ל סילמן. נ.ג.] על ברכות – זווג לא מתאים ביותר.”³⁹⁹

נראה, שהכוונה למודעת ברכה אישית במיוחד, ב’הפועל הצעיר' (ב' בשבט תרע"ג) להולדת בנו של ר' בנימין, שברנר וסילמן חתמו עליה יחד.

בני הזוג אהרנוביץ־בארון תמכו בש' בן־ציון גם תמיכה חברתית, כפי שמעיד אותו מכתב:

“גוטמן נמצא ביפו במצב של מנודה – וקשה לו מאד. – – – [השמטה במקור]. אמש נכנסנו אליו, אני ודבורה, בשעה שבכל השכונה היה שמחה וששון – [לרגל חג הפורים. נ.ג.] ישבו הם הגוטמנים, בביתם כאבלים. כשנכנסנו קִדמו את פנינו בשמחה כאִלו ראו פני המשיח. השתתפתי מאד בצערו, כשהוא צריך למצוא ספוק בבקורים שלי. כתוב לו איזה מכתב, אם יש לך על מה. תנחמהו – כי הוא מדוכא.”

כשנה לאחר מכן יצאו לאור שני הכרכים של כתבי ש' בן־ציון, ודבורה בארון השקיעה מאמצים רבים להשגת מאמר ביקורת גדול שיגיב עליהם דווקא בתקופה קשה זו בשבילו. לשם כך גייסה בעקשנות את א“א קבק. חליפת המכתבים ביניהם, על אף הקיטוע שבה, היא מן הבודדות שנשתמרו, והיא שופכת אור רב על ביצוע מדיניות־העריכה שנעשתה בדרכי־נועם אך בתקיפות ובנמרצות על־ידי העורכת. ‘את הבטחתי שנתתי למר אהרנוביץ’ – כתב לה קבק ממקום מושבו בלוזאן שבשוויצריה ביום י”ד בתשרי תרע"ד – ‘אני זוכר היטב, ובחפץ־לב אשתדל להִפָּנה מעבודתי ולקַים את דברי’⁴⁰⁰.

תחילה פירסם קבק מאמר ביקורת ארוך ויסודי על ‘רביבים’ בעריכתו של ברנר בשם ‘צפרירים’, שנועד ל’הצפירה' כפי שמגלה מכתבו לדבורה בארון מיום כ“ו בחשוון תרע”ד ‘אך מפאת אריכותו לא יכלה המערכת להדפיסו, כי אי אפשר בעתון יומי ליתן מאמר בִּקֹרת בהמשכים, ועוד על ספר רחוק מרוב קוראיה של “הצפירה”⁴⁰¹’.

בראשית אדר תרע"ד [8.4.1914] שלחה דבורה בארון לקבק מכתב הפצרה מפתה:

“שלחו לך היום שני כרכים מכתבי ש. בן־ציון, ואני הריני מתפללת שתהא שעתך פנויה, ושתכתֹב ותשלח לנו בקרוב מאמר גדול על שני הכרכים הללו. מאמרי הבִּקֹרת שלך, קבק, יפים הם, יפים באמת, וש. בן־ציון – הרי הגיע הזמן שיכתבו עליו איזו דברים של טעם. –”

ועוד בהמשך באותה רוח:

"ועכשיו הנה יש לי אליך בקשה:

שלח לנו, קבק, קטעים אחדים מספורך הגדול בשביל ‘הפועל הצעיר’ מה? הן לא תסרב? עניני בלטריסטיקה אחרים – אומר אתה – אינך יכול לכתֹב (וצר מאד!), פנאי אין לך, אולם – קטעים אחדים מספורך הגדול? הן תעשה זאת?

ומשום מה אינך כותב כלום על חייך ושלומך?"⁴⁰²

לאחר שנתקבלה הסכמתו העקרונית (במכתב שלא נשמר) חזרה וכתבה אליו (ללא תאריך) באותה רוח, דברים המעידים על מעמדו הרם והמכובד באותה עת:

“ובכן אתה מבטיח לכתוב מאמר ביקורת על כתבי ש. בן ציון? – יישר כוחך! הלואי שתמלא את הבטחתך זו בקרוב ותבוא עליך ברכה. – קטעים מספורך החדש אני רוצה ורוצה; עוד יותר טוב היה אלמלי הסכמת להדפיס אצלנו את כל הספור. בנוגע להונורר נתפשר: אנחנו משלמים, כידוע לך, 60 פר' בעד גליון, אולם אתה – אם תדרש יותר – נוציא אותך מן הכלל.”

בתשובה על שאלתו־תמיהתו היא מגלה טפח מן הנעשה אצלה:

"במשך הזמן שאני יושבת ביפו הדפסתי כעשרה דברים בערך (אתה אומר לא כלום, או כמעט לא כלום) ואם בשתי השנים האחרונות איני כותבת, או כמעט שאיני כותבת, הרי לא הישיבה בארץ ישראל גרמה לכך, אלא מצב בריאותי הרופף ועוד דברים כיוצא בזה, ולא צריך, איפוא, להאשים את הארץ! – "⁴⁰³

הרמז הגלוי בשאלתו של קבק ובתשובתה של דבורה בארון מכֻוון ליכולתה או או אי־יכולתה של הארץ לשמש מקור־השראה לסופריה, נושא שעמד על סדר היום בכל מלוא חריפותו⁴⁰⁴.

על בקשתה לכתוב על ש' בן ציון, באותו מכתב מיום 8.4.1914 ענה קבק מלוזאן מיום 14.4.1914, וניכר שהוא מנסה להתחמק ממנה:

“לצערי איני יכול לשלוח לך את מאמרי על גוטמן בימים היותר קרובים. אשתי שוכבת בבית־החולים ושקוע אני בטרדות רבות. כשאנוח – אכתוב. אם יזדמן לכם איזה מאמר על הנושא הזה מאת סופר אחר, אל נא יהיה מצדי העיכוב להדפסתו. בכל אופן, אני מבטיח לך, שלא יאוחר מחודש מאי אשלח לך את המאמר (אם, כמובן, לא תקבלו במקומו מאמר מאת סופר אחר).”⁴⁰⁵

המשך המכתב מתאר את ההכרח הכספי למכור סיפור שלו ל’הצפירה' במקום ל’השילוח' ואת התערערות יחסיו עם לחובר עורך ‘נתיבות’ בגלל הביקורת הלא־מחמיאה שכתב על כתב־עת זה. בסיומו, הוא מתנצל על קביעתו המוטעית בדבר אי־יצירתה בארץ־ישראל בעקבות תשובתה הנחרצת, ובוודאי גם לאחר שנודע לו על הולדת בתה (ראה להלן):

“סלחי לי, דבורה היקרה, את טעותי שטעיתי בדבר עבודתך הספרותית. הנני נכון לקבל את ענשי מידך: תפרסמי בקרוב איזה דבר יפה, אמִתי, ריאלי, כמיטב יצירותיך, – את העונש הזה אקבל באהבה.”

עוד הוא מתעניין, כסופרים אחרים, בעקבות הוצאת כתבי ש' בן־ציון ביפו בדפוס אתין ובהידור, בדבר אפשרויות ההדפסה בשבילו.

קבק אכן מילא את הבטחתו וכתב מאמר ביקורת כולל על ‘העיירה ביצירותיו של ש’ בן־ציון' שנדפס בשלושה המשכים ב’הפועל הצעיר' (י“ח בסיוון תרע”ד – ב' בתמוז תרע"ד). על מאמר זה באה תודת העורכת, במכתב ללא תאריך, שבו היא גם עונה לו על שאלותיו בעניין תנאי ההדפסה ביפו ומעודדת אותו להמשיך ולכתוב בשביל ‘הפועל הצעיר’:

“יישר כוחך בעד מאמרך. יפה הוא, קבק, יפה למרות מה שכתבת אותו בתנאים קשים – תבֹא עליך ברכה! הונורר ישלחו לך תיכף אחרי שיודפס המאמר (חציו נמסר כבר לדפוס), ואתה קבק, כתֹב ושלח לנו עוד דברים יפים – הלא תשלח?”⁴⁰⁶

צפורה, בתם של דבורה ויוסף אהרנוביץ נולדה בכ“ו בטבת תרע”ד (24.1.1914) בתוך עבודת העריכה השוחקת והמאומצת, מעשי התרגום והיצירה המקורית⁴⁰⁷. לכן, לא רק שלטענתו של קבק ‘שאינה כותבת כלום, או כמעט לא־כלום’ בתקופת שִבתה בארץ, אין בסיס, אלא שההיפך הוא הנכון. היתה זו אחת מן התקופות הפוריות והפעלתניות ביותר בחייה וביצירתה של דבורה בארון.

כך, למשל, סיפורה ‘שומן’ נכתב ופורסם ב’הפועל הצעיר' (ז' בחשוון תרע"ד) בתקופת הריונה, וזכה לשבחיו של ברנר, במכתבו לאהרנוביץ מירושלים מנובמבר 1913:

“‘שומן’ של דבורה בארון קראתי פעמַים. – – – ושתי הפעמים בקבלת רושם אמנותי אמיתי. תבורכנה הידים הכותבות כך!”⁴⁰⁸

פרט קטן שמתאר עגנון בזכרונותיו על ברנר, מגלה יותר מטפח מתנאי החיים הדלים בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה, יחסי הסופרים בינם לבין עצמם, מעמד ביתם הצנוע של משפחת אהרנוביץ ויחסיהם עם עגנון. עם עזיבתו של עגנון את הארץ בקיץ 1912 חילק את חפציו בין ידידיו הסופרים, ‘ואת הווילון שהיה משמש שומר בגדי מן האבק נתתי לדבורה בארון’⁴⁰⁹.

חזית אחידה מגלים הסופרים ביובל הששים של א"ז רבינוביץ, במודעת ברכה ענקית הפותחת את ‘הפועל־הצעיר’ (כ“ח בשבט תרע”ד) שעליה חתומים: ‘מערכת הפועל הצעיר, ש. בן ציון, י.ח. ברנר, יעקב פיכמן, ר’ בנימין, יעקב רבינוביץ, דבורה בארון, משה סטבסקי, א. בן־ישראל'.

את תקופת הריונה מתאר יעקב מדרשי בדרכו הידועה, ויתכן שניכרים דברי אמת:

"בחדשים האחרונים של הריונה חשה את עצמה דבורה לא בטוב. חרדה סתומה אפפה אותה לפרקים, כענן אפל המאיים באופק הרחוק, דבר שהוא הרה־סכנה לאשה במצבה. יוסף הקיף אותה אהבה ומסירות, עד שהרגיש שהוא מטריח עליה יותר משהוא מעודד אותה.

לאחר לידתה של הבת, חזרה השלווה לשכון במעונם. האושר נשקף מעיניה השחורות של האם, ופניה זהרו באור קורן ומושך" (עמ' 308).

מדרשי טורח להדגיש את חלקו של יוסף אהרנוביץ בניהול משק־הבית ובטיפול בתינוקת, כיוון שהיה בעל־נסיון כבן למשפחה מרובת־ילדים:

“משהחלימה דבורה אחרי הלידה, והסכינה עם תפקידה החדש כאם, פקדה אותה שלווה נפשית גמורה. היא חזרה לתפקידה בעריכת המדור לספרות ב’הפועל הצעיר', את עבודתה עשתה תוך האזנה לתינוקת ששכבה בעריסתה בחדר השני” (עמ' 309).

עדות לכך שלא רק בזמן ההריון אלא גם מיד לאחר הלידה, המשיכה כמעט ללא הפסקה למלא את תפקידה כעורכת, משמשים מכתביה לסופרים. כך, למשל, מברך אותה א"ל אריאלי להולדת בתה ‘(שמה ממני פלאי)!’ ומודיע לה באותו מכתב בלא תאריך שסיפורו החדש ‘אף על פי שכֻּלו נגמר’ לא יודפס ‘יען כי אחרי אשר גמרתיו ראיתי והנה הנושא הזה דורש מסגרת אחרת וסגנון אחר. לכן אני מתחיל לכתוב מחדש, ואולם מתי אגמרהו, נבצרה ממני לדעת’.⁴¹⁰

טפח מקשיי העריכה שנתנסתה בהם, כאם לתינוקת, וכמי שמצב בריאותה רופף דרך־קבע, מתגלה במכתבה הנואש לדוד זכאי, בלא תאריך [כנראה, מאדר תרע"ד]:

"דוד! (הוי, דוד, דוד!)

טוב. תתרגם את הדבר במשך החֹדש ניסן, אבל, אבל – דע לך כי התיק שלנו, תיק־המערכת, ריק הוא, ריק לגמרי, ואני הריני חלשה, חלשה מאד ואיני יכֹלה לעבוד (והילדה צועקת) – ואוי ואבוי יהיה לי, ואוי ואבוי יהיה גם לקוראי ‘הפועל הצעיר’ אם לא תמלא את הבטחתך הפעם."

בשולי המכתב היא מודיעה לו: ‘שֵם הבת – צפורה’. ומוסיפה: ‘שלח את התרגום קטעים קטעים’⁴¹¹. קרוב לוודאי, שהכוונה לתרגום סיפורו של ז"י אנכי ‘ארצנו’ שפורסם ב’הפועל הצעיר' (כ“ח בניסן תרע”ד – י“ט באייר תרע”ד).

לימים, במלאות שנה לפטירתה סיפר דוד זכאי זכרונות על דבורה בארון ‘כפי שראיתיה’ (‘דבר’, כ“ד באלול תשי”ז) ובהם תאר את דמות דיוקנה עם עלייתה לארץ, את דירתה בנווה־צדק, את הליכות ביתה ואת השיחות ליד השולחן בענייני הישוב והספרות:

“דבורה אינה מרבה לדבר, אך ככל שהיא אומרת – עיני המסובים מופנות אליה, והאזנים קשובות. ואם ברנר מתערב באמצע ומתגרה בה באיזו קריאת־ביניים, הרי זה סימן שהוא נהנה מדבריה. בין שמסכימים עמה ובין מחולקים – יש משקל לדבריה, יש איזו חומרה להם שלא לפי הגיל. מפעם לפעם קם אהרנוביץ מעם השולחן ועוזר לה במזיגת התה במיטבח הקטן, גם לא ד' על ד'. [– – –] בדירה בנוה־צדק היה חם, היא ידעה גם הכנסת־אורחים נאה, ולא אחת לן בה המורה שבא מן הכפר.”⁴¹²

בתקופה שבה היתה חלוקת תפקידים שלפיה מקומה של האשה במטבח, נחרתה בזכרון כל המעידים, תמונתו של אהרנוביץ המגיש תה לאורחיו, ולא פעם היה בדבריהם יותר משמץ של ביקורת ביחס אליה. גם זכויותיה כסופרת וכעורכת ואפילו לא כאם צעירה וכמי שבריאותה רופפת לא עמדו לה.

אשר ברש, שהיה מבאי ביתם, גם הוא הנציח תמונה ביתית זו במלאות שנה לפטירתו של אהרנוביץ (תרצ"ח) בשעה שתאר את פגישתו הראשונה עם בני־הזוג בביתם:

“ועוד באותו יום ראיתיו בביתו (‘איך זה: לא תבוא לראות את דבורה?’) בית קטן בחצרו של בית גדול, בקומה השניה, שמדרגות־עץ שלו מבחוץ, והוא, אהרנוביץ, עומד במרפסת ליד אותן המדרגות ומפסטר בסבלנות ובאהבה את החלב בשביל בתו, בת שלושת־הירחים, ומדבר אגב על כל הדברים היקרים.”⁴¹³

היה זה בית פוליטי מובהק, שכן עם הצטרפותו של דוד זכאי למפלגת ‘אחדות העבודה’ כפי שהעיד, ‘גָבַה בינינו, לא אומר הר, אך גם התל ציער מאד’⁴¹⁴.

כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפסקה הופעת ‘הפועל הצעיר’. מלאכת העריכה נמשכה עד לרגע האחרון ממש. אחד המכתבים האחרונים מתקופה זו, הוא פתק (בלא תאריך) של מרדכי טמקין, שהתאונן על ‘תקונים ושנויים’ שנפלו בשירו ‘הנה הם באים הצללים’ ולכן ‘אני שולח העתקה חדשה והריני מבקשך להדפיסה. את הכתב־יד הנמצא אצלך תקרעי’. מכיוון שהשיר פורסם בי“א בניסן תרע”ה, יש לשער שמכתבו נכתב סמוך מאוד לתאריך זה⁴¹⁵. עוד הוא מוסיף ומספר לה, ש’כתבתי בימים האחרונים שיר, שכדי [שכדאי] אולי להדפיסו גם בימים הרעים האלה. השיר יפה ומעובד יפה. הוא בן חמשים חרוז. הודיעי לי אם לשלוח – ואשלחהו'. וכן הוא מבקש: ‘שמרי את שלשת השירים הנמצאים אצלך, כי אין לי העתקה נכונה מהם’. איני יודעת לאיזה שירים כוונתו, כשם שאין לדעת למה כוונתו בפתק אחר, שגם הוא בלא תאריך, שבו הוא מודיע לה על עוד ‘שני שירים קטנים’ שאחד מהם שמו ‘עם השקיעה’⁴¹⁶.

דומה שאין ראוי משם זה לציון התקופה שנסתיימה בפתאומיות כה רבה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ה. גלות אלכסנדריה שבמצרים (י“ד בסיוון תרע”ה – כ“ג בניסן תרע”ט)    🔗

בי“ד בסיוון תרע”ה הוגלו דבורה בארון, יוסף אהרנוביץ ובתם צפורה בת השנה לאלכסנדריה שבמצרים⁴¹⁷.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצא הישוב העברי בארץ במצב קשה של עוני, רעב וסכנת חיים. הארץ נותקה ממקורותיה שבחוץ־לארץ, וכמעט כל הפעילות התרבותית נפסקה. על הנתינים הזרים נגזרה גזירת גירוש, והמתעתמנים היו חייבים לשרת בצבא. במיוחד נרדפו עסקני הישוב ואהרנוביץ בתוכם. העובדה שקיבל את האזרחות התורכית לא רק שלא הועילה, אלא גרמה לכך, שהיה נתון מעתה לשרירות לבם של הפקידים התורכים. בגלל ידיעה במדור הכרוניקה של ‘הפועל הצעיר’ נלקח לחקירות על ידיהם בנימוק שעבר על חוקי הצנזורה החמורים. אהרנוביץ נאלץ להסתתר ולהתחמק בכל פעם שבאו לחפש אחריו כדי לחקרו, עד שלבסוף נאסר והובל לירושלים יחד עם עסקנים אחרים. משם היה צפוי להישלח לדמשק, שבה ארבה לכולם סכנת התעללות פיסית קשה ואף סכנת־חיים. בהתערבותם של ד"ר רופין והציר מורגנטאו, ניצלה קבוצת עסקנים זו ואהרנוביץ בתוכם. אבל, עם גזירת הגירוש של ג’מאל פחה על תושבי תל־אביב, לא הועילו ההשתדלויות, והמשפחה גורשה למצרים, יחד עם אלפי מגורשי ארץ־ישראל האחרים⁴¹⁸.

במרוצת שנת תרע“ה המשיך ‘הפועל הצעיר’ להופיע, ויצאו ממנו 21 גליונות, כשהאחרון סודר עוד לפני ראש השנה תרע”ו אבל הופיע רק בחשון תרע"ו. שמו של אהרנוביץ לא נזכר החל מגליון 4 (כ“ד בחשוון תרע”ה 13.1.1914). בגליון 7 (ט“ו בטבת תרע”ה 1.1.1915) תחת הכותרת ‘צו השעה’ קוראת המערכת להתעתמנות כללית ומיידית, כדי שלא להיות מגורשים מן הארץ, ובסיומו של אותו גליון במדור הכרוניקה ‘השבוע’ מתואר הגירוש המזעזע של אנשי יפו מתוך אי סדר רב, הפרדת משפחות וללא הכנה מוקדמת⁴¹⁹.

תקופה קשה זו ערב־הגירוש, בחיי הזוג, ובמיוחד השפעתה על דבורה בארון, זוכה לתיאורו הפלאסטי של יעקב מדרשי, שדמיון ספרותי ומציאות משמשים בו בערבוביה, והוא מושפע מסיפוריה לא פחות מאשר ממה שאכן ארע:

"דבורה היתה מבוהלת ועצבנית, מאורעות הזמן האחרון השפיעו עליה בצורה איומה, היא מיעטה לאכול ושנתה נדדה בלילות, בזמן שיוסף נעדר מן הבית היתה חדורה אימה וחרדה, כמה פעמים חיפשו אותו השוטרים ורק במקרה לא מצאוהו. [– – –]

פניה של דבורה חוורו ורזו, ומחמת מיעוט שינה נראו עִגולים מתחת לעיניה שאימה וחרדה נשקפו מהן. יוסף עקב אחריה מתוך חששות סתומים, ודאג מאד לבריאותה שהתרופפה בימים אלה" (ע' 317).

“חזר אותו פחד נסתר מפני העולם הגויי רב־האלימות והזדון המרושע ומילא שוב את כל יישותה של דבורה” (עמ' 318).

לפי עדותו חלתה בקדחת והיתה שרויה ‘רוב הימים בין חום גבוה לעצבנות’. וכך הגיעה למצרים כשהיא חולה ‘כשרויה בהלם מכאיב’ (עמ' 319).

גורל המשפחה בגלות אלכסנדריה היה כגורל יתר מאות משפחות המגורשים. לאחר ההלם הראשון, התנהלו חיי היום־יום בצורה מסודרת, עד כמה שחיי פליטים יכולים להיות מסודרים. המזון היה זול ובשפע, האקלים החם הֵקֵל על המגורים, הלבוש ותנאי החיים האחרים. אהרנוביץ התפרנס תחילה ממתן שיעורים פרטיים, ולאחר מכן כמורה בסניף הגימנסיה ‘הרצליה’ שיסד ד“ר חיים בוגרשוב באלכסנדריה. עד מהרה נעשה אחד הפעילים בארגון חיי הפליטים, בגיוס כספים לתמיכה בהם, שותף במשא־ומתן עם הקהילה היהודית באלכסנדריה ובקהיר, בעניינים הפנימיים של הגולים ובשמירה על הקשר עם המרכזים בארץ־ישראל, ברוסיה ובארה”ב.

מכתביו של אהרנוביץ מתקופה זו שפורסמו, במיוחד לל"י ריקליס, הם המקור היחיד לידיעות על גורלה ומעשיה של המשפחה בגלות. נזכרים בהם מאמציו להוציא כתב־עת עברי (‘בניכר’ – שממנו יצאה חוברת אחת בלבד בתשרי תרע"ח); תיאור מצבו הכלכלי הקשה ותגובותיו על הנעשה בארץ. שמה של דבורה בארון מופיע רק בפריסות השלום. לא נשמר שום חומר ארכיוני הקשור במעשיה בתקופה קשה זו. מרמָזים מקוטעים עולה, שהירבתה לחלות בתקופה זו, וניהול משק הבית והטיפול בתינוקת היו קשים עליה ביותר. היא גם סבלה מהעדרויותיו התכופות של אהרנוביץ לרגל העניינים הציבוריים הרבים שעסק בהם. על קשייו של אהרנוביץ במצרים, רמז, לאחר פטירתו, יעקב רבינוביץ, אך סתם ולא פירש: ‘שם נשבר בו דבר־מה’⁴²⁰. בין המשימות שעסק בהן בתקופה שבין סיום המלחמה לבין שובו לארץ, היתה השגת כספים להוצאת קבצי ‘הארץ והעבודה’⁴²¹.

אחד המכתבים הבודדים שבהם מזכיר יוסף אהרנוביץ את משפחתו, נכתב בשלבי הסיום של המלחמה, מיום 11.3.1918 מאלכסנדריה ליוסף שפרינצק, שבו הוא מגיב על פנייתו לבוא לארץ־ישראל לימים אחדים, וממנו עולה מצבה העגום של רעיתו:

“אני רוצה וצריך לשוב לא”י, אבל לשוב כדי להכנס לעבודה, ולא כאורח, וזה אפשר רק עם המשפחה. וברגע שתנתן אפשרות כזאת, לא תצטרכו לקרוא לי. עכשיו קריאתכם רק מצערת אותי, ולא להועיל. איני יכול לשוב בלי משפחתי לא רק מפני כמה וכמה טעמים המתפרשים ביכולת חמרית ובבריאות ועוד⁴²², אלא גם מפני שאין לי שום רשות מוסרית לעזוב את דבורה פה: היא סובלת על היותה פה, במובן המוסרי, לא פחות ממני, היא מחכה ליום שתנתן האפשרות לשוב לא פחות ממני, ואיני רשאי לעזוב אותה פה וללכת לי לבדי. וצפורה, שהיא בת הארץ ממש, בודאי שיש לה הרשות לדרוש שלא תהיה האחרונה⁴²³."

חודשים אחדים לאחר מכן, במכתב הראשון לברנר לאחר המלחמה, מאלכסנדריה מיום 13.10.1918 כתב:

“ודבורה מודה לך מקרב לב על דרישת השלום מרכושה [הכוונה לכתביה. נ.ג.] שהשאירה שם. ואני, ברנר, יושב פה שלא בטובתי. וקשה עלי יציאת מצרים כ־יציאת מצרים ממש. צריך אני לחנך את בני משפחתי למחסור, ואין גופותיהם מסוגלים לחִנוך זה. אף הם בדרך נס נשארו בחיים, אחרי כל מה שעבר עלינו כאן – ולסכן אותם עתה איני רוצה. [– – –] ביציאת מצרים אני מתחבט ומתלבט ימים ולילות לא בשביל להאשיר [אולי צ”ל: להאשים. נ.ג.] את מי שהוא, כי אם, קודם כל, בשביל לשחרר את עצמי ואת משפחתי מכל מה שמעיק עלינו כאן."⁴²⁴

במכתב בלא־תאריך לברנר, אף הוא, כנראה, מסוף תקופת השהיה במצרים, מגיב אהרנוביץ בשמה של רעיתו על הצעתו של ברנר להוציא קובץ מסיפוריה, תוכנית ששוב עלתה על הפרק, עם ההתארגנות לאחר המלחמה, וגם הפעם לא יצאה אל הפועל:

“דבורה מקבלת ברצון את הצעתך, אלא שמקפידה היא הרבה על צורת ההוצאה, שתהיה יפה ועל ניר משובח, ומשום כך היא מבקשת אותך לחכות בדבר זה עד בואה, למען תוכל להתיעץ אתך בכל הדברים הנוגעים לענין זה. היא גם רוצה, כמובן, לעבור עוד פעם על הכתבים, שאינם כלל תחת ידה ונמצאים בידי פוזננסקי. רוצה היא גם ומבטיחה לתת לך איזה דבר בשביל ‘רביבים’ כשתשוב.”⁴²⁵

יש לשער, שזוהי תגובה על תוכניתם הספרותית המפורטת של ברנר ושל יצחק וילקנסקי, אל האגודות העבריות באמריקה, מיום ט“ו בחשוון תרע”ט (21.10.1918), ליסד ‘ביבליותיקה של ספרים מקוריים’, ודבורה בארון נמצאת בין שבעה־עשר הסופרים הנזכרים כמועמדים להוצאת ספריהם לאור⁴²⁶. במכתב זה נזכרת גם התוכנית, שאף היא לא יצאה אל הפועל, לחדש את הוצאת ‘רביבים’, שגם עליה הגיב אהרנוביץ בשמה של רעיתו.

קרוב לוודאי, שאין המדובר בסיפורים חדשים של דבורה בארון, אלא בסיפוריה שנמסרו בידי ברנר ומנחם פוזננסקי למשמרת, בתקופת הגירוש והגלות, שבה לא היה קשר ביניהם.

אין לדעת בבטחון אם כתבה או תירגמה בשנים אלה. יש לשער, שכתבה מספר קטן מאוד של סיפורים מקוריים (הבטחתה להשתתף ב’רביבים') ואולי גם עשתה נסיונות אחדים של תרגום סיפוריה מעברית ליידיש, בעיקר לאחר סיום המלחמה.

בשולי סיפורה ‘בֹּץ’ שפורסם ב’מעברות' זמן קצר לאחר שובם לארץ (אב תר"ף), נרשמה השנה: תרע“ה, אבל אין לדעת אם נכתב לפני הגירוש או אחריו. בהערה על כתב־היד של סיפורה ביידיש ‘אן עגמת נפש’ שנמצא בארכיון אברהם ליעסין בייוו”א, ניו־יורק נרשם: ‘א גרוס פון מצרים’ [דרישת־שלום ממצרים].

יתכן גם שכמה מן הסיפורים המקוריים והמתורגמים שנדפסו ב’מעברות' וב’פועל הצעיר' זמן־מה לאחר השיבה לארץ נכתבו במצרים, ומכאן, אולי, הסבר לנימה הפסימית החזקה שבהם. כך, למשל, ההשוואה בין הסיום העגום של הסיפור ‘תורכים’, אחד הסיפורים היחידים המתאר את הגירוש, בנוסח ‘מעברות’ לבין סיומו הנותן־תיקווה בנוסח ‘סיפורים’ (תרפ"ז), יכולה, אולי, לחזק השערה זו. אבל, אין לכך הוכחה ממשית יותר ממקורות אחרים.

הביטוי הספרותי הנירחב והיחיד לגלות־מצרים בחייה, ניתן רק מקץ שנים הרבה, בסיפורה ‘לעת עתה’ שהופיע בעצם ימי האימה של מלחמת העולם השנייה (תש"ג), ובהמשכו ‘מאמש’ שהופיע שנים אחדות לאחר קום מדינת ישראל (תשט"ו). שני החלקים חוברו יחד לאחר מותה, על־ידי בתה, לספר ‘הגולים’ (תש"ל)⁴²⁷.

יותר משרצתה דבורה בארון להנציח את חווית־הגירוש והגלות במצרים כחוויה אישית־היסטורית, שאפה לומר משהו אקטואלי לבני דורה, בתקופה שבה נכתבו שני הסיפורים. הצורך לנחם ולעודד בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה, בא לידי ביטוי באמצעות הרחקת־העדות לתקופת מלחמת העולם הראשונה, כדי ליצור את מירווח הזמן והשקט הנפשי המאפשרים ראייה כוללת, מאופקת ומבוססת הדרושה להפקת לקחים, ובעיקר למהימנות טיפוח־התיקווה. הנחמה מושגת באמצעות ההקבלה ההיסטורית בין התקופה שעליה כותבים, לבין התקופה שבה נכתבים הדברים, כשהלך־הרוח הוא כזה: אם אז, בימי פורענות קשים, בשעה שנדמה שהכל מתמוטט, הצליחו המגורשים לשוב, ולהתאחד עם הישוב הקטן והדל, שבכל זאת החזיק מעמד, גם בהווה – כך. תקופות המלחמה והחורבן אינן מצב של קבע, אלא הם חלק מן המחזוריות ההיסטורית הכוללת, שלפיה לאחר תקופת הרס באה תקופת בניה והתאוששות. תפיסה מחזורית זו, היא שאיפיינה את סיפוריה המכונסים של דבורה בארון ואת השקפת־עולמה. דומה, שרק משעה שתקופת הגירוש במצרים חדלה מלהיחשב כמאורע פרטי־אישי, ונתפסה כחלק ממחזוריות היסטורית זו של גירוש – שיבה – גירוש – שיבה, הוכשרה להיכלל במסכת סיפוריה של דבורה בארון.

בהתאם לטכניקה זו של הרחקת־העדות, מחוייבת המספרת בנאמנות־כפולה: שמירת הנאמנות ההיסטורית למאורעות כפי שארעו במציאות; שמירת הנאמנות להשקפת־העולם המחזורית, המעוניינת בהווה, מנקודת־המבט של העבר. כל זאת בהתאם לחוקיות של המתח הקבוע המתחייב מנאמנות־כפולה זו.

ואכן, יש בספר על שני חלקיו הקפדה יתרה על תיאור המאורעות ההיסטוריים לפרטיהם, עד כדי אפשרות של זיהוי מדויק של האנשים, המאורעות והמקומות. אבל כל הפרטים הללו כפופים לחוקיות־על ולהשקפת העולם המחזורית הכוללת, ומשועבדים לתבנית החוזרת של גלות–גאולה. תיאורי גלות־מצרים מקפידים על שמירה מירבית של דיוק גם בפרטים הלקוחים מקורות־חייה של המספרת ובני־ביתה, שאף הם שימשו מודלים לכמה מן הדמויות בסיפור, יחד עם דמויות משפחות הגולים האחרות. מסקנה זו עולה מן ההשוואה בין המתואר בסיפור לבין המתואר במקורות החוץ־ספרותיים (זכרונות, יומנים, מכתבים, רשימות)⁴²⁸. לכן, גם אותם פרטים בסיפור, שאין להם מקבילה חוץ־ספרותית, במיוחד בכל מה שנוגע למקבילתה הספרותית של משפחת אהרנוביץ־בארון, מאפשרים לחוקר לשער, עם כל הזהירות המתחייבת, שגם הם משקפים אטמוספירה ממשית שהיתה⁴²⁹.

התמונה הכללית העולה היא של גלות־נעימה, הוויית ארץ־גושן, כשהגולים מצליחים לקיים את חיי־היום־יום שלהם על דרך השיגרה ואף להתארגן כדי להשיג מטרות חינוכיות ולאומיות.

בניגוד לתמונה מתקבלת־על־הדעת זו של חיי משפחות־הגולים, הרושם הכללי מתיאורה של משפחת רבין, בבואתה הספרותית של משפחת אהרנוביץ־בארון, הוא של חוסר־אונים כמעט מוחלט של אם־המשפחה, חנה רבין, לנהל את הבית, לדאוג למזונותיו של בעלה העסקן החולני ולבתה הצעירה. היא חלשה, חולה, מיואשת, ואינה מצליחה לגייס מתוכה את כוחות הגוף והנפש כדי להתגבר על רפיונה הגופני ועל אי־השלמתה עם עסקנותו הפעלתנית של הבעל הנעדר הרבה מן הבית. הקשר בין מחלתה לבין היעדרותו של הבעל הוא בולט וגלוי. המשפחה נתמכת על־ידי משפחת רוטשטיין האמהית ופורשת החסות, היפוכה הגמור של משפחת רבין. היא הדואגת למחסורה ומקילה עליה את עבודות הבישול ומשק־הבית.

חנה רבין מתגלית במיטבה רק בשעה שהיא משמשת כמורה לבתה נעמי (פרק ו). אין היא מסכימה להוציאה מן הבית ולמסרה לאחד ממוסדות החינוך הקיימים, שבעלה מעורב בהם, והיא מלמדת אותה בעצמה או באמצעות מורים פרטיים הבאים אל הבית.

אין מנוס מן ההערה, שזו היתה גם המתכונת בחיי משפחת אהרנוביץ־בארון, שלפיה נתחנכה הבת צפורה, הרחק מחברת־ילדים וממוסדות חינוך מקובלים, ואולי כאן המקור לאישיותה יוצאת־הדופן של הבת, וליחסי ההערצה המיוחדים במינם עד כדי השתעבדות, שרחשה לאמה: ‘הבת היחידה מסירה בלי חשק את העינים הנפלאות שהיו צמודות באם הנפלאה’ – כך תאר אשר ברש בעדינות, ביקור בבית זה, כאשר צפורה משרתת בחוסר־רצון גלוי את אורחי־אמה ‘הגוזלים’ אותה ממנה⁴³⁰.

הסיפור המאוחר ‘בעוֹל’ (תש"ח) מגלה טפח מיחסה של דבורה בארון למוסדות־החינוך הממוסדים, ויש בו, אולי, מעין הסבר שבדיעבד, מדוע נתנה לבתה חינוך בבית, ולא במסגרות המקובלות.

‘אין איש שיכול ללמֵד את צפורה’ – העיד בן־אחותה של דבורה בארון ברוך פדה – ‘אם תצא מן הבית ותלמַד עם אחרים – תתקלקל’; ‘דבורה, ששימשה כמורה פרטית במשך שנים, חשבה, שהיא יכולה ללמד את בתה הכי־טוב מכולם’⁴³¹. מובן, שגם ליוסף אהרנוביץ היה חלק בחינוך בלתי־בריא זה, כפי שרמז יעקב רבינוביץ, בתארו את יחסו המסתייג מן המיסטיקה:

“היתה לו פעם חולשה של ותרנות בעניין זה. כשהבת היתה קטנה, הֶחיה בשבילה בבית שורה של מנהגים דתיים, הקשורים בחגים ובמועדים.”⁴³²

יתכן, שהסיבה לכך שמרירות־חיי־הנישואים תוארה על רקע מצרים דווקא, יש לה אחיזה ביוגראפית בכך, שהמתחים שבחייהם נתעצמו בתקופה זו על רקע תנאי החיים הדחוסים והקשים בגלות.

בסיפור ‘לעת־עתה’ בצד המרירות הרבה בגלל עסקנותו של שמואל רבין, מובעת הערכה לאישיותו ולמידת הבנתו העמוקה, וכן להצלחתו להשיג מקורות כספיים לצרכי הכלל: הקמת בית־ספר ובית־תמחוי. מרירות זו לא פגה גם בחלקו השני של ‘הגולים’ בסיפור ‘מאמש’, לאחר השיבה מגלות־מצרים, ודומה שאף התגברה. עם כל ההבנה לחשיבותה של עבודתו הציבורית של הבעל, שעליה הוא מוסר את נפשו, אין היא עולה בקנה אחד עם חיי נישואים מתוקנים. מתח זה מוצא את ביטויו באותם פרקי־תיאור שבמרכזם משפחת רבין.

מן הצד האחד, תיאור מתוך הבנה והזדהות מלאים עם מאמצי העריכה ההירואיים של שמואל רבין בעתון ‘העבודה’, עד כדי כך שדומה שאינה מתארת אותו בלבד, אלא גם את עצמה:

"הוא ישב כל הלילה ער בבית־הדפוס, עשה עם גמר העימוד את ההגהות האחרונות, אחר הסתלק אל התא הצדדי וחיכה באורך־רוח עד שהובא לו הגליון הראשון, כשהוא ‘חם’ עדיין, ‘טרי’, שאז, בחרדה של האשה המביאה ילד חדש לאויר העולם, דיפדף בו והביט אם הוא ‘שלם בכל’, קפלו ונשא אותו הביתה, ליום־השבת, שהוא יום המנוחה שלו.

ניתח, איחה וקשר, העביר פיסקאות ממקום למקום, קבע סימני־הפסק והעיקר – מחק, מחק, מחק, עד שהכל נתברר וקיבל לאחר שהועתק לנייר נקי, את הצורה של כתיבה תמה: נהיר לקורא ומקובל אפילו על כותבם עצמו, שבטוח היה כי אמנם כך נתכוון להגיד" (עמ' 165).

ומן הצד האחר, התפרצות נאום־שיטנה חריף כנגד חיי־הנישואים לעסקן־ציבור, שמשמיעה חנה רבין, באזני רוניה ברן, הנערה הצעירה, העומדת להינשא לחיים ברמן, שגם הוא צועד את צעדיו הראשונים בתחום העסקנות, ואין דעתה נחה, עד שהיא מביאה אותה לידי דמעות.

הצעירה היא בת־דמותה של דבורה בארון בעבר, והיא עתידה להיות בת־דמותה בעתיד. כל הדמויות, בספר ובמציאות, קשורות זו לזו באמצעות השמות, החוזרים על אותן האותיות: דבורה בארון=חנה רבין=רוניה ברן=חיים ברמן. הנאום כולו הוא קינתה של המספרת על חיי נישואיה, והיסוד האישי בא לידי ביטוי בחריגה מנימת האיפוק השלטת בספר ובמעבר לטון ישיר, בוטה, חריף, מאיים ומתריע. קינה זו היא אחד האקורדים המסיימים את הספר, וגם הצבתה במקום זה מחריפה את עוצמתה, על רקע סידרת החתונות המסיימות אותו:

“בתחילה, בראשית דרככם, יהיה זה אמנם כאילו אתם הולכים בצוותא, אבל עד מהרה יפנה הוא לעניניו ויפליג וירחק ממך, והמשא, אשר נשאתם עד עתה בשניים, יפול כולו עליך. או־אז, תדעי כי אַת הנך עזובה, בודדת כאלמנה, וילד אם ייולד לך יהיה כיתום” (עמ' 174).

בהתפרצות זעם זו כנגד חיי הנישואים עם עסקן, וההתרסה כנגד חלוקת הנטל הבלתי־שווה שבין בני הזוג, נסגר אחד המעגלים שנפתח בסיפוריה הראשונים (‘קדישה’; ‘גניזה’), שבהם התריעה כנגד האפליה הנוהגת בבנות ביחס לבנים מיד עם לידתן, וחוסר־ההזדמנות השווה, או חוסר־ההזדמנות בכלל, שהיא מנת־חלקן.

ו. שיבה לארץ לעריכה וליצירה    🔗

1. חידוש ‘הפועל הצעיר’

בכ“ג בניסן תרע”ט חזרה משפחת אהרנוביץ־בארון לארץ־ישראל לאחר ארבע שנות גלות במצרים.

שיבתם לארץ נחוגה על ידי המפלגה בסניפיה השונים, וצויינה בהבלטה בעיתונה.

עם שובם ערך הסניף היפואי של ‘הפועל הצעיר’ ‘משתה־פגישה לכבוד האורחים’ ועל כך הופיעה ידיעה ב’הוצאת הפועל הצעיר‘, חוב’ י–י“א, מיום ט' באייר תרע”ט, במדור: ‘במפלגה’⁴³³.

באותה חוברת התפרסמו גם שתי מודעות ברכה של חברי ‘הפועל הצעיר’ בקבוצת כפר אוריה ובקבוצת חולדה, המברכות ‘בברכת העבודה’ את הח' יוסף אהרנוביץ ומשפחתו ‘ליום שובם מהגולה לארץ תחיתנו’; ‘ארץ התגשמות שאיפותינו המשֻתפות לחיי יצירה בעבודה’ (עמ' 28). סניף ‘הפועל הצעיר’ ביבנאל, פירסם מודעת ברכה בחוברת הבאה (ט“ז באייר תרע”ט) ואיחל לו ‘עבודה פוריה במפלגתנו’ ובחוברת השלישית (כ“ג באייר תרע”ט) הצטרף גם סניף רחובות למברכי הזוג ‘ליום שובם לארץ תקותנו’.

השתתפותו של אהרנוביץ ב’הפועל הצעיר' החלה מיד עם שובו (ט“ז באייר תרע”ט) בוויכוח החדש־ישן בין הציונות־הפוליטית והציונות־המעשית, שהיה אקטואלי באותם ימים עוד יותר מתמיד.

השינויים שעברו על העולם ועל העולם היהודי בעקבות המלחמה ומהפכת אוקטובר היו עצומים, ולא פסחו גם על ארץ־ישראל ועל הישוב העברי שבתוכה. ארץ־ישראל היתה נתונה מעתה תחת שלטון המנדט הבריטי, והישוב בארץ החל להתארגן כגוף עצמאי בעל ייחוד לאומי. העלייה השלישית החלה להגיע לארץ ותנופת הבנייה בכל הארץ היתה בעיצומה. החלו עבודות ציבוריות של סלילת־כבישים וייבוש ביצות, שנמסרו לקבוצות העולים המאורגנות, וגם גידולה של תל־אביב, תוך ניתוקה מיפו, הלך וגבר. הוקמה ההסתדרות הכללית (חנוכה תרפ"א) ונערכו ויכוחים על איחוד מפלגות הפועלים.

יוסף אהרנוביץ היה פעיל ביותר, ועל אף מחלתו אין שמו נעדר כמעט משום פעילות מפלגתית ויישובית בעלת־משמעות, והוא נוסע מדי־פעם כנציג המפלגה לחוץ־לארץ. על רקע זה בולטת עוד יותר פעילותה הציבורית המתמעטת של דבורה בארון, כגון, ששמה לא נרשם בין משתתפיה של המועצה הראשונה של ארגון הסופרים, בעוד ששמו של אהרנוביץ כן נזכר (‘הפועל הצעיר’, י“ח באדר ב' תרפ”א).

עם כיבוש יפו ותל־אביב על ידי האנגלים, נעשה נסיון לחדש את ‘הפועל הצעיר’ שהופעתו נפסקה על ידי השלטונות התורכים בתחילת תרע“ו (סוף 1915), אבל הגליון שסודר בדפוס לא הופיע, מחמת האיסור של שלטונות הצבא להתיר הופעתם של עיתונים אזרחיים. בי”ח בכסלו תרע“ט הופיע העתון בשם ‘הוצאת הפועל הצעיר’ ותחת שם זה הופיע עד חוברת כ”ד. רק בכ“ח באב תרע”ט ניתנה האפשרות להוציא שוב את העתון כשבועון.

יש להניח שבני הזוג חזרו מיד לעריכת העיתון, אם כי אין שום איזכור לכך, ואין לדעת באיזה גליון נעשה הדבר. השוואת החוברות שפורסמו בהעדרם לאלה שנערכו בשעה שכבר היו בארץ, אינה מגלה הבדלים לא בהרכב המשתתפים, לא בתכנים ולא במיבנה החוברת. יצחק לופבן המשיך בתפקידו שהחל בו עוד לפני המלחמה (תרע"ד) כעוזר לעורך. שמם נזכר במפורש, בשעה שחתמו על מודעות ברכה לנישואים או ללידה, לעיתים יחד: דבורה ויוסף אהרנוביץ (לנישואיו של סעדיה שושני, בעל בית הדפוס ביפו, כ' בחשוון תרע"ט) ולעיתים שמרה דבורה בארון על שם־נעוריה (ברכה לנשואי בתו של א“מ ברוכוב, כ”ה באב תרע"ט). דמותה של דבורה בארון והליכות ביתה הונצחו בפרק זכרונות נדיר מתקופה זו, על־ידי שלום יהודאי, מראשוני נהלל, שהיכרותו עם המשפחה החלה בשנת תר"ף. על אף אי הדיוק בתאריכים, וצירופם יחד של פרטים מתקופות שונות, ניכרת מהימנות התיאור, ומן הראוי להביאו כמעט במלואו⁴³⁴:

“פגישותי עם דבורה בארון חלו בערך בשנת תר”פ 1920. אותה שנה עבדתי בתל־אביב בחבורת בנין, ובקבוצת האריזה בפרדס גולדברג, (היום לב רמת־גן). דבורה ובעלה יוסף אהרנוביץ גרו ברחוב נחלת־בנימין, בדירה צנועה. לא זכור לי בבירור, אם הוכנסתי לביתם ע“י אהרנוביץ עצמו או ע”י יעקב רבינוביץ, אך הייתי אורח קבוע בביתם, ביחוד בשבתות, והיתה לי הרגשה ברורה ומפֹרשת כי בקורי באותו בית רצויים בהחלט [– – –]. תפקידי העקרי באותו בית היה לבחון את צפורה בפרשת השבוע, קטנה זו עוד לא בקרה בבית־ספר, בינתים קבלה חנוך “מסורתי” שבעיקרו התבטא בפרשת השבוע. ברוב המקרים היתה דבורה שוכבת במטה אם כי לא היתה נכרת בה מחלה כל שהיא, יש להניח כי היתה זו כעין מחלה מדומה… שיחותינו לא תמיד היו עניניות במיוחד, אך על כל מה שדברה היו יצוקים חן וחיוניות מיוחדים. איני יודע, ולא לי להגדיר, אם היתה יפה במובן המקובל של מלה זו, ומה קְנֵה המדה לכך, עכ“פ קרנו פניה האצילות והעינים הפיצו זוהר ותבונה; היא הרבתה לדבר באזני על הספרות הצרפתית ובמיוחד על הסופרים כאנשי יום יום, גנוניהם, קנאתם ושאר דברים מעולמם וחויותיהם [– – –]. יום אחד עלזה במיוחד ומהרה עם בואי לשתף אותי בשמחתה על המתנה שהביא לה יוסף באותו יום, שהיה יום הולדתה. בחדוות ילדות הגישה לי ספר: כרך ‘מכתבי צ’כוב’, לא הייתי זקוק להסברים בענין זה, היתה ברורה לי שמחתה. אך דבורה ידעה גם כעס, בהתמרמרות ספרה לי כי קבק כתב עליה, ואיני זוכר באיזה אכסניה ספרותית כי כתיבתה עושה רושם של כתיבת זכרונות, ‘הכל הוא יודע’ התריסה. אך בד”כ היתה ממעטת לדבר על עצמה ועל יצירתה [– – –]. דבורה העריצה את י. רבינוביץ, את דעותיו ישרו ושנינותו. ברש, פיכמן, שמעוני, טמקין, אלה היו ‘שרי המאה’ של אותה תקופה שעליהם היתה חוזרת ונסבה השיחה, לא זכור לי הנושא ‘ברנר’, להסביר זאת יארכו הדברים ואמנע מכך. בין המבקרים בביתה נמנו י. עזוז ותחיה ליברסון ועוד מותיקי העליה השניה. באנשים שונים באפים ותכונותיהם מצאה דבורה ענין והיתה מקרבת אותם, רצויים ומקובלים היו עליה אנשי־עבודה ונראה לי שדלת ביתה היתה פתוחה לפני בזכות תואר הכבוד ‘פועל’."

לקראת השנה השלוש־עשרה לקיומו של השבועון (תר"ף), פירסמה המערכת גילוי־דעת על מצבו של ‘הפועל הצעיר’ באותו זמן, סיכמה את העבר והביאה תחזיות לעתיד. בין השאר הוכרז על מדיניות של המשכיות:

“אותם החברים יעמדו גם להבא בראש העתון, אותם הסופרים המסורים, העובדים במחיצתו כל השנים, ימשיכו לעבוד גם להבא (כ“ט באלול תרע”ט).”

באותו גליון הוכרז גם על הוצאת ‘מעברות’ בעריכתו של יעקב פיכמן, ונמסרו תנאי החתימה ‘על שני האורגאנים שלנו’.

2. הקמת ‘מעברות’ ו’הדים'

הקמת ‘מעברות’ באה כדי לפתור את הבעיה שהתלבט בה ‘הפועל הצעיר’ מראשיתו, אם הוא מיועד לנבחרים או להמונים. ‘מעברות’ נוצר כדי שישמש במה לדברי ספרות מובחרים, ויעדיף את הרמה האמנותית הגבוהה על דברים בעלי ערך מפלגתי מובהק. ‘מעברות’, שנערך על ידי יעקב פיכמן, התקיים כשנתיים, החל מאלול תרע"ט, והופיעו בו 18 חוברות בשלושה כרכים.

‘הפועל הצעיר’ תמך בכל כוחו בכתב־עת זה, ונתן לו פירסום קבוע מעל דפיו, במקומות בולטים וביד רחבה.

דבורה בארון השתתפה בכתב־עת זה, שהרגישה את עצמה שותפת להוצאתו, נחשבה בין ‘העוזרים הקבועים’ שלו, וחילקה את סיפוריה בינו לבין מדורה ב’הפועל הצעיר'.

גם הסופרים ראו בשתי הבמות במה אחת, ושלחו אליה כתבי־יד המיועדים לשתיהן (א“ל אריאלי; מ”ז ולפובסקי)⁴³⁵.

באותן שנים החלו גם ההכנות להוצאת כתב־העת הספרותי ‘הדים’ בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ממשתתפיו הקבועים של ‘הפועל הצעיר’. בתקופת ההתארגנות, כתב אשר ברש ליעקב רבינוביץ על תגובתה של דבורה בארון לשמע הידיעה על ייסוד כתב־העת החדש שלהם [לפני ניסן תרפ"א]:

“דברתי גם עם דבורה. מִתחילה הביטה עלי כעל משוגע, פשוט לא הבינה את העניין ולמה הוא בא: ‘כלום יש דברים שאין מקום בשבילם בבמות הקיימות?’ אח”כ הבינה והתייחסה בחיבה אלא שמצבה קשה. היא נמצאת בתוך ‘המשפחה’, וכל זמן שלא יצאה ידי חובתה ביחס אל ‘הפועל הצעיר’ ו’מעברות' אינה יכולה לתת החוצה. הרי אתה מכיר אותה ואת הצִדקוּת שלה."⁴³⁶

לאחר היסוסים הבטיחה דבורה בארון את השתתפותה, אם כי לא קיימה את הבטחתה מיד, כפי שכתב אשר ברש ליעקב רבינוביץ (בלא תאריך):

“קשה, כל כך קשה, להוציא חוברת ראשונה שרוב הדברים בה מתורגמים, אבל מה לעשות? דבורה אינה מקיימת ופוזננסקי הצטנן.”⁴³⁷

תחילה שלחה את סיפורה ‘גניזה’ שעליו כתב אשר ברש ליעקב רבינוביץ, (בלא תאריך):

“ספורה של דבורה ‘גניזה’ לדעתי מצוין ברוח שבו. יש בו איזו פגימות טכניות, אך אינו נופל בשום אופן מטובי הספורים מסוג זה אצל אלפונס דודֶה. היא עמוד בפרוזה שלנו.”⁴³⁸

סיפור זה פורסם ב’הפועל הצעיר' (31.5.1922) ודבורה בארון שלחה במקומו את סיפורה ‘חתונה’ שנדפס ב’הדים' (סיוון תרפ"ב) ואף הוא זכה להערכתו הגבוהה של אשר ברש. על מעמדה של דבורה בארון, יעיד מכתבו ליעקב רבינוביץ, מיום י“ח באייר תרפ”ב, שבו דחה את סיפורו של האחרון מפני סיפורה:

“קראתי את ה’נשמה יתרה', ואף־על־פי שאיני בעל־אגדה, מצאתי בה ענין. הרעיון אורגינלי וללשון חן וחום. אבל נצטרך לדחותה, מפני הספור שדבורה בארון נותנת לנו – ‘חתונה’ מספורי כפר. קראתי את הדבר: תמונה קטנה מלאה אור ורעננות.”⁴³⁹

‘הדים’ נוסד כדי לשמש במה למשוררים הצעירים, שנדמה היה להם שאין הם מצליחים לפרוץ את הבמות הסגורות הקיימות, אולם דומה שהיה פער בין הרגשתם לבין המציאות. כך, למשל, התלונן שלונסקי, במכתבו אל אביגדור המאירי [בלא תאריך] על שאינו מצליח למצוא מישהו שיהיה מוכן להיות הראשון שיפרסם את שיריו, אבל באותו מכתב עצמו הוא מודה, ש’שכח' לספר לו, ששיר אחד מתוך ‘המחזור’ יודפס ב’הפועל הצעיר' בעידודה של דבורה בארון. הכוונה לשירו ‘הרַכָּב’ שפורסם בכ“ט באדר תרפ”ב:

“באמת הזנחה היא מצדי כי לא העירותיך, כי שיר אחד מהמחזור סתם יודפס ב’הפועל הצעיר‘. ואולם – ראשית, נשכח מלבי לגמרי, בפירוש נשכח, כי הלא אתה היודע, כי לא שיר אחד היה בידֵי נתן [ביסטריצקי] ופיכמן וברון וברש וכו’ סתם, מעשה ‘ידידות’, הכל עונים אמן – ואעפ”כ, אעפ“כ… להדפיס יראו, שמא… מה יאמרו ה’קלאסיקנים' וכו'. ולפיכך לא יפלא כי נשכח מלבי הדבר לחלוטין, כי נהגה עמי הסופרת ד. ברון מדת חסד ורחמים ונאותה להדפיס.”⁴⁴⁰

בצדק מעירה זהר שביט, ששיריו כן נתקבלו על ידי העורכים הוותיקים, אם כי לא באותה מהירות שבה רצה⁴⁴¹. על הרגשתו זו אף התאונן בפני אביו, שניחמו (במכתב בלא תאריך) על חוסר־ההבנה שבה התקבלו שיריו, ובהזדמנות זו ביזה את דבורה בארון, כמובן, ‘על לא עוול’:

"גציל, גמפיל טודרוס ודבורה ברון בתוכם אינם מבינים את הונולולו. פשוט, רעיונות כאלו זרים להם. לא חשבו, לא התעמקו בחשבונו של עולם. הביטו אל השמש ושרו, ירח, כוכבים [– – –] וספרו. [– – –]

עפ“י ההרגל והאסוציציה חפשו בהונולולו את הריח הספציפי היהודי, וכיון שלא מצאו עמדו משתוממים ומתפלאים, עינו במלון, חפשו בגאוגראפיה, השתדלו לקרוא בין השורות ולא מצאו כלום, לא עמדו על דעתו של המשורר, כי לא מחשבותיו מחשבותיהם. אין להם עסק עם חשבונו של עולם.”⁴⁴²

הרצון של הצעירים לייסד אכסניה לעצמם, כדי שלא יהיו תלויים באחרים, הוא טבעי וצפוי וקיים גם בשעה ששערי האכסניות הספרותיות הקיימות פתוחים בפניהם. הלחץ מורגש גם אם אין לו אחיזה במציאות, ויותר משהוא ממשי הוא ריגשי.

3. כשלון התוכניות להוצאת קובץ סיפורים

תוכנית נוספת בשורת התוכניות שלא בוצעו להוצאת כתביה, מתגלה מן המודעה ב’הפועל הצעיר' (כ“ט באדר ב' תרפ”א), שלפיה תוכננו שלוש חוברות שתכלולנה בשלב הראשון ארבעה סיפורים בתרגומה, וחוברת אחת שתכלול שני סיפורים מקוריים )‘שומן’ ו’עצבנות‘), במסגרת ה’ספריה העממית’, שיזמה הוצאת ‘הפועל הצעיר’.

אבל דומה שאת האכזבה הגדולה בתחום זה, נחלה בהוצאת ‘דביר’, והפעם היתה קשורה בהתנגדותו של ביאליק להוצאת קובץ מסיפוריה. כך מתברר, ממכתבו של צבי ויסלבסקי מהוצאת ‘דביר’ בברלין, לאלתר דרויאנוב, מיום 9 במאי תרפ"ב, שבו פֵּרט בפניו בארוכה את תוכניות ההוצאה, הגיב על הצעתו של דרויאנוב להוציא לאור כמה ספרים חדשים והביא את תגובתו של ביאליק:

“ב) ספריו של סמילנסקי. אמנם כדאים הם הספרים האלה להיות מוּצָאים על ידינו, אולם אסור לנו לעת עתה להיות זריזים ביותר ברכישת כתבי יד כאלה בתחלת עבודתנו. דברים אלה מכוונים גם לקֹבץ ספוריה של ברון, שגם בהם לא צריך להזדרז ביותר. מה שאין כן בפוזננסקי.”⁴⁴³

במכתב נוסף, מיום 14 במאי תרפ"ב חזר ויסלבסקי וענה לדרויאנוב על שאלותיו, וחזר על אותה עמדה:

“יח) קובציהם של פוזננסקי וברון. דומני, שכתבתי לך כבר, כי הראשון ראוי לצאת על ידינו בשורה ראשונה. מה שאין כן זו השנייה. אפשר כעבור זמן נשוב ונטפל שוב בכתביה של זו.”⁴⁴⁴

מכתבו של יעקב פיכמן לדבורה וליוסף מווארשה (בלא תאריך( [תרפ"ב] דן אף הוא בתוכנית להוצאת סיפוריה, ואף הוא מזכיר את עמדתו של ביאליק:

“צר לי מאד, שמפני מיעוט זמני ומפני ישיבתו של ביאליק בריחוק מקום מכאן לא אוכל עוד עתה לכתֹב לכם על כמה הצעות חשובות ביחס להוצאת ספורי דבורה. ביאליק רוצה, שאני אכתֹב להם מבוא; ואני חושש, שדבורה לא תסכים.”⁴⁴⁵

בשנים תרפ“ב–תרפ”ה החלו המגעים עם הוצאת ‘שטיבל’ באמצעות נציגיה: יעקב רבינוביץ, יוסף ליכטנבום ופ' לחובר, שגם הם נסתיימו במפח־נפש, אולי בגלל המשבר בהוצאה זו⁴⁴⁶.

יש להניח, שהסיפורים שהיו מיועדים להיכלל בספר זה היו אלה שנכתבו ונתפרסמו באותו זמן, שכן כתב־היד, כפי שמתברר ממכתבי לחובר, לא היה מוכן, אלא נשלח בחלקים, אולי תוך כדי כתיבה⁴⁴⁷.

על הצורך למצוא חן בעיני א"י שטיבל, באמצעות השתתפות ב’התקופה', כתנאי להוציא ספר בהוצאה זו, כתב לה יעקב רבינוביץ בשמו של שטיבל:

"מדוע מרת דבורה בארון איננה שולחת ספור בשביל ‘התקופה’? בבקשה להשפיע עליה, רק לא ‘פרק’ או ‘קטע’ ברם ‘דבר שלם’. אני בתשובתי בררתי לו את ערכו של ‘פרק’ או ‘קטע’. אבל העיקר הוא, אם חפצה את כי יוקל עלי ענין הגשמת הוצאת קובץ שלך – שלחי ספור אל ‘התקופה’. זה יחיש את הגשמת הדבר הרבה.

חבל מאד כי לא עשית זאת עד עתה."⁴⁴⁸

עוד מהנעשה מאחורי הקלעים של הוצאת ספרה ב’שטיבל' גילה גם יוסף ליכטנבום, במכתבו אליה מיום כ"ח לספטמבר (1922):

“עם לחובר דברתי בנוגע לענינך והוא אמר לי, שאמנם דִבר אתו שטיבל בענין זה, אך לא מִלא את ידו לכתוב לך. (בענינים כאלה אין שטיבל לפעמים נעים ביותר בדבורו). הוא עצמו מתנגד להוצאת קובצים בודדים. כל העת הוא נלחם בעד הוצאת סריה של כתבים מן הספרות הצעירה. אך מובן, שאין לו כלום כנגד הוצאת ספרך בא”י, במקום שמוציאים ספרים בודדים ומקריים. הוא הבטיח לדבר עם שטיבל שיבוא בקרוב ברלינה שיעשה זאת."⁴⁴⁹

ממכתבו של לחובר, מווארשה מיום 13.7.1923 מתבררים קשיים נוספים הקשורים במשבר הכספי באירופה, ובתנאי הארץ־ישראלי שהציבו בני־הזוג, בד בבד עם נכונותם לסגת ממנו:

“הערתו של מר אהרנוביץ בדבר הדפסת קֹבץ ספוריך דוקא בא”י. הדבר הזה הביאני במבוכה גדולה, כי מלבד מה שענין ההדפסה בא“י קשור בכלל בקושיים רבים ונכבדים בעדנו מפאת ההבדל הענקי במחירים לעומת המחירים השוררים פה, יכבד עלי הדבר ביחוד מתוך שההדפסה בא”י אי אפשר שתֵעשה על־ידי, כי אין לנו פה שום התחברות ישרה עם א“י, היינו עם בא־כחו של מר שטיבל שם [– – –] אולם אחרי רואי, ממכתבו של מר יעקב רבינוביץ, – שנכונים אתם לותר על התנאי הזה, הריני מבקש שתאבי בטובך לשלוח לנו את הכ”י, ונגש בקרוב לעבודת סדורו."⁴⁵⁰

4. ביקורת נלהבת ומאירת־פנים

בארבע השנים שבין שיבתה לארץ מגלות מצרים (ניסן תרע"ט) לבין התפטרותה מעריכת ‘הפועל הצעיר’ (כסלו תרפ"ג) המשיכה לכתוב והשתתפה לא רק ב’הפועל הצעיר' וב’מעברות' אלא גם ב’מולדת‘⁴⁵¹, ב’הדים’ וב’דפים', בסיפורים מקוריים ומתורגמים. סיפוריה אלה זכו לשבחיה הנלהבים של הביקורת, והיו מיועדים להופיע בקובץ מיוחד.

‘קצו של סנדר זיו’ היה הראשון שפורסם לאחר המלחמה, וקבלת־הפנים שערך לו ברנר ב’מעברות' (אלול תרע"ט) היתה חמה ולבבית במיוחד. כבעבר (תרס"ו) הבליט הכותב את ייחודה של המספרת, והיה בכך סיכום לקראת פתיחת התקופה החדשה ביצירתה:

“ובראש ובראשונה – סיפורה של דבורה בארון, מספרת זו, שקוֹלה לא נשמע זה שנים אחדות. דרך המספרת הזאת במסירת רשמיה מן החיים, בהעלאת אורותיהם וצלליהם, היא נכונה ומשובחה, ביחוד בסיפוריה האחרונים. ובגלים בהירים ישטף הלב גם למקרא האפוס הקטן זה על סנדר העלוב! אמנם, המחפשים דוקא ‘פרובלימות עמוקות’, ‘רעיונות חדשים’ ו’אופקים רחבים' בשירה [– – –] יאמרו על סיפור כ’קצו של סנדר זיו': לא הוא. [– – –] אבל מי שזכה לעמוד כבר במחיצתו של פיוט זה, הוא יודע, שעל מדרגה זו אין צורך כבר בפתיטיקה ובחידושים מרעישים, ושעיקר־העיקרים ונקודת־הנקודות בפיוט בכלל הם דוקא בקווים לקווים פשוטים, מצורפים צירוף נפשי ומוארים באור העצמיות, המזוקקה בכור־הסבל.”⁴⁵²

ברנר גם פירסם ב’האדמה' (חשוון תר"ף) את ביקורתו הנרגשת והמזדהה של יוסף לואידור, החוזר ומספר באוזני הקורא את הסיפור כפי שהוא חש אותו. הוא רואה בו ‘כח אהבה אשר בספורים גדולים’, ‘אי־התפשרות’ עם המציאות, ומשבח בעיקר את עמדת אי־ההתערבות של המספרת (ראה במלואו בניספח):

“למרות הסימפטיה בספור לאהבת סנדר זיו, אין האשמה בו לקרירותה של בת האלמנה; מֻדגשת רק, ככל האפשר, הקרירות הזאת,. וקו זה, הסימפטיה לצד זה וההצדקה כמעט ביחס לצד השני, מוסיף חן מיוחד לסיפור.”

ואם שנת תרפ"ג היא שנת־סיום תקופת הפעילות הציבורית בחייה (ראה להלן), הרי שנת תרפ"א היא שנת־ההתחלה של תקופת סיפוריה המכונסים, הידועים ברבים. החל משנה זו, כל מה שכתבה – כונס, אם כי פה ושם בשינויים, מהם משמעותיים למדי. החל משנה זו תמה תקופה ה’סמרטוטים' ומתחילה תקופת הסיפורים המכונסים, שהיקנו לה את מקומה בכותל המזרח של הספרות. בכך היה המשך למגמה שכבר הסתמנה מאז עלייתה לארץ ועד פרוץ המלחמה, תקופה שבה כתבה תשעה סיפורים שמהם כונסו ארבעה.

ההרגשה של התחלת תקופה חדשה ביצירתה, באה לידי ביטוי במאמר הביקורת המקיף הראשון שהקדיש דב קמחי ‘לדמותה הספרותית’ (‘דפים’, תרפ"ב) ובו סיכם את דמות דיוקנה הספרותי ואפיין את סימני־ההיכר המובהקים של סיפוריה, הבלתי־מכונסים. אלא שביקורתו התבססה בעיקר על סיפוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שרובם ככולם כונסו, וכמעט שלא הזכירה את קודמיהם, כפי שהעיד בעצמו: ‘איני יודע את הדרך, בו עבר כשרונה הספורי של דבורה בארון. אם כך התחילה מבראשית’. לכן יפה היה כוחם של סימני־היכר אלה, להעסיק גם את הביקורת המאוחרת⁴⁵³.

בכתב עת זה שבעריכתו, פירסמה את סיפורה ‘היום הראשון’, לאחר חיזור נמרץ וממושך של העורך אחריה⁴⁵⁴, שזכה לשבחים נלהבים מאד, כגון במכתבו של יעקב קופלביץ [ישורון קשת] [תמוז תרפ"ב]:

“ספורך הנלבב ב’דפים' המפוצל כֻּלו חטיבה אחת כאילו מעץ ספסל בית־מדרש קודר ומבריק מקינות, [– – –] אכן מלא ספורך הלך נפש!”⁴⁵⁵

וכגון במכתבו של פ' לחובר, מווארשה מיום כ“ג בספטמבר 1923, בעיצומו של המו”מ עמה בענין הוצאת ספרה ב’שטיבל':

"דרך אגב תרשה לי הגברת ‘קומפלימנט’: קראתי לפני זמן קצר את ‘היום הראשון’ ב’דפים' וגם יום ראשון וגם יום שני הייתי מלא רגש אֹשר מהדבר היפה הזה. לפי שעה ‘חלקתי’ את רשמי מהדבר הזה עם יעקב כהן, קצנלסון, ועוד אחדים מאנשי החבורה, שנזדמנו לפני בשעה זו (וגם הם קראו את הדבר). אבל אפשר, אם תהיה רק קצת מנוחה והשראת הרוח, שארשום על־אודות זה רשימה קצרה ב’התקופה'⁴⁵⁶.

ואכן, הקדיש לה פ' לחובר רשימת ביקורת מיוחדת (‘העתיד’, וארשה, תרפ"ה) ואחריו יוסף ליכטנבום (‘הצפירה’, וארשה, 1926), שגם הוא היה מעורב בתוכנית להוצאת ספרה ב’שטיבל'⁴⁵⁷. לכן התבססו שתי רשימות הביקורת על סיפוריה שנכתבו בארץ־ישראל בלבד, שהיו מיועדים, ככל הנראה, להיכלל בקובץ המתוכנן ביש־המזל. רשימת הביקורת של לחובר זכתה לשבחיה של המספרת, שהמשיכה לצפות לשווא להוצאת ספרה הראשון⁴⁵⁸.

עצם העובדה, שהביקורת ראתה צורך להקדיש למספרת, שטרם הוציאה ספר סיפורים מקובץ, מאמרי ביקורת מיוחדים, מעידה על מעמדה המיוחד, כמובן, לא בלי קשר להיותה ‘אשה מספרת’, עובדה שהובלטה על ידי כל הכותבים, ולא רק מן הבחינה הספרותית הטהורה.

ז. פרשת ההתפטרות    🔗

במשך שלוש שנים (עד כסלו תרפ"ג) ערכו יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון את ‘הפועל הצעיר’ שהופיע בקביעות. הם עשו מאמצים לשקף בנאמנות את המתרחש בישוב ובמפלגה, ולתת ביטוי לכוחות הספרותיים החדשים שהגיעו לארץ ושצמחו בה, בד בבד עם המשך שילובם של הוותיקים בו. כמעט לא היה מי שהגיע לארץ, וששערי ‘הפועל הצעיר’ היו נעולים בפניו.

בחינת שמות המשתתפים מבליטה את ההמשכיות והחידוש כאחד, ובחינת התוכן מגלה את ה’כיסוי' המלא שנתן העיתון למתרחש בישוב, במפלגה ובעולם היהודי, כולל פירסום דעות חריגות, שלא תמיד עלו בקנה אחד עם העמדה הרישמית של המפלגה⁴⁵⁹.

מאמץ מיוחד הושקע בגליונות החגים ובגליונות מיוחדים, ובמיוחד באלה שנתנו ביטוי למאורעות השעה: נפילת טרומפלדור וחבריו (י“א באדר תר”ף); יובל החמישים של ש' בן־ציון (כסלו תרפ"א)⁴⁶⁰; רצח ברנר וחבריו (כ“ד בניסן תרפ”א)⁴⁶¹; מות ברדיצ’בסקי (י“ז בחשוון תרפ”ב). הביטוי הספרותי למאורעות אלה, שפורסם מעל דפי ‘הפועל הצעיר’, נעשה לביטוי הלאומי הכללי של כל העם, נישא על שפתי הרבים, הושר ודוקלם בכל הזדמנות, ועליו התחנכו דורות. ואף על פי כן היו טענות רבות אליהם בתחום זה, שהביאו בסופו של דבר להתפטרותם.

בי“ח בכסלו תרפ”ג ) 6.12.1922) הפסיקו בני הזוג את עבודתם במערכת ‘הפועל הצעיר’ (שנה 16 גל' 5), אבל ההודעה על כך התפרסמה רק כחודש לאחר מכן בכ“ד בטבת תרפ”ג (12.1.1923). היתה זו הודעה לקונית, שהפתיעה וזעזעה רבים.

"הודעה פרטית

עם גמר גליון ‘הפועל הצעיר’ 5 N שנה זו הפסקנו את עבודתנו במערכת ‘הפועל הצעיר’. מפני סבות שונות נתאחר פרסום הודעתנו זו עד עתה, ובינתים פונים אלינו סופרים שונים בעניני המערכת. הננו, אפוא, להודיע, כי כל החֹמר הספרותי שנמצא עד עתה ברשותנו נמסר על ידינו לתעודתו – למערכת ‘הפועל הצעיר’, ומעתה על הסופרים לפנות ישר למערכת.

נשתמש בהזדמנות זו להביע את תודתנו העמוקה לכל אלה שעזרו לנו בעבודתנו, ונקוה שיעזרו גם להבא לפִתוחו ושכלולו של העתון.

בכבוד רב

יוסף אהרנוביץ

דבורה בארון־אהרנוביץ"

רישומה העז נשאר בזכרון־האנשים במשך שנים הרבה, גם משום שסיבותיה נשארו עלומות, לפחות בעיני הציבור הרחב, ואת מקומן תפסו שמועות והשערות.

יוסף שפירא, ההיסטוריון של ‘הפועל הצעיר’, כשסקר את פרשת ההתפטרות קבע: ‘סיבת ההתפטרות לא היתה ברורה’, והביא את נסיונות ההסבר של החברים, במבט לאחור, בוועידת המפלגה בנהלל בתמוז תרפ"ג⁴⁶². הכל דיברו על התפטרותו של אהרנוביץ, ואיש לא הזכיר במפורש את שמה של דבורה בארון, אם כי הביקורת שנמתחה היתה מכוונת גם כנגד המדור הספרותי.

באותו זמן היה יצחק לופבן בשליחות התנועה בחוץ־לארץ, ונקרא לחזור לארץ ולקבל על עצמו את עריכת השבועון. עריכת המדור הספרותי הועברה בצורה מסודרת לידי דוד שמעונוביץ⁴⁶³.

יש לשער שאחת הסיבות המכריעות להתפטרות, שעלתה מדברי חיים שורר, היתה הדרישה למנות מערכת לשבועון במקום עורך, דרישה שאהרנוביץ לא יכול היה לקבלה, כמי שהיה רגיל להיות עורך יחיד במשך למעלה מעשר שנים, ושראה בה הבעת אי־אמון בו ובעבודתו והצרת צעדיו. בדרישה זו היה המשך לוויכוח הקבוע שליווה את ‘הפועל הצעיר’ מראשיתו, ולה נתן ביטוי יהודה לביטוב, איש העלייה השלישית:

“העתון צריך להיות רשות־הציבור שלנו ולא רשות־היחיד – דיברנו גם על זה שנחוצה השתתפות חברים יותר מהשתתפות סופרים. יותר לא היו כל טענות וכל תביעות.”⁴⁶⁴

בדברי הח' שפירא, נשמעה האשמה מפורשת כנגד שני העורכים בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה:

“מכל מה שהכניס אתו העתון לחיינו בארץ, נשאר מזה מעט. גם הספרות היפה והפובליציסטיקה שבהפוה”צ התאימו פעם יותר זו לזו, ועכשיו אין כל קשר בינן. בתקופה ששב אהרנוביץ ממצרים – חדל המגע והמשא החי בין המערכת וקהל החברים. המערכת כאילו מרוחקת עתה מחזית העבודה, ומשום כך אין גם עתה כרוניקה כזו מהמושבות, כמו שהיתה פעם."⁴⁶⁵

הסבריהם של האחרים, במיוחד חבריו אנשי העלייה השנייה, מסתירים יותר משהם מגלים, ויש הרגשה שהם נאמרים מתוך אי־נוחות רבה. הכל משבחים את פועלו, ומדברים על כך שיש לתבוע ממנו לחזור, בעוד שהם יודעים שאין לתביעה זו שום סיכוי להתגשם⁴⁶⁶. יש לשער, שגם התנגדותו לאיחוד עם ‘אחדות העבודה’ ולהקמת ההסתדרות, הרחיקה אותו מחבריו והותירה אותו בודד.

הסברו של יוסף שפרינצק: ‘ביקורת המצב בעתון ודרישות השינויים גרמה באופן בלתי צפוי לידי זה שאהרנוביץ עזב את המערכת’; ושל יצחק לופבן: ‘כששבתי, רציתי לחדור לסיבת ההתפטרות ולא יכולתי’, והוסיף ‘שגם עתה, ששה חדשים לאחר ההתפטרות, יש לנקוט צעדים להשיבו לתפקידו’. י' אפטר קבע: ‘אשמים גם אנחנו’ וגם הוא תבע שהוועידה תביע את רצונה ‘שאהרנוביץ ישוב לעבודתו’.

על המעמד המביך של דיון זה מעידים דבריה של עדה מימון, ‘שלא צריך לדבר בשאלת אהרנוביץ בשעה שאיננו פה’.

הביקורת שנמתחה באותה ועידה, על תוכנו של השבועון, הוציאה לאוויר־העולם מה שנאמר קודם מפה לאוזן ויצר את האווירה הבלתי־נעימה סביב פעולתם של העורכים. על הוויכוח העקרוני הקבוע הקודם, נוסף כעת המתח שבין אנשי העלייה השנייה לשלישית, כשהראשונים רוצים לקשור אליהם את האחרונים ולשלבם בתוכם, כדי שלא ייסדו מסגרות עצמאיות ונפרדות משלהם. לשם כך היו מוכנים אף ‘להקריב’ את חבריהם. דברי יוסף שפרינצק מעידים על מגמה זו:

“העובדה שבמשך שלוש שנים האחרונות זרמו אל הארץ כוחות חדשים, שבערכם ודאי לא היו פחותים מהעליה השניה, ובכל־זאת הם לא הביאו רעיונות חדשים ותסיסות חדשות על גבי במתנו – אומרת דבר־מה.”

גם י' עזוז, ידיד־המשפחה מנהלל טען ברוח זו, אם כי ניסה לשלם את ‘המס’ לידידיו, בשעה ששיבח מאד את עריכתם בעבר, והזכיר במפורש גם את הספרות היפה:

“‘הפועל הצעיר’ לא רק יצר ספרות, אלא גם חינך דור של סופרים. ברנר חונך במידה ידועה על־ידי הבמה הזאת ועל ידיה עבר לפרובלימות הלאומיות. גם יעקב רבינוביץ ווילקנסקי באו אלינו מתוך העתון. לאט־לאט נעשה העתון למחנך הדור. לשעבר השתתפו בעתון לא סופרים אלא חברים, שהם התחנכו וגדלו יחד עם העתון אך בשנתיים האחרונות לא עמד העתון על הגובה, החום הנפשי לא היה יותר. [– – –] גם בספרות היפה של הפוה”צ היתה תמיד יותר מקוריות ויותר לבבית היתה, מה שאין זאת כיום."

ברוח של חשבון נפש דיברו גם אליעזר שוחט, גרשון חנוך ואחרים, ומדבריהם לא נעדר גם יותר משמץ של גינוי מוסרי להתפטרותו של אהרנוביץ: ‘בריחה מן המערכה בשל הכרת הירידה – אינה דרך יעילה. יש להמשיך ולהעפיל’. (גרשון חנוך).

יצחק לופבן, העורך המחליף, טען כנגד ‘הגעגועים הרומנטיים על העבר’ והביע תקוותו ש’הכוחות הצעירים יתרכזו סביב הבמה שלנו', ויצחק וילקנסקי אומר את הדברים בגלוי: ‘יש להודות בחילוף־משמרות’.

בסופו של דבר לא הוקמה מערכת, אלא הוחלף עורך בעורך, ולא באיש העלייה השלישית אלא החילופים נעשו בין אנשי העלייה השנייה לבין עצמם.

על ההלם שקיבלו הסופרים מהתפטרותם של בני־הזוג יעיד מכתבו של יעקב פיכמן, שעבד אז בהוצאת שטיבל בווארשה, לאשר ברש [חותמת הדואר: 18.3.1923]:

“יציאתם של אהרנוביץ ודבורה מן 'הפוה”צ' היא בודאי התחלת סופו של העתון. אינני מתפלא, אם יצאו. די סבלו ממנו. אבל בזה נגמרה בכלל פרשת הספרות בא“י. ומה יהיה על ‘הדים’? הקהל המטומטם אינו זקוק לדליקטס כזה. אני חושב בעצב על הימים שאשוב לא”י ולא אמצא שריד לספרות אמיתית⁴⁶⁷.

אין ספק שהתפטרותה של דבורה בארון יחד עם בעלה באה לא רק מטעמי סולידאריות משפחתית, אלא גם משום שהרגישה שותפת למלאכת העריכה בכלל, וכל הבעת אי־אימון כנגד העיתון, כֻּוונה גם אליה, וגם משום שחלק מדברי הביקורת כֻּוון במישרין כנגד המדור הספרותי שהיה באחריותה. וכן אין ספק, שבוויכוח על הצורך בספרות יפה בשבועון מפלגתי בכלל, ועל אופיה – פרי עטם של חברים־מן־השורה או של סופרים מובהקים – צידדה בתפיסה השנייה.

בני הזוג התפטרו בשתיקה רועמת, שהיתה שונה מאד מהתפטרותו הזועקת של ש' בן־ציון, מעריכת ‘מולדת’ כשתים־עשרה שנה לפניהם.

התפטרותם זכתה לתגובה סאטירית של אליהו מונצ’יק, שנפגע מאד כאשר מעשהו הראשון של אהרנוביץ כמנהל בנק הפועלים היה לפטרו מן הבנק. הוא שהיה מיוזמי הרעיון להקמת הבנק, סולק על ידי חברו־מתחרו משכבר⁴⁶⁸.

בפורים תרפ"ג, זמן קצר לאחר ההתפטרות, פורסמו בעיתון ההיתולי ‘הקומקום מקשקש’ פארודיות על מכתב ההתפטרות ודברי ביקורת אחרים על ‘הפועל הצעיר’ ועורכיו. הכותב, עורך העיתון, אליהו מונצ’יק, נפרע בדרך זו ממי שראה בו אחראי לעוול שנעשה לו.

"הודעה פרטית

עם גמר גליון ‘הקומקום־מקשקש’, 0 N שנה זו הפסקנו את עבודתנו במערכת. מפני סבות שונות נתאחר פרסום הודעתנו זו עד עתה, ובינתים פונים אלינו סופרים שונים בעניני המערכת, הננו, אפוא, להודיע, כי כל החומר הספרותי, שיש לו חשיבות של המדרגה הראשונה – שנמצא עד עתה ברשותנו – ושהוא יכול להספיק בשביל כל השנה, אם גם לא לקחת בחשבון את החֹמר הנמצא בסל־המערכת הנמצא תחת שולחנינו – נמסר על ידינו לתעודתו – למערכת ‘הקומקום־מקשקש’, ומעתה על כל הסופרים לפנות ישר למערכת.

נשתמש בהזדמנות זו להביע את תודתנו העמוקה לכל אלה שעזרו לנו בעבודתנו, ונקוה שיעזרו גם להבא – לו גם בלעדינו, – לפִתוחו ושכלולו של העתון היקר והחביב לנו. לכל חברי האדמיניסטרציה שנכנסו ויצאו במשך 17 שנות עבודתנו במערכת, וכן לאלה שנמצאים עכשיו וכמו כן לכל חברי הוה"מ, וביחוד לחברינו היקרים יוסף ונחום, אנו שולחים את נשיקותינו החמות ואנו לוחצים את ידיהם.

בכבוד רב,

יוסף

דבורה

צפורה

נ.ב. את הזכרונות שלנו בעד כל שנות עבודתנו במערכת ‘הקומקום־מקשקש’ נמסור גם אנו ב’שרטוטי־עפרון' לזכרון לדורות הבאים.

אנו עוברים לעבוד למערכת ‘בנק־הפועלים’ את המעונינים אנו מקבלים – בימים שאין לנו אספות – בשעה 12–1 לפני ארוחת הצהרים, ובשעה 6–5 לפני ארוחת הערב." (עמ' 7).

גם על הסודיות שאפפה את סיבות ההתפטרות הגיב אליהו מונצ’יק באותו טון, במאמר העשוי במתכונת מאמריו של אהרנוביץ ב’הפועל הצעיר' ומכוון כולו כנגדו, בצורת ‘מכתב קטן’ לידידתו:

“כן, טוב שנזכרתי: בלי ספק קראת את ההודעה הפרטית שלנו, שאנחנו וגם זוגתי דבורה תחיה, הפסקנו את עבודתנו במערכת ‘הפועל הצעיר’. ומתענינת לדעת מפני מה עזבנו את המערכת ולאיזה ענין אנו מקדישים עכשיו את המרץ שלנו. על הדבר הראשון איננו יכולים, לדאבוננו, לענות לך, כידוע, אינם מגלים סודות מן החדר… אבל השאלה השניה – זהו דבר אחר – על זה נענה לך ברצון רב, וע”י כך תתברר לך במקצת גם השאלה הראשונה: הסכמנו להכנס ‘ראשו ורובו’ בהנהלת בנק הפועלים, כיון שלא יכולנו לעמוד נגד הפצרות חברינו במפלגה ובהסתדרות שדרשו מאתנו דבר זה בכל תוקף" (עמ' 3).

נימוק זה, הידוע בכינוי האירוני ‘דין התנועה’! חוזר גם במקומות נוספים.

מונצ’יק הזכיר במרירות רבה את הבית⁴⁶⁹ שהקימו לעצמם דבורה ויוסף אהרנוביץ באותו זמן וראה גם בכך המשך לצביעות החברתית, שלפיה דיבורים לחוד ומעשים לחוד, ומעשה שאינו הולם מנהיג פועלים, בימים של חוסר־עבודה:

"מנוחה לא מצאנו עד שלא הכרחנו את עצמנו לגשת לבנין בית, להמציא עבודה לחלוצים והעולים החדשים החלטנו בנפשנו להביא גם את הקרבן הזה לארץ, וככה נִהיֵנו לבעל בית בתל־אביב – – – אולם הספקות רבים הם ומרים הם – – –

חברינו וידידינו הבינו להעריך את הקרבן הגדול שהבאנו, ויחד עם זה הכירו בכשרונות הפיננסים שלנו, שבאו לידי ביטוי־קונקריטי. הם התחילו להפציר בנו שנעזוב לזמן קט את שדה הספרות, ונתמסר לעניני הפיננסים בכדי להציל את המצב. הסכמנו, באונס, גם לזה."

יש לשער, שלכל ‘הפרשה’ היה חלק נכבד בהברחתה של דבורה בארון לתמיד מן החיים הציבוריים.

לאחר ההתפטרות, חדלה דבורה בארון מלהשתתף ב’הפועל הצעיר' ולא חידשה אותה אלא בשנת תשי"א (‘מדנים’) לאחר שהיתה בטוחה ביחסו הטוב של העורך ישראל כהן אליה, במיוחד לאחר שפירסם את מסתו של אשר ברש עליה, שנועדה לפתוח את ‘פרשיות’⁴⁷⁰.

עם התפטרותם, תמה תקופה והחלה תקופה בחייהם כבחיי כתב־העת. זמן קצר לאחר התחלפות העורכים, כבר נחשבה תקופת העריכה שלהם ל’תור־הזהב' של העיתון, שהכל מתרפקים ומתגעגעים עליה, ומזכירים אותה בחיבה ובהתלהבות⁴⁷¹.

ממרחק השנים, קשה היום להבין את הביקורת העניינית שנמתחה על ‘הפועל הצעיר’ על כך, שהוא רחוק מן ההתרחשות, ואינו קושר אליו את הכוחות החדשים שהגיעו לארץ. אדרבא, דומה שההיפך הוא הנכון, והסיבה האמיתית היתה התנגדות ליוסף אהרנוביץ, שנשאר מבודד בעמדותיו הפוליטיות. המאבק על ההגמוניה התרבותית עם ‘אחדות העבודה’ והרצון לקרב את העלייה השלישית למפלגה, חייבו להציב אנשים אחרים במערכה ובמערכת.

ח. המחצית השניה: ראשי פרקים לפרק ביוגראפי שלא נכתב (כסלו תרפ“ג–אלול תשט”ז)    🔗

עם סיום תקופת עריכתם המשותפת של בני־הזוג את ‘הפועל הצעיר’ נסתיימה תקופה בחייהם ונחתם פרק חשוב ומרכזי בפעילותם הציבורית. מכאן ואילך נפרדות דרכיהם. אהרנוביץ מקים את בנק הפועלים ונעשה מנהלו הראשון לא בלי קשיים ומאבקי־כוח⁴⁷². הוא מוסיף לקבל עליו תפקידים ציבוריים שונים וקולו נשמע בשאלות העומדות על הפרק, ואילו דבורה בארון מסתגרת בביתה הסתגרות מוחלטת, עד כדי ניתוק מגע עם העולם החיצוני. תפקידה כעורכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’ היה התפקיד הציבורי הראשון והאחרון שלה. מכאן ואילך היא מתמסרת לכתיבת סיפורים בלבד, ולהוצאת קבצי סיפוריה. בתהליך זה של אטימת ביתה וחייה בפני החוץ, היא מצרפת אליה את בתה צפורה, המקדישה את חייה לשירותה של אמה בכל הדרוש לצרכי חייה הפיסיים והרוחניים.

במשך שלושים וחמש שנים אלה, מתרפ"א ועד לפטירתה (אלול תשט"ז) כתבה את מיטב סיפוריה, שנתחבבו על קהל הקוראים, והם שביססו את מעמדה כאחת הסופרות החשובות בספרות העברית.

בשנות הסתגרותה, הִפנימה את מבטה, והשתמשה כחומרי־גלם לסיפוריה כמעט אך ורק בחוויות שקדמו לעלייתה לארץ, הלקוחות מן המציאות של העיירה בליטא, בית־ההורים, ערי־הלימודים וההוראה – כל מה שנקלט אצלה בילדותה ובנעוריה. רישומה של המציאות הארץ־ישראלית ניכר רק בסיפורים מעטים, שבהם נמצא גם הד להרגשתה כ’אסירת־בית' (‘הרמוניה’). במכתב (בלא תאריך) [אביב 1931] לדוד פוגל בברלין, כתבה:

“אנשים אינני רואה. לא שמח לי, ובשבתות השער סגור.”⁴⁷³

זיכרונותיה של תחיה ליברסון, מלמדים משהו על טכניקת הכתיבה של דבורה בארון, ועל הדרך שבה נולד סיפור בארץ־ישראל, לא פחות מאשר על אישיותה. תחיה ליברסון היתה אחת מאותן דמויות מקופחות־גורל, שכאילו נלקחו הישר מסיפוריה של דבורה בארון. מזיכרונותיה מתגלה, שסיפוריה של דבורה בארון הכתובים על רקע העיירה הליטאית, משתמשים לא פעם בחומרי מציאות ארץ־ישראליים, שנשתלו בתוכה. בספרה ‘פרקי חיים’⁴⁷⁴ בזיכרונותיה מתקופת נהלל (תרפ"ב) בפרק: ‘זכיתי בפרה’ (עמ' 120–124) סיפרה מה רבה היתה שמחתה משקבלה פרה סרבנית והצליחה לחיות עמה בידידות, אך אנשי הכפר ניסו להוציאה מידה. סיפור זה שימש, קרוב לוודאי בסיס ל’שברירים' (תש"ח), שעלילתו הועברה בהיפוך לעיירה בליטא, וסיומו בכי־טוב, בעוד שבמציאות, לא סייעה הפרה לקרב את לבם של אנשי נהלל לחבֶרתם.

קירבת־הנפש שחשה דבורה בארון לדמות תמימה ורבת־יסורים זו, מעידה על הלך־נפשה של דבורה בארון עצמה. תחיה ליברסון מספרת, כי לאחר שעזבה את נהלל (תשרי תרצ"ג) והגיעה לתל־אביב סבלה ‘בטלה ורעב’ וכיצד:

“הסופרת דבורה בארון, המיודדת אתי מאד, הרגישה במצבי לאמיתו ולאחר שיחה ארוכה יעצה אותי לשכור חדר; תהיה לך פינה משלך, בה תוכלי להסתתר מעיני הבריות הרומסות את הנשמה ביודעים ובלא יודעים. עליך להשתחרר מרעיונות ההתאבדות שלך ולנסות את כוחותיך מחדש. [– – –] ואמנם החדר פעל פעולתו כפי אמרה דבורה בארון מראש” (עמ' 141).

סיפוריה, החל מתקופה זו, שכולם כונסו, ידועים ברבים, והביקורת ניסחה את סימני־ההיכר המרכזיים שלהם, ומיצתה את מרבית המאפיינים הקבועים שלהם⁴⁷⁵.

תולדות־חייה מתיחדים בכך, שדבר לא קורה בהם, מן הבחינה החיצונית. דבורה בארון לא השמיעה את קולה בשום ויכוח ציבורי, לא התראיינה ולא כתבה שום דבר שאינו סיפור. היא היתה קיימת כנוכחות ספרותית בלבד, שעוד בחייה נעשתה לאגדה – אגדת־בת־המלכה הכלואה. היא לא לקחה חלק גם בוויכוחים ספרותיים, והשינויים שחלו בתחום הספרות, פסחו עליה והיא לא נענתה להם. היא לא הצטרפה לחבורות ספרותיות ולא היתה בעד או נגד, אם כי עקבה מביתה־מבצרה אחר המתרחש באמצעות העיתונים והספרים ששלחו אליה ידידים־סופרים משכבר וסופרים חדשים שהכירוה מסיפוריה, ובאמצעות השיחות עם באי־ביתה מבין הסופרים⁴⁷⁶.

החומר הארכיוני המועט שהשתמר, לאחר שרובו עבר את הצנזורה שלה ושל בתה, אינו מעניין במיוחד. אותם מכתבים שנשמרו עוסקים בדברים של מה בכך: בתגובות נלהבות על סיפוריה וספריה, בהתעניינות במצב בריאותה ובשאלות יום־יומיות שונות. יש בו מו“מ יבש וענייני עם מו”לים ועם עורכים ויש בו חליפת מכתבים עם בני משפחה שונים ובמיוחד עם הבת צפורה, בימים שנעדרה מן הבית לצורך ריפוי או הבראה⁴⁷⁷.

בתוך זרימה סתמית זו בולטות שתים־שלוש פרשיות בלבד: הוויכוח עם שלמה צמח, שאמנם שיבח את תרגומה ל’מאדאם בובארי' מאת פלובר (הוצ' שטיבל, תרצ"ב) בדרך־כלל, אך טען כנגד אי־דיוק בפרטים רבים מתוך רישול ועיפות. טענות אלה, הוציאו אותה מגידרה, והיא נחלצה להגן על תרגומה בעוז ובנמרצות כשאינה משאירה שום טענה ללא תשובה⁴⁷⁸. עם פטירתו של בעלה, יוסף אהרנוביץ (ניסן תרצ"ז) דאגה לכינוס מבחר כתביו ומכתביו יחד עם אליעזר שוחט, בצירוף מבוא ביוגראפי מאת דוד זכאי (תש"א)⁴⁷⁹.

כפי שהעיד דב סדן, במכתבו אלי מיום כ“ג בכסלו תשמ”ג, לא יצאה מביתה גם להלוויתו של בעלה ‘נאמנה למנהגה (או חוֹליָה), מאז פרעות יפו, שלא לצאת אף פסיעה מביתה’. בהלוויתו של יוסף אהרנוביץ ‘ראיתיה יורדת שלש מדרגות וחוזרת לביתה’.

כשבוע לאחר פטירתו של יוסף אהרנוביץ ביום כ“ד בניסן תרצ”ז שלח אליה אליהו מונצ’יק מכתב נרגש, שמן הראוי להביאו במלואו ובו ביקש את סליחתה, אם כי לא את סליחתו של יוסף אהרנוביץ:

"זה 16 שנה שלא נפגשנו, ומי יודע אם עוד נִפָּגש בעולם־הזה. בינתים גם שערותי הלבינו ואין לדעת מי משנינו יפּקד קודם.

אם אני אקדים ללכת בדרך כל הארץ, לא הייתי רוצה לקחת אתי לקבר את סודי, בהזדמנות המרה הזו, שהכריחני לכתוב לך את השורות האלו, יש רצון לגלות לפניך את לבי: רובצת עלי ההכרה, כי חטאתי לפניך במזיד – ובנידון זה את הנך היחידה במשך כל ימי־חיי –. מדי פעם שאני נזכר בך מרגיש אני כסריטה במצפוני. את סליחתך זה מזמן בקשתי בלבי. אינני יודע אם חנן אותך ה' באחת הפנינים היקרות שלו, בסגולה למחול ולסלוח, ואם מוכשרה את להתרומם לגובה של ‘וסלחתי כדבריך’, ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי לעבור את סף־ביתך ולבקש את סליחתך מפה לפה.

תאמיני לי, כי לא הגאוה היתירה הפריעה לי בזה. טעמים אחרים עצרו בעדי מלעשות את הצעד הזה.

לא אעשה שקר בנפשי להגיד לך, כי מרגיש אני את עצמי חוטא גם כלפי יוסף, לו הרגשתי ככה הייתי בא ליד קברו להכריז על זה ברבים, אולם על יד קברך – ונקוה כי יאריכו הימים ויגלו בך כחות חדשים שיחזקו אותך במשך הרבה שנים ויאפשרו לך לגדל ולחנך את בתך היחידה – מסוגל אני לעשות את זה ולמלאות אחרי המנהג העברי היפה.

מקוה אני כי תאמיני לי – כי לא היתה שנאה־אישית ביני ובין יוסף זכרונו־לברכה, במובן המקובל והרגיל."

כאן פירט בפניה את פרשת יחסיו המשובשת עם אהרנוביץ עוד בתקופת עריכת החוברת ההקטוגראפית של ‘הפועל הצעיר’ (אביב תרס"ז), אם כי על אף הכל שררו ביניהם גם יחסי חברות. וסיים:

"באתי להזכיר נשכחות לא מפני זה שיש ברצוני למצֹא חן בעיני מי שהוא, אלא להוכיח לך – ואולי גם לצפורה, אם תמצאי לנחוץ לתת לה לקרֹא את מכתבי זה – כי אין לחשוד אותי כשונא ביתך.

ואם ינוח עליך הרוח ותרצי לתת לי האפשרות לשרת אתכן בכל מה שאוכל – מוכן אני לדבָר בלב ונפש.

המכבדך ומוקירך

אליהו מונצ’יק"⁴⁸⁰

איני יודעת איך הגיבה דבורה בארון על ידו המושטת לסליחה של מונצ’יק אולם עצם העובדה שמכתבו שרד, מעידה לפחות על כוונתה לשמר מחווה זו.

מן הראוי גם להזכיר את הוויכוח שלה עם משה סתוי שחָלק על כמה מתיאוריה בתחום החי והצומח, והוציאה מגידרה. ויכוח זה נשאר ברובו בחליפת המכתבים ביניהם והגיע לציבור הרחב רק לאחר פטירתה⁴⁸¹.

נקודות־אור בחייה היו הספרים שהוציאה ושזכו לביקורות נלבבות ואוהדות, והפרסים הספרותיים שקיבלה: פרס ביאליק הוענק לה בחלוקה הראשונה שלו (יחד עם מתתיהו שוהם) בעד ספרה ‘קטנות’ (1933)⁴⁸²; פרס רופין בעד ספרה ‘לעת־עתה’ (1944); פרס ברנר על ‘פרשיות’ (1951)⁴⁸³.

אורח־חייה המסוגר והנזירי, יחד עם בתה, מתואר על ידי אותם המעטים שהיו בין באי ביתה. מכל העדויות מתקבלת תמונה אחידה של מי שסגרה את עצמה בפני העולם, בחרה בחיי פרישות וסיגוף, וניהלה סדר יום קבוע ונוקשה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לתפריט טבעוני, שגבל בהרעבה, וגרם לאנמיה מיוחדת שבאה מחוסר תזונה⁴⁸⁴. בתקופות מחסור היה צורך במאמצים מיוחדים כדי להשיג מזון מיוחד זה, ועזרו לה בכך ידידיה בדגניה, בנהלל ומקומות נוספים בארץ. אורח־חיים זה שהיה מכֻוון להתגבר על הגוף וצרכיו ולהשתקע ברוחני המוחלט, נהפך בתקופות אחדות למטרה בפני עצמה, לעיקר.

ידידי־הבית חוזרים ומעידים על דרכה לקבל את אורחיה המעטים, בשכיבה במיטה כשהיא לבושה; על הצורך להודיע מראש על בואם ולקבל אישור מוקדם עליו, בקשה שנדחתה לא פעם בנימוקים של חולשה ומחלה; על היחסים המיוחדים שבינה לבין בתה, שעבדה את אמה כעבודת־קודש, שהיתה קנאית לה והקדישה לה את כל חייה במסירות אין־קץ. מי שזכה להתקבל בביתה ולשוחח עמה מעיד על אמרותיה השנונות והמרירות, על הדרך חסרת־הישע שבה היתה צריכה להתמודד מדי פעם עם בעיות הקיום היום־יומי, על אף צרכיה המועטים.

בשנות חייה האחרונות, לקתה ראייתה ושוב לא יכלה לקרוא ולכתוב. בתה היא שקראה בפניה והיא שכָּתבה מפיה את סיפוריה וניהלה את ההתכתבויות שלה. היא הוצרכה לעבור ניתוח בעיניה (קטרקטה). על מצבה הגופני לפני הניתוח, בשעה שאושפזה בבית־החולים תל־השומר (מאי־יוני 1956) כתב רופאה פרופ' חיים שיבא:

“בת 68, ידועת־שם, אשר כפתה על עצמה הרגלי חיים בשכיבה במיטה, באפלה וגרמה לניוון שרירים [– – –]. לחץ הדם [– – –] [גבוה מאד. הערת פרופ' ברוך פדה נ.ג.] נמצאה קטרקטה שהגבילה את כושר עבודתה בספרות.”

על אף מצבה הירוד נותחה ועזבה (בסוף יוני) את המחלקה לביתה במצב משביע רצון.

האישפוז השני והאחרון בחייה (13.8.1956) נעשה בגלל חום גבוה מסיבה בלתי ברורה. ‘מצבה הנפשי היה מופרע יותר מהרגיל’. הבדיקות העידו ‘על עיקר מושב ההפרעה – המוח!’. בימים האחרונים לחייה היתה מחוסרת הכרה. בבדיקה שלאחר המוות ‘נמצאה הסתיידות עורקים כללית ומפושטת וזה על אף ההגבלות שהחולה הטילה על עצמה במשך שנים רבות בכיוון למשטר רעב טבעוני’⁴⁸⁵.

עם זאת, כפי שהעיר פרופ' הנס קרייטלר, דבורה בארון האריכה ימים (נפטרה כבת שבעים) באותו משטר חיים ותזונה חמור שכפתה על עצמה, שבו צימצמה עד למינימום את פעילותה הפיסית, טיפלה כל הזמן בעצמה ודאגה שלגוף הטהור והנקי ייכנס האוכל הכי טהור. אין לדעת מה היו פני הדברים אם היתה חיה במשטר חיים ‘נורמאלי’⁴⁸⁶.

דבורה בארון נפטרה בתל־אביב, בי“ג באלול תשט”ז (20.8.1956), ונקברה בבית הקברות הישן של תל־אביב⁴⁸⁷.

אורח־חייה הנזירי, מחלתה האמיתית או המדומה, הסתגרותה המוחלטת בביתה וגינוניה האחרים, יישארו, בסופו־של־דבר בגדר חידה. מיטב סיפוריה נכתבו במצב זה של פרישות והתאטמות בפני העולם החיצוני, ואולי הוא שאיפשר לה לשמר בתוכה את העלילות, הדמויות והנופים מן העבר ולדלותן ולהעלותן כדי לספרם, בתמציתם, וכפי שהוקפאו בזכרונה, ללא הפרעה וללא התערבבות עם רישמי העולם האחר שבו חיה בפועל, כשהם כפופים להשקפת־עולמה המחזורית הא־היסטורית. ובד בבד היא מצליחה גם לשמור על האקטואליות של יצירתה.

מכתבה לבן־עירה מיכל מיכלין, מיום 12.3.1953, יש בו כדי להעיד על חייה הכפולים: בעוד היא כלואה בביתה בתל־אביב ונמנעת מפגישות עם אנשים, המשיכה לשוטט בדמיונה בסימטאות עיירת מולדתה ולהיפגש עם אנשיה:

"אמך זכורה לי היטב. אשה חיננית היתה, עם חריצים אפלים מתחת לעיניה העצבות. ביתכם בתוך חצר היה, סמוך לכיכר השוק, ומאחריו היו גני־הירקות, והלאה שם – כר־האחו והנהר, אשר אף הוא אוזדה (רסן), שמו, כי על כן צורת רסן לו.

את עיירתנו זוכרת אני בגעגועים וברגשי עצב, שהרי איננה עוד, לא חצר בית־הכנסת ולא בתי־התפילה וה“חדרים”. חזירים מתהלכים עתה במקום שילדי ישראל למדו “עברי” וחומש."⁴⁸⁸

דמותה החיצונית משכה את עיני רואיה ותוארה לא פעם בזכרונות וברשימות, אבל מרבית הכותבים, קלטו בדיוק את הרושם שהיא רצתה שיקלטו ורק מעטים חדרו או העזו לחדור אל מבעד לחיצוניות זו⁴⁸⁹.

דמותה האגדית שיותר משמץ של מסתורין דבק בה, הונצחה גם בכמה יצירות ספרותיות, של מי שהכירו אותה מקרוב, ושל מי שלא היה בן־דורה. כאן היתה יותר אפשרות לחופש הדמיון היוצר, ולתיאור הדמות על מורכבותה וייחודה.

בסיפורו ‘הגוטי’ של אשר ברש ‘בת ישראל בכפר’ (תרצ"ב) עומדת במרכז דמותה של נערה מסתורית בת למשפחה מוזרה, ויתכן שדבורה בארון ומשפחתה שימשו להם כהשראה וכמודל⁴⁹⁰. היא נקראת רגינה, שם שפירושו מלכה, בעוד ששמה היה פשוט רבקה, ושם משפחתה: גוטסקינד=בן־אלהים. על שמה ועל שם המורה המבקר בביתה ששמו גוטליב, היא מעירה: ‘משפחות שנינו מתחילות בשם אלהים’. [האם כאן רמז לשמות: ברש – ברון? נ.ג.] היא מתוארת כ’חכמה, משכילה‘, ‘בעלת קומה ורבת־יופי’, ‘מלכותית’; ‘פסוקת שערה הבהיקה בנקיוּת לבנה’; ‘צוארה הגבוה היה עטור מלמלה דקה ועדינה’; ולה ‘צמת גרטכן כבידה’. היא ספק מכשפה ספק קדושה; ספק מפלצת המתאווה לבשר ספק משוררת עדינה ורומנטית. היא משעבדת את כל הבאים במחיצתה ועושה אותם לעבדיה, והמורה מרגיש שהוא לכוד בתוך ‘מקום של כשפים’, ש’קללה רובצת עליו’. גם צורת אכילתה המיוחדת את הביצה בת־יומה, מזכירה את תפריטה הקבוע של דבורה בארון עצמה, וכך גם דבָרה: ‘אדם חייב לעשות רק מה שלבו מחייבו לעשות, ולעצמו ולא לאחרים, תמיד רק לעצמו…’ חייהם של בני משפחתה אינם אלא קורבן בשבילה, ותמונתו של אביה, היחיד שמבין לרוחה, לנגדה תמיד. מחשבות התאבדות עולות במוחה, והיא עצמה מסוגלת להביא את הקץ גם על אלה הנקלעים לתחומה. בסופו של דבר נמלט המורה גוטליב מבית זה, ואינו יודע אם היה זה סיוט או מציאות.

דמותה מופיעה גם בסיפרה של רות אלמוג, בת הדור שאחריה, ‘מוות בגשם’⁴⁹¹ מתוך מזיגה של ביקורת והערצה:

“ובאחד הבתים ההם התגוררה פעם האשה החולנית הנפלאה דבורה בארון, ששעבדה את בני ביתה אל מחלתה, שאולי מדומה היתה, זו שאיש שוב אינו קורא בסיפוריה. פלובר שרד והיא גוועה. הצרפתים נאמנים לעצמם, ואנחנו – מה טיבנו?” (עמ' 33).

היחס המיוחד של המשורר משה בן־שאול לדבורה בארון, שמצא את ביטויו בכמה רשימות נלבבות שכתב עליה לאורך השנים, התמצה וגובש בשירו: ‘חשבתי שאכתוב על דבורה בארון’⁴⁹². במרכזו עומדת דמותה של המספרת הנוטה למות, כפי שהכירה מתמונותיה, שהמשורר הצעיר שזה מקרוב בא לעיר מן הכפר, נמשך אליה. כוח המשיכה של העיר על פיתוייה הארציים גובר, והפגישה איננה מתקיימת. אבל דמותה נשארת בדמיונו פלאית ובלתי־מושגת, ועל סף מותה עיניה השחורות פקוחות לעד:

חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶכְתֹב עַל הַסֹּופֶרֶת דְּבוֹרָה בָּארוֹן

שֶׁחִכְּתָה לְמוֹתָהּ

וְעֵינֶיהָ, מֶה הָיוּ עֵינֶיהָ, שְׁנֵי נְיָרוֹת פֶּחָם,

גַּרְגְּרֵי חִטָּה מַשְׁחִירִים.

נַעַר הָיִיתִי רָאִיתִי אוֹתָהּ בַּתְּמוּנוֹת. יָדָהּ

מְכֻסָּה וְהִיא מְכֻסָּה

וְרֹאשָׁהּ הָרָזֶה מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

 

פרק חמישי: סיפורי־המשך בארץ־ישראל (תרע“א–תרפ”א)    🔗

א. מפסילה לכינוס    🔗

עלייתה של דבורה בארון לארץ־ישראל (כסלו תרע"א) לא הביאה עמה שינוי בולט בסיפוריה. המציאות הארץ־ישראלית לא חדרה לתוכם, ואין בהם דבר שיעיד על השינוי הדראסטי שחל בחייה הפרטיים. הקורא אותם כסידרם ולפי תומו אינו יכול להבחין בין אלה שנכתבו לפני העלייה ולאחריה. הדמויות, המאורעות, האביזרים ובעיקר הרקע וכל יתר מרכיבי הסיפורים נשארו כמקודם נעוצים בעיירה הליטאית או בעיר־הגדולה ברוסיה. כמקודם מוסיפים להופיע בסיפוריה דמויות מקופחים, ובמיוחד נשים על רקע חיי משפחה עלובים, והמחאה החברתית כנגד עולם העשירים והשְׂבעים, ממשיכה לבקוע מסיפוריה עוד ביתר שאת.

האווירה מוסיפה להיות מעיקה וקודרת והסיומים פסימיים ומיואשים. פה ושם מופרת קדרות זו על ידי סיפור מרוכך יותר, שאווירתו המפויסת והנינוחה, חורגת מן הקדרות הקבועה (‘נכדים’).

אמנם, יש לציין, שאין לדעת בבירור מתי נכתבו הסיפורים, ויתכן שחלק מאלה שפורסמו לאחר העלייה, נכתבו לפניה, אבל דומה, שבגלל הלחץ הרב שהיה עליה מצד העורכים לפרסם, ולהיטותה לראות את דבריה נדפסים, לא החזיקה סיפורים במגירה זמן רב, וסביר יותר להניח, שמועד הכתיבה סמוך למועד הפירסום.

הקשרים בין כמה סיפורים בודדים וכותרות־המישנה של האחרים, מעידים על תוכניות, שלא יצאו אל הפועל, להרחבת היריעה הסיפורית, לכדי סידרה או מחזור או אפילו רומן. יש לשער, שתוכניות אלה התרקמו בעיקר בשנות הגלות במצרים.

תקופה זו חולקה לשלוש יחידות, בתוקף המסיבות ההיסטוריות, שאין לַפרט שליטה עליהן: חמש השנים שעד פרוץ מלחמת העולם הראשונה וההגליה למצרים (תרע“א–תרע”ה); ארבע שנות הגלות (תרע“ה–תרע”ט); שתי שנות השִׁיבה (תרע“ט–תר”ף). בראשונה – פירסמה תשעה סיפורים מקוריים, שמתוכם כונסו ארבעה; תשעה סיפורים מתורגמים; סיפור אחד שלה מתורגם ליידיש. בשניה – לא התפרסם דבר חדש, אם כי יש לשער, שלקראת סיומה, כתבה כמה סיפורים חדשים שפורסמו לאחר השיבה. בשלישית – פורסמו חמישה סיפורים מקוריים שמהם כונסו תחילה שניים ולאחר מכן אחד הוצא; שני סיפורים מתורגמים וסיפור שנשאר בכתב־יד ופורסם לאחר מותה.

שנת תרפ"א היתה שנת־מיפנה ביצירתה. החל משנה זו כינסה את כל מה שכתבה (סיפורים אחדים, בעיקר מן התקופה הראשונה, בשינויים), והחל משנה זו, סיפוריה ידועים ומוכרים לקוראים. עם שנה זו תמה תקופת החיפוש והתעיה.

החל משנה זו מצאה דבורה בארון את קולה המיוחד הנע בין פאתוס לרחמים, בין זעקה להשלמה, בין מחאה לפיוס, וגיבשה את השקפת־עולמה המיוחדת, המחזורית והא־היסטורית. בהתאם לתפיסתה זו, מה שהיה הוא שיהיה, וחיי הפרט, המשפחה והעם הם חלק מן המחזור הקיומי הכולל. בפכים הקטנים היום־יומיים מתגלים יסודות החיים, ולכן יכולה העיירה להיות מרכז העולם והילדות – דגם להתרחשות בבגרות. כל סיפור ששֵרת השקפת־עולם זו ונעשה מאנקדוטה פרטית לחוליה ברצף, נמצא לימים, ראוי לכינוס.

דבורה בארון ניתקה את עצמה במודע מן המהלך הכולל של הספרות העברית בארץ־ישראל, והתכנסה בפינתה הקטנה שכבשה לעצמה, אבל הפכה פינה זו לטבור־העולם. שליטתה בכתיבה היתה מעתה מוחלטת, וכל שורה שיצאה מתחת לעטה היתה טבועה בחותם ניגונה המיוחד.

בשנים אלה (תרע“א–תר”ף) חל המעבר הבולט מסיפורי־פיזור לסיפורי־כינוס, שהחל עוד בתר"ע. ההבדל בין הראשונים לאחרונים הוא בטון, בסגנון, בגיבוש הפסוק ובאיפוק ולא בנושאים, בדמויות וברקע. נושאי הסיפורים מגוונים ויש בהם ייצוג כמעט לכל הנושאים, בדמויות וברקע. נושאי הסיפורים מגוונים ויש בהם ייצוג כמעט לכל הנושאים מן התקופה שלפני העלייה, לעיתים ברמה זהה ולעיתים מורגשת אף נסיגה ברמה, אל תקופת ראשית הכתיבה. רק במעטים שרובם כונסו, ניכרת עלייה ברמת הכתיבה ובמידת האמנות שבה.

השנתיים שעד הפרישה מעריכת ‘הפועל הצעיר’ (תרפ“א–תרפ”ג), שהן מחוץ לסקירה זו, היו פוריות במיוחד. פורסמו בהן שבעה סיפורים, שהם ממיטב סיפוריה (‘בראשית’; בר־אווז'; ‘בשעת שממון’; ‘תורכים’; ‘גניזה’; ‘היום הראשון’; ‘חתונה’). בהופעה מרוכזת זו קנתה, למעשה, את עולמה בספרות הערתהביקורת, שהחלה להקדיש לה מאמרים מיוחדים (דב קמחי; פ' לחובר; יוסף ליכטנבום) הגיבה בעיקר על סיפורים אלה, וכמעט שלא לקחה בחשבון את אלה שלא כונסו.

לאחר פרץ־יצירה זה, ועם השינוי שחל בחייה עם ההתפטרות מעריכת ‘הפועל הצעיר’ וההסתגרות בבית, פיכה בה מעיין יצירתה לאטו, ובמשך המחצית השנייה של חייה פירסמה שלושים־ושלושה סיפורים בלבד (עשרים ותשעה ב’פרשיות' וארבעה ב’מאמש'), שאחדים מהם רחבי־יריעה.

במסגרת זו ייסקרו רק הסיפורים שפורסמו עד תרפ"א, בשנות המעבר בארץ־ישראל מן הפסילה אל הכינוס. החל משנה זו מצוייה כל יצירתה בידי הקורא, והעבודה הפרשנית שנעשתה עד כה, כבר ניסחה את מרבית סימני־ההיכר המאפיינים את יצירתה המכונסת.

ב. עד מלחמת העולם הראשונה    🔗

1. ארץ־ישראל בסיפור־מסכה

‘באיזה עולם’ הוא הסיפור הראשון שפורסם לאחר עלייתה, בכתב־העת לבני־הנעורים ‘מולדת’, ובכך ממשיך את קבוצת סיפוריה המיועדים לנוער. ברובד הגלוי זהו סיפור ‘ציוני’ פשטני למדי, הכתוב מנקודת־ראות של מי שנמצא מחוץ לארץ־ישראל ורואה אותה בחלומותיו. ארץ־ישראל נתפסת כפתרון לצרת־היהודים ככלל וכפרטים. היא מתוארת בתיאור הסטריאוטיפי ‘הקלאסי’: כארץ ‘שאין בה חורף כלל’ ואוכלים בה תפוחי זהב. היא משמשת ניגוד קוטבי לדלות שבה שרויים גיבורי הסיפור. ההווה הוא שחור משחור, ללא קרן אור, ובו יתמות, דלות, חרפה, מחלה, יאוש ומוות. רק ארץ־ישראל המנצנצת באופק יכולה להושיע. תיאור ההווה בגלות, מדגיש את הקיטוב המעמדי, בצבעי שחור־לבן עזים. בעיירה הדווייה בגולה נשארות האם הזקנה והנערה הצעירה, המוצאות ניחומים במכתב של הבן־הידיד שנסע לארץ־ישראל בעקבות דודו. ההתרפקות על המכתב, משכיחה לרגע את קשיי המציאות, נוסכת מעט ניחומים ומפעילה את הדימיון:

“ולעינַי חזיונות ודמיונות: מושבה ופרדסים… אני קוטפת תפוחי זהב גדולים… ודָוִד שם בראש הגבעה על חרבות מבצר עתיק יעמוד, מביט אל עדר הכבשים הנפוץ בבקעה…”

הסיפור ממחיש את תהליך התיתמותה של הילדה המספרת בת השתים־עשרה, תחילה מאביה ולאחר מכן מאמה, כשהיא מאבדת בהדרגה את ביתה ונאבקת על שמירת כבודה וגאוותה. את מקום ההורים שמתו, תופס בלבה הנער שהכירה, כשקירבת־הלבבות ביניהם מתקיימת על רקע לימוד עברית וכמיהה לארץ־ישראל. אבל גם הוא עוזב אותה והיא נשארת עזובה ובודדה עוד יותר, ומחשבת את חשבון עולמה העגום. הסיפור נע חליפות בין תיאורי המציאות העלובה לבין הדמיון המשַׂחק לפני הנערה המספרת.

ספק אם סיפור זה מתאים לנער עברי בגולה, אבל בוודאי שהיה קשה לקורא הצעיר בארץ־ישראל להזדהות עם תיאורי הארץ שבו, הרחוקים כל־כך מן המציאות, ובצדק (כפי שתואר לעיל), גונה על ידי הביקורת. אבל יותר משביטא את המציאות הגלותית ואת ארץ־ישראל כפי שנתפסה משם, ביטא חוויות ביוגראפיות קשות ושיקף את הלך נפשה של המספרת, ברובד הסמוי והאישי מאד שלו. שוקעו בו יסודות ביוגראפיים שהיה בהם כדי להעיד על עולמה הפנימי ועל מה שעבר עליה זה מקרוב. רובד סמוי זה מספר, למעשה, בדרך עקיפה, את סיפורה של המחברת.

המאפיין את חלומותיה של הגיבורה הוא הרגשת קיפוח עמוקה, ודחף עז ללמוד על מנת להגיע לעצמאות ואף לעליונות רוחנית, מעמדית וכלכלית:

"– מי את ילדה, ומה בקשתך?

אני? נפשי חשקה בלמודים, רצוני ללמוד ולהשכיל. לעמוד ברשות עצמי ולפרנס את אמא – מבינים אתם?…

– ושכר למוד?

– שכר לימוד?… אני אשמש את המורים, את התנורים אסיק בגימנסיה, מים אשאב ואת כל הרצפות שבקרבה ארחץ ואשפשף – על מנת שילמדוני."

והתוצאות:

"התלמידה הראשונה בגמנסיה – מה לי פגעי החיים ותלאותיהם, מה לי רעב ומה לי צמא!

חדשים עוברים, שנים חולפות ואני – שתי צמות ארֻכות נופלות מעל קדקדי ושתים שלש, ארבע שפות – על לשוני. בלכתי מרשרשים שולי שמלתי, מגבעתי מלופפת תדיר בהינומה:

‘רחל’… ‘הגברת רחל’…. ‘המורה רחל’…"

להצלחה זו נוספת הנקמה המתוקה, באותה ‘גימנזיסטית קטנה’ שבעבר התנשאה מעליה, וכעת היא נזקקת לעזרתה. עדות נוספת לגאווה שנפגעה מצויה בסצנה שבה הילדה היתומה מגלה שהיא לובשת שמלה שניתנה לה כנדבה מאת בת־בעלי־הבית היהירה, והגילוי גורם לה להתנער מכל אוהביה: ‘אין לי בית, אין לי כלום, ואין לי צורך בכלום…’.

החוויה הקשה לא פחות מאבדן ההורים, היא נסיעתו של החבר הקרוב, הארוש, והחיים ממכתב למכתב, כשהמחשבות על חייו במקום החדש בלעדיה קשות ומציקות, ומביאות לידי דמיונות על הצלחה ועלייתה לגדולה באופן, שמרכיב ‘הנקמה המתוקה’ חוזר בהם – לא היא תחזֵר אחריו אלא הוא אחריה:"והרי אני לבושה שחורים, פני חִורים ורציניים – ואני עומדת על במה, גבוהה מכל אדם, קולי אמיץ ונעים, ודברַי ברורים ונכוחים והמה נכנסם אל לבות אלפי האנשים העומדים לפני מחרישים ומשתאים:

– מי היא זאת?"

בתוך עולם הדמיון שבו נתפסת הנסיעה לארץ־ישראל כהגשמת המטרה של התאחדות זוג האוהבים, משובץ בדל־חוויה אוטנטית קרובה של המסע הקשה: ‘ימים ולילות של טלטולי דרך, סבוב ראש ותעוב’. אבל בעיקר נשמע בו הד לחוויה הביוגראפית הרחוקה והקשה יותר, של פרשת יחסיה עם משה בן־אליעזר ארושה, שנסע למרחקים והשאירה לחכות למכתביו, כשהיא עומדת על פרשת דרכים: השאלה המסיימת, שהיא גם שמו של הסיפור, מבטאת התלבטות זו: ‘באיזה עולם אני, ובאיזה עולם אהיה?…’

במציאות של הסיפור המכתבים המגיעים מדָוִד מכֻוונים לאמו, ובהם רק פרישת שלום בשבילה, וגם אלה מתמעטים והולכים. ההזמנה לנערה להצטרף לארושה היא מסויגת ולא נאמר בה דבר על חיים משותפים.

פסילתו של סיפור זה מלהיכלל בכתבים מובנת ויש לה הצדקה כפולה: ברובד הגלוי. זהו סיפור תמים ופשטני ששולטים בו תיאורי שחור־לבן, והחלוקה בין מציאות לדמיון מלאכותית. תיאורה של ארץ־ישראל, גם אם הוא מובא מעיני מי שיושב בגולה ומתגעגע אליה, לוקה בסכמטיות יתרה, ואף נתפס כ’גלותי' בעיני הקוראים והביקורת המסתייגת.

ברובד הסמוי, האישי, מגלה הסיפור יותר מטפח מהלך־נפשה ומחוויותיה של המספרת בשנים שקדמו לעלייתה, שאותם היה צריך להשכיח ולהעלים. יתכן שהצמידות לחוויה האוטוביוגראפית ו’הלם־העלייה' היו בעוכרי הסיפור מן הבחינה האמנותית, והצעידו את המספרת אחורנית לשנות הכתיבה הראשונות.

2. לקראת בניית־משפחה

‘נכדים’ הוא חד הסיפורים האופטימיים ביותר בכל סיפוריה של דבורה בארון. ניכרת בו השפעת סיפורו של ש' בן־ציון ‘זקנים’ (תרס"ג), שגם הוא מעין אידיליה של זוג זקנים שנשארו לבדם, ומצליחים בכוח אהבתם להגן לעת־עתה על עולמם.

אלא שלא כמו ב’זקנים' שהוא אידיליה־על־פי־התהום, ‘נכדים’ הוא אידיליה בלתי־מסוייגת, חד־משמעית, שבה ההנאה מקיומה של משפחה מסועפת רבת־דורות וצאצאים היא מושלמת ומוחלטת⁴⁹³.

הסיפור כתוב מנקודת מבטם של זוג זקנים, שהצליחו להעמיד בנים, נכדים ושילשים, סך הכל ששים ושתים נפשות, ועד היד נטויה. הכל מקיימים קשרים הדוקים ביניהם, ושומרים על קשר עם אלה שבמרחקים באמצעים תמונות ומכתבים, כשבַּמרכז זוג הזקנים. זהו סיפורה של ‘המשפחה היהודית’ במלוא הרכבה על קשריה המשפחתיים החמים ללא־סייג.

אם ניתנה הרשות לקשר בין מצב־רוחו של סופר לבין האווירה בסיפור שהוא כותב באותו זמן, קשר מורכב ושנוי במחלוקת מעצם טיבו, הרי יתכן לשער, שנימה אופטימית נלהבת ואף מפתיעה זו, קשורה בהיכרותה עם אישה לעתיד, ומבטאת את הרגשתה הטובה והנינוחה באותו פרק זמן, לקראת חייהם המשותפים, כשם שהנימה הפסימית באחרים, משקפת, אולי, את מצב רוחה הקשה⁴⁹⁴.

הסיפור כונס ב’סיפורים' וב’פרשיות' בשינויי נוסח סגנוניים, שאינם משנים את הסיפור מעיקרו, ביעקר במעבר מנוסח כתב־העת ל’סיפורים'.

דוגמה לשינוי בולט, היא השמטת הסצנה המביעה את יחסי האהבה בין הסב והסבתא, כשהיא פולה את שערותיו [מכִּנִים] והוא ‘מפקיר’ את ראשו בין שתי ידיה ועוצם את עיניו. ממרחק השנים, נראתה זו בעיניה, ובצדק, כבלתי־הולמת מעמד אידילי זה.

וכן, נשמט הסיום ‘הסמלי’ שבנוסח הראשון, המתאר את שתי היונים שבשעון־הקיר מתרפקות זו על זו, ונשארה תלויה באוויר הציפיה הדרוכה לקראת לידה נוספת במשפחה.

לימים, לא התלהבה דבורה בארון במיוחד מסיפור זה, וכשנתבקשה לבחור מסיפוריה אחדים בשביל חוברת מיוחדת, לא בחרה בו, ואף תמהה על מרים ברנשטיין־כהן שרצתה לכללו באנתולוגיה ‘חוה ובנותיה’ שבעריכתה, וביקשה להחליפו בסיפורים המתאימים יותר לייצג את ‘האשה’ (‘כריתות’ או ‘קטנות’)⁴⁹⁵.

3. כלבה יהודית

‘ליסקה’ הוא סיפור נוסף בסידרת סיפורי בעלי־החיים של דבורה בארון ובמיוחד הכלבים, שהופיעו עם ראשית כתיבתה ונמשכו לאורך כל השנים, ודומה שהוא הארוך והמורכב שביניהם. גם הוא שייך לסידרת הסיפורים בעלי הנושאים ‘הנועזים’ או ‘המשונים’ כביטוייהם המופתעים של חבריה הסופרים, ויש לשער, שגם בשל כך נפסל מכינוס.

הסיפור לוקה בחוסר־אמינות באשר ל’פסיכולוגיה של הכלבה' ובקיצוניות התפקיד הסמלי שהוא מועיד לה במאבק בין הגזעים, הדתות, המינים ואורחות־החיים. אין היא יכולה לשאת על גבה את המתח שבין יצר־המין לבין כיבושו, בין מה שהיא באמת לבין מה שמצפים ממנה, והתוצאה המתקבלת היא מלאכותית ובלתי־משכנעת.

האם יש בדמותה של הכלבה ובתפקיד שנועד לה, הד מועצם למתחים של המספרת עצמה? לניגוד שבין הופעתה החיצונית והרושם שהיא עושה על הבריות לבין מהותה הפנימית? – הביטוי הוולגארי שלהם מרתיע, לכאורה, ממתן תשובה חיובית על הרהור זה, ואף־על־פי־כן אין מנוס מן ההרגשה, שלפחות שמץ מעולם פנימי כמוס זה חדר גם לכאן.

זהו סיפור על כלבה ‘יהודיה’ ש’זנתה' ו’התפקרה' ונהפכה מכלבה ידידותית כנועה וחביבה לתוקפנית ואכזרית וסופה שהוצאה להורג בידי הנפגעים־הנבגדים אוהביה לשעבר. למעשה, הכלבה רק מממשת את מהותה הכלבית, שכן כבר מלכתחילה נאמר ש’יצר של כלבה בתוך לבה', ורק ‘תושבי השפלה’ אנשי הרחוב היהודי, הגדולים ובמיוחד הקטנים, טעו בה וראו בה אחת ‘משלהם’, כלבה יהודיה. ‘יהדותה’ מתבטאת בכך שהם מיחסים לה שמירה על דיני כשרות, השתתפות בתפילות ותכונות יהודיות כמו הכנעה, עצב וצניעות. מיחסים לה גם עוינות ופחד מפני ההרריים הגויים, וטינה כלפיהם על שהתעללו בה, ניסו ‘להעבירה על דתה’ בהאכילם אותה חזיר, וכלביהם אף ‘אנסו’ אותה באכזריות, בד בבד עם הכרת טובה ביחס ליהודים מציליה. במאבק על אהדתה של הכלבה, שבין יושבי־השפלה היהודים לבין יושבי־ההר הגויים, ידם של האחרונים על העליונה, שכן הכלבה ‘הולכת אחר מאהבה’ הכלב הנכרי מן ההר, נספחת אל מחנהו, מתגאלת באכילת חזיר ועושה פרעות ביהודים. בסופו של דבר היא מוּצאת להורג על ידי אנשי השפלה היהודים, אוהביה לשעבר, המאוכזבים על שבגדה בהם ונספחה אל אויביהם, ומקבלת את גזר־דינה מתוך השלמה.

כלבה זו מממשת את יצר־המין, שהוא חלק ממהותה הכלבית, בכל עוזו, היא מרגישה בנוכחותו המוקדמת של המוות ובכך ממחישה את האמונה העממית: ‘כלבים נובחים – מלאך־המוות בא לעיר’. ייחוס התכונות היהודיות לה מתגלה כאשליה. אין היא שייכת לעולמם של יושבי־השפלה אלא לעולם של יושבי־ההר. כעסם של היהודים עליה אינו מוצדק, שכן היא מימשה את מהותה הכלבית, בעוד שהם האמינו שאפשר להתעלם ממנה ורצו ש’תהפוך את עורה'. הם ראו מהרהורי לבם, והתאכזבו משלא פעלה על פיהם אלא על פי טיבעה.

ממכתבו של יוסף קלוזנר, כעורך ‘השילוח’, לדבורה בארון, מיום א' באייר תרע"א מסתבר, שדעתו לא הייתה נוחה ממה שהוּא כינה ‘האנשה יותר מדאי’, וכי בנוסח הראשון של כתב־היד, היה תיאור ‘זנותה’ של הכלבה מפורט ובוטה אף יותר:

“הרי הכלבה יכולה לחדול מלהיות כלבה ‘יהודית’ אף בלי שיתואר זווג־הכלבים באופן בולט כל־כך!… לא ‘הפריצוּת’ מַפחדת אותי כאן, אלא העדר הדקוּת והזהירות האסתיטית. על־ידי כך אבדה הסימבוליקה של הרשימה הנחמדה והעמוּקה והריאליות הגסה אינה כאן ציורית כלל”⁴⁹⁶.

לזכותה של דבורה בארון יאָמר, שכמו בעבר, שמעה לביקורתו של העורך ופעלה על פיה, כפי שמתברר ממכתבה אליו, בלא תאריך, כנראה מסוף אייר או התחלת סיוון תרע"א, מיפו, מבית א' שיף:

“את ליסקה שלי תקנתי ע”פ הוראת כבודו. את המקומות הבלתי אסתטים בעמודים 9 ¬ 11 השמטתי. אולם – שלא להזכיר כלל את פגישתה של ליסקה עם כלבי ההר – אי אפשר, כמדומני, כי אלמלא כך – היאך היינו אנחנו, הילדים, מפחדים אחר כך שמא יהיו גוריה של ליסקה דומים להכלבים ההררים, וכולי וכולי.

כך היא דעתי, אולם אם כבודו רואה לנחוץ להשמיט, או להוסיף פה ושם מלים, או שורות אחדות – הרי יש לו יד רכה ושפה נחמדה ואני סומכת עליו בזה בכל לבי. –" ⁴⁹⁷

4. אכזריות במשפחה

התעללות, התאכזרות, קיפוח ועליבות בתוך המשפחה, חברוּ יחד בסיפור ‘פריל’, שהוא קודר ואכזרי במיוחד. במשפחת נשים זו – אם וחמש בנות – מקנאות האם ושלוש אחיות באושרה של האחות הבכירה, וגם עובדַת היותה נכה, בעלת־חטוטרת, אינה עומדת לה לזכות ברחמיהן. יכולתה למצוא אושר מחוץ לכתלי הבית, וליצור קשר נפשי עמוק עם בחור המנגן בכינור, מעוררים את קנאתן ומגרים את יצרי־ההרס שלהן. האחיות מביאות את דיבתה רעה בפני האם, המיעדת לה את גורלה העלוב, ואינה מאפשרת לה להיחלץ ממנו. התנהגותן של האם והאחיות גורמת לה למאוס בחייה ולשים להם קץ. המספרת, שהיא אחת האחיות, המשתתפת בהתעללות בה, מתחרטת לנוכח התאבדותה על התנהגותה כלפיה, אבל חרטתה באה במאוחר, שכן את הנעשה שוב אין להשיב.

זהו סיפור המראה שהגיהנום יכול להימצא גם בתוך המשפחה. העובדה, שאחד מבניה הוא חלש ונכה ומצליח למצוא לו אושר מחוצה לו, לא רק שאינה גורמת נחת וסיפוק לשאר בני־המשפחה, אלא מעוררת את קנאתם, והם אינם יכולים להשלים עם הצלחתו. בנות המשפחה לא ינוחו ולא ישקטו, עד שהחריג ביניהן, יחזור ויהיה כמותן, וָלא – אין לו מקום בתוכן.

יש לשער, שהאכזריות היתרה בתוך המשפחה, הבאה לידי ביטוי בסיפור זה, ההורס את המקובלות בדבר האחריות ושותפות הגורל המשפחתית, הביאה לגניזתו. מבחינת דרכי הסיפור ואמצעיו, הוא שייך לסידרת הסיפורים המוקדמים, המבטאים בעוצמה ובישירות את המציאות, ללא עידון וללא דרכי עקיפין.

קנאת־אחיות בתוך המשפחה בשל בחור, הוא נושא הסיפור ‘תכלת’, המתאר שלב מוקדם יותר בחיי המשפחה שכבר תוארה ב’פריל', כשהאב עדיין בחיים, כן גם האחות הבכירה הגיבנת. ההתחרות על אהבתו של הבחור היא בין שר’ל, האחות השנייה הנאה, לבין המספרת, שהיא הקטנה שבאחיות, כשפוסחים על פריל הבכירה. האשליה של המספרת, שמוטיל בן־החזן, אחיה של חברתה, מאיר פניו אליה, מתחלפת באכזבה מרה משמתברר לה שאחותה שר’ל היא זו המוצאת חן בעיניו. ואולי האכזבה המרה מכל היא מהבחור, שאינו מבחין בין האחיות, ומאיר פניו פעם לזו ופעם לזו במידה שווה, מתוך קלות דעת, ואינו מרגיש בסערה שהוא מחולל בנפשן. לא פחות כעס מופנה כנגד עצמה ובנות־מינה, על שהן תלויות כל כך באושרן בהארת־פניו־של־בחור, ויחסו אליהן הוא שיקבע אם עתידן יהיה תכול או שחור.

אין בסיפור אותו מתח קודר ונורא כבקודמו, והוא אינו ‘כבד’ כמותו, ואף אינו נעדר חוש הומור עצמי, אולי משום שהאב עדיין בחיים, והבית מתנהל מתוך רווחה יחסית. כך, למשל, מספרת האחות, כיצד היתה מניחה לחברתה חנה, אחותו של הבחור מוטיל, לנצח אותה במשחק־האגוזים, כדי להתקרב לאחיה, וכיצד היא מסכימה ‘להשתעבד’ לה ולפצח בשבילה אגוזים, כל זמן שיש תיקווה לזכות בתשומת־לבו של אחיה. ואילו משנגוזה תיקווה זו, מתהפך גם היחס אל אחותו:

“הראיתם מימיכם נערה זוללת ורמאית ורעת־לב כזאת? זה שבוע ימים ויותר שהיא עומדת ומנצלת אותי, מריקה את כיסַי ומוציאה ממני את אגוזַי אחד, אחד. ולא עוד, אלא שעדיין אני צריכה לשבת לפניה ולקלקל את שיני, ולהגיש לה גרעינים מן המוכן ולהתלכלך ברוּקה המאוס והחם – גועל נפש.”

בולט הדמיון הרב לסיפורו של שלום עליכם ‘מעשה באגוזים’, ואולי גם הבחירה בשם ‘מוטיל בן־החזן’ נעשתה בהשפעתו.

התנהגותו של הבחור, המאיר פניו באופן שווה לכל אחת מן האחיות המתחרות, מתוארת באותה צורה עצמה, תוך המחשת הביטוי ‘האיר פניו’ וביטולו. המספרת נתקלת בו, כשהיא נשלחת להוציא גפרורים מארון הספרים שלידו עומד הבחור, כדי להדליק את הנר שהיא מחזיקה בידה, וכשהוא ‘גוחן’ אליה ומביט בה, והיא רואה את התכלת שבעיניו, היא מתבלבלת וחוזרת בחשכה מבלי להאיר את הבית. באותה דרך עצמה מתוארים יחסיהם של האחות שר’ל והבחור ‘הגוחן אליה, בשעת דיבורו, כמו שגוחנים לאדם, בתוך החשכה, בשעה שמתכַּונים להמציא קופסת גפרורים לידו. איזו קלות דעת’.

המוטיב המרכזי הוא צבע התכלת של הבד, שממנו גם שם הסיפור, שקנתה האם כדי לתפור ממנו שמלות לחתונה של שר’ל. המספרת, בשעה שהיא משלה את עצמה, שמוטיל יהיה חתנה, רואה את עתידה בצבעו של אריג זה ‘שהוא תכול כתכלת השמים’ וכצבעו של ז’וז’יק הנהר ושל עיני מוטיל. ואילו עם התפוגגות האשליה, מצטייר לפניה העתיד ‘בצבעים שחורים, כל כך שחורים – ומה לי האריג התכול, ומה לי העינים התכולות המציצות מתוכו!…’

הסיפורים ‘ז’וז’יק’; ‘פריל’; ‘תכלת’ ואחרים, מתארים אותה משפחה, באותו מקום ונותנים בסיס להשערה, שאלה הם פרקים נסיוניים מתוכנית שלא־יצאה־אל־הפועל, לכתוב סיפור רחב־יריעה, או אולי אפילו רומן, מחייה של משפחה זו. בסופו של דבר, גם המעט שפורסם – נפסל.

5. עניים ועשירים

סיפורי המחאה החברתית, שרובם כונסו בשינויים, הם קבוצת הסיפורים הבולטת ביותר בתקופת מעבר זו.

‘עצבנות’⁴⁹⁸ הוא פיתוחו והרחבתו של הסיפור המוקדם ‘התפרץ…’ העוסק בגורלה המר של מינקת צעירה לאחר שנשכרה לבית־עשירים. בעוד שב’התפרץ' לא יצאה העיסקה אל הפועל, מחמת שיעולה של המינקת, הרי ב’עצבנות' היא מתבצעת והמינקת מגיעה אל בית מעבידיה, אלא שתוך זמן קצר היא מפוטרת בגלל בכיה העלול להזיק לתינוק שהופקד בידיה.

יותר משהסיפור מעמיד במרכז את גורלה של האשה הצעירה שנתאלמנה ונשארה עם שני תינוקות, ועליה להעמיד את חלבה לרשות זרים כדי להתקיים, זהו סיפור של מחאה חברתית המבליט את האדישות והאנוכיות שהן נחלתם של העשירים והשְׂבעים, ביחס למי שאינו בן־מעמדם. העניים לא נבראו אלא כדי לספק את צרכיהם של העשירים, והרגשות האנושיים אסורים עליהם. הם נתפסים ככלי, כחפץ, כאמצעי לשימושם של העשירים וכל מה שאינו תורם במישרין לכך, אין בו תועלת. בעולם כזה אין מקום לרגשות, להשתתפות בצער, להבנה. הכדאיות והתועלתיות הן התכונות היחידות הקיימות. העשירים אפילו אינם מרגישים בפחיתות המוסרית שבהתנהגותם האדישה, שכן זו טבעית להם והם אינם מסוגלים לאחרת. אין הם אנשים רעים. אדרבא, מובלט הרוך שבו מתיחס הבעל לאשתו, אבל הוא קיים רק בתוך עולמם. מן העבר השני, גם העניים מתיחסים למעמדם ולתפקידם זה כמובן מאליו, כחלק מסדרו־של־עולם, שאינם מערערים עליו, ואינם תובעים את זכותם לרגשות, להתחשבות ולהבנה. אנשי־השירות של המשפחה העשירה, עם כל ההבנה שהם מגלים למצבה של המינקת, שזה לא כבר התאלמנה, והשאירה את ילדיה ללא טיפול נאות, מקבלים את השקפתם של מעבידיהם ומצדיקים אותה, ואינם יוצרים סולידאריות מעמדית־אנושית. וכך גם ‘הנוגעים בדבר’ עצמם.

הסיפור כתוב מנקודת־מבטו של מספר אוביקטיבי, הצמודה לזו של משפחת העשירים והמקבלת, כביכול, את השקפת עולמם. צורת סיפור זו, שתחזור גם ב’עגמת נפש', מונעת את גלישתו לסנטימנטליות יתרה, ובאמצעותה מועברת הביקורת על החברה וסדריה, ועל האטימות של העשירים לזולתם.

בהתאם לנקודת־מבט אירונית זו, שפרה, המינקת, צריכה להיות אסירת־תודה על הפינוק שמפנקים אותה ועל התנאים הטובים שמעניקים לה, בהשוואה למקום שממנו באה. ה’אשמה' כביכול, מוטחת בה, על שהיא ‘כפויית־טובה’, אינה מכירה תודה למעבידיה על כל הטוב שהם משפיעים עליה, ובעיקר – היא עלולה להזיק לתינוק שהופקד בידיה. כביכול, נשכחת המטרה, שלמענה מטפלים בה כפי שמטפלים ובכך מוחרפת הביקורת על היחס לאדם כאל מכשיר, ובמקרה זה כאל פרה חולבת שיש לעשות הכל, כדי שתתן הרבה חלב משובח. יש לשער שהמחאה על יחסם של בעלי המעמד הגבוה, השבע, לאלה שאינם בני־חוגם, מבוססת על היכרותה של המספרת עמהם, בתקופה ששימשה מורת־בית בחוגים אלה.

לסיפור מקוטב זה שבו העשירים הם קשי־לב והעניים הם הטובים והרכים, והמבליט את המחאה החברתית ואת האטימות האנושית, היה המשך מפואר בסידרה של סיפורים חברתיים ששמרו, כמותו, על איזון בין צעקה לאיפוקה.

הסיפור כונס, בשינויים לא־מעטים, בשם ‘שפרה’, שמגמתם הכללית היא הבלטת המחאה והחרפתה, תוך שימוש באמצעי־עקיפין ובמנגנוני איפוק משוכללים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא בשינוי שחל בין הסיום הפתוח בנוסח הראשון, לבין הסיום הסגור, אם כי המרומז, בשני הנוסחים המאוחרים. בעוד שבנוסח הראשון, הולכת שפרה ברגל בחזרה לביתה, ברוח ובשלג, ללא ביגוד מתאים, יושבת בצדי הדרך ואינה מצליחה לבכות כיוון ש’הלב מאובן והדמעות [– – –] נקפאו במקורן'; הרי בנוסח שכונס ברור, אם כי לא מפורש, שהיא קפאה למוות מקור, בדרכה הביתה. קריאה חוזרת בנוסח אחרון זה, לאחר ידיעת הסיום, מאירה באור חדש את מרבית הפרטים שבסיפור, הנראים מעתה כרמזים מקדימים המבשרים את הקץ הקרוב.

החרפת המחאה בנוסח שכונס, מתגלית גם ביחס אל הזולת כחפץ. כך, למשל, כשנפסלת שפרה מלהיות מינקת, מובאת מיד מינקת אחרת, שהטיפול המסור בה זהה לזה שהוענק לקודמתה, שכן אין זה יחס אישי אלא תכליתי. החלפה זו מבוצעת באותה אדישות, שבה מחליפים בהמה חולבת אחת בחברתה. סצינה זו של ההחלפה נוספה בנוסחים המכונסים ואינה בנוסח הראשון.

את מגמת ההעצמה של הביקורת החברתית משרתת גם השמטתה של הסצינה בנוסח ‘עצבנות’, שבה מתייחס הבעל־האב ברכּוּת לאשתו היולדת, תוך התעלמות לא רק מסיבלה של המינקת אלא מעצם קיומה. אפילו לתינוק הזר, בן־העשירים, נועד, בנוסחים המכונסים, תפקיד של הגבָּרת הסבל, בכך שיניקתו מתוארת כ’צמאון עלוקות', בעוד שבנוסח הראשון, המרוכך, הוא מתואר כזר ‘סתם’.

‘עגמת נפש’ הוא סיפור מקוטב נוסף כדוגמת ‘עצבנות’ שגם בו העשירים הם אטומי־לב והעניים הם העדינים והרכים. הוא מבוסס, עוד יותר מקודמו, על היכרות מקרוב עם עולם זה. נימתו האירונית החריפה, מפיגה את הפאתוס הסוציאלי החריף והישיר. היא מתקבלת באמצעות זווית־הראייה, שהיא, כביכול, צמודה לתודעתה של המשפחה העשירה ו’מצדיקה' את עגמת־הנפש שנגרמה להם. הניגוד שמתקבל באמצעות צורת־הסיפור, הוא בין עגמת־הנפש המדומה של העשירים, על סידרי הבית שנפגמו, לבין הצער והיאוש האמיתיים, על אבדן־חיי־אדם. הפקיד התאבד כתוצאה מהסירוב למתן הלוואה על חשבון המשכורת מאת מעבידו, ולאחותו לא נותר אלא להתאבל עליו.

הסיפור כונס בשינויי־עריכה שבעקבותיהם התקצר כמעט כדי מחציתו. מיבנה הסיפור ומגמתו אמנם לא השתנו בנוסח המכונס, אבל כל סצינה בו ‘התכווצה’ על־ידי סילוק פרטים רבים ובמקרים אחדים גם פיסקאות שלמות. כך, למשל, תיאור הוצאת גופתו של המתאבד מן המחסן, המובא בנוסח הראשון בפירוט נאטוראליסטי מזעזע: ‘הידים והרגלים המדולדלות והמשורבבות והראש המֻפשל ומתנועע’, מצטמצם בנוסח השני באמירה העקיפה: 'המחסן “פּוּנה” '. שינויי־עריכה אלה משתלבים היטב במגמה הכללית של המעבר לפואטיקה של האיפוק, בסיפוריה המכונסים.

לימים הסתייגה דבורה בארון, מהכללתו של סיפור זה במקראה ‘אלומות’ שנעשתה, לדבריה, בלא ידיעתה, שכן לדעתה זהו:

“סיפור שאינו מתאים בשום אופן למקראה בשביל תלמידי בתי־ספר, ואין כאן מקום לדבר על פיסקא זו או אחרת (עצם המעשה בבחור המאבד את עצמו לדעת כלום כשר הוא?)”⁴⁹⁹

דברים אלה נכתבו בעקבות מכתבו של יוחנן פוגרבינסקי, שבו העיר לה על שורות אחדות בסיפור זה, שאינן מתאימות, לדעתו, לבני־הנעורים. יש לשער, שכוונתו היתה לשורות הרומזות על ‘האחיות’ הזונות. ויכוח זה על מה שמתאים לבני־הנעורים בכלל, והאפשרות לראות בסיפור זה יסודות לא־מוסריים (פוגרבינסקי) או לא־חינוכיים (דבורה בארון) מעיד על הדרך הארוכה שעשתה המחשבה החינוכית משנות החמישים ועד היום.

התרגום ליידיש של סיפור זה, שנמצא בכתב־יד, נעשה, כנראה בגלות מצרים, נשלח לעיתונות יידיש בארה"ב ואין לדעת אם פורסם. זהו תרגם מדוייק ונאמן ביותר לנוסח הראשון, המצליח לשמר לא רק את התוכן, אלא גם את המיבנים התחביריים ואת הריתמוס המיוחד של המקור, על אף ההבדלים בין השפות.

לאותה סידרה שייך גם ‘שומן’ ויתכן, שגם הוא פרק מתוכנית שלא יצאה אל הפועל, לסיפור רחב־יריעה, מחייה של משפחת־עשירים לעומת משפחת־עניים, אלא שלא כקודמתה, כָּשרו מרבית הסיפורים מסוג זה לכינוס בשינויים מסויימים.

כב’עגמת־נפש' קודמו, הטון השליט הוא אירוני, שלא נעדרת ממנו גם נימה צינית מרירה, כשיסודות של שמחה־לאיד מתגנבים לסיפור. העשירים העושים הכל, כבמעין־פולחן, כדי לעדן את נפשם ולפנק את עצמם, אינם מחוסנים מפני המוות הבא לפתע, על אף חיי המותרות והרווחה שלהם. דבר זה הוא מקור לדאגה, אבל מכיוון שלא רק העשיר והמפוטם מת שלא בעיתו, אלא גם העני, הצנום והרזה, יש בכך שוב כדי לנחם.

מקום נרחב מוקדש בסיפור, לתיאור פרטי הפרטים של סדר היום של העשירים שאין להם בעולמם אלא עידון גופם ופינוקו, והסרת כל דאגה כדי לחיות חיי שלווה ומנוחה. ניכר, שהכותבת בקיאה היטב באורח־חיים זה, אבל סולדת ממנו, ומתארת אותו בביקורתיות הטבוּלה בארסיות. התיאורים גובלים בסטריאוטיפיות המזהה את העשיר עם האטום הדואג לבשרו בלבד. הוא לא רק אוכל גלדי־שומן חמים וטריים ולא רק גופו מעלה שומן, אלא גם לבו ‘משמין’.

השינויים שחלו בסיפור מנוסח ‘הפועל הצעיר’ לנוסח ‘סיפורים’ ו’פרשיות' הם משלושה סוגים: א) שינויים לשוניים, שבהם החליפה המספרת מלים שהתישנו במלים מקובלות יותר, וסילקה כמעט לחלוטין את השימוש בו"ו ההיפוך שרווח מאד בנוסח הראשון לציון הווה־מתמשך והרגלי יום־יום קבועים, ואת מקומו תפסו צורות דקדוקיות אחרות, שבכוחן לבטא מצב זה. ב) קיצורים. בנוסחים המאוחרים הושמטו קטעים אחדים והרבה משפטים ותארים, שנראו למספרת, מקץ שנים, מובנים מאליהם, עודפים ומיותרים. קיצורים אלה עושים את הסיפור קצת פחות עוין וקיצוני מנתינתו הראשונה, ומשאירים קצת יותר לדמיונו של הקורא. ג) שינוי מהותי שהוטל בסיומו של הסיפור, ההופך על פיה את המסקנה הסופית העולה ממנו על התנהגותו של האדם.

סיום הסיפור בנוסח הראשון הוא ציורי, מגוחך וגרוטסקי. העשירים, שפחד המוות נפל עליהם, עוסקים בפעילות גופנית: הם מובילים לסירוגין זה את זה בעגלה, וגיבור הסיפור מצטרף אליהם. מאמץ עקר זה, של קבוצת האנשים הכבדים הטורחים ליד העגלה, מתואר ללא שמץ של הזדהות עם פחד־המוות שתקף אותם ועם נסיונם הפאתטי והמגוחך להיאבק בו. השימוש במלה הלועזית ‘מוֹצְיוֹן’ [תנועה] מגביר את הרגשת הריחוק וההסתייגות ממעשיהם. תמונת העגלה, והאנשים היושבים בה ודוחפים אותה לסירוגין היא ציורית ומוצלחת ביותר. יש בה מן הסמליות של עגלת־החיים שלעיתים יושבים בה ברווחה, לעיתים דוחפים אותה במאמץ ולעיתים מוּבלים בה אלי קבר. היא גם מזכירה, בהיפוך פארודי, את תיאורו המפורסם של מנדלי, ב’ספר הקבצנים' שלו, על היהודים שנתקעו עם עגלתם בבוץ והגויים מחלצים אותה במקומם, ובכך האשים אותם, שאחרים עובדים בשבילם ומנהלים את חייהם⁵⁰⁰. השפעת תיאור זה של מנדלי ניכרת גם בסיפורי שופמן ובמאמרו של ברנר⁵⁰¹.

סיום פארודי גרוטסקי זה הושמט לחלוטין משני הנוסחים המאוחרים, שבהם מסתיים הסיפור בכך, שגם תיאבונו וגם שנתו של הגיבור הוחזרו אליו, והוא יכול להמשיך ולחיות באשליה המתוקה, שאליו לא תגיע הרעה, אלא אל אחרים, ועל כן אינו חייב לעשות כל שינוי בחייו.

יתכן, שהשינוי בא להחליש את אי־הנוחות שהרגישה המספרת לנוכח לגלוג עז זה על פחדי המוות של האנשים, ומאמציהם ההירואיים־המגוחכים להילחם כנגדם אפילו הם עשירים. אולם בעיקר, כנראה, בא לחזק את המסקנה, שהסיפור מוביל אליה, שבעצם אחת היא, סוף כולם למות, ולכן אין טעם להיאבק כלל, ומוטב למות מתוך חיי רווחה והנאה, ועולם כמנהגו נוהג.

התמונה הקונקריטית העזה והמוצלחת של הנוסח הראשון, פינתה את מקומה לסיום מינורי בנוסחים המאוחרים. את מקום העשירים והשמנים הדוחפים את העגלה לסירוגין, תפסה תמונת הסיום הפאסטוראלית של העשיר המתנמנם בשלווה בערסל התלוי על העץ. שינוי זה, חיזק את המשמעות והחליש את הציוריות. גבר המופשט על המוחש.

זה היה הסיפור האחרון שפורסם לפני מלחמת העולם הראשונה.

ג. שנות השיבה הראשונות לארץ (עד תרפ"א)    🔗

מרבית הסיפורים שפורסמו מיד לאחר השיבה, נושאים כותרות־מישנה כלליות (כגון: ‘ממה שעבר’; ‘פרק מסיפור’) או מסוימות (כגון: 'מן הסיפור “מרוסיה ועד הנה” ') המעידות, שהיו חלק מתוכניות, שהתרקמו אולי בתקופת־הגלות, להרחבת היריעה הסיפורית למחזור, לסידרה או לרומן, וכולן לא יצאו אל הפועל, במתכונת הראשונה שתוכננה. אבל עקבותיהן נשארו, אולי, בזוגות ובשלשות של סיפורים עצמאיים, שיש ביניהם קשרים: בדמויות הגיבורים, בנושאים, במקום־ההתרחשות ובאווירה. כגון: ‘בֹּץ’ ו’שומן‘, המתרחשים בנווה־קיץ, שהראשון נפסל; ‘בשעת שממון’, ו’חלומות’, שנושאם וגיבוריהם זהים, ושניהם כונסו; ‘בר־אווז’ ו’עגונה', שמשותפת להם דמות המגיד־הדרשן ושניהם כונסו, ושלשת סיפורי התלושים שכבר נסקרו לעיל.

1. סיפור ציוני

הסיפור הראשון שפורסם לאחר מלחמת העולם הראשונה היה ‘קצו של סנדר זיו’, שכבר דובר בו ובביקורות הנלהבות שזכה להן.

כותרת המישנה של הסיפור השני ‘פרוזדור’, ‘(מן הסיפור “מרוסיה ועד הנה”)’, מעידה על התוכנית למתכונת סיפורית רחבה, שתקיף את החיים ברוסיה ותתאר את התהליכים שקדמו לעלייה ושהביאו אליה.

יתכן שתוכנית זו בוצעה, לימים בגלגול שונה ובכותרת אחרת, כגון הסיפור ‘גלגולים’ (תרצ"ז).

סיפור זה, שהתפרסם ב’מולדת', הפעם בעריכת יעקב פיכמן, אף הוא כקודמו (‘באיזה עולם?’) סיפור ציוני. אם בראשון נדחית הגולה בגלל הרגשת היתמות שבתוכה והמצוקה החומרית, וארץ־ישראל מושכת בחום שבה, בשפע האוכל ובחיים הבריאים המצפים בה, הרי בסיפור זה נדחית הגולה בגלל הפרעות שנעשות ביהודים, חוסר הבטחון הפיסי, סכנות ההתבוללות והמרת־הדת האורבות בפתח. הוויכוח על המשך החיים בגולה ועל צורת החיים בה, מתרכז בתוך המשפחה וחוצה אותה. גילויי אנטישמיות נזכרו כבר בסיפור המוקדם ביידיש, השלישי בסידרת ‘תמונות מהחיים’, אם כי המעיטה בדרך כלל לתארם.

האב מייצג את שותפות הגורל היהודי, את אהבת העברית והיידיש, את הרצון לעלות לארץ־ישראל ורואה בישיבה בגולה את הפרוזדור בלבד, שבו יש להתכונן לקראת ‘העיקר’ ש’יהיה שם, בארץ האחרת, בארץ המולדת'. לעומתו האם היא נציגת הרצון להיטמע בתרבות האירופית, ללמד את הילדים גרמנית וצרפתית, לחנך אותם בגימנסיה כללית ולשמור על טהרת הדיבור הרוסי באמצעות אומנת רוסיה. האם מוכנה להפר את שותפות הגורל היהודי. היא מתעלמת מהאנטישמיות של האומנת, מוכנה לסלוח לאחיה שהמיר את דתו ונשא נוצריה לאשה, אבל הפרעות המגיעות אל ביתה, מפוגגות את האשליה שניסתה לחיות בתוכה. היא מתנודדת ‘כמו שיתנודד העץ כאשר נכרתו פתאם שרשיו מתחת, אבל נפֹל לא תפֹּל’.

היא נשארת לבדה עם הילדים, כשצוות עובדי הבית הגויים עזבו, האב הצטרף ליהודים, ולא נשאר לה אלא לסמוך על אלהים שבשמים, שבו לא האמינה.

הסיפור כתוב בגוף ראשון, ומסופר, שלא כרגיל, מפיו של אחד מילדי המשפחה, בלשון זכר. המשפחה היא משפחה יהודית עשירה מאד, החיה בארמון ומסגלת לעצמה גינונים אריסטוקראטיים. האווירה בבית נעה בין קדרות – בשעת המריבות בין האב והאם על רקע הזהות היהודית – לבין שפע זוהר – בשעות של פיוס והרמוניה משפחתית. ניכרת הבקיאות בפרטי הפרטים של הליכות בית העשירים היהודים ומורגש יותר משמץ של עוינות לדמות האם, המתאמצת בכל מחיר להקנות לילדיה את התרבות הזרה, והמתעלמת מן האנטישמיות המקננת בתוך ביתה. נשמע אפילו הד של שמחה לאיד על שהאם נאלצת להכיר בגורל היהודי שלה. אלא, שהסיפור אינו כתוב בצבעי שחור־לבן והוא מעודן ומאוזן. האחווה המשפחתית החזקה, יש בכוחה לאזן את הפירוד התרבותי. גורלו של האב שיצא למקום הפרעות אינו ברור, ובאוויר נותרה רק הדאגה לשלומו. הסיפור רומז על ההתרחשויות מבלי לתאר אותן במלוא קדרותן, ויוצר אווירה של אידיליה בטרם פורענות, ובכך יש בו כעין הקדמה לכמה מסיפוריו של אהרן אפלפלד ובמיוחד ‘באדנהיים, עיר נופש’ (תשל"ט).

נופך דראמטי נוסף לו, כשהפורענות הכללית הבאה על היהודים, חלה ביום בר־המיצווה של האח האהוב, וכך מתערב הגורל הכללי בפרטי. התוכנית היתה לחוג תאריך זה כיום־הולדת, עם עוגה מקושטת וטיול באנית קיטור שקנה האב, ללא זכר לטקס בר־המיצווה המסורתי. הפרעות, הן שביטלו את החגיגה המתוכננת והחזירו, בדרך־הקשה, את הנער ואת בני־משפחתו אל צור־מחצבתם. בראשית הסיפור נרמז, שאותו אח מת בשנה השלוש־עשרה לחייו, אולם פגם הוא בסיפור, שאין לדעת אם אכן מותו הוא תוצאה מן הפרעות. אין ספק שהחזרה על ‘יום העשרים לחדש מאי’, מקשרת אותו עם עשרות מעשי הפרעות שהתרחשו בתחום המושב ברוסיה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים במאי 1919. יתכן, שהכוונה במיוחד לפרעות שערכו איכרי אוליאנינה בכפר טֶלֶפִּינוֹ שבפלך קיוב בתאריך זה⁵⁰². אבל כתגובה ספרותית על כך זהו סיפור חלש למדי.

2. גורל־האשה: בת־המלכה והזקנה

הסיפור ‘עגונה’ היה מיועד גם הוא להיות חלק מסידרה כפי שמעידה הכותרת הראשית: ‘ממה שעבר’ והסימון: א. שנדפסו בנוסח ‘מעברות’, אבל גם לתוכנית זו לא היה המשך גלוי.

סיפור זה כונס כמעט ללא שינויי עריכה, ובכך הוא שייך כבר לסיפורי־הכינוס, שהתפרסמו לאחר שנת תר"ף, שדעת המספרת היתה נוחה מהם וכינסה את כולם בשינויי־נוסח מעטים.

במרכזו עומדת דרשה שדרש מגיד־נודד מקצועי בפני אנשי העיירה והשפעתה על השומעים ובמיוחד על אחת השומעות. כידוע, מילאה הדרשה תפקיד חשוב בפרשנות ובהוראה, וכמשמיעת לקח מוסרי מנחם ומעודד. אבל בנוסף על תפקידיה אלה, היא שימשה גם כתחליף לתיאטרון וסיפקה צרכים חברתיים. היא מילאה את הרצון לשמוע סיפור דראמאטי המעורר את הסקרנות ואת ההזדהות, את הצורך במגע חי עם הדרשן־המבצע ואת החוויה החברתית של ההתכנסות החגיגית של כל הקהל וההתעוררות לקראת בואו של זר והיציאה מן השיגרה. הדרשה גֵרתה גם את המחשבה וגם את הדמיון ופירנסה את רגשות השומעים ימים רבים.

הדרשה ב’עגונה' ערוכה לפי כל כללי הסוג, הכולל בתוכו גם אקטואליזציה של מאורעות ההווה⁵⁰³. אלא, שלא כרגיל, אין למשל המסופר ב’עגונה' סוף, והוא נשאר מרומז ופתוח. כלל השומעים, מחברים בעצמם בין המשל לנמשלו וכמנהג הדרשות, רואים בסיום חיזוק לגאולת־ישראל העתידה לבוא. רק השומעת היחידה מזדהה עם המשל בלבד, ואיננה מתנחמת בנמשל.

היא מתעניינת בגורלה של בת־המלכה העגונה, שהיא מזדהה עמה בכל נפשה ורואה בה את נציגתן של כל הנשים המקופחות בעולם, ובמה שקרה לה – הד ל’כל הצער העולמי של האשה בישת־המזל וגזולת־המשפט'. אין היא מתנחמת, כנדרש משומעי־דרשות, בגאולה העתידה לבוא, וממשיכה לראות את ‘שחור הגלות’ מציץ אליה דרך החלון.

נוצרת הקבלה בין בת־המלכה הרכה, העשירה והמפונקת שבעלה עזָבה, לבין האשה הזקנה, הענייה, למודת־הסבל, שבעלה אמנם ישן עמה בחדר אחד, אבל רחוק ממנה ברוחו ואינו משתתף במה שמעסיק אותה ועובר עליה. האחת עגונה מן הבחינה המשפטית והשנייה – מן הבחינה הרוחנית. בכך, רואה הזקנה את עצמה, יחד עם בת המלכה, נציגתן של כל הנשים המקופחות בעולם, ובעלה הזקן, המתעלם ממנה, הוא נציג כל הגברים המתנכרים והאדישים לנשותיהם מאז ומתמיד. הקובלנה על גורלה של האשה עלי־אדמות חוזרת ונשמעת בסיפור זה, אבל היא לא רק מרוככת ומעודנת, אלא גם ספוגת־הומור, בגלל אמצעי הכתיבה הבלתי־ישירים ודמות הגיבורה שנבחרה לייצגה.

3. בין הנאה לחסך

כותרת המישנה ‘(פרק מסיפור)’ שצורפה לסיפור ‘הסנדלר מז’וז’יקובקה’ מעידה, על אותן מגמות של תוכניות הרחבה, שלא יצאו אל הפועל. זהו סיפור־פואנטה שבו השורה האחרונה, מחייבת את הקורא לחזור ולקראו מחדש ולהבין את המסופר בו אחרת ממה שהבין בקריאה ראשונה.

לכאורה, זהו סיפור על אידיליה בין בני זוג, שכל אחד שקוע במלאכתו, האהבה וההבנה שוררים ביניהם ואין הם מונעים עצמם גם ממעשי־צדקה ועזרה לזולת. אולם, המשפט המסיים המעיד שהם חשוכי־ילדים, מחייב להבין את המסופר באופן שונה. בני־הזוג אמנם אוהבים זה את זה, אולם פעלתנותם היתרה ומסירותם למלאכתם משמשים להם תחליף לריקנות שבחייהם, באין ילדים שימלאו אותה. וכן מסתבר, שכל אחד מהם בנפרד מנסה לפצות את עצמו על העדר זה, והדבר נעשה שלא מתוך הבנה הדדית. בעוד שהאשה מוצאת את הפיצוי במעשי צדקה, באופן שהיא מרבה מרבה לתת בהקפה את מיני המאפה שהיא מתפרנסת מהם לאלמנות וליתומים, הרי בעלה מקדיש את כספו ומאמציו לכתיבת ספר תורה, כתחליף לבן שלא נולד.

מכיוון שזהו פרק מסיפור, קשה להעריכו בצורתו המקוטעת המונחת לפני הקורא, ואף־על־פי־כן, אין מנוס מן ההרגשה, שאמנם לפי הפואנטה, רב סיבלם של בני־הזוג על היותם חשוכי־ילדים, אולם התיאור האידילי של חייהם המסודרים וההרמוניים, משכנע מאוד ומוליך להרגשה שטוב להם כפי שהם, ואולי אף יותר ממי שיש להם ילדים, וביתם פרוע, לא נקי והומה. הרגשת ההנאה מן הבית השלֵו והמצוחצח, המתקבלת מקריאת הסיפור, חזקה יותר מן האמירה דראמטית בסופו של הסיפור על הילד שאיננו. דראמטיות זו באה לידי ביטוי גם בחזרה על מלת־ההֶעדר המודגשת בניקוד:

“הבית מסֻיד ומבהיק בלבנוניתו, הכלים נקיים כֻּלם ומצוחצחים – וילד אשר יפריע את הסדר אַין, אָין.”

נוצרת סתירה בין האמירה שבסיום על הצער, לבין הרגשת האידיליה על ההרמוניה בין בני הזוג, העולה מן הסיפור.

בולט הדמיון בינו לבין ‘אגדת הסופר’ של עגנון, שנוסחו הנפרד והשלם פורסם זמן קצר לפני כן (תרע"ט).

יש לשער, שבסיפור השלם היה פרק זה צריך לקבל את משמעותו מן ההקשר הכולל ואז אולי, היתה הסתירה מתישבת ואפשר היה לדעת מה חזק ממה: ההנאה מן השלווה, הסדר והנקיון או הצער על הערירות. מכיוון שהתוכנית של הסיפור השלם לא יצאה אל הפועל, נשאר פרק זה שפרגמנט בלבד.

4. בן קיץ לקץ

‘בֹּץ’ הוא הסיפור האחרון שנדפס בכתב־עת ולא כונס, והוא חותם את תקופת הסיפורים־המפוזרים. בשוליו נרשם התאריך: תרע"ה, ואין לדעת אם נכתב לפני הגירוש או בזמן השהייה במצרים.

סיפור זה שייך לסיפורי התלושים, הפסימיים והמיואשים, שאווירת הדכאון וחוסר־המוצא שלטת בהם. נסיון התאבדותו של הכַּנר לא הצליח, אם משום שאומץ לבו עזבו ברגע האחרון, אם משום שהמים היו קרים מדי או משום שהתחרט ודבק בחיים. אבל בדרכו הולכת המורה המזדקנת הנותנת שיעורים פרטיים בבתי־עשירים, משום שהיא מגיעה למסקנה ‘כי שום תקוה להטבת המצב אין, אינה נשקפת’. גורלה נגזר לחיות בבדידות בכרך הגדול, ‘להתרוצץ כל היום משעור לשעור ולבוסס את בֹּץ החוצות’. משעה שנוכחה שאין היא תופסת כל מקום בחייו של הכּנר, היא עצמה מחליטה לעשות את הצעד הגורלי.

הבודדים, שלכאורה נועדו זה לזו, כיוון שהם שותפים לגורל ולהרגשה, ויכולים היו למצוא ניחומים זה בזרועותיה של זו, אינם מצליחים לעשות כן, והקשר ביניהם לא נוצר. לבדידותם אין פתרון.

לצידם של שני גיבורים מיואשים אלה, הגבר שניסה ולא העז והאישה שניסתה אף היא, ניצבים שני חבריהם. חבֶרתה, בת־דמותה של המורה, המנסה לנחמה ולעודדה ולחזק את הקשר בינה לבין החברה, והסטודנט למדיצינה, ‘הגיבור־המנוגד’, המצליח והבטוח בעצמו, המוצא הזדמנות להראות את כוחו וגבורתו לעיני כל, בשעה שהוא מתנדב לנסות ולמצוא את הכנר שניסה להתאבד. הוא זה שמסיים את הסיפור בהחלטתו שלא לדוג דגים ולבוסס בבוץ אלא לחזור העירה נקי ומצוחצח. דמותו הנאה המזדקפת מול השמש, עומדת בניגוד משווע לדמויות העלובות והכפופות של האחרים, עייפי־החיים ונידוני־הבדידות.

לא נעדר גם תיאור ההמון, העסוק בעצמו ובתענוגותיו, והרואה ביסורי הזולת, מקור לסיפוק סקרנותו ומציאת יתר עניין בחייו הדלים. לנוכח המתאבד, תיאבונו מתגבר ויצריו מתלהטים⁵⁰⁴.

הסיפור מתרחש על רקע הימים האחרונים בנווה־הקיץ, עם התקרב הסתיו הרטוב והקודר, בשעה שאחרוני הקיטנים אורזים את חפציהם לעבור העירה. מובלט בו הקיטוב בין העשירים החיים חיי מותרות ורווחה לבין העניים שבתיהם דלים, האוכל אינו מצוי ו’חסילי הבית' מתפלשים ומחטטים בשיירי האוכל יחד עם ‘העכברים המגודלים’. הנהר מצוי ברקע כנוכחות קבועה ומאיימת המזמינה לשים קץ לחיים העלובים, ומוכנה לקלוט את כל המתנפלים אל תוכה. האדמה במקום מלאת בוץ, שהנמצאים מבוסְסים בו ושוקעים לתוכו, כסמל לחיים בכלל⁵⁰⁵.

הסיפור אפוף אווירת קדרות ויאוש, אבל ההתרחשויות בו מרומזות ומאופקות. דרכה של המורה המזדקנת אל הנהר מתוארת, מבלי לפרש אם אכן עשתה לבסוף את המעשה. הרגשתם הקשה של הבודדים מתוארת על רגע המשך החיים המפכים במסלולם הקבוע, ובכך גם מחריפים את בדידותם אבל גם מאפקים את אווירת חוסר־המוצא, שכן אלה כן אלה מאכלסים את המציאות. הסיפור מממש את המטאפורות של הקַיץ והקץ, של ‘הקרקע נשמט מתחת לרגלים’, של ‘בִיצַת־החיים’.

קשה למצוא הסבר לאי־כינוסו של הסיפור. אולי משום שנראה למספרת בלתי־מגובש בסיומו, בתיאורו של הסטודנט היפה המתמתח מול השמש, שאינו משתלב כראוי בתמונת המורה המזדקנת ההולכת אל הנהר; ואולי משום שבדמותה של מורה זו, שילבה פרטים אוטוביוגראפיים חושפנים, שלימים לא נתנה להם להתגלות.

5. הווייה תל־אביבית

‘בסוף קיץ’ הוא הסיפור היחיד מתוך העזבון, שנכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה ולא נדפס בשעתו. אין לדעת תאריך כתיבתו המדוייק ומדוע לא פורסם בשעתו.

החרדה בפני ההתפשטות מגיפת הכולירה בעיר, בסוף הקיץ, המשבשת את אורחות החיים הרגילים, עומדת במרכזו של סיפור זה. כל הנאות החיים הבסיסיות, הן מקור סכנה להידבקות במחלה, ושוב אינן מהנות, אבל בה בשעה הן מושכות ומפתות יותר בשל האיסור. הרגשת האימה למראה מיטת־המת המובלת ברחובות העיר, מְפנה את מקומה להרגשת רווחה, משמתברר שהאיש טבע ולא מת מן המגיפה. חיי היום־יום נמשכים, ומתבטאים בהתלבטות הגדולה המאפיינת את קלות הדעת התל־אביבית בנוסח הפארודי של שאלת ההתלבטות הקיומית ההמלטית, החוזרת פעמיים בתחילת הסיפור ובסופו: האם לשתות את הסודה ‘בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?’

המיוחד בסיפור זה הוא האווירה הארץ־ישראלית של סוף הקיץ בתל־אביב, בראשית שנות העשרים, על כל פרטיה המזרחיים והצבעוניים. הם מצטרפים יחד לסימני־ההיכר של העיר המתארגנת לאחר המלחמה על אזרחיה ומוסדותיה. על אף אווירת החרדה מפני המגפה, הרושם המתקבל הוא של חיוניות עזה הפורצת ועולה על גדותיה, של רצון חיים עז ושפע פירות. הגיבור המרכזי הוא ההווי והיחידים מתוכו רק מחזקים את התחושה של חיי שכונה המפכים במרץ על אף הכל.

סיפור זה שונה מאוד מקודמו, האפוף אוירת קדרות, ייאוש והרגשת חוסר־מוצא. כאן, גם המגיפה אין בכוחה להחליש את עוצמת החיים המתהווים, את הרגשת הלבלוב והצמיחה המורגשת בכל, על אף הכל.

תמונותיו של נחום גוטמן, יש בהן כדי לשמש לו איור, על כל מרכיבי ההווי הצבעוניים והמגוונים שבו: שיירות הגמלים, גדרות הצבר, הבתים בני הקומה האחת עם העציצים המקשטים אותם, דוכני הפירות, ערימות האבטיחים, מוכרי־הגזוז, המודעות על הגדרות והקירות, ישיבת חברי ועד אגודת הרופאים, השמש התימני, האוכלוסיה העברית והלא־יהודית המגוונת, דעת הקהל בפעולה, שבת תל־אביבית עם תפילה וגרעינים, השתרכות ברחובות על מנת לראות ולהיראות. המוות והחיים בכפיפה אחת בשילוב, שלא נעדרים בו יסודות של הומור ופארודיה, של מזרח ומערב, אירופיות ולבנטיניות.

ד. תרגומים    🔗

1. עובדות על התרגומים

אחד־עשר תרגומי סיפורים פירסמה דבורה בארון בין השנים תרע“א–תר”ף; תשעה פורסמו ב’הפועל הצעיר' ושניים ב’מולדת‘. יש לשער, שתרגומים אלה נעשו במסגרת עבודתה כעורכת המדור הספרותי ובמגמה לגוונו ולהעשירו. תרגומי סיפוריה ב’מולדת’ נחתמו בשמה המלא, או בראשי־תיבות ואילו אלה ב’הפועל הצעיר' התפרסמו בדרך־כלל בלא חתימה (להוציא את הראשון ‘עזו של מר סגוין’ והאחרון ‘א־צ’ו’).

עובדה זו הביאה לידי כך, שחלק מתרגומיה יוחסו לאחרים (ברנר)⁵⁰⁶, אחרים הובאו בביבליוגראפיות השונות בלא ציון שמה⁵⁰⁷, והיקפם המלא אינו ידוע. יתכן שכמה מהם מפוזרים בכתבי־העת של התקופה כולל ב’הפועל הצעיר'⁵⁰⁸. כמה מן הסיפורים הם, אולי, הראשונים משל מחבריהם שפורסמו בעברית (אלפונס דודֶה) ולעיתים גם היחידים (אלכסנדר קופרין, יעקב שפנר, י' יורגנסן)⁵⁰⁹.

הביטחון המוחלט שתרגומים אלה יצאו מתחת לעטה קיים רק ביחס לתשעה: ששה שכונסו ב’אגב אורחא' על ידי בתה נאמנת־עזבונה, שניים שצויין בהם שם המתרגמת (‘עזו של מר סגוין’ ו’נערים'); ובאחד (‘פונגו’) נזכר שמה כמתרגמת במודעה שפֵּרטה את התוכנית (שלא יצאה אל הפועל), להוציא לאור חוברות פופולריות במסגרת ‘ספריה עממית’ מטעם הוצאת ‘הפועל הצעיר’ (‘הפועל הצעיר’, כ“ט באדר ב' תרפ”א). ביחס לשניים מסיפוריו של צ’כוב (‘מבוכה’ ו’יועץ סתרים') קיים ספק בזיהוי המתרגם ויחוסם לדבורה בארון הוא נסיבתי בלבד: הסגנון, בחירת הסופר וסיפוריו, חוסר מועמד מתאים אחר, והעדר כל רמז ארכיוני או אחר למשא־ומתן עם מתרגמים אחרים.

בתוכנית זו של ‘הספריה העממית’ עמדו להופיע בשלב ראשון ארבע חוברות שלה, מהן שלוש מסיפוריה המתורגמים (‘ביעותי־לילה’ ו’התלין'; ‘פונגו’; ‘א־צ’ו’) ואחת עם סיפוריה המקוריים (‘שומן’ ו’עצבנות'); ובשלב השני – גם כל האחרים (צ’כוב, רוזגר, יורגנסן ודודֶה).

כמקובל באותן שנים, לא נרשמו השפות שמהן תורגמו הסיפורים. מתוך ההערה ב’אגב־אורחא' מתברר, שאת סיפורו של ג’ק לונדון תירגמה מרוסית ולא מן המקור האנגלי. סיפור זה פורסם לראשונה במקוצר, ובמלואו ב’אגב־אורחא‘. יש לשער שגם את סיפורו של י’ יורגנסן הדני לא תירגמה מן המקור אלא באמצעות־שפה מתווכת, אולי מגרמנית. את שאר הסיפורים, תירגמה קרוב לוודאי מן המקור; צרפתית (שני סיפורי אלפונס דודֶה); רוסית (אלכסנדר קופרין, צ’כוב); גרמנית (יעקב שפנר, פטר רוזגר). סיפורו של שפנר פורסם במקוצר בשני המקומות.

הסיפורים שכונסו ב’אגב־אורחא' הובאו בנוסח המקורי שבו נדפסו בכתבי־העת, להוציא שינויי נוסח קלים ומעטים של מלים בודדות, כגון בסיפור ‘קריזל החרוּם’, שבו הוחלף ‘הֵמַר לו הטבע’ ב’הפועל הצעיר' ב’הֵמַר לו הגורל' ב’אגב־אורחא‘; וכגון בסיפור ‘ביעותי לילה’ שבו הוחלף שֵׁם החודש ‘דיקאבר’ ב’דצמבר’, שי לשער, שהשינויים נעשו על ידי דבורה בארון עצמה, שכן הבת לא היתה מחליפה את התואר ‘שינה מרוסקת’ בסיפור ‘התלין’ בנוסח ‘הפועל הצעיר’, ב’שינה טרופה' ב’אגב אורחא', אבל, אין לכך כל הוכחה חיצונית.

2. טעמי הבחירה בסופרים

האם יש מכנה משותף לסיפורים אלה? מה הם מעידים על טעמה של העורכת?⁵¹⁰ אין ספק שהרצון לגוון את המדור ולהעשירו היה הגורם הממריץ הראשון במעלה לפנייה אל התרגום. כמו־כן, הורגש בארץ צמאון מיוחד לתרגומים שיביאו את העולם הגדול אל העברית ואל הקורא בארץ. כוח־המשיכה שלהם היה גדול והם סייעו לתפוצת העיתון ולמכירתו. על כך יעידו מפעלי התרגום השיטתיים שהוקמו בארץ עם העלייה השנייה (‘יפת’, ‘הוצאה לעם’). כעורכת המדור, התקשתה לא פעם להשיג חומר ספרותי מתאים, וכעורכים אחרים, הפשילה את שרווליה, ועשתה במלאכה בעצמה. העובדה שכמה מן הסיפורים התפרסמו בהמשכים, סייעה להגברת הרושם של השתתפות קבועה בעיתון.

מרבית התרגומים נעשו בתקופת ההריון, הלידה ושנת האמהוּת הראשונה. יתכן, שהתרגומים שפורסמו מיד לאחר השיבה לארץ, נעשו בגלות מצרים, בגלל אותן סיבות עצמן.

בפנייה אל התרגום, היה משום פתרון להכרח להשתתף בעיתון דרך־קבע, בשעה שהקושי לכתוב סיפורים מקוריים היה גדול. אבל היה בכך פתרון גם לאי־רצונה להינתק לחלוטין מן הכתיבה, ובה בשעה להתאמן בה.

על אף גורם המקריות והרצון לגוון את המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’, יש בבחירת הסיפורים לא מעט מאפיינים, המעידים על טעמה הספרותי ונטיותיה של המתרגמת.

אפשר לחלק את הסיפורים המתורגמים לשתי קבוצות: אלה שניכר בהם קשר ישיר ומגע הדוק עם כלל סיפוריה והשפעתם אף מורגשת בסיפורים מסוימים; ואלה הרחוקים מהם ומעידים על התענינותה הכללית של המתרגמת, בלא שהשאירו חותם מובהק על יצירתה שלה.

לקבוצה הראשונה שייכים שני סיפוריו של אלפונס דודֶה (‘הזקנים’; ‘עזו של מר סגוין’); ארבעה סיפוריו של צ’כוב (‘מבוכה’; ‘יגון’; ‘יועץ סתרים’; ‘נערים’) וסיפורו של פטר רוזגר (‘קריזל החרום’).

לקבוצה השנייה שייכים: סיפורו של י' יורגנסן (‘פונגו’); אלכסנדר קופרין (‘ביעותי לילה’), יעקב שפנר (‘התלין’) וסיפורו של ג’ק לונדון (‘א־צ’ו’).

שבעת הסופרים שמסיפוריהם בחרה לתרגם מעידים קודם כל על האופק התרבותי שלה, ועל התענינותה בספרות העולם, כולל הספרות בת־זמנה, בלשונות שקראה בהן (רוסית, גרמנית, צרפתית).

השפעתו הרבה של צ’כוב (1860–1904) על סופרי התקופה היא מן המפורסמות, אם כי טרם נכתב המחקר המקיף בנושא זה. דרכו ביצירת האווירה של החיים הרוסיים בקרב המעמדות השונים (האיכרים, הפקידים, האינטליגנציה, הבורגנות); יסוד ההומור המפעם בסיפוריו, שבכוחו להפיג את הקדות אם כי לא לטשטשה – כל אלה שימשו מופת לסופרים העבריים שהתחנכו על ברכי הספרות הרוסית בכלל, ועל יצירתו במיוחד. אין ספק שגם דבורה בארון למדה ממנו רבות ובמיוחד מיכולתו לתאר את גיבוריו בסיטואציות מרגשות ומעוררות־רחמים, מתוך יחס של קרירות כביכול, כדי שלא לגלוש לסנטמנטאליות ולפאתוס⁵¹¹.

הנאטוראליזם המעודן והרומאנטי של אלפונס דודֶה⁵¹² (1840–1897), דיבר אל לבה, וסיפוריו המבוססים על ההווי של מחוז־ילדותו, והמתארים את הפַּכִּים הקטנים של המציאות ואנשים של יום־יום, ביניהם חלשים וחולים, מתוך רצון לעודד ולנחם – היו בוודאי לרוחה.

פטר רוזנר (1843–1918), הסופר האוסטרי בן־דורה, הנציח בסיפוריו הקצרים את חייהם של איכרי שטיריה מחוז הולדתו, ועשה את ההווי שלהם לנושא יצירתו. כתיבתו מצטיינת בעלילה פשוטה הממזגת הומור באידיליה, ואינה נעדרת לקח דידאקטי־מוסרני⁵¹³. אין ספק, שתכונות אלה שלו היו קרובות ללבה.

אלכסנדר קופרין (1870–1938), הסופר הרוסי בן־דורה, עמד במרכז היצירה המהפכנית, וערער בסיפוריו על כללי ההתנהגות בצבא ועל מושגי הכבוד שלו מן הבחינה המוסרית⁵¹⁴, רגישותו המוסרית ומחאתו ההומנית, היו בוודאי מן התכונות שמשכו אותה ליצירתו.

סיפורי ג’ק לונדון (1876–1916), האנגלי, אף הוא בן־דורה, שהתאבד שנים מעטות קודם לכן, משכו בוודאי את תשומת־לבה בשילוב שבין האדישות, האכזריות והתאווה לשלטון ולכסף לבין האנושי והתמים שבהם, על רקע אכסוטי רחוק ומושך⁵¹⁵.

הסופר הדני יוהנס יורגנסן (1866–1956), אף הוא בן־דורה, וגם הוא בן־כפר, משך את תשומת הלב בעברו מן הפרוטסטנטיות אל הקאתוליות, והציג את חייו הקודמים כחיים של כשל ושגגה. הוא הכניס לספרות הדנית איכויות מיסטיות־דתיות האחוזות בהשקפת עולמו ונתן ביטוי לאינדיבידואליזם כערך. הוא השפיע על הספרות הדנית וסופריה וביניהם על סטירנדברג⁵¹⁶.

יעקב שפנר (1875–1944), הסופר השווייצרי בן־דורה, יליד באזל, שהשתקע בגרמניה בשנת 1912, כתב סידרה ארוכה של רומאנים וסיפורים ריאליסטיים, שבולטת בהם הערצת הנוף הגרמני, בצד יסודות אוטוביוגראפיים. בסוף ימיו נספח אל הנאצים, ו’פנה בסיפוריו אל המיסטיקה של הרייך הגרמני'⁵¹⁷.

אם אפשר לגלות מכנה משותף לפחות בין חלק מהם, הרי הוא היותם ילידי כפר, התענינותם בהווי של מחוז הולדתם, פנייתם אל האדם הפשוט ואל חיי היום־יום, תיאור על דרך האיפוק, תוך הימנעות מגלישה לסנטימנטליות יתרה, שילוב יסוד של הומור, נטייה לכתיבה דידקאטית־מוסרנית ומשיכה לשאלות דתיות ולמיסטיקה.

3. מגעים ישירים

הקשרים בין הסיפורים המתורגמים ליצירתה, באים לידי ביטוי בבחירת הדמויות, ביצירת האווירה וברגישות לסבל, לעוני לניצול לחוסר־צדק ובמיוחד לאדישות האנושית ביחס לזולת. בולטים במיוחד אותם הסיפורים שבהם אין הגיבורים משלימים עם חייהם השגרתיים והמשעממים ומנסים לחרוג מהם גם כשהמחיר הוא כבד, וכן אלה שבהם מתנפצות הציפיות המתוקות והאשליות, מול המציאות.

קירבה מתגלה בין ‘הזקנים’ לאלפונס דודֶה לבין ‘נכדים’, שפורסמו כמעט באותו זמן, ברוח האידילית המפעמת בשניהם. בראשון, שמח זוג הזקנים בחברו של נכדם היחיד הבא לבקרם בשמו ומפיג את בדידותם, והם עושים הכל כדי להנעים לו את שהותו, ואילו ב’גירסה היהודית' ההרגשה הטובה מקורה בצאצאים ההולכים ומתרבים במשפחה.

סיפורו השני של אלפונס דודֶה ‘עזו של מר סגוין’, מתאר את העדפתה של העז הצעירה את החופש, ההרפתקאות והסכנה על החיים הבטוחים והמוגנים אבל המשעממים בבית בעליה. העז מוכנה לשלם את המחיר הכבד של הפריצה משיגרת חייה ונאבקת כל הלילה, מאבק ללא תקווה עם הזאב שארב לה בהרים.

האם יש כאן רמז כנגד חיי נישואין בטוחים אבל משעממים, שהסכנה וההרס טובים מהם? האם יש כאן מחאה על גורל האשה שנדונה לחיות בבית־בעלה חיים סתמיים נצחיים? האם יש כאן הקדמה לתרגום ‘מאדאם בובארי’ לפלובר?

בחירת הסיפור מעלה בהכרח שאלות אלה, שספק אם אפשר להשיב עליהן תשובה חד־משמעית.

‘קריזל החָרוּם’ מאת פטר רוזגר, המעמיד במרכזו דמות של רצען בעל־מום, שייך במישרין לאוצר־הדמויות מקופחות־החיים המאכלס את סיפורי דבורה בארון, הנערה שאוהב קריזל מעדיפה על פניו גבר אחר, נאה ובעל־אמצעים, והאוהב נותן לאהובתו טבעת ברגע של קירבה ביניהם. הסיפור מסתיים על דרך האגדה בכי־טוב: הרצען מתגלה כאמיץ, ובא על שכרו, כשהנערה עוזבת למענו את ארושה, המתגלה כעריץ, ומוכנה ללכת אחריו, אלא שכעת הוא זה שאינו מוכן לקבלה בחזרה. סיום זה הופך את קריזל מדמות של מסכן, לדמות של גיבור חזק. הקירבה בולטת במיוחד לסיפור ‘הניך’, והיא אולי מסבירה את ההתלבטות שהתלבטה המספרת בין שני נוסחי הסיום, כאשר המוקדם מגלה קירבה ל’קריזל החרום' ואילו המאוחר מתרחק ומשתחרר ממנו.

כזכור, ‘הניך’ בנוסחו הראשון, מסתיים בעולם המתנהל לפי חוקי שכר ועונש. הוא אמנם התאבד, אבל הנערה דחתה את חיזוריו של האחר, ונשארה נאמנה לזכרו כשטבעתו על אצבעה. רק בנוסח המאוחר, השתחררה דבורה בארון מסיום מוסרני זה, והשאירה את הסוף פתוח, כשהרמז הוא שהנערה תלך, בסופו של דבר, אחר מחזרה הגוי.

ארבעת סיפוריו של צ’כוב, משפיעים ביותר על האווירה, בחירת הדמויות והמצבים בסיפורי דבורה בארון בכלל ופה ושם ניכרים גם מגעים ישירים.

הסיפור ‘מבוכה’ יש בו קרוב לוודאי, גם הד לחוויות האישיות שעברה דבורה בארון עצמה בשמשה כמורת־בית בבתי־עשירים. דמות האומנת העדינה והרכה, בת־הטובים, שנעלבה עלבון עמוק על שנעשה חיפוש בחדרה ובחפציה בגלל אבדן הסיכה היקרה של בעלת־הבית האנוכית והגסה, שימשה מוקד להזדהותה של המתרגמת. הרגשת הבדידות והזרות בבית שעבדה בו, ויחסה של הגברת אליה: ‘אודה על האמת, אין בנות העניים המלומדות הללו מהימנות עלי’, הלמו את מה שהרגישה בהיותה במצב דומה. ואין ספק, שגם התנהגותה הגאה של האומנת, המתפטרת ממישרתה, על אף הפצרותיו של בעל־הבית העלוב, היו לרוחה של המתרגמת.

עקבותיהם של תיאורי סדרי בית־העשירים ובמיוחד מעמד הסעודה שבו, ניכרים בסיפורי המחאה החברתיים שלה, ובמיוחד ב’עגמת־נפש'.

סיפורו של צ’כוב ‘יגון’ תורגם גם על ידי י"ד ברקוביץ, והוא קרוב במיוחד לסיפורו ‘בעל־שמחה’⁵¹⁸. אבל מתגלה בו זיקה לא פחות הדוקה גם לעולמה של דבורה בארון. העגלון העני, שבנו מת, אינו מוצא מי שיוכל לשפוך לפניו את לבו, כיוון שהכל עסוקים בעצמם ואדישים לזולתם, וסופו שהוא מסיח את צערו בפני סוסתו. הקשר החם בין אדם לבהמתו כמיפלט מן הבדידות וכתחליף לחברות האנושית, מופיע, כזכור, לא אחת בסיפורי דבורה בארון המוקדמים (‘רוצח’) והמאוחרים (‘שברירים’). גם המחאה כנגד סידרו־של־עולם, ואדישותו של ההמון, הם מן הנושאים הקבועים בהם.

'יועץ סתרים' הוא סיפור התפוגגותה של אשליה. הדוד שדמותו נהפכה לאגדה בסיפורי האם, מתגלה עם ביקורו בבית, כאדם אנוכי, מתיהר, רודף־נשים, המגיע לאחוזה לא מחמת געגועיו לאחותו אלא מחמת חוסר כסף לנסוע לחו"ל. הוא מוכן למחול על כבודו ולעזוב, לפי בקשת האם, בשעה שהיא מוכנה לממן את נסיעתו מביתה. כל זה מתרחש לנגד עיניו של הילד המספר המתבגר תוך כדי ביקור זה של הזר הפולש לתוך עולמו המסוגר והמוגן⁵¹⁹.

נקודות המגע עם סיפורי דבורה בארון מעטות מאשר בשני הסיפורים הקודמים וניכרות באווירת הציפיה הדרוכה בהתחלה ובתהליך המהיר של התפוגגותה ובעיקר בתיאור הנעשה מנקודת־ראותו של ילד המספר־לפי־תומו, שלא תמיד מבין את מה שרואות עיניו.

'נערים' גם הוא סיפור של אשליה שנסתיימה בהתפכחות, חלום על חריגה מן השיגרה שנסתיים בחזרה אליה, נסיון לחיות כגיבורי הספרות, וחזרה אל עולם המציאות.

אבל המשפט האחרון שכותב אחד משני הנערים שברחו, כדי לחיות את חייהם של גיבורי מיין־ריד, במחברתה של האחות, מגלה, שהוא לא ויתר על החלום על אף הכשלון הזמני, וימשיך לטפח אותו. סיום זה מעיד על כך, שתמיד ימָצא מי שימשיך לטפח את החלום ולחיות חיי הרפתקאות סוערים, ולא יכנע לחיי השגרה הבטוחים והמשעממים.

4. קירבה כוללת

שניים מבין ארבעת הסיפורים הכלולים בקבוצה זו, נכתבו על רקע אכסוטי של ארצות רחוקות – 'פונגו (מחיי הכושים)' ו’א־צ’ו' מחיי הקוּלים בסין, ושניים – על רקע אירופאי קרוב יותר.

המשותף לכל ארבעת הסיפורים ולסיפוריה של המתרגמת הוא הרגישות לחיי אדם באשר הוא אדם והמחאה כנגד האכזריות שגורם אדם לאדם.

‘פונגו’ הוא היחיד שהעז לצאת מכפרו אל העולם הגדול, ולחזור אליו במעין ‘שיבה מאוחרת’, כשהוא מצפה לשנות את מעמדו החברתי הקודם הדל. עד מהרה מסתבר לו, שכל עוד יש לו חפצים להעניק לאנשי הכפר, יש לו חשיבות בעיניהם, ומשאזל רכושו, הוא חוזר למעמדו השפל והעלוב אף יותר מקודם. אלא ששוב אינו משלים עמו ועוזב מתוך מרד בראש השבט והכרת ערך עצמית. על אף שמצא את מותו, מוסיפה דמותו לשמש סמל לצעירי עמו.

ספק אם ההווי בקרב הבושמנים באפריקה, ודמותו של פונגו עצמו מסוגלים לשאת על עצמם את מה שמתבטא, לפחות בתרגום העברי, כ’סמל של מהפכה ושינוי ערכין', ונראים מלאכותיים ומאולצים.

אולי גם הפעם משך אותה היחיד שהעז לחרוג מן החברה השבטית הכובלת, ולהתמרד כנגדה, כשמחוצה לה אורב לו המוות, כמו בסיפורו של אלפונס דודֶה ‘עזו של מר סגוין’.

‘א־צ’ו’ הוא סיפורו של קוּלי, סיני, העובד במטעי הכותנה של חברה אנגלית בטאהיטי, הנמצאת תחת שלטון צרפתי, מואשם ברצח שלא הוא ביצע, ומוצא להורג בגלל דמיון השמות שבינו לבין מי שנדון למוות, שלא בפניו, על רצח.

הסיפור מסופר מתודעתו של הגיבור התמים, ומבליט את דרכי החשיבה השונות של בני שתי התרבויות, שנפגשו מיפגש טראגי שאינו בין שווים. אבל בעיקר הוא מוחה כנגד הזלזול בחיי אדם, מתוך האדישות של הפרט ונוחיותו, רצונו שלא להסתבך עם הממונים עליו, העדפת הרכוש על חיי האדם ובעיקר, ההתיחסות הבלתי־אנושית לאדם שהוא בן תרבות שונה, כאל מכשיר־עבודה.

במרכז סיפורו של יעקב שפנר ‘התליין’ עומדת דמותו של ‘בעל־מקצוע’ זה, הממונה מטעם החוק על ביצוע הוצאה להורג, אבל משנאלץ לבצע גזר דין מוות באשה צעירה ונאה, שנאבקה במחזיקיה, נשבר בו משהו, וסופו שאיבד את עצמו לדעת.

מוקד ההתיסרות כאן יותר משהוא מוסרי הוא אישי ומקבל גוון ארוטי, שכן התליין הרווק נמשך לאשה הצעירה והיפה, והיא חושפת את האנושי שבו, שעד כה לא ידע על קיומו.

התיאורים בסיפור זה אכזריים במיוחד, בנוסח המזכיר את סיפוריה הנאטוראליסטיים המוקדמים, ומה שכבר הבליעה ובלמה בסיפוריה המקוריים עדיין הירשתה לעצמה בתרגום. יתכן גם, שדמותו של התליין כאדם, ובמיוחד הקשר בין מין ומוות, שריתק סופרים רבים (שופמן), הוא שמשך גם אותה לסיפור זה.

סיפורו של אלכסנדר קופרין ‘ביעותי לילה’ הוא סיפור של סיוט, הפוקד קצין רוסי בעת מלחמה, לאחר מעשי רצח ואכזריות שביצע לצורך ושלא לצורך. דמותו של שבוי זקן שציווה להוציאו להורג, מבלי לדעת אם הוא אשם או לא, פוקדת אותו בלילה, ומתגלגלת בדמותו של קין שהוא עֵד נצחי לכל מעשי הזוועה שביצע האדם מראשית ההיסטוריה האנושית. הקצין רואה את עצמו ב’הזיה' זו כמי ששייך למשפחת הרוצחים, וכשהוא מתעורר ומסתבר לו שבינתיים הוצא השבוי הזקן להורג בפקודתו, הוא מרגיש ‘חולשה גדולה’, מוסר את תפקידו לסגנו ומכין עצמו ‘לסיום חשבונותיו לגמרי’. סגנו המקבל בשוויון נפש גם פקודה זו, מעיד על כך, שהרצח והאכזריות יימשכו, גם אם פרט מסויים, פרש מחמת ייסורי מצפון. אין בכוחו של המצפון האחד לעצור את מחזוריות האכזריות המאפיינת את ההיסטוריה האנושית מראשיתה.

בכך מוסיפים תרגומיה נדבך לעולם סיפוריה המקוריים.

* * *

תאריכים ביוגראפיים    🔗

י“ח בכסלו תרמ”ח (4.12.1887) – נולדה בעיירה אוּזְדָה, פלך מינסק ברוסיה הלבנה, לאמה שרה ולאביה רב־העיירה שבתי (שפסיל)־אליעזר בארון, שנתן לה חינוך תורני כבן. היתה השלישית בילדי המשפחה; קדמו לה: חיה־רבקה ובנימין ואחריה צפורה וחנה.

ג' בניסן תרס"ב (10.4.1902) – התפרסם סיפורה הראשון ב’המליץ'.

תרס"ג – עזבה את העיירה בעקבות אחיה הנערץ בנימין וגרה עמו במינסק ובקובנה.

תרס“ג–תרס”ח – למדה במינסק, בקובנה, ובמריאמפול, קיבלה תעודת־הוראה מן הגימנסיה במריאמפול, התפרנסה מהוראת עברית והיתה מדריכת־נוער ציוני בעיר זו.

תרס“ד–תרס”ט – היתה מאורשת לסופר משה בן־אליעזר, אירושין שנסתיימו בפרידה.

תרס"ח – נפטר אביה ממחלת השחפת.

תרס“ח–תרע”א – שימשה כמורת־בית בבתי משפחות מיוחסות ואמידות בקובנה ובווילקובישקי.

קיץ תרס"ט (אוגוסט־ספטמבר 1909) – ביקרה בווילנה והידקה את קשריה עם סופרי עברית ויידיש.

כסלו תרע"א (דצמבר 1910) – עלתה לארץ ישראל, התישבה בנווה־צדק, התחילה לעבוד במערכת ‘הפועל הצעיר’ ביפו ונעשתה לעורכת המדור הספרותי שלו.

תשרי תרע"ב (אוקטובר 1911) – נישאה ליוסף אהרונוביץ ממנהיגי מפלגת ‘הפועל הצעיר’ ועורך בטאונה.

כ“ו בטבת תרע”ד (24.1.1914) – נולדה הבת צפורה.

י“ד בסיוון תרע”ה (27.5.1915) – המשפחה הוגלתה לאלכסנדריה שבמצרים.

כ“ג בניסן תרע”ט – המשפחה חזרה לארץ־ישראל, והתישבה בתל־אביב. בני־הזוג חזרו לעריכת ‘הפועל הצעיר’ והשתתפו בייסוד כתב־העת ‘מעברות’.

תר"ף (?) – נפטר האח הרופא בנימין ברוסיה ממחלת הטיפוס.

י“ח בכסלו תרפ”ג (6.12.1922) – בני הזוג התפטרו מעריכת ‘הפועל הצעיר’. יוסף אהרונוביץ התמנה כמנהל בנק־הפועלים ודבורה בארון הסתגרה מאז בביתה עד סוף ימיה ועסקה בכתיבת סיפוריה.

תרפ"ז – הופיע ספר סיפוריה הראשון ‘סיפורים’, בהוצאת ‘דבר’.

תרצ"ב – הופיע בתרגומה מצרפתית ספרו של גוסטב פלובר ‘מדאם בובארי’.

תרצ"ג – זכתה בפרס ביאליק בעד ספרה ‘קטנות’.

ט“ז בניסן תרצ”ז (28.3.1937) – נפטר בעלה יוסף אהרונוביץ.

תש"א – ערכה יחד עם אליעזר שוחט את כתבי יוסף אהרונוביץ בשני כרכים.

תש"ה – זכתה בפרס רופין של עירית חיפה בעד ספרה ‘לעת־עתה’.

תשי"א – הופיע ספרה המרכזי ‘פרשיות’, בהוצאת מוסד ביאליק, שזיכה אותה בפרס ברנר.

י“ג באלול תשט”ז (20.8.1956) נפטרה בתל־אביב ונקברה בבית הקברות הישן של תל־אביב.

תשכ"א – הופיע הספר ‘אגב־אורחא, אסופה מעזבונה על ד’ בארון ומסביבה', בעריכתה של צפורה אהרונוביץ, הכולל ממכתביה, דברי הערכה, זכרונות וחומר לביוגרפיה.

רשימת ספריה של דבורה בארון והסיפורים הכלולים בהם    🔗

1. ספורים, הוצאת ‘דבר’, תל־אביב תרפ"ז. 237 עמ'. הסיפורים: בראשית, גניזה, היום הראשון, חלומות, מצולה, בר־אוז, עגונה, נכדים, בימות הסתו, על יד החלון, הניך, חתונה, גרעינים, שומן, עגמת־נפש, שפרה, תורכים, קצו של סנדר זיו.

2. פלובר, גוסטב. מדם בוברי, תרגמה מצרפתית דבורה בארון, א–ב, הוצאת א“י שטיבל, ברלין–תל־אביב תרצ”ב. 409 עמ'. [מ־1957 בהוצאת ספרית פועלים].

3. קטנות, הוצאת אמנות, תל־אביב תרצ"ג. 109 עמ'. הסיפורים: קטנות, רֶשע, משפחה.

4. מה שהיה, הוצאת ‘דבר’, תל־אביב תרצ"ט. 341 עמ'. הסיפורים: בראשית, גניזה, היום הראשון, קטנות, חלומות, משפחה, רֶשע, מצולה, בר־אוז, עגונה, נכדים, בימות הסתו, על יד החלון, הניך, חתונה, גרעינים, שומן, עגמת־נפש, שפרה, תורכים, גלגולים, מה שהיה.

5. אהרנוביץ, יוסף. כתבים, א–ב, בעריכת דבורה בארון ואליעזר שוחט, הוצאת עם עובד, תל־אביב תש"א. 226 +330 עמ'.

6. לעת־עתה, הוצאת עם עובד, תל־אביב תש"ג. 180 עמ'. הסיפורים: דרך קוצים, כריתות, לעת־עתה.

7. משם, הוצאת עם עובד, (ספרית שחרות – ספריה מנוקדת לבני הנעורים), תל־אביב תש"ו, 186 עמ‘. הסיפורים: היום הראשון, גניזה, משפחה, דרך קוצים. הפרקים מתוך הסיפור ‘מה שהיה’: הבת השנואה, עם הספר, משורר, האמן, רחשי לב, הבית. מתוך הסיפור לעת עתה’ הפרק: שעורים.

8. הַלַבָּן, הוצאת עם עובד, (סידרת ‘זוטא’), תל־אביב תש"ז. 51 עמ'. הסיפורים: פראדל, הָלַבָּן.

9. שברירים, הוצאת עם עובד, תל־אביב תש"ט. 208 עמ'. הסיפורים: איש התוכחה, שברירים, פראדל, בית קיץ, הלבָּן, תרמית, מִתמיד, אמריקה, זיוה, יום אחד של רמי, בעול, בני־קדר, כעלה נידף, הרמוניה, בלב הכרך.

10. פרשיות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשי“א. 566 עמ'. [הוצאה ראשונה – תשי”א; הוצאה שנייה – תשי“ג; הוצאה שלישית – תשכ”ח]. הסיפורים: משפחה, קטנות, חלומות, דרך קוצים, פראדל, שברירים, מה שהיה, כריתות, איש התוכחה, מסע, תרמית, בית קיץ, בכי, השעון, הלבָּן, בראשית, גניזה, היום הראשון, רֶשע, מצולה, בר־אוז, עגונה, נכדים, בשעת שממון, על יד החלון, הניך, חתונה, עגמת־נפש, שומן, גרעינים, שפרה, גלגולים, תורכים, בני־קדר, מִתמיד, אמריקה, לעת עתה, זיוה, יום אחד של רמי, בעול, כעלה נידף, הרמוניה, בלב הכרך.

11. חוליות, הוצאת עם עובד, (ספריה מנוקדת לעולה ולעם), תל־אביב תשי"ג. 88 עמ‘. הסיפורים: כריתות, חלומות, תרמית, הלבָּן, מסע, שברירים (בתיקונים קלים). הפרקים מתוך ‘משם’: עם הספר, האמן. מתוך הסיפור ‘קטנות’: מדנים. מתוך הסיפור מתמיד’: אימים.

12. מאמש, הוצאת עם עובד, תל־אביב תשט"ו. 144 עמ'. הסיפורים: מאמש, בצרור החיים, באור חרדות, כמו שהוא.

13. אגב אורחא, הוצאת ספרית פועלים, מרחביה תשכ“א. 249 עמ'. הסיפורים המקוריים: בסוף קיץ, בשחוק ההוויה, צפייה, הרשל גרינשפן, קוממיות, נסורת. כמו כן נדפסו בספר תרגומים, ליקוטי אמרות, מכתבים, רשימות־זכרון. המלביה”ד: שבתאית [צפורה אהרנוביץ].

14. דבורה בארון / ילקוט סיפורים, הוצאת יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, ליקטה והוסיפה מבוא והסברים רבקה גורפיין, תל־אביב תשכ"ט. 153 עמ'. הסיפורים: משפחה, פראדל, כריתות, היום הראשון, גניזה, שברירים, הלבָּן, איש התוכחה, גרעינים, אמריקה, זיוה.

15. The Thorny Path, Translated from the Hebrew by Joseph Shachter, Edited by Itzhak Hanoch, Institute for the Translation of Hebrew Literature and Israel Universities Press, Jerusalem 1969. 273 pp. The Stories: Family, Trifles, A Day in Rami’s Life, What Has Been, Ziva, Wickedness, The Thorny Path, In the Bond of Life.

16. הגולים, הוצאת עם עובד (ספריה לעם), תל־אביב תש"ל. 180 עמ'. הסיפורים: לעת עתה, מאמש [מופיעים כחטיבה סיפורית אחת].

17. שלושה סיפורים – דבורה בארון, הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, חוב' י' בסידרה: גשר למשתלמים, ירושלים תשל"ו. 47 עמ'. הסיפורים: יום אחד של רמי, הלבָּן, שברירים. [האחרון בצירוף הערות והסברים מאת יפה קמר].

רשימת סיפוריה ותרגומיה של דבורה בארון עד שנת תרפ"א    🔗

הרשימה ערוכה בסדר כרונולוגי, ובה חמישה סוגי פרסומים: סיפורים בעברית שלא כונסו; סיפורים בעברית שכונסו ב’פרשיות' (סימנם – כ); סיפורים ביידיש (סימנם – י); תרגומים (סימנם – ת); סיפורים הנזכרים בחליפת המכתבים של דבורה בארון, אך לא נמצאו, ואולי לא פורסמו, או שפורסמו בשמות אחרים (סימנם – *, ואינם נכללים במיספור). התאריכים אוחדו לתאריך הכללי המקובל, ולא נשמר התאריך הרוסי הישן, הקודם לו ב־13 ימים.

1. ‘משיחות במרכבה’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מב, גל' 73, ג' בניסן תרס"ב (10.4.1902), עמ' 2.

2. ‘משׂיחות חסידים’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מב, גל' 76, ז' בניסן תרס"ב (14.4.1902), עמ' 2.

3. ‘סעודה שדודה. טרגיקומדיה בשני מחזות’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מב, גל' 266, ט“ז בכסלו תרס”ג (16.12.1902), עמ' 2–3.

4. ‘תמונות וצללים. א) קל וחֹמר. ב) שלא בפניו ובפניו. ג) רזא דשבת’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מג, גל' 144, ט“ו בתמוז תרס”ג (10.7.1903), עמ' 2 [בשולי הסיפור: קאוונא].

5. ‘תמונות וצללים. א) הנקמה. ב) בסקירה אחת’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מג, גל' 177, כ“ו באב תרס”ג (19.8.1903), עמ' 2 [בשולי הסיפור: קאוונא].

6. ‘מספורי קברן זקן’. הצפירה (וארשה), בעריכת נחום סוקולוב, שנה ל, גל' 217, י י“א בתשרי תרס”ד (2.10.1903), עמ' 1. חתום: דבורה באראָן [בשולי הסיפור: קאוונא].

7. ‘תמונות וצללים. א) הגנבנית. ב) ביער’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מג, גל' 233, ט“ו בחשוון תרס”ד (5.11.1903), עמ' 2 [בשולי הסיפור: קאוונא].

8. ‘שלש אחיות’. המליץ (פטרבורג), בעריכת ליאון רבינוביץ, שנה מג, גל' 279, י' בטבת תרס"ד (29.12.1903), עמ' 2. חתום: דבורה באראָן [בשולי הסיפור: קאוונא].

י9. ‘בילדער פֿון לעבן. (א)’ [תמונות מן החיים. (א)]. דער טאָג [היום], פטרבורג, בעריכת ליאון רבינוביץ, גל' 44, ו' באדר תרס"ד (22.2.1904). עמ' 1. [בשולי הסיפור: קאָוונאָ]. לא נמצאה מקבילה עברית.

י10. ‘בילדער פֿון לעבן. (ב): אן איבעריקע…’ [תמונות מן החיים. (ב): מיותרת…]. דער טאָג [היום], פטרבורג, בעריכת ליאון רבינוביץ, גל' 84, י“א באייר תרס”ד (16.4.1904), עמ' 2. [בשולי הסיפור: קאָוונאָ]. לא נמצאה מקבילה עברית.

11. ‘פרודים. (תמונה)’. הצפירה (וארשה), בעריכת נחום סוקולוב, שנה לא, גל' 122, כ“ו בסיוון תרס”ד (9.6.1904) עמ' 346–347 [מוסף ספרותי לערב שבת].

י12. ‘בילדער פון לעבן.(* * *)’ [תמונות מן החיים. (* * *)]. דער טאָג [היום], פטרבורג, בעריכת ליאון רבינוביץ, גל' 131, ט' בתמוז תרס"ד (22.6.1904), עמ' 2. [בשולי הסיפור: קאָוונאָ]. לא נמצאה מקבילה עברית.

13. ‘טיול עברי. (תמונה)’. הצפירה (וארשה), בעריכת נחום סוקולוב, שנה לא, גל' 199, כ“ט באלול תרס”ד (9.9.1904), עמ' 507–508. חתום: דבורה באראָן [מוסף ספרותי לערב שבת. בשולי הסיפור: קאוונא].

14. ‘בלי קידוש. (ציור)’. הצפירה (וארשה), בעריכת נחום סוקולוב, שנה לא, גל' 208, י“ד בתשרי תרס”ה (23.9.1904), עמ' 3.

* ‘אברמהלי בן החלבן’. [נזכר במכתבו של י"ב לבנר מיום 20.1.1905 (גנזים 6118/21), כסיפור שנפסל על־ידו לפרסום ב’החיים והטבע'].

15. ‘זוג מתקוטט… (סקיצה)’, הזמן (יומון, וילנה), בעריכת בן־ציון כ“ץ, שנה ג, גל' 24, ח' באדר א' תרס”ה (13.2.1905), עמ' 2. חתום: אשה נביאה [זיהוי הכותבת לפי יומנו של משה בן אליעזר מיום ט' באדר א' תרס"ה].

16. ‘הרחמניה. (זכרונות מימי ילדותה של נערה אחת)’. החיים והטבע. עתון שבועי מצויר לבני הנעורים (וילנה), בעריכת י“ב לבנר, שנה א, גל' 3, כ”ט באדר א' תרס“ה (6.3.1905), עמ' 91–94. חתום: נמסר לדפוס ע”י דבורה בַּרָן [נקרא לראשונה בכתב־היד בשם ‘הכלבלב’].

17. ‘בבית המשוגעים’. הזמן (יומון, וילנה), בעריכת בן־ציון כ“ץ, שנה ג, גל' 50, י' באדר ב' תרס”ה (17.3.1905), עמ' 1–2. חתום: דבורה באראָן.

18. ‘הארז הנפלא. (מספורי זקנתי)’. החיים והטבע. עתון שבועי מצויר לבני הנעורים (וילנה), בעריכת י“ב לבנר, שנה א, גל' 7, כ”ח באדר ב' תרס"ה (4.4.1905), עמ’225–228. חתום דבורה בַּרָן.

* ‘בביתו של עני’. [נזכר במכתבו של א“ל חזן מביאליסטוק, מנחם־אב תרס”ה (גנזים 21213), כסיפור שנשלח אליו בשביל כתב העת ‘הצעיר’].

19. ‘בתוך החשכה… (רשימה)’. הזמן (יומון, וילנה), בעריכת בן־ציון כ“ץ, שנה ד, גל' 28, כ' בשבט תרס”ו (15.2.1906), עמ' 1–2. חתום: דבורה באראָן.

20. ‘מיחוש. (רשימה)’. הזמן (יומון, וילנה), בעריכת בן־ציון כ“ץ, שנה ד, גל' 113, י”ד בסיוון תרס"ו (7.6.1906), עמ' 1–2. חתום: דבורה באראָן.

21. ‘רוצח… (רשימה)’. המעורר (ירחון, לונדון), בעריכת י"ח ברנר, שנה א, קונטרס ט, ספטמבר 1906, עמ' 21–25. חתום: דבורה באראן.

22. ‘התפרץ… (רשימה)’. הזמן, (יומון, וילנה), בעריכת בן־ציון כ“ץ, שנה ה, גל' 67, כ”ה בניסן תרס"ז (9.4.1907), עמ' 1–2 [זהו, כנראה, הסיפור ‘לא יכלה להתאפק’, הנזכר במכתבו של ישעיהו ברשדסקי לדבורה בארון (חותמת הדואר: 19/28.7.1905; גנזים 6058/12) כמיועד להידפּס בקרוב ב’הזמן'].

* ‘שותפות’. [הסיפור נזכר במכתבו של י"ח ברנר לדבורה בארון מיום 26.7.1907 (מכתב מס' 326, עמ' 314) כמיועד להידפס בקונטרס ח' של ‘המעורר’].

י23. ‘אָרימקייט’ [עוני]. תורגם על־ידי מ' סילוור. דיא ווארהייט [האמת], בעריכת ל"א מילר, ניו־יורק, 13.9.1907. תרגום הסיפור: ‘מיחוש’ (‘הזמן’, י“ד בסיוון תרס”ו, 7.6.1906).

י24. ‘אַ תנאי גט. (א בילד)’ [גט על־תנאי (תמונה)]. תורגם על־ידי ב' גולדשטיין. דער אידישער קעמפפער [הלוחם היהודי] (שבועון), בעריכת קלמן מרמר, ניו־יורק, שנה ב, גל' 28, י“ז בחשוון תרס”ח (25.10.1907), עמ' 14. תרגום הסיפור: ‘פרודים’ (הצפירה,' כ“ו בסיוון תרס”ד, 9.6.1904).

25. ‘קדישה. (ציור). (מוגש לאחיותי הקטנות)’. החבר. עתון יומי לבני הנעורים ולכל בית ישראל (וילנה), בעריכת י“ח טביוב, שנה א‘, 1) גל’ 72 ו' בניסן תרס”ח (7.4.1908), עמ' 2–3; 2) גל' 73, ז' בניסן תרס"ח (8.4.1908), עמ' 2־3. חתום: דבורה באראָן.

26. ‘גניזה. (זכרונות). (לזכר נשמת אבי)’. החבר. עתון יומי לבני הנעורים ולכל בית ישראל (וילנה), בעריכת י“ח טביוב, שנה א‘, 1) גל’ 95, י”ב באייר תרס“ח (13.5.1908), עמ' 2–3; 2) גל' 96, י”ג באייר תרס“ח (14.5.1908), עמ' 2–3; 3) גל' 97, י”ד באייר תרס“ח (15.5.1908), עמ' 2–3; חתום: דבורה באראָן. =נקרא לראשונה בכתב־היד בשם 'הלוויית ה”שמות"'].

27. ‘עקיב’קה נחש. (ציור)’, הצעיר. קובץ ספרותי בלטריסטי ליצירותיהם של כשרונותינו הצעירים (וארשה, בדפוס נ. סטאראוואלסקי), ערוך ויוצא לאור על־ידי ח' איזנברג, תרס"ח, עמ' 10–19. חתום: דבורה בַּרָן.

28. ‘האוצר. (זכרונות)’. הפרחים. עתון שבועי לילדים (לוגאנסק), בעריכת י“ב לבנר, שנה ב, תרס”ט, 1) גל' 9, עמ' 279–282; 2) גל' 10, עמ' 313–315; 3) גל' 11, עמ' 347–349. חתום: דבורה באראָן [החוברות ללא תאריכים, כנראה מן החודשים ינואר־פברואר 1909].

* ‘פערדינערין’ [המרוויחה]. נזכר בחשבון שכר־הסופרים ששלח העיתון ‘היינט’ (וארשה) [חותמת הדואר: 25.2.1909] לדבורה בארון בקובנה, בעד סיפור זה שהכיל 340 שורות. החתימה אינה ברורה. (גנזים. ללא מיספור).

י29 ‘אַ בת יחידה. (פֿון מיין חבר’טעס כתבים)’ [בת יחידה. (מִכִּתבי חברתי)]. ניי יאהר. ליטערארישע זאמלונג צו די קינפטיגע יום־טובים [שנה חדשה, מאסף ספרותי לחגים הבאים], בעריכת ליפמן לוין, וילנה, תרס"ט, עמ' 5–9. לא נמצאה המקבילה העברית. לא נרשם שם המתרגם. חזר ונדפס: דיא ווארהייט, [האמת], ניו־יורק, 27.7.1910.

* ‘מתבדחים’. [הסיפור נזכר במכתבי י"ח ברנר לדבורה בארון מיום 9.4.1909 מכתב מס' 434, עמ' 343) ומיום 7.5.1909 (מכתב מס' 346, עמ' 343) כמיועד להידפס ב’הפועל הצעיר'].

30. ‘פדקה’. העולם (וילנה), בעריכת יצחק גרינבוים, שנה ג, 1) גל' 21, כ“ו בסיוון תרס”ט (15.6.1909) עמ' 2–5; 2) גל' 22, ג' בתמוז תרס"ט (22.6.1909), עמ' 2–4. חתום: דבורה באראָן.

31. ‘קרובה־רחוקה. (זכרונות)’. הפרחים. עתון שבועי לילדים (לוגאנסק), בעריכת י"ב לבנר, שנה ב, 1) גל' 27, 15.7.1909, עמ' 825–828; 2) גל' 28, 22.7.1909, עמ' 865–866;3) גל' 30, 5.8.1909, עמ' 921–926. חתום: דבורה בַּרָן [אין תאריכים עבריים].

32. ‘ליזר־יָסל’. העולם (וילנה), בעריכת יצחק גרינבוים, שנה ג, גל' 28, כ“א באב תרס”ט (8.8.1909) עמ' 2–6. חתום: דבורה באראָן.

י33. ‘טפּרוּקאַ. (סקיצע)’. פארווערטס [קדימה] (יומון), בעריכת אברהם כַּהַן, ניו־יורק, כרך 13, גל' 4101, 10.8.1909, עמ' 5. תרגום הסיפור: ‘רוצח’ (‘המעורר’, ספטמבר 1906). לא נרשם שם המתרגם.

34. ‘הסבתא הניה’. העולם (וילנה), בעריכת יצחק גרינבוים, שנה ג, גל' 33, כ“ט באלול תרס”ט (15.9.1909), עמ' 8–9.

35. ‘הקפות. (בבית מושב זקנים)’. העולם (וילנה), בעריכת יצחק גרינבוים, שנה ג, גל' 34–45, י“ב בתשרי תר”ע (27.9.1909), עמ' 19–28.

36. ‘דַיָר. (מספורי פונדקית)’. העולם (וילנה), בעריכת יצחק גרינבוים, שנה ג, גל' ו 40, כ“ו בחשוון תר”ע (10.11.1909), עמ' 11–13. חתום: דבורה באראָן.

* ‘ארורתי’. [כך כינתה דבורה בארון, במכתבה אל יצחק גרינבוים (1909).28.11 (המקור בארכיון הציוני), ‘אגדה אחת קטנה’ ששלחה אליו לפירסום ב’העולם', והוא החזירה אליה].

י37. ‘די בּאָבּע העניע’ [הסבתא הניה]. יוגענד, א ליטערארישע זאמלונג [נעורים – מאסף ספרותי], בעריכת י' זרובבל, פארלאג בילדונג, סטאניסלוי, קובץ ראשון, 1910, עמ' 27–32. תרגום הסיפור: ‘הסבתא הניה’ (‘העולם’, כ“ט באלול תרס”ט, 15.9.1909). לא נרשם שם המתרגם.

כ38. ‘הניך’. העולם (וילנה), בעריכת יצחק גרינבוים, שנה ד, גל' 3, כ“ד בשבט תר”ע (3.2.1910), עמ' 10–13.

39. ‘ז’וז’יק’. הד־הזמן (יומון, וילנה), בעריכת פ' מרגולין, גל' 54, ו' באדר ב' תר"ע (17.3.1910), עמ' 2–3.

י40. ‘קדיש. (פֿון מַיינע קינדער יאָרן)’ [קדיש. משנות ילדותי]. דער יודישער ארבייטער [הפועל היהודי] (שבועון), בעריכת י' זרובבל, לבוב, שנה שביעית, גל' 15, י“ג בניסן תר”ע (22.4.1910), עמ' 2–3. תרגום הסיפור: ‘קדישה’ (‘החבר’, ו’–ז' בניסן תרס"ח, 7–8.4.1908), לא נרשם שם המתרגם. חזר ונדפס: דיא ווארהייט [האמת], ניו־יורק, 18.5.1910.

41. ‘בחינות. (קטעים מכתבי איקסטירן)’. העולם (וילנה), בעריכת א' דרויאנוב, שנה ד, 1) גל' 14–15, י“ב בניסן תר”ע (21.4.1910), עמ' 17–19; 2) גל' 16, כ“ו בניסן תר”ע (5.5.1910), עמ' 10–12. חתום דבורה באראָן.

י42. ‘הענאַך’ [הניך]. דער אידישער קעמפפער [הלוחם היהודי] (שבועון), בעריכת קלמן מרמר, ניו־יורק, שנה ג, 1) גל' 14, י“ז בסיוון תר”ע (24.6.1910), עמ' 6–7; 2) גל' 15, כ“ד בסיוון תר”ע (1.7.1910), עמ' 9–10. תרגום הסיפור: ‘הניך’ (‘העולם’, כ“ד בשבט תר”ע, 3.2.1910). לא נרשם שם המתרגם.

43. ‘אחות. (מזכרונות נערה)’. העולם (וילנה), בעריכת א' דרויאנוב, שנה ד, גל' 31, י“ג באב תר”ע (18.8.1910), עמ' 7–9.

כ44. ‘על יד החלון’. שלכת (לבוב), בעריכת ג' שופמן, הוצאת ‘רביבים’, תרע“א, עמ' 141–147. [הסיפור נכתב בשנת תר”ע].

45. ‘באיזה עולם?’. מולדת. ירחון לבני הנעורים (יפו), בעריכת ש' בן־ציון, כרך א, 1) חוב' א' ניסן תרע“א, עמ' 34–42; 2) חוב' ב', אייר תרע”א, עמ' 98–107.

כ46. ‘נכדים’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ד, גל' 16, כ“ח באייר תרע”א (26.5.1911), עמ' 10–11.

47. ‘ליסקה. (רשימה)’. השילוח. מכתב־עתי חדשי לספרות ולעניני החיים (אודסה), בעריכת יוסף קלוזנר, כרך כד, חוב' קמ“ד, תמוז תרע”א (יולי 1911), עמ' 537–543.

ת48. דוֹדֶה, אלפונס: ‘הזקנים’. מולדת. ירחון לבני הנעורים (יפו), בעריכת ש' בן־ציון, כרך א, חוב' ד‘, תמוז תרע"א, עמ’ 280–286.. [כונס: אגב אורחא, עמ' 82–89]. חתום: מתורגם ע“י ד”ב.

49. פריל‘. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ד, גל’ 22, ד' באלול תרע"א (28.8.1911), עמ' 10–11.

כ50. ‘עצבנות’. הזמן (יומון, וילנה), בעריכת פ' מרגולין, גל' 68, י“ב בטבת תרע”ב (3.1.1912), עמ' 2–3. [כונס בשם ‘שפרה’].

י51. ‘פעדקאַ’ [פדקה]. דאס נייע לעבען [החיים החדשים] (ירחון), בעריכת ח' ז’יטלובסקי, ניו־יורק, שנה ד, מס' 1, ינואר 1912, עמ' 10–17. תרגום הסיפור: ‘פדקה’ (‘העולם’, כ“ו בסיוון תרס”ט, 15.6.1909; ג' בתמוז תרס"ט, 22.6.1909). לא נרשם שם המתרגם.

ת52. דוֹדֶה, אלפונס: ‘עזו של מר סגוין’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ה, גל' 11, ט“ז באדר תרע”ב (5.3.1912), עמ' 8–10. חתום: ד־ ־ ־ה.

53. ‘שוקולד’. העולם (וילנה), בעריכת א' דרויאנוב, שנה ו, גל' 7, כ“ג באדר תרע”ב (12.3.1912), עמ' 6–9.

54. ‘תכלת’. הזמן (יומון, וילנה), בעריכת פ' מרגולין, גל' 68, י“ט בניסן תרע”ב (5.4.1912), עמ' 3.

כ55. ‘עגמת־נפש’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, גל' 1, ז' בתשרי תרע"ג (18.9.1912), עמ' 12–14.

י56 ‘אַן עגמת־נפש’ [עגמת נפש]. כתב־יד. ארכיון ייוו"א, ניו־יורק, ארכיון אברהם ליעסין, תיק מס' 1321 [איני יודעת אם נדפס]. [מדף שהיה צמוד לכתב־היד אפשר לשער, שכתב־היד נשלח מאלכסנדריה שבמצרים, בין השנים 1915–1919]. תרגום הסיפור: ‘עגמת נפש’ (‘הפועל הצעיר’, ז' בתשרי תרע"ג, 18.9.1912). לא נרשם שם המתרגם.

ת57. רוזגר, פטר: ‘קריזל החרום’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, גל' 5–6, כ“א בחשוון תרע”ג (1.11.1912), עמ' 10–12 [כונס: אגב אורחא, עמ' 72–81]. לא נרשם שם המתרגמת.

ת58. יורגנסן, יוהנס: ‘פונגו (מחיי הכושים)’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, 1) גל' 10, י“ט בכסלו תרע”ג (29.11.12), עמ' 8–10; 2) גל' 11, כ“ו בכסלו תרע”ג (6.12.1912), עמ' 8–10. לא נרשם שם המתרגמת.

ת59. קופרין, אלכסנדר: ‘ביעותי לילה’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, גל' 18, כ“ג בשבט תרע”ג (31.1.1913), עמ' 9–11 [כונס: אגב אורחא, עמ' 63–71]. לא נרשם שם המתרגמת.

ת60. צ’כוב, אנטון: ‘מבוכה’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, גל' 27, י“א בניסן תרע”ג (18.4.1913), עמ' 10–12. לא נרשם שם המתרגם.

ת61. צ’כוב, אנטון: ‘יגון’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, גל' 35, ט“ו בסיוון תרע”ג (20.6.1913), עמ' 10–12. [כונס: אגב אורחא, עמ' 90–96]. לא נרשם שם המתרגמת.

ת62. שאפנר, יעקב: ‘התליין’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ו, גל' 40, כ' בתמוז תרע"ג (25.7.1913), עמ' 10–11 [כונס: אגב אורחא, עמ' 56–62. תרגום מקוצר]. לא נרשם שם המתרגמת.

כ63. ‘שומן’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ז, גל' 4, ז' בחשוון תרע"ד (7.11.1913), עמ' 8–12.

ת64. צ’כוב, אנטון: ‘יועץ סתרים’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה ז, 1) גל' 13, י“א בטבת תרע”ד (9.1.1914), עמ' 8–10 2) גל' 14, י“ח בטבת תרע”ד (16.1.1914), עמ' 9–10; 3) גל' 15, כ“ה בטבת תרע”ד (23.1.1914), עמ' 10–11. לא נרשם שם המתרגם.

65. ‘קצו של סנדר זיו’. מעברות. ירחון לספרות ולעניני החברה (יפו), בעריכת יעקב פיכמן, כרך א, חוב' א, אלול תרע“ט, עמ' 10–20 [כונס בספרה ‘ספורים’, תרפ”ז].

66. ‘פרוזדור. (מן הספור “מרוסיה ועד הנה”)’. מולדת. ירחון לבני הנעורים (יפו), בעריכת יעקב פיכמן, כרך ז, 1) חוב' ג, חשוון תר“ף, עמ' 120–125; 2) חוב' ה, כסלו תר”ף, עמ' 208–211.

ת67. צ’כוב, אנטון: ‘נערים’. מולדת. ירחון לבני הנעורים (יפו), בעריכת יעקב פיכמן, כרך ז, חוב' ה, כסלו תר"ף, עמ' 237–242. חתום: תרגום דבורה בארון.

ת68. לונדון, ג’ק: ‘א־צ’ו’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה יג, 1) גל' 15, ג' בשבט תר“ף (23.1.1920), עמ' 7–9; 2) גל' 16–17, י”ז בשבט תר“ף (6.2.1920), עמ' 9–11 [תרגום מקוצר מרוסית. התרגום המלא מהמקור, שנשאר בעזבון, נדפס באגב אורחא, עמ' 41–55, בשם ‘הצ’אינאגו’]. חתום: תורגם ע”י ד.ב.

כ69. ‘ממה שעבר. א) עגונה’. מעברות. ירחון לספרות ולעניני החברה (יפו), בעריכת יעקב פיכמן, כרך א, חוב' ו, ניסן תר"ף, עמ' 504–509 [כונס בשם ‘עגונה’].

* ‘קנאה’. [שם הסיפור הופיע במודעה ב’הפועל הצעיר‘, כ“ז באייר תר”ף, (14.5.1920), כמיועד להידפס בחוברת הקרובה של מולדת’. יתכן שזהו נוסח עברי לסיפורה ביידיש ‘א־בת יחידה’].

70. ‘הסנדלר מז’וז’יקובקה. (פרק מספור)’. הפועל הצעיר (יפו), בעריכת יוסף אהרנוביץ, שנה יג, גל' 31–32, ד' בסיוון תר"ף (21.5.1920), עמ' 11.

71. ‘בֹּץ’. מעברות. ירחון לספרות ולעניני החברה (יפו), בעריכת יעקב פיכמן, כרך ב, חוב' ט, אב תר“ף, עמ' 204–211 [בשולי הסיפור: תרע”ה].

72. ‘בסוף קיץ’. [פורסם לאחר מותה מעזבונה ב’מאזנים‘, תשרי־חשוון תשי"ז, וחזר ונדפס באגב אורחא, עמ’ 13–19. בהערת השוליים נכתב: ‘הסיפור משקף את ההווי התל־אביבי של שנות 1920–1921, ונכתב סמוך לאותו זמן’].

רשימת סיפוריה של דבורה בארון ביידיש    🔗

1. ‘בילדער פֿון לעבן. (א)’ [תמונות מן החיים(א)]. דער טאָג [היום], פטרבורג, בעריכת ליאון רבינוביץ, גל' 44, ו' באדר תרס"ד (22.2.1904), עמ' 1. [בשולי הסיפור: קאָוונאָ]. לא נמצאה מקבילה בעברית.

2. ‘בילדער פֿון לעבן (ב): אן איבעריקע…’ [תמונות מן החיים. (ב) מיותרת...]. דער טאָג [היום], פטרבורג, בעריכת ליאון רבינוביץ, גל' 84, י“א באייר תרס”ד (26.4.1924), עמ' 2 [בשולי הסיפור: קאָוונאָ]. לא נמצאה מקבילה בעברית.

3. בילדער פֿון לעבן (* * *) [תמונות מן החיים * * *]. דער טאָג [היום], פטרבורג, בעריכת ליאון רבינוביץ, גל' 131, ט' בתמוז תרס"ד (22.6.1924), עמ' 2. [בשולי הסיפור: קאָוונאָ]. לא נמצאה מקבילה בעברית.

4. ''אָרימקייט' [עוני]. תורגם על־ידי מ' סילוור. דיא ווארהייט [האמת], בעריכת ל"א מילר, ניו־יורק, 13.9.1907 תרגום הסיפור: ‘מיחוש’ (הזמן, י“ד בסיוון תרס”ו, 7.6.1906).

5. ‘אַ תנאי גט. (א בילד)’ [גט על־תנאי (תמונה)]. תורגם על־ידי ב' גולדשטיין. דער אידישער קעמפפער [הלוחם היהודי] (שבועון), בעריכת קלמן מרמר, ניו־יורק, שנה ב, גל' 28, י“ז בחשוון תרס”ח (25.10.1907), עמ' 14. תרגום הסיפור: ‘פרודים’ (הצפירה, כ“ו בסיוון תרס”ד 9.6.1904).

6. ‘אַ בת יחידה. (פֿון מַיין חבר’טעס כתבים)’ [בת יחידה (מִכִּתבי חברתי)]. ניי יאהר. ליטערארישע זאמלונג צו די קינפטיגע יום־טובים [שנה חדשה, מאסף ספרותי לחגים הבאים], בעריכת ליפמן לוין, וילנה, תרס"ט, עמ' 5–9, לא נמצאה המקבילה העברית. לא נרשם שם המתרגם. חזר ונדפס: דיא ווארהייט,[האמת], ניו־יורק, 27.7.1910.

7. ‘טפּרוּקאַ. (סקיצע)’. פארווערטס [קדימה] (יומון), בעריכת אברהם כַּהַן, ניו־יורק, כרך 13, גל' 4101, 10.8.1909, עמ'

8. תרגום הסיפור ‘רוצח’ (המעורר, ספטמבר 1906). לא נרשם שם המתרגם.

9. ‘די בּאָבּע העניע’ [הסבתא הניה]. יוגענד. א ליטערארישע זאמלונג [נעורים – מאסף ספרותי], בעריכת י' זרובבל, פארלאג בילדונג, סטאניסלוי, קובץ ראשון, 1910, עמ' 27–32. תרגום הסיפור: ‘הסבתא הניה’ (העולם, כ“ט באלול תרס”ט, 15.9.1909). לא נרשם שם המתרגם.

10. ‘קדיש. (פֿון מיינע קינדער־יאָרן)’ [קדיש. משנות ילדותי], דער יודישער ארבייטער [הפועל היהודי] (שבועון), בעריכת י' זרובבל, לבוב, שנה שביעית, גל' 15, י“ג בניסן תר”ע (22.4.1910), עמ' 2–3. תרגום הסיפור: ‘קדישה’ (החבר, ו’–ז' בניסן תרס"ח 8.4.1908–7). לא נרשם שם המתרגם. חזר ונדפס: דיא ווארהייט [האמת], ניו־יורק, 18.5.1910.

11. ‘הענאַך’ [הניך]. דער אידישער קעמפפער [הלוחם היהודי] (שבועון), בעריכת קלמן מרמר, ניו־יורק, שנה ג, 1) גל' 14, י“ז בסיוון תר”ע (24.6.1910), עמ' 6–7; 2) גל' 15, כ“ד בסיוון תר”ע (1.7.1910), עמ' 9–10. תרגום הסיפור: ‘הניך’ (העולם, כ“ד בשבט תר”ע, 3.2.1910). לא נרשם שם המתרגם.

12. ‘פֿעדקאַ’ [פדקה]. דאס נייע לעבען [החיים החדשים] (ירחון), בעריכת ח' ז’יטלובסקי, ניו־יורק, שנה ד, מס' 1, ינואר 1912, עמ' 10–17. תרגום הסיפור: ‘פדקה’ (העולם, כ“ו בסיוון תרס”ט, 15.6.1909; ג' בתמוז תרס"ט 22.6.1909). לא נרשם שם המתרגם.

13. ‘אַן עגמת־נפש’ [עגמת־נפש]. כתב־יד. ארכיון ייוו"א, ניו־יורק, ארכיון אברהם ליעסין, תיק מס' 1321 [איני יודעת אם נדפס]. [מדף שהיה צמוד לכתב־היד אפשר לשער, שכתב־היד נשלח מאלכסנדריה שבמצרים, בין השנים 1915–1919]. תרגום הסיפור ‘עגמת־נפש’ (הפועל הצעיר, ז' בתשרי תרע"ג 18.9.1912). לא נרשם שם המתרגם.

רשימת תרגומיה של דבורה בארון    🔗

1. דודֶה, אלפונס: ‘הזקנים’. מולדת. ירחון לבני הנעורים (יפו), בעריכת ש' בן־ציון, כרך א, חוב' ד, תמוז תרע“א עמ' 280–286 [כונס: אגב אורחא, עמ' 82–89]. חתום: מתורגם ע”י ד"ב.

2. דודֶה, אלפונס: ‘עזו של מר סגוין’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ה, גל' 11 ט“ז באדר תרע”ב (5.3.1912), עמ' 8–10. חתום: תרגום ד־ ־ ־ה.

3. רוזגר, פטר: ‘קריזל החרום’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ו, גל' 5–6, כ“א בחשוון תרע”ג (1.11.1912), עמ' 10–12. [כונס: אגב אורחא, עמ' 72–81]. לא נרשם שם המתרגמת.

4. יוגנסן, יוהנס: ‘פונגו (מחיי הכושים)’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ו, 1) גל' 10, י“ט בכסלו תרע”ג (29.11.1912), עמ' 8–10; 2) גל' 11, כ“ו בכסלו תרע”ג (6.12.1912), עמ' 8–10. לא נרשם שם המתרגמת.

5. קופרין, אלכסנדר: ‘ביעותי לילה’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ו, גל' 18, כ“ג בשבט תרע”ג (31.1.1913), עמ' 9–11 [כונס: אגב אורחא, עמד 63–71]. לא נרשם שם המתרגמת.

6. צ’כוב, אנטון: ‘מבוכה’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ו, גל' 27, י“א בניסן תרע”ג (18.4.1913), עמ' 8–10 לא נרשם שם המתרגם.

7. צ’כוב, אנטון: ‘יגון’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנ ו' גל' 35, ט“ו בסיוון תרע”ג (20.6.1913), עמ' 10–12 [כונס: אגב אורחא, עמ' 90־96]. לא נרשם שם המתרגמת.

8. שאפנר, יעקב: ‘התליין’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ו, גל' 40, כ' בתמוז תרע"ג (25.7.1913), עמ' 10–11 [כונס: אגב אורחא, עמ' 56–62. תרגום מקוצר]. לא נרשם שם המתרגמת.

9. צ’כוב, אנטון: ‘יועץ סתרים’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה ז, 1) גל 13, י“א בטבת תרע”ד (9.1.1914), עמ' 8–10; 2) גל' 14 י“ח בטבת תרע”ד (16.1.1914), עמ' 9־10; 3) גליון 15, כ“ה בטבת תרע”ד (23.1.1914), עמ' 10–11. לא נרשם שם המתרגם.

10. צ’כוב, אנטון: ‘נערים’ מולדת. ירחון לבני הנעורים (יפו), בעריכת יעקב פיכמן, כרך ז, חוב' ה, כסלו תר"ף, עמ' 237–242. חתום: תרגום דבורה בארון.

11. לונדון, ג’ק: ‘א־צ’ו’. הפועל הצעיר (יפו) בעריכת יוסף אהרונוביץ, שנה יג, 1) גל' 15, ג' בשבט תר“ף (23.1.1920), עמ' 7–9; 2) גל' 16–17, י”ז בשבט תר“ף (6.2.1920), עמ' 9–11; [תרגום מקוצר מרוסית, התרגום המלא מהמקור, שנשאר בעזבון, נדפס באגב אורחא, עמ' 41–55, בשם הצ’אינאגו']. חתום: תורגם ע”י ד.ב.

ביבליוגראפיה    🔗

1. אבן־שושן (מינסק) = שלמה אבן־שושן [עורך], ספר מינסק, עיר ואם. כרך ראשון: יהדות מינסק מראשיתה ועד 1917, ארגון יוצאי מינסק ובנותיה בישראל, בית לוחמי הגיטאות ע“ש יצחק קצנלסון והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל”ה.

2. אגב אורחא = דבורה בארון, אגב אורחא. אסופה מעזבונה. על ד. בארון ומסביבה, המלביה"ד שבתאית [צפורה אהרנוביץ], ספרית פועלים, מרחביה, 1960.

3. אהרנוביץ (כתבים) = יוסף אהרנוביץ, כתבים, א־ב, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש"א [בעריכת דבורה בארון ואליעזר שוחט].

4. אופק (ספרות הילדים )= אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית – ההתחלה, מכון פורטר, אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ט.

5. אופק (לקסיקון) = אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, א–ב, הוצאת זמורה ביתן, תל־אביב, תשמ"ו.

6. אחימאיר (הצנוע) = אב"א אריכא [אחימאיר], ‘הצנוע באנשים’, המשקיף 24.8.1944 [על משה בן־אליעזר].

7. אייזנשטאדט (גולדברג) = אנונימוס [שמואל אייזנשטאדט], יצחק־ליב גולדברג – חייו ופעולותיו, הוצאת משפחת גולדברג, תל־אביב, תש"ה.

8. אלון (ישיבות ליטא) = גדליה אלון, ‘ישיבות ליטא’, כנסת, ספר שמיני, תש“ג־תש”ד, עמ' 91–99.

9. ארבעים שנה = ארבעים שנה, קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת ‘הפועל הצעיר’, בעריכת י' לופבן, הוצאת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב תש"ז.

10. באר (בארון) = חיים באר, ‘חריקת נעלי הלבד’, דבר, 10.12.1971.

11. ביאליק (אגרות)= ח“נ ביאליק, אגרות, א־ה, מכונסות ומסודרות בצירוף הערות על־ידי פ' לחובר, הוצאת דביר, תל־אביב, תרצ”ח־תרצ"ט.

12. בילצקי (סירקין) = אליהו בילצקי, מורשת סירקין, הוצאת דבר, תל־אביב 1983.

13. בן־מרדכי (בארון) = יצחק בן־מרדכי, ‘על קהל וקהילה בסיפוריה של דבורה בארון’, אשל באר־שבע, ג, תשמ"ו, עמד 317–331.

14. ברגסון (שלושה דורות) = גרשון ברגסון, שלושה דורות בספרות הילדים העברית, הוצאת יסוד, תל־אביב 1966.

15. ברוידס, (בארון) = אברהם ברוידס, ‘דבורה בארון’ פגישות ודברים. עם סופרי הדור, הוצאת מסדה, רמת־גן, 1976, עמ' 217–225.

16. ברנר (כתבים) = י“ח ברנר, כל כתבי י"ח ברנר, ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת דביר, [תל־אביב] תשכ”א.

17. ברנר (אגרות) = י“ח ברנר, ‘אגרות’, כל כתבי י"ח ברנר, ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [תל־אביב], תשכ”ז, עמ' 199–445.

18. ברקוביץ (הראשונים) = י“ד ברקוביץ, הראשונים כבני־אדם. סיפורי זכרונות על שלום־עליכם ובני־דורו. הוצאת דביר, תל־אביב, תשי”ט. [בכרך אחד].

19. ברש (בארון) = אשר ברש, ‘דבורה בארון’ כתבי אשר ברש, ג, הוצאת מסדה, תל־אביב, תשי“ז, עמ' 25, [תרפ”ו].

20. ברש (אהרנוביץ) = אשר ברש, ‘יוסף אהרנוביץ’, כתבי אשר ברש, ג, הוצאת מסדה, תל־אביב, תשי"ז עמ' 44–45.

21. גוברין (ראשיתה) = נורית גוברין, ‘ראשיתה של דבורה בארון’, הספרות, ב, מס' 4, מרס 1971, עמ' 856–874, נכלל בתוך: פגיס (מבחר), עמ' 149–181, וכונס בספרה: מעגלים, הוצאת מסדה, רמת־גן 1975, עמ' 245–279.

22. גוברין (קוצו של יוד) = נורית גוברין, ‘בין “קוצו של יוד” לקוצה של אות’, מעגלים, הוצאת מסדה, רמת־גן, 1975, עמ' 280–287.

23. גוברין (אימתי) = נורית גוברין, ‘אימתי התחילה דבורה בארון לפרסם?’ על המשמר (דף לספרות ולאמנות), ערב סוכות תשל"ח (26.9.1977).

24. גוברין (הז’אנר) = נורית גוברין, ‘בין קסם לרסן – על השפעת מאמרו של ברנר: “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”’, מפתחות, אוניברסיטת תל־אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח , עמ' 9–19.

25. גוברין (אוקטובר) = נורית גוברין, ‘מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית’, מפתחות, אוניברסיטת תל־אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 78–118.

26. גוברין (הגולים) = נורית גוברין, ‘עקירה צורך הנחה. על “הגולים” לדבורה בארון’ מפתחות, אוניברסיטת תל־אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח עמ' 154–178.

27. גוברין (העומר) = נורית גוברין, העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים תש"ם.

28. גוברין (שופמן) = נורית גוברין, מאופק אל אופק. ג. שופמן – חייו ויצירתו, א–ב, הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ג.

29. גוברין (פוחצ’בסקי) = נורית גוברין,‘נפ"ש מראשון־לציון הומיה. נחמה פוחצ’בסקי – מספרת ארץ־ישראלית’, מלאת – מחקרי האוניברסיטה הפתוחה בתולדות ישראל ובתרבותו, א, האוניברסיטה הפתוחה, תל־אביב, תשמ"ג, עמ' 273–309.

30. גוברין (מונצ’יק) = נורית גוברין, ‘הזמנה למלחמת שניים’, עת־מול. עתון לתולדות ארץ־ישראל ועם ישראל, ח, גל' 6 (50), אב תשמ"ג – יולי 1983, עמ' 19–21.

31. גוברין (מגילוי לכיסוי) = נורית גוברין, ‘דבורה בארון – מגילוי לכיסוי. על סיפורי־הראשית של דבורה בארון’, בצרון, ו, חוב' 24–25, אדר תשמ"ה, עמ' 56–62.

32. גוברין (ברנר) = נורית גוברין, ‘מאורע ברנר’. המאבק על חופש הביטוי (תרע“א–תרע”ג). הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים, תשמ"ה.

33. גוברין (תלישות) = נורית גוברין, תלישות והתחדשות. הסיפורת העברית בראשית המאה ה־20 בגולה ובארץ־ישראל. משרד הבטחון – ההוצאה לאור (ספרית אוניברסיטה משודרת), תל־אביב, תשמ"ה.

34. גוברין (מולדת) = נורית גוברין, ‘חוות החיות שבארץ־ישראל. האלגוריה כנשק במלחמתו של החלש בחזקים ממנו: ש’ בן־ציון ופרשת “מולדת”‘, מעגלי קריאה, חוב’ 13–14, תשרי תשמ"ו–ספטמבר 1985, עמ' 5–34.

35. גוברין (גולי א"י) = נורית גוברין, ‘פגישתם של גולי ארץ־ישראל עם מצרים והקהילה היהודית בה במלחמת העולם הראשונה’, פעמים. פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, מס' 25, תשמ"ו, 1985, עמ' 73–101.

36. גורדון (מכתבים ורשימות) = אהרון דוד גורדון, מכתבים ורשימות, הוצאת מועצת פועלי חיפה והספריה הציונית, תל־אביב תשי"ז.

37. גורן (בן־אליעזר) = נתן גורן, ‘מ. בן־אליעזר’, דמויות בספרותנו, הוצאת נ. טברסקי, תל־אביב, תשי"ג, עמ' 69–73.

38. גפשטיין (ז’בוטינסקי) = ש' גפשטיין, זאב ז’בוטינסקי. חייו ומלחמתו. הישגיו, הוצאת ההנהלה הראשית של קרן תל־חי, תל־אביב, תש"א.

39. גרא (הנדיב)= גרשון גרא, הנדיב הלא ידוע, הוצאת מודן, תל־אביב, [חש"ד] [1984?]. [על יצחק־ליב גולדברג].

40. גרודזנסקי (בארון) = שלמה גרודזנסקי, ‘דבורה בארון: החיים המסופרים’, אוטוביוגראפיה של קורא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [תל־אביב], תשל"ה, עמ' 93–97, [1956].

41. דרויאנוב (אגרות) = ‘אגרות א. דרויאנוב לדבורה בארון, ל…ולא. קמינקא 191–195.“, גנזים, א, בעריכת ג' קרסל, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים, תל־אביב תשכ”א, עמ’

42. המנחם (בארון) = עזרא המנחם, ‘דבורה בארון’, האנתולגיה שלי. סיפורים על סופרים, הוצאת עקד, תל־אביב, 1969, עמ' 11–14.

43. וקסמן (המעורר) = מ. וואקסמאן, ‘דער “מעורר”’, דער אידישער קעמפפער (ניו־יורק), א, גל' 47, א' באדר א' תרס"ז (15.2.1907), עמ' 3.

44. זרובבל (עלי חיים) = יעקב זרובבל, עלי חיים, הוצאת י.ל. פרץ, תל־אביב, 1960.

45. טברסקי (לכסיקון) = יוחנן טברסקי, ספרות העולם. לכסיקון, א–ד, הוצאת דביר והוצאת עם עובד, תל־אביב, תשכ“ג־תשכ”ד.

46. יהדות ליטא = [עורכים שונים], יהדות ליטא, א) יהודי ליטא מהמאה הט“ו עד 1918; ב) היהודים בליטא מ־1918 עד 1941; ג) אישים, ישובים; ד) השואה 1941־ 1945. תל־אביב, תש”ך־תשמ"ד. [כרך א בהוצאת עם־הספר, כרכים ב־ד בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל].

47. ישורון (וילנה) = יפים ישורון [עורך], ווילנע. א זאַמעלבוך געווידמעט דער שטאָט ווילנע, בהוצאת ווילנער ברענטש 367 ארבייטער רינג, ניו־יורק 1935.

48. אדיר כהן (ברנר) = אדיר כהן, יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר, הוצאת גומא/צ’ריקובר, תל־אביב, תשל"ב.

49. כ“ץ (בארון) = בן־ציון כ”ץ, ‘המספרת העברית הראשונה – דבורה בארון ז"ל’, הבוקר (טורי ספרות), 11.10.1956.

50. כ“ץ (עתונים) = בן־ציון כ”ץ, על עתונים ואנשים, הוצאת צ’ריקובר, תל־אביב, 1983.

51. לוקר (מקיטוב) = ברל לוקר, מקיטוב עד ירושלים, הוצאת הספריה הציונית ע“י הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תש”ל.

52. למדן (בן־אליעזר) = יצחק למדן, ‘אחרי מטתו של מ’ בן־אליעזר‘, גליונות, טז, חוב’ יא, תמוז־אב תש"ד, עמ' 241.

53. מדרשי (אהרנוביץ) = יעקב מדרשי, יוסף אהרנוביץ – סיפור, הוצאת תרבות וחינוך, תל־אביב, 1965.

54. מירון (הספרות העברית) = דן מירון, ‘הספרות העברית בראשית המאה ה־20’, מאסף, ב, תשכ"א, עמ' 436–464.

55. ספרות יידיש (לכסיקון) = [עורכים שונים], לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, א–ח, אלוועלטלעכן יידישן קולטור קאָנגרעס, ניו־יורק, 1956–1981.

56. עבר־הדני (גולדברג) = עבר־הדני (אהרן פלדמן), איש ציוני, יצחק ליב גולדברג, הוצאת הקורטוריון של קרן י.ל. ורחל גולדברג, [ירושלים, חש"ד].

57. עגנון (ברנר) = ש“י עגנון, ‘יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו’ מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב. תשל”ו, עמ' 111–141. (תשכ"א).

58. עגנון (אהרונוביץ) = ש“י עגנון ‘אהרונוביץ. עשרים וחמש שנים למותו’, מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל”ו, עמ' 164–173. [תשכ"ב].

59. עיתונות יהודית שהיתה = יהודה גוטהלף ואחרים [עורכים], עיתונות יהודית שהיתה, הוצאת האיגוד העולי של העיתונאים היהודים, תל־אביב, תשל"ג.

60. פגיס (מבחר) = עדה פגיס [עורכת], דבורה בארון־ מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה, הוצאת עם עובד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, תל־אביב, תשל"ה.

61. פגיס (מבוא) = עדה פגיס, ‘יצירתה של דבורה בארון בעיני הביקורת’, בתוך פגיס (מבחר), עמ' 7–22.

62. פוזננסקי (אגרות) = מנחם פוזננסקי, אגרות. תרע“ט־תשט”ז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [תל־אביב], תש"ך.

63. פיינגולד (גניזה) = בן־עמי פיינגולד, ‘“גניזה” של דבורה בארון’, הספרות, מס' 21, נובמבר 1975, עמ' 144–152.

64. פיינגולד (מוטיב המסע) = בן=עמי פיינגולד, “יום אחד של רמי” ומוטיב המסע בסיפוריה של דבורה בארון‘, מאזנים, נ, חוב’ 5–6, ניסן־אייר תש"ם (אפריל־מאי 1980), עמ' 399–404; 435.

65. פיכמן (שרטוטים) = יעקב פיכמן, ‘שרטוטים ספרותיים’, היום (וארשה), א, גל' 96, ח' בכסלו תרס“ז (12/25.11.1906). [על 'המעורר בעריכת י”ח ברנר].

66. פיכמן (אהרנוביץ) = יעקב פיכמן, ‘פגישות עם יוסף אהרנוביץ’, ספר העליה השניה, ערוך בידי ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש"ז, עמ' 751–752.

67. פיכמן (בארון) = יעקב פיכמן, ‘דבורה בארון’, בני דור, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תשי"ב, עמ' 254–287.

68. פיכמן (לדמותה) = יעקב פיכמן, ‘לדמותה של דבורה בארון’, בטרם אביב, הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תשי"ט, עמ' 173–176.

69. פרסקי (בן־אליעזר) = דניאל פרסקי, ‘לזכר מ’ בן־אליעזר‘, הדואר, כד, גל’ לו, ט“ו באלול תש”ה (24.8.1945), עמ' 796–798.

70. צפורה (קובץ) = צפורה אהרונוביץ. מכתביה ודברי חברים, הוצאת עם עובד – תרבות וחינוך, תל־אביב, תשל"ב.

71. קלוזנר (יער בציר) = יוסף קלוזנר, ‘יער בציר’, השילוח, כד שבט–תמוז תרע"א, עמ' 367–374. [על ‘שלכת’ בעריכת ג' שופמן].

72. קלוזנר (מנדלי) = יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ו, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"י.

73. קרני (בארון) = יהודה קרני, ‘עם ה“קטנות” לדבורה בארון’, בימה קטנה, הוצאת אגודת הסופרים ליד ‘דביר’, תל־אביב, תשי“א, עמ' 70–71. [תרצ”ד]

74. קרני (גולדברג) = יהודה קרני, ‘מתוך ספר הזכרונות’, בימה קטנה, הוצאת אגודת הסופרים ליד ‘דביר’, תל־אביב, תשי“א, עמ' 183–185. [תש”ז. על דב (בוריס) גולדברג].

75. קרסל (לכסיקון) = ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, א–ב, הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, תשכ“ה; תשכ”ז.

76. קשת (רוחות המערב) = ישורון קשת, ‘על קנוט האמסון’, רוחות המערב. מסות, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש"ך, עמ' 308–315.

77. קשת (אמדות) = ישורון קשת, ‘על דבורה בארון’, אמדות. הערכות בקורתיות, הוצאת אגודת ‘שלם’, ירושלים, תש"ל, עמ' 46–56.

78. ראַן (ירושלים דליטא) = לייזר ראַן [עורך], ירושלים דליטא. אילוסטרירט און דאָקומענטירט, א–ד, ווילנער פארלאג, ניו־יורק, 1974.

79. רבינוביץ (אהרונוביץ) = יעקב רבינוביץ, ‘יוסף אהרנוביץ’, מסלולי ספרות [בעריכת ישראל כהן], ב, הוצאת מ. ניומן ואגודת הסופרים, 1971, עמ' 448–455. [תרצ"ז].

80. רבינזון (רדושקוביץ) = מרדכי רבינזון ואחרים [עורכים], רדושקוביץ. ספר זכרון, הוצאת ארגון יוצאי רדושקוביץ בישראל, תל־אביב, תשי"ג.

81. שביט (החיים הספרותיים) = זהר שביט, החיים הספרותיים בארץ ישראל 1910–1933, מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב, תשמ"ג.

82. שיחור (סופר) = ש' שיחור, סופר שלא ידע מאבק', הארץ, 3.9.1954. [על משה בן־אליעזר].

83. שניאור (הזמן) = זלמן שניאור, ‘עוד על “הזמן” הוילנאי וסופריו’, ביאליק ובני דורו, הוצאת דביר, תל־אביב, תשי"ח, עמ' 323–331.

84. שפירא (הפועל הצעיר) = יוסף שפירא, הפועל הצעיר. הרעיון והמעשה, הוצאת עיינות, תל־אביב, 1967.

85. שקד (הסיפורת א) = גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1970. א: בגולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת כתר, [ירושלים ותל־אביב] תשל"ח.

86. שקד (הסיפורת ב) = גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980. ב: בארץ ובתפוצה, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת כתר, [ירושלים ותל־אביב], תשמ"ג.

87. תדהר (אנציקלופדיה) = דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, א–יט, הוצאת ספרית ראשונים (דוד תדהר), תל־אביב, 1947–1966.

88. תורי־גולוב (מרימפול) = אברהם תורי־גולוב [עורך], מרימפול על גדות הנהר שישופה, ליטא, הוצאת ועד ספר מרימפול, תל־אביב, תשמ"ג.

89. תורן (בארון) = חיים תורן, ‘דבורה בארון’, האנציקלופדיה העברית, ט, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע“מ, ירושלים ותל־אביב, תשי”ח, טור 519.

נספח    🔗

יוסף לואידור: קצו של סנדר זיו

סיפור מאת דבורה בארון (מעברות, חו' א', התרע"ט יפו)

‘בחור בן שלשים ומעלה’, ‘המשול כחרס הנשבר’, ‘שואף צלה של נערה צעירה ובהירה’. יש בספור הקטן, באהבת האיש ‘המסכן’, כֹּח אהבה אשר בספורים גדולים עם גִבוריהם ‘הצעירים הרודמים’. אולי אין כח זה ב’מזומנים‘, אבל ישנו, – בין השורות; בכלל הספור הזה ‘עולה על עצמו’, הוא אומר לנו יותר מאשר אנו מוצאים בו. במלים אחרות: יש באהבת סנדר זיו, נושא הספור, דבר־מה מאי ההתפשרות אשר לטובי האנושיות חלק בה – בצורה זו או אחרת. על ‘בת בעל בית מבֻגרת וחנות של מכּלת קטנה’ וכו’ – לא יחלום. אל ‘זו הקרובה, החבֵרה לצער, לשאלות חשבון מסובכות’ לא הפנה את לבו, כי אם אל ‘האחרת, שטופת האור, אבל הרחוקה, המסובכת היא גופא כשאלת חשבון קשה ואשר פתרון רחק ממנה, אין’. לכאורה, אין אהבת סנדר זיו ראויה שיכתבו ספור של סימפטיה לכבודה. אולי באמת מן הראוי היה שבן שלשים זה אשר שערותיו נושרות, ישא את עיניו אל ‘בת בעל בית מבֻגרת’; למה הוא שועה לדברים שהם למעלה ממנו? יכֹל יכלו גם לכתוב ספור המראה את הגחוך שבאהבה זו. ואולם אין האהבה יודעת גבולים, אין ניכר בה בן מלך מזהיר לפני ‘פישקה חגר’, ובנפש סנדר זיו יש כחות אהבה לא פחות אולי מאשר בוֶרטר. בספרים העומדים על מדרגת ‘יסורי ורטר’ או על מעלה קרובה לו, מובעה אהבה אולי יותר משישנה, ולכל הפחות באותה מִדה; מספור זה אנו מקבלים רשמי־אהבה יותר מהמובע בו. אהבת סנדר זיו נאמנה, שלמה. הן לא לחנם יבוא קצו בגלל האהבה!

סנדר זיו הוא מסוג האנשים היותר נחשלים בחיים, ומ’בעלי הנפש'; איננו מן ‘הנפשות הגדולות; ‘לכתוב דברים שיש בהם כדי להזיל דמעות מעיני נערות אשר לבותיהן קשוּ בשבילו מני אבן’ לא ידע. כשלונו בחיים לא בא (כפי שאנו מכירים אותו בספור) מתנאים חצוניים אלה או אחרים, כי אם הוא תוצאות אהבתו הבלתי מצליחה: ‘אלמלא הקדיר פתאום האור הזה (של אהובתו) בשבילו ודעך – מי יודע אם לא היה לו כבר קרקע תחת הרגלים’ וכו’. ואולם להערה זו בין כה אין כל השפעה על הספור).

איך אוהב סנדר זיו? בכיסו נמסה טבלת השוקולדה אשר קנה בשביל בת האלמנה ולא נתן לה. הוא עומד בגן העיר ומביט על בית האבנים הלבן, הגדול של הד“ר שטרקמן, אשר מעבר לקירותיו, מאחורי ה’חלונות הכפולים' נמצאת אהובתו. הוא מביט מחלון בית רחוק אל גִנת־הפרחים אשר בין שביליה המתפתלים מתהלכת היא. בדמיונו יראה את ה’שדמה הגדולה', ביער מעונות־הקיץ הזרועה זֹהר שמש וילדים ישחקו בה וביניהם ילדי הד”ר ומחנכתם בראשם. דבר לא ידבר אתה בספור, רק בדמיונו יקשור אתה (בסוף) שיחה. כאלה וכאלה הם אותות האהבה אשר יתן ‘דון ז’ואן’ זה בכל הספור. ‘עובדות יבשות’. ואולם בתוך העובדות ה’תרמיליות' האלה חבויה אהבה עצומה, ואנחנו מנחשים אותה, את האהבה האלמת, המתמידה, חסרת־התקוה הזאת. אין לנו האהבה ממש בספור, אין אף קו אחד הנותן את כל עוצם הרגש. יש לחשוב ככה: ‘האהבה הלא ידועה, ולמה לחזור עליה?’ ואולם ניתנו לנו קוים כאלה אר על פיהם יתאר לו דמיוננו את כל האהבה. בקריאת שם האהובה – ‘חַנה, חַנה’, בשיחה אשר יקשור אתה בדמיונו, אין חמימות־הקִרבה והדבקות שבקול אוהב המצוי אצל אהובתו, אבל יש בה הלבביות החודרת של אחרי פרידה ארוכה. יש בה הד ההתרחקות הממושכה בפֹעל והקִרבה־שבמחשבה, שבכח, ‘זה שנה ויותר’. נפלה המחיצה המענָה, המיגעת, רוח האהבה השתחרר ואותה הזרות בין האוהב ואהובתו כלא היתה. שיחה קצרה זו שבדמיון כֹּחה גדול כשיחה חיה. זוהי ההתודעות באהבה שלו. תמצית הגיגי־אהבתו במשך ‘שנה ויותר’ –

‘הנערה הצעירה והבהירה’, בת האלמנה, מופיעה לפנינו בספור מרחוק; ‘מאחורי הקלעים’. מאחורי קירות בית האבנים הגדול של הד"ר שטרקמן. הרחק, הרחק במדרוני ההרים אשר מעבר לנהר, ב’שדמה הגדולה' אשר ביער מעונות הקיץ. גם בזכרונותיו של סנדר זיו היא מופיעה. מדברת היא רק פעם אחת בכל הספור, ופרזה קצרה. פעם נשמע רשרוש שמלתה. שמה יזכר תמיד (מלבד פעם אחת) כמו ‘בלי משים’. בשעת קצו של סנדר זיו, במקרה אסונו, איננה, באותו מעמד איננה, אבל אנו כאִלו רואים אותה מאחורי העצים. די אור בה, בבת האלמנה (לא אור־נשמות, כי אם אור טבע); חזקה על סנדר זיו, שנפשו ערגה לאור. ‘והאור הזך השופע מתוך עיניה, אור שיש בו כדי לחמם נשמה קפואה אפילו כזו שלו, לעודדה ולהעיר בה בטחון’. זקופה וקלת תנועה – לאט ובקצב תלך וכו'. שתי צמותיה הבהירות תלויות ורוטטות לה מאחוריה כעגילי הזהב הקטנים אשר באזניה. יחסה לסנדר זיו – שויון־נפש. הדבור היחיד שהיא מדברת אליו בסִפור מתוך נענוע ראש ונטית־רצון ידועה אליו: ‘האם בא גם הוא לשבת כאן במקומנו?’ – הוא בהיר כמותה, אבל גם קר כמותה ביחסה אליו. אין בו אפילו אי הרצון שבקול אשה בדברה עם איש בלתי־נעים לה. ‘לא בכל יום השתמשה בשעת החופש שנִתנה לה לפנות ערב כדי לצאת ולהזדמן עם קרובה החיָל’ – היא איננה להוטה אחרי הטיול על גבי מדרכות הרחובות; והחיל הוא קרובה. איננה, איפוא, סתם נערה מטיילת עם חילים, – מכאן שסנדר זיו לא אהב סתם ‘נערה מן השוק’. למרות הסימפטיה בספור לאהבת סנדר זיו, אין האשמה בו לקרירותה של בת האלמנה; מֻדגשת רק, ככל האפשר, הקרירות הזאת, וקו זה, הסימפטיה לצד זה וההצדקה כמעט ביחס לצד השני, מוסיף חן מיוחד לסִפור.

איזו מרחקים בסִפור בין שני העולמות האלה, עולם סנדר זיו ורחל פינברג – ועולם בת האלמנה. כמרחק העולמות שבין עבד לנסיכה. פה עולם של כשלון, ושם עולם עלומים, ‘בהירות’ קיץ. מין ‘אירסטוקרטיות’ לפנינו, אירסטוקרטיות של מחונני־הטבע לעומת מזונחי־הטבע. ב’חלונות הגבוהים' של הנסיכים והגרַפים, כן תראה, מסביבת סנדר זיו, ה’שדמה הגדולה' ביער מעון־הקיץ. ‘המלאה תמיד זֹהר שמש’, שם ‘טילו בני הנעורים יומם ולילה’, ‘התגודדו ילדים וכו’ והבהיקו כלפי השמש וכו' ושִחקו במשחק הקרוקט ביחד עם תלמידי גימנסיה מגודלים ומחנכות צעירות ובהירות'.

רחל פינברג באה רק להבליט את סנדר זיו. הוא לא שעה אליה, אשר לבה קרוב לו, כי אם דוקא אל ‘הרחוקה אבל הבהירה’. היא באה להוכיח, כי סנדר זיו איננו איזו ‘בריה יוצא מהכלל’, כי אם יש בקרבתו עוד נפש אמללה כמותו. היא משמשת אמצעי להביע סימפטיה ידועה לו – למרות ‘אי־האהדה’ שהוא כולו מעורר אל עצמו.

הסִפור הוא ריאלי, מציאותי – במדה כזו, שמרגשת בו זהירות מלעבור כמלוא נימה על ההוַי הרגיל, וגם אין בו הארה ספרותית מיוחדת, ‘מציאותי’ הו א השם ‘סנדר’ – לא שם עברי, סנדר זיו, אחרי הגלוח, בחֻלצת הסטינה החדשה, המרשרשת, הבלתי הולמת אותו – כאלו לא נכתב ועובד בספור, כי אם ישר מרחובנו נלקח. כמו שאין אנו רואים את האהבה, כן איננו רואים את זֹהר נפשו אשר השתרר עליו בסוף הספור, ובכל זאת אנו יודעים כי זֹהר נפשו גדל אז מאד. ככה בחיים: לא נראה את זֹהר נפש איש, אבל עפ"י פניו נדענה. את נפילתו אפשר היה לתאר בצבעים ספרותיים חזקים, ואולם פה הם מציאותית, ויחד עם זה אינה מפסידה את רושמה.

בפסקא הראשונה ידובר על ‘הקץ’! בשניה אנו יודעים כי סנדר זיו מסכן הוא. בשלישית הוא בעצמו חושב על גורלו המר, אולם מיד אנו רואים אותו עומד לפני בית אהובתו, מקוה עוד תקוות־חיים אחרונות, המתנדפות אמנם מיד בשוּרות הבאות. דוקא בבוא הקיץ הוא יודע כי ‘כלו כל הקצין’ בשבילו. בשני עמודים מתוארת קדרות נפשו של סנדר זיו, לאחר יאוש, ושל חברתו רחל פינברג. ושוב אנו עומדים לפני יחסו לבת האלמנה. ופה באות שמונה שורות נוגעות בעצם תכונת נפש הגבור: על לבו עולה משאלה כי תפרוץ מלחמה ואנשי הצבא (שאחד מהם הוא בן זוגה של בת האלמנה) ישָלחו אל המערכה. ומיד בא הנוחם: ‘עד היכן הגיעו הדברים’, הוא, סנדר זיו, הרחמן ורך הלבב וכו' חולם על מלחמת אנשים ושפיכת דמים! שוב קוים על סנדר זיו המסכן – וגעגועי אהבתו, רחל פינברג עוברת למעון הקיץ. היא מתארת לו במכתביה את סדר חייה ‘האידיליים’ של בת האלמנה במעון הקיץ. הוא נוסע שמה לבקר את רחל פינברג. בשעת המסע על הנהר מתחילה ‘התרוממות רוחו’, זו ההתעלות ההולכת ונמשכת ורבה על בו ‘קצו’, זו ההזדככות אשר תבוא לפעמים על אדם בלי יודעים בִּקרוֹב שמש חייו לבוא. הנה שש שורות קולעות אל עצם נושא הספור: בת האלמנה מדברת עם סנדר זיו! היא מנענעת לו בראשה. הוא רואה את שתי צמותיה, חמדות עיניו, כשהן מרטטות מאחוריה על גבה. נדמה לו, שכל הזֹהר השפוך פה שופע לא מן השמש כי אם ממנה. כל הלילה הוא קולע זר פרחים – לכבוד בת האלמנה. עם שחר הוא הולך לפגוש אותה בקצה מדרון ההר. ואולם לעומת זֹהר־הנפש הזה, בא לעג מר של הסביבה. מאותו השביל ביער שנשמע רשרוש שמלתה, רשרוש ‘ידוע, עדין וטוב’, נשמעים גם צעדי גבר כבדים ושירת־חילים… ובהִגלות פתאם לפניו איש צבא גבוה, תוקפת אותו פתע הפחדנות ‘הסנדרית’, ואם בעזרת דחיפה מצד החיל או בלעדה, הוא מתגלגל ממדרון ההר אל הנהר. את הפחד הפתאֹמי הזה אין לזקוף על חשבון פחדו סתם מפני חילים, כי אם על חשבון כִּזבון תקוותיו, שבא לו פתאם בצורת איש צבא. הוא חלם, ואיש הצבא השיבוֹ פתאֹם למציאות המרה.

י.ל. – דור.

‘האדמה’, בעריכת י“ח ברנר, שנה א, חוב' ב', חשוון תר”ף, עמ' 239–241.

[במקור מובא כאן שירו של משה בן־שאול: חשבתי שאכתוב על הסופרת דבורה בארון. מכיוון שיצירותיו של המשורר עדיין אינן קניין הציבור השיר לא יועלה לאתר (הערת פרויקט בן־יהודה)]