מערת המכפלה. אנשים באמצע התפילה. יום ששי, צום הרמדן. מישהו מאחורי עמוד עומד ומכוון ויורה שוטפת מחסנית אחר מחסנית. עשרות הרוגים. יותר ממאה פצועים. הדם שוטף. עבודה טובה.

הוא לא מטורף. בקריית ארבע מאות מטורפים כמוהו, ועוד במקומות אחרים. ורק חיכו ליום הגדול הזה. לבסוף בא היום והוא עשה את זה, שליח האל.

וכשעמד שם יחידי וירה אל תוך אולם התפילה ישר אל האנשים שכרעו שם על המחצלות בתפילה הוא לא היה לבדו. אחיו ורעיו עמדו עימו שם בצללים. הוא ירה והם ירו. הוא החליף מחסנית והם החליפו. הוא בקור רוח, בדייקנות ובשליחות והם איתו בגאווה ברוממות, הוא ראה איך נפגעים האנשים ראה את הדם ראה את המוות והיה שלוו והוסיף וירה, עבודה טובה. וכולם היו איתו, עד הסוף, יורים ומשאת נפשם מתממשת. שם, ביום הששי, בצום הרמדן במערת המכפלה.

כעת שקט בקריית ארבע. שליח הציבור עשה להם את זה. תארו לכם בית כנסת ביום הכיפורים ומחבל ערבי יורה והורג עשרות ופוצע מאות, איזו שאגה הייתה מתפוצצת בקריית ארבע, ובמקומות אחרים, ואיזה מהומה. דם יהודי ומוות לערבים.

עומד שם ויורה במיומנות, ידו לא רועדת, ליבו לא נבהל, מוקף הסכמה סביבו לכל ירייה ולכל הרוג. תמיד היו מדברים על זה, תמיד היו מתכוננים לזה, תמיד היו משתלהבים לקראת זה, והנה זה בא. והוא מימש את החזון. שם במערת המכפלה, ביום השישי, והדם שטף מעל המחצלות. מעל האבות והאמהות.

לא, שום מטורף. בדם קר. בגאווה ובכבוד שהקיף אותו, את השטן הזה הגדול מכולם, שבכמה דקות הרג יותר ערבים משהרגו כל הערבים יהודים בשנה. בשקט ההוא, במערת המכפלה ביום הששי. והדם הציף.

הנה האיש מקריית ארבע השותקת. והלא יש שם גם ילדים. מה הם אומרים להם? או גם הם כבר מורעלים, מסוממים ברעל השנאה, והקנאות השחורה בדמם, ומזרע נחש ייצא צפע. עם האדישות להרג, עם האטימות לבלתי־נסבל, עם המוות בדבר האל, ועם השם יקום דמו.

שק על קריית ארבע ואפר על ראשה. בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. עיר החרפה מושב הקלון. תשב בדד, ואין לה מנחם.

יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 27.2.1994; פורסם ב’דפי ריב', תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח–1988