רקע
פנחס מרדכי בן צבי גריבסקי
בנות ציון וירושלים
mנחלת הכלל [?]
vעיון

 

ספר זכרון

לשמותיהן ופעולותיהן של אחיותינו בנות ציון וירושלם העסקניות בחמר וברוח על שדי הישוב הישן־החדש בירושלם, עריה ומושבותיה.


לזכרה של עליזה ברמץ ז“ל שהשתתפה בהוצאה לאור המחודשת של כתבי ר' פנחס גרייבסקי ז”ל, ועודדה מאוד את הגשמת הרעיון.

היא הוקסמה מרעיון הדפסתם החוזרת של הכתבים המאירים את חיי היישוב הישן בירושלים אשר אותו העריכה והוקירה כל־כך. היה זה בעבורה חלק מהשתלבותה בחוגי היישוב הוותיק בירושלים.

יהי זכרה ברוך


 

הקדמה

מפעל ההוצאה לאור מחדש של כתבי פנחס גרייבסקי החל בשנת תשנ“ב (1992) בהוצאה לאור של ‘זכרון לחובבים ראשונים’ כרך א (חוברות א–י). בהקדמתי לכרך זה עמדתי על אופיין של חוברות אלו ועל חשיבות הדפסתן מחדש עם מפתח מפורט. המפעל המשיך בכרך ב (חוברות יא–כ), שיצאו לאור בשנת תשנ”ד (1993). עתה רואה אור קובץ החוברות השלישי – חוברות א–י של “בנות ציון וירושלם” שרובן פורסמו על־ידי המחבר בתרפ“ט ומיעוטן בתרצ”ב (1932).

ייחודו של הקובץ בהיותו מוקדש כולו לנשים היהודיות בארץ־ישראל שחיו ופעלו בסוף המאה ה–19 וראשית המאה ה–20, לכן במקרים רבים אלו דברי זיכרון לנשים שהלכו לעולמן. בחוברות מתוארת פעילותן בחיי הקהילה היהודית, פעילות שהוקדשה בעיקר למעשי צדקה וחסד, חינוך ובריאות. מעניין לגלות כיצד הנשים הקשורות לדמויות היסטוריות היו פעילות בזכות עצמן. בסגנונו המיוחד של גרייבסקי, מצטיירים אורחות החיים והמנהגים של היישוב היהודי של אותם הימים, ועולים נושאים כמו מעמד הנשים בחברה המסורתית, זכות הבחירה לנשים, חינוך, בריאות ועוד. תמונות הנשים המלוות את המסופר, מוסיפות נופך להבנת התקופה.

כיום, כשחקר מעמד הנשים העוסק במִגְדָר (gender) הפך למקצוע בפני עצמו, יש בתמונות הנשים שמשרטט גרייבסקי תרומה רבה למחקר זה. על־כן, יבואו על הברכה בני משפחתו של גרייבסקי וכל מי שמטפל ועוסק בהבאה לדפוס ובהוצאה לאור של קובץ החוברות על בנות ציון וירושלים.

פרופסור יהושע בן אריה



טובה גרייבסקי.png

חיה גרייבסקי.png

חיה פינס.png

רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

הספר הראשון הזה

מקדש לכבוד ולזכרון האשה הגדולה, העסקנית המצוינה בבנות ציון רבת הפעלים ורבת הצדקה והחסד

מרת חיה ציפה פינס ז"ל

בתו של הר' שמריהו לוריא ואשתו של הרב החכם הגדול ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל.

נפטרה אחרון של פסח תרע"ט.

אשה גדולה היתה. חשובה, מצוינה!

אם נבוא לספר בשבחה, לפרט מעלותיה, מעשיה ופעולותיה ביפו ובירושלם במצות הכנסת אורחים, ביסוד חברת עזרת נשים, עזר חולים ויולדות, הצלת יתומים עזובים, יתומות אומללות שדאגה להם במעון; מחוסרי עבודה – במלאכה. וכן הלאה.

לדבר על מאורעות חייה ופעולותיה בארץ מולדתה, מוהילוב, ובארץ ישראל. צריכים לזה ספר שלם, וזה עוד יבוא.

ביתה בית־פינס" היה תמיד בית צדקה וחסד, בית הכנסת אורחים להעולים; פתוח לרוחה לכל האימגרנטים, בימי האמיגרציון הגדולה, כל הנודדים וכל המהגרים מצאו בו אש“ל עצה ותושיה, כאם ואחות רחמניה דאגה לבני ביל”ו, אלה מזיני ההשכלה והחבה הלאומית, שבעלה הרי“ט פינס ז”ל יסד להם אח"כ את מושבת “גדרה” וידאג לטובתה כל הימים. ותהי עוזרת לבעלה ביסוד בית החולים “שער ציון” ביפו שהקריב כל זמנו לטובת המפעל מבלי כל קבלת פרס חלילה. “ר' מיכל פינס לא ידע מעולם לדאוג גם לנפשו ולביתו, ברבות הכנסותיו הכניס אורחים, וביבוש מקור מחיתו נתן כחו לזרים וכל זמנו לאחרים”. (הצבי באחד ממאמריו).

היא היא, הגברת פינס, שיסדה את חברת “עזרת נשים” ביפו כמו בירושלם, ותדאג לה במשך שנים רבות. עמלה בה כל היום כתתה רגליה אל בתי החולים ואל בתי היולדות ותדאג להם כאם רחמניה.

וגולת הכותרת לכל מעשיה ופעולותיה על שדי הרחמנות הוא זה שעל ידה נוסד ונבנה בית הרחמים הגדול המצוין “בית מחסה לחשוכי מרפא וחולי הרוח” בנוי לתלפיות בהיכל תפארה הממלא תפקיד גדול וחשוב באופן הכי נעלה, הכי רחמני והכי אירופי, ראויה היא, הגברת פינס, להכרה יחד עם כל חברותיה ה“גבאיות” העסקניות, הרחמניות, אשר בטוהר לבבן ואומץ רוחן התמסרו להמצוה הזאת לגמול חסד עם העניים האלה הנחשבים כמתי עולם, מבלי חוס על כל עמל וטרח לטובת דחולים ותפארת הבית.

הלא הנה מאז נוסד: רייזא פיינשטיין, גאלדע יעבץ, ליבא יאקאבזאהן, מאטיל פינקלשטיין, איטא חרל"פ, רבקה הענדיל חגיז. איטע ילין, מאטיל ברלין, מרגליות מיוחס, חנה ביאלעהוס, אסתר כהן, שיינדיל ספעקטאר, גאלדע רייזיל טיקטין, העניא ווייספיש, רחל עלעס, ליבא אלפרט.

כעת נמצאים במוסד הרחמני הזה 78 חולים, גברים – נשים, רובם ככולם חלוצים רצוצים פליטי הגולה שבאו ירושלימה בענים ומרודם כל עוד נפשם בם. ההנהלה מתאבקת עם המצוקה הכללית ומתאמצת בכל כחה לקיומו של בית הרחמן הזה. המיוחד במינו בכל ארץ ישראל.

אין להמוסד הזה שדרי“ם ותקציב קבוע, מתקים רק על רוח נדיבות של אחב”י, אנשי לב היודעים ומרגישים בנחיצותו ותועלתו הגדולה.

לרגלי המשבר הכללי בארצות שונות רבו העולים הנדכאים והנרגזים, ונתרבו גם מספר החולים, ובה במדה רבה גם ההוצאה לעומת ההכנסה המצומצמת. –

דין וחשבון מפורט מההכנסה וההוצאה נדפס בכל שנה ונשלח לכל החברים והנדיבים.

חיה ציפה פינס השאירה זכרון ברכה וחיים בירושלם.


אמירה לבית יעקב

בת־קול צנועית יוצאת מ“בית יעקב” ושואלת: גברי בעי הזכרה ונשי לא בעי הזכרה? למה לא ידובר גם באחיותינו העסקניות בציון וירושלם, בעריה ומושבותיה?

כן בנות צלפחד דוברות.

כבר הגיעה השעה לתת בטוי לדמותן הרוחנית של אחיותינו העסקניות הרחמניות שעסקו ועוסקות באמונה בצניעות, בנחת, כתמימית בטהרת הנפש, בענוה; בחותם תכנית של דור הישן.

נכון, אחיות יקרות, צדקתן!

והננו להקדיש בזה מדור בפני עצמו ל“בית יעקב” להעסקנות והמנדבות והיה גם להן יד ושם בספר הזכרונות לחיים בירושלם.


א) העסקניות:

הרי“ר פרומקין בזכרונותיו “שאלו שלום ירושלם” בשנת תרל”ב מספר לנו: זה שתים עשרה שנה נתיסד מנשים עדינות, נדיבות וישרות “בית מאכל לעניי עם” והוא קורא בשם המיסדות הנשים החשובות: פרומה בהר“מ ז”ל, הרבנית מקומפליג שיינדל אה"ר משה שמעלקא הורביץ מקראקי. העדינות האלה טרחו עמלו ויגעו לאסוף נדבות מירושלם וחוצה לה לדבר הגדול הזה והמה בעצמן בשלו המאכל מדי יום ביומו, ועל שלחן ערוך בהדר ויופי אכלו בכל יום כל אלה העניים, הגלמודים שבאו להסתופף בחצרות בית ה', ובידם אין כל במה להחיות את נפשם, שני תבשילין, לבד קהווה וטיי בבקר ובערב, לבתי־אבות עניים צנועים, אלמנות ויתומים שלחו העדינות. אכל לביתם, בכבוד בהצנע, בחותם תכנית של רחמנות מורשת האמהות

השר מונטיפיורי בספרו “משה וירושלם”, תרל"ח, מספר בשבחן של אחיותנו הכבודות מבנות המעלה ומהן מבנות העושר, שנדב לבן אותן לעבוד ולפעול בעצמן בשני המוסדות החשובים “תמחוי והכנסת אורחים”, וקורא בשם: הגברת יפה, רבקה ליפא אניקסטר, רבקה וולפזאן, שיינא העשא יאסוואני, חנה חיה ראטמאן, ורייזא מסלוצק, והמאכלים היו כל כך טוב במראה, בריח וטעם עד אשר בקש מהן לשלוח לו מכל אלה למלונו לסעודת הצהרים.


רייצא מסלונים

נפטרה ז' אדר תרס"ו

אחריהן הצטיינה במוסדות האלה, העדינה, רבת החסד והצדקה מרת “רייצא הגבאית” אשת הרב ר' עזריאל זליג מסלונים, ותדאג גם לכל עני וקשה יום, לגר ליתום ולאלמנה, בעזר חולים והכנסת כלה, והכל בהצנע ובכבוד, כדרכן של העסקניות הרחמניות בירושלם.

ועוד מצוה אחת היתה לה: לשמח חתן וכלה, רגילה היתה לבוא לחתונות “כלות־עניות” בידים מלאות, אם רייצא באה אז כבר היתה השמחה שלמה. הכלי־זמר של הספרדיות נגנו. ורייצא הגבאית רקדה כאחת הצעירות. היו קוראין לה: רייצא בעלת המפתחות מגן עדן.

יד ושם לה בחומת ציון וירושלם, החצר שלה במאה שערים הקדישה: בית אחד לתלמוד תורה וישיבת עץ חיים, ובית אחד לגור בו ת“ח בכל שלש שנים, עפ”י גורל.


הרבנית מרים אשת הרב הגאון רבי יצחק קובו זצ"ל

נפטרה ח“י אלול תרי”ב

גבאית בחברת גחש"א לעדת הספרדים ועסקנית רחמנית, טפלה בחולים, ביולדות עניות, באלמנות ויתומים, והצטיינה ביחוד במצות “מלביש ערומים” והיתה מחלקת כתנות ומלבושים לאביונים ומשפחות עניות צנועות.

ואחריה כמוה הרבנית מבוסנא אשתו של הרה“ג הרב אברהם בכר לוי זצ”ל.


חיה רחל גראייבסקי אה“ר צבי ז”ל מסלאנים.

נפטרה ביום כ“ט תשרי תרס”ג

בעלת נפש עדינה ויקרה, ורבת הפעלים והחסד.

עוד בתקופה הראשונה בראשית המאה הנוכחית באה ירושלימה עם אביה הרב הקדוש ר' שלמה ליב פארזיווער שרבות פעל לטובת הצבור בעירו בפינסק, וירושת אבות לה במדת הרחמנות שהצטיינה בה

חיה רחל גראייבסקי היתה חכמה ומדעית, וחכמתה האיר פניה ותהי טובת תואר מאד, וכטוב תארה כן טוב לבבה, וכטוב לבבה כן טובים ורבים היו מעשיה לטובת החלכאים הנדחים וקשי הרוח.

עוד טרם נוסד “בית היתומים דיסקין” היו יתומים רבים סמוכים על שלחנה, ויחד עם בעלה, איש חי רב פעלים אוהב תורה וחובב מצוה, דאגו לעתידם, ויבנו להם בתים בירושלם, ותהי השמחה במעונם “החתונות” של אותם היתומים, הגלמודים, שהיו על ידם לבתי־אבות בירושלם.

נזר תפארה היתה למשפחתה הגדולה (שסבלה יסורי א"י במדה מרובה) ותדאג ליתומיה, דליה ואביוניה, ועטרת תפארת היתה לבני ירושלים, ומזיוה האירה מחשכי יושבי חשך ותעזרם ותעודדם ותאמצם, ותהי למו לברכה, היא ישבה במרומי הר ציון ברחוב הארמנים, וגם המה, הגוים שכני הרחוב, שאלו בעצתה וחכו לעזרתה ויקראו לה “חיה ברכה”, ושמה עד היום לברכה בפיהם. –

מקרים רעים ונוראים קרו לה בחייה: אביה נהרג על יד חומת העיר – עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ו' צד 19

בעלה הראשון הרב השד“ר הקדוש ר' אשר ב”ר יעקב גולדמן ז"ל נהרג בסביבות סאלוניק – עיין חוברת ח' צד 34

אחותה מושקה גיטליב נהרגה על יד “החנויות” – עיין חוברת ו' צד 19

בתה של אחותה הנז' מ' צביה, בת עשרים שנה, נטבעה בבור בליל חשך ואפלה, –

והיה המחנה הנשאר לפליטה, ולא תקפ"צ!


רבקה ליפא אניקסטר, בת הרב הגאון ר' משה מישל לוריא ואשתו של הרב הצדיק ר' מאיר אניקסטר זצ"ל.

נפטרה ביום לחדש שנת

עסוקה היתה תמיד במצות: דאגה לאלמנות ויתומים להאכילם להלבישם; דאגה לאורחים שיהא להם אש“ל בכבוד, ביחוד הצטיינה במצות “ציצית” בעד כל ילדי הת”ת ויתר בני הנעורים, דאגה שיהא להם “ארבע כנפות” והיא בעצמה טוה חוטי הציצית, וכבר ידעו בני העיר כי לגבי ציצית צריכים לפנות אל ליפילא, הלא היא נותנת “ציצית חנם” בפנים מאירים ושמחים.

היא היתה הראשונה בין הנשים מדור הישן, שהדפיסה ספר “זכר עולם” בעברית ואידיש, שיצא לאור בתוצאה [כנראה צ“ל: בהוצאה – הערת פרויקט בן־יהודה] שלישית ע”י בתה מ' רחל אניקסטר, אמה של בעל “חלקת מחוקק


פייגא המיילדת

מהמילדות הראשונות בירושלם, בעלת נפש עדינה ויקרת רוח שטפלה בהיולדות העניות חנם אין כסף, ודאגה לשרותן וכלכלתן גם אחרי עבור ימי הלידה, הנולדים, היתה אומרת, הלא המה “דור של משיח” ולכן צריכים לדאג שיהיה דור בריא וחזק, – "

עוד עבודה מיוחדה היתה לה שהתמסרה אליה בכל רגשי לבה הטוב, והיא: אחות רחמניה, אם לא בסנור לבן ומגן דוד אדום אבל בלב רחמן ובידים מלאות: חלב, מרק־עוף ופחמים לבשול והסקה פרוטות מזומנות, והכל בחשאי, בכבוד ובפנים מאירים ושמחים.

היא היתה אמו של הר“ר חיים פרֶס ז”ל

~~~~~~~~~~

יענטא דיסקין.png

הרבנית שרה דיסקין מבריסק

המפורסמת בשם: “הרבנית מבריסק”, אשת הרב הגאון הגדול רבי יהושע ליב דיסקין זצו"ק,

מיוחסת גם מצדה: מבנות אצילי עמנו מגזע קדושים. בתה של הר' צבי רטנר ז“ל, בהיותה בת ארבעים נשאת להרב הגאון הנז' וישבה אתו כשתים וארבעים שנה. ביום ה' דחוה”מ סוכות נפטרה לבית עולמה.

עשירה היתה בחייה, ארבעים אלף רו“כ הכניסה נדוניה לבעלה הגאון הנז', ו”עזבונה" היה רק ששים פרנק שנמסרו להח“ק, כי כל אשר לה חלקה בחייה. בעלת צדקה היתה; יום יום היתה מחלקת נדבות חשאיות לבתי אבות עניים־צנועים, ולכל הפושט יד, השתתפה בכל דבר טוב ומועיל ותהי “עזר” לבעלה בעבודתו בעניני הצבור, ובכל פעולותיו אשר פעל בקדש משך שמנה עשר שנה היתה היא “רוח החיה” במעשיה ופעולותיה, והכי גדולים: בית מחסה ליתומים, וישיבת “אהל־משה” וביחוד הצטיינה ביציר כפה ב”ועד השחיטה" הדואג לטובת העניים במקח הבשר.

מחוננת היתה בכשרונות נעלים; חכמה היתה, פקחית, והשפעתה היתה גדולה.

רבים חלו מפני “הרבנית מבריסק”, גם רבנים הרכינו לה ראשם ויאמרו לפעלה – טבא.

החסידים־הקנאים עמדו למשמעתה, ותהי המושלת בכל. –

זו היתה מעין ילתא אשת רב נחמן או ברורה אשת ר' מאיר, רבנית כמשמעה. –

הרב יהושע קסובסקי, שהיה מבאי בית הרב, ספר לי פעם אחת אמר לקרא לפניה מאמר מעתון ירושלמי, ותאמר לו: “לקרות יודעת אני בעצמי” ובמהירות רב קראה את המאמר, והבינה גם את בין השיטין. – גם צרפתית שמעה.

במסבת טיי, אמרה הפעם לרבי יהושע הנז': שלש כוסות בשתית טיי בירושלם: הראשונה אפשר לשתות ברבים, השניה – בבית, והשלישית – גם בחדרי חדרים אין עוד אפשר, –


הרבנית יענטא דיסקין אשת הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצוק"ל

נפטרה ה' איר תרפ"ד.

הרבנית הזאת היתה אשת חיל משכלת ביראת אלקים, בארץ מולדתה היתה ידועה ומפורסמת לאשה גדולה. חכמה ועסקנית. עשרים שנה בערך זכתה להיות לעזר לבעלה הגאון הנ"ל בעיר טאלנא אשר במדינת רוסיא בהספיקה לו את כל מחסוריו ברחבה למען יהי' יכול לשקוד על התורה במנוחה בלי שום הפרעה.

לפני כשש עשרה שנה כאשר הוזמן הגאון הנ“ל לשכון כבוד בארץ הק', למלא מקום אביו זיע”א בהנהלת מוסדי הצדקה “בית היתומים וישיבת אהל משה” הזניחה ברצון את בני' נכדי' משפחתה וכל קניני' ונאותה לעלות לאה“ק להיות גם פה לעזר וסעד לבעלה הגאון במלוי תפקידו הגדול למוסדי החסד הנ”ל.

באהבה נאמנה ובמסירות של אם רחמני' התמסרה לטפוח ושכלול המוסד הכביר בית מחסה ליתומים. במרץ רב ובעז מופתי הצליחה להכניס תקונים חשובים בהנהלה הפנימית של המוסד. היא דאגה תמיד לשלום היתומים בכלל ולשלום כל אחד ואחד בפרט. היתומים הקטנים מצאו בה לב חם ורגש ובלי ליאות ובלי הרף עמדה על המשמר הכון למלא אחרי דרישת ותועלת היתומים האומללים. כאשה משכלת בעלת נסיון ידעה להכניס תקונים גם במצב האוקונמי של המוסד עד שנהי' למופת ולתהלה בין מוסדי הצדקה באה"ק. עיניה היו צופיות על כל הליכות היכל הרחמים וגם בשנות התלאה לא היה חסר להיתומים שום דבר, הודות למרצה הרב.

עם העבודה הפורי' בחיי הכלל הי' ערך רב להשגחתה הפרטית ולשמירתה המצוינת על בריאתו של בעלה הגאון זצ"ל בימי זקנתו וחולשתו.

לפני כחצי שנה לפטירתה חלתה במחלה מסוכנה וגם בימי מכאובי' הנוראים לא הסירה עינה ולא הסיחה דעתה מבית היתומים ועד ימיה האחרונים היו היתומים כל מעיניה מחשבותיה ודבוריה.


הא' טויבא פסיל פיינשטיין בת הרב ר' אלי' הכהן מטעלז ממשפחת בעל ה“לבוש”.

נפטרה ביום ה' טבת תרע"ח

בעלת צדקה וחסד, עסקנית צנועית ורבת הפעלים, ביחוד הצטיינה בעניני: גמ“ח, עזר חולים, והכנסת כלה, לשלש אלה התמסרה בכל רגשי לבה, נפשה ומאדה, בבאה ירושלימה הסירה עדיה מעליה. כליה וחפציה גם הכרים והכסתות שלה מסרה הכל לעניים־צנועים, חולים־ביתיים, אלמנות ויתומים, והכנסת כלה. וכל כספיה שהיתה מקבלת מחו”ל הקדישה לכל אלה ועוד כאלה וכאלה, היא בעצמה הסתפקה בחטי־טירס, ישנה על קרשים וסבלה לפעמים קרבות רעב־חשאי עד שסוף סוף מתה בו, וכל מעשיה ופעולותיה היו תמיד בהצנע ובכבוד.

דעתנית היתה ומלומדת, ותחבר ספר “זכרון אליהו” (ירושלם תרנ"א)


רבקה הענדיל אה“ר יצחק חגיז ז”ל

(בת הר' צבי יהודא הלוי)

נפטרה כ“ח כסלו תרע”ח.

זו היתה פנינה, מרגלית, יקרת המציאות בזמן הזה. –

כאבן נזר התנוססה בין נשי־ציון וירושלם בתכונתה, ביראתה, בהשכלתה, בחכמתה, בצדקתה, בענותה ובפעולותיה הנשגבות.

מחוננת היתה בכשרונות נעלים ובמדות תרומיות ויקרות, למדנית היתה בתורה שבכתב ושבע“פ, פרקים רבים מתנכ' היו שגורים על פיה. יודעת לשון הקדש עפ”י חוקי הדקדוק וההגיון, למודת לשון וספר; שפות חיות בקריאה וכתיבה ויראת ה' היא אוצרה. –

עדינה היתה ויקרת רוח, מרגשת בצערה של ירושלם ויושביה. ענייה, דליה חוליה, זקניה אלמנותיה ויתומיה. ובכולם השתתפה בכל אפשרותה. לפעמים בסכון ובחרף נפש. –

גם בעת מחלתה לא נחה ולא שקטה ותדאג לכל אלה האמללים הצריכים עזרה ותמיכה־צנועית.

כמו “מדותיה ורגשותיה” כן היו “פעולותיה ונדבותיה” בענוה, בהצנע ובכבוד.

אשת חבר כחבר.

כמו בעלה העדין היקר, רב הפעלים, ורב הצדקות והחסד, איש אמונים, צדיק חסיד וענו, שלא חשך עמל מנפשו, ויהי מסור בגופו ובממונו לכל דבר שבצדקה, לכל דבר טוב ומועיל צבורית ופרטית. כן גם היא, הצטיינה במעשיה, פעולותיה ונדבותיה, גבאית היתה בחברת “עזרת נשים” בפעולה כבירה אבל גם שמה לב להזקנים והזקנות ותהי עזר לבעלה גם במפעל הכביר הזה. ותמלא ידי בנות־ציון העניות בתפירת הסדינים הכתנות שחלק גדול מהם היו מנדבותיה הפרטיות. היא היתה הראשונה בנדבותיה לעזר הכנסת־כלה, עזר־חולים ביתיים ותמיכת משפחות עניות בתי־אבות צנועים. –

בית וחנות חגיז היה פתוח לרוחה לכל איש מצוק ומר לב, לכל דבר טוב ומועיל; גבאי־צדקה פנו בראשונה לבית וחנות חגיז ויקבלו הנתונה בספ"י אם כי כבר היתה “כפולה” – ר' יצחק חגיז ואשתו רבקה הענדיל התקדמו ושלחו נדבותיהם החשאיות עוד טרם השמיעו גבאי גבאי הצדקה על השקלים.

בית וחנות חגיז היו לברכה בארץ.


הרבנית מרים תי' ב"ר יוסף צפר

אשת הרב הגאון “ראשון לציון” רבי יעקב מאיר הי"ו.

רבות בנות עשו חיל והיא עלתה על כלנה.

בין נשי בנות־ציון הספרדיות מתנוסס כאבן ספיר העסקנית הצבורית הרחמנית הזאת המצוינה במעשיה ופעולותיה הנשגבות לגבי הכלל והפרט גם יחד.

אין לך מפעל טוב ודבר טוב צבורי, פרטי, שלא תשתתף בהם הרבנית הרחמניה הזאת בטרחתה בעמלה ביגיעה וגם בכספה.

וכמו בביה"ח משגב לדך במחלקת החולים והיולדות כן גם בבית זקנים וזקנות הכללי ויתר המפעלים היא היא הרוח החיה בכל, וכן היה גם במוסד בית חנוך יתומים, ואתם מוצאים את הרבנית מלובשת בסנור העבודה, משגחת ומטפלת בכל, בנקיון בסדר ובמשטר, בחדר האוכל. התפירה וכו' וכו'.

וככה הולכת היא מחיל מיל, ממוסד למוסד, וכמו החולים, היולדות, כן גם הזקנים והזקנות מתענגים ונהנים מבקוריה.

גם בביתה, בית הרב הראשי בירושלם, ידיה מלאות עבודה. יושבת ותופרת שמלות כתנות וכו' בעד החולים, היולדות, הזקנים וכלות־עניות.


רייזא פיינשטין ע"ה

ב“ר אברהם אבא ז”ל

נפטרה כ“ד תשרי תרע”ח.

לא רייזא כי אם “רייזילי” היה קוראים אותה.

“רייזילי פיינשטין” היתה חסידה מחסידי וואלין, חסידה ברוחה, בתלבשתה ובמהלך חייה, ביתה, בית ר' דוד פיינשטיין, היה תמיד בית ועד לחסידים, ליהודים טובים, לרביים, לאדמורי“ם אבל יחד עם זה היה בעיקר בית צדקה וחסד, בית מקלט ליתומים ויתומות עזובים וגלמודים שטפלה בהם כאם־רחמניה, דאגה להם במצבם העגום ובעתידם המזהיר. בחנוך “טהור וקדוש” בלמוד “תורה הקדושה” במלאכה המחיה את בעליה, השיאם ובנתה להם בתים, כמה וכמה משפחות אומללות קבלו עזרתה הקבועית־הצנועית; כמה זקנים ת”ח ובע"מ מחוסרי עבודה קבלו מידה, יד הנדיבה, עזרתה החשאית.

רייזילי פיינשטין היתה אשה גדולה בעלת נשמה רחמנית,

שאיפה אחת גדולה היתה לה בחייה: לרחם ולהושיע.

רייזילי פיינשטין היתה הראשונה לעזר להגברת חיה ציפה פינס ביסוד חברת “עזרת נשים הכללית” ובבנין “בית החולים הגדול לחולי הרוח וחשוכי מרפא” ועד יום פטירתה היתה קשורה להמפעל הכביר הזה בעבותות אהבה נאמנה שהתבלטה בכל הגה היוצא מפיה.

נפטרה חשוכת בנים, וזכרונה נשאר לדור דורים במוסד החשוב הזה.


בתי מחסה לחולי רוח וחשוכי מרפא

מוסד חברת עזרת נשים בעיה“ק ירושת”ו

נוסד בשנת תרנ“ה ע”י חברת עזרת נשים וגבאותיה מרת חיה ציפא פינס ומרת רוזא פינשטיין נ"ע. בהנהלת הראשית והנשיאות של הגברת איטה ילין וחברותיה: לאה לבנון רבקה ליפשיץ, ביילא סערביץ, תקוה פרופ' פיק, דורה וויינברג.


איטה יֶלין

הגברת המשכלת איטא ילין בתו של רבי יחיאל מיכל פינס ואשתו של החכם המצוין דוד ילין הי"ו.

לבד עסקנותה המצוינה על שדי החנוך והתרבות, לבד השתתפותה בכל דבר טוב ומועיל לטובת הישוב ובני הישוב, לבד התמסרותה בכל רגשי לבה לכל אותן האגודות של אחיותינו בנות ציון וירושלם. עובדת היא באנרגיה לטובת המוסד החשוב הזה נתונה ומסורה בכל רגשי לבה ונפשה בכל תכונותיה הנעלות.


רחל רוקח

מגזע היחס אצילי בני ישראל לבית שנסטקובסקי, בתה של הרב החסיד רבי מנחם מנכין ז“ל, ואשתו של החכם והעסקן הגדול מר שמעון רוקח ז”ל.

גם בבית אביה גם בביתה היא “בית רוקח”, מצאה כר נרחב להוציא רגשותיה “רגשי הרחמנית” שחוננה בהן במדה מרובה. שני הבתים האלה היו ידועים ומפורסמים לבתי צדקה וחסד, לעזר וישע, לעצה ותושיה. ותהי רחל רוקח שרתי בנדיבות שרתי בעסקנות הצנועית, לטובת הכלל והפרט גם יחד. באותה מדת החסד והרחמים המציינים את האשה העבריה.

כמו בעלה “פרנס הדור” ר' שמעון רוקח, כן גם היא הצטיינה בפעולותיה.

לבד נדבותיה ביד רחבה לכל דבר שבצדקה כללית ופרטית וחברה פעילה במוסדות החסד והרחמים, הנה היא עסקנית צנועית ממדרגה ראשונה, רבת הפעלים ורבת החסד, אבל במקום שאתם מוצאים עסקנותה המצוינה שם אתם מוצאים ענותנותה, ונפשה היפה איננה סובלת בפרסום מעשיה.

עדינה היא ואצילית בתכונתה ובמעשיה, ובמקום שאמרו להאריך הננו מקצרים בקצירת האומר.

~~~~~~~~~~

אסתר כהן

אשת המנהל, מר אפרים כהן נ"י.

ילידת ציון וירושלם, משכלת ובעלת נפש עדינה ויקרה, עוד בהיותה צעירה, בבית אביה העדין מר אליעזר ליפמאן קאמיניץ ז"ל, בעל המלון הגדול קמיניץ ירושלם־יפו, כבר השתדלה בעד כל אלה שהיו צריכים לעזרה. מלון קמיניץ היה אז המרכז לכל ענין צבורי, לכל דבר טוב ומועיל. ואחרי כן בהיותה נשואה להמנהל מר אפרים כהן התמסרה בכל רגשי לבה להעסקנות הצבורית, ובכחה, בממונה ובהשפעתה הכבירה הגדילה עשות לטובת הכלל והפרט, ותהי גבאית בחברת “עזרת נשים”, ביסוד והנהלת המוסד הגדול בית־חולי הרוח בית ישע אהרן.

היא היא שיסדה בשנת תרס"ח את המוסד הגדול “מעון יתומות” ליתומות עזובות מכל עדות השונות בטפול, בכלכלה, בחנוך עברי, בעבודה ומלאכת־יד.

ועל ידה עוזרת מצוינה מבנות ציון היקרות מ' שרה גאלדשמיט, כעת זילבערשמיט. בתו של העדין היקר, רב החסד הר“ר יעקב יוסף גאלדשמיט ז”ל, שרבות פעלה בבית התבשיל של חברת עזרה בשנות המלחמה.

~~~~~~~~~~

סלאווע רייכמאן

אשת הרב ר' יהושע מאיר רייכמן נ"י

בין הכוכבים המאירים ומזהירים ב“בית יעקב” על שמי הרחמנות בירושלם הנה היא, סלאווע רייכמאן, מלכת־השמים. המאירה מחשכי יושבי חשך, צרי־נחם ומרפא לחולים; אם רחמניה ליתומים, לכלות עניות, לחלוצים רצוצים קשי יום ונקשה רעב, רבו חסדיה שפעלה ופועלת גם עתה גם בימי חולשתה ואי בריאותה, ה' יאריך ימיה ושנותיה.

שרשרת ארוכה שזורה ועבותה מצדקה וחסד, מפעולות כבירות, רבות וחשובות תלויות על צוארה וזו עדיתה וצפירתה, צפירת הפארה ל“בית יעקב” בירושלם.

מאז באה ירושלימה התמסרה למעשה הצדקה והחסד בעבודת רחמנית בחריצות ידים בתמימות, בנחת, בענוה.

היא היא מראשי המיסדות חברת “עזר יולדות” בירושלם, מראשי הגבאיות והמנהלות.

שנים רבות היתה גבאית בחברת “קפת חולים” ו“בית מלאכה” של הסתדרות נשים למזרחי.

בהכנסת כלה להשיא יתומים ויתומות, בלחם עניים – לבתי אבות עניים, לדלים, גלמודים, עוברים ושבים.

בכל עתות בצרה היתה סלאווע רייכמאן על רום פסגת העבודה הרחמנית. בשנות ראינו רעה ב“שנות המלחמה” שנות התלאות והמצוקות הרבות והאיומות, עבדה בכל כחה ולמעלה מכחה לרחם להציל ולהושיע, בהנהלת בתי התבשיל לעניים מח' העזרה, ובכל אותן הפעולות הרחמניות באותם הימים הנוראים. סלאווע רייכמאן הרגישה תמיד בצערה של ירושלם ויושביה, בעלת נפש עדינה היא, יקרת רוח ונדיבת לב, כל קשי יום, כל נקשה ורעב לשכנה של סלאווע רייכמאן ידרוש, ובטוב לבבה משתתפת היא בצערם בפעולה מעשית כיד עסקנותה ורחמנותה.

לבד מה שהיא “אשת חבר” עוד היא בת־גדולים, טובים וישרים וירושת אבות לה במעשיה הטובים מאביה ה“קדוש” חסיד ואיש אמונים רב הצדקות הר“ר שמעון גניעסין ז”ל מסמארגאן.

סלאווע רייכמן.png

העשל סאמילסקי

הרכינו ראשכם לפני הזקנה העסקנית הזאת, הבו גדל לפעולותיה צדקותיה ונדבותיה, מיוחדה היא במינה בעסקנותה הצנועית והרחמנית, אם ליתומים עזר לחולים גלמודים, לכלות עניות, למשפחות מדוכאות, כפה פורשת לכל אובד ונקשה. כל מה שהיא מקבלת מבני משפחתה, מקרוביה ומכיריה מחלקת היא בין כל אלה וכמו אלה בסתר בכבוד.

אם אתם רואים אשה זקנה באה לבתי החולים עם מלתחה בידה, עוברת ממחלקה למחלקה, ממטה למטה, בפנים מאירים בדרישת שלום וברכת “רפואה שלמה” ומחלקת מיני־מתיקה להחולים ובצאתם גם שקלים. אם אתם רואים אשה זקנה נושאת תחת מעטפתה סחורה, חמר לבגדים בעד כלות עניות, יתומות, טלתים בעד חתנים־עניים, וידעתם כי זו היא העסקנית, הרחמנית, הנדבנית העשל סאמילסקי ת'.

~~~~~~~~~~

יוכבד שפרה ווישנאצקי נ"ע

בת הרב ר' יוסף רבלין ז"ל

נפטרה כ“ז טבת תרע”ה

בעצם ימי עבודתה, במבחר שנותיה ופעולותיה עזבה את עולם החיים. עם פטירתה אבדה ירושלם בת ציון מצוינת במדותיה, ברגשותיה ופעולותיה הרחמניות.

עסקנית היתה על שדי הרחמנות. השכילה אל הדלים והאביונים, ביחוד אלה אשר בשת פנים כסתן לבקש עזרה, דאגה למשפחות עניות, אלמנות ויתומים, כלות עניות ויתומות וכו' למצוא להם עזרתם בסתר, בכבוד.

מחוננת היתה בכשרונות נעלים ובמדות תרומיות, ידעה תנ"כ ולמודי קדש ותשאף לגדל את בניה על ברכי התורה והיראה, הדת והדעת, שיהיו בנים נאמנים לה' לעמו ולארצו.

בשעה שבנו “שכונת אחוה” היתה השמחה במעונה. ובידעה מה שאמרו חז"ל כי הנשים חייבות בכל המצות עשה שבתורה שאין הזמן גרמא וחייבות בתפלה ולשמוע קריאת התורה בשבת ועל כן יש להן עזָרה מיוחדה “עזרת נשים” בכל בית כנסת. היתה היא, יוכבד שפרה, המשתדלת בזה, אספה כסף בירושלם יפו ופתח תקוה, ועל ידה והשתדלותה קמה העזרה באותה השכונה.

~~~~~~~~~~

שרה פרֶס

בדירתה בשכונת אחוה בירושלם יושבת אחת משירי נשי החיל של הדור הקודם היא ידועה בנדיבות לבה ובמעשיה הטובים לא רק בסביבה הקרובה לה כי אם שמעה יגיע עד לפנות הנדחות שבירושלם העתיקה. בכל יום ויום יבאו אליה עניים צנועים ואביונים הסובלים רעב ומחסור ולכלם תמציא עזרה וסעד אם במעט או בהרבה. פעמים בשנה, לפני חג הפסח ולפני חג הסכות, תסובב בעיר בכדי לאסוף סכומים הגונים ולחלקם בין משפחות ידועות, שמחסורן אינו ידוע לכל, ונשים רחמניות, אשר לב רגָש להן לעניים ולמדוכאים, תבחרנה בה כשליחת מצוה ותמסרנה לידה את נדבותיהן הקצובות מדי חדש בחדשו. וכי תשמעו את שמה של אשת־חיל זו וידעתם, כי קשור הנהו לתולדות הישוב הישן של ירושלם.

שרה פרס עלתה לירושלם עם הוריה לפני ששים ושמנה שנים מעיר ויליז שברוסיה, והיא בת שבע עשרה שנה. אביה ר' יעקב הכהן מויליז היה מחסידי חב"ד וממקורבי הצדיק רבי מנחם מנדל מליובביץ. הוא נתן לבתו היחידה חנוך טוב ולמד אותה תורה עם דרך ארץ. בעלותם אל הארץ השיא ר' יעקב את בתו לר' חיים פרס, ששמו נתפרסם אחר כך בין לוחמי מלחמת ההשכלה בירושלם1

שרה פרס לא שבעה נחת בימי נעוריה. תנאי החיים היו אז קשים מאד בירושלם, הפרנסה היתה בצמצום, והאשה הצעירה אשת חיל היתה היא משכה בעול כלכלת הבית ונתנסתה בצער גדול בנים. היא ילדה בנים, גדלה אותם, ישבה על ערש דוים וקברה אותם. היא עשתה לילות לימים להביא טרף לביתה מעבודת המחט והמסרגה, וביום למדה את בנות ישראל קרוא וכתוב.

סיר משה מונטיפיורי, אשר שקד כל ימיו על האמצעים להרמת מצבם השפל של יושבי ירושלם, ראה בלמוד שפת המדינה לדור הצעיר גורם רדיקלי להטבת מצבם הכלכלי והחברתי. בעלותו בשנת תרכ"ח בפעם הששית לירושלם נסה להשפיע על מנהלי החנוך בזמן ההוא להנהיג בבתי האולפנא את למוד השפה הערבית.

הרב הגאון ר' משה נחמיה מחאסלאביץ, ראש ישיבת עץ חיים ומנהל התלמוד תורה הסכים להצעתו וכבר הוזמן למורה ר' יוסף בלאנק, שהיה מתוגמן אצל הממשלה וידע את השפה הערבית על בוריה. מונטיפיורי הזמין אליו גם את שתי המורות הידועות אז בעיר את שרה פרס ואת רחל ראשה ורבלונסקי, שבאו לבקר אותו יחד עם תלמידותיהן. לשרה פרס היו אז 35 תלמידות מלבד נשים צעירות מבנות הקנאים שהיו באות אל ביתה ללמוד את חכמת הכתיבה ושמן הנמנע היה לפרסם את שמותיהן, ר' משה מונטיפיורי קבל את המורות בסבר פנים יפות הושיב אותן על ידו, שוחח אתן בחבה וקבל גם את הסכמתן ללמד בביתן את תלמידותיהן את השפה הערבית שעה אחת ביום, אולם הצעתו היפה והמעשית של מונטיפיורי לא יצאה אל הפועל מצד הקנאים כידוע.

הרעיון היפה נתבטל אפוא כי עדיין לא זרחה שמשה של ירושלם, מונטיפיורי הקדיש את האמצעים, שהיו ברשותו למטרה הנזכרת, למוסדות החנוך שהסכימו מלכתחלה להצעתו, הוא הלל גם את שתי המורות על פעולתן החנוכית, עודד את רוחן והקציב להן קצבה שנתית, בכדי שתוכלנה להדריך גם את בנות העניים וללמדן קרוא וכתוב עברית.

אחת מלמידותיה הראשונות.

~~~~~~~~~~

אלישבע שרה חיה בערגמן

אשתו של הרב ר' אליעזר ברגמן ז"ל

עסקנית צבורית בתקופה הראשונה ידעה כתב ולשון מלומדת וחכמה. מהיומן שלה אנו רואים עסקניותה לטובת הישוב בקדש, בתעודות של כולל הו"ד, בראשית המאה הנוכחית, אנו רואים גם “חתימתה” בין החותמים הראשונים.

~~~~~~~~~~

דינה סולימיאק

מיסדת חברת “בית יעקב”.

כמו בעלה ה' אברהם סולימיאק חבר פעיל בחברת “בני ישראל” כן גם היא דאגה לבנות ישראל הילדות העניות ה“שיות הנדחות”. ובפעולותיה הנמרצות הראתה לדעת כי "בנות ציון היקרות גם הן חשות ומרגישות בכבוד עמנו, ולא יאמר עוד: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר.

ותדאג יחד עם חברותיה ובראשן הגברת שרה תג’יר' מקום מפלט להמסכנות האלו לטפול לחנוך ומלאכת יד. ותיסד בשנת תרנ"ח חברת “בית יעקב” למטרה הנשגבה הזאת.

~~~~~~~~~~

בנות ציון היקרות מפז

פרידה רבינוביץ

חושבני, שכבר הגיעה השעה לתת בטוי לדמותן הרוחנית של העסקניות הצבוריות בארצנו העוסקות באמונה ובמסירות, מתוך אידיאל נשגב ונעלה, להקל במדת־מה את סבל האנושיות הדוויה. אחת מאלה המסורות בכל לבה ונפשה לקדושת המטרה הזאת היא הגברת פרידה רבינוביץ. מרת רבינוביץ נולדה בעיר סויבלק (רוסיה) לפני 46 שנים בהיותה בת 11 באה לארץ יחד עם הוריה והתישבו בפתח תקוה (אחיה יחזקאל רובינזון עדיין תושב בה עד כיום), אביה המנוח ר' דוד רובינזון היה ידוע ליהודי כשר וירא שמים שעסק כל ימיו בתורה. מטבעו היה נדבן גדול וביתו היה פתוח לרוחה לכל איש בעל נפש מרה וקשי יום. והרבה הקדיש מזמנו לטובת העניים והנדכאים ועל כן ראה בבתו זאת נחת ועונג יותר מיתר ילדיו, והיתה לו ספוק־נפש בזה שהתמסרה כלה לטובת הכלל, ב 16 השנית האחרונה גרה מרת רבינוביץ בתל אביב וזה 15 שנה שהיא אחת מן הפעילות ביותר במוסד החשוב “עזרת נשים המאוחדות” ביפו ות“א. שכמעט כל פעולותיו רואות אור הודות להאשה המסורה, בת ישראל הכשרה והצנועה, מרת פרידה רבינוביץ, שאינה חושכת כל עמל ממנה, לעבוד את עבודת הקדש לטובת כל האומללים והנדכאים מבלי הבדל עדה. מבקר עד ערב ויותר משתים־עשרה שעה במעת לעת היא עסוקה וטרודה בתפקידה החביב כל כך אליה, כשבאים ומודיעים לפרידה רבינוביץ ע”ד מקרה אסון בשכונות היותר רחוקות, היא מכחתת את רגליה לשם, להמציא עזר וסעד. כותב הטורים האלה, לוה לא פעם אותה בדרכה במקרים כאלה. בבקר בבקר כאשר ברחובות תל אביב עוד שורר שקט ומנוחה, כבר מסתובבים אומללים סביב ביתה ומחכים לגואלתם שתעור משנתה, כדאי וראוי, שיצוינו פעם הדברים האלה, ישנם עסקנים האוהבים להרבות בדברים במקום המעשים ולהסתפק באנחות ובשות בלבד, אולם לא כן הג' רבינוביץ העומדת בחזית הראשית של העבודה האנושית ל“עזרת נשים”, כאם רחמניה היא מקשיבה לכל מיני צרות ופגשים [כנראה צ“ל: פגעים – הערת פרויקט בן־יהודה], ובחדרי לבבה האנושי מתעוררת ההרגשה העדינה על זה, ובמקום דבורים היא עושה, פועלת – ומעשיה ופעולותיה הלא ישמשו מופת, הודות להג' פרידה רבינוביץ יכול היה החתום־מטה להגיש עזרה מידית להרבה משפחות ממשכונות הנדחות, ספרדיות ואשכנזיות וכו', במקרים יוצאים מהכלל שלא סבלו כל דחוי. מלבד עבודתה ב”עזרת נשים" היא משתתפת באופן פעיל ברב מוסדות החסד והצדקה בעיר. והנה חברה בועדת הצדקה שע"י ועד הקהלה העברית, ועדת היתומים, מטבח־עם, עזר יולדות וכו' וכו'.

פרידה רבינוביץ.png

אי אפשר לתאר את מסירותה בזמן האחרון לחולי־רוח מבין שדרות העניים. לולא היא מי יודע מה היה בגורלם, בימים ובלילות היא מכתת רגליה ומאספת כספים כדי להעבירם לבית־חולי־הרוח וחשוכי־מרפא בירושלים, וכך כבר ידוע בעיר, שבכל מקרה אסון יש לפנות להג' פרידה רבינוביץ והיא באהבתה הכבירה מטפלת בכל ביד אמונה. הרבה יתומים סודרו עפ"י השפעתה הגדולה בבתי אמידים, ואלה שהם מחוסרי ילדים, באיזה ספוק נפש היא מדברת על כל אותם היתומים שהכניסה בבתי־היתומים בירושלים והודות לה נהיו לאנשים, המוצאים כעת את לחמם בכבוד.

חשובות היו פעולותיה על שדה החסד בדמשק, כשג’מל פשה גרש לשם הרבה יהודים מירושלים, פתח־תקוה ותל־אביב בחור [כנראה צ“ל: בתור – הערת פרויקט בן־יהודה] אסירים פוליטיים. יחד עם הרב אליאך המציאה מזון לכל האומללים האלה שהיו צפויים לגווע ברעב ובענויים קשים. עפ”י יזמתה סודר מטבח ויום יום היתה בעצמה מחלקת להם מנות של תה, חלב, מרק וגם דאגה להם בבגדים. העסקנים הגברים היו יראים לגשת אל האסירים ובאופן כזה נפל התפקיד הקשה על שכמה ולא ניתעה אחור משנאתו הכבושה של צורר היהודים ג’מל פשה האכזר. מי שלא ראה את שמחת האסירים בבאה אליהם אינו יודע מה זה בכלל יחס של אהבה וחבה אנושית. הרבה בכו מרוב רגש, מאחורי שכבות–הברזל שהיו צפופים כתרנגולים ממש. ובשבת ההיסטורית, היום השחור והאיום, כשהרחיקו הרבה מהאסירים גם מדמשק והתאניה במחנה היהודים גברה, חללה הג' רבינוביץ את השבת מפני פקוח נפשות וחלקה לאסירים כסף וכל הצרכים הכי חיוניים לדרך הקשה ואמנם, הרבה מאלה מדרכי־נדודיהם מתוך ענויים אכזריים ומקום קבורתם לא ידוע עד היום. יחד עם זה הנה הג' רבינוביץ גם אשת־חיל, לבעלה המנוח צבי רבינוביץ שהיה חולה בימיו האחרונים, היתה מסורה עד מאד, בתלאות לא אנוש העבירה אותו מדמשק לחיפה כשהוא כבר היה מסוכן. ועדי ראיה יודעים לספר על מסירות זאת דברים אופיניים המוכיחים על לבה העדין ונשמתה האצילה. היא היתה הולכת לפניו, ומסירה מהדרך כל אבן קטּנה, לבל תגרום יסורים לבעלה שעיקר מחלתו היה ברגליו. שעה שלימה היתה הולכת מחוץ לעיר מדי יום ביומו להשיג לֶבֶן לבעלה החולה, שההליכה היחידית בדרך היתה אז בחזקת סכנה. "עשיתי כל מה שהיה בגדר יכלתי לעשות בכדי להציל את בעלי, אולם המות גבר על כל התאמצותי… כך הוא גורל החיים, וצר אז לראות את הצער הנסוך על פניה.

אשרי העם שבנות ציון יקרות כאלו לו, שאינן יודעות מנוחה ביום ובלילה ועובדות בכל רמ"ח אבריהן לטובת אחינו ואחיותינו הכואבים, שגורלם המר להם והיא באור־נשמתה ובחסדי לבה הזך לטוהר, מתאמצת להקיל עליהם במדת־מה את סבלם. תהא ברוכה לעד מאת אלקי ציון וירושלם ותנוב בשיבה ותוסיף לעבוד את עבודתה הקדושה.

יעקב רמון

~~~~~~~~~~

יוסל פרידמן

בת ר' ישראל שווארץ, אלמנת הרב ר' חיים צבי הכהן ז"ל.

בהאשה החרוצה והחשובה הזאת נתקימו התהלות והתשבחות שאמר שלמה בפ' “אשת חיל”. בה קננו מדות טובות ונעלות. וכל יודעיה ומכיריה נותנים כבוד למעשיה ופעולותיה.

חרוצה היא, תופרת. עוד בחיי בעלה היקר הרב ר' צבי הכהן פרידמן ז"ל, מלומדי ישיבת עץ חיים, שהקדיש כל ימיו לתורה ולתעודה, היתה תופרת חרוצה, ותחנכה גם את בנות־ציון במלאכה זו, ביתה היתה בית חרשת לתפירה, לרקמה, ולכל מלאכת־יד, דברים שבקדושה היתה תופרת תמיד חנם. וגם הרבה בגדים חנם, ולפעמים גם החמר חנם, בעד משפחות וכלות עניות ויתומות.

שעות רבות היתה עוזבת את ביתה ואת עבודתה על יד התופרות, התחמקה ויצאה לבקר חולים גלמודים, לדאג להם בטפול וכלכלה, סמים ורפואות, יולדות־עניות, יתומים ויתומות, אורחים משוללי אש"ל, משפחות עדינות הסובלות רעב חשאי, ואת עבודתה ואבדתה היומית היתה ממלאה בלילה, יושבת כפופה על יד המכונה, על שלחן התפירה ועובדת עד הבקר.

בניה היקרים, שני צנתרא דרהבא, השתלמו בלמודים ומדעים וממלאים תפקידים חשובים איש איש במקומו: רבי ישראל רפאל פרידמן חזן, שו“ב מוהל ומסדר קדושין בפילידלפיא, ורבי משה נח פרידמן במשרה זו בטיטיסוויל. ואחרי פטירת בעלה הנז' בצאתו לחו”ל בשליחות מצוה ונפטר בעיר קינגה, התמסרה להעסקנות הרחמנות בכל רגשי לבה ונפשה. יומם לא נחה, לילה לא שקטה בעבודתה הרחמנות בצניעות וחריצות גם יחד.

חבֵרה־מנדבת היא בכל המוסדות והמפעלים הצבורים בירושלם.

~~~~~~~~~~

אלטע לדרברג – שׁיינה פרילמן.

נשים דעתן כלות.

שתי הנשים החשובות האלו עסקניות הן, נדבניות הן, אשה אשה בחוג שלה. ובמצוה זו, מצות “הכנסת כלה” הולכות הן שלובי זרוע יחד. ותיסדנה חברה מיוחדה, חברת נשים בירושלם, שכל חבֵרה משלמת את “עולת החדש” שילינג אחד לקפת חברת הכנסת כלה הכללית. מלה זו אומרת לכל העדות השונות כלה כלה כמו שהיא. מבלי הבדל עדה: אשכנזית, ספרדית, תימנית, חלבית, פרסית, קורדית, בוכרית. אם רק עניה היא, יתומה, גלמודה והגיע פרקה להנשא, אז כבר דואגין הגבאיות בשבילה בתמיכה המיוחדה לה.

~~~~~~~~~~

מלכה רייכינטאלער.png

מלכה רבקה רייכינטאלער

נפטרה כ“ג ניסן תרפ”ז

מבית הורים ישרים, צדיקים וחסידים. היא היתה בתו של הר“ר יצחק אייזינשטאד ז”ל “הגבאי של הרבי מגור” ואשת ה“בעל צדקה וחסד” ר' גדליה רייכינטאלער ז"ל.

עוד בהיותם יושבים ב“רמלה” מלפני שלשים ושמנה שנים, כבר היה ביתם בית אש"ל חנם, לכל עני ודל, לכל קשי יום, לכל עובר אורח.

וכמו ר' גדליה, הטוב והמטיב, בעל הצדקה והחסד, כן גם היא, מלכה רבקה, היתה מחוננת בלב טוב ועיניה טובה באורחים, בעניים ודלים, אין לשער ואין לתאר צדקת פזרונה ופעולותיה הנשגבות לגבי משפחות עניות. כל עצביה כל רגשותיה וכל מעשיה היו רק להשביע נפש רעבה. ביחוד הצטּיינה בפעולותיה הרחמניות המצוינות בשנות המלחמה.

עוד מיום ראשון בשבוע כבר החלה מלכּה רבקה ע"ה להכין הארוחות, המנות ליום השבת. לכל אלה שהיו אוכלים בביתה ולאלה שהיו מקבלים התבשילין בביתם. אין הפה יכול לספר ואין העט תוכל לתאר הצדקות, החסדים, הפעולות הטובות של בית רייכינטאלער בירושלם בכלל, ביחוד “ימי השבתות בבית רייכינטאלער” שלחנות ארוכים וערוכים מלאים כל טוב, ותמיד נתוספו ספסלים.


בספ"י היתה מגשת האכל, הארוחות, המנות להחצונים והפנימים, וכן תמיכותיה, נדבותיה ומתנותיה החשאית למשפחות עניות צנועות.

בית רייכינטאלער נשאר לברכה בארץ.

~~~~~~~~~~

רחמה פודהורצר ז"ל.

בין הנשים הצדקניות, נשי החיל, העסקניות הצבוריות, שצפת יכולה להביט עליהן בגאון, תופסת מקום בראש וראשונה המנוחה רחמה פודהורצר ז"ל, או כמו שקראו לה לצפת רחמה ר' רפאל’ס.

המנוחה היתה בתו הבכירה של הגאון הצדיק רבי רפאל זילבערמן זצ“ל האבד”ק דעיר הקדש צפת, ואשתו של הרב ה“ר אלעזר יעקב פודהורצר ז”ל, והיתה מפורסמת בצדקתה ובפעולותיה הנשגבות.

כל ימי חייה היו שלשלת ארוכה היו שלשלת ארוכה של פעילות ומעשים. לא ברעש, ולא בסערה, כי אם בהצנע לכת, היתה משתתפת בכל דבר שבצדקה והיא בעצמה היתה רבת הפעלים. היא היתה אם רחמניה לעניי צפת, וגם לאורחים העניים שהיו מזדמנים לצפת. כל קשי יום כל נדכא וכושל היה פונה לעזרתה, והיא היתה מושיטה להם את עזרתה ביד רחבה.

במשך כמה שנים היתה מחלקת, מכספה היא, לחם וחלות לשבת בשביל מספר גדול של עניים צנועים וגם בימי המלחמה הכי קשים היתה מתאמצת להושיט את עזרתה לעניי צפת האומללים.

היא לא הלכה בגדולות, בפשטות ובענות חן היו הליכותיה בחיים, הקריבה את חייה על מזבח הצדקה והחסד.

כר נרחב לעבודתה, עבודת הצדקה, היו ימי חגיגת ל"ג בעומר, היא דאגה למאות האורחים העניים שבאו לצפת להמציא להם אוכל ומזון בצפת ומירון.

אלה הם רק קוים כלליים של הצדקנית הזאת, ובשביל לתנות את כל צדקותיה דרוש להקדיש חוברת מיוחדה.

בימי החושך, בימי המלחמה הכי קשים בשנת תרע“ח, חלתה הצדקנית הזאת במחלת הטיפוס, וביום כ”ז סיון השיבה את נשמתה אל על.

קהל גדול מאד בא לחלק לה את כבודה האחרון, ויגדל המספד בעיר וספדנים הספידוה ויקוננו על מותה בדמי ימיה. כי רק בת חמשים ושמונה היתה במותה. תנצב"ה.

~~~~~~~~~~

המנוחה הנ"ז השאירה אחריה שלשה בנים ובת:

א) ה"ר יחיאל פודהורצר, סוחר נכבד בצפת.

ב) הרב משה פודהורצר, מנהל ישיבת בר יוחאי ומושב זקנים במירון, ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה.

ג) ה"ר אלטר פורהורצר, כעת בנויארק, מהעסקנים הכי פעילים, – לטובת המוסדות: בית היתומות ובית התבשיל של עזרת הגליל בצפת והכנסת אורחים בחיפה.

~~~~~~~~~~

חייה רויזה סאלאווייציג נ"ע

נפטרה ביום ט' סיון תרפ"ו

באה שמשה בעוד יומם, ועל מותה יבכיון לא רק משפחתה, כי גם כל מכיריה ויודעי שמה ירדו עליה בבכי, היא היתה סמל בת־ישראל סבא, בת־ציון המצוינת במדות נעלות, וגולת הכותרת: “רחמנות” הנובעת מעמק הלב הבאה לידי מעשה: להשכיל אל דל, להיטיב עם קשי־יום נקשה ורעב; לתמוך בידי משפחות־עניות, אלמנות ויתומים, לעזור לחולים, נדכאים, מחוסרי עבודה והכל בחשאי, בצנעה, בשקט, חותם תכנית של בת־ציון מדור הישן. –

כמו בבית אביה הרב ר' משה צבי לעווענזאהן ז“ל מהחובבים והבונים הראשונים “מאה־שערים פתח־תקוה”, כן גם בבית בעלה ה”ר זלמן הלוי סאלאוויציג הי"ו, אחד מעסקני הצבור, ראתה אך טוב וחסד. שני הבתים האלה היו תמיד מחסה עז ביום צרה, בעצה ותושיה גם יחד. ותהי חיה רוח החיה בכל מעשה הצדקה החשאית, כללית ופרטית.

כבת־חיל עמדה על יד אביה במעשיו החשאיים והצנועים, וכאשת־חיל היתה לבעלה שיחיה, השתדלן והמליץ בעד כל אותם האֻמללים שבאו לבקש עזר וישע. –

בעלת נפש עדינה היתה, נשמה טהורה ממקור הרחמנות, בה קוננה מדות טובות ונעלות, הצדקה והחסד. –


המורות הראשונות בירושלם.

השר מונטיפיורי קורא בשם המורות בירושלם ובראשן:


“רחל ראשע, פקידת ומורת של בית הספר של נערות”,

ואלה הדברים אשר דבר משה בספרו משה וירושלם:

ביום שלישי, ב' אב, (תרל"ה) באה האשה “רחל ראשע” פקידת ומורת של בית הספר של נערות, ובקשה רשות להציג לפני ששים מתלמידותיה, נערות מבנות ארבע עד בנות ארבע־עשר, ולנסות אותן בקריאה עברית, אשכנזית, פירוש התפילות והעתקת כתבי הקודש, ולראות מלאכתן, מעשי מחט, אשר הנערות הביאו עמהן להראות כשרונות מעשי ידן. עם האשה רחל ראשע הנ“ל הי”ו נלוה עמה עוד שתי נשים מורות ה' בילא יאנעא, וה' צביה מווארשא.

גם האשה שרה פרעסס פקידת של בית ספר אחר ג"כ מנערות, עם 25 נערות.

האשה פעסע עם 24 נערות. והאשה ריינע עם 18 נערות באו ג"כ והציגו תלמידותיהן לפני לנסות אותן, ולא פחות מן 122 נערות היו שם. כולן היו מלובשות במלבושים נקיים, ומראיהן היו טוב. ובקשתי מהן שיכנפו באגודות, עשר או חמש עשרה ביחד, זו אחר זו, כפי שיכיל מקום הבית, ואחר שעמדה אגודה אחת מן הצד, נכנסו בנות אגודה אחרת, ויכולתי לראות את כולן.

ספרים כתבי הקודש וסדרי תפלות עם העתקה אשכנזית עברית הניחו על השלחן, ובקשתי את המורות שיבררו איזה דברים ואיזה מהנערות אשר אבחר לנסות אותן, ובקשתי את הד"ר לעשות המבחן ולנסות אותן בלמודן, ושלשים וארבע נערות היו בהבית, הצעירה מהן היתה בת ארבע שנים והגדולה מהן היתה בת ארבע עשרה שנה.

הנסיון שהה הרבה שעות ונמצאו מושלמות בכל דבר על צד היותר טוב. ויחלקו להן מגדנות סביב, ולקחתי דברים עם איזה מהן, והתענגתי במענה פיהן, ובמנהגן בדרך ארץ, כנשים כבודות."

~~~~~~~~~~

דיליסיה קרויז נ"ע.

העסקנית הצדקת מרת דיליסיה אשת הרב ר' יוסף קראוז מזכיר כולל אונגריה בירושלם היתה בתו של הרה“ג רבי דוד בן שמעון המכונה צוף דב”ש, ראש רבני עדת המערבים. היא ירשה מאביה את כל מדותיו התרומיות ומעלותיו הטובות, ועוד בהיותה צעירה לימים למדה תורה וחכמה והיתה בקיאה בקיאות גדולה בש"ס ופוסקים והיתה תמיד מתוכחת עם באי בית־אביה בסוגיות גמרא ובפרושים רבים של פרשת השבוע.

כשנִשְׂאה לבעלה הרב ר' יוסף קראוז – התחילה גם היא, כאביה המנוח, להיות עסקנית צבורית ולתמוך בעניים ואביונים ובכל דל וקשי יום. עניי עדת המערבים בירושלם, בפרט, שעניותם ודלותם היו למשל בפי כל – ענינו אותה יותר מכל שאר העניים משום שראתה שאין לעניי המרוקנים עוזר ותומך מבלעדה. לתכלית זו יסדה בירושלם, חברה של נשים, בשם “עזרת נשים”, וכל אשה נדיבת־לב היתה מנדבת סכום חדשי ידוע; כל כסף התרומות הזה היה מתרכז בידי מרת דיליסיה ז“ל והיא היתה מחלקת אותו לעניי המערבים היותר נצרכים, ביחוד לאלה הגרים בבית הכולל הנקרא ת”ת של המערבים בעיר העתיקה, ולעניים המדולדלים היושבים תמיד בכניסת הכתל־המערבי שרובם חרשים עורים ופסחים ובעלי מומים.

חוץ מזה, היא היתה מחלקת בכל חג הסכות, בגדים חדשים לעניים וליתומים ולאלמנות, ובכל חג הפסח היתה מחלקת להם בשר ויין וגם סכום כסף להוצאות החג.

הודות להשפעתה הגדולה בין המשפחות הגדולות והעשירות שבירושלם אשכנזים, ספרדים, מערבים וכו' שהיו יודעים שכל פרוטה ופרוטה הנמסרת לידי מרת דוליסיה ז“ל – מוצאות לדברים שבצדקה ולתמכת עניים צנועים ואומללים – היו כלם נענים אליה ומעניקים לה מנדבת ידם, חוץ מזה, הודות להשפעת אחיה במצרים הרה”ג אהרן בן שמעון שהיה ראש רבני מצרים, והמנוח אחיה הצעיר הרב ר' מסעוד חי בן שמעון – והודות להשפעתה היא בעצמה שבקרה במצרים פעמים אחדות וספרה לעשירי היהודים על העני השורר בעיר הקדש – יכלה לאסוף גם שמה סכומים הגונים ולמנות גבאיות שהיו מאספות נדבות ושולחות אליה כפעם בפעם סכומים הגונים שבהם היתה עוזרת לכל האמללים שפנו לעזרתה.

חברת “עזרת נשים” מיסודה של מרת דוליסיה קראוז, המשיכה את פעולותיה הטובות עד מות מיסדתה לפני שנים אחדות, ומכיון שלא היה מי שימשיך את הפעולות הללו, בטלה החברה והעניים והאביונים שהיו נהנים מחסדיה מרגישים היטב את חסרונה.

כל זה נודע לי מאת החכם – הסופר מר א. אלמאליח נ"י.

~~~~~~~~~~

מרגלית מיוחס

עסקנית צבורית ממדרגה ראשונה!

מחוננת בכשרונות נעלים בשכל, בבינה־ישרה ובהרגשה־עדינה, כראויה ל“בת תלמיד חכם”, בתו של הרב החכם הגדול רבי יחיאל מיכל פינס ז“ל. ואשת חבר: המורה, הסופר והעסקן־הצבורי מר יוסף בר”ן מיוחס הי"ו.

“מדת החסד והרחמים” המציינות את האשה ה“עבריה” נובעת ממקור לבה, לב־רחמן.

בתור אשת־חיל עוזרת היא לבעלה בכל עבודותיו הצבוריות והלאומיות. ובתור בת־חיל עזרה לאמה המנוחה, הגברת חיה ציפא פינס בפעולותיה הכבירות והנשגבות על שדי הרחמנות, ותהי גם היא “אם רחמניה ואחות נדיבה”.

הרבה כחות חומרים ורוחניים השקיעה בחברת “עזרת נשים” וביחוד ביסוד ובהנהלת “בית החולים לחולי הרוח ולחשוכי המרפא”. הודות לכשרונותיה הנעלים עלתה בידה לפעול פעולות חשובות על שדי הרחמים והחמלה, במרצה הגדול ובפעולותיה הנשגבות יחד עם אחותה וחברותיה, הגיע המוסד הכביר הזה לרום פסגת מעמדו ותפקידו.

וכמו כן בבית הספר החשוב “בית מלאכה לבנות ישראל בירושלם”, שבראשו עומדת הגברת הזאת, מרגלית מיוחס, ילידת ציון וירושלם.

~~~~~~~~~~

בנות ציון היקרות, האחיות מבית גראייבסקי:

  1. דבורה מרים הירשברג נפטרה יא טבת תרנ"ו

  2. רייזל טיקטין ג כסלו תרע"ח

נולדנה בירושלם, בחצר הכולל, להורים טובים וישרים הר"ר צבי ואשתו חיה רחל גראייבסקי, הנזכרת למעלה. וכעץ כן פריו: שגבו מעלות רוחן ומדות נפשן העדינות; הצטיינו בחכמתן, בצדקתן וברחמנותן, יתומים וקשי־יום מצאו בכל אחת מהן אם רחמניה ואחות נדיבה שתיהן היו “סמל אהבת האדם, החמלה והצדקה” כל ימי חייהן היו שלשלת של צדקה וגמילות חסדים. לצערנו לא היתה השלשלת ארוכה, נקטפו בלא עתן, באה שמשן בעוד יומן, מתו במבחר שנותיהן, חשוכות בנים, במותן – אבדה ירושלם שתי פנינות יקרות.

~~~~~~~~~~

רינא ראטה

אשת הרה“ח ר' שלמה ראטה נ”י

ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע.

זו היא האמרה שלה לפעולה ולמעשה.

הצדקה והחסד מחזרת על אכסניה שלה.

ורינא ראטה קבלה ירושת־אבות זו במלא חפנים.

בתור נכדת של הרבנים הגאונים, בעלי התורה העבודה וגמ“ח: רבי זאב זצ”ל אבד“ק רייצהרד, ורבי צבי מליסקא זצ”ל שהיה מקדושי עליון בצפת בתקופה הראשונה, ושם מנוחתו כבוד, אחזה מעשה אבותיה במדת הצדקה והחסד, הרחמים והחמלה: לחונן דלים, להשביע רעבים להרנין לב נדכאים, להשיא יתומים ויתומות, לתמוך משפחות עניות אלמנות ויתומים וזקני ת"ח גלמודים, והכל בהצנע בכבוד, כחותם תכנית של הדור הישן, בלי צלצולים ופעמונים.

נולדה בירושלם. זה יותר מארבעים שנה שרינא ראטה עובדת על שדי הרחמנות בהתמסרות, במסירת נפש. ביתה, בית ר' שלמה ראטה, הוא תמיד כלבא־שבוע “נכנסים רעבים ויוצאים שבעים”. קבועים ובלתי קבועים תושבים ומהגרים, עוברים ושבים ידעו תמיד, ויודעים גם עתה, את רינא ותבשיליה רינא וארוחותיה, רינא ומנותיה, מנה אחת אפים. –

רינא ראטה היא ה“דודה” של הרבה בתי אבות בירושלם, יותר מארבעים זוגות יתומים ויתומות השיאה, שכבר ישנם להם נכדים המכירים ומוקירים אותה ואת רחמנותה.

לרינא אין ילדים, ומאז מת עליה בנה הראשון והאחרון, בן שלש שנים, התמסרה עם בעלה העדין למעשה הצדקה והחסד ויהי ביתם לבית הכנסת אורחים, זקני תלמידי חכמים, יתומים, שמצאו תמיד מרגוע, מנוחה, מזון מחיה וכלכלה. ביחוד בימי השבתות ויו"ט, בבשר ודגים וכל מטעמים, וגם ספוק רוחני: בית המדרש לתורה ולתפלה שיר ורננה לה'.

בשנת תרס"ו נתרבו כל כך הדרישות ויחד עמהן ההוצאות המרובות עד שהיו מוכרחים לדרוש תמיכה חיצונית, ויהי בית התבשיל “מספיקי שבת” לאחד המפעלים הרחמנים בירושלם.

לפני כשש עשרה שנה כשבאו ירושלימה מר שטרויס ואשתו בלוית ד"ר מאגנוס התענינו במפעל הרחמני הזה והשתתפו בו בממונם, ויגדלוהו וינשאוהו עד כי היו ימים של 1200 מנות בכל יום, ומהם שלש מאות אנשים קבועים שהיו סמוכים על שלחנו תמיד ומדי שבת בשבתו במאכלי בשר ודגים וכל מטעמים, זה היה בזמן היותר עגום, היותר מדוכא בתוך תוך של שנות המלחמה.

רינא עבדה בכל כחה ולמעלה מכחה במרץ בעזמה, בעצמה ערכה הכל ובעצמה חלקה המנות בעין יפה עד כי לפעמים נפלה בהתעלפות מרוב עבודה. ואך רק שמעה כי אנשים, נשים וילדים כבר מחכים, התעוררה, התעודדה לעבודתה. תמיכתו של שטרויס נמשכה עד תרע"ט, עברה בידי אחרים ובית התבשיל “מספיקי שבת” נשאר כמו שהיה.

רינא חששה על קיומו, ותסע לאמריקה לעורר אחינו ואחיותינו למפעל הזה, התעכבה שמה שנתים וחצי. שבה לעבודתה, והרי היא מתאבקת עם כל המצוקות הנוראות להמשיך עבודתה כבראשונה.


גוטא קלארא רוהלד נ"ע

בתו של הרב ר' “נטע הגדול” בן הגאון המקובל ר' מנחם מנדל פרוש זצ"ל המיסד הישוב האשכנזי בירושלם.

אשתו של ראש השובי“ם וראשון לעדת האשכנזים הרב ר' נפתלי יצחק הלוי ז”ל שנצל בדרך נס מהרעש הגדול בצפת תקצ"ז, עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ט'.

נפטרה ג' שבט תרע"ו

אשה גדולה מהתקופה הראשונה.

בעלת נפש עדינה, מבנות ציון המצוינות במדת הטוב והחסד, הרחמים והחמלה לכל עני וקשי יום, לגר ליתום ולאלמנה והכל בהצנע ובכבוד.

ביתה, בית ר' נפתלי שו"ב, היה מפורסם לבית צדקה וחסד. ויתומים עזובים באין אב ואם, באין קרוב וגואל נתגדלו ונתחנכו בו.

גוטא קלארא היתה להם אֵם רחמניה.

~~~~~~~~~~

רבקה ראטהבערג ב"ר צבי

עסקנית ונדבנית ממדרגה ראשונה.

כל איש מצוק ואובד, קשי־יום ומחוסר עבודה; זקנים גלמודים תשושי כח, אלמנות, יתומים, חולים, יולדות־עניות, חלוצים רצוצים עוברים ושבים כולם מוצאים בה “אם רחמניה ואחות נדיבה”.

בכל מפעל טוב כללי ופרטי משתתפת היא בנדבותיה, בפעולותיה וברגשותיה העדינים. חבֵרה פעילה בכל מוסדות התורה והעבודה, הצדקה והחסד. יד ושם לה בחומת ציון וירושלם!

ביחוד הצטיינה בתרומותיה ונדבותיה הקבועות והקימות, “כניניה” – בנין עדי עד: בבתי תלמוד תורה וישיבת עץ חיים הכללית; בבית החולים הצבורי בקור חולים הוספיטל, בשכונת כנסת ישראל; בית יתומים דיסקין; בית יתומות וויינגרטן, ישיבת בר יוחאי ומושב זקנים במירון וכו'.

הרבנית אסתר פאדרו והג' שמחה בכר יוסף

החברות הפעילות בחברת “המרפא” חברת לעזרת חולים בירושלם.

לבן הרך והעדין של הנשים המלא רגשי רחמנות והשתתפות בצער זולתן הביאו את הנשים הנ“ל לקחת חלק פעיל ביסוד חברת “המרפא” אשר מטרותיו הנעלות ידועות להקהל. הגברות הנכבדות הנ”ל לא חשכו עמל מהן ותלכנה מבית אל בית בכדי להגדיל את מספר החברות בחברת “המרפא” בין נשי עדות המזרח. השתדלותן עשתה פרי וחמש מאות חברות – משפחות – נספחו אל החברה לעזר לה להגשמת פעולותיה. עד היום הגברות הנ"ל מתמידות לסדר כל נשי עדות המזרח לגוש מיוחד אשר יעבד יחד עם הועד הפועל של חברת “המרפא” להגדלת החברה ולהפרחתה. כי מי כנשים מסגלות להושיט עזרה לחולה בביתו המתהפך על ערש דוי, ומי כמוהן תוכלנה לדאג לו ולנחמו.

חברת “המרפא” היא היחידה הדואגת לכמה וכמה חולים עניים מעדות המזרח הנמקים בחלים וענים השוכבים בביתם, ומי יודע מה היה קרה להם לולא העזרה המהירה הנתנת להם מצד חברת “המרפא” בשליחת רופא לבית החולה ונתינת רפואות וכלי שמוש הנצרכים לחולים בביתם ועוד ועוד.

חברי ועד הפועל אשר כולם אנשי לב ואנשי אמונה המתעסקים במצוה זו לשם שמים יש בדעתם ליסד “קרן קימת” שמפרותיו יהנו כל אלה הנצרכים ל“עזר חולים” בביתם ברופא ורפואות, כלכלה וכו'.

אנו מקוים שהנשים הצדקניות בכלל תעזרנה לחברות הפעילת הנ"ל לחזק את ידן בנתינת תמיכות הגונות, כי חוב קדוש ומוסרי הוא לכל אחד להשתתף בחברה זו בתור חבר ותומך.

לחברות הפעילות הנ"ל הננו אומרים: תחזקנה ידיכן, ברוכות אתן לה'. תרבנה כמותכן בישראל!

גדולי רבני ירושלם מעידים על טיבה של החברה הזאת. המאושרת מצד הממשלה.

~~~~~~~~~~

רבקה ב“ר צבי גאלדשׁטיין נ”ע.

א“ר משה הלוי גאלדשטיין נ”י.

נפטרה כ“ד אלול תרע”ה

בעלת צדקה היתה, מהוגנת בלב טוב, לב רחמני, הרגישה בצערם של עניים, דלים ואביונים, גולים, נודדים ומשפחות עניות לתמוך אותם בכל אפשרותה.

ביחוד הצטיינה במצות “הכנסת אורחים”. עוברים ושבים מצאו מנוח בביתה ביחוד בימי השבתות ויו"ט, כמוה כן בעלה מר מוריס גאלדשטיין שניהם הצטיינו במצוה זו, מצות הכנסת אורחים, מורשת אבות. –

אבינו “אברהם” ישב פתח האהל לראות אם יש עובר ושב והכניסם לביתו, הוריש את המדה הטובה הזאת לבניו עד היום הזה, ובה ישראל יתפאר מאז ומקדם.

חשוכת־בנים היתה, נפטרה במבחר שנותיה, לפני מותה צותה לחלק כל חפציה ליתומות וכלות עניות.

פעולותיה ומעשיה הטובים הם הם זכרונה, זכרון עדי עד.

חובבת־ציון היתה בכל רגשי נפשה, בחלותה בראשון לציון בקשה מבעלה להוליכה ירושלימה למות בה “ולהקבר באדמת הר הזיתים” ושם מנוחתה כבוד.

~~~~~~~~~~

חיה מרים וואנעווסקי

בת הר“ר דוד ז”ל, מנובודבור.

עסקנית – צנועית, רחמנית, בעלת נפש יקרה, רבת הפעלים ורבת הצדקה והחסד בהצנע ובכבוד. וזה מה שנודע לי מאת ידי“ן הרה”ג הרב ר' אריה לעווין הי“ו: לפני שבע עשרה שנה עלתה לאה”ק עם בעלה הר“ר משה יחזקאל וואנעווסקי ז”ל איש תם וישר ויר“א, יקר באדם, שהקדיש כל ימיו לתורה ועבודה, יושב בבית המדרש ולומד, והיא, חיה מרים תי', עסוקה כל היום במצות, בגמ”ח, משתדלת לטובת עניים מהוגנים, זקנים תשושי־כח אלמנות ויתומים, וכל פעולה, כל נתינה בסתר, בכבוד. בשנות המלחמה עבדה בכל כחה ולמעלה מכחה לטובת המשפחות המדוכאות. כאחות רחמניה על שדי־קטל כן עבדה היא על שדי־הרחמנות להציל, לרחם ולהושיע, בלי קולי־קולות ובלי פרסום מרובה. –

אחרי פטירת בעלה ז“ל התמסרה עוד יותר לעבודתה הרחמנית החשאית, לתמוך בידי אלה העניים־הצנועים המתאבקים עם המצוקה החשאית, להמציא להם תמיכה בביתם, מכל מה שהיא מקבלת מקרוביה ומכיריה בחו”ל אינה נהנית מזה כלום, והיא בעצמה מסתפקת במועט. כל הענג שלה, כל חיותה רק להשביע נפש רעבה, וזה נותן לה כח לעשות חיל. לפני חדשים אחדים חלתה ונפלה למשכב. ועוד יותר ממכאוביה דכאיבה אותה מציקתן של כל אותן המשפחות העניות שנשארו אז באין תומך וסועד. –

חשוכת־בנים היא, ומעשיה הטובים הם הם זכרונותיה.

* *

מענינת העובדה: כשהגיע זמנו של בעלה להסתלק מן העולם עמדו על יד מטתו תשעה אנשים והיה חסר להם “אחד למנין” ליציאת הנפש. ולא נמצא באותה שעה בכל הסביבה שום איש מי שהוא להשלים המנין. הצטערו ובכו, פתאם נשמע בחצר קול איש שואל: איפה גר ר' משה יחזקאל? תיכף הכניסוהו פנימה, זה היה ר' דוד רוטה נ“י. ובנוכחות ה”מנין" יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

הרב ר' אריה לעווין הי“ו, המתענין במקרים כאלה, שאל את ר' דוד רוטה נ”י מה הביא אותו פתאם לבית הזה בשעה כזו? והשיב לו לתומו: לפני שנים אחדות קנה מקום מנוחת־עולם על יד מקומו של ר' משה יחזקאל זה, ובכן בא פשוט לראות ולהכיר את ה“שכן שלו” עד יבא שלה, ושמח הוא שבא בעתו ובזמנו.


~~~~~~~~~~

איטה לאה גאלדברג.

פנינה־יקרה מבנות ציון המצוינות, סמל הטוב והחסד בירושלם! ובצדק נוכל לכנותה בשם: “אם רחמניה ואחות נדיבה”.

וירושת אבות לה בצדקה וחסד, במעלות ומדות תרומיות.

היא בתו של הרב הגאון הגדול מוה“ר גבריאל זאב מרגלית שליט”א, הרב הראשי לעדת ישראל בנויארק. ונכדתו של האיש הפלאי גאון התורה וגאון הצדקה והחסד, המפורסם בשמו ובמעשיו הטובים רבּי “נחום שמש” זצ"ל מהורדנא.

ומאז באה אל הקדש, מלפני כארבעים וארבע שנים, התמסרה אל מעשה הצדקה והחסד יחד עם בעלה העדין היקר, סמל הטוב והחסד, הר“ר טוביה גאלדברג ז”ל, (שגם הוא היה נכדו של אותו גאון, צדיק וחסיד רבי נחום שמש זצ"ל) ויהי “בית גאלדברג” בית תורה ויראה, ובית צדקה וחסד לת"ח הגונים, למשפחות עניות צנועות, ליתומים וכלות עניות, והכל בחשאי, בהצנע וכבוד.

ותהי גם חבֵרה במפעלי הרחמים, חבֵרה־פעילה וחבֵרה־מנדבת. הרבה כחות השקיעה בחברת “עזר יולדות”. ביחוד הצטיינה ביסוד והנהלת המוסד הרחמני “בית יתומות עזרה”. ליתומות עזובות מכל מפלגות ישראל אשר בערי אה“ק, מגודלות בכלכלה והלבשה, חנוך־דתי, מלאכת יד, ומלאכת בית, תפירה, גזרה, רקמה וכו'. המתנהג ע”י הר“ר אברהם שיינד וה”ר ישראל אשר ליבא.

~~~~~~~~~~

אסתר מלכה בערגמן

אשת הר“ר נחום ברגמן הי”ו

ילידת ציון וירושלם מגזע היחס, יקרת רוח ובעלת נפש עדינה, צנועית, חסידה, צדקת, וזר זהב למעלותיה הטובות ומדותיה התרומיות: “הרחמנות” וה“עסקנות” שהיא מצטיינת בהן כאחת מבנות ציון המצוינות, בכל יום ובכל עת ובכל שעה עסוקה היא לטובת העניים היותר נצרכים; העניים המדולדלים יושבי חשך וצלמות בתוך תוכה של העיר העתיקה. ובכל היותה טרודה ועסוקה בביתה ובבני ביתה עובדת היא על שדי הרחמנות בלי ליאות, חברה פעילה היא בחברת “עזר יולדות” ומשתתפת בכל דבר טוב ומועיל, וכל מעשיה ופעולותיה בהצנע ובכבוד.

~~~~~~~~~~

דאבא ווינברג.png

דאבע וויינברג

בה“ר יעקב מרדכי ז”ל, אשת הר“ר ליב וויינברג נ”י.

עסקנית נמרצה, רחמנית מצוינה עסוקה תמיד במצות.

לבד עסקנותה בחברת “עזרת נשים” בתור גבאית. עוד היא עובדת על שדי הרחמים והחמלה בלי ליאות; פה ושם מוצאים אנו הגברת וויינברג בידי נדיבה, עוזרת ותומכת בכל כחה ובכל מאדה למשפחות עניות, לאלמנות ויתומים וכלות עניות; עוברים ושבים, גרים, גלמודים וקשי־יום.

~~~~~~~~~~

פייגא גלאווסקי.png

פייגא הדס גלאווסקי

ב“ר ישראל לאפין, א”ר שמואל גלאווסקי נ"י

סמל אשה עבריה: רחמנית, עסקנית כאחת הנשים העסקניות מבנות ציון וירושלם, בנות האמהות: שרה רבקה רחל ולאה. לבה תמיד פתוח להרגיש צרת זולתה ולעשות כל דבר טוב לעזור ביד נדיבה ורחבה; משתתפת באסונם של אחרים ומשתדלת בכל כחה ובכל מאדה לרחם, להציל ולהושיע.

כמו בעלה הטוב והמטיב, העסקן־הרחמן, המצוין בפעולותיו הנשגבות לכל עני וקשי יום, יתום ויתומה, חולה זקן וחלש; מחוסר עבודה, גר וגלמוד. כן גם היא, הגברת פייגא הדס גלובסקי, בעזרתה היא.

הוא – אב הרחמן, והיא – אם רחמניה; הוא – אח נדיב, והיא – אחות נדיבה, שניהם עסקנים רחמנים בציון ובירושלם.


רייזא ראדינסקי.png

הרבנית רייזא לאה ראדינסקי תי'

בת הר“ר משה בֶרנר ז”ל, סוחר נכבד איש־אמונים ובעל צדקה וחסד

אשת הרב הגאון המפורסם מוה“ר דוד ב”ר אברהם ראדינסקי זצ“ל הרב הראשי ב”בית מדרש הגדול" בנויארק.

ממשפחה רמה בישראל, מגזע היחס והמעלה, וירושת אבות לה לצדקה וחסד, לרחמים לחמלה וחנינה: בעלת נפש עדינה ויקרה, נדיבת לב ורבת הפעלים; עסקנית גדולה לטובת הכלל ולטובת הפרט, חברה פעילה היא בכל מוסדות הצבורים לתורה ולתעודה, לעבודה וגמ"ח, וגבאית בחברת עזרת נשים.

כל שאיפותיה בחייה: להיטיב עם דלים, חולים, יתומים, הכנסת כלה, משפחות עניות־צנועות וכו'.

~~~~~~~~~~


אגדת נשים עבריות

בשנת תרע“ח נוסדה האגדה הזאת, הופיעה בשעתה כ”אם רחמניה" לתינוק ותינוקת, ליתום ויתומה, למשפחות אומללות, למחוסרי עבודה, גלמודים וקשי־יום.

מיד עם שחרורה של ירושלם ע“י הצבא הבריטי נתעוררה החברה של אגדת נשים להראות פעולותיה בשעת הצרך הגדולה, – ירושלם החרבה היתה אז נחיצה לעקרת־הבית, לאם־רחמניה שתדאג לקיומה, לס רה [כנראה צ”ל: לסדרה – הערת פרויקט בן־יהודה] הקדם.

נשים עבריות, עסקניות־רחמניות, נתחברו יחד לעבודה משותפת; עבודה מקיפה בכל ענפי החיים של העיר הקדושה.

במטרה: להרים את המצב החמרי, המוסרי והרוחני של ההמון בכלל ושל בנות ישראל בפרט.

השתדלה: לכלול בתוכה את כל הנשים בירושלם ומחוצה לה היכולות לעבוד ולעזור בעבודה הזאת. והצליחה!

בכל ענפי העבודות, בכל פעולה צבורית שנעשו אז, לקחה אגדת נשים חלק אקטיבי. מן הפעולות החשובות של האגדה הזאת יש לציין גם את בית המלאכה לתפירה: להמציא עבודה לנשים ועלמות עזובות. והצליחה גם בזה.

האגדה נוסדה אז ע“י הגבירות: פינטשובר, סוקניק, ד”ר טוהן, ילין, מיוחס וגירדן.

הרבה עזרו על ידן העסקניות החרוצות מרת רייזא פיינשטיין נ"ע והג' מ' צייטל שלאנג תי'.

~~~~~~~~~~

שולמית רופין נ"ע.

אשתו של העסקן הצבורי ד"ר ארתור רופין מנהל המשרד הארצי ישראל ביפו.

העדינה הזאת היתה עסקנית מצוינה; לאומית וציונית נלהבה. לא היה דבר־צבורי שלא השתתפה בו בכל לבה ונפשה. – היא שאפה תמיד לפתח את הכשרונות הנגינותיים של ילדינו וצעירנו, ושאיפתה זו עוררה אותה ליסד “בית ספר למוזיקה” ביפו ובירושלם.

הרבה כחות השקיעה ביסוד בית ספר זה עד שנוסד והתפתח; על ידה נפוצה ידיעת הנגינה בין צעירנו בארץ ישראל ובשעה שחלומה החל להתגשם, ולבה שמח מפרי יצירתה נקטפה פתאם בדמי ימיה; צעירה היתה לימים, כבת שלשים ושלש שנים בערך.

נפטרה בירושלם בח' חשון תרע"ג. מתה הסב צער עמק לכל אלה שהכירוה או שמעו אדותה, בלויה גדולה ובהספדים רבים הובלה למקום מנוחתה על הר הזיתים.

~~~~~~~~~~

הג' לאה זֶליגר

קטע מתוך תולדותיה ופעלותיה על שדה התרבות העברית ועבודה צבורית.

במזרח גליציה באטמוספירה מעורבת חסידות והתבוללות עיר מולדתה סניטין הסמוכה לטשרנוביץ. הוריה שעלו לא“י בשנת תר”ף המה מגזע גדולי ישראל: אביה ר' יוסף רוזנקרנץ, ת“ח ומשכיל ארפאי, נין ונכד של הרה”צ ר' חיים מטשרנוביץ בע“מ “באר מים חיים” “סדורו של שבת” שער התפלה” וכ‘. מצד אמה מרת טויבה – מצאצאי חכם צבי אשכנזי, הם הקריבו את מבחר הונם לחנוך בניהם לרבות בנותיהם. בימים ההם בשנות תר“נ – תר”ס היתה זו תופעה מיוחדת במינה: בת לומדת תנ“ך, תולדות ישראל ומדברת עברית צחה. בתור סוללת נתיבה להרמת קרן חנוך בנות ישראל באסטריה במובן התרבות העברית נודע שמה והוכרה השפעתה בכל רחבי המדינה. נאומיה העברים על חבת ציון וישוב ארץ ישראל באספות וחגיגות אגודות נשים ונערות ומלחמתה נגד התבוללות בתרבות עם המושל לא החטיאו את המטרה. יסדה שעורים ללמוד לשון הקודש, תנ”ך וכ’ לבנות ואח“כ הורגש כבר הצרך בסדור בתי ספר של אחרי הצהרים ללמודים עבריים, שהרי חצאי ימים הכרחו לבלות בבתי הספר הממשלתיים. ככה הלך וחדר הרעיון של שכלול חנוך הבנות והתגשם בחיים, עד שנעשה הדבר מובן מאליו שגם לבת חלק בידיעות היהדות ואין עוד עולם שלם מפריד בין הבת והבן כשהיה מלפנים בארצות הגולה – שבשעה שהאח ישב ושנה בגפ”ת, התעמקה אחותו בקריאת רומנים גרמניים, פולנים וכ'. המאמר הראשון שלה הופיע בעתון “המגיד” בהיותה בת ארבע עשרה שנים.

לאה זלינגר.png

לתושבי אה“ק ידועה הגב' זליגר הן מתוך פעלות בעלה הרב ד”ר יוסף זליגר ז“ל – מיסד התחכמוני ביפו בשנת תרס”ה והן בגלל פעלותיה היא בגולה ובא“י על שדה הספרות ועסקנות צבורית. בזמן שהותה בחו”ל כתבה מאמרים ופיליטונים רבים בעתונים: “המצפה” (קראקה) ו“בת קול (קראקה – לבוב) עתון יומי ואח”כ שבועון, שהוציא הרב זליגר ז"ל בקראקה, ששם הרביץ תורה ברבים מספר שנים עד עלותו לארץ ישראל. בכל פעלות בעלה הגאון לחזוק היהדות המסורתית היתה “עזר” בהבנה והכרה עמוקה.

אחרי שנתאלמנה מחבר חייה בשנת תרע“ט ונשארה לאנחות עם ילדה יחידה בת ארבע שנים – לא אמרה נואש לשאיפותיה הרוחניות. ותחפש נוחם ומזור לשברה בעבודה ספרותית. “זכרונות מא”י משנות המלחמה” שכתבה בשלהי שנת תרע“ט הופיעו בשנת תר”ף בירחון “הירדן” (ציריך) בשנים עשר המשכים עשו רושם כביר וקטעים חשובים תורגמו לגרמנית והופיעו בעתון גרמני בפרנקפורט. אה“ב נתפרסמו מאמרים וספור חשוב ממנה “בדאר היום” וביניהם “עלבונה של תורה” “על קדוש השם” ועוד – בשנת תרפ”א.

בזמן התסיסה של אספת הנבחרים הראשונה נתפרסם ממנה מאמר חשוב “על זכות הבחירה לנשים בא"י” בירחון “הירדן” אח“כ “רשמי טיול לברכת שלמה” “תורה ועבודה בא”י” “נפשות בדרך” (תרגום מגרמנית) יצירה ספרותית מרוקמת על מאורעות וזעזועים של מלחמת העולם בנקודות הלוהטות בחזית אסטריה, אשר מחברה הוא אחיה של גב' זליגר – הד“ר משה רוזנקרנץ סופר מפורסם בארפה המערבית. בחרף תרפ”ב נתפרסם ב“ירדן” תאור חתונת בנו של הנציב היהודי במאמרה “חנכה תרפ”ב בירושלם" (הלולא דבי נשיאה). בעתון המזרחי “התור” הופיע מאתה פיליטון הבוחרת". בשבועון “התחיה” בוינה נתפרסם ממנה מאמר “שיבת ישראל” אלגוריה אחרי הצהרת בלפור. בירחון “האשה” הופיע מאתה מאמר “חובתינו לילדינו” אודות החנוך הנפשי בכוון מדות ונמוסים חברותיים.

גולת הכותרת של עבודותיה הספרותיות הוא הספר “גד החוזה” שיצא לאור בשנת תרפ“ז שתורגם על ידה מהשפה הגרמנית. מחבר הספר החשוב (מתוך חיי החסידות) הוא הד”ר משה רוזנקרנץ אחיה של גב' זליגר. הספר במקורו זכה למהדורה שניה והספר בתרגומו העברי נמכר בהרבה מאות אכסמפלרים ונפוץ בארץ ובחו"ל.

הרבה מרץ הקדישה הגב' זליגר גם בעבודה צבורית בחוגי נשי ציון. בהתמסרות מופתית עובדת אשה זו בארגון הנשים החרדות ועלה בידה ליסד הסתדרות נשים מזרחיות, שחברותיה, עובדות בכוון התכנית המזרחית הכללית ע“פ משאת נפש מחוללי רעיון המזרחי: בנין הארץ ברוח התורה והמסורה. מלבד בעבודה תרבותית תופשת הגב' זליגר מקום חשוב גם בעבודה פילנטרופית לטובת חולים עניים וקשי יום הנתמכים בצורה נאותה ובשטה מסודרת מתוך “קפת חולים” שע”י הסתדרות נשים מזרחיות, שהגב' הנ"ל היא רוח החיה בה.

מתוך הקטע שהובא כאן יקבל הקורא המתענין בציון ומקראיה מושג בהיר מהנעשה בהשתתפות בנות ירושלם עה"ק בתקופת התחיה והבנין על אדמת יהודה, אשר רגביה הולכים ופורחים תחת ידיהם של הבנים הבונים בחמר וברוח וצועדים בתקות נצח ובטחון בצור ישראל לקראת הגאולה ושיבת בנים לגבולם.

~~~~~~~~~~

שרה מכניסת אורחים

כן היו קוראים לה גם בימי זקנתה: “שרה מכניסת אורחים”

נולדה בירושלם בתקופה הראשונה וירושת אבות לה לדאג להאורחים באש"ל ומקום לגור.

הרבה מבנות ציון וירושלם הצטיינו במצוה זו אבל היא, שרה אויערבך, עלתה על כולנה.

את כל ימיה ושנותיה הקריבה למצוה הרבה הזאת; בכל נפשה ומאדה היתה מסורה לטובת אלה שבאו ירושלימה מהגלות כל עוד נפשם בם ותדאג להם כאם רחמניה למלא מחסורם.

בבקר בבקר היתה יוצאת משער העיר עת בוא העגלות עם סל עוגות וכד־קהוה להחיות בהם נפשות הנדכאות שכבר טעמו טעם יסורי ארץ ישראל מ“מלחי חבלה, חוכלי סירות הדוגה” הסרסורים, הסבלים, עד ספל ה“קהוה” מיהמרים המאררים בתחנת באב איל ועד. – שרה הופועה [כנראה צ"ל: הופיעה – הערת פרויקט בן־יהודה] להם כאחות טובה הוליכה אותם העירה, ותדאג להם ותשתדל בעדם בכל כחה, בכל רגשי לבה ונפשה.


מלכה הכובסת

הכובסת בה' הידיעה. כובסת – מחסד עליון.

כובסת מיוחדה במינה; כובסת לשם מצוה, רבקה הכובסת!

היא היתה שכנתה של “שרה מכניסת־אורחים”. שרה מטפלת בהאורחים. והיא, מלכה, התנדבה לכבס בגדיהם. היא בעצמה כבסה שטפה ויבשה ולפעמים גם גהצה את הבגדים עד שבעליהם לא הכירו את שלהם.

רבקה הכובסת היתה מטבעה עדינה ומשכלת. נולדה בירושלם להורים טובים וישרים, בעלי תורה ובעלי מדע ומסחר, מהתקופה הראשונה. בית אביה ר' יצחק משה לוי היה ידוע לבית צדקה וחסד. וגם אמה, יוכבד, היתה מקבלת ב“יום הכביסה” שלה בגדים מיתומים עזובים, מזקנים גלמודים לכבסם לטהרם ולתקנם, רבקה ירשה המדה הזאת מאמה יוכבד.

רחל ברנט.png

רחל לאה ברנט נ"ע.

בת ר' יצחק הכהן ז“ל, אה”ר זרח ברנט הי"ו.

נפטרה ט“ז כסלו תרפ”ה.

בעלה החובב והבונה הראשון ביהודה, ראשון “בפתח תקוה”, ראשון “בנוה שלם” וראשון לכל דבר טוב בציון וירושלם. מסיים בזכרונותיו “זכרונות ר' זרח ברנט”: “עם סיום דברי זכרונותי אשר אני מוסר היום, אני זוכר בכאב לב את רעיתי רחל לאה נ”ע ששחל“ח ביפו בט”ז כסלו תרפ“ה והובלה לקבורה על הר הזיתים והנני אומר בזה לכל אלה שכבדוני והוקירו את פעולתי: שלי–שלה! לולא היתה לי רעיתי רחל לאה בעזרתי לא יכלתי לבצע את כל תכניותי”, נכון, היקרה הזאת עזרתו בכל פעולותיו הכבירות על שדי הישוב, מאז עלה לאה"ק מלפני כששים שנה, אבל תפקידה היותר גדול, מטרתה, נטייתה ושאיפתה בחייה היתה: “תורה”,2 בעד למוד התורה הקריבה את נפשה וכל מאדה. רבת הפעלים היתה, רבת הצדקה והחסד מבקרת חולים כאם־רחמניה בתמיכה, בשרות ובטפול; רחל לאה היתה תמיד הראשונה בעזרתה וישועתה, למרות חולשתה היתה ממהרת ללכת לבתי החולים העניים, הגלמודים לדאג בעדם למלא כל מחסורם, טלתים לחתנים, שמלות לכלות עניות וכו', אבל התורה, התורה הקדושה, עמדה אצלה למעלה למעלה ושאיפתה נתגשמה באופן הכי נעלה, וזכתה לראות עולמה בחייה, “עולם של תורה”:

הישיבה המפוארה “אור זורח יפו ותל אביב” ובית הכנסת "שונה הלכות לבעלי מלאכות המשכימים ומעריבים בלמוד ותפלה, לזה שאפה כל ימי חייה, וזה היה חלקה בחיים.


באבה רבקה וואלפינזון נ"ע

אשת הרב והעסקן הגדול בבנין הישוב ר' זאב וואלפינזון ז"ל. אשה גדולה מהתקופה הראשונה.

הרבה אגדות מהלכות בפי זקני ירושלם ע"א האשה הגדולה הזאת (לגדל חשיבותה נקרא בעלה, על שמה: ר' זאב באבעס). מצוינה היתה במעשיה ופעולותיה לטובת ירושלם ויושביה, ביחוד הצטיינה במצות הכנסת אורחים; דאגה לאותם החלוצים הראשונים שבאו ירושלימה כל עוד נפשם בם, לחזק את בריאותם וקיומם בארץ. כאם רחמניה ואחות נדיבה התהלכה אתם והשתדלה בשבילם בכל צרכיהם. גדלה יתומים ויתומות בביתה ודאגה לעתידם.

אשה גדולה היתה, רבת הפעלים ורבת החסד.

~~~~~~~~~~

מאמקה לנדא נ"ע

אשת הרה“ג ר' אלעזר לנדא, נכד הגר”א זצ"ל.

זוכר אני כד הוינא טליא: זה היה באחד מלילי החרף הקשים ליל סופה וסערה, ליל גשם ושלג, מר אבי ז“ל בתור חבר לחברת־לינה שב אז מן “המשמר” אצל אחד החולים מחוץ לעיר, כולו רטוב מים, רועד מקור וקר ככפור, מרת אמי ע”ה אך הגישה לו כוס־חמים והנה דפיקה על הדלת, ואשה אחת עם פנס קטן בידה נכנסה בחפזון ובקשה, יותר נכון: דרשה מאת אבי ללכת אתה בחוץ לעיר להביא את הרופא היוָני (הרופא המצוין בעת ההיא) ד“ר מאזרייקא בעד מהגריה אחת, אם ילדים קטנים, השוכבת למעצבה בהכנ”א בחום של ארבעים, משתעלת ומרגשת כאב בצדה. –

את “מאזרייקא” בעת כזאת? מאמקה יקירה! זה יעלה לנאפוליון זהב! (עשרים פרנק), “אפילו שתים, שלש!” השיבה מאמקה, אמכר את כל אשר לי רק להציל את המסכנה הזאת, כבר נתנו לה מה שצריך, אבל, ר' צבי, היא “בוערת כתנור”, צריכים להציל אותה בעוד מועד. –

"ועל מי נטשת את בנך יחידך את “אלינקה” הקטן?

“ביד ה‘, ביד מלאכיו הטובים, הוא בריא, ד’ ישמרהו!”

מר אבי ז"ל, כמובן, מהר והלך אתה להביא את מאזרייקא, הסמים מבית המרקחת; הרופא ר' יהושע יונה עם כוסות־רוח, ומאמקה הרחמנית הביאה חלב, בשלה מרק בעד החולה “אם הילדים הרכים” ולא זזה ממנה עד ששבה לבריאותה.

* * *

מאמקה היקרה היתה “אשת חיל”. קנתה חטים מן השוק, טחנם ומכרה את הקמח ללקוחותיה, וכמה רוטלים קמח חלקה בהצנע, בכבוד, למשפחות עניות; כמה יתומים ויתומות השיאה, כמה השתדלה בעד אומללים וקשי־יום, מאמקה היתה עסקנית־רחמנית, מצוינה בבנות ציון וירושלם, כראויה לבת גדולים וטובים כמוה.

~~~~~~~~~~

פעשא מוטֶס נ"ע

בת ה“ר אליהו מאניש ז”ל.

נפטרה ח“י טבת תרס”ג

עשרה קבין “רחמנות” ירדו לעולם תשעה נטלה העדינה היקרה הזאת. זו היתה רחמניה ממדרגה ראשונה, עוד בילדותה הצטיינה במדה היקרה הזאת, נותנת וחוזרת ונותנת בעין טובה; מוליכה מנות חשאיות לעניים, לגלמודים, לזקנים וזקנות תשושי כח; מוסרת בגדיה ליתומות עזובות, ועיני “הוריה” רואות ושמחות, כי גם הם היו רחמנים מצוינים, “בית ר' אלי' מאניש” היה בית ועד לעניים, גלמודים ויתומים עזובים, – בימים ההם עוד טרם נוסד “בית היתומים דיסקין, וכר נרחב היה לר' אלי' מאניש, הטוב והמטיב, לטפל בהם ולדאג עבורם, כמוהו כן אשתו הרחמניה חנה ובנותיו היקרות: מיכלא איזראל, מאליה גאלדמאן ופעשא מוטֶס. משפחה רחמניה בציון וירושלם. רבות בנות עשו חיל והיא, פעשא מוטס, עלתה על כולנה, במעשיה ופעולותיה הרחמניות, וכמו בבית אביה כן גם בביתה היא, אחרי שנישאה לה”ר שבתי מוטס נ"י הצטיינה ברחמנותה, בעסקנותה הצנועית. ביתה היה פתוח לרוחה לכל איש מצוק ומר לב, לכל דבר טוב ומועיל, גבאיות הצדקה ידעו בראשונה את פַעשא, ותהי לברכה ולתהלה בארץ, אבל – אין אבל אלא לשון אֵבל – באה שמשה (שמש צדקה) בצהרים. מתה במבחר שנותיה. חלתה ונסעה פעמים בוינה, פטירתה עשתה רושם עגום גם שמה, הפרופיסורים הגדולים התפלאו על חכמתה, עדינותה ואצילותה ורבים בכו על שפירתא דירושלם,

פעשא מוטֶס!

~~~~~~~~~~

ציפה קאמיניץ נ"ע

ב“ר אורי ליפא ז”ל אשת דר“ר מנחם מנדיל קאמיניץ ז”ל בעל “קורות העתים מארץ ישראל”

נפטרה ט“ו כסלו תרמ”ג

ראויה היתה העסקנית הזאת לבוא בראש החוברת בהיותה הראשונה להעסקניות בירושלם: הראשונה “כמאפיה”, הראשונה ב“הכנסת־אורחים” ששמש גם לבית־הכנסת־אורחים חנם לאורחים עניים. וגם תלמידי חכמים, זקנים בודדים, גלמודים מבני העיר התאכסנו ואכלו שמה בחנם. ולא על חשבון התנדבות הגולה, כי אם על חשבון נתינה עצמית.

אשה חשובה היתה: עסקנית, נדבנית, רחמנית, מאחיותינו נשות־החיל ויראת ה' בתקופה הראשונה. מענין לצין, כי מקומו של בית הכנסת האורחים הזה היה ברחוב שעל יד שער־יפו מבפנים, מול ארמון הצבא, בהבנין המשמש עתה בנק די רומו. בהיות אז השר מונטיפיורי בירושלם הביאו לו אוכל משמהַ.

ציפה קמיניץ באה עם בעלה לאה“ק בשנת תקצ”ג.

~~~~~~~~~~

הרבנית דבורה ב"ר מאניש אהרינזון

אשת הרב הגאון הגדול מוה“ר שלמה הכהן אהרינזון הי”ו הרב הראשי בתל אביב.

יושבת ראש בחברת “גמלות־חסד של הנשים” בתל אביב א"י.

תודה לעסקנותה, רחמנותה, נדבת לבה ועדינת רוחה ונפשה נוסד ונתכונן המפעל הנשגב הזה, משען עז לכל הזקוקים להלואה, בעזרת והנהלת חברותיה החשובות: ח. רודרמן; מ. גורדון; ש. שפירא; ל. קוק.

בשנת תרפ“ד – שנת משבר קשה, התעוררו אחיותינו החשובות בתל אביב, ובראשן הרבנית דבורה אהרינזון, והתארגנו לשם נתינת עזר והלואות לבעלי האהלים שנהרסו ונפרצו ע”י הסערות וגשמי הזעם; נחוצה היתה אז עזרה מהירית למשפחות רבות שהתגוללו תחת כפת השמים בלי פנת גג. למטרה זו נאספו סכומים ידועים בצורת הלואה כדי לבנות הנהרסות ולהקים את הסוכות הנופלות.

באותו הפרק נולד הרעיון על דבר יסוד הגמ“ח, ומאז התחילו חוגים ידועים מנשי תל־אביב להתארגן לשם עבודה קבועה של עזרה ותמיכה להזקוקים לכך ע”י המוסד “גמלות חסדים של הנשים” שמצא הד־קול גם באמריקא. אחיותינו שמה התנדבו בפעולתן והודות לעזרתן האקטיבית הגיעה החברה למצבה הטוב והמבוסס שהיא נמצאת בו כיום הזה.

ההנהלה מתאמצת להגדיל ולהאדיר את אמצעי הגמ"ח ולהגיע לידי כך שלא תצטרך להשיב ריקם שום בקשת הלואה; כדי שתוכל לקיים באמת ובשלימות את מצות תורתנו שאמרה: וכי ימוך אחיך והחזקת בו שזהו גם הצווי הפנימי של הלב העברי.

~~~~~~~~~~

קלארה שפירא נ"ע

נפטרה בירושלם בשנת תרע"ו

אשתו של הפרופיסור צבי הירש הֶרמאן שפירא ז"ל.

גם היא, שפירתא דבית־יעקב, העסקנית הציונית המפורסמת, זכתה לעבוד על שדי־הרחמנות בירושלם, בתור – אחות רחמניה. ובאיזו התלהבות; ובאיזו התרגשות של רחמנית!

לא “עבדה” כי אם לחמה, במסירת־נפש, בטיפוס־הבהרת ובכולירה עד שנפלה קרבן על מזבח עבודתה הרחמנית– ומתה.

~~~~~~~~~~

בתיה פריידא בארסקי נ"ע.

ב“ר יוסף בֶר ז”ל נפטרה א' ניסן תרפ"ג

בעלת נפש עדינה היתה מחוננת במדות טובות ונעלות עעד י כל יודעיה ומכיריה נתנו כבוד לשמה ולמעשיה “מעשה הצדקה והחסד” שהצטיינה בהם באופן הכי נעלה. עסקנית – צנועית היתה לכל דבר טוב ומועיל בנדבותיה והשפעתה. כר נרחב היה לפניה לעבוד על שדי הרחמנות בתור עושה ומעשה גם יחד.

בהיותה בעלת המלון הגדול “אלנבי” השתדלה והשפיעה מרוח נדבותה ורחמנותה על האורחים שישתתפו במעשה הצדקה הכללית. ועד היום מזכירים אותה ואת מעשיה הטובים

בבתי הצדקה והחסד בתור שתדלנית, רחמנית ונדבנית גם יחד.

גם משפחות רבות תספודנה עליה בהיותה דואגת תמיד בשבילן ויקבלו עזרתן על ידה בצנעה, בכבוד. –

נפטרה, חשוכת־בנים, במבחר שנותיה. ומעשיה הטובים הם הם זכרונותיה, זכרון עדי עד.

בתיה בארסקי.png

~~~~~~~~~~


ועד חברת “עזר יולדות” ירושלם נוסדה בחדש תמוז תרס"ח

Ezer Yoldoth Society Jerusalem, Founded 1908.

עזר יולדות.png

חברת “עזר יולדות” בירושלם

– נוסדה בחדש תמוז תרס"ח –

עשירה היא ירושלם במוסדות שונים לתורה ולצדקה שנוסדו לפני שנים רבות וגדלו יחד עם הישוב. מהם כאלה התופסים מקום חשוב ונכבד בחיי הישוב היהודי בעיה“ק ושאי־אפשר לנו לתאר לעצמנו את הישוב בלעדם. בין אלה ישנם מוסדות וחברות שנוסדו ומתנהלים ע”י נשים עסקניות ושהנם פאר וכבוד לירושלם. אנו רוצים להזכיר בזה את אחד מאלה, חברת “עזר יולדות” שנוסדה בשנת תרע"א בכחות מצומצמים ודלים ובהמשך הזמן גדלה והתפתחת והנֶה כיום אחד המוסדות החשובים שהישוב נשען עליו.

שנים רבות לפני הוָסד החברה היתה הנדיבה הידועה הברונית רוטשילד מפריז תומכת ביולדות עניות. לתמיכה הזאת היה אופי פרטי ולא יכלה לספק את הצורך. הימים אז בירושלם ימי עוני ודלות. הפרוטה לא היתה מצויה בכיס. נשים הרות ויולדות עניות, ביחוד מבני עדות המזרח, סבלו מכל מיני מצוקות ללא כסף וללא טפול, וכתוצאה מזה קרו כל מיני אסונות במקרי לידה. הנולדים הלכו לעולמם עוד טרם הספיקם לראות אור, ויש אשר גם היולדות האמללות ירדו אלי קבר מסבות תנאי־חיים קשים בכלל, ומרתפים בלי אור ובלי אויר ששמשו כדירות לבני דלת־העם וביחוד המהגרות העניות.

למראה המצב בלתי־הנורמלי הזה התעוררו נשים עסקניות אחדות הגברת רחל הרלינג ומשפחתה (בעלי מלון ורשבסקי בירושלם), הגברת רחל ספקוינה, ואליהן נלותה הגברת צפורה ברדקי (אשת החזן הירושלמי ר' ישראל ברדקי) ותיסדנה את החברה “עזר יולדות” שמטרתה כשמה: לעזור ליולדות עניות בכסף ובטפול ולמלא בגדר האפשרות את כל מחסורן. המיסדות סובבו בעצמן על פתחי השכונות השונות, רשמו חברות ואספו את התרומות החדשיות מבלי להוציא שום פרוטה על הוצאות. במשך שבועות אחדים נרשמו הרבה עשרות חברות שכל אחת שלמה לא פחות מארבעה מטליקים לחדש. כעבור זמן־מה והעסקניות ראו ברכה בעמלן אספו את החברות לאספה ונבחר ועד קבוע לנהל את החברה. מני אז התפתחה וגדלה ורשומה היה ניכר בירושלם.

עובדה חשובה אחת כדאי לציין בזה:

בזמן הראשון לקיום החברה כאשר נשמע הֵדה בחו"ל באה הצעה מאמריקה לתמוך בסכום חדשי הגון. הועד התאסף לדון על ההצעה והחליט לא לקבלה, בנמוק שקיום החברה צריך להיות מתרומות מקומיות ולא לעשותה מקום לשנוררות.

בקשר עם זה מענין להביא כאן את הסעיף הראשון של תקנות החברה האומר: “העיקר הראשי בחברתנו הוא שאין אנו פונים או באים בחליפת מכתבי בקשת תמיכה מחוץ לירושלם. הכנסתנו באה לנו ע”י תרומה חדשית קבועה מידי החברות כל אחת כפי אשר ידבנה לבה, וע“י תמיכה פרטית־מקרית מידי חברות ואורחים המבקרים את ירושלם”.

הסעיף הזה שהוא הראש והראשון לתקנות החברה, נותן כבוד רב למיסדות ולחברות הכבודות וסותם את פיות המקטרגים הרבים נגד אנשי “הישוב הישן” בכנותם אותו בכל מיני כנויים של גנאי.

החברה הלכה והתקדמה בכמות ובאיכות ומלאה את תפקידה במשך שנים אחדות על צד היו“ט. עם פרוץ המלחמה העולמית נשתתקה. מפאת העוני והדלות ששררו אז בירושלם לא יכלה להחזיק מעמד ולכלכל את עניניה. אולם מיד אחרי הכבוש הבריטי וגאולת ירושלם התאספו עסקניות החברה וחדשו את העבודה ביתר שאת וביתר עז. החברות הקודמות ומאות חדשות נספחו אל החברה. צרכי החברה גדלו והתרחבן [כנראה צ”ל: התרחבו – הערת פרויקט בן־יהודה] במדה גדולה, ביחוד ע"י העליה הגדולה שהחלה אז, ומנהלות החברה חששו פן תכרענה תחת המשא הכבד הרובץ עליהן, כי הכנסות המקומיות לא הספיקו אף למחצה ולרביע ההוצאה הגדולה שבאה כפתע־פתאם מבלי שהיו מוכנות לכך.

והתשועה באה מן הצד וג“כ באפן פתאמי כמעט. חברת “נשים רחמניות” בנויורק ששמעה ע”ד הפעולות החשובות הנעשות בירושלם ע“י עזר־יולדות הציעה לתמוך בה בסכום־חדשי הגון. ההנהלה פקפקה הרבה אם מותר לה לקבל את הטובה הזאת וזמן רב נשאה ונתנה בזה, עד שהחליטה לבסוף כי אסור לה לסרב הפעם אחרי שלא תוכל בכחותיה העצמיים לנהל את הענינים ולספק את ההוצאה הגדולה לרגלי העליה לא”י ומשנת 1920 התחילה חברת “נשים רחמניות” בנויורק לשלוח לעזר־יולדות סכום כסף מדי חדש בחדשו שהלך וגדל מפעם לפעם והנה נמשך עד היום הזה.

אחרי עבור שנתים, בשנת 1922, באה הצעה שניה מחברת “ליידיס מטוירניטי” בנויורק (ע"י הנדיבה מרת זלנקו שבקרה אז בירושלם) לתמוך בחברה. שתי התמיכות האלו חזקו בהרבה את החברה שהרחיבה את חוג עבודתה וחתאימה [כנראה צ"ל: והתאימה – הערת פרויקט בן־יהודה] את פעולותיה לפי מצב הזמן ולפי צרכי העליה הגדולה.

האספות הכלליות של החברה בפסח ובסכות נערכות תמיד במלון הגדול של ה' אמדורסקי ברוב עם בהשתתפות מאות חברות ובנוכחות אורחים־תירים מכל קצוי תבל. צורה חגיגית נהדרה היתה משרה על האספות הכלליות הליידי סמואל (אשת הנציב הראשון לא"י סיר הרברט סמואל) שהתענינה מאד בפעולות החברה ושמשה כנשיאה במשך ימי שבתה בירושלם. האורחים שהיו מבקרים בירושלם היו תמיד נוכחים באספות ומתענינים בפעולותיה. הסופר המפורסם והעסקן הידוע מר גדליה בובליק, עורך ה“טגבלט” בנויורק וכעת נשיא המזרחי באמריקה נוכח גם הוא פעם באספה כללית, ובנאום נלהב הביע את הערצתו לחברה ופעולותיה הכבירות לטובת היולדות והנולדים – המהגרים העולים לא"י בלי רשיון־כניסה מיוחד…

יחסים קבועים ואינטימיים מתקיימים בין החברה בירושלם ובין שתי אחיותיה בנויורק “נשים רחמניות” ו“ליידיס מטוירניטי”. היחסים התחזקו ביחוד אחרי שאחדות מראשי החברות באמריקה בקרו בירושלם כגון הגברת ברנשטיין (הנשיאה של נשים רחמניות), הגברת הרי פישל, הגברת זלנקו ועוד. ע"י הבקורים האלה הגדילו החברות האמריקניות את תמיכתן החדשית, ונוצר גם הרעיון החשוב לבנות בירושלם “בית יולדות” שיקבל לתוכו את היולדות העניות בהשגחה ובטפול היגייני. סכום מסוים עומד לרשות החברה למטרה זו ויש לקוות כי ביום מן הימים יצא לפעל גם הרעיון החשוב הזה.

לפני שנים אחדות בקרו בירושלם שני נדיבים האחים וידמן מויניפג (קנדה) לסדר את עזבון אביהם, חצר גדולה בת שתי קומות באחת השכונה בירושלם. עפ“י השפעת ה' והג' פישל, שעשו גם הם בירושלם בזמן ההוא, נאותו האחים וידמן להקדיש את הנחלה ההיא לשם בית־יולדות. החברה עשתה את התקונים הנחוצים למען התאימו למטרתו וכמעט שהדבר נגמר בכי־טוב, אך לבסוף לא הרשתה הממשלה את הדבר הזה מפני טעמים היגייניים, והרעיון הנהדר נתעכב לע”ע עד עת מצוא.

החברה מתנהלת ע“י ועד־פועל המפקח על כל עניניה הכנסותיה והוצאותיה, וע”י גבאיות השכונות העומדות על המשמר, מבקרות בעצמן את היולדות העניות בבתיהן ומחלקות להן את התמיכה לפי המצב והצורך, בכסף מזומן, חלב, בשר־עוף, צוקר, קקאו, לבנים ועוד.

ואלו הן חברות הועד־הפועל:

נשיאת הכבוד: הרבנית רייזל קוק (אשת ראש רבני א"י)

נשיאה: הרבנית לאה כרפס

הגברת גיטל אמדורסקי

מזכירה: הגברת מושא הוכשטיין (כעת באמריקה)

הגברת לאה גולדברג הגברת חיה גיטל שפירא

הגברת סלובה רייכמן הגברת אלטא לדרברג

הגברת חנה כהן הגברת שרה כהן

ואלו הן גבאיות השכונות:

הגברת גיטל ברדקי הגברת שרה כהן

הגברת סלוכה רייכמן הגברת חיה אסתר היילפרן

הגברת אלטא לדרברג הגברת צפורה ווייס

הגברת חוה הורביץ הגברת בלומה ווידמן

הגברת שרה שחור הגברת אסתר רובין

הגברת חנה אפשטיין הגברת חנה כהן

הגברת גיטל אמדורסקי הגברת קפלן

הגברת אסתר מלכה בֶרגמן

אין צורך להלל את העסקניות הנכבדות העובדות במסירות במוסדן החשוב. פעולותיהן ומעשיהן מעידים ומהללים אותן. אנו לא נשאר לנו אלא לברכן שתזכינה לנהל את החברה בהצלחה עוד שנים רבות, ומהר תתגשם שאיפתן הנעלה לראות את “בית היולדות” עומד ומתנוסס לתפיעה באחת הפנות היפות שבירושלם לכבוד עמנו וארצנו, לכבוד המוסדות והחברות הנכבדות, ולתועלת הדור הבא בני העניים שמהם תצא תורה, הנולדים בקדושה בעיר־הקדש.

~~~~~~~~~~

קבלת פני הנציבה הראשונה בא"י.

לזכרון אנו מביאים בזה המכתב ששלחה חברת הנשים “עזר יולדות” לאחותה הגברת מרים סמואל בבואה לאה"ק:

לכבוד אחותנו הגברת מרים (ביאטריס) סמואל תחי',

אשת ה. מ. הנציב העליון לארץ־ישראל.

בשם חברתנו הגדולה “עזר יולדות”, המונה קרוב לאלף חברות, הננו מתכבדות לשלוח אליך את מנחתנו הדלה,3 יחד עם ברכותינו הלבביות ליום דרכו רגליך על אדמת ארץ־אבות.

אחותנו העבריה הגדולה! הוגד הוגד לנו כל אשר עשית לטובת ארצנו, בתמכך בידי בעלך לקבל על שכמו את המשרה הגדולה ורבת האחריות, להיות הנציב העליון לארץ־ישראל, על מנת לבנות בה את בנין הבית הלאמי לעמנו. והנה עתה עזבת את קרוביך וידידיך ותבאי אל ארץ אשר לא ידעת מתמול שלשם, כדי לעזור לבעלך בעבודתו הקשה לטובת עם ישראל וארצו, ולבנות את ביתך פה על מרומי הר ציון. ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל. יהי ביתך כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. את ובעלך, נציבנו הגדול, נשיא ארץ הקדש, תזכו לגשם בפועל את תקוות עם ישראל, להשיב לתחיה את ארצנו השוממה להפרותה ולהחיותה. שמכם ישאר לברכה בהיסתוריה היהודית, ועיניכם תחזינה בשוב ה' את שבות עמנו ולשוש בציון משוש במהרה בימינו אמן.

(עה"ח) נשיאת הכבוד הרבנית קוק, הנשיאה הרבנית כרפס, המזכירה הג' מישה הוכשטין.


תשובת הגברת סמואל:

הנני להודות לכן על כל המלים היפות שבהן קבלתן אותי בבאי לארץ ישראל, וגם על הפרחים והעוגה היפה, שכולנו התענגנו עליהם. אני מבטיחכן שהנני מוקירה מאד את כל הטרחה שטרחתן עבורי. אני מתענינת מאד לדעת שחברה כזאת מתקימת בירושלם, ואני בטוחה שזוהי עזרה חשובה לנשים הזקוקות. ומקוה אני שעבודתכן תמשך ותפרח. ביאטריס מ. סמואל.

~~~~~~~~~~

קלרה ב“ר אליהו סמואל נ”ע

כדאית היא האם החשובה הזאת, אמו של ה. מ. הנציב העליון בא“י סיר הרברט סמואל נ”י שנפטרה ביום כ' חשון תרפ"א להרָשם בספר הזכרון לבנות ציון וירושלם.

המנוחה נולדה בראשון לחדש ינואר שנת 1837, בימי המלך ויליאם הרביעי ובמותה הגיעה, איפא לגבורות.

קלרה סמואל.png

בשנות המלחמה הקרימאית נשאה המנוחה לאדווין סמואל. היא היתה שייכת לאותה משפחה Vates שהתפרסמה בליברפול בעבודותיה לטובת הצבור במשך מאות בשנים. אדוין ואשתו קלרה השתקעו בליברפול ושם נולדו להם שלשה בנים ובת אחת, וביניהם סיר סטוארט סמואל הבכור וסיר הרברט סמואל.

במות האב היה הרברט בן שש שנים והאם לקחה על עצמה לחנכו ולהכינו לחיים מדיניים ממדרגה ראשונה. היא היתה נבונה מאד והתענינה במדיניות האנגלית הכללית. בראשונה נטתה למשמרות, אבל יחד עם התקדמות בניה סטוארט והרברט החלה להסכים לדעותיהם החפשניות.

שמחתה היתה גדולה כשנכנסו המחונכים על ידיה למורשון האנגלי, וכשנמנה סיר הרברט סמואל למשרת וזיר ראתה בזה את פסגת מגמותיה בחייה.

ואולם, שום דבר לא השביע את רצונה יותר מהידיעה על דבר מנויו של בנה האהוב לה כל־כך, למשמרת נציב עליון לארץ ישראל, מפני שאהדתה להנעשה בארץ האבות היתה גדולה עוד מימי בחרותה. מפני זקנתה המופלגה בשעת מנויו זה (היא היתה אז בת שמנים וארבע) חשש לרגע סיר הרברט, אם לקבל עליו את האחריות הגדולה ולהפרד מאמו. אפס, האם הנפלאה הזאת בחרה להפרד מבנה ובלבד שבנה זה ימלא את התפקיד הגדול המוטל עליו מטעם ממשלת בריטניה.

כל חייה היתה המנוחה נתונה לרגשות דתיים עמוקים והערצת היהדות המסורתית היתה לה לקו בכל מעשיה וכל דבריה.

היא מתה בבית כלתה, הגברת דניס סמואל, שמת בשנת 199.

~~~~~~~~~~

התפלה בבית הנציב העליון לעי“נ אמו קלרה נ”ע.

ביום כ“ג חשון תרפ”א בשעה ארבע לפנות ערב התאספו אצל הנציב עפ“י הזמנה, ראשי הרבנים: הרב קוק והרב מאיר, מר אוסישקין, סולד, ד. לימה, סימון, ילין, מיוחס, ד”ר אליאש, וניורק לרגלי אבלו של ה. מ. על פטירת אמו.

הרב קוק התפלל תפלת מנחה לפני הצבור והנציב אמר “קדיש” אחרי תפלת “עלינו לשבח” ואחרי המזמור מ“ט בתהילים שנוהגים לומר בבית האבל. אחרי תפלת מנחה הביעו את רגשי תנחומותיהם לנציב ה”ה הרבנים קוק ומאיר וה“ה ילין ואוסישקין, הנציב ענה במלים קצרות בהבעת תודה על השתתפותם בצערו, והוסיף כי עליו היה לדבר על ערכה של אמו, אבל קשה לו עתה ברגעים הראשונים לדבר מפני גודל הכאב, אח”כ התפלל הרב מאיר את תפלת ערבית בצבור והנציב אמר אחר התפלה “קדיש” גם הגברת אשת הנציב, בנו ובתו, התפללו בשעה שהתפלל הצבור.

רבים ממוסדות הצבור שלחו להנציב מכתבי תנחומים.

מענין המכתב ששלחה אז “הסתדרות נשים מזרחי” אל בנה ה. מ. הנציב העליון לא"י בנוסח זה:

אל כבוד הוד מעלתו הנציב העליון לא“י סיר הרברט סמואל שליט”א.

הסתדרות נשים “מזרחי” מביעה בזה את רגשות השתתפותה באבלו של הוד מעלתו בהלקח ממנו אמו המברכת באמהות שנתנה לעם ישראל בן גדול הדגול מרבבה אשר זכה לאחז במשוט של תחית ישראל, מנחם ציון ישפיע נחם להוד מעלתו ולמשפחתו הרמה, ובעבודתו הנשגבה והפוריה, בבנין ארצנו הישנה־החדשה יתנחם.

בשם הסתדרות נשים מזרחי היו"ר לאה זליגר.

על המכתב הזה נתקבלה התשובה הזאת:

אל הגברת לאה זליגר יו"ר הסתדרות נשים “מזרחי”.

גברת יקרה!

אני מודה לך על הבעת האהדה שהואלת להביע לי בשם הסתדרות נשים “מזרחי” ירושלם.

אני מביע את שביעת רצוני הכי חמה עבור מכתב התנחומים. –

הנאמן לך מאד

הרברט סמואל.

~~~~~~~~~~

הרבנית הצדקנית בת קדושים וטהורים

מרת מנוחה רחל סלאנים נ"ע

נפטרה כ“ד שבט תרמ”ח

גם חברון עיר האבות, הצטיינה בבנות ציון המצוינות במעשה הצדקה והחסד. ובראשן האשה הגדולה הזאת, שרתי במצות, ביראת ה' ובמדות נעלות כראויה לבת מלכים, מלכי רבנן, בתו של האדמו“ר הרב־האמצעי רבי דוב בר זצ”ל, בהגאון הצדיק רבי שניאור זלמן מלאדי זצ“ל בעל ה”תניא". שלשלת הארוכה של מעשים טובים היו ימי חייה. רבת עשתה חיל בעבודת ה' ובמצותיו, ומעשה הצדקה והחסד עלית על כלנה.

~~~~~~~~~~

הישוב מ“חסידי חב”ד" בעיר האבות חברון:

הרב הגאון הצדיק רבי שמעון מנשה בה“ר משה חייקין זצ”ל עלה לאה“ק עם מר חותנו בשנת תקע”ט. וכמו כל העולים באותה התקופה התישב גם הוא בצפת.

בשנת תקפ“ג באה פקודה מהאדמו”ר הרב־האמצעי שכל אנשי חסידי חב“ד יעזבו את צפת ויקבעו מושבם בחברון. בחדש כסלו תקפ”ג באו לגור בקרית ארבע היא חברון. ובשם האדמו“ר ובכספו, מאה אדום זהב, ששלח לתכלית זה, קנו אז ביהכ”נ של אברהם אבינו המשמש עד היום לבית תפלה של חסידי חב“ד הי”ו.

בשנת תר“ה באה חברונה עם בעלה הרה”ח ר' יעקב סלאנים זצ“ל, והיא היא אמה של המשפחה החשובה משפחת “סלאנים” בחברון שלשה בנים ובת אחת: הר”ר יהודה ליב, הר“ר לוי יצחק והר”ר מרדכי דוב סלאנים. ואחותם שרה פרידא אשת הר“ר בנימין בהגאון הצדיק ר' אלי' יוסף רבלין רבו של הגאון המפורסם רבי שניאור זלמן לדיאור זצ”ל מלובלין.

~~~~~~~~~~

רוזה רבקה מרקס נ"ע

בת ר' יודא ליב שטרן ז"ל, מזקני יקירי ירושלם ונכבדיה.

אשתו של מר יונה מרקס נ"י מנהל בית החולים “שערי צדק”.

נפטרה ביום כ' אלול תרפ"א.

בית "שטרן היה תמיד בית צדקה וחסד בירושלם.

וכמו הוריה, אחיה, כן גם היא, הגברת רוזה רבקה מרקס, הצטיינה ברחמנות, בנדבנות ובעסקנות צנועית לטובת אלה הזקוקים לעזרה.

אלה שהכירו את אשת־חיל האמתית הזאת מרגישים בחסרונה הגדול בירושלם.

הגברת רוזה רבקה מרקס היתה אשת־חיל במלא משמעתה של מלה זו. היא היתה מכניסה אורחים וכל אורח ממכריה שבא ירושלימה היה מוצא מקום סביב לשלחנה. – גם ד"ר הרצל ובני לויתו התאכסנו, בהיותם בירושלם, בבית הא' מרקס. – היא היתה מוכנת תמיד לבוא לעזרת כל זקוק ונצרך. הרבה אנשים יזכרו בצער את אבדתך של בית היהודי הזה, ובפרט את לילות השבת בעת ששלחנה היה מלא אורחים, שלהם הגישה את שרותם בכל רגע.

היא היתה אשה חזקה ובריאה, אבל מרוב עבודתה ובפרט במשך הזמן המלחמה העולמית בבית החולים “שערי צדק”, ועזרתה את בעלה ברצונה הטוב בעבודתו הרבה – חלש גועה [כנראה צ"ל: גופה – הערת פרויקט בן־יהודה] ותפל למשכב שממנו לא קמה עוד.

הגברת רוזה רבקה מרקס היתה אדוקה מאד ולצדקות אשר פזרה לא היה גבול. ועליה אפשר איפוא להגיד את הפסוק: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה".

~~~~~~~~~~

ג’מילא שמאע

אשת הרה“ח ר' אליהו שמאע הי”ו.

מאושרה היא העדה החלבית בעי"ק שיש לה עסקנית חרוצה כזאת בעלת נפש עדינה ורחמניה הדואגת בעד חוליה ענייה וגלמודיה.

הגברת ג’מילא שמאע, היא הגבאית הראשית לחברת “עזרת חולים” לאנשי ארם צובא; מסורה בכל רגשי לבה להחזקת החברה וקיומה.

בכל מקרה שהוא, היא הראשונה בעזרתה וישועתה.

~~~~~~~~~~

הסתרות נשים עבריות

סניף ירושלם

נוסדה בשנת תר"פ: לטפל באם וילד והרמת מעמד האשה אל החיים החברותיים והתרבותיים;

מגמתה מצד אחד לבוא לעזרתה של האשה בכל צרכיה בתפקידה הגדול של אם, וקודם כל להושיט לה את העזרה ברגעים היותר קשים בחייה בתקופת ההריון והלידה, לטפל בילד מיום הולדו: לשמור עליו בגילו הרך ולשכלל את תנאי חייו עד כמה שידה משגת.

מהצד השני להרים את הכרתה של האשה ולעשותה לבת תרבותית חפשית; לפתח בה את האמונה בכוחותיה העצמיים להכשירה לתפקידיה בחיים, לבוא אליה בעזרה חמרית בשעת הצרך בכלי שמוש לעבודה בתשלומים לשעורין, בעצה, בהדרכה ולמוד מלאכות ולדאוג למענה ולהמציא לה עבודה לפי המקצוע והידיעות אשר לכל אחת ואחת מהן, לארגנן לעזרה הדדית למלאכה, ועוד ועוד למען שתוכל לעת הצרך לעמד על נפשה ועל קיומה, שתוכל גם היא בפרי כפיה להמתיק מעט את מרירות החיים של העוני ולהטיב בזה את היחס אליה בבית ובחוץ.

~~~~~~~~~~

ציון לאשת החיל, הגברת רימה (המכונה ריינה)


אשת רבי שלמה יחזקאל יהודה ז"ל.4

המנוחה היתה בת ר' פרג' חיים עבדלה יוסף ז“ל, אחד האישים המפורסמים בין אנשי בבל במאה שעברה הנודעים לשּם בעושר, בחכמּה וביראת שמים. בעודה בת עשר השיאוה הוריה להאברך החסיד ר' שלמה יחזקאל יהודה שכידוע הוא החלוץ הראשון מיהודי בבל שעלה לארץ ישראל בשנת תרט”ז על מנת להתישב בה.

לשבחה יש להטעים ולציין שהיא דברה בלשון הקודש עוד בבית אביה, כי חנוכה הדתי, השיטתי והמרוכז הדריכתה לכך, מה גם לאחר התישבה ישיבת קבע בירושלם, כשרונותיה בלמודים נתגלו עוד בשחר ימיה, וראיה לדבר, כי בהיותה בת שש, הראתה כבר בקיאות ידועה בתלמוד, ועין יעקב. ברוח זו חנכה את ילדיה היקרים שהם ר' בנימין, ר' שאול ר' פראג' חיים ז“ל ור' שמעון יבדל לחיים ואת בנותיה הגברת שרה, היא אמו של הר”ר ילין, והגברת מזל־טוב, אשת החסיד ר' יהושע ציון הלוי ז“ל, שהיא אמו של העסקן הציוני הידוע הד”ר אריאל בן־ציון.

נאמנה לדרך חנוכה המסורתי והרגלי הוריה היתה תומכת בתלמידי חכמים עניים ותעניק להם מתנות בסתר ביד נדיבה.

הנדיב ר' שלמה יחזקאל ז“ל יסד כידוע את ישיבת “כנסת יחזקאל” שנשאה את שמו עליה, וכן נהל את ישיבת “חסד אל” שהיתה בביתו והקימת עד היום הזה. בהתפתח וכוח בין הת”ח שהיו באים ללמוד בישיבות הללו, היתה הגברת ריינה לוקחת חלק בשקלא וטריא של הסוגיות התלמודיות ומפלפלת עמהם בדברי הלכה.

את רוב עתותיה הפנויות היתה מבלה בלמודי קודש, יותר מכל הצטינה בתנ"ך, ומקומות רבים קשי ההבנה בספר זה או אחר מכתבי הקודש, הצליחה למצוא את באורם הנכון והמדויק, הודות לידיעתה את השפה הערבית על בוריה. בעקבותיה במקצוע זה הולכים נכדיה, הלא הם החכמים ר' יצחק יחזקאל יהודה, יעקב שמעון יחזקאל יהודה, והמלומד הפרופיסור אברהם שלום יהודה, וביחוד המדקדק הותיק ר' דוד ילין.

שנים מעטות לפני מותה בהחל בנה ר' שמעון מביא עתונים הביתה כמו השחר, הצפירה, המליץ וכו', היתה היא מתענינת בכל הכתוב בהם בעיקר במה שנוגע ליהדות וחיי היהודים בתפוצות הגולה.

היא מתה בשנת תר“ן בירושלם עיה”ק ומשכנה כבוד בהר הזיתים.

~~~~~~~~~~

מנוחה עלשטיין.png

מנוחה עלשטיין

צדקנית, רבת פעלים, וגדולת המעשה, אלה הם הקוים הכלליים המצינים את דמות דיוקנה הרוחנית, של הגברת מנוחה עלשטיין ילידת צפת, ותושבת בירוט, שכל חייה הם שלשלת ארוכה של פעולות כבירות ומעשים חשובים.

בל“ג בעומר שנת תרכ”ג, נולדה הגברת עלשטיין לאביה הגאון הצדיק רבי רפאל זילבערמאן זצ“ל האב”ד דעה"ק צפת.

בגיל צעיר מאד, כמנהג בימים ההם, התחתנה עם המנוח אברהם עלשטיין ז"ל, מגדולי היחס, ובעל מח חריף ושכל עמוק, ובעל כשרונות יוצאים מהכלל, (אגב, תולדותיו המענינות של בעלה המנוח ז“ל תבואנה אי”ה, בחוברת מיוחדה.)

והנה למרות זה שבעלה המנוח הי' גדול בתורה ורבים נבאו לו שיהיה רב בישראל, ולמרות זה שהוא היה, כאמור, חתנא דבי נשיאה בכל זאת לא רצה לעשות את התורה “קרדום לחפור בה” ונפשו הטהורה אותה להתפרנס מיגיע כפי, וישלח במסחר ידו, ולשם כך עבר לעיר בירוט, ששם יסד את בית מסחרו הגדול, יחד עם אחיו המנוח משה עלשטיין ז"ל, וההצלחה האירה להם פנים, בית מסחרם הלך הלוך וגדול, וחי חיי עושר וכבוד.

בירוט העיר היתה אז, כידוע, השער של ארצנו הקדושה, וכל העולים אל הארץ באו בראש וראשונה לעיר זו; כמו כן היתה בירוט המרכז של הרופאים הכי גדולים בארץ ישראל וסוריה, ומכל ארץ ישראל בכלל ומצפת בפרט נסעו לבירוט לדרוש בעצת הרופאים.

המצב המיוחד הזה של העיר בירוט נתן לגברת מנוחה עלשטיין הזדמנות רחבה, וכר נרחב לעבודה של שדי הצדקה והחסד, ואהבת האנושות, וכל נענה ונקשה וכל כושל וקשי יום פנו בראש וראשונה לגברת מנוחה עלשטיין, והיא הושיטה להם את העזרה הכי מלאה.

היא היתה הראשונה בבירוט שמצאה לנחוץ ליסד שם עזרת נשים לטובת האומללים והזקוקים לעזרה, ויחד עם הגבירות עין זרות, פרנק, ניישטיין ועוד, יסדה את עזרת הנשים בבירוט שפעלה פעולות גדולות ונצורות.

ביתה היה פתוח לרוחה, ושמש להכנסת אורחים, שנתקבלו אצלה בסבר פנים יפות ובמאכל ומשתה, ופזר נתנה לאביונים.

כל בתי החולים בבירוט היו פתוחים לפניה, על פי המלצתה היא נתקבלו החולים העניים חנם אין כסף. הפרופיסורים, הרופאים, האחיות הרחמניות של כל בתי החולים בבירוט הוקירו וכבדו את הגברת עלשטיין ובתור יוצא מהכלל נתנו לה להכנס מדי יום ביומו אל בתי החולים לבקר את “החולים שלה” שבאה לראות בשלומם ולחזק את לבם. הפרופיסור ד"ר פאסט, המנתח הידוע, היה מרשה לה, לגברת עלשטיין, לעמוד על ידו בשעת הנתוחים לחולים שהיא הכניסה. מענין לציין שפעם אחת בא בעלה מר עלשטיין לבית חולים אחד בשביל לבקר חולה לא בזמן הבקורים הכלליים, האחות של בית החולים לא הכירה אותו, ולא נתנה לו להכנס אלא שיחד עם זה יעצה לו שאם הוא רוצה דוקא להכנס יואל להביא המלצה מהגברת עלשטיין, היות ורק על פי המלצתה המה מרשים להכנס גם לא בזמנים הקבועים.

גם בית מקלט לחולי הרוח בבירוט, עמד תמיד לפקודתה, ועל פיה הכניסו את כל אלה האומללים שהיו זקוקים לכך.

היא סבלה מאד בחייה, ובכל זאת לא נפלה ברוחה, והמשיכה את עבודתה עבודת העזרה לכל אלה שפנו אליה. גם אחרי האסון הגדול שקרה להם בעת שביתם נהרס ונחרב על ידי מפולת, ואחד מבניה אהרן ז"ל נהרג, והוא היה מבחיר בניה, שעתיד מזהיר נשקף לו, בכל זאת האסון הזה לא השפיע עליה כלום, ותלך הלאה בדרכה דרך הקידש.

וכשמה כן היא, היא הביאה שלום ו“מנוחה” שלימה בהרבה בתים כי רודפת שלום היא מנעוריה. וגם היום כשהיא עוברת ברחובות בירוט ישנם הרבה שקוראים לה "אמא “סבתא” חותנת וגם אחות וזה הכל הודות לפעולותיה השונות שפעלה לטובתם.

היא היתה מסורה לאביה ולאמה, לאחותה הבכירה ולאחיה הצעירים באופן יוצא מהכלל, ושום קרבן לא היה קשה בשבילה.

היא חיתה חיים משפחתיים מזהירים, וגם בשביל ביתה היא היתה “מנוחה” שלימה.

בעלה המנוח ידע גם להוקיר את ערכה ונתן לה את האפשרות הכי מלאה להתעסק בצרכי הצבור, ועזר לה בהרבה להקל עליה את עבודת הצדקה והחסד לטובת האנושות.

היא היום בת ששים וחמש, והיא ממשיכה גם היום במרץ רב את עבודותיה הנעלות, ה' יאריך ימיה ושנותיה, עד זקנה ושיבה, אמן.

בנה הבכור הוא הדר. מרדכי עלשטיין, ובתה הגברת מרים לפין, (מנהלת בית ספר מקצועי לנשים בתל אביב), ובתה לאה אלברט, ובנה יצחק, וכולם הולכים בעקבות אמם הצדקנית.

~~~~~~~~~~

פייגא כהן.png

פייגא כהן נ"ע

ב“ר דוד אישקוזר מליאדי, אה”ר ישראל דב כהן נ"י

נפטרה ד' אדר תרפ"ד.

ראויה היא הגברת פייגא כהן ז“ל להרשם בספר “בנות ציון וירושלם” כמו שנרשמה בספר הזהב של קרן קימת לישראל בתור הכרה והוקרה למעשיה הטובים, לפעולותיה הנשגבות לתורה ועבודה וגמ”ח; לישוב ארץ ישראל, ירושלם וכל קדשיה, מוסדיה ומפעליה.

וכמו בעלה הטוב והמטיב, רב הפעלים, בעל הצדקה והחסד כן גם היא, פייגא כהן ע“ה, היתה מחוננת בלב טוב, בנפש עדינה ויקרה, וגם היא הצטיינה בפעולותיה. במשך שלשים ושמנה שנה שגרה עם בעלה נ”י בוואשינגטון היתה עוזרת על ידו בכל דבר טוב ומועיל בכל אותם המפעלים הנשגבים: בתי תלמוד תורה, תפלה ובתי חנוך לרוח ישראל סבא, בתי צדקה וחסד שהשקיעו בהם כל נפשם וכל מאדם.

וארץ ישראל – שאיפתם; ירושלם – משאת רוחם נפשם, ובאמרם לנסוע לא“י התאספו כל ראשי העיר, ידידיהם מוקיריהם ומכבדיהם וערכו נשף פרידה לכבודם בנאומים נלהבים, ובתור הכרה לכל פעולותיהם הנעלות נרשמו ביום עלותם לא”י, ע"י השכונה הציונית, בספר הזהב של קרן הקימת לישראל. פייגא כהן, האמא והסבתא היקרה, השאירה את ביתה ובני ביתה היקרים: ארבעה בנים ושתי בנות, חמשה עשר נכדים ודור רביעי; פייגא כהן שהיתה כל כך קשורה, מסורה באהבתה וחבתה ליוצאי חלציה ותרה על הכל, השאירה הכל, עזבה את כולם ונסעה עם בעלה לארץ אבותינו, בירת אומתנו, קרית חנה דוד.

אהבתה וחבתה לציון וירושלם עברה כל גבול, בדרכה רגליה על אדמת הקדש התפרצו מעיניה דמעות שזכתה לראות הארץ הקדושה, נשקה את אדמתה, נשקה כל “אבן יקרה” כל “אבן־פנינה”, מאבני ירושלם,

וכמו בוואשינגטון כן גם פה התמסרה לצדקה וחסד, לכל דבר טוב ומועיל, חברה פעילה חברה מנדבת בכל המפעלים הטובים. לצערנו לא האריכה ימים בירושלם וביום ד' אדר תרפ"ד שבקה חיים לכל חי עוד טרם הגיעה לשבעים.

רבים חלקו לה הכבוד האחרון וגדולי הרבנים הספידוה.

~~~~~~~~~~

“הסתדרות נשים מזרחי” בארץ ישראל

הועד המרכזי בירושלם

(נוסדה בשנת תרע"ט)

ע"י הגב' לאה זליגר

אלמנת הרב ד’ר זליגר ז’ל

נשיאת הכבוד: הרבנית רוזה רבקה קוק, היושבת־ראש הגב' לאה זליגר, חברות הועד המרכזי: הרבנית בתיה מרים ברלין, הרבנית בתיה פישמן, הגב' שושנה העניג, הגב' חיה מן, הגב' רחל זילברמן, והגב' נחמה רפפורט.

מגמת ההסתדרות: ארגון הנשים החרדות לעבודה צבורית, לאומית־דתית בכוון שאיפות המזרחי העולמי: בנין ארצנו ברוח התורה והמסורה.

הסעיפים העקריים של תכנית עבודת ההסתדרות המה: א) להשתתף בפועל בכל השאלות המתרחשות בתקופת התחיה והבנין בנוגע לחזוק הרוח המסורתית בקרב הדור הצעיר, לעזור ביסוד בתי ספר לבנות אשר בהם תשרור רוח המסורת ותשומת לב מיוחדת בידיעת ערכה של היהדות המסורתית והתגשמותה בחיים; לאמץ את האמהות בהכרה והחובה הקדושה כלפי הבנות, לשתול חבה לכל הקדוש לעם ישראל ולהורותן לעמוד נגד הזרמים השמאליים המשליטים לאומיות גרידה מחוסרת הנשמה הדתית.

ב) יסוד שעורי ערב לנשים לשם למוד השפה העברית, הרצאות על נושאים הקרובים ללב האשה העבריה.

ג) עבודת סיוע לטובת משפחות עולים הנתמכים ע“י ההסתדרות בהלבּשה ותמיכות בצורות שונות, עד הסתדרם בעבודה. לכל חג מכינה ההסתדרות כמות הגונה של כתנות חדשות הנתפרות בידי חברות מתנדבות לטובת משפחות עניות (מקומיות ומהעולים הזקוקים לכך). כמו”כ מחלקת ההסתדרות מאות רוטלים מצות למשפחות עניות ותמיכות בכסף מזומן לצרכי החגים. –

  1. תשומת לב מיוחדת לחלוצות השואפות לעבוד ולהמצא בסביבה המתאימה לרוח היהדות המסורתית, בנות משפחות חרדות; בשביל אלה הבנות משתדל ועד ההסתדרות בהמצאת עבודה.

  2. ע“י ההסתדרות נוסדה “קפת חולים” אשר מתוכה נתמכים חולים עניים בצרכי הבראה שונים: כגון חלב, בשר עוף וכו', ביחוד אלה החולים העוזבים את בתי החולים וזקוקים להבראה והחלמה. ברב שכונות ירושלם נמצאות באות כח ההסתדרות המושיטות את התמיכות הדרושות לחולים העניים על חשבון “קפת חולים”. “קפת חולים” מתכלכלת מתרומות החדשיות של החברות המקומיות ומתרומות חברות מחו”ל.

מלבד העבודה התדירה מתענינת ההסתדרות גם בעבודות צבוריות מחוץ להסתדרות לעת מצא. בתור דוגמא מפעולותיה הפוריות של הסתדרות נשים מזרחי ירשם כאן לזכרון המפעל הכביר בתקופת הרעב ששרר באקראינה.

בשנת תרפ“ב בהגיע בעתונות השמועות המזעזעות אודות סבל אחינו בזלעפות רעב וכפן במדינות רוסיה ביחוד באקראינה, אזרה ההסתדרות עז ומרץ כביר ובלי שום דחיה נאספו חברות הועד המרכזי וסדרו תכנית אסוף כספים לשם משלוח חבילות מזון ליהודי אקראינה. נקראה אספה גדולה, שהוזמנו לה נשים רבות מכל הזרמים, בלי הבדל מפלגה והשקפה ונוסד “ועדת עזרה לרעבי אקראינה” הסתדרו זוגות זוגות של חברות שלִבָּן עֵר ונפשן חשה באנקת אחים סובלים ותתהלכנה בכל שכונות ירושלם לאסוף תרומות למטרה הנ”ל. מפעל חסד זה נתקבל על לב כל תושבי ירושלם עה“ק ובאמת יצוין כאן לשבחה של בירת ארץ הצבי, שתושביה היהודים עמדו על הגובה הראוי בשאלה הבוערת ההיא. במסירות מופתית הלכו הנשים בחם הלוהט של חדשי הקיץ ועבדו בלי לאות לעזרת האומללים ואחינו הרחמנים תרמו ביד נדיבה. גם צעירות התנדבו לעבודת חסד זו וביחוד הצטינו: בתו של מרן הרב הראשי רא”י קוק – מרת בתיה ובתו של ר' יהושע רייכמן – מרת חיה. הכספים נמסרו לועד הלאומי ששלח ע“פ דרישת הועדה והכתבות של משפחות למאות שאספה באמצעות העתונות בארץ ונשלחו ע”י ועד העזרה אר“א בפריז והועד הסיוע שבלונדון שעמד תחת חסות אחיו של נציב יהודה הרברט סמואל. שם באקראינה קבלו המשפחות חבילות מזון שהצילו לא מעטים מגויעה ברעב. מכל משפחה הגיעה להסתדרות נשים מזרחי קבלה בחתימת יד הנתמכים וביניהם רבנים מפורסמים, שהם דאגו לסדור המזון בין האומללים. נשלח עד סכום של ארבע מאות וחמשים פונט. כמו”כ תבות אחדות של הלבשה.

מלבד אסף תרומות סדרה ההסתדרות קונצרט גדול שהכנסתו הוקדשה למטרה הנ“ל. הגבירות: מרגריטה בן־טוב־איש ואחותה הגב' תלמה ילין כמו”כ הגב' צייטלין התנדבו בתור משתתפות ונגנו באותו קונצרט לטובת המפעל החשוב.

בהסתדרות מאורגנות רב נשי ירושלם המכירות את ערכה של השתתפות האשה העבריה בעבודה צבורית, עבודה תרבותית ועבודת עזרה וחסד. הסניפים עובדים גם המה במפעלים חשובים המביאים תועלת רבה במובנים מוסריים וחמריים.

מספר החברות בירושלם לבד יותר משש מאות. ההסתדרות מתכונות למפעל יסוד מעון לחלוצות חרדות בסביבת ירושלם אשר למטרה זו הקדיש המרכז העולמי של המזרחי מגרש לבנין המוסד. אגודות נשים מזרחיות מארצות הברית מיסדות קרן מיוחדת לבנין הבית והחזקתו. התכנית רחבה וכוללת: משק משתלה ע"י המעון שיאפשר את הכשרת הצעירות לעבודה חקלאית והכנה מבוססת לפי תנאי הארץ. יחד עם זה תקבלה השפעה רוחנית לפי רוח המזרחי.

~~~~~~~~~~

חובבת ציון וירושלם

חובבת מהתקופה הראשונה.

מענינת העובדה מה שהשר משה מונטיפיורי מספר לנו בזכרונותיו על אדות “החובבת הזאת”. חבל שלא קרא בשמה ושם משםחתה, ודיה העובדה בעצמה להרשם בספר הזכרון “לבנות ציון וירושלם”.

זה היה בשנת תרכ"ו:

אחרי חג הפסח הקהיל מונט. את הרבנים וראשי “הכוללים” לאספה רבה, ויבאר להם כי תכלית בואו לאה“ק היא לא רק לחלק נדבות לעניים, כי אם ביחוד להועץ אתם ע”ד התחבולות והדרכים הנאותים, לפי דעתם, להעביר את העניות מאה“ק ולהלחם בסבות העני. על זאת ענה ראשונה החכם־באַשי ויאמר כי הרפואה היותר בדוקה להיטיב מצב הבריאות בירושלים ולתקון המצב החמרי של יושביה, היא, לפי דעתו, להרבות את מספר בתי המעון המתוקנים לעניים ולהעסיק את העניים בעבודת האדמה. אחריו דבר הר”ר שמואל סלנט, וגם הוא הסכים בכל לעצת “הראשון לציון”. בסוף האספה הוכיחו למונט. במספרים מדויקים, כי מנדבה של אלף רו"כ הבאה לירושלים, מגיע לגלגלת רק כשלשים קאָפ.

גם מצפת, מטבריה ומפקיעין באו דיפוטציות אל מונט. לבקש להעסיקם בעבודת האדמה.

בין התחבולות אשר הוצעו לפני מונט. באספה הנז' מנויה גם האֶמיגרציה, כלומר להקל לעניי אה“ק את היציאה לחו”ל. ולתכלית זו צוה מונט. להביא אליו את כל העניים שאין להם כל תקוה בירושלים, למען תת להם כסף לצאת לחו“ל. ויהי כאשר באו אליו העניים האלה ויקר מקרה נפלא אשר ראה מונט. לו לחובה להודיעו בפרוטרוט בהרפורט שלו אל ועד שליחי הקהלות בלונדון. וזה הדבר: בין הבאים היתה אלמנה עניה צעירה לימים כבת כ”ב שנה, אשר בעלה מת במגפה וישאירנה בחסר כל עם שלשת ילדיה. מונט. הציע לפניה ללכת ארצה אשכנז אל קרוביה הנחשבים לאנשים אמידים, ויאמר לתת לה כסף להוצאות המסע. אבל האשה לא אבתה לשמוע לעצה זו ותקרא: “ה' זכני לשאוף את האויר הטהור של ארץ אבותינו; הוא עשה עמדי את החסד הגדול להביאני, בעודני ילדה קטנה, אל המקומות הקדושים האלה אשר מהם יצאה תורה לכל העולם; הוא חנן אותי לדרוך על אדמת הקדש אשר עליה עמדו נביאינו וחכמינו הקדושים – ואיך אצא עתה, ואקח את ילדי מעיר ציון אשר אנחנו מחכים בכל יום כי אמת וצדק ישובו למלוך בה? לא! טוב לי לגוע ברעב עם ילדי בחונני את עפר העיר הקדושה, מלחיות בכל טוב בחוץ לארץ”!

ואמנם כמעט כל העניים אשר הציע מונטיפיורי לפניהם לצאת מאה“ק, ענוהו מעין תשובה כזו, וגם אלה אשר הביעו חפצם ללכת לחו”ל לא חפצו להשתקע שם, כי אם לשבת שם זמן קצר ולמהר ולשוב לאה"ק.

~~~~~~~~~~

מארטה כלרכה בכר נ"ע

אמו של האדון נסים בכר, מיסד ומנהל בית הספר לח' כי"ח בירושלם.

נפטרה ה' טבת תרנ"ב.

מצוינה במינה, לא ידעה בעולמה אלא עבודה. ושנים רבות עזרה לבנה בעבודתה בזריזות ובלי מנוחה בבית הספר של חברת כל ישראל חברים. ורבים מחניכי הבית עודם זוכרים ומזכירים ברגשי הכרת טובה את הטפול שטפלה בהם כאם רחמניה.


שושנה יפה נ"ע

בדברי ימי הישוב, ועוד יותר: בדברי ימי התפתחות השפה העברית בבית הספר לבנות ביפו יש לה, להגברת שושנה (רוזה) יפה מקום חשוב מאד, במרצה ובהשפעת הכבירה נתבסס בית הספר לבנות בצביון עברי; הדבור העברי היה בו לחובה, אחד מעיקרי שבעקרים. בית הספר הזה עבר אז מצרפתית לעברית: מחברת כי“ח לחובבי ציון. לחמה עם הצרפתים ותוכל להם. – חובבת ציון נלהבה היתה שושנה יפה, ורבה היתה אהבתה לטבע הארץ אשר ידעה אותם היטב וכאשר עזבה את ביה”ס שמה לה למטרה להיות אכרה פשוטה. וזו, המשכלת, הסופרת המנהלת נהיתה לאכרה פשוטה במלא מובן המלה; היא בעצמה חרשה זרעה, קצרה ודשה, את אהבתה לעבודת החקלאות מסרה גם לתלמידותיה לפנים, ועל שדה עבודתה החדשה מתה אחרי מחלה קצרה, שמה, רחוק מן החיים הצבורים, ביבנאל, מושבה בגליל התחתון, באה שמשה בעור יומה.

היא היתה אחות הרופא ד“ר הלל יפה מראשוני חובבי ציון המשמש בכהונת רופא במושבות שביהודא ובגליל; פעל ועשה הרבה בפה ובכתב להטבת מצב הבריאות בא”י.

~~~~~~~~~~

שרה טהון נ"ע

אשת העסקן הציוני־הלאומי ד"ר יעקב טהון ה "ו

נפטרה בתל אביב ט' נוסן תר"פ.

הגברת שרה טהון הקדישה כל חייה לתחית עמנו בארצנו, היא היתה אחת העובדות הכי חשובות והכי מסורות לעבודת הצבורית והלאומית בארץ: אחת העובדות בישוב להפצת המלאכה והעבודה בין המוני העם, מותה (בשנת הארבעים לימי חייה) עשה רושם מדאיב על הצבור העברי בא“י. קהל רב מאד בא לחלק לה הכבוד האחרון, ללויה בא גם הד”ר ויצמן מירושלם.


זעלדא חיה סימס

א“ר שלמה סימס נ”י, בת ר' אבנר נטע אלישבסקי, מפרוזינא.

ראויה היא הגברת הצנועית הזאת, בעלת נפש עדינה, להכרה, מאת אחיותיה היקרות “בנות ציון וירושלם” שהשתתפה לכבודן בהדפסת הספר הזה.

כמו בעלה היקר, מר שלמה סימס, כן גם היא, הגברת סימס' נדיבת־לב, ויקרת־רוח, חובבת ציון וכל קדשיה, יושביה ועובדיה. שניהם משתתפים בכל דבר מצוה, בכל דבר טוב ומועיל, והכל בהצנע ובכבוד.

~~~~~~~~~~

דבורה מוסינזון נ"ע

נפטרה י“ט כסלו תרע”ד.

בין בנות המושבות שביהודה הצטיינה דבורה מוסינזון בתור כח חשוב ומשפיע בישוב שבעין גנים. היא עבדה יחד עם בעלה בכל ענפי העבודה, ומשאת נפשה היתה להתבסס בארץ, יומם ולילה היתה עובדת למעלה מכל כחותיה עד שתקפתה הקדחת הצהובה, ואחרי זמן רב של מכאובים ויסורים, מתה.

גם היא נפלה קרבן על מזבח הישוב.

מר י' וינקלר מפתח תקוה ספר בשבחה: היא היתה אחת מהחברות הכי מסורות לאגודת ה“מכבי”. רגילים היינו לראות אשה, אֵם לשני ילדים הולכת בראש השורה שורת המתעמלות בדעתה כי בהשתתפותה תוסיף מרץ ליתר החברות; התענינה גם במצבה הרוחני של האגודה. ובמותה אבדה אגודת המכבי כח חשוב.

ובשם ועד המכבי ב“פתח תקוה” הביע את צערו הגדול על מות אחת מחברותיו, הגברת דבורה מוסינזון ז"ל, שהיתה מסורה מאד לרעיון המכבי והתענינה בשכלול ובקדמת האגודה.

~~~~~~~~~~

זלדא סימס.png
שיינא כהנוב.png

שינא בילא (כהנוב) בת ר' צבי זאב.

נלב“ע כ”ב טבת תרנ"ח

ובאה למנוחה בירושלים במרומי הר־הזתים.

האשה הנפלאה והעדינה הזאת לא היתה מהעסקניות הצבוריות, אך כבודה ותפארתה היו בביתה ובמשפחתה ועל שכמותה נאמר “כל כבודה בת מלך פנימה”.

היא היתה סמל האשה העבריה בה' הידיעה, והיא הגשימה בחיים את קדושת חיי המשפחה היהודית, אשה נאמנה ומסורה – עד כדי הקרבת עצמה לבעלה, ואם למופת לילדיה שגדלה ברחמים רבים ובאהבה לאין קץ. וחנכה בדרך המוסר היהודי האמיתי.

מעולם לא התקוטטה עם איש. כל קללה וכל מלה אי מנומסת לא עברו על דלתי שפתיה, ורק ברוך ועונג התנהגה עם כל שכניה ומכריה, וכל יודעיה מזכירים את שמה עד היום בכבוד ובהוקרה, ויפה המליץ עליה אחד ממכריה: שלמה המלך אמר אדם א' מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי. אך היא היתה מהאלף השני שלא הכירו החמכ"א.

אך לאסון בעלה ולדאבון בתה ושני בניה5 לא האריכה ימים על האדמה כי לקח אותה אלקים במבחר שנותיה וזאת הקינה אשר קנן עליה בעלה וחקק על מצבת קבורתה:

ששוני חלף עבר

ביום המר והנמהר

יום בו שמשי חשכה

יום בו למנוחות הלכה

נות ביתי האהובה

לאנחות הה עזבה

את בתה בניה

את בעל נעוריה

בטבת שנים ועשרים

תרנח למספר שנים

צנועה ואשה יקרה

זאת מחיים נגזרה

בשנת לד לחייה

אהה בדמי ימיה

יקונן עליה ליליו וימיו

בעלה פיבל כהניו

בראשי החרוזים: שינא בילא בת צבי זאב

~~~~~~~~~~

חאשא וויטנברג נ"ע

בת הר“ר יעקב הלוי זאלקינד משקלוב, אשת הר' משה וויטנברג ז”ל

נפטרה י“ד מנ”א תרמ"ז

לבד מה שעזרה לבעלה בנדבותיו ותרומותיו הגדולות הקדישה מכספיה חצר גדולה לצדקות שונות, שקנתה מ“ר ניסן בק בעד אלף נאפ”ז.

~~~~~~~~~~

דבורה בן־יהודא

נפטרה כ“ד אלול תרנ”א

אבן מקברה, אבן־המצבה, מכרזת ואומרת:

“קבר האם הראשונה בזמן הזה שדברה לילדיה עברית מרגע הולדם, ותקם דור מדבר עברית, היא האשה המשכלת מרת דבורה בת שלמה הרץ ואשתו רבקה לאה יונאס אשת א' בן יהודא עורך האור נפטרה באור ליום ו' כ”ד אלול אתתכ“ג לגלתנו תרנ”א.

זה הוא נוסח המצבה מעל קברה בהר הזיתים, וזה מספר הכל: האם העבריה הראשונה שדברה לילדיה עברית; בתה של שנ"ה יונס ואשתו של בן יהודא; מחקה כליל מתוך זכרונה לשון הגלות ודברה בבית ובחוץ רק עברית; שמרה תורה ומצוה, ולא רק לילדיה כי אם גם לחניכיה לתלמידיה למדה עברית בעברית, דבורה התמכרה להיות בעצמה למורה “עברית בעברית” בבית ספר הראשון שנפתח בירושלם בעת ההיא. –

אותו הילד, בן בכורה “בן־ציון” שצפצפה לו עברית ודברה אתו עברית, רק עברית. הוא הוא כהיום הסופר והעתונאי הגדול איתמר בן־אבי.

אחותה של דבורה היא הסופרת המצוינה חמדה בן־יהודא.

זרעה דבורה ולא הספיקה לקצור את פרי עמלה, המות קטפה את החלוצה הצעירה הרעננה הנלהבת, וזכרונה נשאר בחיים.

~~~~~~~~~~

צעירות ירושלם

בשנת תרס“ד נוסדה אגודה בשם “צעירות ירושלם” ע”י העלמות החשובות “מבנות ציון וירושלם” במטרה להרחיב הדבור העברי והשכלה בקרב הבנות בירושלם. האגודה הזאת עשה חיל הרבה, ומספרן הגיע אז למאות חברות מבנות חמש עשרה שנה ומעלה שבאו יום יום לפנות ערב לשמוע בלמודים, ובמשך חדשים אחדים כבר היו בנות רבות שדברו עברית צחה וידעו פרק בדברי ימי ישראל.

אמרתה של האגודה היתה: ידיעת השפה, הבנת היהדות והבת [כנראה צ"ל: אהבת – הערת פרויקט בן־יהודה] הארץ.

~~~~~~~~~~

שרה מוטס נ"ע

נפטרה ביום כ“ג סיון תרפ”ד.

העדינה! נקטפה בדמי ימיה. בת שלשים וארבע שנים היתה במותה, ובמשך הזמן הקצר הזה עשתה גדולות, פעולות נשגבות: חברה פעילה ב“הסתדרות נשים עבריות”, ותקונן עליה האגודה ותאמר:

“שמה של הגב' מוטס קשור בלבות כלנו עם הארגון הראשון של שעורי ערב, לפי יזמתה של שרה מוטס התארגנה הקבוצה הראשונה של תלמידות בשכונת מאה שערים. והאשה החלשה והכחושה הזו עבדה במרץ לטובת הרעיון הזה; לעתים קרובות היתה מקריבה את כחותיה האחרונים לטובת המטרה היקרה והקרובה ללבה”.

~~~~~~~~~~

עדה שפירא נ"ע

נפטרה א' סיון תרפ"ה

גם העסקנית הזאת נקטפה בדמי ימיה. בת שלשים שנה היתה במותה, גם היא היתה חברה פעילה ב“הסתדרות נשים עבריות” עובדת חרוצה; במסירות נפש יוצאת מן הכלל היתה ממלאה תפקידים שונים בהסתדרות הנ"ל.

במשך כל זמן עבודתה רכשה לה כבוד ואהבה בין חברותיה.

~~~~~~~~~~

חנה ווייץ.png

הרופאות בארץ ישראל.


א) ד"ר חנה ווייץ מולדת בית זלטובסקי.

הרופאה הראשונה שבאה לא“י בתור חובבת ציון היתה ד”ר חנה ווייץ.

נולדה בורשה להר' ישראל זלטובסקי למדה שם בגימנסיה אח“כ נכנסה להאוניברסיטה בפטרבורג במחלקת מדע הטבע וגמרה את חק למודיה. משם נסעה פריזה ולמדה בהאוניברסיטה רפואה ויצאה מוכתרת בתור ד”ר לרפואה.

כמו בפטרבורג כן גם בפריס התמסרה לרעיון חבת־ציון והיתה בין החברים הפעילים ביותר באגודות הסטודנתים חובבי־ציון ובחברת “ישוב ארץ ישראל” בפריס. בשנת 1900 באה לא“י ומאז ועד המלחמה העולמית לא היה מפעל ישובי ותרבותי שלא השתתפה בו. תחלה בראש פינה, אח”כ בזכרון יעקב ובירושלם. היא עבדה בתור רופאה לנשים וילדים ושכם אחד עם עבודתה המקצועית עבדה גם עבודה ציונית צבורית. ביתה היה מקום פגישה לטובי כחות הישוב והיא היתה הרוח החיה בכמה מפעלים, היא ביחד עם בעלה ד"ר נפתלי ווייץ יסדו את הגמנסיה העברית בירושלם שהיה בית הספר העברי הראשון בעה"ק (ששפת הלמודים היתה בו עברית). היא היתה בין מיסדי בית העם בירושלם שהיה גורם רוחני כ"כ חשוב בהתפתחות הישוב החדש לפני המלחמה. זו היתה הבמה הראשונה אשר מעליה נשמעה רק עברית. חוץ משני המפעלים האלה אשר להם הקדישה שנות עבודה וטפוח לא היה כמעט תנועה שהיה בה משום יצירה ועבודה ישובית שלא התענינה בה.

בזמן המלחמה גלתה עם משפחתה למצרים. משם נסעה לפריס ובמשך שנות המלחמה ותיכף אחריה השתתפה בכל האגודות הציוניות בכלל ובפרט בעבודה שנעשתה לטובת הישוב בארץ. עכשיו השתקעה מחדש בירושלם.


ב) ד"ר בת־שבע יוניס.

נולדה בבסרביה (רוסיה) בש' 1881. נתחנכה באודסה וגמרה שם הגימנסיה ב 1897. חלק למודה ברפואה גמרה בג’נבה (שווייץ) ב 1904. אחרי כן עשתה את הבחינות הממשלתיות במוסקוה ב 1906. עד בואה לא“י עבדה באודיסה בבית החולים של היהודים ובמוסקוה בשלטון המחוז. פעמים היתה בברלין לשם השתמלות [כנראה צ”ל: השתלמות – הערת פרויקט בן־יהודה]. בכל המקומות האלה הצטיינה בעבודתה, בחכמתה וברחמנותה.

הפרק היותר חשוב לד"ר בת־שבע יוניס הוא: עבודתה המצוינה ועסקנותה הנמרצה לטובת ישראל בארץ־ישראל.

באה לא“י ב 11 אפריל 1909. בשנים הראשונות עבדה על שדי הרפואה־הרחמנית במושבות שביהודא: בגדרה שנה אחת. ד”ר יוניס היתה שם הרופאה הראשונה לפניה לא היה שום רופא אחר רק חובש, אחרי זה עבדה בזכרון יעקב, ברחבות ובחדרה, כל פעם בתור מ“מ של רופא המושבה לרגלי נסיעתו או מחלתו עד שנת 1911 באותה שנה בנתה לה בית “בתל־אביב” (הוא היה אחד מן הבתים הראשונים) והתחילה לעבוד בבית החולים “שערי ציון” ביפו, שם עבדה במשך עשר שנים עד יום סגירתו יחד עם הד”ר ח. חיסין. ביחוד הצטיינה במחלקה שעמדה תחת הנהלתה: מחלקת הנשים, היולדות והמרפא (קליניקה), בזמן המלחמה בגרוש היתה בפתח תקוה ונהלה שם את בית החולים של ועד ההגירה ונתנה עזרה למהגרים גם בבתיהם מטעם ועד הגירה.

מ 1923 עד היום הזה עובדת ד“ר יוניס במרפאה של הסתדרות הרופאים בתור רופאה למחלות נשים משתתפת ברגשי רחמנותה בתור חברה פעילה, מלבד עבודתה הפרטית בביתה כל משך עשרים השנה מאז באה לארץ ישראל, חולים שונים פונים אליה גם מירושלם וגם מיהודא והגליל. ד”ר בת שבע יוניס מפורסמת לורפאה [כנראה צ"ל: לרופאה – הערת פרויקט בן־יהודה] מצוינה.

היא היא הראשונה שיסדה בארץ ישראל ב 1912 ביפו בשכונת התימנים “מחנה יוסף” את “מעון התינוקות הראשון.”

ד“ר יוניס היא גם אחת מהמיסדות של ההסתדרות הרפואית בא”י ושל הירחון “הרפואה”, במשך הרבה שנים היתה המזכירה של הסניף היפואי.


יהודית מונטיפיורי.png

ב) הנדיבות:


יהודית מונטיפיורי ב"ר יהושע לוי ברינט כהן

אשת השר משה מונטיפיורי ז"ל

נולדה כ“א שבט תקמ”ד

נפטרה א' תשרי תרכ"ב.

עוד בימי ילדותה הצטיינה במדות יקרות מורשות לבית יעקב. ותהי חבֵרה לבעלה בדעה ובמעשה בפעולותיו הנשגבות לטובת ישראל בכלל וארץ ישראל בפרט.

יד ושם לה בירושלם:

“רחוב יהודית” בשכונת ימין משה, מחלקת הספרדים עיין ספר “אבני זכרון” צד 83

כדאית האשה הגדולה הזאת לספר בשבחה בספר הזכרון ל“בנות ציון וירושלם”: מצוינת היתה במעלות ומדות טובות ומלומדת עד להפליא. נודעים למשגב פעולותיה וצדקותיה בחמר וברוח, דבריה בספרה “יהודית” שבו תספר על אודות מסעותיה עם בעלה לארץ הקדושה מפיקים רגשי קדש. בכל ערבי שבתות ברן מונטיפיורי את הזמירות הנעימות ובגמרו את פרשת “אשת חיל” עליה הביטו עיניו ונהרו באמרו בפיו: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". פטירתה מחצה וחלפה את לב בעלה וידכאהו עד מאד. לזכרה הקים השר משה “בית המדרש” ברמסגהט, גם יסד למזכרת נפשה קופות של צדקה למשען נערים ונערות בבתי ספר לישראל. וקהלת ישראל יסדה בית מחסה לחלושים בשם “יהודית”. חמשים שנה חי מונטיפיורי בחברת אשתו תמתו, וכל ימיו לא מש מקברה אשר עשה בקרבת נוהו בתבנית “קבר רחל” אשר על דרך בית לחם. –

~~~~~~~~~~

הברונית בעטהי די רוטשילד נ"ע

אשתו של הברון יעקב די רוטהשילד מפריז

נפטרה ר“ח אלול תרמ”ו

היא היתה בת הברון שלמה רוטהשילד מווינה, בן ר' מאיר אנשל רוטהשילד מפפד"מ, ראש המשפחה הזאת.

צדקה וחסד היו כל מעיניה תמיד, והרבה הרבה בתי חסד נוסדו על ידה: בתי חולים, זקנים ויתומים עם קרני קיים להחזקתם. חברת “הכנסת כלה” לעזור לנערות עניות ויתומות להנשא לאיש בהגיע פרקן והיא עמדה בראש החברה הזאת עד יום מותה.

בית החולים אשר לשרי רוטהשילד בירושלם על ידה נוסד בשנת תרי“ד, היא היא ששלחה הנה את החכם והעסקן הגדול ד”ר אלברט כהן ז"ל ליסד הבית הזה ויתר המוסדות והמפעלים הטובים שבעתם הביאו ברכה רבה להישוב.

~~~~~~~~~~

מזל טוב נ"ע

בת רב חסדא, השר אלברט ששון מלונדון ואשתו של רב חסדא, השר אליהו דוד יוסף עזרא מכלכותא.

יסדה בעי“ק ירושלם, מלפני כיובל שנים, ישיבה גדולה בשם “מזל צומח” וגדולי חכמי הספרדים ובראשם הרה”נ ראשון לציון, נשיא הישיבה ילמדו בה מדי יום ביומו. –

––––––––––

הרב הגאון ר' יעקב מאיר הי“ו ראש הרבנים בארץ ישראל, ראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית בעי”ק ירושלם, ארץ ישראל הואיל לתת לנו העתקה מספר “הזכרונות” הבאה לקמן:

זאת מאתנו אנחנו הח“מ להודיע במישור כי הגיע קול מבשר מעי”ת כלכתה המהוללה יע“א מהאשה הגברת המעטירה רבת המעלות מנשים באהל, אשת חיל עטרת, שמה נודע בשערים מפורסמת לש”ט ולתהלה, כפה פרשה לעני וידיה מהוללת בכל התשבחות היא האשה מרת מזל ת“מ אשת הגביר נשא ורם שר בשרים ונגיד השר והטפסר מגזע היחס והפרתמים רצ”ו סי' סי' אליה דוד יוסף עזרה הי“ו ונועם דבריה המבשרת כי נפשה אויתה לבנות לה בית בהר הקדש ירושלם לקבוע ישיבה בית מדרש הנק' בשם “מזל צומח” יכב”ץ ובאמצעות ידידנו, מע' הח' הש' ממשפחות המיוחסות בנש“ק כה”ר משה בכמוה“מ מיוחס בחר בנו אנחנו הח”מ להיותינו יחידי בית מדרשה בפרס קצוב כלול הספקתינו ושכר דירה הוצאות הנצרכות ושמש, את הכל עשתה בהנהגה ישרה ונכונה לקבוע לימוד בכל יום ויום ב' שעות לעילוי נפש המרוחם הישיש הנבבר השר דגדול תהלתו מלאה הארץ אוהב צדקות, ביתו פתוח לרוחה, נודע בשערים, מפורסם בשמו ובמעשיו סי' סי' דוד יוסף עזרה זצוק“ל תנצב”ה, ולהצלחת השר מר בעלה הי“ו ובַּניו ובנותיו העי”א, ולאחי השר הגדול נשיא ישראל פאר עדת ישורון מר אביה יצ“ו והגברת המעטירה מ' אםה ת”מ וכל קרוביה הי"ו.

ש' תשרי תרמ"ג

הצעיר מאיר רפאל פאניזל,

יעקב שאול אלישר ס"ט

יוסף ויטל ס"ט

הצעיר יצחק ישראל ס"ט

הצעיר רפאל יוסף עוזיאל, ס"ט

הצעיר ברוך פינטו ס"ט

הצעיר שלמה משה סוזין, ס"ט

הצעיר יעקב מרדכי הלוי, ס"ט

הצעיר אשר הלוי ס"ט

~~~~~~~~~~


ליפעט הערץ ב"ר שמעון מאצילי בית לֶמל

"המלכה על כל הנשים, אשת חיל רבת המעלות, הצדקה הכשרה. "הגברת המעטירה, כבודה בת מלך, היא האשה רבה מרת ליפעט "הערץ מאצילי משפחת לעמעל.

“תבורך מנשים נרה לא תכבה ונוגה כאור תהיה, יפה כלבנה, וברה כאור החמה שבעתים כיר”א".

זהו ה“תואר”, גולת הכותרת של המכתב הראשון הנשלח לה מאת ראש הרבנים לעדת הספרדים בירושלם בר“ח תמוז תרט"ז ועל החתום: דא גושפנקא לי לשמי ראשון לציון חיים נסים אבולעפיא ס”ט.

היא היא שיסדה אז מלפני כשבעים ושתים שנה, ע“י המשורר אברהם אלעזר המכונה ד”ר לודוויג אויגוסט פראנקל בית מחסה בירושלם עיר הקדש “בית תלמוד תורה ובית תפלה” קראו לו. והוא הוא בית הספר לֶמל בירושלם.

שרו לה שיר ציון “מבשרת ציון”

והשירה גומרת ואומרת:

"אשרך גברת הנשים ורב לך מאחותך;

בית חוסן בנית, ויש שכר לפעולתך;

אך מתת אלקים היא לשום חלקך בחיים,

גם רוח אביך שמעון למזכרת נצח

בצל שדי יתלונן יחסה בצל – צח –

תבורך מנשים ליפעט לזכרון בירושלם".

* *

“השירה הזאת תהיה לעדה, מירושלם עיר החמודה, נעשית לאות ולתעודה, ביום חנוך בית מחסה הכבודה בשלשה ועשרים לירח סיון שנת ובחרת בחיים לפ”ק פעה“ק ירושלם תובב”א.

~~~~~~~~~~

דבורה פאלאק נ"ע

בחרה לנפשה לזכות בחייה לגמול חסד את החיים ואת המתים וקנתה בש' תרי"ח את חלקת השדה, תפוחין קדישין בהר הזיתים נוכח שער השמים, והקדישה השדה להיות למקום מנוחת עולמים לקהל קדש עדת האשכנזים אשר עדנה היה להם אחוזת נחלה לבדם. –

עיין ספר “אבני זכרון” צד 98.

~~~~~~~~~~

שיינדיל ב"ר משה הכהן מיאסי.

החצר שלה מול בתי משכנות שאננים, הקדישה בעד עניים לגור בהם שלש שנים חליפות חנם.

~~~~~~~~~~

שרה ליבא ב"ר מאיר אלפרטזאן ז"ל

(שרה דייוויס)

נפטרה ד' מנחם אב

הגברת הזאת קנתה שלש חצרות גדולות והקדישן בחיה “הקדש עולמים” לעדת האשכנזים בירושלם.

א) בשכונת “מאה שערים” אחד עשר בתים ולמעלה בימד“ר. שני בתים מהם ישכרו להוצאות ביהמ”ד, ואחר למעון השמש.

ב) בשכונת “נחלת שבעה” חצר גדולה בעלת עשרה בתים.

ג) סמוך לשכונת “שערי משה” (וויטמבערג), ארבעה בתים. – בכל הבתים האלה יגורו ת“ח עניים שלש שנים חנם, חליפות, עפ”י הגורל. כנהוג.

* * *

ואבן מקיר מכרזת ואומרת נדבתה הג' לתקון ביהכ“נ הגדול “בית יעקב” בחורבת ר”י החסיד.

עיין “אבני זכרון” חלק א' צד 5.

~~~~~~~~~~

גיטל בה“ר יעקב מרדכי ז”ל

קרן הקימת שלה: בית הכנסת בשכונת “נחלת שבעה”.

~~~~~~~~~~

העניא פייגא פרידמאן נ"ע

ב“ר מרדכי א”ר שלמה ז"ל

נפטרה ט“ז תשרי תרע”ח.

אבן מקיר מכרזת ואומרת צדקותיה ונדבותיה: בבית המדרש הישן “מנחם ציון”; בבית הכנסת הגדול “בית יעקב”; בבתי הת"ת וישיבת עץ חיים הכללית; לבד תרומותיה ונדבותיה בחיים חיותה הקדישה החצר הגדולה שלה בשכונת “מאה שערים”, לטובת מוסדות התורה ומפעלי החסד והרחמים בירושלם.

~~~~~~~~~~

בת שבע חיה געגוזין נ"ע.

ב“ר ארי' ליב ז”ל מווילנא

נפטרה ד' טבת תרנ"ט

יד ושם לה בבנין ציון וירושלם:

א) חדר־חולים בבית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” בעיר העתיקה.

ב) בית המדרש “באר שבע” בשכונת בית ישראל, העליון והתחתון הת"ת ומקוה מים.

ג) בית לתלמוד תורה וישיבת עץ חיים הכללית.

ד) בית לכולל ווילנא.

לבד נדבותיה, תרומותיה ועזבונותיה בארץ ובחו“ל, מחצית החצר שלה בווילנא הקדישה לת”ת וישיבת עץ חיים בירושלם.

~~~~~~~~~~

הרבנית טשעשנא מלכה יפה נ"ע

בת הרב הגאון ר' נתנאל דוד, ואשת הרב הגאון ר' מרדכי גימפל זצ"ל.

נפטרה ער“ח סיון תרע”ו.

שלשה בתים הקדישה בשכונת “כרם בית אברהם” בעד עניי כולל ווילנא וזאמוט בעיה“ק ירושלם ת”ו.

~~~~~~~~~~

ביילא פייגא שיינפינקל ב"ר מרדכי

אשת הר“ר שלום שמחה שיינפינקל ז”ל

נפטרה י' כסלו תרפ"א.

מכסף נדבתה נבנו “ארבע חנויות” על מגרש תלמוד תורה וישיבת עץ חיים.

עיין “אבני זכרון” לד 54.

חברה פעילה וגבאית בחברת עזרת נשים בירושלם.

~~~~~~~~~~

פייגא פעסיל ברלין נ"ע

בת הר“ר נטע מיכאל אשת הרב הגאון רבי חיים ברלין זצ”ל.

נדבה 127 לי"פ לבנין בית המדרש בשכונת שערי חסד.

עיין אבני זכרון ח"ב צד 29.

לבד תרומותיה ונדבותיה לכל דבר שבצדקה ופעולותיה הנשגבות בתור גבאית בחברת עזרת נשים ובית מחסה לחולי הרוח.

~~~~~~~~~~

פעריל ראזינטאל נ"ע

ב“ר אפרים ישעיה, א,ר יוסף דוד ראזינטאל ז”ל.

בשנת תרס“ה נבנה מכספה בית ב”הכנסת אורחים" במאה שערים ויד ושם לה בביה"ח הכללי “בקור חולים הוספיטל”. –


מאלי גאלדמאן

בת הר“ר אלי' מאניש ז”ל

ילידת ציון וירושלם.

לעי“נ בעלה הר”ר שלמה ליב בהרב הקדוש ר' אשר גולדמן ז"ל הקימה “בית” בבנין החדש של בית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” בירושלם.

~~~~~~~~~~

זעלדע שטיינבערג נ"ע

ב“ר מאיר, א”ר לוי יצחק ז"ל.

נפטרה ה' אלול תר"ע.

הקדישה: מחצית “נחלתה” לכולל בוקארשט – וואלכיא.

ומהונה – אלפים ושמנה מאות פרנק לבנין בית תלמוד תורה בשכונת ימין משה.

עיין “אבני זכרון” חלק א' צד 19 וחלק ב' צד 23.

~~~~~~~~~~

דינה ב"ר מאיר ליברסמאן

נדבה לבנין בית תלמוד התורה הנז' 1250 פר‘, ולבנין בית הטבילה 590 פר’.

~~~~~~~~~~

סימא ב"ר יוסף רשל

נפטרה כ“ו תשרי תרע”ב

לבנין בית הטבילה הנז' 550 פר'.

~~~~~~~~~~


מודה אני

אני מודה שיש עוד ל“הוסיף על הראשונות” ויש עוד חמר רב לפרסום אבל כל זה בחלק השני. –

ומכאן תשובה להמבקרים הטוענים ש“הפרקים לא סודרו על פי התאריך והסדר”. אמנם, נכון הדבר, אבל אצלי העקר, לעת עתה, החמר' וכל הבא ראשונה נדפס ראשונה, הסדור התאריכי הוא במדרגה שניה אצלי לעיקר הנז'.

בתוצאה השניה תשוב כל פנינה במקומה הראוי לה.

לפי שעה אני מחפש במטמונות, משתדל לרדת לעומקי של תהום הנשיה בכדי להוציא משם את המרגליות הנמצאות. וכל מה שאני מוצא בין ישנה ובין חדשה אם רק היא בבחינת פנינה אני ממהר וחורז אותה במחרזת בכדי לשמר עליה מפני הכליון חלילה, ואני בעבודתי בבחינת חוטף ומכין חמר – ולפי דעתי חמר בעל ערך רב – לההיסתוריון שיבוא לתת צורה ולהעמיד במקומן בספר ההסתוריה של הפנינות הנ"ל.

מרגלית – בכל מקום שהוא מרגלית היא, וערכה עוד יותר חשוב ויקר אם היא נמצאת במחרזת.

מי שיש לו “חמר” לזה להעיר, להוסיף, בבקשה להודיעני על פי הכתובת שלי:

פנחס בן צבי גראייבסקי,

ירושלם א"י.

~~~~~~~~~~


יזכֹר

יזכר אלקים את הנשמות הטהורות של אחיותינו, “הקרבנות הקדושים”, שנשחטו נרצחו ונפלו חלל על מזבח הישוב בקדש, ה' ינקום דמם!


א"ר יצחק פח:

נשחטה בביתה (בחצר אור החיים) לעיני השמש.

עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת א' צד 19


שרה א"ר משה מבראד:

בר“ח ניסן תרט”ז נמצאה שחוטה בביתה בחצר אחד הערלים, גם נכרתו דדיה מעליה. –


רחל ב"ר יעקב מפתח תקוה:

הוכתה מאת הערבים אשר התנפלו על “פתח תקוה”, הובאה ירושלימה כל עוד נפשה בה ומתה בו ביום: כ“ו אד”ש תרמ"ו.


יוריסט א"ר שמואל דוב:

נשחטה בליל שבת, ב' תמוז תרמ“ז ע”י שודדי לילה, בעיר העתיקה.

עיין שם חוברת ו' צד 56 >

וויטא א"ר שמואל:

נרצחה (היא ובעלה) בליל שבת, ח' טבת תר“ס, ע”י שודדי לילה בשכונת אבן ישראל. עיין שם חוברת ו' צד 58


רחל קישאניבר:

נהרגה בליל ד' טבת תר“ע ע”י שודדי לילה בשכונת בית ישראל. עיין שם חוברת ו' צד 59


שרה אה"ר צבי דוב

נחנקה ד' טבת תר“ע ע”י שודדים ורוצחים בחצר גמ"ח בעיר העתיקה.


שרה ב"ר פישל אהרונסון קרבן המולדת, תרע"ח.


דבורה דרכלר – שרה ציזיק

החלוצות הגבורות של הישוב החדש בארץ אבות, נהרגו בשנת תרע"ט בשעת ההתנפלות הגדולה מצד הערבים על “תל־חי”


טובה צרקסקי

נהרגה ביפו (היא ובעלה) ע“י הערבים בכ”ג ניסן תרפ"א.


 

חלק שני

מקדש בזכרון־כבוד להגברת המנוחה בת-ציון המצוינת מרת רוזה אלישר ז"ל


איטה ילין.png

מקדש ליובל הששים של הגברת איטה ילין.


את החוברת הזאת, השניה במספר לחוברות "בנות ציון וירושלים שאני מוציא לאור, הקדשתי ליום הולדת הששים של העסקנית המצוינת, הגברת איטה ילין.

רבות בנות עשו חיל בעבודת הצדקה והחסד והיא עולה על כלנה. כי יצרה, ביחד עם אמה ז"ל, מוסד חסד של קימא והוא עובד ופועל ישועות. במשך עשרות שנים היא מנהלת אותו ודואגת לקיומו.

כדאית היא לקבוע לה ברכה לעצמה


לכבוד מר פנחס בן צבי גרייבסקי.

שמחתי על הידיעה, כי הוא מקדיש את החוברת השניה של “בנות ציון וירושלים” לחג יובל הששים של מרת איטה ילין.

גדול היה חלקו של אביה רי"מ פינס בבנין הרוחני והגשמי של הישוב החדש בארץ, ואמה, חי' ציפה פינס, היתה הראשונה לנשי החיל שהחיו את שדה הציבוריות שלנו ברגש אנושי חם ובחריצות רבה; ותמשיך הבת הנאמנה את שלשלת המסורה של מעשי הבנין והחסד והעסקנות הנדיבה והפוריה. ברוב מרצה ומסירות לבה נתנה איטה ילין את היכולת לאישה, מר דוד ילין, ליצור מפעלים רוחניים וצבוריים כבירים ולעמוד בראש עצמאותנו המתפתחת, בועד-הלאומי; וגם ערכה לה חזית מיוחדת של מעשי בצרון וחנינה מבורכים ובעלי חשיבות רבה.

כנשיאת החברה “עזרת נשים” הקדישה מרת איטה ילין את מיטב רוחה ורגשותיה למוסד המיוחד במינו שכוננה לטובת חשוכי-מרפא וחולי-הרוח. מאמצי החיאת הארץ ותלאות העולים החלישו את עצביהם ולקו את רוחם של כמה מן הבונים, ובית מחסה, רפוי ומרגוע לחולי-רוח הוא בעל חשיבות ממדרגה הראשונה. היתה לי הזדמנות לבקר במוסד זה, היחידי בכל הישוב העברי בארץ, ונוכחתי בתועלתו ובסדריו הטובים.

בחצר מרווחה וגן נאה הוקמו פה במשך שנים בנינים משוכללים, ובראש ההנהלה עומדים מומחים ומסורים לתתפקידם כד“ר הרמן, ד”ר רבינוביץ, הרוקח כלב והמנהל שטרצלר. חולים רבים כבר הבריאו ויצאו מן המוסד לשוב לחזית העבודה, וכשמונים איש ואשה מקבלים פה תמיד טפול מדעי ואנושי ומחכים לחידוש רוחם וכוחותיהם. זהו המפעל המצוין שחוללה יד מרת איטה ילין, וזה כמה שנים שהיא מחזיקה אותו, בסיוע חברותיה לעבודה, במחיר כל עמל וקרבנות אישיים רבים. כמה נסיעות נסעה וכמה נדודים נדדה למדינות-הים לשם שכלול המוסד וכלכלתו הסובלת מגרעון תמידי. כי הנה למרות חשיבותו המיוחדה של המוסד אין לו בסיס פיננסי קבוע לא מצד הממשלה ולא ממקורות צבוריים, ורק העסקניות החרוצות של “עזרת נשים” עשו את הפלא להחזיקו ולקיימו עד כה בדרך נס.

חג-היובל הוא היום שמותר לספר בו בשבחו של אדם בפניו. תזכרנה נא איפא צדקותיה של מרת איטה ילין, ותהיינה למופת לעסקניות אחרות בישובנו המתפתח והולך.

בכבוד רב

ד"ר מ. רבינזון

ירושלים


ר' פנחס קרייבסקי נכבדי!

דבר טוב אתה עושה בהקדשך את הספר השני של בנות ציון וירושלים ליובלה של הגברת איטה ילין, כדאית היא לכך. עדים הם מפעליה שהם חיים וקימים ונצבים על פתחה של ירושלם, אלה הבתים הבנויים כמו רמים שבהם מוצאים אומללים נגועים ישע ומרפא.

בהזדמנות זו תרשה לי ר' פנחס יקירי לומר דברים אחדים לבעלת היובל עצמה.

זוכרת את, הגברת ילין? היה זה בליל פורים, ואת ישבת גלמודה ובודדה בביתך, כי על בעלך הנכבד ר' דוד יצא הקצף מאת ג’מאל העריץ ונשלח לדמשק. ואני כי ידעתי אשר שנה שנה היה מר ילין קורא לפניך את מגלת אסתר, והיום כי איננו, נע ונד הוא בנכר, כי גרשהו מלהסתפח בנחלת ה' ובמסבת משפחתו, באתי והצעתי לקרוא את המגלה במקומו.

וזוכר אני: אחרי קריאת המגלה ישבנו לטעום ממטעמי היום, והשיחה נסבה על המצב, ולמרות הנגישות והלחיצות, היית חזקה ואמיצה, ובטוחה, כי סוף סוף ישבות נוגש, ולא ינוח שבט הרשעים על גורל האומה העברית ועוד יגיעו לה ימים טובים ותבנה את ביתה בקרוב. ופתאום דפיקה בדלת ושוטר בא ופקודה בידו לגרש מהארץ גם את הגברת ילין, ולא רק אותה בלבד, אלא גם את יהונתן הקטן, שרק שש שנים מלאו לו.

מחבבים אנו את הצרות, ורוצים לספר את תלאותינו מתוך נחת' 6 לצערנו הגדול – את התלאות שעברו בימים האלה על משפחת ילין אי אפשר לספר מתוך נחת, מלאה הלכה המשפחה ילין בגולה, וחסרה שבה, נעדרה ממנה נפש יקרה, בן יכבד אב ואם, הצעיר שמריה ז"ל, צר לי להזכיר מקרים מדאיבים ומצערים. ביום של שמחה, אבל מרגיש אני בפנימיות לבי חובה קדושה להזכיר את הצעיר העובד הישר הזה, שנקטף בלא עתו' נכבד את זכרו.

אין בידינו למלא את החסר, מתוך נחת מלאה ושלמה לא נספר את התלאות ואת המצוקות שעברו על המשפחה הזאת, אבל כשאני נזכר באמץ לבה של הג' ילין בשעות הקשות ביותר ואת בטחונה המלא, אני מברך אותה ואת כלנו שנזכה עוד לספר מתוך נחת גם ביום הלדת השבעים ואז נתפלל תפלה חדשה.

בכל הכבוד

א. י. שחראי


מעשי אבות

א.

לא מן הדברים הקשים ביותר, הוא לכתוב על איטה ילין. אין מן הצרך לטרח טרחות יתרות, לחפש ולחטט בעלים בלים, או לחזור על פתחיהם של זקני הדור בכדי לספר לדור מי היא איטה ילין? מאין מוצאה? מה עשתה ופעלה? בת דורנו היא, איטה ילין, רשמי פעולתה נכרים בחיינו. הכל גלוי וידוע. הכל פרוש כשמלה, ואם רק רצונך בכך. שים זאת זכרון בספר.

איטה ילין היא עסקנית צבורית פעילה וערה,, מצודת פעולתה פרוסה בעיר ובכפר, בארץ ובחו"ל. אולם מדות שונות בעסקני צבור, אם איש או אשה. יש שמעשי אבות נחלת בנים והעסקנות הצבורית עוברת בירושה ביחד עם האמון והבטחון בה, ועם השם לתהלה ולתפארת שהיא מקנה לעושיה ויש עסקנות מקרוב באה, חדשה לבקרים, שאין לה מסרת אבות ולא שם וזכר בעבר.

איטה ילין שיכת בודאי ובלי ספק לעסקני צבור מסוג הראשון. העסקנות והפעלתנות שלה, המסירות והדאגה לצרכי צבור, ההרגשה המלאה השלמה בצרת הרבים והיחיד, ההתאמצות לרדת למצבם הירוד של מוכי אלקים וההשתתפות בצערם, ביחד עם ההשתדלות, והתאזרות הכוחות לפעול לשם הקלה, להצלה טובא או פורתא, לעשור ברב עם במעט, לפעול בעצמה ולהפעיל גם את אחרים לַעֲשות ולְעַשות. התכונה נפשית הזאת לא מאליה באה לה וגם לא רכשה אותה לעצמה בכוחה ועוצם ידה. תכונה מורשה לה מדור דור. ואם שאין אנו זקנים ביותר, יודעים אנו כי דור שלישי היא לעסקנות צבורית נאמנת ומהוללה, וחלה עליה ההבטחה: לא ימושו מפיך ומפי זרעך וזרע זרעך מעתה ועד עולם.

מי היא איטה ילין? מאין מוצאה? נקל מאד לתת תשובה על השאלות האלה, לא מעבר לזכרוננו היא. כל יהודי שעקב במדת מה את קורותיה ואת מאורעותיה של היהדות שברוסיה ובארץ ישראל במאה השנים האחרונות הוא בודאי שמע את השם שמריה לוריא ממוהליב הנשוא על שפתי רבים בארץ ובחו"ל.

עשיר גדול, אומנותו; קבלן לצבא הרוסי. יש לו מהלכים בשדרות הגבוהות, ובחוגי הממשלה. רבים מבני מינו אשר גם הם עשרו עתקו וגם גברו חיל והתקרבו לרשות – מצבם הגבוה החברתי והכלכלי בנה חיץ מבדיל בינם ובין אחיהם המון ביתי ישראל, המשפלים שבת ומתפרנסים בצער ובדוחק. ויש אשר אשרם ורב חילם הטה את לבם מאחרי תורת ישראל הכתובה והמסורה, בזו ליקהת אם, וילכו לאור ברק החיים החדשים שהתגלו לפניהם. לא באלה חלק ר' שמריה לוריא. העושר והכבוד, לא רק שלא הטו את לבו מדרכי התורה, אלא שאף מהם את האפשרות ואת היכלת לספק את רגשות האהבה והחבה שלו לתורת ישראל ולקדשי האומה, כאלו לא נבראו העושר והכבוד אלא לשמש את אהבתו לתורה וחבתו לקניני האומה.

כי ר' שמריה לוריא חבב את דת ישראל ואת קניניו לא חבה אפלטונית בלבד, חבה מופשטת שאינה אומרת כלום ואינה דורשת דבר, - כי אם חבה עזה ונלהבה. חבה נראית ומוחשית, שיש בה ממש וגם דורשת מאת נושאיה מעשים מוחשיים ופעולות ממשיות וגם קרבנות מחים, ור' שמריה נענה לדרישה בעין טובה ויד רחבה, הוא נתן וחזר ונתן, פעל ועשה, וגם לא מנע קרבן בהדרשו.

ר' שמריה לוריה כשהיה חובב את ארץ ישראל, לא מצאה חבת הארץ אצלו ספוק במתנת מועט או אפילו במתנת מרובה לקופת ר' מאיר בעל הנס, ולא העמיד כמנהגם של רבים אחרים, את כל חבתו ואהבתו על דין פרוטה או על דין מאה, אלא לא נחה דעתו עד שפרש עצמו מכל עסקיו המרובים ורבי הרוחים, עזב את ארץ מולדתו ונסע לארץ ישראל, לראות בעיני בשרו את ארץ חמדתו, מרכז חלומותיו וגעגועיו.

והנסיעה מרוסיא לא"י בימים ההם היתה קשורה בסכנת נפש ממש, השירות לא היו מצויות כבימינו אלה, ואניות קטור טרם פלסו להן נתיב בלב הים. נסעו בספינת תורן, ובסירת דוגה מסורות לרוחות מנשבות, וכל הפורש לים נדמה לו כאלו פורש עצמו מן החיים. אבל מי מכשול ומי מעצור אשר יעכב את ר' שמריה לוריא מלראות את ארץ אבות, לחונן את עפרה, לרצות את אבניה, לחבק ולנשק את סלעי הריה ואת גרגרי חולותיה. להשתטח על קברות מלכיה ונביאיה, משורריה וחוזיה, שופטיה וסנהדריה אשר היו לה בימי קדם. והעשיר רב העסקים זנח את עשרו ואת כבודו וילך לנוע שבועות וירחים על ימים זועפים עד שהגיע למחוז חפצו הכביר.

ודרכי ציון אבלות גם הן, שבת עובר אורח, אין דרך כבושה, ואין מסלה, על דבשת גמלים ועל מרדעת חמור או פרד עבר את המקומות הקדושים ולא רק באלה המסורים למראית עיני כל אדם בלבד. לכבודו פרצו גדרים וסוגים שגדרו וגבלו ראשונים. ר' שמריה לוריא היה אולי היהודי הראשון מימות החרבן, שהורשה לרדת למערת המכפלה. גם הערבים השומרים על המערה לא עמדו בפני הדרת כבודו ופנו לו דרך שהיתה סגורה וחסומה בפני כל יהודי במשך מאות שנים.

בימים ההם התפרץ אברהים פשה מפני שולטן מצרים שממשלתו היתה פרושה גם על ארץ ישראל והארץ היתה משובשה בגיסות הלוחמים, ועל הצבור הישראלי בארץ רחפה סכנה משני הצדדים. ר' שמריה לוריא עמד בפרץ, התראה עם ראשי הלוחמים וקבל מהם הבטחה לשמור על שלום הצבור היהודי שלא תאונה להם כל רעה.

בקורו את הארץ לא קרר אץ אהבתו לארץ, מחשבתו שנתקימה לא צננה את אש האהבה לציון אלא הלהיבה אותו, ויהי נכון לעזוב לנצח את ארץ רוסיא ועסקיו המרובים ולהשתקע בארץ אשר אהבה נפשו, לצערו לא איפשרו תנאי הזמן, ובעל כרחו עזב את הארץ אשר ישב בה ימים רבים.

ור' שמריה אהב את התורה והוקיר רבנן, וגם כאן לא הספק באהבה מפשטת, או בנתינת כסף לפרקים. ארבע בנות היו לו שחביבות היו עליו, ולמי כל חמדת חייו אם לא ליושבים לפני ה' והוגים בתורתו? ויתן את האחת לגאון רבני רוסיה, הרב ר' פרידמן שהיה רבה של קרלין ואת השניה, את חיה צפה, נתן להעלוי רב הכשרונות ר' יחיאל מיכ"ל פינס מרוזינוי. הארז אשר בלבנון והתמר אשר ביריחו שאין להם לא עקומים ולא סקוסים ולבם מכוין למעלה (בראשית רבה י"א).

היש עוד צורך-מה לספר לקוראים מי ומה הוא ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, אביה של כלת היובל, אשר את יום הולדתה הששים אנו שמחים לחוג? תשובה אחת יכולה להיות על שאלה זו: “פטור אבל אסור” פטורים אנו לפרסם את המפורסם, להודיע את הידוע, אבל גם אסור לנו משום המעטת הדמות: האם אנו נבא לדבר על בקיאותו בחדרי תורה, על שכלו החד והחריף, החודר ויורד ועמקה של הלכה, ושל כל שאלה הצפה ועולה על שטח חיינו הזועף והסוער, או על הבנתו הרבה והמקיפה וכשרונו המופלא להתיר פקעות מסובכות בשאלות החיים והדת?

לא, לא נעיז לדבר על פינס הלמדן והעמקן, או על פינס הפילוסוף הוגה דעות וחושב מחשבות, ואף לא על פינס הבלשן. ידברו אלה שאומנותם בכך ובקיאים במדת מה בענינים אלה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר; באי אלו צדדים מוכרחים אנו לנגוע, ולו באפס קציהם, לא סגי בלאו הכי.

מוכרחים אנו להכיר את העסקנות הצבורית הפעילה והלבבית של פינס מפני שיש קשר בין עסקנות זו ובין העסקנות של בתו תבדל לחיים, ויש להם גם הסבר ובאור גומלין. אבל אם כך אי אפשר כבר להסתפק רק ב“ר מיכל פינס בלבד, שותפת היתה לו בעבודה, היא חברתו ואשת בריתו חיה צפה ז”ל, ואנו נדבר איפא על העסקנות והפעולה הצבורית של “בית פינס”.


בית־פינס

בשנת תרל“ח עלה ר' יחיאל מיכל פינס, הוא ואחריו בני ביתו לארץ-ישראל ע”מ להשתקע שם. הממונים על הקרן לטובת הישוב, שנוסדה לזכר פעולותיו של ר' משה מונטיפיורי ונקראת על שמו, חזרו באותם הימים אחרי איש אמונים ובעל כשרון למסור בידו את העבודה הישובית אשר המוסד הזה עובד בארץ ישראל, ונתנו עיניהם ב"ר יחיאל מיכל פינס.

ואלמלא היינו יודעים את גדולתו של פינס, את כשרונו הרב מתוך ספרו “ילדי רוחי” יכולים היינו ללמוד אותה מעובדא זו. כידוע אין אנשי המערב מאמינים בכשרון העבודה וכשרון המעשה של יהודי המזרח, וחזון יקר הוא שעסקני היהדות המערבית והעומדים בראשה, יסכימו למסור מוסד צבורי שנוסד על ידם בידי אדם שאין לו תואר ד"ר בכלל, ובידי יהודי מן המזרח בפרט. ומשום כך, מסירת הנהלת המפעל, ששמו של חביב היהדות נקרא עליו, בידי ר' יחיאל מיכל פינס מעידה כמאה עדים עד כמה גדל שמו בישראל, עד שגם מולדתו במזרח לא עמדה לשטן לו.

ר' יחיאל מיכל פינס לא למד בבי“ס גבוה, ולא הוכתר בתואר ד”ר ועריסתו לא עמדה על גדות הריין והטימזה ובכל זאת בחרו יהודי המערב למסור בידו עבודה ישובית חשובה שלא היתה למעלה הימנו.

אולם אם אנשי המערב מצאו ספוק בעבודת הקרן אשר על שם משה מונטיפיורי שנצטמצמה בבנין בתים ושכונות בירושלם, ר' יחיאל מיכל פינס לא הסתפק בזה. כי אעפ"י שלא הלך אחרי המודה שהתגלתה בימים ההם לגנות את הפילנתרופיה ומפעליה, פינס שהיה יהודי מקורי, ידע והרגיש שנדיבות הלב ורחמנות היא אחת המדות הטובות שהאומה הישראלית נשתבחה בה, ואשר על ידה נכרת היא בגויים. ר' יחיאל מיכל פינס חבב כל ימיו את הפילנטרופיה, ואמץ ועזר לכל המפעלים שעשתה בארץ ישראל, אבל ביחד עם זה מי כפינס ידע כי אם יש בפילנטרופיה משום הקלה והצלה, אם מעט או הרבה, למחלות מקריות ועוברות, רופא אליל היא למחלה אורגנית, מקורית ותמידית, וכי לתחלואי הגלות דרושים פעולות ממין אחר לגמרי, מעשים רדיקלים שיש בהם משום לעורר מהפכה בחיינו העלובים והרעועים ולבנותם מחדש על יסודות בריאים ועל בסיס מוצק ואיתן, אשר כל הרוחות שבעולם, המצויות ושאינן מצויות, לא יזיזום ממקומם ולא יהפכום על פניהם.

ומתוך כך, מתוך שדעה זו היתה ברורה לפינס, היה הוא מן הראשונים שהצטרפו לתנועת חבת ציון ששמה לה למטרה, ליצור בארץ ישראל צבור יהודי על בסיס חקלאי. וכשהרעיון העקרי והמרכזי הזה, שסביבו התרכזה כל התנועה של חבת ציון, הגיעה שעתו להתגשם, כשחובבי ציון ברוסיא, התחילו לקנות קרקעות בארץ בכדי להושיב עליהם יהודים, שחקה להם השעה, שמר פינס ישב אז כבר בארץ בקביעות, והי' להם איש אמונים לשתף אותו בעבודה.

ושחקה השעה גם למר פינס, שעלה בידו ונתנה לו האפשרות לעסוק בעבודה שהיתה לו תוכן חייו, אשר ראה בה אתחלתא דגאולה לעמו האהוב והנדכא, ומר פינס לא רק השתתף בעבודה אלא התמסר לה בגופו ובנשמתו, ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. בכל כשרונו הרב ובהגיונו העמוק, נהל את העבודה ולא רק הוא בלבד אלא גם ביתו היה בית ועד ובית מועד לבוני הארץ בגופם, למחיי אדמת אבות בזעתם, חלבם ולשד עצמותיהם.

אנשי גדרה שמר פינס היה פטרונם, כי השקיע עבודה מרובה ועמל לא יסופר ביסודה, אשר נשא את משאה, טרחה וסבלה ימים רבים, מצאו בביתו של מר פינס בית מקלט, שם נחו יגיעי כח, שם גללו לרגע את משא הסבל, בהשיחם את טרחם ויגיעם, ושם מצאו ידידים נאמנים שעדדו את רוחם ואמצו את ידיהם בשעת רפיון, ולא רק מר פינס, אלא גם הגברת חיה צפה טפלה בהם כאם רחמניה והשתדלה בכל כחה ובעמל רב, להקל מעליהם את עול החיים הכבד שהעמיסו על עצמם לרצונם מתוך חבת הארץ, ונאזרי עז הרעיון של התחיה הלאומית.

כי היתה חיה ציפה פינס לבעלה לא רק חברה בחיים הפרטיים אלא לותה אותו גם על דרך הצדקה והחסד, ועזרה לו בעבודתו הלאומית. אם פינס היה גבור ומפקד במלחמת התחיה הלאומית, היתה חיה ציפה פינס אחות רחמניה, המלוה אותו בדרכו לחבש את פצעי המלחמה ולעודד את רוחם. אולם היא לא הסתפקה בעבודת עזר בלבד, יש אשר התעוררה בה האיניציאטיבה לפעולות ויצירה עצמית, ותלך ותחפש לה שדות לא מעובדות קרקע בתולה ודרך לא עבר בה איש.

בקשה ומצאה. ואמנם לא קשה היה בימים ההם למצא בירושלם כר נרחב לפעולה צבורית, מקום למעשים טובים. העניות של היהדות בירושלם בימים ההם עברה כל חק וגבול ומעשה הצדקה לא הספיק אז למלא את צרך הנענים והנדכאים. אפשר היה למי שבקש, למצא עבודה פלנטרופית שתתן ספוק לנפש ממריאה לעולם שכולו טוב וחסד. עבודה יש ודורש אין לה וכשנמצא הדורש מצא גם את העבודה תיכף.

בימם ההם התגלגלו במחשך ובמרתפים ובדירות אפלות שאין בהם לא אור ולא אויר, אנשים חולים חשוכי מרפא, שאין תרופה למכתם. הדבר נודע לגברת פינס ותאסף מסביבה נשי חיל, רודפות צדקה וחסד ובמשך ימי מספר שכרו דירה של חדרים אחדים מרובי אור ואויר. לבקשתן נענה גם הד"ר ולך והואיל בטובו לבקר לעיתים את החולים, והנשים העסקניות השתדלו לנהל אותם בלחם ובכלכלה טובה ומבריאה לפי פקודת הרופא.

הלא מצער הוא! חולים מרודים אחדים מצאו משען ומשענה בשנותיהם האחרונות. אבל המודד הקטן הזה התפתח בידים חרוצות של עסקנית נאמנה, אשר ידעה לצרף אליה ולשתף בעבודתה עוזרות משכילות ונבונות, ויהי למוסד רב הברכה, ורב הפעולות, התופס מקום גדול בשערי ירושלם, משתרע על מגרש רחב ידים מוקף חומה, ובתוכו בתי גדולים גבוהים שתי קומות, ושמונים חולים מוכי אלקים, משוללי דעה מוצאים בהם ישע ומרפא הלא הוא בית חולי הרוח מיסודה של עזרת נשים טפוח ידי הגברת פינס ז"ל.

ובבית זה, בית פינס נולדה להוריה הגדולים, הגברת איטה ילין. העומדת היום בראש המוסד כוננו ידי אמה ז“ל ואשר את יובלה אנו חוגגים בשמחה מיוחדת ביום הולדתה הששים. אנו נתנה כאן את תהלות פעולתה ועסקנותה ולא נתפלא על הדבר. התפוח כשהוא נשר מן האילן אינו מתרחק ממנו הרבה. היא גדלה וחנכה בביתו של מר פינס, בית שהיה כולו פעולה נאמנה, עסקנות חרוצה, הרגשה מלאה בצערם של אחרים, והבנה עמוקה וחודרת בנפש האומה וצרכיה. אוצר של מרץ ופעלתנות גנזו לה אבותיה הגדולים, ולא נתפלא על אשר היא ידעה כ”כ יפה וטוב להמשיך את פעולות אבותיה והוריה שנפסקו עם העדרם. אבל חובה מוטלת עלינו להזכיר ולדבר על הפעולות האלה ביום חגה של יושבת ראש החברה עזרת נשים ובית חולי הרוח אשר מיסודה.


הגברת איטה ילין

הגברת אטה ילין נולדה להוריה ברוז’ינאוי, פלך גרודנא, ביום י“ז כסליו שנת תרכ”ט. בהיות שבעיר זו לא היה בית אולפנא אשר יכולה היתה לקבל השכלה כללית, שלחוה הוריה למוהילוב לבית זקנה ר' שמריהו לוריא. אבל גם שם לא היה מוסד חנוכי של יהודים. הצבור היהודי בימים ההם לא מצא עוד צורך במוסדות כאלה, ביחוד בשביל הבנות. כל כבודה בת מלך פנימה ואין חכמה לאשה אלא בפלך, ורק האינטליגנטים חזרו אחרי השכלה כללית לבניהם ובנותיהם ובאין מוסד חנוכי יהודי נכנסה אל בית-הספר של הממשלה ותהי נכונה לקבל שם את השכלתה וחנוכה. בינתים קרה המקרה, ומטעם המהפכנים שברוסיה נעשה הנסיון לרצוח את הקיסר אלכסנדר השני, נסיון שלא הצליח בפעם הזאת. בכל רוסיה נערכו תפלות הודיה על הנס שנעשה לקיסר וגם בביה"ס הזה נערכה הודיה. כמנהג הכנסיה הפרבוסלאבית התפללו וכרעו לפני פסלה של אם ישו, והכריחו לכך גם את התלמידות היהודיות. אבל אז נמצאו שתי תלמידות שקדשו את השם, וסרבו למלא אחרי פקודת ההנהלה, המורים ופקידי הממשלה, וברחו מבית הספר לבלי שוב עוד. שתי הבנות האלה היו הילדה איטה פינס והילדה כצנלסון, בתו של הציוני הידוע כצנלסון מריגא שהיה יד ימינו של הרצל ובין מיסדי הבנק הציוני.

בינתים נתמנה אביה ר' יחיאל מיכל פינס למנהל קרן מונטיפיורי ועבר לירושלם ואחרי זמן עברה יחד עם אמה ואחיותיה לארץ-ישראל והיא אז כבת שתים עשרה שנה. בירושלם המשיכה את הלמודים הכלליים שנפסקו לרגלי המקרה הנ“ל. הקונסול הרוסי הואיל להמציא לאביה מורה פרטי ומפיו למדה גרמנית ולמודים כלליים, ואת השפה העברית למדה מפי אליעזר בן-יהודה, שהיה בימים ההם מידידי הבית והמקורבים לאביה המנוח ז”ל. כי בית פינס נחשב בימים ההם בין הבתים היחידים שהתמזגה בהם יהדות ואנושיות כאחת.

אולם גם בלמודיה בירושלם באה הפרעה לרגלי סבה חצונית. התחילו הרדיפות מצד קנאי ירושלם ובראשם הרבנית מבריסק נגד פינס והאסכולה שיסד ללמד בני ישראל תורה ומלאכה. אז עזבה איטה את הלמודים והעמידה את עצמה לעזרת אמה בהנהלת הבית, שהיה בית פתוח לכל בני ביל“ו ולכל המשכילים הלאומיים שבאו מאירופה לארץ-ישראל ע”מ להשתקע בה, או לתור אותה. וביחד עם אמה השכילה גם היא להנעים להם את ישיבתם בבית הוריה.

לבית הוריה היה בא לעתים תכופות אחד המשכילים הנאמנים מילידי הארץ מר דוד ילין. הצעיר דוד ילין היה בקיא בשפה הערבית, ומר פינס המנוח היו לו עסקים עם ממשלת הארץ בעניני קרקעות, כי הוא טרח וטפל בקנית קרקעות בעד בני גדרה, יהודיה ועוד. מר ילין, עזר לו בקירספודנציה הרשמית. ובהיותו יוצא ונכנס הכיר לדעת את העלמה איטה, בתו של בעל הבית ואחרי שנים אחדות התקשרו יחד ובנו את ביתם הנודע לתהלה ולתפארת ותופס מקום חשוב ונכבד בהסטוריה של התהוות הישוב היהודי החדש והלאומי בארץ ישראל.

התלמוד מספר לנו כי כשחזר רבי עקיבא לביתו אחרי עשרות שנות למוד מפי רבותיו וכ“ד אלף תלמידים עוטרים אותו מסביב, בקשה אשה עניה אחת להכנס לראות את פניו. התלמידים חסמו בעדה את הדרך ולא נתנוה להכנס, כי חשבוה לאשה עניה הבאה לשפוך את מרי שיחה ולגזול מרבם את זמנו היקר, המוקדש לעמו ולתורתו. אולם רבי עקיבא אמר להם: הניחו לה, שלי ושלכם שלה היא. היתה זו אשתו של רבי עקיבא, בתו של בן כלבא שבוע, אשר עפ”י עצתה עשה רבי עקיבא כל הימים הרבים האלה בבית-המדרש ולמד תורה, וקנה לו את שמו בישראל, והיא שמרה לו את אמונתה כל השנים שהיה רחוק ממנה ומביתו.

אין התורה נקנית אלא למי שממית עצמו באהלה ואם אמנם דרכו של איש לצאת ואין דרכה של אשה לצאת למלחמתה של תורה, הרי מנהג מקובל בישראל מימי המלך החסיד, נעים זמירות, כי כחלק היוצא למלחמה כחלק השומר על הכלים, ובא רבי עקיבא ולמד אותנו, כי אשת אמונים, המקבלת על עצמה לרצונה חלק גדול מעבודת המשפחה ונותנת עי"כ לבעלה את האפשרות לקנות תורה ודעת – חלק כחלק יאכלו את פריה, האיש והאשה.

ומשום כך זוקפים אנו קודם כל על חשבון האקטיב של אטה ילין גם את תורתו וחכמתו של בעלה מר דוד ילין ואת פעולתו הצבורית הברוכה. אלמלא איטה אשתו שעמדה לו והיתה לו לעזר, מי יודע אם לעת הזאת היה מגיע בעלה לאותה המדרגה התרבותית והצבורית שהוא עומד עליה כעת. מר ילין הוא מאושר שיכול הנהו להראות באצבע על מפעלים תרבותיים חברתיים שהוא טרח ביסודם והודות לעמלו שאינו פוסק, הרי הם קימים ועומדים ופעלם והדרם יראה על הצבור היהודי שלנו. אבל ביחד עם זה חובה עלינו להדגיש ולצין כי יד הגברת ילין באמצע ואי אפשר לקפח את זכותה ביצירת המוסדות וקיומם.

ירחים ושנים נטש מר ילין את קנו, עזב את ביתו, הלך לנוע על ארצות ומדינות לשם יסודם של אותם המפעלים התרבותיים, אשר על הצבור היהודי תפארתם והדרתם. הגברת ילין לא רק שלא עכבה את בעלה ולא עצרה אותו אתה בבית, אלא שעוד אמצה אותו לפעולות ועודדה את רוחו וחזקה את מרצו. קבלה היתה ביד הגברת ילין מבית אביה, כי עבודת התקומה של חיינו ההרוסים אינה אלא מלחמה קשה ועזה בתוהו ובוהו שהשתלטה עלינו בתגרת יד הגלות. וכאשר אלוף נעוריה התגיס לרצונו למלחמת מצוה ולמלחמת חובה זו, לא רק שלא הרפתה את ידיו, אלא קבלה על עצמה להיות שומרת על הכלים, לפקח על גדול הבנים ועל חנוכם, על קיום הבית וסדריו, כדי שלבו של בעלה יהיה פנוי לעבודתו הכבירה, למלחמת הקיום של התרבות העברית והתחיה הלאומית, אשר מר ילין נלחם תמיד במסירות ובאמונה. עבודתו המוצלחת והברוכה של מר ילין, שלה היא, שותפת היא הגברת אטה ילין בעבודתו וחלק כחלק יאכלו פרי ישוה לה, וביחד יתענגו מזיוה. אבל הגברת ילין לא הסתפקה בשמירה על הכלים בלבד. הטמפרמנט שלה, והמרץ האצור בקרבה דרש ממנה גם עבודה עצמית, ועוד בהיות אמה המנוחה, הגברת פינס חיה, פועלת ועובדת, היתה הגברת ילין, תבדל לחיים, העוזרת הראשית ו“המוציאה והמביאה” בכל עניני עבודת הצדקה והחסד שטפלו בה באמונה. ובביתה של הגברת ילין היתה גם האספה הראשונה של חברת עזרת-נשים שבה בושל הרעיון לבנות בית לחולי רוח חשוכי מרפא ומאז התחילה הפעולה להוציא את הדבר לפועל ולעשותו למציאות.

ואמנם כשהגיע הגברת פינס לעת זקנה ותש כחה לעבודה צבורית, התרכזה כל העבודה בידיה של הגברת ילין. בטוחה היתה הגברת פינס לעת זקנה, כי עלה בידה לגדל ולחנך ממלא מקום בעבודה שלא יביש לא את ילדותה ולא את זקנותה, ויכולה היא במנוחת הלב וברוח שקטה למסור לידה את גורל המוסד שטפלה בו כל ימיה. ובמכתבה לחברת עזרת-נשים ולבתה, היא מוסרת בידה את נשיאות החברה והנהלת המוסד לפעול ולעשות את אשר היתה היא עושה.

והגברת ילין קבלה על עצמה את הנהלת המוסד ונשיאות החברה, וזה עשרות שנים שהיא עובדת עבודה פוריה שנשקפת מתוכה הכרת אחריות מלאה ושלמה. היא משתדלת להרבות חברים תומכים למוסד לא רק בירושלם לבד. היא מבקרת לעתים תכופות בערי הארץ ומושבותיה, מכתתת את רגליה וחוזרת על בתי מכיריה ויודעי שמה הרבים, בכל מקום, ומעוררת אותם לעזור את האומללים האלה המפרפרים ביסוריהן בבית-החולים שיסדה ומנהלת אותו בהכשר דעת ובמסירות. ובכח השפעתה החרוצה והודות לפרסום שמה ושם משפחתה הנודע בשערי יהודה ובשערי הגולה, היא גם מושכת את התיירים השונים הבאים לבקר את הארץ, לראות את המוסד, לעמוד על טיבו ולהכיר את פעולתו. ואמנם בפנקס המבקרים אנו קוראים את חתימותיהם ותעודותיהם של אנשי שם מפורסמים בני חוגים שונים וגם מאומות שונות. ישנם שם רבנים גדולים, אדירי התורה, נדבנים מפורסמים עסקנים צבוריים נודעים לשם, סופרים וגם מגדולי המדינאים, בעלי ההשפעה ורבי הממלכה של מדינות שונות באירופה ובאמריקה. וגם ממשלת א"י שאינה יוצאת, בודאי, ידי חובתה כלפי המוסד הזה, כשם שאינה יוצאת ידי חובה כלפי יתר מוסדות הצדקה והחסד של היהודים בארץ, אבל גם היא מגידה את תהלת המוסד ותועלתו בכל הזדמנות שמגיע לידה. (מכתבו של המזכיר האזרחי סיר גילברט קליטון להגברת ילין). –

אבל הגברת ילין לא הסתפקה בעבודתה המקומית בלבד, וגם לא חכתה עד שהתירים יבקרו את המוסד אגב תיור בארץ, אלא בכבודה ובעצמה קבלה עליה לעת הצרך גם את תפקיד של שד“ר. לא חשכה מעמל נפשה ולא פחדה מפני טלטול הדרך ויצאה להביא ממרחק קיומו של המוסד, אשר נדכאים ואומללים למאות מצאו ומוצאים בו ישע ומרפא. מלבד מצרים הקרובה – גם היא רחוקה היתה והתקרבה אחרי הכבוש – בקרה גם את אנגליה, ובהזדמנות הראשונה, - בעלה היה באמריקה והרצה את שעוריו באחד מבתי המדרש הגבוהים עברה גם היא שם לזמן קצר, לשם עבודה לטובת המוסד. ותוצאות עבודתה של הגברת ילין נגמרו תמיד בהצלחה. שמה ושם משפחתה הידועים בשערים, הלכו לפניה ופתחו לפניה פתחי נדיבים ולבותיהם. על פי השפעתה הסכימו נשים נכבדות וגדולי היחס והשפעה לקבל על עצמן את העבודה לטובת המוסד. בהיותה באמריקה נוסד ועד של נשים והן הנכבדות ג' ברטה אלן, גדליה בובליק, אב גולדברג, ד”ר חנה וילנר, מלכה שכטר, פנה ילין, סול למפרט, מלכה זלצמן, ס. מרים רובינזון, דורה רובינשטיין.

ולא רק מתוך נחת ורחבת קימה הגברת ילין את המוסד. היא עבדה את עבודתה גם בתוך לחץ ומצוקה, כי גם ימים רעים הגיעו לבית ילין. העריץ ג’מאל פשה, שבזמן המלחמה משל על סוריא וארץ-ישראל, גזר גזרת גרוש על גדולי היהדות שבארץ ישראל וכמובן שלא פסח על ביתו של ילין. אדרבא עליו התאכזר יותר מאשר על אחרים. כנראה שהרגיש כי בזה הוא משפיל את הישוב, כי לא על מר ילין בלבד גזר אלא על כל בני ביתו, וגם אשתו ובניו הגדולים עם הקטנים הלכו בגולה, עזבו את ביתם ואת נחלתם וילכו לנוע אל עיר נכריה, לדמשק בירת ארם.

והימים ימי מלחמת עמים, ואין לך יום שאין אסונו גדול מחברו, וכל אחד דואג לנפשו, לחייו התלואים לו מנגד, כי מי יודע מה ילד יום, וכל אזרח לא בטוח כי מחר לא יסח משרשו והלבבות לא היו פנויים לצרותיהם ולעניניהם של זולתם, ואין דואג ואין דורש אלא כל אחד לעניניו ולצרכיו הפרטיים. אולם הגברת ילין, אם כי שתתה את כוס הפורענות על קובעתה ושמריה, עזרה משם בימי מרודיה את המוסד אשר טפחו ידיה בימי שלום ונתקה ממנו בזרוע עריץ. ובמקום גלותה ונדודיה דאגה והשתדלה להוסיף לו כספים בכל אשר מצאה ידה, והוא היה מחשבתה כל הימים אשר היתה רחוקה ממנו ומארצה החביבה.

מלחמה קשה ועזה נלחמה האשה העבריה על חלקה בחיים הצבוריים ובעבודה הצבורית, ועדין לא פסקו הערעורים על העבודה של נשי ישראל, עדין מוצאים פגימות גם בעצם העבודה של האשה, ותולים בה גם קלקלות צדדיות. לדעתם העבודה הצבורית של האשה קלקלתה מרובה מתקנתה. ע“י העבודה הצבורית, אומרים הם, מזניחה האשה את העבודות החשובות ורבות הערך המוטלות עליה ושאינן יכולות להתמלאות בלעדה, את גדול הבנים וחנוכם, את הנהלת הבית וההשגחה על נקיונו. הגברת אטה ילין מחיבת את כל העוררין והמקטרגים שיצאו על העבודה צבורית של האשה. במשך שנים רבות היה גדול הבנים וחנוכם מוטל עליה בלבד, כי בעלה מר ילין, עסוק היה בעבודתו, וזמנים ארוכים היה גם בחו”ל. אנן סהדי כי עזב את חנוך בניו וגדולם בידים אמונות. כולם ב"ה מפותחים בגשמיות וברוחניות – אנשים בריאים ובעלי השכלה ואנשי שם ותופסים מקום חשוב בחברה. ומה ששיך לפקוח על הבית והחזקת נקיונו, נדמה כי מעטות אנינות הדעת ומקפידות על הנקיון כגברת ילין. היוצא ונכנס לעתים תכופות לבית ילין, לא פעם ימצא את הגברת ילין, חוזרת על כל פנה ועל כל חפץ והמברשת או כל מלי דמנקי בידה. בעבודה זו אין היא סומכת גם על המשרתת, אלא היא בעצמה נאבקת עם האבק ותוכל לו, גם הגרגיר הקטן לא נעלם מעיניה וגזרת גרוש עליו תחול.

והפקוח על הנהלת הבית מעולם לא קופח ע"י העבודה הצבורית של הגברת ילין. היא לא רק צופיה הליכות ביתה אלא ספוק היה בידה ללמוד גם את תורת הבשול על בוריה. שרים ומושלי ארץ ורבי ממלכות סמוכים היו על שולחנה של הגברת ילין, ולחמו בלחמה, וכולם פזרו תהלות לה על טעמה הטוב בבשול.

הגברת ילין במעשיה ועבודתה החרוצה לכל מקצועותיהם, גללה מעליה את חרפת האשה. היא הראתה כי יש ידים לאשה לעבוד שתי עבודות והעבודה בבית אינה מקופחת ע"י עבודה צבורית וחברתית אם רק היא נעשית באמונה ובתום לב. וביום הולדתה הששים ברכה אחת לה מאתנו: תרבינה לה שנות חיים ושנות עבודה כאשר הסכינה מנעוריה.


נאום הרופא הראשי בבית חולי הרוח וחשוכי מרפא של חברת עזרת נשים


גברת ילין הכבודה, גבירותי ואדוני!

תרשו לי בהזדמנות זו, שהנני מגיש לגברת ילין לחג יובלה – בשמי ובשם כל העובדים בבית החולים לאמר אילו דברים על חשיבותו הסוציאלית של מפעל “עזרת-נשים”.

ראוי מפעל זה לכך, שיעמדו עליו וידגישו את ערכו ביום כזה, כי בהרבה מובנים מיוחד הוא במינו בכל העולם כלו. לפני 34 שנה, בזמן שהארץ היתה מפותחת עדין במדה פחותה מאד, התחילה הגב' פינס – אם הגב' ילין – לדאוג לאותם האומללים שהיו מנודים ומודחים מהצבור שלא הבין לצרתם, ואשר סבלו יסורים בבית ובראש כל חוצות. בתה שעמדה לצד האם במשך שנים, המשיכה את המפעל ובהנהלתה נוסף נדבך לנדבך, עד שהוקם המוסד בצורתו זו: בית חולים לחולי רוח, המטפל, למרות הקפו הקטן, בכל אמצעי הרפואה החדישים, ב-79 החולים שבו, ואשר ביחסו לחולים הוא מלא רוח אנושיות ואהבה.

במשך שנים היה מוסדנו היחידי מסוג זה בארצנו, וגם ממשלת המנדט היתה נזקקת לו. וערכו הצבורי הרם לא ירד גם כיום, לאחר שקים, זה שנים אחדות מוסד ממשלתי קטן. כי מספר מטותיהם של שני המוסדות יחד אינו מספק כלל וכלל את צרכי האוכלוסין ההולכים ומתרבים.

מענינת ומוזרה גם יחד היא התופעה, שצבור הרחוק תכלית רחוק מלתמוך במוסד כפי המגיע לו, המעמיס כל עול המצאת הכספים מידי נדבנים שונים על הגבירות המנהלות את המוסד, ובפרט על הגב' ילין – שצבור זה אינו פוסק מלבוא בדרישות מופרזות אל אותו המוסד. נשמעות תלונות על חסר אפשרות או רצון לקבל חולה פלוני אלמוני, על חולים שהקדימו לשלחם לביתם, על הנוחיות שבמוסד, שאינה מספקת את כל הדרישות האירופיות וכו'. כל המבקרים שוכחים, עד כמה מסובך הוא הדבר, להחזיק מוסד על 79 חוליו ו38 פקידיו על ניבו7 הגון כזה ולנהלו, לטובת הכלל, מבלי כל תמיכה מצד ממשלת המנדט והמוסדות היהודים.

מה מחרידות היו התוצאות, לו היה המוסד נאלץ לנעל את שעריו בהחלט. אמנם אין להכחיד את רוע מצבם של חולי הרוח בארץ-ישראל, אך אין לתאר את מצב החולים היהודים ומשפחותיהם ואת סבל הצבור כלו, בהסגר המוסד עזרת-נשים. אם יוכל איפוא מוסד בעל חשיבות רבה כזאת לעבוד כיום את עבודתו העולה בהרבה על כחותיו בצורה טובה כזאת הרי מציאותו, כשהיא לעצמה, יש בה משום מעל סוציאלי חשוב, והמבקרים היו צריכים למתח בקרת על מקומות אחרים לגמרי ולא על פעולות המוסד הזה, שמפני הסבות הנזכרות אינו יכול היום לצאת ידי הכל.

מוסדנו מטפל בחולי רוח כבחולים, מתיחס אליהם בחבה ונמנע, עד כמה שאפשר, מכל אמצעי כפיה, ההנהלה מפנה תשומת לב מיוחדת לנקיון המגיע, בהתחשב עם התנאים הגרועים למדרגה מעולה.

דברתי על הקשיים, שבהם נתקלת הנהלת המוסד. בפרט סובלת מהם בעלת היובל. היא הדואגת בראש ובראשונה להשגת הכספים, היא הממריצה את הגבירות העוזרות לה, היא העומדת במשא ומתן ובחלוף מכתבים תמידי עם ידידי המוסד הפילנתרופיים, אל ביתה סוחבים את החולים וצועקים ודורשים קבלה מיד. כל משא העבודה הקשה הזו רובץ על שכמה, ולא אחת חששנו לבריאותה בזמן האחרון.

זכותה של הגב' ילין היא זכות בעל תעבור שעמדה לארץ ולתושביה בפתוח מוסד חשוב כזה ובקיומו במשך תקופה כה קשה. חגיגתנו זו מוקדשת להערכת המפעל הסוציאלי הגדול הזה ע"י הצבור. אני מאחל לגב' ילין שתמצא במשך עשר השנים הבאות את התמיכה הראויה מצד הצבור ומצד הפרט, וכי תצליח יחד עם העומדים לצדה, להכניס לעזרת-נשים אותם התקונים שכלנו כמוה שואפים אליהם. אז נפגש שוב כעבור עשר שנים ונחדש את ברכותינו.

ד"ר הרמן


אחות ונשיאה!

ביום מלאת לך ששים שנה עלי אדמות, אנו רוצות להביע לך, בזה, את רגשי הוקרתנו ביחד עם ברכתנו המוגשת לך מעומק לבנו.

אנו, אשר לעתים תכופות כ"כ עומדות אתך במחיצה אחת ורואות אותך בשעת עבודתך הקשה המיגעת והמעיפת, חיבות הננו להיות בין ראשוני המברכים והמגידים את צדקת פעלך בקהל רב, כי מי כמונו יודע מהי עבודתך לאותו המוסד רב התועלת, החביב על כלנו, ומהי השרות והברכה שאת מביאה לאותם נפגעי החיים ומעוני ההשגחה המוצאים בו חסות ומרפא. ואנו היודעות את מצב המוסד, את מוצאו ואת מובאו, יודעות כמה גדולה המסירות המלוה את העבודה שאת עובדת.

מלחמה קשה נלחם המוסד על קיומו, ועל קיומם וישעם של עשרות האומללים החוסים בצלו, ואם בתחבולות עושים מלחמה, בעצה וגבורה, את הנאזרת בגבורת לא אשה, יודעת לגלות מפעם לפעם מקורות לא אכזב ומעינות ישועה אשר מהם ישאב המוסד את קיומו.

כל מעיניך ומחשבותיך נתונים תמיד למוסד הזה, אשר ידיך טפחו אותו, ממסד ועד הטפחות, וביום הזה, אשר לפני ששים שנה ראית בפעם הראשונה את אור השמש, מחויבות אנו להיות שליחיו של המוסד ולברך אותך בשמו, בשם החולים האומללים המוצאים בך פטרון ודואג, וגם בשמנו אנו העוזרות על ידך. יהי רצון שיום הולדתך זה, יום הולדתך הששים, יחצה את ימי חייך ושנותיך והיו ימיך מאה ועשרים שנה, שנות אשר וברכה, שנות עבודה פוריה לתועלת עמך וארצך. ותחזינה עיניך בשוב ה' שבות יעקב ובא לתיון גואל.

חברותיך העוזרות על ידך בעבודתך הקדושה!


ועד המועצה ועד ההנהלה.

הרבנית רויזא רבקה קוק הרבנית ביילא ברלין

הרבנית רויזא לאה רדינסקי הגברת לאה לבנון

הגברת רייזה ראפאפרט הגברת דורה ווינברג

הגברת שפרה רבקה ראשקס הגברת בילא סרביץ

הגברת דינה סילבער הגברת חי' פישר

הגברת שיינא רחל ראדינסקי


ועד הפועל

הרבנית הינדא אסטרובסקי

הגברת מנוחה וואלירו

הגברת חי' מן

הגברת צפורה רקובסקי

הגברת רבקה בלוך

הגברת שרה זקס

הגברת בתי' גולדפינגר

הגברת פילינא אלישר


לחג היובל שנערך באור לכ“ח כסלו שנת תרפ”ט נתקבלו המון מכתבי-ברכה ומברקים מאת ידידיה ומוקיריה הרבים של בעלת היובל, כל הברכות מעידות על הערכת פעולותיה החשובות של הגב' ילין מצד כל חוגי הצבור.

מקצר מקום לא נביא כאן את המכתבים והמברקים השונים ונסתפק בציון שמות המברכים:

מר צ’רלס לוק – המזכיר הראשי לממשלת ארץ־ישראל.

מר נורמן בנטביטש – היועץ המשפטי לממשלת ארץ־ישראל.

הלידי ביטריס סמואל אשת סיר הרברט סמואל.

הרב הראשי מרן הגאון אברהם יצחק הכהן קוק – ירושלם.

הרב הראשי וראשון לציון הגאון יעקב מאיר ורעיתו הרבנית הכבודה.

הרב הראשי לקהלת יפו-ת"א הגאון בן-ציון מאיר חי עוזיאל.

מאת המוסדות הבאים:

הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל.

המזכירות לעניני הבריאות שע"י ההנהלה הציונית.

הגב, הנריטה סולד – חברת ההנהלה הציונית.

הקולונל פ. קיש – חבר ההנהלה הציונית.

הסתדרות מדיצינית הדסה – המשרד הראשי בירושלם.

הסתדרות המזרחי – המרכז הראשי בירושלם.

ועד העיר ליהודי ירושלם.

ועד הכללי – “כנסת ישראל”, ירושלם.

בקור חולים הוספיטאל, ירושלם.

מושב זקנים המאוחד, ירושלם.

בית מדרש למורים העברי, ירושלם.

הסתדרות נשים עבריות, ירושלם.

הסתדרות נשים מזרחי, ירושלם.

ועד המושבה גדרה.

הרב הגאון ר' שמואל רפפורט, ירושלים

הרב יעקב ברמן – מפקח על בתי הספר של הסת' המזרחי, ירושלים.

מר צבי איזקסון, ירושלים

מר א. קוך ירושלים

מר שמואל לופו ורעיתו.

הגב' והא' ד"ר יוסף מוהליבר, ירושלים.

מר מרדכי כספי קונסול ממשלת לטביה, יורשלים.

הגב' א. לנדאו – מנהלת בית הספר אולינה דה רוטשילד, ירושלים.

ד"ר קורט גרונולד – תל-אביב.

מר זלמן בן טובים ורעיתו – ירושלים.

הרה"ח יוסף נ. ליפשיץ – מנהל קפת עם בירושלים.

מר יוסף ליפשיץ ורעיתו – חיפה.

מר ח. ד. צפרין – חיפה.

הגב' לאה לבנון, ירושלים

הגב' רחל רוקח – תל אביב.

ומברקי ברכה רבים מערי הארץ ומושבותיה ומחוץ-לארץ.



 

חלק שלישי

מקדש להגברת בונה מודיאנו לבית אידירה.

כדאית היא הגברת הזאת ואויה להקדיש לכבודה החוברת הזאת. והיתה לברכה בארץ.

אשה יראת ה' ומשכלת אל דל, רבת הפעלים והחסד.

כמו הוריה כן גם בעלה היו מאצילי בני ישראל בליבורנו.

אביה היה ר' גדליה אידירה ובעלה מר שמואל מודיאני ז“ל, נולדה בסאלוניקה בשנת תרי”ב ואחרי מות בעלה ושני בניה באה ירושלימה בשנת תרס"ח לאמה שהיתה כבר נמצאת בירושלם והתמסרה למעשה הצדקה והחסד עסוקה במצות ומעשים טובים, בבקור חולים, בתמיכת עניים ובעזרת מוסדות של צדקה וחסד. חברה פעילה וראשונה בנדבותיה בכל דבר טוב ומועיל, הרבה כחות וכסף השקיעה במוסדות הצבורים: בית חנוך יתומים, בית חנוך עורים ובית זקנים לעדת הספרדים בירושלם.

אם הסיניורה בונה מודייאנו באה לאחד המוסדות האלה אז כבר ידעו שהעזרה הרחמנית, הפילנטרופית באה אתה אם בכחה ועבודתה, ואם בכספה וכסף זולתה, היא היתה עושה ומעשה והשפיעה גם על אחרים לתת.

כאחות רחמניה רגילה היתה לבקר כפעם בפעם את החולים, הזקנים העורים והיתומים, ולא עיפה ולא יגעה לשרתם ולטפל בהם.

כאם רחמניה היתה באה בכל יום ששי ביחוד לבית היתומים לעזור לילדים להתרחץ להתלבש לכבוד שבת. היא בעצמה היתה מגהצת ה“תרבושים” מתקנת הפתילים מצחצחת הנעלים של אותם היתומים המסכנים, לטפה את לחייהם בחבה של אם רחמניה.

עדינה היא. דבורה בנחת וכנעימה עם כל אדם, שמחה בטוב אחרים ובהצלחתם.

הגברת בונה מודייאנו היא אחת הנשים המצוינות בעדת הספרדים בירושלם. לדאבון חלתה בזמן האחרון וקשה לה עוד לצאת ולבוא. אנו מאחלים לה רפואה שלמה וחיים ארוכים שתוכל להמשיך פעולותיה הטובות ולראות בטוב ירושלם.

בונה מודיאנו.png

שרה פלמן.png

שרה איטה פלמן תחי'.

(בעלת הפרדס העברי הראשון בא"י.)

בשנת התר“ם העיר ה' את רוח מר דב־דוד פלמן ממזריץ (פולניה) לנסע לארץ־ישראל. לא השאיר האדם היקר הזה שום חברה או אספה למען א”י, שלא בקר והתענין בה.

יקרה היתה לו הארץ וחפץ היה לעלות אליה. ולמרות שעסקיו הלכו ופרחו והוא הלך והתעשר, הוציא בכל זאת את עליתו לפועל בשנת התרמ“ג בהשאירו את אשת נעוריו ובניו הקטנים במזריץ. הוא בא ליפו וקנה אדמת פרדס ב”סומל" (כפר עברי8 בסביבות יפו), והחל בנטיעת “הפרדס העברי בא”י“, ואח”כ בשנת תרמ“ד שב למזריץ והביא משם את אשתו מרת שרה איטה פלמן תחי עם ילדיה ולקח עמו גם רבי ושו”ב להיות מלמד לילדיו, כדי שלא יהיה קשור לעיר יפו, ויוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לעבודת האדמה, אך הוא לא זכה לראות בפריחת הפרדס העברי הראשון בא“י, עוד באותה שנה בח' תמוז תרמ”ד קטפו המות האכזרי באביב ימיו. בן 42 שנה היה במותו. תנצב"ה, בהשאירו אחריו אלמנה צעירה בת 27 שנה עם יתומים קטנים. כאגדה היו חיי האיש הפלאי הזה, כאשר בא כן הלך לו, והאלמנה הצעירה, אשת החיל, נשארה באין עוזר, יחידה בכפר בין ערבים, ולא רצתה למוש מן המקום אשר על מזבחו הקריב בעלה את חייו.

הכסף שהביא עמו בעלה הלך ואזל לאט לאט, ושאר הכסף היה עדין בחו“ל שקוע בעסקיו. היא כתבה למשפחתה שישלחו לה את שאר הכסף שנשאר במזריץ גם אל הרב ר' ישראל־איסר שפירא זצ”ל, אך כלם החליטו פה אחד כי תשאיר את הפרדס מאחרי גוה ותשוב לפולניה עם ילדיה כי העסקים עודם פורחים.

אך כל ההפצרות של הרב והמשפחה היו לריק. היא לא רצתה לעזב את ארץ ישראל, הארץ שבעלה נשא אליה את נפשו כל ימיו, וגם נקבר בה. ותשאר בארץ האבות.

נקל לשער כמה סבלה אשה זו עם יתומיה. הקדחת עשתה בם שמות ותפיל קרבנות מבניה, והיא בעקשנותה לא רצתה לזוז מארץ הקדש.

המשפחה ראתה כי לא תחזור אומללה זו ולא תעזוב את הארץ, מכרו את כל העסקים שהיו לבעלה ושלחו לה את שארית הכסף.

למרות זאת שכסף רב לא נשאר לה, בכ"ז שכרה לבניה את הטובים ברבנים ובמורים, דבר שעלה לה בדמים מרובים.

היא הביאתם לפרדסה והם גרו שם עם בני ביתם. הראשון היה הר' שאול ז“ל מחברון, אחריו הר' ברל מרקס (אטינגר) ז”ל מירושלם, ויבדלו לחיים הרב ר' נחמן גדליה ברודר נ“י, והרה”ג ר' יוסף גרשון הורביץ נ“י מ”ץ וד“ץ ב”מאה שערים" בירושלם.

כל אלה היו הרביים המובחרים בארץ הקדש בימים ההם.

לאט לאט אזל גם הכסף האחרון שנשלח לה מלקוידצית העסקים בחו“ל, ואז החלה למכור רבים מתכשיטיה היקרים ומספרי בעלה הרבים, וכל זאת עשתה למען שתוכל לכלכל את משפחתה ומשפחות הרבנים המלמדים שהיו אצלה, וגם למען הוצאות פרדסה שנטעה. עד שה' רחם עליה ואחרי השתדלויות רבות הן מצדה והן מצד אחרים (לטוב יזכר ר' חיים יהושע גולדברג ז"ל המכונה בשם “חיים בקר”) פנתה לברון רוטשילד ע”י המנהל של “מקוה ישראל” הירש, וקבלה הלואה של 300 נפוליאון שהחזירה אותה בתשלומים לשעורים במשך 10 שנים, כדי שתוכל לקדם את עבודת הפרדס ועי“ז רוח לה ולהצילה את הפרדס העברי הראשון בא”י" מכליון. רבים היו המבקרים אותה בכפר “סומל”, לראות בפלאי אשה אלמנה הגרה בין ערבים ואשר הקדישה את חייה ומרצה בעד א"י. ביתה בפרדס הנקרא פרדס המזריטשרית היה בית הכנסת־אורחים להרבה מן העולים, היו באים אליה מי ברגל ומי ברכב והיתה למופת לכל אחיה ואחיותיה בני ציון.

ולטוב יזכרו נא הרה“ג ר' זלמן בהר”ן ז“ל, ור' חיים שמרלינג ז”ל, שלא חשכו עמל מנפשם והיו באים רגלי מיפו לפרדס כדי לבחון את ילדיה יתומיה בתורה.

לא רבות הן הנשים הגבורות שיכלו לעמד בנסיון כאשה זו. ואת אשר לא הצליחו אנשים רבים וחזקים ונפלו חללים על מזבח תקותם, הצליחה האשה הצעירה ומרת הנפש הזאת.

ועל אודות מאורעות חייה ופעולותיה בארץ ידובר בספר מיוחד.

––––––––––


דבורה לונץ נ"ע

אשת הסופר החוקר ר' אברהם משה לונץ ז"ל

רק בת עשרים היתה אז, אֵם לשני פעוטים, כשקבלה את ה“חבצלת” גליון 40, אלול תרל“ט ובו מודפס מאמר בעלה שנשלח מוינה בשם “אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני”… וממנו נודע לה אסונה הנורא נחרץ גזר דינה: בעלה הסופר בן כ”ה שנה שהיה כבר מפורסם אז, אבד את אור עיניו, נחשך נחרב עולמה! בדמעות שליש רחצה כל מלה ומלה בקראה את המאמר, אך כשהגיעה למשפט “אולם עיני בשרי קמו מראות, אך עוד אעבוד את עבודתי כבראשונה על הרי ציון וירושלים”… אמצו המלים האלה את רוחה הנדכא, ומהמית לבה הפצוע קראה “לעינים אהיה אני לך כל עוד עיני יאירו”!…

והאשה הרכה והענוגה פנתה באומץ לחיים האכזריים פנים מול פנים, לא נכנעה בפני הגורל, עודדה את בעלה ה“גדול” האומלל… היא היתה לו למאור עינים במלא מובן המלה, עזרה לו בהוצאת ספריו הרבים, גם את בית הדפוס נהלה.

כשנסע בעלה לאירופה לרגלי הוצאת ה“תלמוד הירושלמי” והשגת כתבי־יד עתיקים בקשר עם עבודתו המדעית, ושהה שם איזה שנים, היה שולח את החומר והיא הוציאה לאור את ספריו.

קשים היו חייה, אך מלאי תוכן ועבודה, למרות חובותיה הקדושים והקשים בסעדה את בעלה ודאגותיה לקיום הנפשות היקרות לה, מצאה תמיד זמן להתמסר לצרכי הכלל, ראשונה היתה לקחת חלק בכל חברה של חסד, וכל מעשיה בצניעות וענוה.

כשיסד בעלה את “בית חנוך עורים” גם פה היא עזרה על ידו בפועל וברוח, אם מסורה היתה לחניכים המסכנים שנחשך עולמם עוד בשחר טל ילדותם, סעדה וטפלה בהם, ובעבודתה זו מצאה היא נטפי תנחומין.

– אחת הראשונות היתה שהכירה והעריכה את תפקיד ה“אם העבריה” וחובתה לשפתנו, ידידת דבורה בן יהודה ה“אם העבריה הראשונה” היתה.

– בין המשפחות הראשונות שהעיזו לעזוב את חומת העיר העתיקה ולגור מחוץ לעיר בשכונה הראשונה שנוסדה אז, היתה גם משפחתה “אחות רחמניה” היתה לתושבי השכונה; בעת מחלה וצרה פנו כלם אליה, הכירו את הבנתה וזריזותה, במקום שהיה חולה מסוכן היתה היא תמיד הראשונה לעזרה, לא היה גבול לטוב לבה היא ידעה להקריב, להיות כלה לקרבן, וזכרה נשאר קדוש עד היום בין מכיריה.

– בשנת תרס“ט כשפרצה בירושלם מגפת דלקת קרום המוח שהפילה הרבה חללים, שמעה שבן מכירתה חלה במחלה הנוראה הזאת, וכדרכה תמיד, מהרה להחיש עזרה לסעד ולנחם את האם האומללה, אך משם ערב לה המות למחרת נפלה גם היא למשכב במחלה האיומה הזו שממנה לא קמה עוד. רק בת חמשים היתה במותה ביום י”ב איר תרס"ט.

נמסר ע"י בתה חנה.

~~~~~~~~~~

לזכרון כבוד האשה החשובה הזאת אנו מעתיקים נוסח מצבתה:

דלפה נפשי, מתוגה

בהביטי על הגל הזה והמצבה

ועיני תדמענה מאין הפוגה

רעיה נאמנה, אם יקרה ואשה חשובה

הה, פה טמונה וספוגה

הכבודה המצוינת במעלות ומדות תרומיות אשת חיל

מרת דבורה ז"ל

אשת הר"ר

אברהם משה לונץ

שנקטפה במבחר ימיה במחלת “דלקת קרום המוח”

ביום י“ב אייר התרס”ט.

תנצב"ה

––––––––––

המנוחה היא בת הרה“ג ר' יעקב עקיבא זצ”ל שהיה מו“צ בקאוונא ונפטר פה עיה”ק ת"ו.


חיה סלאנט.png

מ' פריחה אבוכזיר נ"ע.

נפטרה י“א אב תרס”ז.

אמו של הרב הגאון הצדיק מוה“ר אברהם אבוכזיר שליט”א.

כמו חנה אמרה גם היא: על הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי, בהיות בנה עוד קטן העלתהו ממרוקו לשאוף אויר ארצות החיים בירושלים, ותדאג לחנוכו וללמודיו.

מרת פריחה אבוכזיר נולדה להורים ישרים בעיר תאלפיללת (מרוקו), ובהיותה שואפת לגדל את בניה לתורה ולתעודה עלתה לעי“ק עם בעלה ר' משה ושני ילדיה בן ובת בשנת תרל”ב. במבחר שנותיה נתאלמנה ותקדיש את כל ימיה לחנוך בנה הקטן שחונן בכשרונות נעלים, עבדה, ותעמל בעשר אצבעותיה, שמה לילות כימים לגדל את בנה זה על ברכי הדת, היראה והדעה, עבדה והצליחה וראתה עולמה בחייה; שאיפתה נתמלאה, ותרא את בנה שיחיה כאשר אותה נפשה. בעלת מדות יקרות ונעלות היתה פריחה אבוכזיר, ועל כולנה “יראת ה' ואהבת התורה” היתה הנזר על תכונותיה.

~~~~~~~~~~


הרבנית חיה הירשברג–סלאנט נ"ע

נפטרה י“ז טבת תרפ”א

רבות בנות בירושלם הצטיינו בחכמתן ובצדקתן והיא, חיה הירשברג ואחרי כן הרבנית סלאנט, עלתה על כלנה בחכמתה ביראתה וצדקתה אשר חפפה על כל היוני נפשה ופועל כפיה.

מי יוכל לספור ולמנות את מדותיה היקרות והנעלות, היא היתה מהמצוינות בין בנות ציון וירושלם, עד יומה האחרון – למעלה משמונים – עמדה בה יפיה, רוחה הכביר ודעתה הצלולה.

נולדה בעיר אסמינה, ובהיותה ילדה בת שתי שנים באה לעי“ק עם אביה הר' בן ציון ז”ל ואחיה שמואל בן ארבע שנים. שאחר כן היה מהחלוצים הראשונים לבנין השכונה הראשונה בירושלם החדשה.

שני הילדים האלה כבר טעמו טעם יסורי א“י עוד טרם באו ירושלימה, נתיתמו על הדרך מאמם, נסיעה קשה היה להם, הספינה טלטלה אותם באופן נורא עד שנהפכו לאמם צריה, אחזתה חבלי לידה והמליטה ילד על הספינה ויחד עם הלידה הקשה באה קצה. רב החובל הורידה על יד אדיסה ושמה מתה המסכנה עם הנולד. – קהלא קדישא דירושלם בחרו בהר' בן ציון ז”ל להיות שלוחא דרחמנא לחזק המעמד בירושלם. הילדים נשארו תחת השגחת הרב ר' שבתי ז"ל וידאג להם כאב רחמן, כי לא עברו ימים רבים ונתיתמו גם מאביהם.

בעלה הראשון שראתה אתו חיים ארוכים, חיים של כבוד וגדולה היה הרב הג' ר' אליעזר דוב הירשברג ז“ל, אחד מגדולי התורה בירושלם, ותלד לו שני בנים, שני צנתרא דדהבא: הרב ר' חיים בן־ציון שו”ב נ“י שהיה מקדם חתנו של הר' צבי גראייבסקי ז”ל מיקירי ירושלם ונכבדיה. ובמות עליו אשתו היקרה מ' דבורה מרים ז“ל היה לחתנא דבי נשיאה הרב הגאון ר' שמואל סלאנט ז”ל והשני לו ר' יוסף זונדל נ"י מופלג בתורה שלוקח אחר כבוד בעיר מעמיל ויהי לאחד מהסוחרים הגדולים בארצות המערב.

חיה הירשברג פעלה הרבה על שדי הרחמנות בירושלם. שלשלת ארוכה של מעשים טובים כל ימי חייה, זמן רב אחרי פטירת בעלה נשאת למרן הגאון ר' שמואל סלאנט זצ"ל שהמתיקה לו את שנותיו האחרונות בהשגחתה המצוינה.

––––––––––


רבקה הירשברג נ"ע

נפטרה כ“א אד”ר

לבד יחוסה הגדול, הגאוני: בתו של סבא קדישא דארעא קדישא, הרב הגאון הגדול רבי שמואל סלאנט זצ“ל, ואשתו של הרב ר' חיים הירשברג שו”ב שליט"א. היתה היא בעצמה מצוינה במעלות ומדות תרומיות: חכמה, חריפה ומדעית, ובעקר בעלת נפש עדינה ויקרה, צדקה וחסד, מרגשת ומשתתפת בצער זולתה ומשתדלת בכל אפשרותה, גם בימי מחלתה, לטובת אומללים וקשי יום. עסקנית צנועית היתה, דאגה למשפחות עניות, ביחוד לאלה המשפחות החשובות שעניותן ודלותן החשאית חנקה אותן עד הנפש ולא הודיעו צערן ברבים; אלה המשפחות הצנועות שמשכו ידן מצדקה פומבית בעד אלה ביחוד הופיעה כמלאך מושיע בתמיכה ועזרה חשאית, העדינה הרחמנית הזאת סבלה הרבה בימי חייה הקצרים, באה שמשה בעוד יומם, במבחר שנותיה מתה, חשוכת בנים, ורבים בכו ועודם בוכים על שפירתא דא, שופרא דירושלם, יפה היתה, טובת תואר מאד, וכטוב תוארה כן טוב לבבה. ומדברתה נאוה. בהיותה בוינה לרגלי מחלתה, מחלת “קצרת”, שגברה עליה בעצם תקפה, התפלאו הפרופיסורים והשתוממו על דבריה ואמריה המחוכמים, ועוד יותר על טוב לבה ונדבת רוחה גם בעת מחלתה שמה לא נחה ולא שקטה ותשתדל בכל כחה והשפעתה הכבירה לטובת עזרת נשים בירושלם ועוד מוסדות ומפעלים בכמו אלה.

רבקה הירשברג.png

מטילדא כהן נ"ע

אשתו של הרב החכם, פרנס הדור והעסקן הגדול ד“ר אלברט כהן ז”ל.

בין מוסדות תושיה שנוסדו בירושלם בתקופה הראשונה מטעם שרי בית רוטהשילד ע“י בעלה הנז': “בית החולים”, “בית הספר לנערות”, “בית הספר ללומדי מלאכה”, “קופת גמ”ח”, וכו' התנוסס המוסד “מחסה לאביון” שיסדה היא בעצמה, מטילדה כהן, על חשבונה: בכל יום עש“ק היו מחלקים ככרות לחם לעניים, מזון לסעודת שבת. מאחד הרפורטן של ד”ר לונדון הנמצא בידינו אנו רואים חשבון ככרות הלחם שנחלקו אז: לספרדים 7500, לאשכנזים פרושים 2000, לחסידי וואלין 1200, לבני ארץ אסטרייך 1200, לבני כולל חב“ד 300, לבני כולל ווארשא 300, בס”ה 12500.

הרעב היה מרגש מאד בימים האלה ודבר חלוקת לחם המשנה היה כדבר בעתו, באחד המכתבים הנמצא בידינו משנת תרכ"ג כתוב: לב כל אדם שמח על הדבר הזה, הצנוע מקבל חלקו בצנעא, סהדי במרומים כמה פעמים ראיתי בעיני שהעני למלאות רעבון לבו אוכל הפת קודם כניסת שבת. –

מחזות נוראים כאלה ראינו גם בשנות המלחמה בעת שחלקנו הארוחות בערב שבת, בחצר מונזון מטעם ועד הסיוע, היו רבים מהם פונים הצדה אוכלים תיכף מגודל הרעבון שהציקם ושהיה נכר על פניהם הלבנים כסיד. –

––––––––––


הרבנית וידא חנה אופלטקא די פראג נ"ע.

נפטרה י“ח ניסן תרנ”ב.

פנינה יקרה מירושלם העתיקה.

כמו בעלה הרב הגאון רבי יצחק אופלטקא זצ"ל שהיה בעל לב־טוב חונן דלים ונותן מעשר מכל, כן גם היא הצטיינה ברחמנותה, בפעולותיה, נדבותיה וצדקותיה, ביתה היה פתוח לכל עני ודל, לכל איש מצוק ומר לב, ותשתתף בכל דבר טוב ומועיל בטרחתה ובכספה.

הרבנית וידא חנה אופלטקא נולדה בירושלם לאביה הרה“ג מוהר”י משה עייאש בנו של הרב הגאון רבי יהודא עייאש זצ"ל בעל “מטה יהודה”.

אבן מצבתה מכרזת ואומרת: רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, אל קבר זו קוננו עדה תחתיו נגנז חמדה סגולת מלכים רבת המעלות הרבנית מ' וידה חנה די פראג אשת לפידות שומרת אמנים הבלה לקברים ד' מצות ומרורים תרנ“ב תנצב”ה.


ריינה גראסייאני נ"ע

בין הנשים הכבודות בעדה הספרדית הצטיינה האשה החשובה מרת ריינה גראסייאני ז"ל מרוסג’וק (בולגריה) בתור עסקנית־רחמנית שהקדישה כל ימיה ושנותיה לטובת אומללים וקשי יום. ביחוד הצטיינה במצות “בקור חולים” שהיתה מבקרת את החולים האומללים הגלמודים לא רק בשרות וטפול רחמני כי אם גם בסמים ורפואות שהיתה מכינה בעצמה מעשבים וצמחים שונים, ידיעה גדולה היתה לה בזה, והצליחה לרפא חולים שונים בסמי הטבע האלה עד שהרופאים באותה התקופה הרכינו ראשם לפניה ולמדו ממנה פרק גדול בצמחים האלה, במרץ רב ובהתמדה גדולה המשיכה את עבודתה הפילנטרופית עד יום פטירתה, היא מתה בזקנה מופלגת למעלה משמונים. היא היתה אם זקנתה של הגברת פורטונה (מזל טוב) לופו תי‘. אשתו של החכם הנעלה מר שמואל לופו מנהל בית הספר התורה והמלאכה לח’ כל ישראל חברים בירושלם.

~~~~~~~~~~


פורטונה די בכר

מנהלת בית הספר לבנות בירושלם עווילין די רוטהשילד.

הגברת פורטונה בכר (אחותו של החכם מר נסים בכר מיסד ומנהל בית הספר התורה והמלכה לחברת כל ישראל בירושלם) השפיעה מרוחה על תלמידותיה גם במדת הרחמנות.

הרגילה אותן במעשה הצדקה בפועל ותבחר לה את הנושא להשפעת רחמי הילדות הרכות והענוגות את בית המחסה לחולי הרוח וחשוכי מרפא אשר כוננה אגודת “עזרת הנשים” ותעוררה את תלמידותיה אשר אחת אחת מהן תרים תרומה מעה כסף לכל חדש מכסף המחטים שלהן לקנות בהן בד וארג וחוט צ"ג שתפרו וארגו אותן בידיהן הרכות לכתנות ובגדים וגרבים לחוסי הבית האומללים, היותר אומללים שבמין האנושי לכסות את מערומיהם.

עודני זוכר אותו היום, ערב יום הכפורים תרנ“ח, שבאתי לבקר את בית החסד הזה יחד עם מורי ורבי גאון התלמודי וגאון הרוח הרב ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל והגברת פורטונה די בכר יחד עם תלמידותיה הביאו כתנות ומכנסים וזוגות גרביים שנים ועשרים שנים ועשרים מכל מין ומין לפי מספר המטות (אז – לא היה במוסד הזה כי אם שנים ועשרים מטות, והיום: שמנים מטות). ותלבושת כמוה העניקה לבית בראשית ימי הקיץ לאותה השנה.

הגברת חיה ציפה פינס ז"ל (המיסדת והמנהלת של בית החסד הזה) עמדה אז נרגשת ומעיניה זלגו דמעות, דמעות־גיל, בראותה את התלמידות הקטנות עם סלי הבכורים בכורי פרי רחמנותן, ותפרוש כפיה על ראשי הכרובים האלה, מלאכי הרחמים והחסד, ותשא עיניה למעלה ותאמר: “אלקי הרחמים! הבט משמים וראה את רחמנותן של אחיותינו, בנותינו הקטנות. זכות זו תעמוד להן להרחיק מהן כל כאב ומדוה ותשפיע להן אך שלום ושלוה ובריאות הגוף והנפש, אמן”!

עברנו עם הגדוד הרחמני הזה על המחלקות של החולים וגם מעינינו זלגו דמעות. בכינו הרבה יותר מיום המחרת יום הקדוש.

והיה המכתב הבא לקמן ללקח טוב ולזכרון גם יחד. –

לכבוד עורך “הצבי” שלום.

יואל נא לתת מקום בגליונו לתת תודה וברכה בזה לכבוד מנהלת בית־ספר לבנות מרת פורטונה בכר תי' על המתנה הטובה “חליפות שמלות” אשר הואילה בטובה, לשלח בעד כל חולי הרוח אשר בבית החולים העומד תחת השגחת חברתינו “עזרת נשים הכללית”. כמנהגה כפעם בפעם הגברת פורטונה בפקחה בעין טובה על בית החולים הנז' עושה טובה מכופלת הן במתנת עצמה אשר ערכה לא מעט מצד עצמה והן במה שהיא דופקת על תלמידות בית ספרה לאהבה את הצדקה ואת הרחמים מקטנותן, למען יהיה להן המנהג הזה לטבע שני בגדלן, ישלם ה' פעלה ונתן לה ולתלמידותיה חיים ארוכים כיר"א.

גבאיות עזרת נשים ומנהלות בית המחסה

(ד תמוז תרנ"ח)

* *

הגברת פורטונה די בכר נמצאת כהיום באחד הסינאטוריום בוויסבאדן. גם אחותה העדינה, הגברת רחל שטיין גרה שמה בוויסבאדן, בכלל כל בני משפחת “בכר” מלומדים ורחמנים המה.

ראשון למשפחה החשובה הזאת היה הרב החכם המופלא ר' אליעזר בכר ז“ל נפטר בירושלם ביום כ”ד לח' אדר שנת תרנ"ז.

~~~~~~~~~~


רחל גרין

הגבורה מרובע באב חוטא בירושלם העתיקה.

נולדה בירושלם מלפני כשבעים שנה לאביה הגר צדק המפורסם ר' דוד קלאסין ז“ל9 ולאמה מבנות ציון מ' מירקה ב”ר שמעון (שבעלה הראשון ר' יודל שמיד ז“ל נהרג ע”י שכנינו הפראים בליל מוצש"ק באחת הסמטאות ברחוב היהודים), נשארה יתומה מאביה בת ד' שנים, נשאה לר' משה גרין ז"ל. עדיין היא חיה, לאריכות ימים, גרה לבדה בחצר שלה ברובע באב חוטא, כל ימיה התאמצה להחזיק ישוב של יהודים ברובע השמם הזה שמלפנים התישבו בו אחינו, לדאבון נשמטו אחד אחד מן הגרים שמה, ובכל הבתים והחצרות שהיו והנם שייכים ליהודים יושבים עתה נכרים, ורק היא לבדה נשארה בחצר שלה ומתאמצת בכל כחה שלא תפול נחלתה גם היא בידי נכרים, הישמעאלים מהרבע הזה מכבדים ומוקירים אותה ואת אמוץ10 לבה וקוראים לה רחל אמנו.

~~~~~~~~~~


חברת “עזרת בנות הגליל” בצפת.

עוד מלפני כשלשים שנה, בשנת תרנ"ט, הצטיינו אחיותנו בעבודתן הפילנטרופית לטובת חולים, עניים וקשי יום; הרבה מרץ הקדישו אז בעבודתן על שדי הרחמנות בגליל, בהתמסרות מופתית עבדו בחברת “עזרת בנות הגליל” עד כי כל עמל וכל קרבן לא היה יקר בעיניהן בעד חפצן הטוב הזה והרבה דברים טובים נעשו ונתכוננו על ידן.

מקול הקורא “לאחיותינו ואחינו” שפרסמו בשנת תרס"ג רואים אנו שאיפתן לעבודת החמלה והרחמים.

וזה נוסחו:

אחרי מלאת חמש שנים מאז נוסדה החברה האחת בצפת “עזרת בנות הגליל” המצלת, שנה שנה, מאות נפשות: חולות, אלמנות ויתומים, ויולדות עניות נספות בלא עת – הנחנו אבן־היסוד לתוצאות משאת נפשנו ליסד בית מחסה בעד האלמנות היותר זקנות ואומללות שאינן יכולות עוד לשרת את עצמן, המתמוגגות ברעב ורמה תאכלן בחייהן, והן לא תושענה בתמיכת הכסף שנתן להן.

חנה11 כי כן שכרנו חצר גדול בעל בתים מאירים ומרוחים, ופתחנו בו בית־מושב־זקנות, בחרנו היותר זקנות (מבנות שמנים שנה ומעלה) ואומללות, בהן עורות ושאינן יכולות ללכת על רגליהן, ונביאן אל בית מחסה זה שבו תמצאנה מנוח ושירות אכול ושתה, מצעות ובגדים לבנים ונקיים וכל מחסורן.

ראשית המוסד אמנם מצער הוא כי בידים ריקנות ובלי כל בסיס ויסוד יסדנוהו ובשגם12 להגדילו לפי הצורך בעיר רבתי עם ועניה כעירנו שיש בה עשרות אומללות כאלה, ורק בחסד ה' וטוב לב נדיבי עמנו בטחנו כי יושיעו את מפעלנו, גורל המוסד הזה איפוא ביד נדיבינו הוא להתאפס או להתקיים ולהתרחב ולהמציא לו יסוד נכון ונאמן לקיומו, הבה נקוה כי אחריתו ישגה מאד.

ובכן, הננו פונות היום אל רוח נדיבתכם וקוראות אליכם לעזרה, אנא הושיעו והצילו את נפשות אחיותיכם האומללות הנספות בלא עת, קחו נא חלק וצדקה במפעלנו זה ככל אשר תשיג ידכם ובברכת ה' עליכם, עזורו נא לאחיותיכם אנחנו אלה פה העמלות בכל כחנו להציל נפשות אובדות הקרבות אליכם כאשר אליהן.

בעמל הגמול ישלם לכם כפעלכם, וכברכת אחיותיכם החותמות ברגשי כבוד, מנהלות החברה “עזרת בנות הגליל” ובית מושב זקנות בצפת.

חיה מאשויעף. באבי ווילנר.

רחל זילערמאן. ריזל שטערן.

אמנם כן כגון דא מצוה רבה וכל אוהב חסד ישיג מטרתו בקחתו חלק וצדקה במפעלי החברה הנז' לפקוח נפשות רבות אלמנות ויתומות חולות ויולדות עניות ובהחזקת מוסד חסד החדש בית מושב זקנות שיסדה בעה"ח וזכות המצוה תגן עלי' באלף המגן כברכת המדבר בצדקה וחותם בברכה ושלום.

רפאל זילבערמאן אב"ד

(מקום החותם)

~~~~~~~~~~


תפלת־נשים על יד כתל המערבי

בחג היובל של הוד מלכותה ויקטוריה מלכת ברטניה וקיסרית הודו.

זה היה מלפני כארבעים שנה ביום השלישי כ“ט סיון תרמ”ז.

תפלה נהדרה מיוחדת במינה, נערכה בכבוד והדר, בטקס קוש' אחיותינו “בנות ציון וירושלם” הרגישו גם הן בחובת היום להביע תודה וברכה להמלכה ויקטוריה אשר מאז עלתה לכסא המלוכה הסירה המסך המבדיל בין עם לעם, ותשביע מטוב זכיות הארץ גם את אחינו היהודים היושבים בארצה, ורבים מהם הרימה בתור אדם המעלה. ויעתירו גם הן על יד “הכתל” “תפלת נשים” בעד שלומה ובנה יורש העצר הנסיך אף ווילס וכל בני משפחתה ושריה. וברכת העדה כולה יחד עם ברכותיהן הוגשה להמלכה ביום חג היובל.


פייגא רובאוויץ נ"ע

נפטרה ביום ה' אב תרפ"ה

כל המעלות והמדות התרומיות שחוננה האשה החשובה הזאת וגולת הכותרת להן “חבת ציון ירושלם” ירשה מאביה הרב הגדול והחובב הגדול רבי בן ציון שלעז זצ"ל שיש לו פרק גדול וחשוב בספרות ובחבת הארץ, במעשה ובפועל, עוד נשוב לדבר בו ובמפעליו הכבירים לישוב הארץ, בספרנו זכרון לחובבים הראשונים. –

עוד בימי ילדותה בעירה על יד ווילנא שאפה לעיר קדשנו. בירת אומתנו, צמה, התענתה, נדרה נדרים עד שזכתה להתהלך בארצות החיים בירושלם, משאת רוחה ונפשה.

בשדכנותו של הרופא הראשון בבית החולים לשרי בית רוטהשילד דר‘, ברנהרד ניימן שבא לירושלם בש’ הר“ן נשאה להרוקח מביה”ח הנ"ז ר' משה רובאוויץ, ביתה “בית רובוויץ” היה לאחד הבתים המצוינים בירושלם בצדקה וחסד, ובהכנסת אורחים. היא עזרה לאביה, העסקן הגדול. בכל דבר טוב ומועיל.

הרב ר' בן ציון שלעז זצ"ל, אשר כל מעייניו היו לטובת הכלל, היה הראשון שדאג בעד הזקנים הגלמודים שלא היה להם כל קרוב וגואל. ויהי ראשית מפעלו ליסד “תבשיל טיי” בעד הזקנים ומים רותחין לכל פושט יד, ואחרי כן נגש יחד עם ר' שמואל ברוך הר' סנדרס, רב הפעלים והחסד, ליסד ולכונן את בית מושב הזקנים בירושלם, פייגא רובאוויץ היתה הראשונה בנדבותיה וטרחתה גם יחד, ותתן מביתה כלי הבשול, כסאות ושלחן והשתדלה בכל אפשרותה להמתיק את מרירות החיים הבודדים של עולם הזקנה.

פייגא רובאוויץ היתה אחת הנשים העסקניות הצנועות בירושלם.

שאיפתה נתמלאה: באה ירושלימה, והקימה דור ישרים יבורך, נפטרה למעלה משמונים ומנוחתה כבוד במעלה הר הזיתים.

~~~~~~~~~~


ציון לנפש היה; לבת ציון עבריה: ילדה חביבה יקרה וחמודה, דבורה בת אליעזר וחמדה בן יהודה. מהמשפחה הקטנה, כעשרים הילדים, ילידי הארץ, שדברו עברית מיום הולדם, נעדרה הנפש היקרה הזאת “דבורה” ביום כ“ט אב תרנ”ח. – אלף ותתל"ב לחרבן.

דבורה הקטנה, בת כשבע שנים, דברה עברית צחה; המלים העבריות הילדותיות שהתגלגלו כפנינים, נבעו כמו ממעין חי, דבור חי, טבעי!


בטהי די רוטהשילד ע"ה

בעלת ה“פאשידורה” בירושלם.

מסופקני אם הדור שלנו, הדור החדש, יודע מה זה פאשידורה? מלה שפניולית שהיתה כל כך שגורה בפי הדור העבר, ונזכרת בפנקסי הכוללים: פאשידורה, ועוד הפעם פאשידורה, ולמען שלא תשכח לגמרי הנני לבארה: פאשידורה – זו היא “תמיכה ליולדות עניות”, תמיכה מיוחדת שיסדה בשנת תרי“ט הברונית בטהי א”ר יעקב רוטהשילד ז“ל מפריז ע”י בן משק ביתם למעשה הצדקה ד"ר אלברט כהן, החובב והעסקן הגדול.

היא מסרה אז להבנק לתכלית זה בתור קרן קיים ששים אלף פרנק שהפירות שלשת אלפים פרנק לשנה יהיה מקדש ליולדות עניות בירושלם: עשרה פרנק מזומן וכל המלבושים הנצרכים להנולד וכתונת להיולדת (רופא בית החולים הרוטהשילדי דר' בנימין רוטהציגל, באחד ממכתביו מתאר את מצב העניות בתקופה הראשונה בשנת תרכ"ג ואומר: כמה פעמים נקרא נקראתי למקשה לילד מוטלת בחבליה, בסמרטוטיה ערומה וקרה, באין כתונת על גופה) מלבד שכר מיוחד להםילדות13 “שתי נשים חיות” – שהיו קבועות לשרות זו.

הממונה על זה היה תמיד ר' משה רובאוויץ הרוקח בבית החולים הרוטהשילדי, על ידו היו מקבלים את הפאשי דורה על פי תעודה של אחד מחכמי הספרדים או אחד הממונים מכוללי האשכנזים, פרושים וחסידים.

מספר היולדות למקבלי הפאשי דורה היה 10 לחדש או 120 לשנה, מהם אשכנזים 62, ספרדים 57.

ד“ר לונדון (רופא בית החולים הרוטהשילדי מספר לנו בהרפורט שלו משנת תרל”ב:

"מאה ועשרים יולדות נתמכו בשנה הזאת כל אחת השיגה בגדים להילד, כתנות להיולדות, ועוד עשרה פרנק’ס כסף. –


ימי שני חיי היולדות הנזכרות:

שתים – מבנות חמש עשרה שנה, שלש – מבנות שש עשרה שנה, חמש – מבנות שבע עשרה שנה, תשע – בנות שמנה עשרה שנה, ארבע – בנות תשע עשרה שנה, שתים עשרה נשים – בנות שתים ועשרים שנה, ארבע – בנות שלש ועשרים שנה, שלש – בנות ארבע ועשרים שנה, תשע – בנות חמש ועשרים שנה, שלש – בנות ששה ועשרים שנה, חמש – בנות שבע ועשרים שנה, שש – בנות שמנה ועשרים שנה, אחת – בת תשע ועשרים שנה, אחד־עשרה – בנות שלשים שנה, אחת – בת שתים ושלשים שנה, שתים – בנות שלש ושלשים שנה, ארבע – בנות ארבע ושלשים שנה, אחד עשרה – בנות חמש ושלשים שנה. אחת – בת ששה ושלשים שנה, אחת – בת שבע ושלשים שנה, שלש – בנות ארבעים שנה, אחת בת שתים וארבעים שנה, ס"ה מאה ועשרים.


מקום מולדת היולדת הנזכרות:

ירושלם – שמנה וארבעים, חברון אחת, צפת אחת, טבריא אחת, טירקיי תשעה עשרה, רוסיה ארבעה ועשרים, פולין שבע, עסטרייך תשע, מאלדאוי וואלאחי אחת, אלג’יר שתים, מאראקא תשע, ס"ה 120.

––––––––––


מושה הוכשטיין

המזכירה של חברת “עזר יולדות” ירושלם.

בחלק הראשון מספרנו “בנות ציון וירושלם” פרסמנו פרק גדול וחשוב ע"א חברת “עזר יולדות” בירושלם וראויה היא, הגברת הוכשטיין, לקבוע לה פרק מיוחד ולספר בשבחה כי היא היא הרוח החיה במוסד החשוב הזה, על ידה והשתדלותה הנמרצה עלה המוסד אל גובה תפקידו. הגברת הוכשטיין הקדישה לו את עתה ועטה. בכל רגשי נפשה בכל כחה ומאדה משתדלת היא לטובת היולדות העניות לעזור להן בכסף בכלכלה בשרות ובטפול רחמני; כאם רחמניה מבקרת היא את היולדות ביום ובלילה ודואגת להן ולהנולדים בטפול היגייני, ולא דוקא להיולדות והנולדים כי אם גם לחולים, ליתומים ולכל קשי יום משתדלת היא בכל אפשרותה ולמעלה מאפשרותה לרחם להציל ולהושיע. כאבן נזר מתנוססת היא בין אחיותינו הרחמנות; מצוינה היא בין בנות ציון וירושלם בפעולותיה. כל בתי החסד ומפעלי הרחמים בירושלם יודעים להכיר ולהוקיר את פעולותיה ומתחשבים עם דרישותה לקבלת חולים, זקנים, יתומים, חשוכי מרפא וחולי הרוח.

הרבה כחות והרבה מרץ הקדישה בשנות המלחמה לטובת היתומים האומללים בועד היתומים של הרליף שבעתו ובזמנו עשה גדולות בארץ, וכל איש מצוק ומר לב מצאו בה אחות רחמניה בעצה ותושיה. היא היא מן הראשונות לעזור בעצה ותושיה להגולים החלוצים הרצוצים העולים לאה"ק כל עוד נפשם בם.

* * *

מעשיה הטובים ירושת אבות לה בת־גדולים היא ממשפחה רמה בישראל משפחת האדמור"ם המפורסמים מליובאוויץ ומניעזין.


בלומה קפלן נ"ע

א“ר דוד בהרב ר' ראובן הכהן קפלן הי”ו.

נפטרה י“א אד”ר תרפ"ד

עדינותה ומזגה הטוב הביאו אותה לידי מדה זו שאמרתה היתה תמיד: “בני־עניים קודם לבני־ביתך”, וכמו בעלה כן גם בניה כבר ידעו לבלי לגשת אל השלחן אם לא שלחו מראש חלק לבני העניים הצנועים, אם רב ואם מעט, גם באותם הימים הנוראים שביתה, בית קפלן, סבל מחסור נורא מחסור־חשאי, בכ"ז לא טעמו מאום עד ששלחו פרוסה לאחד הבתים העניים, בלומה קפלן היתה בעלת צדקה וחסד מטבעה ותכונתה, מחוננת היתה בלב טוב, לב רחמן, הרגישה בצער זולתה והשתתפה תמיד בכחה ובמאדה לעזר ולהושיע, מדה זו ירשה מהוריה והורישה אותה גם לבניה ובנותיה.

הוריה היו מזקני ירושלם ונכבדיה, אבי־זקנה היה הרב ר' מרדכי שניצר ז“ל מהחלוצים הראשונים שעלה לאה”ק בתקופה הראשונה, אומן נפלא וחובב מצוין. יד ושם לו בתורה בנגלה ובנסתר, – הוא היה “חכם מסתורין” אחד מחכמי המקובלים בירושלם. לאחר הסתלקותו שלחו “חכמי ורבני הקבלה” לקחת הספרים “הקדושים” כתבי־יד מביתו, שהיה לומד, כותב והוגה בהם בלילה – .

הרב המזרחי דר' אליעזר הלוי, איש סודו ויועצו של השר משה מונטיפיורי מזכירו במכתביו משנת תקצ"ח: “יהיה לנו הר' מרדכי פתח בירושלם למשל אחד מני עשרה, כי הוא (ר' מרדכי שניצר) היה לפנים פאר עקד האמנות בווילנא וגם היום יוכל להתגדר באמנותו אף בארץ אשכנז, ויעזוב את כבודו ואת שפעתו לאכל לחם עצבים בזעת אפים בירושלם”.

לבד גדלו בתורה ובחכמה היה, כאמור, אומן נפלא מיוחד במינו, ומעשה ידיו להתפאר: מלאכת ארון הקדש מביהמ“ד הישן “מנחם ציון” ומביהכ”נ של ר' יוחנן בן זכאי. ועוד כמו אלה, – על ידו באה לנו “התגלית” מקברי מערת “כלבא שבוע” בשנת תרכ“ד, שהרעישה אז כל לב יהודי וכל העולם הנאור, כל אותן התשורות וה”כלים היפים" שיד ושם להם בהיכלי המלכים והקסרים שנשלחו מקהלא קדישא דירושלם שלו המה, מעשה ידיו להתפאר – על אחד מהם קבל מדליה של זהב ממדרגה ראשונה. שלחן־כתיבה, מלאכת חרושת אבן מצוינה, נתקבל ברצון ותודה מאת הפרינץ האנגלי, התפלא על טובו ויופיו. ונשאר לזכרון מעדת היהודים בירושלם בבית הנכאת הפרטי שלו. יחד עם זה היה משלשה הראשונים שיסדו ויכוננו את בית החולים בירושלם. בעל “מכניס אורחים” היה מאין כמוהו. יום יום היה יוצא מחוץ לחומות העיר לקבל פני האורחים ולדאג להם לאש“ל, מרדכי שניצר הרחמן והטוב נפל חלל במגפת החלירע בחשון תרכ”ו בירושלם, הוא היה מהעובדים החרוצים שהתנדבו והתמסרו להצלת אחיהם הנגועים במחלה. ואשתו הצדקת פייגא ז"ל היתה מטפלת עם הנשים הבאות ותדאג להן בכל אפשרותה. לא פעם היתה נותנת בעין יפה את בגדיה לאותן העניות והחולות מחוסרי חליפות.

בתו זלדה מתה בזקנה מופלגת למעלה ממאה. גם היא היתה עסקנית, בעלת צדקה וחסד, עשירה היתה בספורים, בעובדות מהתקופה הראשונה, היא היתה מספרת לנו מעשיות מימי ממשלתו של אברהים פשה בירושלם. נפטרה כ“ג חשון תרע”א.

בנה היה מטובי המורים בירושלם הר“ר יהושע ב”ר אברהם מזרחי ז"ל

והוא הוא אביה של ה' בלומה קפלן ז“ל שמתה במבחר שנותיה, בת לח' שנה. השאירה דור ישרים יבורך. שנים מבניה, בני ציון היקרים, גודלו וחונכו על ברכי התורה והמדע בישיבת “עץ חיים הכללית” בירושלם, הצטיינו בלמודיהם ובהנהגתם הישרה ולוקחו אחר כבוד בעיר יוהאניסבורג דרום אפריקא, בתור חזנים־ראשים, שובי”ם ומורים. ומכהנים פאר במשרתם משמרת הקדש:

שם הראשון רבי אברהם קפלן נ“י ושם השני רבי מאיר יוסף קפלן נ”י.

~~~~~~~~~~


מרים מזרחי נ"ע

כשבאה לירושלם מלפני כששים שנה הסירה את עדיה מאליה וכלי תכשיטיה ותחליף אותם לכלי כביסה.

גם היא היתה מאותן ה“כובסות הרחמניות” שהתמסרו למצוה זו: לכבס ולגהץ בגדי־חולים, זקנים, גלמודים ואומללים, לשם מצוה. עדינה היתה ונפשה לא נקעה מכל הכלים והבגדים האלה. – חביבה היתה לה המצוה הזאת ועסקה בה במרץ עד יום פטירתה.

~~~~~~~~~~


פעשא פייגל קרמר

בת תלמיד־חכם ואשת־חבר, וגולת הכותרת ליחוסה, מעלותיה, מדותיה וידיעותיה בתורה הכתובה והמסורה הנה עסקנית גדולה במצות בכל לבה, ובכל נפשה ומאדה. עסקנית ממדרגה ראשונה ובעלת צדקה וחסד מיוחדת במינה.

פעשא פייגל קרמר מפורסמת כמו בארצות הברית כן גם בארצות החיים; כמו בנויארק ואגפיה כן גם בירושלם ומפעליה בתור אוהבת תורה ויראת ה' עד להפליא, אוהבת את ירושלם וכל קדשיה, צדקה וחסד – שיחה והגוגה עזר וישע – משאת רוחה ונפשה, אם בבעלה הרב ר' מרדכי דוב קרמר, נין ונכד להגר“א זצ”ל נתקיימו דברי חכמינו: יהי ביתך בית ועד לחכמים, בתור למדן, חכם וסופר ועסקן־צבורי, היה נתקיימה בה: בית עניים־ביתך, ביתה, בית קרמר, היה תמיד בית הכנסת אורחים, בית אש“ל, בפירוש: אכילה שתיה לינה לת”ח שלוחי־מצוה וסתם עניים הגונים, תמיד קדמה את בני עניים על בני ביתה, לא פעם ולא מאה פעמים מסרה מקומם של בני ביתה לאורחים והיא ובני ביתה שכבו על הארץ, לא פעם ולא מאה פעמים חלקה את ארוחות־הבית לעניים והיא ובעלה ובני ביתה הסתפקו במה שהוא, וכן בבגדים בימי החורף, אמרתה היתה תמיד “כי תראה ערום וכסיתו, אין לשער ואין לתאר צדקת האשה הגדולה הזאת, מעלותיה ומדותיה, צדקותיה וחסדיה. חוננה בנשמה מעולם הרחמים והחסד, מעודה לא נשמע על פיה שבועה וקללה או דבר מגונה, לה”ר ורכילות, ברחה מפני המחלוקת ודנתה תמיד את כל אדם בכף זכות.

וכעץ כן פריו, גם בניה, בני הרב ר' מרדכי דוב קרמר: מר יחזקאל, מר ישעיה מר משה ובנותיהן מרת איטקא פישר ומרת גיטל בוקינגאם הי"ו. – בני טובים וישרים הם, בעלי מדות תרומיות, עדיני הרוח ונדיבי הלב, חובבי עמם וארצם בכל לבם ונפשם.

נולדה בעיר וורבילוב לאביה הרב הגאון ר' משה עזריאל זעליג וואסירצוג בן הרב הגאון, המפורסם לצדיק וחסיד, קדוש יאמר לו, רבי גושי וואסירצוג זצ“ל, אבד”ק וורבילוב ואגפיה. ויחוסה גדול גם מצד אמה: נכדת הרב הצדיק גאון וחסיד, רבי ישעיה מוערברג מסייני, ירושה גדולה, ירושת־אבות כפולה לה בתורה ובמדות. בהיותה חונכה בבית זקנה (גם אביה היה סמוך על שלחנו) רכשה לה ידיעה גדולה בתלמוד ופוסקים עד שהסתגלה לפסוק לפעמים שאלות לפי שעות באסור והיתר. –

בעודה צעירה באה לאמריקא עם אביה שנתקבל לרבנות לקהלת וויזאן, ושמה נשאה להרב קרמר, ענבי הגפן בגפן בתורה ויחס משפחה.

הרב קרמר היה כל ימיו עסקן צבורי, מגיד שעורים, מיסד בתי תורה ותפלה ומעלה את העדה בגובה תפקידה לתורה ולתעודה.

למעלה מעשרים שנה נשא משרת סוכן ומנהל את המורגנזורנל, בעתותיו הפנויות היה מסור לצרכי הצבור והגדת שעורים, אהוב בעיני אלקים ואדם.

בתור אוהב ציון, חובב ירושלם וכל קדשיה עלה לימי זקנתו לאה"ק וגם פה הנהו עסקן, חונן ונותן, עושה ומעשה, כל איש מצוק ומר נפש מוצא בו נחם וישע בדברים בעצה, בעזרה ותושיה, עדין הוא, רחמן וטוב־ לב מאין כמוהו.

גם הוריו הנכבדים עלו לאה“ק להתהלך לפני ה' בארצות החים בירושלם. ומנוחתם כבוד במעלה הר הזיתים, מול מקום מקדשנו: הרב ר' יצחק צבי ב”ר אברהם אבא ז“ל, נלב”ע י“א אב תרס”א.

יד ושם לו בשכונת “כרם” בירושלם.

אמו החשובה מרת ליבא בת הרב ר' טוביה ז“ל נלב”ע ז' שבט תרנ“ט. ואביה: י”ד כסלו תרכ"ח.

הרב ר' טוביה ז“ל היה בנו של הרב ר' יהודא ליב ז”ל. בנו של הגר“א זצ”ל מווילנא.

והיה בית קרמר לברכה בארץ.

~~~~~~~~~~


הדודה שרה לאה (שפירא).

שרה לאה היתה מסוכלת במצות רבות. אבל נטיה מיוחדת היתה לה למצות הכנסת כלה “לשמח חתן וכלה” ביחוד בני עניים ודלים, יתומים ומחוסרי קרובים וגואלים. – מנהגה היה לבוא ימים אחדים קודם החתונה להכין כל מה שהיה דרוש: שלחנות וספסלים ומיחם גדול (זה היתה מביאה על ידי הסבלים מבתי הכנסיות) סירים, קערות צלחות, כפות, סכינים ומזלגות, ועוד כלים שונים היתה מביאה מביתה מה שרכשה לה והיה מוכן אצלה לתכלית זה, כמו כן צעיף־משי וסדין־לבן14 בעד הכלה ליום חופתה, וכן זוג “טַמבוֶרת” שהיו מתופפים עליהם במקלות דקים. והיא בעצמה רקדה לפני הכלה כאחת הצעירות. למחרת החתונה או למחרתו היתה באה עם הסבלים והחזירה הכל למקומם.

לשרה לאה שפירא היו קוראים בלשון חבה: ה“דודה”.


רחל בכורה שיריזלי נ"ע

נולדה בירושלם כ“ה ניסן תרמ”ב – נפטרה י' שבט תר"ע.

אחת מהאמהות העבריות הראשונות שדברו עם ילדיהן עברית, מיום הולדם.

בעלת נפש עדינה היתה, יקרת־רוח ונדיבת הלב, אחת מבנות ציון המצוינות שהצטיינה באהבת התורה והחכמה, אהבת הארץ וחבה מיוחדה להשפה העברית, שפת עמנו וארצנו.

היא היתה בתו של הרב הגאון החכם הכולל רבי חזקיה שבתי שליט“א ואשתו של החה”ש מר שלמה ישראל שריזלי הי“ו. מו”ל הצבי האור וההשקפה.

משפחת “שריזלי” היא אחת המשפחות החשובות בירושלם – עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד’–

הגברת רחל בכורה שריזלי היתה אחת מאותן הבנות העדינות והיקרות של ציון־העבריה; אחת מאחיותינו הספרדיות שהבינו את גדל ערכה של לשוננו להדור הבא אחרינו, –

ידע ידעה, רחל בכורה שריזלי, את לשוננו ותאהבנה מאד, והתאמצה בכל כחה ורוחה להשפיעה גם על אחיותיה. האמרה שלה היתה: “לדבר בלשון עמנו”. ילדיה הצטיינו בשפתנו, שלשה ילדים היו לה והיא מתה לדאבון בילדה את הרביעי.

מר בן יהודא בהספדו: הגברת שריזלי איננה, אך יבוא עוד יום, וילדיה כשיהיו גדולים ועברים, ורבים מאוהבי העברית אתם יחד יזכירוה לטובה.

דבריו נתקיימו.


דבורה השחורה (א“ר אהרן הכהן ז”ל)

שחורה אני ונאוה בנות ירושלם!

“דבורה השחורה” קראו לה, בשביל שנשאה ונתנה בפחמים, אבל נאוה היתה, יפה כלבנה, ברה כחמה!

בעלת־צדקה פר אקסעלאנץ.

יותר ממה שמכרה, חלקה את הפחמים בימי החורף לעניים, לזקנים וזקנות, למשפחות עניות צנועות, ידיה השחורות־הלבנות היו תמיד עסוקות בשקי פחמים לחלקם לעניים בימי הגשם והשלג, ימי הקור והכפור, לא פעם הוליכה בעצמה ועל כתפה נשאה “שקי פחמים” לבתי יולדות עניות, חולים זקנים, אלמנות ויתומים, והכל בשתיקה, בהצנע ובכבוד, גם לאינם בני ברית ממין זה היתה מחלקת פחמים חנם. עד כי הקאדי אמר פעם אחת להרב הראשי בירושלם: מאושר הוא העם הישראלי, העם הרחמני שישנו בנות רחמניות כאלוּ.

~~~~~~~~~~


ההנהלה הציונית בארץ ישראל

PALESTINE ZIONIST EXECUTIVE

P. O. B. 92

Jerusalem

כ“ח כסלו תרפ”ט 12.12.28

לכבוד

ה' פנחס גראייבסקי

כאן.

א.נ.

בתשובה על מכתבו מכ"ז כסלו אני מתכבדת להודות לו על הכבוד שהוא רוצה לעשות לי בפרסום פרק מתולדותי ומעבודתי בספרו העומד להופיע בקרוב.

לצערי הרב אין דעתי ושעתי פנויות כעת לשם עבודה כזאת ואליבא דאמת איני רואה לעצמי גם צורך וחשיבות מיוחדים בכך.

ספרו “בנות ציון וירושלם” שהואיל בטובו לשלח לי עושה רושם מצוין. יישר חילו על שהציב ציונים כ"כ לפעולותיהן של אחיותינו הנכבדות בציון ועריה.

בכבוד רב

הנריטה סולד.

במקום גדולתה שם אתם מוצאים את ענותנותה. ורצונה זהו כבודה.


חוברת ד. –


הגברת רוזה אלישר נ"ע

רוזה אלישר.png

היתה אחת מבנות־ציון היקרות וחשובות ומבנות־ירושלם המשבחות וכבודות, סמל האשה־האם העבריה המצוינת ומקורית. זך־הנפש וטהר־הלבב, יקרת־הרוח ועדינות־אצילית בה נפגשו. המנוחה היתה מקבלת כל אדם בלב שש לעשות טוב ובסבר פנים יפות, וכל קשה־יום ומר־נפש שהתדפק על דלתי־ביתה – מצא תמיד עזרה בצר לו; היא הקדישה עתים למעשי־חסד ופעולות־צדקה ולא חסה על עמלה וכספה והשתדלה להושיט מזור ולהביא עזרה לחולים עניים ותשושי־כח, לאלמנות מרודות ויתומים עזובים, ליולדות עניות ולזקנים דלים ולהמציא להם מחסה ומקלט במוסדות המיוחדים לכך בירושלם; היא עבדה ופעלה הרבה לטובת בית־החולים "משגב־לדך ובית־היתומים “ציון”, היתה אחת מהמיסדות הראשונות של “הסתדרות נשים עבריות” והשתדלה להרבות את מספר חברותיה של ההסתדרות הזאת ולהאדירה. וכו' וכו'. הנפטרת היתה עסקנית צבורית מסורה, נאמנה ונדיבת־לב, ואת כל מעשיה עשתה מתוך לבביות טהורה וצניעות יהודית, אשר היו מיוחדות לה.

המנוחה היתה חוליה משלשלת־היוחסין של המשפחות היהודיות־הספרדיות הכי מיוחסות ועתיקות בירושלם. היא היתה: בתו של העסקן הידוע ומפורסם, שעשה ופעל הרבה להגדלת הישוב בירושלם, מר יוסף נבון, – יבדל לחיים ארוכים, – נכד הרב הגאון בעהמ“ח של “מחנה־אפרים” זצ”ל; אשתו של התורני והחכם השלם, העסקן הצבורי הותיק והנאמן, מר יצחר אלישר, – יבדל לחיים ארוכים, – נכד הרב הגאון הראשון־לציון כמוהר“ר יעקב־שאול אלישר זצ”ל. ובן להרה“ג ראש”ל חיים משה אלישר זצ"ל.

כבת מ“ט שנים היתה רוזה אלישר נ”ע בשבקה חיים לכל חי. היא נולדה בירושלם בר“ח כסלו שנת תרל”ט ונפשה הטהורה והקדושה יצאה אל על בי' תמוז שנת תרפ"ח. מותה השאיר חלל ריק ויגון קודר בלבות בעלה, בנותיה ובניה וכאב וצער בלבות יודעיה ומכיריה (יבדלו כלם לחיים ארוכים) והנהו אבדה גדולה ומוחשית לעסקנות הצבורית ופעולות־הצדקה של בנות ציון וירושלם.

חבל! חבל על דאבדין ולא משתכחין!

וי! וי על האי שופרא דבלי בארעא!

תנצב“ה! תהי נפש רוזה אלישר נ”ע צרורה בצרור החיים של הבנות־הבונות את ציון וירושלם! אמן!


ירושלם, י“ט טבת תרפ”ט

לכבוד הח' המומחה בקדמוניות ירושלים עיה"ק

ה' פנחס גראייבסקי.

אדון מאד נכבד

בעונג רב קראתי את מחברתך על אדות נשי ירושלם הצדקניות מדור העבר שיכולות להיות לסמל טוב מאד בשביל נשי דורנו.

ביחוד נעים היה לי להוָדע ממחברתך זאת על אדות מעשים ועובדות כאלה המוכיחות ומעידות כמאה עדים נאמנים כי בנות ציון עומדות במדרגה כל כך גבוהה בנוגע למוסר ורוח היהדות ויפות הנה (בישרן ובצדקתן) כל כך עד שאפילו העניות איננה יכולה לנוול אותן.

הלואי ותפוץ מחברתך זאת בכל ארצות הגולה ויקראו אותה בכל בית ישראל, ואז יוכחו הכל עד כמה חסרה היא כל יסוד אותה העלילה שהעלילו על עירנו הקדושה שהיא כולה רק שנוררים ושנורריות.

נשי ישראל שבגולה, אפילו העסקניות והנדבניות היותר גדולות וטובות שבהן יכולות ללמוד עוד הרבה, הרבה מאד מבנות ציון היקרות שהקמת להן מצבות במחברתך הנזכרת, ובטוח אני כי כל קורא מחברתך זאת יברכך כמוני, שכל כך התענינתי בקריאתו.

באחולי לך מקרב לבי כי תאריך ימים ותוסיף להעשיר את ספרותנו בציוניך וזכרונותיך המוסיפים כבוד לארצנו ולעמנו.

הנני בכל הכבוד הראוי

ז. קוטלר

~~~~~~~~~~

הרבנית שרה בילא הירשנזאן נ"ע

ב“ר יהודא ליב ז”ל – נפטרה י“א שבט תרס”ה.

אשה גדולה היתה, מגזע היחס, ממשפחת בעל “סדר הדורות” ואשת חבר אשתו של הרב הגאון רבי יעקב מרדכי הירשנזאן זצ“ל ראש מתיבתא ישיבת “סוכת שלום” בירושלם ת”ו.

כל ימיה היתה מסורה בנפשה ומאדה ובכל כחה ולמעלה מכחה להחזקת התורה ולומדיה וישוב הארץ.

מחוננת היתה במעלות ומדות תרומיות כאחת הנשים היותר מצוינות בבנות ציון וירושלם. כל יושבי ירושלם הוקירוה מאד. גם הערבים מרחוב חברון, הישמעאלים וגדולי הממשלה הרכינו ראשם לפניה בידעם את רחמנותה יקרת רוחה ונדבת לבה, עדינותה ואצילותה.

עוד בעירה ואח“כ בהיותה גרה בצפת, בתקופה הראשונה, היתה היא בעלת הפרנסה, ובעלה – בישיבה, ישיבת מירון, מרביץ תורה ברבים, רבי יעקב מרדכי הירשנזאן זצ”ל העמיד תלמידים רבים גם בצפת והוא היה הראשון שיסד בית הכנסת בנוסח אשכנז לעדת האשכנזים המתקיים עד היום. וגם בירושלם היתה היא עקרת הבית, בנתה ביתה “בית הירשנזאן” ו“ישיבת הירשנזאן” היא ישיבת “סוכת שלום” – וגם החצר של ר' מרדכי יפה על יד ביתה, נבנתה על ידה והשגחתה. חובבת ציון היתה מאין כמוה, והשתתפה בכל אפשרותה להחזקת הישוב להתפתחותו והתרחבותו. גדולי גאוני החובבים רבי צבי הירש קאלישר, רבי אליהו גריידיץ וכו' השפעו ברוח חבת ציון ואהבת ירושלם מבית הירשנזאן בירושלם. הבית הזה, בית הירשנזאן, היה אחד הבתים הכי גדולים והכי חשובים בירושלם לתורה ולתעודה ולישוב הארץ. בית אש"ל לאורחים, לעוברים ושבים, כל איש מצוק ומר לב מצא בו תמיכה עזר וישע.

ברוכה היתה בפרי בטנה, בשני בניה המצויינים גדולי גאוני התורה והמדע: הרב ר' יצחק הירשנזאן ז“ל, ויבדל לחיים טובים הרב ר' חיים הירשנזאן שליט”א.

הרבנית שרה בילא, כשהיתה נכנסת לבית מרן הגאון, סבא דארעא קדישא רבי שמואל סלאנט ז"ל היה קם לכבודה, “ראויה לכבדה, היה אומר, בתור אשת חבר ובתור חברה מצד עצמה”.

תקופה גדולה רבת הערך עבר עליה ובת שמונים ושש שנים היתה בפטירתה.

* *

ולא רק בניה כי אם גם נכדותיה – בנות הרב הגאון רבי חיים הירשנזאן הצטיינו באופן הכי נעלה:

~~~~~~~~~~

ד"ר נחמה אדלרבלום תי'.

אשת החכם הנעלה אחד מהעובדים המצוינים לבנין ארצנו מר ישראל אדלרבלום הי"ו.

עוד בהיותה בירושלם צעירה לימים היתה הראשונה בחברת “שפה ברורה” שיסד מר אביה הרב הירשנזאן לדבר עברית והשפיעה מרוחה על אחיותיה הצעירות בנות ציון וירושלם אהבת השפה העברית.

מלומדת מצוינה היא נשיאה הקולטורית בחברת הדסה, יד ושם לה בחכמת ישראל ובעבודת ארץ ישראל.

~~~~~~~~~~

הג' אסתר טויבהויז תי'.

אשתו של החכם הנעלה רופא כללי למחלת הצמחים ד“ר יעקב טויבהויז נ”י סטייס פרופ' בטקסוס. מלומדת, יקרת הרוח וטובת הלב כנז'.

~~~~~~~~~~

הג' תמרה צפורה די סולה פול תי'.

אשתו של הרב החכם הנעלה הנדור כולו לטובת הכלל

ד“ר דוד די סולה פול נ”י

רב לעדת “שארית ישראל” העדה הראשונה באמריקה לעדת אחינו הספרדים ואשת חבר כחבר מלומדת ועסקנית נמרצה, משתתפת עם בעלה בכל עבודת הכלל וביחוד בעאודה לארץ.

~~~~~~~~~~

הג' תהלה רחל ליכטנשטיין תי'.

אשתו של הרב החכם הנעלה המשיב נדחי ישראל לאביהם שבשמים ד“ר מוריס ליכטנשטיין נ”י. מלומדת ועסקנית כנז'.

* *


על נכדה ד“ר בנימין הירשנזון ידובר בספר המיוחד “זכרון לחובבים הראשונים” קבץ כ”א – שנקדיש אותו כולו לכבוד ולזכרון “משפחת הירשנזון בירושלם”.


הגברת מרים פלז תחי'.

מרים פלז.png

הגברת מרים או מֶרי פלז נולדה בגרמניה, להורים אמידים, חרדים, שהתישבו באמריקה בהיותה עוד צעירה לימים. נתחנכה בחנוך מצוין ותנשא למר יוסף פלז (גם כן מגרמניה) שהצליח מאד בעסקיו ויהי לעסקן מפורסם, רכש לו שם עולם בהצעותיו הידועות בשאלות חברותיות, ביחוד הצטיין על ידי תעמולתו המפורסמת בסינגל־טקס, הגברת פלז עזרה לו הרבה בכל פעולותיו וצדקותיו, ויהי בית פלז לאחד הבתים הגדולים בישראל לטובת ישראל וארץ־ישראל.

בשנת תרע“ה מת בעלה ותמצא נחם בהמשכת העבודות האידאלות של בעלה הגדול בחוגי הפעולות שנקבעו על ידו ועוד יותר בפעולותיה היא על שדי הציונות ותמיכת העבודה בא”י. –

הנה כי כן הגברת פלז אינה רק אשת איש מפורסם, היא אשה מפורסמת גם מצד עצמה, לא בלבד שממשיכה היא את עבודות בעלה אלא שהיא בעצמה פועלת פעולות גדולות וחשובות לטובת ישראל בארץ ישראל, ומאז החלה בעבודתה, עבודת הקדש, תרמה תרומות גדולות למאות־אלפים דולר והקדישה חלק גדול מהונה העצום לבנין ארץ ישראל.

בשנת 1919–1918 כשהיתה באנגליה, פעלה הרבה בהכרתה הרבה את המדינאים הגדולים האנגלים, היא עבדה אז עבודה־מדינית גדולה. היא ידידה פרטית של הלורד בלפור עוד משנים קדמוניות ומכירה רבים מגדולי המדינה באנגליה. והכרתה את האנשים האלה הביאה תועלת רבה לציונות.

והיא נסתה להראות ולהוכיח שצריך לעשות דבר מה בא“י גופה. למטרה זו נסעה בשנת 1921 לא”י שבה שהתה זמן רב. שם קנתה הרבה קרקעות. סמוך לחדרה, קנתה עשרת אלפים דונם אדמה במטרה לקשר את בני האכרים לארץ שישארו בא“י גופה ולא יצטרכו להגר לחו”ל. קבוצה זו נקראה בשם “בני בנימין” מובן, שהיא חושבת שבא“י יותר קל להוציא לפעל את רעיון “הסינגל טקס” שהיא נכונה להקדיש לו סכומים מסוימים, אבל כנראה שלע”ע זה עדיין דבר בלתי אפשרי.

לפני שנים אחדות התחילה הג' פלז לקנות בעמק הירדן שטח גדול מאד של אדמה. בזה רצתה לשמר על הקרקעות בגליל זה מפני העלאת שערים, כי בודאי יתיקרו שם הקרקעות לכשתצא אל הפעל תכניתו של רוטנברג, אבל בידיה תהיינה הקרקעות בטוחות וזה יהיה לטובת הישוב בא"י.

הגברת פלז לא חסה על כספים למטרות עבודה בא“י. בשנים הראשונות נתנה בכל שנה 50,000 דולר ל”קרן הבניה הא“י” ונותנת גם עכשיו הרבה אלפים דולרים.

מרים פלז כבר נחשבת לאחת מבנות ציון וירושלם, והיה שמה לברכה בארץ.


הגבורה בבנות ציון וירושלם

הודות לאל כי פה בירושלם לא ידענו ולא סבלנו מאותה העלילה הנמבזה והנתעבה “עלילת־דם”. –

כבר אמרנו בספרנו “זכרון לחובבים הראשונים”, חוברת ו צד 50: כי המחמדים לא ידעו רעות מהעלילה הזאת, כי רק הנוצרים – אשר בימים מקדם שמו עליהם “עובדי האלילים” את עלילה הזאת – רק המה כאשר גברה ידם השיאו על היהודם אשר יגורו בארצותם אשמת רצח, לצורך הדם ללוש בו המצות (!). והודות לה' כי גם המה כבר חדלו מהעלילות הנמבזות האלו. נוכחו לדעת כי אך שקר טפלו על אחינו, ורובם ככולם מתבישים עתה, ופניהם מתאדמים על מעשיהם הראשונים".

קרו אמנם מקרים אחדים אבל הודות לאל עברו כולם בשלום.

ואשה אחת מ“בנות ציון וירושלם” הצילה הפעם את רחוב היהודים מכליון. זה היה בשנת תרל"א: ביום העשירי לח' ניסן נשמע פתאום קול צוחה בעיר עשרה ארמנים, שבאו לסייר את ירושלם, נכנסו לחצר ר' ישעיה ברדקי – הסמוכה לרחוב הארמנים – במקלות ובסכינים ויכו את השכנים הזקנים, ועוד יותר נורא: התפרצו אל בית המדרש “סוכת שלום” אשר בתוך החצר ויכו את היהודים המעוטפים בטליתיהם, ובפראות נוראה צעקו: תנו לנו את הילד אשר גנבתם לשחטהו וללוש בדמו את המצות שלכם! המה היו כנראה שכורי־יין לא שמעו לדברי האנשים הנכבדים והכו על ימין ועל שמאל. ויהודית הירושלמית בשמעה הדבר הנורא הזה, והיא גרה בחצר הכולל ברחוב הארמנים, לא התאחרה אף רגע ותמהר ללכת אל הדיר הארמני, נכנסה ישר אל הבטראקיה ותדרוש בכל תקף את הקיואסים, את התורגמן הרשמי ואת המוכתר ובראש כולם מהרה אל החצר של ר' ישעיה שכבר היו נמצאים שמה שוטרים אחדים נפצעים, השכורים הפראים הובאו אל הדיר ומשמה אל בית האסורים, ותשקוט העיר.

היהודית הירושלמית הזאת היתה האשה הגדולה מרת חיה רחל גראייבסקי ז"ל, שכבר דובר בה, מעט מהרבה, בספר “בנות ציון וירושלם” חלק ראשון צד 5. עיין שם.


 

חלק רביעי


הגברת רייכיל חיות תחי'.

כעץ כן פריו. כמו אביה ואבי אביה פרנסי־הדור, והעסקנים הכי גדולים והכי פעילים בארץ ישראל, כן גם היא, הגברת רייכיל חיות תחי' מחוננת בלב רחמן, לב נדיבות. ולא רק שהיא מרגשת בצער זולתה כי אם משתתפת בכל אפשרותה ולמעלה מאפשרותה לרחם, להציל ולהושיע.

חברה פעילה היא בכל דבר טוב ומועיל, ועסקנית חשאית. עסקנות הבאה מתוך רגשי הלב, עסקנות בלתי קולנית אי־רעשנית; עסקנות צנועית ופעילית.

בעלת נפש עדינה היא, יקרת רוח ונדיבת הלב. מסורה בכל רגשי לבה לכל קדשי ישראל. ביתה “בית ר' אהרן חיות” הוא אחד הבתים הכי חשובים בירושלם.

הגברת רייכיל חיות היא אחת מבנות ציון המצוינות, בתה של העסקן הגדול, העסקן המפורסם מר בצלאל הכּהן לאפין נ"י.

~~~~~~~~~~


ד"ר מרים שטרנפלד–גובר.

רופאה בבית החולים “בקור חולים” במחלקת המעבדה, נולדה בקובנה לאביה ר' חיים זאב שטרנפלד. למדה שם בגמנסיה ונכנסה להאוניברסיטה. ויצאה מוכתרת בתור ד“ר לרפואה בשנת 1993 [צ”ל כנראה 1923, טעות במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה].

עוד בהיותה בגמנסיה כבר השתתפה בפעולותיה לטובת ישוב ארץ ישראל ותהי חברה נאמנה בחברת צעירי ציון. שאיפתה ומשאת נפשה היתה תמיד ירושלם עיר הקדש. ארץ אבותנו בירת אומתנו. בשנת 1925 באה לאה“ק. בשנה הראשונה עבדה בביה”ח הדסה במחלקת הילדים ובמעבדה. ובראשית שנת 1926 נתקבלה במחלקת המעבדה של בית החולים הכללי בקור חולים, העובדת שם עד היום הזה.

~~~~~~~~~~


קול קורא לעזרת נשים.

קול באשה – אסור. אבל, קול כזה מותר, ולא רק מותר כי אם מצוה, וחובה לשמוע. קולות קריאה כאלה מצד אחיותינו היקרות, הרחמניות, נעים ונחמד לנו. לזכרון בספר אנו מעתיקים בזה קול הקורא שבא אז כדבר בעתו מצד ראשי חברת עזרת נשים ביפו.

אז, בשנת תרנ"ג, שררו מחלות שונות ונוסף עליהן מחלות דינגה ואינפלואינצה. מספר החולים היו רב מאד, ידי הרופאים היו מלאות עבודה, אין בית שלא היה בו חולה אחד או רבים, מספר החולים היו לאלפים, חברת עזרת נשים ביפו הופיעה אז כמלאכי רחמים בעזרתה וישועתה, ותקרא לאחיותינו לשאת אתה במשא ההוצאות. “בנות ציון וירושלם” השתתפו אז בנדבותיהן בהצלת הנפשות.

וזה נוסח “קול הקורא” השמור אתי לזכרון:

"אחיות רחמניות! התחלואה הנוראה אשר כשואה באה על העיר יפו ומפלת על ערש דוי משפחות שלמות ויחידים רבים יורדי הים מירושלם, מלאה את ידי חברת “עזרת נשים” עבודה רבה והוצאות רבות. והיא רובצת תחת משאה!

אחיות רחמניות! גושו חושו לעזרתינו, קצרה ירכן [צ"ל כנראה: ידכן – הערת פרויקט בן־יהודה] לקחת חלק בעבודתנו אבל אין אתן פטורות מלשאת אתנו במשא ההוצאות, לכן מי האשה אשר נגעה יראת ה' בלבה תמהר נא להעניק לחברתנו מדמי ציקי קדרה שלה, והשתתפה בהצלת נפשות.

ראש החברה חיה ציפה פינס.

המזכרת שיינה חיה בן טובים.

הגזברית טויבא בעקאוו.

בית החולים הגדול בירושלם “בקור חולים” אם אמנם גם הוא היה מלא חולים עד אפס מקום והוצאותיו רבו על הכנסותיו, כדרכו תמיד בקדש, בכל זאת הזדקק לקול הקורא הזה בעזר וסעד, ובתור באי־כח ההנהלה של “בקור חולים” נסעתי אז ליפו להוליך העזרה הנחוצה בסמים ותרופות וכסף מזומן.

~~~~~~~~~~

רחל גלאווסקי.png

הגברת קיילא ארבייטער תי'

א“ר גבריאל ב”ר משה ישראל ארבייטער הי"ו אילת השחר!

כוכב חדש עלה על שמי חשכת ירושלם; הולך ומאיר מחשכי יושבי חשך ויהי אור במושבותם. והכוכב המזהיר הזה הוא “בית ארבייטר” בירושלם.

מאז בא ר' גבריאל ארבייטר ירושלימה התמסר לתורה ועבודה וגמ"ח ולכל דבר טוב ומועיל, ויהי חבר פעיל במעשה הצדקה והחסד בגופו ובממונו. בכל מקרה שהוא הנהו רץ כצבי לעזור לרחם ולהושיע. ולא רק משכונה לשכונה כי אם גם ממושבה למושבה.

לבו ער וידו פתוחה לכל דבר טוב ומועיל.

אוהב תורה הוא וחובב מצוה בכל נפשו ומאדו. את בניו היקרים הקדיש לתורה ולתעודה בישיבת “כנסת ישראל”, בחברון ובישיבת “עץ חיים” בירושלם וגם הוא יושב והוגה בתורת ה', קונה עולמו בחייו במדרש ובמעשה.

ואשתו הגברת קיילא ארבייטר זו היא ה“אילת השחר” המאירה מחשכי יושבי חשך. בנדבותיה ופעולותיה הרחמניות. הרבה הרבה עניים נדכאים, קשי יום ומחוסרי עבודה; חולים, זקנים, יתומים ומשפחות עניות צנועות נתמכים על ידה בכבוד ובהצנע.

“רבת־הפעלים וגדולת־המעשה” זו היא הגברת קיילא ארבייטר.

~~~~~~~~~~


אסתר רייזל פריימאן נ"ע.

(נצר ממשפחת “אלמי” בירושלם)

מנהג קדום הוא לכל יושבי ירושלם לבקר את הקבר של רחל אמנו בכל ערב ראש חדש ובחדש “אלול” כולו.

בתקופה הראשונה עוד טרם היו עגלות בירושלם, ונושאי בני אדם – חזון בלתי נפרץ, והקהל היה הולך רגלי בין סלעי מגור ושיני סלעים, ביחוד סבלו הנמושות: זקנים תשושי כח שהלכו על משענתם לאט לאט ומים אין לנפש עיפה – התנדבה היקרה בנשים מרת אסתר רייזל פריימאן לעבור על הדרך, עוברת ושב עם כדי מים קרים על שכמה שהיתה ממלאם במר איל יאס (מנזר בחצי הדרך) להחיות בהם נפש כל חי.

היא היתה זקנתו של ר' שלמה פריימאן נ"י השמש הראשי של בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחורבת ר' יהודא החסיד וקבר “רחל אמנו”.


רישא רחל מרגאלין נ"ע

(נפטרה בש' תרמ"ט.)

אשת הרב הגביר העסקן ר' מיכאל מרגאלין ז"ל.

עוד בהיותה בעירה באברויסק הצטיינה בפעולותיה הפילנטרופיות, הרבה פעלה ועשתה לטובת בית החולים “בקור חולים”. אפתה ובשלה ותאכיל את החולים משלה, ועד כמה היתה חביבה עליה המצוה הזאת נוכל לשפוט מזה כי כאשר התרחקה ממשמרתה – משמרת הקדש – בעטיו של הגבאי המנהל גס הרוח, בכתה והתחננה אל זקן העיר בעת ההיא המנוח ר' צבי לאזינסקי, לבלי קחת ממנה המצוה הזאת ותסר את הענקים מגרגרותיה ותאמר לתתם לטובת בית החולים, כן ספר לנו הר"ר שלמה פריד.

~~~~~~~~~~


רבקה מלבשת ערומים.

כן קראו לרבקה די בכר כהן מסאלוניקה, שבאה לעי"ק בתקוּפה הראשונה. עשירה היתה ונדיבה אבל בעיקר הצטיינה במצות מלביש ערומים.

כשישבה באחד מימי השבתות בעזרת נשים של בית הכנסת העתיק ר' יוחנן בן זכאי למעלה סמוך לתקרה מוקף בסורג של עץ ושמעה מ“החכם” שקרא לפני הקהל הפרשה מספר “מעם לועז” בלשון לאדינו, המתאר את גודל יקרת המצוה הזאת אשר בכל בקר השכם נזכירה במי פינו; ומה שהנביא קורא בשם ה': כי תראה ערום וכסיתי, ומה שהגמרא בסוטה אומרת לאחוז במדותיה של הקב"ה: “מה הוא מלביש ערומים אף אתה מלביש ערומים” נכנסו הדברים בלבה ומאז התמסרה למצוה זו והקדישה את כל כספה להלביש ערומים בבגדי קיץ וחרף, וכבר ידעו בשוק “אלקמאש”, שוק מוכרי חמרי בגדים, את רבקה מלבשת ערומים הבאה לקנות סחורה בעד עניים, ואם היתה באה לשוק “אל חריריה” שוק מוכרי המשי – אז כבר ידעו כי ישנה “כלה עניה” ברשימתה.

~~~~~~~~~~


הגברת רחל א"ר חיים יצחק גלאווסקי תי'

נולדה בירושלם שליטא עיר ווילנא רבתי למשפחה כבודה. חונכה על ברכי הורים ישרים ובהיותה באמיריקא נשאה למר חיים יצחק ב“ר שמואל גלאווסקי נ”י. שניהם חובבי עמם וארצם בכל לבם ונפשם, דורשי שלום ירושלם וכל קדשיה באמת וּבתמים, נדיבי לב ורבי הצדקה והחסד, חברים נכבדים בכל דבר טוב ומועיל.


הגברת לאה לבנון תי'.

הגב' לבנון היא אחת הנשים היקרות המצטינות במסירותן בכל לבבן ובכל נפשן בעבודתן למען כל אמלל וקשה יום.

חבת ציון שהיתה נטועה בלבה עוד מימי נעוריה המריצה אותה לבוא הנה עוד לפני כ 28 שנה עם ארבעת ילדיה בכדי לגדלם ולחנכם פה ברוח היהדות השלמה לתורה ולדרך ארץ גם יחד. אכזבות מרות, פגעים ומכשולים רבים מנת חלקה בזמנים הראשונים, אך היא איננה נסוגה אחור.

אחרי מחלה ארכה שחלתה פה רצתה לנסע לחוץ לארץ בכדי להתרפא, אולם רק הספיקה לבוא לקשטא אל בנה הגדול והנה פרצה מלחמת העולם. בנה נלקח לצבא, גלי צרות וענויים עוברים עליה. אך כל המים הזדונים האלה אינם מרפים את ידיה ואינם מביאים מרך ויאוש בלבה. היא מיסדת בקשטא חברה לעזר לגולי א“י, לצעירים ארץ־ישראלים העובדים בצבא התרכי, לנשים עם ילדיהן הנוסעות לבעליהן, ואח”כ לפליטֵי רוסיה הראשונים העולים אל הארץ. היא עושה ומעשָה וממציאה יחד עם חברותיה בעבודה מזור ותרופה, עזר וסעד לכל נדכה ונצרך.

בשובה אל הארץ היא עוד מביאה אתה חמשה ילדים, יתומים חיים שהצילה מיוֵן המצולה של סמטאות הבּשׁת הידועות בקשטא.

אחרי זמן קצר היא נכנסת עפ“י בקשת הגב' איטא ילין כגבאית ל”עזרת נשים" ומאז היא עובדת בכל כחה ובלי לאות לחזוקו ולשכלולו של המוסד החשוב הזה.

מסירות זו בכל לב ונפש לכל ענין שבצדקה ירושה היא לה מהוריה והורי הוריה שבתיהם בפטרבורג היו תמיד פתוחים לרוחה לכל זקוק לעזרה באיזו צורה שהיא.

מה פלא אם כבת טובים וכנצר מגזע גדולים השכילה והגדילה לעשות לחנוך בניה, אחד מהם הוא השופט מר מרדכי לבנון. ואם זה רבות בשנים היא עומדת וזורעת טוב וחסד, עצה ותושיה בכל אשר ידה מגעת.

יאריך ה' ימיה ויצו את ברכתו בכל מעשיה ויזַכֶּהָ לראות בנחמת ציון וירושלם.

~~~~~~~~~~


בה“י י”ז טבת פ“ט ירושלם ת”ו.

לכבוד הרב החכם, סופר נפלא מר פנחס בן צבי גרייבסקי נ"י.

בענג רב קראתי את החוברות “בנות ציון וירושלם” אשר בהן תארו, חייהן ומעשיהן של רבות מנשי־ציון המהוללות, להלל בשערים מעשיהן ופעולותיהן עד להפליא. שמחה אני באמת שסוף סוף נמצא בן אדם אשר מצא לנחוץ לשים לב גם אל האשה, אשר באפן כללי כאלו מוזנחת היא בספרות, ומקוה אני כי התועלת מזה תהיה כפולה, ראשית חובה היא, וראויות הן, הגבורות הללו, להודות להן על מעשיהן הטובים והפעילים, שנית תתנה החוברות האלו, דחיפה ועוד כאלו וכאלו, להצטרף ולהתוסף לאותן הנשים בנות־חיל, ללכת בדרכיהן להרבות לפעל ולעשות, כמאמר אין אשה מקנאת אלא בחברתה.

הנני שמחה מאד להביע לו את תודתי העמוקה בעד עבודתו היקרה, ויקבל נא את אחולי להצלחת עבודתו הספרותית.

בכל טוב

פנינה קופשטין.

* *

להרבנית המלומדת הזאת (אשתו של הרב הגאון רבי מרדכי סנדר קופשטין שליט“א, אבד”ק ראדין) יש לה לעצְמה פרק חשוב בעסקנות־צנועית, מצוינה היא בחכמתה בעדינותה, בהשכלתה, ביראתה, ובחבתה אל הארץ.

ענותנותה איננה נותנת אמנם לדבר בשבחה, בפעולותיה ומעשיה הטובים, אף על פי כן עוד נשוב לדבר בה. באחת החוברות הבאות אי"ה.

~~~~~~~~~~

 

חלק חמישי


מקדש בזכרון כבוד ונערץ לעי"נ האשה הגדולה המעטירה במפעליה וצדקותיה

לטובת ישראל וארץ ישראל מרת יהודית מונטיפיורי ז"ל

אשת השר הצדיק המנוח ר' משה מונטיפיורי זצ"ל

שנלב“ע בר”ה תרכ"ב.


צדקתה תעמוד לעד.


ב“ה ירושלם עה”ק ת“ו ג' שבט תרפ”ט.

לכבוד ידידנו הרב היקר חכם וסופר נשגב חוקר בקדמוניות ירושלם

כמוה“ר פנחס בן צבי גראייבסקי נ”י

עבודתו רצויה לנו. ודבר בעטו מה טוב!

בענין רב קוראים אנו את ספריו: “זכרון לחובבים הראשונים” “אבני זכרון” “זכרונות קדומים” “מגנזי ירושלם” “החרש והמסגר”, וכל אותם המאמרים הכוללים זכרון המאורעות המקרים והמעשים שאירעו בירושלם בדורות הראשונים וזכרון האנשים נושאי התקופה ההיא; תעודות ההיסטוריות וזכרונות מימים עברו. יבורך בעד מרצו הכביר ושקדנותו המצוינה להציב יד ושם לכל אלה אשר פעלו ועבדו במסירות נפש בבנין ארצנו הקדושה, והיו למופת גם לדור הבא.

ועתה הגדיל עשות גם בספרו “בנות ציון וירושלם” ספר זכרון לשמותיהן ופעולותיהן של אחיותינו בנות ציון וירושלם העסקניות בחמר וברוח על שדי הישוב הישן-חדש בירושלם, עריה ומושבותיה.

והנני להעיר את כבודו שנכון היה להקדיש אחת החוברות לזכרונה של האשה הגדולה המעטירה ברוב צדקותיה לישראל ולארץ ישראל, שרתי בנשים שרתי בנדיבות מרת יהודית מונטיפיורי ז"ל שלדאבון נפטרה חשוכת בנים, ומעשיה הטובים הם הם זכרונותיה.

עדת הספרדים בירושלם אמנם הציבו לה יד בירושלם: רחוב יהודית בשכונה “ימין משה”. בכל זאת כל המרבה להוסיף לה “זכרון” הרי זה משובח.

תחזקנה ידיו הט' בעבודתו הנותנת כבוד ותפארת לירושלם בניה-בוניה.

והנני חותם בברכה: הצב"י יעקב מאיר

הראש“ל, וראש הרבנים לא”י

-———————


לזכרון האשה הגדולה בת-ציון המצוינת בישראל ובארץ ישראל

מרת יהודית מונטיפיורי ז"ל


נכונים מאד דברי מרן הגאון שליט"א: כל זכרון שהוא יקר לנו, ובתור “מלואים” להפרק שפרסמנו בחלק הראשון הננו נותנים בזה הקטעים הבא לקמן “אגלי דמעות” “יעדה המצבה”.

א) אגלי דמעות

על מות בת ציון היקרה, הלא זאת הגבירה הישרה המפוארה יהודית אשת השר הנכבד הגדול בישראל ונודע ביהודה שמו רבי משה מונטיפיורי נ"י.

א) מה תחשך השמש בראשית השנה?

בכסה ליום חגנו כסתה עננה,

מה קול נהי ובכי במחנה העברים?

בקריה עליזה לאנדאן עיר הומיה,

תרב בבת יהודה תאניה ואניה,

מה יללת הזקנים אנקת הבחורים?

ב) ואזני שמעו דבר, שבעתי מרורים,

נפשי נבהלה מאד, שמעתי אומרים:

אהה! נפלה נפלה עטרת הנשים,

יהודית בת ציון היקרה איננה,

אם בישראל חלפה, אם הנאמנה,

נשבר מטה עוז, משענת הרשים.

ג) לכן חשכה השמש, קדר אורה,

ועינינו יורדות מים על אם יקרה,

מי יתנה טובה חסדה וצדקתה?

עיניה נוכח ישראל שה פזורה,

בכל צרתם הלא לה צוקה וצרה,

להושיע ולעזר כל היום תשוקתה.

ד) יהודית שמך ויהודית בכל נפש היה,

תורת אמת נצרת בדת משה חית,

גדולתך וכבוד עשרך לא התעוך,

מגבהי מרום שבתך לראות השפלת,

בהיכלך העונג עניים ודלים הובלת,

והמה תכו לרגלך, תמיד יראוך.

ה) אם יהודית אשת חיל, נפש יקרה,

נשאה נפשה בכפה ולמות הערה,

להציל עמה מיד אויב אדירי;

גם את יהודית חייך לא חשכת,

בסופה וסערה עם אישך הלכת,

להושיע בני עמך מגוי אכזרי.

ו) לכן אראלם צעקו, מר יבכיון,

על בת ירושלים קינה ירביון,

היש תמורתה בין בנות ישראל?

שאו עיניכם ימה צפונה וקדמה,

התמצאו כמוה אשה תמה ותמימה?

יראתה כסלתה, ואוצרה תורת אל.

ז) ועתה איה הצרי למכאוב לבנו?

מי ירפאנו, מי ינחמנו מעצבנו?

הנחמו אחי ותנו מרגוע לנפשכם,

עוד חי רוחה חי לאשר אחינו,

חי בנפש אישה, הנשיא בתוכנו,

משה מונטיפיורי חי רב לכם.

ר“ח מרחשון תרכ”ג.

יום טוב בהרב הגאון מהר“א שפיץ ז”ל.


ב) עדה המצבה.

נוסח המצבה שנערך בידי בעלה השר משה מונטיפיורי ז"ל:

יאבלו יבכיון ללך אחיך

לויתן תעוררנה אחיותיך

מספד מר כל בני עם קדש

הלא על מספר תולדותיו

יכתב עמך זכרון לדורותיו

שבר גאונם בכסא לחודש

ואני אישך ידיד נעוריך

היודע ועד לפעלי צדקותיך

הן זה חמשים שנה

דבר מה ידעתי פה אגידה

כבוד נפשך פנימה אעידה

מזכרת מעט עדות נאמנה

יהודית מבטו שמך קראו

הכי פרי בטן ממך מנעו

והיית אם לכל היהודים כלמו

תורת אלהיך חסן ישועתך

נצח ישראל ראש תקותך

נר לרגלך משאלות לבמו

בכל צרתם לא עצבת

את כל אנחתם אזנך קשבת

טובם ישעם אדירי חפצך

תבינת לבך רב חכמתך

שאל השאלת קודש לאמונתך

פאר ורומם קרן אחיך

ריבם לריב צדקתם הוכח

תדרך נפשך עוז וכח

ימינך סמכתני עז כפלים

ירכתי צפון לא בעתוך

המות ימים לא עצרוך

ותבא לחונן עפר הקדש בירושלים

הוד פעלך אראלים ראו

שרי מליצי עמך ולך קראו

רוממות אל עמם יחד, שם תריעי

שם עז לך באלהים

רחמים שאלי לאישך ואחיך

יאיר אור ציון ובאורו תופיעי.


המעטירה מב“ת ריינא מאיר ז”ל.

כדאית היא וראויה האשה החשובה הזאת להרשם באותיות זהב בראש ספרנו “בנות ציון וירושלם” הן מצד מעלותיה מצד עצמה: ירושלמית, בת גדולים ואשת חבר, יקרת רוח ונדיבת לב, בעלת נפש טהורה, עדינה ואצילה. צנועה וחסידה. והן מצד אמו של מורנו ורבנו, גאון ציון ותפארת ירושלם, “ראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית” רבי יעקב מאיר שליט"א.

הגברת ריינא מאיר ז“ל נולדה בירושלם בתקופה הראשונה להורים ישרים מאצילי בני ישראל לעדת אחינו הספרדים הי”ו. אביה היה ח“ר יעקב אריה ז”ל מיקירי ונכבדי ירושלם. בעלה היה הרב המקובל ח“ר כלב מירקאדו מאיר ז”ל שהיה מפורסם ל“חסיד וקדוש” מעשירי ירושלם וסוחריה.

משפחת “מאיר” היא אחת המשפחות המיוחסות בישראל,, שלשלת היוחסין לרבי “מאיר בעל הנס”. – והמאור שבה הולך ומאיר עד נוגה היום.

אשרי יולדתו!

הרבה יסורים יסורי א“י וצער גדול בנים סבלה הג' ריינא ז”ל. עשרה ילדים מתו עליה בילדותם עד שזכתה לבן יקיר כזה. ה' יאריך ימיו ושנותיו. וראתה עולמה בחייה, זכתה לראות את בנה העולה בית-אל: “יושב בישיבה” “דורש בבית הכנסת הגדול ר' “יוחנן בן זכאי” “ראש בית-דין” ו”רב בישראל".

נפטרה בזקנה למעלה משבעים ובאה למנוחות בירושלם במרומי הר הזיתים.

-—————-

הג' שרה לאה גולדשמיט ז"ל.

נלב“ע י' ניסן תרע”ז.

הגברת שרה לאה גודלשמיט היתה אשתו של הר“ר משה יצחק גולדשמיט ז”ל. היא היתה אחת מבנות ציון המצוינות בעדינותה באצילותה, ביקרת רוחה ונפשה ובפעל כפיה. כפּה פרשה לעני, דאגה לדלי ציון ואביוני ירושלם ותהי עוזרת להגברת חיה ציפה פּינס בחברת עזרת נשים ובבית מחסה לחולי הרוח וחשוכי מרפא; עוזרת לבעלה בכל מפעליו הכבירים, היא היתה בתו של אותו צדיק וחסיד, הרב ר' אלעזר זצ"ל הדיין מפירטה, מנוחתו כבוד על הר הזיתים “כחלקת הרבנים” לדאבון נפטרה בלא בנים ומעשיה הטובים הם הם זכרונותיה. זכרון עדי עד.

-—————–

הג' רחל גולדשמיט ז"ל

נלב“ע כ”ג תשרי תרפ"ה.

משפחת “גולדשמיט” היא אחת המשפחות העתיקות בירושלם; משפחה עדינה ואצילה, רבת הפעלים ורבת הצדקה והחסד; יש ושם לה ביסוד הישוב וקיומו, התפתחותו והתרחבותו, מוצאה מאמשטרדם מאצילי בני ישראל שמה, ראשון למשפחה הזאת היה הר“ר יהודה ליב גולדשמיט ז”ל שבא לאה“ק בתקופה הראשונה ויהי מן החובבים והבונים הראשונים, הרבה פעל והרבה עשה לטובת הישוב בקדש, נלב”ע בש' תרכ“ב וזה נוסח מצבתו: “פה ספון איש צדיק וישר יקר ערך ושפל ברך, אהוב ונחמד מהיר צדק וגדל חסד ירא וחרד לדבר ה' עסק בצרכי צבור באטונה מוה”ר יהודא ליב במוה”ר יעקב יוסף ז“ל מאמשטרדם, נלב”ע יום א' כח' איר ש' תרכ“ב לפ”ק תנצב"ה.

בנו היה העסקן הגדול, החובב-הבונה הר“ר משה יצחק גולדשמיט ז”ל שהצטיין בפעולותיו החשובות לטובת הכלל והפרט. וחתנו בדומה לו הר“ר יעקב יוסף גולדשמיט ז”ל שכבר דובר בהם בספרנו “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד' צד 8 וחוברת ו' צד 27.

והגברת רחל גולדשמיט ז“ל היא היא בתו של הר”ר יהודא ליב הנז' ואשתו של הר' יעקב יוסף הנז‘, התאימה להם בדעותיה ובמדותיה המצוינות כאחת האמהות בישראל: בעלת נפש עדינה ויקרה, צנועה וחסודה, משכלת ויראת ה’, נדיבה ורחמניה מאין כמוה. רחל גולדשמיט היתה מפורסמת לבעלת צדקה וחסד. הרגישה והשתתפה בצער זולתה, דאגה למשפחות עניות צנועות, וזקנים גלמודים, אלמנות ויתומים והכל בסתר, בהצנע ובכבוד. כבדה והוקירה את התורה ולומדיה, ובהיותה גרה “בחצר ר' ישעיה” דאגה לאלה שישבו בבית ה' בביהמ"ד “סוכת שלום” משמורי-יום ומשמורי-לילה בשתית חמים, בארוחות. וגם בבגדים והכל בהצנע ובכבוד. תום רוחה, צניעותה וענותנותה היתה הנזר על תכונותיה ועל פועל כפיה.

-—————–

ב“ה. ירושלים כ”ז טבת תרפ"ט.

כבוד החה"ש מר פנחס בן צבי גרייבסקי

כאן

א. נ.

הנני מתכבדת בזה להודות לכב' על פעולתו הטובה בהציבו יד ושם לאמי ז"ל בספרו הראשון מהסריה “בנות ציון וירושלם”.

רוצה אני להעיר בזה כי כב' השמיט עובדות חשובות שלא הזכירן. כן לא הביא בספרו את דבר יסוד המעון ליתומות ובית המלאכה לבנות ישראל מיסודה של חברת עזרת-נשים, שחונכו בבית אמי. אולם חושבת הנני כי כב' ראוי לתודה עבור פעולתו זו מאת הנשים העוסקות בצרכי צבור.

כמו"כ מתכבדת הנני להביע לו את תודתי על הקדישו את ספרו השני של “בנות ציון וירושלם” ליובל הששים שלי.

ובשמחתו אשמח גם אני.

המכבדת אותו ואת פעלו.

אטה ילין


נכון! עוד יש ויש לדבר ולספר בשבח מעלותיה, מדותיה ופעולותיה הנשגבות. כבר אמרנו והננו אומרים עוד הפעם כי אם נבוא לדבר על מאורעות חייה ופעולותיה בארץ ובחוצה לה צריכים לזה ספר שלם. וזה עוד יבוא בעזר ה'. כדאית היא “חיה ציפה פינס” לזה. –

ועד שנוציא הספר המיוחד נעים היה לנו לקבל ידיעות כאלו וכיוצא בהן. הגברת מתבקשת להמציא לנו פרטי פעולותה הנז'. –

-—————–

מרת פינא בלומנפלד ז"ל

נלב“ע ז' כסלו תרע”ה

אשה גדולה, מצוינה, אחת הנשים הכי חשובות בירושלם שבה נולדה מלפני כתשעים שנה לאביה העסקן הגדול החובב-הבונה הרב ר' ישראל בק ז"ל בעל הדפוס הראשון בירושלם וקונסול לממשלת רומניה.

כמו אחיה הר"ר ניסן בק – אחד מטובי בניה-בוניה של ירושלם העתיקה והחדשה, איש נכבד ונשוא פנים, חכם, בעל כשרונות יקרים ומדות נעלות – כן גם היא, מרת פינא בלומנפלד, היתה חכמה ומדעית, בעלת מדות תרומיות ומעלות טובות, עדינה היתה ויקרת רוח עסקנית נמרצה ומשתתפת בכל דבר טוב ומועיל; רבים היו מעשיה לטובת החלכאים הנדחים וקשי רוח, גם מאינם בני ברית חלקו לה כבוד גדול והרכינו ראשם לפניה. בעלת אומץ-לב היתה ולא פעם דברה משפט בשער בעד אלה העשוקים והרצוצים מאותם הפראים בתקופה הראשונה. כח ועוז כוננו בבתי נפשה ובידעה את שפת וחוקי הארץ לא נתנה למשסה יעקב. –

גם בעלה הרב ר' יהודה בלומנפלד ז"ל, אחד מזקני בעלי הישוב, מגדולי התורה בירושלם, היה מלא עזמה ואומץ לב. מעולם לא ותר על שום עלבון מצד איזה פרא מהערבים האזרחים נגדו. – (עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ו' צד 7).

מדה זו הורישו לבניהם ה“אחים בלומנפלד” בארץ ישראל.

-—————–

מרת חיה רחל לוי ז"ל

בת הר“ר אבגדור ז”ל מפינסק, נלב“ע בח' טבת תרנ”ד.

אשה יקרה היתה, בעלת נפש עדינה, יראת ה' ומשכלת אל דל. חובבת-ציון בכל נפשה ומאדה, וראויה היא להציב לה יד ושם בספר בנות ציון וירושלם.

מלפני כארבעים שנה מיד בהוסד תנועת “חובבי ציון” באה ירושלימה מעיר לחוביץ (רוסיא) יחד עם בעלה ה“ר יצחק ב”ר צבי הלוי ז"ל שהיה מן הראשונים שהתמסרו לעבודה פעילה לרעיון הציוני. ובבאו אל הקדש התמסר תיכף בכל רגשי לבו לעבודה ולמעשה, ויחזק ידי לומדי תורה ומלאכה. אמרתו היתה: טוב תורה עם דרך ארץ. ויהי ביתו פתוח, ביחוד להחלוצים שבאו מן הגולה אל הארץ ודאג להם ולעתידם. חיה רחל לוי היתה אחת מבנות ישראל המצוינות: רחמנית, נדבנית ועסקנית במצות; אוהבת תורה ויראת ה' עד להפליא, תומכת משפחות עניות בהצנע ובכבוד, בעלת מדות תרומיות; דבורה היה בנחת ובנעימה ודנתה את כל אדם לכף זכות, אחת מתפארת בנות הצדק מאנשי דור הישן!


הגב' טובה אמדורסקי תחי'

אשת ר' ירחמיאל אמדורסקי בעל “מלון המרכזי” בירושלם.

זו היא אשת חיל פר עקסעלאנץ! סמל הטוב מבנות ציון וירושלם.

כל אלה האורחים היותר גדולים שהתאכסנו ומתאכסנים במלון הגדול המלון המרכזי בירושלם כבר נוכחו לדעת חריצותה ועדינותה של הגברת הזאת.

כל אלה שסבלו בשנות המלחמה העולמית ידעו והרגישו רחמנותה של הרחמנית הזאת.

כל אלה היולדות העניות מירושלם פנימה וחוצה לה הרגישו ומרגישות עסקנותה המצוינה לטובתן בתור אחת מהמיסדות הראשונות של חברת “עזר-יולדות” מהמנהלות והחבֵרות הכי פעילות הדואגת לטובת היולדות והנולדים.

בתור חבֵרה בועד הפועל כעת, יחד עם חברותיה: נשיאת הכבוד הרבנית רייזל קוק, הנשיאה לאה כרפס והמזכירה מושא הוכשטיין (כעת באמריקא) עובדת היא עבודה בלי ליאות, דואגת בעד היולדות העניות כאם רחמניה בטפול, בשרות, כלכלה, בגדים וגם בכסף מזומן. ובכל היותה טרודה ועסוקה בהנהלת והשגחת המלון המרכזי מסורה היא בכל רגשותיה ועתותיה לטובת כל אלה הזקוקים לעזרה.

בגברת טובה אמדורסקי נצר ממשפחה גדולה, מפורסמת בישראל, משפחת “לובאוויטש”, נולדה בקרית ארבע היא חברון להורים ישרים מהעולים הראשונים. אביה היה הרב החסיד “המקובל” ר' אלכסנדר סנדר הלוי ז"ל לבית אפשטיין מגדולי חסידי משפחת לובאוויץ. הוא היה מיחידי סגולי אחינו בחברון איש טוב ומטיב, בעל נפש עדינה ויקרה. והצטיין תמיד במצות הכנסת אורחים.

וענבי הגפן בגפן גם ראש משפחת אמדורסקי “מזקני ירושלם” היה בעל מכניס אורחים, ויטע אש"ל בעיר העתיקה. והרבה היו סמוכים על שולחנו חנם אין כסף.

הגיסים אמדורסקי-אפשטיין מפורסמים לבעלי המלונים הגדולים בא"י: מלון מרכזי (אמדורסקי) בירושלם, ומלון הרצליה (אפשטיין) בחיפה.

-———————-

לאה קוק תל-אביב

(אשת החוקר והעסקן-הצבורי ש. ח. קוק)

אשה חשובה וחרוצה, בעלת כשרונות מצוינים, שולטת בשפות: עברית, אנגלית צרפתית ורוסית ובקיאה בספרותן של שפות אלו, בעלת לב ער לכל דבר טוב ומועיל, מטפלת בחבה ובמסירות בהושטת עזרה לכל נדכה וכושל והיא הרוח החיה במה מוסדות צדקה וחסד.

נולדה ברוסיה (פלך מוהליב), עלתה לא“י עם הוריה הנכבדים לבית סלוצקין (אחיה הנדבן הידוע א. מ. סלוצקין) לפני שלשים שנה בערך בשנת תרס”ה נשאה למר ש. ח. קוק, אחי הרב הראשי לארץ ישראל.

בזמן המלחמה ארגנה חוג תרבותי לנשי תל אביב והיא היתה אחת המרצות הרצאות בתולדות ישראל בחוג הזה.

בבחירות האחרונות לאספת הנבחרים נבחרה לצירת “הסתדרות נשים עממיות”, אך לרגלי מחלתה בתקופה ההיא, התפטרה.

היא בעלת בית מצוינה, אם מסורה, ולוקחת חלק במסחר בעלה, ולמרות כל טרדותיה אלו, היא מוצאת לה זמן לענות בסבר פנים לכל הפונים לעזרתה, ומשתתפת באופן פעיל במוסדות שונים. ביחוד היא מסורה “להסתדרות נשים מזרחיות” ול“גמילת חסד של נשי תל אביב”, שבשתיהן היתה בין המיסדות הראשונות.

-————————


מלואים

בתור “מלואים” להפרק דבורה לונץ שפרסמנו בהחוברת השלישית הננו נותנים בזה עוד זר-פרחים לזכרונה: הפרק החשוב הבא לקמן כתוב בידי בעלה הרב החכם והחוקר הגדול מר אברהם משה לונץ ז“ל שבו הביע צערו על פטירתה של אשת נעוריו, חברתו בחיים בירושלים: טבת תרל”ג – אייר תרס"ט.

תומר דבורה

הוקם לזכר עולם לאשתי הכבודה והחשובה מרת דבורה ז"ל

שנקטפה במבחר ימיה ביום י“ב אייר תרס”ט.

המנוחה ז“ל היתה בת הרה”ג ר' יעקב עקיבה זצ“ל מו”צ באחד מפרורי העיר קאוונא שנפטר ג“כ פה עה”ק ת"ו.

היא היתה בעלת לב טוב ונפש עדינה ואוהבת את השלום, וכל מכירותיה כבדוה והוקירוה במאד, וכפי השג ידה וזמנה התאמצה להיות לעזר לכל כושל ונדכא, ובהוסד חברת “עזרת-נשים” מהרה להמנות בין החברות הראשונות ותצטיין גם במדת הכנסת אורחים ומאד גדלה שמחתה בכל פעם שבאו אורחים חשובים להתאכסן בביתנו, לבבה היה נתון גם למצב הכללי של אחינו בארץ הקדושה ובגולה, ועוד בשנת תרמ“ב בראשית תקופת העליה כאשר הסברתי לה את רעיון חבת ציון, שמחה במאוד על הדבר הזה, ותבן את ערכו הגדול בעתידות עמנו. וכמו כן את רעיון הציונות שבא בעקבותיו ועד היו זוכר אני שמחתה העצומה כאשר ראתה את מיסד הציונות ד"ר הרצל ז”ל בבקרו את עיר קדשנו. וכאשר נוסד שנים אחדות אחר כן אגודה ציונית לנשים. היתה היא אחת מהחברות הראשונות ותתענין תמיד לכל חדש שנעשה בענין זה.

היא היתה אשת חיל, משכלת ובעלת מדות נעלות ומצוינות ומעת אשר באנו בברית הנשואין (י“א טבת התרל”ג) היתה תמיד לי לעזר בעבודותי החמריות והרוחניות, בשנת תרס“ב כאשר יסדתי יחד עם רעי הד”ר קריטשעווסקי והר"ן נאטאנזאן את בית “חנוך עורים” היתה לנו לעזר ברוח ובפועל ועד רגעיה האחרונים התענינה לקדמת הבית ומצב החניכים ושלומם.

בנסיעתי האחרונה לחו"ל לרגלי השגת כתבי היד, ספרים יקרי המציאות ומנוים ועוד, הנחוצים לתוצאה החדשה של התלמוד הירושלמי נהגה היא במיעצות ודעת את כל עניני דפוסנו ותפקח גם על עריכת הלוח שיצא לאור במועדו, ותשמר מכל משמר את כתבי היד והזכרונות שנשלחו וששלחתי מערים שונות, ושמחתה גדלה במאד בראותה את המחברת הראשונה וכלולה בהדרה. אך לדאבונינו לא זכתה לראות את תשלום הבנין הענקי הזה כי המות האכזרי גזלה מבין זרועותי במבחר ימיה בהיותה בת אחת וחמשים שנה.

ביום י"ב אדר נפלה למשכב במחלת השבתא (מיניניגטיס)שפרצה פה. ואחרי התאבקה עם מר המות שני ירחים רצופים השיבה רוחה אל על ביום המר והנמהר, י"ב לחדש אייר.

במותה התאבלו אתנו כל יושבי עירנו אשר הכירוה או שמעו את שמעה אך מפני כי פקודת הרופאים חזקה למהר בקבורת מתי המחלה הזאת לא יכלו להספידה כראוי בעת הלויה. ורק ביום י“ט אייר נערך הספד והזכרה לנשמתה במעמד קהל חשוב בבית הכנסת שב”חינוך עורים“. בראשונה נאם אחד החניכים נאום קצר בעברית שבו תאר את מעלותיה ומדותיה, ואת דאגתה למענם כאם רחמניה. ואחריו הספידה הרה”ח וכו' כמהור“ר אייזיק בן-טובים (אחד מגבאי הבית) הספד גדול בדברים חמים ונמרצים המיוסד בדברי נביאינו ומאמרי חז”ל, ויתאר את חין ערכה וביחוד את עבודתה והתענינותה הגדולה להמוסד החשוב הזה מיום הוסדו עד יומה האחרון. וכל הנאספים קיננו ויתאבלו על מות הנפש היקרה הזאת בלא עתה. תהי נפשה צרורה בצרור החיים."


אחיותינו העבריות המצוינות בעמנו.

צדקו מאד דברי החכם-הסופר מר משה וויינברג באמרו לנו עם הספר:

"אחיותינו העבריות מצוינות מעולם בדברי ימי עמנו עד היום הזה, הן בעניני מדינה וכן בחכמות ומדעים; ככוכבים מזהירים תופיענה על שמי התולדה הנאמנה אשר תספר לנו גדולות ונצורות אשר עשו אחיותינו לתפארת מין האדם בכלל ולתפארת עם נבון וחכם בפרט; איך הערו את נפשן למען כבוד עמן ותורתן ולכבוד ארצן הקדושה, צאו ומנו אחת לאחת מהעבריות החיות, המילדות במצרים: שפרה ופועה, אשר הערו את נפשן למות בעד הילדים הזכרים, ילדי ישראל, אשר פרעה מלך מצרים צוה להשליכם ביאור. וכן לאט לאט הבריקו עין חודרת על מרים הנביאה אחות משה, צפורה אשת משה; בנות צלפחד, דבורה הנביאה שופטת את ישראל בימי שפוט השופטים, ועל אשת חבר הקני בת יפתח אשר באומץ לבבה הקימה את נדר אביה הנורא ועלתה כליל לקרבן; חנה אם שמואל הנביא חכמת לב ומשוררת גדולה; חולדה הנביאה בימי יאשיהו מלך ישראל, החכמה מתקועה, אסתר וכו' וכו' "

* *

וכל אלה הנשים המצוינות הנזכרות בתנ"כ, בתלמוד, במדרש ובדברי ימי ישראל בדורות הראשונים והאחרונים נזכירן אחת לאחת על פי א – ב:

א.

א) אבי אשת אחז, אם חזקיהו המלך (מ“ב י”ח), ונקראה גם כן אביה בת זכריהו. (דברי הימים ב. כ"ט).

ב) אביה אשת חצרון בן פרץ בן יהודה שהולידה לו את אשחור אבי תקוע (דברי הימים ב').

ג) אביגיל אחרי מות נבל הכרמלי לקחה דוד לו לאשה, ותלד לו את כלאב=דניאל. אביגיל נחשבת בין שבע נביאות: “שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר” (מגילה י"ד). ובין ארבע הנשים15 שבעולם: “שרה רחל אביגיל ואסתר” (שם ט"ו), הבטוי שלה: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אליך דרשו חז“ל “לעולם הבא” (שבת קנ"ב), וכבר אמרו חכמי האמת שאין האשה דבר טפל אלא יש לה עיקר. ונמצא עיקרים גדולים שבתורה מפורשים ע”י נשים. בענין העלם הבא הנקרא צרור החיים ע“י אביגיל (תשובות פנחס אליהו ממיל בשנת של"ג מנטובה) (פחד יצחק אות ח'. – אוצר ישראל ח”א צד 36 –

ד) אביחיל 1) בת אליאב בן ישי אשת רחבעם מלך יהודה ותלד לו בנים את יעיש ואת שמריה ואת זחם (דברי הימים ב')

2) אשת אבישור בן שמו מבני בניו של חצרון בן יהודה. שם.

ה) אביטל אשת דוד המלך. ממנה נולד לו בהיותו בחברון הבן החמישי שפטיה (ש"ב ג' ד') אשר מיוצאי חלציו היו גדולי ישראל וחכמיו כמו ר' יהודא הנשיא (רבנו הקדוש) מסדר המשנה (כתובות ס"ב) ור' חייא רבה (ב"ר)

ו) אלישבע בת עמינדב אחות נחשון נשיא יהודא. אשת אהרן הכהן ותלד לו ארבעה בנים: נדב ואביהו אלעזר ואיתמר.

אלישבע ויוכבד, כלה וחמותה, היו המילדות העבריות במצרים אשר הכתוב מספר בשבחן (סוטה י"א). חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל: יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה (פנחס) משוח מלחמה. ואחוה (נחשון) נשיא (סדר עולם פ“ד; זבחים ק”ב). – שם.

ז) אסתר בת אביחיל דוד מרדכי היהודי משבט בנימין. השם “אסתר” בלשון פרסי הוראתו כוכב וקראו כן מפני יפיה הנפלאה. בתחלה כאשר נלקחה אל המלך אחשורוש לא הגידה את עמה ואת מולדתה ובגלל זאת עלתה בידה להושיע את עמה בצרתה לו, כאשר עמד עליהם המן הרשע אחד השרים היותר גדולים במלכות אחשורוש ויאמר להשמידם ולהכחיד זכרם מן הארץ. לזכר התשועה הגדולה הזאת יחגו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם חג הפורים עד היום הזה. דברי המאורע הזה כתובים באריכות בספר אחד מכתבי הקדש המכונה בשם “אסתר”. – (אוצר השמות ח"א)

ח) אפרת אשת כלב בן חצרון (דברי הימים א') ועל שם שניהם נקרא מקום אחד בשם “כלב אפרתה” (כ"ד) שם מת חצרון בן כלב.

הנך יפה, הנך יפה

הנך יפה במצות, הנך יפה בגמ“ח, הנך יפה במ”ע, הנך יפה במל"ת.

(מד“ר שה”ש פ"ר)

“אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי” אמר קהלת! אך תוך יותר מאלף תמצא אשה משכלת! בין בנות ציון תוכל להתפאר אשה דלה ועניה כי היא היא בין אלף לא תמצא שמרה ארחות יושר, נצרה אמונה, באכוף עליה העוני והחוסר פיהן וראויה היא כי יהללו בשערים מעשיה.

אחד מסוחרי קמת יליד עירינו הלך בשבוע הזה אל שוק החטים לקנות חטים, וכדרכו תמיד לטוחנם ולמכור את הקמח, ויצרור באמתחתו חמשה וששים לירא ויבא אל מקום סוחרי חטים וימורו לו על פיו חמשה עשר שקים חטים ויעמסום על החמורים ויצו להוליכם אל ביתו, והוא עודנו עומד שמה לשלם מחירם, וישלח ידו להוציא צרור כספו והנה אהה, כי איננו! מה נבהל האיש בראתו כי כספו אין אתו! במגינת לב זעק מרה כי ידי גנבים חלו בכיסו וינס משתולל אל ביתו בחשבו אולי משגה בוא ולא לקח עמו את הכסף, וימשש את כל כליו ויחפש בתקותו למצוא את כספו, אולם כל עמלו לריק היתה, כספו עלה בתוהו כי נאבד ממנו, וישב לדרכו אשר עבר בה טרם לכתו אל מקום מכירת החיטים וישאל את פי העוברים ושבים אם ראו איש מצא צרור או אולי שמעו שמץ מאבידתו, ואין יודע להשיבו דבר ובראותו כי לשוא יסובב ברחובות ושוקים כי תוחלתו נכזבה, ותקותו למצוא כספו למפח נפש, ושב אל ביתו ברוח כהה ובאין אונים נפל על משכבו ויתעלף, כשעה עברה עדי שב אליו רוחו, ויזעק וירץ באנחות פורצות מקרב לב עמוק, וירץ אל כבוד הרב הגאון הצדיק בעיר קדשינו וישפוך לפניו שיחו בבכי, ויספר לו כל הקורות אותו, ודמעותיו כזרם מים יורדות על לחייו, ולא יסף לדבר מבכי כי נאנק דום, והרב נפעם למראה עיניו כי נכמרו רחומיו על איש האומלל הזה אשר צרתו הגיע עד לבו, וינחם אותו, כי המקום ימלא לו חסרונו, וירגיע את רוחו ויאמר לו: גול על ה' דרכך, ובטח עליו וישיב לך את כספך באין מגרוע, הדבר יצא מפי הרב, והאיש נח מעט מזעפו, ויפן וילך אל ביתו בשביבי תקוה כי ה' יחזיר לו כספו בלי מחסור, עבר יום ואתא לילה, הקמחי הזה נפל על ערשו להנפש מעט מעמל היום, ואחרי עברה כאשמורה ראשונה שמע קול דופק על פתחו ואומר “פתח דלתיך ואסורה אל ביתך” ויקם מהר לרדת מעל משכבו, ובזיקי תקוה פתח את ביתו, והנה אשה ספרדית לקראתו, “הא לך צרור הכסף אשר אבדת היום”! ותושט לידו את צרור כספו שנאבד ממנו, הקמחי עמד בתמהון כי הדבר היה בעיניו כמראה לילה, “מה תשתאה?” שאלה הספרדית, היום הלכתי בשוק החיטים ומצאתי את המטפחת וכסף צרור בה, ואטמון את המציאה בכיסי, ואסתיר גם הדבר מאישי, ואסור אל בית אחותי, ירדתי אחרי כן עוד הפעם אל הרחוב לשמוע דבר אודות האבידה אשר מצאתי, וארא אותך ברוחך הקשה ותמרר בבכי כי כספך נאבד מאתך, ואדע כי לך היא המציאה אשר מצאתי, שבתי הביתה וכל היום היו עשתונותי נבוכים אם להשיב לך הכסף או לא, השמש באה והערב פשט כנפי נשפו, ותפעם רוחי כהולם פעם, מעי המו ותרד שנתי מעיני, ומחזות בלהות נגדי ערכתי מוסר שדי אשר תביאני אם אחטא לאלקים, ובגלל עוני תיסריני רעתי בעוללי דרכים אשר מפחתים ורביתים, (ישמור ה'), ויסופו בלא עתה, בחשבי את כל זאת חשתי ולא התמהמהתי להשיב לך את כספך, דלו עיני למרום ואודה לאלקי חסדי אשר מנעני היום מלעשוק אותך, ועתה נא אל יודע הדבר לאיש זר כי אם יגיעו הדברים לאזני בעלי, הנני אומללה!" הקמחי השיב לה תודות על תומת לבה וישרת רוחה, ויברכה מקירות לבו בברכות נעימות, מי יתן והיו אחיותינו יראות ה' ויתנוססו ביקרותיהן, והיו לכבוד ולתפארת לעמנו.

שושנת העמקים

(החבצלת תרנ"ג)

-——————-


בית היתומות הכללי בעה“ק ירושלם תובב”א.

General Israel Orphans Home for Girls, Jerusalem

=======================================

בעזהי“ת. ירושלם ת”ו ט. שבט תרפט.

כבוד החה“ש הסופר ומזכיר זכרונות טובים לחובבי היושב דאה”ק

מו“ה פינחס בן צבי גראייבסקי הי”ו. כאן.

א. נ.

בראותנו את כבודו שיחיה עוסק בהקמת זכרון טוב לחובבי הישוב באה“ק, רחש לבנו דבר טוב להציע לפניו, כי מן הראוי להציב יד ושם טוב לאלה מאחינו ואחיותינו אשר בגולה שהנם פועלים ועוסקים כיום הזה בעד הישוב באה”ק בהונם ואונם ואשר לאשרנו הנם בחיים אתנו, לאריכת ימים ושנים והננו עדים נוכחים על פעולתם הטובה.

כמובן שבתנאים כאלה אין לפרט ולמנות את פעולותיהם שכבר פעלו אחרי שהם עומדים עוד באמצע עבודתם למטרה הגדולה הלזו, ואו מקוים כי עוד יעלה מספר פעולותיהם ליותר הרבה מאשר הן עכשיו, ואין איפוא למתוח סך-הכל על זה. אבל ראוי להקים להם זכרון טוב ע"י הקדשת את החוברות שכבודו מוציא לאור, כפעם בפעם, על שם אחד מהם.

ועוד היינו מציעים שזכות קדימה בסדר הזכרון הזה תהיה לאלה מטובי העסקנים שכבר בקרו את אה“ק והשתתפו בהיותם פה מתוך הכרה לעזרת הישוב באה”ק וחזרו אל הגולה, ושם הנם לנו מארצותיהם לעזר ולהועיל, בריכוש עוד תומכים ומסיעים, הנותנים את ידם קדש לעבודת הקדש בארץ הקדש.

ובתור אחת מאלה הננו להזכיר לכבודו בשם את הגברת מרת רבקה ראטבערג תחיה. הנדיבה הזאת בקרה את ארצנו ואת עירנו הקדושה, ואין כמעט ענין אחד החשוב ביותר אשר לא באה אליו עזרתה הטובה של מרת ראטבערג. וכיום הזה אשר שבה לעיר ניוארק רבתי אשר באמיריקה הצפונית הרי היא מרבה לעשות פעלים טובים, בייחוד בעד מוסדנו הגדול בית היתומות הכללי אשר בירושלם עה"ק. ועל הטוב יזכר שמה הטוב.

בכבוד הראוי מוקיריו ומכבדיו גבאי בית היתומות הכללי בירושלם.

דוד ווינגארטין


ערבים עלינו דבריו ונעימה לנו הצעתו.

ראויה היא הגברת רבקה רוטברג וכדאית היא לכך. עוד נשוב לדבר בה ובפעולותיה הנשגבות והיתה לברכה, ולמזכרת חיים בירושלם באחת החוברות הבאות אי"ה.


מ' ראשה א“ר יצחק קליין ז”ל

גם היא היתה מה“שקלוביים” בה' הידיעה. הם המה החלוצים הראשונים שעלו ירושלימה בתקופה הראשונה ויד ושם להם ביסוד הישוב וקיומו.

בעודה צעירה לימים, כבת שלש עשרה שנה, באה ירושלימה עם אביה הרב ר' אליעזר הכהן זצ“ל. ותנשא לר' יצחק קליין אחרי שמתה עליו אשתו עם בנו במגפה הראשונה בירושלם. ותלד לו ארבעה עשר ילדים ושני תאומים ולא נשארו מהם כי אם בן אחד ר' יקותיאל קליין ושתי בנות שם האחת שרה א”ר יעקב יצחק נייבורגר ז“ל והשניה, תבדל לחיים, יהודית קליין אלמ' ר' צבי קליין ז”ל.

ראשה קליין נפטרה במיטב שנותיה בהיותה חמשים ושלש שנים.

שרידי הדור הישן מספרים בשבחה, במעלותיה מדותיה ופעולותיה לטובת הישוב ובני הישוב.

כמו בעלה ר' יצחק קליין כן גם היא היתה בעלת אומץ-לב, כח ועוז כוננו בבתי נפשה, ולא פעם סכנה את עצמה לטובת “העולים החדשים” החלוצים הרצוצים אשר סבלו נוראות מידי הפראים באותה התקופה. והיא דאגה להם כאחות טובה. אך שמעה שבאו אורחים חדשים מן הגולה מהרה לצאת את העיר לקבל את פניהם בלחם ומים=חמים. הביאה אותם אל “חצר הכולל” ותדאג למחסורם.

בעלה ר' יצחק קליין עלה לאה“ק בשנת תקצ”ה ונפטר כ“ב שבט תרנ”ד.

הוא היה ה“קברן הראשון” מחברה קדישא לעדת הפרושים. ולכן קראו לו “ר' איטשה שמש”.

הכרתי אותו ואת תכונתו, הוא היה גר ב“חצר הכולל”, מקום ערש ילדותו, כמו חי הנהו נצב לפני בתלבשתו וכלי עבודתו, קפטן ארוך ורחב מאריג צמר גפן, חגור בחגורה גדולה ורחבה תחובים בה המפתחות מחדרי “בית חיים”, נעלות אדומות מעור פשוט, עור בקר, ועל ראשו ה“לפה” הגדולה: מין מצנפת של תרבוש-אדום הכרוכה סביב סביב בכריכות רבות. והיה נושאה תמיד בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, המגרפה והקופה מושלכים מאחוריו, בבקר היה יוצא לעבודתו ובערב היה שב הביתה מעופר בעפר ושזוף מהשמש.

יהודי כשר היה, יודע ספר וירא ה‘, ידע מה שאמרו חז"ל: אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא וכו’.

ור' “איטשע שמש” אך התנער מעפרו, וירחץ פניו וידיו הלך ישר אל בית המדרש “סכת שלם” אל השעורים, בבית המדרש הזה קבע מקום תפלתו עוד בימי חיי הרב הגאון ר' ישעיה ברדקי ז"ל ובתור בן עירו ובן ביתו הוקירהו וכבדהו.

ר' “איטשה שמש” היה אמיץ-לב וידע את טבע הארץ ואת עם-הארץ. הוא ידע לדבר אתו בשער. מהלכים היו לו בבית הקאדי והמופטי ובבתי הפאטריארכים. כל הפראים ועזי-הפּנים, גם הזקן שבהם, נעמן אבו איל-באשיטי, שנתן את חתיתו על הכל – חלקו לו כבוד. ר' איטשה שמש שמש גם במשרת הקואס של “הקונסול היהודי” ר' ישעיה ברדקי, במשרתו זו נשא תמיד על ירכו שני אקדחים בעלי ידות-כסף.

איש אמונים היה, אמיץ לב וחובב ירושלם וכל קדשיה. לא פעם סכן את עצמו לטובת הישוב, ויהי מגן בעד “הדגל”, נושאי המטה שסבלו באותה התקופה נוראות מהפלחים הפראים מסילוון, ולא פעם הוציאו ה“מצבות” בידם שהיו כבר שקועים בבניניהם.

לפעמים היה צריך ללון על הר הזיתים אם היו נפטרים בלילה.

אז באותה התקופה, לא היו מלינים את הנפטרים עד הבקר, וגם בליל סגריר ליל גשם ושלג היה “הדגל” עושה את חובתו.

כשעשתה החולי-רע שמות בעיר בשנת תרכ"ו, היה לן בתמידות בבית-הקברות, ולא שב הביתה כי אם בערב שבת סמוך לחשכה. באותם הימים “הנוראים” היה צם ומתענה, ובין קרבן לקרבן גמר לקרוא את ספר התהלים מתוך דמעות.

ביום “המהומה” בירושלם, “יום הששי הנורא”, י' סיון תרל"ו, הידוע בדברי ימי עיר הקדש הראה ר' איטשה גבורות ואומץ-לב, ויקדש שם ה' וישראל אף הרגיע את הקהל. ביחוד השקיט את רוח הנוצרים והישמעאלים שביניהם פרצה המהומה הפתאומית. הוא לא נתן לסגור את חצר הכולל והרשה להכנס בה לשני הצדדים. מעל הגגות קרא והזמין רבים מהנוצרים והישמעאלים לבוא אל החצר והרגיע את רוחם הסוערת בדברים. מה שהשר ואלירו16 עשה בספירות העליונות, בהצילו אז את העיר מחורבן, עשה הוא ר' איטשה, בין דלת העם. כזה היה “הקברן הראשון” בירושלם.

-———————-


ישתבח שמו הגדול.

קרית ארבע היא “חברון” ארץ-אבות.

י“א שבט שנת “הזכרונות” לפ”ג

לכבוד ידי"ן החכם השלם סופר זכרונות קדומים, דורש רשומים

ומזכיר נשכחות מר פנחס בן-צבי גראייבסקי נ"י.

דבר גדול אתה עושה עם כל ספריך בכלל ובספר “בנות ציון וירושלם” בפרט בזה שאתה חורז במחרזת של משי את המרגליות והפנינות היקרות בספרך ההיסתורין ספר הזכרון לשמותיהן ופעולותיהן של אחיותינו המצוינות בישראל ובארץ ישראל.

בתור איש “קושטאי” יודע אני עובדה מאחת הצעירות מבנות ישראל שמתה בקדושה וטהרה. – וראויה היא להרשם בספר הזכרון הזה:

ויהי בשנה השניה כשבת השולטאן אבדול עזיז על כסא ממלכתו בנסעו בבקר לא עבות דרך מושב היהודים, השקיפה יעפתא בת היהודי העשיר אבירא מבעד לחלון על המחזה הנעים אשר הופיע לנגד עיניה. אך גם תמונתה לא נעלמה מעיני השולטאן ותשא חן וחסד לפניו. עוד לא ירדו קוי השמש האחרונים מעל לרקיע השמים היתה יעפתא בבית הנשים אשר להשולטאן. ארבעה השבועות ימי תמרוקי הנשים טרם עברו והשולטאן שלח ליעפתא מטפחת משי לאות ברית אהבה… הלילה פרש את צעיף חשכתו על העיר שטאמבול משברי המים התנפלו בחמה עזה אל מול כותלי הארמון מצדו האחד, כמו חגרו שארית כחם לערות את הבית הזה, אשר נבלה תעשה בקרבו, עד היסוד בו. גם בלילה ההוא יעד השולטאן לחלל את נזר נערה בתולה ולהעלות את כבודה עולה כליל על מזבח תאותו, אשר תחפץ לבלוע את כל היקום גם יחד. אך הפעם לא כאשר חשב כן היה, כי בבואו הביתה אשר חשב לרות דודים שמה מצא את גויתה מתה. יעפתא שמה המטפחת אשר נתן לה השולטאן על צוארה ותבחר מחנק לנפשה. – מהעת ההיא נתן חוק ולא יעבור אשר לא תבוא עוד נערה מזרע היהודים אל ארמון הנשים אשר להשולטאן. עדת היהודים שמה תזכיר, בכל עת אשר ישפכו שיח בעד נשמות המתים, גם את שם הנערה הזאת, אשר חרפה את נפשה למות מות ישרים בעד כבודה וכבוד עמה. –

הצעיר רחמים נסים כהן ס"ט

-—————–


ציון לנפשות יקרות

בנות ציון וירושלם שנפטרו בעי"ק במאה הששית לאלף החמשי

ומנוחתן כבוד על הר הזיתים אשר על פני ירושלם

בחלקת השדה העתיקה לעדת הספרדים יצ"ו.

* *

שמחה די פרנס נפטרה ט“ז איר תק”ד.

חביו דאלל די פרנס נפטרה י' טבת תק"ו.

חנולה א“ר שלמה נקנה נפטרה כ”ה כסלו תק"ו.

פאלומבא א“ר אברהם די בוטון נפטרה ד' תמוז תק”ח.

בידה א' הרב אברהם רוזאניס נפטרה כ“ז תשרי תק”ט.

אסתר א“ר שלמה ארדוטו נפטרה ט”ו כסלו תקי"ו.

סיניורי די נבון נפטרה כ“ו כסלו תקי”ט.

רבקה בת הרב אפרים נבון נפטרה י“א חשון תקכ”ג.

סיניורי א' הרב יעקב אלפאדאני נפטרה כ“ה תשרי תקכ”ח.

סיניורי א' הרב יעקב אלפאנדרי נפטרה כ“ה תשרי תקכ”ט.

זינבול די פאפולה נפטרה כ“ה תמוז תקל”א.

דינה א' הרב שמואל אלחריף נפטרה כ“ה איר תקל”ג.

רחל א“ר חזקיה אבולעפיה נפטרה ז' סיון תקל”ג.

לאה א“ר חיים שבתי מוניון נפטרה ר”ח סיון תקל"ג.

ריינה א' הרב משה שפירא נפטרה ח' טבת תקל"ח.

קלארא די בורלה נפטרה ב' סיון תקמ"א.

לאה שרה די מולכו נפטרה כ“א חשון תקמ”א.

זינבול די לוי נפטרה א' תשרי תקמ"ב.

גראסיה די לוי נפטרה כ“ה תמוז תקמ”ג.

חנה וידה די לוי נפטרה כ“ד סיון תקמ”ג.

רחל דיליסיה די פארדו נפטרה י“ח אדר תקמ”ג.

רבקה א' הרב רפאל אלעזר נחמיאש נפטרה כ' ניסן תקמ"ג.

אסתרולה די מולכו נפטרה י“ד סיון תקמ”ד.

קלארא די אבגדור נפטרה י“ב חשון תקמ”ה.

קלארה די לוי בוזנה נפטרה ה' טבת תקמ"ו.

לונה די מהדר נפטרה כ“ה אלול תקמ”ז.

וידה א“ר דוד בן שמחון נפטרה כ' תשרי תקמ”ז.

קאלו שמחה די מוניון נפטרה ו' אייר תקמ"ח.

שולטנה א“ר בסעד מהאדר נפטרה כ”ז טבת תק"ן.

אסתר די סאנוניטי נפטרה ט“ז שבט תקנ”ב.

אסתרולה א“ר יחיאל אפרים ן' גיאט נפטרה כ' כסלו תקנ”ד.

שמחה די קוראל נפטרה י“א אב תקנ”ד.

נחמה א“ר שם טוב הכהן נפטרה כ”א חשון תקנ"ד.

אסתר א“ר יעקב קאמורו נפטרה כ”ח אלול תקנ"ד.

סיניורי א' הרב כמוהר“ש אלפנדרי נפטרה י' סיון תקנ”ה.

שרה א“ר רפאל יצחק אלקאלעי נפטרה כ”ג תמוז תקנ"ו.

ספירה די בורלה נפטרה ב' תמוז תקנ"ו.

נחמה אל“מ כמהר”מ כהן נפטרה כ“ג כסלו תקנ”ו.

אסטרייא א' כמהר“א בעלול נפטרה ו' אלול תקנ”ו.

שמחה א“ר אהרן אבולכיר נפטרה ז' טבת תקנ”ז.

מסעודה א' הרב מוהר“י כהן סאלמון נפטרה כ”ב תשרי תקנ"ז.

זינבול קאדין די משה אלזראקי נפטרה כ“ח סיון תקנ”ח.

לאה די פרובינצאל נפטרה י“ב חשון תקנ”ח.

וידה דבורה א“ר אברהם שאול נפטרה ו' טבת תק”ס.

מלכה א“ר יוסף פרחי נפטרה י”ג טבת תק"ס.

וידא די מהדר נפטרה ג' אדר תקס"א.

מרים די בעלול נפטרה י“א סיון תקס”א.

רחל די שושן נפטרה כ“ט כסלו תקס”א.

אסתרייא די נבון נפטרה י“ב חשון תקס”ד.

סיניורי א' השר יצחק זינאנה נפטרה ב' חשון תקס"ד.

אסתר די ח' נתן בן נחמיאש נפטרה ר“ח טבת תקס”ז.

אסתר א' הרב כמהר“ש חסאן נפטרה ד' אייר תקס”ז.

ריינח קאדין די מולכו נפטרה כ“ז ניסן תקס”ז.

ריינה די אלגאזי נפטרה כ“ב אדר תקס”ח.

בונה א' הרב שבתי מוטרי נפטרה י“ח שבט תקע”א.

גאמילה די אמון נפטרה כ“ט אלול תקע”א.

שרה קאדין די אריה נפטרה כ“ט אדר תקע”ב.

סאזבונה א“ר יעקב מורדוך נפטרה כ”ח כסלו תקע"ב.

אסתירולה די רולו נפטרה כ“ח אב תקע”ד.

שולטנה א' הרב שלמה מולכו נפטרה כ“ט תשרי תקע”ד.

רבקה די כהן נפטרה כ“ג חשון תקע”ד.

ריינה דה באדקי נפטרה ד' תשרי תקע"ד.

נעמה די פאפולה נפטרה ג' תמוז תקע"ד.

סול א“ר אברהם קארמונה נפטרה י”ד אלול תקע"ד.

רושה מרים די אלזראקי נפטרה י“ח אדק תקע”ד.

מלכה די בורלא נפטרה י“ד אב תקע”ז.

זאפירה די לוי נפטרה כ“ב תשרי תקע”ז.

סול א“ר אלישע מורנו כהן נפטרה י”ג איר תקע"ח.

חורסי קאדין די דאלבה נפטרה י“ז כסלו תקע”ח.

אסתרולה א“ר ישראל יעקב הלוי נפטרה ה' אב תקע”ט.

וידת קאדין א' הרב שלום מרגיניטו נפטרה כ“ד חשון תקע”ט.

רבקה שולטנה די נמר נפטרה י“א אלול תקע”ט.

קדונה די אבולעפיא נפטרה ב' איר תק"פ.

קדונה די אבולעפיא17 נפטרה ב' איר תק"פ.

לונה די סאבאן נפטרה א' אלול תקפ"א.

סיניורי די נבון נפטרה כ“ז ניסן תקפ”א.

בירה א“ר אהרן הלוי נפטרה כ”ח אב תקפ"א.

גאמילה א“ר חיים הלוי נפטרה ה' אלול תקפ”א.

דונה די אמאדו נפטרה ו' אלול תקפ"א.

שרה א' הרב יצחק אלגאזי נפטרה כ“ב תשרי תקפ”ב.

וידה שרה פרוסייאדה א' הרב אליעזר חזן נפטרה כ“ג חשון תקפ”ג.

סולטאנה א' הרב רפאל נבון נפטרה ד' תמוז תקפ"ה.

טובה די שולם נפטרה ו' טבת תקפ"ה.

שמחה א' הפקיד זכריה זאמירו נפטרה אלול ט“ו תקפ”ח.

ריקה א“ר רפאל אברהם יצחק יני נפטרה כ”ב חשון תקפ"ט.

זינבול די לוי נפטרה כ“ב אלול תק”צ.

וידה קאלומירה די צונצין נפטרה י“ד טבת תקצ”ב.

לאה די אלקאלעי נפטרה כ“ב שבט תקצ”ג.

נחמה בוליסה די ב' גבריאל נפטרה כ“ח טבת תקצ”ד.

בייא די ברוך נפטרה י“ט טבת תקצ”ד.

רחל די פינסו נפטרה כ“ח אדר תקצ”ד.

דונה וידה די רולו נפטרה ו' טבת תקצ"ד.

רחל א' הרב מוהר“א אשכנזי נפטרה ג' אדר תקצ”ה.

רחל א' הרב דוד הלוי קאראסו נפטרה ד' חשון תקצ"ו.

שרה אסתר פריידא בת הרב ר' מנחם נפטרה כ“ז תמוז תקצ”ז.

טענדיל “תלמיד הגר”א" ז"ל.

רבקה א“ר מנחם הלוי נפטרה ב' טבת תקצ”ט.


ה“מלואים” להמאה הזאת והרשימות מהמאה החמישית – בחוברות הבאות.

פה מקום אתנו להזכיר בכל כבוד ויקר פעולת איש יקר מילידי ירושלים ה“ר אשר ליב בריסק ז”ל בעל “חלקת מחוקק”, אשר הקדיש כחו ואונו להעתיק הנוסחאות מהמצבות העתיקות במעלה הר הזיתים ולתתם בספר. ובזה עשה חסד עם החיים והמתים.

לצערנו נפטר במבחר שנותיו. נפל חלל בשנות המלחמה. ולא הספיק לגמור את עבודתו הענקית. ואין מי שימלא את מקומו בעבודתו זו. חבל!

-———————————————————–

החוברת ה“ששית” הולכת ונמסרת לדפוס, כוללת פרקים חשובים מהעבר וההוה, מי שיש לו חומר לפרסם, בבקשה להמציא לנו במוקדם.

הכתובת: פנחס בן צבי גראייבסקי

ירושלם א"י.


טו“ב שבט תרפ”ט.

לכבוד הרב ר' פנחס בן צבי גראייבסקי נ"י.

בשמחה ובהתענינות קראתי את חוברותיו היקרות מהסריה “בנות ציון וירושלם” וברכתי עליהן: ברוך מציב גבול האשה! תחזקנה ידיו להמשיך עבודתו זו הנותנת כבוד וזכרון לאחיותינו היקרות, הראויות לכך.

ולבל אתראה ריקם במכתבי זה הנני בשם אומרה: “דקדוק אחד בתהלים ובאורה עליו” מאת אחת הנשים הגדולות בישראל. חכמה, מלומדת ומשכלת, בת מלכים מלכי רבנן, בתו של הרב הגאון רבי יעקב מבויסק. ואשתו של הרב הגאון רבי אלכסנדר לפידות זצ"ל. הלא היא הרבנית מ' גרונה לפידות שנפטרה, לצערנו באביב שנותיה, יהי זכרה ברוך.

כתיב: שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם (תהלים ק"ה ל') ותתפלא: מדוע כתוב בחדרי מלכיהם, הלא אך מלך אחד היה להם והו“ל מלכם? ותאמר כי דברי הקרא יאמתו דברי חז”ל אשר אמרו כי בכל מכה רצה הקב“ה להוכיח לפרעה כי לא במקרה באה עליו ע”כ במ“ב (כמו שפירש"י במקומו) לא דיו שמתו כל הבכורים אלא אף אם היה לאחד תמונה על לוח מבכור שמת לפני שנים או בארץ אחרת נפלה התמונה לארץ ונתהוה ממנה אפס ואין, וידוע כי מלכי המצרים הקימו פאר-עמוד סגור ובחדריו נתון ארונו – ולמען הראות לפרעה כי לא במקרה באה עליו מכת הצפרדעים, ע”כ שרצו גם בחדרי אופל הסגורים ששם היו גויות המלכים הקדמונים להורות כי באה במכוון על המלך עצמו.

צביה רבקה שניאורזאן

תודה ל“הרבנית” בעד הפנינה הזאת. ברצון נפרסם חדושים ובאורים אלה מאת אחיותינו המצוינות בישראל.


מגנזי-אֻמָתִי / מרדכי פריזנט

(אגדות)


א. האשה הצנועה

ותהי בירושלם אשה צנועה שאר שמרה את מצוות ד' כאחד הגברים ושלש פעמים ביום תלך אל ה“כתל המערבי” לשפך שיחה לפני הקדוש ברוך הוא.

ויהי היום והאשה עומדת כדרכה יום יום על יד הכתל ומחננת את האבנים ומנשקתן לרגעים ויעבר נער נכרי וידה בה אבן ותשא האשה את קולה ותבך מרה וכה אמרה בבכיתה:

“אהה, ד' אלהים! הביטה וראה את חרפתנו נחלתנו נהפכה לזרים בתינו – לנכרים”

ויהי בלילה ותשמע קול מדבר אליה:

מחר לעת עלות השחר תקומי ותלכי אל הר=הזיתים.

ויהי בבקר ותמהר האשה אל ההר ותלך מ“יד אבשלום” עד “בית החפשית” ומשם שמה פניה אל קבר זכריהו הנביא ותטפס בידיה וברגליה עד שנכנסה המערתה.

ובבא האשה אל לב-המערה ותרא והנה איש גבה, עוטה אור כשלמה עומד לפניה ועיניו הנוצצות ככוכבים בליל אפל אליה תבטנה.

ותבהל האשה מאד ותאמר בלבה: “מות אמות” ויאמר אליה האיש:

שמעי ואל תפחדי. שמע ד' את תפלתך ודמעותיך הטהורות עד כסאו באו ויען כי נגע הדבר עד לבך הנני לגלות לך את הקץ…

וישבו שניהם על אבן אחת ויגל לה האיש את היום שבו יבא משיח צדקנו.

לעת ערב הלכה האשה לביתה ותקרא בלאט לרב העיר ויהי בהחלה לספר את כל מה שעבר עליה והנה יד יצאה מהשמים ותסטר לה בפיה ונשמת האשה יצאה בטהרה ובקדושה.


 

חלק ששי



הרבנית מ' בילא אשת הגאון הרב בעל הסמ“ע זצ”ל.

מקום מנוחתה בשפולי הר הזיתים נגד קבר זכריה הנביא. אש גדולה היתה, אחת המצוינות והמיוחסות בישראל. “נודעת בכשרון מעשיה בשער בת רבים; גדולי ישראל הפליגו בשבח מעלתה, והללו בשערים מעשיה חכמתה וצדקתה. ואחרי מות אישה רבן של ישראל נשאה לבה לעלות אל הקדש. ותתפרד מכל משפחתה ועזבה בחו”ל גם בניה הרבים ותעל אל חצרות ה' לבלות שם אחרית ימיה".

עיין בפר “תולדות חכמי ישראל” חלק שני צד 5 להרב הגאון רבי אריה ליב פרומקין ז“ל. הוצאת החכם החוקר מר אליעזר רבלין הי”ו.

~~~~~~~~~~~~~~~

מרת פיגא לאה ספיר נ"ע

נפטרה כ“ח סיון תרמ”ח

בת גדולים וטובים שעלו לאה“ק בשנת תקס”ד.

אביה היה הרב והעסקן הגדול אחד מהבונים הראשונים רבי שלמה זלמן הכהן זצ“ל מצפת. והוא הוא הנזכר ב”שירי שפת קדש" להמשורר אדם הכהן לבינזון מווילנא.

פיגא לאה היתה אשתו של הרב החכם המפורסם רבי יעקב ספיר הלוי ז"ל בעל “אבן ספיר”.

אשה מצוינת היתה, מפורסמת בפעולתה לטובת הישוב ובני הישוב. על שמה נקנה מגרש הראשון, חלקת שדה הקברות לעדת האשכנזים בירושלם.

~~~~~~~~~~~~~~~

הרבנית מרת בריינא פרוש נ"ע

מצבת קבורתה, מדברת על גדולתה, ורום מעלתה וקדושתה. –

מנוחתה בהר הזיתים. בחלקת עדת הספרדים יצ"ו –

פ"נ

האשה הצנועה וחסודה אח' בריינה אלמ' הרב החסיד המקובל אלקי מחו“ר מנחם מנדיל זצוק”ל גלב“ע יום ב' דר”ח אדר תר“י תנצב”ה

זאת אומרת כי היא היתה אשתו של הרב הגאון הצדיק רבי מנחם מנדיל פרוש זצוק“ל משקלוב, תלמידו של הגר”א המווילנא, מיסד ומחולל הישוב הקדש לעדת האשכנזים פרושים בעיה“ק ת”ו.

כי שם רבי “מנחם מנדל” אקרא הבו גדל לגאוניתו לחסידותו וקדושתו, ולפעולותיו הנשגבות על שדי הישוב בקדש.

הגאון-החסיד הזה היה בנו של הרב ר' ברוך בענדיט ז“ל ויחוסו עולה מעלה מעלה עד רבינו הקדוש. חבה יתרה נודעת לו מאת “רבנו אליהו” הגרא' מווילנא זצ”ל ויהי מתלמידיו המובהקים בנגלה ובנסתר. הוא היה הראשון שעסק בסדור והדפסת ספרי הגר“א ז”ל. לבד ספריו הקדושים שחבר הוא בעצמו. רזא דמהמנותא ועוד. בשנת תקס“ח עלה לאה”ק. וכמו בצפת כן גם בירושלם היה הוא שליח ההשגחה העליונה להרים קרן אחינו באה"ק; סבל צרות הכלל והפרט. שבע נדודים, ראה עמל ויגון הרבה מאד לא פעם היה בסכנת נפש, כפתע בינו ובין המות עד אשר הקים עמודי הישוב וחזק יסודותיו.

ואשת חבר כחבר.

“ביום פטירתה שלחה אחרי הח”ק גוחש“א (גומלי חסדים של אמת) ותאמר כי לבה מגיד לה שתסתלק ביום היא”צ של בעלה המנוח (למחרתו). וספרה גם כן לפניהם שביום ערב שבת קדש אחד בשוב בעלה מבית הטבילה וישורר אח“כ שיר השירים בנעימה, היתה היא עסוקה בהכנת צרכי שבת, ונזדמן לה להכנס לחדרו, ותרא שמה כי הוא ועוד זקן לומדים יחד ספר שיה”ש. ובשבת הרב על שולחנו בליל שבת שאלתו מי הוא האיש שלמדת אתו יחד את ספר שיה“ש? ויאמר לה הראית אותו? ותאמר כן. ויאמר אם כן חשובה את במאד מאד. ומזה שפטו בני דורו שזכה הרב ז”ל לגילויים גדולים גם בהקיץ".

(עיין ספר “תולדות חכמי ירושלם” הנז', חלק שלישי צד 163)

נכדתו, בת בנו הרב ר' “נטע הגדול” ז“ל, היתה החשובה מ' גיטא קלארא אה”ר נפתלי הלוי רוהלד ז“ל. השו”ב הראש הראשון בירושלים.


מ' חיה בילא מרקוס נ"ע

באה ירושלימה בשנת תקע"ו

נפטרה ה' טבת תרל"א

והיא אשתו של ה“נאמן” הרב ר' אריה ב“ר ירחמיאל מרקיס ז”ל. רבי “אריה נאמן” קראו לו.

“אחרי פטירתו של הרב הגאון רבי מנחם מנדיל פרוש ז”ל, תלמיד הגר“א. מיסד ומחולל העדה האשכנזית, עדת הפרושים בירושלם, מנו ראשי העדה את בנו הרב ר' נתן נטע לראש העדה, ואת הסוכנות והגזברות נתנו על שכם הרב ר' אריה נאמן ושניהם מלאו את תפקידם האמונה” (הרא"מ לונץ בזכרונותיו).

צעיר לימים היה ר' אריה נאמן בבאו ירושלימה משאת נפשו. מהמכתבים העתיקים המונחים לפנינו מאותה התקופה, תקופת הרת הישוב, רואים אנו כי הוא עלה לארה“ק בבחרותו; מווילנא, בשנת תקע”ו, יחד עם העסקן הגדול והחובב הנעלה הרב הצדיק ר' שלמה זלמן שפירא מוואלוזין שלקחו להיות לחתן לבתו חיה בילא.

הוא הוא “החכם שפירא השולַמי” הנזכר ב“שירי שפת קדש” להמשורר הנודע אדם הכהן. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת א' צד 31 וחוברת ב' צד 3 – 10.

פרק גדול וחשוב יש לו לרבי אריה נאמן בקיום הישוב והתפתחותו בחמריותו ורוחניותו. ואשתו החשובה מרת חיה בילא עזרה על ידו בכל פעולותיו לגבי הכלל והפרט. יחד אתו סבלה יסורי ארץ ישראל באופן נורא מאותם הפראים תושבי הארץ אשר לא שמעו בקול מושל, ונפשם ומאדם היו נתונים בידיהם ויהיו עשוקים ורצוצים; היהודים סבלו אז פחדים ואימת-מות על כל מדרך כף רגל, וישאו ויסבלו בסבלנות גדולה ובבטחון גמור לד' הבוחר בירושלם, שסוף סוף יזכו להתישב ולהאחז בארץ.

חיה בילא היתה למדנית, למדה תנ“כ וספרי חז”ל, ידעה לשון וספר; חכמה ויראת ה' אוצרה.

~~~~~~~~~~~~~

מ' בלומקא גרינברג ז"ל

באחד הפרטי-כלים מגבאי בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחורבת ר"י החסיד, מחדש כסלו תרל"ג, חתום: ארי' במוה"ר ירחמיאל זצוק"ל מארקוס, יואל משה בהר"מ ז"ל נזכרת: “הגבירה הצנועה” הזאת "עלתה לירושלם לפני חמשים שנה (זאת אומרת בשנת תקפ"ג) בלוית בנה, והרבו לעשות צדקה וחסד בעיה"ק".

היא היתה מגדולי היחס ממשפחה רמה בישראל, מגזע קדוש בעל שאגת אריה זי"ע.

עוד נמצא בבית הכנסת הגדול הזה גביע-כסף גדול, מעשה ידי אמן נפלא, ועליו מכסה כסף לבשמים, הנשלח מאת נכדה, הגביר הנכבד מר שמעון ישראל גרינברג מאנגליה, והוא “קדש לה'” לברך עליו במוצאי שבת ויו"ט, ובעת ברית מילה.

~~~~~~~~~~~~

מ' יענטא קליינברג תי'

א“ר ירוחם פישל ב”ר גרשון ז"ל

נולדה בטרניפול להורים נכבדים בעלי עושר ובעלי צדקה: שם אביה: ה“ר יצחק לאנדא ושם אמה: מרים חוה ב”ר ניסן ז"ל.

וירושה לה מבית הוריה: יראת ה', אהבת התורה והמצוה וחבת הארץ. שלשים ושתים שנה היתה הגברת קליינברג באמריקה. ושלשלת ארוכה של צדקה ומעשים טובים מנת חלקה: הכנסת אורחים, עזר וישע לקשי-יום ומחוסרי עבודה; חבֵרה פעילה ונדיבה במוסדות של תורה, עבודה וגמ"ח. השיאה יתומות עניות על אחת מהן הוציאה 200 דולר, ועל שניה 210 דולר. רבות פעלה בעד אלה האומללים שהתיאשו מן החיים ותצילם מן המות בעוד מועד. – הוציאה ממסגר אסיר ומן המים אל החיים. רבות פעלה ורבות עשתה במשך היותה בארצות הברית ועוד יותר הצטיינה ומצטיינת בארצות החיים בירושלים. אין לך דבר טוב ומועיל שהגברת קליינברג לא תשתתף בו בנדבותיה ופעולותיה, וגולת הכותרת למעשיה: ישיבת “תורת אמת” שבנתה בשכונת “גבעת שאול” עם כל הצטרכותה, ומקוה מים לבני הישיבה ולגרי השכונה. בני הישיבה נחשבים לה כבני ביתה ודואגת להם כאֵם רחמניה. – הקדישה מגרש במרכז השכונה לבנות עליו בית-כנסת לעדת החסידים. לבד נדבותיה ותרומותיה אל הכלל ואל הפרט.

סמל של בת ישראל רחמניה מבנות ציון המצוינות.

יענטא קליינברג.png

הרבנית צביה רלבג ז"ל לבית שווארץ

בתי רלבג-שווארץ שני בתי אבות מצוינים בירושלם מהתקופה הראשונה. לתורה ולתעודה, לחקירת ובנין הארץ.

משפחת “רלבג” עתיקה היא בירושלים. ראש וראשון לה היה הרב ר' גבריאל שטוקלישקובר בהר“ר דן משקלוב שנלב”ע בירושלם כ“ב טבת תרי”ז. בנו היה הרב ר' אריה ליב. ונודע בשם “רלבג” (ר' ליב ב"ר גבריאל) ועל שמו נקרא שם משפחתו “רלבג” עד היום הזה. ונכדו: הרב הגאון ר' משה אליעזר דן רלב“ג, (נלד בירושלם תקצ“ב ונפטר תרנ”ה), הרביץ תורה ברבים. ויהי מספר תלמידיו – לגיונות; עוד בבחרותו היה מגיד שעור בישיבת עץ חיים שהיה אחד ממיסדיה, ויותר שהיה עוסק בתורה היה גם עסקן גדול בצרכי צבור ובמעשה הצדקה, וממדותיו הנעלות: ענוה וצניעות, צדקה מתוך עוני ולמוד תורה מתוך הדחק. הוא היה שני בשני עם הרב הגאון הגדול הרי”ל דיסקין זצ“ל מבריסק. משפחת שווארץ – גולת הכותרת לה היה הרב הגאון בתורה בחכמה ומדעים רבי יהוסף שווארץ ז”ל בעל תבואת הארץ, פרי תבואה וכו', שעלה לאה“ק בשנת תקצ”ג, כשחר הופיע על שמי מדע הארץ ודברי ימיה.

בשני הבתים הגדולים האלה התנוססה הרבנית צביה רלב"ג, בתו של רבי יהוסף שווארץ ואשתו של רבי משה אליעזר דן ברלבג כבת תלמיד חכם ואשת חבר הצטיינה במעשיה הטובים והישרים, עדינת לב היתה ויקרת רוח; אם רחמניה ואחות נדיבה. תומכת, עוזרת בכל אפשרותה ולמעלה מאפשרותה בהצנע ובכבוד.

ביתה, בית רלבג, היה תמיד בית של תורה ועבודה וגמילת חסדים ויהי לברכה בארץ, הרבנית צביה רלבג נולדה בירושלם בשנת תרכ“ו ונפטרה ביום י”א ניסן תרע"ד.

אחד מבניה המצוינים הד“ר מרדכי רלב”ג נ"י הוא המנהל הפנימי של “בית היתומים דיסקין” בירושלם.

~~~~~~~~~~~~~

הסבתא.

הרבנית הצדיקת הדסה שתליט“א נולדה בשנת תקצ”ז בעיר רוזין לאביה האדמו“ר מסדיגורא ואמה הרבנית מרים בת האדמו”ר ר' אהרן מקרלין, זצ“ל. וגדלה על ברכי זקנה האדמו”ר המפורסם ר' ישראל זצ“ל מרוזין, אשר עינו היתה פקוחה על חניכה והוא גם ארש אותה לבן האדמו”ר הרה“צ זצ”ל ממוגלניצה ונכד המגיד מקוזיניץ הרב הצדיק ר' אבי-עזרי זליג ז"ל. ושלשלת היחוס שלה מקיפה את כל גדולי הצדיקים ומגיעה עד המגיד הגדול ממזריץ והרבי ר' אלימלך מליזנסק ועוד.

בהיותה צעירה נתאלמנה מאישה שהשאיר אחריו שני בנים ובת אחת. הבכור הוא האדמו“ר ר' חיים מאיר יחיאל ז”ל מדרוהוביטש המפורסם בצדקתו ותמימותו ובחבתו העזה לציון. אומרים שחבת ציון ירושה היא לו מאביו ז“ל, אשר התגעגע לארץ ישראל ותיכף אחרי פטירת חותנו הרה”צ מסדיגורא, בקש מאשתו לנסוע לא"י והבטיח לה בשכר זה חצי חלקו בגן עדן.

השאיפה לא“י בערה בלבו של בנו האדמו”ר מדרוהוביטש ז“ל כל ימי חייו. כל יהודי ארץ-ישראלי ויהודי הנוסע לא”י מצא באדמו"ר מדרוהוביטש תומך וגואל, אב ואם. לפני שבע שנים זכה ששאיפת חייו התגשמה. הוא וכל בני ביתו ואמו הזקנה עלו לארץ ישראל. ימי שבתו בארץ מעטים היו ורעים פרנסת משפחתו הנכבדה עלתה לו בדוחק גדול ולבסוף תקפה עליו מחלה קשה וממראת, מחלת הסרטן שקפחה את חייו. ולפני חמש שנים נפטר לבית עולמו ונקבר במרום הר הזיתים מול מקום קדשי הקדשים.

פטירתו של האדמו“ר מדרוהוביטש הגדישה את סאת הסבל של הרבנית הישישה המלומדת ביסורין ואעפ”כ יש להתפלא על צלילות שכלה ודעתה הצחה, יושבת היא בתוך משפחתה ביחד עם כלתה אשת בנה ז“ל ובניה היקרים שליט”א בירושלים עיר הקודש, היושבים על התורה ועל העבודה וממשיכים את מסורת אביהם ז"ל על חבת הקודש, אהבת ישראל וארצו ותורתו.


מרת חיה שרה ליבריכט נ"ע

אה“ר שלמה ליבריכט ז”ל

נפטרה כ“ד כסלו תרע”ח

באה ירושלימה בצעירותה, וכבת מאה שנה היתה במותה.

חלוצה פר עקסעלאנץ! אחת החלוצות מהתקופה הראשונה. אותה התקופה אשר נשי ירושלם היו יוצאות מחוץ לחומה, מעוטפות בסדינים, לבָנים, לקבל את אחיותיהן החדשות.

חיה שרה ליברכט איתה אחת מבנות ציון המצוינות בעלת נפש עדינה, חכמה, ונדיבת לבן רבת הפעלים, ורבת הצדקה והחסד.

היא היתה אשתו של החלוץ הראשון הר“ר שלמה ליבריכט ז”ל שבא לארצנו בראשית המאה הנוכחית.

ר' שלמה זה היה בן למשפחה עשירה ונכבדה מאד בברסלוי, כל בני המשפחה היו עשירים, מלומדים ומפורסמים, מהם פבריקנטים, ומהם פרופיסורים ונושאי משרות גבוהות, הבחור הצעיר שלמה ליבריכט נתעורר מאליו לעלות ולהתישב באה"ק, ונגד רצון משפחתו למד מתחלה את אומנות כריכת ספרים להתפרנס בה בארץ תשוקתו, ומבלי גם לקחת כסף מהוריו עזב את גרמניה ויבוא רגלי לארצנו. פה נשא אשה, ופה התחיל תיכף בעבודה עסקנית. הוא והמנוח ר' זליג הויזדורף קנו יחד את המגרש שעליו עומדים כעת “בתי מחסה” בתוך העיר. הקונים שלמו בעדו ששת אלפים גרוש, הון שלם ומחיר יקר מאד בעד מגרש בעת ההיא. את סכום הכסף השיגו במשכנם לזה את תכשיטי נשיהם. אחרי כן המציאו גם את הכספים של המנדבים מגרמניה לבנים הבתים הראשונים. עם זה היה ר' שלמה ליבריכט כורך ספרים שמזה התפרנס. ויהי לו היום למלאכה ולעבודה צבורית ולהיטיב לבני אדם, והלילה ללמוד.

בהתעודות העתיקות הנמצאות בידינו רואים אנו כי היה מן המתעסקים בקיום הישוב בקדש, ולבד עניני בתי מחסה היה חבר פעיל בכל דבר טוב ומועיל ואשתו חיה שרה עוזרת על ידו, איש עדיני היה וירא שמים באמת. סמל התמימות, האמת והצדק, – למוד התורה וישוב הארץ היה כל מאוויו. שיחותיו עם הבריות היו באמרי נועם ובשפתי חן מיוחד, (עיין זכרון לחובבים הראשונים חוברת ג', וחוברת יז – יח).

בן אחד נִתן להם, בן יחיד, ר' מאיר שמעון ליבריכט ז“ל. שהצטיין במעלותיו ומדותיו התרומיות. בנערותו היה בין שומעי שעורו של מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ”ל בחרבת ר' יהודא החסיד. עסקן צבורי ובונה חורבות ירושלם. בעל מעשים ופעולות כבירות להתרחבות הישוב והמסחר בירושלם. הוא יסד את בית מסחר הקומיסיון הראשון בירושלם. ביסוד והתפתחות המושבות הננו מוצאים את ה' מאיר שמעון בתור עסקן ושתדלן בדבר האחוזה הגדולה “נחלת צבי” של הגביר ר' עובדיה לחמן מברלין אשר במושבת פתח-תקוה, ושבעלה הקדיש את פרותיה לישיבות ותלמודי תורה, אחרי כן עזה את ארצנו ויתישב בלונדון, ושם יסד לו בית-מסחר של יין ארצנו, ויברא ע"י כך את השוק הגדול באנגליה ליינות ארצנו והמושבות. אחרי כן נסע לאמריקה ושם פנה למקצועות-מסחר אחרים, אבל עם כל מה שעשה לא חדל מעסוק ומעבוד לטובת הצבור, וביחוד בעד ארץ הקדש וירושלם, ויהי אהוב ונכבד על כל מכיריו, הוא נפטר בשנת הארבע וחמישים לימי חייו שהיו בכלל ימי פעולה ועשיה לטובת הפרט והכלל.

בנו ר' עקיבא ליבריכט הי"ו, הנהו מתושבי פתח-תקוה ואחד מחברי הועד של המושבה הזאת: עדיני ואצילי, בעל כשרונות נעלים, עסקן וסוחר נכבד, טוב ומיטיב לכל. בשנות המלחמה דאג הרבה, טרח ועמל ויגע לטובת אחינו הנדכאים.

והיה בית ליבריכט לברכה בארץ.

~~~~~~~~~~~~

ציון לנפשות יקרות

הרבניות בירושלים התקופה הראשונה נרשמו לפי זמן פטירתן:

הרבנית אסתר א' הרב ר' אשר לֶמיל ז“ל נפטרה ב' חשון תרכ”ו.

" מויבא א' הרב ר' שמואל סלנט ז“ל " ער”ח חשון תר"ל.

" שיינדיל א' הרב ר' ישעיה ברדקי ז“ל " טבת תרל”ג.

" פריידל א' הרב ר' אלי' שרהזון ז“ל " י”ד אב תרל"ט.

" חיה רבקה א' הרב ר' יוסף שוַורץ ז“ל " יב” תשרי תרמ.

" פייגא נחמה א' הרב ר' שמואל מוני זילברמן ז“ל " ד' תשרי תרמ”ב.

" רחל א' הרב ר' יעקב יהודא ליב לֶוי ז“ל " ח' תשרי תרנ”ד.


פרומה סלמן.png

נולדה תקצ“ה ונפטרה י”ב תשרי תרפ"ה


מרת פרומה סלומון נ"ע.

אשת הרב החכם החובב-הבונה, רבי יואל משה סלומון ז"ל. יליד בן יליד ירושלם.

נפטרה י“א תשרי תרפ”ח.

“עם מותה נסתם הגולל על השריד האחרון מבנות החיל, מהדור הישן, העוזרת בבנין הארץ” (דאר היום י“ג תשרי תרפ”ח).

בשנת תרי“ד באה לארץ, ואז נשבעה שבועת אמונים לא לעזוב את הארץ לעולמים, נשבעה וקימה. מעולם לא עזבה את גבול אדמת א”י.

בשנת תרט“ו השתתפה ועזרה בחמר ובאבנים בבנין בית הכנסת של חורבת ר”י החסיד, ביום הנחת אבן היסוד. אחרי השגת ה“פירמן” מאמר מלכותי ע“י הרב ר' שלמה זלמן צורף ז”ל, אבי זקנו של ר' יואל משה סלמן – עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת א'

בשנת תרכ"ט כשבאה אחת מחברותיה וספרה לה שבעלה משגע ומשגע אחרים בפתותו אותם לעזב את חומות העיר ולהתישב מחוץ לחומה ענתה: “בעלי הוא המשוגע הזה, ואתו אלך באשר ילך הוא”.

הוא הוא רבי יואל משה סלמן היה מן השבעה הראשונים שיסדו השכונה הראשונה “נחלת שבעה” והוא היה הראשון אמיץ – הלב שיצא לגור שמה (עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ז') ועל ידו נבנו יותר השכונות החדשות).

בשנת תרל"ח התחיל בעלה להשתדל בקנית אדמת פתח תקוה. ומאז התמסר הוא כולו לעסקנות-צבורית ואשתו נשאה בעול הבית, גדול וחנוך הבנים, הנהלת הדפוס ודאגת הפרנסה.

בשנת תרע“ג מת עליה בעלה, ואחרי כן שנים מטובי בניה אחד אחרי השני, הבכור הר”ר דוד אשר נהל את הדפוס, והשני ר' ארי' ליב אכר פ“ת, שהיה יחד עם אביו החלוץ הראשון להתישב במושבה, זה עשה עליה רושם מדוכא. בשנת תרע”ח אחרי מחלה של דלקת המח אבד לה כח זכרונה ומאז נתנונה והלכה, ואחרי מחלה של כחדש ימים נפטרה בשנת התשעים ושלש לחייה.

היא נפטרה בביתה בנחלת שבעה אשר שם גרה כששים שנה מאז הבנות הבית, חוץ מהפסקת של שש שנים שבהן גרה במושבת יהודיה שעל יד פתח-תקוה יחד עם כל משפחתה. שם “סלמן” נשאר לברכה בארץ. בניה הם: הר' טוביה, ר' מרדכי ור' חיים סלומון הנקובים בשמותיהם בספר היובל של פתח תקוה.


מרת שרה פרדיל לאפין נ"ע

נפטרה כ“ד אד”ש תרס"ב

אשה גדולה, חשובה, מצוינת בבנות ישראל, בנות ציון וירושלם.

בת גדולים ואשת חבר, שזכתה לתורה וגדולה במקום אחר.

אביה היה הרב הצדיק ר' אברהם גרשון חרל“פ ז”ל אחי הרב הגאון רבי אליעזר חרל“פ ז”ל ממזריטש.

ובעלה – ר' “פישל נגיד” בירושלם. בשם הזה, שם כבוד מיוחד, הכתירה אותו יורשלם, בבאו אל הקדש באותה התקופה, מסובל בכלי כסף וזהב ואבנים טובות ותכשיטין מלבד רכושו הגדול שעלה לשמונים אלף רובל במזומן.

ר' “פישל נגיד” או בשמו הנכון: הרב הגביר המפורסם ר' ישראל משה פישל בה“ר אריה ליב הכהן ז”ל נולד בהורדנה בש' תק"ע לערך, והוה אחד מנכבדי העיר הזאת שהיתה אז עיר ואם בישראל ומפורסם בכל הסביבה.

רחום ומוקיר רבנן היה, גדול מרבבה במדותיו ומעלותיו; בעל נפש עדינה ורוח יקרה. נאמן בדבור ובמעשה. כשנבנתה בימיו מסלת הברזל הראשונה בהורדנה נמסרה לו קבלנות הבנין ומזה נתעשר, ויתן מעשר מכל –.

הוא השתתף בכל המוסדות הצבוריים שבהורדנה, ועמד ביחסים קרובים וידידותיים עם גאוני הדור ההוא. הגאון הצדיק נר ישראל רבי ישראל סלנטר זצ"ל התאכסן בביתו חדשים אחדים.

גדולי וגאוני הדור כבדוהו, הוקירוהו והתחשבו בו. אחד המחותנים שלו היה הרב הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל18 ממיסדי הישוב בפתח-תקוה שנפטר בכפר יהודיה ומנוחתו כבוד בפתח-תקוה. בנו הרב ר' דוב יפה היה חתנו של ר' פישל שלקח את בתו חיה לאה לו לאשה.

משפחת לאפין עתיקה היא מאד בעלת אישיים מצוינים, מוצאה מספרד. וקראה מקודם לאפעש.

אביו של ר' פישל לאפין היה גם כן שמו ר' פישל, המפורסם בחכמתו, ביראותו ובכשורנותיו המצוינים. הוא היה נאמן ביתו ויועצו של מלך פולין בהיותה ממשלה בפני עצמה.

בשנת תרכ“ג עלה ר' ישראל משה, המכונה ר' פישל לאפין, עם אביו ה”ר אריה ליב עם ביתו ובני ביתו ירושלימה.

PDF משימה 6 תמונה עמ' 245 שרה פרדיל לאפין

עם בואו ירושלימה נכנס ר' פישל לאפין בעבודת בנין הישוב לא רק בתור גבאי ועסקן אלא גם בתור “מנדב ראשון” בכל דבר טוב ומועיל. עשרו נתן לו את האפשרות להרבות בצדקה וחסד גם לפרט וגם לכלל. הוא פזר לאביונים והאכילם על שלחנו, וגם הרים נדבות גדולות למוסדות הצדקה והחסד שבירושלם, ביחוד הרים נדבות גדולות לבנין הת"ת והישיבה “עץ חיים” שהיה גם בין גבאיה ומנהליה עד יומו האחרון, וכן נתן סכומים הגונים לבית-חולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” שהיה בו גבאי ראשי, ולבנין בית-הכנסת הגדול “בית יעקב” בחורבת ר' יהודה החסיד. כמו כן היה חבר פעיל בעוד מוסדות שונים בעיר.

בחצרו שבעיר העתיקה, שקבלה את השם “חצר ר' פישל נגיד”, מסר את הבית העליון לבית-כנסת, ושמה למדו בני ישיבת “תורת חיים” בתחלת יסודה.

הוא בנה החצר הגדולה ברחוב חברון ששמשה אחרי כן לתלמוד תורה ובית כנסת לאחינו עדת הגירזים בירושלים, נפטר בשם טוב י“ב טבת תרמ”ט19.

ובכל מעשיו ופעולותיו היתה אשתו שרה פרדיל עוזרת על ידו. כמו “בבית התמחוי” שיסד בירושלם גן גם במוסד “גמילות חסדים” היתה שרה פרדיל רוח החיה; במסירות של אחות רחמניה התמסרה לכל עבודה פילנטרופית: בקור חולים הכנסת כלה וכו'. כל קשי-יום ומר-נפש כל מי שהיה שרוי בצער או נתון בצרה נתמכו על ידה בהצנע ובכבוד.

שרה פרדיל היתה אחת מן החובבות הראשונות שמתקו להם רגבי עפר ארץ הצבי מכל טוב הארץ שיצאו ממנה.

השם “לאפין” נשאר לברכה בארץ.

אחד מבניה הוא העסקן הצבורי הר' בצלאל הכהן לאפין הי“ו. עסקן ארץ-ישראלי מהדור ומהישוב הישן, ביום י”ב אלול תרפ"ו נמלאו לו “שבעים שנה” לאריכת ימים ושנים.

ובתור הבעת הכרה והוקרה ממכבדיו ומוקיריו ובתור תשורה נלבבה לבעל היובל ליובל השבעים שלו יצא לאור ספר “ר' בצלאל לפין” תולדותיו ודברי ימי חייו.

~~~~~~~~~~~

מ' שיינא רבקה שיקוביץ נ"ע

אמו של הרב ר' שמואל יונה שיקוביץ ז"ל.

מעיר פוניבז' היתה, וכשנתאלמנה במבחר שנותיה עלתה לאה“ק בשנת תרי”ז עם בתה20 ובנה בן עשר שנים ותתאמץ לגדלהו על ברכי התורה והיראה.

אהבה כפולה היתה לה: אהבת התורה ואהבת הארץ; א“י ותורת ארץ ישראל היתה משאת נפשה כל הימים, ושאיפתה נתמלאה, בנה נתחנך באומן והראה כשרונות בלתי רגילים עד כי בהיותו כבן חמש עשרה לקח אותו בחור נעלה עלוי הגאון הצדיק ר' שמעון מנשה ז”ל הרב של חברון חתן לשארתו.

תורת אמו השרשה בו גם בפדות הרומיות וגולת הכותרת להן: מדת האמת, שאותה לא עזב עד יום פטירתו ב' אדר תרפ"ג. וכמו כל הירושלמים כן גם הוא היה מצוין בהצנע לכת ובחר לחיות חיי צער ולחץ ולהיות נע ונד כל ימיו מאשר לעשות את התורה קרדום.

הוא היה שד"ר של המוסדות הצבוריים בירושלם במקומות שונים, ובכל מקום בואו קדש את שם ה' ושם ירושלם.

שיינא רבקה היתה אשה גדולה, למדנית, פקחית, נדיבת-לב, ורבת הצדקה והחסד, גרה כל ימיה ב“חצר הכולל”. בימי השבתות היתה מדברת ב“לשון הקדש”. וגם בימות החול היתה ממעטת בדברים, אבל עשירה היתה במעשים טובים.

גם בחורף חייה בימי זקנתה המופלגה היתה מכתתת רגליה לבקר חולים גלמודים, יולדות עניות, קשי-יום ומרי-נפש. שיינא רבקה היתה מרחמת, מנחמת, סומכת ותומכת עושה ומעשה.

הממונים כבר ידעו כי שיינא רבקה היא מן המודיעים ולפנים וכל מה שהיא מודיעה צריכים להתחשב.


הרבנית צירל יאכט אויערבאך תי'.

אשת הרב הגאון בנש“ק וענף עץ אבות מוה”ר מנחם נתן אויערבאך שליט"א.

משפחת “אויערבאך” היא אחת המשפחות הגדולות והמצוינות בישראל; שלשלת זהב גדולה של רבנים, גאונים מצוינים, מפורסמים לשם ולתהלה בתורתם ויראתם, חכמתם וצדקתם, וגולת הכותרת לה: יחוסה למלכי בית דוד, – עיין דברי הגאון הגדול בעל “דברי משפט” בהקדמתו. –

הרב הגאון המפורסם, רבן של כל בני הגולה, מוה“ר מאיר אויערבאך זצ”ל בעל “אמרי בינה” היה ראש רבני ירושלם תר“כ – תרל”ח. ומזה כן מזה, נכדו רבי מנחם נתן אויערבאך שליט“א שיצק מים על ידו ולמד אצלו בנערותו הנהו כעת אחד מגדולי רבני ירושלים. ואשתו הרבנית צירל יאכט תי' בת מלך היא מלכי רבנן, בתו של הרב הגאון המפורסם מוה”ר יהושע פאלק אויערבאך זצ“ל, שהיה אבד”ק קליטשובה ועוד.

למדנית היא, מדעית, סופרת-משכלת וחסידה; נדיבת-לב ורבת הפעלים, רבת הצדקה והחסד, עוזרת על יד בעלה ונושאה עמדו בעול החיים, שניהם יקרי רוח ועדיני-לב, סובלי יסורי-ארץ-ישראל במדה מרובה בחשאי, בצניעות, ולמרות דחקם ועניותם, חוננים הם ונותנים גם כן בחשאי, בכבוד.

“בית הרב אויערבאך” הוא אחד הבתים המצוינים בירושלם לתורה עבודה וגמ“ח. כמה גדולי תורה ויראה נתגדלו ונתחכו בו, כמה בני עניים ויתומים, מצאו בו הורים רחמנים ומורים ישרים; כמה משפחות עניות-צנועות, אורחים, עוברים ושבים, חלוצים רצוצים מחוסרי-עבודה וקשי-יום מצאו ומוצאים בו עזרה, עצה ותושיה. גם בעת שהמצב עגום ומדוכא לרגלי הסבות והמחלות שקרהו, פניהם מפיקים נוגה, לכל הבא לשאל עצה ולבקש תושיה. וכל אחד מתקבל בסבר פנים יפים, – וכעץ כן פריו גם בני ביתם כמותם, מצוינים בתורה ובכל מדה טובה. אחד מהם הוא הרה”ג ר' יצחק אויערבאך בעל “אוצר הלכה” “והגהות מבה”ח" על ספרי “אורח נאמן” למר אביו הגאון שליט"א.

הרבנית צירל יאכט אויערבאך תי' היא אחת הנשים המצוינות בישראל ובארץ ישראל.


הכובסת בתקופה הראשונה.

באחת מפינות עיה"ק בבית קטן ודל ישבה לפנים אשה עניה ומרת נפש אלמנה מבעלה ועזובה מבניה, ורק מיגיע כפיה הביאה לחם ביתה בכבסה שמלות וכתנות בד לעשירי העיר ונכבדיה.

במספר האנשים אשר נתנו לה לכבס את שמלותיהם, היה גם השומר העומד למשמר על קבר הנביא דוד אשב בהר ציון, הפעם השיבה אליו את שמלותיו והמה מצאו אז חן בעיניו למאד, כי היו זכים וטהורים כשלג לבנון, והוא היה אז לבדו אתה בבית אמר אליה בשפת חלקות: “מאד חשקה נפשי לשלם לך כפי מפעלך לכן אם יש את נפשך הנני להראותך את החדר הפנימי מקבר המלך דוד אשר עין איש מאחיך לא שזפתו עדנה”, “האח! להמאושרת בעמי ובעירי אחשב” – ענתה הכובסת בפנים צוהלות – “אם באמת יראו עיני את אשר ישמעו אזני, ומעל שמים יגדל חסדך עמדי”, “טוב” ענה השומר “בואי אחרי”. הוא הלך לפניה והיא אחריו עדי באו אל חשכת המערה הפנימית. ויהי אך צעדה האשה הצעד הראשון בתוך המערה, חיש מהר יצא הוא החוצה והדלת סגר אחריה.

בימים ההם היה החוק בעיה"ק כי כל איש אשר לא בין המאמינים ימנה אשר יהין לדרוך על סף המערה הפנימית מקבר הנביא דוד אחת דתו להשרף. השומר אחרי אשר סגר את דלת המערה מבחוץ, מהר ללכת אל הקאדי (ראש השופטים) ויספר לו כי עשה עבריה אחת התגנבה בלאט במערת קבר הנביא דוד, ומיד כאשר נודע לו הדבר סגר את הדלת אחריה, והוא מהר להודיע את זאת אליו למען תענש כדת. פני הקאדי נאדמו מחימה ובחרון אפו אמר “חי הנביא כי בנפשה עשתה העבריה את הדבר הזה ולשריפה היא עומדת”.

כאשר ראתה הכובסת כי השומר מיהר לצאת וסגר את הדלת אחריה, הבינה מיד את הרשת אשר פרש לרגליה. פלגי דמעות החלו לזרום מעיניה אשר כבר נמקו מבכי ותפול על פניה ארצה ותתפלל אל ה' כי ישלח פדות לנפשה למעד “עבדו דוד”.

מלתה עוד על לשונה ופתאום עמד מול פניה איש שיבה אשר זקנו הלבן כשלג שמים יורד על פני מדותיו ומראהו נורא למאד, דומם אחז בידו הנוצץ את ידה ויוליכה בארחות קצרות ועקלקלות מתחת להארץ עדי הביאה תוך העיר ויצא עמה במקום שומם ונעזב ושם אמר אליה: “מהרי חושי לך לביתך אל תאחרי ומיד בבואך תתיצב על שוקת לעשות מלאכתך אל תפסיקי, ואיש לא ידע דבר מכל הנעשה מה אתך”. האשה הנרעדה אך פתחה את פיה להודות למצילה והנה נעלם מעיניה ואיננו.

כעת הזאת אשר הגיעה האשה לביתה באו הקאדי, המופתי, וכל שרי פקידות העיר ורבים משלומי המושלמים אתם, בההיכל אשר על הר ציון למען עשות שפטים בהאשה הזאת ולשרפה באש. השומרים באו בתחתית המערה להוציא את החוטאת ולא מצאוה, המה שבו ויבקשו ויחפשו בהחורים והנקיקים עד מקום שידם מגעת והנה כי אין איש, אז נמלא הקאדי חימה ויאמר: “הראש כלב אנכי כי קראת אותי להתעלל בי? עתה תראה את אשר אעשה לך”. השומר מיהר לשבוע בחיי הנביא וכל קדושיו כי אך אמת דיבר ויקרא בשם האשה הכובסת, גם את מקום מגורה הגיד להשופטים. הקאדי שלח חיש מהר אחדים משוטרי העיר אל מקום משכן האשה לראות אם אמת הדבר, השוטרים באו ביתה האשה וימצאוה עומדת על הרחצה בתוך המון בגדים מטונפים המונחים מסביבה, שולי בית יד מעילה אחוזים למעלה ובידים מסדרות הכבס את האחד ותנקהו ותקח אחר תחתיו, “את מי תבקשו – שאלה הכובסת את השוטרים מיד בדרכם על מפתן ביתה – אדוני השוטרים? האם לא יצאת עוד היום מפתח ביתך החוצה? השיבוה השוטרים על שאלתה. “החוצה”? השיבתם בתמהון, מה לי ולחוצה? הטרם תדעו כי לא מהנשים השאננות אנכי אשר יפושו כעגלי מרבק מעמל בעליהן ובניהן. והנה ילכו כל היום לשוח בחוצות וברחובות, הלא בעלי בני ישנו זה כמה שינת עולמים בעמק יהושפט ועלי לבדי לדאוג ללחם ביתי הן עוד טרם עלות השחר קמתי היום לעבודתי ובכ”ז ראו – ובדבריה הראתה באצבעה על הבגדים והשמלות הצבורות מסביבה – את העבודה הגדולה העמוסה עוד עלי היום, כי לעת ערב עלי להשיבן לבעליהן ומה לי ולהחוצה?

השוטרים שבו להקאדי ויספרו לו את כל אשר ראו עינם ואשר שמעה אזנם, אז בערה חמת הקאדי למאוד ויצו להשליך את השוטר אל האש אשר הכין בעד האשה, השוטרים מהרו ויתפשוהו וישליכוהו את תוך האש כדבר דקאדי.

מן העת ההיא והלאה הביאו כל אחינו את בגדיהם המגועלים להכובסת ההיא לכבסם בתקותם כי אולי ישמעו מפיה שמץ דבר מהמקרה הזאת, אך תקות כולמו עלתה בתוהו כי היא שמה מחסום לפיה ולא גלתה דבר לאיש מכל אשר ראו עיניה, אולם בהיום האחרון מימי חייה עת נוכחה כי המות כבר עומד ומחכה עליה באולם ביתה ספרה את המעשה הזאת לכל קהל הנאספים. – את מעט הכסף אשר רכשה האשה התמימה הזאת בעמל כפיה ובזיעת אפה השאירה לצרכי העדה ולעומת זה הבטיחוה הם כי אחד החכמים יאמר קדיש על קברה מדי שנה בשנה בהגיע יום מותה וכן יעשו עד היום הזה.

גם עד היום תקרא ביהכ“נ התיכונה אשר לאחינו הספרדים בשם “בית הכנסת ציון” על כי בקרבתה יצאתה האשה הזאת מעמקי האדמה וגם המקום אשר בו יצאתה יראו עוד היום לכל הבאים לפעיה”ק.

מספר “נתיבות ציון וירושלם” הספר הראשון להרא“מ לונץ ז”ל בשנת תרל"ג

~~~~~~~~~~~~~~~~

מרת חיה צביה פראסט נ"ע.

נפטרה ו' אלול תרע"ו

ילידת הארץ. בת גדולים ואשת חבר, בעלת נפש עדינה, נדיבת הלב ורבת הצדקה והחסד, ענותנית, צניעות במעשיה, “אהבת התורה ולומדיה, קדושת הארץ ויושביה” חפפה על כל הגיוני נפשה ופועל כפיה.

חיה צביה פראסט היתה אם-רחמניה ליתומים ויתומות הרגישה בצערם, בגלמודם, דלותם ועניותם ותדאג להם דאגת-אם, השתדלה בעדם בכל אפשרותה ולמעלה מאפשרותה. כל קשי-יום, כל מר-נפש כבר ידעו לפנות אל חיה צביה הרחמניה, ואף אחד לא שב ריקם, מרוב חבה והוקרה היה קוראים לה: “הדודה”. ביתה בית ר' אברהם פראסט ז“ל, היה בית ברוך ה', לתורה, לעבודה ולגמ”ח ולבנין הישוב בקדש. – עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ג' צד 9.

* * *

חיה צביה היתה אחת מארבע האחיות, בה' הידיעה, המצוינות בבמות ציון וירושלם, בנות הרב הגדול המפורסם רבי משה ריבליש-רבלין ז“ל הידוע בשם “המגיד משקלוב”. שעלה לאה”ק בשנת תר“א יחד עם מרן הגאון רבי שמואל סלנט ז”ל, פגישתם בקושטא עם השר ר' משה מונטיפיורי הביאה אח"כ תועלת גדולה להישוב בקדש.

אביו רבי הלל בהרה“ג ר' בנימין ריבליש, מגדולי תלמידי הגר”א, עלה לאה“ק יחד עם העולים הראשונים בשנת תקע”א. אולם, עלית “המגיד” לא היתה עליה פשוטה של איש אחד החפץ לבלות שארית ימיו באה“ק לבד, כי אם עליה שעל ידה באה גם תועלת גדולה לתיקונו ויחזוקו של הישוב הצעיר” – עיין “כתב מנוי של הרה”נ ר' משה רבלין ז“ל” בלוח לונץ תרע"ה ו' –

הרבה פעל והרבה עשה לטובת הישוב בקדש, בחמריותו ורוחניותו, בשנת תר"ט שבה רוחו אל על, ושם ר' “משה מגיד” נשאר לברכה בארץ.

אשתו היתה; הרבנית מרת יוכבד בה“ר יצחק, נפטרה י”ג שבט תרל"א.

בנותיו: הראשונה, הרבנית מרת מינא לאה, היתה אשת הרב הגאון הצדיק רבי נחום לעווי זצ“ל ראב”ד בעיה“ק ירושת”ו. נפטרה ח' אדר תרנ"ג.

השניה, מרת ציפה, אשת הרב ר' ישעיה אורינשטיין נפטרה ה' שבט תר"פ.

השלישית, מרת ראשה דרייזא, אשת הרב ר' שלמה זלמן לעווי ז"ל.

והרביעית היא היא מרת חיה צביה אשת הרב ר' אברהם פראסט ז"ל נצר ממשפחת הרבנים הפולנים לבית לוי, למדן מצוין חריף ושנון טוב ומיטיב לרבים, חבר פעיל בבנין השכונות החדשות ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה. אהוב וחביב בעיני כל. –


דינה זילברשטיין.png

מרת דינה זילברשטיין נ"ע.

צעירה לימים היתה כשבאה ירושלימה. ונפטרה בת שבעים ושש שנים ביון ו' ניתן תרפ"ח.

היא באה מבירז יחד עם אביה הרב הגדול בתורה, רבי ישראל ליב ווידמן ז“ל, ואחיה אברהם זליג ווידמן ז”ל. שהיה אחרי כן בעל בית מסחר היין הגדול בא"י.

נשאה לה“ר בן ציון זילברשטיין נ”י, מבחירי בני ציון ומטובי בני ישיבת “עץ חיים”. תלמיד מובהק של הרב הגאון רבי משה נחמיה כהנא זצ“ל. ומידיד ונאמני בית מרן הגאון רבי שמואל סלנט ז”ל. ובאי חפצו להתשמש בתנא, ולהתעסק בעניני כלליים, נכנס למסחר וקנין עפ“י עצת מו”ר הרב הגאון הגדול רבי מאיר אויערבך זצ“ל. ויברכהו ויאמר לו: בכל אשר תפנה תצליח! ויהי לאחד הסוחרים הגדולים בירושלם בנייר, כלי-כתיבה וכלים. נאמנותו ודייקנותו משכה אליו הסוחרים הגדולים באירופא. והבנקירים הגדולים בירושלם ובחוצה התחשבו גם ב”דבורו".

הקים סוחרים רבים, חנכם וינהלם בעצותיו הנכונות. והוא הוא אבים של האחים זילברשטיין, הסוחרים הגדולים בירושלם.

פרק גדול וחשוב יש לו לה“ר בן ציון זילברשטיין הי”ו. במשך ימי שבתו בירושלם. לתורה ולתעודה, למסחר ובנין הישוב.

אביו הרב ר' שלום ז“ל עלה לעי”ה בשנת תקצ"ז.

עוד נשוב לדבר בו ובפעולותיו בספר “זכרון לחובבים הראשונים והאחרונים”.

מרת דינה זילברשטיין היתה אשה חשובה, מצוינה בבנות ציון וירושלם, בעלת נפש עדינה ויקרת רוח. משכלת אל דל ומיטיבה לאביון. ביתה, בית ר' בן ציון זילברשטיין, היה תמיד בית צדקה וחסד.

מרת דינה זילברשטיין ידעה והרגישה בצערם של העניים, הרעבים והצמאים וביתה היה תמיד בית כלבא שבוע. אמרתה היתה תמיד: כל דכפין ייתי ויאכל. בעת שהחלו לבוא ירושלימה התימנים הופיעה להם תמיד כאֵם רחמניה בעזרתה וישועתה, ורבים מהם היו סמוכים על שולחנה. בכל ענין צדקה וחסד כללי או פרטי היתה דינה זילברשטיין הראשונה. על כל צרה שלא תבוא כבר ידעו העסקנים והעסקניות לפנות לכל לראש לבית ר' בן ציון זילברשטיין הי"ו. דינה היתה מקבלת אותם בכבוד, בסבר פנים יפות. ונתנה נדבתה בעין יפה ובנפש חפצה. וגולת הכותרת למעלותיה ומדותיה: תמימותה, ענותנותה ועדינותה.

~~~~~~~~~~~~~~~

ב“ה. ירושלים ת”ו. כ“א אד”ר התרפ"ט

לכבוד ידידי הסופר הנכבד הר' פנחס בן צבי גרייבסקי הי"ו.

סופר יקר!

בקראי את החוברת שלו “בנות ציון ויורשלם” אשר בהן הוא מתאר מעשיהן ופעולותיהן של הנשים הנכבדות גם מהתקופה האחרונה ומציב להן בזה שם וזכרון עולם.

אמרתי אל לבי יישר כחו, לאו דוקא מפני יקרי דשכבי. אלא יקרי דחיי' כי ע"י זה הוא ניתן לקח טוב לנשים החיות אתנו שמהן יראו ותתלמדנה ממעשיהן הטובות וכן תעשנה.

ומפני הטעם הזה הנני חפץ להוסיף שם אחר של אשה חשובה ומפורסמת אשר היתה דגולה מרבבות, ואשר שחל“ח זה לא כבר ביום כ”ג סיון תרפ“ח בעיה”ק חברון ת“ו. הלא היא הרבנית מרת חי' מלכה אשת הרה”ג הצדיק יסור עולם מוהר“ר יצחק גרודזינסקי זצלה”ה מורשוי.

אם אומר ליזל ולחשוב את מעשיה ופעולותיה של האשה המצוינת הזאת במשך יובל שנים בעיר הבירה ורשוי לא יספיק ספר בן כמה מאות עמודים, כי מה לא עשתה ובאיזה מקצוע של צדקה וחסד לא התעסקה אשה זו? היא השיאה כמה מאות כלות עניות ויתומות ודאגה להן אפילו לפרנסתן במשך כמה שנים אחרי נשואיהן. האכילה כערך ארבע מאות איש בכל ימי שבת ומועדים במשך עשרות בשנים. האכילה אלף ילדי עניים הלומדים בת“ת וישיבות בורשוי וגם הלבישה והנעילה אתם בימי החורף. כל החולים העניים שבאו מערי השדה להתרפאות בורשוי כלם מצאו מקלט ועזר בביתה. כל הרבנים והגאונים מליטא ורוסי' שבאו לורשוי, השכימו לפתח ביתה וכלם מצאו את העזר והסעד הנצרך להם על ידה ועל ידי בעלה הצדיק הגדול. והגאון הצדיק בעל החפץ חיים, יבדל לחיים, התאכסן בביתה במשך של ארבעים שנים. והוא התבטא, זכורני פעם, “אם הרב יצחק זצ”ל הוא גלגול של ר' נחומקה מהוררנא הנה הוא עולה עוד עליו שאשתו אינה נופלת בכלום ממנו, ויש לנו שני ר' נחום-קס בבת אחת” כל איש מדוכא ומר נפש ידע בעצמו שאין לו לפנות אלא להבית הזה וכל הרבנים והגאונים מכל קצוי ארץ רוסיה שלחו המלצותיהם בשביל כל מעונה ומדוכא רק לבית ר' איצילי ואף לאחד לא השיבו פניו ריקם, את כלם קבלו בספ“י באכילה ושתיה ולינה אף שגרו רק בשני חדרים קטנים, ועפ”י רוב מסרו את מטותיהן לאנשים חולים וזקוקים למטה והמה התגוללו על ספסל ושלחן או הלכו לישון אצל קרובים, היא ובעלה הצדיק עבדו בשביל אחרים לא פחות מעשרים שעות ליום תמיד היו עסוקים וטרודים במצות חסד. אוכל להעיד עדות נאמנה שאף יום אחד, אפילו בימי הנוראים לא הספיקו לא הוא ולא היא לגמור את תפילתם בשלמות ויותר מקריאת שמע ושמנה עשרה לא התפללו אף פעם דומני, כי היו עמוסי עבודה בחולים ועניים ומקרים ממקרים שונים שאי-אפשר הי' לדחותם אפילו לרגע, ולבד שלא קבלו חלילה שום תשלום שכר בעד עבודתם שהיתה יכולה וצריכה להעסיק אולי מאה איש (אם כי בעצמם חיו חי' דחקות בעד חמשה רובלים לשבוע שקבלו מחברת לומדי תורה חברה בת שלש מאות איש, והצדיק הנז' למד אותם שתי פעמים ביום ובימי שבתות ומועדים, והתפרנסו מזה ביחד עם שלשה ילדים, ולעולם לא רצו הוספה על משכורתם שנקבעה לפני ארבעים שנים) אלא גם לא קבלו מעולם הנאה של תורה מאנשים שנעזרו ונתמכו על ידם. ותמיד תמיד היתה למלה של “חוב” שגורה על פיהם. חוב, חוב קדוש אנו משלמים, חובו של אדם לאדם ולא יותר. עוד יותר, זכורני פעם, כאשר אחד מבאי הבית התבטא, "אני מקנא בכם לחלקכם של עולם הבא, שניהם תפסו באיש הזה ואמרו: טוב, אם אתה חושב שיש לנו חלק גדול שמה תחפש ותמצא איזה עשיר שיבנה בית בשביל הישיבה ואנו מוכרים לו כל חלקנו בעולם הבא בשביל זה.

חפצתי לספר פה איזה מעשה גדול יוצא מן הכלל מפעולותיה של האשה הזאת. אבל איזה מעשה שאני תופס, תיכף מתגלה ועומד לנגד עיני מעשה עוד יותר גדול שמדעיך את המעשה הראשון ולכן הנני מסתפק בקוים ורשמים כלליים. אולי עוד ימצא מישהו שהכיר היטב את הבית הנפלא הזה ויש לו יותר כשרון ממני לכתוב ולתאר את המעשים והפעולות של הבעל והאשה הדגולים מריבו רבבות.

אחרי מות בעלה הצדיק הגדול והקדוש בכ“ה סיון תרפ”א בירשוי הבאתי את האלמנה, היא אחותי הבכירה, בביתי בירושלים ואחרי זמן קצר בא בנה הרה“ג ר' אברהם גרודזינסקי שליט”א אחד המנהלים של ישיבת סלובודקה ואשר העביר חלק מהישיבה לחברון, הושיב גם אותה ביחד עם בנה השני הרב ר' משה גרודזינסקי בחברון להיות קרובה למרכז התורה שזה הי' כל משאלת לבה. בימי' האחרונים בהיותה זקנה ותשושת כח שלא יכלה עוד לעשות בשביל אחרים כהרגלה ואז התחילה בפעם הראשונה בחיי' להתאונן ולהיות בלתי מרוצה ממנה בעצמה שנשארה יושבת בטלה בלי מעשים, אם כי מפעם לפעם עוד עלה בידה לעזור למישהו במעשה או בעצתה הטובה כי פקחית יוצאת מן הכלל היתה וכל רעיונותיה ומחשבותיה היו עסוקות עד הרגע האחרון רק לטובת זולתה, הרב סלונים מחברון והרב ו' אברהם אדלר בעל נכדתה הספידוה ובנה הרה"ג מסלובודקה תלגרף תיכף לקנות את שני המקומות הפונים מימין ומשמאל לקברה בחברון, ד' יחונן עפרה!

אחיה המתאבל עליה

משה לוין


מ' בתיה מנוחין לבית הירשנזון תחי'.

אחת מבנות ציון המצוינות היא הגברת בתיה מנוחין לבית הירשנזון. בילדותה נשארה יתומה מאביה הרב הגדול ר' יצחק הירשנזון זצ“ל. מטל ילדותוה התנכרה בחכמתה, תשובותיה החריפות וביושר ההגיון הפליאו את כל שומעיה. בבית הספר אוילינה די רוטהשילד הצטיינה בלמודיה, וכאשר גמרה את בית הספר היתה למורה בעצם בית הספר הזה לאנגלית ועברית. נסעה לאונגריה להורות השפה האנגלית והעברית בבית השר האציל לבית פרוידיגר בבודפשט. שבה לירושלם והיתה למורה בכתות העליונות. מכשרונה הפדגוגי התפעל הד”ר לוריא ראש ועד החנוך, בבקרו את בית הספר אוילינה, עד אשר קרא ואמר: “אכן ישנה מורה מצוינה כזאת בבית ספר הזה ואנכי לא ידעתי”.

כאשר התפרצה המלחמה ובהיות בית הספר הנ“ל תחת חסות אנגליה סגרה תורכיה את ביה”ס. העלמה בתיה, שמלבד חכמתה מחוננת היתה במדת הרחמים ולבה היה ער וידה פתוחה לכל נקשה ורעב, מצאה הזדמנות להראות ישרה וטובה. אז בימי סערת מלחמה ובני ירושלם היו במצור ובמצוק אין לחם ואין תבשיל, ורבים גועו ברעב. הופיע הרה"ג רבי יוחנן בנימין הלוי איש הורביץ כמלאך מושיע ליושבי ציון וירושלם בפתחו אז בשם הפקידות האמשטרדמית בתי תבשיל בפנים העיר וחוצה.

הגברת בתיה נתקבלה אז למנהלת המשק. ותמלא את תפקידה בדייקנות נמרצה. התחשבה בכבוד וברחמים עם כל אלה, גם מבעלי הבתים היותר חשובים, שבאו לקבל את שלהם. לרבים מהם היו נשלחים הארוחות והמנות וגם קמח הביתה. –

בימים ההם נשלח סכום גדול ועצום להבנק בזהב להוצאות המטבח ועזר להנצרכים, והפחד היה גדול לבלי יפול הסך לידי הממשלה התורכית והיא תחליפם, כמנהגה, בניירותיה שמחירם בשוק בשפל המדרגה. ושוטרי חרש על כל מדרך כף רגל. הנערה בתיה לבשה עוז והתלבשה כבת שרי הצבא וקראה ברגש: “זכות אבותי דקדושים יעמד לי וזכות הצדקה יגן עלי בדרך אשר אנכי הולכת”. לקחה את הסוס של הקונסול האוסטרי ותסע ותביא את הכסף ישר אל בית הרב הורביץ, ובהיות בהמטבח שלשת אלפים קילו חטים חטי דפסחא והממשלה התורכית שמה עיניה להחרימם, היא בחכמתה הצילה אותם מידה. ואחרי זה בעת אשר כבשו האנגלים את הארץ ופקודה יצאה למסור את החטים לידי הממשלה, היא בתבונתה ידעה לפעול על השר סטורס, השליט הראשון בימים ההם, להשאיר החטים הנחוצים עבור הנזונים מהמטבח.

כשכריזה הממשלה האנגלית לתת לעם היהודים בית לאומי בא“י התנדבו רבים מצעירי אמריקה מאחינו לעבוד בצבא. בין המתנדבים היה צעיר אחד שהצטיין בחכמה ובכשרון המעשה, נפש זכה ובעל מדות תרומיות, יליד אה”ק וחובבה, סופר נמלץ ממשפחת הסופרים אחד העם, מרדכי בן הלל, נצר ממשפחת האדמו“ר מלובביץ, שמו היה לוי מנוחין ע”ר. בנסיעתו לא"י היה לו עוד מטרה ותכנית ובה היו דבריו לפני נסעו “והיה אם יחייני ה' ונצלתי מהמלחמה והקדשתי את כל ימי בעד עמנו וארצנו”. ובהיותו באמריקה בעל משק למדגרות, זאת אומרת – יצירת העופות מבצים על ידי מכונות – שהצטין בבעבודה זו ביתרון דכשר, וגדולי המדע בענף זה התיעצו אתו פעמים רבות, גם נתפרסמו ממנו מאמרים רבים בעתון אנגלי מקצועני בקאליפורניה), וישתדל להפיץ תורת גדול העופות וההשתמשות בהמדגרות בין אחינו האכרים בארצנו שהתמחה בה. ואל תהי העבודה הזאת קלה בעינינו, נחוץ לה הבנה עמוקה, טפול מרובה שאינו סובל הפרעה עד אשר יכין לגדל דור שלישי המטילות בצים שכלם יהיו לאפרוחים ושכולה אין בהן, לברוא נפשות רבות וחסרונן, לסדר מדת החום לכל מזג ולכל גיל המתאים לו, לכלכלם, לרפאם, לחנכם, לשפט בין המתקוטטים, להעניש את החוטאים מבין העופות ולהושיבם בבית האסורים המיוחד להפושעים ובעל משק גדול שיש לו עסק עם עשרות אלפים עופות בבת אחת כמה תגדל סבלנותו.

בהיותו בצבא קבל רשות להורות תורת גדול העופות וההשתמשות בהמדגרות בבית הספר “מקוה ישראל”. במשל הזמן נתן הרצאות ונסיונות ללמדם התורה הזאת על בוריה. גם האגרונום ה' אטינגר הוקיר אותן והכיר בו שהוא יוכל להביא תשועה גדולה להאכרים בארצנו ע“י הענף החדש מכיון שהוא מקצועני יוצא מן הכלל, והציע לתת לו משרה קבועה 25 לי”ט לחדש להיותו מורה ומנהל את העבודה את האכרים, וה' יק“ר העשה אח”כ רשת של מדגרות בכל המושבות שתחת ראשותה, הוא יהיה הפקיד העלון וכל דבר הקשה יביאו אלינו, אך מכיון שלא היה יכול להשאר בארץ בגלל החוק שאיש הצבא לא יוכל להשתחרר מהעבודה עד שובו אל הארץ שממנה לוקח, התכונן להנסיעה.

בימים ההם והעלמה בתיה שהכירה אותו בבית אחותו הגברת טושה האכשטיין וראתה בו כי לגדולות נוצר וכי נפש יקרה תקנן בו ותחליט לתת את ידה לו ואחרי חדשים מספר התחתנו והתכוננו לנסוע לאמריקה והיתה החלטתם אז לכונן שם משק עפ“י השטה החדשה ולהסיע אחרי כן לא”י את כל הכבודה ואם חפץ ד' בידם יצליח יטעו פרדס בא"י על יד המשק והוכיח כי אין טוב לעופות כריח הפרדס ואין טוב לפרדס כזבל העופות.

בהיותם באמריקה התאמצו לעשות משק למדגרות עפ"י השטה החדשה מהמדגרה הראשונה, והכי גדול והכי יפה בפטלומה שבקליפורניה, והחזיקו עד ארבעה ועשרים אלף עופות בבת אחת, גן, מעין, משאבה וחשמל, עם כל הנוחיות, ואף כי נגשו אל העבודה כמעט בלי כסף, כי הוצאות הנסחעה אז עלו למעלה ראש.

ובאחרונה הצליחו להחל בנטיעת פרדס במושבה גדרה הבילוי“ת אשר אהב, והוא הפרדס הראשון במושבה הנזכרת ע”י גיסם האכר החרוץ מר צבי ארקין בגדרה. אך לדאבוננו נקטף ה' לוי מנוחין בעודנו באבו, ע“י נתוח אי מוצלח במחלת הפנדיסיט. בהשאירו שתי ילדות נעימות לאה ותקוה והאלמנה בתיה אבלה ושוממה. דבריו האחרונים לפני מותו היו: “ונשאתנו מאמריקה וקברתני באה”ק אשר אהבתי סלה”. מקום מנוחתו כבוד על הר הזיתים בצד זקנו הרבני החסיד המופלג עסקן במצות ר' ליב מנוחין זצ"ל.

אבדה גדולה אבדנו במותו. רעיונותיו ועבודותיו כליל קדש היו לתחית ישראל על אדמתו, בהשתדלותו נשלחו סכומים הגונים עבור קרן היסוד וקהק"ל. השתתף בהונו ובאונו, עושה ומעשה בקליפורניה והשתדל להכן לבבם אל ציון. עוד רעיונות נשגבים נשא בחובו לטובת התפתחות הישוב. מכתבו האחרון שכתב אל גיסו כחדש לפני מותו יכיל מחברת שלמה ויעיד על נשמתו הגדולה ונפשו הזכה, שפתו שנונה ורעיונותיו נעלים וכלו אומר כבוד וחבה עזה לעמנו וארצנו.

וי להאי שופרא דבלי בארעא. תנצב"ה.

הגברת בתיה בהשארה אלמנה ועמוסה בשתי ילדותיה הפעוטות הזדיינה בסבלנות, ומצאה את ללבה להשלים את אשר החל אישה המנוח ולעלות לציון שאליה תשוקתה ולה כל אשר מאויה. יהי ה' עמה לנחותה במעגלי צדק ובשבו בנים לגבולם.

אחותה מרת חנה ארקין תחי' בדומה לה, ברוחה הכביר, בהשכלתה הגבוהה ובחבתה אל הארץ.

~~~~~~~~~~~

מלואים

ממקורות נאמנים

להפרק “הרבנית שרה בילא הירשנזון ז”ל" בחוברת השלישית.

א) אביה

ר' יהודה ליב ז“ל מפינסק. אביה של הרבנית שרה בילא הירשנזאן נ”ע היה איש-תמים ונאמן. אוהב תורה וחבב מצוה יקר רוח ונדיב. ויהי ממונה על סדרי הצדקות של ר' שואל ור' משה יצחק ז"ל מפינסק, היודעים ברבוי מעשה הצדקה שלהם.

ב) העלוי מפינסק.

בהיות אדיר כל חפצו להשיא את בתו הנז' לתלמיד חכם נתן עינו באחד הצעירים בפינסק, (הוא הגאון ר' יעקב מרדכי הירשנזון ז"ל) יתום מאביו ואמו, בן תשע שנים, שכבר הצטיין בשכלו השנון, ברחב בינתו הנפלאה, בתועפות שיח הגיוני.

ובראותו כי ברכה בו לקחהו לחתן לבתו הקטנה בת י“ב שנה, אחרי התנאים שלחתהו להישיבה. ובהיותו מצוין בין העלוים לקח אותו הגאון ר' יעקב מאיר פאדוי ז”ל, לבריסק ויהי במחיצתו שנים אחדות ואח"כ היתה החתונה נקי היה לביתו שנה אחת, ואחרי גמר השנה הראונה אמרה שרה בילא שיסע עוד הפעם לבריסק להשלים למודיו כי כל מאויה ומשאת נפשה הטהורה כי יתעלה מעלה מעלה בלמוד התורה, וחיה ר' שואל’ס, אתה הנשים המצוינות בפינסק, גבירה ובעלת צדקה, אמרה אז “כל אשר תאמר עליה שרה בילא שמע בקולה”, והיו צריכים לשמוע. מחוננת היתה מטבעה באמוץ-לב ורצון כביר. ובהיותה דעתנית לא אמרה דבר בלתי מקובל, ותמיד קלעו דבריה אל המטרה הנכונה והרצויה בעיני אלקים ואדם. ובבחינת ר' עקיבא שב מבריסק בפעם השניה מסובל בתורה כאחד הגאונים המצוינים בדורו, אם כי היה עוד צעיר לימין, הציעו לפניו “רבנות” בהעירות הגדולות אבל הוא לא קבל שום משרה שהיא.

ג) החלום.

שנה אחרי שובו מבריסק החל דבר לפעם בו ויהי שקוע במחשבותיו. גם חותנו וגם אשתו הרגישו כי דבר מנקר במוחו; דבר-סתר טמון בלבו ואינו משיחו לשום איש. לב חותנו היה חרד על זה והביע צערו להרב הגאון ר' יעקב מאיר פאדוי זצ"ל והוא בתור רבו אלצהו לספר לו בהתגלות לב את הטמון בלבו. ויספר לו בתומו כי בכל לילה ולילה היא רואה את אביו בחלום ולומד אתו ספר “מורה נבוכים” בבאורים ובחדושים ומסר לרבו הרבה דברים מזה. באחד הלילות, הוסיף וספר לו, הלך ללות את אביו אחר הלמוד וישמע פתאם קול רעש גדול: “ברוך ה' כבוד ממקומו” ואביו נעלם ממנו.

בתוך החלום ידע והרגיש כי זה חלום, ופתר לו כי, מקום כבודו של קב"ה הוא בארץ ישראל ובמקדש ה' בירושלם. ועליו ללכת לארץ ישראל לקבוע שם ישיבה. ובספרו את הדבר לאשתו הסכימה בחפץ לב לנסוע אתו לארץ ישראל.

ד) הנסיעה.

הנסיעה הימים ההם כמה קשה היתה. כמה מכשולים ונחשולים עמדו אז להנוסעים באניות-רוח. נורא היה ענות נפשם, ועד שהכינו א“ע לאותה הנסיעה עברו ימים ושנים והילדים שנולדו להם במשך הזמן לא האריכו ימים ותלו את הדבר בעין שלילת נסיעתם, כי על כן החליטו בעוד נשאר חי ילד אחד להזדרז בנסיעתם לא”י. מסעם נמשך לא פחות ולא יותר משנה. שנה שלמה ענו את נפשם במסע אניות הרוח בסערות ובנהרות, בים וביבשה דרך רומניה וקונסטנטינופל עד בואם לעכו ומשם לגליל.

ה) התישבותם בצפת.

המה באו בצפת אחרי הרעש הגדול שהיה בש' תקצ"ז. הרבה מפולות נשארו אז הפקר. כל מי שלקחם זכה בהם, בתור “חזקת חורבות”. אך העדינה, הצדקנית שרה בילא הירשנזון לא חפצה בשום אופן לקחת חורבה בתור “חזקה” בלא בעלים. עד שמצאה אחת החורבות שבעליה עוד היה חי וקנתה ממנו בכסף. פה נכרה חריצותה בתור “אשת חיל” ובתור “חובבת ציון” והתמסרה לעבודה זו בכל רגשי נפשה לבנינה של חורבה זו ועוד כמוה, ותאמץ ידים כושלות בעבודה ומלאכה. ובעלה ישב בד' אמות של הלכה, חלומו התגשם ביסודה של הישיבה שהרביץ בה תורה ברבים.

ו) בית המדרש לעדת פרושים בצפת.

רוב יושבי צפת היו תמיד מעדת החסידים, ואם כי הרב ר' יעקב מרדכי הירשנזון ז“ל היה נצר מגזע החסידים “נכר מגדוליהם”. ודודו האדמו”ר רבי אהרן קרלינער ז“ל נבא עליו עתידות, אבל מאז בא לבית חותנו המתנגד נפרש גם היא ויהי לאחד ה”פרושים" ואם כי לא היה מתנגד להם בכל זאת בבאו לצפת קבע לו מנין מיוחד של פרושים ואשתו שרה בילא קבצם אחד לאחר בנתה להם בית מדרש מיוחד הנקרא עד היום “בית מדרש של הפרושים” ובו קבע גם ישיבתו וגם רבים מהחסידים היו תלמידיו ושומעי שעוריו.

ז) לוח הפעלים.

שרה בילא דאגה אז לחנוך בנה הראשון (שהיה אחרי כן אחד המפורסמים בישראל: הרב הגדול ר' הירשנזון ז"ל) ובהיות אדר כל חפצה לחנכו בחינוך הגון, הביאה לו מלמד מומחא מעדת הפרושים מירושלם, ויהי בהודע להחסידים כי הפרוש לומד עם הנער “לוח הפעלים” ותהום כל העיר, ויתנפלו על המלמד המסכן בחרפות וגדופים ויאמרו להכותו, להלקותו ואולי גם לתלותו, ויתרעשו ויתגעשו על הלוח ועל הפעלים גם יחד, עד שבאה שרה לאה ותצילהו מידם, ובשאלה את הזקנים שבהם, הנוחים שבהם: מה עול מצאו בלוח הזה? ותהי תשבתם כי אמנם יודעים הם שאין בו לא מנות ולא אפיקורסות אבל לשעתם הוא דבר מיותר, והבעש“ט וכל ה”גיטע אידין" זי"ע לא למדו דקדוק ולמה להם תורה חדשה כזו? והמלמד המדקדק אם כי היה חוסה בצל קורתה בכל זאת סבל ענוים קשים ומרים עד שסוף סוף היה מוכרח לשוב עם לוח – הפעלים המסכן כל עוד נפשו בו ירושלימה.

ט) היונק בחדר הדרדקין.

הרבנית שרה בילא הירשנזיו ז“ל לבד ישיעתה הרחבה בתנ”כ, ורהבה מאמרי חז“ל היו שגורים על פיה, היתה בקיאה בספרי: סגירת המאיר, נחלת צבי, נופת צופים וכו' ותחקה את דרכי נשי האמוראים. ובהיות בנה השני עוד יונק משדיה הביאה אותו לחדר הדרדקין של ר' חיים מלמד ושלמה לו במיטב כסף שמטתו של היונק תעמוד שמה כעת שהוא לומד עם הילדים, והיתה באה שמה להניק אותו בכל פעם. והתנתה עם המלמד שלא יכה את הילדים לעיניו “שלא תכנס מדת הכאה ושנאת חברים לתוך לבו”, – היונק התפתח בכשרונותיו המצוינים, ותיכף כשהחל לדבר למד לו המלמד הזה ה”אלף בית" ע“י סוכריות שהשליך לו ה”מלאך ממעל לראשו" בעד למודו. ולא עברו ימים רבים לבשו אותו טלית ותכשיטין שונים והעמידוהו על כסא על יד השלחן בחדר שנאספו בו כל השכנים ונשים צדקניות ויקראו לפניהם הפסוק: תורה צוה לנו משה, בתרגומו, ואת האלף זעירא של “ויקרא” וכל הנאספים נשקו אותו ונתנו לו מגדנות ומתנות ויברכוהו ויאמרו: זה הקטן גדול יהיה. וברכתם נתקיימה. והוא כעת הרב הגאון המחבר המפורסם רבי חיים הירשנזון שליט"א רב דהובאקין ומערבה, יוניון סיטי והסביבה.

ט) בית אש"ל.

ביתה, בית הרבנית שרה בילא הירשנזון, היה פתוח לרוחה. כל רעב וצמא כל אומלל וקשי – יום מצא בו אכילה ושתיה וגן מקום ללון, ואורחים רבים אשר באו מחו"ל או מירושלם, אם רק היה להם הכרה או המלצה שהיא, התאכסנו בביתה, הפעם לא נתנו את הספינה לגשת אל נמל יפו והורידה את הנוסעים לחוף עכו, בין הנוסעים היו שלשים יהודים מרוסיה שנסעו בחמורים מעכו לצפת וכלם התאכסנו בביתה, ובמקום מטות פרשה מחצלאות גדולות על הארץ, והיא, האשה הגדולה שרה בילא, חזרה על הבתים הקרובים והרחוקים והביעה עם סבלים כרים וכסתות וכלי אוכל, ויתאכסנו בביתה יותר משבוע באכילה שתיה ולינה. אין לתאר ואין לשער רוב צדקותיה וחסדיה של האשה הגדולה בזאת.

י) מצפת לירושלם.

בהגיע לבנה השני שמונה שנים עזבו את צפת ובאו ירושלימה כי כן חפץ הגאון רבי אליהו גוטמאכר זצ“ל מנריידיץ שהרב הגאון ר' יעקב מרדכי ז”ל יקבע “ישיבת אליהו” בירושלם עיה“ק. ותרב השמחה במעונה שזכתה לראות את עולמה בחייה: ירושלם משאת רוחה ונפשה, כבוד התורה ולומדיה כי רבו ספסלי בב' מדרשא של בעלה. תלמידי חכמים מצוינים יושבים ולומדים בתורת ה' ביום ובלילה, בעלה מגיד להם השעורים, ובניה היקרים, שני צנתרא דירהבא, מחונכים על ברכי התורה כאות נפשה. גם אחרי חתונתם לא נתנה אותם לעזוב את ביתה ותדאג להם ולבני ביתם למען יוכלו להגות בתורת ה' משאת רוחה ונפשה כל הימים, את חייה הקריבה בעד הישיבה ולומדיה, דאגה בעד בני הישיבה כאם רחמניה. “בני הישיבה” היו “בני ביתה” ותדאג למלא מחסורם, בשני הלילות ליל חמישי וליל מוצש”ק שהיו הנערים כל הלילה בתור “משמורים”, היתה גם היא ערה וכפעם בפעם הגישה להם קהוה, פירות ומילי גמיזין ולא נתנה שינה לעיניה עד אור הבוקר.

וכמנהגה בצפת כן גם מנהגה בירושלם במצות הכנסת אורחים ויהי ביתה פתוח לרוחה. וכמעט כל אותם שבאו מצפת התארחו בביתה.

שם בעלה, הרב הגאון ר' יעקב מרדכי הירשנזון זצ"ל היה נודף כשמן תורק בארץ גרמניה וכל גדולי גאוני הדור הוקירוהו והעריצוה. ויהיו מתומכי הישיבה ולומדיה.

גם אחרי פטירתו של בעלה התאמצה בכל אפשרותה להחזיק את הישיבה שבה למדו זקנים וצעירים ותדאג להם ולמחסורם. הרבה עסקה בבנין הארץ ויושביה, הרבה מגרשים ובתים נגאלו, נקנו ונבנו על ידה, רבות עשתה ורבות פעלה. תהי משכורתה שלמה מאת ה' הבוחר בירושלם.


מרת שנדל וורטהיימר ז"ל

אחת מהנשים הצדקניות שבירושלם, שהיתה אשת הרב הצדיק ר' יעקב ווערטהיימר ז“ל ואמו של הרב הגאון החוקר בכת? העתיקים הרב שלמה אהרן ווערטהיימר נ”י דומ"צ בירושלים ומחבר הספרים הרבים (כשלשים ספרים נדפסו ממנו עד היום).

היא נולדה בעיר שאפפא שבמדינת מעהרן לאביה ה“ר זאב קלמן בן ה”ר שלמה ובת מ' ינטל בת הגאון ר' יונתן אפפלפלד רב בעיר יאסניטץ ובעיר שאפפא שבמהרן. ובשנת תרל"ב באה עם בעלה ובניה לירושלם. היא היתה אשה צדקת ומשכלת היא כתבה בלשון עברית ואשכנזית. בהיות השר מונטיפיורי פה בירושלם לאחרונה כתבה אליו מכתב “מענין” באשכנזית ותשיג תשובתו. היא ידעה לספר הרבה ממה ששמעה מרבנים נודעים לשם בעת הטיפם ברבים. ומסרה את דבריהם ממש בלשונם וסגנונם.

פעם ספרה לבנה את התחלת הדרשה אשר דרש בפעם ראשונה המגיד הגדול מפרשבורג (שהיא דרה שמה איזה שנים עם בעלה טרם עלו לירושלים) באמרו “יאדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש” ובהטעימו הדברים בלשון אשכנז – שכן היה דרכו לדרוש בשפת אשכנז נקיה, ובעבור זה היו לו לוחמים רבים כידוע – “איך רעדע אין דיינע געכאטע קעגין קאנינגען אונד שעהטע מיך ניכט” לאמר אף שהיו בדבריו דברים שהם נגד המלכים ומנהגם (אולי רמז לד' הגמ' ברכות ד') ובכל זה לא אבוש.

היא ספרה ממאמרי החכם החרוץ הנודע מו“ה ישראל דוד מרגליות רב בפיזינג (מוקם מושבה אחר החתונה) כי פעם בא הרב הזה אל מושל העיר לאיזה ענין וכאשר ראה המושל כי כף ידו אינה כ”כ נקיה וזכה, אמר לו בדרך מוסר וכי ראוי לרב שלא ישגיח להיות כף ידו בחוץ נקיה וזכה [והמשל ההוא היה ידוע למקבל שוחד] ענה לו מיד: דע מושל העיר, מצד החוץ אין רע אם היד אינה נקיה כל כך, אבל מצד הפנימי של היד צריך להיזהר מאד שהיד תהי נקיה!

עוד: הרב הנ' הנ“ל היה לו רדיפות מאחדים מבני קהלתו ובעבור זה סבל עוני ודלות באופן נורא. פעם בא אליו תלמידו המובהק הרב יעקב ווערטהיימר (בעל האשה הנ"ל) באישון לילה ואפלה לצורך איזה שאלה באיסור והיתר. וכשבא לביתו ראה כי חשך בביתו ויאמר לו רבי! מדוע חשך בביתך, ויען לו הרב ומה אתה מבין בדעתך על זה? מיד הבין כי אין לו כסף לקנות לו נר, וירץ לאביו – שהוא היה ראש הקהל בעיר הנ”ל אז – ויאמר לו אבי דע כי רבנו יושב בביתו בחשך באין לו לקנות נר ומיד נתן לו הכסף הדרוש לזה וויהי אור במושבו.

עוד ספרה כי הסבה לאשר נסה לירושלים היתה זאת, בעיר פיזינג שישבה עם בעלה היה להם חנות של טוטון, ולאשר שם היה חק מלכות כי מוכרחים למכור הטוטון גם ביום השבת, היה המנהג הישראלי כי היו מוכרים את החנות והטבאק בכל ערב שבת למשרת גוי והא הי' מוכר טוטון גם בשבת, אבל היא ברב צדקתה לא היתה דעתה נוחה מזה, ונסעה לעיר פרעשבורג (הסמוך לעיר הנ"ל) לשאול עצת הרבנים, היא באתה ראשונה לרב מגיד משדים בעיר הנ“ל ויען לה כי קשה להזניח מקום פרנסה אבל היא בכל תפלותיה בסיומה תתפלל בדמעות שליש כי השי”ת יזמין לה פרנסה טובה וכשרה בלי שום פקפוק, אבל היא ברב צדקותה לא התישבה דעתה בזה והלכה לבית הגאון בעל כתב סופר שהיה רב שם לשאול אותו כדת מה לעשות, – אבל לא מצאה אותו אז בביתו, והיה שם אז בנו הצעיר הרב ר' שמעון סופר [הוא עתה רב בארלור שבאונגריה] וישאל אותה מה חפצה ותספר לו את כל הענין, – וזה הרב הי' מפורסם לאיש חסיד מאד – ויאמר לה “תיכף ויד תעזו את המסחר הלז ותבא לפה והשי”ת ימציא לך פרנסה טובה“, – היא בצדקתה שבה לעירה ותאמר לבעלה כי הרב מפרעשבורג צוה כן, וכן היה שבוא לפרעשבורג ומשם הי' הסבה שנסעו אח”כ לירושלם.

האשה הזאת ילדה – מלבד הרב הג' ר' שלמה אהרן הנ“ל נ”י – עוד שתי בנות נשואות לתלמידי חכמים נ"י והיא כל מבוקשה הי' רק שיהיו בניה יודעים את התורה. ומפתה נתנה לאביון, וכל דורש עזרתה לא שבה ריקם אף כי היתה דלה כל ימיה.

בשנת תער“ב י”ט כסלו שבה אל על וקברה במעלה הר הזתים ע“פ ירושלם מקדם ועל מצבתה חרות “ציון לנפש יקרה אשת חיל כו'” ובעת הלויתה הספידה הספד גדול במעמד קהל רב בנה היחיד והגדול בתורה ובחכמה מו”ה ר' שלמה אהרן וורטהיימר דומ“צ פה נ”י ועד היום מספרים בשבחה מכיריה ויודעיה. תנצב"ה.

איש מבית לוי

~~~~~~~~~~~~~~


צוואת הג' מרת לאה בת הר' זנוויל פרידלאנד21

בפנינו עדים ח“מ באה האשה הצנועה מ' לאה אלמנת המנוח מ' שמואל ב”ר אביגדור מסלוצק ז“ל ואמרה לנו, על כי לא ידע האדם את עתו. ע”כ הנני מסדרת לפניכם מה שיתנהגו אחר אריכות ימי בעזבון שלי. –

א) הנני ממנה אפוטרופוס אשר על פיהם יתנהגו כל הדברים האמורים פה למטה. המה הרב הגאון מ' מאיר אויערבאך האב“ד ור”מ דק“ק קאליש ואתו ה”ר אליעזר דן בהרלב“ג ג”י.

ב) הנני מודה בפניכם אשר יש לי מאה אדו“ז אשר המה שייכים לי לעצמי, והנני מתנת אותם במתנת בריא מהיום לההקדשות המבוארים מטה. והנני מזכה אותם להרב הגאון מקאליש בכתיבה זו ומסירה שמסרתי לידו השט”ח מכולל ווארשא ע“ס מאה ושנים עשר אדו”ז הנכתב בתמוז תרכ“ח. וזט”פ אחר י“ב חודש. הקניתי מאה אדו”ז מרשט“ח בכומ”ס להרב הגאון הנ“ל שיזכה בהן הקרן מהם ופירותיהן אחר אריכות ימי ושנותי בעד ההקדשות המבוארות מטה. וכל משך אריכות ימי יהיו הפירות מסך הנ”ל שייכים לי רק הקרן נתן מהיום וכן המה ההקדשות שיחולק ע“ז המאה אדו”ז אחר אריכות ימי.

א) ארבעה ושלשים אדום זהב קיר“ה יהי' ת”י הרב הגאון מקאליש להלוות על גמ“ח על שטרי בטוחות לפי דעתו, ומזה יוקח בכל שנה שני אדו”ז לחלק א' אדו“ז ביום כ”ב אדר יא“צ של בעלי המנוח ז”ל, ואדו“ז אחד ביום היא”צ שלי לחלקם לעניים וילמדו משניות ולבקר על הקברות כנהוג. וכן בכל שנה ושנה עד שבע עשרה שנה במשך הזה עד שיכלה הקרן.

ב) חמשה עשר אדו“ז על ישיבת עץ חיים ינתן להרה”ג מחאסלאוויץ ויבטיח בעד זה כי בכל יום משני היא"צ מבעלי המנוח וממני אחר אריכות ימי. ילמדו לתועלת נשמותינו ולאמר הקדיש אחר השיעור ושני מבקרים ילכו על בית הקברות לבקר על הקברות כנהוג, וזה החיוב יורשם בפנקס בחיוב הגבאים. –

ג) לחברה ביקור חולים הכולל פרושים, היינו על בתי הבקו“ח ינתן חמשה עשר אדו”ז ויתחייבו הגבאים אשר בשני היא"צ ישלחו שני אנשים לבקר על הקברות, וללמוד משניות ולעשות השכבה הזכרה כנהוג ויורשם החיוב בפנקס החברה. –

ד) לבית הכנסת הגדולה שבחורבת רבינו יהודא החסיד ז“ל ושני הבתי מדרשים “בהמ”ד מנחם ציון” ובהמ“ד “שערי ציון” ובהמ”ד “סוכת שלום” ובהמ“ד “אהל יעקב” לכל אחד ששה אדו”ז קיר“ה ינתן על ספרים לקנות ויורשם שמי ושם בעלי ז”ל עליהם ויום היא"צ.

ה) לחברה ת“ת של כולל פרושים, ינתן ששה אדו”ז קיר“ה להדליק בחדרים שנה ראשונה מעת פטירתי שילמדו הנערים והילדים בחורף לפני השמן. על אלו ההקדשות הקניתי להגאון הג' מקאליש הסך מאה אדו”ז השט“ח הנ”ל וזכה אותם בכתיבה ומסירה בד“ת, הקרן מהיום וכו'. על שאר העזבון הן מחפצי בית, הן משאר מעות ושטרות שישארו אחר אריכות ימי יתעסק ה”ר אליעזר דן בהרלב“ג שיוגבה הכל ויומכרו החפצים. ומזה יוצאי כל ההוצאות הקברה כנהוג, ויחולק לפני מטתי שלש מאות גרוש, גם יתפלל מנין בביתי כל שלשים, ויפרעו להם הכל כפי דעת האפוטרופסים. גם ישכרו אחד לאמר קדיש גם לשלוח ט”ג להודיע לבני, עוד בקשה מהאפוטרופסים שיקחו כל אחד מהם שכר טרחתם שני מאות גרוש לכל אחד, וכל מה שיעלה בעיני האפוטרופסים ובדעתם לעשות לטוב ולתועלת נשמתי הכל אני סומכת עליהם. ובידם לעשות כדעתם, גם יתנו מהעזבון שלשה אדו“ז קיר”ה לבהמ“ד “אור החיים” לדבר טוב, והמותר אחר כל זה מהעזבון ישלחו לבני לחלקם בתורת ירושה כד”ת, וכל דין תורת נאמנות להאפוטרופסים הנ“ל, הן שניהם כאחד יחד, הן כל אחד בפני עצמו. על כל אשר יאמרו כי הוא זה בדבורם הקל נאמנים נגדי ונגד ב”ב וי“א בלי שום שאלת חשבון כלל. כל הנ”ל אמרה בפנינו ה' לאה מסלוצק אלמנה הר“ש מסלוצק וקנינא מינה על כל הנ”ל קנא“ס כתקחז”ל כו‘, ולראי’ באעח“ח ב' מג”א תרכ“ח פה ע”ה ירושלם, נאום ארי' ליב גוטמן סג“ל ונאום יחזקאל בהריץ ראזינטהאל ז”ל הכ"ט.

כל הנ“ל העתקתי אות באות מלה במלה מגוף הכתב החתום בח”י העדים ובחתימת האשה ח' אחר חתימת העדים כ“ו כסליו תרל”א בירושלם “יוסף ריבלין”.

וביתר תוקף ועוז באתי בעצמי עה“ח על כל האמור למעלה והוראתי על כל הנ”ל. עוד נוסף על כל האמור יתנו האפוטרופסים לבהכ“נ הגדולה מהעזבון נר להדליק לפני העמוד על כל שנה ראשונה מעת פטירתי בכל עת תפלה יום הנ”ל (וע"ז חתמה בידה) לאה בת מו"ה זגוויל. –

הרבנית רחל אוירבך נ"ע

אשת הרב הגאון הצדיק הדמו“ר מטשרנוביץ רבי אברהם דוב בר אוירבך זצ”ל

נפטרה ח“י סיון תרע”ז

נולדה בירושלם העתיקה בש' תרי“ט לאביה הרב הגביר והעסקן הצבורי ר' אברהם אליעזר מושלי ז”ל אחד הממונים של כולל ווארשה ומנאמני בית הרב הגאון המפורסם מוה“ר מאיר אוירבאך זצ”ל הרב מקאליש וראש רבני ירושלם.

הרבנית רחל אוירבך היתה אשה מצוינה בעלת נפש עדינה ויקרה. ביחוד הצטיינה במצות “הכנסת אורחים”. רבים מן הגולים היו תמיד סמוכים על שלחנה, דאגה והשתדלה למצבם ולעתידם. למדנית היתה, פקחית, והיו קוראים לה חכמה.

זכתה לדור ישים יבורך. ואחד מבניה הוא הרב הגאון חיים ליב אוירבאך הי“ו, מיסד ור”מ ישיבת “שער שמים” ומחבר ספרי “חכם לב” ותשובות מהרי“ל כך. נולד בקרש, חונך וגדל בה ולא יצא לחו”ל.


דר. מרים הלוי

רופאה בבית החולים “בקור חולים” למחלות נשים וילדות.

נולדה בדרום רוסיא בעיר ברדיאנסק מחוז טבריק בשנת 1889 להורים נכבדים. אביה היה ר' שמואל פריימן ז"ל בו-יהודה וסוחר נכבד. מחונכת היתה בכשרונות נעלים. עוד בילדותה הצטיינה במדותיה ותכונותיה, ונבאו לה עתיד מזהיר.

בהיותה בת שמנה שנים נכנסה להגימנזיה וגמרה למודיה בהצטיינות.

עוד טרם הגיע לשבע עשר שנה נסעה שוויצה למכללה הרפואית וגם בה הצטיינה ויצאה מוכתרת בתור ד"ר לרפואה.

משמה שבה לרוסיא עמדה לבחינה בקאזן ונתקבלה בתור רופאה בבית החולים הגדול בטבריק שעבדה שם חמש שנים ואחרי כן בבית החולים הממשלתי בקרים, במחלקת מחלת נשים ויולדות.

בשנתת 1916 נשאה להרופא הציוני ד"ר אפרים הלוי שגם הוא היה אחד מרופאי בית החולים הגדול “בקור חולים” בבנין החדש.

~~~~~~~~~~~~


מרת העניא סַפרן תחי'.

ילידת ירושלם בת גדולים וטובים. נצר ממשפחת הגאון בעל הש“ך זצ”ל. מרוב ענותנותה לא נתנה לפרסם מעלותיה ומדותיה התרומיות, ורק מה שהיא “אשת חבר”. אשתו של הרב ר' שלמה אלטר אברהם מאיר ספרן הי“ו, רב הפעלים ורב החסד, עושה ומעשה, לבו ער לכל דבר טוב ומועיל, מרגיש בצערו של זולתו ומשתתף בעזרתו וישועתו. מחונן הוא בכשרונות נעלים, חזן מגיד מישרים. נולד בעיר זמברובי להורים נכבדים. גודל וחונך על ברכי התורה והיראה. בבאו לאמריקא מלפני ארבעים וחמש שנים לא עשה התורה קרדום לחפור בה ויהי לסוחר נאמן ודייקן יחד עם זה עסקן צבורי. מקומו מושבו היה בקינגסטון ולבו ונפשו בסוף מזרח, אל ירושלם וכל קדשיה מפעליה ומוסדיה לתורה לעבודה ולגמ”ח. ויהי להם גבאי בעירו והסביבה ושמו הטוב נודף בשמן טורק. תחזקנה ידיו לעשות תושיה ויראה בטוב ירושלם.

~~~~~~~~~~


מ' חיה ציפה הסנדלרית נ"ע.

נפטרה י“ט אד”ר תרמ"ז.

כן, סנדלרית היתה חיה ציפה, א“ר חיים משה הסנדלר ע”ה.

אבל איזה סנדלרית? מחסד עליון!

מדי שנה בשנה בראשית ימי החורף היתה עוברת על חדרי בתי תלמוד התורה וחקרה ודרשה על אלה בני העניים ויתומים הנחוצים לנעלים חדשים. הזמינה אותם לביתה לארוחת הצהרים ואחרי אכלו ושתו וברכו “ברכת המזון” חלצה מעל רגליהם הנעלים הקרועים ונתנה לכל אחד ואחד מהם, לפי מדתו, נעלים וגרביים חדשים. זוגים זוגים נעלים, גדולים וקטנים, כבר היו מוכנים אצלה לתכלית זה, ובמצוה זו החזיקה שנים רבות, ונעלים יפים, מהודרים, מיוחדים במינם, היו מוכנים אצלה בעד כלות עניות-צנועות ויתומות.

העסקניות, הגבאות במצות “הכנסת כלה” כבר ידעו כי על “נעלים” אין עוד מה לדאג, חיה ציפה תי' כבר דאגה בזה, כבר ישנם אצלה מן המוכן, בעלה, ר' חיים משה הסנדלר, ישב כפוף על עבודתו והיא עזרה לו בעבודתו.

~~~~~~~~~~~~


בכורה די קריספון.

אחת מבנות ציון המצוינות.

החבצלת משנת תרל“ב מספרת לנו: “בפעם האחרונה, בבוא השר (שר החסד והצדקה לבית רוטהשילד, הרה“ח ד”ר אלברט כהן מפאריז) לראות את שלום עיר קברות אבותיו ואת שלום אחיו, ראה והתבונן על כל תהלוכת מעשה צדקותיו אשר זרע על ארץ ה' ולבבו שמח ורחב, וכבאו אל בית הספר לנערות בית ישראל אשר כוננו ידיו, וירא את כשרון ידיהן ותבונת כפיהן, ואל אחר הכהן להודיע את מערכות לבו הטהור, ויאמר: מהיום והלאה כל נערה אשר תישר ארחותיה בלכתה ארבע שנים אל בית הספר, אז בהגיע ימי חתונתה – לא פחות משש עשה שנה – תשיג עפ”י תעודת האדון הנכבד ד”ר לאנדן נ“י 200 פראנקס. בפיו דבר, ובידים מלאות צדק וחסד מלא כהיום לנערה ישרה הנקראת בכרה די קריספון, בשלחו למענה הסך 200 פראנק בעד כשרונותיה הטובות”. –


בית הספר לבנות בתקופה הראשונה.

בית הספר הזה הוא אחד מן המוסדות שנוסד ע“י ד”ר אלברט כהן22 בשנת תרט"ז מטעם הברונית ליאניל די רטושילד.

באחד הרפירטן משנת תרל"א מוצאים אנו כי מספר הבנות היו אז 179. בזה: מעדת הספרדים 144, מאשכנזים 32, מהקראים 3.

שני מורים למלאכת יד, מורה אחד "להורות להן סדר התפלה וקרוא בלשון עברית וספרדית; אחד החכמים, לאמן ידיהן למלאכת הכתיבה, חשבון ולהבינם במקרא (חמשה חומשי תורה) וקורות ימי היהודים.

מקום מולדתן: ירושלם 140, צפת 1, חיפה 1, טורקיה 13, רוסיה 3, אסטרייך 2, אנגלאנד 1, אלגיר 2, מרוקו 14, מצרים 1.

ימי חיהן: שתים מבנות 6 שנה, לה' מבנות 7, לו' מבנות 8, כ“ו מבנות 9, כ”ז מבנות 10, כ“ב מבנות 12, כ” מבנות 11, ח' מבנות 13, ג' מבנות 14.

~~~~~~~~~~


מרת נעשא ב“ר מאיר מאנישביץ נ”ע

אשת הרה“ג דוב מאנישביץ ז”ל.

נפטרה ו“ז סיון תרמ”ו

מות אשת חיל!

כן הכריזו במותה, העתונים המקומים, ויקוננו עליה ויאמרו: במותה אבדו מפעלי ארצנו לא רק נדיבת מצוינה, אלא גם כח חשוב ונפרץ שעסק תמיד בלי הרף ובלי לאות לטובתם, היתה היא גבאית של ועה“כ ובהשתדלותה נבנו בתים אחדים בשכונת “כנסת ישראל” הייתה גבאית גם למוסדות חשובים שבארצנו: “בית תלמוד התורה וישיבת עץ חיים”, בתי החולים הצבורי “בקור חולים”; “בית חולי הרוח לחברת עזרת נשים” מושב זקנים ובית יתומים, ויתומות ובעד כולם אבדה בחריצות גדולה ובמסירות נאמנה”.

ואשת חבר היתה: בעלה הרב ר' דוב מנשביץ ז“ל היה תלמיד חכם, ירא אלקים ובעל מעשים טובים. עוסק בצרכי צבור ועובד לטובת אה”ק ומוסדותיה, את בניו שלח לירושלם לחנכם פה על מבועי התורה והמה החזיקו בדרך אבותיהם לתמוך במפעלי ארצנו וענייה הצנועים. עפ“י צואתו יסדו בעי”ק את הישיבה הנושאת עליה את שם אביהם הרב המנוח ז“ל שנלב”ע (בסינסינטי) י“א אדר תרע”ד.

ביחוד ראוי לציין את בנו הרב צבי מנישביץ נ“י שמלבד הכספים הרבים שהוא מפזר מהונו לצדקות שונות מקדיש את עתותיו ומשתדל לטובת ירושלם מפעליה ויושביה. בשנות המלחמה היה הסוכן ומזכיר של “הרליף קומיטה” בסינסינטי. הוא ואחיו מר מרדכי מנישביץ הם המה בעלי האפיה הגדולה ה”מצות" בסינסינטי.

~~~~~~~~~~~~~~


חיה שולומוב.png

מ' חיה רחל שולומוב תחי'

א“ר יהושע ליב שולומוב מ”י בעיה“ק ירושלם ת”ו.

ז' היא פנינה יקרה, אחת הנשים החשובות, מבנות ישראל המצוינות בנדבת לבן, ביקרת רוחן, בנקיות דעתן ובאהבתן הנאמנה, ובחבתן העזה לעשות טוב וחסד כל הימים, והכל בענוה, בהצנע ובכבוד.

הג' חיה רחל שולומוב תי' נולדה בעיר שאוויל להורים טובים וישרים אוהבי תורה ושומרי מצוה, בעלי צדקה וחסד, סוחרים נכבדים ממדרגה ראשונה. אביה היה ח“ר דוב קארק ז”ל, וכענבי הגפן בגפן נשאה לר' יהושע ליב שאלאמאוו נ“י מעיר פוניביז מנכבדיה וסוחריה, ויהי “בית שולומוב” בית צדקה וחסד, בית מקלט לת”ח, לעניים ונדכאים; בית עצה ותושיה לכל קשי – יום. וכמו בעלה כן גם היא היתה חברה בכל מוסדי התורה והחסד, השתתפה בכל דבר טוב ומועיל. כאֵם רחמניה התיחסה לחולים, לאומללים בעזר וישע.

וכמו התם כן גם הכא מצוינה היא במעשיה הטובים אל הכלל ואל הפרט.

הר' דוב זה היה בנו של הרב הגדול רבי “אלעזר הזקן” זצ“ל. והוא מן השלשה האחים המצוינים. שנים מהם שמשו ברבנותם” הגאון רבי אבגדור זצ“ל רב בבייסיגולה והגאון רבי יחזקאל זצ”ל רב בגרינקיסיק.

אך רבי אלעזר לא חפץ לקבל עליו משרת רבנות. משאת נפשו היתה כי אחינו יעמדו על הקרקע ולאחוז בעבודת האדמה. אמרתו היתה תמיד: “קרקע”. והשפיע על כל שומעיו לרכוש להם קרקעות ובשביל זה משאר כנויו “קרק” וגם יוצאי חלציו נשארו בשם זה. כי שם משפחתם בעצם היא, מקדמת דנא: “אלטשוהל”. המשפחה החשובה הזאת מתיחסת למלכי בית דוד.

אחד מנכדיו הוא הר“ר חיים יעקב קרק הי”ו. שהיה זמן רב באפריקא, כעת בירושלם. חבר נכבד בכל מוסדות הצדקה והחסד ואחד מחברי ההנהלה של בית החולים הצבורי בקור חולים הוספיטל.

~~~~~~~~~~~~~


מ' טויבה גודל לבית ספיר

נפטרה י“ט שבט תרע”ח.

ילידת ירושלם. אחת מבנות ציון המצוינות, מן הראשונות לישוב החקלאי: מאה שערים – פתח-תקוה.

בתור בת תלמיד חכם הצטיינה במדותיה ופעולותיה לטובת הכלל והפרט. וגולת הכותרת למעלותיה התרומיות: ענותנותה ותמימותה.

ספיר גזרתה.

היא היתה בתו של הרב החכם והתיר הגדול רבי יעקב ספיר הלוי ז“ל בעל “אבן ספיר” (שעלה לאה“ק בשנת תקצ”ג) ואשתו של ר' אליהו גודל מאנגליה שבא ירושלימה בש' תרכ”ח, ויהי מן הראשונים להרחיב הישוב מחוץ לחומת העיר; בסכון נפש נגש אז עם אחזת מרעיו לבנות שכונת “מאה שערים” שהיא עתה השכונה היותר גדולה בשכונות ירושלם החדשה. וידאג גם לגורל אותם היהודים אשר אין ידם משגת לרכוש להם בבת-אחת בית ואחוזה. וידאג לכל צרכי השכונה הכללים והפרטים: תנורים, מאור, מרחצאות, חנויות וכו'. ועוד אחד, דבר עקרי בעת ההיא: השמירה.

וכמו במאה שערים כן גם בשכונות “שערי פנה”, “בית ישראל” ועוד כמו אלה היה הוא רוח החיה ביסודן. וכן ביסוד המושבה הראשונה פתח תקוה. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ז.

והירושלמית טויבא גודל, כאשת חיל עמדה תמיד לימין בעלה בדעה ובמעשה ותהי לו עוזרת על שדה העבודה הצבורית ועבודת בית גם יחד. לא פעם סבלה עוני, מחסור ורעב-חשאי בהיות בעלה עסוק בבנין הישוב.

יקרת-רוח היתה ונדיבת-לב מאין כמוה. הרגישה תמיד בצער זולתה והשתתפה בכל אפשרותה לעזר וישע.

מכל ילדיה נשארו לה לאריכות ימים: בנה הגבור, בעל רוח כביר, מר אברהם גודל, חתנו של ר' מאיר שמעון ליבריכט, ובתה המשכלת מרת עלקא גודל.

לעת זקנתה התעורה. ובהלכה פעם לבקר את בנה בבית החולים הממשלתי בימי שנות המלחמה העולמית הדפה, באכזריות, אחד הפראים מאנשי צבא התורכים. המסכנה נפלה בהתעלפות, התגוננה ומתה. גם היא נפלה קרבן באותם הימים המרים.

~~~~~~~~~~~~~~


הרבנית רייזה ב"ר מרדכי ראפפורט תי'

אשת הרב הגאון רבי שמואל רפפורט שליט"א.

הרבנית החשובה הזאת, נדיבת הלב ורבת הצדקה והחסד, נולדה בנאמוקסט להורים נכבדים אוהבי תורה וחובבים מצוה. ענת מצוינה היא, מסובלת במצות ומעשים טובים, דואגת למשפחות עניות, יתומים ויתומות; לבה ער לכל דבר טוב ומועיל, רוח החיה בישיבת “תפארת צבי”. כאם רחמניה דואגת היא בעד הלומדים והמלמדים גם יחד, חבֵרה פעילה בועד המועצה של חברת “עזרת נשים” ובעוד מוסדות שונים, כמוה כן בעלה הרב רפפורט שיחי' עסוק במצות ורב הפעלים והחסד. בחצי יובל השנים שהיה רב בספרינגפלד קנה לו אלפי מכירים המוקירים אותו גם ברחוק מקום, אהוב נחמד ונעים בארצות הברית ובארצות החיים בירושלם.

~~~~~~~~~~~~~~~


מרת שפרה רבקה ראשקס תי'

אשת הרב היקר מוה“ר יצחק ראשקס הי”ו.

פנינה יקרה, אחת המרגליות הכי יקרה והכי חשובה בירושלם.

עסקנית ממדרגה ראשונה, ויחד עם זה ענותנית וצנועה במעשיה, ומעשיה ופעולותיה מה יפים ומה נשגבים!

בכל דבר טוב ומועיל, כללי ופרטי מוצאים אנו את הגברת ראשקס, נדיבה וחבֵרה פעילה בועד המועצה של חברת “עזרת נשים” ועוד כיוצא בזה.

נולדה בקובנה לאביה הר' קהת שרהזאן ז“ל תלמידו של הגאון הגדול רבי מרדכי מלצר זצ”ל. ביתה, בית ר' יצחק ראשקס, הוא בית של תורה ועבודה וגמ“ח, איש מצוין הוא ר' יצחק ראשקס, ועסקן צבורי: סוכן בית היתומים-דיסקין, כולל אמיריקא וגבאי ביהכ”נ זכרון משה, נדיב וחבר פעיל במוסדות ירושלם וכל קדשיה.

~~~~~~~~~~~~~~~


מ' שרה לאה רבינוביץ נ"ע

נפטרה כ“ז שבט תרמ”ט

היא היתה אחת הנשים המצוינות מהתקופה הראשונה.

ראיתי אותה בכל ערב חג הפסח בתנור הכולל על יד אחת האבנים הגדולות והחלקות במדת מטר והמעגלה מנחושת קלל התגלגלה תחת ידיה בעריכת המצוה. בעלת קומה והדרת פנים, אצילה ממדרגה ראשונה. ידעה עברית וגרמנית, קראה את הלבנון ואת האיזראליט גם יחד.

נולדה בשקלוב בבית עשירים. בעלה ר' יוסף רבינוביץ ז“ל גם כן היה עשיר, וכשנתאלמה במבחר שנותיה נשארה לשבת על כבוד בעלה. ובתור חובבת ציון עלתה לאה”ק לצפת ולטבריה ואחרי כן התישבה בירושלם משאת נפשה. בעלת צדקה מאין כמוה. פזרה את ממונה לכל דבר טוב ומועיל. כשנבנתה השכונה הראשונה “נחלת שבעה” ואחריה “מאה שערים” תמכה בכל אפשרותה לאלה החברים שנמנו על הבתים החדשים בהלואות ובגמ"ח לאחור זמן.

לאלה הפועלים היום יומיים שעבדו בבנין הבתים היתה מוליכה אכל ומשקה להשיב נפשם. ביום שנגמר אחד הבתים החדשים היה לה יום שמחה “יום טוב של בנין ירושלם”. אשה חרוצה היתה, אשת חיל מאין כמוה, תמיד עבדה, תמיד היו ידיה עסוקות בתפירה, ברקמה וגם בכתיבה. הרבה הרויחה והרבה פזרה לענינים כלליים ופרטיים. היא בעצמה הסתפקה במועט, בלא כלום. מתשעה קבין השיחה לא נטלה כלום אמרתה: עבודה וגמ"ח.

~~~~~~~~~~~

מרת לאה ליוואי תי'

אשת הר' אריה צבי ליוואי הי“ו, בעיה”ק ירושלם ת"ו

אשה חשבוה ועדינת לב, נדיבה ובעלת צדקה וחסד. נולדה להורים נכבדים. אביה היה ר' יונה לונד, למדן גביר ועסקן במצוה.

בעלה הר' אריה צבי ליוואי נולד בסלונים. חונך על ברכי התורה והיראה ויהי לאחד הסופרים המצוינים “סופר סתם” בסלונים. נסע לניוארק אשר באמריקא ויהי שם שלשים שנה. בראשונה בתור מורה בבית תלמוד תורה ואחרי כן בעל בית דפוס ובעל בית מסחר ספרים. בתור חובב ציון עלה לאה“ק ויבן לו בית וזמנו מקדש לתורה, עבודה וגמ”ח. איש עדין הוא ויקר רוח. מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, מרגיש בצערו של זולתו ומשתתף בכל יכלתו בעזרתו וישועתו. כמוהו כן אשתו הג' לא ליוואי החי'. ה"ר אריה צבי ליוואי הוא אחד מהמיסדים של חברת אגודת אחים אנשי אמריקא בירושלם. כעת סגן היושב ראש.

~~~~~~~~~~~~~~

ב“ה, ירושלם ת”ו, כ“ח אד”ר תרפ"ט.

אדוני ונכבדי!

בתור יליד בן יליד ירושלם יודע אני להכיר ולהוקיר את עבודתו המצוינה בהוצאת הסריה הכפולה: “זכרון לחובבים הראשונים” ו“בנות ציון וירושלם”, המדברים על טובי בני ובנות ציון מהקופה הראשונה ועד היום הזה. ביחוד אלה שנולדו ומתו בירושלם. ובמשך ימי חייהם המרים סבלו יסורי ארץ ישראל במדה מרובה. והנני להזכיר לו שתים מהם, שתי אחיות יקרות ועדינות מבנות ציון המצוינות, שהוריהן באו ירושלימה בתקופה הראשונה והתמסרו לעבודה ומלאכה.

שם האחת: איטה יינטא ב“ר חיים צבי א”ר דוד שטוק הי“ו. נולדה בירושלם בשנת תרכ”ה, ילדה בנים וקברה אותם בחייה. אחד מהם היה מצוין בכשרונות נעלים. נפטרה בשם טוב ביום כ“ה אלול תרפ”ח. והשניה לה, אמי מורתי שרה רחל אשת ר' ארי' ליב ז"ל. שגם היא נולדה בירושלם ונפטרה בשנות המלחמה בהיותי בגולה בדמשק. – שתיהן היו עדינות ויקרות, נדיבות, רחמניות וצנועות בחייהן ובמעשיהן.

ראש משפחתנו היה ר' רפאל ב“ר דוד שטוק ז”ל בעל הטחנה הראשונה בירושלם. נפטר י“ד אדר תרל”ט.

צאצאיו בעלי יגיע כפים, אומנים איש איש במקצועו.

בכבוד רב מאיר גולדשטיין


פעולות הסניפים בירושלם. של הסתדרות נשים עבריות23

בית התינוקות. המוסד הזה הוא היחידוי בארץ לתינוקות אסופים ויתומים עד גיל שנתים. מספר המטות: 30 – 25.

בית התינוקות מתקבלים ילדים מכל הארץ התקצ' השנתי ל- 1500 לא"י. במוסד זה מתמחות מדי שנה 12 צעירות בטפול בתינוקות.

חדרי תפירה לאמהות. כאן מקבלות נשים הרות הדרכה בהכנת תלבושת בשביל תינוקותיהן. מרכזים כאלה קיימים ב-2 שכונות העיר. מספר הנשים המבקרות את חדרי התפירה 180 בערך. האמהות הזקוקות ביותר מקבלות בד או חבילות מוכנות בשביל התינוקות.

מרכז שכונתי “שמעון-הצדיק”. הרעיון העקרי של מרכז שכונתי הוא הדרכה חנוכית של התושבים במושגים היגיניים ותרבותיים, ע“י עזרה סוציאלית מרוכזת, הכנסת ילדי השכונה לבתי ספר ולמקצועות, המצאת עבודה, וכולו. הפקוח הכללי הוא ביד עובדת צבורית מקצועית. ה. נ. ע. מחזיקה בשכונה זו גן ילדים ל-40 ילד בערת מועצת הארגונים. התקציב השנתי של המרכז הזה – 3 לא”י.

מרכז לתעשיה ביתית “שני” מרכז זה נוצר בקשר עם העבודה בשכונת “שמעון הצדיק” כמקור פרנסה למספר גדול מנשי השכונה. המוסד התפתח באופן מוצלח ומעסיק כיום 80 פועל ופועלות בעבודות רקמה וסריגה משרחית. במשך 4 חדשים שלעונת התירים האחרונה נמכרו סחורות ב-900 לא“י, מזה שלמו עבור שכר עבודה 300 לא”י.

שעורי ערב לעברית ולהשכלה אלמנטרית. שעורי ערב קיימים ב-6 שכונות העיר בשביל נשים מבנות העדות המזרחיות ובשיל צעירות העובדות ביום. מספר התלמידות 160, התקציב השנתי לתשלום המורות – 150 לא"י.

קרן הלואות על שם איזבלה מוהל ז"ל. קרן הלואות זו נוצרה לזכר חברה מסורה לעבודתנו, לשם מתן הלואות קטנות לעובדים במקרה של מחלה. הלואות נתנות על סמך החקירה של יושבות ראש השכונות.


ציון לנפש יקרה

הגברת מ' הינדא ב“ר חיים רוזינברג נ”ע.

אשת ר' משה ב“ר יוסף רוזינברג הי”ו בירושלם נ"ע.

חובבת ציון היתה ומשאת נפשה: ירושלם ויושביה, ירושלם וכל קדשיה. נולדה בוארשא להורים נכבדים וישרים, שם אביה ר' חיים גולדברג ושם אמה בריינא מירל ב“ר בצלאל, ממשפחת הרב הגאון רבי בצלאל וואולברג זצ”ל אבד"ק טיקטין. אבי זקנה היה החכם המפורסם מר אברהם יעקב שטֶרן חותנו של רבי חיים זליג סלונימסקי, הממציא הידוע לחשבונות ולמכונות, עסקן גדול היה ודורש טוב לעמו, הקיסר אלכסנדר הראשון כבדהו וקבע לו פרס שנתי כל ימי חייו, בין מוקיריו ומעריציו היה הנסיך הגדול רוודז’יל.

בעודה צעירה באה עם הוריה ללונדון, מחוננת היתה בכשרונות נעלים ובכל אותן המעלות שמנו חכמים בבנות ישראל המצוינות. נשאה למר רוזינברג ויהי ביתה, בית רוזינברג, בית נכון ונשא מלא ברכת ה', בית צדקה וחסד.

בתור חובבת ציון בקרה עם בעלה בש' הרע"א את הקונגרס השלישי בבזל.

מר רוזינברג בחור חובב ציון וחבר פעיל בעבודת הציונות נסע ירושלימה בשם המנהיג הגדול ד“ר הרצל לרכוש קניות אדמת א”י. לרגלי זה נסע עם הבנקיר סירסוק לקושטא בקר את היכל השולטן ויבא במשא ומתן עם הויזיר איזד פחה. הרבה פעל ועשה בענין זה וכיוצא בזה.

ובתור הכרה לעבודתם הציונית נרשמה יחד עם בעלה הי“ו ב”ספר הזהב" של קה“ק ע”י אגודת הציוני בלודז.

נפשה שאפה תמיד לארץ אבותינו קריה נאמנה, קרית חנה דוד. שלש פעמים בקרה את עי“ק יחד עם בעלה הי”ו, בפעם הראשונה בשנת תרס“ד. פעם השניה בשנת תרע”א. והשלישית בשנת תרפ"א. הרבה מרץ הקדישה לטובת “הזקנים” בעת המשבר, מצבם היה אז עגום מאד. והיא, הגברת רוזינברג הופיע להם כמלאך מושיע בעזרתה וישועתה, משלה ומשל אחרים, ובמושב זקנים הללויה.

משכלת אל דל, אין דל אלא חולה, התענינה במפעל הרחמים בית חולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל”. בבקרה עם בעלה ביום כ“ב ניסן תרס”ד את בית החולים הזה בעיר העתיקה, רשמו את דבריהם בספר:

"היום בקרנו את המוסד החשוב בקור חולים. עברנו על כל מחלקותיו ושמחים אנו לאשר את העבודה הפילנטרופית שבו, אנו מקוים ומאחלים לו מקום יותר גדול להרחיב את חוג פעולתו הרחמנית לפי שאיפתו: בנין משוכלל באופן הכי חדיש.

הינדה רוזינברג.png

והבעת תקותם נתגשמה באופן הכי נעלה: בנין גדול ונהדר בנוי לתלפיות בירושלם החדשה, במרכז השכונות, רחוב מלך ג’ורג'.

לרגלי סבות שונות שבו לונדונה ע“מ לחזור ולהתישב בארץ, אבל המות קדמתה, ובעיר ברייטון, אנגליה, מתה ביום כ”ד תשרי תרפ“ג. בעלה הנכבד מר משה רוזינברג הי”ו, הביא את ארונה לירושלם ביום ו' ניסן תרפ"ד ומנוחתה במרומי הר הזיתים, אשר על פני ירושלם בקדם.

וזו העתקת “המצבה” שהקים בעלה לזכרון:

ממעמקים קראתיך ה'.

פ"נ

אשה חכמה תתמוך כבוד; כפה פרשה לפני בחמלה

ומהונה תמכה ידי אביון; לדקה חָמדה וחסד רב גמלה

מרת הינדא ב"ר חיים אשת ר' משה בן ר' יוסף רוזנברג

נפטרה יום כ“ד תשרי אסרו חג סוכות תרפ”ו לפ"ק.

כי היות עזרתה לי בלל כנפיך ארנן.

לפני נסיעתה לא“י בפעם השלישית נדבה מטה לבית החולים הגדול בעיר לונדון בית חשוכי מרפא היחידי באנגליה. ובעלה קבע אחרי מותה את המטה לשמה ולזכרה ביום ג' תמוז תרפ”ג בנוכחות הרבנים וראשי העדה.

כמו כן קבע לה בעלה, יד ושם זכרון נצח במחלקת הנשים של בית החולים הגדול בקור חולים: מטה מספר 39 וזו העתקת התעודה:

ספר התעודה ושטר המקנה

מאת הנהלת המפעל הנשגב בקודש בית החולים הצבורי

בקור חולים הוספיטל

בשם ד' השוכן בציון והבוחר בירושלם!

נתנה התעודה הזאת החתומה והגלויה לעדות ולראי' בידי האדון הנכבד ויר“א נדיב ועושה חסד מר משה ב”ר יוסף ראזענבערג נ“י כי בעד תרומתו ונדבותיו הסכמנו והחלטנו לקבוע מטה לזכרון עולם במחלקת הנשים של הבנין החדש על שמו הטוב לזכרון חיים בירושלם ולשם אשתו המנוחה מרת הינדא בת ר' חיים נ”ע.

וזכה בכל הזכויות להתברך באריכות ימים ושנים, ולעי“ג אשתו ז”ל לזכותה בכל הזכויות הרוחניות כפי התקנות, ונרשם בפנקס הגדול במס' 38 לזכון עולם לפני ה' תמיר, וד' יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים ויראה בטוב ירושלם, בעתירת החותמים בברכה. כ“ו אדר פ”ח גבאי ביה"ח הנז'

יצחק ספיר. חיים סלמן ח"י קרק.

חשוכת בנים היתה והיה לה זה לזכרון עולם.

לשמה ולזכרונה הקבע ארון הקדש בבית הכנסת “ישרון” בירושלם

~~~~~~~~~~~~~~~~~


ספר הזהב

לבנות – ציון שנולדו בירושלם – ארץ-ישראל.

כל הכתוב לחיים בירושלם לפ"ג

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה.


רות מוטס

ב"ר מרדכי ושולמית מוטס

נולדה ביום ב' אד“ר תרפ”ט.


מרות עד רות לא קמה כרות

רות המואביה אמרה: “עמיך עמי ואלהיך אלהי” (ספר רות)

נתגיירה ונשאה לבועז.

רות לצארוס אמרה: “בקשתיך אלהים – ומצאתיך”.

דבריה האחרונים בספרה ה“אשה העבריה”.

נאהידי רומי רות נתגיירה ונשאה להפרופיסור משה לצארוס.

~~~~~~~~~~~~~~~


הג' ליזא שטרויס תי'

אשת הגביר הנדיב מר נתן שטרויס הי"ו

לכבוד העורך ומו“ל ספרי “בנות ציון וירושלם” מר פנחס גראייבסקי נ”י.

אני מרגשת חובה לעצמי להעיר את כ' להזכיר בזכרון כבוד ויקר, זכרון חיים בירושלם, אחת מבנות ישראל המצוינות, שרתי בנדיבות, שרתי בצדקנות, בחכמה, בעושר, ביהדות ובחבת הארץ הגברת מרת ליזא שטרויס תחי' שהצטיינה ומצטיינת בפעולותיה הנשגבות ובנדבותיה המצוינות לטובת ישראל בכלל וליושבי אה"ק בפרט.

וכשם שדאגה על הבריאות הכללית באמריקא וגם בערי אירופא בנדבותיה להוצאת ההפצה של “משקה חלב מבושל” בין עניי העיר בחנם או במחיר מצער. כן גם פה בירושלם כוננה בתי תבשיל לעניים להיות בהם נפש כל חי.

בשנת תרע“ב בבקרה עם בעלה את ירושלם וכל קדשיה, באו לראות גם את בית התבשיל הצנוע והיחידי, מוסד בעלי הרב ר' שלמה רוטה נ”י. ובראותם את סדריו, את אוכליו ואת דורשיו המרובים, אמרו להשתתף במפעל הרחמני הזה בממונם, ויגדלוהו וינשאוהו עד כי היו ימים של אלף ומאתים מנות בכל יום, ומהם שלש מאות אוכלים קבועים שהיו סמוכים על שלחנו תמיד, ומדי שבת בשבתו במאכלי בשר ודגים וכל מטעמים. לבד מה שהיו שולחים ארוחות להרבה בתי אבות צנועים הביתה. זה היה בזמן היותר עגום, היותר מדוכא, בשנות המלחמה, שנות ראינו רעה.

היה לי הכבוד והענג להכיר אותה ואת תכונתה, עדינותה, אצילותה ורחמנותה. שלובי יד הלכה אתי מחדר לחדר, מבית המזון לבית התבשיל, טעמה את התבשילין, ראתה את הסדרים, הנקיון והיופי הפנימי והחיצוני; ראתה כתות יוצאות וכתות באות להשיב נפשם בלחם ותבשיל חם ומבריא. כמה מאות וכמה אלפים נפשות מישראל נצלו אז מרעב וממות. זכרה לה ה' לטובה!

ירושלם ויושביה היו יקרים בעיניה. התענינה לבריאותם. ותמלא את ידי הרופאים המומחים לחקור על סבת הקדחת הירושלמית ולהשגיח על הבריאות.

עתה הולך ונבנה הבנין הידוע “בית-הבראה שטרויס” בירושלם. ובזה הנני חותמת בברכה רינא ראטה אשת הרב ר' שלמה ראטה נ"י.

ברצון גדול פרסמנו מכתבה של העסקנית החשובה הזאת. שכל דבריה ומעשיה רצוים בעיני אלקים ואדם. עיין “בנות ציון וירושלם” חלק א' צד 29.


מרת שיינא מלכא ברלב"ג תי'

כאילת השחר הופיע אז על פני ירושלם בחכמתה, בהשכלתה ובחבתה אל הארץ.

בעודה צעירה לימים הצטיינה בלמודיה, במאמריה ושיריה לתחית ישראל בארץ ישראל.

בהיותה כבת עשרים שנה באה ירושלימה, כסלו תרנ“א, יחד עם הוריה היקרים. אביה היה הרב הגאון רבי חיים יעקב שפירא זצ”ל מקובנה, מי היה כ“ח שנה הדיין הראשון בבית דינו של מרן הגאון הגדול רבי יצחק אלחנן זצ”ל. וכמו כן בירושלם בבית דינו של מרן הגאון הגדול רבי שמואל סלנט זצ“ל, גלב”ע כ“א סיון תרס”ח.

מ' שיינא מלכה תי' נשאה אז, בש' תרנ“א, לאחד מבחירי בני ציון המצוינים יליד בן יליד הארץ הרב ר' יוסף בהרב הגאון רבי אליעזר דן בהרלב”ג זצ“ל. ילדה לו שני בנים, שני צנתרא דידהבא, שהצטיינו עוד בילדותם בכשרונותיהם המצוינים, היו מטובי בני הישיבה, נסמכו להוראה ונתקבלו לרבנים בערי אמריקא, שם האחד רבי אריה ליב רלב”ג נ“י רב בעיר קוני איילנד. והשני רבי מנחם אייזיק רלב”ג נ"י, רב בעיר ברוקלין.

לדאבון נפטר אביהם במבחר שנותיו, ואמם גדלה וחנכה אותם לתורה ולתעודה, כיד חכמתה הטובה עליה.

הגברת שיינא מלכה ברלב"ג לבית שפירא היא אחת המצוינות בבנות ישראל בארץ ישראל – כעת באמריקא אצל בניה היקרים – לבד חכמתה והשכלתה והצטיינותה בעברית גרמנית ורוסית. מחוננת היא בלב עדין ורחמן, נדיבה, רחמניה, ורבת צדקה וחסד בהצנע וכבוד.

~~~~~~~~~~~~~~~~


מרת ליבא גאלדשטיין תי'

א"ר חיים אליעזר הכהן גאלדשטיין.

ראויה היא הגברת הזאת להרשם בספר “בנות ציון וירושלם” הן מצד מעלותיה ומדותיה התרומיות, המציינות את בנות ישראל באהבת התורה והמצוה, הצדקה והחסד וחבת הארץ. והן מצד יחוסה הגדול. אביה היה אחד המצוינים בעמנו בתורה, בעבודה וגמ“ח; בקי בש”ס ופוסקים ובעל מדות מצוינות. תלמיד מובהק למדן הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ“ל. בהיותו באמריקא לא פסק פומיה מגרסא, תני ומהני בבית מדרש הגדול בניוארק. “מארצות הברית” בא לשכון כבוד ב”ארצות החיים בירושלם“, ומנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בחלקת הרבנים. (נפטר ט' שבט תרס"א), ואשת חבר כחבר. אשתו הצדיקת מרת רחל בריינא בת הרב ר' נתן זצ”ל נפטרה י“ז תמוז תרנ”ד. ויבדל לחיים טובים אחיה הרב המופלא בתו“י רבי צבי ב”ר נתן סיימאן הי"ו. יושב בקדש ומסור לתורה ולתעודה. בתי הכנסיות הגדולים: זכרון משה ובקור חולים, עדין לב הוא ויקר רוח, חונן ונותן בהצנע ובכבוד, ה' יאריך ימיו ויראה כטוב ירושלם.


מרים בוליסה די ב' רפאל כהן נ"י.

שרידי זקני ירושלם מספרים עליה גדולות, גבורות. אני עוד הכרתי אותה: זקנה מופלגה למעלה מתשעים, פנים יפים, עינים מאירות ובהירות. מדברת עברית, יהודית, שפניולית, ערבית, גרמנית וגם צרפתית. בשאלי אותה הפעם, איפה למדה כל אותן השפות? השיבי לי בצחוק נעים על שפתיה: בית הספר שלי היה: אותם המקומות שעבדתי שמה בתור כובסת, מגהצת וגם משרתת. הרימה שתי ידיה הצנומות למרום, ואמרה: מה לא עבדו הידים האלה במשך שנות חיי בירושלם בחמר בטיט ובלבנים, ואף על פי כן נקיות הן. לא קבלתי מעולם לא עזרה ולא תמיכה לא חלוקה גדולה ולא חלוקה קטנה; תמיד, תמיד עבדתי, וכל מה שהרוחתי “גנזתי למעלה” על ידי הסוכנים: ת"ח עניים, זקנים גלמודים, אלמנות ויתומים ומשפחות עניות צנועות. כן, עובדת חרוצה היתה. עבדה בבית ובשדה, ביום ובלילה, וכל מה שהרויחה חלקה לאחרים והיא – הסתפקה בלחם ומים.

רגילות היו נשי ירושלם בתקופה הראשונה לעבודה ומלאכה, והיו מוצאות פרנסתן מכביסה, רחיצה, גהיצה, תפירה, שמירה, וגם מעבודה זו: לטפח על המעזיבה של הכפה אם ביד ואם בכלי, – לפנים היו ממרחים את הכפה בחומר וטיט והיו מטפחים עליה כאמור. מרים בוליסא נצחה גם על העבודה הזאת. בערב שבה הביתה שזופה מן השמש ואך הנפשה מעבודתה הלכה אל בית הכנסת לשמוע “ברכו” מתפילת ערבית, ומשמה – אל ה“לינות” לטפל, לשרת חולה-בייתי, חבֵרה פעילה היתה בחברת לינה, של יתומה בחופה היתה היא המחותנת, רקדה לפני הכלה כאחת הצעירות, והדורן: כלי-בית לזוג החדש, לחפה עשירה לא היתה הולכת כלל.

הערבים הפראים כבדוה ביראה. יראו ממנה, לא פעם היתה קובלת עליהם אצל הקאדי הסופטי; לא פעם עלתה אל הפחה והגישה משפט עליהם, על עלילותיהם ועל נגישותיהם.

לא פעם הצילה יהודים מוכים ברחוב הנוצרים, גם אלה יראו ממנה. גם אלה ידעו כי מרים בוליסה עולה תיכף אל הבטריקיה וקובלת עליהם שמה.

מרים בוליסה די ב' רפאל נולדה בירושלם באחרית המאה הששית להורים שגם המה ואבותיהם נולדו בירושלם כי הלא ספרדיה היא, בעלה סי' רפאל בכר כהן מת עליה בשנה הראשונה לחתונתה, נשארה לשבת על כבוד בעלה והקדישה כל ימיה לעבוד ולפעול, הרבה עבדה והרבה פעלה. ומשכורתה מאת ה' הבוחר בירושלם.


ירושלם ח' באדר א' תרפ"ט.

לכבוד ה' פנחס גרייבסקי, כאן.

א. נ.

קבלתי את מכתבו הנכבד מכ“ו בשבט ש”ז ולצערי נתעכבה תשובתי עליו עד היום מסבת העדרי מירושלם.

מודה אני לכב' בכל לבי על רצונו הטוב לפרסם בספרו “בנות ציון וירושלם” פרק על הגב' פיג’וטו ועל פעולותיה לטובת הישוב. משפחתי בכל השלשלת הארוכה שלה היתה רחוקה תמיד מאהבת פרסום, ואם פעלה לפעמים משהו מתוך הרגשת חובה לטובת הישוב, עשתה זאת מתוך הכונה היחידה להועיל לזולת, אך לא למען להתפרסם ברבים. אי לזאת יבין אותי כב' על שום מה לא יכלתי להענות לבקשתו בחיוב.

אולם מאידך גיסא מוקיר אנכי את מפעליו הספרותיים המקימים ניר לגדולי ישראל ולגדולותיו, ואשמח מאד אם יואיל לקבל את תרומתי בסך לא"י אחת הרצופה בזה לצרכי הוצאות הדברים לאור.

בכבוד רב

מ. ד. די-פג’וטו

משפחת פיג’וטו עתיקה היא מאד, חשובה, מוצאה מימי קדם, עשירה היא בפעולות נשגבות לטובת עמנו וארצנו. –

בספרי הזכרונות לדברי ימי הישוב מוצאים אנו את “השרים לבית פיג’וטו” הקונסולים והנציבים שהגינו על פלטת יהודה, יושבי הגליל וירושלם, בעזרתם והשפעתם הגדולה. מפעליהם הטובים מצאו אז הד-קול בקרב אחינו עדת הפרושים שבליטא. כי אז יצאו שלוחי אה“ק צפת וירושלם לעיר ווילנא, להחזקת ישוב אה”ק היה הרב ר' שלמה זלמן שפירא והרב שלמה זלמן הכהן מצפת.

עדת ליטא הגישה אז על ידיהם מכתב תודה וברכה להשרים האלה “נטעי נאמנים מגזע פיג’וטו” שבו ידברו בגדולתם, וירימו על נס לתהלה ולתפארת פעולתם, ושיר מיוחד הוגש להם ע"י המשורר הנודע מר אדם הכהן לבינזון בווילנא בשם “שיר תהלת ישרים”.

עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ג'.

~~~~~~~~~~~~~~~


הציונים הבאים לקמן נשלח מאחד ה“חכמים” של עדת הספרדים הי"ו:

א) הרבנית רחל וידה די בכר אברהם

אשת הפקיד המפורסם הרב ח“ר אברהם ב' המכונה רבינו ז”ל.

היא היתה אחות רחמניה לכל מר-נפש וקשי-יום, ביחוד השתדלה לטובת בנות ישראל העניות ותדאג להן דאגת-אם, ותהי עוזרת לבעלה כשעמד בפרץ בעת שכבשו הפלחים אשר מרדו באברהים פחה מושל מצרים בירושת"ו, והפקיד בדאגו על שלום אחיו בקדש הזמין את ראשי הפלחים – המורדים בביתו ויתן להם כסף ומתנות בתנאי שלא יגעו באיש ישראל, ואשתו הרבנית הכינה להם מאכל ומגדנים יום יום. בחכמה, בתבונה ובדעת הרגיעה והשקיטה את הפראים האלה בצפיתה לתשועת ה' המהירית – וכן היה: אחרי ימים אחדים נכנס איברהים פחה העירה, המורדים ברחו והיהודים אמרו ברכו.

ב) הרבנית שרה ברוד נ"ע.

אשת הראב“ד בעיה”ק ת“ו כקש”ת מוה“ר נסים ברוך זצ”ל.

“ברוך” שמה וברוכה היתה במעשיה ובפעולותיה המצוינות על שדי הרחמנות

אשת חיל רבת המעלות!

מסורה היתה בכל רגשי לבה לטובת כל אלה הנזקקים לעזרה; נפשה העדינה הרגישה תמיד בצער זולתה, וכמלאך מושיע הופיעה תמיד בעזרתה וישועתה, בכחה ובמאדה, כבודה בת מלך חוצה. כמעט כל היום לא נמצאה בביתה, הלכה מחיל אל חיל: בקרה חולים, גלמודים, יולדות ומשפחות עניות צנועות ותדאג לרפואות, לכלכלה, לטפול ושרות, ועזר-כסף מזומן. נחמה, אמצה וחזקה לב שבור ונפש רצוצה, דאגה והשתדלה לבנות ישראל העניות ויתומות להשיאן בפרקן, בקצור: סמל הטוב והחסד בבנות ציון וירושלם.

ג) הגברת שולטאנה פניזיל אשת החכם ח“ר שלמה פניזיל ז”ל, כלתו של הרב הגאון הראש“ל כקש”ת מוה“ר מאיר פניזיל ז”ל ראש הרבנים בעי"ק.

מאירת עינים היתה, מאירת עינים ליושבי ירושלם, מחוננת היתה בכשרון מיוחד לרפא עינים, והצטיינה בה, ביתה היה פתוח לכל אותם החולים במחלת עינים והיא היתה מטפלת בהם ומספקת גם הרפואות חנם אין כסף. “עינים היתה לעור” והרבה הרבה חולים במחלה זו אשר לא יכלו עוד ראות ועולמם היה חשך בעדם הצליחה בעזר ה' להשיבם לאור החיים.

ביחוד הצטיינה בשנת התרנ"ו, כשפרצה אז המחלה הזאת בכל מרירותה ומגפת העינים קראו לה, ועשתה שמות בגדולים ובקטנים, הצילה אז, הגברת שולטנה פניזיל, רבים מעורון. בעזרתה פוקח עורים.


בת-חיל.

החוקר מר יעקב אברמייר משטינהרט, “מורה שפת צרפת ומדעים שונים בבית הפרינץ נאיב סלטנה אחי נאצר אלדין שאה, המלך מפרס”. בדברו על בגדד ומושליה, מושלי פרס ותורגמה, ביחוס אל קורות היהודים שמה, מספר לנו במכתביו בש' תרל"ז, גם את העובדה הזאת:

"ויהי בימי השולטאן מראד כאן הרביעי בשנת אלף ואחד ושלשים, השאה עבאס המלך מפרס יצא לריב עם העתמאניים וישלח מכוריסאן חיל גדול אנשים גבורים מלומדי מלחמה לכבוש בגדאד ולקחתה מיד העתמאניים אשר גם להם הי' אז חיל רב בתוך העיר. ותהי בגדאד במצור לפני חיל הפרסיים שלשה ירחים וגם השאח עבאס בא בין הצרים והרעב והדבר כבד בעיר ורבים מתושביה עזבוה וברחו על נפש. ויהי בלילה מלילות החורף שנת אלף ושנים ושלושים ויפתחו שערי העיר לפני הפרסיים ויבואו אל העיר ויוכו התוגרמיים ויהי טבח רב בין שתי כתות הישמעאלים השיעיים והסניים ודם רב נשפך ברחובות הקריה.

בעת בא השאה עבאס אל בגדאד והנה איש עברי זקן לקראתו ועל ידו הולכת עלמה עברי' יפיפי מרננת בשירי האפיץ אלשיראזי בדברים מעוררים האהבה עד שתחפץ. ויגש המלך אל העלמה ויאמר לה מי את ואנה תפני בתי? ותאמר העלמה בת איש עברי הזקן הזה אנכי ולקראתך אנחנו באים. ויאמר המלך איך תרהיבי בנפשך עז לעורר בשיריך אהבת זר אם לא כי תחטאי באביך הזקן הנשען על ידיך?

ותען העלמה ודמעתה על לחיה: חלילה לשפחתך אדוני המלך לבקש בשיריה אהבת זרים, אך שפתי תבערנה זמרת האפיץ לעורר בהן אהבתך על עבדיך היהודים כדי שתרחם עליהם ותבטל “גזירת המים”. הנה זה שני ימים צמאים עבדיך אחי היהודים ומים אין כי אסור ליהודי לירד ליאור לשתות ממימיו ולמלאות נודו כי יאמרו עבדיך הפרסיים פן יטמאו היהודים את המים. ויכמרו רחמי המלך על דברת הנערה ויבוקש הדבר וימצא כי כנים דבריה ויקצף המלך מאד על אכזרית עמו וימהר לשלוח פקידים להפיר עצת הרשעים ויתן מתנות להנערה ולאביה וישלחם לשלום".

והוא מעיר על זה ואומר:

הוד הפרינץ נאיב סלטנה אחי נאצר אלדין שאה המלך מפרס המתגורר פה בגדד. ואשר אנכי הכותב מלמד בביתו זה כמה שנים לשון צרפת ומדעות שונות הראה לי הספור הזה בשנים מספרי הימים הנאמנים אשר נכתבו בזמן שאה עבאס, והמשורר אלכאני השראאזי חבר שיר יפה מאד על המעשה הזה אך הוסיף בו ברוח השיר דברים אשר לא יאמרו.


מרת חיה א“ר יעקב יוסף קפלן ת”י.

התכבדנו במכתב הבא לקמן מאת הרב והעסקן הצבורי ר' דוד וויינגרטן ג“י המיסד ומנהל “בית היתומות הכללי” בעיה”ק ירושלם ת"ו:

ב“ה. פעיה”ק ירושלם ת“ו ט' אד”ר תרפ"ט.

כבוד ידידנו החה“ש וכו' מו”ה פנחס בן צבי גראייבסקי הי"ו.

ידיד נכבד.

אחרי אשר הואיל כבודו לקבל את הצעתנו אליו במכתבנו מיום ט' לחה“ע הננו מתכבדים בזה לעורר את שימת לב כה”ר על פעולותיה של אחת מבנות עמנו, אשר אמנם חיא במערב אבל לבה במזרח. הלא היא האשה החשובה מרת קאפלאן תחיה אשת האדון הנכבד יקר הרוח מר יעקב יוסף קאפלאן הי“ו. מרת קאפלאן הנה מתענינת בכל הנוגע לטובת אה”ק בכלל וכל בני ביתה מחונכים ברוח אהבה וחבה יתרה לארצנו הקדושה, והם משתתפים בעזרה כספית ורוחנית וגופנית בכל פעולה חשובה הנעשה לשם ארצנו.

אבל ביחוד גדלו ורבו פעולותיה הטובות בעד היכל החסד ורחמים בית היתומות הכללי אשר בעה"ק, היא המיסדת את החברה הידועה לתהלה בשם עזרת נשים דברוקלין בעד בית היתומות הכללי בירושלם, ומאז הוסדה ועד עכשיו הרי היא בתור נשיאה עובדת עבודה מרצית וצוינה ופוריה, ומאות היתומות חניכות מוסדנו הנן עדות חיה על פעולותיה הנשגבות.

בהיות ששאלת הדאגה בעד יתומות תופשת מקום בראש כל הצדקות אצל כל עם ועם ובכל מדינה ומדינה, הרי הגברת רבת החסד הזאת, למרות היותה ברחוק מקום הקדישה ומקדשת גם עתה את מרצ עבודתה בעד המקצוע היותר חשוב בחיים הצבוריים והחסדיים של ארצנו. כדאית היא לקבוע לה זכרון ושם עולם להקדיש לכבודה אחת החוברות היוצאות לאור ע"י כבודו לשם זכרון טוב לחובבי הישוב על שמה הטוב.

כתוב זאת לזכרון והיה זה ליד ושם טוב, שם עולם לפועלי הטוב.

בכבוד גמור

דוד וויינגרטן

גבאי בית היתומות הכללי בעיה“ק ירושלם ת”ז.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


ישתבח שמו הגדול.

פעיה“ק חברון ת”ו. ז' אדר תרפ"ט.

לכבוד הרב המופלא וכו' כמוה“ר פנחס ן' צבי גראייבסקי ה”ו.

הנני נותן לו את בריתי שלום!

בתור זר זהב לספרו “במות ציון וירושלם” המכיל בו פרקים חשובים מבנו ישראל, בנות ארץ ישראל, נכון להזכיר בו גם זכרון האשה המצוינה מרת אסתר קיירה אלמנת הרופא הגדול סי' אליהו חנדלי מקושטא, שגדולי הרבנים מחכמי הספרדים בעת ההיא, מלפני כשלש מאות שנה, מרבים לספר בשבחה אשר תמכה בידי העניים ולומדי תורה ומחברים.

ר' יצחק עקריש יספר בהקדמתו לפי' שה“ש לאמר: הלכתי לבית הגברת הנקראת קיירה אסתר אלמנת כהר”ר אליהו חנדלי כי בביתה מצאו מרגיע עשירים ודלים. וגם קודם השרפה היתה מסייעת אותי בנדבתה ומתנת ידיה וכו‘. ר’ שמואל שולם שהדפיס ספר היוחסין (בקושטא שנת שט"ז) יאמר בהקדמה: מאת ה' היתה נסבה וסבה קרובה להעיר את רוח גברתי ועטרת תפארתי אשת חיל מרת אסתר נודע בשערים בעלה, נשא ונעלה, כה“ר אליהו חנדלי נוחו עדן. אשה יראת ה' אשה חכמה, אשה גדולה במעשיה וכו' מכנף הארץ יבואו הענים והאביונים כל הנחשלים וכו‘. ובכל יום סביב לשלחנה חברים מקשיבים וכו’, יתומים ואלמנות ידיה חלקתה להם וכו‘. עמדה ובזבזה כל אוצרותיה וכו’. ואל ר”ש שולם שרצה להוציא את ס' היוחסין אמרה: קום קרא לתבונות ואני אהיה למחזיק בצל הכסף". (עיין “אוצר ישראל” חלק צד 176).

אסתר קיירא היתה לפי בעלי ההיסתוריה הישראלית. אהובת השלטנה באפא. אשת מוראד השלישי ואם מחמד השלילי, מתה בשנת 1600. השפעתה היתה גדולה בחצר השלטן ע“י קרבתה לאשתו אשר אהה אותה והיתה רעותה. עד כמה גדלה השפעתה נראה מזה כי באפא התיעצה עמה מה לענות לקטרינא די מדיצי בשנת 1584, ובאפא כתבה אגרת הסכמה על פעולת קיירה בשנת 1587 בדבר שטרי הגורלות אשר המציאה בווניציא, שרים ופקידים רבים נתמנו ע”פ בקשת קיירה, ודבריה היו נשמעים תמיד בחצר השלטן. עד כי צירי הממשלות באירופא דרשו שלומה כדי להטות לבה לחפצם".

וכמו כל אלה ש“התידעו לרשות” היה גם סופה לא טוב. הקנאה והשנאה הביאוה על המוקד יחד על שלשה בניה. ביום א' לחג הפסח שנת ש"ס, ואת רכושה כמאה אלף דוקאטים לקחה הממשלה לאוצרה. –

מאיר שם-טוב ס"ו.


אחיותינו העבריות המצוינות בעמנו

–ב–

בלהה שפחת רחל שנתן לה לבן אביה בעת נשואיה עם יעקב. ויען כי רחל היתה ימים רבים עקרה, לזאת נתנה אותה ליעקב לאשה והבנים אשר תלד יתחשבו לבניה. כי כן היה המנהג בימים הקדמונים בארצות האלה. וכן המנהג בארץ סינים גם היום – אוצר השמות. –

בשמת בת שלנה הנמלך. והיתה אשת אחימעץ נציבו של שלמה בארץ נפתלי וכלכל את המלך ואת ביתו חדש אחד בשנה (מ"א ד.)

בת שבע אשת אוריה החתי ואחרי כן אשת דוד המלך אם שלמה, והיא בת אליעם (מ"א א). בדה“י א' נקראה בת עמיאל, והיא ילדה לדוד עוד שלשה בנים: שמעא שובב ונתן. בת שבע ידעה לכלכל דבריה בהשכל ודעת ולהטות לב נתן הנביא, דוד ורבי המלוכה להסב המלוכה אל שלמה בנה אף הי הוא היה הצעיר מכל בני המלך. – לידת שלמה היתה בשנת אלפים תתקנ”ו לב"ע.

דבורה אשת לפידות. נביאה ושופטת את ישראל אחרי מות אהוד ושמגר בן ענת.

דבורה ישבה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, ותעיר את ברק בין אבינעם לצאת למלחמה נגד סיסרא שר צבא יבין מלך כנען אשר לחץ את ישראל מאד, ברק היה ירא ללכת מבלי הלוית דבורה אל המלחמה, דבורה התרתה בו “כי לא תהיה תפארתו על הדרך כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא”, ותתרצה ללכת עמו, דבורה לבשה רוח עוז ותאמר אל ברק “קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך”. וידם ה' את סיסרא ואנשי חילו ויפלו לפי חרב לפני ברק. וסיסרא נס ברגליו ויבא אל בית “יעל” אשר הרגתהו. –

שירת דבורה על תשועת ישראל ומפלת סיסרא נחשבת בין המליצות הנעימות והנפלאות בתנ"כ (שופטים ה')

דבורה וברק שפטו ארבעים שנה. מן (כ' אלפים) תרל“ו עד תרע”ו. נקברו אצל כפר קדש.

דינה בת יעקב שנולדה לו מלאה. היא היתה הראשונה מבנות ישראל שסבלה ענוים קשים ומרים מידי הפראים עם הדומה “לחמור” בשכם מקום מוכן לפורענויות, חז"ל אמרו שנשאת אחרי כן לאיוב (כ“ב י”ד) ויש מהם אמרו שנשאת לשמעון, מפני שלא רצתה לפרוש משכם ונשבע לה שמעון שהוא נוטלה. –

לפי המסורה נקברה דינה בארץ כנען בעיר ארבל אצל קבר ניתאי הארבלי (אוצר ישראל).

זלפה. לאה בחפצה להרבות מספר בניה, שלכבוד ולברכה חשבו זאת בימים הקדמונים נתנה אז את זלפה שפחתה ליעקב לאשה וילדה לו שני בנים גד ואשר, והמה נקראים על שם לאה כאלו היא ילדה אותם (בראשית ל').

חוה האשה הראשונה במין האנושי, אשת אדם הראשון.

חלדה אשה נביאה בימי יאשיהו מלך יהודה, והיתה אשת שלום בן תקוה בן חרסם שומר הבגדים של המלך. והיא יושבת בירושלם במשנה. (בית אולפנא, תרגום מ“ב כ”ב). שלשה נביאים נתנבאו באותו הדור, ירמיהו היה מתנבא בשווקים, צפניה בבתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים (פסיקתא רבתי פכ"ו), חולדה היתה קרובת ירמיה ומבני בניו של והושע (מגילה י"ד). חולדה נחשבה בין שבע נביאות: שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר. – חולדה קבורה בירושלם24 ומחילה עשויה מקברה לנחל קדרון להוציא טומאת המת (שמחות פי"ד) כי אין מקיימין קברות בירושלם חוץ מקברי מלכות בית דוד וחולדה הנביאה שהיו שם מימות נביאים הראשונים (אדר“נ פל”ד) – אוצר ישראל. –

חמוטל בת ירמיהו מלבנה, אם יהואחז וצדקיהו ואשת המלך יאשיהו (מ"ב כג). בשנת ג' אלפים זנ“ז לב”ע.

חנה אשת אלקנה מבית לוי, אם שמואל הנביא (שמואל א').

חפצי-בה אשת המלך חזקיהו ואם מנשה.

חגית. אחת מנשי דוד אם אדוניהו אשר ילדה לו בחברון טרם מלך דוד על כל ישראל. (ש"ב ג).

חגלה הבת השלישית מחמש בנות “צלפחד”. שמת במדבר ובנים לא היו לו, ובנותיו פנו אל משה בבקשה כי יתן להן חלק הארץ שהיה מגיע לאביהן ואז יצא החוק כי אם ימות איש ואין לו בנים אך בנות תסוב, נחלת אביהן לבותיו אך בתנאי שלא ינשאו לאנשים משבט אחר, למען לא תסוב נחלה משבט אל שבט אחר.

טָפַת בת שלמה המלך, אשת בן אבינדב הנציב של המלך בפלך נפת דאר (מ"א ד').

ידידה בת עדיה מבצקה, אמו של יאשיהו מלך יהודה (מ“ב כ”ב).

יוכבד בת לוי בן יעקב, אשת עמרם בן קהת. נולדה בשנת ב' אלפים לב“ע. לדעת חז”ל היתה יוכבד מן השבעים נפש שירדו עם יעקב מצרימה ונולדה בין החומות כשנכנסו למצרים (סוטה י"ח), והיא היא שפרה המילדת של העברים במצרים שמסרה נפשה להפר את החוק שצוה פרעה למילדות העבריות להמית את הזכרים של ישראל בעת הלידה

(שמות רבה פ"א).

יְכָלְיָהוּ אמו של המלך עוזיהו והיתה מבני ירושלם (מ“ב ט”ו).

ירושה בת צדוק, אם יותם בן עוזיהו מלך יהודה (מ“ב ט”ו).

לאה אשת יעקב ותלד לו ששה בנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, ישכר וזבולון ובת אחת דינה. מנוחתה במערת המכפלה בחברון.

מחלה הבת הראשונה מחמש בנות צלפחד.

מלכה הבת השניה מחמש בנות צלפחד.

נעה הבת השניה מחמש בנות צלפחד.

נחשתא אשת יהויקים מלך יהודה ואם יהויכין, הגלתה לבבל ע"י נבוכדנצר מלך בבל ביחד עם בנה יהויכין מלך יהודה וקרוב לשער כי מתה שם

(אוצר השמות).

נערה אשת אשחור מבית יהודה (דהי"א ב').

צביה אשת אחזיה מלך יהודה ואם יהואש (מ“ב י”ג).

צלה אשת למך שילדה לו את תובל קין ונעמה (בראשית ד').

צפורה אשת משה רבני ותלד לו את גרשם ואת אליעזר (שמות ב').

צרויה אם של שלשת הגבורים אשר לדוד: יואב, אבישי, ועשהאל.

קציעה בת איוב (איוב מ"ב). היא הבת השניה של איוב שנולדה לו אחרי אשר שב ה' את שבותו ויוסף את כל אשר לו למשנה.

קרן הפוך הבת השלישית של שלוש בנות איוב באחריתו (איוב מ"ב)

רבקה אשת יצחק ואם יעקב, אחת מארבע אמהות היא היתה בת בתואל בן נחור אחי אברהם מארם נהרים יצחק לקח את רבקה לאשה בשנת ב' אלפים פ“ח לב”ע. רבקה נקברה במערת המכפלה.

רחל. אחת מ“ארבע אמהות” אשת יעקב אבינו, ותליד את יוסף ולפני מותה ילדה את בנימין. רחל מתה בדרך מבית אל לבוא אפרתה בהקשתה בלדתה את בנימין ותקבר שם בדרך, ויעקב הציג לזכרונה “מצבת קבורת רחל” (בראשית ל"ה), “רחל אמנו” מתה ב' אלפים ר“ה לב”ע.

רות אשת מואביה שעל שמה נקרא ספר אחד מכתבי הקודש הידוע בשם “מגלת רות”, רות התגיירה ותהי לאשת בעז ותלד לו את עובד אבי ישי אבי דוד מלך ישראל. זה היה בשנת ב' אלפים תתי“ב לב”ע.

שרה אשת אברהם אבינו. והראשונה בין ארבע אמהות. ותלד לו את יצחק. נולדה א' תתקנ“ח לב”ע. מתה בת קכ"ז. אברהם קנה את “מערת המכפלה” לאחוזת קבר, ושם מנוחתה.

שלומית בת זרובבל, נזכרת בדהי"א ג'.

שפרה מילדת במצרים בימי הולדת משה (עיין יוכבד).

שרח בת אשר בן יעקב (בראשית מ"ו), אגדות שונות נמצאות בספרות התלמודית והמדרשית אדותה, נראה ברור כי היא היתה אשה מצוינה מאד בצדקתה ובחכמתה ובמעשיה הטובים, ולכן זכתה לשם טוב.

תמר. כלתו של יהודה ואשת ער בכרו. אם של פרץ וזרח (בראשית ).

תרצה. הבת החמישית בחמש בנות צלפחד.

~~~~~~~~~~~~~~~


דברי צחות מנשים חכמניות

א.

בעיר אמשטרדם היה האב“ד הגאון רבי אליעזר רוקח ז”ל. והמנהג היה שלא לקבל שום גבאי לחברה-קדישא בלעדו. מדי שנה בשנה היו שואלים את פיו אם ישאר בגבאי על כנו או יבחרו אחר תחתיו וישן מפני חדש יוציאו.

ויהי היום ויחלה הגאון הנז' בחליו שמת בה. ויבאו ראשי הקהלה לשאל את פיו על דבר הגבאי כמנהגם. באותה שעה לא היו יכולים להכנס לחדר משכבו. ויבקשו את הרבנית כי תשאל את פיו אם הגבאי הישן ישאר על מקומו, או יבחרו במקומו הרבנית נכנסה אל חדר הרב ותשב אמריה להם בסגנון התלמוד: “אמר רבי אליעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו”.

ב

אחרי פטירתו של הגאון בעל “תוספות יום טוב” נכבדות נדברו באלמנתו עם איש אחד אשר שמו גם כן היה “יום טוב”. היא לא הסכימה לזה באמרה: “יום טוב שני לגבי הראשון כחול שוינהו רבנן”.

ג

אשת הגאון הרש“ל היתה מלוה מעות בהיתר עסקא. פעם בא איש הביתה וירא שם כלים מכלים שונים מונחים פה ושם ואבק הבית עליהם ויאמר האיש: זה הוא אבק רבית”. ותען היא תאמר וזה – אבק לשון הרע

ד

להגאון רבי ר' הֶשיל דברו נכבדות עם בת הגאון רבי שאול וואל, ויועדו לראיון במקום אחד. הוא היה נמצא באולם הבית והיא – בפרוזדור מלמטה בדרגא אחת. ויפתח רבי ר' השלי את הפתח לדבר אתה כי לא רצה לרדת אליה אל החדר שלה ותאמר לו: “נחות דרגא ונסיב אתתא”?

ה

בשם אשה משכלת: עם לבן גרתי וכו' פרש“י ז”ל לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר וכו', אבי ברכני הוי גביר לאחיך ולא נתקיימה בי. ואמרה: אם תקח ממלת גביר אותיות “בי” תשארנו אותיות “גר”. וזה שאמר לו יעקב: אבי ברכני הוי גביר ולא נתקיימה בי האותיות" "בי ונשארתי גר.

(הרב ר' צבי שלז ז"ל בספרו “שיחת הולן של ת”ח.)

~~~~~~~~~~~~~~~~~


ציון לנפשות יקרות

ב.

הנשים המצוינות בירושלם שמנוחתן במרומי הר הזיתים

בחלקת עדת הספרדים יצ"ו:

הרבנית ריסא בת הרב ר' שמעון ז"ל,

אם מרת הגאון הגדול רבנו שמואל סלאנט ז“ל. נפטרה ה' תשרי תרי”ז.

הרבנית חיה אשת הרב הגאון ר' שמואל מדאלהינוב ז“ל. נפטרה מ”ז תשרי תרי"ז.

מרת פריידא בה“ר אברהם הכהן ז”ל ממוהליב. נפטרה ער“ה תרכ”ב.

מרת רחל ב“ר אריה ליב הכהן א”ר יהודא מקרלין.

אמו של הקברן הראשון לעדת האשכנזים ר' יצחק קליין ז“ל. נפטרה ט”ז שבט תרכ"ד.

מרת אסתר מחלא אשת הרב ר' יוחנן צבי שלאנג ז"ל.

נכדת הגאון אבד“ק לונדון נפטרה י”א טבת תרכ"ד.

מרת האשא אשת הרב ר' שלמה זלמן צורף ז“ל. אחד ממיסדי הישוב של עדת האשכנזים יצ”ו. נפטרה ד' חשון תרכ"ז.

מרת בריינא צירל אה“ר מאיר דוד מקרלין ז”ל. נפטרה אב תרכ"ו.

הרבנית נעכא אשת הרב ר' מאיר ממשפחת הגר“א זצ”ל. נפטרה כ“ח כסלו תרכ”ח.

מרת יענטע בה“ר מרדכי ז”ל מלומזא. נפטרה כ“ג אלול תרכ”ח.

מרת חיה בילא אשת הרב ר' אריה נאמן ז“ל. נפטרה ה' טבת תרל”א.

מרת דבורה ב“ר אברהם גליקין ז”ל. נפטרה א' חשון תרל"ב.

מרת עלקא בה“ר ליב ז”ל מהורדנא. נפטרה י“א אלול תרל”ב.

מרת חיה בה“ר אברהם אלקנה אה”ר צדוק הלוי ז"ל.

ישבה בירושלם חמשים ושלש שנים. נפטרה כ“ז טבת תרל”ה.

מרת ליבא ב“ר יהודא ליב א”ר ר' מרדכי ווילנר ז“ל. נפטרה כ”ד איר תרמ"א.

מרת רחל לאה אה“ר שמואל שלמה ז”ל מהורדנא. נפטרה כ' חשון תרמ"ג.

~~~~~~~~~~~~


לזכרון הג' רבקה א“ר עמנואל רפאל בלילוס נ”ע

Mrs Sema E. Belilios

ב"ר דוד יוסף וחנה עזרא.

ב“ה, פעיה”ק ירושלם ת“ו, כ”ה אד“ר תרפ”ט."י


לכבוד הסופר ומזכיר זכרונות ירושלם העתיקה והחדשה

מר פנחס בן צבי גראייבסקי נ"י

שמחה אני לראות את עבודתו החקירתית בתולדות האישים והעסקנים הארץ ישראליים ועוד יותר על אדות אחיותינו העסקניות מדור העבר וההוה. מקצע חדש שעד עתה לא עבד בזה שום חוקר וסופר. הדבר הזה נותן כבוד ותפארת לעמנו בארצנו. וכבר הגיע, כפי ששמעתי, בהסריה של בנות ציון וירושלם, להחוברת הששית. ואני מאחלת לו ברכה בעבודתו שיוכל להמשיך עבודתו הלאה25 כי עוד כר נרחב לפניו להזכיר שמות אחיותינו ופעולותיהן הנשגבות על שדי הישוב הישן-החדש; חוט המשי ארוך והמרגליות מרובות, יחריזן נא אחת לאחת, והיו לברכה בארץ.

ובזה אני מרשה את עצמי להעיד את כ' להזכיר בספרו את הגברת רבקה בלילוס ז"ל בעלת העזבון הגדול. העזבון הידוע לטובת ירושלם וכל קדשיה, ביחוד לטובת “חולי המתנונים וחשוכי המרפא” כידוע.

ראויה היא, הגברת בלילוס, להרשם באותיות זהב בספר בנות ציון וירושלם.

בכבוד רב

פייגא הדס גלאווסקי

בבית החולים הגדול והכללי “בקור חולים הוספיטל” זקן בתי החסד בירושלם העתיקה והחדשה, ישנן “אבני זכרון” להגברת הזאת בית ומטות לשמה ולזכרה, לשם בעליה ובנה, ולשם הוריה.

כבר הזכרנו את הגברת פייגא הדס א“ר שמואל גלובסקי ב”ר ישראל לפין בספרנו “בנות ציון וירושלם” חוברת א' צד 36. דברנו במקצת שבחה בתור: עסקנית, נדבנית, רבת הפעלים ורבת הצדקה והחסד; אם-רחמניה ואחות-נדיבה

פייגא גלאווסקי.png

לכל קשי יום ומר-נפש. כמוה כן בעלה הטוב והמטיב. שניהם מסורים בכל רגשי לבם, נפשם ומאדם לעשות הטוב והחסד. פרק גדול וחשוב יש לה ולבעלה על שדי העבודה הרחמנית.

הגברת פייגא הסד גלובסקי מונעת את עצמה מכל התענוגים והתפנוקים שיכולה היא להינות מהם. מסורה היא, כאמור, אך ורק לעזר וישע לחולים גלמודים, יתומים ויתומות, מחוסרי עבודה ומשפחות עניות וכו‘, וכו’.

והיה בית גלובסקי לברכה בארץ.

~~~~~~~~~~~~~~


מלכה היפה והצנועה.

מלכה נולדה בירושלם להורים ישרים שגם המה ילידי ציון היו. יפת תאר היתה ויפת מראה, צנועה וחסידה. במבחר שנותיה נתאלמנה מבעלה חכם בכר כהן. ומכל בניה ובנותיה שמתו במגפה, בתקופה הראשונה, נשאר לה “בן יחיד” מנחם משיב נפשה, בו התנחמה, ובו מצאה חזות הכל, מנחם היה מבחירי התלמידים מטובי בני ישיבת חו“ר הספרדים יצ”ו.

מחונן היה בקול נעים ויהי לפעמים החזן והקורא בבית הכנסת הגדול רבי יוחנן ן' זכאי, אמו ישבה בעזרת נשים, למעלה, סמוך לתקרה, מוקף בסורג של עץ, שומעת ומתענגת, עתיד מזהיר היה נשקף לו לשדוכין, לשליחות ולרבנות. – ויהי היום ויוצא מנחם מהישיבה וירא שני ערבים מכים איש עברי, יהודי מסכן מוכר מטאטאים, ודם נוזל מראשו. מנחם נגש תיכף להציל המוכה ויפלו גם עליו להכותו, אחד מהם הוציא סכין ויאמר לדקור בו, ותהי צעקה גדולה ברחוב היהודים עד שבאו השוטרים והולכים להנוקטא, הערבים השתמשו בטענותיהם הידועות: “סאבו דין” ועדים מעידים כנהוג, מאשרים ומקיימים. המוכה, כולו שפוך דם, יחד עם מצילו נתפשו בבית הסהר והובאו בכלא.

זה היה בלילה לפני התקדש חג הפסח, ותרץ מלכה אל אחד המושלים הגדולים ותבך ותתחנן על בנה החף מפשע, שומר פיו ולשונו מלהוציא שום קללה שהיא, ביחוד קללת אלקים ומלך, אבל בקורה באותו לילה הועילה להותה, המושל הבטיחה ב“תנאים ידועים” אבל היא, מלכה היפה והצנועה, לא שמעה לו, והוא באחת ומי ישיבנו, לא הועילה כל תפלה כל תחינה מצד הקהל וראשי הקהל, מלכה המסכנה ידעה כי היא תוכל להציל את בנה יחידה בגופה ובנפשה, אבל לא הלכה עוד אל המושל שחכה לה – מנחם נשאר תפוס בבית הסהר והיא סדרה את הסדר לבדה, למחרתים באו ואמרו לה כי בנה חולה הובא לביה"ח הממשלתי, נחלה במחלת דלקת הריאה שמת בה. והיא – אחריו.

~~~~~~~~~~~~~~~

ציון לנפש יקרה

האשה החשובה מ' שיינא ב“ר שמואל שמוקלר נ”ע.

נפטרה כ“ז שבט תרפ”ט. ומנוחתה במרומי הר הזיתים על פני ירושלם.

אשה חשובה ונדיבת לב, מגזע היחס, נכדת הרב הגאון הגדול רבי שואל זצ“ל, אבד”ק פניביז.


מ' רחל פרנס תחי'

הזקנה הזאת, למעלה מתשעים שנה, עודנה בכל חושיה. ה' יאריך שנותיה. נולדה בירושלם בשנת תקצ"ו לאביה סי' נסים פרנס שגם הוא ומר אביו סי' אליהו פרנס ואבי אביו פי' יעקב פרנס נולדו בירושלם. והיו תמיד מבעלי “ארבע המשמרות” ופקידי “בית העלמין” במרומי ושפולי הר הזיתים.

בידי פי' בן ציון פרנס, בן משה, בן נסים, בן אליהו, בן יעקב פרנס, שהוא כעת הפקיד הראשי בבית העלמין בחלקת הדת הספרדים יצ“ו, בתור ירושת אבות. נמצאים תעודות ופנקסים עתיקים מהתקפה היותר ראשונה. באחד הפנקסים, ספר הוצאה והכנסה, משנת תק"ל אנו מוצאים: “לפועלים אשכנזים 120 גרוש”. “בנין הקבר של האשה אסתר ב”ר ליב” וכו'. מזה אנו רואים שכבר היו אז אשכנזים שגרו בירושלם. בין התעודות אנו מוצאים פסק בי"ד הגדול לעדת הספרדים, שהמשרה החשובה מארבע המשמרות ועבודת הקדש בבית העלמין לעדת הספרדים, חזקה היא מקדמת דנא למשפחת פרנס.

בספרנו “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת י‘, פרסמנו תעודה משנת תקי"ג, בדבר חצר אחת בירושלם העתיקה, ובה כתוב: “זה יותר משלשים שנה מחזיק בו ה”ר עובד בח“ר יעקב פרנס המוכר אבני מחצב לכל מתי ישראל והוא ראש משמרת מארבע משמרות אשר פעיה”ק", וכו’.

באחת התעודות בערבית משנת 1113, זאת אומרת מלפני 234 שנה, הנמצאות בידי סי' בן ציון פרנס הנז', אנו מוצאים שם המשפחה זאת, משפחת פרנס, בענין שכר בית בין החכם חדר (אליהו) פרנס, ובין אלפקיד (הצעיר) איברהים סלח. ועוד תעודות עתיקות מאותה התקופה וקודם לה. שעוד נשוב לדבר בהן ולהעתיקן בספרנו “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת כ"א.

~~~~~~~~~~~~~


מכתבים

תל-אביב ה' שבט תרפ"ט.

לידידי הסופר הנכבד ר' פנחס גראייבסקי הי"ו.

קבלתי את ספריך זכרון לחובבים חוברת כ' ובנות ציון וירושלם חו' ג' וד', והנני נותן לך בעדם את תודתי הרבה וברכתי להוסיף ברכה לספרותינו.

בידידות רבה

א. ז. רבינוביץ

~~~~~~~~~~~~~~~~~

תל-אביב, כ“ו שבט, תרפ”ט –

למר פנחס גראייבסקי, ירושלים.

ידידי הנכבד.

עדיין אני קובל על עצמי, שלא החזקתי לך על טובת המחברות (זכרון לחובבים הראשונים" כ' ו“בנות ציון וירושלים” ג’–ד'), ששלחת לי בטובך לפני שבועות אחדים, והנה קבלתי היום גם את החוב' ה' של ב“בנות ציון וירושלים”. בטוח אני בך, שבעצמך תלמד עלי זכות ותפטרני מהתנצלות.

חזק ואמץ, ידידי, ויהי ה' עמך! –

בכל לשון של ברכה א. דרויאנוב

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לכבוד מר פנחס גראייבסקי, ירושלם

אדוני היקר!

הנני מודה לך על ארבע המחברות החדשות, ששלחת לי. אבל לא נקבת לי את מחירן. אני מבקש מעמך להודיעני זאת בחוזר ואמציא לך את הסכום הנקוב.

אני אחזיק טובה לך אם תואיל בטובך למצוא בשבילי גם את יתר המחברות והמציאן לי.

בתודה ובכבוד ח. נ. ביאליק

שלום לך בשם מר רבניצקי.

~~~~~~~~~~~~

לכבוד ר' פנחס בן צבי גראייבסקי ירושלם.

א. נ. הנני מאשר בזה בתודה קבלת מחברותיך, אשר הואלת לשלוח לי בטובך ובאלו הימים אשלח אליך את מחירן אשר שמת עלי, והיה ברוך על טרחתך.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק

~~~~~~~~~~~~~

לכבוד מר פנחס גראייבסקי ירושלם.

א. נ. רצוף בזה סך 700 מיל א"י, שכר המחברות שהואלת בטובך לשלוח אלי, אם טעיתי בחשבון, אבקש להודיעני, ואתקן את הטעות.

ובזה אני מבקש מעמך להמנותני על ספרך “אוצר ספרי ירושלם” ולהמציא אלי את מחברותיו אחת אחת לפי סדר יציאתן.

בכבוד רב ח. נ. ביאליק


ב“ה, תל-אביב. ל' שבט תרפ”ט.

לכבוד עורך “זכרון לחובבים ראשונים” ובנות ציון וירושלים"

ידידי ויקירי החכם והחוקר ר' פנחס בן צבי גראייבסקי נ"י.

בעיה“ק ירושלם תובב”א

עורך נעלה!

הנני מאשר בתודה את קבלת חמשת החוברות “בנות ציון וירושלים” וחוברת העשרים של “זכרון לחובבים ראשונים”. שמחתי מאד שכ' זכה להוציא 20 חוברות, אשר כל חכמינו וסופרינו שבתקופה הנוכחית יודעים להוקיר ולהעריך את עבודתו הכבירה והאמיצה שכ' השקיע בהן בתוך תנאים חמריים קשים מאד. ביחוד משכו את תשומת לבי החוברות “בנות ציון וירושלים” שכבודו הנהו הראשון בספרותנו, המתאר בסגנונו המבורך והנעים, הלבבי והנפשי, והנפשי, את דמותן הרוחנית של אחיותנו, בנות ציון היקרות מפז, המוסרות נפשן ומאדן על מזבח תחית העם והארץ וכל קנינינו הקדושים הרוחניים. אלה ככובים מזהירות נשמותיהן, פעולותיהן ומעשיהן שתלא יד אנוש לתארן. אני חושב וגם מאמין אמונה שלמה, שפעולתו זאת תעמוד לדורות, כי הנצחיות של אומתנו ממלאה כל שורה ושורה שבחוברותיו הנחמדות שמתוכן משתקפת בעצם זהרה נשמת תחית היהדות והלאום במולדתנו היקרה.

אולם, עם כל ההרגשות האלו הממלאות את לבי, ירשה נא לי ידידי להביע את צערי וכאב לבי על הידיעה של כ' בחוברת העשרים שזו היא החוברת האחרונה אם לא ימצא מו“ל, או עוזר וגואל לפרי-עטו. האומנם? היתכן כדבר הזה, שהמפעל החשוב הזה, שכל גדולי ישראל בתקופתנו, חכמינו וסופרינו אשרו את ערכו במכתביהם שנדפסו ב”זכרון לחובבים ראשונים" יעברו על זה בשויון נפש ולא יעוררו פעולות ומעשים למען קיום המפעל שלא יפסק ח“ו. ידעתי מראש שבשל כח הסבל שכ' נושא עליו, כי לפלא היה בעיני כיצד אדוני משקיע את פרוטותיו האחרונות בהוצאת חוברותיו, למרות מצבו החמרי הקשה ודחקותו, מתוך אידיאל נשגב ומרומם. אמנם רק יחידי סגולה יכולים לעשות כזאת, אשר התועלת לעם ולמולדת היא למעלה מכל מצוקה פרטית. אבל עד מתי? אני רוצה להאמין, שהמו”ל או התומך והגואל להחמר ההיסטורי היקר הנמצא בידו, ימצא הוא מוכרח להמצא, כי הספרות העברית וגלויי התחיה הישראלית המתחדשת בארץ אבותינו לא יותרו על זה.

יקבל נא את ברכתי הלבבית והנפשית ליובל העשרים, הלואי ונזכה לראות את חוברותיו מתרבות למאות ואלפים. יוסיף כבודו להציל את כל החמר העלול ללכת לאבוד ולגלות לדור הנוכחי וזה שיבא אחרינו, מה פעלו חלוצי התחיה בארץ חמדת נפשינו, בשביל הקמת הריסות ציון השוממות. כמה לבטים נפשיים, כמה סבל ותלאות סבלו גבורי הרוח אלה למען יצירת הישוב העברי בארץ-ישראל? כדאים הם אחינו היקרים האלה, שסללו לפנינו מסלה כבושה, שהקימו לנו אל כל הרכוש היפה בארצנו, שאני נדעם ונכיר את דמותם הרוחנית, למען יהיו לנו לסמל ולמופת ויורונו את הדרך נלך בה. חזק ואמץ! כי לא אלמן ישאל ונצח-ישראל לא ישקר ומפעלו היה יהיה לעד!

אוהבו בלב ונפש

יעקב רָמון

~~~~~~~~~~~~~~~


 

חלק שביעי


מקדש לכבוד הרבנית מרת ריזא רבקה קוק תי' אשת מרן הגאון הגדול, ראש רבני ארץ-ישראל,

רבנו אברהם יצחק הכהן קוק שליט“א. גולת הכותרת לבנות-ציון המצוינות ביחוסה, בעדינותה, בעסקנותה, ובמסירותה לכל קדשי ישראל ולכל דבר טוב ומועיל בארץ-ישראל. נדיבה, רחמניה, חבֵרה פעילה במוסדות הצדקה והחסד לרחם להציל ולהושיע, יושבת ראש בחברת “עוזר יולדות” ובועד המועצה של “בית חולי הרוח וחשוכי מרפא” לחברת עזרת-נשים בירושלים. יחוסה גדול גם מצד עצמה, בת מלכים היא מלכי רבנן, גאוני התורה בישראל: נולדה בעיר טעלז, לאביה הגאון הצדיק רבי צבי יהודה רבינוביץ תאומים זצ”ל שהיה אבד“ק ליגום וראגלי, אחיו של רבינו הגאון הגדול הצדיק המפורסם מו”ה אלי' דוד רבינוביץ תאומים זצ“ל, שהיו שניהם תאומי צביה, בניו של הגאון הגדול החסיד המפורסם מו”ה בנימין זצ“ל שהי' אבד”ק שילעל ופיקעלן ראגלי ווילקאמיר, מח“ס “משנת רב” על משניות, ונשארו ממנו הרבה כרכים בכתי”ק, העומדים מוכנים להו“ל לזכות את הרבים להאיר בהם עיני חכמים. הגאונים התאומים הנ”ל הם בעלי הגהות בני בנימין, שנדפסו בספרי הרמב“ם דפוס ווארשא החדשים, מהגאון רבינו האדר”ת נדפסו קצת מחידושיו בשם טוב ירושלם על הירושלמי, דפוס ווילנא החדש, וחידושים רבים ממנו בספר משנת רב לאביהם הגאון בנימין ז“ל הנ”ל, סדר זרעים ומועד שיצאו לאור ע“י בנו ונכדו הרב ר' אברהם משה רבינוביץ תאומים שליט”א והם כטפה מן הים לעומת הכרכים הרבים המונחים אצל בניו הרבנים הנכבדים בכתי“ק ועומדים להיות יוצאים לאור עולם בעה”י. גם מהגאון רבי צבי יהודה תאומים ז“ל נשארו הרבה כתי”ק שהיו אצל בנו הרב הגאון הצדיק מו“ה יעקב רבינוביץ תאומים שליט”א, אחיה של הרבנית הכבודה מרת ריזא רבקה קוק הנ“ל, אשר מפני טלטולי המלחמה והפרעות נתפזרו מרביתם ולא נודע כעת מקומם על נכון ויש תקוה שימצאו במשך הזמן בע”ה, ויופיעו בדפוס להאיר עיני חכמים ולזכות את הרבים בע“ה. מוצא המשפחה של הגאון רבי בנימין אביהם של הגאונים התאומים הנ”ל הוא מגזע הגאון הפוסק והמחבר הגדול הצדיק והחסיד הקדמון אבינו מרדכי יפה בעל הלבושים ז“ל זי”ע ועכ"י אמן.

רייזא קוק.png

ב“ה, בית הכרם י”ג ניסן תרפ"ז. ידידי ר' פנחס!

הֲיֵאָמֵן כי יסופר? רק לפני זמן קצר התחלתָ להוציא את הסֶריה החדשה26 של מחברותיך: “בנות ציון וירושלים” והנה הגעת כבר לחלק ששי. היש בידך ה“שם” של קפיצת-הדרך? רגילים אנו לראות את מחברינו מתנהלים לאט-לאט, מתון-מתון, גם כשהם מוצאים את האמצעים מוכנים לפניהם. ואולם אתה, הרש, אשר בידך אין כל זולת אותו חשק-העבודה ושמחת-הפעולה, והנה אתה צועד קוממיות מחיל אל חיל! ולי מה יקרו מחברותיך, ר' פנחס. ביחוד הגדלת עשות במחברותיך אלה על הנשים המצוינות בציון. זה ממש גלוי. “תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות”. אמנם כפעם בפעם שמענו גם קראנו דברי שבח על אחת הנשים המצוינות האלה. אך כל זה היה באקראי. ואדם לא היה בארץ אשר יאסוף את החומר הזה למקום אחד. רעיון זה משלך הוא וזכות גדולה נתגלגלה על ידך. קורא אני, למשל, בחלק הששי את הדברים הכתובים שם על “הסבתא”, על הרבנית הצדיקת הדסה פיגה שליט“א, אמו של הרבי מדרוהביץ זצ”ל. והרי אני מכיר סבתא זו והרי רבות שמעתי עליה מפי בנה זצ“ל, שהיה מחבבה כבבת עינו, ואשר עד יומו האחרון, כאשר כבר התכווץ מעצמת מכאוביו הנוראים, כשהיא היתה נכנסת אל חדרו היה עוצר את פיו מהוציא אנחה, כדי למנוע צער ממנה והן ראיתי את יציבות רוחה עת הלקח ממנה לעולמים בנה תפארתה. והנה סבתא זו, שנולדה בשנת תקצ”ז ונתחנכה על ברכי ר' ישראל מרוזין זצ“ל, ה”תפארת שבחסידות", והיא אולי כיום היחידה בעולם אשר הכירה אותו מקרוב וראתה את תהלוכותיו – סבתא זו מתהלכת אתנו בירושלים ורבות יש בפיה לספר על ימים עברו. וכמה נכון הדבר, וכמה ראוי אתה לתשואות חן על אשר פקדת אותה לשלום והעלית את זכרונה על לוחות מחברותיך. אם רשאי אני לבוא לפניך בהצעה לתקון ושכלול המחברות האלה הייתי מציע שתתקין בסוף כל מחברת ומחברת לוח השמות, למען לא ילאה הקורא לחפש בין המחברות וימצא על נקלה את המחברת אשר אותה הוא מבקש. אמנם יודע אני כי אולי תענני: כסף מנלן? דייני שאני מוציא את החומר כמו שהוא. לא כן ידידי. כאשר משגת ידך להדפיס את החומר, כן תשיג עוד להוסיף גם מפתח. והרי יודע אתה כי בני אדם נחלקים לשני חלקים: לאלה שעושים ואינם נהנים, ולאלה שנהנים ואינם עושים. אשריך שאתה בין הראשונים!…

ברוב כבוד וידידות ר' בנימין

נ.ב. עוד ידי מדפדפת בחוברת הנ“ל והנה אני מקבל גם את החלק השלישי של “אבני זכרון” עם ההוספה היפה על אבני “חצר הקראים בירושלים”, שבה הגעת עד הציון תקמ”ז, יישר כחך ר' פנחס, יישר כחך הגדלת עשה. הנ"ל.


ב“ה, ירשלם ת”ו, תרפ"ט.

כבוד ידיד החכם וסופר, אשכול הכופר, דומה לעופר, מבני ציון היקרים מוהרר"

פנחס גראייבסקי נ"י

קראתי בכל לב את הגליון מספרו הנכבד אשר בו הציב ציון ומזכרת לנפש חיה – שבמיתתן קרויין חיין – ה“ה אמי מורתי הצדקת המפורסמת ע”ה – על ידי החכם וסופר איש מבית הלוי נ“י – ושמח לבבי כי עשה ציון וזכרון נצח להורתי עטרת ראשי ע”ה, ואני נותן לו תודתי בזה. – ולו ידעתי ממנו לפני הדפסתו כי אז הייתי מוסיף עליו כהנה וכהנה פתגמים ומאמרי חכמה מתורת אמי ע"ה אשר הקשבתי ממנה בילדותי מעת לעת כי כמעט לכל מאורע שהוא ידעה לספר מדברי תורה וחכמה שהקשיבה מרבנים ומטיפים ומאמה שלמדה בנעוריה בבית הספר (היא ע"ה ספרה לי כי בהיות שהי' לה אח קטן יחיד לאמו שהי' לו געגועים אליה ולא אבה ללכת יחידי לבית הספר נאלצה היא לשבת אתו בבית הספר ובכן היתה מקשבת כל הלימודים שלמד הוא וזה נחקק בזכרונה העצום כל הימים) והיא היתה בקיאה בכל ספר התהלים בלשונו ובביאורו בעל פה. ומקרב לב אברכהו כי יראה ברכה במעשה ידיו וחכמי לב יכירו ויוקירו את מפעלו קודש המתובל בדברי תורה וחכמה ובסיפורי מאורעות מני קדם וזכרונות ציון וירושלם אשר כל גרגיר קטן ממנו יצורף לחשבון גדול לעתיד כי יסופר אל דור נשים צדקניות הירושלמיות מה פעלו, – בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותנו ובזכותן תהי נא הגאולה קרובה לבא.

כעתירת אוהבו ומחבבו הק' שלמה אהרן ווערטהיימר.

לכבוד הח' המומחה בקדמוניות ירושלם עיה"ק. ה' פנחס גראייבסקי

אדון נכבד מאד!

בעונג רב קראתי את מחברתך על אדות27 dir=“rtl”>נשי ירשלם הצדקניות מדור העבר שיכולות להיות לסמל טוב מאד בשביל נשי דורנו. ביחוד נעים היה לי להוָדע ממחברתך זאת על אדות מעשים ועובדות כאלה המוכיחות ומעידות כמאה עדים נאמנים כי בנות ציון עומדות במדרגה כל כך גבוהה בנוגע למוסר ורוח היהדות ויפות הנה (בישרותן ובצדקתן) כל כך עד שאפילו העניות איננה יכולה לנוול אותן. הלואי ותפוץ מחברתך זאת בכל ארצות הגולה ויקראו בכל בית ישראל, ואז יוכחו הכל כמה חסרה היא כל יסוד אותה עלילה שהעלילו על עירנו הקדושה שהיא כולה רק שנוררים ושנורריות. נשי ישראל שבגולה, אפילו העסקניות והנדבניות היותר גדולות וטובות שבהן יכולות ללמוד עוד הרבה, הרבה מאד מבנות ציון היקרות שהקמת להן מצבות במחברתך הנזכרת, ובטוח אני כי כל קורא מחברתך זאת יברכך כמוני, שכל כך התענינתי בקריאתה. באחילי לך מקרב לבי כי תאריך ימים ותוסיף להעשיר את ספרותנו בציוניך וזכרונותיך המוסיפים כבוד לארצנו ולעמנו.

הנני בכל הכבוד הראוי ז, קוטלר


מרת רבקה (ריבה) רבלין ז"ל

(נפטרה בשנת תרסד. בת 74 שנה)

אחת נשי ירושלם הראשונות. שסבלה “יסורי ארץ ישראל” בסבלנות ובתקוה “לימים טובים”: ימי הישוב בקדש. – במפלת הרעש הגדול בצפת תקצ“ד נפל גם עליה בית. ורק בדרך נס נצלה. וזכתה לראות בירושלם דור ישרים יבורך: רבנים, חכמים, חוקרים, מורים וסופרים; בוני הישוב הישן-חדש. – היא היתה בתו של העסקן הצבורי בתקופה הראשונה בארץ ישראל: צפת-ירושלם,. עסקן בצרכי צבור באמונה, הר' ראובן ב”ר ירוחם הכהן ז“ל מראשוני העולים לצפת, ובזמן הבזה בשנת תקצ”ד היה שם מן המצילים, וסכן את עצמו בהצלת הנפשות הר“י משקלוב ואנשיו. בהתישבו בירושלם היה שתדלתן העדה לפני הממשלה. והיה נוסע לקושטא להביא את התיבה עם החלוקה שהובאה לשם מוילנה, (עיין “תולדות חכמי ירושלם” הוצאת החוקר הירושלמי מר אליעזר רבלין, אחד מנכדיה). בירושלם נשאה להרב הצדיק ר' יוסף יואל רבלין זצ”ל, סופר הכולל ומנהיג העדה, מנקיי הדעת ונקיי כפיים, נאמן בית ירושלים, הסתפק במועט, ועל פת לחם יבש עם קהוה שחורה החיה את נפשו. סבל ונשא בעול צרות הפרט והכלל. שרידי זקני עירנו וסופרי דברי ימי ירושלם בימים ההם: הרב החכם בעל “אבן ספיר” והדומה מספרים עליו גדולות ממדותיו התרומיות, סבלנותו על העניים, התמסרותו לטובת הכלל והפרט, שקדנותו בתורה וענונותו. ובמותו – נפטר י“ב כסלו תרכ”ו האחרון ב“החלי-רע” לא היה לאלמנתו ויתומיו מזון סעודה אחת –. על-דבר נשואים אלה מספרת מסרת המשפחה כזאת: להרב אליהו בן הרב הגאון רבי הלל רבלין זצ“ל (אב"ד האשכנזי הראשון בירושלם. נפטר סיון תקצח) לא נתברך בזרע קיימא. לשם סגולה אמרו לו כי בהולד לו בן יפקירהו, כי שמא גרם מזלו הרע למיתת הבנים. וכך עשה: בהולד ר' יוסף יואל הוציאהו אביו אל רחוב היהודים. ור' ראובן כהן שבקש בנכד ר' הלל זכה בו וגדלו. כשגדל נשא לו לאשה את בתו רבקה. רבקה היתה אשה עזה מאד במזגה, והרבה סבל מזה ר' יוסף יואל שהיה ענותן ונוח לבריות מאין כמוהו. ואולם היא היתה אשה חכמה בתכלית. ובעלת תכונת מוצקה. ונשאה את יסורי ארץ-ישראל וצער גדול בנים בלב חזק מצור. חמשה עשר ילדה ולא הניחה אחריה אלא בן אחד, מצוין, הוא הרב המופלא החכם השלם ר' ראובן רבלין ז”ל, סופר הכולל. שנפטר בשנה זו. רבקה נתאלמנה במבחר שנותיה, ונשאה בעצמה את כל העול הקשה וגדלה את ילדיה בכבוד ובצניעות. מבניה הצטיינו הרב ר' בנימין רבלין בתורתו ובחכמתו. עליו אמר רבי יחיאל מיכל פינס ז“ל שהוא מהיחידים “הלומדים” בשכל ישר. הוא אביו של החוקר ר' אליעזר רבלין נ”י. ראובן רבלין הנז' היה אחד מיקירי-נכבדי ירושלם, שרבניה, גדוליה וחכמיה התחשבו בו בדעותיו ובפעולותיו. הוא היה בעל נפש עדינה ויקרה. ידידו, נאמן ביתו ואיש סודו של רבי יחיאל מיכל פינס ז“ל. לא פעם התיעץ אתו בעניני הספרות ועבודת הישוב. בבסוסה של “גדרה” והשכונות בירושלם החדשה היה לו ר' ראובן רבלין יד ימינו והרבה עזר לו בכחו ובמוחו, בעתו ובעטו. פינס היה אומר: שני אנשים, בעלי הגיון, ישנם בירושלם: ר' יואל משה סלמן ור' ראובן רבלין, שניהם ידידיו הנאמנים ובשניהם נשא ונתן בכל עניניו החמרים והרוחנים. ר' ראובן רבלין ירש מאביו רבי יוסף יואל רבלין ז”ל מדותיו התרומיות וגולת הכותרת להן מדת הסבלנות והשתיקה, שהוריש אותן לבנו המלומד והסופר ד“ר יוסף יואל רבלין הי”ו. לרבקה רבלין ישנם כעת בארץ-ישראל מאות נכדים, וכמותם כן גם אנו מזכירים את סבתא זו ברגשי כבוד ויקר.

-————————–


מרת מענע ב“ר משה א”ר דוד רייז ז"ל

(נפטרה י“א סיון תרל”ו)

יד ושם לה בבנין ירושלם העתיקה והחדשה, אבן מקיר מכרזת ואומרת צדקת פזרונה לבנין הישוב בקדש; נדבותיה ותרומותיה לכל מוסדות הצדקה והחסד. בכל דבר טוב ומועיל, כללי ופרטי, היתה מענע רייז הראשונה בנדבותיה שהיתה נותנת תמיד בעין יפה ובנפש חפצה. חברה היתה לבעלה במעשה הצדקה והחסד; עוזרת על ידו בבנין הבתים. החצרות. והשכונות להרחבת הישוב. ויהי דוד בכל דרכיו משכיל אל דל, וה' אתו. ו“בית-דוד” נשאר לברכה בארץ. – ר' דוד רייז מיאניווע ואשתו מענע באו ירושלימה מלפני כששים שנה. חשוכי בנים היו. וכמו רוב חשוכי הבנים כן גם הם היו עשירים מופלגים אבל יחד עם זה מחוננים היו בלב-טוב לב אחד לשניהם: “לב רחמן” לב המרגיש בצער זולתו, לב המרגיש בחורבנה של ירושלם. ראשית כל קנו חורבה אחת מחורבות ירשלם העתיקה וירחיבוה ויבנו בה עשרת בתים גדולים. עם בית מדרש ועזרת נשים. והקדישו מיד לעדת האשכנזים למען לגור שם עניים שלש שנים חליפות, ואחרי זמן מה בנו מחוץ לעיר שכונה יפה עם בית כנסת ובית טבילה – היא שכונת בית דוד –. הקדש כנז' – לבד מה שהשתתפו בנדבותיהם הגדולות לבניני הצבוריים בירושלם: אלף וארבע מאות רו“כ לבנין בית תלמוד התורה עץ חיים. חמש מאות רו”כ לבנין בית הכנסת הגדול בית יעקב בחורבת ר' יהודה החסיד, ועוד כיוצא בזה. עיין “אבני זכרון” חלק ראשון צד 5. 19. 26. “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ג' צד 19.

-—————-


הזכרה.

לעי“נ הקדושה והטהורה, אחת הנשים המצוינות בגליל בתקופה הראשונה החסידה מרת שׂרה נ”ע בת הגאון מוה“ר יהושע ז”ל ראב“ד בפינסק. שנהרגה בטבריה בימי הרעש הגדול כ”ד טבת תקצ“ז. בעל “קורות העתים” מזכיר אותה בין יתר הקדושים שנהרגו אז, ואומר: “כדאי הוא להזכירה ביחידות מפני רוב מעשיה הטובים ורוב צדקותיה וטובותיה שהרבתה לכל אדם הן במדינתנו והן בא”י. אשת הרב הגביר המפורסם המנוח מ' צבי הירש חיים מק”ק מזריטץ דמדינת פולין“. תנצב”ה

-————————

מרת יוכבד שפרה רבלין ז"ל

אם “הבנים” שמחה

הבונים – בוני ציון וירושלם.

ב“ה ירושלם ת”ו. כ"ח למטמונים.

לידידי הנכבד, הרחה"ח וכו' מגלה טמירין הר' פנחס בן צבי גרייבסקי.

שלום לך מעיר השלם!

גם בהסריה החדשה מספרי “בנות ציון וירושלים” שהתחלת לפרסם, הגדלת עשה. גם הסריה הזאת, המיוחדת במינה, נותנת כבוד ותפארת לעיר קדשנו ובנותיה המצוינות בציון וירושלים. תחזקנה ידיך! ובהזכירך אותן הנשים החשובות, העסקניות-הרחמניות מדור העבר, אשר רבות פעלו ורבות עשו לטובת הישוב בק‘. נכון להזכיר את אם ה“בנים” הבונים הראשונים: רבי זלמן חיים רבלין, רבי יוסף רבלין (מר אבי זצ"ל) ורבי משה רבלין. הלא היא החשובה המצוינה בציון, רבת הצדקה, ורבת הפעלים והחסד, שהרבה הרבה סבלה יסורי ארץ ישראל בסבלנות ובחבת הארץ מרת יוכבד שפרה רבלין לבית שפירא. בספרי הזכרונות לבנין הישוב, בדברי הימים לבוני ירושלם מוצאים אנו את אשת החיל הזאת בתור עוזרת חרוצה על יד חותנה העסקן הגדול ה“מגיד משקלוב” הוא הרב רבי משה ב“ר הלל רבלין ז”ל חכם נפלא בדבר ה’ ואחד הבונים הראשונים, שעלה לאה“ק יחד עם מרן הגאון רבי שמואל סלאנט זצ”ל. שמה של אותה עסקנית יוכבד שפרה נשאר לברכה בארץ. בת גדולים וטובים. היא היתה בתו של הרב ר' יוסף שפירא ז“ל. אחיהם הגאונים של הרבנים לבית שפירא ברוסיה. ואשת חבר, אשתו של הרב ר' אברהם בנימין רבלין ז”ל. אביהם של שלשת האחים הנז' שהצטיינו בפעולותיהם לטובת ירושלם בחמריותה ורוחניותה. כדאית היא האשה הגדולה הזאת להרשם בספר הזהב לבנות ציון וירושלים.

אחד מנכדיה

הלל רבלין.


חיה באסאן.png

ת“ר – תרפ”ט.

זקנה ובחרות – שקיעת השמש ועלית השחר.

הסבתא, בת 89 מספרת לבת נכדה, בת 15 שנה קורות ימי חייה.

את המכתב הבא לקמן קבלנו מאת בת הנכדה הצעירה אסתר בן-עזר, ב"ר ר' יצחק אייזיק, בן ר' שמואל ראב. אחד המיסדים הראשונים של פתח תקוה. וכדאיות הן שתיהן: הנכתבת והכותבת, הסבתא והנכדה; הישישה מעולם הישן והצעירה מעולם החדש, לספחן אל ספרנו “בנות ציון וירושלים”. והננו מוסרים בזה את המכתב בידי נכדה כמו שהוא, ככתבו וכלשונו:

ירשלם ת“ו. יום ג' י”ג איר התרפ"ט.

כבוד האדון רבי פנחב גראייבסקי,

מכיון שנדרשתי ממנו להודיע איזה פרטים מחיי סבתי, הנני מרשה לעצמי להודיעו פרטים אלו אשר שמעתי מסבתי מרת חיה גיטל באסאן, והנני מקוה שדברים אלו יענינוהו עד מאד. חיה גיטל באסאן תחי' נולדה כאן בירושלים בשנת ת“ר בערך. אביה רבי שמואל גיסר (ליאון) בא לארץ בתקופה הראשונה. בבואו לירושלים שכר לו מעון צר בעיר העתיקה, בחצר בב-אל-חוטה. בזמן הראשון, עבד בדפוסו של האדון רבי ישראל בק, אחרי זמן מה שכר אצל בן-דודו, ר' בן ציון ליאון, את חנות מכלתו ברחוב היהודים בעיר העתיקה ועסק בה. כנויו “גיסר”, הוא מסבה שבזמן הקודם כידוע לא היו עדיין בירושלים אותיות מוכנות להדפסה, והוא היה המנצח הראשון של יציקת אותיות, ולכן קראוהו בשם “גיסר” ואחרי כן כנו אותו בשם משפחתו האמיתי “ליאון”. (הערה: ר' ישראל בק בעל “העתון הראשון” בירושלים “החבצלת” ואחריו חתנו ר' ישראל דוב פרומקין, היה המדפיס הראשון בירושלם ידיעה גדולה היתה לו בעניני הדפוס עד כי אותיות דפוס סלאוויטא על ידו נעשו. ובעלותו לאה”ק בסוף שנת תקצ“א העלה עמו מברדיטשוב, מכבש דפוס (של עץ) וגם אותיות, ומיד בבואו כונן לו בצפת בית דפוס ובראותו כי האותיות שהביא עמו אינם דים למלאכת בית דפוסו שהלך וגדל, כונן בדפוסו גם מחלקה ליציקת אותיות. – עיין הספר הראשון שהוציא לאור בצפת תקצ”ב: “שפת אמת”.

ובירושלם בשנת ת"ר: “עבודת הקדש”.)28 מענין לציין כי חותנה רבי אליהו זלמן (זאליס) באסאן, בא לארץ בעוד שירושלים לא הכילה עדין מנין אשכנזים, הוא בא מווילנה באנית מפרשים ודרכו ארכה לו כשנה, תיכף אחרי בואו גר בצפת, באותו שנה קרהו אסון נורא ברעידת האדמה אשר התפרצה בצפת ואשתו ושני בניו נהרגו ורק הוא לבדו הוצל, ויהי אנוס לבא ירושלימה. רבי אליהו זלמן באסאן, ספר לסבתי, מעשים מאברהים פשה אשר בא אחרי איזה זמן ירושלימה, ויקח את שבט המלוכה בידו ויחל להראות לערבים הפראים את דרך ארץ הדרושה להם. בימים ההם סבלו מתי מספר היהודים בירושלם כמו בגלות מצרים, הערבים הפראים נהגו ביהודים כבעבדים, ויקראו היהודים: עבדים היינו במצרים, ועבדים הננו עתה בירושלים. בהיותם הולכים מבית-הכנסת הביתה היו הערבים חוטפים את מגבעותיהם מעל ראשיהם ובורחים, ולפעמים היו נתלים על גבם ונוהגים בם כבחמורים וצועקים: הביתה תובילונו, וכן עשו לרבי ישעיהו ברדקי ולרבי אריה נאמן ועוד. או בשעה שנשאו איזה משא כבד היו טוענים את משאם על גב היהודים והמסכנים היו אנוסים למלא את בקשתם, ועוד הרבה דברים נוראים: גנבו, חמסו וגם רצחו. הפעם התפרצו הפראים בחצר רבי ישעיה ברדקי והרגו את חתנו, בחצר אור החיים – והרגו את אשתו הצעירה של ר' יצחק פח ועוד כמו אלה, אך כבוא אברהים פשה זה, הלך ברחובות ובשבילים עם חרבו בידו וישפט את הנאשם במקומו כי הממשלה היתה בידו.

באחד הימים טיל אברהים פשה באחד הרחובות29 ומצא ערביה מוכרת “לֶבן” ועל ידה עמד ערבי צעיר ומתוכח אתה על איזה אוקיות לבן, הערביה טענה שצעיר זה שתה את הלבן והוא טען שלא כן הדבר, נגש אברהים פשה אליהם ושפט ביניהם, לא עברו רגעים אחדים ובטן הערבי הצעיר נחצה לשנים וכל הלבן נשפך ארצה. גם “תליה” עשה ברחוב הברטק וכל הפושעים אשר נשפטו להריגה תיכף ומיד תולה אותם, אחרי עבור זמן מה וסערת המורדים נשקטה ותהי מנוחה ליהודים. (הערה: בשנת תקצ“ב התנער מחמד עלי פחת מצרים, פרק את עולו משולטן מחמוד וישלח את בן חורגו איברהים פאשא עם חיל גדול ללכוד את ארץ פלשת והצליח בה, לכד את הערים: עזה, יפו, ירושלם, שכם, חיפה וגם עכו וכל ערי הדרוזים חוראן, וכל אותן הערים שבחבל עבר בירדן המזרחי, לחם עם המורדים ואת כל המתפרצים הכניע. אחינו בירושלם נמצאו אז בסכנה גדולה. איברהים פאשא הופיע להם כמלאך מושיע, הושיב בה חיל צבא רב ופקידים חרוצים ויעניש קשה את ראשי המורדים, המתפרצים והמתקוממים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. יהודית מונטופיורי מספרת לנו בספר זכרונותיה: בהיות השר מונטופיורי בירושלם בשנת תקצ”ט ספר לו מושל ירושלם בתוך יתר דבריו לאמר: “עוד זכר אזכור בבוא הפחה (אברהם) הנה ואנכי יצאתי לקראתו לקבל פניו ויאמר אלי: אחמד דע נא כי הימים הראשונים ומקריהם יפלו, ועתה אל תשים פדות בין מחמדני, עברי ונוצרי, לכולם חק אחד ומשפט אחד כאשר אלקים דורש מאתנו”.

בשנת תקצ“ו השיג ר' זלמן צורף ה”פירמן" בדבר החורבה ופטור על החובות הישנים. בת ארבעה עשרה שנה היתה סבתי בהתחתנה עם רבי יהושע העשיל30 באסאן זצ“ל, מסדר קידושיה היה רבי ישעיהו ברדקי זצ”ל. ובהיותה בת חמש-עשרה שנה ילדה את בנה בכורה. מר יעקב באסאן ז“ל שנפטר בפתח תקוה בשנות המלחמה יחד עם בתו הצעירה. ויבדלו לחיים מר משה באסאן (שפירא) מרת אסתר א”ר משה זכרין. מרת שרה א“ר מנדיל כהן. מרת מירל לפקוביץ. מר מרדכי באסאן בלשן חכם וסופר, ומר צדוק באסאן הי”ו. מעשה חשוב מאד בחייה פעלה חיה גיטל באסאן כי החליטה לסבול מצוקות, והסכימה לחיות חיי עני ולחץ רק בתנאי שבעלה ילמד תורה וגמרא כל ימי חייו. ליד מקום המקדש פתחה האשה הסבלנית הזו חנות מכלת קטנה ומזה התפרנסה מבלי שום עזרה צדדית חוץ מעזרת ילדיה הפעוטים אשר שמשו לה לעתים קרובות בתור עוזרים. מענין להדגיש כי זקנה זו יש בכוחה לספר לנו זכרונות מימי נעוריה, מהיותה בת תשע או עשר שנים וזוכרת היא כל פרט ופרט מיום הנחת אבן הפנה לבנין החדש של בית-הכנסת “החורבה”.

נשים זקנות ממנה ספרו לה שבעת שבית-המדרש הישן נהרס קצת אז הנשים עזרו לתקון בדק בית המדרש בהובלת אבנים ועפר בסינוריהן ותינוקותיהן על כתיפותיהן. תענוג מיוחד יש לי: בעת שאני יושבת לבדי בשעה פנויה ומשתוחכת עמה ושומעת מעשיות המענינות אותי מאד, לעתים כשאין אתי ספר קריאה הנני מבקשת לה שתוסיף לספר לי מקרים אשר קרו בזמן הוסד ישוב האשכנזים בעיר בקדוש ירושלים. מחוננת היא בזכרון מצוין וספוגה במעשים ובמאורעות מאותה התקופה. קוראת בשם הפרטי והמשפחתי של כל אחד ואחד ממנהלי העדה: רבניה גאוניה, פקידיה חזניה ורופאיה. הרי היא מספרת לנו על הדרי“ם בעיר הזאת: ד”ר פראנקל רופא של מונטיפיורי, (בחור-חסיד ומשוגע גם יחד, והיא קוראת אותו בשמו הפרטי: שמעון משלזיין, כמה פעמים אכל “חמין” על שלחנה ביום השבת. ביתו היה אצל חצר המערבים בעיר העתיקה) ד“ר נימן, ד”ר בנימין רוטהציגל שהצטיין בעבודתו במחלת החלי-רע בש' תרכ“ו ונפל קרבן הוא ואשתו ובנו היחידי, ד”ר בנימין לונדון, ד"ר שווארץ וכו'.

והחזנים הראשים: ר' איצלה, אביו של הרב ר' ברוך מרדכי שווארץ, ר' אלעזר, זקנו של ר' אברהם רוקח, ור' ברוך כהן. עוד היא זוכרת היטב מספר ה“רענדליך האדומים”, מטבע זהב שהיו קוראים לה אדו"ז (אדום זהב), שמצאו בחפירת היסוד של בית הכנסת הגדול בשני כלי חרס. – עוד כיום יש ביכולתה לישב ולתפר, לסרג בשבילה זוג גרבים או להניח טלאי. אלה המה הפרטים אשר שמעתי היום מפי סבתי תחי' ואשר עניינו אותי והנני חושבת או כמעט בטוחה בזה כי אלו ישבתי עוד ימים ומרבה בדבורים, מעינות של ספורים ומעשיות שונות יכלתי להודיעו.

כן, נזכרתי. אדוני בקש ממנו לשאל אותה על הרב הקדוש רבי אשר גולדמן זצ“ל, (אביו של מר אחיו הרב ר' יעקב גולדמן שליט"א) והיא סבתי היקירה השיבה לי: “בטח הכרתי אותו. הוא היה בעלה הראשון של חיה רחל (אמו של ר' פנחס) אחד מיקירי ירושלם ונכבדיה, מלמדניה ועסקניה. גבה קומה, בעל פנים מאירים, זקן שחור עוטה מעיל רבני, איש עדין ואציל, ומדברו נאוה. אותו בחרה העדה ל”שליחות”, לדאבון נהרג ע"י גזלנים בסביבה של סלוניקה, חיה רחל היקרה, והמצוינה בבנות ציון נשארה בשני ילדיה ר' יעקב ור' שלמה ליב, ונשאה בהשתדלות הרבנים להר' צבי גרייבסקי שהתחשב בשני היתומים כאב רחמן, על כתפו היה מוליכם לבית המדרש. מענין כי אשה זקנה זו מדורות ישנים, שנולדה בירושלים וחיה כאן כל ימי חייה, מעונינת בחיי הדור הצעיר, בפעולותיו במושבות בכלל, ובפרט באם המושבות פתח-תקוה, מקום מולדתי, אשר מענין לה ולי ביותר.

תמיד משתוקקת היא לדעת את ההתפתחות הענקית של אם המושבות יען כי שבעלה היה המודד הראשון (אנג’ניר) והוא מדד את שטח המושבה בהוסדה. וזקני יח“י ר' משה שמואל בן-עזר (ראב) ממיסדיה וחלוציה הראשונים של פ”ת. אשר השקיע כל כחותיו ומרצו במושבה זו, וכמה הרפתקאות31 עברו עליו, ועוד היום הנו מתעסק בחקלאות, יש לו פרדס יפה והוא עצמו סוחר בתפוזי-זהב, וכל עבודתו היא אך ורק עבודה עברית נקיה. כשלוש מאות פועלים עברים עובדים אצל סבי יום יום. תמיד בבואי מפתח-תקוה ירושלימה, ידוע לי כבר כי הנני צריכה לבוא להתיצב לפניה ולתת לה דין וחשבון ולענות לה על כל שאלותיה, כי מעונינת היא מאד בפרדסי פ"ת, יבול המושבה, התפוחים, הענבים והשקדים ומחירם, ואם השנה היא שנת ברכה וכדומה, ואני כמובן איני מסרבת לענות לה כי הנני נהנת ומתפלאה על שאלותיה, זכרונותיה רעיונותיה הטובים של אשה זקנה זו.

בכל הכבוד

בת נכדתה של חיה גיטל באסאן

אסתר בן-עזר (ראב)

-————-

הסבתא חיה טראכטינברג ז"ל

כן היו קוראים לה: הסבתא-חיה. זו היתה אחת הפנינות מהתקופה הראשונה. כמה יסורי ארץ-ישראל סבלה באותה התקופה הפראית שאכלה את ישראל בכל פה, בסבלנות גדולה נשאה את עול הגלות עד שזכתה לראות: החורבה בבנינה, שערי החומה-העתיקה נפתחו ופרזות ישבה ירושלם. היא היתה עסקנית – פֶר עקסילאנץ! בעלה היה ר' אברהם יצחק טראכטינברג הידוע, המפורסם במעלותיו ובפעולותיו המצוינות לטובת הישוב ובני הישוב. והוא ראש משפחת טראכטינברג משפחה עתיקה בירושלם. אבי היה הרב החסיד ר' צבי הירש פרוש ז“ל שעלה לארץ הקדושה בשנת תקפ”ו יחד עם הגאון הגדול רבי חיים כהן הידוע. מפני דוחק אניות כאשר נסגרו החופים על ידי המלחמות, הוכרחו ללכת מקושטא דרך היבשה, עד בואם לאה“ק ושבעו נדודים הרבה (תולדות חכמי ירושלם להרב פרומקין). ר' אברהם יצחק ואשתו חיה היו מיחידי שרידי הרעש בצפת, תקצ”ד, שנמלטו ירושלימה כל עוד נפשם בם, ואותם פראים שהעיקו והציקו אותם, רמסו עליהם בכף רגלם היו באים אחרי כן לביתם, בכבוד, בנמוס ובדרך-ארץ, בהרכנת ראש, בכריעה ובהשתחויה למכור להם פחמים ועצים, סלי ענבים וכדומה. בנשיקת-יד היו מקבלים מיני מתיקה בפורים, ומצה בפרוס הפסח.

ברוך משנה עתים ומחליף את הזמנים.


ציון לנפשות יקרות האחיות המצוינות בבנות ציון וירושלם:

א) חנה לאה נוטקין לבית מיכלין נ"ע

אחת הצעירות שהיו בירושלם אשר בה נצמדו יופי חנוך מוסר ויהדות ועסקנות צבורית. והשפעה על סביבתה. היא נולדה לאביה הרב חיים מיכל מיכלין ואמה הגברת בדנה ביום עשירי לסיון תרנ“ב ותקבל חנוך מצוין, בגמרה בית ספר תכוני ותנשא בשנת תרס”ט לאשה מר נתן נוטקין ראש הרוקחים בביה“ח שערי צדק, מר נוטקין הוא מגזע רם ממשפחת הגאונים נוטקין ברדקי וסלאנט וממשפחת הרופא דר' ש.פ. בופיליס שהיתה ידועה בירושלם. הצעירה הזאת, בהיותה בת לאביה העסקן הצבורי הידוע, לקחה חלק פעיל בכל התנועות הצבוריות אשר שתפוה בענג הן בהיותה בנעוריה בבית אביה, והן אח”כ כאשר באה לבית אשה ותלד לו שלש בנות. בחודש אייר תרע“ד קרה לה אסון נורא, לבה נצרב ע”י קדרה רותחת, ותפל למשכב, הרופאים שהובלו לבא הביעו תיכף יאושם. וביום כ“ה אייר תרע”ד גועה ותמת בזרועות הוריה בבית החולים “משגב-לדך” ותשאיר אחריה שלש יתומות פעוטות, האחת נפטרה בחודש ההוא ונטמנה על יד אמה במרום הר הזיתים. והשתים חונכו יפה על ידי אביה. האסון הזה הרעיש לב רבים, ויגדל ביום ההוא הבכי והמספד על קטיפת פרח-חמד מגן ציון. ומכל עברים נהרו המונים המונים והביעו השתתפותם בצער המשפחה הכבודה, תנצב"ה.

-—————–

ב) שרה מרים מיכלין נ"ע.

בשנת תרע“ז בחמישי למרחשון, הלכה לעולמה אחת מהעלמות הכי כבודות שבירושלם מ' שרה מרים מיכלין בתו של הרב חיים מיכל מכלין. וכל בתי הספר סגרו ביום ההוא דלתותיהם והמורים והתלמידים והתלמידות נהרו אחרי מטת העלמה ההיא בראש כפוף ובלב דוי, וירבו הנאומים וההספדים. וירשם היום ההוא ליום מאורע של אבל גדול. העלמה הזאת נולדה בירושלם ביום כ”ט אדר תרנ“ח, לאביה הנז' ואמה מ' בדנה מיכלין, ואביה נתן לה חנוך מסודר, כשרונותיה היו למעלה ממצוינים, ותמהר לגמור את ביה”ס העממי של העזרה ואח“כ גמרה את הליציאום, ותהי המפקדת והמנצחת על כל גדוד רעותיה אשר גיסה אותן לפעולות צבוריות, הן ציוניות והן מקומיות, וכמעט לא היתה שום תנועה פעילית שלא השתתפה בה, היא היתה תמיד צוהלת ושמחה, ובחברתה היתה הסביבה כלה מלאה עליצות וגיל. בעת המלחמה הכללית תקפתה פתאום מחלת הקדחת הצהובה (Schwarzwasser fiebr) הכניסוה תיכף בביה”ח שערי צדק, וכעבור ימים אחדים נאספה אל עמה, ויגדל המספד בירושלם, כי נתוסף קרבן כל כך חשוב מתוצאות תקופת המלחמה, וזכרה לא ימוש עד היום מלב כל מכירותיה ומיודעותיה. חבל על דאבדין! על השושנה החמודה אשר נקטפה בעודנה באבה. מבית הוריה הנכבדים. תנצבה.

-—————

מלואים להפרק "הסבתא חיה גיטל באסאן תי'

בעלה הרב ר' יהושע השיל באסאן ז“ל היה מן החברים הראשונים של פתח תקוה. זמן רב היה חבר פעיל לבסוסה, לעריכת תכניותיה, רשומיה והנהלת חשבונותיה. הסדור שלו במהלך עניני המושבה בתקופה הראשונה הביא אז את המושבה לבסוס נכון וקיים. – עוד נמצא בארכיונו, בין יתר הכתבים והרשומים, נוסח התעודה הראשונה שערך בעד החברים הראשונים שבירושלם. וזו העתקתה: “לשם יחוד קוב”ה ושכינתי” הנני נותן כסף השדה שזכיתי לקנות חלק באדמת הקדש לקיים דברי אלקים חיים ע“י נביאו (ירמיהו) כמ”ש שדות בכסף יקנו, וכדברי חז“ל כי מצוה גדולה וזכות נעלה מאד להפקיע קרקע בא”י מיד נכרים, כן יזכני ה' מעוז צור ישועתי לעבדה ולשמרה ולקיים מצות התלויות בארץ הק' כמצוה עלינו בתורת ה‘. ויהי נועם אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו" וכו’. חבל שעורכי ספר היובל לפתח תקוה לא ידעו להשתמש באותם הזכרונות הנמצאים בארכיון הזה, ואדם לא זכר את האיש הזה. – ואם הוא ועוד ירושלמים מצוינים כמותו נשללו מספר הזכרון הזה, זכרם לא ישכח חלילה. עוד ישנה טבלא של זהב להאם והבת: ירושלים=פתח תקוה. ושמותיהם ופעולותיהם הנכונים יופיעו עליה בכל זהרם והדרם. עשירה היא סבתא דא בזכרונות קדומים ואוצרות ספורים יש לה מהתקופה הראשונה, מחוננת היא בזכרון נעלה; עדינה היא, מקבלת את כל אדם בסבר פנים, בבקרי אותה היום ספרה לי דברים מענינים שעוד נשוב לפרסם אותם. בשאלי אותה בדרך אגב, על הכפר “ארטס” – על יד ברכות-שלמה (אל-בֻרַקּ) – העשיר במעינות, גנות מלאות ירקות ועצי-פרי, מי שהיו המתישבים הראשונים בו? והרי היא משיבה לי תכף כי, מלפני כשבעים שנה בערך, התאחזו בו מהגרים גרמנים אבל אחרי כן עזבוהו, ביניהם היה המומר הידוע “משולם” בעל בית מלון בירושלים, והוא רכש לו שמה שדות וכרמים, והשני לו ברגהיים קנה אז מגרשים אצל יפו ונתעשר בהם. כן היא מספרת לי על הרופאים הראשונים מאינם-בני-ברית שהיו ידועים בירושלים לרופאים מצוינים: ד“ר סנדרצקי, הופמן, קרפניא, פאולוס, ואיינסלר, לפי זכרונה בא ד”ר סנדרצקי לירושלים מלפני כשבעים שנה ויותר. וזה נכון. הוא אבד עצמו לדעת מלפני כ-20 שנה. מענין זה מה שספרה לי שבתקופה הראשונה אסור היה לנוצרי להכנס למקום המקדש. והיא זוכרת עובדה נכונה: תפשו על הר הבית אחד מאנשי הצבא שהוא נוצרי מתחפש, ויהרגוהו הקנאים המושלמים, ואחרי כן (בשנת תרי"ח) הותרה הכניסה לאורחים נוצרים. כן היא מספרת לי על הישוב הצפוף בעיר העתיקה מאותה התקופה שיראו לצאת מקיר העיר וחוצה משודדי יום ושודדי לילה ומיד עם הערב שמש סוגרו כל שערי העיר. ומחוץ לחומה לא היה עוד שום ישוב, ומלפני כשבעים שנה התחילו לבנות בנין המגרש הרוסי. ואחר החלי רע (תרכ"ו) החלו אחינו החלוצים הראשונים להתענין בדבר יסוד שכונת “נחלת שבעה”. (לבד בתי טורא והמערבים שנבנו עוד קודם).

-——————–

הגברת מ' אטיל שמואלביץ תי'.

עסקנית גדולה במצוות. בכל לבה, בכל נפשה ומאדה, ובעלת מעשים טובים בעיני אלקים ואדם. כאבן נזר מתנוססת היא “בפתח תקוה” במדותיה, במעלותיה ופעולותיה, בחכמתה, בהשכלתה, ביראתה וצדקתה, בענותנותה וצניעותה ובכל הגיוני נפשה הטהורה. כמלכת השמים מאירה היא מחשכי יושבי חשך, כאם רחמניה דואגת היא לכל קשי יום ומר נפש: מרגשת בצער זולתה ומשתדלת בכל כחה ולמעלה מכחה לעזור, לרחם ולהושיע, בעצה ותושיה בגופה ובממונה מסורה היא בכל נפשה לכל עבודה פילנטרופית: בקור חולים, הכנסת כלה, והדומה. כל קשי יום ומר נפש כל מי שהוא שרוי בצער, כל מי שנמצא במבוכה, במצב-דחוק פונה לאטיל שמואלביץ, והיא, החכמה הפקחית וטובת הלב, בעלת אידיאל נשגב ונעלה, כבר יודעת להקל את סבל האנושיות הדוויה, ביתה בית אש"ל, ובני-תורה עניים סמוכים על שלחנה, בחורי חמד מבית תלמוד התורה והישיבה, נאמנה היא ומסורה לכל קדשי ישראל. אוהבת תורה היא ותומכת בתלמידי חכמים ותעניק להם בהצנע ובכבוד ביד נדיבה, חובבת ציון היא, ארצי-ישראלית בכל רגשי לבה ונפשה, העובדים והפועלים על הרי יהודה יקרים לה מכל יקר.

לא לחנם מפורסמת היא בעולם לאחת הנשים המצוינות בבנות ישראל בארץ-ישראל, לא לחנם מרכינים ראשם לפניה וגומרים עליה ההלל הגדול גם שלא בפניה, אשה גדולה היא, רבת הפעלים ורבת החסד, אשה “עבריה” שרכשה לה כל אותן הסגולות המעלות והמדות הטובות מדור הישן והחדש: חסידה, חכמה, בעלת הרגשה-עדינה ולב-רחמן; מכבדת את התורה וחובבת הארץ ועובדיה. וכמוה כן גם בעלה העדין, נדיב הלב, רחמן ועסקן צבורי, חובב-בונה מר צבי שמואלביץ, מנכבדי המושבה, גזבר בבנק החקלאי בפתח תקוה שהוא גם ממיסדיו וממנהליו. מסור לכל דבר שבצדקה ושבקדושה, מהעולים הראשונים שבא לגור בפתח תקוה מלפני כשלשים וחמש שנים, נולד גודל וחונך כל ברכי התורה בסלאבודקה ויהי מחשובי התלמידים בישיבתה, מציק מים על יד מו“ר הגאון הצדיק רבי נטע צבי פינקל זצ”ל. שניהם עובדים חרוצים על שדה הישוב והרחמני בלי שום טובת הנאה חלילה כי אם אותה ההנאה הבאה מתוך עמק הלב בעקב מעשה הטוב. גם היא מרת אטיל שמואלביץ נולדה בסלאבודקי להורים טובים וישרים, בעלי תורה ומסחר, ובעלי צדקה וחסד, וירושת-אבות לה כל מדותיה התרומיות, אביה ישב יומם ולילה באהלי של תורה ואמה מ' דינה מארייאשי עסקה בחנות ושרתה את בני ישיבת סלאבודקי כאם רחמניה, לא פעם מסרה את תבשילה לבני הישיבה והיא וביתה הסתפקו בלחם יבש, דינה מארייאשי היתה אחת מבנות ישראל הכשרות, פליטת הדור שהיה מלפנים. אוהבת תורה ויראת ה' עד להפליא, מודה לא נשמעו על פיה שבועה וקללה או דבר מגונה לה“ר ורכילות, וזה הביאו להתקדמות גדולה, למדרגת מוסד כספי עממי, לאזרח קבוע בין המוסדות הכספיים של פתח תקוה, רבים הם הפונים לעזרת המוסד ורבים נושעים על ידו, דין וחשבון מתפרסם שנה שנה בספר “דין וחשבון” לשנת תרפ”ח אנו מוצאים הדברים הבאים לקמן:

לחברות הנכבדות ולקהל המנדבים!

מגישות אנו בזה לפניכם את המאזן לשנת תרפ“ח, והננו שמחות שיש באפשרותנו להראות על התקדמות מוסדנו, הן במובן כמות ההלואות שניתנו והן במובן סכום הכסף שניתן בהלואה במשך שנת מאזן זו. שורת הנזקקים למוסדנו גדלה השנה והתאמצויות יוצאות מן הכלל נעשו מצד ההנהלה וביחוד מצד המיסדת של החברה הגב' עטיל שמואלביץ, בכדי להשיג כסף מחוץ להון החברה, ולמלאות עד כמה שאפשר את דרישותיהם של כל הפונים בדבר הלואה. כדאי לצין שסכום החוב שהגיע לגזברת ממוסדנו עלה בחדשי סיון – תמוז עד 303 לירות א”י. – בכדי לקבל מושג ממה שנעשה, הננו להציג את המספרים דלקמן, אלה לעומת אלה.

1. בשנת תרפ“ז נתנו 740 הלואות על סך 300 לירות

2. בשנת תרפ”ח נתנו 1236 הלואות על סך 3851 לירות

ועל הטוב יזכר חברותיה בדבר מצוה:

הרבנית אורלנסקי פיגל הרבנית ציטרון רחל אתינגון פניה סגל מלכה.

הון החברה כעת: 927/661 לא"י.

איטא שמואלביץ.png

פתח-תקוה – ארץ-ישראל.

דנתה את כל אדם לכף זכות; לא ידעה קנאה ושנאת חנם, ותשמח בטוב אחרים ובהצלחתם32. וגמילות-חסדים כנגד כולם. גולת הכותרת לכל פעולותיה ומעשיה הטובים היא חברת “בנות התקוה” חברת גמילות חסד של נשים שנוסדה על ידה בשנת תרפ"ב (יחד עם הגברת חנה פרלין ז"ל, שנפטרה, לדאבון, במיטב שנותיה, יהי זכרה ברוך!). בסכום קטן מאד, נגשה ליסד ולכונן את המוסד אבל ברצון גדול, במרץ כביר, במעשים, בפעולות נמרצות. הגברת אטיל שמואלביץ ראויה להרשם באותיות זהב בספר “בנות ציון וירושלם”

אחד מזקני המושבה

-————-

לחג היוֹבל

חג שבעים וחמש שנה להאשה הגדלה הכבודה והחשובה

מרת צירל לאפין תי'

אשת העסקן הצבורי רב הפעלים והחסד מוה“ר בצלאל הכהן לאפין הי”ו שחל להיות בראשית השנה הבאה, תצא חוברת מיוחדה בשם “ברכת כהונה” וראויה צירל לאפין לכל הכבוד הזה. כי מה שקנה בעלה, איש החסד שבכהונה, קנתה היא בהיותה עוזרת לו בכל עבודותיו הצבוריות על שדה הישוב הישן-החדש, בפעולותיו הכבירות והנשגבות אל הכלל והפרט, והננו מאחלים לה ולבעלה אריכות ימים ושנות חיים טובים ולראות בטוב ירושלם.

לכבוד חג היובל הזה

התנדבו בניה ובנותיה וחתניה הנכבדים להקים בית לשמה “בשכונת נחלת בקור חולים” למזכרת חיים בירושלים. צירל לאפין תי' באה ירושלימה בצעירותה, בהיותה בת 15 שנה. אבותיה ואבות אבותיה: ר' אברהם מיכל, ר' מרדכי, ור' נטע בהרב ז“ל כולם שוכבים כבוד על מרום הר הזיתים33 אשר על פני ירושלם. מקדם. פרק גדול וחשוב יש לה מאותה התקופה עד היום הזה. ביתה, “בית לאפין” היה תמיד בית ברכה, צדקה וחסד. התעתדו בברכה “לבית החסד לאפין” לפ”ק.

-————-

ביילא ווינטר.png

-——————–

מרת בילא ב"ר צבי ואיצלה ווינטר תי'.

ראויה היא הצדקנית הזאת להקדיש לכבודה לא רק פרק אחד כי אם פרקים פרקים, ולא רק פרקים כי אם ספר שלם, וגם ספר שלם לא יכיל בו כל מעלותיה, פעולותיה, צדקותיה. נדבותיה וחסדיה שהצטיינה ומצטינת בהן גם עתה. – כמו בלאזדיי עיר מולדתה, כן גם באמריקא וכעת בירושלם עסוקה היא במצות ובמעשים טובים. כל ימי חייה היו והנם שלשלת ארוכה של פעולות נשגבות לרחם, להציל ולהושיע והכל בהצנעת לכת. בעדינות, ברוך ועונג בהרגשה עדינה ורחמניה מזדקקת היא לכל קשי יום ומר נפש, מרגשת היטב בצער זולתה ומשתתפת בכל יכולתה ולמעלה מיכולתה לתמוך בידי עניים ואביונים. לסעוד חולים, זקנים, גלמודים; להשיא יתומות עניות וכו‘. מחוננת היא בלב טוב ומדת החסד והרחמים המצינות את האשה ה“עבריה” נובעת ממקור לבה, לב-רחמן. אוהבת תורה היא וחובבת כל קדשי ישראל, תומכת ישיבות, דואגת לבני הישיבות יד ושם לה בבתי כנסיות ובתי מדרשים. אבן מקיר מכרזת ואומרת צדקותיה ונדבותיה משלה ומשל אחרים בהשפעתה הכבירה. ספרי קדש הכתובים והמסורים מנת חלקה. פה ספרי תורה ופה ספרי למוד על טהרת הקדש. גם עכשיו מביאה היא ספר תורה מעוטר בכלי קדש לבית הכנסת של עדת כולל ווארשא יצ"ו. בילא ווינטר דואגת גם על טהרת משפחה והרבה השתדלה בכחה, בהשפעתה ובנדבותיה לכונן בתי טבילות ומקואות כשרות בשכונות ובמושבות החדשות. הרטוב, זכרון דוד וכו’, בכל פינה שאנו פונים בכל מפעל קדש ומוסד צבורי לתורה, עבודה וגמ"ח, בכל דבר טוב ומועיל מוצאים אנו את בילה ווינטר בתור חברה פעילה, חברה מנדבת. “ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע” האמרה הזאת חופפת על כל הגיוני נפשה ופועל כפיה. ירבו כמותה בישראל!

חיים בהרב ר’ישראל יצחק סובאר מלאזדיי

לכבוד הרב החה“ש מר פנחס גרייבסקי נ”י

בקראי את מחברתו “בנות ציון וירושלים” עלה על רעיוני, להוסיף פנינה על מחרוזת הפנינים, של נשים מצוינות בירושלים ולהציב יד ושם בחוברת הבאה להאשה היקרה המצוינה נדיבת לב מאין כמוה מרת ליבה אדלשטיין תי' אשר כל ימות חייה הם שרשרת ארוכה של צדקה וחסד ומעש“ט וכל מה שעשתה עשתה הכל בצניעות ובענוה שלא יודע בקהל. החא נולדה בסלונים להורים נכבדים, אביה ר' ראובן וואלך הי' מיקירי קרתא בסלונים. בהיותה בת י”ח נשאה לאיש נכבד יקר ערך הר“ר יהושע חסיד בריזינאי. בשנת תרנ”ג אחרי שעיר ריזינאי עלתה כולה על המוקד והבית והחנות שלהם וכל רכושם כלו בעשן כלו. נסעו לאמריקה. שם חשפה את זרוע עוזה להטיב לכל קשה יום ומר נפש מפליטי רוסיא בימים ההם אשר באו לאמריקה. גם אין מוסד בנויארק אשר לא השתתפה בו בנדבת ידה יותר מכפי כחה. איזה שנים לפני המלחמה העולמית מת עליה בעלה ועליה הוטל העול של פרנסה בכ“ז לא חשכה מעמל נפשה להטיב לזולתה בכל מאמצי כחה. תיכף אחרי המלחמה כאשר אך נפתחו שערי אה”ק עלתה לירושלם לבלות בה את ימי חייה האחרונים לכל כספה אשר חשכה לה בעמל רב חלקה להמוסדות בירושלים, וע“י בלבד חלקה מאה ועשרים לירות. לא השאירה לה מאומה והיא מתפרנסת מהתקציב אשר ישלחו לה בניה מאמריקה מדי חדש בחדשו. וגם מזה, האחוז היותר גדול, תחלק לצדקה לעניים. לדאבוננו נחלתה בימים האחרונים במחלה אנושה היא מחלת לחץ הדם והיא שוכבת בביה”ח אשר בעיר העתיקה למתנונים ה' ישלח לה רפואה שלמה בקרוב.

בכל הכבוד הראוי דוד טביל מירסקי


לכבוד עורך ומו“ל ספר בנות ציון וירושלים, רבי פנחס בן צבי נ”י, שלום רב!

אדוני וידידי העורך!

הואילה נא בטובך לפרסם את שורותי המעטות לזכר נשמת אמי האהובה עטרת-ראשי ותפארתי אסתר חוה ז“ל. היא נולדה בעירה קטנה “בזזיון” בפולניה ועלתה לארץ משאת-נפשה לפני 21 שנה ומתה בזמן הגרוש מיפו ע”י התורכים בגולה בארץ במושבה “זכרון-יעקב”.

מר אבי הרב אפרים אליעזר רמון זצ"ל (ראה “זכרון לחובבים” י"ט) ישב והגה כל ימיו בתורה והיא פרנסתוהו וכלכלה גם את ילדיו ודאגת-הבית הטילה על שכמה היא ובלבד שבעלה לא יתבטל מתורתו. בינה ובין בעלה היה הקשר שבין זבולון ויששכר. בכל לבה ונפשה אהבה את קנינינו הקדושים וכל חיי-רוחה היו דבוקים באהבת-אלקים. בדירתנו היא הקדישה את החדר שליד החנות לבית-כנסת לחסידי פולין ובכל יום בבקר ובערב שמעה לתפלה. את בית-הכנסת הזה החזיקה על חשבונה ודאגה לו בכל. כל ימיה הטיבה לעניים מרודים, קשה-יום ונדכאי-גורל. לא אחת התמסרה להכנסת-כלה.

ובימי המורוטוריום כשהרבה יהודים עניים לא ידעו מנפט, סוכר, אורז וכו' משום שהממשלה גזלה אז את הכל ורוששה את הסוחרים והמסחר בעיר, פתחה היא באחד הלילות את מחסן סחורותיה שהעלימה אותו מעין הממשלה וחלקה אותם לעניי ואביוני העיר, אשר אחדים מהם הגלו אחרי המלחמה לאמריקה ונתעשרו וזכרו לה את חסדה ושלחו על שמה סכום הגון אך היא לא היתה כבר בחיים. גם בגולה ב“כפר-סבא”, על שדה המלחמה כשלא היה לאף אחד מאתנו פרוסת-לחם, מכרה היא לערביים שהיו באים מקלקיליה את כל המפות, הסדינים וכו' כדי לקנות בכסף מלא לחם לאבינו החולה באותו זמן שהיא וילדיה אכלו דוּרה.

היא הקריבה את חלבה ודמה בכדי לסעדהו ולתמכהו על ערש דוי. זוכר אני תמיד היתה אמי אומרת אלי באנחה, בין הערבים, כשישבתי צפוף ומכוץ אל גופה וראשי סמוך על חזה, על סף ביתנו והיינו מקשיבים בחרדת-קדש לקולו הנוגה והערב של אבא שהיה רגיל בשעה זו להגות בתורה: לו ידעת, כמה רצוני למות יחד אתו, כי ידעה מה מר יהיה גורלו, כשהיא תחסר. ופחדה לא היה פחד שוא.

במושבה זכרון-יעקב, שם בבית החולים אשר עומד בחורשה הקטנה במורד ההר, עם רדת טללי-ערב, היא גועה ממחלת טיפוס-הבהרות וכל הגות לבה ונפשה, כל התרכזות מחשבותיה היו רק בבעלה המסכן, מי ידאג לו ומי ימצא לו את לחם חוקו. ולא דאגה כלל ליתומה הקטן והעלוב, כותב הטורים האלה שהתמוגג על קצה מטת הברזל הקרה בבכי. ואמנם כשנה אחרי מותה מת גם אבי מעוני ומסבל. ובסוף אחד מספריו שהשאיר בכתובים השאיר זכר לאמי בכתבו לעלוי-נשמתה דברי-לבב ותודה עמוקה עפ"י “אשת-חיל”. “אשת-חיל מי ימצא? ואני מצאתי. ורחוק מפנינים מכרה – ואני נתתי יקרה מפנינים מכרה, כי התנתה תנאי יששכר וזבולון. בטח בה לב בעלה – לבי היה בטוח בה כי כל דאגתה אך למחסורי. גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה – כל לרבות יום מותה – מעשה שהיה. – דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה – היא אמרה איני ניזונית ואני עושה כדי שיזון האיש והבנים. – – –טעמה כי טוב סחרה – אין טוב אלא תורה. לא יכבה בלילה נרה – כדי שילמד בעלה לאורה – תנצב”ה.

בכבוד רב, מוקירו ומכבדו יעקב רמון


יעקב רמוֹן / מְשוֹררוֹת ציון וירושלים הַרָחֵלות.

חושבני, שבחוברת “בנות ציון וירושלים” כדאי להקדיש שורות מעטות למשוררותינו המתהלכות על אדמת המולדת סובלות את סבלה וכואבות את כאבה. ובשיריהן ישנה מאמונת-התחיה, אהבת המולדת העמוקה המפעמת בהם, כשהיא כלה ענוגה ומפונקה באהבת רעיה לדודה… אלו המשוררות עלו לארץ, מתוך אידיאל, תביעה-לאומית-נפשית עמוקה, ופה בתוך הסבל הממריא, כשאין גם מחית יום יום, בקיבה ריקה ובנפש-חלולה, המה נותנות בטוי לחזון-חייה של האומה וגאולתה, ולא ליסוריהם הם. כי מה דלים הם היסורים העולים לקול פעמי המשיח ההולך ובא מבין הרי-יהודה – – – וראויות הן משוררותינו אלו שיחרת שמן על לוח זהבה של תחית-הלאום בארץ-אבות.


א. רחל רייז

מי שאינו מכיר את המשוררת פנים אל פנים, אינו יכול לתפוס את מהותה של שירת ריז ולהבינה במדה הראויה. רחל ריז, היא משוררת בעלת נשמה עדינה למאד. טוהר-רוחה ובר-לבה מושכים אותנו קסם. רגשותיה העזים, יוצרים ניב-אמת, עמוק ונפשי. הדבקות האלהית, האמונה החיה, יחד עם היאוש הגובר, הכוסס כעש את הלב הצעיר אומרים הרבה. רחל רייז היא בעיקר משוררת ללב, משום שבשיריה היא שופכת את כל לבבה, וכששכינת השירה שורה עליה, היא בחזקת “וכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך”. רחל רייז מזכירה לנו את מרדכי צבי מאנה, לא אגזים אם אומר, שיש קו-משוה ביניהם, אותם החרוזים הנאים יחד עם הרגש הלבבי. המשוררת כלה רוח שברוח, כל מי שמכיר אותה, יודע היטב שאין זו הפרזה כל שהיא, כלה טובעת בים של הרגשות. היא אינה יודעת את החיים בברק זהב עשרם, מעולם לא ראתה אשר, כאניה טרופת-נצחים חותרת היא, אל הערפלים הכבדים, שרויה ביגונות-עד גדולים המתרפקים על-גורל האיום והנמהר – גורלה. רחל ריז היא חברה ב“הפועל–במזרחי” חבוקה ודבוקה ברעיון הנעלה והנאצל של “תורה ועבודה”, וחדורה ברוח הדת והלאום, אולי משום זה, אין תשומת-לב לשירת רחל רייז, כליתר משוררותינו, פה בארץ-ישראל שתחת שמיה היא שופכת את כל לבה, בכל כך תמימות ובטהרה, בודדה היא לעצמה, תך על כנורה את צליליה הנוגים, המשמיעים מנגינת עצב עולמית. ברם, לא מעטים הם היחידים היודעים להוקיר את רחשי נשמתה. שירת רייז נובעת ממקור הטהרה, מתוך תהומות מעמקי-נשמתה, מי שמעמיק בה מגלה בה את הפלא הטמיר, הגנוז בנבכיה של שירת אלקים חיים. במשך חייה בארץ יצרה שירי מולדת נעלים למאד. אחדים מהם נתפרסמו ב“דאר-היום” ועוד.

ב. רחל (מחברת ספר השירים “ספיח”)

משוררת זו נתנה בשיריה הצליל הזך והצליל של כנור-ישראל המשתפך על אהבה צנועה וכשרה. אחרי אלישבע אפשר לחשוב גם את “רחל” למשוררת בת המודות-השירה, אלא שהיא עוד עצמית ומקורית עוד יותר מאשר משוררות אחרות. שירי רחל על המולדת מציתים בלבנו זיק תקוה, בטחון ואמונה, שבארץ-ישראל הולך ונרקם חזון-פלאים של שירה חדשה אשר תהיה שירת-הזהב של תחית המולדת והלאום. רחל היא פועלת ומי עוד כהפועל העברי לאהבת התרבות העברית! אחרי עמל-יום קשה, המפרך את הגוף, יש עדנה גם לנשמתו העורגת לתורה ותרבות, לספרות עתיקה וחדשה ולאמנות ישראלית טהורה. בארץ-ישראל חמדת כל תקוותינו הולך ונוצר הבטוי המזהיר, החדור כלו ברוח הלאומיות הטהורה. רחל היא כלה רוך שברוך, עדינה וקלילה בשירתה. היא נשקפת לנו מחרוזיה, כרחל אמנו, באותה הדמות האהובה רבת החסד והרחמים. בכל שורה ושורה משיריה יש גרעיניות, יש מן הברכה והתנובה הפוריה.

"הן לא חרשתי, גם לא זרעתי,

לא התפללתי על המטר.

ופתע ראה נא! שדותי הצמיחו

דגן ברוך שמש במקום דרדר"

אכן, “דגן ברוך שמש במקום דרדר”, שירה פוריה ורעננה מאורות-נשמתה, ורוויה שלל גוונים וצבעים של שמש המולדת.

"רק עץ ידי נטעו

חופי-ירדן שוקטים

רק שביל – כבשו רגלי

על פני שדות.

האין זו הבעה שלימה למולדת – זהו שי נעלה ונשגב למזבח השירה האלהית של העם הנבחר בארץ עתיקת-הימים.

ג. רחל ראב

משוררת ילידת-הארץ, בת לאב גדול-האמונה וגבור-הרוח ר' יהודה ראב (בן-עזר) אחד מראשוני ומיסדי המושבה “פתח-תקוה”, אשר עלה לארץ לא רק לבכות את ענותה ושוממותה כי אם להפריחה בגופו ממש, בכוחותיו הדלים הוא. ומפני כך אין פלא שבתו רחל זאת, היא כל כך לאומית בשירתה. ויש בצליליה נימה-מולדתית כֵּנה ואמתית. משום שהיא גדלה את הארץ, מילדותה שאפה את אויר הרי-יהודה וזיו רקיעי-התכלת הללו נחתם בלבבה בחותמת ההוד-הנצחי אשר למו. בשיריה היא היא ה“שולמית” היפה המתהלכת בין ערוגות-הבשם של גן יהודה המעטירה ושרה את שירי החן והרוממות על מולדתה-ילדותה.

תל-אביב.


צפורה פרילמן.png

-——————


הגברת רייזל מעלצר תי'

עסקנית הכי גדולה, נדבנית הכי מצוינה. אין מספר למפעליה. וכמו ב“ארצות הברית” בנויארק כן גם ב“ארצות החיים” בירושלים מצטיינת היא בפעולותיה הנשגבות לתורה עבודה וגמ"ח. לבד תמיכותיה ונדבותיה אל הכלל ואל הפרט בהצנע ובכבוד כאחת הנדיבות הצנועות מבית ישראל נוסד זה עתה על ידה בבנק להתפתחות חברון, בהנהלת האחים המבורכים גאוני התורה ורבי הפעלים והחסד רבי ישראל זיסל ורבי יצחק לבית דבורץ, קפה מיוחדה בשם

גמילות חסד לבני תורה

כמה מאות ת"ח, בני הישובות נהנים מהקופה המיוחדה הזאת.

אשרך רייזל מעלצר שזכית לכך!

-———————————-


שכונת נחלת בקור חולים

קרן-קיים להחזקת בית החולים הגדול והכללי

בקור חולים הוספיטאל

במרום ירושלים, במרכז העיר החדשה רחוב מלך ג’ורג'.

אחרי שנבנה בית החולים הגדול הזה בכל יפיו, בכל הודו והדרו, ובכל גובה תפקידו במחלקותיו השונות: 1) מחלות פנימיות, 2) מחלקת הנתוחים, 3) מחלקת אזן אף וגרון 4) מחלות עור וכו‘. 5) מעבדה. 6) מחלקה ליולדות. דאגה ההנהלה לקיומו של הבית, ואמרה לקנות מגרש גדול ולהקים עליו שכונה בשם “נחלת בקור חולים” בתור קרן קיים לבית החולים הגדול הזה. ידידי בית החולים מתבקשים להתחשב עם הדבר הגדול שיש בו משום בסוסו וקיומו. קרן-קיים זה יתן לו כח להמשיך את פעולותיו הרחמניות: להציל, לרחם ולהושיע. שכונת “נחלת בקור חולים” תהי בעזר ה’ ומלאכיו הטובים עושי רצונו, אחת השכונות הגדולות והיפות. מובטחים אנו כי אחינו מקרוב ומרחוק יענו ויאמרו:

חבר אני לכל אשר יראוך.



בית חולים מתנונים בירושלים (עיר העתיקה)

על טיב בית החולים הרחמני הזה, בית מקלט לחשוכי מרפא, האחד והמיוחד בארץ ישראל, פרסמו ראשי רבני ארץ ישראל בירושלים דבריהם הבאים לקמן: אחינו היקרים רחמנים בני רחמנים אשר לבם ונפשם לציון ומקראיה!

אחים אהובים!

בין כל השאלות הקשות שבחיים ההולכת ונפתרות אצלנו ע“י מפעלות החסד והצדקה הרבות אשר הן מעטרות את עיה”ק ירושלים קרית תפארתנו יש לנו עד כה שאלה אחת קשה מאד אודות אחינו האומללים, החולים המתנונים, הנמצאים בהכרח בקיבוץ של עם המונה רבבות. בתי החולים אינם יכולים לקבל אל תוכם רק את החולים שרפואתם קצובה לשבועות ולמרבה לחדשים אבל מה נעשה עם המספר של היותר נדכאים שבחולים שמחלתם מתארכת בלא קצבה ושהם צריכים ג“כ טפול ושמירה והגנה מיוחדת ועד כה לא עלתה בידינו להכין בעדם מקום מחסה ומרפא כפי האפשרות על פי התנאים המיוחדים להם מבלי לדחוק ע”י זה את רגלי החולים הרבים העומדים להנצל בע“ה בכניסתם לביה”ח למשך זמן קצר.

אמנם בזמן האחרון סוף כל סוף קמו אנשי רוח בעלי לב רגש אשר לא יכלו לשאת עוד את צערם הנורא של האחים האומללים והדויים הללו החולים המאריכים והמתנונים וכאשר אחרי שביה“ח הגדול והכללי, בקור חולים הוספיטל, בנה לו בנין מפואר, נשארו החדרים של ביה”ח הישן עומדים מוכנים להשתמש בהם ג“כ לטובת עזרה של אביוני אדם הנתונים בצרה ומצוקה, התאזרו ליסד בבית הזה אשר שמש שנים רבות בתור ביה”ח הכללי לעה“ק שיהי' משמש כעת לבית מחסה ומרפא לחולים המתנונים להביא אור ישע גם לתוך עולמם החשוך של האחים הנדוים הללו, ועתה עומדת לפנינו בכל תקפה השאלה הקשה איך למצוא את האמצעים לכלכל את הבית הזה בית המרפא והמחסה לחולים המתנונים. והנני בזה פונה לאחינו הרחמנים אשר ידם פתוחה ולבם נדיבה לכל דבר יקר ומועיל וביחוד לשיתוף מפעל הרחמים והחמלה בעד אחינו בני ציון היקרים, הושיטו ידכם לעזרה ברוח נדיבה ורצון טוב איש כנדבת לבו למפעל החסד הזה אשר ממנו תוצאות לעזרת הירודים שבחולים אשר בעיר הקודש והמחוזות, וצור ישראל יסיר מאתנו כל מחלה וכל נגע ויראנו מהרה בישועתנו כנ”ש ונפש אחיכם החותם בברכה נאמנה מהר הקודש מירושלים.

חק' אברהם יצחק הכהן קוק

ראש רבני ארץ ישראל

עמ“י עש”ו

לכבוד הרבנים הנכבדים טובי עסקני מיסדי ומנהלי “בית חולים מתנונים” בעיה“ק ירושלים ת”ו

תחזקנה ידיכם אנשי קדש בהקדישכם את בית החולים הישן בעיר העתיקה לאלה החולים המסכנים, הגלמודים, המתנונים, המשותקים, חשוכי המרפא, להיות להם בית מקלט בית מרפא, בית רחמים וחמלה בשרות בטפול בכלכלה ורפואה. אם לסתם חולים אמרו חז“ל: אשרי משכיל אל דל אין דל אלא חולה – על אחת כמה וכמה בחולים מתנונים, חולים אומללים כאלה הרואים הכל, שומעים הכל, מרגישים הכל ובכל זאת אינם יכולים, לא עליכם, להניע יד ורגל להתהפך על משכבם, לדרוש לבקש דבר, כאלמים חיים שוכבים הם למעצבה ביסוריהם הנוראים ומבטיהם קורעים הלב והנפש. אם אוי ואבוי לסתם חולה הנה עוד יותר אוי ואבוי שבעתים שבעתים לחולים אומללים כאלה הנופלים למעמסה על בני ביתם, גם היותר רחמנים. רק בבית חולים תחת השגחת אחיות רחמניות ורופאים מומחים לזה, ואיזה בית חולים יקבלם? אין אף אחד בתי חולים מקבלים רק אותם החולים הנכנסים והיוצאים אבל לא חולים כאלה הקולטים את מקומם תמיד. ולחולים ממין זה נוסד לכתחילה בכונה רצויה בית מקלט הכללי הזה אשר הוא מקלט כללי לכל החולים המתנונים בארץ ישראל מהתושבים ומהחלוצים הרצוצים מן הגולה שבאו ירושלימה כל עוד נפשם בם ומרוב צער ויגון ואנחה נתאבנו, נשתתקו, נתנונו, והרי הם נמצאים בבית מקלט זה, במחלקותיהם: מחלקת גברים ומחלקת נשים. תפקיד גדול וחשוב רב יותר מן הכח קבל עליו בית מקלט הזה, בבטחון גמור כי אחינו מרחמנו בארץ ובחו”ל, המתחשבים עם צערה של ירושלים ובניה יתחשבו במפעל הרחמני הזה המיוחד במינו בא“י ויתמכוהו בימין צדקתם מי בכסף ומי בשוה כסף: חמר לבגדים, סדינים לבנים וכו‘, הנחוצים לחולים כאלה רב יותר משאר החולים. וה’ הטוב יסכים על מעשיכם ויהא בעזרכם לעזור לרחם ולהושיע כעתירת ידידכם “והחותם בברכה” לפ”ג.

הצב“י יעקב מאיר ס”ט

ראשון לציון וראש הרבנים בא"י

-————-

ראויה היא הגברת, העסקנית-הצנועית מרת רחל רוקח לתודה וברכה בעד התמסרותה והתענינותה לטובת המוסד הרחמני הזה.

האדרעס: Beth Cholim Mithnawnim, P.O.B. 842, Jerusalem, Palestine


יצא לאור

החלק החמישי מהסריה

אבני זכרון

המכיל בו: העתקת הכתבות העתיקות והחדשות מכל אבני הזכרון בירושלים וחוצה לה הקבועות בבתי מדרשיה מוסדיה וחצרות קדשיה; שכונותיה ופרוריה. נאספו בספר לזכרון החובבים הראשונים בוני ציון וירושלם בצרוף תמונה מהאבן העתיקה מזמן בית שני שנמצאה בהר הבית בשנת תרל"ב.

-———————-


תודה להגברת בילא א"ר אלכסנדר הרמן שנתנה לנו האפשרות לעשות הקלישה הזאת. אשה גדולה היא, בעלת נפש עדינה, אוהבת תורה וחובבת הארץ וכל קדשיה. זכרה לה ה' לטובה!


 

חלק שמיני


החוברת הזאת יצאה לאור בהשתתפות מר משה לֶוין מירושלם

נדפס בדפוס “ארץ-ישראל” – ירושלים.

את החוברת הזאת, השמינית במספר לחוברות “בנות ציון וירושלם”, אני מקדיש בזכרון קדוש לזכר אחיותינו היקרות והעדינות, הנשמות הטהורות, הקרבנות הקדושים, אשר נהרגו, נשחטו ונשרפו עם הוריהן, בעליהן, בניהן ובנותיהן בידי הפראים האכזרים, הרוצחים.

בשבוע-הדמים, י“ז–כ”ג אב, תרפ"ט.

ה' ינקום דמם!

הערה: לזכרון אחינו-חללינו נקדיש חוברת מיוחדה מהסריה “זכרון לחובבים” ולא תקפ"צ!

לא תקום פעמיים צרה.


משפחת מקלב, ממוצא


אשר נשחטה ונשרפה בשבוע הדמים ימי הזועות יח מנ"א


משפחת מקלב.png

ר' אריה ליבּ מקלב

ואשתו מרת באשה חיה מקלב

בנם: מר משה מקלב בן 24 שנה,

בנותיהם:

מרת מינה מקלב בת 22 שנה – ומרת רבקה בת 18 שנה

ה' ינקום דמם!


באשה חיה מקלב לבית צימרינסקי נ"ע

ראויה היא פנינה יקרה זו שנפלה חללה בשבוע הדמים העבר, ביום ש“ק י”ח מנחם אב תרפ“ט. בהמושבה “מוצא” אשר למטה מירושלם, להקדיש לה מקום חשוב ופרק מיוחד בספרי “בנות ציון וירושלם”. המנוחה נולדה בירושלם בשנת תרל”ז והוריה מר. יחיאל צבי צמרינסקי ורעיתו מ' חנה.

מר צימרינסקי ראוי לפרק מיוחד בתולדות הישוב, בתור איש אשר כל ימיו השתדל ליהנות מיגיע כפיו, ועם זה היה אחד העסקנים הצבורים ממדרגה בולטת וחשובה. משפחת “צמרינסקי” חונכה על ברכי הדור הישן, במסורת ומסירות לדת, הם הגרו לא"י לפני כששים שנה, ותמיד היה ביתם אכסניא של עסקנות הצבורית בכל המקצועות.

והמשפחה חנכה את צאצאיה ג“כ עפ”י הדת והמסורת וביחוד בסגולת מדות טובות ומעשים טובים ראוים לתהלה. בשנת תרמ“ז נבנתה השכונה העברית “מחנה יהודה” הרחק מחומת העיר. והמשפחה הזאת היתה מהראשונים אשר העבירו דירתם מתוך העיר העתיקה אל השכונה החדשה, מר צמרינסקי יחד עם נכבדי השכונה “בית יעקב” יסדו תיכף “חברת לינה” שהיתה אז כדבר בעתו, כי מפני ריחוק המקום ממרכזי הרפואה, היה נחוץ לסדר שמה לפחות הכשרה רפואית של כלים נחוצים הזקוקים להעזרה הראשונה בעת התקפת מחלה, ואח”כ התקשרה החברה עם אחד הרופאים הכי מומחים בעת ההיא (ד"ר הופמאן) שיענה שמה בכל יום לחולים עניים בעד סכום מינימאלי, וההשגחה על כל אלה נמסרה אז להילדה באשה חיה צימירינסקי שהיתה אז כבת עשר שנים, והילדה הזאת לא חסה על זמנה ולא על טרחתה, לרוץ בכל מקום הצריך עזרה, ולהטפל בחולים, למשוח את העינים, היא היתה מהמשגיחות על המִשְמָרות של חברי חברה לינה, והיתה עוברת לאסוף כספי החברים והחברות, וכה היתה פעילה שנים רבות עד שהגיעה לפרקה ונשאה להצעיר אריה מקלב, שהיה ממשפחה חשובה מאכרי “פתח תקוה”, ואשר פקידי הברון רוטהשילד מצאוהו לאחד החרוצים ותאכרהו במתולה.

ומר צמרינסקי שמח מאד על אשר בתו וחתנו זכו להיות מראשוני המתישבים על הנקודה הצפונית הקיצונית הזאת בא“י והוא עצמו עבד אז להעביר את הזוג הצעיר במקומם החדש, הנסיעה לשם ארכה אז כשמנה ימים, ברכיבה על פרדות דרך קשה מלאה חתחתים ומכשולים טבעים וגם חיצונים, בין שודדי-יום וזאבי ערב, ובכל זאת פסחו על כל המעקשים הללו, ויחלו לעבוד אדמתם, ויגורו בדירה בנויה בסגנון ערבי בלי כל הנוחיות, וכה עברו עליהם כארבע שנים, ולא פעם היה כפשע בינם ובין המות, ולא פעם הוכרחו לשדד אדמתם תחת מטר של כדורים שירו בהם הדרוזים. לילה אחד שכב מר מקלף על יד הגורן, והוא ועוד אכר ספרדי. פתאם היתה התנפלות הדרוזים על הגורן למטרת שוד וביזה, והספרדי ההוא נרצח נפש. מר מקלף היה במקרה מכוסה בקש ותבן, וע”כ לא הרגישו הדרוזים בו. מהומה גדולה קמה במושבה. ובכ"ז המשיכו הלאה עבודתם, ומרת מקלף למרות היותה מחונכת חנוך ביתי בבית הוריה, הסכימה לנוד עם אשה ממושבה למושבה ותהא שמחה בחלקה להיות חיה ועובדת בארצנו הקדושה.

ממתולה עבר הזוג הצעיר לגור בפתח תקוה, עד אשר הזדמן הדבר ומר צימרינסקי קבל בגורלו ע"י חברת “בני ברית” שלשים דונם אדמה במוצא, נטע שם כרם בעד הזוג הצעיר. וכאשר עברו שנות הערלה, והכרם החל לתת פרי ברכה, אז העביר את הזוג למוצא. ששם חיו ועבדו עבודה קשה אבל פוריה משך חמש ועשרים שנה, שם נולדו להם בנים ובנות, ואת כלם חנכו בתור אכרים חקלאים. מקטן ועד גדול כלם עבדו כל מיני עבודות קשות לנטוע הנשמות לבנות הנהרסות ויהפכו ערבות-עד לכרמי-חמד, עד שהצליחו להקים ולבנות להם בית בנוי בניה, עם כל הנוחיות ולסדר להם משק-שלם שהיה נודע לתהלה בכל הסביבה, כל רואיהם בהם התברכו, ויקחום לסמל העובדים החרוצים, ויתרועעו עם כל השכנים כיהודים כערבים ביחס של ידידות נפרזה, גם הערבים העריצום ויחבבום, ומשפחת מקלב היתה רוח חיה במוצא העברית וגם בקוליניה הערבית, הגברת מקלף היתה תמיד המטפלת ברפוי החולים הערבים, ומקרוב ומרחוק היו באים לשאול בעצתה בכל מיני מחלות, ובלי לאות ובלי עיפות היתה עומדת על משמרתה זו עד יומה האחרון.

כשבועים לפני הרצח, בקר אביה מר צימרינסקי את בתו במוצא, ואז התאכסן בביתה הרב הגאון הקדוש מוהר“ר זלמן שך ז”ל מהבד“צ אשר בתל אביב, אז התענין הרב שך לשאול את מר צימרינסקי שיודיעהו איכה הצליח לתת לבתו חנוך כל כך דתי וכל כך מלא מדות טובות, כאשר נוכח הרב הנז' לדעת זה במשך הזמן שהיה מתאכסן שמה. ואשה כבודה כזאת, אשר בידיה רפאה כמה וכמה ערבים, היא ובעלה משה ובנותיה רבקה ומינה כלם נרצחו על ידי אותם הערבים אולי אשר נתרפאו על ידיה, ויחד עמהם נרצח גם הרב שך וגם גלצר וגם אחדים מגופותיהם נשרפו ע”י הפראים ההם, אשר לא הסתפקו ברצח לבד כי אם שדדו ובזזו ואת שארית הפליטה העלו באש. מי יתנה גודל האסון אשר תכף את משפחת מר צימרינסקי בעת אשר חמשה קרבנות יקרים הובלו בבת-אחת על מזבח הפרעות האיומות. במה יכולנו לנחם את האב הישיש מר יחיאל צבי צימרינסקי ורעיתו מ' חנה, אשר לעת זקנותם קרה להם השאת והשבר… אבל, ונקיתי – דמם לא ניקיתי! צעק הנביא בשם ה' ונקוה כי שארית הפלטה מהמשפחה הכבודה ידעו לשמור על הנקודה הקדושה אשר שמרו עליה זמן כל כך רב, ועוד תהיה כפורחת, למרות עיני השכנים הרעים, ושם המשפחה הכבודה מקלב, וביחוד הכבודה מ' באשה חיה מקלב תהיה תמיד לסמל התום הצניעות, החריצות והפעילות, אשר עד דור אחרון בה יתברכו ובה יתפארו.

תנצב"ה


קרבנות ירושלים.png

קרבנות ירושלים

ביום י"ח אב.

בשכונת הגורג’ים על יד שער שכם"

מזל צויניה – שבילי

גם בעלה מר שלום צויניה – שבילי נהרג.

חנה סוני שבילי

שחוטות “מֹוצא” ושרופיה

ביום ש“ק י”ט אב:

אֶלִי מוצא ואכריה

כאלמנה בנעריה

וכאם שכלה שאבד לה

הטובים בבני. –


באשה חיה מקלף34

בת 48 שנה.


גם בעלה ר' ארי' ליב מקלף ובנם מר משה מקלף בן 26 נשחטו ונשרפו. ויחד עמהם הרב הצדיק רבי זלמן שך ומר גלצר, אורחים מתל-אביב.

הבת מינה מקלף בת 22 שנה


הבת רבקה מקלף בת 18 שנה


טבוחות חברון.png

חיפה.png

תל אביב:

מסעודה מזרחי

טבוחות חברון

ביום י"ט אב:

אֶלִי “חברון” ויושביה,

נשותיה וטפיה,

פועליה וסוחריה,

"כנסת ישראל ולומדיה,

צעיריה בחיריה.

בני הישיבה אדירי התורה

בעלי תריסין במשנה ובגמרא

גבורי כח עמליה בטהרה

דמם נשפּך ונשתה גבורה

מתו, הה! במיתה חמוּרה

מידי אותה החבורה, הארורה!


הרבנית יענטיל אורלינסקי

בת 47 שנה

גם בעלה הרב אברהם יעקב הכהן, בגיל 49. רב בזכרון יעקב, נשחט שמה.


הרבנית קלרה אשת החכם רבנו חסון


וידה ייני

גם בעלה הזקן סי' אברהם ייני מקושטא נשחט שמה.


חנה סלאנים

בת 25 שנה

גם בעלה ר' אליעזר דן שלונים, בן 30 שנה, מנהל הבנק העברי והוריה נשחטו שמה.

אסתר גרשׁון


לאה גרודזינסקי

בת 28 שנה

גם בעלה ר' יעקב ואביו הרב משה ז"ל נשחט שמה.


מרת דובניקוב

גם בעלה מר ח.א. דובניקוב מנהל בית הספר בנורדיה, תל אביב נשחט שמה.


לאה אונגר

בת 75 שנה.

גם בעלה מר אונגר, מכונאי, נשחט.


דבורה ב"ר בצלאל לזרובסקי


הרוגות צפת:

ביום כ"ד אב:

הגברת אימפריאט

גם בעלה מר אימפריאט מנהל בית הספר “מזרחי” נהרג.


הגברת אימפריאט

אמו של הנ"ל.


הגברת כהן

גם בעלה מר שמואל כהן נהרג.


הגברת אפרתי

גם בעלה מר משה אפרתי נהרג


רחל מזרחי

מזל כהן

חנה מזרחי

שיינדיל גולדצווייג

לולו פרסין


חיפה:

ביום כ' אב:

לאה אפריאמוב בת 40 שנה


נאד של דמעות על קבר אחיות וקבר-אחים

הוי אחיות, והוי אחים!

נפלתם במבחר שנותיכם, במשפר חייכם, במיטב שאיפותיכם לעתיד-הקרוב

יזכר!

יזכר אלקים את נשמות “חללינו” הקדושים והטהורים, המעונים, הטבוחים, השחוטים והשרופים על קדושת שמו הגדול.

ישמע אלקים שעותם וקול צעקתם, בכיתם ויללתם של אחינו הפצועים הנמצאים בבית החולים הגדול “בקור חולים” וביתר בתי החולים.

יאסוף אלקים אותן דמעות הנגרות כמים מיתמי החללים.

ינקם אלקים נקמת דם בניו השפוך, ככתוב: ונקיתי דמם לא ניקיתי –

וה' שוכן בציון!

והיה באחרית בימים.

הסעיף האחרון משלש עשרה עקרים:

אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים,

תקומו ממשכבכם באדמה, תתרקמו שוב בשר ועור, נשמה ורוח, תקומו ותחיו, להרים את דגל התחיה הלאומית, ולבשר בעולם מלכות שדי.



זימבולה די קאפסלי מצילה את היהודים בירושלים

עננה הרת תוגה שוכנת על רובע היהודים בירושלים. אז – באותה התקופה גרו היהודים רק ברובע שלהם, החלק הדרומה הסמוך להר ציון, שער ציון היה נקרא בפי המושלמים באב חראת אל יהוד (שער רחוב היהודים).

החנויות סגורות, הכל השלך הס, הפועלים שובתים מעבודתם, בטול מלאכה, וכולם מגדולם ועד קטנם נאספו לבית הכנסת לאמירת תהילים. באו בנים עד משבר מחמס המושל העריץ שהעיק והציק להם במסים שונים. ועכשיו במס חדש גדול מאד, אלפים דוקאטי כסף, מה שאין בכחם למלאותו אף למחצה, לשיש ולרביע. הקופה דלה וריקה. זמן ניתן להם שלשת ימים, אם לא ינתן סכום הכסף כלה, גרש יגרש אותם ואת ביתם ובני ביתם. לא פעם פשטו המסכנים את עורם מעליהם למלא את דרישתו של המושל בסכומי כסף אשר הטיל עליהם לכפר נפשם הנקיה, אבל עתה במצבם העגום ובסכום גדול כזה, זה היה כבר למעלה מכל כוחותיהם, וירב בבת יהודה תאניה ואניה. הרב אזולאי בקש מאת המושל ארכא עד שיסע לערי מצרים.

קושטא. איזמיר וסלוניקה, לאסוף את סכום הכסף. אבל המושל האכזר לא נתן לו רשות לצאת את העיר, וישב ממנו בפחי נפש. לא הועילה כל תפלה, כל תחינה וכל המלצה גם מנכבדי המושלמים. אז גרה בירושלים הסיניורה זימבולה די קאפסלי, אחת הנשים הכי כבודות בקושטא. חכמה מצוינה, בעלת תכונת מוצקות,מדברת טורקית, ותוכל לדבר בשער לפני איתני ארץ והיא כבר ידעה איך ומה לדבר עם המושל הזה. התנערה מעפר גלותה, הסירה מעליה עצבותה, ותלבש בגדיה הקושטאיות, שמה מסוה על פניה כאחת המושלמיות, ותבוא ותעמוד לפני המושל במקום המשפט הרשמי, אשר גם הקאדי והמופתי וכל השיכים ישבו שמה, ותאמר אליו: אדוני המושל! אנכי שלומי אמוני ישראל מקושטא, נצר ממשפחת הרב הראשי בסטמבול אשר המלך היה חפץ ביקרו, ולא פעם בא לביתו לבקרהו, ולבית דינו – לשמוע משפטיו הצודקים. אתה מבקש לבלע ולהשחית נחלת ה' בירושלם. כסף אין לנו, ולצאת בגולה – טוב, נלך! נלך בשם ה' ישר לקושטא ואנכי בראשונה אדבר אל המלך מה שיש לי לדבר. ואנכי, הוסיפה ואמרה: יש לי מהלכים בבית המלך.

אשת הויזיר באהישזא מכירתי, וגם בעלה חקי פאשה יודע היטב את יחוסו של המלך הראשון בקושטא אל ראש משפחתי, הרב הראשי החכם באשי, רבי משה קאפסאלי זכרונו לברכה. כולם שמה, ובראשם השולטן, יודעים נאמנותם והתמסרותם של אחינו בכל מקום שהם אל הממשלה. העשירים שבנו נותנים וחוזרים ונותנים לכל דבר רשמי עוד טרם שהמה נתבעים, והעניים שבנו נותנים גם כן מה שבכחם. אבל להעיק ולהציק להם במסים חדשים לבקרים, ובאופן אכזרי כזה: או כסף או גרוש, עול כזה עוד לא נשמע. עדתנו פה היא עדה עניה שאין לה לא מנין, ולא מקנה וקנין. עשירה היא ברוחניותה אבל לא בחמריותה. בבקשה להתחשב עם דברי ולבטל את המס הזה בעוד מועד. הפחה נאלם דום. והמופתי השיב לה רכות: בתי לכי הביתה וה' יתן את שאלתך אשר שאלת, בחכמה ובצדק, והגזרה נתבטלה!


קנים והגה והי.

כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו

למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה.

ותמהרנה ותשאנה נהי.

כי קול נהי נשמע מציון איל שדדנו.


שירי-אבל35

א.

אֶל חַלְלֵי חֶבְרוֹן / רחל רייז


אַעֲלִים עֵינַי

בַּל אֵרֶא עֶלְבֹּונִי

עֶלְבֹּון עַמִי;

אֲכַסֶה פָּנַי

בַּל יִרְאוּ אֲסוֹנִי

בַּל יִשְׂמְחוּ שׂוֹנְאַי

שוֹנְאֵּי עַמִי.

שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשִׁי

עַל אָרֶץ אֵשֵבָה

הוֹי! כִי זַעַם חָרוֹן;

גַם מַדַי גַם לִבִּי

לִשְנַיִם אֶקְרָעָה

עֲליכֶם חַלְלֵי חֶבְרוֹן.

אִם אֹמַר אֲמָלֵט

לֹא עוֹד אֶסְבֹּלָה

מִכָּל עָוֶל וָרֶצַח פֹּה יֵש

הוֹי! מַשָא עֶלְבּוֹנִי

הוֹי כַּבְלֵי גוֹלָה

יְסוּרֵי דָם וָאֵשׁ

יְסוּרֵי עַמִי.

אָן אִפֶן אֵלֵךְ?

וְאִתְּכֶם אָנֹכִי

וּבַעֲדְכֶם עַד נֵטֶף דָם;

בְחַיַּי נִשְׁבַּעְתִּי

לֹא אֶשְׁקֹט אָנוּחַ

לֹא פֹּה וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם

עֲלֵיכֶם אַחַי

נְפַלְתֶּם חָלָל

עַל בָּמָתֵי מֹולֶדֶת!

תֵּרֵד פַּלְגֵי מָיִם

יוֹם יוֹם בַּת עֵינִי

עֲדֵי קִבְרִי

יוֹרֶדֶת.


חברון.png

מלכה די פרנס או החולה אצל הכתל המערבי

“אלבראק, מהאל מבכו איל יהוד”, (הכתל הקדש מקום שבוכים היהודים) כן נקרא ה“כתל המערבי” בפי הערבים מקדמת דנא. –

בתקופה הראשונה היו הישמעאלים מרכינים את ראשם לפני אלה החכמים אבלי ציון, מסדרי “חצות” על יד הכתל. ואת ידי רבי שלום שרעבי, ראש המקובלים מישיבת בית אל, כשהיה בא בחצות הלילה אל הכתל לבכות על גלות השכינה, היו הישמעאלים-החרדים מנשקים את ידיו בהכנעה גמורה. ולא רק החכמים הספרדים כי אם גם יחידי סגולה עדת האשכנזים ורבים מבני הישיבות היו באים לילה לילה לבכות ענות עמי ולסדר “חצות” על יד הכתל. ואשה אחת מבנות ציון וירושלם, מלכה די פרנס, אחת המשפחות הכי עתיקות בירושלם, התנדבה לדאג למים, לנרות וגם לכסאות וספסלים, שהיתה מחזיקם באחת החצרות מול הכתל.

במצוה זו החזיקה שנים רבות. ומעולם לא הזיקה שום בן אדם ושום פרא-אדם. אשה חשובה היתה, צדקת, וגם הישמעאלים כבדוה והוקירוה, נשי המושלמים הגדולים וראשי בעלי הדת המושלימית היו שולחים לה בסתר לבקש תפלה ותחנה מאת החכמים “בעלי החצות” בעד ביתם ובני ביתם. ויהי באחד הלילות קרה מקרה שהרעיש את כל העיר. וכמו היהודים כן גם הישמעאלים ראו בו אצבע אלקים: אחד ממשפחת המושלמים, שובב בן יחיד להוריו, פגע ופצע בה, מלכה נפלה בהתעלפות, וכל עוד נפשה בה הובלה לביתה ברחוב החברונים על יד החנויות, הרופא הצרפתי ד“ר לוצאנו בטפלו בה במזור ותחבושת ספר כי אותו השובב, הפרא שפגע בה נפל למשכב באותו הלילה, נשאר שוכב בביתו כבול עץ, מחלת השתוק תקפתהו, ולא קם ולא זע, ותהי צעקה גדולה, ובעוד הרופא עומד ומטפל בה התפרצו הורי השובב לבית מלכה די פרנס בבכיות, בבקשות, בנשיקות יד בכריעת ברך, בעינים נוגרות דמע: “חוסי נא, סלחי רחמניה, גם אללה רחמן, וסלחן, העתירי בעדו, בעדנו! ושב ורפא לו, בלעדו חיינו אינם חיים, גם אמו של מושל אורשיד פאשא שבאה עמהם, בקשה גם היא מאת מלכה שתסלח ותעתיר בעד המשותק, בן יחיד להוריו. מלכה די פרנס התאמצה לקום ממטתה, למרות מה שהרופא לא הרשה לה, ותאמר להן לשוב הביתה ולחכות לתשובתה. – המה שבו לביתם, ומלכה התאמצה בכל כוחה והלכה באשר הלכה. מישיבת “בית אל” שלחה להורי השובב לאמר: אם חפצים המה בחייו, אז עליהם להביא אותו במטתו אל הכתל המערבי, ושם יתודה, שם יאמר על חטא, ושם בפני הקהל הקדוש יבקש סליחה מאת השכינה, שלא זזה ממקום ה”כתל” אף בזמן חורבנו, ושם – יכופר לו, החזות היתה חזות נוראה, איומה וקדושה.

השתוקי הובל במטתו אל יד הכתל, ובנוכחות קהל רב גדול מהיהודים ועוד יותר מהישמעאלים התודה ובקש סליחה ורפואה. הרב המקובל מישיבת בית אל פרש ידיו עליו, ויתפלל אל ה' ויאמר: אל נא, רפא נא לו, למען קדושת המקום ולמען כבוד ישראל בארץ והגולה. וכל קהל ענה: אמן! הרב צוה לשני חכמים ללות אותו לביתו, והחולה קם ויחי! מאז נשאר אוהב ישראל, מוקיר ומעריץ את ה“כתל” ואת מבקריו.

-——————–


מ' בקה ארטום ז"ל

מצלת כבוד הכותל המערבי

תמיד היו השכנים שלנו הערבים וגם המערבים מכבדים ומעריצים את היהודים על יד ה“כתל המערבי”, ביחוד את הזקנים והזקנות שבהם. בתור יליד ציון הייתי רואה אלפי פעמים שהשכנים האלה, מסביב הכתל, היו מוציאים מים בהסברת פנים וגם כסאות לשבת.

ואם שובב קטן היה עושה דבר מה שלא מן הנמוס, היו הגדולים שבהם גוערים בהם. לא פעם היו מבקשים מאת היהודים העומדים על הכתל: סלעו (העתירו) עלינו.

זוכר אני פעם אחת בערב יום קדוש התפרצו השכנות מן החצרות בצעקות בבכיות, בבקשות אל היהודים שעמדו צפופים ודחוקים, להעתיר בעד צעירה ישמעאלית שישבה על המשבר וכמעט היתה בכל רע. שמה (המה כבר ידעו שצריכים לכוין את השם בתפלה) באהיג’ח בנת מוסטופא רשיד. היהודים התפללו, ופייגא המילדת (אמו של ר' חיים פרס) הניחה ספר התפלות עם המשקפים על ספסל שלה ונכנסה אל בית קשת-הלידה, טפלה בה כאם רחמניה ויצאה בבשורה כי גם היולדת וגם הנולד, שיקרא שמו בישמעאל מחמוד אבדול קדיר, שניהם נשארו בחיים, שניהם בריאים ושלמים, השכנים יצאו עליזים ושמחים פרשו ידיהם וצעקו לא אללא איללא אללא והיהודים אהובי אללא! קרה מקרה בשנת תרכ"ה כי אחד המערבים החל להעיק ולהציק את המתפללים על יד הכתל המערבי, התחבר עם אחד השיכים מחרם אל שרף וגם יד המופתי היתה אתם, המושל עמד מנגד והיהודים סבלו.

אז גרה בירושלים הסניורה רבקה ארטום ממשפחה חשובה באיטליה, דודה היה השר יצחק ארטום. שמלך איטליה בחר בו להיות האמבסידור האיטלייני בחצר השולטן בקושטא, והיא בחכמתה, בחריצותה, פזרה את העננים השחורים מעל שמי הכתל המערבי: נסעה תיכף לסטמבול, קבלה ראיון אצל השלטן, וצו לצו יצא אל המושל בירושלים לגעור באלה המפריעים את סדר התפלות על יד כתל המערבי. ועוד טרם שבה ירושלימה. סודר הדבר כמו שהיה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה.

זכרה לה ה' לטובה!

-—————–

מ' רבקה מזל די וינטורה ז"ל

אספה גדולה בבית החכם-באשי בירושלים. ראשי העדה פקידיה, מנהליה וסוחריה, יושבים נבוכים ונדהמים באין עצה ובאין תושיה. המושל הופקד בפקודה רוממה משמה, מקושטא, מחצר השולטן: לאסוף נדבות, סכומי כסף הגונים, לטובת נגועי הרעש בעיר הבירה; ויפקוד ועד מיוחד בבית פקידות העיר, ובו גם שלשה מאחינו בני ישראל לקרוא לנדבות.

– שלשה אלה מודיעים אל בעלי האספה כי תושבי עירנו מרבים להביא נדבותיהם, והעדה שלנו, הוסיפו ואמרו, מחויבת להשתתף בדבר הגדול הזה לקדש שם שמים ולעשות “נחת רוח למלכנו אדוננו, בשולטן הרחמן” יר"ה. הקופה דלה וריקה, זה עתה שלמה המסים הגדולים; החובות מעיקים ומציקים מכל צד, העניים מבקשים לחם ובתי אבות ענייים-צנועים נאנחים ונאנקים. המצב עגום, באו בנים עד משבר.

– דפיקה בדלת. השמש נכנס ומודיע כי הסניורה רבקה מזל די ונטורה מבקשת רשות להכנס, פקיד העדה רבי משה ן' בינישטי נגש אליה לשמוע מה בפיה. ובמקום דברים מסרה לו ה“קושאן” מהחצר שלה על יד נחלת שבעה בצירוף דבריה הקצרים והנמרצים: רובי משה: אנכי יודעת הכל, העדה שלנו צריכה למוכרחת לתת, חוב-מוסרי הוא, ועלינו לעשותו. מנדבת אנכי את החצר שלי לתכלית זה, אסתפק בחדר קטן בההקדש על יד בית הכנסת של רבי יוחנן ן' זכאי. – העדה מסרה נדבתה אל המושל, ריוח והצלה עמדה לה מאת רבקה מזל די וינטורה שנשארה לשבת באותו החדר שבחרה לה עד יום פטירתה.

מזל די וינטורה הספרדית נולדה בירושלם להורים ישרים. צדקת היתה. חכמה ונדיבה לב, מצוינה בבנות ציון וירושלים. –

בחוברות הבאות נשוב לדבר בה ועל קורות חייה.

-———————-

מרת חנה בת הרב ברוך ממעזבוז ז"ל.

עסקנית ונדבנית בתקופה הראשונה בגליל, היא היתה הראשונה שיסדה את בית החולים הראשון בצפת בשנת תר"ל.

זכרון דברים לה ב“המגיד” שנת ארבע עשרה:

צפת, אלול תר“ל. להמגיד שלום. זה היום נגילה ונשמחה על הטוב אשר עשה ה' לנו. עד כה לא הי' בעירנו “בית החולים” לעניי אחב”י ורבים מהעניים מתו כמעט בלא עתם בשכבם במעוניהם הצרים ובימי החורף לא השיגה ידם לחמם בתיהם, ועתה העיר ד' את לב האשה יראת ה' הגבירה והמשכלת מ' חנה תחי' בת הר' הצדיק הגדול הר' ברוך ממעזבוז זצ“ל, ונדבה סך 500 רו”כ על בנין “בית חולים” ועוד הגדילה תושי' כי סבבה על פתחי נדיבים לאסוף תרומת כסף על המפעל היקר הזה, ותצלח בידה לאסוף עוד 500 רו“כ. ויהי ביום הנחת אבן הפינה מהיסוד מוסד התאספו כל בני העיר ונדבו איש איש ברוח נדבתו המרבה והממעיט. וגם מירושלים וטברי' שלחו נדבתם עד כי עלה לסך 1000 רו”כ. ותשלם המלאכה ביום ד' כ"ה אלול. ויאספו כל בני העיר לחנך את הבית הזה הנבנה לתלפיות בהוד והדר והר' שמואל העליר נשא מדברותיו על ענין הטבת חסד עם החולים. ואחר פצחו כל העם רינה למרבה השמחה ולששון אין קץ. אמרתי להלל את עושי צדקה בעתם, ולהודות להגבירה על עמלה ונדבת רוחה ולברכה בברכה המשולשת.

חיים ברוך גבאי דבית החולים


בית התלמוד הראשון להאחיות הרחמניות מבנות ישראל.

מקדש לאחיותינו בארץ ישראל.

מדת הרחמנות, רגש הצדקה והחסד מורשת אבות לנו, נחלת בני שם היא, ומהם קלטוה גם בני יפת. ולמרות כל דוברי עתק הנותנים דופי, שלא בצדק, בגאון ישראל, יעידו בנו מעשים בכל יום כי רגש הרחמים לנו למנה – רי יחיאל מיכל פינס, זכרונו לברכה, באחד ממאמריו: “שמחה עברה ותטהר רוחי מעצבון בהעלותי על ליבי עד כמה גבר רגש החסד והרחמים בבני ישראל הנפוצים על פני האדמה ומרוחקים זה מזה במקום, בדעות ובמדות, והוא (הרגש הנעלה הזה) כבריח התכון מבריח בלבות ישראל עמנו מן הקצה אל הקצה”. – ונשים רחמניות מבני עמנו הקימו בשנת תרנ"ה בית תלמוד הראשון לאחיות רחמניות לבני ישראל בברלין שהיה למופת בעולם, לשם ולתפארת ולתועלת. כבר אמרו חכמים: אין לך מעשה שאין לה הלכה, ואין לך עבודה שאין בה אומנות, בדורות שלפנינו אם היה אומר לנו אדם כי “שמירת חולים” צריכה למוד, מפני שהיא מלאכה שיש בה חכמה לא היינו מאמינים. ואחרי שאחיותינו הנשים הרחמניות מבנות עמנו הקימו בית תלמוד גדול למלאכה זו בברלין שהתחנכו בו כמה בנות ישראל אשר רק טובת לבן וחפץ עשות חסד השרוי בו השיאם לאחוז בענף הזה שבפרנסה, יצאו ממנו במשך זמן קצר מספר “אחיות” (זהו הכינוי היפה אשר נִתן “לשומרות חולים” מצד מדת הרחמים שבה) מומחות לאותו דבר, אשר נתקבלו בבתי חולים השונים שבארץ גרמניה, נוכחנו לדעת יקרת ערך הדבר. שגם מלאכה וגם חכמה בו, וגולת הכותרת לו: הרחמנות!

-———————

שולמית ברנשטיין ת'

רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

שולמית ברנשטיין בירושלם היא אחת הפנינות היקרות; אבן-יקרה, מאירה מחשכי יושבי חשך, נדכאי-רוח ושבורי-לב. כעץ כן פרי ומעשה אבות נחלת בנים, כמו הוריה העדינים, יקרי הרוח ונדיבי הלב, המרגישים בצער זולתם ומשתתפים בעזרתם וישועתם, בהצנע ובכבוד, כן גם היא, שולמית ברנשטיין, מחוננת בלב טוב, לב-רחמן. בהתמסרות מופתית היא עובדת על שדה הרחמנות, הפילנטרופית, עבודה-רחמניה. ביחוד מסורה היא בכל רגשי נפשה ומאדה להחולים העניים והנדכאים, דואגת בעדם ומטפלת אתם כאחות רחמניה בשרות, בטפול, בכלכלה, בתרופות ורפואות ובבית חולים. לכל מקרה שהוא, ראשונה היא בעזרתה. וגם עתה אך שמעה כי הובאו ה“פצועים” ל“בקור חולים” הופיעה כמלאך מושיע בתור “אחות מתנדבת”, ועבדה כל אותם הימים הנוראים בבית החולים הגדול הזה בהתמסרות וברחמנות מצוינה. עסקנית מצוינה, משתתפת בכל דבר טוב ומועיל, וחברה פעילה במוסדות הצדקה והחסד, יושבת ראש בהסתדרות נשים בשכונתה, ורוח חיה בועד עזרת עניים-חולים. רשמי פעולותיה נכרים בבתי משפחות עניים צנועים; משכלת אל דל להנעים להם חייהם המרים. לשבחה יש להטעים ולציין חנוכה הדתי למודי קודש, ולשון הקודש וכו'. אהבת עמנו, ארצנו ושפתינו, חופפת על כל הגיוני נפשה ופןעל כפיה.

ברוכה היא לעמנו, ברוכה היא לארצנו!

-——————–

נולדה בשנת תרס“ה בעיר עליזאבעטה נ.ד. לאביה הרב הגאון חכם וסופר רבי משה ליב ברנשטיין הי”ו ולאמה הרבנית מרת דינה תי‘. משפחת “ברינשטיין” היא אחת המשפחות החשובות והמיוחסות בישראל. מגזע הגאון בעל “שלחן שלמה” המתיחס אחרי מלכות דוד כמבואר בהקדמת ספרו הנז’.

-———————-

מכתבים מבנות ציון וירושלם.

המצב הנוכחי שאיננו מבריק כלל ולפעמים עגום מאד, מכריח גם את הכבודה בת מלך פנימה לעבודה ומלאכה-יומית. ישנן רבות מאותן הנשים הכבודות, החרוצות, שיש את נפשן להיות עזר לבעליהן בכלכלת הבית, אבל שאלה אחרת מעכבת אותן מלעזוב את הבית והיא: “שאלת הילדים-הקטנים” מי ישגיח עליהם, מי ידאג ומי יטפל בם כל היום עד שובן הביתה? אומרים כי באמריקה מקום העבודה והמלאכה כמו לגברים כן גם לנשים, ישנם בתים מיוחדים בעד אלה “הילדים הקטנים” שמטפלים בהם בטפול אם-רחמנית, בבקר הובאו ובערב הושבו אל חיק האמות, עליזים ושמחים, נקיים ושבעים, ולמה לא יעשה כן במקומנו ליסד “בית ילדים” כזה אשר האמהות יוכלו ללכת לעבוד עבודתן היומית בלב נכון ובטוח שילדיהן נמסרים בידים אמונות תחת השגחה טובה, אני בטוחה שכל אחת מהן היתה משלמת ברצון בעד ההשגחה והטפול. “בית-ילדים” כזה באופן מודרני, לא לבד שהיה מרויח די ספוקו – בלי שום שנררות וקשקוש הקופסאות הידועות ל“רחם עמו וארצו” – כי אם עוד היה נותן מקום לעבודה ולמלאכה להרבה אמהות ממדרגות שונות.

נעמי מזרחי

ב.

בראש כל אסון – הטהרה והנקיון, אי-הנקיון והבגדים המלוכלכים בחלאה וזוהמה שוללים מבני אדם את נועם החיים ומביאים אותם לכל מחלה וכל נגע; מביאים רעה וצרה גם להם וגם לאחרים במחלות רעות מתדבקת. ובראש כל אסון – גוף טהור ובגדים נקיים. וכבר נוכחתי לראות בתור “אחות” באחד מבתי החולים כי, החולים המסכנים והגלמודים ממין זה, המובאים לבית החולים כל עוד נפשם בם אם אך משליכים מהם את הבגדים הצואים, מטהרים את גופם באמבטי ולובשים אותם בגדים טהורים ונקיים כבר מרגישים הם שנוי לטובה עוד טרם טעמו הסמים והרפואות. – אבל, מה אמולה לבתו בעזבו את ביה"ח ועליו ללבוש עוד פעם את בגדיו וכליו. דזאינפקטיאן אמנם עושים במחלה מדבקת כנהוג, אבל לרחצם, לכבסם זה אין עוד באפשרותו לשום בית חולים, וככה חוזרים ולובשים המסכנים את בגדיהם המלוכלכים המטונפים עם כל אשר בהם, – וכמה ישנם בכלל הרבה בני אדם, מדלת העם שבגדיהם חשך משחור תארם, סחי ומאוס מבפנים ומבחוץ ולא מהתרשלותם כי אם פשוט עניותם מנולתם, אין בידם ואין באפשרותם לטהרם ולכבסם.

כי על כן נכון היה ליסד מטעם הצבור “בית כביסה” בעד אלה וכמו אלה.

צילה סגל.


סול חגואיל ז"ל

המכונה סוליקה הצדקת מטנגיר (מרוקו)

עליך הורגנו כל היום.

מה גדלה הנפש שתקריב את עצמה וששון נעוריה בעד הוריה, בעד משפחתה ובני עמה ועוד יותר: בעד אמונתה, קדושת דתה. הצעירה סוליקה חגואיל מטאנג’יר היתה מצניעה לכת ויראת אלקים, וה' חננה ביופי ותפארת במדה מרובה, עתיד מזהיר היה נשקף לה, אבל סוליקה מאסה בחיים לא-טהורים. – וכבת נאמנה לה' הקריבה את חייה על מזבח אמונת אלוהיה; כאחת הגבורות מבנות ישראל צעדה בצעדי און על במת המטבח. באמוץ-לב, בפנים מאירים ובקול נעים השמיעה האמרה שלנו:

שׁמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד

עוד בעמדה על במת המטבח, וראשה תחת הגרזן אמר לה בן הכליף: שמעי אלי ותחי נפשך, אבל היא באחת: יהודיה אנכי ויהודיה אמותה, ועוד הפעם: “שמע ישראל” וראשה נפלה על הארץ. – פרשת הדברים מהעובדה הנוראה הזאת נפרסם באחת החוברות הבאות.

זה קרה בשנת תקצ"ח, כל השומע תצילנה אזניו, זכרון “סוליקה” נשאר בזכרון-קדש בארץ המערב, מקום קבורתה בעיר פאס. קדוש זכרונה בלב כל היהודים שמה. מכל הסביבות יבאו לתנות בבכיה על קברה, ולוקחים אתם מעט עפר ממקום מנוחתה בתור סגולה ורפואה למחלות שונות. –

קבר רחל.png

עוד אחד הקרבנות הנוספים לטבוחי חברון

ביום הששי א אלול תרפ"ט מתה

זהבה גרשׁון ז"ל

בת ל"ד שנה


גם בעלה ר' בן ציון גרשון ז“ל נשחט שמה, בחברון, עיר האבות. ביום האיום, יום הנורא, י”ח אב תרפ“ט, יוֹם השחיטה בחברון נפצעה קשה בכל מיני תעלולים נוראים יחד עם בעלה אשר נפל חלל תיכף ע”י הפורעים הארורים והיא אם הילדים הרכים, הובאה יחד עם יתר הפצועים, כל עוד נפשה בה לירושלם בבקור חולים חלקו לה הכבוד האחרון.

ארץ ארץ ארץ: אל תכסי דמי!

-———————-


“בקור-חולים” בימי-הדמים.

בראש המוסדות שמלאו את תפקידם באמונה בימים הקשים שעברו על ירושלם, הצטיין בית החולים הצבורי

בקור-חולים הוספיטל

בבוא הידיעות ע“ד הפצועים הוכנו בשבילם תיכף שלשים מטות (ואחרי כן נתוספו עוד מטות) ומלבד תשעת הרופאים הקבועים שבבית החולים הררי”מ: מזיא, נימן, פיינברון, ספיר, שטרנפלד, ברנפלד, קצינלבויגן, ברוינשטיין ואהרונוב הוזמנו עוד שני רופאים מנתחים מהידועים בירושלם, הדר“ים גרי ודנציגר. מלבד הפצועים הקשים שהובאו ירושלם, מוצא וחברון הוגשה במשך הימים מבית החולים הרחמני הזה עזרה מיוחדה להמוני אנשים שהוכו ונחבלו ונתעלפו. בשבוע הדמים, בימי הזועות הנוראים התמסרו הרופאים ועוזריהם והאחיות להצלת הפצועים מירושלם מוצא וחברון. כל היום וכל הלילה עמדו על יד החולים ועשו את עבודתם בלי ליאות. זו היא הסיסמא של בקור חולים” מאז נוסד מלפני כשבעים שנה עד היום: לרחם, להציל ולהושיע!


מה שפעל בית התבשיל הכללי והכנסת אורחים.

בימי מאורעות הדמים האחרונים.

הנני אחת הנשים שסבלו במהומות האחרונות ובעצם ימי המהומה עברתי לבית התבשיל הכללי והכנסת אורחים של הרב שלמה אליאך ואני חושבת שכדאי לרשום כל מה שראיתי ושמעתי במוסד הזה ומפעלותיו הימים הנוראים האלה: ביום הששי הראשון למאורעות הדמים בירושלים כאשר החלה המהומה ומנוסת הבהלה בעיר וכל החנויות והבתים נסגרו על מסגר מפחד המתנפלים הכינה הנהלת המוסד הזה אוכל למאות ואלפי איש נאספה אליה צעירים אמיצי לב שהסתובבו ברחובות ובבתים בשעת הסכנה כדי להספיק מזון לכל דורש.

כל חדרי הלינה של המוסד נתמלאו בימים אלה עם משפחות הפליטים שברחו מן השכונות הרחוקים מסביב לירושלם ובאו אל העיר בעירום ובחסר כל וכלם נתקבלו בסבר פנים יפות ובדאגה מרובה לצרכיהם. בכל סעודה וסעודה היו חדרי האכל ושלחנותיהם מלאים וצפופים עד אפס מקום וכאשר גמרו הראשונים לאכל נכנסו אחרים במקומם. באותו זמן הסתובבו עובדי המוסד בראשות המנהל כשטסים מלאים מזון בידיהם על מנת לחלקם בבתים ולחברי ההגנה שעמדו על המשמר בנקודות שונות בעיר.

הרגשתי יום יום בהמצאי במוסד הזה כי בפעולותיו הציל המנהל הנכבד הר“ש אליאך ועובדי המוסד, הרבה משפחות ונפשות מישראל וראויים הדברים שירשמו לזכרון בספר כי ת”ל נמצאו בירושלם אנשים ערים ודואגים לגורל אחיהם שהיו פזורים בין הגויים וסכנת מות היתה מרחפת תמיד על ראשם והצילום.

שרה לוי

-—————

כבוד האדון היקר והנכבד מר פנחס גריבסקי נ"י

בירושלם ת"ו

א.נ.

בשם אחיותי מאות היתומות חניכות מוסדנו “בית היתומות הכללי” בירושלם ושם אחיותי החדשות שנתקבלו לתוך מוסדנו זה ימים אחדים מחללי הקדושים של הפרעות האחרונות שקרו בארצנו הקדושה, הנני מתכבדת להודות לבכ' ולברכו מעומק הלב בעד עבודתו הכבירה בחבורו הנכבד בשם “בנות ציון וירושלם” אשר בו הוא מביע את צערו הגדול של עמנו על הנשים הצדקניות שנפלו לקרבן לעמנו בבנין ארצו.

אבינו “אבי היתומות” ינחמנו בבנין הארץ ולא יסיפנו לדאבה עוד.

בברכת ציון וירושלם

בכבוד רב

שושנה שורצמן

בשם אחיותי חניכות “בית היתומות הכללי” בעה"ק ירושלם.


בימי הדמים / רחל רייז

קָדְרוּ שְׁמֵי מוֹלֶדֶת

עָבִים יִטְפוּ מָיִם:

הוֹי! אֵיךְ אֶשָׂא פָנִים

וְעָפָר תִּשְׁכּנוּ

אַתֶּם

מֵטִיבֵי הַבָּנִים:

הָה! אֵיךְ אֶשָׂא לְבַדִי

אֲקוֹנֵן עַל שֶׁבֶר כַּיָּם:

בּוֹאוּ מִקַצְוֵוי אָרֶץ

הֵלִילוּ אִתִּי יַחַד

כִּי לֹא שָׁקַט הַדָם


לִבִּי לִבִּי אֵלֵיכֶם

אַךְ שְׂפָתַי אִלֶמֶת

כִּי נֶגֶד עֵינַי הַפַּחַד:

הוֹי מַה אוֹמַר מַה אַגִיד

וּלְשׁוֹנִי לְחִכִּי דָבְקוּ יַחַד


וּזְעָקָה תִּתְפָּרֵץ

מִגְרוֹנִי הַיָבֵשׁ

עַד מָתַי הֶרֶג וַדָם?

טָבְחוּ בָּנֶיךָ

וַתֶּחְשֶׁה אֵל זוֹעֵם

הַאֻמְנָם יָשֵׁן וַנָם?


הַמְעַטוּ עַד עַתָּה

שׁוֹפְכֵי דָּמֵינוּ?

הֵן אֶזְכּר עָבָרִי מִשָׁם

הוֹי הַבֵּט אֵלֵינוּ

אֶל אֶרֶץ בָּחַרְתָּ

וְגַם שָׁם לְעֵבֶר הַיָם.


חוברת תשיעית


בנות ציון המצוינות בישראל ובארץ ישראל


לזכרון

יהודית מונטיפיורי

אשת ר' משה מונטיפיורי ז"ל

למלאות שבעים שנה לפטירתה תרכ“ב – תרצ”ב


נולדה בלונדון ביום כ“א בשבט תקמ”ה לאביה ר' יהושע לוי ברנט כהן מאמשטרם, ונפטרה, ערירית, א' בתשרי תרכ"ב.

עוד בימי ילדותה הצטיינה במדות יקרות למורשת בית יעקב, מלומדת ויראת ה' ומדקדקת במצות. ואהבתה לעמה ולארצה גדלה מאד, ותהי חברה לבעלה בדעה ובמעשה בפעולותיו הנשגבות לטובת עם ישראל בכלל וארץ ישראל בפרט. שניהם חרפו את נפשם לעבור ארצות רחוקות בזמן חירום; לא חשו על טרחתם וחייהם כדי להיטיב מצב אחיהם בארצות הקדם. –

-———————————————-

נסיעתה השניה של יהודית עם בעלה ר' משה מונטיפיורי היתה בשנת תקצ"ט. ולרגלי המגפה ששלטה אז בירושלם התאכסנה עם בעלה במרום הר הזיתים על ידי מערת החולדה הנביאה. –

עוד בהיותם במאלטא כבר הגיעה להם השמועות המעציבות על דבר המגפה וכמו כן על אדות המלחמה שפרצה בין השולטן ופחת מצרים. הדרך היתה מסוכנה. תלאות ופגעים על כל מדרך כף רגל. בעלה בקש ממנה להשאר במאלטא עד שובו מנסיעתו לאה“ק לחלץ את אחיו מעניים. אך היא באהבתה לעמה ולארצה השיבה לו בדרך רות לחמותה: אל תפגע בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלך אלך ובאשר תלין אלין, ביום ועש”ק (7 יוני) עמדו רגליהם בשערי ירושלם ותקעו אהליהם בראש הר הזיתים.

יהודית מונטיפיורי.png

יהודית וירושלם

יהודית וירושלים.png

פרק מספר המסע של “יהודית” 36 בנסעה עם בעלה לארץ הקדושה בשנת תקצ"ט בלוית דר' אליעזר הלוי.


[ירושלם] יום ה' יוני 6. עלינו בדרך מסענו להר סילואט וירדו דרך כפר יאברוד עד שבאנו אל נחל ושם מערה גדולה נשענת על צורי סלע גדולים אש חוצבו בהם מסלות עשויות במדרגות ועליהן עצי גפן ותאנה כברכת ד' אשר נתן לארץ הזאת. פת שחרית אכלנו אצל כפר מפרק. אך מסבת תבערת השמש בחום היום מהרנו ללכת הלאה ונעבור על יד טורן. בית חנון, עין אברוד ושאבי. ולפני בואנו אל שאבי ירד דר' לעווי מעל סוסו וקרא את התהלות והבקשות שנאמרו על ירושלם עיה“ק ועל ארץ ישראל, וכל התפלות הערוכות לתפלת חצות. איך יחרד לב אנוש בבואו אל המקום הזה! מקום אשר נקרא שם ה' צבאות ותורה אך מציון יצאה וקדש הקדשים הודיע בהדר גאונו. וגם בעת שבני ציון נפוצו בכל אפסי ארץ וירושלם תשב כאלמנה שוממה, כל לשון אליה תכרע יראוה ויכבדוה סלה. ומה תתעמר הנפש בעת שתשתפך להלל את ה' ולבקש על בניה שיצאו ממנה על-ידי תהלות מלכה דור אדוננו! אין כח באדם לתאר את הגיוני נפשו בלתי האיש אשר מתקרב אל העיר הקדושה וישער בנפשו את החזיון הנורא אשר חזיתי אני בעניי. מה נורא היה המראה הגדול בקרבנו אל העיר כי שמה ושערורה בדרכיה, מלאים קוצים וחתחתום, ווע”ז רמוזים דברי דוד המלך “שם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה”. עברנו עוד מעט והנה ירושלם ביפיה נגלתה לעינינו. ירדנו מסוסינו לברך כאשר צוונו חז"ל. ותשתפך נפשנו בנטפי גיל וחדוה כי הביאנו ה' הלום. ויגונינו ואנחותינו נסו מאתנו. עברנו על קבר שמואל הנביא ומונטיפיורי היה עיף ויגע, גם משרתינו היו עייפים בבקשם את פרד חאסאן אשר רץ מפניו וירדפוהו עד הר הזיתים. ועל כן אמרנו לתקוע את אהלינו בעמק למען לא ניגע לעלות על ההר. ואולם עד ארניעה ראינו כי טעינו מאד לשכון בעמק בעת המגפה, ונעל על הר הזיתים למען התענג על האויר הצח השולט שם וגם המחזה נעים מאד. העיר הקדושה נשקפת לרגלינו, ולשמאלנו עמק יהושפט ומאחורנו עב טל שעל יד סדום. פגענו בדרכנו נשי ערביאים אשר אבו להשבית את מסעינו, אולם יד חאסאן גברה עליהן ויגרשן, גם ראינו נשים נוטעות פרחים על קברי הערביאים. -

יום ו' יוני 7, ירושלם. ברוך ה' על מנוחת הלילה מושל העיר ג’יזד בא לבקרנו בשעה התשיעית ויבקש כי אבוא גם אני לדבר אתו. ואצא לקראתו מאהלי וישם את ידו על ראשו ועל חזהו לאות כבוד כמנהג בני קדם. ונדבר מדברים שונים ודר' לעווי תרגם בינינו. המושל שלח לנו חמש צאן למתנה ונבחר את הטוב מהם ונשחט אותו. ומתנות כהונה נתנו לכהן והשוק והאליה שלחנו לעניי ישראל והנותר אכלו משרתינו מבושל באורז. חכמי העיר מקהלת הספרדים והאשכנזים באו גם המה אלינו ושמחו בנו. ציר בריטניא ואשתו באו לפקדנו ולפי דעתם סבת המחלה היא העניות והרעבון. ואשת הציר ראתה עניים אוכלים עשב השדה למלא בטנם כי ירעבו. המושל בירושלם יבקש כי נבוא אל העיר ואולם יד המחלה מהקטב כבדה מאד בעיר וע“כ דעתנו חזקה שלא נעזוב את ההר הטוב הזה ואוירו הצח עם המחזה הנעים אשר מסביב. התפללנו תפלת ערבית בהר הזיתים ונשא את עינינו אל מקום המקדש מקום המכובד מאז מקדם גם בעיני עובדי האלילים. ומה חרדו דברי נעים זמירות ישראל באמרו: שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך ואבואה אל מזבח אלקים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלקים אלקי”.

מוש"ק יוני 8, ירושלם. צויתי להביא את כסאותינו ואת מחסי השמש אל מול עמק יהושפט וקרוב אל קבר חולדה אשר משם נראה הר המוריה. זכרון השבת הזה לא ימוש מלבבי. הן אמת הוא שקירות הבית נחרבו ואהל ה' שודד, אך הררי ציון עומדים גם בקדושתם ובכל מקום אשר שמנו את עינינו מזכירים אותנו זכורונות קדושים הנאמרים בספרי קדשנו. גם עצי הזית שבהר הזה יעמדו כזכרונות ימי קדם והרוח הנושב בם נמשל למשמע אזנינו כמזמר שיר אבל ומבכה על בני ציון כי רחקו ממנו. קבלנו היום מתנות רבות יין ומרקחות, ונתן אותם לאלה הבאים לכבדנו, אך גבול שמנו ע"י חבל לבל יהרסו לגשת אלינו יען שהמגפה תשים שמות בעיר, כארבעה עשר או חמשה עשר איש ימותו בכל יום, וגם אנכי באכלי קשואים היום ארגיש כאב בבטני.

יום א' יוני 9, ירושלם. מושל העיר פקד היום שנית את מונטיפיורי וידבר אתו עפ"י המליץ שבינותם הוא דר' לעווי. ויאמר: בא אתה וכל עדתך אל העיר ויום בואך כחג יחשב לנו, ואנכי אשלח סוס ערבי להביאך אל העיר. ומונטיפיורי הבטיח לו לבוא ביום הרביעי ברצות ה'.

יום ב' יוני 10, ירושלם על הר הזיתים. דר' לעווי בא אלינו בבקר ויספר אשר הרוח הפיץ את אהלו, ובבואו לקרוא אצלו את עזרת המשרתים להעמידו על תלו מצאם חוזים שוכבים סרוחים באהלם למרות השבועה אשר נשבעו לנו בראשם ובזקנם להגן עלינו לשמרנו מפחד בלילה, וגם אנחנו ראינו אתמול כי עברום המים המאדמים (הוא היין אשר שנוי השם יכשירנו, לבל יהיו עוברים את פי נביאים מחמד אשר הזהירם לבל ישתו יין), ואחרי שתותם דם הענבים החלו לשיר בשירים מעוקלים אשר תגעל נפשנו. ואולם סלחנו להם הפעם בעשותם בשגגה. גם תמהונו על הערביאים, אשר אף בעת שעברם היין בכ"ז ישמור כבבת עינם את עתותי תפלתם ערב ובקר וצהרים ויהמו לאלהיהם. בשעה החמישית בבקר ערכו את סוסינו וכבנו אל עמק יהושפט וסבבנו את ציון והקפנוה, אף תמהנו על חומותיה וביותר על אבניה הגדולות מאד. עברנו את נחל קדרון ומלפנים שטפו בו מים עכורים ועתה יבש הוא אין בו מים. משמאלנו ראינו את ברכת דוד ובבואנו אל קבר זכריה נאלמנו דומיה בהשתוממות על חרושת מלאכתו ועל אשר שיני הזמן מאלפים שנה לא שלטו בו. גם על קבר יהושפט עמדנו משתוממים, מלבד הרבה קברי צדיקים ומצבות חקוקות בלשון עברי העומדים שם. לזכרון חתונתנו אשר היתה ביום הזה (בלילה) חגגו כל משרתינו ובמקהלות שרו וברכו לאלקים ובמחוא כפים להעלות קול בשמחה.

יום ג' יוני 11, ירושלם אחרי השעה הששית בבוקר יצאנו בלוית אחד מאזרחי העיר והוא יהודי על מצודת דוד ודרשנו שיניחנו השומר לבקר את קבר דוד המלך, וימאן השומר והשיב בגאוה ובוז שלא נוכל לראות הקבר וכן צוה הפחה אברהים. וירם דר' לעווי את מקלו והעד בו שאם לא ישמור מוצא שפתיו מרה תהיה לו. ויקראו את הפקיד וישתחוה ויבקש שנכפר על שגגת בנו ועל חטאת דבתו, ויוליכנו אל אחד החדרים אשר נראה בו תבנית קבר ויאמר “זה קבר דוד” ואנחנו בידענו שקבר דוד הוא תחת הכיפה במעבה האדמה הוכחנו את הפקיד על שבא לרמותנו. ונכתוב מכתב בלשון ערבי אל מושל העיר שיבוא הנה, המושל בא וברוחו הטוב והמאור על פניו צוה להביא את הספר חוקי הפחה לפניו ויקרא בו אשר הפחה צוה לבל יבא זר בתוכו. אבל אנחנו הוכחנו כי לא לנו נתן החק הזה יען אשר הפחה חפץ להפיק רצוננו וגם כתבי מליצה נתן בידינו, ואחרי דומיה כרגעים אחדים המתיק סוד עם הפקיד, ויאמר לכו ונרדה אל הקבר ונלוו אלינו עוד הרבה מאחינו ב“י. לפני רדתנו צונו להכין מגדנות ומשקה, וגם הפקיד שנה את טעמו לטוב אף כי ירו עליו אבן ולולא מהר לנוס מפניה כי אז נהרג כרגע. ידרדנו כולנו אחר המושל אשר ירד בראשונה, ונבוא אל חדר רחב ידים שתחת הכיפה ומשוח עפ”י מנהגי הארץ ובצדו ראינו דלתות מפותחות פטורי צעצועים, ומבעד להאשנבים נשקף קבר חסיד נעים זמירות ישראל. מה נעמו לנו הרגעים אשר עמדנו בחרדת קדש לפני המקום הקדוש הזה, בזכרנו אשר מלבד האמונה הטהורה והזכה אשר שכנה בלב קדוש ה' הזה אשר בחרו ה' למלך על ישראל עמו, עוד עלה ברוח ה' אשר דבר בו תהלות וזמירות אשר עני ורש נשיא ונגיד כלמו ימצאו בהן שיח דברים לשפוך נפשם לפני ה‘, וכל עם ועם יכל לחלל את ה’ בשירי דוד אדוננו. ולכל שמחה וששון הלא ימצאו כל העמים בהן די מאוים להשיב תודה או להתחנן לפני ה‘, להוציאם ממצוקותיהם. קראנו תפלה אשר עוררה את חדרי לבבנו ותרגמנוה ללשון ערבי למען ישמעו כל אלה אשר אתנו מה אנחנו מבקשים מאת ה’, אין מלה בלשוני לספר את חרדת נפשנו בעת ההיא. שלוחים מחברון תוב“ב נשלחו אלינו לתת לנו תודה על אשר באנו לארץ ישראל והאנשים לנו אתנו בלילה, ויען כי היום הזה יום מזכרת ברית הנשואין שלנו ובו נשלמה מלאכת בנין ביהכ”נ אשר בנינו ברמסגייט, ע“ז עשינו משתה לכל הבאים אלינו ונשים כסאות לפניהם לשבת, אבל רבים בחרו לשבת על הקרקע וכולם הביאו לנו תודות וברכות. גם את הערביאים וכל המשרתים כבדנו במגדנות ו”מים אדומים" שיקראו תחת השם “יין” שאינם רשאים לשתות על פי דתם. סוס ערבי נשלח לאישי מונטיפיורי לרכוב עליו לעיה"ק ביום מחר. אך הסוס נראה כלא לומד עוד. -

יום ד' יוני 12, ירושלם בראש אשמורת האחרונה בבקר קמנו למען לכת אל ירושלם העיר הקדושה. ומושל העיר בא עם שרי צבאיו בשעה הששית. ומונטיפיורי ירא לרכוב על הסוס הערבי ע“כ נאות המושל לתת לו שנים מנעריו לרכוב מזה ומזה לשמרהו. עברנו וירדנו מהר הזיתים במחנה כבדה מאנשי חיל תוגרמה, כולם רוכבים על סוסים דוהרים ומנהלם בראשם הוא המושל אשר בחפצו לעשות כבוד ויקר למעננו התיצב בראש לכבדנו בכבוד מלכים. נכנסו בתוך העיר דרך שער השבטים ובכל צד וצד עמדו אנשי חיל לשמור את העם מאסון, כי כל העם הרב דחקו ופרצו לגשת אלינו. עברנו את השוק ונבוא אל רחוב היהודים. והתענגתי מאד לראות את הנקיות והטהרה השולטת ברחוב היהודים כי לא ראינו כזאת בכל הרחובות והשוקים של ירושלם. כל הרחובות וכל הגגים, האשנבים וכל פתחי הבתים היו מלאים נפש אדם, וכל פה מלא שירי זמרה, כי חברו שירים למעננו ביחוד. וכל איש נלאה למחוא כפים ולהראות את אהבתו אלינו. באנו אל בית הכנסת הגדול, והמושל אמר: הנה שרי צבאי אתך לשמרך ואני אפרד כרגע למען תוכל לשפוך שיחך לפי ה‘. מונטיפיורי נקרא אל הספר ויברך את כל אוהבינו שבאנגליא. ונבוא עוד בשלשה בתי כנסיות הספרדים ושנים של האשכנזים ואני נתכבדתי להאיר את הנרות ולהעלותם. ובכל בתי תפלה ברכו העם את מוטניפיורי אותי ואת כל אשר אתנו איש איש לבדו. אחד מבתי התפלה נבנה על ידי האדון ל’ ויבנה עוד עשרה בתים לשבת בחצר בית התפלה ומחסרון כסף לא השלימם. סוף דבר, אין מלה בפי ואין כח בשבט סופר לכתוב מכל הכבוד ומכל אשר ראיתי בין אנחנו פה. בשובנו אל אהלנו לא משו ההמון מאתנו ותהי ההמולה רבה וניעף מאד אך שמחתנו עם בני עמנו כפרה על כל היגיעות, כל בני הבית קבלו פנינו בכבוד מלכים ושרים, ומונטיפיורי הלך אל בית המושל לפקוד את נוהו. ונשב יחדו דרך מגדל דוד ועמק יהושפט והר המוריה על הר הזיתים. ואף כי יגענו מאד אמנם הונח לנו כי למדנו את יקרת אחינו הנאמנים היושבים פה. אישי שלח מאה ר”ט מתנה להמושל אך מאן לקבל הנדבה עבור מעשיו אלה אשר אמר שעשה רק חובתו ולשם ה'.

יום ה' יוני 13, על הר הזיתים. כל היום רדפנו לעשות צדקה וחסד עם אחינו בני ישראל היושבים פה, לקרוא את מכתביהם ולמצוא את הדרך היותר טוב להושיעם ממצוקותיהם. ואולם הכסף אשר אמרנו שיהיה די מאוינו לתת גם לעניי ירושלם אזל לנו בצפת וטבריא. כי יד העניות כבדה מאד על יושבי הערים האלה. גם השר א. לא היה בידו כ“א מאה ל”ש והציר הבריטי גם הוא לא יכול להפיק את רצון אישי בזה, על כן שלח מונטיפיורי אל בתי המסחר של שבביירוט להביא לו די כסף לרגלי הפיזור אשר לפנינו פה. כי המגפה עשתה פרצות גם במאדם, וסוף דבר שמחנו כי היתה לאל ידינו להושיע את היהודים בעיה“ק הזאת. היום רד ונשי האצילים באו לשחר את פני שאכתוב את ידי בתוך חברתן אשר נתיסדה להושיע את החולים ואת אלה הנערות שהגיעו לתור הנשואין ואאות לבקשתן. בתוך העת ההיא שלח המושל אלינו מקהלת מזמרים מבני הערביאים ורבים מעניי המושלמים נלוו אלינו לבקש נדבות ונתן להם לכל אחד לפי ערך רישו. חלקנו את נדבותינו וכל אחד ממקבלי העזר נאות כי תקותנו נמלאה, ונחלק עוד שלש מאות ששים וששה ר”ט אשר נשלח לנו מהרב הגאון דלונדון ואשר נקבצו בביהכ“נ של בראמסגייט. נצטערתי מאד לשמוע כי השוחט ששחט הכבש בעבורנו ביום ו' העבר נאסף בשוט המגפה והוא היה בן שלשים שנה ואיש בריא. ירחם ה' ותעצר המגפה מעל אחינו! - הכוכבים וכל צבא השמים יאירו בלילה הזה בזהרם ויעוררו את לבנו לדברי דוד אדוננו: השמים מספרים כבוד ה' ומעשי ידיו מגיד הרקיע”. רבים מתושבי ירושלים ישבו אתנו בליל הבהיר והצח הזה ושריו תהלות דוד למען תת כבוד לאלקי ישראל, ולא נתנו תנומה לעפעפיהם כל הלילה ולא נתנו דמי לפיהם מלשיר שירים ולשמור את עתותי האשמורות, ונדמו בעיני כשומרי חומות ירושלם, ואמרתי עם דוד מלכנו “ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות… יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ”, ביום אתמול בקרנו את כותל המערבי והוא משרידי בנין שלמה אשר השאיר ה' כמעט למזכרת אהבתנו אלינו ולא שלטה בו העת האכזריה אשר תכלה את כל, ולא חלו בו ידי מחריבי ארצנו. האבנים הן גדולות מאד ונצמדו יחד זו בזו בכח גבוה מעל גבוה הוא שומר ישראל. ואמרתי אל לבי האין זה ציון לישראל כי לא אפס תקותם עוד? כי כותל זה יעיד כי בא יבוא היום ולא יאוחר עוד אשר כל העמים ילכו בשם ה' ונהרו אל הר ציון, ויענו כולם יחד בשפה ברורה “הללויה, זמרו לאלקי ישראל”. וכבר נודע לעמנו דברי חז“ל” מעולם לא זזה שכינה וכו' שנאמר הנה זה עומד אחר כתלינו". -

יום ו' יוני 14, ירושלם. קמנו בשעה השנית אחת חצות לילה ללכת לדרכנו בטרם שיפוח היום, ורבים מתושבי העיר בקשו לשלחנו וללכת אתנו חברונה, ואולם לא חפצנו ליגעם ולא נתנו את נפשם בבקשתם. ונצא למחוז חפצנו עם כל אשר לנו בשעה הששית, ועוד הפעם שמנו עינינו על הררי ציון והר המוריה ותפארת עיר דוד וכל מחמדיהם אשר אין ספורות להנה בימי שלותה. וגם עתה בחורבנה רק על עציה ואבניה. כלה ה' את חמתו, אבל הקדושה והתפארת עודן כמקדם. ואיש או אשה אשר דמי ישראל מזרע אברהם ייזלון בעורקיו, מבשרו יחזה את הוד וכבוד ה' השוכן עוד היום בירושלם תוב"ב. ומי אתנו אשר יראה בעיניו הארץ אשר משה ואהרן חמדו לה. ואשר דוד ושלמה מלכו בה ולא ישתומם או לא יהיה מאסירי התקוה כי בוא תבוא העת ולא תתמהמה עוד אשר דברי ישעיהו הנביא יקומו לעינינו, פצחו רננו יחדו הרבות ירושלם, כי נחם ה' עמו גאל ירושלם. חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו (נ"ב, ט-י). באנו אל קבורת רחל ונכתוב את שמותינו בתוך אלפי רבבות שמות מזולתנו. ונתפלל שם את תפלתנו על יד הקבר, גם צוינו לתקן את פרצות החומה אשר בסביבות הקבר ונשלם מכיסנו את ההוצאה הדרושה לדבר זה. עברנו דרך צורי סלע עד שבאנו אל ברכת דוד (שלמה) אשר מברכה זו נמשכו בימי דוד צנורות עד בית המקדש מקום אשר קנה מרונה היבוסי. אכלנו פת שחרית במקום נאות דשא על יד הברכה ופגענו בחבל חכמים בלכתנו משם והמה באו לקבל פנינו לפני בואנו חברונה. ונבוא לעת ערב על יד באר יעקב ונשב שם, כי ערבה לנו מאד הבאר הזאת והמחזה הנעים אשר סביבותיה. גבעות מלאות עצי פרי וירק דשא שעל פני השדות.


בנות ציון המצוינות בישראל ובארץ ישראל

הגברת מתל-אביב

מרת צינה חיה דיזנגוף ז"ל

לבית ברנר

אשתו של הלורד-מר מאיר דיזנגוף ראש עירית תל-אביב בא"י.

דיזנגוף.png

" אשת חבר". ומן הראשונות…

אם בראשית תנועת חבת ציון היה קטן מאד מספר החובבים מן הגברים, ממש אחד מעיר ושנים מפלך, הנה פי כמה קטן היה מספר הנשים, שנספחו על התנועה לתחית ישראל בארצו. הגימנסיות והאוניברסיטאות גזלו את בנותינו מעמם ומתרבותם ומלשונם. ורק “נשים יקירות”, יחידות מועטות, יצאו מכלל זה. וצינה דיזנגוף היתה אחת מהן, ומן הראשונות.

השכלה כפולה קנתה – ברוסיה ובצרפת. כאשר הכירה את האינז’ינר הצעיר מאיר דיזנגוף, דבקה בו ובמשאות נפשו, ואולי להיפך: מתחלה בחבת-ציון שלו ואחר כך בו.

“זכרתי לך חסד נעוריך… לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” – מאירופה הקולטורית על כל הנוחיות של החיים בחמר וברוח, הולכת המנוחה בשנת 1893 אחרי מ. דיזנגוף בעלה לארץ-ישראל – אל החולות שוממים של נפת-דאר, היא טאנטורה: לבנות את בית החרושת לזכוכית מיסודו של נדיב. טאנטורה, יליל ישימון, תרבוכת ים מזה וחולות זעים מזה – והאשה הצעירה לא הרהרה אחרי בעלה, והתענתה בכל אשר התענה הוא…

לאחר כשלון בית החרושת בא בית דיזנגוף והשתקע באודיסה. בין ההמונים, בין יושבי מולדאוואנקה, יש כבר קצת חובבי-ציון, ואחר כך גם ציונים. אבל ב“חברה הגבוהה”, בין אצילי ישראל בתדמור הדרומית - אסירה חבת ציון ועל אחת כמה וכמה הציוניות. כמדומה, שהמנוחה היתה הציונית היחידה בין נשי אצילי ישראל שבאודסה, “שושנה בין החוחים”. יפיה, קומת-התומר שלה, קולה הערב – נתנו לה מהלכים בין ה“גדולות” האלה, ועל אפן וחמתן – הפיצה מסביבה ציונות.

לקונגרס הששי באה כאורחת – והיתה “בין הבוכים”: ומאות האורחים והאורחות תמהו למראה בת ציון הנאה המתיפחת כתינוק – על שהחליפו את ארץ-ישראל באוגאנדה.37

בשנת תרס"ה, לפני עשרים וחמש שנה, עזב בית דיזנגוף את אודיסה ובא והתישב ביפו – מאז ועד היום. ושוב עקירה ממרכז תרבותי, מעיר גדולה ומתוקנת ומשוכללת, אל יפו הערבית, חסרת נקיון ונוחיות. והאשה, הצעירה עדיין, הולכת בשמחה: אינה חוששת לקשיים, שבהם נידונה חמש שנים רצופות עד שתל-אביב התחילה להבנות. ובמשך כל שנות ישיבתה בארץ היתה עוזרת נאמנה, חרוצה ונבונה לבעלה בעבודתו רבת-הענפים. במשך כמה שנים היתה מורה לצרפתית בבית-הספר לבנות.

ובימי המלחמה: מ. דיזנגוף הוגלה על ידי דג’מאל פחה, החרב מעופפת מעל ראשו-ואשתו גולה ממקום למקום בין הגולים, ומקבלת את הכל באהבה ואינה קובלת ואינה מתרסת.

ביתה של צינה דיזנגוף היה תמיד, מתחילה באודיסה ואחר-כך ביפו ובתל-אביב, מרכז, בחינת בית ועד, לאנשי מעשה ורוח, לאנשי התנועה והעבודה הצבורית. בשנים הראשונות ליסוד תל-אביב היה הבית הזה מרכזה של השכונה העברית החדשה במשמעותה המלאה של מלה זו. ובשנים האחרונות כשתל-אביב גדלה והתרחבה ועמדה במרכז הישוב העירוני בארץ-ישראל, היה הבית הזה ממילא, מפאת עמדתו המרכזית של ה' דיזנגווף, בית ועד לעסקנים, לאנשי מעשה, תכניות ומפעלים מן התיירים והעולים, מעסקני הישוב והציונות. הרבה דברים הוכנו, הוחלטו ונעשו כאן, והאטמוספרה הטובה והנעימה, שצינה דיזנגוף יצרה בבית הזה, סייעה בהרבה לכך. ביתה של הגברת דיזנגוף לא נעשה, בשל נטיותיה העממיות, מרכז ליחסים רשמיים כלפי חוץ, אבל הוא מלא תפקיד חשוב כלפי פנים, ביצרת יחסים ואטמוספירה נאותה מבפנים.

אם כי היתה אשת אמיד, לא היתה המנוחה עוזבת את הארץ, כדרך הרבה גבירות, ללכת לחוץ-לארץ, “פה אשב כי אויתיה”: כאילו לא שבעה את ארץ-ישראל. ורק בקושי גדול השפיעו לעליה הרופאים בשתים עשרה השנים האחרונות לעזוב לפרקים את הארץ.

לפני כשנתים חלתה. לאחר נתוח בפריס הוטב לה קצת, לשעה קלה. אבל המחלה לא נעקרה משרשיה וחזרה וניעורה – ולאחרי חבלימית הארוכים כשלשה חדשים, הלכה לעולמה. בת חמשים שמונה היתה.

וי על האי שופרא.

א. ל.


מתוך הספדו של הפרופ' יוסף קלוזנר:

……. "היא היתה כאם לעיר הצעירה והמתהוית, כמו שבעלה היה כאב לעיר זו, שהוא פועל כפיו במובן ידוע.

לא ישכח זכרה של הגב' דיזנגוף מקרב תל אביב וישתמר בעיר העברית הראשונה לארך ימים!"

פרופ' יוסף קלוזנר.

ירושלם, תלפיות, כ“ז טבת מרצ”א.


נוסח הטלגרמה של הברון הנדיב ורעיתו

אל ראש עירית תל אביב מר מאיר דיזנגוף:

כל ההתקרבות הנפשית שלנו שלוחה אליך בכאב אנוש ברגע כל כך מר בשבילך באבדן הנפש היותר יקרה לך.

הברון והברונית אדמונד די רוטשילד


נפטרה ביום כ“ה שבט תר”צ.

מנוחתה כבוד בבית העלמין של תל אביב

וזה ציון קברה:

צינה דיזנגוף.png

הגברת מרחובות

מרת בלהה (וועלה) גלוסקין ז"ל

אשתו של החובב הבונה מר זאב גלוסקין נ"י העסקן הציוני הותיק ממיסדי המושבה “רחבות” ואב לכמה מפעלים לאומיים וצבוריים בארץ.

בלהה גלוסקין.png

הגברת גלוסקין היתה טפוס של אשה עבריה מן הדור העובר, מאותן נשות החיל רמות המעלה, שהיו תמיד תפארת לבני עמם ומעשיהן היו מופת לכל וסמל לבנות חוה.

מקורה ומחצבתה לבית פרידלנד, משפחת יוחסין נאמנה לעם וקניניו. באוירה זו, הטבולה כולה הוד ונועם, טוהר לב ומזג רך, חונכה המנוחה וגודלה, ורוח היהדות שרחף בבית מכורתה עוד הוסיף נופך משלו להשפיע עליה לטוב ולהדריכה בנתיבה טובה וישרה לאורח ימי חייה.

ובשעה שוועלה פרידלנד, המחוננה במתנת אל, יעלת החן והיפה בבנות נישאה לאיש, לבעלה זאב גלוסקין יבדל לחיים, נהרו פני הכל למצד נחמד זה שראו בו מייסדי בית עברי, אשר יאציל מרוחו על כל הפונים אליהם והבאים בצל קורתם.

המציאות נתגשמה בכל צורתיה וגוניה. בית גלוסקין בווארשה היה בית מועד לסלתה ושמנה של היהדות, שבו היו נחתכים ענינים שונים אשר נסרו בחלל עולמנו. והאשה וועלה לקחה תמיד חלק בענינים, לקרב את הלבבות על ידי שיחה ועבודה מעשית לשם הגשמת המפעלים, שנסרו אז בין חובבי ציון הותיקים, אשר שאפו לארץ משאת נפשם, ועזרה ביחוד על יד בעלה להרמת קרן התרבות העברית והפצת הספר העברי בכל תפוצות הגולה.

וגם כאשר ההצלחה האירה להם פנים בכל נתיבות חייהם לא מצאו ספוק בזוהר ימי חייהם הגלותיים, הישיבה על אדמת נכר לא היתה לפי רוחם, וכשה' גלוסקין החליט לעבור לארץ ישראל, ולקבוע שם את ישיבת קבע לא היססה גם היא אף רגע. לפני עשרים וחמש שנה בדרוך רגליה על אדמת קודש כמו לפנים בגולה, נמשכה הגברת גלוסקין ז“ל אל הכר הנרחב של העבודה הצבורית ולא חסכה כל עמל מליתן ידה למפעלים שדרשו ידים חרוצות וצניעותה ונדיבות לבה רכשו לה חבת רבים. לעשרות הם המוסדות, שהשתתפה בהם כחברה נאמנה, לבה היה ער לכל צר ונדכה, וחלקה תמיד ביד נדיבה צדקה ומתן בסתר. על פי צוואה ערוכה כדין הפריש זה כבר בית גלוסקין בהסכם הדדי מחצית הונם למוסדות צבוריים-תרבותיים, והגב' וועלה ז”ל הוסיפה לצוות לחלק לאחר מותה תרומות שונות, למפעלים שהיתה תומכת בהם בעודה בחיים.

המות המר נתק את פתיל חייה, גזל אותה מבעלה וקרוביה ומעריציה, ואת נשמתה השיבה אל על כשלמראשותיה תנ"ך – זה ספר הספרים, שהגתה בו באהבה בכל זמן ומועד.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

משה לובמן

נולדה בשנת תרי“ח ונפטרה ביום ו כסלו תרצ”ב ומנוחתה כבוד בבית-עלמין שבתל-אביב באחוזת קבר משפחתית ליד קברה של הגברת מתל-אביב מ' צינה חיה דיזנגוף. בצפון מערבו של בית הקברות (בשורה אחת עם קברות מכס נורדוי ואחד העם).


הגברת המנוחה

מרת רייזא אה“ר משה צבי אוסישקין ז”ל

בת הר“ר משה ברלין ז”ל

אמו של הנשיא והמנהיג הגדול מר מנחם אוסישקין הי"ו

רייזא אוסשיקין.png

נפטרה בירושלם, ביום ו' אלול תרפ"ב.

מנוחתה כבוד במרום הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם

– בחלקת חב"ד –


רייזה אוסישקין נולדה בשנת תקצ“ט בעיירה דוברבנה פלך מאהליב ברוסיה. – אביה ר' משה ברלין ממשפחת הברלינים משקלוב-וולזין. – התחתנה עם ר' משה צבי אוסישקין מוויטעבסק. – הימים הראשונים אחרי החתונה גרו בדוברבנה ובשנת 1871 התישבו במוסקווא. – ילדה בן אחד (מנחם) וארבע בנות; האחרונות כלן מתו בילדותן ובצעירותן והאשה ריייזה הקדישה את כל חייה בחנוך בנה יחידה. – היא היתה בת אופי חזק למאד – אשה מהדור העבר, חרדה לדת ולמצות, אם גם היתה קרובה לדור החדש – הרבה פעמים נסעה עם בעלה לחו”ל. – השפעתה הדתית על בנה היתה גדולה למאד.

היתה בעלת צדקה מהמדרגה הראשונה אבל רחוקה מעבודה צבורית. – כשבנם התחתן והתישב ביקטרינסלב ואחרי כן באודסה עברו גם ההורים לשם. – באודסה מת עליה בעלה וזה השפיע עליה למאד מאד באפיסת כחותיה, כי חיי המשפחה שלה היה סמל של אהבה ומסירות. – כשבנה התישב בא“י בשנת 1819 גם היא באה לירושלם וגרה אתו ומתה אחרי שלש שנים בו' אלול תרפ”ב בת 83 ונקברה על הר הזיתים בבית הקברות חב"ד38 (כי בעלה היה מחסידי חב"ד). – בנה, שזה היה כל חייה, ושתמיד גרה אתו בכל מקום, דוקא לא היה בזמן פטירתה וקבורתה – היה אז בקרסבד בועידה ציונית. – אחרי מותה רשם אותה בספר הזהב של קרן-הקימת ויסד קרן על שמה לעילוי נשמתה במושב זקנים בירושלם.


-———–


הרבנית חוה הירשנזון ז"ל

בת רב ואשת רב וגיסת רב – היתה חוה הירשנזון ובעצמה נשאה בצניעות את התואר רבנית. זו בת ציון המצוינת חתמה במותה דף זה בדברי ימיה של עיר הקדש ירושלם.

היא היתה בת גילה וחברתה של דבורה בן-יהודה, האם העבריה הראשונה והיא, חוה היתה האם העבריה השניה.

הרבנית חוה הירשנזון היתה למדנית, קראה וכתבה בלשון הקדש וידעה תורה. כשרק פתחה את פיה – דברי חז"ל נשמעו באזני כל אלה שנמצאו סביבה ורוח חן נשפך על כל אמרותיה.

היא גרה בפנים חומות העיר העתיקה בחצר הישיבה של אחי בעלה ר' יצחק הירשנזון מסובבת קרובים ומחותנים ותלמידי חכמים מהדור הישן, וכלם דברו ז’רגונית ויחד עם זה היתה עזה עליה פקודתה של דבורה חברתה לדבר רק עברית.

לעגו לה והיא קבלה זה באהבה, אימו עליה ולא פחדה, אך כשהיו מתחילים לקללה בעד עוונה הגדול של חלול לשון הקדש היתה מרימה את ראשה גבוה מעל צוארה הקצר ומטיפה מוסר.

וכשהיו שכנותיה או בני הישיבה נוגעים בשם “בן-יהודה עוכר ישראל” החיב בכל – הגיעה זעמה עד למרום קצו ולא יכלה יותר לשלוט ברוחה והיתה אז מתנבאה: “אתם תראו ותוכחו, כי קדוש יהיה זה בן-יהודה לעם ישראל כלו ועיר הקדש תתברך בו”.

על נבואה זו ענו בצחוק ולעג, ומעיני הרבנית זלגו דמעות.

מלחמה עזה היתה בקרבה: מצד אחד השתוקקה לצאת מחומות העיר ולהשתחרר פעם לאחת מכל אלה הליצים והמלגלגים לקדש; ומצד שני הרגישה בכל הקדושה שבתוך החומות האלו ולא יכלה להפרד מזה, כי היה היתה הרבנית מאמינה וחרדה ומדקדקת בכל הנוגע למנהגי ישראל, והדת היתה שרש נשמתה.

היתה לאשה זו סבילות יוצאת מן הכלל לכל מעשי זולתה, שרק חסידי הדור יחידי סגולה עלולים לזה: לא דנה לכף חובה אפילו את המתנגדים לעקרונות חייה, לא משכה קו הבקרת על מי שהתנהג אחרת, לא דברה לשון-הרע, לא שקרה ולא לעגה לרש ואף רגע בכל חייה לא פקפקה בצדקתו ובישרו של הקב“ה והאמינה אמונה שלמה כי כוונותיו ומעשיו רק לטובת בני אדם, ותתחנן לפני הסובלים והמיואשים להאמין בהישועה הקרובה וכי יחזיר הקב”ה להם כפלי כפלים בעד כל צערם ויגונם. ובדברה ככה היה איזה אור בהיר ואשר מוחלט מאיר את פניה ועל שפתותיה היה מרחף חיוך מתוק מרפא לכל כאב.

שכל כביר ובריא היה לחוה הירשנזון ועצתה הטובה והמחכמת היתה תמיד נכונה לכל מי שפנה אליה. בבינה ובדעת חנכה את ילדיה ותתן להם מחכמתה ומטוב לבה ליסוד חייהם, והיו כלם מגדול ועד קטן, ישרי לב וטובי המזג ומברכים בהנהגתם הטובה וברגש הרחמים לכל הנצרך לעזרתם.

היא לא ידעה לאות ולמרות עמלה וטרדתה בביתה, תמיד מצאה שעה פנויה לדאג לאלמנות ויתומים, לחולים ולגלמודים.

והיה כשנודע לה עת שקיעת החמה ביוט י"ט כסלו הידוע, שהושלך בן-יהודה לבית הכלא ולקחה הרבנית כר וכסת ושמיכה חמה על שכמה ותלך בדרכים העקלקלות ובחשכת ליל לבית הסוהר וכל השערים הסגורים נפתחו לפניה.

-הבאתי לך יקירי כר, כסת ושמיכה מביתי להלילה, ואני שולחת מיד את ר' חיים (בעלה) לביתך לבשר לאשתך וילדיך כי ראיתיך ושלום לך, ומחר אי"ה נוציאך לחפשי.

– ובן יהודה הנדהם ענה מבעדי אשנב דלת מאסרו: - חן חן רב לך אבל קחי נא כל זה חזרה כי צר המקום פה בין חמשה עשר הרוצחים להציע מטתי, מחניק האויר בתא וקשה עלי הנשימה, עמוד אעמוד כל הלילה על יד האשנב.

בלב שבור חזרה הרבנית אל ביתה עם החבילה הכבדה על שכמה ואבן עוד יותר כבדה על לבה: בן יהודה החלש בבית הכלא!

וממחרת היום חלקה הרבנית את יומה לשנים חציו דאגה לבן-יהודה במאסרו וחציו השני – למשפחתו בבית. וכך עברו שמנה ימים ארוכים של שרב בלתי רגיל בחדש כסליו בירושלים. הקב"ה לא נתן את הגשם בעתו והעם גוע והשתוקק לטפת מים!

לעולם לא אשכח את אור שלישי לחנוכה. שליחים רצים ובאים ומבשרים: בן-יהודה חפשי! בן יהודה חוזר הביתה! ובין המבשרים האלה – הרבנית חוה הירשנזון. היא צועדת ורוקדת לפניו כמו דוד המלך לפני המשכן ומוחה כף וצוהלת: בן יהודה חפשי ונפתחו ארובות השמים, גשם, גשם ברכה! הקב“ה הסיר את החרם מב”י ומירושלם יחד.

בגלות ניו יורק בקרנוה לא פעם, את הרבנית הנערצה שלנו, ובדמעות בעיניה דברנו על ארץ ישראל. בחיי לא ראיתי געגועים למולדת, כמו געגועיה של הרבנית חוה הירשנזון! דבריה על חפצה האדיר לעלות שוב לארץ הקדש שברו את לבי אז. וכעת כשראיתי את הידיעה המדהימה על מותה בנכר התעורר הכאב בלבי שוב.

לו רק זכתה לעלות לארץ… אבל על הר הזיתים על יד האם העבריה הראשונה תמצא מנוחתה האחרונה גם האם העבריה השניה – הרבנית חוה הירשנזון ז"ל.

חמדה בן-יהודה


החלוצה הראשונה בשפה העברית

דבורה בן יהודה

האם העבריה הראשונה שדברה לילדיה עברית. בתה של שנה יונס ואשתו של בן-יהודא מחקה כליל מתוך זכרונה לשון הגלות ודברה בבית ובחוץ רק עברית. ולא רק לילדיה כי-אם גם לחניכיה לתלמידיה למדה עברית בעברית. דבורה התמכרה להיות בעצמה למורה “עברית בעברית” בבית הספר הראשון שנפתח בירושלם בעת ההיא.-

אותו הילד בן בכורה שצפצפה לו עברית ודברה אתו עברית, רק עברית, הוא הוא כהיום הסופר והעתונאי הגדול איתמר בן אבי.

זרעה דבורה ולא הספיקה לקצור את פרי עמלה. המות קטפה את החלוצה הצעירה הרעננה הנלהבת וזכרונה נשאר בחיים.


דבורה בן יהודה.png

מקום קבורתה במרום הר הזיתים

וזה נוסח המצבה:

“קבר האם” הראשונה בזמן הזה שדברה לילדיה עברית מרגע הולדם, ותקם דור מדבר עברית, היא האשה המשכלת מרת דבורה בת שלמה הרץ ואשתו רבקה לאה יונאס אשת א' בן-יהודא עורך האור"

נפטרה באור ליום ו כד אלול אתתכג לגלתנו תרנ"א.

39עם בתה וחתנה הנכבד מר שווידט, יבדלו לחיים. אבל המות האכזרי שאינו יודע רחם קפד באופן אכזרי את פתיל חייה, והיא מתה מחמת מחלה במבחר שנותיה ליגונם הרב של בניה ובתה וחתנה אחיותיה וגיסיה הנכבדים וכל מכיריה ומוקיריה. לכי למנוחתך נחמה ותעמדי לגורלך לקץ הימין ונפשך תהי צרורה בצרור החיים בתוך כל הנפשות היקרות שנאבדו לנו בא“י בימי המאורעות הנוראים בשנת תרפ”ט, זכרונך יהי ער תמיד בלב מוקיריך ומכיריך וד' יבלע המות לנצח וימח דמעה מעל כל פנים מפני בני משפחתך המתאבלים עליך ומעל כל פני עם ישראל ולא נוסיף לדאבה עוד."

-————————————-

גמר קנית האדמה של כפר סבא ע“י בא כח הגביר מר חיים אפשטיין, נח קרלינסקי ז”ל ושותפיהם לפני שלשים ושבע שנים נחשב אז למאורע חשוב מאד בחיי הישוב היהודי בא“י ועשה רשם גדול בארץ וחו”ל, על הקניה החשובה הזאה השתלשלותה וההרפתקאות שעברו על קוניה עד צאתה אל הפועל כתבתי בגליונות “החבצלת” ו“הצפירה” של הימים ההם. אחרי צאתו של מר קרלינסקי ז“ל מא”י לחו"ל עברה אדמת כפר סבא דרך גלגולים רבים לידי בעלים יהודים אחרים ומידיהם קנו אותה המתישבים בכפר סבא לפני המלחמה העולמית ואחריה.

ז.ב.ט.


רוזה גרין (פלד) ז"ל

מי שהיתה אחות-ראשית בבית החולים הצבורי

בקור חולים הוספיטל

בעיה“ק ירושלם ת”ו


עלתה מווינה לא“י בתחלת העליה הרביעית מלאה חלומות והתלהבות להשתתף בבנין הארץ, עבדה ב”בקור חולים" בירושלם כאחות ראשית והתמכרה לתפקיד זה במסירות יוצאת מן הכלל, לא נרתעה בפני כל סכנה, הרבה חולים מסוכנים זכרו את טפולה הלבבי, אולם היא עצמה לא נצלה מצפרני המות. לפני כארבע שנים נשאה למר אליהו גרין 40 אחד מחשובי העסקנים הציונים בסידני-אוסטרליה, שעלה אז לארץ כתייר. אתו באה לסידני, שם חלתה ונפטרה אחרי מחלה קשה וממושכה ביום ד' בתשרי תרצ"ב, יתאבלו עליה הרבה ידידים בארץ

שלום לעפרה תנצב"ה

סידני-אוסטרליה

-—————-


 

מכתבים

ירושלים שבת ט"ו להצהרת בלפור.

לכבוד הרב פנחס גראיבסקי פה.

אדוני הנכבד.

פעמים רבות שמעתי את האדון בן-יהודה מהלל את כתביו וחושבם לתועלת רבה. משך שנים האחרונות התפעלתי מאד גם אני מכל אשר אדוני פרסם וחושבני כי ימצאו בזה ענין רב כל המתענינים בעברנו-הקרוב פה בארץ.

אדוני כותב כל זה כל כך יפה, ורואה הנני ברכה ברשימותיו אלו, כן יוסיף! וסוף הכבוד-לבוא.

בכבוד חמדה בן יהודה

-———————-


ירושלים ג' שבט תרצ"ב.

לכבוד

מר פנחס בן צבי גראייבסקי כאן.

ידיד יקר ונכבד,

שמחתי לשמוע כי נגשת להדפסת החברת התשיעית של תולדות “בנות ציון המצוינות”, הלא זה המקצוע אשר כמהו בנחל איתן לא עבד בו, וצדקה תהיה לך כי שמת אליו לבך לעבדו ולהפיץ עליו אור. רבות בנות בעמנו עשו חיל בדור התחיה הזה, חלק גדול להן בעבודת הקדש אשר בעליהן ובניהן, כל איש לב ואיש רוח בישראל, עובדים לתחית העם ולשיבת שבותו בארצו: אך אם טוב חלקן – לא נעים גורלן, באשר פעולתן דרך “נשים באהל” לה: נעשית היא בלט, כלשד המפרה את העצים מפנימה באין רואה. ועל כן אך טוב ונכון לכתוב את מעשיהן הטובים זכרון בספר, אשר קבלת עליך לעשות ולקיים: “ותעלֻמה יוציא אור”.

תחזקנה ידיך במלאכתך הגדולה – הכנת החמר לדברי ימינו בארצנו – אשר אתה שוקד עליה בחריצות נפלאה ומפליאה וגם ברב עמל ועצבון ידים, באין עוזר ותומך. עבודתך עבודה לדורות היא וסוף הכבוד וההכרה לבא – וזה ינחמך מעמלך ומעצבון ידיך.

ושלום רב לך מאת המברך ומוקיר פעלך

מ. מבש"ן


חוברת העשירית


מקדש

לזכרון הגברת המנוחה, הנפש העדינה, נפש עבריה, נפש רחמניה

מרת רוזה גרין (פלד) ז"ל

-————————-

מי שהיתה אחות-ראשית בבית החולים הגדוך

בקור חולים בעיה“ק ירושלם תו”ב.

רוזה גרין.png

עלתה מוינה לא“י בתחלת העליה הרביעית מלאה חלומות והתלהבות להשתתף בבנין הארץ, עבדב ב”בקור חולים" בירושלים כאחות ראשית והתמסרה לתפקיד זה במסירות יוצאת מן הכלל, לא נרתעה בפני כל סכנה, הרבה חולים מסוכנים זכרו את טפולה הלבבי, אולם היא עצמה לא נצלה מצפרני המות. לפני כארבע שנים נשאה להרב אליהו גריו41 אחד מחשובי העסקנים הציונים בסידני-אוסטרליה, שעלה אז לארץ כתייר. אתו באה לסידני, שם חלתה ונפטרה אחרי מחלה קשה וממושכה ביום ד' בתשרי תרצ"ב. יתאבלו עליה הרבה ידידים בארץ.

שלום לעפרה תנצב"ה.


מכתב אל המו"ל מאת הרבנית-הגברת מ' פנינה קופרשטיין תי'

מנהלת-פנימית של בקור חולים

לדאבון לבי לא הספקתי עד עכשיו לערוך את מכתבי זה, התנצלתי פעמים אחדות לכב' שאין לי פנאי לקחת את עטי בידי אפילו בשביל דבר חשוב כזה שכל כך יקר לי. לשפך את נפשי המרה על אבדן ידידתי היקרה מרת רוזה גרין-פלד, שנפשותינו היו קשורות בחבלי אהבה וידידות נצח, פנינה יקרה זו שנקטפה בצעירותה בדמי שנותיה, זאת היא אבדה שאיננה חוזרת לעולם.

אני מביעה את תודתי העמוקה ורגשי הערצה לכב’3 בעד עבודתו הכבירה והחשובה בגשתו לעשות מפעל קדש ונעלה כזה להקדיש ספר לשמה של המנוחה ולהציג לה ציון בספר זכרון לדורות: תחזקנה ידיו, וברוך יהיה כב' בעד החסד של אמת שהוא עומד לעשות.

וביחוד שחייבים אנו להרבות בדברים בשבחה של המנוחה החשובה, שהיתה מופת לרבים בטהרת מעשיה הנעלים, במדותיה התרומיות, בטוב לבה, בנקיות דעתה, ובחבתה הנאמנה, לארצנו ולציון, עליה נאמר, אני במערב, ולבי ונפשי במזרח, כי כל משאת נפשה היתה לשוב לא“י, לירושלם, למרות זאת שהיתה גרה בארץ רחוקה באוסטרליה סידני ארץ רחוקה, היתה מסורה, בכל לבה ונפשה, לטובת ירושלם וכל קדשיה יחד עם בעלה, איש נדיב, יקר רוח, עסקן צבורי, אחד מיקירי ציון הנכבדים, רודף צדקה וחסד, ועושה הרבה לטובת ביה’ח “בקור חולים” בירושלם, איפה שהמנוחה, היתה אחות ראשית, זמן ידוע, הרב ר' אליהו גרין שליט”א, ד' ינחמהו באבלו הכבד! בלב נשבר, מלא צער ויגון, אני מבכה אותך רוזה! נפש היקרה, צר לי עליך מאד! לא פללתי שאצטרך להספידך, בלכתך מאתנו במיטב שנותיך, בהיותך בת ארבעים ואחת הלכת למנוחות ועזבתנו לאנחות:

לא אשת חבר מתה, כי אם חברה. היא עצמה היתה אשה גדולה במעשים, ובמדות חכמה ומלומדת, חרוצה, ועסקנית רבת פעלים, בעלת נפש עדינה, נדיבת לב ויקרת רוח לבה היה מסור לכל דבר נשגב ומועיל, בהיותה אחות ראשית אצלנו בביה"ח בקור חולים היתה היא הרוח החיה, בבית החולים, היא טפלה בחולים כאם רחמניה ממש, במסירות נפש ברחמנות ובעדינות והיתה דואגת לרפואתם ולכלכלתם של החולים, אותם האנשים עודם זוכרים ומזכירים את שמה לטובה עד היום, בבית החולים הזה הכרתיך היטב, רוזה יקרה! וההכרה הזו הביאה לנו לידי הוקרה, וידידות נצח, זכרונך יקר לי מאד, מאד, ולא ימוש מלוח לבי לעולם, שלום לעפרך

ידידתך הנאמנה המתאבלת עליך! פנינה קופשטיין

כ“ה ניסן תרצ”ב ירושלם.


אחות המופת.

בתור “אחות” היתה לי ההזדמנות לעבוד במחיצתה של האחות-הראשית רוזה בבית החולים הגדול “בקור חולים”. בזמנה, בנוכחותה היתה עבודתנו פלים לתושיה, ביתרון רוח ובכשרון עבודה. ותרנו על ה“חפש” ועל אחור הזמן. ואם בכלל נעימה לנו העבודה על שדה-הרחמנות הנה עוד יותר נעימה היתה לנו עבודתנו בהשתתפותה, אתה עמה יחד, ששקדה תמיד לתקנת החולים להצלחתם ולרפואתם כאהבת אם רחמניה את בנה יחידה דאגה וטפלה בהם, חין אישיותה, ענות רוחה, נעם דבורה ומתק שפתיה הרגיעו את לבם, הרנינו את רוחם ונפשם. מחוננת היתה בתכונות רבות שהרימוה מהגבה הרגיל שעומדות עליו שאר האחיות.

זו היתה “אחות” מחסד עליון. דגולה מרבבה. הופעה מופלאה בחוג האחיות, אחות המופת!

צילה סגל


האזכרה.

מי מלל ומי פלל שכל כך מהר, מרה נספוד על האבדה זו שאינה חוזרת, על “רוזה” היקרה, שושנה שנקטפה בלא עת!

בפטירתה הפתאומית של האחות הראשית, בעלת נפש העדיהנ והחנינה מרת רוזה ז“ל נזדעזע עולמו של בית החולים, השמועה המעציבה ע”ד מותה החרידה כל הלבבות, ומר צעקו: וי על האי שופרא דשופרא דבלי בארעא!

קהל גדול השתתף ב“הזכרה” שנערכה לעי"נ בבית הכנסת הגדול של בקור חולים, ולא בכדי ספדו ספדיא, כי האבדה שאבדנו במותה גדולה היא.

גם בהיותה שמה, בסידני, על יד בעלה העדין והרחמן הרב אליהו גרין הי"ו עבדה ופעלה לטובת בית החולים, לטובת ירושלם משאת רוחה ונפשה. ובשעה שעלולה היתה לפעול ולעשות עוד הרבה הרבה, ורוזה איננה, רוזה יקרה!

ויראת ה' היא תתהלל! חרדה היתה לכל קדשי ישראל, אוהבת תורה וחובבת מצוה, וטרם נסעה קנתה מכספב זוגות תפילין בעד אותם החולים הצעירים החלוצים לזכותם במצוה, –

אחות כזו מתאמת היתה לבית חולים חרדי כזה, שרוח היהדות מרחפת בכל פנימיותו.

תהא נפשה צרורה בצרור החיים.

חיים שלמה בה“ר ישראל יצחק ז”ל סובר.


רחל רייז / הסופרת רחל מאיר

אישיות מאד חשובה, בעלת רוח אציל מיוחד במינו יושבת אתנו בתוככי ירשלים אך מרוב ענותנותה היתרה, אשר לא תדע כל גבול – ישנם עוד כאלה, אשר טרם היה להם הכבוד להכירה: הן מצד יצירותיה הנשגבות, הן מצד מעשיה ומדותיה התרומיות, אשר כמעט שאין על עפר משלם. באפן פלאי מאד, זכיתי עוד לפני שנים אחדות להכיר את הגברת רחל מאיר, מבקרת אני בביתה לעתים תכופות וכמה תודה ירחש לבכם אלי, אחי ואחיותי, בהציגי לפניכם, אם גם בתמונת זעיר אנפין, את האישיות הזאת הנשגבה, ילידת גליציה הנה הגב. רחל מאיר, בת משפחה רמה בישראל. (מפרסמת בכל קצוי פולניה מגזע ר' מאיר’ל פרמישלאנר). סמל הטוב שבאנושיות הנה הגב. מאיר, לא אגזים אם אגיד “שלמות מוסרית” ממש, אשר עליה דברו חוזינו וכל גדולינו בכל הדורות. אמנם דלותי מאד, ומי יודע אם לא לחטא יחשב לי היושב מעל לדבר ממך גברת מאיר? מי ידמה ומי ישוה לאצילות רוחך? לנשמתך הזכה והרחבה מני ים? לעדינות לבך הטהור, ולרום שכלך עד שחק יגיע.

במה לא תצטיין האישיות הזאת הנפלאה? רב כחה בשפות, בספרות ישראל, בספרות הכללית וכו' וכו' וכו'. תלא כל לשון להביע את סגלותיה המיוחדות לה, ואת ידיעותיה הרות בנועם לקחה הזך מושכת היא אליה כל בן-חוה בעבותות אהבה נצחת

מה ניבי הדל עליך יביע? אישיות נערצה! אסלדה, אסוג אחור. האמנם שמש אביב זקוקה לשבחים? בכל שבח ותהלה אועיל אך ורק להקטין את ערכך הרם. לא, לא לי הזכות. לא לי הכח. יבואו אחרים בעלי הכח הספרותי ויגידו הם – יבואו בעלי הרוח והכשרון ותהיה להם התפארת על הדרך הזאת.

אני תפלה ליוצר כל היצורים: רצה נא אבי שמים ותאריך עוד ימים רבים מאד, בת ציון זאת המצוינת. רצה נא לברך את פרי רוחה הכביר כידך הטובה עליך. תן – ןילכו לאורה המאיר באור יפה להפליא לדורי דורות.

אמר המו"ל:

ברוכה את לה', משוררת יקרה, בעד מכתבך החשוב, רב הערך. המתקבל ברצון, ובתודה רבה, והטבת חסדך לענדהו בשיר הבא לקמן; אמנו רחל… אבל, גברת יקרה, קצרת במכתבך זה במקום שיש ויש להאריך. – בימי ספירת העומר, השתמשת בקצירת האמר – והיה המכתב הזה כעין מבוא, הקדמה למכתביך הבאים, וברוכים המה בבאם!

ראויה הא/ה הגדולה הזאת המצוינה בבנות ציון המצוינות לספר בשבחה, בסריה של פרקים פרקים, והיתה לברכה, ולמזכרת חיים בירושלם.

אמנו רחל…

בליל עגום ללא זיק במרום.

ללא הד, צליל משק כנף:

יד אחוש בידי נעלמה

קול סתר אשמע ענו.

ניב מלאך משחקים הנהו,

יודע ומבין שפת לב,

ויד בת אל זו תלטף,

ותתבב על נפשי הכאב.


המשוררות העבריות בספרד42

א. דונה איזבלה קוריאה

אשה המהוללה הזאת תפארת היא לספרות הספרדית ועם ישראל בכבודה יתימר היא היתה ממשפחה רמה ונכבדה אשר עזבה את ספרד באמצע המאה הי"ז מיראתה את האינקויזיציא ומאהבתה את היהדות אשר שמרה במסתרים ככל אשר מצאה ידה. דונה איזבלה היתה חליפות בבריסל, באנטוורפן ובאמשטרדם. מלבד ידיעתה הרבה בכל הלשונות האירופיות לא היתה גם חכמה אשר שגבה ממנה. נוסף על כל חכמתה ולמודי וכשרונותיה היתה גם מהללה ביפיה אשר חלק לה ה' להפליא. אשת חיל זאת. אצלה מהודה על הישיבה המפוארה שנוסדה מאת ר' מנואל די בילמונטי, היא היתה גם משוררת ספרדית, אשר כבעלה כתבה גם היא שיר תהלה לספר ידידו ורעו די בריוס, וזה הוא:

לא רוח כל חיים קרבך ינוח,

למרומי שחק חכמתך יגביה,

אך אל ממעל נתן בך הרוח.

מרוחו אצל לך, אורו – יגיה –


כן רוחך לעוף מרום תעל אבר,

תפיץ רב אור, ולמרחקים מזהרת,

מתת-יה היא, בה צלמו שת על גבר.

תשית על חכמה לוית חן ועטרת –.

ובספרך אשכל הכפר כל אמר!

כל טור – אור ככב נעלה מבן-חמר! –


הנשגב ביפי אתה רקח,

מזגם לא יחסר, מי יוכל עשהו?!

כל איש יודה לקחך כל-לב לקח.

כי רב שכלך ובאדם אין כמהו!! –

שם איזבלה קוריאה ידוע לתהלה בספרות הספרדית. היא הפליאה להעתיק את ובירת גואריני האיטלקי, החזון המהולל הנקרא בשם “Pastor Fido”, ותהלתה שפעלה זה לעד עומדת. החזון הנפלא ההוא נעתק ללשונות הרבה. וגם ללשון ספרד נעתק ממשורר אחר אשר קדם לה – והעתקתה עלתה על כלן. אף אמנם ידעה ערך פעולתה, ועל כן בהקדישה אותה לר' מנואל בילמונטי, המגן לאחיו המשוררים הספרדים הגידה לא כחדה, כי “ההעתקה לא תגרע בערכה וטוב טעמה מהעתקתו הצרפתית ואף לא מגוף הנעתק”. ענותי תרבני להגיד – הוסיפה אמריה לו – כי באיזה דברים עולה העתקתי על גוף הספר הנעתק, בשיתי עליו נוספות כפי רוח מבינתי".

המשורר והמבקשר אנטוניא דוס ריאס הביע תהלת העתקתה בחרוזים נאים, בהם גלה דעתו כי “מפני העתקת איזבלה קוריאה הספרדית, חדלו המבינים לקרוא את גוף השירה הרומית”.

איזבלה קוריאה אספה סביבותיה עדת חכמים וחכמות נבונים ונבונונת, אשר ערב עליהם שיחה ויבחרו היות בקרבתה. בין ידידותיה נמצאה:

ב. דונה איזבלה אינריקיס

אשה חכמה ומשכלת אשר נחלה רב כבוד ותהלה בבתי ועדי החכמים במדריד, היא הגבירה ההכבודה אשר לה הקדיש ר' יצחק קארדוזו את שירו,על הצבע הירקרק, שהוא סמל התקוה" (לעיל צד 27), נגבר היה בשנת 1634. אחרי כן עזבה את ספרד ותבוא אמשטרדמה ושם שבה אל דת אבותיה. בין שיריה נמצא מכתם אחד אשר כתבה להר“ר יצחק אבוהב באמשטרדם, לרגלי מקרה נפלא שהיה בביתו בשביעי בשבת בכ”ז לחדש אדר שני ה“א תנ”ג (פיברואר 1693) – כי נמצאה שם ביצה גדולה מאד ועל ראשה כמראה כתר. על הביצה הנפלאה הזאת השתוממו כל הרואים ואנשים הרבה ראו בה אותותיהם אותות ויחישו עתידות להם. אז התעוררה האשה החכמה הזאת ותאר עיני הפתאים בהודיעה עליה דעתה בחרוזים לאמר:

אות לטובה

אך שוא הפלא, החרדה מאפע!

אך כל דמיון כוזב כל הוזה הבל!

יקרא לה חמת עכשוב ביצי צפע.

משגה רוח תועה יכאיבך חבל!

התבונן נא! אל תשפוט משפט פחז!

אם לא על חן מדברך, בו רב דעת,

במחזה הזה אות טוב עינך תחז!

בו מאל חסד משכורתך נודעת.

גודלה יראה צדקתך כי גוברת,

חכמתך כי רבה היא היא העטרת!!

עוד שלש נשים חכמות מבנות ישראל נמנו במשוררות הספרדיות בעת ההיא, הן: דונה שרה די פונזיקא פינטו אי פימינטל, דונה מנואלה נוניס די אלמיידא, ודונה ביענוינידה כהן בילמונטי.

יחדו שרו שירותיהן תהלה להעתקת ספר התהלים מאת ר' דניאל ישראל לופיס לאגונה


לאה ראב (בן-עזר)

תמונות4.png

נולדה בשנת 1863 להוריה מנחם מאניש וחנה שיינברגר בעיר מרגרטן שבהונגריה. רעיון העליה לאה"ק פעם בלב אביה עוד בימי עלומיו ובארסו לו את חנה זילברשטיין התנה עמה כי מיד אחרי נשואיהם יסעו ארצה ישראל. סבות שונות מנעו בעדם מלנסוע במשך שנים מספר, עד שבשנת 1866 הוציאו את החלטתם לפועל ויעלו ירושלימה עם בתם הקטנה לאה בת השלש.

ר' מנחם מניש שיינברגר עמד בקשרים חזקים עם אותם האנשים הבודדים באותה תקופה, שכל שאיפתם היתה לקנות כברת ארץ בא“י ולהתנחל בה. אלה היו ר' עקיבא שלזינגר, יהושע שטטמפר ועוד. הם עמדו לקנות אדמה בסנברו שע”י חברון, אבל מסבות שונות לא יצא הדבר לפועל. ורק אחרי עבור שנים מספר, בהוסד פתח-תקוה, קנה גם ר' מ. מ. שיינברגר חלקת שדה בפ"ת וגם עבר לגור בה עם משפחתו. עלם חלו בקדחת איומה והכרחו לחזור ירושלימה אחרי שהותם במושב החדש כשלשה חדשים. מלבד בתם לאה.

ככה חונכה לאה ראב עוד מילדותה ברוח של שיאפה לחיי הכפר באה“ק, והמקרה אנה שבהיותה בת 15 נשאה לאשה ליהודה ראב מראשני מיסדי פ”ת. בחדש אדר התרל“ח באה בברית הנשואין, ועוד באותו הקיץ עזבה עם בעלה את ירושלים ותעבור לגור ביפו הערבית, בעוד עם עוד נשים מספר שבעליהן עבדו גם הם בפ”ת (תרל"ט) חגגה במושבה יחד עם חברותיה, וכעבור זמן קצר (סכות תרל"ט) עברה לגור בקביעות בפ“ת. מני אז עברה את כל ההרפתקאות של חיים חדשים במדבר, קדחת נוראה, התנפלויות של השכנים וכו' היחג עם בעלה ושאר מיסדי פ”ת הגבורים. תמיד הצטינה במסירותה, באומץ לבה, בהתמדתה העקשנית ובאהבתה את המקום, מבלי לעזבו אף פעם, מלבד במקרים בודדים של מחלות מסכנות לשבועות מספר. למרות הסבל שעבר עליה: מחלות קשות, תמותת ילדים, רעב ותלאות אחרות – לא זזה ידה מתוך ידו של חברה לחיים ובמשך 54 שנים חיתה, עבדה וגדלה בנים בפ"ת.

תצוינה כאן עובדות אחדות מני רבות מחייה: כשהתנפלו יום אחד ערביי יהודיה על מתישבי פ"ת ביהוד על מנת להשמיד ולאבד, חטפה קרשים לבנין מן החצר והובילה אותם אל לב הקטטה ותחלקם לגברם הנלחמים. ובזמן שהכפר אמלבש יצא לחרוש את אדמת היהודים בזרוע, היתה גם היא בין הנשים הגבורות שהטילו את עצמן מתחת למחרשות ותמנענה את הערבים מעבודתם. וכהנה עובדות לעשרות שיקצר המקום מלמנותן.

באדר תרפ“ט (באחור של שנה אחת) רשמו ידידים ומוקירים את לאה ויהודה ראב בספר הזהב של הקהק”ל ויחוגו את יובל חתונת הזהב שלהם ברוב כבוד וחבה. בקיץ תרצ“א חלתה לאה ראב במחלה קשה ואחרי סבל של חדשים מרובים נפטרה ביום י”ז אדר א' תרצ“ב ותקבר בפ”ת אשר אהבה.

-—————-

קטעים מתוך מכתבים שכתבה לבעלה בשנת תרס"א בהיותו במשלחת הידועה אל ברון רוטישלד בפריז:

"המצרים האלה (הכונה ליק"א) גזלו מאתנו את אדמתנו ואת תבננו ולבנים אומרים הם לנו: עשו! אבל טועים הם טעות גדולה אם המה מדמים שיהפכו את ארצנו לארגנטינה ויבריחו אותנו מכאן. לא! הורינו שפכו כאן את דמם וגם אנחנו, ולא נזוז מן המקום המקודש בדם. עלינו להשאר וללחם עד כלות כוחותינו – – – – גדול הכאב לראות בסבלות אחינו הפועלים שפטרו אותם מעבודתם אצל הברון לשלחם מן הארץ – – – – אבל אלה הנשארים רותקו אל הארץ בכח האידיאל הקדוש שלנו, וסובלים כמהם כמנו. כולנו מאוחדים עתה: בני רחל ובני לאה בני בלהה ובני זלפה43, ויחדו נלחם נגד המהרסים! – – – – להתראות בקרוב. “בת-ציון” ".

* *

משפחת ראב (בן-עזר) היא אחת המשפחות הכי חשובות בארץ-ישראל. יד ושם לה בבנין הארץ.


הרבנית הצדקת רבת פעלים

מרת שרה מלכה שרייבר (סופר) נ"ע

במוש“ק פרשת כי תשא כ”א אד“ר אבדה היהדות החרידת בגאליציא אם ואחות מיוחדת במינה ומצוינת במעשיה הכבירים הצדקת המפורסמה שרה מלכה שרייבר (סופר) נ”ע, מעיר דרוהוביטש. המנוחה היתה בתו של הגביר המפורסם נדיב ושוע, מצוין במדות הרה“ג מוה”ר דוד לינדבאום זצ“ל, ואשתו של גדול היהדות החרדית הרב הגאון הצדיק המפורסם וכו' כקש”ת מוה“ר יצחק ליב סופר זצוקללה”ה, חובב אה“ק תובב”א הידוע במסירותו לטובת ישוב ארץ-ישראל ואשר עמד תקופה של עשות שנים בראש נשיאות כולל גאליציא “חבת ירושלם” באה“ק תובב”א.

כל ימיה, שבעים ושבע שנות חייה, היו שלשלת ארוכה של מעשים טובים, טוהר מדות ונדיבות לב. היא היתה אם לכל קשי לב ולבה הי' פתוח לכל נכה רוח, ביתה פתוח לרוחה וזמנה היה מסור לטובת הצבור ונדכאי לב. מדת הכנסת אורחים היתה מלוה אותה על כל דרכי הליכות ביתה, ומדה זו היתה קשורה אתה בכל תקופת חייה. היא נהלה הכנסת אורחים שבו מצאו מקלט, מעון ומחסה, עוברי אורח ונצרכים, והם נפגשו בעדינות ורוך ובפנים יפות.

היא המשיכה את מסורת אבותיה הגדולים בנוגע לחזוק התורה ולקיום תשב"ר והחזיקה בתלמוד תורה שהתקיים רק הודות למרצה העז ולחיבתה לתורה ויראת שמים שהיו מושרשים בה וטבועים אצלה מימי נעוריה.

את עולמה ראתה בחייה, בבניה וחתניה, מאורי עולם היהדות, חד מנייהו המיוחד הגאון הצדיק המפורסם מוה“ר אברהם חיים דוד סופר שליט”א המפורסם בעבודתו לטובת אה“ק תובב”א ואשר בימיו העלה והרים את קרן הכולל “חבת ירושלם” למדרגתו של עכשיו, במסירותו התמידית ובאהבת וחיבת הארץ המושרשים בו מורשת אבות, וברצונו העז לחזק את הישוב של יראי ה' תלמידי החכמים העולים לחצרות ה' לבנות חרבות אה“ק תובב”א ולשבת בה על התורה ועל העבודה.

חתנה רב רבנן, הגאן המפורסם מוה“ר עקיבא סופר שליט”א גאב“ד ור”מ פרעשבורג, והאם הגדול הרה“ג מוה”ר אברהם פערדיגער, נשיא קהלת החרדים בעיר בודאפעסט שליט"א, וכל בניה וחתניה למודי ה' וגדולי תורה ומעשים.

בימי מחלתה היתה בעיר פעסט, אשר שמה השיבה את נשמתה הטהורה אל על. גבר האבל נתפרסם במהירות הבזק בכל המדינה, ובני משפחתה וכל מוקיריה ומכיריה נהרו לחלק לה את כבודה האחרון.

בהלויה השתתפו אלפי איש, ובניה וחתניה הגאונים נשאו עליה הספדים בדברים חמים אשר תארו את ערך האבידה לכללות היהדות החרדית בגאליציא.

מאות מוקירי המשפחה הרוממה, היושבים על אדמת הקודש נתמכים מפרי פעלו של בּנה הגאון הצדיק מורם מעם ר' אברהם חיים דוד ספר שליט“א נשיא הכולל, מביעים בזה את רגשי השתתפותם בצער ואבל הכבד של המשפחה הרוממה וביחוד לגבר הקים על, נשיא הכולל שליט”א, ואת רגשי תנחומותיהם העמוקים: המנחם ציון ובונה ירושלם ינחם את הנשיא שליט“א ואת כל בני המשפחה הרוממה ובעבודתו לאוריו”ש. על שדה חזוק ישוב אה"ק והפרחתו על פי התורה והמסורה – ימצא נחומים.

-————————-


הרבנית פשה חרל“פ ז”ל

אשתו של הרב הגאון, גאון ציון וירושלם, מוה“ר יעקב משה חרל”פ שליט“א הרב בשכונת "שערי חסד" ור”מ ב“ישיבת מרכז הרב” בעי“ק ירושת”ו.

ביום כ“ה ניסן התרצ”ב אבדה ירושלם אחת מבנותיה היקרות, מבנות ציון המצוינות בישראל ובארץ-ישראל, בעלת נפש עדינה ויקרה הרבנית מרת פשה חרל“פ נ”ע. נפטרה בגיל 84 שנה.

ומנוחתה כבוד במרום הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם. תנצב"ה.

ילידת פינסק היתה לאחת המשפחות המיוחסות בישראל אביה היה יחיאל מיכל ז"ל.

נתיתמה בילדותה והובאה לא“י ע”י אבי זקנה הרב הגאון ר' יוסף פרידמן שהי' דיין מפורסם בעיר מגורו פינסק, אחיו של הגאון הנודע רבי דוד קרלינר זצ“ל. בירושלם נתקבל בבי”ד הגדול של הרב הגאון מבריסק זצ“ל וישב בדיינות יחד עם הרב הגאון רבי זבולון חרל”פ זצ"ל.

הרבנית המנוחה הצטיינה במדותיה התרומיות, בסבלנותה ובתקותה לישועת ה' עמדה תמיד לימין בעלה הגאון שיחי', ודאגה שיוכל לישב יומם ולילה על התורה למרות צוק העתים. – נשאה את סבלה בדומית-קדש וסמלה בחייה את ה“אשת חבר” בכל המובנים,

השאירה אחריה דור ישרים מפואר בנה הרה“ג רבי יחיאל מיכל חרל”פ נ“י נמנה על הרבנים החשובים בארצות הברית, ובנה השני הרב הגאון רבי זבולון חרל”פ נ“י שמש ברבנות במושבה ראשון לציון בא”י.

בירושלם ינוחנמו! ש.ב. שולמן


ספר-זכרון להרבנית אסתר רובינשטיין ז"ל

נערך ע“י ש. ל. ציטרון. וילנה. תרפ”ו.

גדולי סופרי ישראל ועסקני-הצבור ממוקירי הרבנית אסתר רובינשטיין בחייה ומחשובי שמה לאחר מותה, השתתפו במאמריהם בספר הזה הנותנים לנו תמונה שלמה ומקפת של האשה הגדולה הזאת אשר עמדה על גרם המעלות במאכז החיים הצבוריים ופעלה והדרה נראו על ההקף כלו מרובה הצדדים והגוונים. ורצוי שגם בספרו זה יעלה ויבא זכרונה של “אשת-המופת” (הרב ד"ר י. וויינברג), “העלויית היחידה” (בן-ציון כץ), “ברוריה” של דורנו (נ. גרבובסקי), “בת הרב משאקי” (יצחק ניסנבוים), “המאמינה והבוטחת” (משה כהן), “האחת בדרא” (א. אורינובסקי), “זכרון לחכמה גדולה בישראל” (שפן הסופר) וכו'. ויחד עם זה שירה “הילדות” – מה שכתבה בימיה האחרונים.

בברכת ציון ותקות התחיה רחל סילצקי

ברצון רב אנו נותנים כאן קטעים מצרור העלים האלה לאות מזכרת יגון על אבדן הנפש היקרה הזאת, בת-ציון המצוינה בישראל. המו"ל

הילדות

וי לה להדא דאזלא ולא אתיא, מאי היא? א"ר חסדא ינקותא. כי אתא רב דימי אמר ינקותא כלילא דוורדא. (שבת קנב)

מה נעמת מה יפית

את ילדות תמימה!

לזר שושנים נדמית

וכפרחי חן נעימה.


טל אורך לי חביב,

ילדותי הבהירה,

כאור בקר אביב

וכרוח השירה.


בך ענג ונחת,

עמך אשרי וטובי,

אך הנך בורחת

ועוד לא תשובי.


עודי מתענגת

על נעמך, על ריחך,

ונפשי מתמוגגת

שכך חיש נס ליחך.


כברק-השמים

יעופו ימיך;

שושנת-החיים –

געגעי אליך!


נחום סוקולוב

כשבאה אלי השמועה הרעה ע"ד פטירת הגברת רובינשטיין, אשת הרב והסינאטור בוילנה, נפוגותי ונדכיתי מאד, יען כי זכר האשה הדגולה הזאת הוא חרות על לוח לבי מימי בקורי בוילנה. לא אשכח כל ימי את החן העברי ואת הנועם והנמוס של בת ציון המצוינת הזאת, שהפיצה אור ושלום ותנחת על כל סביבותיה, וששפת התחיה היתה שגורה בפיה כאלו היתה אחת מבנות הנביאים. כל מה שנאמה היה צח ושקול ומנופה בשלוש-עשרה נפה, וכל עצם תומה ומזגה והליכותיה סגלוה לעמוד בראש תנועת נשים גדולה לטובת הלאום, וגדולה מזו: לנהל בארץ-ישראל מוסד גדול בין מוסד הבית הלאומי.

אמנם זאת היא אבדה שאין לה חליפין וחסרון שאין לו תשלומין, ובכל רצון נפשי הנני משתתף עם החברים שהתעוררו לעשות ציון לנפש העבריה הגדולה הזאת לצרף אל הדעה הכללית את סניפי זה, והלואי שיהיה למקצת נחמה להמתאבלים עליה.

ברלין, מרחשון התרפ"ו.

-———


הרמן שטרוק / רשימת-זכרון (לאסתר רובינשטיין)

לנגד עיני-רוחי נצבת תמונה מערב-חורף אחד בוילנה בשנת 1918.

באותו הערב היתה אספה גדולה של בנות-צציון בירושלים דליטא. דברו נואמים שונים, דברתי אף אני; זה היה נאום-הפרידה של מידידי האהובים.

בין הנואמים היתה גם אותה האשה, שהיום מתאבלים עליה כל אלה שזכו להכיר את אסתר רובינשטיין. עלתה על הבמה ותפן אל הקהל את פניה המפיקות שאר-רוח וחום פנימי, ובאש דבריה הנמרצים והיוצאים מן הלב הלהיבה את רוחות השומעים.

מי ששמע את אסתר רובינשטיין מדברת עברית, לא יוכל לשכוח עד היכן היתה לשוננו הלאומית חיה ושוטפת בפיה.

האשה הגדולה הזאת, שרבים מבכים את מותה, היתה תלמודית מצוינת וידה רב לה גם בהשכלה חילונית, וכלוית-חן לכל אלה: חראתה את אלקים, ענות-רוחה ותום-דרכיה ומסירותה על אעיון תחית האומה הישראלית בארצה ההיסטורית

חיפה.


הגברת המנוחה

רבקה בת דוד מינקוביץ ז"ל

רבקה מינקוביץ.png

רבקה מינקוביץ נולדה להוריה דוד וסלובה ביום ה' חנוכה שנת תרכ“ד בעיר דינבורג מדינת ליטא. ר' דוד בן ישראל זינגרביץ, היה בעל שני בתי חרשת ובתי דירה שהושכרו לממשלה בשביל צבא. הוא היה מנדיבי ישראל שנתאחדו בהם תורה וגדולה, יראת שמים ומדות טובות; גם ההשכלה לא היתה זרה לו, כי ידע לשונות נכריות גרמנית ופולנית. על יד בתי החרשת שלו היה בית כנסת שנוסד על ידו והוא גם החזיק אותו ביד רחבה. כבוד עמו היה גדול בעיניו מן הכבוד הפרטי והתועלת העצמית. גימים ההם כבר שררו ברוסיה “חקים מיוחדים” בשביל היהודים: מכל העמים יושבי הארץ הזאת היו נבחרים חברים לעיריה ע”י תושבי עיר ועיר, ורק מהתושבים היהודים שללו זכות הבחירה, ושר הפלך היה ממנה מתוכם חברים למועצת העיריה ככל הישר בעיניו. ר' דוד נתמנה פעמיים למשרה זו ע"י שר הפלך, ובכל פעם דחה את מנויו בתור מחאה על יחס זה ליהודים.

המנוחה רבקה ירשה מאביה, בתוך שאר המדות הטובות, גם את הקנאה לכבוד עמה. בנעוריה היתה נוטה לתנועה שכבר הכתה אז גלים ברוסיה – תנועת השחרור; לעתים קרובות היו גבורי השחרור מוצאים מחסה ומסתור בביתה לנפשם ולחפציהם, שהיתה עליהם עין המשטרה לרעה, והיא היתה משתתפת באסיפותיהם, וכו', עד אשר בא היום ואהבתה וקנאתה לעמה גברו על נטיתה אחרי האידיאלים הזרים ולבבה העברי ושכלה הישר הורוה את הדרך הישרה – דרך בת עמה. כי בשנת 1903 פרצו פרעות על היהודים בכל ערי רוסיה: רצח וחמס ושוד לעיני השמש, ויד הממשלה ועושי דברה היו בפרעות האלה כפעם בפעם. והגוים חברי תנועת השחרור עמדו מנגד ולא נסו להגן על היהודים שהיו תמיד יוצאים ובאים במערכותם ומוסרים נפשם על שאיפותיהם. זה עשה רושם חזק על המנוחה, שבאה לידי הכרה כי “לא באלה חלק יעקב”. מני אזפנתה ערף לתנועת השחרור של עם הארץ והתמסרה בכל לבבה ובכל נפשה לתנועת שחרור אחר – לתנועה הציונית, ונכנסה יותר ויותר בעבודת העם ועזרה על יד בעלה בעסקנותו הלאומית והציונית.

-————-

בשנת 1914 כשפרצה מלחמת העמים, יצאה פקודה מאת הנסים הגדול ניקוליי ניקולאייביץ, דודו של הצר האחרון וצורר היהודים ככל המשפחה הזאת, לגרש במשך 24 שעות את כל היהודים מן המקומות הקרובים לחזית המלחמה. אז היתה מהומה ומבוכה ומנוסה, וגם לעיר דוינסק, היא דינבורג, נהרו פליטים יהודים זקנים עם נערים בעירום ובחוסר כל; בהם היו רבנים, חכמים, ועשירים אשר נהפכו בן-רגע לעניים מחוסרי כל. כאן מצאה המנוחה רבקה בת דוד כר נרחב לעבודה הומניטרית לסוג-גולים זה שמה ביחוד את כל לבה, כי מצבם הנורא נגע עד נפשה הנדיבה. לאלה היה נחוץ כמובן טפול מיוחד. כי לא יכלו לאכול וללון יחד עם עניים רגילים, אז משכה אליה המנוחה הרבה נשים נכבדות מן הגבירות שבעיר ובהשתדלותה מסרה ההסתדרות הציונית לרשותן את דירת בית הספר לשם בית אוכל אשר סודר בכל ונקרא בפי העם בית אכל אינטליגנטי. המנוחה שקדה על זה שבאי בית האכל יתקבלו בכבוד וישיגו את כל הנוחיות. בשבתות היו כל השלחנות ערוכים יפה ועליהם נרות-שבת, פרחים וכו'.

בשנת תר"פ עלתה המנוחה עם משפחתה לארץישראל, מיד אחרי בואה התחילה ללמוד את השפה העברית, למטרה זו בקרה בשעורי ערב, הזמינה בשבילה שעורים פרטים, והשתלמה בזמן קצר עד שדברה עברית יפה וגם ידעה לכתוב בשפתנו.

בכלל היתה המנוחה, כדברי מר ש. ב“הארץ” אשה אשר באישיותה התרכזו כל המדות הטובות שבהן הצטיינה האשה העבריה בדורות שעברו: טובת לב בעלת מרץ וכח רצון גדול, מכנסת אוחרים, כלה מסורת יהודית, ואהבת ארץ הקדש ולשון הקדש אותו הטפוס הגזעי שהיה לכבוד ולתפארת בבתי ישראל. וההולך ונעלם מחיינו במהירות בדורנו זה.

אחרי מחלה קצרה שבקה חיים לכל חי ביום י“ד לאדר א' שנת תרצ”ב. רבים מטובי העיר באו ללותה לבית עולמה. היא מצאה את מנוחתה ליד קברו של המנוח הגדול אליעזר בן יהודה ז"ל.

* *


העסקנית החשובה, בעלת נפש עדינה, המצטינת בפעולותיה הכבירות על שדה הרחמנות בישראל ובא"י

מרת פייגא בילא פלוים תי'

פיגא פלוים.png

ראויה היא העסקנית הזאת להרשם באותיות-זהב בספר הזכרון למזכרת חיים בירושלם, ועל ידה בעלה היקר, התמים, הרחמן, אוהב תורה וחובב מצוה מר ברוך ב"ר יוסף צבי נ"י.

נולדה בסלובודקה להורים טובים וישרים.

הוריה: אביה היה ה“ר שמעון יהודא ליב ב”ר צבי פרבר ז“ל, נלב”ע ח' אדר תרס“ו. הוא היה מפורסם למוקיר ורחים רבנן. ביתו היה תמיד אכסניא של תורה. הרבה לתמידי חכמים היו סמוכים על שלחנו, בכל כחו ולמעלה מכחו החזיק ותמך בהם. ואמה ה' חנה דבורה ב”ר דוד שנפטרה ח' טבת תרע“ב היתה מפורסמת בנדבת לבה, ביקרת רוחה, באהבת תורה ויר”ש, מופלגת בצדקות ומעישם טובים.

אחיה: הראשון בין אחיה היה הרב הגאון האמתי, צדיק וישר רבי אליעזר ליפמן פרבר זצ“ל שהיה אבד”ק קושניצא פלך הורדנא שנסתלק במבחר שנותיו ומנוחתו כבוד בעיר הנז'. הקימו “אהל” על קברו ועל כל צרה שלא תבוא באים להתפלל שמה. ועד היום נקרא בפי כל בשם ה“צדיק”, ובהדרת קודש יזכירו את שמו הטהור.

השני לו לאריכת ימיו הוא הרב הגאון המפורסם מוה“ר צבי הירש פרבר הי”ו הרב הראשי בלונדון לאגודת בתי כנסיות “חסד ואמת”. מחבר הספר “כרם הצבי” על התורה, אשר בו “יחוה דעות, יביע נפלאות, בתורת ה' צבאות” אוצר גדול ונחמד, חדושים ובאורים נפלאים וספר “דגל מחנה יהודה” על חקרי קדמוניות וגנזי ימי קדם אשר יאמתו ספורי תוה"ק.

השלישי בקדש הרה“ג המפורסם בתו”י מהו' מרדכי פרבר הי“ו חתנא דבי נשיאה הגאון הקדוש המקובל איש האלקי רבי שלמה עליאשוב זצוק”ל משאוויל, בעל המחבר הספר הגדול “לשם שבו ואחלמה”.

האמצעי הרב הג' המתמיד מו“ה דוד פרבר זצ”ל שנסתלק בימי נעוריו בשנת עשרים לימי חייו. ואחריו הרב החכם המפורסם במעלות ובמדות תרומיות מו“ה פסח פרבר שליט”א. ואחריו הרב המשכיל המפורסם מו“ה דב בער פרבר שליט”א המצוין במעלות ובמדות טובות.

משפחתה: משפחת “פרבר” מפורסמת היא בישראל ברבניה שלשלת היוחסין של גאונים, צדיקים וחסידים, אנשי השם, רבי הפעלים והחסד.

מעשיה ופעולותיה: שרשרת ארוכה שזורה ועבותה מצדקה וחסד, מפעלות כבירות, רבות וחשובות תלויות על צוארה של הגברת פלוים, וזו עדיתה ותפארתה. מסלובודקה עד לת-אביב נמשכות פעולותיה בתורה, עבודה וגמילות חסדים. אין לך ישיבה ואין לך מפעל טוב וחסד – שלא השתתפה בהם בכחה ובכספה, בתור נדיבה וחברה פעילה. הולכת ובאה מחיל אל חיל מאספה לאספה, ממפעל למפעל כאחת העסקניות והשתדלניות המצוינות בבנות ישראל.

אם-רחמניה ליתומים ויתומות. דאגה לעתידם, וכמה וכמה מהם חיים כעת חיי משפחה. הודות להגברת פלולים. בחנוך הבית של “בית יתומים” באיסט נויורק באיאפארק נשאה מדברותיה הנשגבות לפני קהל של אלפי אנשים ונשים. דבריה יצאו מתוך לב המרגיש בצערם וגלמודם של יתומים משוללי אב ואם – ועשו רושם כביר על לב שומעיהם.

שנים רבות עבדה במרץ לטובת ישיבת תורת חיים בירושלם. ואחת מן הגבעיות של ישיבת בענסאנהארט שגם תמונתה מתנוססת בספר הזכרון של העושים והמעשים.

רוח החיה היתה בחברת בקור חולים בברוקלין שהקדישה לה כל רגשי לבה ונפשה, כחה וכספה. ולאות הכרה והוקרה על פעולותיה ענדוה טרם נסעה לא"י במדליה של זהב מעוטפת בפנינים ומרגליות בכתבת יפה מאד.

וכמו שמה בברוקלין כן גם פה בתל-אביב, ונוה שלום עסוקה היא, הגברת פלוים, בפעולותיה הנשגבות. אין לה שעה ורגע של מנוחה. הרי היא יושבת ראש בחברת “בנות רחל” – מטרתה של החברה: לקבץ עניי ילדים שאין יכולת להוריהם לגדל ולחנך אותם והחברה דואגת להם בכל הצטרכותם בחנוך וגם בקנית כל הפרים הנחוצים ומלבושים; הרי היא חוגגת חג “סיום התורה” ברוב פאר והדרת הקדש בהשתתפות הרבנים הגאונים מירושלם ות“א והרי היא מנצחת בבית התבשיל לבחורי חמד מהישיבה הק' “אור זורח” ביפו–תל-אביב המתכלכלים בה יותר משלשים ת”ח בכל הצטרכותם בכבוד הראוי. כמו אם רחמניה דואגת היא לבחורי חמד אלה לטוב מאכלם, ומסורה היא להמוסד הזה בכל זמנה, בכל כחה ובכל רגשותיה.

מכל עבר ופנה פונים אליה בבקשות מיוחדות לעזר וישע, והיא, בטוב לבה דואגת ומשתדלת בכחה ובהשפעתה.

מאחלים אנו לה אריכות ימים ושנים והצלחה לעבודתה.

ה–שולמית מתל אביב.


רחל רייז / שירי בנות ציון

ירושלים

בתוכך יושבת, ולך מתגעגעת

עיר עתיקה–חדשה:

מתבל ומלואה-אליך אשובה

מרכז ימים יבשה,

איך אכנך – ובפי אין מלה

הגך “אם כל האמות”.

לב רוחש לך אהבת קדומים

יקרא לך: עיר תעלומות.

מאז, מעולם, עיר הצדק:

בך דברי אלקים חיים

מלאכי מעלה ראו בך חלום

אמרו: “זה שער השמים”…

לסופרים ושרים יופי עד נשגב

נזר על ראשם ואור.

ברוכה תהיי ירושלים.

תפלת לב בכל דור.

לעמי

אהב אחמל כל הברואים

כנפשי כלבבי:

אך מכלם אותך עמי.

חלקי ויהבי.

אהב אחמל כל שפל ברך

תדמענה עינים:

ואל עליך עמי עמי.

אוריד פלגי מים.

אהב אחמל כל זר נדח

אבכה את יומו,

אך בגללך שה פזורה –

ארד ים תהומו.

אהב אחמל כל חי כואב

כאב גלוי – סתרים:

ואך למענך בת-בריתי

אתצה שערים.

לארצי

(זמר)

אשיר לך ארצי

אזמר לך.

בחיקך טמנתי.

זמר מאז.

עך רגביך

מאז אך לנתי.

ומעל ראשי.

ירח פז.

אזי אז אזי

אזכרה עד:

הקדש הקדשתי.

לך היצירה:

כי שחק כחל

כוכבי אש:

נתנו למנה

לי השירה.

כבעלת אבר

ממרחקים. –

אשוט מהר

בכח חשמל

דעי-לך דעי-לך

ארץ אבות

לא לי למענך

קשי עמל.


לא אלך מאתך ארץ הקסמים

ארץ שמי טהר כחלים;

בדם לבי קדשתיך, – דם נקי מאון –

קדש לי כל רגב כל אבן.

כל גוש אחבב, ללבי אלחצנו.

כל שריד בקרבך שרד.

ברק נגהך מכורה זו סהר כוכבים,

סוד כמוס המה, סוד שיח אוהבים.

עפא אדמתך אם אשק אריח

מתק בקרבי ולעיני האור.

כל נימי נשמתי בקרבי אז שרים

סוד חיים בקרבך ארץ עברים.

לא אלך מאתך ארץ הקסמים

ארץ שמי טהר כחלים;

בדם לבי קדשתיך דם נקי מאון

קדש לי כל רגב כל אבן.


תלמוד בבלי כתוב בידי אשה חכמה

ועוד יותר פלא: הפסקתה. –

התייר והחוקר הגדול הרב ר' יעקב ספיר הלוי ז“ל בעל “אבן ספיר” מספר לנו “בלבנון” שנה שניה גליון 6, תרכ”ו: ראה זה מצאתי!

“אנכי בדרך נחני ה' מצאתי סגולה יקרה והוא ש”ס שלם כ“י רק הגמרא לבדה בלי שום מפרש מהמפרשים, כתיבה נאה מאד ומדוקדק היטב ובציוני הדפים ומראה מקומות על ניר קטן (בתבנית אחד מס"ד בבאגען אמצעי) ומכורך בעשרה כרכים כריכה נאה מאד מאד, אך לא זאת לבד היא סגולת המציאה הזאת, הסכת נא ידידי ושמע גדולה מזאת, שזאת עשתה בחפץ כפיה אשה אחת רבנית ומלומדת בעיר קאלמאר לפני מאה וששים שנה, וראה זה מצאתי כתוב במסכת נדה ט”ו ע“ב אחר לשון הש”ס: מלאך הממונה על ההריון כו' ואלו רשע או צדיק, אחר מלת צדיק כתוב בכ“י אחר בזה”ל: “אמר שמואל סימנא מילתא היא שעד כאן כתבה האשה הרבנית המהוללת והמושלת והמלומדת בעלת ביתי מרת גינענדלה בת מוהר”ר אברהם גרויגר ז“ל אשת הרב הגדול מוהר”ר שמואל אב,ד במדינת עלזוס, ומשום שהגיע זמן ללדת עם בן הקטן החכם כמר אברהם שיחי' ומסתייעי' מלתא בגמרא שהגיע המלאך הממונה על ההריון וכו' וא“א לה לכתוב ביותר משום שפרסה נדה ויולדת בן הקטן הנ”ל וצוה עלי לגמור המסכת הנ,ל ורצתי כצבי" למלאות בקשה ולעשות רצונה ובודאי דבר חדוש ופלא הוא מן האשה הרבנית הנ“ל ואשה בכל אלה לא מצאתי שמעשי ידיה להתפאר ששייך לבעלה הרב הנ”ל, וכד“א, הני נשי במאי זכיין וכו' וזכותה מגין עליה ועל בניה ועל כל ב”ב בעוה“ז ובעוה”ב ויזכה לשב עם שארי נשים צדקניות במקום מיוחד בגן עדן לה ואני הקטון החתום בסוף מסכת התחלתי לכתוב היום יום י“א טבת תי”ו סמ“ק וי”ו לפ“ק פה קאלמאר יום אחר הברית מילה של בן הקטן הנ”ל והשם יגדלהו לתו' ולחו' ולמע“ט א' עכ”ל.

וזה הכותב גמר מס' נדה ג“כ בכתיבה נאה (אבל של הרבנית יותר מהודר ומדויק) וחתם בסוף: נאום הקטון הכותב הבחור צבי הירש ב”ר יצחק ז“ל מתגורר לע”ע פה קאלמאר אצל אב“ד מוהר”ש סג“ל ממשפחת ווימבאק”.

ואחר סיום סדר טהרות כתוב: היום יום ה' י“א טבת תס’ז לפ”ק השלמתי סדר טהרות וחתמתי את שמי כדי שידעו אחרים מי שכתב הספר הנ“ל כ”ד הקטן בחור צבי הירש ב“ר יצחק ז”ל הנגרר פה קאלמאר אצל הגאון אב“ד מוהרר”ש ווימבאק ממיץ.

זה מצאתי אנכי התולעת:

יעקב ספיר הלוי

================


הנזירה היהודיה.44

(ציון הסתורי).

בשנות השלשים למאה העברה מתה בלעאפאלדשטאדט בוויען אשה עבריה בשנת המאה ותשע עשרה לימי חייה. שם האשה היה לאה ברייט, ותהי גלמודה וערירה, כי בנים חשך ממנה וגם כל גואל ומודע לא היו לה, ובשם “מגדת עתידות” נקראה בפי כל. בביתה לא נכרו אותות הון ועושר, אך נקיון ומשטר וסדר שוררו בו תמיד, ואף כי איש לא ידע את מקור פרנסתה ובמה תחיה את נפשה, היה תמיד לחמה נתן ומימיה נאמהים, ועוד תמכה בימין צדקה כל נקשה ורעב אשר פנו לעזרתה.

מעיני שכניה לא נעלם, כי לעתים קבועות יבוא לביתה אחד ממשרתי חצר המלך, ורבים ספרו, כי הוא יביא לה מתנות כסף וזהב מטעם המלך, ההמון שת על הדברים האלה נוספות כיד הדמיון הטובה עליו אולם אל נכון לא ידע איש שרש דבר נמצא בה.

בעת ההיא באה כחטף מגפת החלי-רע ותגזר על ימין ועל שמאל ובשוט שוטף כי יעבור הקיץ הקץ גם על לאה, אז אם יאבד איש אין משים אליו לב, כי מפני רעת המגפה נאספו רבים וכן שלמים והמתים רבו כמו רבו, ולכן הובלה גם לאה אל קברות אבותיה באין משים אליה לב, אכן רבים ראו וכן תמהו, כי אחרי ארון איזו אשה עניה הלך אחד פקידי המלך, אשר לאות אבל חבש עליו פארו ולא שב לביתו עד שנסתם הגולל.

ימים אחדים אחרי מותה באו מטעם הרשות לבקר חפציה כדת, למען דעת מה לעשות עמהם, וימצאו ביניהם כתב-צואה אשכנזי, אשר על פיו חלקו את עזבונה, בין כתביה מצאו גם מגלה כתובה עברית, ויקראו לסוחר-האוזים נח, אשר היה גם מתורגמן בבית המשפט, למען יתרגם את הכתוב בה. נח שם עינו במגלה ויאמר, כי בה כתובים אך ספורי מעשיות, ולכן לא שמו הפקידים אליה לב. אך המקרה הביא את המגלה הזאת לידי אחד תלמידי בית מדרש המדעים, ולגודל תמהונו מצא כתוב בה כל תולדות לאה וכל המוצאות אותה וזאת תוכן דברי המגלה:

אבי לאה היה בעיר קאלטין נשוא פנים ועל פני כל העדה יכבד. לאה הקשיבה מפיו לקח בספרי הקדש ובתלמוד, וכאשר מלאו לה שתים עשרה שנה כבר ידעה את הלמודים האלה כאחד הנערים בני גילה, ויהי היום יום ערב חג הסוכות ותלך הילדה היערה ללקוט פרחים לקשט את הסכה, ותתע בדרך ותלך כל היום הלוך ונוע עד נפלה באין אונים תחת אחד השיחים ותישן. לא רחוק מן המקום ההוא נמצא בית מקלט לנזירים, היום פנה וינטו צללי ערב ושני נזירים קאפוצינים יצאו היערה לשוח ולשאוף רוח צח, פתאם עצרו בלכתם ויעמדו מחרישים משתאים למראה הילדה היפהפיה הישנה על הארץ.

בלב הנזיר קראסמוס התעוררו רגשי אדם ויכמרו רחמיו על הילדה ויפוץ לעוררה משנתה ולהשיבה לאבותיה, אך הנזיר זאכאריאס אמר כי מציאת נזיר הוא קנין בית מקלט הנזירים, והנה הם שניהם מצאוה ועליהם החובה למסרה לבית המקלט.

שערות שחורות כעורב ירדו תלתלים על צואר הילדה, הכרת פניה ענתה בה כי מבנות קדם היא, וכאשר פקחה את עיניה ועוד המלה הראשונה על לשונה קרא זאכאריאס בשמחה רבה!

– אני מצאתיה והיא של בית המקלט כי בת יהודים היא!

הנזיר קראסמוס אנוס היה להכנע לחברו הקנאי וישאוה יחדיו לבית הנזירים.

נשיא בית המקלט שמח על מציאות הילדה כמוצא שלל רב, ויאטמו אזניהם משמוע לקול צעקתה להשיבה לאבותיה, גורלה בחיים כבר נחרץ.

אבותיה התאבלו עליה כל ימיהם, עד רדתם ביגון שאולה.

ולאה חונכה בבית מקלט נזירים אחד בפראג ותפרח שם ותיף ותהי לנערה כללית יופי, אך אהה ליום הפקודה אשר בו היה על מגדלינה (בשם הזה נקראה בבית הנזירים) להתעטף בצעיף שחור ולהנזר ממנעמי החיים ומחמדי התבל, לשבת עזובה גלמודה ושוממה בבית המקלט כל ימי חייה היום ההוא בא בא! כל הנזירים והנזירות, ובראשן הנשיאה אורזוטה, נאספו ובאו. ההגמון הישיש מאגנוס הטיף דברים כבושין על לב הנערה ויוכיחה לדעת מה הגדיל ה' לעשות עמה. אך מגדלינה היתה כלא שומעת ותקרע מעליה את הצעיף, ויקם רעש ושאון בבית, בעד עון פלילי כזה היתה דת מגדלינה – להמיתה, אך בטרם תמות עליה למרק עונה ולשוב בתשובה שלימה אל ה', עליה לבלות זמן מה בתפלות וסגופים עד היותה ראויה לבוא אל עולם האמת, צרות נפשה גברו אז למעלה ראש ותלאותיה רבו מאד. יומם ולילה היתה עצורה באחד המרתפים, לחם צר אכלה ומים לחץ שתתה ועל כל אלה הוכתה מכות נאמנות.

אך “בעת צרתה ה' לעזרתה” יאמר הפתגם, מצב הנערה נגע אל לב קראסמוס הישר באדם ויבקש עצה איך להציל את הנערה מידי עושקיה, ויהי היום ויבוא קראמאוס אל הנשיא ויבקש ממנו להרשות לו ללכת רגלי אל המקום הנקדש מריא צעלל, והנשיא השיב פניו ריקם, אולם קראסמוס הפציר בו מאד עד אשר נאות תו הנשיא, וישא קראסמוס את רגליו וילך יומם ולילה, לחם צר אכל ועל הארץ ישן עד אשר ביום 14 סעפטעמבר 1782 בא לעיר הבירה וויען.

– מה יבקש הקאפוציני מאת הקיסר? – שאל הקיסר יאסעף השני.

– אנא אדוני, הצל נא נפש מידי מעניה על לא חמס בכפה, כי לך העוז והמשרה!

ויספר קראסמוס להקיסר את כל המוצאות את מגדלינה.

הקיסר נעוה לשמוע.

– קראסמוס! – אמר הקיסר – הנך צדיק תמים, עוד בלילה הזה נלך להציל את מגדלינה מידי האנשים ההם, אנכי בעצמי אלך שמה, יען כי משרתי יחתו מקדושים אשר בארץ המה.

כמלאך מושיע בא הקיסר למגדלינה ויחלצה מן המצר ויעניש קשה את עושי המזמתה, והנזיר קראסמוס לא נכנס עוד לבית המקלט ויהי כל ימיו מאוכלי לחם על שלחן המלך, הוא מת בשנת 1824 וישאיר אחריו אשה וששה בנים והנם כעת אזרחים נכבדים בגמפינדארף.

אלה תולגות לאה הנזירה היהודיה

יעקב בערמאן

========================

חוה הירשענזון.png

האשה הראשונה מילידי ירושלים אשר התחילה בירושלים להחיות שפת עבר

להנהיג הדבור העברי בביתה בכל עניני החיים.

הרבנית

מרת חוה שרה הירשענזאהן נ"ע

בת הרב הגאון ר' שאול בנימין הכהן זצ"ל רב דזאלידיק וראדישקאאוויטץ

מיסד הת“ת הראשונה וישיבת עץ חיים הי”ו

בעה“ק ירושלים תובב”א

עיין ספרנו “בנות ציון” חוברת ט'


התמונות לפרקים שבחוברת זו

פיגא פלוים.png

מ' פיגא בילא פלוים ת'

מ' רבקה מינקוביץ נ"ע

רבקה מינקוביץ.png

מ' חנה אפרימוביץ תי'

מילדת מדופלמת

במחלקת היולדות של בקור חולים בירושלם

חנה אפרימוביץ.png

תמונות2.png

רחל מאיר


דינה צרבינסקי.png

הרבנית היקרה מבנות ציון המצוינות

מרת דינה צרבינסקי תי'

אלמ' הגאון הצדיק רבי יהושע צרבינסקי ז"ל

בעיה“ק ירושלם תוב”א


טויבא אלעזר.png

הגברת העדינה מבּנות ציון המצוינות

מרת טויבא בה"ר אליעזר תי'

אלמנת ר' יהושע ברזילי– אייזינשטדט

בעה“ק ירושלם תוב”א

להאי שופרא שפרא מטלא צרבינסקי ע“ה בת הרה”ח יהושע איזנשטד ז“ל, משכלת יראת ה' נדיבת לב מצוינה והמסורה לציון וירושלם. נלב”ע ט“ז איר ל”א לספירה תרצ“א. תנצב”ה,

שפרה צרבינסקי.png

  1. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד'.  ↩

  2. אהבת התורה: ירושת אבות לה. היא היא בתו של “היהודי העשיר מלונדון שבא לבקש בהישיבה הקובגאית בחור למדן חתן לבתו ובחר בר' זרח בּרנט”.  ↩

  3. [במקור נכתב בכתב רש“י – הערת פרויקט בן־יהודה] עוגה יפה מעשה אופה שעליה היה כתוב: ברוכים הבאים, כ”ב חשון, שנת תנו כבוד לגב' סמואל הי“ו” לפ“ק, מאת חברת ”עזר יולדות".  ↩

  4. [במקור נכתב בכתב רש“י – הערת פרויקט בן־יהודה] הפרק החשוב הזה נמסר לנו מאת אחד מחכמי ”גאוני" ירושלם אחרי שכבר נדפסו הפרקים הקודמים. מרגלית בכל מקום שהיא מרגלית היא  ↩

  5. בתה היא אשת מר יהונתן מקוב מנכבדי אכרי המושבה רחובות, בנה הגדול מר אליהו כהנוב הוא מנהל ביה"ס של ח' כל ישראל חברים ביפו. מפורסם לאיש יקר ועדין מאד. ובנה השני מר שמעון הוא מבקר–ראשי לחברות המאוחדות (מספורו מטוסיאן ועוד) בקירו, והוא איש חרוץ נאמן וישר מאד.  ↩

  6. כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  7. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  8. “עברי”: צ"ל, ערבי – [הערת פרויקט בן־יהודה]  ↩

  9. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ט' צד 51.  ↩

  10. “אמוץ”: צ"ל כנראה, אומץ – [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  11. “חנה”: צ"ל כנראה, הנה – [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  12. מילה לא מובנת בטקסט המקורי – [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  13. “להםילדות”: צ"ל כנראה, להמילדות – [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  14. בתקופה הראשונה היו מוליכים את הכלה אל החופה מעוטפת כולה בסדין־לבן.  ↩

  15. שתי מילים מטושטשות ובלתי ניתנות לקריאה. הערת פב"י.  ↩

  16. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד.  ↩

  17. מופיעה פעמיים, הערת פב"י.  ↩

  18. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת י"ט.  ↩

  19. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ג'.  ↩

  20. היא בתה מ‘ רייזל אניקסטר תחי’. נשאה לאחד מבחירי בני ציון ר‘ ליב אניקסטר ז“ל – עיין ”זכרון לחובבים הראשונים" חוברת ו’.  ↩

  21. ראה בהרחבת הדעת, זכרון משפחת פרידלאנד, בספר “דעת קדומים” להר“ש ווינר, פטרבורג תרנ”ז.  ↩

  22. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת י“ט פרק ל”זכרון ד“ר אלברט כהן ז”ל".  ↩

  23. עיין ספר “בנות ציון וירושלם” חלק א' צד 59.  ↩

  24. עיין זכרון “לחובבים הראשונים” חוברת ט'.  ↩

  25. לצערי אני מוכרח להפסיק. מסופקני אם עוד כל כך מהר תצא החוברת השביעית. באמצעים היותר קשים המשכתי את עבודתי עד כה (כ“ה אד”ר). אין לי עוד כח וכסף ששניהם אבדתי בעבודתי זו.

    הקהל הגדול בעולם הנאור אמנם מתחשב בזה ובכל כיוצא בזה. אבל כלם כאחד מסתפקים בתורה. בתורה לבדה “בלי הלחם”. (התורה היתה באה עם חלות–לחם) ואם אין קמח אין תורה.  ↩

  26. במקור ההדשה ונראה לי טעות  ↩

  27. במקור ארות נראה לי טעות  ↩

  28. נראה לי שחסרות כאן הסוגריים והוספתי אותן  ↩

  29. במקור היה חרחובות  ↩

  30. גם הוא היה מילידי יקירי ירשלם למדן ותיק. מתלמידיו של הגאון מקוטנא זצ“ל בעל רעיון נשגב, חוקר ותוכן. והוא היה בעל הכדור הידוע הנמצא בידי בנו הצלם מר צדוק באסאן הי”ו.

    הוא היה ידוע לרבים ומובן למעטים. –

    מר אבי ר' אליהו זלמן באסאן היה מחונן בכשרונות נעלים. ידע פרק גם באמנות. הוא שעשה המפתח–הסודי לדלת הברזל מאהל קבר “רחל אמנו”. הוא הוא שהציל גרי שכונת “משכנות שאננים” מחיות וזאבים שהיו באים בלילה למגרש השמם הזה. ויעש מלכדת–ברזל גדולה ודלת פתוחה לה, ובתוכה תלה בשר–צלי. כשהחיה נכנסה במלכדה הזאת נסגרה פתאם הדלת בעדה. בבקר בבקר מצאו בה חיה פראית קופצת מפנה לפנה. עד שחדלו לבוא עוד. וכמו כן על בית עלמין בפני החיות הטורפות שחפרו את הקברים. – אברהים פחה הוקירהו והתחשב בו, פעם אחת נסתם מעין השלוח והוא, בהמצאתו, פתחהו.  ↩

  31. במקור רפתקאות ונראה לי שגיאה  ↩

  32. המקור ובהצלהתם ונראה לי שגיאה  ↩

  33. פה המקום אתי להשיב לשואלי דבר. רבים פנו אלי בשאלותיהם ע“א ”הר הזיתים“ מה טבעו ותכונתו, מתי קבעוהו למקום קבורה? ההר הזה כפי שמסר לנו הרא”מ לונץ ז"ל, הוא הגבוה מכל ההרים אשר בסביבות ירושלים. גבהו מעל פני הים התיכון 830 מטר ומעל הר המוריה 60 מטר. הוא משתרע מצפון לדרום בארך אלפים צעדים ואדמתו שיד, בעל מערכות שונות. לפני ארבע מאות שנה בערך נהגו אחינו לקבור את מתיהם במקום הזה. ולהיפך, בימי הבית היה ההר הזה (ולמצער חלקו אשר מול מקום המקדש) נשמר מכל טומאה. כי עליו שרפו את הפרה האדומה, וגשר של עץ חבר אותו עם הר המוריה. וגם שליש מאפרה היה טמון בו.  ↩

  34. בתו של ר' יחיאל צבי צימירינסקי נ“י – עיין בספרנו ה”חרש והמסגר"  ↩

  35. השיר הזה שיר–אבל, שיר של דמעות, נמסר לנו מאת אחותנו המשוררת מרת רחל רייז תי' – עיין “בנות ציון וירושלם” חוברת שביעית  ↩

  36. ספר–מסע, ספר זכרונות שכתבה “יהודית” מדי יום ביומו בעברם מאנגליה דרך ארץ צרפת, איטליה וארץ הקדושה. לספר המסעות הזה יש לו ערך נעלה והנהו כבר יקר במציאות, נדפס במספר מצומצם ליחידי סגולה. לפי שעה העתקנו הפרק של “ירושלם” ועוד נשוב לפרסם הפרקים החשובים מטבריה, צפת, שכם וכו'. פנינה יקרה היא ל“ספר הזכרונות של ארץ–ישראל” שידָפס במהרה בקרוב.  ↩

  37. בקונגרס הששי, כשנתקבלה החלטת אוגנדה, היתה צינה–חיה בין הבוכים ותתעלף מרוב צער. ויהי כאשר ראתה את הרצל נכנס אל האולם, נגשה אליו ותאמר לו צרפתית: Vous qui êtes la perfection en tout pourquoi avez–vous pris cette décision nefast? ( אתה שהנך תכלית השלמות בכל, למה קבלת את החחלטה הארורה הזאת?).  ↩

  38. לכבוד ולזכרון ראשי המשפחה החשובה משפחת אוסישקין בירושלם שמנוחתם כבוד על הר הזיתים במקום הר ציון הקדשנו את ספרנו “אבני זכרון” (חוברת יב) הכולל: העתקת המצבות מבית העלמין של כולל חב“ד תרל”ח – תרצ"א.  ↩

  39. חסרים 2 עמודי מקור לכן תחילת הפיסקה חסרה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  40. עיין ספרנו “זכרון לחובבים” חוברת י“ח. המו”ל.  ↩

  41. פרקו נאה בבספרנו “זכרון לחובבים” חוברת יח.  ↩

  42. “הספרדים” לקורות יהודי ספרד ופורטוגאל מאת ד“ר מ. קיזרלינג בתרגום מר א”ש פרידברג.  ↩

  43. הנתמכים ע“י הברון כונו בשם: ”בני הברון“ והבלתי נתמכים (פועלים וכו'): ”בני האמהות".  ↩

  44. הצפירה תרנ"ח.  ↩

המלצות קוראים
תגיות