חיילים וצעירים כה רבים, למה בחרו בליכוד? למה בחרו ב“התחיה”, למה אפילו בכהנא? ולמה רק מיעוט יחסי מהם בחר במערך?
למה התגלתה נטייה כה מובהקת לימין, לכוח, לסמכותיות קשוחה?
מתבקש לשאול: הטחו עיניהם מראות? מחפשים הסברים, אם זה לא הפחד, הפחד להישאר בלבנון בלי עורף תומך? אם אין זו הבנה שטחית של המאורעות שעל גבם הם נישאים? או שמא זו רק הקצנת נעורים, כידוע מעולם?
או, אולי זו הצבעת מחאה? מחאה כנגד מה? או עונש – עונש על מה?
כידוע, ציבור גדול אינו נכפף לאף הסבר אחד, ולא נימדד באף שיפוט אחד. ואפילו אם בחרו קצתם בחירת בוסר, וקצתם היו טרף לדמגוגיה פופוליסטית, הרי, יש להניח, שהרוב הגדול בחר לכאן או לכאן מתוך שיקול דעת סביר. מדוע אפוא רבים כל־כך הצביעו “לא!” מפורש כל־כך למערך?
ברל כתב פעם: “כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדעת מדוע הוא מתנגד – – – והריני נוטה להניח, כי איזה פגם שיש בי ובתנועתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו” (אניטה שפירא, ברל, עמ' 590). מהו אפוא “הפחת” הזה שיש בנו ובתנועתנו? מפני שבדרך כלל חכמתו של ברל אינה מנחה אותנו, ולא מקובל להתחיל בכך שיש בנו איזה פגם או פחת ולכך לא מבינים את דברינו, אלא להיפך: שיש איזה פגם או פחת בהם, ולכן הם אינם מבינים אותנו.
לא צריך להתאמץ מאד כדי לחוש באי־ההבנה שבין “אנחנו” ובין “הם”. זו עוינות כפולה, גלוייה ומוסתרת. לאותה עוינות עצמה שתחילתה באותה תודעת אפלייה שצרבה הרבה מיכוות עלבון בהרבה ביוגרפיות אישיות כעדתיות. ואין זה משנה כלל איך היו אז הדברים “באמת”, או מפני־מה היו כפי שהיו – חשוב הוא, שאמנם נצרבה מיכוות עלבון כזו, ונחקקה עמוק תודעת דחייה שאין עימה כבוד.
ועד כדי כך, שהעדפת הימין בבחירות נראית, כביכול, כאילו לא היתה תלויה בדברים שנעשו או לא נעשו בשתיים–שלוש השנים האחרונות, אלא בדברים שנעשו או לא נעשו לפני עשרים–שלושים שנה. ודומה שעל הפרק לא עמדו כל אותם נושאים שעליהם עטה תעמולת הבחירות, ולא הצלחות ממשלת הליכוד או כשלונותיה הגלויים. וההצבעה לא היתה לשם תמיכה בתכנית כלכלית או בטחונית זו או אחרת, אלא היתה לשם הפגנת העוינות למה שמסמל המערך – כמפלגה שאין לה כבוד לבני עדות־המזרח – ולשם תמיכה באותה מפלגה שמקובלת עליהם עדיין כמבטאת אותם, אותם ואת כבודם.
צריך לראות כי לאנשים רבים בארץ “הצבעת המהפך” ב־1977, היתה בבחינת “אקט של ההתבגרות” שאין ממנו חזרה, ושעדיין קיים החשש שמא חוזר המערך ומחזיר אותם מחדש אל אותה התלות הילדותית שאך זה השתחררו ממנה.
שמא הנה בא חכם אחד מהם למתוח עליהם ביקורת מזלזלת, שמא עוד מלומד אחד בא לפסול את ביטוי רצונם, שמא בא מישהו משובח מהם, לדבריו, להזכיר להם שהם עוד צריכים לגדול ולהתפתח, לפני שהם אומרים דבר.
מה מקומם יותר, מה מסמר יותר חודי־נגד, כקיפוד. הדיון חדל אז מעסוק בנושאים שעל סדר היום הפוליטי, אלא על המעמד הריבודי של שני הצדדים. כגון החשש שמא הנה חוזרים נושאי דגל “ערך העבודה” ו“העבודה כערך”, ושוב הם שולחים את זולתם לעבודה השחורה, ואת עצמם הם מנשאים לפקח על העבודה ולקחת את פירותיה. מה פלא שיש עוינות, וזו מקלקלת את השורה.
את הטענה אם יש או אין כאן הגזמה בשיעורי הדברים שהיו, צריך לאשר או להפריך מפי הנעלבים ולא מפי העולבים. ואת הפקפוק אם יש בטענות כאלה כדי “נסיבות מקלות” על חטא הרשות שנתן ציבור גדול למפלגה פוליטית אחת לקחת ולקלקל כפי שקלקלה – קשה לפתור במילה אחת, גם כשהנושא הוא כה חמור כמתן גיבוי למלחמת לבנון או כתמיכה משלימה עם הרס המשק.
צריך לזכור, כי לא דעות מופשטות מתנצחות כאן, אלא בני–אדם כפי מעורבותם האישית, הנפשית, הרגשית, ולא רק הפוליטית־אידיאית. ומי שמבקש את התערבותם של בני־אדם בהכרעות, אינו יכול לתבוע רק את הגיונם שיהיה כהגיונו, אלא גם, ואולי קודם־כל, את אמונם. צריך שיראה לפניו בני־אדם במלוא קומתם, על פחדם ועל תקוותם, על גאוותם ועל דאגתם, על עברם ועל עתידם, ולא רק זירת איסטרטגיות מתנגשות. ובאלה שום תעמולת בחירות לא תוכל לשנות עמדות, אלא סילוק אחר סילוק של חשד וטינה, ושל סיבותיהם – ופנייה כנה אחר פנייה כנה אל נוכחותם האנושית כפי שהיא, המוטרדת והמצפה לטוב, וכמובן לא על־ידי קניית לבבות, ולא על־ידי התחנפות, ולא על־ידי איומים – אלא, על־ידי המעטת הריחוקים, הודאה במישגים והבנה מחדש של היחסים האנושיים, לרבות הפגמים, לרבות הפחת שבזה ובזה.
שני הגושים הגדולים, מכאן ומכאן, ניקראים כעת לחשבון מחדש, לאחר הבחירות האלה. מכאן הליכוד, שלפני שבע שנים ריתק את דמיון העם וסימל לחלק ממנו את המרד כנגד המשטר המקפח והמסתאב – ומכאן המערך שלא השכיל להרים נס מרד קטבי כנגד המשטר הקיים, אלא רק ביקש להיבנות מכישלונו של הליכוד למשול היטב – בלי להציב כנגדו זהות עצמית קורנת.
אָפילו המבוי הסתום של תיקו שהבחירות נסתיימו בו, הביא לידי כך שהתהליכים החברתיים נעצרו רגע וכאילו להמתין לדעת מה כעת.
ורגע זה הוא הזדמנות, לא מפוללת, לעבור מתקופה אל תקופה. מתקופת המחאה לתקופת האחריות, ומגילויים בוטים של זה־כנגד־זה, לעבר גילויים מאוזנים יותר של שותפות בהנהגה. מתקופה של “שווים ושווים־יותר” אל תקופה של מעורבים עם מעורבים.
ואם תקום כעת ממשלה, משוחררת מ“דמות האב” המבהיקה, בלי סיסמאות ה“להיטיב” ובלי ההיסחפות “לקחת בכוח”, ובלי הדמגוגיה הקינטורית המאשימה־המצטדקת – עומדת על הסף כעת תקופה חדשה. אולי.
ללא רומנטיקה של כוח, ללא השתכרות בחלומות ילדותיים, וללא נסיגה אל משיחיות שחורה, – וזו, אולי, הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. לעסוק ביישובו של עולם בלי התנפחות, בלי חטפנות, בלי הסתה, אלא, אולי, סוף סוף, בענווה, באחריות ובשותפות.
הבעיות הראשיות בארץ הן אותן עצמן המוכרות מימים רבים, ורובן ללא מיפנה של ממש: בעיית הבטחון, כלומר הבעייה הפלשתינאית; בעיית הכלכלה, כלומר סדר העדיפויות היצרני; ובעיית החברה, כלומר איזון ההקצנה והקיטוב.
צריך לראות בעיות אלה בממדיהן האמיתיים, לא המדומים, לא הדמוניים, ולא המייאשים. ולהציע פתרונות ראציונאליים ולא כפייתיים, בתביעות אל העם ולא רק בנתינות מבוהלות וב“גזירות” מבוהלות, לסירוגין. הבגרות, הפשרה יאה לה, והאחריות.
“אחדות העם” היום, אינה עוד סיסמא נוצצת ולא עוד תעמולת בחירות נדושה, אלא היא ממש “התקווה היחידה”.
יזהר סמילנסקי אוגוסט 1984
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.