יוליאן טובין ואהוד בן עזר על המדרכה ברחוב פיוטרקובסקה, לודז', מאי 2005

צילום: יהודית בן עזר

 

מאי 2005, אייר תשס"ה    🔗

עם הדסה ויגאל וישליצקי ויהודית בן עזר, ומשולבים בחלקו הראשון קטעים מיומנה של הדסה

היום הראשון: פוזנן נסגרת בשש ואין מה לראות לבד מכמה יפות    🔗

10.5.05. יום שלישי. 06.20 בבוקר, טיסת אל על 0351 ת“א–ברלין. מטוס 737. מקומות אודי ויהודית: BC18, מקומות הדסה ויגאל: DC18. אמורים להגיע לנ”ת ברלין–שונפלד בשעה 9.40 בבוקר זמן מקומי. לקחת מכונית ולצאת לכיוון פוזנן, פולין. 265 ק"מ. [ערב יום הזיכרון]. ללון בפוזנן.

מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים במונית מתל־אביב. באולם הנוסעים העגול, בטרמינל החדש, יהודית שוכחת אותי. קפצה לרגע לחנות, התיישבתי על ספסל השיש העגול, לא מצאה אותי במקום שהשאירה, חיפשה חיפשה ולא מצאה, ורצה הלאה לאולם העלייה למטוס – כשלושת רבעי השעה לפני הזמן. רק לאחר חצי שעה של דאגה, אולי נפלה בבית שימוש? הרמתי אליה טלפון מהנייד, שהיה קודם לכן מכובה, ומתברר שהיא מחכה לי כבר באולם שליד שרוול היציאה. וכך נדפקה לי כל הפסקת הקפה בבוקר לפני הטיסה, גם לא הספקתי לקנות עיתון לדרך, והתרגזתי נורא. גם יגאל רגז על הדסה, שמצאה לה זמן להשתהות בחנות לחזיות וביזבזה את הזמן שלפני הטיסה.

אחייני שי משלח אותנו. המטוס קטן יחסית, בואינג 737. ארבע שעות טיסה לברלין. ארוחה סבירה. לוקח בלינצע במקום החביתה הנוראה עם תפוחי האדמה האפויים, שזה אחד המעדנים המובהקים של חברת אל על. אני ישן חלק מן הזמן. בטיסה אנחנו קוראים ב“מעריב” כתבה על יעל הירשהורן מנתניה, אחותה של חברתנו פרופ' ריסה דומב מלונדון, המלמדת ספרות עברית בקמברידג'. יעל עומדת למות בימים אלה, לאחר שהוחלט בהסכמתה לנתק אותה מהמכשירים שהחזיקו אותה בחיים מבלי יכולת להניע אבר או לדבר. רק אתמול נודע לנו כי בסוף השבוע שעבר נפטר אביה של ריסה, פריזנר, ויהודית דיברה עם ריסה לביתו בנתניה.

הדסה: “אנחנו עם יהודית ואהוד בן עזר. מסע שורשים משותף. לנו, מפגש שני עם ארץ טעונה – להם מפגש ראשון. הוריי – מווארשה, הורי יגאל – מלודז‘. הורי יהודית – מווארשה האם, מביאליסטוק האב. ואימו של אודי – מלודז’. כולנו עמוסי מידע שאותו מבקשים ‘לאמת’, ולהכיר מסלול שונה מזה שהיה בפעם הקודמת, למרות שהביקור בערים הגדולות, פרט לביאליסטוק, אינו חדש לנו.”

אני קצת אלרגי למונח “שורשים”. שורשיי הם רק בארץ כבר כמה וכמה דורות. כאשר אני נוסע לפולניה, או ב־1994 בעקבות משפחת סבי וסב־סבי להונגריה – אני נוסע אל חוסר־השורשים, אל העקירה, אל שרידי הגלות הדווייה וחסרת העתיד, זו שמיליוני מהגרים יהודים עזבו אותה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 והיגרו לארצות אמריקה, דרום־אפריקה ואחרות, ורק עשרות אלפים אחדים עלו לארץ־ישראל. זו הגלות שהחלו מתייחסים אליה בנוסטאלגיה רק אחרי השואה ובגלל השואה; אני נוסע אל המקום שבו לא היו ליהודים שורשים מעולם אלא היו רק בבחינת “אורח נטה ללון” על משקל פולין – פה לין, אצל עגנון. ואדם עברי שחושב ש“שורשיו” נעוצים שם, אז כמו שהפלסטינים אומרים – שיחזור לשם.

לי אין שום נוסטאלגיה. רק סקרנות לדעת אם מראה העיניים בפולין יהיה תואם את ההיסטוריה היהודית של מזרח־אירופה, שעליה גדלתי מילדותי – אמנם תוך רגשות בושה והתכחשות למוצאי ה“פולני” מצד משפחת אימי. מהתכחשות זו נרפאתי רק לאחר שגיליתי, לפני כיובל שנים, את יצירותיו המופלאות של יצחק בשביס־זינגר, ובייחוד את הרומאן הגדול שלו “משפחת מושקאט”. אז הפסקתי להתבייש בייחוס ה“פולני” שלי.

מגיעים לנ"ת שינפלד ברלין ב־9.40 בבוקר. נמל תעופה לא גדול. יוצאים ללא בעיות ומקבלים מכונית טובה, ואן פורד גאלאקסי, דיזל, בצבע אפור כסוף, כמעט חדשה. מגלגלים אליה את כל המזודוות, מצמצמים שני מושבים אחוריים כדי שיהיה מקום לארבע מזוודות גדולות, הדסה, שקשה לה עם הברך, יושבת לפנים, אני מאחוריה ויהודית מאחורי יגאל, הנוהג במכונית. עליי מוטל גם חלק מהניווט ואילו הדסה ממקום מושבה בקדמת המכונית היא ראשונה לראות את סימוני הדרכים וגם יודעת לקרוא ולדבר פולנית. יגאל גם הכין את התוואי והזמין את המקומות במלונות דרך האינטרנט והשקיע עבודה יסודית בעזרת האינטרנט בהכנת הטיול. לולא הצירוף המוצלח של שניהם, לא היינו יכולים להספיק כל כך הרבה במסע הקצר יחסית, שעבורנו היה ביקור ראשון ואילו יגאל והדסה כבר עשו חלק מהמסלול בפולניה לפני שלוש שנים.

הדסה: “בברלין, בשדה התעופה, ההמולה קטנה. רק נוסעי מטוסנו מחכים בסבלנות למטען, ליד המסוע. זהו טרמינל לתושבי אסיה. אחרי הפאר של נתב”ג 3, צניעותו בולטת עוד יותר, אך בגרמניה, כמו בגרמניה. השירותים נקיים, השירות ב־SIXT (החברה להשכרת הרכב) אדיב ביותר. השמיים בהירים, קר, לא ממש. הולכים לפגוש ברכב שבו נבלה את השבועיים הבאים – מברלין עד ברלין. הכיסאות מרופדים, נאים ונוחים, ומקום רב באחוריו לַכְּבודה. מתמקמים כל אחד בפינתו, בה יבלה קילומטרים רבים ומרגשים. די מרוצים, ואפילו מתפעלים. המפות בידי יהודית ואהוד, שינווטו מעתה ועד סוף הטיול.

"גרמניה הדשנה, העשירה, משדרת נוף רגוע. כבישים נוחים ומזג־אוויר מבטיח. השעות הרבות שיגאל השקיע ליד המחשב בתיכנון הטיול, ושרטוט המפות – נכון יותר, המסלול – נותנים פירותיהם. הכול מסומן בתוכנית העבודה – סעו כך וכך, בכביש כך וכך, אחר־כך פנו ימינה וסעו כך וכך, וכן הלאה. צריך רק להקשיב ובעיקר להסתכל על התמרורים. אסור לפספס, אם כי לא נורא. תמיד בסוף מחכה איזה טֶרְנְאֶבָּאוּט – כיכר עגולה פורחת ומטופחת, שעוזרת לחזור לדרך המלך הנכונה.

“עצירה בתחנת דלק בגרמניה. מרק גולש טעים מאוד, טרם המעבר – תמחיש עד מהרה את ההבדל הגדול שבין גרמניה לפולין, בניקיון, בפאר ואפילו בבגדי האנשים. המוכרים בחנות־הדרכים שליד התחנה לבושים נאה, חלוקים אדומים, לאישה שמזגה את המרק – תסרוקת מטופחת, ולעומתם בעבר השני של הגבול, שבו עצרנו להחלפת כספים, עברה מנקת־רחובות כשבידיה מטאטא, בגדיה מרושלים, ונעליה מרופטות, מוזנחת ועלובה.”

יוצאים לדרך מזרחה, לכיוון פוזנן, שהגרמנים קוראים לה פוזן, והיהודים־בשעתם פוזנא וגם פוזן. עוצרים בתחנת דלק בגרמניה. צהריים. מרק גולש חריף וטעים מאוד, בעמידה. משהו. וממשיכים הלאה מזרחה. חוצים את האודר בתחנת גבול שמדרום־מזרח לפרנקפורט על האודר. בדיקת דרכונים. מפליא כיצד יודעים שאנחנו זרים. מכוניות אחרות שנושאות מיספר גרמני אינן נעצרות לביקורת דרכונים. אולי יש על המכונית סימן שהיא שכורה? חוץ מזה גם יהודית בתמימותה הוציאה את הדרכונים עוד לפני שהתבקשה. אבל לימים, כשנצא, יתברר שבכל מקרה היו דורשים מאיתנו דרכונים, גם כאשר העמדנו פנים שאין צורך.

אני מחליף במעבר 600 דולר בשער טוב של יותר משלושה זלוטי לדולר בעוד אשר הבוקר, תמורת מאה הדולר שהחלפתי בנתב“ג 3, קיבלתי רק 270 זלוטי ועוד חשבתי שעושים לי טובה גדולה כי אין אפשרות לרכוש בישראל זלוטי. מסקנה ואזהרה לנוסעים לפולניה, אל תמירו אפילו דולר אחד לזלוטי בנתב”ג. יפשטו לכם את העור.

אנחנו נוסעים שעות אחרות בנוף הירוק והפסטוראלי של פולניה, עם הכפרים העתיקים שבתיהם עשויים קורות עץ, ואסמי העץ, ושמיים אפורים מלאי עננים עד לאופק הדרומי, מביניהם בוקעות שם קרני אור או יורדים קילוחי גשם רחוק. ארץ שטוחה ברובה. חורשות ושדרות עצים, עדיין לא יערות גדולים. שדות צהובים רחבי ידיים גדושים פריחת הקנולה משתרעים גם הם עד קו האופק הקרוב של גבעות נמוכות, ומרבדיהם עתידים ללוות אותנו במשך כל המסע.

עוצרים במסעדה לא גדולה בצד הדרך. אישה פולנית טובת לב מגישה לנו את המנות בצלחות ענקיות. אני מתוודע לראשונה למרק הז’וּרֵק היוצא מן הכלל, חמוץ במקצת, עשוי מתפוחי אדמה מפוררים־למחצה עם חתיכות בייקון מעושן או מטוגן. ממש ארוחה שלימה. בטעות אני חושב שזהו מרק המעיים המפורסם שאת שמו שכחתי, שעליו המליצה הדסה. יהודית לוקחת ברך בקר עם צ’יפס וחזרת. החזרת כאן לבנה וחריפה ביותר. קוראים לה חְצֶ’ה. המחירים ממש מצחיקים.

ממשיכים בנסיעה ומגיעים למבואות פוזנן. שואלים על מלון איביס, הוטל איביס פוזן. נהג פולני צעיר ונחמד, בתחנת דלק במבואות העיר, אומר לנו לנסוע אחריו ומביא אותנו דרך מבוך רחובות ישר למלון הנמצא ברחוב קז’ימיירז’ה וולקיסגו 23. החדרים אינם גדולים אבל מסודרים היטב. מבט מהחלון מזרחה, לעבר חלקו המזרחי של הנהר.

יוצאים לרחוב הראשי של פוזנן. כנסייה יפה של הפרנציסקנים. סגנון איטלקי. מלא אור ולובן ועל הקירות סביב תבליטים לבנים ובהם כל תחנות הווייה דולורוזה של ישו, שכמותם נפגוש גם בכנסיות קתוליות אחרות בהמשך המסע. פסלים רבים וקישוטים ביריעות בד ארוכות מאוד של אדום ולבן, צבעי הדגל הפולני. כאילו לקראת חג. יש גם תמשיחי־קיר (פרסקות) יפים בסגנון הבארוק.

מוצאים גם ליצאום קתולי בחוץ, ליד הכנסייה, ומתלוצצים שאולי כאן כבר לומדת הכלה של בן. ממשיכים ברחוב הראשי. אין מה לראות ובשעה שש סוגרים הכול. רואים קצת שיכורים וקצת פולניות צעירות יפות. לרבות מהן רגליים יפות ודקות כאיילות. בייחוד בצוות המלון, והן כמעט הדבר היפה היחיד שיש לראות בעיר.

הדסה: “ניסינו להיכנס לבית־קפה ומאפייה, פיאקארניה, אך אמרו לנו שֶׁבֶּאוֹשֶׁמִנַשְׁצֶ’ה – osiemnascie – דהיינו ב־18.00, נסגרת החנות. ויתרנו וטוב שכן, כי הבטן כבר חיכתה לארוחת־ערב וחבל לבזבז קלוריות מיותרות על עוגות.”

במדריך התיירים כתוב שבניין בית־הכנסת המפואר של הקהילה, שהיתה קיימת בפוזנא למן המאה ה־13, הפך לבריכת־שחייה עוד בתקופת הכיבוש הגרמני. הפולנים המשיכו בכך, אולם במקום “שווימבאד” הגרמני, קיבל המקום את השם הפולני “פליבאלניה”. לא הגענו למקום.

חוזרים למלון ומאוחר יותר יורדים לארוחת־ערב במסעדת המלון, שהיא אחת ברשת מסעדות שצמודה לרשת איביס של המלונות. בחוץ לא ראינו כמעט מסעדות פתוחות בערב. ממש עיר מתה.

מגישים לנו לחמניות טריות טעימות עם פטה מעולה של כבד או כבר ובשר. טעים מאוד. אחר־כך חמיצות נהדרות עם פלפל שחור, חמיצת פוזנן צחה, ובצד מאפה של בצק, אולי בצק עלים, ממולא בשר, מעין פירושקי טעים ביותר. הבצק פריך והבשר מתובל ועשוי היטב.

מנה עיקרית אני לוקח שניצל שמתברר שאצל הפולנים אינו אלא קציצת בשר מטוגנת כשהיא עטופה בפירורי לחם, והתוספת כרוב kapusta – – חם, מאודה עם ריבועי נקניק קטנים ואטריות של תפוחי־אדמה. הכול מעולה לבד מהבשר. חיכיתי לשניצל וינאי דק וגדול. הייתי צריך לנסוע לווינה או לבודאפשט.

הדסה: “הארוחה היתה טעימה. בּוֹרְשְׁט פולני צלול, דג סול שאכלתי, ושניצלים שהזמינו הגברים, היו טעימים מאוד. השניצל, שציפו לו, איכזב לבוא, ובמקום שניצל עגל דק וגולש על גדות הצלחת, קיבלו איזו קציצה מכווצת. טעים אבל לא שניצל. התוספות היו מעניינות, חְרֶמְזָלָאך – בצקיות ברוטב, וסלט כרוב חמוץ מבושל. בירה פולנית מקומית – אוֹקְצִין, ודיאט קולה אחד. לילה טוב.”

נרדמים מוקדם מאוד. בעשר בערך, אלא שבגלל הכר הנמוך אני מתעורר פעמים אחדות בלילה וגם חוטף כאב גב תחתון בבוקר.

יהודית ויגאל מצלמים מאות תמונות במהלך המסע. כולן תשכונה בזיכרון המחשבים שלנו, ואם יראו הדברים אי־פעם אור בדפוס, או אם קוראי “חדשות בן עזר” יהיו סקרנים לקבל תמונת מקום זה או אחר, לא תהיה בעייה להשתמש בתמונות או לשלוח אותן בדואר אלקטרוני.

היום השני: מפוזנן לביאליסטוק, ז’וּרֶק, גוֹלוֹנקָה, שרלוטקה ופילסודסקי    🔗

11.5.05. יום רביעי. [ערב יום העצמאות]. פוזנן–ביאליסטוק. 486 ק"מ. לילה ראשון בביאליסטוק במלון:

Best Western Hotel Cristal, 3 Lipowa Street, Bialystok, Poland. 48–857–425061

Fax 48–857–425800

בוקר בפוזנן. קריר בחוץ. אני יוצא עם יהודית לטיול בוקר קצר אבל קר מדי. ואחרי הארוחה, עם יהודית ויגאל, לגשר הקרוב שעל הנהר וארטה. גשר יפה מאוד. אי אפשר לומר שביקרנו ממש בפוזנן. במסענו הפעם זוהי רק חניית־ביניים בדרך הארוכה מברלין לביאליסטוק.

ארוחת־הבוקר מעולה רק שאין בייקון מטוגן אנד אגְס. אין בכלל ביצים מטוגנות. רק קשות. לעומת זאת יש שמאלץ ופטה בשר, כזה שהגישו לנו אתמול בערב, באותה אולם מסעדה שבו אנו אוכלים כעת. וכן גבינות, נקניקים, נקניקיות טעימות ביותר, קצת ירקות – warzywa, מרק פירות, באגט טעים. ריבות וקפה גרוע. המיוחד שבארוחה הוא כמובן השמאלץ עם הגריבנס על הבאגט הטרי. באיזה עוד מקום בעולם נותנים שמאלץ לארוחת־בוקר, שמאלץ של שומן אווזים?

הדסה: “ארוחת־הבוקר במלון איביס היתה טעימה. אכזבת־מה שלא ניתן לקבל חביתה טרייה, ונאלצים להסתפק בביצה קשה בלבד. אבל הלחמניות בסדר, החמאה, הגבינות, הנקניקים והנקניקיות (לא טעמתי מהן, רק מהנקניקים!), סלט פירות, ירקות ואפילו שמאלץ – שזה שומן אווזים עם בצל מטוגן. קפה ועוגות (לא טעמתי). משביע ונינוח.”

אחרי ארוחת־הבוקר אנחנו מעמיסים את המזוודות באחורי המכונית, חוצים את הנהר על גבי הגשר היפה ויוצאים לדרך מפוזן מזרחה.

הדסה: "השמיים בהירים. האופק נפרץ למרחקים, וכיוון שהארץ הזו שטוחה, הנוף רחב ביותר. שדות ירוקים, משטחי קנולה צהובים, חוות, כמעט שלא רואים בהמות – לא סוסים, לא פרות. רק בודדות, מדי פעם. אולי קר מדי עדיין ומשאירים את הבהמות בתוך החוות. בחוות כאלה התחבאו יהודים כאשר ברחו מאימת הנאצים, שם גדלו ילדים וילדות יהודים במסווה נוצרי, פולני – כדי להציל את חייהם במשך מלחמת העולם השנייה האכזרית. היום הכול נראה כל־כך פסטורלי ושלֵו.

“תפוחי־עץ קנינו בכפר ליד Kozo. לדברי האיכר התפוחים הם מהשנה שעברה. ואף על פי כן טעימים הם. העונה עכשיו בפולניה היא כאילו ט”ו בשבט. עצי הפרי פורחים, ותפוחים חדשים מהשנה יהיו רק בעוד חודשים אחדים. האיכר מוכר גם בצלצלים קטנים, אותם שותלים לגידול בצלי־אכילה גדולים. קנינו שני סוגים של תפוחי־עץ, האחד Ligol, חמצמץ, קשה וטעים. השני, Ozesier, שהם זן מיוחד למי שאין לו שיניים. תפוחים רכים."

נוסעים כתשע שעות, עד ביאליסטוק. עושים תחילה עצירת קפה, וקרוב לארבע אחר־הצהריים עוצרים במסעדה קטנה לצד הדרך. מרק עגבניות– zupa pomidora– עם אטריות, משובח. יהודית לוקחת מרק כשלי אתמול, זוּרֶק, רק עם יותר חתיכות נקניק, ויגאל והדסה מרק מעיים אמיתי, שלא נראה לי טעים כי אני לא אוהב את הטקסטורה של חתיכות המעיים עם הנקבוביות.

בעלת המקום, פולניה טובת־לב וגאה בעבודתה, עומדת על כך שנטעם גם פירושקי או כיסון גדול ועגול ככיכר, עשוי בצק ממולא בשר. הכדור הלבן, שאותה הביאה לנו לראות, מתבשל במים רותחים ואנחנו מחכים. מה יש לומר – מעולה. חוץ מיגאל, שכבר שבע (ומנצל כל הזדמנות כדי לצאת החוצה ולעשן סיגריה), שלושתנו מתחלקים בו. בייחוד מצטיין הבשר הקצוץ, שכמו בקרפלאך טובים, טוגן קצת כנראה לפני הבישול, כך בדיוק היתה מכינה אותו “סבתא שרה”. והכול ביחד, כשלושים זלוטי שהם כארבעים שקל.

הדסה: "בינתיים עבר זמן. שעת המרק קרבה ובאה. ואנו עוצרים באי־שם על אם־הדרך, מסעדת־דרכים שלצידה מלונית – משכירים חדרים, והסתובבו שם תלמידי בית־ספר ומוריהם. צריך לזכור, ארוחות צהריים – אוֹבְּיָאדִי, Obiady – (ארוחת־צהריים – אובְּיַאט), וארוחת בוקר – שְׁנָדַנְיָה, Snadania.

“והאוכל אינו מאכזב לבוא. מרק ז’וּרק עם בשר, דהיינו, מרק תפוחי־אדמה ובשר, משביע, מרק עגבניות עם איטריות, ופעמיים לנו, פלאקי ווֹוֹבֶה, מרק מעיים. הלחם טעים. השתייה, קולה ומיצים, כדת. והצלחות גדושות במרק העולה על גדותיהן. חשבנו שסיימנו, אך להפצרת בעלת־המקום, התפתינו להישאר ולאכול פיזי – שזהו בצק ממולא בבשר. חיכינו בסבלנות. כדור הבצק, שאורכו כ־15 ס”מ, אובאלי, הגיע על הצלחת בליווי ארבעה מזלגות וצלחות־מישנה, טובל ברוטב ועם בצל מטוגן. המצמוצים מכיוון בן עזר הסבירו כמה זה מזכיר את מאכליה של אימא של יהודית, שרה, שנולדה בווארשה."

בינתיים אנחנו מתוודעים לפולניה בעיקר דרך הקיבה. אני מתפעל בעיקר מהנקניקיות הפולניות ומהשמאלץ, ויש לי קצת מקום בבטן למעדנים אלה ואחרים – אני שוקל קרוב למאה קילו.

ממשיכים בכביש לביאליסטוק. כבישים רבים בפולין מסומנים במפה לא רק בצהוב אלא גם באדום, כביש עורקי – High way, ולעיתים גם גובים חמישה וחצי זלוטי ממכונית כדי לעבור קטע דו־מסלולי רחב של הכביש המהיר. אבל בדרך כלל הכבישים הבין־עירוניים עדיין זקוקים לשידרוג רציני. חלקם עובר בכפרים, תמיד באמצע הכפר, רובם בעלי שני מסלולים ללא גדר הפרדה, כמו בישראל לפני כארבעים שנה. אמנם, יש חן לדרכים בין־עירוניות שהן חצי־כפריות, זה כמו לנסוע מתל־אביב לחיפה דרך הכביש הישן לבית־ליד בטרם שודרג גם הוא, ובהמשך דרך פרדס־חנה, בנימינה, זיכרון ודלית אל־כרמל.

יכולנו להצפין מעט לעבור דרך לומז’ה אבל ויתרנו. מה המיוחד בה? הישיבה הגדולה ברחוב הרצל בפתח־תקווה, שקיימת כבר לפחות כשמונים שנה, נקראת בשם “ישיבת לומז’ה” וכנראה הנדבן שהקים אותה בא מאותה קהילה. אם היינו מדרימים יכולנו לעבור בפולטוסק, עיירת־הולדתו של שמאי גולן. משם גם הדרך כבר לא רחוקה לווארשה.

בדרך לביאליסטוק עוד עוצרים בתחנת דלק לקפה. מכונית הפורד השכורה שלנו היא בעלת מנוע דיזל, ההספקים שלה גדולים וחסכוניים מאוד, כך שמרבית העצירות בתחנות־הדלק הן בגלל השירותים ותדלוק בקפה ולא כדי למלא דלק. חוץ מזה יגאל זקוק להפסקת עישון. זה מצויין כי אחד הדברים שמעצבנים אותי בנסיעות כאלה זה נהג־חבר שצריך להתחנן אליו כדי לעצור לכוס קפה. בכל התחנות מילוי הדלק הוא אוטומאטי. אין עובדים שמשרתים את הנהג אלא עליו עצמו לחבר את הזרנוק למיכל ואחר־כך להיכנס לתחנה ולשלם את הסכום שנרשם במחשב, כפי שהראתה המשאבה בחוץ. מצד שני, במסעדות הקטנות כותבות הנשים את ההזמנה בתוך מסגרות קווים מאולתרות במחברת, ולא פעם מסכמות את הסכום גם ללא מחשב־כיס. אין קופה רושמת ואין חשבוניות וקבלות.

נכנסים לאולם לא־גדול. שני פולנים צעירים יושבים לשולחן עם שש פחיות בירה אדומות גדולות מאוד וריקות. הם עדיין לא שתויים. רק סיימו את יום העבודה. חבורה נוספת מעשנת כקטרים וצעיריה משחקים בשתי מכונות מזל מהבהבות ועליזות, ושותים בירה גם הם. אם אינני טועה הם גם שיחקו קלפים ביניהם. איש אינו זוכה במכונות. גם כן בילוי. גברים בלבד. אין אלימות אבל מורגשת ריקנות רבה. מושכים את החיים בשטויות. ניראים טמבלים “אשכנזים”.

אחרי תשע שעות, מהן כשמונה שעות נסיעה נטו, מרחק של כ־700 קילומטר, אנחנו מגיעים לביאליסטוק, היישר אל המלון “בסט וסטרן הוטל קריסטל” ברחוב הראשי, ליפובה 3. מקבלים חדר נעים, צופה לכנסייה פרבוסלבית לצד מערב.

יהודית ואני יוצאים לטייל בעיר שבה נולדו אביה ברוך טייטלבוים, אחיו ואחיותיו. אביה של יהודית, ברוך טייטלבוים, נולד בביאליסטוק ועלה עם אשתו ויהודית לישראל בשלהי 1948. דוֹד אחד שלה, בנימין, בנג’מין, היגר שנים לפני המלחמה לארה“ב וניצל. בתו היחידה ג’וני שוורץ היא בת־הדוד היחידה שיש ליהודית מצד אביה. נכדו של בנג’מין, דוד, עלה לישראל ב־13.7.05 עם אלף העולים מארה”ב ומקנדה, ואם ראיתם בטלוויזיה את שמעון פרס עומד בנתב"ג ובזרועותיו תינוק חמוד בן חצי שנה שעל חזו מדבקה “עולה חדש” – זהו אלון, בנם של דוד ולימור, הירושלמית.

דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, עלתה ארצה ב־1932, בנתה בית בקריית־חיים והביאה ארצה את הוריה, סבא וסבתא של יהודית – לערך בשנת 1936. נחמה היתה מורה ומתה במחלה בשנת 1942. תמונתה המדהימה ביופייה המיוחד היא השער לספר שיריי “יעזרה אלוהים לפנות בוקר”. דוד נוסף, אליהו, אלי, היה מוסיקאי שפעל בווילנה בשנות השלושים, בין השאר ב“קינדער־טעאַטער” ובעיבוד ובניצוח על קונצרטים של מוסיקה קלאסית ועממית במסגרת ה“יידישער סימפאָנישער אָרקַעסטער”, ושלח אז להוריו בארץ את התוכניות של המופעים. הוא נשאר ערירי ברוסיה הקומוניסטית וחשש ליצור קשר עם המשפחה לאחר המלחמה, ולימים גם התעוור. שאר בני המשפחה נשמדו בשואה, בהם דודתה אחות־אביה, לאה, ובעלה אברשה (אברהם) אולשנסקי, שהיה מנהל בית־ספר עברי בעיירה דוויד־הורודוק, וכל ילדיהם.

כאשר אנחנו יורדים, המעלית נתקעת בין הקומה השנייה לראשונה. יגאל תופס עצבים. הוא לא מסוגל להיות כלוא במקום סגור, לאבד שליטה במצב. הוא מנסה לפתוח את הדלת ומבקש ממני לעזור לו. אני אדם זהיר. נראה לי שאם אדחוף לרווח בין שתי הדלתות את אצבעותיי, הן תימחצנה בלחץ החוזר ולא אועיל כלום. גם פעמון־האזעקה לא עובד. הנשים ואני מציעים לחכות רגע כדי שהמערכת תתקן את עצמה. וכך אכן קורה. לוחצים פה, לוחצים שם, יהודית מספרת שהיא פשוט לחצה על כפתור הקומה השנייה – והנה שוב אנחנו בקומה השנייה. התקלה היחידה היא שפעמון של האזעקה לא מצלצל. הדבר לא מדאיג ביותר את פקידות הקבלה היפהפיות ודקות הרגליים, שהאנגלית שלהן בסדר גמור; וכאשר הדסה עומדת ומתווכחת איתן, אני מתבונן בעיון רב מהצד בצורותיהן הנאות וכיצד האנגלית מרטיטה את השדיים הפולניות שלהן.

השעה קרובה לשש, וכמו אתמול בפוזן, הכול נסגר. מספיקים להגיע לפסל המרשים של פילסודסקי על רקע בניין העירייה הישן, שהפך למוזיאון ובו מוצגת תערוכה לכבודו של ז’אן פאבלה השני, הוא יוחנן פאולוס השני, שעתיד להיות מוכרז כקדוש בזמן הקרוב ותמונותיו ופולחנו נמצאים בכל אתר ואתר בפולין, אני משער – יותר אפילו מאשר פילסודסקי או סטאלין ולנין בשעתם.

הדסה: "ירדנו במעלית. זו קומה שנייה בלבד, אך למה במדרגות אם יש מעלית? ובקומה הראשונה נתקעת המעלית. האור נשאר, אך המעלית אינה זזה. לא למעלה ולא למטה. יגאל לוחץ על פעמון האזעקה. דממה מוחלטת. אין צלצול. ‘אין צלצול,’ אומר יגאל, ‘זה אומר שאף אחד לא יודע שאנחנו תקועים כאן.’ מנסה שוב לצלצל – הצלצול מת. מנסה באצבעותיו בכוח רב לפתוח את הדלתות התקועות – ואינו מצליח. דופק בכוח על הדלת החיצונית, אולי יעבור אורח ויודיע לפקידת הקבלה האדישה והחירשת. שום דבר. איש איננו במסדרונות. איש אינו שומע. לא נעים. יהודית מנסה להרגיע: ‘זה שום דבר. חכו בסבלנות.’ אין סבלנות. אודי בשקט – ‘יגאל, נסה שנית, אולי בכל זאת זה יפעל.’ מנסה – ופועל. ירדנו נסערים למטה. בכלל לא הבינו בקבלה מה אנחנו רוצים. ‘לא, לא שמענו צלצול. לא, לא שמענו דפיקות בדלת.’ אדישים. ‘טוב, אז תקנו שנוכל לחזור לחדר במעלית (היחידה) אחרי הארוחה.’ – ‘היום אי אפשר,’ פקידת־הקבלה אומרת, ‘היום אין מי שיתקן. רק מחר בשמונה בבוקר יבוא איש התחזוקה.’

"(כשיצאנו בבוקר למחרת לסיור בעיר, המעלית עדיין לא תוקנה. אך לדבריהם המעלית בסדר. אפשר לעלות ולרדת בה, ופעמון האזעקה שאינו פועל לא מפריע לתנועת המעלית. – ‘לך לא מפריע, לי כן. ואם איתקע שנית, איך תדעו?’ – עונה פקידת הקבלה – ‘אבל אני ניסיתי, עליתי במעלית ולא קרה כלום.’ – ‘את נסי אני לא.’ – ‘אני מבינה אותך. יתקנו.’)

"עדיין אור יום. יוצאים לסיור רגלי ברחוב הראשי, המלון במקום מרכזי – ברחוב ליפּוֹבָה. כנסיות מפוארות. בתים ישנים יפים. חנות ברמה, יותר מאלה של פוזנן. מותגים בינלאומיים בביגוד, אופנה וספורט. הרחוב הראשי ליפובה מרוצף פסיפס של אבנים עגולות.

“ארוחת ערב במסעדת המלון. מפות לבנות. נר, ומלצרים פולניים, כמובן. הבירה מקומית, שונה מזו של פוזן, ושמה Jubr. פתחתנו בדג מלוח כבוש, בצלחת מעוצבת, עם לחם קימל טעים מאוד וחמאה. מרק סולנקה לאהוד, סלמון מעושן לי. יהודית התעקשה לאכול קָאשֶׁה, כוסמת, ונהנתה מאוד. יגאל נהנה מבשר וצ’יפס וקינחנו ב־Szarlotka – שרלוטקה, שלהפתעתנו לא היתה עוגת תפוחי־עץ על בסיס בצק קשה ויבש, אלא מזכירה יותר את הטַארט־טאטֶן – תפוחי־עץ אפויים, מונחים על צלחת ושטים בתוך רוטב וניל מהול במעט שוקולד. שני כדורים ‘שומרים’ על רבעי התפוחים הרובצים בפינוק בצלחת – האחד גלידה והשני כדור קצפת לבנה. התפוח חם, הגלידה קפואה, והשילוב – מושלם. לילה טוב.”

ארוחת־ערב במסעדה של המלון, כי בחוץ לא רואים שום מסעדה מכובדת חוץ משיכורים אחדים שכמותם ראינו גם בפוזן. החיים נפסקים אחרי שש אבל מחשיך רק בתשע וחצי בלילה. תל־אביב היא מטרופולין לעומת ביאליסטוק, ויש להן אותו מיספר תושבים, כשלוש מאות וחמישים אלף.

אני לוקח רק מרק סולנקה הנמצא בתפריט. מרק הסולנקה הוא בעצם מרק רוסי. הטוב ביותר שטעמתי ממנו בארץ הוא במסעדת “ארתור”, בקומה השנייה, הנחבאת, של תחנת הדלק שנמצאת בפרשת הדרכים הגדולה של קריית־חיים המערבית, לא רחוק מהמעבר החדש לתחנת הרכבת. כל פעם שאנחנו נמצאים בצפון אנחנו עוצרים שם. יש להם גם כבד קצוץ מדהים, ופרגית שטוחה צלוייה בטוסטר, וכיסונים ממולאים ריבה או גבינה עם שמנת או משרת דובדבנים, למנה אחרונה. משהו. ומתוך נדיבות הם מאפשרים לסועדים להזמין בקבוק קולה משפחתי גדול וקר לשולחן ולא פושטים לך את העור בבקבוקי־משקה מוגז מרגיזים בקטנותם.

וזה עוד לא הכול. ניסיתי וניסיתי לשחזר את המתכון של מרק הסולנקה בעזרת אורלי, אשת החשמלאי הרוסי שלנו בתל־אביב, שגם כותבת שירים ומופיעה בהצגות, ברוסית, שאז שמה סווטלנה, וזה אשר העליתי בשעתו:

מרק סולנקה רוסי הוא עשיר מאוד, אדום־כתום, מוגש במסעדות רוסיות טובות, וכל הלוגם ממנו לא במהרה ישכחנו. המתכון הביתי מספיק ל־8 עד 10 מנות לערך. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. החומרים וכמויותיהם מובאים לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שני ליטר מים (10 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר 6–7 תפוחי אדמה בגודל בינוני, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות. 2–4 כפות גדושות אבקת מרק בשר. אפשר גם בלי. 5–6 כפות קטשופ. קופסית 100 גרם רסק עגבניות. מביאים לידי הרתחה, מקטינים את הלהבה, מרתיחים כחצי שעה ובוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה כדי שהתחתית לא תיחרך.

במקביל מטגנים עם 3–4 כפות שמן במחבת 2 בצלים יבשים גדולים, חתוכים לריבועים קטנים כמו לסלט. באמצע הטיגון מוסיפים 300 עד 350 גרם נקניק מתובל וקבנוס, כשהם פרוסים לקוביות ולעיגולים קטנים מאוד. ממשיכים לטגן יחד עד שהבצל משחים היטב. שופכים קצת מים למחבת ובוחשים עם הבצל המטוגן. הצבע אמור להיות חום־אדמדם. מוסיפים את תכולת המחבת לסיר המרק, בוחשים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.

חותכים לקוביות קטנות 8–10 מלפפונים חמוצים, ואפשר גם פחות מלפפונים, אך להוסיף כוס מלאה כרוב כבוש שהוכן לפני ימים אחדים בחומץ ובמלח, כשהוא חתוך לריבועים קטנים, ומוסיפים לסיר המרק. טועמים ומוסיפים מלח ופלפל שחור לפי הטעם. רוב הסיכויים שהמרק די מתובל ואין צורך להוסיף. ממשיכים לבשל עוד כשעה עד שעה וחצי ובוחשים מדי פעם כדי שתחתית הסיר לא תיחרך. אפשר להוסיף קצת מים אם המרק נעשה סמיך מדי. סך כל הבישול כשעתיים עד שעתיים וחצי. המרק מוכן. מגישים עם גבעה קטנה של שמנת חמוצה קרה במרכזה של כל צלחת מרק חם.

ניסיתי אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע לטעם הסולנקה של מסעדת “ארתור”. זה משהו שראוי להירשם בספר השיאים של גינס.

ואילו כאן בביאליסטוק מרק הסולנקה דליל למדי ויש בו זיתים שחורים מגולענים. לא משהו מיוחד. הפולנים, כך יתברר, חזקים יותר בחמיצות הסלק, שהמשך המסע מככבות בארוחותינו, למרות שבארץ אני מתעב חמיצות.

לוקחים בירה פולנית, שהיא מותג מקומי בכל עיר, ומקבלים גם לחם כהה טעים עם חמאה. למנה אחרונה אני מזמין “שרלוטה” או “שרלוטקה”, שהיא גירסה פולנית פופולארית מאוד ל“טארט־טאטיין” הצרפתי. עוגת בצק פריך אפוי עם תפוחי עץ בטעם קינמון, ומגישים את הפרוסה חמה עם קצפת וגלידה קרה! מה יש לומר, זו של ביאליסטוק עתידה להתברר כאחת הטובות שטעמנו במסע לפולין. ומדוע שרלוטקה? כי זו העוגה האהובה על חברתנו אווה שאותה נפגוש בווארשה, וזאת למדו ממנה יגאל והדסה בביקורם הקודם בווארשה.

הולכים לישון עייפים. ממש נופלים שדודים. שתי מיטות נוחות.

לילה טוב.

היום השלישי: חצי יום בביאליסטוק מזעזע. עיר קברות בלי יהודים. לוצי.    🔗

12.5.05. יום חמישי. יום ולילה 2 בביאליסטוק. [יום העצמאות. בן חוזר מארה"ב לישראל]. מלון בסט וֶסטרן. מדריכה לוצי גולד.

Lucy Gold, Ul. Tovarova 2A M14, Bialy. 15007. 00488–57328321

lucygold@vp.pl

ארוחת־בוקר מצויינת במלון “בסט וסטרן” הוותיק שריהוטו, קירותיו, חלונותיו ורצפותיו נראים עתיקים ומכובדים והוא שימש כנראה את האורחים הנכבדים של השלטון הקומוניסטי. יותר ויותר מתברר שאחת ההצלחות של המסע לפולניה תהיה דווקא בתחום הקולינארי או הגסטרונומי. לא רק שהפולנים אוהבים לאכול ויודעים לבשל, אלא הם מבשלים היטב את האוכל המזרח־אירופי של האימהות והסבתות שלנו, שאנחנו ראינו בו “אוכל יהודי” אופייני, מה שבחלקו הוא אכן נכון, כמו החומוס.

אני קצת מתבלבל ומחפש את השמאלץ מהארוחה במלון של אתמול בפוזן, וגם מתפלא ששינו את המיקום ואת צורת המזנון, ויש אפילו סופגניות, חביתות, בייקון – swinina, שלא היו אתמול בבוקר, ורק שמאלץ אין. יגאל מזכיר לי שאנחנו כבר במלון אחר בעיר אחרת ובתפריט אחר.

אחרי הארוחה סיור עם יהודית עד לאנדרטת הניצחון הגבוהה ומלאת העוצמה, ניצחון על הגרמנים, כמובן, בכיכר האוניברסיטה. כשבעה עמודי בטון מסוקס כגזעי עצים לאורך, וגבוה מאוד מעליהם, ככותרת, הנשר הפולני עשוי ברזל או בזלת שחורה, וגושים שחורים בצורות מעוותות לרגליו, כמייצגים תוהו ובוהו. מאוד מרשים ומלא עוצמה. לרגלי האנדרטה זרי פרחים רבים בצבעי הדגל הפולני, אדום ולבן, שהונחו לפני ימים אחדים כאשר חגגו שישים שנה לכניעת גרמניה.

בתשע וחצי באה לוצי, שעימה יצרה יהודית קשר עוד מישראל בעקבות פנייה לארגון יוצאי פולניה, שהיפנו אותה למישהי מיוצאי ביאליסטוק בארץ, שמסרה לה את הכתובת. לוצי אמורה להדריך אותנו באתריה היהודיים של העיר. יורד גשם, לעיתים ממש חזק, ואנחנו יוצאים במכונית, חמשתנו.

הדסה: "את לוצי גולד, המדריכה שיהודית הזמינה עוד בארץ, פגשנו בבוקר בלובי של המלון. היא בת למשפחה חצי יהודית. סבא וסבתא שלה היו יהודים, משפחת גולדשטיין. הם ניצלו, כי היו ברוסיה. לוצי גולד־ליסובסקי תדריך אותנו בעיר במשך הבוקר. היא פעילה מאוד בשמירה על זכויות היהודים, רכושם, וניסיונות להחזירו לידי הקהילה היהודית, בתי כנסת וכדומה. הם קשורים לארגון יהודי דומה שמרכזו בווארשה. בביאליסטוק יש בעייה לקיים ארגון יהודי כי נשארו בה חמישה יהודים. ‘ארבעה לשם דיוק. החמישי הוא בני,’ היא אומרת, ‘בן העשרים־וארבע, ואותו היהודים או היהדות לא ממש מעניינים.’

"ארוחת־הבוקר העשירה טעימה מאוד. כאן עומד לרשות האורחים טבח שמכין לכל מבקש חביתה אישית מכמה ביצים –jajka – שתרצה ובכמה תוספות שתרצה – נקניק, עגבניות, פטריות ובצל ירוק. על דלפקי ההגשה סוגים רבים של נקניקים, גבינות, סלט פירות ופירות שלמים, נקניקיות ובייקון מטוגן. ירקות חתוכים וסלט ירקות. מלפפונים חמוצים ופאטיסון כבוש, שהוא לבבות ארטישוק כבושים וטעימים. ואל לנו לשכוח את שפע הלחמים והלחמניות, והלחם המלא, והעוגות המתוקות. ותה (חִרְבָּטַה) וקפה (קַאוַה) וחזרת (חְשָׁן) לבנה ואדומה, שיהיה במה להרטיב את הדג הממולא, הגפילטע־פיש, שחיכה לך בסבלנות על צלחת ההגשה כבר מהבוקר.

“יוצאים להבין איך מתוך קהילה יהודית עשירה וענקית – כל שנשאר בעיר הם חמישה יהודים בלבד. מביאליסטוק יצאו תעשיינים רבים – נוביק, ויסוצקי, פולק; יצאה משפחת סוקניק, פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, אביהם של יגאל ויוסי ידין. יצא השחקן ישראל בקר. ועוד רבים וטובים, אנשי תרבות ומדע. אודי אומר שאסור להחזיר יהודים לביאליסטוק. שיישארו הם, הפולנים, בבורותם, ללא המוחות המבריקים של היהודים שתרמו להם לפרנסה, להכנסה ולאיכות חיים. ולוצי אומרת שהפולנים שנאו את היהודים מתוך קנאה, מפני שליהודים היה שכל ואילו הפולנים היו בורים, נבערים ושתויים. השעה תשע וחצי בבוקר. השמיים מעוננים, וקר.”

המקום הראשון שאנחנו מבקרים בו הוא הבניין שעומד על מקומו של בית־הכנסת הגדול, ברחוב סוראסקה 1. הוא נבנה בשנים 1909–1913, וביום שישי בערב, 27.6.41 – כונסו בו בפקודת הגרמנים יותר מאלפיים יהודים והועלו על ידם באש עד שנשרפו בו כולם. לוח זיכרון קטן מאוד, בפולנית ובאידיש, שקוע בפינת הבניין החדש שנבנה על חורבותיו, בקיר הדרומי, לא כלפי הרחוב, וכמעט לא נראה לעין. הוא הוצב שם ב־16 באוגוסט 1958, במלאת 15 שנים למרד גטו ביאליסטוק. ואני מעתיק את האידיש כי אין עברית:

“דעם ליכטיקן אנדענק / פון דריי טויזנט קדושים / פארברענטע אין דער / גרויסער שול דורך די / היטלעריסטישע מערדער / דעם 24 יוני 1941”.

תרגום של הדסה: “לזכרם הקדוש / של שלושת אלפים קדושים / שנשרפו / בבית הכנסת הגדול בידי / הרוצחים ההיטלריסטים / ב־24 ביוני 1941.”

בגינה מאחורי הבניין האחורי הסמוך, הרחק מהרחוב ומבית־הכנסת, אולי כדי שאיש לא יבחין בו – נמצא מונומנט עשוי אבן מלבנית שחורה, מנורה של שבעה קנים למעלה, ובחזיתו כמין עכביש ברזל גבוה בעל שמונה זרועות עשויות חצאי־קשתות שנפגשות גבוה למעלה, שמסמל את כיפת בית הכנסת שנשרף. בגלל הגשם הכבד אני חוזר אליו רק אחר־הצהריים ומעתיק את הכתוב בו:

“בית קודשנו ותפארתנו / היה לשריפת אש / 2000 יהודים נשרפו בו חיים / על ידי הצוררים הנאצים / 27.6.1941.”

הדסה: “השעה עשר וחצי בבוקר. גשם יורד. חלק גדול מהעיר נהרס במלחמה, מספרת לוצי. פותחים את המטריות. השמיים בוכים על אותם יהודים בביאליסטוק, שבשנת 1941 ‘הזמינו’ אותם הנאצים לבוא לבית־הכנסת המפואר, ושרפו את בית־הכנסת עליהם. אלפיים יהודים נשרפו אותו יום בבית־הכנסת. ולוצי מספרת על ילדה, החיה כיום בישראל, שראתה אז את אביה נשרף בתוך בית־הכנסת. אווה גרצובסקי שמה. יש מונומנט לזכר בית־הכנסת, תורם אמריקאי ומוטיבאציה ישראלית הביאו להקמת המונומנט ובכל שנה באים ביאליסטוקים לאזכרה. על משטח דשא מונחות אבנים בצורת מגן דוד, במרכזו ‘פמוט’ להדלקת אש, ומעליו – דמוי הכיפה של בית־הכנסת שנפלה כאילו על האדמה. המבקרים היהודים מניחים פרחים ברחוב ז’אבִּיָה, שם היה הגטו, ואחר־כך באים לכבד את הנרצחים כאן. העירייה הסכימה להקים את המונומנט כי הוא נמצא בסימטה צדדית, בגינה.”

בשובנו ארצה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק בשנים 1939–1919, ששולחת לי הדסה, את דבריה של חייקה גרוסמן:

לפני שנים אחדות ביקרתי פעם נוספת בביאליסטוק, וכמו בביקוריי הקודמים הוליך אותי החוש הכפייתי לאורך רחוב סנקביץ', בואכה חצר הגימנסיה. איני מבינה מדוע נושאות אותי רגליי לשם? מה אני מחפשת במקום הזה ומה חיפשתי ברחוב ז’ביה, שבו היה בית־הקברות של הגטו? ולמה הלכתי לרחובות סמולנה ונובודרודזקה, שם התחולל המרד? מה שהיה אינו אלא זיכרון, כאב עמום המלווה אותך בלכתך ובשוכבך ובקומך, בחג ובחול. אף שריד לא נשאר בביאליסטוק לזיכרון הזה. נמחקו האתרים שניצולי הקהילה היהודית ציינו והנציחו אותם. היתה אנדרטה על הקבר של אחרוני הלוחמים במרד. האנדרטה איננה. בית־הכנסת הגדול והיפה, שאליו היו מביאים אותנו, תלמידי הגימנסיה, בימי חג לאומי פולני כדי להאזין לנאום “מטעם” של הרב רוזמן, בשבחה של הדמוקרטיה הפולנית – גם הוא איננו. לבית־הכנסת הזה השליכו הגרמנים, מיד עם כניסתם לעיר, ביוני 1941, אלפיים יהודים ושרפו אותו חיים. שלד הכיפה המפוארת היה מונח שם שנים רבות כסמל ומצבה. עתה חיפשתי אותו ולא מצאתיו. על קיר של בית [חדש] תלוי עתה שלט עם כתובת, לזכר אלפיים היהודים השרופים. (הגימנסיה העברית בביאליסטוק, 1919–1939. היוזם והעורך: יעקב סָמִיד. עריכה לשונית: דקלה גולומב. בסיוע משרד החינוך והתרבות, המינהל לתרבות, האגף לתרבות ואמנות. הפרסום נתמך בסיוע של מקס רטנר מקליולנד אוהיו. גרפיקה והדפסה: אלתן תקשורת בע“מ, ת.ד. 539 חיפה. כתובת המערכת: ת.ד. 5338, חיפה 31052. תשנ”א, 1991. עמ' 151).

מהמקום שעליו עמד בית־הכנסת הגדול נוסעים לבניין משופץ המשמש חברה לביטוח ואף הוא היה בית־כנסת, ובצידו האחורי רואים בקיר שרידים של בנייה ופירזול יהודי, וכן אבן גדולה לא מסותתת מונחת על הקרקע לצידו ובה כתובת זיכרון שניתנת לקריאה בקושי, בפולנית, ומוזכר בה שמו של זמנהוף, ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו.

הדסה: “מונומנט לזיכרו של ד”ר זמנהוף. רופא עיניים, וממציא שפת האספרנטו. לדברי לוצי, בעלי המשרד, שהיה פעם בית־כנסת, הם חברים באגודת האספרנטו הבינלאומית, והקימו מצבה לזכרו אבל שכחו לציין שהיה יהודי."

שבים למכונית ועוברים את שרידי השכונה חְנַייקֶה (חנייקעס) הסמוכה, מעין סימטה יחידה שנותרה משכונה יהודית גדולה של פשוטי־עם, ובה שרדו עדיין כמה בתי־עץ נמוכים ובניין, שאם אינני טועה היה בית חולים יהודי בן שלוש קומות. בתי העץ הנמוכים הם כמו בעיירות היהודיות ובציורים של יששכר ריבק, וכאילו לא השתנה דבר, רק שאין יהודים. עיירה יהודית בלי יהודים. גגות העץ האפורים־חומים שחים מטה מרוב יושן וכמו מתאבלים. אבל באזור מתרוצצים ילדים פולניים עליזים ולבושים טוב ונראה שהוא משמש כיום למגורים של אנשים לא עניים.

על אודות השכונה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק את הסיפור הבא, שהתרחש בשנת 1924:

שלושה מעורכי “אנחנו” [עיתון הגימנסיה], בני המחלקה השביעית [י“א, בני המחזור הראשון], גורשו מהגימנסיה בגלל “שערוריה”. השלושה ביקרו, או לאוזניים שכך שומעות, בבית־הזונות שבשכונה חנייקעס. אמנם, היתה זו עבירה לשם מצווה. כוונתם של השלושה היתה לפרסם כתבת־תחקיר על המתרחש בין כתלי המוסד הנ”ל. היצר הרע שלהם היה, אם כן, עיתונאי בלבד. כך או כך, העזתם עלתה להם ביוקר. העתיד הוכיח שאף אחד מהם לא הידרדר לפשע ולא שקע בעולם התחתון. יוסף סרלין היה לשר בישראל [מטעם “הציונים הכלליים”], אליעזר רֶמֶן היה לרופא ישראלי מפורסם [ביתו ניצב ברחוב רוטשילד בפתח־תקווה, כמעט מול בית־הספר פיק"א, יותר נכון מול ביתו של הביאליסטוקי יונה (יינע) דינוביץ המכונה גם “יינע טאך”, שהיה לי השראה לאחד מגיבורי “המושבה שלי”. דוקטור רמן היה אחד היחידים שהיתה לו כבר בשלהי שנות השלושים מכונית פרטית סיטרואן שחורה. יסד את “בית החולים רמן” ליולדות ברחוב קרן קיימת בפתח־תקווה, שלימים נמכר וגדל להיות בית חולים “השרון” וכיום הוא חלק מהמכלול בילינסון־גולדה־רבין]. ובן־ציון לוריא הנודע כהיסטוריון, חוקר המקרא ואיש משרד החינוך. אבל ב־1924 סברו חברי הנהלת הגימנסיה שאסור להם לעבור בשתיקה על המעשה הנורא, ודין העבריינים נחרץ, לגירוש. הסקנדל ותוצאותיו זיעזעו את כל השביעיסטים, וכמעט כולם עזבו את הגימנסיה. אחדים עלו לארץ־ישראל. (עמ 43).

יהודית מספרת שכאשר הוריה היו מקניטים זה לזה, היתה אימה אומרת לאביה: “אתה נולדת בכלל בחנייקה!” (ביאליסטוק), והוא – “ומה את? בְּנַאלֶבְקֶה!” (שכונה בעלת איפיון דומה בווארשה היהודית).

עוברים במכונית על פני הבניין המרשים ששימש כבית־הספר לאמנויות מיסודו של ויסוצקי, והיה בו גם חדר תפילה – ברחוב הראשי ליפובה 41, בניין לבנים אדומות גדול בסגנון ניאו־גותי שנבנה בתחילת המאה העשרים ומשמש עתה בית־ספר פולני למסחר. אם אינני טועה אנחנו עוברים גם על פני בניין נוסף ששמו של ויסוצקי קשור בו, והוא שימש בית מדרש למורים. לוצי כמובן אינה יכולה לדעת את הקשר של הגביר קלמן זאב ויסוצקי לתנועת “חובבי ציון” ולחידוש היישוב העברי בפתח־תקווה בראשית שנות השמונים של המאה ה־19, כאשר ביקר בה באחוזת לחמן שניהל הרב אריה לייב פרומקין, שחידש את יישוב פתח־תקווה.

ברחוב ליפובה המרכזי והאריסטוקראטי, המרוצף אבן, ניצב ארמון נוסף שקירותיו בהירים והיה שייך ליהודי נוביק ונמצאו בו בשעתו גן גדול ובנייני אחוזה נמוכים יותר, וחזיתו כלפי הרחוב מרשימה גם כיום. לימים שימש את הנאצים וכיום הוא משמש את הצבא הפולני. בפירסום עירוני מסופר על שני אלי תעשיית טקסטיל יהודים בשם ציטרון ונוביק, שפעלו בעיר במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. ארמונו של התעשיין־הגביר ציטרון נמצא ברחוב וארשאבסקה וכיום שוכן בו המוזיאון ההיסטורי של העיר, ואילו ארמונו של נוביק נמצא על רחוב ליפובה ואותו צילמנו כי הוא בולט ביופיו גם כיום.

תעשיין הטקסטיל חיים נוביק בנה אותו בשנים 1910–1900 על פני שטח של 7,000 מ“ר במרכז העיר, כאשר מחוץ לארמון עצמו היו שלושה בניינים לאנשי השירות וגן מפואר ורחב־ידיים. היום נותר רק אחד משלושה אלה והוא משמש מלון צבאי. העצים סביב הם כל מה שנותר מהגן הגדול. חיים נוביק מת בשנת 1925, וארמונו נשאר בידי משפחת נוביק עד מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1939 שכנה בו מפקדת ההגנה הצבאית הפולנית של ביאליסטוק. מאוחר יותר הוסב לבית־חולים צבאי, ומאז, כבר שנים רבות, הוא בסיס ההתפקדות־לשירות, הבקו”ם, של הצבא הפולני באיזור, ואכן השטח סגור לקהל ושמור בידי חיילים. חוברת ההדרכה העירונית, באנגלית, אינה אומרת דבר על שימושו הצבאי של הבניין בתקופת הכיבוש הנאצי. תקופה זו – יוק.

משפחת נוביק היתה משפחה ידועה ומכובדת בפתח־תקווה, בשובי ארצה בדקתי בספר היובל הראשון של המושבה אם אכן המשפחה היא מקבוצת הביאליסטוקים שהיו במייסדי פתח־תקווה, ולצערי לא נכתב בו מהיכן בא אבי המשפחה, דוד נוביק. הוא היה נגר שבנה בית עץ גדול דו־קומתי ויחיד במינו במרכז המושבה, ובהיותו בן שישים לערך יצא לבד בכרכרתו כדי להזעיק יחידה של הצבא הבריטי, שחייליה היו הודים, ואשר חנו בראס־אל־עין, היום ראש העין – כדי לעזור בהגנת המושבה, שהותקפה ב־5 במאי 1921 על ידי שבט אבו־קישק מצפון. הוא הצליח במשימתו, אך נפטר זמן קצר לאחר־מכן כי בריאותו התערערה מהמאמץ ההירואי, מה עוד שלא ידע לדבר אנגלית. בן־דודי אורי חדש, נכדו של דוד נוביק, לא שמע מימיו על הקרוב־הגביר מביאליסטוק או על מוצא המשפחה, אבל הוא משער שמסביבות פינסק.

לוצי לוקחת אותנו לסיור גם בארמון של ההטמן בראניצקי, שליטה של העיר, שנבנה באמצע המאה ה־18 לפי דוגמת ארמון המלכים הצרפתי בוורסאי, והוא עד היום גאוות ביאליסטוק. ההטמן בראניצקי מת בשנת 1771. הגן המצועצע שנשקף מחלונות ארמונו בקומה השנייה הוא העתק מוקטן של גני ורסאי, ומטופח מאוד, וגם מכונה בשם “ורסאי הפולנית”, ויפה גם הכניסה המפוארת. לוצי מספרת כי זה שנים רבות, עוד מלפני התקופה הקומוניסטית, הארמון משמש כיום בית־ספר לרפואה, ואכן הוא מלא בצעירים וצעירות, חלקן יפהפיות, שמחיים את קירותיו הגבוהים ואת אולמותיו הענקיים. אנחנו עורכים סיור של הצצה, כי לחלק מהאולמות אין כניסה בגלל הלימודים. לפי פירסום עירוני נערכות בשנים האחרונות עבודות שיחזור וארכיאולוגיה במטרה לשמר ולשחזר את תפארתו של הארמון.

רחוב זאבּיה, כאן היה בית־קברות יהודי של הגטו, שהוא כעת חלק מגן ציבורי ובו קבורים שרידיהם של כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים שנהרגו בידי הנאצים במרד שהתרחש באוגוסט 1943. בגן ניצב אובליסק זיכרון, מלבן אבן או בטון שחור־אפור ההולך וצר, מגן־דוד מוזהב ממתכת ניצב בראשו, ובגבול הגן קיר חומה נמוך, השריד האחרון לחומה שהקיפה את גטו ביאליסטוק.

על האובליסק, או האנדרטה, נכתב גם בעברית:

“קבר אחים / של הגיבורים הקדושים / שנפלו במרד הגיטו / בביליסטוק / בהגינם על כבוד ישראל / בקרב עם הרוצחים הגרמנים / זכרם לנצח / 16–25 באוגוסט 1943 / תנצבה.”

ובצד אחר של האובליסק, רק בעברית, לדברי הדסה, אולי כדי שהפולנים לא יבינו:

“פ”נ / 125 איש / 70 לוחמים בגיטו ביליסטוק / 55 קדושים שנרצחו על־ידי הגרמנים / ביניהם / 108 גברים 12 נשים 4 ילדים / 1 תינוק. / 16–25 VIII 1943"

בשטח שרובו דשא קבורים חלק משלושת אלפי היהודים שנרצחו כאן בין ה־16 ל־25 באוגוסט 1943.

חייקה גרוסמן מספרת בספר הגימנסיה:

באקציה הראשונה, בתחילת פברואר 1943, נלקחו מהגטו 21,000 יהודים. רובם ככולם הובלו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבוע ימים. בסיומה נודע שאלפיים איש נהרגו בתוך הגטו. מהם יהודים שהתחבאו, מהם שהתנגדו למעצר, מהם שהתאבדו כדי לא ליפול חיים בידי המרצחים. הגטו חי ונשם עוד חצי שנה אחרי האקציה הזאת. הוא חוסל כליל באוגוסט 1943. כשלוש מאות צעירים היו בזירת הקרב, בין הרחובות נובוגרודזקה, כמלנה וסמולנה שבפאתי הגטו. מעטים מהלוחמים שרדו אחרי הקרב הזה. (עמ' 153).

ובמקום אחר בספר מסופר:

בפברואר 1943 ניסו חברי המחתרת להתנגד בכוח ל“אקציה” (השילוח למחנות־המוות) והרגו כמה גרמנים. אלפיים יהודים נהרגו אז בגטו, ושנים־עשר אלף נשלחו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבעה ימים, מ־5 עד 12 בחודש. ב־15 באוגוסט נודע שהגרמנים עומדים לשלוח למחנות־המוות את ארבעים וחמישה אלף היהודים שעדיין שרדו בגטו. חברי המחתרת הפיצו כרוזים וקראו ליהודים להתנגד לגירוש. מעטים נענו לקריאתם. המאבק האחרון של המחתרת בגטו ביאליסטוק החל ב־16 באוגוסט ונמשך ימים אחדים. כמעט כל חברי המחתרת נהרגו בידי הגרמנים. היהודים נשלחו למחנות טרבלינקה, פויניאטק ומיידאנק. ביאליסטוק היתה ל“יודן ריין”. אחרי שיצאו מהגטו הטרנספורטים האחרונים, נכנסו אליו אוקראינים, חיפשו ומצאו את היהודים המעטים ששרדו במחבואים ומסרו אותם לגרמנים. (שם. עמ' 148).

מבקרים בבניין ששכן בו בית־הכנסת או בית־המדרש על שם ציטרון. כיום הוא משמש גלריה־מוזיאון לאמנות. בקיר הכניסה יש רק שלט קטן שמציין זאת, ושאותו צילם יגאל כי קשה היה למצוא זווית שבה השלט אינו נוצץ. תחילה חשבתי כי מדובר ברב ציטרון, שזה היה גם שם משפחתו של הרב הראשי של פתח־תקווה לפני שנים רבות, אבל מתברר שנוסד על שם הגביר הביאליסטוקי ציטרון, איל הטקסטיל.

הדסה: “במוזיאון מוצגות תמונות של ציירים פולניים, בעיקר ממשפחת סְלז’גינסקי. אף אחד מהאמנים המציגים כבר אינו בחיים. מדובר בארבעה דורות של ציירים מאותה משפחה, סבא־רבא, סבא, אבא ונכדה. אוסף הציורים נדד עם המשפחה מווילנא לווארשה, לקראקוב, ומשם באו לכאן. הוא מכיל שש מאות ציורים. הסב, כנראה המפורסם ביניהם, צייר עד גיל 91.”

אישה פולנייה נעימה, קָטַז’ינָה חְרישקו, מסיירת איתנו בחדרי בית־הכנסת לשעבר, כאשר גם הקומה השנייה, שהיתה בשעתו עזרת הנשים, משמשת כיום כחדרי תצוגה לתמונות. אני מצטלם ליד תמונה של גברת פולניה מאוסף משפחת סְלז’גינסקי, לא־יהודים, שנתרם לגלריה, והאישה בתמונת השמן דומה מאוד לאלונה פרנקל. מציידים אותנו בחומר על המוזיאון. שמו כיום: גלריה סְלז’גינסקי, רחוב וארינסקייגו 24.

השימוש האחר, הסגור, בחללה של עזרת הנשים מזכיר לי את בית־הכנסת בוֵר־פלוטה, בהונגריה, לשם הגענו ב־1994 בעקבות קורות חייו של סבי יהודה ראב (בן עזר). חלל בית־הכנסת הגדול למטה היה אולם ריקודים והתעמלות ואילו עזרת הנשים היתה כעין יציע של מושבי־ספורט, ובמסדרון היה ציון לרב הקהילה שהלך למחנה השמדה עם צאן מרעיתו, ושם משפחתו היה זינגר, אולי היה בנו של הרב זינגר שאצלו למד סבי בפלוטה בשנת 1872 לערך.

עוברים במכונית על פני מה שהיה בית־הכנסת על שם הרב שמואל מוהליבר, מראשי “חובבי ציון” ומי שהשפיע רבות על הביאליסטוקים שעלו ארצה והיו חלק ניכר מן המשפחות של מייסדי פתח־תקווה, וקיים במושבה מימים־ימימה רחוב מרכזי על שמו. לוצי כמובן אינה יודעת על הקשרים הללו ואני לא חושב שיעניין אותה לשמוע. אחרי הכול היא מסבירה לנו ולא אנחנו לה. הבניין היה שייך למשפחת פולק, יצרני הטקסטיל, והיום הוא משמש כבנק.

סיפור עלייתן של משפחות העולים מביאליסטוק ומפינסק למושב הקטן יהוד, ואחר־כך לנחלותיהם בפתח־תקווה הוא אחד הסיפורים החשובים ביותר של העלייה הראשונה ושל המושבה. לאחר שניטשה בשלהי שנת 1881, ראשית תרמ"ב, מפני שהיתה זו שנת שמיטה (1881–1882) ולא היה עדיין היתר רבני לעבד במהלכה את האדמות, וגם בגלל המאלאריה והקשיים הכלכליים – חודש יישובה על הגבעה שבה מצוי כיום בניין הספרייה של סביון, ושמה היה יהוד, והאמינו שהמקום מרוחק דיו מהאוויר הרע של הירקון והביצה, ולכן לא תשלוט בו הקדחת.

סבי יהודה רַאבּ (בן עזר), יליד הונגריה, היה המדריך החקלאי של ה“ביאליסטוקים”, שהיו נוסעים בעגלות מיהוד לעבד את אדמותיהם בפתח־תקווה. לאחר זמן לא רב, ולאחר ביקורו של הגביר קלמן זאב ויסוצקי בשליחותם של “חובבי ציון”, שהיו אז תומכיה של המושבה (הברון רוטשילד טרם החל אז את פעולתו בארץ־ישראל) – עברה גם קבוצת מייסדי פתח־תקווה מביאליסטוק ומפינסק מיהוד לגור במושבה, זאת בעקבות הרב אריה לייב פרומקין שהיה הראשון לשוב למקום, כיום כיכר המייסדים, וכנאמן של הגביר לחמן בנה בה אחוזה חקלאית. שני ניניו של הרב אריה לייב פרומקין, בניהם של נחמיה ושושנה ישראלית, נהרגו במלחמת השחרור.

סיפורה של פתח־תקווה כך היה: חבורת המייסדים הראשונה לא חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בראשית תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח־תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ויחיאל מיכל פינס כרוז בשם “חברת פתח־תקווה”, המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח־תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג’ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח־תקווה, שלח יחיאל מיכל פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה (אז). עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי־ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות היו לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח־תקווה.

קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן־ציון שאטיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח־תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת ליקח טעימה, החליק זקנו העבות, פיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת־עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ־ישראל:

“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ־לימונים. ופותח לו היהודי חלון־ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה־לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן־האלוהים בעדן.”

שאל אותו בן־ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ־ישראל: “ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ־ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?”

“צילינדר?!” הרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. “אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו.”

“ומה טיב אדמות המושבה?” הִקשה יהודי אחר, “קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה…”

“אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים.” ענה להם קופלמן. “רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…”

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקים ליהוד, וממנה לפתח־תקווה, וראו שהמושבה חרבה־עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באו אליו בטענות קשות.

ענה להם קופלמן: “אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ־ישראל…”

בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, התאחדו הביאליסטוקים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי פתח־תקווה הראשונים בשנתם הראשונה, 1878–1879. הביאליסטוקים עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי־בתים אמידים, ועתה למדו הם ובניהם את עבודת האדמה מסבי יהודה ראב, שהיה מדריכם. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שהו הגברים כל השבוע בפתח־תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים־למחצה, חיו על לחם יבש ומים, ורק לשבתות היו חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב אריה לייב פרומקין, עבר לגור בפתח־תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, ממזרח לבאר (“גן המייסדים”) בית־מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, שימשה גם כמיבצר למתיישבים בעת־צרה.

אותם ימים בא לארץ־ישראל הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת “חובבי־ציון”, לתמוך ביישובה־מחדש של פתח־תקווה. פרץ ויכוח בין היהודאים לבין הפתח־תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי החליט בסופו־של־דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח־תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד התקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט־לאט התרוקן מיושביו. רובם עברו לפתח־תקווה, והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.

וכך, לאחר מתיישבי הגבעה (אזור “גן המייסדים”), והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח־תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, לא היה המשך, ואילו פתח־תקווה המחודשת לא ניטשה עוד, ולימים נעשתה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי, שישי ושביעי, כן ירבו – יושבים בה עד עצם היום הזה.

על שנותיה הראשונות של פתח־תקווה כתבתי בספריי “פרשים על הירקון”, 1989; “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא”, 1993; ו“ימים של לענה ודבש”, סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, 1998.

עכשיו אני מטייל לראשונה ברחובות העיר שממנה בא לפני 123 שנים החלק החשוב של מייסדי המושבה שלי, שאת חלקם, כמו יונה (יינע) דינוביץ – עוד ראיתי בזיקנתם, והם עלו מכאן לארץ־ישראל, “מארץ נושבת לארץ נידחת” – וזאת כאשר העיר ביאליסטוק היתה בשיא פריחתה ובעלת רוב יהודי.

ואלה שמות ראשי המשפחות הביאליסטוקים כפי שהם מופיעים בספר היובל הראשון של פתח־תקווה (דוד נוביק אינו כלול ברשימה):

זאב ברוידא, דניאל ליפשיץ, מרדכי דינוביץ, אלחנן בולקין, בן־ציון שאטיל, דב ימיני (ליפשיץ), פנחס המאירי (מעהר) ומשה ליפקיס.

המקום המרשים ביותר בביאליסטוק כיום הוא ללא ספק בית־הקברות היהודי הגדול על הגבעה בְּבַּגָנוֹבְקֶה, שבו קבורים יהודים משנת 1890 עד 1969. (יש צילום של השער הפתוח). ובפנים – דשא טבעי של עונת האביב. פרחים. הכול מהטבע, ויער של מצבות עתיקות, שבורות, מנופצות, שדודות, מפוזרות במאותיהן כעדים אילמים שכל הקבורים כאן לא נספו כלל בשואה אלא מתו ונקברו לפי הנוהג היהודי.

ויש בהמשכו למעלה מצד שמאל אנדרטה מרשימה עשוייה בטון צבוע שחור לזכר קורבנות הפוגרום שערכו בשנת 1906 הביאליסטוקים הפולנים בשכניהם היהודים, ושם אני מוצא, בין עשרות הרוגים גם את השם ליפקעס, שזו גם כן משפחה מפתח־תקווה, כנראה מהביאליסטוקים שעלו ארצה בראשית שנות ה־80 של המאה ה־19, והיו הגל שחידש את יישובה של פתח־תקווה. כנראה שיום הירצחו לא נקבע בבירור אלא גופתו נמצאה ונאספה לקבורה רק בתום ימי הפוגרום, כי ליד שמו כתוב:

“יוסף אליעזר ב”ר ליב ליפקעס / כ“ג–כ”ה סיון תרס“ו / ביוני 1–5 1906.”

בפרסום באינטרנט, שהוציאה יהודית עוד בארץ, ושמו “זכור את ביאליסטוק”, באנגלית, אני מוצא כי אחרי מלחמת העולם השנייה שברו ביריונים פולניים את האנדרטה הזו, לזכר קורבנות הפוגרום – לשלושה חלקים וזרקו אותם מחוץ לבית־הקברות. ואולם לפי שעינינו רואות, בשנים האחרונות האנדרטה שוקמה וגם נצבעה בשחור טרי למדי.

עוד אנחנו מוצאים באותו פרסום כי בשנת 1921 מנו יהודי ביאליסטוק 61,500 מתוך אוכלוסיה כללית של 89,700 תושבים, ובשנת 1932 היו היהודים 46,000 מתוך 91,207. הגרמנים כבשו לראשונה את העיר ב־15 בספטמבר 1939 ואולם עזבו אותה ב־22 בספטמבר, כאשר העבירו אותה לידי הרוסים על פי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ. התקופה השנייה שבה שלטו הגרמנים בעיר היתה מ־27 ביוני 1941 ועד 27 ביולי 1944. בתחילתה היו בביאליסטוק כ־50,000 יהודים וקרוב ל־350,000 באזור כולו. סיפור הגטו שבו רוכזו רובם, עבודות הכפייה בתעשייה הגרמנית, שעונש מוות הוטל על ההשתמטות מהן, האקציות, המרד והחיסול הסופי – הם מעבר ליומרת התיאור של יומן המסע שלנו.

ממערב לבית־הקברות היהודי – בית־קברות נוצרי, ענק גם הוא. מסודר בפרחים ובצלבי אבן ושיש, וההבדל בין שני בתי הקברות זועק לשמיים. לוצי מספרת שחלק גדול מהמצבות של הנוצרים נגזל ונשדד ממצבות השיש של היהודים. רק מעט מצבות, מתוך עשרות ומאות, ניתנות לקריאה ולזיהוי. (אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין). אבל הזעקה האילמת של בית־הקברות הענק וההרוס חזקה יותר מכל עדות אחרת.

אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין על מצבה שראשה מעוגל כאחד מלוחות הברית, ובה כתוב:

“פ.נ. / שתי אחיות העלמו' האומללו' / הנקטפות בימי עלומיהן בשנה / אחת אחר מות אביהן הזקן / יצחק חיים בן ישראל / ליכטענשטיין / קילה הינדא | בעשא / נפ' עש’ק נ' א אול | נ' ו כסלו / תרס”ט | תרפ“ט / תנצבה.” כלומר שהיו בנות עשרים במותן בשנת 1929.

ממזרח לבית־הקברות נוגסים שיכונים חדשים בגבולו, ולוצי אומרת שבמקורו היה גדול יותר ובתי־הקומות האלה ניבנו על מצבותיו.

סבתא־רבא של יהודית מצד אביה קבורה כאן ויש צילום של סבא וסבתא של יהודית על רקע המצבות, מאמצע שנות השלושים לערך, כנראה לפני עלותם ארצה, והם עומדים ליד קברה של אם־הסבתא, כנראה זמן לא רב לאחר מותה, ואפשר לקרוא בבירור את הכתובת על המצבה:

“פ”נ / אשה צנועה מ' / פראדל גיטל / רובין / בת ר' אליהו נחום / נפ' ב' ניסן תרצ“ג / ת.נ.צ.ב.ה”

כלומר, שנת 1933 – אבל כמובן שלא היה אפשר למצוא את המצבה בבית־הקברות החרב והיה קשה גם לאתר את מקומה בהסתמך על רקע צילום המצבות שמאחוריה.

על שער בית־העלמין החרב כמעט לגמרי מתנוססת כתובת: “בית עלמין / באַגנאָווקע / ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם / אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין / והמית אתכם בדין, ויודע מִספר כולכם בדין / ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין / ברוך אתה יי מחיה המתים”.

זה אשר נותר מכל מתי ביאליסטוק לדורותיהם, ואלה שאינם קבורים כאן, ולא נמלטו בעוד מועד לארצות אחרות, הושמדו בידי הגרמנים ולא נותר מהם זכר.

הדסה: “בית־הקברות בביאליסטוק ענק. 12 הֶקטָר. הוא נבנה בשנת 1890. בית־הקברות הישן היה ליד חְנַייקי, אלה בתי־העץ העתיקים שראינו קודם, ובנו במקום רובם בתים חדשים. בבית־הקברות ניצבת מצבה שחורה לזכר פוגרום שערכו ביהודים בשנת 1906. ירו ביהודים וקברו אותם כאן. הגדר בנוייה מאבן, והשער הוא תרומה של יהודי ביאליסטוקי אמריקאי. על חלק משטח בית־הקברות כבר בנויים בתים. הנרצחים בפוגרום 1906 הונצחו במונומנט [שחודש] על־ידי הממשלה הפולנית רק אחרי מלחמת העולם השנייה. בין שמות הנרצחים אני מוצאת שמות משפחה: זאקהיים, פיינשטיין, בכרך, הורוביץ, אש, גרינברג, עפשטין, ראווצקי, צבי הירש בורלא.”

במכונית אנחנו ממשיכים עם לוצי ובהדרכתה ליער פייטרָשָה או פֶּטְרָשָׁה, היכן שהגרמנים הרגו אלפי יהודים במשך שלושה ימים, לאחר ששרפו יותר מאלפיים בבית־הכנסת. סביר להניח שחלק מפעולות אלה נעשה בעזרת מקומיים. טעינו קצת בדרך, בדרכי יער, מתברר שהרשות העירונית בביאליסטוק לא ממש מנדבת מידע ושילוט על מקומם של אתרי הזיכרון. במרכז ניצבת אנדרטה שחורה, לראשה כרכוב מרובע עשוי אבן אף הוא, לוח זיכרון, ומסגרות־בטון פזורות סביבה ומסמנות קברי־אחים המוניים. הכול עומד בניגוד לשלוות היער סביב, עלוות ירוקות וגזעים ארוכים, לבנבנים וגם אדמדמים, כולם מיתמרים אל על, צרים מאוד, כמתחרים על האור שבצמרות.

על לוח האנדרטה כתוב, גם בעברית, כי היא לזכר 5,000 יהודים ו־100 פולנים מבילורוס שהוצאו כאן להורג ונקברו בקברות אחים בימי 3 עד ה־12 ביולי 1941. זה קרה ימים לא רבים לאחר שריפתם של כשלושת אלפי יהודים בבית־הכנסת הגדול.

חוזרים עם לוצי ללב העיר ביאליסטוק. מגיעים לגן ברחוב מלמדה ובו פסל לזכרו של ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו, שנולד בביאליסטוק. פרוטומה שלו עם שפם מרשים ניצבת על עמוד בטון מלבני. יש במקום גם מזרקה מעניינת – בריכת אבן שטוחה שבה יש קילוח חזק ומתמיד של מים – מחזיק־מסובב כמעט כמו באוויר כדור שיש גדול, מלוטש ובהיר ובעל עורקים, שאולי יש בו רמז לכדור־הארץ ולרעיון האוניברסליות של האספרנטו, שכיום ממלאה אותו די בהצלחה האנגלית של האינטרנרט.

ובאשר לרחוב מלמדה עצמו, מספרת לנו לוצי, ואני משלים בשובנו ארצה מדבריה של הדסה שפרונג־לבקוביץ בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק:

באקציה הזאת [כנראה הראשונה] זרק יהודי ששמו מלמד בקבוק תבערה על גרמנים והרג אחד מהם. מלמד ברח והסתתר, והגרמנים הודיעו שאם לא יוסגר תוך 24 שעות יוציאו להורג מאה יהודים. מלמד הסגיר עצמו והם תלוי אותו. שלוש יממות היתה תלוייה גווייתו מול משרד היודנראט. (עמ' 150).

מכאן למסעדה כמוסה ברחוב הראשי ליפובה, לא רחוק מהמלון שלנו. רק דלת פינתית רומזת ליודעי־דבר שכאן היא מצוייה. תיירים לא יכולים לגלות אותה.

הדסה: "גם בשבתנו במסעדה, מסעדת פועלים שפעם היתה מפוארת, לא פסקו סיפוריה של לוצי. ביאליסטוק היתה עיר יפהפייה. היה בה אפילו מלון ריץ'. עיר עשירה. היהודים פולק, ציטרון ונוביק הביאו פרנסה להרבה פולנים שהתעשרו גם הם. אך העיר נהרסה במלחמה.

"ב־1941, כאשר הנאצים נכנסו, קבוצה של ילדים שהתה במחנות־קיץ בסקורניקי, ולא היה להם לאן לחזור. מצילם היה אדם ליטאי. הם נשארו ברוסיה והממשלה הרוסית עזרה להם למרות שלא דיברו רוסית. לבסוף עליית הנוער העלתה אותם, וללוצי שמות אנשים מאותה קבוצה שחיים עד היום בישראל ואנחנו יכולים לקבל את כתובותיהם. בני משפחתם הושמדו.

"האם הפולנים מדברים על שואת היהודים בביאליסטוק? לוצי אומרת שהיום המורים חייבים ללמד את נושא השואה, ולכן הם עוברים שנתיים השתלמות. מחייבים אותם לבקר באושוויץ, ושלושה חודשים להשתלם ב’יד ושם' בירושלים, כדי שיוכלו להעביר את הנושא בפולניה.

“דיברנו על הטקס שהיה באושוויץ, בו מרים יהב רצה לכיוון הנשיא, ואמרה מה שאמרה. ‘הייתי שם בטקס,’ אמרה לוצי, ' הייתי קרובה אליה. היא ידידה של חברתי אֶלְשָׁבְּיֵטָה שְׁוֵטְלוֹנָה שְׁוַטְיוֹנְסָה קוזלובסקי.'”

אני מזמין מרק גולש ואחר־כך חמיצה טעימה עם קרפאלאך (או פירושקי, קצת קשה להבדיל כאן ביניהם) אבל לאוכל יש טעם מרגיע לאחר סיפורי הזוועות, שגם לוו בשעתן ברעב גדול. האחרים לוקחים מנות ממש. אבל אני לא רעב במיוחד בטיול הזה, ומעדיף מרקים וחמיצות טעימים על פני מנות עיקריות שקשה לי לסיים אותן. למרקים יש הרבה יותר ייחוד וטעם מאשר למנות הבשר.

אני נזכר במה שכתב מאיר ינאי בספרון “כה אמר שטיינמן”, שאת תוכנו ליקט מדברי שטיינמן בעל־פה, ואני מצטט מהזיכרון: “יהודי ארצות הברית העשירים, כל פעם שמצפונם מכה בהם על שלא עשו די בתקופת השואה כדי להציל את יהודי אירופה, מזמינים בשכר רב את אלי ויזל להרצות בפניהם בארוחת־צהריים, וכשהוא מדבר, הם נוגסים בכרעי העוף הצלוי שלהם ובוכים.”

אני מניח שמשהו מזה קורה גם לי בזלילה הפולנית ועל רקע העדויות והסיפורים בפולניה הריקה כמעט מיהודים. יש כיום בביאליסטוק רק ארבעה יהודים. בשנת 1900 הם היו כ־80% מתושבי העיר, וערב מלחמת העולם השנייה, כמחצית, ואליהם נוספו עשרות אלפי פליטים שברחו מפולין שתחת הכיבוש הגרמני בתקופת הסכם מולוטוב־ריבנטרופ.

אבל אולי הבולמוס שלנו לאוכל פולני מזרח־אירופי הוא גם כמין ניסיון למצוא קשר כלשהו לעבר שכאילו קיים עדיין למרות שפולניה אחרי השואה ו“עליית גומולקה” היא ארץ כמעט ריקה מיהודים, כמעט “יודן ריין”; והאוכל הוא גם קשר לעבר הארצישראלי של ילדותנו שהיה מיוסד על המאכלים הללו, כאשר איש לא שמע על סטייק, ששליק, קבאב, פיצה, סושי, קריספי דאק, ביף סטרוגונוף, קבאנוס, יינות אדומים יבשים (היה רק אדום עתיק או הוק שנקראו “חמוצים” להבדיל מ“מתוקים” לקידוש ולהבדלה), בשר “לבן”, קוקה קולה, ספר־ריבס ואגרולס, אפילו חומוס לא היכרנו במושבה לפני קום המדינה, רק נאהיד (גרגירי חומוס מבושלים), פלאפל וטחינה. וכמעט הכול היה על טהרת המאכלים המסורתיים של מזרח־אירופה. דגים ממולאים. חזרת אדומה. פלחי סלק מבושל. מרק בשר ובשר ממרק. מרק עוף ועוף ממרק. כבד קצוץ, חמיצה, פראקעס (עלי כרוב ממולאים אורז ובשר), קציצות בשר, פירה תפוחי אדמה ולביבות תפוחי אדמה. קרפלאך. קניידלאך, שמאלץ עם בצל מטוגן וגריבננז (שוויסקים), דג מלוח, קומפוט עשוי מפירות יבשים, ועוד.

לוצי נפרדת מאיתנו לאחר שיהודית מכריחה אותה לקבל בשמנו ארבעים דולר, וצעיף יפה, והדסה – דגל ישראל יצוק בתור סיכה מהבהבת, שנראה לי לא כל כך מתאים לאווירה כאן. למרות שיש רק ארבעה יהודים בביאליסטוק, רואים על הקירות מגיני דוד, לעיתים עם עמוד תלייה, וצלבי קרס. לא נראה לי שאפשר ללכת ברחוב עם סיכה מהבהבת של דגל ישראל. פולניה אמנם ריקה מיהודים אבל כנראה לא ריקה משנאת יהודים.

יש ללוצי בן שלומד בווארשה, ובעל־לשעבר שיכור שגר בקנדה ובא לבקר בביאליסטוק יחד עם הבן מווארשה, והיא מפנה להם היום את הדירה שלה כדי שהבן יוכל לגור בה עם האב וגם להשגיח עליו. היא עצמה יהודייה־למחצה ויש לה קשר עם ישראל. יהודית הגיעה לכתובתה דרך ארגון יוצאי פולניה בארץ, ואפשר לומר שבמחצית היום שסיירנו איתה בעיר גילתה לנו דברים שלעולם לא היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו, והותירה בנו רושם חזק ובלתי־נשכח.

אנחנו יוצאים מהמסעדה, נפרדים מיגאל ומהדסה, שההליכה לפני־הצהריים עייפה אותה, והולכים לראות במורד הרחוב את הכנסייה הניאו־גותית של עלייתה לשמיים של מריה הקדושה, הבנוייה כולה לבני בריק אדמדמות, למעט שני הצריחים העליונים, ואדמדמים הם גם הרעפים של גגותיה. היא פחות יפה מזו שראינו בפוזן, אבל מעניינת בגלל הקהל. מתנהלת בה תפילה מתמשכת בשני אולמות: ליד המזבח, ומשמאל, באות נשים, בעיקר שנראות “מן היישוב”, היית חושב ברחוב – חילוניות גמורות, והן נכנסות, כורעות באופנים אחדים, מצטלבות ומתחילות להתפלל בדבקות, ממש עבודת אלילים. הסגידה לישו ולצלב. אפשר להניח שכנסייה זו או אחרת היו קיימת גם לפני 100 שנה, כאשר היהודים היו יותר משמונים אחוז מתושבי העיר, ומכאן יצאו לערוך בהם את הפוגרום, שהמצבה לזכר קורבנותיו ניצבת בגבעת בית הקברות החרב, והקתוליות הזו ממשיכה לפעפע גם כאשר בכל ביאליסטוק יש כיום רק ארבעה יהודים, ושום זכר לחיים יהודיים לבד מבית־הקברות החרב!

לכאן כדאי לקחת הוגי דעות עבריים מעמיקים שהכול נסלח להם כמו א.ב. יהושע, ולתחוב את אפם (כמו שמחנכים כלב שלא להטיל את צואתו בבית) לכל כנסייה קתולית שבה חוזר מדי יום סיפור צליבתו של ישו בידי היהודים, ובגידתו של יהודה איש קריות, כדי שיבינו שלא רק שהאנטישמיות הנוצרית, ובייחוד הפולנית הקתולית, אינה נוצרת כלל בעקבות התנהגותם המרגיזה־כביכול של היהודים (ש“מגיע” להם להיות מושמדים בשל כך, גם אם הפולנים־עצמם לא עסקו בהשמדה וסבלו גם הם נוראות מהגרמנים – ו“רק” נהנו מהרכוש האדיר שהותירו היהודים) – אלא שהאנטישמיות קיימת אפילו בלי יהודים בכלל!

מצד שני, אתה אומר לעצמך – גם ללא השואה – מה היה ליהודים לעשות בביאליסטוק אז ובייחוד היום? מה אתה מצטער על חורבן החיים היהודיים ועל כך שהיהודים כבר לא לוקחים חלק בחיי פולין ואין זמנהוף חדש בביאליסטוק והעיר עלובה ופרובינציאלית מאז שאין בה יהודים? מה יש כאן ליהודים לעשות? אין להם מקום בפולין, ומוטב לכל אלה שלא נשמדו, שהם וצאצאיהם, לפני ואחרי השואה, כבר לא גרים כאן, ולעזאזל הרכוש היהודי ובתי־הכנסת והעשירים היהודים המופלגים וכל מה שהשאירו כאן – שהרי לא השאירו כאן שום דבר שברוח. ביאליסטוק היהודית אינה קיימת בביאליסטוק ובשרידי יהודיה אלא בישראל מימי הביאליסטוקים של פתח־תקווה בראשית שנות ה־80 של המאה ה־19 ועד אחרוני היהודים הביאליסטוקים שעזבו את העיר בשנת 1958, בתקופה של “עליית גומולקה”.

משפחות רבות ומפוארות עלו מביאליסטוק לארץ־ישראל בתקופת העליות הראשונות. בהן משפחת יחזקאל דנין (סוחובולסקי), אביהם של עזרא וחירם ושל דן, המופיע בסיפורי נעוריו של נחום גוטמן בשם גן גנין. ואיך אפשר לשכוח את מקס ביאליסטוק, גיבור הסרט והמחזמר המופלאים, “המפיקים” – של מל ברוקס, שאולי גם הוריו באו מאותה עיר?

יהודית ואני ממשיכים לסייר בעיר. עולים לראות שוב את האנדרטה לבית־הכנסת הגדול שנשרף, ואשר לפני־הצהריים לא הצלחנו להגיע אליה בגלל הגשם השוטף.

עוברים בכלבו גדול שאין בו שום דבר מעניין. אפילו כלי החרסינה, הנראים בעלי סגנון עתיק־יחסית מבחוץ, הם מקרוב מגושמים ועבים ומתוצרת איטלקית גרועה ובלתי־ידועה.

חוזרים דרך חנות דליקטסים ממדרגה ראשונה, לא רחוק מהמקום שבו נשרף בשעתו בית־הכנסת ונבנה על חורבותיו בניין חדש, וקונים שם שתי צנצנות קטנות של קוויאר שחור ב־12 זלוטי האחת. לא יקר אבל מתברר בארץ שגם קטן מאוד. קאוויאר כמו גרגירי פרג.

בערב אנחנו סועדים שוב במסעדת המלון. ארוחה לפי תפריט מיוחד לאורחים של המלון במחיר 30 זלוטי (כ־40 שקל) לאיש, וחוץ מזה בירה אחת חופשית לפי תלוש של המלון. הארוחה כוללת מרק עוף עם אטריות, טעים מאוד. צלי בשר חזיר עם תוספות של ירקות מאודים וצ’יפס, ובקבוק משקה לבחירה, אני לוקח מיץ הדרים שבפולניה טעמו קצת מוזר. לקינוח אנחנו מוסיפים על התפריט שרלוטקה אחת מצויינת, עם ארבע כפיות, והיא עשוייה היטב עם תפוחי־עץ חומים והרבה קינמון אפויים על מצע של בצק טעים ופריך, וגלידה וקצפת. את השרלוטקה גילתה חברתנו אווה הגרה בווארשה – ליגאל והדסה בביקורם הקודם, ואנחנו בודקים את טיב השרלוטקות שבדרך לווארשה.

היום הרביעי: מסלעי טרבלינקה בלב חורשות ירוקות – לפגוש בווארשה את חברתנו אווה המדברת כשמעון פרס    🔗

13.5.05. יום שישי. ביאליסטוק–טרבלינקה, 118 ק“מ. טרבלינקה–וארשה 100 ק”מ. לילה 1 בווארשה*. *Holiday Inn. Zlota Street 48/54, Warsaw, 00–120, Poland. 48–22–6973999

נפרדים בארוחת־בוקר מצויינת שנייה מהמלון האריסטוקראטי הישן בביאליסטוק. אני מתרכז בפטה בשר ובגבינות צהובות עם מרק פירות ושמנת מלוחה עם ריבה – marmelada. באגט טעים ולחמים כהים טעימים.

מורידים את המזוודות ויוצאים לדרך. יורד גשם כל הבוקר אך ככל שאנחנו מתרחקים מערבה־דרומה כן נעשה יפה יותר אם כי עדיין הרוח קרה מאוד.

הדסה: “העיר אינה מעוררת געגוע לחזור אליה. על הקירות מרוססות סיסמאות נגד יהודים. מגן דוד משתלשל מעץ תלייה, [עמוד בצורת רי”ש הפוכה, משמאל לימין]."

מגיעים בדי עמל לטרבלינקה. נראה שהפולנים עשו הכול כדי שלא יהיה קל למצוא את הדרך למקום המחנה. יש אפילו שלט מטעה בפרשת דרכים המוֹרֶה לפנות שמאלה למוזיאון טרבלינקה בעוד אשר הדרך הנכונה היא פנייה ימינה מיד אחר פסי הרכבת כאשר באים מכיוון צפון־מערב, מכביש ביאליסטוק–וארשה. אלה הפסים שהביאו גם את יהודי ביאליסטוק לטרבלינקה.

עוברים גשר על נהג הבוג, גשר שמשותף לפסי הרכבת שאינה פועלת עוד, ולמכוניות, זה הקו או השלוחה שמתחו לעבר טרבלינקה. נוסעים במקביל לפסי הרכבת עד שמגיעים לפנייה ימינה ונכנסים ליער, לחנייה ולדוכן כרטיסים. אני קונה 4 גלויות ומקבל גם חוברת הדרכה באנגלית. בעברית אין.

הגענו במכונית עד לכניסה לאתר עצמו. היינו לבד בכל השטח. המראה מאוד מרשים, והזכיר את המצבות החרבות בביאליסטוק אתמול. עשרות ומאות אבני סלע, גושי סלע מסוגים ומגדלים שונים, לא מסותתים, כשדה טרשים בצבעי חום, אפור ולבן, והם פזורים על פני מרחב גדול המכסה חלק ניכר משטח מחנה ההשמדה, שממנו־עצמו לא נותר דבר כי הגרמנים מחקו אותו כליל כדי להסתיר את פשעיהם. קשה לתאר שבשטח כה מצומצם של כארבע מאות על שש מאות מטר התנהלה תעשיית מוות שהצליחה בזמן כה קצר להרוג ולשרוף כל־כך הרבה יהודים.

כל המוצגים הם סמלים ולא שיירים ממשיים. כולל הבור המלבני המוארך ובו שרידים מפוחמים, אך סמליים, של הנשרפים. צריך הרבה דימיון כדי לחשוב שבמקום פסטוראלי כזה, המוקף כיום חורש עצום מכל צד, התנהלה תעשיית מוות אינטנסיבית כזו.

רק בין השנים 1959 ו־1963 הוקמה אנדרטת הזיכרון, שהיא שיחזור סמלי של המחנה עם אנדרטת ענק אחת במרכזו, והכול עשוי בצורה ההולמת ביותר, עם שמות הערים בפולניה שמהן הובאו יהודים להריגה כאן, כתובים בפשטות על הסלעים הנמוכים, השבורים, ויוצרים פינות חדות וכמו דוקרות כלפי מעלה. שוב עולה התחושה של חזון העצמות היבשות של יחזקאל, כאילו יקרה פתאום נס ומכל האבנים הללו יתעוררו ויבואו שמונה מאות אלף היהודים שהומתו במחנה הזה, המוקף חורשות פסטוראליות מכל עבריו. האנדרטה עשוייה דווקא אבני ענק מסותתות המונחות זו על גבי זו ולמעלה אבן כותרת ענקית עם תבליט שאם אינני טועה הוא של שברי סלעים ואברי אנשים מעונים ומומתים. יש לאנדרטה אופי קמאי, כאילו עבדים קדמונים העלו אבן מסותתת ענקית זו על גבי זו ולמעלה סלע הכותרת הענק, והיא שולטת על כל השטח. למרגלותיה לוח זיכרון שעליו כתוב באידיש, רוסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ועברית: לא עוד! – Never Again – Jamais Plus.

מצטלמים ליד הסלעים של וארשה ושל לודז' וליד הציון הסמלי ליאנוש קורצ’אק (כתוב גם: הנריק גולדשמידט) וחניכיו.

את מחנה טרבלינקה הגרמנים עצמם הרסו כדי שלא להשאיר עדות לפשעיהם. הם חרשו אותו כדי להופכו לאדמה חקלאית. ואולם בשובי לארץ שמעתי בתוכנית הרדיו של יצחק נוי, בשבת בבוקר, כי אחת הסיבות לחילול קברים המוני בבתי־הקברות היהודיים באירופה היא האמונה של המקומיים כי אם יחפרו את שלדי גופות היהודים ימצאו את שיני הזהב שלהם בפי גולגלותיהם, ולשם שיני הזהב הללו חרשו איכרים פולניים את אדמת טרבלינקה, גם את האפר שנותר.

הדסה: "קשה למצוא את המקום. השילוט לא ממש מוביל. אבל העקשנות תמיד משתלמת, ואנו מוצאים את עצמנו, אחרי נסיעה בכביש ליד היער, כשבמקביל לנו פסי־הרכבת, אותם פסי־רכבת של המשלוחים, שנפרקו על הרמפה, והועברו אחרי כן למשרפות – מוצאים עצמנו בטרבלינקה, בשער המחנה.

"המקום שומם ממבקרים. אין דגלים, אין אלפי בני־נוער, כמו שפגשנו בפעם הקודמת, לפני שלוש שנים. אין טקס ואף אחד לא שר בהתרגשות את ‘התקווה’. דממה. השמיים בהירים. הנוף ירוק ורגוע. ורק אלפי האבנים, הניצבות כשפניהן לשמיים, ושמות הערים חרוטים בבשרן – מזכירות את הזוועה. מדליקים נרות לזכר הנשמות המיוסרות, מלטפים בעיניים את המצבה הענקית וקוראים שוב בכל השפות – ‘לא עוד…’

האבן לזיכרו של יאנוש קורצ’אק בולטת מעל האחרות. הלא הוא אינו עיר, אינו כפר, אך הוא סמל לעקשות, לדבקות בילדים שגידל – ולהתחשבות בהם. כמה קל היה לו לעזוב אותם. לא ויתר, וכדי שלא לשבור את רוחם של הילדים הקטנים שהיו תלויים בו – הלבישו אותם במוסד ברחוב קרוכמלנה שבווארשה, ויחד צעדו – עד מותם. סופר, רופא ובעיקר אדם."

את שאר רשמיי מהביקור בטרבלינקה אכתוב כבר בשובי לארץ. בינתיים אני קורא לשלושה במכונית את רשימתו של שמאי גולן “טרבלינקה ‘יוק’” שהבאתי מודפסת מתוך ספרו החדש “מסעותיי עם ספרים”, שעזרתי בהבאתו לדפוס ויצא השנה לאור בהוצאת “אסטרולוג”:

דרך של יערות מוליכה מווארשה אל מחנה הרצח טרבלינקה. וככל שאנו קרבים אל מקום המחנה נעשה היער צפוף יותר, וצל נעים של אמצע יום קיץ נפרש על כביש האספלט הבוהק. מרבד של מחטי אורן משקיט שם את צעדינו. תחילה נתקלות העיניים בשלט ירוק ועליו שם המקום – טרבלינקה, וצמרמורת כבר חולפת בכל נימי עורי, ואחרי השם – תחנת־הרכבת. על מסילה צדדית חלודה, שלפני חמישים שנה הוליכה את הקורבנות אל מקום הרצח, עומדת רכבת קרונות משא חומים ללא קטר. באלה הוליכו את בני משפחותינו מווארשה להירצח בטרבלינקה.

ואולם, המגיע למקום זה, ומצפה לראות במו עיניו את מחנה ההשמדה, את תאי הגאז, את הבורות בהם הוטמנו הגוויות, את שרידי האפר – לא ימצא את כל אלה. אתר הנצחה בלבד משתרע לפנינו, אתר של סמלים בלבד: אדני בטון המסמלים את אדני הרכבת, מלבן של חומר שחור – המסמל את הגוויות שנשרפו כאן, יער של אבנים שעל אחדות מהן חרותים שמות של מקומות מהם הובאו הקורבנות, ומעל כולם מתנשא גלעד גבוה עשוי אבני גזית. וסביב־סביב דממה. ושדות, ועצי יער, ומבקרים בודדים חמורי סבר. ואתה מעלה על דעתך את שורותיו של ביאליק: “השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט”.

אף־על־פי־כן לא תמצא זכר ל־870,000 היהודים שנרצחו פה, ממש במקום זה, בשיטת הרצח השטנית של חנק ושרפה. כאילו רבע מאוכלוסייתה של מדינת ישראל היהודית נרצחו שם במשך פחות משנה אחת. כמעט כל יהודי רביעי במדינת ישראל, ביניהם מאות אלפי ילדים ונוער. אך מחנה טרבלינקה “יוק”, איננו. בדיוק כפי שקיוו הגרמנים. לא נותר איזור “הקבלה” ובו השלוחה המיוחדת של מסילת הברזל, ולא רציף הרכבת, ונעלמו שני הצריפים בהם נצטוו היהודים להתפשט לפני לכתם ל“מקלחת”: צריף לנשים ולילדים וצריף לגברים, ונמחק גם איזור ההשמדה. אותו שטח מצומצם של 200 על 250 מטר, בו עמדו תאי הגז האטומים, מנועי הדיזל להזרמת הגז הרעיל, והבורות הענקיים שקלטו את הנרצחים, ו“הצינור” – אותה דרך קצרה מגודרת ומוסווית בירק־שיחים בה הריצו את הקורבנות העירומים מצריפי ההתפשטות אל שטחי הרצח. 354,000 יהודי וארשה והסביבה, 337,000 יהודי ראדום והסביבה, 35,000 יהודי לובלין וסביבותיה, למעלה מ־100,000 יהודים ממחוז ביאליסטוק, ויהודי טרזיינשטאט, ויהודי תרקיה ומקדוניה, וחלק מיהודי סלוניקי [86,000 אשר מהם נותרו בחיים רק מאות בודדות]. כולם בשנה אחת. ואין להם זכר שם.

אכן, סמלים הציבו. האמנם סמלים נרצחו? והלא ניתן היה לשחזר את המחנה, לבנותו מחדש. מידותיו היו 400x600 מטר בלבד. אכן, לא ניתן להחזיר לחיים את בני משפחותינו, גם אי־אפשר לנקום את דמם, כפי שביקשו לפני מותם. אבל אפשר היה לשחזר את המחנה. ודוגמא יכולה לשמש העיר וארשה, ש־85% מבתיה נחרבו במלחמה. ממשלת פולין שבה ושיחזרה את הרובע העתיק של העיר, וכן רבים ממוסדותיה שנחרבו. כל אבן נבחרה בקפדנות, סותתה במדוייק כדי להציבה באותה צורה כפי שהייתה בימים שלפני המלחמה. ולעומתם הגטו היהודי באותה עיר נמחק כאילו יהודים לא התגוררו שם, לא שיחזרו אפילו רחוב אחד שיזכיר לנו את חייהם ומותם של למעלה מרבע מיליון היהודים.

ודומה הדבר במחנה בירקנאו שליד אושוויץ, בו פעלו שישה תאי גזים, בהם נחנקו ונשרפו, בשנת 1944, תוך מספר חודשים מועט 400,000 יהודי הונגריה, ולפניהם עוד כ־1,500,000 יהודים, והנה באותו מחנה לא שוחזר אפילו תא גזים אחד ולא קרמטוריום אחד. הגרמנים, בבורחם מפני הצבא האדום, החריבו אותם תוך מחיקת עקבות הרצח. וכן בטרבלינקה, בה ביקרנו אותו יום. להקות העורבים – רק הן ממשיכות לחוג מעל המחנה הספוג דם יהודי, רק הן מזכירות לנו, שאכן בני־אדם טמונים שם באדמה, ולא סמלים. בחושיהן החייתיים מרגישים העופות אף חמישים שנה אחרי.

אגב, איש מן האחראים על מעשי הרצח בטרבלינקה לא שילם בחייו: פרנץ שטנגל מפקד המחנה הובא למשפט רק עשרים וחמש שנה אחרי תום המלחמה – בשנת 1970, ונדון למאסר עולם, וכן סגן מפקד המחנה קורט פרנץ נדון למאסר עולם, עשרים שנה אחרי תום המלחמה.

*

למסע בפולין צייד אותנו ידידי שמאי גולן בצילום דפי הערך “טרבלינקה” מתוך “האנציקלופדיה של השואה” בהוצאת יד ושם וספריית פועלים, כרך ג‘, עמ’ 523–528, ערך שאותו כתב יצחק ארד. השנים האחרונות לשירותי במילואים היו אצל ארד, בהיותו קצין חינוך ראשי, ולתפקיד זה הוא הגיע מהשיריון. כינויו היה – טולקה, “הפרטיזן”. לאחר שפרש מצבא הקבע התמסר למחקר של תקופת השואה שאותה עבר באופן אישי, עשה דוקטוראט ועמד בראש “יד ושם” במשך שנים רבות. לא היכרתי אותו אישית אבל הייתי שומע את דבריו בכנסים ותמיד הצטערתי על העברית המחוספסת שלו, בעל־פה.

דבריו מובאים בקיצורים רבים:

ביוני 1942 החלו בהקמת מחנה ההשמדה טרבלינקה, ועד 22 ביולי 1942 הושלמה בנייתו. עבודות הבנייה נעשו בידי חברות גרמניות והועסקו בהם אסירים ועובדי־כפייה יהודים. בד בבד עם הקמת המיבנים ותאי הגזים החלו בהנחת שלוחה של מסילת־ברזל לתוך המחנה, שבשטחו נחפרו בורות ענקים שנועדו להטמנת הגוויות. המחנה היה בנוי בצורה מלבנית. אורכו 600 מטר ורוחבו 400 מטרים. גדר־תיל כפולה הקיפה את המחנה. הגדר הפנימית היתה שזורה בענפי עצים שהסתירו מבחוץ את שטח המחנה ואת הנעשה בתוכו. מגדלי שמירה בגובה של כשמונה מטרים הוצבו בפינות המחנה ולאורך הגדרות.

“איזור ההשמדה”, או המחנה העליון, כפי שכינוהו הגרמנים – היה בחלק הדרומי־מזרחי של המחנה. שטחו של איזור ההשמדה היה 250X200 מטר בלבד, והוא היה מגודר ומופרד לחלוטין משאר חלקי המחנה, איזור המגורים ואיזור הקבלה.

שלושה תאי הגזים, כל אחד בגודל של 4X4 מטרים, הותקנו במיבנה לבנים. מנוע דיזל, שהוצב בסככה בסמוך למיבנה, החדיר גז חד־תחמוצת הפחמן לתוך התאים באמצעות מערכת צינורות שחוברו לתקרת התאים ובקצותיהם ראשי־מקלחת רגילים, שיצרו, לשם הטעייה, רושם של בית־רחצה.

הכניסה לתאי הגזים היתה מתוך פרוזדור שבחזית הבניין, ובפנים – מול דלת הכניסה – היתה עוד דלת, ודרכה הוצאו גוויות הקורבנות. במרחק של 200–150 מטרים ממזרח לתאי הגזים נחפרו בורות ענקיים לקבורת הנרצחים. בין איזור הקבלה לאיזור ההשמדה הוליכה דרך צרה, שגדרותיה משני צידיה שזורות בענפים, וכינוייה – צינור. בדרך הזאת הובלו הקורבנות הערומים מהאיזור שבו התפשטו – לתוך תאי הגזים.

הצוות הגרמני במחנה היה 20–30 אנשי ס"ס שמילאו תפקידי פיקוד ומינהלה. במחנה שירתה גם פלוגת אוקראינים ובה 90–120 חיילים, ואנשיה הועסקו בתפקידי שמירה ואבטחה, היינו, מניעת בריחתם של הקורבנות היהודים המובאים למחנה ומניעת התנגדות מצידם. אחדים מהאוקראינים הועסקו בהפעלת תאי הגזים ובתפקידי שירות אחרים. רוב האוקראינים היו שבויי־מלחמה סובייטייים שהתנדבו לשרת את הגרמנים. ביחידת האוקראינים שירתו גם שבויי־מלחמה סובייטיים ממוצא גרמני – הפולקסדויטשה, והם היו בדרך־כלל מפקדי מחלקות או מפקדי כיתות.

טכניקת ההשמדה היתה כך: רכבת בת 60 קרונות־משא ובהם 6,000–7,000 נפש היתה מגיעה לתחנת הרכבת שבכפר טרבלינקה. 20 קרונות היו מנותקים מהרכבת, והקטר היה מכניסם לתוך המחנה. שאר הקרונות המתינו בתחנה, שבה היו משמרות מוגברים של אוקראינים.

אחד ממפקדי המחנה היה פונה ליורדים מהרכבת ואומר להם שהם הגיעו למחנה־מעבר וממנו יישלחו למחנות־עבודה, ולשם כך, לפני יציאתם לדרך, עליהם לעבור רחצה במקלחת, ובגדיהם יעברו חיטוי. כסף ודברי־ערך עליהם להפקיד, ואלה יוחזרו להם אחרי הרחצה.

בתום הודעתו הוכנסו היהודים למיגרש המישלוחים. בשער הכניסה למיגרש הופנו הגברים לצד ימין והנשים לצד שמאל. פעולה זו נעשתה במהירות אגב ריצה, ואגב מכות וצעקות השומרים.

הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המיגרש. שם היה עליהם להתפשט, ובהיותם עירומים הורצו דרך ה“צינור” לתאי הגזים. בסתיו 1942 החלו לגזוז את שיער הנשים, והדבר נעשה מאחורי מחיצה מיוחדת שהוצבה בצריף שבו הוסרו הבגדים.

לאחר שנדחסו הקורבנות לתאי הגזים, המוסווים כמקלחות, הופעל המנוע שהזרים חד־תחמוצת הפחמן, ובתוך פחות מחצי שעה נחנקו כולם.

גוויות הנרצחים הוצאו מתוך התאים, הוטלו לבורות וכוסו. בגמר השמדת הנשים והילדים נלקחו הגברים, שעד אז הוחזקו עירומים במיגרש המשלוחים, דרך ה“צינור” אל תאי הגזים. תחילה ארך החיסול הקורבנות שבתוך 20 הקרונות שלוש–ארבע שעות, אחר־כך קוצר התהליך לשעה–שעתיים.

במקביל לפעולת ההשמדה עסקו בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. עסקה בכך קבוצה של כ־50 אסירים יהודים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת שבשטח המחנה, כדי לאפשר ל־20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.

באיזור ההשמדה הוחזקו 200–300 אסירים יהודים בנפרד משאר האסירים היהודים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. בתחילת אביב 1943 הוחל בשריפת הגוויות ובטישטוש עקבות מלאכת הרצח, ודבר זה אולצו לעשות אסירים יהודים שבאיזור ההשמדה.

התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא צוואר־הבקבוק בתהליך ההשמדה. לפיכך נוספו תאי גז חדשים, ובין תחילת ספטמבר לתחילת אוקטובר 1942 ניבנו במחנה עוד עשרה תאי גז ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים. התאים החדשים איפשרו להכניס לתוכם בו־זמנית את כל הקורבנות, גברים, נשים וטף, שהובאו ב־30 קרונות ואף יותר מכן.

בטרבלינקה נרצחו גם כ־2,000 צוענים. בסך הכול נרצחו בטרבלינקה 870,000 נפש.

בסוף פברואר, תחילת מרס 1943 ביקר היינריך הימלר בטרבלינקה, ובהתאם להוראותיו החלו במיבצע שריפת הגוויות של הנרצחים. קברי ההמונים נפתחו, גוויות הנרצחים הוצאו ונשרפו במדורות ענקיות. העצמות רוסקו לחתיכות ונקברו שוב עם האפר בבורות הקבורה הקודמים. מיבצע השריפה וטשטוש העקבות נמשך עד סוף יולי, תחילת אוגוסט 1943, וכאמור, הועסקו בו האסירים היהודים שבאיזור ההשמדה. עם השלמת שריפת הגוויות עמד מחנה טרבלינקה להיסגר בסתיו 1943.

בתוך טרבלינקה היו מקרים אחדים של התנגדות מצד יחידים ומצד משלוחים שלמים. ובמאבק נפגעו אנשי ס“ס ואוקראינים. בתחילת 1943 התארגנה קבוצת מחתרת בקרב אסירי המחנה. סמוך לסיום שריפת הגוויות וחיסול המחנה, שמשמעותו גם חיסול האסירים הנותרים, החליטו מפקדי המחתרת לא לדחות עוד את מועד המרד, והוא נקבע ל־2 באוגוסט 1943. חברי המחתרת קיבלו לידיהם נשק, שהוצא בסתר מתוך המחסן של השומרים, פתחו באש לעבר אנשי הס”ס והציתו חלק ממיבני המחנה. החלה הסתערות המונים לעבר הגדרות ובריחה החוצה. לעבר הבורחים נורתה אש מכל מגדלי השמירה, ורוב הבורחים נפלו באיזור הגדרות ובקרבת המחנה. חלק מהבורחים, שהצליחו לפרוץ מהמחנה, נתפסו ונורו בידי התגבורות של כוחות ביטחון גרמניים שהוזעקו לאיזור ופתחו במירדף ובסריקות. רק כ־70 מהבורחים הצליחו להישרד עד השיחרור.

במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצא להורג וחלקם הועסקו בפירוק המיבנים והגדרות של המחנה ובטישטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים. הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה אוקראינים.

במשפטים שנערכו בדיסלדורף לאחר כעשרים שנה ויותר הובאו לדין עשרה אנשי ס"ס ובראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ, ולימים גם מפקד המחנה פרנץ שטנגל, שהוסגר מברזיל לגרמניה. חמישה נאשמים, בהם שני המפקדים, נידונו למאסר עולם. השאר לתקופת שבין 3 ל־12 שנים, ואחד זוכה. איש מהם לא נידון למוות ולא הוצא להורג.

עד כאן בקיצור ממה שחקר וכתב יצחק ארד, שמבסס את דבריו על ספריו שלו ועל ספרים ועדויות של אלכסנדר דונאט, גיטה סרני ויענקל ויירניק, שלושה האחרונים באנגלית.

כשאני מעתיק את הדברים האלה, כבר בתל־אביב, ומסתכל לאחור על המסע כולו, נראה לי שמחנה טרבלינקה, שלא נותר ממנו דבר מחוץ לשדה הגדול ובו האנדרטה הסביבתית הסמלית – השפיע עליי יותר ממחנות אושוויץ ובירקנאו הבנויים גם יחד, שכאילו הראו הרבה יותר מה“הדבר עצמו”. אי אפשר להראות את הדבר עצמו. הוא מתגמד לעומת הזוועות. ולכן כל צורת תיעוד או זיכרון שמפעילה את דימיוני – משפיעה עליי יותר ובאופן פרדכוסלי מחייה את המוות, שבמציאות אני מתקשה לתפוס את מימדיו ולקשר אותו עם עקבותיו במוצגים שאני רואה.

ואולי התרשמתי כך מפני שבטרבלינקה ביקרנו בדממה מוחלטת והיינו רק ארבעתנו בכל שדה סלעי־הזיכרון הגדול, ואילו באושוויץ הסתובבו מאות אם לא אלפי מבקרים, והאווירה, אף כי היתה רצינית מאוד ומכובדת, הותירה קצת רושם של יריד הומה.

*

יוצאים מטרבלינקה שוב באותה דרך עקלקלה וחוזרים לכביש הראשי ביאליסטוק–וארשה. בדרך עוצרים במסעדה, שיגאל זכר מנסיעתם הקודמת לווארשה לפני שלוש שנים. מרק גולש טעים וחמיצה עם פירושקי ממולא בשר. יהודית לוקחת דג – ryba, יגאל קוטלט, שזה אצלם שניצל.

אני נרדם בדרך ומתעורר רק לקראת המסעדה ואחר־כך לקראת וארשה. מין טיול שואה דה־לוקס שכזה.

מגיעים למלון הולידי־אין השוכן בלב וארשה, ויהודית עושה בקסמיה שנקבל את החדרים (המוזלים) דווקא בקומה החמישית, ששם יקר יותר. חדרים מאוד נעימים עם אמבטיה.

לא עובר זמן רב ומופיעה בפואייה של המלון ידידתנו המיוחדת־במינה אווה הפולנייה, שכבר מכירה את הדסה ויגאל מביקורם הקודם בווארשה. אני היכרתי את אווה כאשר הוזמנתי לפורטוגל, כנציג של התנועה הליברלית “שינוי”, לאחוזה בשם קווינטה דה ריבה פרייה, שעליה כתבתי בשעתו רבות ביומני. זה היה מפגש־סמינר של נציגי תנועות ליבראליות וממלאי תפקידים להגנת האזרח מארצות שונות. אווה באה מהאומבוסדמן של וארשה, ששם היא עובדת עד היום. היא נשארה רווקה כל השנים וגרה עם אימה הזקנה בדירה קטנה מאוד וגם אין לה מכונית, אבל התפקיד מאפשר לה רמת חיים סבירה וגם נסיעות לחו“ל מדי פעם. כאשר שהינו חודש בפאריס לפני שנים אחדות, היא היתה שם עם חברתה אלקה, ונפגשנו פעמים אחדות ואז גם הכירה את יהודית. אני שלחתי אליה לווארשה חברים, את יגאל והדסה ואת פרופ' יפה ברלוביץ וד”ר אמנון בלוך.

בשעתו בפורטוגל, לפני כתריסר שנים, היא עדיין עשתה רושם של יפהפייה בלונדית. אחדים מהמשתתפים חיזרו שם אחריה, בייחוד הנציג המרוקאי, בּוֹ, אבל היא נשארה בידידות בעיקר איתי ועם מרסל מהולנד. היום היא נראית כגברת פולנייה קשישה, מעין מורה־בדימוס, כי יש לה גם אופי של מורה, וכמו יוצא פולין אחר, שמעון פרס – כל תשובה שלה נפתחת בחלוקה לשלושה הסברים, רק שהיא בדרך־כלל נתקעת באפשרות הראשונה, והאנגלית שלה ממש בלתי־אפשרית, באי־מייל כמו גם בעל־פה, כך שממילא קשה להבין אותה. יגאל מסוגל לשבת מולה דקות ארוכות ולחייך בהסכמה גמורה מבלי לנסות לרדת לסוף דעתה כי זה לעיתים בלתי־אפשרי. והוא רק מבקש מדי פעם שגם אני אצטרף לשיחה כדי שלא להשאיר אותו לבד בחזית האנגלית של הפולנית.

יגאל והדסה גם הביאו לאווה, לבקשתה, שתי מתנות מאוד מיוחדות. למזלי היא מתכתבת כיום עם יגאל יותר מאשר איתי וכנראה גם סומכת עליו יותר. ובכן, הבקשה הראשונה: קילו של אדמת ישראל, שממנה הם מילאו שקית־בד מודפסת וצבעונית ששימשה לאריזת קילו אורז. אווה אומרת שהאדמה הזו מצויינת כתוספת לעציצים שלה! תחילה חששנו שתהיינה בעיות במכס או בביטחון בנתב"ג, יחשבו שאנחנו מבריחים סמים. חשבנו אולי גם להוסיף קצת אבקה של דשן חימי שמוכרים בעציציות, להוסיף פֶרטילייזרים, או אולי קצת ספרמה. לבסוף קיבלה קילו עפר עברי טרי מקריית־אונו והיתה מאושרת. (אגב, במבחן טעימות עיוור, שערך “חדשות בן עזר”, לא נפלו המים של קריית־אונו בטיבם ממי בקבוקים קנויים. אשרי הקריית־אונואים!)

והמתנה השנייה – רבע קילו, שזה המון, של תרמילוני זרעים של הל לא טחונים. מתברר שבפולניה ההל הוא להיט לא רק כתוספת לקפה טורקי אלא לועסים אותו וכנראה סבורים אפילו שיש לו איזו השפעה נרקוטית מעוררת. גם מההל היא היתה מאושרת.

לאחר החלפת המתנות יצאנו איתה יחד במכונית לסיור בעיר. היא מנסה להסביר לנו על הגטו, אבל דבריה לא רציניים ונדמה לי שאנחנו יודעים יותר ממנה.

בסוף הסיור היא לוקחת אותנו לבית קפה ועוגות בעיר העתיקה. לידינו יושב פרופ' דן זקס. ישראלי. אשתו מפולניה והוא ייקה. העוגות מחורבנות. המקום צפוף ומאוד יומרני. דרך הכנת הקפה מאוד מיוחדת. מָקִינֵטות רגילות אך עם זרבובית ארוכה יותר ששופכת בלחץ את הקפה המוכן לפיות של “תיונים” לבנים שמונחים מעליהם, וכל זה על פלטות חשמליות, מול קהל היושבים על השרפרפים הלא־נוחים. ממש פלא פולני. אני כבר לא זוכר אם בדקתי גם כאן את השרלוטקה, רק זוכר שקיבלתי משהו לא טעים ולא טרי בתור עוגה.

מטיילים אחרי שתיית הקפה לשער התלוי. מולנו מופיעה־מתקרבת בשירה בהמית תהלוכה של ביריונים פולניים. אנטישמיות חדשה? לא. בני לובלין (או קראקוב) הם אלה, שחוזרים ממשחק כדורגל בווארשה, אבל ההתלהבות שלהם, גברים צעירים ונערים בלבד, רובם גלוחי ראש ונראים גם שתויים – נראית כמו הפגנה של לאומניות פולניות יחד עם שנאת זרים, והם גם שרים וחוזרים על סיסמאות שנשמעות לי לאומניות. אני היחיד שנותר בפינה מולם כי שאר בני־החבורה מתרחקים. בדרך־כלל אין בי פחד, וההזדמנות לראות מקרוב דוגמה אותנטית של פוגרומצ’יקים אירופאיים הדומים כשתי טיפות סרוחות לקודמיהם מלפני מאה שנה ששחטו את יהודי ביאליסטוק – מסקרנת אותי מאוד. צירוף של רמיסה ברגל גסה, טמטום ואושר עילאי של הזדהות עם ההמון נסוך על פניהם הסכליות. כך ודאי צעדו מהכנסיות לגטו לפרוע פרעות ביהודים. הם כנראה גם שתויים.

חוזרים מותשים למלון, יגאל ואני מחכים בפואייה עד שמגיעה המונית לקחת את אווה, והולכים לישון. בביקור הקודם היא סחבה אותם עד שתיים לפנות בוקר.

היום החמישי: הבית שאיננו ברדז’מינסקה 79, בפראגה, שבו נולדה יהודית    🔗

14.5.05. שבת. וארשה, לילה 2, מלון הולידי אין. כתובת הדירה של הורי יהודית בפראגה, רחוב רדז’ימינסקה 79.

פותחים בארוחת־בוקר שעולה 16 יורו לסועד ב“הולידי אין” ושאינה כלולה במחיר החדר במלון. יקרה מדי, ויותר מדי אוכל. ביומיים הבאים אנחנו עתידים לאכול ארבעתנו בחדר המלון שלנו כריכים טעימים שיהודית יורדת וקונה בתחנה המרכזית הסמוכה, עם גביעי יוגורט, וקפה שהיא מכינה בחדר. אפשר לחיות יומיים בלי רצועות ביקון פריך וחום מלוא הצלחת עם אֶגְס או בלי, ודגים ממולאים מתוקים וחזרת לבנה – לארוחת־הבוקר.

יוצאים ארבעתנו במכונית למסע תגליות והמטרה העיקרית היא הבית ברחוב רדז’מינסקה 79 בפראגה, מעבר לוויסלה, צפונה, שבו נולדה יהודית ושהיתה שם בת חצי שנה בספטמבר 1939, בפרוץ המלחמה. במזל עברה עם אימה לדודה בווארשה בעת שהבית הופצץ, וכאשר חזרו היה אפשר לראות שחציו גולח והדירה חשופה, ללא חלק מהקירות החיצוניים, ואילו אצל השכנים הפולניים כבר היו חפצים אחדים שלקחו מהדירה.

אימה של יהודית, שרה, שהיה לה חוש הומור מפותח, בעיקר באידיש, אמרה שהיטלר פתר לה את בעיית הפשפשים בדירה בכך ששרף את הבית. לפי שהבנו מהקלטה שעשינו עם שרה בשנים האחרונות לחייה – ברוך, אביה של יהודית, עבד בתור שרברב בהתקנת צנרת בדירות, אצל קבלן שבנה את הבית, והלה השכיר או נתן לו דירה של חדר וחצי. יהודית, שהיא ואימה היו בלונדיות, עוד הספיקה לקבל סוכרייה מחייל נאצי. ואז בא ברוך, שכבר התחיל להילקח מדי יום לעבודות־כפייה, ואשר לפני כן שירת בצבא הפולני – והודיע שהם הולכים מזרחה. שרה תחילה לא הסכימה אבל לבסוף שיכנע אותה, והם יצאו לביאליסטוק ולעיירה בשם דויד־הורודוק, ליד פינסק, אזור שהיה בשליטת הרוסים לאחר הסכם מולטוב־ריבנטרופ לחלוקת פולניה בין רוסיה לגרמניה. משם המשיכו בדרך תלאות עד לאסטראחאן, וכך ניצלו חייהם. אחרי המלחמה עברו בחטף את פולניה, ישבו במחנה עקורים בגרמניה, ובסתיו 1948 הגיעו לישראל, וברוך עוד הספיק להיות מגוייס מיד לצה"ל.

יגאל, שאין דבר נבצר ממנו, איתר במפה בדיוק היכן רחוב רדז’ימינסקה, עליי מוטל לנווט, וכאשר אנחנו נכנסים לתחילתו, מתחילה הספירה לצד שמאל במתח עולה – כי אכן רואים בתים ישנים, הנה כבר 51, ו־59, אבל הבניין האחרון בצד שמאל הוא רדז’ימינסקה 63 – ואחריו, כלום. אין 79. רק מעין גדר של גן ציבורי. כביש עורקי, ממשיכים וחוצים אותו, מתחת לגשר של פסי־רכבת, ומוצאים את המשך רחוב רדז’ימינסקה, הפעם דו־מסלולי ורחב מאוד, מוציא את התנועה לערים שצפונה לווארשה, והבניין הראשון בו משמאל מיספרו 101.

חוזרים במכונית. מצלמים את הבניין האחרון שמיספרו 63 ויש עוד בשורה כמותו, כמעט ברור שכך נראה גם הבית “של יהודית” – כניסה גדולה מקושתת באמצע, מובילה לחצר מוזנחת מאחור, שני גרמי מדרגות איומים ומוזנחים מכל צד של המבואה, ארבע או חמש קומות, לבנים אדומות־אפורות, עתיקות, ללא טיח, והכול מוזנח מאוד. אבל אנשים עוצרים מכוניות פרטיות ובאים עם סלי קניות מלאים כל טוב ולבושים היטב. כלל לא אזור של עוני. זה כנראה מקובל לגור כמו חורנים, או כמו שגרים בבתים המוזנחים ביותר שבדמי־מפתח בדרום תל־אביב. יהודית מצלמת מוסך מכוניות “אאודי” חדש ממול, במיספר 78. ואנחנו ניגשים ומצלמים מולו, ליד גדר הגן שהיא בעצם גדר־מגן לשולי הכביש העורקי שחוצה את רחוב רדז’ימינסקה, וברור שנבנה אחרי המלחמה – ומוצאים שרידים אחדים, שני צינורות ומדרגת אבן, למה שהיה אולי הכניסה לרדז’ימינסקה 79.

יהודית אינה מתרגשת. למעשה אין לה שום זיכרונות מווארשה. היתה תינוקת. הדסה וישליצקי, ה“צברית”, שגדלה בבית דובר פולנית ויודעת פולנית, מרגישה בפולניה יותר “בבית” מאשר יהודית, ששנות ילדותה הראשונות עברו עליה ברוסיה האסיאתית ובמחנה העקורים בגרמניה.

הפלגתי בתיאור מהזיכרון, והנה אני מגלה שכבר במחברת היומן שנכתבה באותו ערב נמצא התיאור הבא:

רחוב רדז’ימינסקה הוא רחוב רגיל, רחב למדי, בצידו השמאלי יש עדיין בתים ישנים כבני שבעים ושמונים שנה לערך. בצידו הימני, הרוב בניינים חדשים, ויכול להיות שכל הצד הזה נהרס כדי שהרחוב יהיה רחב יותר. אנחנו עולים במיספרים אבל מגיעים רק עד 67 לערך, והלאה – מגרש חנייה, עצים, והרחוב נחתך ב“היי־ווי” רחבה ובמסילת־ברזל על גשר, ולאחר שעושים עיקוף, הוא, הרחוב, ממשיך צפונה בתור רחוב רחב מאוד שמוביל ליציאה מהעיר לכיוון ביאליסטוק, והמיספרים מתחילים מ־101 ומעלה.

מתברר שהבית שבו גרו יהודית בת החצי־שנה עם הוריה הצעירים, שרה וברוך טייטלבוים, בתחילת המלחמה, חודשים אחדים עד שברחו לביאליסטוק הרוסית – נהרס כליל, נמחק ופינה מקומו לשולי ה“היי־ווי” החותך אותו ממזרח למערב. כאשר עמדנו במקום המשוער למיספר 79 – ממול היה מוסך מודרני שנשא מיספר 78 – ראינו כמה ברזלים שקועים באדמה ומנוסרים, כפסי־רכבת, וכן אבן בניין גדולה, ופתחי צינורות, שזה כנראה כל מה שנשאר מחזית הבית, שנמחק כליל וכפי ששרה סיפרה, חציו נהרס בהפצצה ובו דירת החדר וחצי שלהם שהושכרה לברוך בידי הקבלן שבנה את הבית, וברוך עבד אצלו כאינסטלטור. הבית גולח בספטמבר 39' כדי חציו, וראו את החדר פתוח כלפי חוץ. מזלה של יהודית ואימה שהם עזבו קודם להפצצה לדודה שגרה בווארשה עצמה, מעבר לנהר דרומה, וברוך היה כבר או עדיין מגוייס.

ליתר ביטחון יהודית מצטלמת על רקע הבניין האחרון בקטע זה של הרחוב, שלפי בנייתו, והקודמים לו, נראה שהיה זהה לזה שנהרס. מבואה גדולה המובילה לחצר, ומשני צידיה גרמי מדרגות שנראים כמו מימי הביניים. שחוקים. קירות קלופים עבים. חושך. אבל האנשים שנכנסים ויוצאים לבושים היטב, באים במכוניות ונושאים סלי־מזון מהחנויות. ואולם חזית הבית נראית נורא, כבתים המוזנחים ביותר והשחורים ביותר בדרום תל־אביב.

יהודית לא מתרגשת ביותר. פשוט קשה לקשור את העבר להווה. נראה שהפולנים לא השאירו אפילו קטע אחד הרוס, למען יראו הדורות הבאים, כפי שעשו הגרמנים בכנסיית הקייזר וילהלם בקצה הקו־דאם בברלין. וארשה כולה בניינים, רובם חדשים, ואם הורסים בתים ישנים זה כדי לבנות גורדי־שחקים, והעיר נמצאת בתנופת בנייה של בנייני־ענק, אבל לא רואים בנייה או חידוש בנייה של בנייני המגורים הישנים בני החמש קומות.

מכאן אנחנו חוזרים במכונית אל היריד הענק של פראגה, בגן לשפת הנהר. מאות דוכנים. צפוף מאוד. מלא יפהפיות פולניות בבגדי קיץ קלים ובסנדלים. תאווה־לעיניים צורות של יופי שכאלה, שלא מן העולם הזה, כמלאכיות שאינן זקוקות לכנפיים. גם חלק ניכר מהבגדים וההנעלה הם לצעירות בלבד. יגאל והדסה קונים מזוודה משוכללת במקום מזוודה ישנה שלהם, שכבר עשתה את שלה ושאותה ישאירו במלון. חם מאוד וקשה להמשיך ביריד, מה עוד שהדסה מתקשה לצעוד בגלל הברך. אבל לא נראה לנו שיש בו הרבה חפצים עתיקים כמו אלה שאנחנו מחפשים בדרך כלל ב“שוק הפשפשים” שבכל עיר ועיירה בעולם.

ממשיכים במכונית לאתרים שראינו בחטף עם אווה אתמול. האנדרטה ללוחמי גטו ורשה בכיכר גיבורי הגטו, עם אנדרטת מרדכי אנילביץ' וחבריו במרכזה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. אני ניגש למוכר גלויות וספרונים, מרקו שמו, והוא מספר לי שיש עוד אנדרטה ליד העצים, מימין. ואכן אנחנו מגלים שם, כמעט מוסתרת, אבן עגולה שוכבת, ורודה במקצת, משנת 1946, ועליה כתוב בפולנית, באידיש ובעברית:

“לגיבורים / שנפלו חללים / במלחמם הענקית בעד / כבודו וחרותו של העם / העברי בעד שחרור פולין / וגאולת האדם // שרידי יהודי פולין”.

תופס אותי בייחוד הביטוי “העם העברי”, לא העם היהודי כמו כמעט בכל שאר המקומות. שהרי באותן שנים היתה גם סיסמת המאבק בארץ־ישראל “מדינה עברית, עלייה חופשית!” וכדי להיבדל מהגורל היהודי ומהשואה הדגישו את העבריות, היישוב העברי, המדינה העברית, אבל לימים הפך הכול ליהודי והשימוש במושג “העם העברי” נשמע כיום ארכאי.

על אבני המרצפת פרושה יריעת־בד לא גדולה ועליה מניח מרקו את החוברות והמפות שהוא מוכר, והכול בנושא יהודי וארשה והגטו.

תופסת את עיני חוברת עברית מיוחדת במינה ואני רוכש אותה תמורת 5 זלוטי. הכותרת על העטיפה וגם בעמוד הראשון היא: “המכון ההיסטורי היהודי בורשה / ב. מארק / חורבן ומרד יהודי פולין / בתקופת הכיבוש ההיטלרי / ורשה 1955” כלומר לפני יובל שנים. הדפוס העברי עתיק־למדי ומזכיר ספרי־דת, ויש גם תמונות כמו: “ההיטלריסטים שורפים את הגיטו הורשאי”, מהצילומים של הגנירל סטרופ; אבל הדבר המדהים ביותר הוא שכל החוברת ההיסטורית הזו, בת 22 עמודים בסך הכול, כורכת את מוראות גטו וארשה, שהכותב היה כנראה עד להם ממקור ראשון, יחד עם תעמולה קומוניסטית בוטה הרואה בגרמניה המערבית ובמערב האימפריאליסטי את ההמשך של הנאצים, והכול בעברית – “מתורגם מפולנית / העורך: א. רוטקובסקי”:

אך דא עקא שסיוט־הבלהות ההיטלרי לא נעלם עדיין מהאופק. עדיין ישנם כוחות־שחור המעלים את הסיוט הזה על הבמה הפוליטית. העולם כולו מזועזע כעת עקב קימומם מחדש של כוחות־האגרסיה במערב־גרמניה, בראשם עומדים אותם המרשלים, הגנרלים ומפקדי הס.ס., אשר הוציאו להורג אלפי אנשים חפים מפשע בורשה וביאליסטוק, בקיוב ובוילנא, בלידיציה ובאוראדור, באמסטרדם ובארדינטינה, אשר הפציצו באופן ברברי את לונדון, קובנטרי ורוטרדם, אשר הטילו מוראם על תל־אביב וחיפה.

דבר זה מעלה בזכרוננו את הימים עברו, ולפני עינינו עובר שוב מחזה־הבלהות משנת הכיבוש. מראה שארית הפליטה מתבערת הגיטו וממחנות־ההשמדה. הננו רואים את חומת־הגיטו הגבוהה, המקיפה רובע ענקי – בית־כלא, סוגר עצום בו נכלאו חצי מיליון אנשים. הננו שומעים את נהי ילדי הגיטו המיותמים ומזי־הרעב המחטטים אחר קליפות־בולבוסים; והנה רחובות הגיטו המדוללים, בהם מתגוללות גופותיהם של מתי־רעב, כשפניהם מעוטפים בקטעי ניר; לפני עינינו מופיעים עמודי־התליה בככר בית־הסוהר של הגיטו, עליהם מתנדדות גופותיהן של אמהות־צעירות, שהעיזו לעבור את חומת־הגיטו, כדי להשיג פת־קיבר או מלפפון כמוש בשביל ילדיהן הרעבים. שוב נפנות מחשבותנו לעבר האנשים הניצבים ברחובות, המעונים במרתפי הגיסטאפו והנהרגים בבית־הסוהר “פאוויאק”; בזכרון עולים תמונות־הבלהות של ה“סלקציה”: בצד השמאלי – המועדים למות, בצד הימיני – אלה, אשר עוד לא הגיע שעתם. האם אפשר לשכוח את פניהם המבוהלים של הילדים, הנסחבים ע"י הזדים ההיטלריסטיים לתוך קרונות רכבת־המשא, שפניהן למחנה־המות בטריבלינקה?! באזנינו רועדות עדיין אנחותיה קורעות־הלב של הנערה אשר ידיה ורגליה נשרפו והיא מבקשת היטלריסט שימיתה ביריה, כדי לשים קץ לחייה וליסוריה העל־אנושיים גם יחד. פלצות תאחז את לבנו, עת נזכרים אנו, באם הצעירה החובקת תינוקת וקופצת מהקומה הרביעית של בית אחוז־להבות למצהלותיהם של פראי־האדם מבני לוויתו של סטרופ או באותה ישישה, אשר בעת קפיצתה מטה מגגו של בית בוער נסתבכו בגדיה במעקה וכך נשארה תלויה ומפרפרת באויר וההיטלריסטים שמו אותה מטרה חיה לכדוריהם.

בין מחזות־זוועה אלה של העבר הלא־רחוק, רואים אנו את שורותיהם האינסופיות של גברים ונשים ערומים, אשר אפילו בדרכם האחרונה אל תאי־הגאז עדיין מתעללים בהם, משסים בהם כלבים, מזרזים אותם בקתות הרובים.

ושוב מתענית נפשנו מהסיוט של לשונות האש העצומות המשתרבבות מעל הגיטו, מחזון הבלהות של תמרות־העשן המתאבכות מעל לבירקינאו ובאפנו עולה ריח השריפה של הקדושים השרופים חיים בטריבלינקה ואושווינצים, בפונארי לידי וילנה ובפיטראשי שעל יד ביאליסטוק, שומעים אנו את קולותיהם של מיליוני קדושים ולוחמים השולחים את קללתם האחרונה לעבר ההיטלריסטים, המלחמה וזוועותיה. (עמ' 19–21).

[הפרטים על אודות החוברת והציטוטים ממנה הובאו בתעתיק העברי המקורי, ללא עריכה].

לא רחוק מהגן והרחבה של אנדרטת אנילביץ וחבריו למרד – מבעד לגדר מדרכה – רואים את השגרירות הסינית, בניין חדש וגן סיני מופלא, שבנויים על מקום הבונקר האחרון של מרד גטו וארשה, והם מצויים מול הגן שבו האנדרטה לזכר אנילביץ וחבריו.

אנחנו מבקרים באנדרטה דמויית פירמידה לבונקר של מרדכי אנילביץ' וחבריו הלוחמים ברחוב מילא 18, כיום מילא 2.

משם לאומשלגפלאץ, כיכר המשלוחים, ברחוב סטאבקי 10. הכול טובל בירק, מוקף גנים או בניינים חדשים, ילדים, עוברי־אורח, תנועת מכוניות וחשמליות. פשוט קשה להאמין שכאן היה הגטו, כאן רחשו חיים יהודיים צפופים כפי שמתואר בכל הספרות והקולנוע והתיאטרון, וארשה התוססת של בשביס־זינגר, כאן נלחמו וכאן נהרס הכול כפי שרואים בצילומים היסטוריים ובתפאורה המרשימה של הסרט “הפסנתרן”.

אין כיתוב עברי. הצילום שלנו מראה רק את הכיתוב האנגלי, ובתרגום: “לאורך רציף זה של סבל ומוות, יותר משלוש מאות אלף יהודים נשלחו בשנים 1942–1943 מגטו וארשה לתאי הגאז של מחנות ההשמדה הנאציים.”

[טעות שלי. בתצלום של יגאל וישליצקי מאותו יום רואים גם את הכתובת העברית: “מכאן הובלו בשנים 1942–1943 בתקופת הכיבוש הגרמני מעל ל־300000 יהודים מגיטו וארשה בדרך של סבל וייסורים למחנות־המוות הנאציים.”]

מכאן נוסעים לבית־הכנסת על שם זלמן ורבקה נוז’יק (שלידו גם התיאטרון היהודי) ברחוב טווארדה 6, והוא היחיד ששרד מבין 400 בתי־הכנסת של וארשה היהודית. הוא נוסד לפני כמאה ושלוש שנים. הכניסה הראשית סגורה אבל נכנסים דרך המשרד שבעורפו, “ועד הקהילות הקדושות בפולין” ככתוב בשלט החיצוני. מבקרים בתוך בית־הכנסת, שקירותיו מלאים שמות אנשים שהתפללו בו ותרמו. הכניסה למקום מוגנת מאוד, כמו בנק. בכניסה הַפְּרוּזָה יחסית לתיאטרון נדבקת בנו אישה יהודייה קשישה שיודעת פולנית, אידיש, אנגלית ואולי עוד כמה שפות ואשר לפי דבריה היתה פעם שחקנית. גם היום היא שחקנית לא רעה אבל ענייה מאוד. שושנה. טיפוס. מה זה טיפוס. כל וארשה של באשביס־זינגר מתחייה כשהיא פותחת פה ומדברת. מה זה מדברת. לא מפסיקה לדבר. ממול יש מסעדה “יהודית”, “נרגילה”, והיא מזהירה אותנו שלא ללכת לשם כי הבעלים היהודי־הישראלי פשט את הרגל והיום היא מופעלת בידי זוג גברים פולנים. מעבירה ביקורת על דא ועל הא ועל מה לא. מספרת על תיאטרון האידיש היהודי שכל שחקניו כיום פולנים. הדסה קונה קלטות אחדות של שירי אידיש וגם על כך יש לשושנה מה לומר. לקחו ממנה יותר מדי כסף. לקראת הפרידה ממנה אנחנו רומזים ליגאל שיש להשאיר לה משהו, והוא מתעלם ואומר שהכול בסדר. במכונית הוא חושף קופסת קרטון קטנה של קונדיטוריה ורשאית ידועה, ובתוכה פרוסת עוגה אחת. לדבריו קנה אותה משושנה, כדי שלא לביישה במתן נדבה. הדסה ויהודית נגעלות כמובן מהעוגה, אבל יגאל ואני מחסלים אותה בתיאבון אף כי לא בטוח שהיא שייכת לאריזה האיכותית.

לפי ההכנות באולם המבוא של התיאטרון היהודי, ומה שמספרים לנו, עומדת להיערך כאן מחר חגיגה ליום העצמאות של ישראל בנוכחות המשלחת של צה"ל ותופיע גם “המקהלה היהודית צליל” ומוסרים לנו עלון פולני־אנגלי המספר על “כור ז’ידובסקי צליל”.

חוזרים עייפים למלון.

בערב הולכים בעקבותיי לסניף של המסעדה הידועה “טי ג’י פריידי” או “תֶ’נקס גוד איטס פריידי”, שבכל ביקור בלונדון אנחנו לא מחמיצים את שלוחת הרשת שלה ליד לסטר סקוור, מה שגורם לי בדרך־כלל להירדם בהצגת התיאטרון שבאה אחריה. המסעדה נמצאת אף היא ברחוב הגדול, הרב־מסלולי, שעל פינתו עם רחוב זלוטה עומד מלון הולידי אין, הוא רחוב יאנה פאבלובה השני, הקרוי על שם האפיפיור שלהם יוחנן פאולוס השני.

וארשה בערב, לפחות באזור בו הלכנו מהמלון ל“טי.ג’י.פי” – עיר די ריקה. בעיקר רואים ושומעים את החשמליות, הטראמוואי, שמצלצלות, ויש תנועה של מכוניות פרטיות, אבל המדרכות ריקות, כמעט שאין מסעדות ובתי־קפה פתוחים. פה ושם פתוח סופרמרקט בינוני שעובד גם בלילה. פה ושם מסתובבים שיכורים.

מסעדת “ת’נקס גוד איטס פריידי” בווארשה דומה כשתי טיפות קוקה קולה למסעדה בלסטר סקוור בלונדון וכנראה לכל מסעדה אחרת של הרשת בעולם. אותם בלונים אדומים ולבנים. אותו תפריט. אותם מלצרים ומלצריות לבושים במדים צבעוניים וענודים בכל מיני אותות הצטיינות מצחיקים, ולעיתים מחוברת למותניהם גם בובה של חיית־מחמד. והם כורעים ברך לידך כאשר אתה מזמין. יגאל והדסה לא הכירו מקודם את המסעדות האלה. כולנו מזמינים את המנה הטובה ביותר שלהם – בייבי סְפֵּר־ריבס של חזיר מעושנים ברוטב חום־אדום, עם טבעות בצל מטוגן בעטיפת בצק פריך וסלט כרוב קול־סלאו. אילו היינו פחות רעבים היה אפשר להסתפק במנה אחת לכל זוג. ואולם הרעב עושה את שלו, והנשים מפליאות לחסל את מנת הצלעות המשתרעת על פני צלחת אובלית ענקית, ורק יגאל ואני לא מצליחים לסיים את שארית המנה.

בדרך חזרה מתחיל גשם דק. יגאל הולך במהירות לעבר המלון וחוזר לקחתנו עם המכונית. ככל שהדסה מתקשה לצעוד מעבר למרחק מסויים, כן המכונית שבה נוהג יגאל משלימה את החסר ומביאה אותה לכל מקום וגם מחזירה ממנו.

היום השישי: על מצבתו של מתתיה שוהם בבית־הקברות בווארשה    🔗

15.5.05. יום ראשון. וארשה. לילה 3, מלון הולידי אין.

כדי שלא נצטרך לאכול במלון ארוחת בוקר במחיר של כ־20 דולר לאיש, יוצאת יהודית ומביאה ארבעה כריכים גדולים שקנתה במזנון של התחנה המרכזית ואנחנו מכינים ארוחת־בוקר משביעה לארבעתנו עם קפה, וחוסכים שמונים דולר. בחדר יש ערכה להכנת קפה, קומקום חשמלי וספלים.

יוצאים ברגל להיכל התרבות והספורט של וארשה, שאותו תרמו לה הרוסים כדי שהפולנים יזכרו אותם לנצח, כמו שתרמו לגרמנים את מתחם הזיכרון למלחמת העולם השנייה ליד שער ברנדנבורג. שלא ישכחו אותם לעולם. מביקורנו במוסקבה אנחנו זוכרים ארבעה או חמישה בנייני־מגדל ענקיים כזה שבווארשה, שנוספו לקו הרקיע של מוסקבה בתקופת סטאלין. באחד מהם נמצאת האוניברסיטה. הארמון־המגדל הווארשאי מוקף בפסלים של ריאליזם סוציאליסטי, דמויות נשים וגברים, פועלים, באותו סגנון בומבאסטי של תחנות הרכבת־התחתית במוסקבה, ורק בביצוע יותר גרוע, בבטון, אולי בגלל פגעי מזג־האוויר בחוץ.

ארבעה אגפים עצומי־מידות יש לארמון, והכול במיבנה סימטרי כמו מגדל קוביות שבנה ילד בעל חוש כפייתי לסימטריה. אנחנו נכנסים לאחד מהם ומגלים בריכת שחייה גדולה שבה מתקיימות תחרויות שחייה לנוער. שוחים לאורך וחוזרים עם בובה דמויית אדם טובע. אין אף נערה בביקיני. כולן בבגד־ים מלא.

במקום אחר פסל עם דמויותיהם של מארקס, אנגלס ולנין.

ממשיכים להקיף ועולים לכניסה הראשית, הצפונית־דומני. יגאל נשאר למטה ושלושתנו עולים במעלית, תמורת תשלום לא־גדול, לקומה השלושים. סיור של שלוש מאות ושישים מעלות אך קשה לומר שהוא מעניין או נותן מושג מדוייק על העיר, מחוץ לקו של נהר הוויסלה מצפון. הסיבה היא, בין השאר, שבשנים האחרונות התגבהו מסביב רבי־קומות שכבר מסתירים קצת חלק מהנוף, חלקם הוקמו ביוזמתו של המיליארדר היהודי רון לאודר, חביב השלטון הפולני, ואילו בנוף עצמו לא בולטים מיבנים היסטוריים רק רבי־הקומות, כבישים אחדים רחבים מאוד לאורך קילומטרים רבים, ובתי־קומות רגילים לאין ספור, גם על פני כל האיזור שפעם היה הגטו. לב וארשה היה למעשה עיר יהודית, ודומה כי ימי חיים שלמים לא יספיקו לקרוא ולכתוב כל מה שנכתב בה ועליה ובייחוד על ימי הגטו האחרונים. ובוודאי שהדבר הוא מעבר להיקפו של יומן המסע הקצר שלנו. יהודית מצליחה לצלם מלמעלה תמונת ענק של פרסומת לחזיות “טריומף”, בלונדינית יפהפייה עם חזייה אדומה, שמשתרעת כל פני בניין ענק בן שש–שבע קומות לצד התחנה המרכזית, והכיכר שבינו לבין המגדל מאפשרת לראות את כולו. התוצאה בצילום ממש מדהימה. כמו גוליבר ממין נקבה במדינת ליליפוט.

מכאן אנחנו נוסעים במכונית לבית־הקברות היהודי של וארשה ברחוב אוקופובה 49/51, הפתוח מדי יום משעה עשר עד ארבע אחר־הצהריים, למעט שבת שאז הוא סגור. כרטיס כניסה, הנחשב לתרומה, עולה 5 זלוטי, ויש עליו ציור השער הישן של בית־הקברות עם מגן דוד ופיתוחי ברזל, והוא מוצב בנפרד כי כבר אינו חלק מן הכניסה הראשית, ומודפסות אותיות עבריות בקשת מעליו: “קהלה קדושה ווארשא”.

מיד בהיכנסנו, במובלעת לזכר הילדים שנספו בשואה, פינת הילדים עם תמונות של ילדים שניספו, אנחנו פוגשים שתי קבוצות של קצינים ישראליים שמקבלות במקביל הדרכה מפי מדריכה ומדריך ישראליים שמדברים, בייחוד המדריך, כאילו קהל השומעים אינו יודע כלום, והמדריך שר את משפטי הדיבור הרגילים במין מנגינה מעצבנת, כאילו הוא נהנה מן השואה. “מדריך מסביר לקצינים בקול מתנגן, מעצבן, דרמטי, כאילו רוצה לגרום להם לבכות,” כתבתי. בין הקצינים כהה־עור אחד, ספק בידואי ספק אתיופי. ענק.

יש גם ביקור של צעירים וצעירות יהודים וערבים, זאת לפי תיקי הגב שהם נושאים עם כתובת מודפסת בלבן של הסיור או של הגוף המארגן אותו. מה לערבים בבית־הקברות היהודי? שפת־הגוף שלהם מביעה מבוכה וחוסר נוחות. כאילו אינם יודעים מה לעשות עם עצמם ועם הזמן החולף בכבדות.

בהמשך, קצת הלאה, כמו פינת הילדים, בסמוך לחומת הגדר שמעברה הכביש ההומה – פסל קבוצתי יפה ונוגע־ללב של יאנוש קורצ’אק ההולך למחנה ההשמדה בראש קבוצה של ילדי בית היתומים שלו. הוא מחזיק ילד קטן בזרועו הימנית, ומושך אחריו קבוצה של ארבעה ילדים וילדות, ושמו מופיע גם בעברית.

מתחילים בסיור. בשׁוּרת האנשים החשובים של הקהילה, המתנוססת משמאל כך שאי אפשר שלא לעבור על פניה, בולטת מצבתו של וצלב וישליצקי, שהיה ציר בסֵים הפולני, נפטר לפני מלחמת העולם השנייה, והיה בן־דוד של אביו של חברנו יגאל וישליצקי.

בהמשך אני מגלה את מצבתו הגבוהה אך צנועה של “מתתיה שהם” ובשמו המלא “מתתיהו משה פוליאקיביץ / משורר ודרמתורגן עברי / נפטר ביום כ”ג תמוז תרצ“ד (1934] / בשנת הארבעים וארבע / תנצבה” – שמתנשאת קצת מעל לדרך, בשורה שנייה משמאל, ומצטלם לידה, אבל אינני שם לב כי המצבה השטוחה והכמעט־מחוקה לרגליה היא כנראה של אורי־ניסן גנסין.

ואני חושב – האם לספר לך, מתתיהו שהם (שאת “צור וירושלים” שלך למדתי לפני יותר מיובל שנים אצל מעריצך ד“ר יעקב בהט־בכשטיץ במגמה הספרותית ב”תיכון חדש" בתל־אביב) – מה הם עשו מהמחזה שלך, שנכתב ודאי בווארשה – בהפקת תיאטרון “בית ליסין” בדצמבר 2003 באולם הקאמרי הישן ברחוב דיזנגוף?

כפי שקורה לא פעם אצל הבמאי יוסי יזרעאלי, מרוב אפקטים איבדה ההצגה את המימד האנושי, ואילו המוסיקאי הפורה שלנו (כמעט יותר ממוצארט) גיל שוחט, שכתב את המוסיקה למחזה – ניצח בצד הבמה על התזמורת הקאמרית הישראלית בְּמה שנשמע כביצוע קונצרטנטי לאופרה עם שחקנים שאיש מהם אינו שר ורק מדברים כל הזמן בעוד המוסיקה הצורמנית והרעשנית של שוחט מלווה אותם.

אחאב הסתובב על הבמה האלכסונית בלבוש חצי־נפוליאון עם מדליות, גלימת אלישע היתה עם מגן דוד כחול. יונה אליאן־קשת, בתפקיד איזבל, יחפה, כמרבית המשתתפים בהצגה – היתה מעצבנת, צעקנית ומוחצנת, וולגארית ולא סקסית, לא חושנית, היה משהו מביך בהופעתה, לא טבעי, כרוצה לשכנע שהיא משחקת, אך יש לה נוכחות רק כשהיא מדברת. מה עוד שלמרבה הזוועה היו כל השחקנים מצויידים במיקרופונים מודבקים, כאילו היה זה מחזמר, מה שגרם להם לצעוק בקולי־קולות תוך ניכור כמעט גמור מהקהל, שראה אותם מקרוב ושמע אותם ברעש מרחוק, ובאיכות קול גרועה. מזל שמעליהם רץ תרגום לעברית של העברית שנשמעה על הבמה (והיא כבר עיבוד עברי מודרני לשפה המקורית שלך) – לכאורה אותו טקסט, אבל היה צריך לקרוא אותו כדי להבין מה נאמר על הבמה – מבעד לרעשים הצרודים של המיקרופונים, שהחוטים שלהם משתרכים גם על גבות עירומים של שחקנים.

בקיצור, סגנון נפוח, מוגזם ולא־אנושי של משחק, בימוי, תלבושות וליווי מוסיקלי. וגם הוקוס־פוקוס אקטואלי המציג את אחאב וחייליו כקריקטורה של אריק שרון וצה“ל, ולעומתם את אליהו נביא הזעם כנביא שלום בסגנון יוסי (שריד או ביילין). עודד תאומי, בתפקיד אליהו הנביא – ענק, לבוש שמלה ערבית־בידואית, ודווקא הוא, הנביא, סנדל סנדלים ולא הלך יחף. קולו נשמע חזק ופאתטי, וכשהוא צעק, בהגברה, האולם ממש הזדעזע – ואם היו בו כוסות הן היו נסדקות כמו ב”תוף הפח" של גינתר גראס.

איזבל המלכה האלילית ואליהו הנביא המונותיאיסט, שניהם ציר המחזה, אינם נפגשים במהלך ההצגה אפילו פעם אחת. מה לעשות, כך כתבת אותו, מתתיהו! – ואצלנו, אליהו של יזרעאלי היה מטיף וסובל, נביא זעם ושלום כאחד, ומזהיר מפני חורבן ישראל כעונש על חטאותיהם, ואילו אחאב רק ביקש להגן על בני־עמו, אפילו הם עובדי־אלילים. ומה אומר לך, אהדה רבה איש מהם לא עורר אבל הגברות שאני מכיר שיבחו את ההצגה ובעיקר את המוסיקה ואילו הגברים, בחוש קמאי של הגנה עצמית, השתדלו מלכתחילה להימנע מן הביקור בהצגה.

כמה חבל שההפקה היקרה, המגלומנית והמעצבנת שהושקעה בעיבוד המחזה שלך – לא הופנתה לביצוע מחודש של מחזמר עברי קלאסי כמו “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. אפילו אתה היית נהנה מהדיאלוגים ומהחרוזים של נתן אלתרמן לעלילה שרקם סמי גרונימן ומהמוסיקה של סשה ארגוב. הלא אם השחקנים היו שרים את תפקידיהם, והמוסיקה של שוחט לא הייתה יללת חתולים והלמות תופים, היתה זו לפחות אופרטה נסבלת.

ההצגה הסתיימה בקונפטי צבעוני משמיים עם עשן נמוך, ובאלישע (גיל פרנק) העומד בפיתוי לזיין את איזבל, השוכבת בפישוק רגליים במרכז הבמה וראשה מופנה לאחור אל הקהל, אבל אלישע קם מעליה וצועק: “הָיה אליי דבר אדונַי!”

קאט. סוף. כך במקור אצלך. הקהל לא יצא מגדרו. התחת כאב לי מרוב ישיבה. אנשים הסתכלו בשעוניהם מדי פעם. אילו היתה הפסקה באמצע, חצי מהקהל לא היה חוזר לצפות בסוף ההצגה. וחשבתי שאולי תשמח לדעת, מתתיהו, שעדיין עדיף לקרוא את מחזותיך במקור, גם את “אלוהי ברזל לא תעשה לך” – מאשר לראותם מעוּבּדים ומוצגים ככה על במת התיאטרון העברי (אולי כדי לגרום הפסדים מכובדים שיצדיקו המשך התמיכות הציבוריות גם כאשר הקופות מלאות בזכות הצגות טובות ופחות טובות אך לא בהפקות יקרות כל כך).

בהמשך הדרך – המצבה המפורסמת של י.ל. פרץ, ש. אנסקי וה.ד. נומברג. על האחרון אינני יודע הרבה כי לא למדתי מעודי ספרות באוניברסיטה, רק אצל בהט ב“תיכון חדש”. פוגשים את את המצבה על קברו של דוקטור לאזארו לודוויקו זמנהוף. וכן המצבה המפוארת של שחקנית תיאטרון היידיש הגדולה אסתר רחל קמינסקא, 1870–1925, עם תבליט מרכזי, אולי של פניה, והיא אימה של השחקנית אידה קמינסקה, שהיתה אשתו של זיגמונט טורקוב. לאותה משפחה השתייכו בדרגות שונות של קירבה גם יוסף קמינסקי שהיה שנים רבות הכנר הראשי של הפילהרמונית הישראלית וגם מלחין, דני קיי, במקור קמינסקי, ועוד אמנים ידועים. אידה קמינסקה שיחקה בסרט הצ’כי הבלתי־נשכח “החנות ברחוב הראשי” לפי סיפורו של לדיסלב גרוסמן. על מצבתה של אסתר רחל נכתב: “מאמא אסתר רחל קאמינסקא”.

את זיגמונט טורקוב זכיתי להכיר כאשר הדריך אותי בכתיבה, עיבד והעלה את המחזה שכתבתי לפי ספרי הראשון “המחצבה” (“עם עובד”, 1963) בתיאטרונו “זוטא” בשנת 1964. הוא ביים את ההצגה ושיחק בה את תפקיד חדידו המשוגע. הביקורות, שרובן לא החמיאו להצגה, השתמשו אז בביטוי המזלזל שהיא כמו “תיאטרון אידיש”! (ובשנת 1990, כאשר “המחצבה” התגלגל גם בסרט קולנוע, הגדיר אותו אחד המבקרים כ“סרט בורקס טורקי”! – ממש קיבוץ גלויות).

ממשיכים לטייל בבית־הקברות. בחזית ובשורות הראשונות קבורים יהודים גם משנות החמישים ואולי אפילו השישים למאה הקודמת. הלאה – יער או חורש עבות שעלה על המצבות ואי אפשר לקרוא אותן, אבל על אלה שאפשר לקרוא יש כתובות בעברית מצויינת. טקסטים באקרוסטיכון, כמו שירים, לזכר הנפטר. ישנה גם חלקה שלמה, גדולה ושקועה, שמסמנת את קבר האחים ההמוני מתקופת המלחמה והגטו.

גם את סיפוריו של אורי־ניסן גנסין “אצל”, “הצידה” ו“בינתיים” קראנו ולמדנו בעיניים נוצצות לפני יותר מיובל שנים אצל מעריצו יעקב (בהט, ב“תיכון חדש” קראו למורים בשמותיהם הפרטיים) ובהם שיר האהבה המדהים המתחיל במילים “והיה כי יבוא אל ביתי…”

את הדף על סופרים עבריים בבית־הקברות בווארשה, שהוצאתי מספרו של שמאי גולן “מסעותיי עם ספרים”, השארתי במכונית, וכך החמצתי את קברו של גנסין. עכשיו, במכונית, אני קורא אותו ליהודית, הדסה ויגאל:

וארשה כמעט כולה נחרבה במלחמת העולם השנייה: בימי המצור הגרמני בשנת 1939, בימי המרד היהודי ב־1943, בימי המרד הפולני ב־1944, ובעת השיחרור בידי הרוסים ב־1945. אף־על־פי־כן, מעשה פלאים, ניצל בית־הקברות היהודי המרכזי שליד רחוב אוקופובה. כל המגיע לשם (בחשמלית יורדים בתחנה הנקראת “בית־הקברות היהודי”), ונכנס בשער השחור העתיק, דומה עליו שהוא נושם היסטוריה של העם היהודי. עצי האורן גבוהי הצמרת, המצבות העתיקות המכוסות צמחייה ושקועות באדמה, השורות הארוכות שאין להן קץ של הקברים העתיקים.

בית־הקברות ניצל, למעשה, הודות לעובדה שהוא נכלל על ידי הנאצים בתחומי הגטו. הגרמנים הרי זקוקים היו למקום בו יוכלו לקבור את הנרצחים, אולי בשל כך צירפו את השטח לגטו. ואמנם, שימש מקום זה להוצאות־להורג המוניות, וגוויות הנרצחים נקברו בקברי אחים גדולים. אך גם את מתי הגטו קברו שם, אותם שמתו ברעב, גוועו ממחלות ומכפור. הגרמנים הביאו את תנאי החיים בגטו למצב כזה שהתמותה הגיעה ללמעלה מחמשת אלפים יהודים בחודש. ניתן לשער כי בקצב זה של מתים (למעלה מ־10%), היו היהודים גוועים תוך מיספר שנים אף ללא מישלוחי המוות. ואולם, בית־הקברות שימש לגרמנים, אף מקור תעמולה. הם היו מכריחים את היהודים מדי פעם, לעיני מצלמות הקולנוע שלהם, לקיים לוויות “מפוארות” ולקבור את המת על פי כללי הטקס, ומציגים בפני העולם שאכן אין היהודים נרדפים בווארשה.

אדמת בית־הקברות נרכשה על־ידי הקהילה היהודית לפני כמאתיים שנה, ומאמצע המאה הי"ט התחילו היהודים לקבור בו את מתיהם. באותם ימים מנתה האוכלוסיה היהודית כרבע מכלל תושבי העיר. כיום נשתמרו בבית־הקברות כ־150,000 קברים על פני שטח של כ־270 דונם, ואין מצבה אחת דומה לשנייה(!).

וכך, בלכתנו בין המצבות הרבות (כמעט כולן מוזנחות מאוד), גילינו אף שלוש מצבות של סופרים עבריים. הן עומדות סמוכות אחת אצל השנייה, דחויות, והכתובות עליהן חלקן מטושטשות, כמעט מחוקות: ה.ד. נומברג, מתתיהו שוהם ואורי ניסן גנסין. יבולו הספרותי בעברית של נומברג (שכתב יותר ביידיש) לא היה רב: אסופת סיפורים אחת וכרך “כתבים”. דמות גיבורו פליגלמן – מוכרת היטב לתלמידיו של פרופ' ש. הלקין. מתתיהו שוהם הצטיין בכתיבת דרמות פיוטיות בסיגנון תנ“כי, וזכו לפרסום בארץ: “צור וירושלים” ו”אלוהי ברזל לא תעשה לך“. בן ארבעים וארבע היה במותו. ואולם אורי ניסן גנסין, שנפטר ב־1913 והוא כבן שלושים וארבע, זכה לתחייה ספרותית בקרב אוהבי וחוקרי הספרות העברית. סיפוריו “הצידה”, “בינתיים”, “בטרם” ו”אצל" הפכו לקלאסיקה, והשפעתם רבה אף על סופרי דור המדינה. אגב, רבים מחוקרי הספרות העברית חבים את קידומם המקצועי לאורי ניסן גנסין, על כן מן הראוי שיעשו כולם יד אחת להעלאת עצמותיו של גנסין לישראל, ויציבו את מצבתו לצידם של גדולי ספרותנו שהלכו לעולמם.

עד כאן מדברי שמאי, ואנחנו נוסעים לראות את האנדרטה לזכר המרד הפולני בשלהי 1944. יהודית ואני מתעכבים ליד מדריכה מקומית דוברת אנגלית מצויינת, שמסבירה בדיוק את אשר קרה. וארשה, לדבריה, נחרבה במרוצת שלוש פעמים או שלוש תקופות. לראשונה עם כיבושה בידי הגרמנים והפצצותיהם בספטמבר 1939. פעם שנייה נחרב כליל אזור גטו וארשה, שבמרכז העיר, ב־1943, ובשלישית נחרבה בידי הגרמנים לאחר כישלון המרד הפולני בשלהי שנת 1944, והשאר נחרב כאשר כבשו אותה הרוסים מידיהם. הממשלה הפולנית הגולה בלונדון לא רצתה שהרוסים, ההולכים וכובשים את פולניה בדרכם לברלין, יקימו בה מדינה קומוניסטית, ועל כן החליטה על פריצת המרד של כוחות המחתרת של פולין החופשית בווארשה, כדי שהם ישחררו אותה. הרוסים כבר עמדו אותה שעה מעברו השני של נהר הוויסלה, וכבר הקימו גם הם ממשלה פולנית קומוניסטית (שאם אינני טועה חלק מחבריה היו קומוניסטים יהודים). הם ראו כיצד הגרמנים כותשים במשך כשישים יום את המרד הפולני, שבו נהרגו כחמישים אלף איש, ורק לאחר שדוכא, התקדמו וכבשו את וארשה. (הסרט “פנינים ואפר” של אנדז’יי ויידא מספר על אותה תקופה, על המחתרת של הימין הפולני).

האנדרטה עצמה מרשימה מאוד. עשוייה דמויות לוחמים, חיילים ואזרחים פולניים, מברזל, והם חובשים כובעי־פלדה גרמניים או קסקט אזרחי, ורוכנים קדימה בהסתערות עם נשקם, וגושי אבן לוחצים מאחוריהם וכאילו מאיימים למחוץ אותם. בפינה אחרת קבוצת דמויות, כומר במדיו, חייל עם כובע־סירה צבאי פולני, כמו של הבריטים, עשוי בד, ועוד אישה וחייל עם קסדה. ולרגליהם הרבה פרחים טריים ונרות נשמה. האנדרטה הקבוצתית המדהימה הוקמה כמובן לאחר ימי השלטון הקומוניסטי, שלא היו מעוניינים לתת פומבי לציניות הקטלנית שלהם, ואכן סגנונה, אמנם ריאלסטי, אינו מתאים לקיטש הסוציאליזם הריאליסטי של הסגנון הקומוניסטי, אלא מאוד אמנותי ומותיר רושם כבד בלב הצופה.

הדסה, שהיה לה קשה ללכת מהמכונית לכיכר לאחר הצעדה הארוכה בבית־הקברות, נשארת במכונית ומסתפקת בראיית האנדרטה תוך כדי נסיעה.

בדרך למכונית, וגם במקומות אחרים ובערים אחרות, פזורות לעיתים על המדרכות תמונות צבעוניות קטנות ובהן יפהפיות פולניות חשופות שת העונות לשמות יוליה, אווה, אולה, סילביה, פטרישיה ומוניקה, והן מזמינות אותך להתקשר אליהן, והכתובת כאילו נרשמה בכתב־יד של העלמה, ואני יכול לתת לכם כמה מיספרים 0–692–992–038, 0–510–594–475, ויש גם אתר באינטרנט: www.kociaki.waw.pl.

אנחנו ממשיכים בנסיעה ומוצאים את עצמנו בפראגה ומחליטים למצוא בה מסעדה פשוטה. מאחר ויום ראשון היום, הרבה מסעדות סגורות. באחת מהן, שנראית מתאימה לנו, מתקיימת חגיגה משפחתית והגברת מודיעה לנו, ולא במאור פנים, שאין אפשרות להיכנס לסעוד, אבל לא טרחה לשים שלט בחוץ כדי שלא נעצור ונעשה את הדרך מהרחוב למסעדה.

אנחנו נופלים על מסעדה אחרת, במלון ששמו “הוטל הטמן וארשאווה” ברחוב קלופוטוֹוְסקייגו 36, שאמנם גם בו יש חגיגה משפחתית ואומרים לנו שנצטרך לחכות קצת לקבלת המנות, אבל אנחנו נכנסים פנימה ומקבלים שירות הוגן משתי מלצריות פולניות בלונדיות גבוהות ויפות, שממש מתחשק לתחוב את היד מתחת לחצאיות שלהן ולמשש את המקום שממנו מתחילות הרגליים היפות. אכן, אחת התופעות היפות ביותר בפולניה היא הרגליים של הבחורות הצעירות, תמירות ודקות כרגלי איילות אך לא רזות מדי, זקופות, אולי משום שהן עובדות קשה ועדיין לא הסתרבלו.

מנה ראשונה דג מלוח עם בצל ברוטב שמנת ומיונז. מעולה. גם בארוחות־הבוקר בבתי־המלון – אחד המעדנים הוא הדג המלוח הפולני, אמנם לא מתוק כדג הטעים המוגש במנות הראשונות של מסעדת שצ’ופק בתל־אביב, אבל באותה רמה. פחות התפעלתי מהדגים המעושנים שלהם בארוחות־הבוקר.

מנה עיקרית חמיצה עם כיסונים. שותים קולה. המחירים סבירים. תשומת־הלב שלנו מופנית גם לשני ילדים מופרעים, אחד שמן מפגר ואחד פרופסור־לעתיד ממושקף, ששייכים למשפחה החוגגת, ולבסוף מתברר שבמרוצת ההשתוללות הם יצאו לרחוב והלכו לאיבוד, וכשאנחנו יוצאים למכונית – בני המשפחה מתפזרים לשני צידי הרחוב בניסיון למצוא אותם, שלבסוף עולה יפה. משפחה מוזרה, יש שם רק בחורה יפהפייה אחת שלא ברור אם היא נשואה לאחד מהם או בתו של מישהו אחר, שמחבק אותה כל הזמן, וקשה שלא להסתכל עליה. זה נחמד שבתוך כמעט כל משפחה חסרת חן ויופי צומחת כפרח עלמה מקסימה שכל היתר הם לה רק כמו עלים מגושמים מסביב.

כאשר אנחנו מבקשים כרטיס ביקור, העובדות מתעקשות שהכתובת היא וארשה ולא פראגה, למרות שהמלון נמצא מעבר לנהר, בפראגה. אולי לא כל האיזור שמעבר לוויסלה הוא פראגה, ואולי הם מעדיפים להיקרא וארשה.

חוזרים למלון, עייפים. אמבטיה ואני הולך לישון.

בערב (עדיין אור בחוץ) באות אווה וחברתה אלה (אלקה), שגם אותה יהודית ואני פגשנו בשעתו בפריס. שתיהן לא יהודיות. אלה עובדת באחד הבנקים הגדולים בעיר. עושים סיבוב בעיר בעקבות צילומי הגלויות העתיקות של וארשה שהבאתי איתי. העמוד. עוברים על פני הפוליטכניקום, שחזיתו נותרה כשהיתה בגלוייה העתיקה שלו.

מבקרים בפאביאק, מקום הכלא הגרמני בתקופת המלחמה, הנמצא על גבול הגטו. הבניין עצמו, ששימש כבית־סוהר גם לפני הכיבוש הנאצי, נהרס בידי הגרמנים לאחר דיכוי המרד הפולני של שלהי 1944. נותר ממנו רק חצי שער וקורת גדר עם תיל דוקרני מפחיד. האתר מאוד מרשים. כאשר אתר הזיכרון שמסמל אותו הוא רק חלק קטן מהבניין הגדול בן כשלוש קומות או יותר שניצב כאן. בייחוד מרשים עץ הברזל, יציקת ברזל מדוייקת של עץ מת מקורי שניצב באותו מקום, ללא עלים, רק גזע וענפים שבורים בקצותיהם, וקליפה מצולקת שעליה היו בשעתו נעוצות פתקאות רבות לזכר הנרצחים במקום, לא כתוב אפילו שמו של הפסל־היוצר אבל זהו אחד הפסלים היפים והמרשימים שראיתי בחיי, והוא נחרת בזיכרון.

לוחות זיכרון לרצח עשרות ומאות אנשים דבוקים לאורך קירות הבטון החשוף, אשר כלפי הרחוב קרועים בה, בגדר הבטון, פתחים לא סימטריים ובהם קרעי ברזל שחורים חסרי צורה ברורה, צירוף של סורגים ושל ברזל מעוקם שנותר מבתים שנהרסו בהפצצות. יש מדרגות למטה, למוזיאון שכבר סגור בשעה זו. מצד שמאל, מעבר לחומה ולכביש, יש גן עצים ירוק שניטע על מקומו של כלא מקביל לנשים.

מגיעים לאזור הארמון־המצודה, שמשוחזרים בלבנים אדומות, והולכים ברגל עד לכיכר העיר העתיקה, שגם היא נהרסה כולה במלחמה. בפינת הכיכר רואים בצילומים כיצד היתה במקורה, אחר־כך עיי חורבות בשנת 1945, ולאחר נבנתה מחדש. סביב הכיכר בתי־קפה הומים. במרכזה קילון מים פעיל שילדון פולני נחמד זהוב־שיער מפעיל אותו (זהוב־שיער הייתי גם אני בילדותי) ואחריו אני. פסל של בתולת־הים של וארשה עם חרב בידה מתנוסס במרכז. חבורה של צעירים וצעירות, בייחוד אחת בלונדית יפה, בריאת שרירים ויחפה, עושים להטים מרתקים באש חיה, גם מהפה, לאחר שלוגמים כנראה ספירט, או תרגילים עם שני כבלים שבקצותיהם כדורי אש בוערת. נחמד. איך הם לא מקיאים מבליעת הדלק ושאיפת העשן והחום החזק. אני מצטלם עם מלאך־המוות הפולני, או תליין גבה־קומה או אינקוויזטור לבוש שחורים כולו, שפניו מכוסות בברדס שחור – ואשר הפחיד בהקשת המטה הגדול שלו את הדסה ההולכת לצידי.

ארוחת־ערב במסעדה אוּ דֶקֶרְטָה בכיכר. לא על שם הפילוסוף הצרפתי דקרט אלא על שם האציל הפולני ז’אן דֶקֶרט (1738–1790) שהיה בתקופתו ראש העיר של וארשה. המסעדה נמצאת בכיכר השוק הישן, ברחוב ריינק סטארגו מייסטה 42/38, בצד הצפוני של הכיכר הקרוי גם בשם סטרונה דקרטה, באחד הבתים שהיו שייכים לאותו דקרט. אנחנו שישה. אני לוקח מנה ראשונה מרק עוף־בשר ביתי עם אטריות. אווה מזמינה צלחת פטריות־יער מיוחדות אחת לכולנו לטעום. גם מחלקים לנו משקה וודקה חם בטעם פירות, מין פונץ', בספלי חרס כרסתניים בגודל בינוני. מנה עיקרית שלי קוטלט חזיר, שזה שניצל כתות בתוספת כרוב חמוץ ותפוחי־אדמה. יגאל לוקח עיגולי חזיר ממולאים שזיפים. יהודית ברווז עם תוספות. מנה אחרונה גלידה סורבט וכן שני קנקני סודה. הכול יחד (עם מנות עיקריות של האורחות) עולה 230 דולר (130 לי"ש) שהם כאלף שקל וזה סכום גדול מדי לארוחה בינונית בתכלית. כארבעים דולר או כמאה ושבעים שקל לאיש. בתל־אביב בסכום כזה אפשר לקבל ארוחה הרבה יותר טובה. ראה הוזהרת כל קורא יומן מסע זה – אל תלך לאכול ב“דקרטה” שבכיכר העיר העתיקה בווארשה, למרות התפאורה והריהוט המסוגננים, ומערכות הסכו"ם והצלחות המפוארות.

אווה הערב פחות מופרעת אבל עדיין בלתי אפשרית. אין אצלה תשובה פשוטה. שְׁמַאוּאֶץ (שְׁמַאלץ) – יש שלוש דרכים להכין אותו, והראשונה עם בצל מטוגן וקליפות תפוחי־עץ מטוגנות שיש להוציאן בזמן. המשך? אין. אבל היא מתקנת שוב ושוב, לא אומרים שמאלץ, אומרים – שְׁמַאוּאֶץ!

כמו אצל שמעון פרס, כל תשובה מתחלקת אצלה לשלושה סעיפים.

חברתה אלה שקטה יותר, וקצת עצובה. יש לה בן מבוגר ללא נישואים, ומשרה טובה בבנק, גם בקנה־מידה ישראלי. היא ואווה נוסעות יחד לטיולים בחוץ־לארץ ולוקחות עימן אפילו כלי־בישול. מה הסיבה? אווה אוהבת לבשל לעצמה את האוכל שלה, ולא פחות מכך היא אוהבת לישון עד מאוחר בבוקר ולכן אינה רוצה להיות תלוייה במועדי ארוחות־הבוקר במקומות שבהם היא מתארחת.

היום השביעי: לודז', הבית של וישצליצקי בפיוטרקובסקה 135, לא רחוק מפסל הברזל של ארתור רובינשטיין המנגן בפסנתר ליד ביתו־שלו על המדרכה    🔗

16.5.05. יום שני. וארשה–לודז‘, 140 ק"מ. לילה 1 בלודז’. מלון “הוטל גראנד” אורביס.

Orbis Sa Oddzial, Hotel Grand W Lodzi, 90–102 L:D, Ul.Piotrkowska 72

Tel 042–6339920, fax 042–6337876. rez.loggrand@orbis.pl

בבוקר אוכלים שוב לחמניות שיהודית ירדה וקנתה בדוכן בתחנה המרכזית הסמוכה, ושותים קפה בחדר שלנו. מחליטים אחר־כך להתפצל. יורדים בעשר לערך עם כל המזוודות למכונית. מורידים את יהודית והדסה ליד מרכז קניות גדול סמוך, שיש בו חנות של רשת CA, ויוצאים במכונית לחפש את הראטהאוס, בית־העירייה, שמופיע בגלוייה עתיקה מראשית המאה הקודמת, בסידרה שקניתי פעם בחנות עתיקות בשינקין, שכבר אינה קיימת, ואותו בניין גם מופיע שלוש פעמים בשלוש תקופות בגלוייה שקניתי אצל מארק בכיכר האנדרטה של אנילביץ. ליגאל סבלנות אין־קץ להגיע לכל מקום שמישהו מאיתנו מבקש לראות. זה אצלו אפילו אתגר. אין מקום שאי־אפשר להגיע אליו במכונית!

מתבלבלים קצת מפני ש“ראטהאוס” הוא גם שם של תחנת התחתית מהעבר השני של רחוב מרשלקובסקה (או ירוזלימסקה) הארוך והרחב. שואלים שוטרים אחדים, שרובם אינו יודע אנגלית למרות שזו שפה שנלמדת בבתי־הספר בפולניה, וחלקם גם לא מכירים את שמות הבניינים המפורסמים באיזור שבו הם עומדים. לשאלתנו אתמול כיצד ייתכן הדבר, אווה הסבירה לנו כי האנגלית אכן נלמדת בבתי־הספר גם בכיתות הנמוכות, אבל – אתה יכול להביא את הסוס אל השוקת אך לא להכריח אותו לשתות ממנה. מלמדים את הפולנים אנגלית אבל זאת לא אומרת שהם יודעים אנגלית. ללא שום השוואה לנוער שלנו. ולנו יש גם מזל שעל כל הסרטים והתוכניות באנגלית ובאמריקאית מופיעות כתוביות, וגם בטלנובלות הספרדיות שהנערות משתגעות אחריהן ויודעות כבר גם קצת ספרדית, ואילו בפולניה יש דיבוב לסרטי טלוויזיה או משהו יותר זול ופרימיטיבי, כמו ברוסיה – קריין מלווה־מתרגם את מה שאנחנו שומעים בשפת המקור של הסרט.

לבסוף מחנים את המכונית ומגיעים אל בניין הראטהאוס מאחור, כי בגלל ביקור אנשים חשובים בעיר סוגרים היום רחובות וכיכרות בעיר, ויש פקקי־תנועה. גם אתמול בערב היו חלקים בעיר סגורים. ובכן באים מאחור ויוצאים לכיכר הגדולה, כאשר ממול בניין האופרה. האזור גדוש לוחות זיכרון למרד הפולני בשלהי 44' וכנראה שכאן התנהלו הקרבות המכריעים וכאן גם היו מחסני הנשק. הבניין מרשים לא רק בזכות בנייתו מחדש אלא בגלל ההיסטוריה שלו הכתובה על קירותיו. רואים כאן רק פולנים לבושים בהידור ורק לצורכי עבודה, משרדית בעיקר. אנחנו מצלמים כדי להשוות עם הגלוייה העתיקה. את הגלויות המקוריות לא רציתי לקחת למסע פן תאבדנה, ובידי העתקים צבעוניים שלהם מסריקת המחשב.

חוזרים ואוספים את יהודית והדסה ושומעים סיפור טרי. כדי להגיע לשדרת החנויות הגדולות הן חצו את הרחוב הרחב, דומני מארשלקובסקה או לפחות דומה לו ברוחבו, לא רחוק מתחנת האוטובוסים המרכזית ומן המלון שלנו. חצו לא במעבר חצייה. פתאום מצלצל הנייד אצל יהודית, ונשמע קולה של אווה, באנגלית־הפולנית שלה: “אתן השתגעתם? עוברות את הרחוב ללא מעבר חצייה? הרי המשטרה יכולה לעצור אתכן!” – מתברר שמשרדה של אווה נמצא גבוה באחד מרבי־הקומות המשקיפים אל הכיכר, ומהחלון הבחינה בשתיים, ומתוך חוש אחריות מיהרה להזהיר אותן. וזה שוב מוכיח, כמו בפאריס, שאם אתה ואווה נמצאים באותה עיר, גם אם היא עיר גדולה מאוד, אתם תיפגשו לא רק בתיאום מראש אלא גם במקרה, לפחות פעם אחת ולעיתים פעמיים.

יוצאים מווארשה מערבה־דרומה לכיוון לודז‘. כמעט שאין צורך להשתמש במפה כי השילוט סביר, לבד מן העובדה שבשְׁני שלישֵׁי הדרך השם לודז’ כמעט שלא נזכר אלא רק פוזנן, שהיא בכיוון המנוגד, צפונה. ההתפצלות היא לאחר כשני שלישי כביש 30A.

בדרך עוצרים בדוכן תפוחי־עץ של איכר פולני קשיש. הם מן העונה שעברה כי עדיין אין יבול תפוחי־עץ חדש. אנחנו רק בתחילת הקיץ הפולני. הוא מסביר ארוכות את סוגם ושמותיהם אבל לדעתי הם חסרי טעם. אין להשוותם לתפוחי חרמון, וגם האיחסון הממושך שלהם היה כנראה עלוב ביותר.

יגאל מוצא פונדק יווני שמגיש גירו, שזה שווארמה יוונית־ופולנית. מרק תפוחי־אדמה מרוסקים עם נקניק, חמצמץ, הרבה ומעולה – ז’ורק. אני חולק עם יהודית מנת גירו עם צ’יפס, כרוב ברוטב חזרת לבנה ומלפפונים מסוקסים בחומץ. קולה, וכך כולנו יחד, אותו דבר, מנה גירו אחת לשניים, יחד 60 זלוטי שהם כ־80 שקל בלבד.

אגב, איך מוצאים בפולניה פונדק־דרכים לצהריים? צריך לקרוא את השלט – “אוֹבּיַאט”, צהריים, ובדרך כלל מובטחת לכם הפתעה קולינארית־עממית זולה. ואם כתוב “פיקרניה”? זוהי מאפייה, קונדיטוריה, אך לא בצידי דרכים אלא בתוך העיר.

ממשיכים לכיוון לודז‘. עכשיו כבר כל השלטים מראים שהיא קיימת. נכנסים דרך ארמון פוזננסקי ברחוב פייטרוקובסקבה ל“הוטל גראנד” שהוא הוותיק, המפואר והישן, בן 120 שנה – בלודז’. מקבלים חדר גדול מאוד. הרבה שיש. אין אמבטיה. שתי מיטות. נוף לצפון. טלוויזיה. שפע של מקום בחדר. בחדר של יגאל והדסה יש אפילו אמבטיה, וזאת לאחר שהחליפו חדר קודם, שהיה מוזנח אם כי גם בו נמצאה אמבטיה.

מעל לכניסה המלכותית למלון שברחוב פייטרוקובסקה 90–102 יש סמל מפואר עם האותיות H ו־G ומתחתן שנת ייסודו – 1888.

יורדים עם יגאל והדסה לסיבוב רגלי ברחוב פייטרוקובסקה, שהוא הרחוב המפואר היחיד בעיר ויש בו בתים עתיקים ומרשימים שחלקם גם משופץ ומוחזק היטב. חלון הראווה של העיר המסכנה הזו. יגאל מראה לנו את הבית המרשים שבו גדל אביו בפיוטרוקובסקה 135 ושאותו עזב ועלה לבדו בגיל 17 לארץ־ישראל. בית מרשים, מפואר ומתוחזק היטב, המשמש עכשיו בניין ממשלתי או עירוני ויש מי שדואג לתחזק אותו כהלכה. יגאל רק לא יודע בדיוק באיזו קומה של הבניין גרה המשפחה, אבל הבניין כולו היה שייך לה.

עוברים ליד פסל מתכת מקסים של ארתור רובינשטיין יושב על המדרכה ליד פסנתר כנף־נוצה ממש – ומנגן. אם שמים מטבע בצד הפסנתר, אפשר לשמוע נעימת מנגינה. על קיר הבית לוח שיש ובו כתוב שכאן נולד וגדל רובינשטיין הצעיר. יהודית מצטלמת בישיבה לידו, ואני ליד פסל המתכת של הסופר יוליאן טובים שיושב על ספסל ברחוב. פסלי ברונזה מעולים, אני חייב לומר. לזכר ליפסקי ובייחוד לזכר מאיר־זנוויל ליכטנשטיין, שעסק העצים הגדול שלו עמד בכיכר העיר, בראשית המאה ה־20 – לא הקימו שום פסל. (נכדתו בת־שבע אריאלי, ליכטנשטיין מהבית, שהיא בת־דוד של אימי, חיה עד היום בבית אבות ויצ"ו בתל אביב, והיא כבת תשעים וחמש). אבל יש מוּדעות רבה לשימור הרחוב ולחקיקת דמויות בעלות ערך היסטורי לעיר – בפסלים וגם בציורי־קיר יפים ורשמיים בנוסח רמי מאירי. האפים של רובינשטיין וטובים שחוקים־מוזהבים מרוב מישוש. מי שנוגע בהם יחזור לבקר שוב בלודז'. אני לא נוגע.

זו תופעה שחוזרת על עצמה – כמחצית הדמויות ההיסטוריות, בייחוד מעולם התרבות, שפולניה מנציחה, הם יהודים או ממוצא יהודי (מיצקביץ). קחו היום מפולניה את כל מה שקשור לעבר היהודי וטרם נמחק (כולל מחנות ההשמדה) ולא יהיה בשביל מה לבוא לבקר שם, ובייחוד לא עבור יהודים מישראל, מאירופה ומארה“ב. בקשו מפולניה לשלם עבור הרכוש היהודי העצום שקיבלה מהגרמנים בזכות השמדת אזרחיה היהודים, והיא תשקע בפשיטת רגל למשך יובל שנים. הלא חלק ניכר ומפואר ממרבית הנדל”ן, אם לא הושמד – של מרכזי עריה, היה שייך ליהודים.

הרחוב כולו מרוצף אבן, ומשמש מעין מדרחוב־למחצה. רק מכוניות בודדות עוברות בו, כזו שלנו בדרכנו למלון, אבל החנייה היא מרוחקת, במגרש שברחוב צדדי סמוך. תחבורה מקובלת ברחוב פייטרוקובסקה, ובו בלבד, הן רקשות אופניים אשר למרבה הפלא מדוושים עליהן “אשכנזים”. לא. אין רואים פועלים זרים בפולניה. התקופה של חברת השפע המערב־אירופית טרם הגיעה אליהם. הם עדיין עובדים קשה, גם בבניין, במסעדות (בעיקר נשים), במסחר, בכל אשר תלך. אבל אנגלית, כאמור, רובם אינם יודעים או יודעים רק ברמה בסיסית מאוד. כמעט כמו בבנגקוק.

חוזרים למלון. יהודית ואני עוד מסתובבים קצת בהמשך הרחוב, ויהודית מספיקה לסכן ולהפסיד 10 זלוטי במכונת מזל אחת מיני רבות בקזינו לעניים שיש בו רק מכונות כאלה ולא שום משחק מזל אחר. כאשר היינו לפני שנים בלאס־וגאס אמרתי לה שהיא מתעקשת על כך שמכונות־המזל יחזירו לה פיצוי על הילדות האבודה שלה במלחמת העולם השנייה. והנה עכשיו אנחנו בפולניה, שיש בעריה לא מעט בתי קזינו ממש, גם ברחוב כאן, אבל למיטב הרגשתי הם מכוונים כך שיש בהם עוד פחות סיכוי לזכות מאשר בלאס־וגאס. שם יכולת לשמוע מדי פעם צליל של אשד מטבעות לזוכה, ויהודית זכתה שם בכמה עשרות דולרים, שאת רובם השקיעה מחדש במשחק. אנחנו תמיד מקציבים סכום מסויים, מגוחך לחלוטין, למשחק, זוכים מפסידים, זוכים מפסידים, וכאשר הוא נגמר סופית, מפסיקים. יגאל אומר שבלאס־וגאס משמיעים מדי פעם צליל מוקלט של אשד מטבעות נשפך במכונת מזל, ואנשים חושבים שמישהו באמת זכה באחת הפינות האחרות של האולם.

לפני שלושים ושתיים שנה, חברי שמוליק לס הבלונדי, ששנות ילדותו בשואה עברו עליו בתור ילד נוצרי מנותק מהוריו בפולין, אמר לי דברים שנחרטו בזיכרוני, בקשר לחסך במשחקים בתקופת ילדותו האבודה. אצלו ואצל אנשים אחרים שהיו, כמוהו, ילדי השואה – שם לב לתופעה שעד היום הם אוהבים לשחק, והוא עצמו כאילו מתבייש בכך לעיתים. באמצע העבודה (ברשות שדות התעופה) הוא פורש הצידה ומשחק, בונה לו דבר־מה, כאילו עדיין הוא והדומים לו לא השביעו את הצורך לשחק, אשר נמנע מהם בילדותם.

בערב יוצאים למצוא מסעדה. לא פאב אירי. לא מסעדה מקסיקאית. כי ללודז’אים, כמו לתל־אביביים, קורצות כנראה בעיקר מסעדות של עמים רחוקים. מגיעים ל“ספינקס”, רשת של מסעדות בסגנון ערבי־מצרי, גם היא בפייטרוקובסקה. אני לוקח מרק בצל וסלט “א לה פטה”, שהוא בעצם מנה ראשונה – עגבניות, פלפלים אדומים (לפי טעמם בפולניה יש לי הרגשה שהם תוצרת ישראל, מהערבה, כי הם הירק הטעים היחיד), מלפפונים, גבינת פטה, זיתים. ממש תענוג לאכול שוב מנה גדולה של ירקות וגבינה.

היום השמיני: קדיש על מצבתו של אחד משני מאיר ליכטנשטיין, אולי סבא־רבא שלי מצד אימי, ותחנת הרכבת עם קטר הפחם וקרונות המשלוח להשמדה    🔗

17.5.05. יום שלישי. לילה 2 בלודז'. מלון “הוטל גראנד” אורביס.

ארוחת־בוקר במלון “הוטל גראנד” בלב העיר, באמצע רחוב פיוטרוקובסקה. מלון בן כ־120 שנה. חדרים גדולים. מיטות רכות ושמיכות פוך תפוחות. גשם בחוץ. ארוחת־בוקר טעימה אך לא מנקרת עיניים. אין חביתות מיוחדות. הדג הכבוש מצויין. גם הנקניקיות מצויינות, כמו בכל מקום שטעמנו מהן בפולניה ובכל ארוחות הבוקר במלונות. אין מה לדבר, אנגלית הם לא יודעים נקניקיות הם יודעים לעשות. בפולין יש בהן יותר בשר ופחות סויה, אם בכלל, והן רכות מאוד ונימוחות בפה עם חרדל או עם חזרת לבנה. שמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ] אין. זה כנראה נחשב קצת וולגארי. כפרי במובן הלא־חיובי. וכמובן, הבייקון, ולידו שעועית אפוייה במיץ עגבניות, כמנהג האנגלים. לא היתה ארוחת ביקון אחת שהחמצנו בכל המסע הזה. על החביתות והמקושקשות מהביצים הפולניות ויתרתי, כאלה יש גם בתל־אביב, אף כי זה כחמישים שנה, מאז ימי בסיס הטירונים של הנח"ל בבית־דרס, לא טעמתי ביצה פולנית. ובאשר לאנגלית, תמיד הייתי סבור שפולניה היא ארץ משכילה ביותר, ואכן אין לזלזל באינטלקטואלים שלה, אבל הרחוב נראה פחות משכיל מהרחוב הישראלי, שבו כמעט כל אדם יודע לפחות שתיים או שלוש שפות.

ואנחנו יוצאים במכונית לסיור בלודז‘. קודם כל יוצאים למשרדים של הוועד היהודי ברחוב פומורוסקה 18, הנקרא בשם “ועד הקהילה הקדושא בלאדז”. יגאל הכין את המסע ביסודיות. בפעם הקודמת שהיו בלודז’ נפלו על סוף־שבוע והמשרד היה סגור. ואילו הבוקר, צעירה פולנייה נחמדה מוציאה לנו קופסאות ארוכות ובהן כרטיסי חברא קדישא עתיקים של אנשים שנפטרו החל מהמאה ה־19 לערך. אני מחפש את מאיר ליכטנשטיין, אב סבתי שרה־גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, ילידת לודז‘. מוצא שניים. אחד הירש מאיר שנפטר בשנת 1924 בגיל 75 ואחד מאיר ליכטנשטיין שנפטר בשנת 1935 בגיל 87, נולד 1847. אנחנו מוציאים אותם מתוך קופסה שבה הם מסודרים בסדר אלפא־ביתי, רק שמות המשפחה – יותר ממאה, להערכתי, כולם רק שמות ליכטנשטיין הקבורים בלודז’.

שמות של ליפסקי לא חיפשתי, כי גם הורי סבי חנוך־יששכר ליפסקי, והם יוסף ליפסקי ואשתו, הועלו על ידו ארצה בשנות העשרים למאה הקודמת וחיו ומתו ונקברו בפתח־תקווה. מאחר שגרו בצ’נסטחובה, נדמה לי שמוצא משפחת ליפסקי היה משם ולא מלודז‘. אינני יודע שום שם של קרובי־משפחה ליפסקי שנותרו לפני השואה בלודז’. את אם־סבי, שהגיעה לגיל מופלג לעומת סבי, עדיין ראיתי בילדותי אף כי לא החלפתי עימה מילה. היא היתה זקנה קטנה ומצומקת שלא ידעה עברית וגרה עם שתי בנות נשואות שלה, פולה שאכר ויֶצָ’ה וולפוביץ', אחיות של סבי, וכל הבית הזה ברחוב הרצל, ליד השוק הקטן, היה בעיניי סמל של הגלות ושל הפּוֹלָנִיוּת.

הפקידה הנחמדה מצלמת לי אותם על דף אחד, כי מצויינים בהם בדיוק מיקומי הקברים. יגאל מחפש גם הוא ומוצא ומצלם כרטיסים של יותר משניים שנושאים את שם־משפחתו, וישליצקי, וקבורים בבית־הקברות היהודי בלודז'. הכרטיסים עתיקים וחומים מאוד אבל ניתן עדיין לקרוא בהם וגם למשש אותם.

בת־שבע אריאלי בת ה־95, שכאמור המתגוררת עדיין בבית האבות של ויצ"ו בתל־אביב, והיא נכדתו של אותו מאיר ליכטנשטיין, מספרת לי כי לסבא שלה היו שמונה אחים, כלומר שמונה בתי־אב נושאי השם הזה בראשית המאה הקודמת!

עוד היא מספרת כי למגרש העצום לסחר עצים של סבהּ באמצע לודז', בלב העיר, (לא אתפלא אם על רחוב פייטרוקובסקה), שהיו נכנסות בו יותר מעשרים עגלות – קראו בשם בְּרַאצָ’ה (האחים) ליכטנשטיין, והיתה מסילת ברזל מיוחדת מהעיר אל המנסרה ששכנה במקום קטן יותר, רחוק מהעיר, שנקרא בשם וְיֵזְ’נִיק. (צריך לקוות ששלוחת הרכבת הזו לא הובילה לימים לאושווינצ’ים או לכיוון של מחנה־השמדה אחר).

מתוך יומני: דיברתי הערב (יום שני, 21.2.05) עם בת־שבע אריאלי בת ה־94, שכותבת ספר סיפורים נוסף על “כמה ירוק היה פרדסנו” שערכתי והוצאתי עבורה ב“אסטרולוג”, והיא סיפרה לי קצת על לודז‘, שם היתה לאביה [לסבה!] מאיר ליכטנשטיין מינסרה גדולה שאליה היתה באה רכבת מיוחדת ממקום בשם בַּאיֵיז’ניק, מרוחק מלודז’. היה לו מגרש עצום בלב לודז', שחנו בו עשרים עגלות סוסים בבת־אחת, עמוסות עצים. הוא היה מספק עצים מנוסרים, פורניר, לכל הנגריות ובתי־החרושת לרהיטים. שם הפירמה היה דְרַאצָ’ה ליכטשנטיין, האחים ליכטנשטיין.

לפני עוזבנו את המקום מביא אותנו הבחור היהודי המזוקן, דובר העברית וחובש הכיפה, שקיבל את פנינו, דומני פנחס שמו, לבניין סמוך הנמצא בשיפוצים יסודיים בידי פועלי־בניין פולניים. היה כאן מושב זקנים וכעת עתיד המיבנה המשופץ לשמש בית־מלון של הקהילה היהודית, או בשיתוף עימה. בתוך הבניין הגדול והעתיק ישנם משרדים לזכר קהילת יהודי לודז‘. אגב, לודז’ עצמה וגם אתריה היהודיים לא נחרבו בשואה. רק את כל היהודים שלחו ממנה ברכבות והשמידו.

במשרד יושב גבר פולני, גוי, סימפאטי, דובר אנגלית, בשם מארק, ואנחנו משוחחים איתו. מולו יושב אדם מבוגר, אינני יודע אם הוא פולני או יהודי, אבל יש לו פנים (אם כי צרים יותר) וחיוך טוב – שממש מזכירים את יצחק אורפז או את הזקן ג’וניור, בעל חנות הכלבו הגדולה, בפרקים הראשונים של הסידרה האנגלית הקומית “מישהו מטפל בך” הזכורה לטוב.

יגאל מוצא במשרד ספר טלפונים של לודז' מלפני מלחמת העולם השנייה, ומצלם מתוכו דף שלם מלא שמות משפחה וישליצקי. יהודית מזכירה בשיחה שאני סופר, ומארק קם ומראה לנו ספרים אחדים שהוציא לאור בתרגום מעברית. לא סופרים ידועים. יהודית מספרת לו על כך שקיים תרגום ספר שלי לפולנית, “לשוט בקליפת אבטיח”, והוא אומר שישמח לקבל את כתב־היד וישתדל לעזור בהוצאת הספר ומוסר לי את כרטיס הביקור שלו. כתובתו:

Mr. Mark Szokalak,

Fundacja Monumentum Iudaicum Lodzense,

Ul. Pomorska 18, 91–416 Lodz, Poland.

ואכן, בשובי לישראל אני כותב על כך לנילי כהן, העומדת בראש המכון לתרגום ומטפלת כל השנים בהשגת מו"ל פולני לספר, שתורגם על חשבון המכון אך ההוצאה הציבורית שהיתה אמורה להדפיסו, פשטה את הרגל עם נפילת המשטר הקומוניסטי; נילי שולחת עותק של כתב־היד לפי הכתובת שהמצאתי לה. מארק הוא כנראה מנהל המוסד ומוציא ספרים עבריים מתורגמים לפולנית וגם מכיר את מרים עקביא שאף ערכה ותירגמה את אחד הספרים שהוא מראה לנו שהוציא.

נפרדים לשלום –do widzenia – ויוצאים במכונית לבית־הקברות היהודי, הנמצא ברחוב בְּרַצְקָה 40. הוא מרשים ביותר ומסודר מאוד, ובמרכזו בניין גדול המשמש כבית הטהרה ואולם הלוויות, ובאגפו כניסה נפרדת למשרד.

יגאל מראה את הצילומים שלו ומקבל הסבר על גוש/חלקה. לנו אומרת האחראית, גוייה פולנייה שבנה הצעיר משחק בחדר לידה, והחדר משמש כמשרד וגם כעין מקום מגורים ובישול חלקי – שאין אפשרות למצוא את הקברים כי זה מיספור ישן וצריך עזרה להגיע לשם. אך אל לנו לדאוג. יש כאן אדם שימצא עבורנו את הכתובת, ונשלם 20 זלוטי (כעשרים וחמישה שקלים) לכל קבר שימצא.

וכך אנחנו לוקחים גוי צעיר, בלונדי־ג’ינג’י בעל ידי עמל שאת שמו שכחתי. הוא אינו יודע אנגלית וגם לא עברית אבל יודע לקרוא היטב את האותיות העבריות שחקוקות על המצבות, ולדברי האחראית אין כמוהו בקיא בזיהוי מצבות.

הולכים איתו בדרך, ליד הגדר ימינה, ומוצאים מצבה של גברת ששם משפחתה וישליצקי מהבית. מאוחר יותר אנחנו חוזרים לכאן עם יגאל כדי שיצלם את מצבתה. ממשיכים כשלושה בלוקים ופונים שמאלה לעבר חלקות הקברים עצמם. השבילים בין החלקות רחבים ומסומנים היטב, אבל בצדדיו הצטבר הרבה טחב ועלים יבשים וענפים שבורים שמכסים את המעברים בין המצבות ואת המצבות עצמן.

הפולני החרוץ בעל הידיים השריריות מוצא עבורנו עד מהרה את הקבר והמצבה של צבי (הערש) מאיר ליכטנשטיין, שהוא בן של ר' הלל, אולי גם כן ליכטנשטיין אבל רשום – הכהן, והכול באלם קול. יהודית מצלמת ואני אומר תפילת “קדיש”: “יתגדל ויתקדש שְׁמֵהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ…” מה שבטוח, (שהרי זה העולם שהקדוש־ברוך־הוא ברא כרצונו, עוד לפני השואה) – אף כי אני לא בטוח שזוהי מצבתו של אבי־סבתי. ואולם השם הִלֵל שזור בתולדות משפחת ליכטנשטיין והיה גם שמו של אחד מאחיה של בת־שבע, אף הוא בן־דוד של אימי.

ממשיכים לקבר של מאיר ליכטנשטיין השני. נדמה לי שאם הייתי עובר עם הפקידה הבלונדית הפולנייה הקטנה על כל כרטיסי המשפחה, הייתי מוצא אולי עוד שניים־שלושה מאיר ליכטנשטיין. סיפרו במושבה שבת־דוד של אימי, שושנה ליכטנשטיין־מכנס, עברה יום אחד באוטובוס, עם קבוצת מטיילים ישראליים באירופה, על פני המדינה הקטנה ליכטנשטיין, והכריזה שזוהי ארץ הנסיכות של מוצא משפחתה!

הליכטנשטיינים, כמעט כולם אנשים קצת קשים. קצת עקשנים. קצת אגואיסטים. מוכשרים. חדשנים. קצת “משוגעים”. מלאי חשיבות עצמית גם ללא סיבה מיוחדת. חושבים שהם יודעים הכול. מדברים עברית מיוחדת, גבוהה וגרונית, וגאים מאוד באביהם, דניאל ליכטנשטיין, שהערבים כינוהו אבו סֶמֶנְטָה, והוא שהביא את הבטון לארץ־ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה. דמם בדמי זורם. דניאל היה אחיה של סבתי שרה־גאולה. אצלי המורשת או התורשה היא לא רק מצד משפחת ראב ושיינברגר ההונגריות, אלא גם ליפסקי וליכטנשטיין הפולניות, ולא עמדתי על הצד הליכטנשטייני שבי עד שלא עבדתי עם בת־שבע אריאלי־ליכטנשטיין (בת התשעים פלוס) על עריכת ספרה “כמה ירוק היה פרדסנו”. ואני עדיין לא התרכובת המפתיעה ביותר של השידוכים עם צאצאי הצד הפולני במשפחתנו. יש “משוגעים” ועקשנים גדולים ממני.

מאיר ליכטנשטיין השני נולד בשנת 1847 ומת ב־1935, בן 87. הגוי הפולני צהוב־השיער מוצא גם את מקום קבורתו. בור מלבני פעור וראש המצבה נזרק לאחור וכנראה שלוח השיש הוצא ממנו או נשבר ונעלם. ליתר ביטחון יהודית מצלמת גם אותו.

[במבט לאחור, לאחר שמיעת תוכניתו של יצחק נוי בשבת בבוקר, כבר לאחר שובנו ארצה, אני מבין שייתכן שהריסת הקברים הללו ובזיזתם עד כדי היותם בורות פעורים, נובעת מאותה אמונה של שודדי־קברים גויים כי שיני הזהב של היהודים נותרו שלמות בפי גולגולותיהם, והרי מדובר כאן בתקופות “נורמאליות” ולא במחנות־ההשמדה שבהם עקרו הנאצים את שיני הזהב של הגוויות היהודיות בטרם שריפתן].

הגוי מסרב לקבל תשלום ומצליח להסביר שעלינו לשלם במשרד. חוזרים כבר בלעדיו דרך המאוזוליאום המדהים של הגביר ישראל פוזננסקי ולאה אשתו, שמתו בשנים 1901 ו־1902. מדהים. מבחוץ עולים במדרגות אבן לשני עמודים עבים בסגנון יווני, שמחזיקים כיפת אבן מפוארת עם פיתוחי מתכת והכתובת בלועזית: “פוזננסקי”, כאשר כל החלל העגול סביב סגור בשבכת רשת ברזל אוורירית, ובפנים – ארונות שיש כתום־שחור כמו של מלכי רוסיה, ארונות דמויי סרקופגים על בימת שיש שמעליה מתנוססת כיפה על עמודים, וכל המִבנה אומר עושר, כוח, כבוד ונוכחות יהודית כמעט מלכותית. גם סביבו יש קברים משפחתיים, אמנם יותר נמוכים ופחות מפוארים אך מעידים על אמידות רבה. אכן, לודז' עיר תעשיית הטקסטיל, “מנצ’סטר של פולין” – היא לודז' היהודית בעיקרה כבר מסוף המאה ה־19, היא יצירה יהודית, וכמו הפירמידות מעיבים עד היום שרידי גדולתה מאז על עליבותה של העיר כיום.

כתובות עבריות רבות ומרתקות יש על המצבות בבתי־הקברות של פולין. על רבות מהן שירים בצורת אקרוסטיכון. אנחנו מצלמים ומעתיקים אחת מהן:

בן אדם! של נעליך

וגש הנה מלא רחש

ודומם ובצקון לחש

התפלל לאלהיך

פה לא עצמות יבשות

אך לחות [לוחות] העדות קברים

ולחות [לוחות] אף כי שבורים

תורתיהם עודן קדשות [קדושות]

יגאל והדסה חוזרים מכיוון דרום, מצד שמאל ל“בית הטהרה”, כשנכנסים. הם לא מצאו כלום כי אין כתובות על המצבות באותו אזור, אבל ביקרו בחלקת הרוגי הגטו וראו שלט־ציוּן של קורס המג“דים של צה”ל, שאותם פגשנו בבית־הקברות היהודי בווארשה, ששיקמו כאן עשרות קברים נעלמים, ועתה ניצבו ציוני המצבות בשתי שורות ארוכות כמו במִפקד. מחווה מאוד נאה. פרוייקט צה"לי שאירגנו אותו היטב מקודם.

קונים חוברת אנגלית על “בית־הקברות היהודי בלודז'” מאת מירוסלאב זבגנייב ווֹז’אסלקי, שיש בה צילום מצבתם העשוייה שיש ורוד־בריק של פליסייה ויצחק רובינשטיין, הוריו של ארתור, ופירוט מדעי של תולדות בית־הקברות והתפתחות האמנות של עשיית מצבותיו. מציצים לאולם “בית הטהרה” המפואר, שפתחו צופה לדרך הראשית בין הקברים שמוליכה גם למאוזוליאום פוזננסקי, ונראה כחזית של בית־כנסת של עשירים. רואים בפנים עגלת מתים שחורה שמתאימה לסיפורים של עגנון.

עכשיו נוסעים לחפש את רחוב נובו טָרְגוֹבָה 7, (טרגובה פירושו מסחר) שבו גרה משפחת ליפסקי עד שנת 1921, ובאביב של אותה שנה יצאו לארץ־ישראל דרך וינה, נתקעו באלכסנדריה עקב מאורעות מאי 1921, ולאחריהן הגיעו ארצה, ישר לפתח־תקווה, שבה היה כבר נטוע פרדסו של סבי, חנוך יששכר ליפסקי; הוא העביר את הכספים לנטיעת הפרדס לנאמנו הלודז’אי ברוך גולומב, שעלה ארצה והתיישב בפתח־תקווה לפני מלחמת העולם הראשונה, ונטע גם פרדס עבור לודז’אי אמיד אחר, לבנשטיין, אביו של אליעזר ליבנה.

הכתובת המדוייקת שרשמתי מפי אימי לפני שנים רבות היא: רחוב נובו טרגובה 7, ליד בית החולים פוזננסקי, קומה ראשונה כנראה.

לאחר חיפושים מוצאים את רחוב טרגובה, זה שם הרחוב עכשיו, בלי נובו, שאמנם יש בו בניינים עתיקים, כמו שמצאנו ברחוב שבו נולדה יהודית בפראגה, וארשה, אבל כאשר מתקרבים למיספר 7 מוצאים מיבנה חדש בן שתיים או שלוש קומות, שמשתרע על שטח של כמה בניינים עתיקים, ומשמש איזה ארגון עירוני שעוסק באנרגיה. צריך לפענח את השלט הפולני שצילמנו:

Lodzki Zaklad / Energetycny S.A. / Wydzial Administracji

[תוספת מאוחרת: The building at Targowa is Lodz Energy company]

חוץ מאשר את המיספר והשלט, אין מה לצלם. לכן אנחנו מצלמים גם כאן בית, בניין ממול, ישן, עם המבואה באמצע, המוליכה לחצר עלובה, ומשני הצדדים גרמי מדרגות שחוקים, עתיקים ומלוכלכים, אבל הקירות גם מלאים ציורים של מגני דוד עם אותיות RCS או משהו כזה. וצלבי קרס. העיר מלאה בכתוביות נאצה כאלה. יש בה רק 300 יהודים כיום. ואולם איננו יודעים אם הדברים מכוונים נגד היהודים הגרים בעיר או שזה חלק מבריונות ופוליטיקה ניאו־פאשיסטיות, שעליהן דיברה בכעס גם אווה בווארשה, והן עניין מדאיג פנים־פולני.

אין מה לעשות יותר ברחוב. אחד הדיירים אפילו עוקב אחרינו בחשד כאשר אנו מצלמים את הבניין שמול מיספר 7. אנחנו מסתובבים ומצלמים בתים גדולים עתיקים אחדים בהמשך הרחוב, אולי אחד מהם היה בית החולים פוזננסקי, ואולי, מי יודע, היינו צריכים להתחיל את החיפוש במציאת אותו בית־חולים לשעבר, ולראות אם בכלל היה רחוב בשם זה לידו, כי אולי שינו שמות של רחובות.

במכונית אני מספר ליהודית, הדסה ויגאל, מתוך נייר מודפס שהבאתי, ובו דברים שכתבה לי בת־דודתי צילה זילברוסר, לפני הנסיעה, על הבית בלודז' שבו גדלו אימי דורה (דבורה) ואימה רחלה:

התרגשתי לשמוע שאתם מתכוננים לבקר בלודז' – עיר הולדתן של האימהות שלנו. יש לי מעט “זיכרונות” מהסיפורים של אימא שלי ודודה רבקה מהבית שמה, כי אני כילדה וכנערה אהבתי מאד להאזין לזיכרונותיהן. את הכתובת בלודז' אני מכירה, ואפילו יודעת להגיד אותה בפולנית. ובאשר ל“זיכרונות”:

1. משפחת ליפסקי מרובת הילדים הייתה גם משפחה “ברוכת כישרונות תיאטרליים”. לפיכך, בחג הפורים נהגו לחבר מעין מחזה פורים. כל הילדים היו עסוקים במשימה הזאת. יחיאל וגרשון חיברו מחזה והקימו במה ומסך, סָלָה ניגנה בפסנתר וצֶלָה שרה.

ולאחר שהעמידו את כל הכיסאות בשורות, כיאה לאולם תיאטרון, שלחו את אימא שלי [רחלה], הקטנה בילדים וחביבת הקהל, להזמין את ילדי השכנים הגויים לצפות במחזה וכאילו “למכור כרטיסים”. אימא שלך דורה, שהייתה ילדה “פראית”, הייתה משחקת בתפקידי בנים, ואילו יהודה “השקט” שיחק בתפקידי ילדות עם רבקה. המחזה היה חלקו בפולנית, וחלקו בעברית, ולמרות זאת ילדי השכנים לא התלוננו, ונהנו מהאירוע.

2. בחג סוכות נהגו לבנות סוכה בחצר הבית, שלפי התיאור הייתה ממש צריף מעץ, שייתן הגנה בפני הקור ששרר בתקופה זו של השנה בפולין. השכנים הגויים מעולם לא התלוננו על מנהג יהודי זה, כפי שציינו הבנות לבית ליפסקי.

3. לסבתא שרה־גאולה ליפסקי (לבית ליכטנשטיין) הייתה עוזרת בבישול במטבח, (תאר לך, להאכיל יום־יום עשרה אנשים ולעיתים אף יותר, כשהצטרפו אורחים). נערה כפרית שנהגה לישון במטבח.

יום אחד יצאה לרחוב להשליך זבל ולא שבה הביתה. לאחר שיצאו לחפשה, נמצא פח הזבל ליד הכניסה לבניין, ו“הקרסביצה”, כפי שהעידו השכנים, הלכה שבי אחרי חייל פולני. מאז, הייתה רווחת בדיחה בביתנו, כל פעם שאימא שלי הייתה יוצאת לפח הזבל הגדול בחצר, הייתה נוהגת לומר שרצוי שתראה יפה ומטופחת כי מי יודע את מי תפגוש ליד הפח.

4. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היה נטל הפרנסה (של רעיה ושמונה ילדים) קשה לסבא חנוך, ואז סבא־רבא שלנו – יוסף ליפסקי, שגר בצ’נסטחובה, הציע עזרה לבנו וביקשו לשלוח אליהם את שתי הבנות, אימא שלך דורה, ודודה רבקה.

לקראת סיום המלחמה, לאחר שהוקל, שבו הבנות בלוויית סבא ללודז'. אימא שלי, שהייתה ילדה קטנה, כל כך שמחה לבואן שרצה במהירות לקבל את פניהן, נפלה על גרם המדרגות ונפצעה קשה בפיה ובסנטרה, מה שהצריך תפירה (סימן שנותר מתחת לסנטרה כל ימי חייה, ושתמיד שמחה לציין שזו מזכרת מגעגועים לאחיותיה האהובות).

ואילו דורה אימך ורבקה, ששהו תקופה ארוכה בצ’נסטחובה, פנו אל אחיהן יחיאל וגרשון בגוף שלישי, ופתחו כל משפט פנייה אליהם בתואר פאן (אדון) יחיאל ופאן גרשון. כה זרים נראו להם שני הבחורים לאחר תקופה כה ארוכה של היעדרות, שלא העזו לנקוט בלשון קירבה.

אני נזכר כי בשהותם במלון בווינה, בדרך לארץ־ישראל, הבנות לבית ליפסקי ראו בחלון הבית ממול גבר ואישה מזדווגים. כאשר שאלו מה הם עושים, ענו להם שהם עושים ילד.

למחרת חזר ונשנה המחזה, ועימו השאלה, “מה הם שוב עושים? הרי הוא כבר עשה לה ילד?”

על כך קיבלו הבנות תשובה: “ומה חשבתן? איך יגדל הילד? צריך גם להאכיל אותו!”

אימי נולדה בלודז' בשנת 1910 ואם איני טועה למדה בגן ובבית הספר של יצחק קצנלסון. אחד ממוריה היה (לימים המזרחן) שמחה אסף. בגיל אחת־עשרה עלתה ארצה עם משפחתה ומעולם לא חזרה לבקר בפולניה. על האווירה בלודז' בתקופת ילדותה למדתי גם מהספר המרתק “צִבְיָה כהן” שהוציאו נורית גוברין וחגית הלפרין לזכר אימן.

לימים ביקרתי בבית האבות ברמת־אביב את שמעון קושניר, וגיליתי באותה קומה את שמחה אסף ונכנסתי לדבר איתו ומאוד שמח לביקור ואם אינני טועה זכר את אימי. חדרו היה מלא ספרים ורגליו היחפות עשו עליי רושם רב בגלל יפי האצבעות, שזה קצת נדיר אצל אנשים מבוגרים.

כאשר שתי הילדות, אימי דורה ואחותה רחלה הצעירה ממנה, הגיעו לבית־הספר פיק“א בפתח־תקווה בשלהי 1921, בתחילת שנת הלימודים תרפ”ב – שלח המנהל דוד חיון לקרוא לאימן שרה־גאולה ליפסקי (לבית ליכטנשטיין). סבתי לא ידעה טוב עברית ולקחה עימה כמתורגמנית את עָלִיז כהן, לימים קאופמן, אימו של ח"כ חיים קאופמן המנוח. דוד חיון הודיע לגברת ליפסקי כי מאחר שכל תלמידי בית־הספר, בנות כבנים, הולכים מגולחי־ראש בגלל מכת הכינים במושבה, גם בנותיה חייבות לגלח את שיער ראשיהן השופע תלתלי־בקבוקים וקישורי סרטים. הגברת הלודז’אית ענתה שבנותיה תשבנה בבית אבל קודקודיהן לא יגולחו. לבסוף התפשרו על כך שתבאנה בשיער פזור, ללא הסרטים. אגב, זו הסיבה שילדי בתי־הספר בארץ באותה תקופה נראים בתמונות גלוחי־ראש.

נוסעים לאכול ארוחה קלה במסעדה מקסיקאית “דה מקסיקן” מול המלון, ברחוב פייטרוקובסה 67. אני לוקח רק מרק עגבניות. יהודית פּאֶיָיה. הדסה משתלטת על מרק ועוד מנה, ואילו יגאל רק מנה אחת של בשר, ירקות ועלי בצק טורטיה שאינו משתמש בהם. אני לא רעב אחרי ארוחת־הבוקר הגדולה במלון, רק צמא. שותה קוקה קולה עם כוס מקבילה של קוביות קרח. המחיר 80 זלוטי לכולנו שזה בערך מאה שקלים. המקום מאוד נחמד, חשוך־במקצת, והפולניות, שמשתדלות להיות לבושות כמקסיקאיות, נראות קצת מגוחכות, אם כי יש כמה וכמה צורות נאות של בחורות פולניות בצוות וגם בסועדים, והנאת העיניים אינה פחותה מזו של החך.

יוצאים חזרה למכונית ונוסעים לחפש את אתר הזיכרון החדש, תחנת הרכבת רדגסט או קמישין, שממנה הורדו ונשלחו לגטו לודז' יהודֵי וינה ופראג שהובאו אליו ממערב־אירופה, והחל משנת 1942 נשלחו ממנה להשמדה, הם וכל שאר יהודי גטו לודז' – לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים.

האתר, שלפי הכתוב בשלט נבנה ביוזמת ראש העיר לודז', הוא ממש מדהים. בקצהו המערבי, בכניסה אליו, נמצא מיבנה דמוי קרמטוריום עם ארובה קטומה הכול בנוי מִלבני בריק, בצבע אדמדם־חום, וכניסה מלבנית, מפחידה, שמעליה כתוב בעברית, בפולנית ובאנגלית: “לא תרצח”.

בהמשך לקרמטוריום הסמלי, מנהרה מלבנית גבוהה, עשוייה לוחות בטון אטומים, והיא מובילה מדְמוי־הקרמטוריום לעבר תחנת הרכבת עצמה, כאשר בסופה המנהרה פעורה ומכילה את קצה המסילה. בצד, מחוץ לחומת המנהרה, לאורכה, קיימות שתי מסילות־ברזל שאחת מהן, הקרובה, עדיין פועלת, זאת לפי סידור החשמל למעלה ומצב הפסים.

על קיר הבטון האטום של המנהרה הארוכה, שמסמלת את המעבר התת־קרקעי מכיכר הסלקציה לתאי הגאזים ולמשרפות – בצידה המשיק לכיוון תחנת הרכבת, כתובים באותיות גדולות רק השנים: 1939, 1940, 1941, 1942, 1943, 1944, 1945.

כאשר מתקרבים לתחנה רואים מצד שמאל את המשך הפסים היוצאים ממנהרת הבטון המלבנית הגבוהה (שכל הפְּנים שלה נראה טרם גמור) ועליהם חונה, מול רציף התחנה־עצמה, רכבת – שלושה קרונות של משלוח בקר או סחורות, קרונות משא סגורים, הניראים כה קטנים ועלובים, עשויים לוחות עבים, עם שני אשנבים צרים גבוהים מכל צד, ובראשה קטר פחם עתיק שחור עם קרונית הפחם מאחור והדוד מלפנים. על הקטר ועל כל קרון נכתב רשמית שהם שייכים לרשת מסילות הברזל של הרייך הגרמני, ובנוסף המיפרט הטכני הרגיל, וגם מתי נסע בפעם האחרונה במשלוח למחנות ההשמדה. הקרונות כה קטנים, כי אנחנו רגילים כבר לקרונות הגדולים של ימינו, עד שקשה ממש לתאר שעשרות אנשים נדחסו בעמידה לקרונות הללו ונאלצו לנשום רק מבעד לשני האשנבים הגבוהים, כי הדלת האמצעית היתה סגורה עליהם מבחוץ, וכך נסעו שעות וימים מבלי יכולת לאכול, לשתות ולעשות את צרכיהם.

תחנת־הרכבת עצמה עשוייה עץ וכנראה משוחזרת ברובה כי כבר אינה בשימוש. היא היתה סגורה. כנראה שמתקינים בה מוזיאון, והיום כבר הסתיימה העבודה כי לא היה איש במקום, רק אנחנו. מעבר לה מסתיים באחת הרציף המתרחב בקיר בטון גבוה ומסתיר נוף, שעליו עיגולי בטון גדולים שטוחים שבהם חרותים גרמנית באותיות גותיות גדולות שמות מחנות ההשמדה הכלולים גם בכתובת שלהלן – בולטים בעיקר אושוויץ ובירקנאו.

על הקיר הדרומי, במקביל לצריף, בצד המרוחק מהמסילה והרציף, קיר התוחם את האנדרטה המדהימה הזו, ועליו נכתב בכמה שפות, גם בעברית, כי תחילה הובאו לתחנה זו, ששימשה בעיקר לסחורות, יהודי מערב־אירופה, ונדחסו לגטו לודז‘, ובמועד מאוחר יותר שולחו מכאן 330,000 יהודי לודז’ להשמדה. לפי העברית המודרנית והפיסוק, הכתובת נוסחה על ידי ישראלי:

“תחנה קטנה זו היתה בשנים 1941–1942 / תחנת ההגעה של כ־38,000 יהודים ממרכז אירופה / ואיזור ורטנאו ושל כ־5,000 צוענים / אשר גורשו על־ידי הגרמנים לגטו לודז‘. / בשנים 1942 ו־1944 היתה תחנה זו / מקום שילוחם של כ־145,000 יהודי גטו לודז’ / למחנות ההשמדה חלמנו (קולמהוף) ואושוויץ־בירקנאו. / משם חלקם נשלח למחנות אחרים: / רבנסבריק, זקסנהאוזן־אוריינבורג, גרוס רוזן, שטוטהוף”.

עדיין לא הכול הסתיים בבניית האנדרטה הזו, שנחנכה לפי כשנה. גם לא רבים יודעים על אודותיה. היא לא מרוחקת ביותר מבית־הקברות היהודי. באותו אזור לערך. והיא יותר מרשימה ונחרתת בזיכרון מכל תצוגת מוזיאון יד ושם החדש שהוא יותר יד ושם ליד ושם מאשר לשואה. אם היה אפשר להעתיק אותה ולהביאה לירושלים היו חוסכים כסף רב שאותו היה אפשר לחלק לאחרוני השרידים של השואה בטרם ימותו בעוד תביעותיהם אינן נענות.

שוב ושוב צילמנו, נכנסתי לקרון, בדקתי את תא הנהג של הקטר. זה כל כך מוחשי. ובייחוד מזעזע קוטנם של קרונות־המשא, שכמותם היו בשימוש גם בארץ אבל אנחנו התרגלנו למידות הגדולות של הקרונות החדשים, והמכולות הענקיות המונחות עליהם. אפשר לומר שבדימיון נראים כל השנים מכשירי השואה הרבה יותר גדולים ומאיימים ולא כל כך פרוזאיים, קטנים.

נהגת המונית הלודז’אית, שאחריה נסענו, בתשלום, למצוא את תחנת־הרכבת הזו, שהתברר שהיא ממש קרובה לבית־הקברות היהודי שבו היינו בבוקר אך עתה לא הצלחנו למוצאה – מראה לנו גם כיצד להגיע לאתר נוסף, והוא בית החרושת לטקסטיל שהיה שייך ליהודי בשם באבר, ובתחילת 1945, כאשר הגרמנים עמדו לסגת מהעיר, הם שרפו את בית החרושת הגדול, העשוי אף הוא לבני בריק אדמדמות־חומות – על כל אלפיים וחמש מאות פועליו. כבר לא היו יהודים ביניהם, רק פולנים נוצרים, ולכן על הבניין, שתוכו פעור ולו שלושה קירות חיצוניים בלבד בצורת חץ – ניצב רק צלב שחור גבוה, ומאחוריו, על במה גבוהה של אבן – גוש סלע ענק חצוב באבן שיש או גרניט שחורה בצורת ארון מתים גדול או מרכבת נקם שחורה, וכתובת בפולנית בלבד.

חוץ מהבניין השרוף יש כאן מוזיאום לא־גדול לשואה, לנאצים ולסבל במחנות הריכוז וההשמדה ולקורבנות היהודים והפולנים כאחד. אישה נעימה מסבירה לנו ואפילו לא לוקחת תשלום. התצוגה משלבת הגדלות של צילומים יחד עם מוצגים אותנטיים או משוחזרים. סטן בריטי, שמייסר גרמני ונגן רוסי. מדי ס"ס שחורים. מכשיר עינויים. דרגשים. ציורי ניסויים בבני־אדם, גבישי גז ציקלון בי. ועוד ועוד. אנחנו קונים חוברת שמספרת על המקום.

נותר המקום האחרון לבקרו היום. רחוב שְׁוויֵינְטֶגוֹ יָעָקוּבָּה 16, כלומר – הקדוש יעקב. בניין שבקומתו השנייה שכן בתקופת הגטו ה“שטיבל”, אולם התפילה ולימוד התורה, של הרב שמחה אלתר אוברבויום [או אוֹבּעלבּוֹים, אבל בארץ כתבו את שם משפחתם אוברבאום], שהיה סבא של דוד של הדסה, שהיה נשוי לדודה שלה. שם־משפחתה של הדסה מהבית – צ’לצ’ינסקי, שהוחלף לצל־ציון.

את הסיפור קיבל יגאל מאברהם מיכרובסקי, הוא רומק, שאביו־החורג היה נכדו של הרב שמחה. רומק היה ילד כבן שבע בשנת 1942, וחי עם אימו בגיטו ווארשה. האם הצליחה להגיע לגיטו לודז‘, שם חיכה לה שלמה, נכדו של הרב שמחה, ולימים אביו־החורג של רומק. לאם היו ייסורי מצפון על כך שהשאירה בווארשה את בנה רומק אצל סבו וסבתו, כי הזהירו אותה מתלאות הדרך ללודז’, ואמרו שהילד לא ייצא חי מהן, ואילו שלמה איים להסתכן ולבוא אליה לגיטו וארשה אם לא תבוא אליו לגטו לודז'.

בצר לו פנה שלמה אל סבו, הרב שמחה, וביקש ממנו שיעזור להחזיר את הילד אל אימו. לרב שמחה היו קשרים עם ראש היודנראט בגטו לודז‘, חיים רומקובסקי, ואליו פנה לעזרה. רומקובסקי השתדל לבנות בלודז’ מכלול תעשייתי שהעסיק מיספר יהודים רב ככל האפשר, שעבדו למען מאמץ המלחמה הגרמני. כך קיווה שיוכל להציל לפחות חלק מהיהודים. לשם כך קיבל אפילו רשות מהגרמנים להביא מהנדסים ורופאים יהודיים מגטו וארשה. והנה במשלוח כזה, במכוניות שנשאו את הדגל הנאצי, הגיע רומק הילד מגטו וארשה לגטו לודז', ואף תיאר לי זאת באופן חי ביותר לאחר שובנו ארצה.

הרב שמחה עסק בתורה כל ימיו. ואולם אשתו היתה קרובת־משפחה של איל הטקסטיל הלודז’אי אוסקר (אשר) קון, והיתה מקבלת ממשפחתו מדי שבוע חבילה גדולה של בדים, שאותה היתה מוכרת כדי שתהיה פרנסה למשפחה ושבעלה הרב שמחה יוכל להמשיך לעסוק בתורה.

בשלהי קיץ 1942 דרשו הגרמנים מחיים רומקובסקי שימציא לידיהם 20,000 זקנים, חולים וילדים מיהודי הגטו. למשלוחים אלה כבר לא היה כיסוי של יציאה למחנות עבודה, שהיו אפילו יהודים שהתפתו והתנדבו לה מרצון כי לא ידעו שהיעד הוא אושוויץ. רומקובסקי השתדל לקבל את הסכמת מועצת הזקנים, או הרבנים, לצעדיו. הוא השתמש בהם כעלה תאנה וככיסוי למעשיו, מאחר שהיו נכבדי הקהילה וקולם נשמע.

הפעם אמר להם שאם לא ימסרו את הכמות הזו, יבואו הגרמנים עצמם ויקחו פי כמה. ואולם הרבנים, שייתכן כי ביניהם היה גם הרב שמחה בן התשעים ואחת, לא הסכימו לתמוך בדרישתו ואמרו “לא” נחרץ. חיים רומקובסקי נאם נאום קורע־לב ובו הפציר, כמו רופא – המצב קשה מאוד, לפעמים צריך לכרות יד כדי להציל את הגוף, תנו את הילדים שלכם! – ולא עזר. האימהות אמרו לא. לאחר ימים אחדים נכנסו הגרמנים לגטו, רצחו את מועצת הרבנים, או הזקנים, ולקחו 50,000 יהודים להשמדה.

בלילה שלפני האקציה ישב הרב שמחה עם חסידיו בכולל שלו ברחוב יעקובה ואמר להם: “הלילה אני כנראה הולך למות אבל אתם לא יודעים איזו זכות גדולה נפלה בחלקי.” ולא פירט מהי הזכות הזו.

ובאותו לילה אכן מת, ורומק שמע כי כאשר למחרת באו הגרמנים לאסור אותו, שכב הרב הזקן בן ה־91 על הרצפה, כמנהג היהודים להניח את גוויית המת, והוא כלועג לרוצחים.

קברו אותו בבית־הקברות של לודז'. בשטח החדש נקברו מתי הגטו, לרוב בלי מצבות אלא רק עם שלטי־עץ שחלקם נסחפו ונעלמו. לכן נוצר מנהג לצרף את גוויית המת לקבר קיים עם מצבה של בן־משפחה. כך נקבר הרב שמחה בקבר אבי־אשתו, פרנקל, ולימים שמו לו מצבה לידו.

בפירסום מודפס על אותם ימים כתוב בין השאר כי – “ר' שמחה זכה לזיקנה מופלגת אך נשאר דשן ורענן ברוחו. במיוחד אהב לשוחח עם בחורים ואברכים צעירים, בשנינותו הרבה היה קולע אל השערה וידע להדריכם בנתיבי החסידות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נפל ר' שמחה למשכב. לגרמנים ימ”ש היתה רשימה של נכבדי העיר ואף לביתו הגיעו, אך באורח פלא לא נגעו בו לרעה. כאשר עבר להתגורר בגטו, לקח עימו ספר תורה שהיה עימו. משכנו היה בבניינה העזוב של ישיבת אלכסנדר, שד. יעקובא 12, בכל שבת היו מתפללים אצלו בציבור למרות הסכנה הגדולה. ר' שמחה היה מחזק את הלבבות הדוויים באימרי נוחם. בחג הסוכות היה בין היחידים בלודז' שזכה באתרוג. היו יהודי לודז' הדווייה באים לביתו ומחכים בתור לברך על ארבעת המינים. גופו החלש לא החזיק מעמד. בט“ז באלול תש”ב [1942] שבק חיים בגיל מופלג של 91 שנה. הידיעה המעציבה פשטה במהירות בגטו. החשמלית היחידה שעדיין הילכה בלודז' הועמדה לרשות המלווים על־ידי ‘זקן היהודים’. זכה ר' שמחה להיקבר בקבר ישראל, כי שבוע אחרי כן נערך טבח נורא ביהודי לודז'. השריד מהדור הישן אשר סימל את רציפות הדורות במסכת חייו המפוארת, סימל גם במותו את חורבנה של יהדות לודז, הי“ד.”

ומה קרה לילד רומק, הוא אברהם מיכרובסקי? כאשר קרבו ימיו האחרונים של הגטו, והרוסים כבר היו במרחק מאה קילומטר מזרחה, השתדלו הגרמנים להוציא את תושביו בדרכי רמייה נוספות, ובלבד שלא יפרוץ בו מרד. הם הבטיחו לעובדים נסיעה עם מכונות הייצור שלהם, העמיסו את המכונות על קרונות־רכבת נפרדים, ואחרי ארבעה קילומטר ניתקו אותם והסיעו את העובדים להשמדה.

ואולם היו גרמנים שחששו מגורלם בתום המלחמה, וידעו שיוצאו להורג, אצל הרוסים – ללא ספק. אחדים מהם הקימו שלושה מחנות עבודה בגרמניה, כנראה על חשבונם, ודאי ממה ששדדו מהיהודים – וקלטו שם עובדים יהודיים כדי לחכות עימם עד שיבואו האמריקאים ולהיראות כמציליהם. במשך חודש היה רומק בן האחת־עשרה בקבוצת עבודה שניקתה את הגטו, הריק־ברובו, למען הוסף שלל לגרמנים, ואחר כך מצא את עצמו בקבוצה, ששמה היה וגיבניצקה 36, במחנה בשם קניגוויסטָהאוזן, 40 קילומטר מברלין, בהנהלת הנאצי זייברט.

לפרטים נוספים אפשר לפנות לאברהם מיכרובסקי, רומק: aimich@netvision.net.il

אחרי סיבובים רבים ושאלות רבות, שבאחרונה בהן הנשאלת היא פולנייה קשישה ונחמדה, שאינה נלאית להסביר לנו ואומרת ששלושים שנה היא גרה כאן ולא ידעה שיש כאן רחוב יעקובה ובו רק בית אחד – אנחנו מגיעים לרחוב המתמיה, שנחתך מכל צד על־ידי בתים חדשים ופחות חדשים שקיבלו שמות רחוב חדשים – ורק בניין אחד, יעקובה 10, נשאר עומד על תילו, ולי נראה מתאים מאוד למקום שבו היה “הכולל”. בניין מרשים בן כחמש קומות, ארוך ורחב עם כניסה אמצעית מרשימה, ולוחית נחושת צמודה לו מצד ימין לכניסה, ועליה כתוב, גם בעברית, כי לכאן הובאו מתחנת הרכבת יהודים ממערב־אירופה שנשלחו לגטו לודז', וכאן היה מקום של חייטים ומחסן של חומרי גלם, כנראה משלל המגורשים למוות, וכן בעבודת כפייה של תפירת מדים לנאצים.

המדהים הוא שבכל האזור הזה, שאין בו אף יהודי ויש בו רק רחוב אחד שאורכו בית אחד מס' 10 עם לוחית מן העבר – הקירות מלאים כתובות צבעוניות אשר מוטיב המגן־דוד ועוד שלוש אותיות, אחת באמצעו, חוזר בהן שוב ושוב. וגם השלט נראה כבר קצת מחוק ומוזנח, אם כי הוא תחת סמל רשות הזיכרון הפולנית.

אינני סבור שלולא סקרנותו של יגאל, והמידע שקיבל בארץ מאברהם מיכרובסקי – היה עוד מישהו מעלה בדעתו לפקוד את הבית הבודד ברחוב הבודד ביותר בלודז', רחוב שְׁוויינטגו יעקובה 10, שהוא אולי האתר האזוטרי והביזארי ביותר בעיר לזכר השואה.

יגאל אומר שאין כל קשר בין שם הרחוב למקור השם העברי יעקב. מדובר ברחוב על שם קדוש נוצרי, יעקב.

יורד גשם דק ואני חושב לעצמי שהנה אני עומד ממש לפני בניין שהיה חלק מגטו לודז' תחת שלטון הנאצים והמשטרה היהודית של המהנדס היהודי חיים רומקובסקי, עומד על אדמת גטו לודז‘, ואלמלא עלה סבי חנוך יששכר ליפסקי לארץ־ישראל עם כל משפחתו בשנת 1921 – ואני או מישהו אחר כמוני היה נולד לאימי כאן בלודז’ בשנת 1936 – הייתי נשלח למשרפות כילד בן שש לערך עם כל שאר בני גילי בעלי העיניים הפעורות בתדהמה.

ואולי לא מיותר להזכיר כאן, מבחינת הגורל והמוות – את “המספד לסמל גד ליפסקי” (ר' גיליון 60) שנפל בקיץ 1993 בלבנון, ושהיה נינו של סבי חנוך יששכר ליפסקי. את ההספד כתב ואמר אביו, אבי ליפסקי, בנו של דודי יהודה.

אולי טיפשי מצידי להוסיף כאן כי בבוא סבי עם משפחתו למושבה התברר כי הפרדס במצב גרוע למדי ואין בו כדי לתת פרנסה ראוייה למשפחה הגדולה, שלושה בנים וחמש בנות. סבי החל לעבוד במקצוע שבו עבד אצל חותנו מאיר ליכטנשטיין בלודז', מנהל חשבונות – במועצה המקומית, או ועד המושבה, שקדמו לעירייה. עד מהרה גילה “אי־סדרים כספיים” מצד כמה איכרים ותיקים ונכבדים. כאשר לא הסכים לשתוק והתריע על כך, פוטר ונותר מריר וישר כל ימי חייו. וכל כך שנא את אנשי פתח־תקווה שהרעו לו, עד שציווה לקבור את סבתי שרה־גאולה, ולימים אותו עצמו, בבית־הקברות נחלת יצחק ולא באדמת פתח־תקווה.

כאשר בן־דודי אורי קורא מדי פעם את המאבקים הסיזיפיים שאני מנהל בכמה וכמה חזיתות, הוא קורא לי “סבא ליפסקי”! – אף כי גם מצד סבי יהודה ראב (בן עזר) ירשתי מחוייבות עמוקה לאמת וליושר, שהתבטאה אצלנו במשפחת ראב מדור לדור באופן סמלי גם בכך שאין מחביאים אפיקומן בפסח כדי שלא ללמד את הילדים לגנוב!

חוזרים למלון ומחליטים כי לאחר שהספקנו כל כך טוב לסייר בלודז', אנחנו יכולים כבר מחר לצאת לכיוון קראקוב. מקצרים את השהות בהוטל גראנד האריסטוקראטי מאוד, אף כי ליהודית יש טענות על המיטה, כי הכול כרים ומזרנים תפוחים כמו באגדות – וללילה השני שמו לה קרש תחת המזרון כי התאוננה שהוא רך מדי – לדעתי הוא מלון מקסים וספוג היסטוריה וצריך זמן כדי ללמוד להעריך אותו.

ערב נוסף בספינקס המצרי, כמו אתמול. אני לוקח חמיצה עם פירושקי מצויין, וקולה גדולה עם קרח ולימון, וסלט “א לה פטה”, יהודית אצבעות סרטן מטוגנות. יחד עם הטיפ והמנות של יגאל והדסה עלה לכולנו כ־70 זלוטי. זול להפליא. קר מאוד בחוץ הלילה.

היום התשיעי: מלודז' המוזנחת לקראקוב המעטירה    🔗

18.5.05. יום רביעי. לודז’–קראקוב. [תכנון ראשוני: לודז’–אושוויץ, 217 ק“מ. אושוויץ–קראקוב, 63 ק”מ]. לילה 1 קראקוב.

מקצרים כאמור ביום את שהותנו בלודז‘, ורק מפסידים למרבה הצער את מוזיאון פוזננסקי, שנפתח בימי רביעי רק בשתים־עשרה בצהריים, ומתוך הצצה־בלבד מאולם המבוא הוא מרשים מאוד ומשדר עושר ואיתנות יהודית בת דורות רבים. אין עוד ארמון כמוהו בלודז’, וכאשר מקיפים אותו מצדדים אתה נדהם למראה השטח העצום שעליו ניצבים המבנים גבוהי הקומות, העשויים לבנים אדמדמות והריקים, של מפעלי הטקסטיל שכבר אינם קיימים זה עשרות בשנים, על חלק מהם בונים מחדש ולא בדיוק משמרים את האופי האדריכלי של סוף המאה ה־19 שבה נבנו. ממול לארמון והלאה, מול בתי־החרושת הריקים – קיים עדיין רובע מגורים שלם ששימש את פועליו של פוזננסקי, פולנים ויהודים כאחד, ובו עדיין גרים אנשים כפי שגרו בבתים לפני כמאה שנים ואולי יותר.

מרבית היום עוברת עלינו בנסיעה, ובגשם. גם תיקוני הדרכים הרבים גורמים לאיטיות. אני מנמנם. מתעורר בגשם בצ’נסטחובה. כאן גר אבי־סבי יוסף ליפסקי ואצלו שהתה אימי עם אחותה הגדולה ממנה, רבקה, בשנות מלחמת העולם הראשונה. יש תמונה של אימי הילדה עומדת לידו והוא, בעל זקן כסוף ארוך, מלמד אותה לקרוא. כאן גם הבסיליקה המפורסמת שנבנתה בשנת 1690 ובתוכה קפלה גותית מפוארת וכן התמונה המפורסמת והמקודשת ביותר בעולם הנוצרי הפולני – “המדונה השחורה”, שאלפי העולים אליה לרגל מאמינים שצוירה בידי השליח לוקאס אך למעשה צייר אותה אמן איטלקי בלתי־ידוע במאה ה־14. ואולם מזג האוויר אינו מאפשר לנו חיפושים רבים, והעיר גם נראית מאוד לא מעניינת, לפחות החלק שבו עברנו, ואנחנו ממשיכים בדרך.

לפני קראקוב עוצרים לארוחה קלה במסעדה ליד תחנת־דלק. מרק עדשים ותפוחי־אדמה סמיך מאוד וכלל לא רע.

מגיעים למלון נובוטל ברונוביצ’ה, קצת מחוץ לעיר בכיוון צפון־מערב. מתברר שאין אף חדר פנוי. למחרת יתברר לנו שרוב החדרים היו תפוסים בידי קציני צה"ל ומשטרת ישראל. ואכן, יהודי כבד־בשר וקשיש הוציא למונית עמוד של נואמים. היה כנראה טקס לאנשי הצבא והמשטרה שלנו במלון, אולי עם יהודים מקומיים.

מפְנים אותנו להוטל ונדה הסמוך, ושם מסדרים לנו סוויטה, שני חדרים עם שירותים משותפים ביותר ממאה דולר לזוג עם ארוחת־בוקר, אבל במלון אחר – ופשוט אין ברירה. נוסעים לשם. המלון יפה וקטן מאוד, “ארט הוטל נייבייסקי”, ממש על גדת הוויסלה. מהעבר השני רואים את הוואוול, המבצר והארמון. מסדרים קצת את החפצים, בחדר של יגאל והדסה יש מחשב מחובר לאינטרנט אבל בלי יכולת לקרוא עברית. בכל זאת הוא גולש קצת לבדוק את הדואר האלקטרוני שלו.

יוצאים במכונית לתור את מרכז העיר העתיקה. יורד גשם וצריך מטריות כל הזמן. יגאל מוצא חנייה ספק חוקית, כי במרכז יש בקושי חנייה אפילו לתושבי העיר. מגיעים לשוק המרתק והגדול במרכז הכיכר העירונית, הסוקוניצה. זהו מיבנה גבוה בלבן ובחום, שתרגום שמו – שוק הבדים, והוא נבנה בסגנון גותי במאה ה־14 וחודש בסגנון הרנסאנס המאה ה־16 ומאז שמר על תפקידו הראשון ואופיו לא השתנה. אורכו כמאה מטר, שדרת עמודים מקיפה אותו, ובעשרות חנויותיו הקטנות מוכרים עבודות־יד מעץ, תכשיטים, עבודות רקמה על מפות ומפיות, ועוד חפצים מחפצים שונים.

מושכות את הלב בובות־העץ הצבועות של הכליזמרים, שכולם בסגנון יהודי, ומדי שנה גם נערך ברובע קאז’ימייז' פסטיבל של כליזמרים. ואולם נאמרו לי על הבובות הללו שני דברים מנוגדים. האחד, שהפולנים רואים אותן כחלק אותנטי מן הפולקלור שלהם, לאו־דווקא יהודי. וההתרשמות השנייה, שאלה הן בובות “אנטישמיות” כי הן מציגות את היהודים בתור קאריקאטורות נלעגות. לי שני הדברים ניראים כלא־נכונים.

הכיכר מוצפת אור ומלאה אנשים ושמחה. האורות הם סיפור לעצמו. כל בניין מואר בצורה אחרת ולעיתים בצבע אחר, ועל גג הבניין הארוך, הגבוה והעתיק של הסוקוניצה שבמרכז – מתנהלת תצוגת אורות צבעוניים מתחלפים שמשנה את תפאורתו במחזוריות קבועה ומרתקת.

יהודית קונה מפיות־בד רקומות. אני מסתכל על הפולניות מהזן הקראקובסקאי. ההתרשמות הראשונית מקראקוב שהיא באמת העיר היפה ביותר שראינו בפולניה ונכון מה שמספרים עליה, שאסור להחמיץ את הביקור בה.

עוד לפני הכניסה לסוקוניצה אנחנו מתרשמים מכנסיית מריה הקדושה או מרים הבתולה הקדושה, הנקראת בפולנית באסיליקה מאריאצ’קה, נבנתה במאה ה־14, והיא בעלת שני צריחים לא־דומים שבעיניי גם לא שווים בגובהם, אם כי במדריך רוזמרין מסופר אחרת. שני אחים עסקו במלאכת הבניין של הכנסייה. יום אחד פרץ ריב ביניהם ואחד קם על אחיו והרגו נפש. המגדל שהוא עסק בבנייתו צמח מעצמו והשתווה לגובהו של המגדל שבנה האח הרוצח. עובדה – שני המגדלים שווים בגובהם.

מהמגדל משמיעים בכל שעה תקיעת חצוצרה יפה, ובכל שעה היא נשמעת מכיוון אחר. גם מנהג זה מיוסד על סיפור: בעת התקפת הטטרים על העיר, היה נער עם חצוצרה מזהיר מפני האוייב הקרב. תקיעתו נקטעה מחץ שפילח את גרונו. מאז מנציחה העיר את התקיעה ההיא. חצוצרן יוצא מאחד הצריחים ותוקע תקיעה קטועה אחת לכל אחת מרוחות השמיים. היא הפכה גם לאות הרדיו של קראקוב, ובחצות היום משמיעות אותו כל תחנות־הרדיו ברחבי פולניה.

אני עצמי מאוד התאכזבתי מתקיעת החצוצרה. בקושי נפתח איזה חלון במרומי המגדל, בקושי רואים רק את החצוצרה, בעיקר מאחורי החלון, ובקושי שומעים אותה.

במרכז הכיכר ניצב פסלו של מיצקביץ'. נאמר כי הגרמנים פרקוהו והעבירוהו לגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ורק בשנת 1957, לאחר משא־ומתן ממושך, הוא הוחזר למקומו וכיום הוא מוקד משיכה לתיירים ונקודת מפגש לנוער המקומי.

אנחנו מנסים למצוא מקום במסעדת השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ] שבה סעדו הדסה ויגאל לפני שלוש שנים. תפוס. צריך להזמין יום־יומיים קודם ואנחנו כבר מזמינים. ולבסוף חוזרים למלון – לאחר שכבר עברנו בו פעם אחת מאז צאתנו כדי לכבות את הנר הבוער נגד ריחות רעים שהשארנו בנוחיות המשותפת, ולאחר שגם שוטטנו באזור של קאז’ימייז' [השם הזה, שנגזר משם המלך קאז’ימיר, מופיע במקומות שונים בכתיב שונה, וכך גם כאן] ולא הצלחנו למצוא בלילה את מלון “אסתר” ואת הכיכר שבה נמצא בית־הכנסת של הרמ"א.

בין היתר עברנו בלב העיר העתיקה ליד חצר של כנסייה שבה דולקים עשרות אם לא מאות נרות. לנרות כאן יש קופסה מיוחדת עם מכסה וחור למעלה, מפני הרוח והגשם. עשרות אנשים מדליקים עוד ועוד נרות, וקשה היה לנו להבין את פשר המחזה.

מתברר שבמלון עצמו יש מסעדת איכות “ארט הוטל נייבייסקי”, “מלון האמנות הכחול”, הפתוחה עד עשר בערב. היא נמצאת למטה, בקומת המרתף, מרוהטת בצורה מרשימה, כמו גם הריהוט המבורזל למעלה, שהוא ממש מדהים וחד־פעמי.

אני מזמין כבד אווז (פואה גרה) שמוגש קצת יבש מדי ובלי צנימים, רק עם הלחמניות הכלליות שמוגשות לשולחן. אחר־כך חמיצת סלק חמה ומעולה עם כיסונים. ובסוף קרפ עם ליקר גרנד מארינייה.

יהודית לוקחת מנה ראשונה ואחר־כך טבעות פילה עגל. יחד עם בירה גדולה וקטנה, הבירות המקומיות טעימות מאוד ובכל עיר יש להן שם אחר – משלמים משהו כמו 120 זלוטי שהם כשמונים שקל לאדם, והבישול מעולה. חיכינו די זמן לכל מנה עד שהוכנה עבורנו בנפרד.

המיטבח הפולני שאנחנו פוגשים במסענו הוא טעים מאוד וזול בצורה מפתיעה, מחוץ לאותה מסעדה פלצנית שאליה סחבה אותנו אווה בווארשה.

הולכים עייפים מאוד לישון בחדר הקטן והצר יחסית. שינה לא רצופה. אני הולך לבית השימוש פעמים אחדות בלילה.

היום העשירי: עם הרמטכ"ל במשרפות אושוויץ ועם משטרת ישראל בבירקנאו    🔗

19.5.05. יום חמישי. קראקוב, לילה 2. ראשון במלון נובטל ברונוביצ’ה.

Novotel Krakow Bronowice, Ul. Armii Krajowej 11.

Tel. +48(12)6375044, Fax +48(12)6375938

ארוחת־בוקר נעימה בריהוט המבורזל או המפורזל של המלון, שכולו באותו סגנון, גם בלובי הקטן, כולו מעשה־אמנות של ברזל מפותל וכבד. אין בייקון מטוגן, שאליו כבר התרגלנו בכל הבקרים הקודמים, וגם אין דגים מלוחים ומעושנים, אבל כל השאר בשפע יחסי. מכונת־קפה שטוחנת גרגרים קלויים בו־במקום (בדרך כלל הקפה בבתי־המלון בינוני), גבינות טובות, פירות, קומפוט אננס, והארוחה ממילא כלולה במחיר המלון, כמאה ומשהו דולר. אחד המלונות היקרים ביותר בטיול, והחדר הצר והגרוע ביותר.

אורזים ומשאירים את המזוודות הכבדות כשהן סגורות במלון, ויוצאים במכונית לאושוויץ. קל יותר למצוא את המקום מאשר את טרבלינקה. אני קצת ישן בדרך, אחרי ארוחת־הבוקר הגדולה ואחרי הלילה הלא־נוח בחדר הצר.

מגיעים לאושווייץ דרך העיירה אושווינצ’ים, שבתחנת הרכבת הגדולה שלה, לא ייאמן – עדיין עומדים במסילה צדדית רכבות של קרונות משא סגורים ישנים ולא גדולים הדומים להפליא לאלה שבהם הובאו הנידונים להשמדה, ולאלה שראינו במונומנט תחנת־הרכבת המשוחזרת בלודז'.

באושוויץ עצמה, במגרש החנייה הגדול, עשרות אוטובוסים. מאות אם לא אלפי בני־נוער, רובם כנראה פולנים, ילדים מכוערים וגלוחי־ראש או מסופרים קצר מאוד, זו האופנה עכשיו, וילדות ונערות קצת יותר יפות לעיתים, ופה ושם אפילו מישהי מהממת, כמו מהאגדות. קצת יפנים. ספרדים. לא שומעים גרמנים או אוסטרים.

מתברר לי שהכתובת “ארבייט מאכט פריי” מתנוססת אמנם על הכניסה למחנה אושוויץ אבל זו אינה הכניסה המפורסמת עם פסי־הרכבת שבתמונות, אלא הההיא שייכת למחנה בירקנאו, ואני חשבתי עד כה ששתי הכניסות האלה הן אחת, הכתובת, ופסי הברזל ובניין השער.

מחנה אושוויץ בנוי כולו שתי שורות מקבילות של בתי־קומות מִלְבֵנים אדומות, ומתברר, זאת לא ידעתי, ששימש לפני המלחמה מחנה של הצבא הפולני, ורק בהדרגה, לאחר הכיבוש הגרמני, הפך לבית־כלא לפולנים ואחר־כך למחנה השמדה, שבקצהו למטה ניבנו המשרפות, ובעבודת העבדים של האסירים הכלואים בו – הורחב שטחו הבנוי באותו סגנון הנדסי שאיפיין את מחנה הצבא הפולני, אותם בניינים ובאותו גובה.

הבניין הקיצוני מצד ימין הוא “הביתן היהודי”. מסתבר שאנחנו שוב בעקבות ביקור צה“ל ומשטרת ישראל. חבורה של קצינים צעירים נכנסת לחדר “יזכור” החשוך של הביתן היהודי, וכל אחד מדליק נר זיכרון צה”לי למרות שבכניסה מצד שמאל כתוב בפירוש שאסור להדליק כאן נרות מחמת הסכנה לבניין. תמוה. ואולם מאוחר יותר מתברר לנו שנר הנשמה הצה"לי עשוי מחומר מיוחד, לא שעווה רגילה אלא מעין גֶ’ל כחלחל שקוף, ואולי הוא יותר בטיחותי.

יהודית לוקחת אחד למזכרת. הוא עשוי כוסית זכוכית קטנה ושקופה, שעליה מודפס סמל צה“ל ובו משולבת הכיתוב: “משלחת קציני צה”ל בפולין” ולמטה: “עדים במדים / 2005”.

דחוס מאוד בחדר ה“יזכור”, במרכזו ערימה קטנה מכוסה פרחים אחדים וסביבה הרבה נרות־נשמה ישראליים דולקים; מושמעת שוב ושוב תפילת “אל מלא רחמים” כשהיא מוקלטת מפי חזן. ומסביב החיילים, וכמעט כל אחד מחזיק בידו נר־נשמה בוער. אני לא מוצא עניין ויוצא. משום־מה נראה לי המעמד מלאכותי. איזו אינטימיות מאורגנת עם המוות, בפקודה, כאילו מדובר בערב אזכרה לחבר או בן־משפחה קרוב, וכאילו אין פער דורות כה גדול בין החיילים הצעירים לבין אבות־אבותיהם וקרובי־משפחתם שאותם לא הכירו כלל. אני יודע שמה שמתרחש כאן הוא “בסדר”, אבל משהו מפריע לי מאוד בטקס הזה.

יהודית והדסה נשארות בפנים, ויהודית אומרת בצאתה שמאוד התרגשה, ושתיהן בכו. אחדים מהחיילים קמו ואמרו קדיש לזכר משפחותיהם, אחד גם פרש דגל ואמר שלמדנו כי לעולם לא ניתֵן עוד לדבר כזה לקרות לבני־עמנו, ובציטוט מדוייק – פרש החייל הצעיר את הדגל ואמר: “תראי סבתא, יש לנו כבר מדינה ודגל! וכל זמן שאנחנו לובשים מדים זה לא יקרה לנו שוב!”

הסיור בשאר חדרי “הביתן היהודי” מאכזב. בעיקר הגְדלות של צילומי שואה על הקירות. משהו ערום וריק. כאילו אינו מתמודד עם עוצמת הזוועה לעומת מה שראינו עד כה בפולניה ובמוזיאונים אחרים.

בחוץ יגאל מדבר עם הרס“ר, איש־צבא ישראלי מעדות־המזרח, שמספר כי גם הרמטכ”ל נמצא כאן עכשיו בביקור עם פמלייתו. מדברים על חלקות הקברים שקורס המג“דים שיפץ בבית־הקברות היהודי בלודז', ואשר יגאל ראה וצילם אותן. הרס”ר מספר על עבודת ההכנה הרבה שנעשתה לקראת הסיור, וגם לקראת מבצע איתור הקברים בלודז'. לדבריו סדר היום של אנשי־הצבא בסיור דחוס מאוד. קמים מוקדם מאוד בבוקר וצריכים להספיק כל כך הרבה ולנסוע ממקום למקום. לכולם יש תג של “ישראל” על כתפיהם. הערב הם כבר חוזרים בטיסה לישראל.

הביתנים באושוויץ, ששימשו למשרדים, לחדרי עינויים ולמגורי האסירים – מחולקים לפי מדינות ועמים. מנהל הביתן היהודי אמר ליגאל לפני שלוש שנים, בביקורם הקודם של יגאל והדסה באושוויץ, שרק יהודים וישראלים פוקדים את הביתן, ואילו שאר הקבוצות פוסחות עליו. ובאמת, אין בו שום תצוגה מעניינת במיוחד, חוץ מתמונות מוגדלות על הקירות, בהמשך לחדר ה“יזכור” החשוך.

הצפיפות בבניינים האחרים גדולה הרבה יותר, אם כי הקהל, הצעיר ברובו, מתנהג בנימוס רב, אולי כתוצאה מן הפחד.

אני מנסה להיכנס לעוד ביתן, יווני דומני, אין מה לראות. לעומת זאת מרשימים כמה מן הביתנים הכלליים, כמו הבניין שלידו היו ההוצאות להורג ובחדריו פנימה משוחזר “בית המשפט” המפוקפק של הנאצים, ששם נגזרו ההוצאות להורג; וכן הבניין שבו מוצגות ערמות המשקפיים, כלי הבישול והאכילה, ותותבות האברים העשויות עץ אשר שרדו עשרות שנים לאחר שבעליהן נשרפו. וכן מרתפי העינויים והצינוקים.

ההסברים על השלטים בחוץ הם גם בעברית, אך דומני שלא כך בתוך הבניינים עצמם. חייב הייתי לומר שזה מזעזע. אבל לא. המחנה כולו נראה יותר כבית־סוהר או כמחנה־ריכוז, אולי משום שנבנה כולו בתבנית של מחנה צבאי מסודר – ולא כמחנה השמדה. הסימטריות של סדר הבניינים מטעה לחשוב שזה מקום רציונאלי.

אבל הדבר המוזר ביותר, ואולי גם התורם ביותר לתחושת הניכור הזו – הוא הפקעת השואה מידי העם היהודי וחלוקתה המלאכותית בין עמים וארצות של אחרים, והלא היהודים שגרו בקרב אותם עמים ובאותן ארצות – הם כמעט היחידים שהושמדו כאן, ולא פעם ולא פעמיים בעזרת אזרחי ושוטרי הארצות הללו, כולל פולניה עצמה. מיהם “אזרחי יוון” אם לא שמונים ושישה אלף היהודים של קהילת סלוניקי, שמהם נותרו בחיים רק מאות בודדות? וממתי הבלגים, הצרפתים ההולנדים, וארצות אירופה האחרות – הם קורבנות השואה רק לפי האזרחות ולא לפי הדת והעם? והלא מרבית אזרחיהן שהושמדו היו יהודים! שוטרי פריס הסגירו את אזרחיה היהודים למשלוח למחנות־ההשמדה הנאציים! – ועכשיו הצרפתים גם כן עם של קורבנות!

חרף הכתובות הרבות, חלקן גם בעברית, ורובן ככולן גם באנגלית – קשה להתרשם מן המחנה עצמו. הוא נראה יותר כבית־כלא אכזרי. גם כאשר יורדים למטה, לביתן של המשרפות, ישנה איזו הרגשה של חוסר ריאליות. של – לא ייתכן. התנורים, המשרפות – קטנות כל כך. כמו איזו מאפייה. שורפים גופה אחר גופה. צריכות היו לעבוד שנים ללא הפסקה. קשה להאמין שבעזרת שלושה תנורים פשוטים כאלה הצליחו להשמיד מיליוני יהודים. אולי הם שוחזרו בחלקם. הם פחות נוראים, פחות אימתניים מכפי מה שהצטיירו לי בדימיון. איכשהו העניין של המשרפות נראה לי כל השנים הרבה יותר גדול ותעשייתי. כאילו היו איזה שניים־שלושה קטרים ענקיים פעורים שאליהם נשפכו ללא הרף עשרות גופות של יהודים.

במורד הרחוב המרכזי של אושוויץ, בפנייה שמאלה למשרפות, ניצב מולך על במת־עץ עמוד תלייה ארוך, קבוצתי, וכתובת האומרת: “כאן היה צריף הגסטאפו של המחנה. בצריף זה נחקרו, בין השאר, האסירים החשודים בהשתייכות למחתרת או בארגון בריחות. במהלך החקירות, שנמשכו שעות רבות, הוכו האסירים ועונו. רבים מהם מתו. ב־16 באפריל 1947, על פי פסק דין של בית הדין הלאומי העליון בפולין, נתלה כאן המייסד והמפקד הראשון של המחנה אוברשטורבנפירר רודולף הס.”

כאשר אני מגיע למשרפות עומדת בחוץ השיירה ובה מכונית הרמטכ“ל אטומת החלונות, ואילו הוא כנראה כבר בסיור בתוך בניין המשרפות. יגאל נשאר בחוץ, הוא כבר ביקר כאן בפעם הקודמת. אנחנו נכנסים. וכאשר אנחנו יוצאים – השיירה כבר עזבה, ויגאל מספר שראה את הרמטכ”ל יעלון יוצא מהמשרפות ונכנס למכונית השרד. אכן מזל סוריאליסטי היה לי – כאשר ביקרתי לראשונה בחיי במשרפות כבר היה שם בפנים, ליתר ביטחון – גם הרמטכ"ל שלי במדיו ובדרגותיו!

לפני המשרפות עוברים בחדר, יותר נכון באולם, שבו הומתו היהודים בגאז, לפני שריפתם. שוב ישנה איזו הרגשה לא ריאלית. אלה אינם תאי הגז שראית כל השנים, בילדותך, בדמיונך מגיל שבע לערך. תאי הגז ההזויים היו יותר ריאליים. כאן אתה מתקשה להשלים עם הפשטות, עם הפרימיטיביות הערמומית של המוות, וכמעט מתפתה לבדוק אם החדר עדיין אטום כהלכה.

אגב, זו תחושה שמלווה אותך כמבקר במחנות המוות וגם בתצוגות במוזיאונים. מה אמיתי ומה רק משוחזר? ה“אמיתי” פועל עליך אחרת. ואתה מתפתה לכעוס על הגרמנים גם על כך שהשתדלו להשמיד את ההוכחות לפשעיהם ולא הותירו אותן בתור מוצגים אותנטיים לדורות הבאים.

ואני חש רגש אשמה על כך שכל מה שדימיינתי על מה שקרה כאן היה חי וחזק יותר ממה שעיניי רואות בחפצֵי ובבנייני העדוּת המתים – מה עוד שקרבתה המדהימה של אושווינצ’ים לאושוויץ, ללא חציצה, יישות אחת, כאילו מחנה ההשמדה הוא מעין פארק עירוני של העיירה, ובמרכזו – מוסד עתיק עשוי שתי שורות של בנייני לבנים אדמדמים־חומים, הניצבים בסדר צבאי חרושתי. הסימטריות הזו משרה אווירה מטעה של סדר ושלווה, שאינה קיימת בחלומות הזוועה.

הביקור באושוויץ תם לאחר כשעה. מה שמזדקר ביותר מכל מקום כמעט הוא – שהפקיעו את השואה מהיהודים, ולא פלא שיוחנן פאולוס השני, כומר קתולי פולני בקראקוב הסמוכה בתקופת השואה – דיבר על שלושה מיליון פולנים שנרצחו באושוויץ כאשר הואיל לבקר כאפיפיור במחנה ההשמדה, ולא הזכיר בדבריו את המילה יהודים.

נוצרה כאן איזו משוואה מוזרה – מרבית המבקרים, כאמור, תלמידים פולניים – יודעים שיהודים הושמדו כאן, אבל מופצצים במידע על בני עמים אחרים, על כך שהמחנה החל כבית־סוהר גרמני לפולנים ולכמרים פולניים, והסתיים בהבאתם אליו של אסירי המרד הפולני בשלהי 1944 בווארשה, והאבסורד הגדול ביותר – מי הם אלה, ביתני מדינות? – אלה שביניהן חילקו את הבניינים כאילו מדובר באיזו תערוכה בינלאומית על דוכניה – האם הביאו לכאן בלגים שהסגירו יהודים? צרפתים שהסגירו יהודים? יוונים שאינם מיהודי סלוניקי? אולי בבודדים או בעשרות, אבל מכל אחת ממדינות אלה הושמדו בראש ובראשונה היהודים במאות אלפיהם!

ממש כשם שדגל ישראל אינו מופיע כאן בין שאר דגלי האומות, על חוברת צילומים רשמית שמוכר המרכז לזיכרון הפולני, מרכז שגם מעצב, מחזיק ומפעיל את אתר אושוויץ.

בקיצור – יש הרגשה שאנחנו היהודים נוכחים באושוויץ בעיקר כאשר אנחנו מבקרים באושוויץ, ורק פה ושם יש מפה שמתארת את עשרות הערים והעיירות מצפון רוסיה עד סלוניקי ולוב, שמהן הובאו יהודים להשמדה. וכן בשלט הכניסה ששם בכל זאת מודגש חלקם המכריע של היהודים בין הקורבנות.

ואתה גם חש שכל הסבל והשואה הללו לא מוסיפים אפילו נקודה אחת לזכותה של ישראל. לא מורידים כהוא זה מהאנטישמיות שקיימת גם בפולניה, אולי פחות בולטת על הקירות בקראקוב, אבל אפשר לראות את אותותיה בציורי קיר של מגיני דוד ועמודי תלייה וצלבי קרס על קירות הבתים בערים האחרות, וגם מהעובדה שאינם נמחקים.

וגם לגבי הישראלים, בייחוד הצעירים שמבקרים ונשבעים, כמו החיילים שאמרו “קדיש” בביתן היהודי, ואשר בדבריהם חוזרת שוב ושוב האמירה “לא עוד”, אלה שנשבעים שזה לא יקרה בשנית, שעכשיו יש לנו מדינה –

אבל מדינת ישראל כיום לא מאויימת מצד גרמניה, אפילו לא מצד זרמים ניאו־נאציים או אנטישמיים באירופה, מדינת ישראל כיום היא בסכנת השמדה חד־פעמית מנשק גרעיני איראני, והיא במלחמה יומיומית נגד טרור פלשתינאי שטרם הכיר ולעולם לא יכיר בזכותה להתקיים – ואז מה המסקנה – שהאיראנים הם הנאצים של ימינו? שהרי לא האנטישמיות האירופית היא הסכנה לקיומו של מרבית העם היהודי כיום אלא איומי הטרור הערבי והאיראני. ואי השלמתם של הערבים עם כך שיהודי אירופה מצאו מקלט “על חשבונם ועל אדמתם” בישראל.

בבית־הקברות היהודי בווארשה פגשנו קבוצה יהודית־ערבית נושאים תרמילי־גב כחולים מישראל, שעליהם מודפס באותיות עבריות וערביות שם המפגש המשותף או הארגון המממן את המשלחת. שבנו ופגשנו בהם באושוויץ, כשהם נמצאים ברחובו הראשי של מחנה ההשמדה, לצד קבוצה של צעירים וצעירות מהמתנחלים ביהודה ובשומרון הנושאים את דגל ההתנחלויות או יו"ש יחד עם דגל ישראל; וראינו בחור מנוער המתנחלים שהולך קצת בטירוף או בהתלהבות נעורים יתירה, עטוף בדגל ישראל כמו בטלית, ברחובו הראשי של מחנה אושוויץ.

יש לנו בארץ חברים נאורים שמאמינים כי בגלל יהודים קיצוניים כאלה אין לנו שלום עם הערבים; וכי הקיצוניים שלנו מקבילים בדיוק לפושעי הטרור המוסלמי הקיצוני, שלא להזכיר מקבילות היסטוריות נוראות יותר, הקשורות למקום שבו אנחנו נמצאים.

לא דיברתי עם מישהו מהמבקרים הערבים אבל הסתכלתי עליהם, יושבים ומעשנים בקדמת בית־הקברות בווארשה, או מסתובבים כלא־שייכים בין הביתנים־הבניינים העשויים לבנים אדומות־בריק באושוויץ, ואמרתי לעצמי שגם מבלי לדבר איתם אני יכול לדעת מה הם חושבים. מצד אחד – אמנם אי אפשר לכפור בשואה, אבל אם האירופאים ובראשם הגרמנים, שהם עם כל כך תרבותי, לא רצו את היהודים וגירשו אותם ורצחו אותם והשמידו מהם – מה אנחנו אשמים שבאו לפלסטין על חשבוננו?

ומצד שני יכולים הפלסטינים לומר שמאז ה“נַכְּבָּה” הם הקורבנות, הם ולא היהודים, לא הישראלים. שהרי אנחנו הם אלה הדומים לנאצים, ואילו הפלסטינים הם הכבושים, המעונים, המקופחים והנהרגים! – והשוואות כאלה נשמעות בתעמולה הפלסטינית.

אלה מכאן, ודגל המתנחלים מכאן, כאילו באו כולם להתדיין בפני הנשמות השרופות של אושוויץ יחד עם קורס המג“דים ורמטכ”ל האינתיפאדה – דווקא ביום שאני הגעתי כדי לכתוב על כך ביומני! – האם כל יום זה קורה כך? לא. לפחות לא מבחינת ביקור הרמטכ"ל.

מסיימים במשרפות וחוזרים למכונית, ובדרך בודקים בשבע עיניים את הכתובות בשלטים, למצוא כל מקום וכל ניסוח שמקפח את היהודים, וכמובן שישראל אינה נזכרת כי טרם היתה קיימת בתקופת השואה. השלטים בעברית נמצאים רק ברחובות המחנה ובמקומות הגלויים, ואילו בתוך הביתנים אין כיתובים בעברית.

המוני ילדים ובני־נוער, מיטב היפהפיות הפולניות הצעירות. מוזר למצוא דווקא כאן פריחה מדהימה כזו של יופי ונעורים, ומרץ של חיים חדשים. הנערים כמעט כולם גלוחי ראש או מסופרים קצר. אני קונה בחנות המזכרות ביציאה גלויות אחדות וחוברת, משתדל שיהיו צילומים בשחור־לבן ולא צבעוניים. יגאל העדיף שנבוא לכאן מקראקוב ולא בדרך מלודז' יחד עם המזוודות, כי בפעם הקודמת שהיו באושוויץ היה מגרש החנייה כמעט ריק, ומסוכן היה להשאיר את כל המזוודות במכונית מחשש לגניבה. ואולם הפעם היתה ממש אווירה של קרנבל המוני, אם כי מאופק.

*

מה חושבים הערבים? לאחר שובנו ארצה אני מוצא רשימה בשם “השואה בעיניים ערביות” שמחברה הוא העיתונאי נד’יר (בכתב־העת “ארץ אחרת” מצאתי כתוב: נזיר) מג’לי, הכתב המדיני של העיתון הערבי “א־שרק אל־אווסט” היוצא לאור בלונדון, פרשן לענייני ישראל בערוצי טלוויזיה ערביים, ומזכ"ל עמותת נ.א.ס (זוכרים לשלום), “שאירגנה לפני שנתיים נסיעה של משלחת בת 250 ישראלים יהודים וערבים למחנה אושוויץ.”

הרשימה מתפרסמת בגיליון “דו־עט” מחודש יוני 2005, בעריכת סלמאן נאטור וניסים קלדרון. מתברר שמג’לי ביקר ב“מחנה אושוויץ” ממש באותו יום שהרמטכ"ל ואנחנו ביקרנו בו, ואני מביא קטעים מדבריו:

כבר ברגע הראשון המחזה אפוף קושי, בלבול וכאב, כותב מג’לי. אתה הפלסטיני שאוהב את בני עמך ועושה כל שביכולתך כדי להפסיק את סבלו הטראגי, מוצא את עצמך ברגע של כנות אישית מזדהה מעמקי ליבך עם היהודים. אתה, שבילית את רוב חייך במאבק נגד הכיבוש והקיפוח של בני עמך כתוצאה מהמדיניות הישראלית, מגיע למצב של הצפה רגשית והזדהות עם היהודים. אתה מסתכל מסביב ורואה קבוצה של עשרות קציני משטרה המנופפים בדגל ישראל מעל אדמת פולין, ואף שאינך שוכח שאלה או חלקם ירו קליעי מוות לעבר צעירים מהיישוב שלך, בנצרת, סח’נין, כפר כנא ואום אל־פחם, אינך מהסס להיות יחד איתם, בחזית אחת נגד המפלצת הנאצית.

אני צועד כמה צעדים ונעמד מטר אחד מהרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. כן, של צבא ההגנה לישראל המיישם מדיניות של דיכוי נגד בני עמי. כאשר הוא מדבר ומתגאה שהתשובה הכי טובה לנאציזם היא בכך שמשלחת של צבא ההגנה לישראל עומדת במקום, על חורבות הפשע, ומנופפת בדגל היהודי, ומודיעה שיותר לא יהיה אפשר להכחיד את העם היהודי, אתה מרגיש שאתה חלק מהטקס, בלי קשר לכלום.

אין זה פרץ רגשות שצף לרגע ואחר־כך נעלם. אלה מחשבות שמלוות אותך מאוחר יותר, ביום ובלילה, ומניעות אותך לחפש את הכלי שיחולל את התפנית בחיי האזור כולו, על מנת להעלות אותו על דרך אנושית ותקינה, שונה מהעוינות החייתית שבה אנחנו שרויים וששום תועלת לא תצמח ממנה. אלה מחשבות שמדרבנות אותך לצעוק לעבר כל הפרצופים הדוהים במולדת האומללה הזו: מדוע אין מפיקים לקחים ממה שקרה? יש בשואה היהודית מספיק לקחים כדי ללמד את כל בני האדם, עוד אלף דורות, כיצד להיות בני אדם, ובראש הרשימה של אלה שצריכים ללמוד להיות בני אדם עומדים היהודים והערבים.

“נו, מה אתה אומר?” שאל אותי חבר יהודי.

שאלתו הכבידה עוד יותר על תחושת האחריות שלי. מה הוא מצפה שאגיד נוכח הזוועות שאנחנו רואים יחד? האם עליי לנחם אותו, או שמא עליו לנחם אותי? הפשע הנורא שנעשה ליהודים בשואה הוא פשע נגד האנושות כולה. באותה ימים היו היהודים הטרף הראשון של הפשע שהגרמנים החלו בו נגד נכים, מפגרים, הומוסקסואלים ולסביות, צוענים ואנשי שמאל באירופה. השמדתם היתה הקדמה להשמדת כל העמים שאינם נמנים עם הגזע הארי, ובראשם הערבים. למרות זאת, חלקם של היהודים היה חלק הארי. הפצע שהתחולל בנפשותיהם היה נורא יותר. תסביך היעדר האמון שהוטבע בהם אינו ניתן לתיאור.

איפה אתה בכל זה? כן, איפה אתה הפלסטיני, הפרט והעם? האם תהיה נייטראלי?

לא. דווקא אני הפלסטיני נעמד כאן עם היהודים, ללא השגות, ויכוחים או התניות. אני אותו פלסטיני שטעם את הטעם המר של העקירה, הקיפוח וההתעללות, עומד לצד היהודים, קורבן פשעי הנאצים. ללא היסוס או גמגום או ייאוש. עמידתי אינה טקסית, ולא שטחית ולא מילולית. זוהי הבנה מחודשת של האישיות היהודית, מצוקתה והתחושה המתמדת שלה של היעדר ביטחון ואמון באחרים. אם אנו, הפלסטינים והערבים, לא נבין את מהותה, יהיה קשה מאוד להידבר איתה ולבנות יחד איתה את העתיד המשותף שכולנו זקוקים לו למען ילדינו.

*

נוסעים לבירקנאו, שאי־אפשר לטעות בה, כי כבר מרחוק רואים את הבניין הסימטרי עם השער באמצעו ואת פסי־הרכבת הנטושים המובילים לשם, ומהצד השני, באמצע המחנה הענקי, הסתעפות מסילות שנועדה כנראה לאפשר לקטר שהביא את הקרונות – לחזור במסילה מקבילה, במנותק מהקרונות, ולקחת את הרכבת הריקה מזנבה החוצה כשהוא נוסע לאחור כאילו, קדימה.

זה מה שמעסיק אותי בביקור במחנה השמדה. להיווכח שאני מבין את הפרטים הטכניים ואיך זה בדיוק התרחש. כאילו אחרת לא אהיה משוכנע שמה שאני רואה הוא אמיתי.

מצד שמאל, שטח ענק של צריפי־עץ גדולים וארוכים, שחלקם התחתון עשוי לבנים אדומות. מצד ימין צריפים אחדים משוחזרים, ואחריהם עשרות ארובות לבנים אדומות־חיוורות שהן שרידי התנורים לחימום של צריפי העץ, של ה“בלוקים”, שנשרפו בידי הנאצים. בסוף הדרך האמצעית, בין שני חלקי המחנה הענקי, במקביל למסילת הברזל ולחלקת הקרקע שעליה נעשתה כנראה הסלקציה – ישנה אנדרטה, ואחריה אגם מים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות, כי שם היו גם כן משרפות, שאותן הגרמנים השמידו. על פשע שריפת היהודים במשרפות הוסיפו את השמדת המשרפות עצמן כדי שלא להותיר עדות לפשעיהם הנוראים. אך מתברר שאת העבודה השחורה לא עשו הגרמנים עצמם אלא ספק שבויי־מלחמה ספק משתפי־פעולה מארצות מזרח־אירופאיות כבושות, בייחוד אוקראינים, שהובאו לבצע את העבודות הללו, שלא לדבר על יהודים שהוכרחו לעבוד ליד התנורים.

האנדרטה רחוקה מדי, אפילו יגאל אינו יכול להיכנס לשטח המחנה הענק הזה במכונית, ולהדסה קשה ללכת, ואנחנו מוותרים על האנדרטה הרחוקה.

וכמובן כל המחנה, כמו גם אושוויץ, מוקף גדר תיל כפולה עם עמודי בטון שבשעתו היתה גדר חשמלית.

מרחוק רואים דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים בחולצות תכלת ובמכנסיים כהים. מתברר שהם מתארגנים, וצועדים בסך לקראתנו בדרך הפנימית הראשית, עם ובמקביל למסילות־הברזל הפנימיות ולאזור הסלקציה (שהוא מושג בלבד, כי האדמה שעליה בוצעה הזוועה קורעת־הלב מדשיאה מרבד ירוק ופרחים).

הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל־ימין, שמאל־ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, ונותן־הקצב, עם רמקול לכתפו ומיקרופון תלוי לפיו, צועד בסך בתוכם ופוקד עליהם כמו מבפנים, ביניהם גם קצינות מבוגרות ולא־רזות הצועדות בגאווה ובראש זקוף וחזה מורם, והם שרים: “עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל עם ישראל עם ישראל חי…” ואני מוכרח לומר כי מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי בסך צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, המתנוסס בכל הצילומים מעל פסי הרכבת – היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין, עד שבקושי יכולתי לומר להם: “כל הכבוד!” – כי הגרון היה חנוק.

אמנם, אני בדרך כלל מתרגש וכמעט בוכה רק בסרטים ובטלנובלות או כשאני רואה מצעד, כל מצעד, גם של אחד במאי או של פורים, ולא רק צבאי, אם הוא עובר על פניי ברחוב בצעד אחד, עם תזמורת צועדת, שהיא השיא. מה לעשות, זה מין חוש עדרי כזה, בייחוד כשהצועדים הם ישראלים.

ולא רק בהתרחשות עצמה אלא בכל פעם שסיפרתי עליה בעל־פה, וגם כעת כשאני קורא את הדברים לפני פרסום – אני חש שוב מחנק בגרון, כאילו אני עומד לפרוץ בדמעות, ומיד מקצר בדבריי כדי שלא איראה מגוחך.

בקרב קציני המשטרה היו גם קצינות. עדיין היה קר וכולם בחולצות בלבד, ואחריהם נסעה מכונית קטנה אחת ובה מאחור כל המעילים שלהם. שאלתי את עצמי – למי הם שרים? הלא לעצמם בלבד. כי זה לא היה יום זיכרון ולא היה קהל ישראלי אחר והמבקרים הלא־רבים היו פזורים על פני השטח העצום של המחנה ורק מעטים מאוד, כמונו, נקהלו במקרה לראות את הצועדים.

מאוחר יותר הבנתי כי מאחר שהצעדה צולמה כולה בווידאו, ערכה הגדול הוא אולי כאשר ישדרו אותה בהזדמנויות חגיגיות או בטלוויזיה.

כאשר מגיעים הצועדים לשער הרחב במגדל הגבוה שבמרכז בניין הכניסה למחנה בירקנאו, שכל גגותיו מכוסים רעפים בגון לִבְנֵי הבריק האדמדמות – הם יוצאים מתוך המחנה החוצה, ומתפזרים, אך לפני שעולים לאוטובוס שהחזירם, מצטלמים בתמונה קבוצתית למזכרת מחוץ לשער הנורא של המחנה, ועל רקעו. גם אנחנו צילמנו אותם. וכאשר כבר יצאנו במכונית ובירקנאו בגבנו, באה מולנו בעיקול הדרך שיירת הרמטכ"ל לכיוון בירקנאו, אלא שלא ראינו אותו כי ישב במכונית שחלונותיה שחורים.

נוהגים להאשים אותנו, אנשי היישוב העברי, שלא ידענו על השואה, שלא עשינו די למנוע אותה, שאנחנו אשמים בה, ועוד דברי ביקורת של שטות והבל מבית־מדרשם של שונאי ישראל בקירבנו – למן החרדים הקיצוניים ועד לשמאל הסהרורי, ואילו אני, שהייתי ילד באותן שנים, כל זמן הביקור באושוויץ הידהד במחשבותיי רק שירו של אלתרמן מ“הטור השביעי”: “מכל העמים” שפורסם בשנת 1942 [!], השנה שבה קרוב מאוד היה גורלו של היישוב העברי להיות מושמד כפי שנשמדה מרבית יהדות אירופה:

בבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורווגים, מצ’כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –

הם קוראים רק לאם: אל תביטי!

* * *

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

ליהרג מול כיסא כבודֶךָ,

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדֶךָ.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

בזה תם ביקורנו באושוויץ־בירקנאו, ואנחנו שמים פעמינו חזרה לקראקוב. ממש מדהים עד כמה קרובים היו מחנות ההשמדה לערים הגדולות, לודז', קראקוב ואחרות. ולנו הם נראו, בייחוד במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו להגיע הסיפורים על ההשמדה, ולאחריה, כאשר נחשפו גם צילומי האוויר – כאילו המחנות נמצאו מעבר להררי חושך, ולכל היותר כפר פולני אחד עלוב בקרבתם.

אני גם משוכנע שבסופו של דבר יבנו הפולנים כנסייה או מנזר באושוויץ. הם לא צריכים להתווכח הרבה על כך, יכולים לבנותה בעיירה אושווינצ’ים, עשרה מטר מגדר המחנה. וכמעט בטוח שהיא תיקרא על שם הפופ הנצחי הפולני האחד והיחיד שהיה ויהיה להם מעודם – יוחנן פאולוס השני.

אמנם, אחד מקציני המשטרה הזמין אותנו, באמצעות יגאל, להישאר לטקס, שהיה אמור להתקיים בבירקנאו בשש וחצי בערב. ואולם אז היה עלינו לחזור לקראקוב מאוחר בלילה, ועוד לעבור ממלון למלון.

*

בדרך חזרה לקראקוב אני ישן. אפשר לומר שמצאתי צידוק לתכונת השינה שלי בנסיעות זו כאשר כתבתי את “אומץ”, סיפורו של משה דיין. בתקופות של מלחמה הוא היה נוכח בכל מקום כמעט סביב השעון, לא יום ולא לילה, ומשום שטרם היה אז טלפון נייד, הוא ניצל את זמני הנסיעות שלו ברכב ובטיסות – לצבירת שעות שינה, מבלי שהטרידו אותו. אותי כן הטרידו, ולא יגאל והדסה, כל אימת שהתחלתי לנחור בנסיעה.

עוצרים באיזו עיירה נידחת, בפונדק. הגברת אומרת שנשאר לה רק מרק ועוד משהו. והנה מגיעות ארבע צלחות מרק תפוחי־אדמה ובורשט, ואחר־כך צלעות עגל לא־טעימות ושני סלטי כרוב – אדום טרי וצהוב כבוש, ובירה, וקולה. וכרגיל, ארוחה זולה מאוד. וכדאי לרשום את המתכון, סלט הכרוב הירוק הוא ברוטב חזרת לבנה.

מגיעים למלון הקטן שעל גדת הוויסלה, לוקחים את המזוודות ונוסעים לנובוטל ברונוביצ’ה, הנמצא קצת מחוץ למרכז העיר, באזור מוקף דשאים ובניינים גבוהים המרוחקים זה מזה. מתברר שקציני צה"ל והמשטרה גרו במלון ולכן היה מלא כל כך אתמול, ואילו הערב חוזרים כולם בטיסה לישראל.

אנחנו מקבלים חדר 206 בקומה השנייה שפונה מזרחה. חדר גדול מאוד ונוח. עם אמבטיה. שתי מיטות ענק נפרדות, וכל הנוחיות חוץ מכספת בחדר.

אני יורד מיד לבריכה של המלון. קטנה מאוד וסגורה מכל צד והמים כעשרים מעלות לערך אך אפשר לשחות. חלקה מוקצה לילדים והוא מופרד מהשאר אך אין סולם למים הרדודים רק לעמוקים. אני שוחה לבד כחצי שעה אך הזמן דוחק ואני עולה למעלה. לשני דברים במהלך המסע אני כמעט שלא מצליח להקצות את מלוא הזמן הדרוש – לכתיבת היומן, כי אני נרדם בלילה על דפי המחברת ומוצא עצמי כותב שורה אחרונה בלתי ברורה, ולשחייה – כי תמיד כבר צריך לצאת לארוחת־ערב או למשהו אחר, ורק הרבע שעה האחרון שלי מפריע!

יהודית, הקוראת בארץ את היומן כדי לתקן את שגיאותיי, מעירה כאן: “מסכן!”

יוצאים עם יגאל והדסה, הכול כמובן במכונית ה“ואן”, לאזור קאז’ימייז‘, שאותו חיפשנו לשווא אתמול בלילה. הפעם מוצאים אותו די מהר. מסתובבים קצת ברגל כדי להתרשם. בבית־מגורים באוליצה (רחוב) ג’וזפה מס’ 42 אני מוצא כתובת שבה נאמר: “ח”ק קובע עיתים לתורה, נתייסדה בשנת תק“ע, נתחדשה בשנת תרע”ב" ומגן דוד חקוק בכתובת. אחר־כך יוצאים אל מול גדר אבן ארוכה עם מעקה ברזל ישן ובו מגיני דוד, שמתחתיה בית־כנסת גדול שהפך למוזיאון, ומצד שמאל נפתחת הכיכר שבה מלון “אסתר”, זו נקודת הציון הבולטת למרחוק.

נכנסים למסעדת האוכל היהודי הטובה ביותר, “אָלֶף”, שהגדרתה “קפה־מסעדה יהודיים של אמנים”, ברחוב שׁרוקה 17. שׁרוקה פירושו רחב, הרחוב הרחב. יש שם גם מלון באותו שם. מנות ראשונות דגים ממולאים עם ציר בצימוקים, ובצד עלה חסה ופלח לימון. למרות המתיקות, הטעם מעולה. מוגש עם חזרת אדומה חריפה ולחם לבן טרי. מנה שנייה אני לוקח מרק בשר עם קרפלאך. טעים מאוד. הדסה ויגאל לוקחים מרקים ומנות נוספות. יהודית לוקחת אחרי הדג הממולא מנה מדהימה: שני גרונות־אווז ממולאים בשר טחון דק עם תוספת, דומני פירה של תפוחי־אדמה. הגרונות הממולאים הם ממש שחומים מבחוץ, ויש להם טעם של עוד. אני אוכל אחד מהם. עם חזרת. יש לציין את איכותו של הבשר הטחון בקרפלאך, בפירושקי ובגרונות הממולאים האלה. הוא מזכיר את הבשר שהיתה שרה, אימה של יהודית, ממלאת בקרפלאך שלה. בשר מבושל, בצל מטוגן וקצת כבד מטוגן, והכול טחון היטב, כמעט נמס בפה, ללא שום תוספת של עוף או בשר ממין אחר.

באמצע הארוחה נכנס עמוס עוז עם שניים–שלושה מלווים מקומיים שנראים מאוד אינטלקטואליים, ספק סופרים ספק פרופסורים באקדמיה, ואולי שניהם כאחד. מכל מקום, נראים חשובים. אנחנו מחליפים מילים אחדות ולפני צאתנו אני ניגש אליו – הוא מדבר בפניהם רוב הזמן ונראה שהם מקשיבים לו ברוב עניין – ושוב אומר לו שלום. לדבריו הוא פעם ראשונה בפולין. למחרת יתברר לנו ש“סיפור של אהבה וחושך” יצא לאור בפולנית, ומשום כך הזמינו אותו. אני כמובן לא שואל אותו לסיבת בואו. הוא גם לא יודע על ביקור הרמטכ"ל היום בקראקוב ובאושוויץ. מבקש למסור דרישת שלום ליהושע קנז, כשאחזור, ולספר לו שנפגשנו. הוא לא אומר מילה על ספרו בפולנית ואני טרם יודע ולא שואל. הוא נראה מצויין, מתאים לפרס נובל מאין כמותו. משדר חשיבת ויכולת ביטוי בלתי־רגילה. בסופו של דבר, לאור המצב בפולניה כפי שאנחנו רואים, טוב שיצא לאור ספרו וטוב שהוא עצמו, בכוחו הרטורי הרב, בא לדבר כאן.

לידינו שולחן של יהודיות קשישות אמריקאיות, ואחריהן חבורה של אינטלקטואלים פולנים ממש. נראה שהפולנים אוהבים לשתות בירה עוד יותר מאשר לאכול.

לוקחים ביציאה כרטיס־ביקור של המסעדה ובדרך למלון עוברים שוב בלב העיר העתיקה של קראקוב, ליד גדר האבן והמדשאה המלאים נרות בוערים. עוצרים. יורדים. אני שואל שתי בחורות, הנראות כסטודנטיות משכילות, מה פשר ההדלקה, ואת מהן עונה כי אתמול חל יום הולדתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני והם מדליקים נרות לזכרו. נדמה לי שאחרי פילסודסקי הוא עתיד להיות הפולני המונצח ביותר בכל אתר ואתר.

שכחתי גם לציין שקראקוב, חוץ מתייריה, אכן נראית גם עיר אוניברסיטאית, קצת בדומה לאוקספורד. הרבה צעירים וצעירות בעלי סבר פנים אינטליגנטי, מהסוג שאינו רק שותה בירה וזורק כספו על מכונות־מזל. ובכיכר העיר, סביב הסוקוניצה, זוגות אוהבים אינם חדלים להתחבק ולהתנשק יום ולילה. תענוג לראותם. אפילו בארץ לא רואים סצינות אהבה פומביות כאלה. אבל אולי נובע הדבר כאן מכך שאין לצעירים רבים מקומות משלהם להתייחד, כמו במכוניות או בדירות בשכירות או אצל ההורים, אבל מרווחות.

חוזרים למלון עייפים מאוד. אני נרדם בכתיבה.

היום האחד־עשר: רובע קאז’ימייז' בקראקוב, מסורת יהודית בלי יהודים    🔗

20.5.05. יום שישי. קראקוב. לילה 3. שני במלון נובוטל ברונוביצ’ה.

בארוחת־הבוקר מתברר שבמלון נמצאת תמימה לבנון עם בעלה צביקה, שמדריך באופן קבוע קבוצות ישראליות בפולין. היום הוא יצא מוקדם בבוקר עם הקבוצה לאושוויץ. לדבריו זו הפעם השבעים וחמש שלו, והוא כבר מתכונן לסיים את עבודתו, שבה הוא רואה שליחות. הוא עצמו נולד בפולניה ועלה לארץ־ישראל בגיל צעיר. אנחנו פוגשים את שניהם בטיולים ובימי הנופש של גימלאי תל השומר. גם אני מחזיק בכרטיס “גימלאי” של תל השומר, בזכות עבודתה של יהודית שם במשך שנים רבות. צביקה מכיר את הארץ כאת כף־ידו ובכל מקום יש לו סיפורים מרתקים, חלקם עדות ממקור ראשון, בייחוד בנושאי מלחמות ישראל, שמשלימים את דברי המדריך הקבוע שלנו יוסי אבישר, שגם הוא לא קטלא קניא. צביקה היה בין יתר תפקידיו גם מפקד הנח“ל. אני עתיד לפגוש בו רק בערב. הוא גם קרוב־משפחה של משה גרינברג־דגן ז”ל שהיה בעלה השני של אימי, וגם הוא היה מפולניה.

יוצאים במכונית למצודה ולארמון הוואוול, מעל לוויסלה. הדסה ויגאל כבר סיירו שם בביקורם הקודם, ויהודית ואני יורדים מהמכונית ומתחילים לטפס אל הארמון למעלה. היום די חם. אנחנו מסתפקים בראיית החדרים הציבוריים של הארמון, שאינם שונים מארמונות רבים שראינו בעבר. כאן היה משכן מלכי פולין בשעתו. מאות ילדי בית־ספר קטנים, בקבוצות, מבקרים באולמות הארמון. המראה יפה גם מחצרות המבצר – צריחי הבניינים, החומה, מראה הוויסלה המתפתלת למטה, העצים, הדשא הירוק. ממש פנינת חמדה. ובכלל, קראקוב, יותר מכל עיר פולנית אחרת שראינו, מזכירה את ערי הממלכה האוסטרו־הונגרית: וינה, בודאפשט ופראג. אבל אולי זה נראה כך רק לנו, לישראלים, שכל מצודה על גבעה מעל לנהר ולעיר נראית להם פלא מאוד עתיק ורומנטי וגם ייחודי, כלומר, שאין כמוהו אצלנו בתל־אביב, ובירושלים כידוע אין נהר.

מסיימים את הסיור ויורדים והולכים בכיוון הכיכר המרכזית, ליד הבסיליקה של מריה, בעלת שני הצריחים. במדריך רוזמרין נאמר כי “בקומתו הראשונה של בניין הסוקוניצה, שמסכות עתיקות מעטרות את קירותיו, נמצא מוזיאון של ציירים פולניים בני המאות ה־18 וה־19, ביניהם סטאניסלאב ויספיאנסקי.” מצליחים לגלות בקומה שנייה בבניין הסוקוניצה את המוזיאון הלא־גדול הזה לאמנות פולנית מהמאה ה־19, ואני מתרשם מאוד. קונה גם ספר שממנו אפשר להשלים פרטים. מצויות במוזיאון שתי תמונות של מאוריציו גוטליב, האחת אוטופורטרט, והן מעניינות מאוד.

בזכות שני הטלפונים הניידים שלנו, שאחד מהם אנחנו מפקידים בידי הדסה, אנחנו מצליחים לחזור ולפגוש אותם בכיכר ה“שוק”, הסוקוניצה; נכנסים לעוד סבב של קניות בשוק המקורה, הגבוה וההומה, שהבניין המוארך שלו הוא מלאכת מחשבת אדריכלית, בעיקר מבחוץ. אני קונה מתנה לבן, חולצת טי שרט שחורה שבמרכזה שמש לבנה קטנה וכתובת באנגלית “כולם אוהבים את פולניה” ומסביב לשמש, כל קרניה בלבן הם ספרמטוזואים זעירים ששוחים לקראתה, אל המרכז.

לי אני קונה פינגווין, שמתברר שהוא עורב, עשוי עץ, שחור עם רגליים, עיניים ומקור בצבע העץ הבהיר המקורי שנותרה בו הטקסטורה העצית. יש ממנו שלושה גדלים. אני לוקח את הבינוני, ולפי ההבדלים ביניהם אני רואה שכולם עבודת־יד מקורית כי הם שונים זה מזה בפרטים קטנים.

לפני שעוזבים את הכיכר עוברים על פני חבורת כליזמרים פולנים עליזה, חלקם מזוקנים, שני אקורדיאונים, חצוצרה ושני חלילים, לבושים בבגדים צבעוניים וחובשים כובעי נוצה, בגדים הנחשבים פולקלוריים־איכריים ומשום מה הם דומים, לפחות בכל אירופה. הדסה תורמת להם זלוטי אחדים ומבקשת שינגנו קראקוביאק, וכשהם ממלאים את בקשתה – היא רוקדת קראקוביאק עם יהודית, להנאת הצופים מסביב.

הדסה, יהודית ואני נכנסים לבסיליקה המפורסמת בעלת שני הצריחים הלא שווים. הפְּנים מרשים מאוד ומלא מתפללים. לחלק מהכנסייה לא נתנו להיכנס קודם בגלל התפילה. עולה כסף להיכנס. אני קונה שתי גלויות. באחת מהן רואים את עבודות הזהב המדהימות, שרוזמרין קורא להן יצירת המופת של וייט שטוס, שעשה את מחיצת־הירכתיים המוזהבת, המתנוססת מעל המזבח (האלטר), וזאת לפני 500 שנה. בצד שמאל יש פסל אנושי מאוד של ישו על הצלב עטור זר קוצים והדם נוזל מהחתכים בגופו. אני קונה גלוייה בגלל המבע האנושי מאוד של פניו.

עולים על המכונית ונוסעים שוב לרובע קאז’ימייז'.

המסעדה, בית־הכנסת ושאר המיבנים מסודרים סביב כיכר אשר במרכזה נמצא ציון כתוב “לזכר 65,000 יהודי קראקוב והסביבה שנשמדו בשואה”.

יורדים לבית־הכנסת ברובע קאז’ימייז', המשמש כיום כמוזיאון להיסטוריה יהודית. לצד הירידה אליו ישנה גדר הברזל העתיקה המשובצת מגיני דוד. בעין בוחנת מגלים בפינות ועל קירות רבים שרידים לחיים היהודיים. מציצים רק בכניסה ואני קונה חוברת עברית על אושוויץ, באותה מתכונת של חוברות בשפות אחרונות שראיתי בחנות המזכרות באושוויץ, אלא שהמהדורה העברית אזלה שם כי כנראה רוב הקונים הם קוראי העברית. אנחנו משוחחים עם המוכרת הבלונדית הצעירה, העובדת בחנות הספרים ומזכרות היודאיקה שנמצאת במבואה לאולם בית־כנסת לשעבר, שבו תצוגה של פריטי יודאיקה.

המוכרת הבלונדית לא נראית יהודיה. היא מכירה את השם של מרים עקביא. מדף הספרים הפולניים המתורגמים מעברית שנמצא אצלה דל ומאכזב מאוד. היא מספרת על ההרצאה של עמוס עוז אתמול באוניברסיטה, שהיתה מוצלחת מאוד, לדבריה.

לא הרבה ספרים עבריים מתורגמים לפולנית, וחלקם נראה שתורגם ביוזמת סופרים לא־ידועים ובמימונם. אבל ספק אם המיבחר בחנות הזו משקף את רוב מה שתורגם לפולנית מהספרות העברית.

לאחר שבועות אחדים, בשובנו ארצה, אני קורא בראיון עם המתרגם הפולני הצעיר של עמוס עוז, לֵשֶק קוויאטקובסקי, יליד פוזנן. מסופר שם כי עם צאת תרגום ספרו היה עמוס עוז סופר־אורח מרכזי ביריד הספרים הבינלאומי שהתקיים בווארשה בסוף חודש מאי, שם עמד על הקשר היהודי־פולני שאותו תיאר כ“נישואין בני אלף שנה, רצופי פסגות אור וחושך גם יחד.”

זה גם מתאים קצת לשם של ספרו.

אמר. רק שלא יגיד שמחר לא תזרח השמש, פן על פסגות החושך לעולם לא יגיה אור.

שתי אמירות של המתרגם מושכות מאוד את תשומת ליבי. מצד אחד:

“מרגיז אותי כשאני שומע צעירים בישראל אומרים שהם רואים את פולין רק כבית קברות אחד גדול.”

מצד שני: “הפולנים קוראים מעט מאוד. מבחינת זאת, ההשוואה לישראל מתסכלת. זה פרי ההיסטוריה הטראגית של ארצנו – גם הנאצים וגם הקומוניסטים רדפו באופן שיטתי את האינטליגנציה ופגעו בה. תוצאות הרדיפות ניכרות עד היום. עכשיו אין בפולין הרבה אנשים שבאמת יש להם צורך לקרוא ספרים.” (“ידיעות אחרונות”, 8.7.05).

אני מכיר עוד עם שנרדף לא פחות תחת שלטון הקומוניסטים, ונרצח הרבה יותר ולכל שדרותיו תחת שלטון הנאצים, ובכל זאת מרבית שרידיו, וצאצאיהם, אינטליגנטים לא פחות מאלה שנרדפו ונרצחו, ואשר בוודאי היו ביניהם עוד כמה וכמה איינשטיינים. אבל שאינטלקטואל פולני יגיד דברים שכאלה על בני־עמו, זה ממש מדהים אותי, כי בעיניי הצטיירו תמיד הפולנים כעם בעל תרבות גבוהה מאוד, ולגמרי לא כ“פולאק” סטנלי ב“חשמלית ושמה תשוקה”.

המתרגם הצעיר מונה בהתלהבות שמות ספרים וסופרים עבריים חשובים שאותם קרא ואת חלקם גם מתרגם. שמו של כותב שורות אלה נעלם מידיעתו, מה שמראה על התערותו המוצלחת של המתרגם הפולני בספרות העברית.

מבקרים בחנות ספרים “ירדן”, ברחוב שׁרוקה 2 בכיכר. רואים גם כאן את הספר המתורגם של עמוס עוז. ליד החנות מסעדה גדולה של אוכל יהודי, אבל אנחנו לשם לא נכנסים, כי קבוצות תיירים רבות זורמות אליה פנימה.

לאחר הסיור בכיכר נוחתים שוב על מסעדת אל"ף או אלפא של אתמול בצהריים. אני לוקח רק חמיצה. יהודית לוקחת שוב דג ממולא.

אחרי הארוחה מבקרים בבית־הכנסת של הרמ“א, ר' משה איסרליש, (בפולנית מבטאים – רֵמוּ) הנמצא כמעט ממול למסעדה, גם הוא בכיכר. וכן בבית־הקברות מהמאה ה־16 שנמצא מאחור ובו מצויות המצבות העתיקות של משפחת מייסדי בית־הכנסת, ואומרים שגם זו של הרמ”א, אלא שאנחנו לא מצליחים למצוא אותה וגם לא רואים איזה ציון מיוחד של נרות ליד קבר מפורסם של קדוש. כל המקום הקדוש מוקף חומה שחלקה נראה עתיק מאוד.

יגאל זוכר לפגוש במקום יהודי קשיש שהיה אחד מ“רשימת שיינדלר”, ושמו נזכר בכרך מהוה של הספר המונח על השולחן במבואה. בית החרושת של אוסקר שיינדלר נמצא בקראקוב, ובזכותו הציל כאלף יהודים, וכפי שאני שומע בשובי ארצה, הקהילה היהודית של קראקוב עומדת להפוך את המיבנה המוזנח למוזיאון.

בטעות אני סבור כי הרובע שבו עומדות רגלינו היה הגטו של קראקוב מעצם היותו אזור יהודי. אך לא. מתברר שאת היהודים פינו ממנו לגטו קראקוב, אזור שבו לא ביקרנו, וכותבת לי על כך מרים עקביא:

“כתבת יפה על קרקוב עצמה, עיר שעד היום אהובה עליי (מה העיר אשמה?), וכתבת יפה מאוד על קז’ימייש, אבל לא על פודגוז’ה, שם, מעבר לוויסלה, היה הגטו. אולי היה צריך להזכיר את הרוקח הפולני, תדאוש פנקייביץ', שאת ספרו ‘בית מרקחת בגטו קרקוב’ תירגמתי אני לעברית. ואולי את מרדכי גבירטיג, שנורה למוות באחת האקציות בגטו קרקוב? – ברור, שלא ניתן לכתוב על הכול. כך גם סיימתי אני את אחד מסיפורי בקובץ ‘המחיר’: ‘מי מסוגל לספר הכול? ובלאו הכי אין צורך, כי מי מסוגל להבין?’”

את ימי ילדותו בילה בגטו של קראקוב הילד רומן פולנסקי (שנולד בפריס), והיה עד־ראייה ללקיחתם של הוריו למחנה ריכוז נאצי, שממנו שב רק אביו. הוא־עצמו הסתתר במשפחות קתוליות עד תום המלחמה. הביוגראפיה שלו, יחד עם האווירה הימי־ביניימית שנשתמרה בחלקים ההיסטוריים של קראקוב, מסבירות במקצת את האווירה והתוכן של סרטיו. בייחוד עולים בזיכרוני שניים מן המעולים שבהם: “נשף הערפדים (‘סליחה אתה נושך את צווארי!’)” שעלילתו הדימיונית והדמונית מתרחשת בטראנסילוואניה, עם בן־דמות של דראקולה בשם הרוזן פון קרולוק; ו“הפסנתרן”, שמראות וארשה וגטו וארשה במלחמת העולם השנייה, המצולמים בו, ליוו אותי בביקור בווארשה המודרנית והיו לי בדימיוני למוחשיים יותר משרידיהם המתועדים והסמליים שראינו, ואשר התסריטאי שלו הוא ידידנו בלונדון רונאלד הארווּד (שמחזות שלו הוצגו בארץ ובהם “המשרת”). הכרנו אותו בהיותו נשיא פא"ן העולמי, בקונגרס שהתקיים בגוואדאלאחארה שבמקסיקו בשנת 1996.

בקראקוב גר תקופת זמן בילדותו חברי הצייר והסופר אורי שולביץ, יליד וארשה 1935, שנדד במלחמה יחד עם הוריו לתוככי רוסיה, ולאחריה שבו לפולניה, לקראקוב, ומשם לפריס ולישראל. זה כבר יותר מארבעים שנה שהוא מתגורר בניו־יורק, ונחשב לאחד המאיירים הטובים ביותר של ספרים מצויירים לילדים וגם זכה בפרסים רבים. האווירה, הנופים והטיפוסים של פולניה היהודית בולטים מאוד בחלק מהספרים שאייר, בהם גם של בשביס־זינגר וי.ל. פרץ.

האוניברסיטה היַגיֶלוֹנית בקראקוב נוסדה במאה ה־14 והיא העתיקה ביותר בפולניה ואחת העתיקות ביותר באירופה. היא נמצאת ברחוב אני הקדושה, ונקראת קולגיום מאיוס. לפי ספרו של רוזמרין, ליהודים יש יחס דו־ערכי לאוניברסיטה זו. הם זוכרים לטובה את מייסדה, קַז’ימיֶז' יַגיֶלו הגדול, שהיטיב עימם והעניק להם זכויות שונות, ובהן זכות הישיבה ברובע הנושא עד היום את שמו. מאידך, ברחובות הסמוכים לאוניברסיטה השתרע הרובע היהודי שבתוך העיר העתיקה קראקוב, ורוב ההתנכלויות ליהודי העיר מוצאן מהאוניברסיטה והסטודנטים שלה. גם התרחבותו של המוסד היתה תמיד על־חשבון בתי היהודים השכנים. לא הספקנו לבקר בה.

אני נזכר כי במגדלן קולג' (האנגלים מבטאים – מוּדְלִין) שבאוקספורד, שנוסד בשנת 1458, החצר היפה ביותר שלו, סנט ג’ונס קוואדראנגל, קרוייה על שם בית החולים של סנט ג’ון (יוחנן) המטביל, שניצב במקום הזה משנת 1180. לפני כן נמצא שם בית־קברות יהודי, שכניראה נמחק עם רדיפת וגירוש היהודים מאנגליה באותה תקופה.

כשאני מוסיף ליומן דברים אלה בתל־אביב, ביום מתקפת הדמים של אל קעאידה על התחבורה הציבורית בלונדון – באוטובוס וברכבת התחתית, יום 7.7.05, אני מוצא ביומני משהו נוסף על מגדלן קולג':

12.5.03. יום שני. יום 69, ירנטון, אוקספורד. בדרך חזרה מהידינגטון, באוטובוס, אנחנו נוסעים במרסטון רוד, בדרך ממרסטון לדרום־מזרח אוקספורד, מקום התפצלותם של איפלי רוד וקואלי רוד.

מצד ימין, לצפון, אני רואה שטח מדשאה ענקי, כמו של מרוצי סוסים, ובאמצעו מפעל בנייה אדיר, עדיין איזה חמש קומות מתחת לאדמה על פני שטח של מאות מטרים מרובעים, כאילו בונים כאן כור אטומי, ופתאום מופיע שלט גדול: “המרכז האיסלאמי של אוקספורד”.

אני נזכר שהיה מסופר בעיתונים על ויכוח גדול עם הקולג‘, דומני מגדלן קולג’, שמכר להם את השטח, אם איני טועה הקנייה נעשתה בעורמה, משהו היה לא כשר, ותחילה עברו שנים ולא אישרו להם לבנות. עתה הם בונים שם משהו שניראה יותר כמיבצר טרור עולמי ומרתפים לאימון בנשק ולאיחסונו, מאשר קולג' או מרכז לימוד. אני מתאר לעצמי איזה גדודי מוסלמים קיצוניים ומשכילים יצאו מכאן בעוד שנים אחדות לפעול נגד ישראל, נגד יהודים (כולל באוקספורד עצמה), ונגד האנגלים המטומטמים שמאפשרים להם לבנות מיבצר אוטונומי שכזה בלב־ליבה של עיר האוניברסיטה העתיקה והמפוארת. זה יחזור אליהם כמו בומרנג. אני משוכנע שהכול נבנה בכסף סעודי ובקרנות משפחת בן־לאדן, וכי כל חוג לימוד וכל פירסום שהם יממנו, יהיה אנטי יהודי ואנטי ישראלי מלכתחילה, ומבחינה מדעית כל העשייה שלהם תהיה שווה לתחת. כמו שראינו בשעתו בתערוכה על הקופטים במרכז המוסלמי בפריס, מילה אחת לא נכתבה שם על רדיפותיהם ועל אפלייתם בידי השלטונות המצריים עד עצם הימים האלה.

חזרה למלון. בלי לישון אני קופץ מיד לבריכה. פוגש במעלית את צביקה לבנון, שמפציר בנו שלא לדלג על הביקור במכרות המלח, שזה אחד מפלאי עולם. שוחה חצי שעה וזוכה במראה בלתי־נשכח. בדרך־כלל רק גברים מבוגרים שוחים כאן, אם בכלל. והנה במקום קצת גבוה ומואר, שם גם הסאונה שאינני נכנס אליה, מסתובבת בחורה עטופים במגבות, ולרגע אחד היא יוצאת מחדר אחד וגבה אליי וממשיכה לחדר אחר, ומאחר שלא הידקה היטב את המגבת מאחור, נחשף לעיניי חריץ התחת שלה כביום היוולדה, שחום במקצת אולי בגלל צל המגבת. פשוט תחת נהדר וערום שאני רואה להרף עין. אחר כך היא באה לשבת רגעים אחדים לצד הבריכה, בבגד ים שני חלקים, עטופה שוב במגבות ולא מוצאת מנוח לעצמה, ומסתלקת די מהר. את פניה אינני מספיק לראות. נשאר לי רק זיכרון של חריץ התחת הערום המבצבץ מהמגבת הלבנה, באור חשמל, מעל בריכת מלון נובוטל ברונוביצ’ה בקראקוב.

יוצאים בשבע ורבע למסעדת השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ], ליד הכיכר המרכזית של כנסיית מריצ’קה (מריה) הקדושה והסוקניצה. הזמנו כאן שלשום ארבעה מקומות להערב. את השם של המסעדה קשה לבטא כמו שקשה לפענח גם שמות אחרים, למרות הכתיב הכאילו־ברור: “גרופה רסטורנצי צ’יוֹפסקי יַדְלוֹ”. היא נמצאת ברחוב הקטן אוליצה ג’רודצקי, שמימין לכיכר הגדולה, כשבאים מצד המצודה.

Grupa Restauracji Chiopskie Jadlo, ul Grodzka 9, tel: (012)273–73–40

על השולחן ספל אמאיל ישן, הציפוי סדוק למטה, סימני חבטות, כחול, מלא שמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ] עם גריבנז, ועוד ספל דומה מלא ממרח גבינה לבנה רכה אך לא מדי, עם בצל ירוק קצוץ וגם קצת שום. לחם טרי עם קרום עבה וסכין אחת לחתוך אותו וגם לדלות מהשמאלץ [מהַשְׁמַאוּאֶץ] והגבינה על הפרוסות העבות. וכל זה יחד עם בירות מקומיות גדולות. ואנחנו זוללים את הלחם ואת השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ] אשר במלחייה הגדולה יש פלפל גרוס עבה ומלח אפור נוטה לחום ממכרות המלח ליד קראקוב, שאליהם לא הגענו. מלח נהדר אלא שלא מצאנו כמותו בחנויות.

אני מזמין למנה עיקרית מרק ז’ורֵק חמוץ ובו חצי נקניקיה וחצי ביצה קשה וחצי תפוח אדמה מבושל. טעים מאוד. יהודית מזמינה כבד מטוגן עם בצל. הדסה – דג כבוש בבצל ובתפוחי עץ ושמנת ומיונז. מעולה. גם אנחנו טועמים. ויגאל – מרק מעיים. הדסה מזמינה גם צלעות, וחמיצה עם קרפלאך. ובסוף מגישים לנו ארבעה ספלים לבנים של קומפוט שאינו אלא המיץ המסונן של עלי ירק הרובַּרבַּר שיהודית עושה ממנו קומפוט של ממש. תחילה זה נראה כאחיזת עיניים אבל בסופו של דבר אין מתאים ממנו לשטוף את טעם השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ], שכמובן בשלב מסויים אנחנו כבר לא יכולים למרוח ממנו יותר על הלחם עם אבקת המלח הגולמי החום־אפור, כי שבענו ממנו.

יחד עולה הכול 180 זלוטי, שהם כ־230 שקל לארבעתנו, יחד עם הטיפ. יצאנו מה זה שבעים. לא יכולנו אפילו לסיים את מנת הלחם הטרי הנוספת שהזמנו עם השמאלץ [השְׁמַאוּאֶץ] החופשי, שזה לבד כמו ארוחה שלמה.

במשך כל הארוחה, ישבנו די קרוב לפתח – נכנסו אנשים, משפחות, עם חיוך על הפנים למראה המזון שעל שולחננו והשולחנות הסמוכים, אנשים אוהבים כנראה מאוד שמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ]! – ועד מהרה ראינו אותם עוזבים בבושת פנים ובזנב מקופל כי התברר להם שאין מקום, אלא רק אם מזמינים יום או יומיים מראש. המסעדה באמת קטנה ויש בה הרבה אביזרים כפריים מצחיקים. ריהוט עץ גולמי עבה לשולחן ולספסלים. בקצה המרוחק מהכניסה יש שולחן עם מסעד לקיר ומסעד שגבו בכיוון המבוא, שמסודר כמו דופן של מיטה זוגית כפרית מצד הרגליים. כך שמי שנכנס חושב שבקצה המסעדה נמצאת מיטה גדולה שבה אנשים יושבים ואוכלים.

בדרך חזרה למלון אנחנו עוצרים בסופרמרקט גדול וקונים שני נקניקים בעטיפת וַאקום, האחד קראקובסקי, כי איך אפשר בלי.

את הדברים הבאים אני כותב בלילה בקראקוב, לפני שאני נרדם:

יש לנו מעין דאבל־סטנדרד, קנה־מידה כפול, בהתייחסותנו לשרידי הקיום היהודי בפולניה. מצד אחד אנחנו מצטערים על העבר המפואר שנעלם, וכאילו שמחים שיש המשך כלשהו, שלושה, שלושים או שלוש מאות יהודים בעיר שבשעתה יותר ממחצית אוכלוסייתה היתה יהודית, מצד שני – אותם יהודים שגרים כאן נראים עלובים כל כך, וכאילו אומרים בעצם הווייתם שאין יותר מקום לקיום יהודי אמיתי בפולין, ולכן הם אפילו מעוררים מעין בוז כלפיהם, ולעיתים כבר פולנים גויים ממלאים את תפקידיהם כמו במסעדות בעלות השמות והתפריטים היהודיים בקאז’ימייז'.

גם הנוכחות של מבקרים ישראליים רבים היא בעיקרה ראוותנית אך אין בה דו־שיח תרבותי עם הפולנים, למעט אולי מפגשים כביקור של עמוס עוז בצאת ספרו, אבל כמו שחש בעומק נפשו יצחק בשביס־זינגר ברומאן “שושא” – אין המשך ליהדות פולין בשום מקום אחר בעולם ולכן אכן צריך היה להמשיך לחיות בווארשה עד הרגע האחרון מבלי להימלט – כי הכיליון הרוחני אינו פחות חמור מהכיליון הפיסי. מי שברח בעוד מועד, כמוהו, הציל את הגוף אך לא את הנפש, כי לא בתל־אביב ולא בניו־יורק ולא בשום מקום אחר בעולם יש המשך להווייה היהודית האידישאית הווארשאית שתססה באופן מדהים וגאוני עד שנשמדה כליל.

היום השנים עשר: לא רק ארץ־מישור (פולאנה), גם הרים: זָקוּפָּנֶה    🔗

21.5.05. שבת. קראקוב. לילה 4. שלישי במלון נובוטל ברונוביצ’ה. קראקוב–זקופנה וחזרה, 200 ק"מ.

ארוחת־בוקר במלון עם להקה של מנגנים באווארית בתלבושות עממיות, בייחוד הגברים. צעירים ומבוגרים, קצת מצחיקים וחלקם שמנים. גם הבחורות והנשים לא מי יודע מה. אולי אחת בלבד יפה. מעניין היה לעשות פעם מחקר על יחסי הכוחות בין יפות למכוערות בתזמורות ובמקהלות.

כאשר אנחנו יוצאים למכונית, בעלי הלבוש המצחיק עורכים חזרה במגרש החנייה, ברחבה שבין הגן לבין האוטובוס שלהם. תוף אחד גדול, אחד קצר, והשאר חצוצרות וחלילים או קרנות־יער, והם יכולים גם לצעוד ולנגן. נוסף לכך יש להם שני ליצנים שאותם אנחנו רואים בפעולה, פניהם מרוחים בצבעים שונים. וכן ישנה חבורה שלמה של גברים צעירים־יחסית שעורכים חזרה של ריקוד בבגדי אדום ולבן כשהם מחזיקים בידיהם את קצותיהן של קשתות גבוהות שזורות עלי מחט בצבע ירוק כהה מאוד, מן הסתם עלים מלאכותיים. הם מחזיקים בקשתות הירוקות בכפפות לבנות, ועורכים איתן מעין ריקוד רונדו בהליכה ריתמית־אווזית לקול צלילי התזמורת ומנצחה, שנראה כתאומו של הרמטכ“ל בוגי יעלון – שמנמן, עגלגל ולגמרי לא צבאי. כאילו התחלפו ביניהם במדים בלילה, אילו היה הרמטכ”ל עדיין נשאר במלון.

הדסה ניגשת אליהם והם סבורים שאנחנו גרמנים, בגלל המיספר של מכונית הוואן שלנו עם האותיות של גרמניה, ואולי גם בגלל גזרותינו העגלגלות, לפחות הדסה ואני, ושמחים עלינו מאוד. אבל הדסה אומרת להם שאנחנו ישראלים, ולדבריה, הם לא מגיבים על כך במיוחד. לא מתלהבים. נותנים לנו את העלונים הצבעוניים של הופעותיהם עם שם הלהקה־התזמורת, והאתר שלהן – אם ברצונכם להזמינן: WWW.schaeffler-kirchheim.de

אני חושב לעצמי שזה סמלי שגרמנים באים לנגן לפולנים ולא שיהודים, על אדמת פולניה – מנגנים בתזמורת אסירים במחנה השמדה. גם לפולנים יש חשבון לא קטן עם הגרמנים, יותר ממה שמוכנים להודות כאן בישראל, ועכשיו הם זקוקים לגרמנים, בין השאר בתור תיירים.

בטרם צאתנו מהמלון, בבוקר, מגיע לחדרנו שליח עם חבילה מהמלון הוטל גראנד בלודז'. מתברר שיהודית שכחה שם בחדר זוג מגפי־עור וביקשה בפקס שישלחו אותם לישראל, ואולם הם הזדרזו לשלוח אותם כבר למוחרת במסירה מיוחדת שעולה לנו 222 זלוטי, שהם כ־333 שקל או 74 דולר לערך, ממש סכום של עוד יום ולילה במלון, ללא ארוחת־בוקר.

יהודית מאוד מתרגזת, וכאשר אנחנו שבים ארצה, שולחת פקס להנהלת הרשת בווארשה, ומקבלת תשובה שלא מצאו אותנו בטלפון באותו ערב במלון, אך לפי שביררו, המשלוח בדואר לישראל צריך לעלות 660 זלוטי! – שהם כ־220 דולר!

אינני יודע מהיכן לקחו את המחיר המנופח. מוטב היה לוותר על המגפיים ולקנות חדשים בארץ. ראו הוזהרתם, שכחתם חפץ בהוטל גראנד בלודז', כאילו ויתרתם עליו, אחרת יעלה לכם מחירו בזהב.

יוצאים במכונית לזקופנה. אני קצת מנמנם בדרך. מגיעים לנופים היפים של הרי הטָטְרָה, שפסגותיהם עדיין מושלגות. השוק של זקופנה מקסים, גדול, תרבותי מאוד, לא כזה של פראגה, ויש בו דברים מיוחדים כמו גבינות כבשים מעושנות שטעמן נפלא ומהן אנחנו קונים שלושה חריצים כרסתניים.

מדריך־מטיילים ישראלי, שוויצר מבוגר, שמכיר את הווישליצקים, עובר ואומר לנו: “אל תקנו את הגבינות. הן נוזלות מים בדרך. יקלקלו לכם את המזוודות!”

איזה מים! גבינות יבשות מעושנות ושמנות, חבל שלא הבאנו יותר! פשוט עטפנו אותן היטב בנייר, ובשקית פלסטיק בגלל הריח החריף.

קורא יקר, אם תזדמן לזקופנה, קנה לך וקנה גם לנו שני חריצים עגולים של גבינת כבשים מעושנת, עטוף אותם היטב ושלח לנו הודעה באי־מייל בשובך ארצה. אנחנו כבר נבוא לקחת, וגם נשלם לך עבורם!

קונים בשוק נעלי צמר כבשים לבית, בחורף, לי, ליהודית ולחברה שלה. ועוד מדברי עור: כובע קסקט שחור עבורי בשלושים זלוטי וכובע עור אדום בסגנון מצחיית־גולף בעשרים זלוטי ליהודית. מתאים לה מאוד. ארבע כפיות עץ נחמדות. מפצח אגוזים מעץ לשמחה לוסטיג כדי שיהיה אפשר לאכול גם את הפיסטוק־שאמי הסגורים שנותרים אצלו בצלחת בגינה בשבתות. כף חשמלית להרתחת מים. הכול כאן בזול – מצפנים, אולרים, פגיונות, מכשירי טרנזיסטור וכדומה. הרבה דברי עץ. מפות רקומות עבודת־יד.

תחילה אנחנו עולים בקרונות־הרכבל (פוניקולור) למעלה, משם רואים טוב יותר את הנוף. מצטלמים. אני קונה גלוייה עם פירוט כל ההרים. בגובה שאליו הגענו כבר אין שלג בעונה זו של השנה. מטיילים קצת ולבסוף יושבים בסככה פתוחה לנוף ואוכלים נקניקיות מצויינות עם קולה.

את הקניות בשוק עורכים אחרי הירידה מהרכבל, בדרך חזרה למכונית. גברת עברייה אחת, מהקבוצה של צביקה לבנון, שאתמול בבוקר אכלה במלון יחד עם תמימה אשתו, שתיהן לא נסעו לאושוויץ – פוגשת אותנו בדרכנו חזרה ומתחילה להחמיא לי שקראה את ספריי וכמה נהנתה, רק שאינה זוכרת את שמותיהם. אני מזכיר שמות ובסוף גם את “ערגה”, אך יש לי רושם שלא קראה שום ספר מספריי. היא מצלמת הרבה ויש לה צמיד עשוי כפתורים תפורים סביב לאמת ידה הימנית. לימים, כאשר אני פוגש את תמימה בבית־ההארחה של קיבוץ הגושרים, היא מספרת לתומה כי הגברת העברייה שמעה רק אותו בוקר ממנה שאני סופר, ולפני כן כנראה לא ידעה עליי דבר. אבל אולי אני טועה. סתם מפחיד אנשים, ולא כדאי להיות קורא שלי כי בפגישת פא"פ אני סופר חקרן.

כלב מבקש נדבות ניצב על המדרכה. מדי פעם מישהו מרחם עליו וזורק מטבע.

בסך הכול יום עליז ותוסס. מאות מבקרים. קונים. מטיילים. אווירה של חג, של יריד. נחמד. מומלץ בכל לב לכל מי שמבקר בפולניה. אין צורך להישאר לישון.

עולים במכונית ליער מעל זקופנה. נכנסים קצת ליער, להרגיש אווירה של יער, ואוספים איצטרובלים בין העצים. בדרך חזרה עובדים שוב על פני כנסיית עץ בת כמאה שנה. בתוכה פנימה מתנהלת מיסה ממושכת ואי אפשר להיכנס. מסתפקים בהצצה מבחוץ ובצילום. ממש מדהים כיצד הכנסיות מלאות מתפללים, והיום רק שבת, לא יום ראשון.

יורדים וממשיכים לכנסיית־עץ נוספת, הרבה יותר גדולה ומודרנית, והיא בזקופנה עצמה, כולה מוקדשת לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, פסלו של קרול ויטילה בידיים פרושות אכן ניצב ברחבה שבחזית הכנסייה, ומתחתיו הכתובת “יאן פאוול השני, 16.10.1978”, כנראה היום שבו ביקר במקום.

נמצאת שם גם קפלה עשוייה עץ בצד ימין, והכול חדש יחסית ועשוי באמנות. גם בה מתפללים בדבקות. מרבית בתי זקופנה עשויים עץ, גם החדשים, וכולם בסגנון עתיק ויפה, פרי עבודת יד שקדנית של בנאים־נגרים שאנחנו רואים בעבודתם פה ושם. לאחר שנים אחדות כבר לא יהיה אפשר להבדיל בין חדש לישן. לולא הידע של יגאל לא היינו מגיעים לכל המקומות הללו.

חוזרים במכונית למלון בקראקוב. אני הולך לשחות כחצי שעה לאחר שישנתי בנסיעה. הפעם אין בחורה, אין חריץ, אין תחת ושום עירום.

מאוחר יותר אנחנו יוצאים כולנו במכונית לכיכר המרכזית של הסוקוניצה, מול כנסיית הבתולה מרים הקדושה. מוצאים מסעדת “ספינקס”, מהרשת שאכלנו בה פעמיים בלודז', והמנות דומות. יהודית ואני – שתי חמיצות חמות עם שתי מנות בצק ממולא בשר בנוסח פירושקי, זה כלול במנה וטעים מאוד, שתי כוסות קולה גדולות ומנה גדולה של שישליק עוף ועם סלט ירקות עם גבינה “א לה פטה”. הכול יחד עולה 80 זלוטי, כמאה שקלים. הקשר למצרים רופף מאוד ברשת הזו. אולי עצם העבדה שיש בתפריט גם מאכלים מזרחיים, והם מתאימים לתיאבון שלנו אחרי כשבועיים של מאכלים כבדים. גם יגאל שמח על האפשרות לאכול סלט עם גבינה וזיתים בערב. וכי מה יכול להיות טוב מזה?

חוזרים עייפים למלון אחרי שנפרדים מכיכר העיר היפה של קראקוב שהיא היפה בערי פולניה שראינו עד כה, הנקייה ביותר, הבנוייה היטב גם בפרברים ובחלקים החדשים, שלא נעשו לשכונות עוני, וכנראה גם התרבותית ביותר, כי נדמה שבווארשה הולך הרבה לאיבוד מתוך כך שכמעט הכול חדש ורחב מדי, ומה שישן נראה קודר ומוזנח.

מסתכלים גם במגדל השעון, שהוא בית העירייה הישן, מהצד השני של הסוקניצה, לא זה הפונה אל הכנסייה.

מסתכלים בחלונות הראווה של חנויות הספרים ורואים בהם בהבלטה את הספר החדש של עמוס עוז, שעטיפתו מורכבת מתמונתו כיום ותמונתו כילד. ואולם החלק היותר גדול של חלונות הראווה נכבש בשלל ספרים בעלי כריכות צבעוניות מאת מחברים שונים וכולם על יוחנן פאולוס השני ותמונתו מקשטת אותם.

שוב נופלת עליי עייפות, אבל בכל זאת אני כבר בעמ' 75 במחברת היומן שלקחתי איתי לדרך.

היום השלושה־עשר: פולנֵי וורוצלב מתפרנסים מתיירות גרמנית לברסלאו    🔗

22.5.05. יום ראשון. קראקוב–ורוצלב, כ־300 ק"מ. ישנים בוורוצלב, מלון הולידי אין.

Wroclaw Holiday Inn, Marszalka Pilsudskiegost, 49/57, Wroclaw, 50–030

Poland, 48–71–7870000

נפרדים בארוחת־בוקר טובה מהמלון הנעים בקראקוב, ויוצאים לוורוצלב היא ברסלאו. נסיעה די ארוכה ואני די מנומנם. תאונה של משאית גדולה שנזרקה לגדר ההפרדה גורמת לפקק תנועה ארוך (שכינויו בפולנית – חוֹלֶרְנָה קוֹרֵק) – עד כדי כך שעשרות נוסעים יוצאים ממכוניותיהם ומטיילים בצד הכביש כמו ביום חג, כאשר סביב שדות ירוקים ונוף כפרי. יש גם קטעים ממושכים בדרך, האמורה להיות כביש עורקי, שבהם מתנהלים תיקונים על פני קילומטרים רבים, ובמקום להתרכז בקטעים קצרים יותר ולהשלים אותם, סוגרים קטעים ארוכים, ארוכים מאוד, מבלי להתאמץ לסיים בהם את העבודה במהירות. מין תבונה פולנית.

בדרך אנחנו יורדים למלון־דרכים קטן ושותים קפה באוויר החופשי.

כעשרים קילומטר לפני וורוצלב עוצרים במסעדת דרכים קטנה לצהריים, “אוֹבְּיַאט”, ולא להאמין איזו ארוחה מגישים שם. אני לוקח כוס חמיצה חמה מתובלת בקצת פירורים של עשבי תיבול (הלוואי שהיינו יודעים בדיוק את המתכון, כאן בארץ יהודית מוסיפה לחמיצת הסלק קצת אבקת מרק בשר, שמאחר שחדלו לייצר אותה היא קרוייה כיום אבקת תיבול לצלי ומשווקת באותה אריזת קופסה של אבקת מרק, וכמובן מוסיפה גם מלח, פלפל, קורט סוכר ומיץ לימון, לפי הטעם) – יחד עם צלחת מלאה פירושקי הנראים יותר כמו הקרפלאך שלנו, ממולאים בשר טחון. וחזרת לבנה, מעולה. יהודית מרק גולש. הדסה הנתונה בטראנס של התרפקות על מעדני פולניה – מרק מעיים ואחר כך גוש לא־קטן של בשר ברך בלי העצם. יגאל מסתפק במרק. עם בקבוק קולה אחד – עולה לי וליהודית כ־18 זלוטי, פחות משלושים שקל. ממש לא להאמין למחירים הזולים, בעיקר במסעדות הדרכים.

מגיעים למלון “הולידי אין”, הנמצא די קרוב ללב העיר וורוצלב, על רחוב המרשל פילסודסקי, ומקבלים חדר שממנו רואים למטה את קווי החשמליות בפילסודסקי. אני יוצא עם יהודית לסיור בכיכר השוק הישנה של העיר, שנהרסה כולה במלחמה בשנת 1944, כאשר הרוסים התקדמו בשלזיה תחתית לעבר ליבה של גרמניה, ולברלין. תושביה הגרמניים של ברסלאו, זה שמה הגרמני של העיר, ברחו, ולאחר המלחמה חזרו אליה הפולנים. העיר נבנתה מחדש במשך עשרות שנים וקשה לומר שיש בה משהו מיוחד, לבד מדבר אחד – נשים ובחורות יפהפיות. אולי מפני שהיום יום ראשון אחר־הצהריים, שיוצאים בו לטייל במרכז העיר, כמו אתמול בכיכר העיר בקראקוב, שהיתה מלאה בני־נוער וצעירים וזוגות אוהבים, וכך גם בימי־החול הקודמים שביקרנו בכיכר, עד כי נדמה שכל אהבה בקראקוב החלה בכיכר העיר הישנה, לרגלי הכנסייה בעלת שני הצריחים הלא שווים והחצוצרן התוקע כל שעה שלמה חיצרוץ קטוע כמו כאשר פילח החץ את ליבו.

בכיכר המרכזית בוורוצלב יש תערוכה למלאת שישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. שני קרונות רכבת ותחום סגור שבו מוצגים, הקשורים לאותה תקופה, ואפילו מודעות אחדות על פעילות תרבותית באידיש, שאחת מהן מודבקת הפוך! – מאחר שכל ההסברים כתובים פולנית בלבד, קשה לנו להבין מה בדיוק מוצג כאן.

החנויות סגורות ברובן בשעות אלה של יום ראשון. אפשר רק להיכנס לסופרמרקט ולקנות מים.

מחשבה שעולה בי, בערב במלון, תוך כתיבת הדברים האלה: כמעט בכל כנסייה שבה אנחנו מבקרים בפולין – יש מתפללים רבים, בודדים, או יחדיו, או ממש מתקיימת מיסה. אתמול בזקופנה, בכנסיית העץ, לא היה אפשר להיכנס כי היתה מלאה בנוסעי אוטובוס מטיילים שחיכה להם למטה, והם חזרו שוב ושוב כמו מנטרה על מה שנשמע באוזניי כסווטלאנה אבל בפולנית זה כמו הושע־נא, או Save us – שְׁוויינטָנָה, והם חזרו בדבקות על אותו צרור משפטים, שוב ושוב כאילו השינון מכניס אותם לטראנס – וגם בכנסיית העץ בזקופנה עצמה, לא היה אפשר להיכנס כי בפנים התקיימה מיסה וכומר קתולי חזר על שוויינטנה מריה ושְׁוויֵינְטֶגוֹ יעקובה ושוויינטגו ושווינטנה של כל אחד ואחת מקדושי הכנסייה הנוצרית. גם הקפלה שעברנו בוורוצלב מלאה מתפללים, ועשרות ומאות ילדי בית־ספר מבקרים בשקט מופתי בכנסיות, במאורגן, כפי שראינו במקומות רבים. אינני סבור שפולחן סטאלין בפולין הקומוניסטית השתווה אי פעם למתרחש כיום, בייחוד לאחר מות האפיפיור “שלהם”, שנעשה לדמות הדתית־קתולית והלאומית המרכזית, שתתעצם ככל שהשנים תחלופנה ויוכרז כקדוש.

אחר־הצהריים יהודית יצאה עם יגאל והדסה לסיבוב במכונית וקצת ברגל בכיכר העירייה העתיקה. אני ישנתי כי לא נראה לי לצאת שוב מיד שחזרנו מהסיור הרגלי.

בערב אנחנו אוכלים במסעדת המלון. 125 זלוטי עם הטיפ. מרק עוף ואטריות גרגרי־בצק אפויים וגזר, לא משהו מיוחד. שניצל חזיר עבה עם לביבות תפוחי־אדמה דקות כמו של חנוכה, וסלט כרוב עם פטריות ושמנת, לא טעים. מנת הבשר גדולה מדי. יהודית לקחה מרק קרם־צ’אודר. ובנוסף לקחנו שתי בירות, ושרלוטקה בינונית בסוף. בפתיחה מגישים לכל שולחן באגט קלוי עם גבינה צהובה ועגבניה קלופה. טעים.

באגף לידינו יושבת במסעדה קבוצה של גרמנים קשישים שעושה רושם שהם צאצאים או ממש פליטי שלזיה תחתית וברסלאו, ובמשך יותר מחצי שעה עומד בלב האולם אחד מהם, או אולי מדריך מקצועי – ומרצה להם בגרמנית שיש בה כנראה גם בדיחות מדי פעם. אני ממש מהופנט וסקרן. הלוואי שהייתי מבין מה הוא מספר להם.

טוב. לפחות הגרמנים שברחו עם הצבא הנסוג לגרמניה ולא שבו לבתיהם, באים הנה לבקר אך לא מפוצצים אוטובוסים פולניים בשם זכות השיבה. טוב. הגרמנים כנראה לא עוסקים בקטנות. אם לא בגזים, אז תיירות רגילה.

מלצרית פולנייה נחמדה משרתת אותנו ומספרת שאביה ביקר בישראל בתור צליין. תחילה לא ניחשה מאין באנו.

אני מתאר לעצמי שאילו היה מרצה לגרמנים אחד הפרופסורים הפרו־פלסטינים מהאקדמיה שלנו, או אחד מסופרינו הנאורים – הוא היה מסביר לתיירים הגרמניים שיש להם זכות גמורה לפוצץ אוטובוסים של פולנים מפני שאדמתם נגזלה והיא תחת כיבוש, ואילו הם חיים עדיין כפליטים. והיה אומר גם שהוא מבין ללב אירגוני הטרור שלהם.

יגאל והדסה עולים לחדרם ואילו אנחנו יוצאים שוב, לסיור לילי בעיר עד לכיכר העיר הישנה והכנסיות. האזור שוקק חיים, מסעדות רבות ועשרות ומאות של בני נוער וצעירים והמון בחורות יפות – אפשר לשבת שעות בקפה ליד המדרחוב ורק להסתכל בהן. רבות כבר צועדות בסנדלים ובכתפיים חשופות, ובמחשופים נדיבים כשמחצית השדיים הצחים בחוץ.

חוזרים שוב למלון. בחנויות הספרים בוורוצלב לא מוצאים בחלונות הראווה את הספר של עמוס עוז. רק הספרים הרבים על האפיפיור המת, שתמונותיו מתנוססות על עטיפותיהם.

היום הארבעה־עשר: האנדרטה לקורבנות השואה בברלין    🔗

23.5.05. יום שני. ורוצלב–ברלין, 328 ק"מ. ישנים בברלין, הולידי אין שיינפלד איירפורט.

Berlin-schoenefeld Airport Holiday Inn, Hans Grade Allee 5, Berlin, 12529, Germany. 49–30–634010

ארוחת־בוקר במלון בוורוצלב. יוצאים במכונית לעבר ברלין. עוצרים באזור חנויות, בגשם דק, לפני מעבר הגבול – כדי להיפטר משארית הזלוטי הפולני. קונים עוד כמה שימורי־בשר (קופסת שְׁמַאוּאֶץ־אווזים פולני שעתיד להזכיר לנו בערגה את הטיול בשובנו הביתה) ודברי קרמיקה מקומית יפה מאוד. הדסה משלימה קניית מתנות מגוונות לנכדים ולנכדות. יושבים במסעדה למרק פולני אחרון לפני הכניסה לגרמניה, כי כבר צהריים והדרך התארכה.

בתחנת הגבול עוברות מכוניות פולניות וגרמניות ללא בדיקה כמעט, ורק אותנו עוצרים לבדיקת דרכונים, כפי שהיה כאשר נכנסנו לפולין. מוזר. אולי יש סימן על המכונית שהיא שכורה, ולכן הבדיקה אצלנו יותר קפדנית. לוקחים מאיתנו את הדרכונים, מראים לנו לנסוע מטרים אחדים קדימה ולחנות בצד, ורק לאחר כעשר דקות מחזירים לנו אותם כשהם מלאים בחותמות פולניות, לאות שיצאנו מהמדינה. אולי לקח להם זמן להתמצא בדרכונים הנפתחים מימין לשמאל, ואולי אצלם השוטרים אחד יודע קרוא והשני יודע כתוב אנגלית.

מגיעים די בקלות למלון הולידיי־אין שיינפלד, ליד נמל התעופה, נמל שאינו גדול במיוחד ואשר ממנו התחלנו את המסע. חזרנו מפולין לגרמניה. להיטלר זה לקח כחמש שנים ולנו רק שבועיים.

לאחר מנוחה קצרה, בשש בערב, יוצאים במכונית לברלין עצמה. מצליחים להגיע לפי המפה עד לאונטר דן־לינדן, מהצד שהיה ברלין המזרחית, והלאה אל כיפת הרייכסטאג השקופה, שהאנשים הפוסעים ועולים בה במעגלים נראים מרחוק כנחיל נמלים אין־סופי.

משם לאנדרטה המרשימה בקצה הטירגארטן, ליד הרייכסטאג, המוקדשת ליהודים שנרצחו בשואה. אין ספק שזו אנדרטה מרשימה ואמיצה מאוד, ומי שיזם ומי שתיכנן וביצע אותה ראויים לכל שבח היסטורי ואמנותי. זוהי חלקה גדולה מאוד של גושי בטון יצוק־בלחץ ולכן חלק, גושים מרובעים בגדלים שונים אך בשורות סימטריות לחלוטין, בכל פינה אתה רואה, בזווית של תשעים מעלות, את שתי הזרועות־הדרכים שנוצרות בין גושי המצבות האילמות הללו. ממש סדר גרמני. אין שום כיתוב על גושי המצבות. רק במקום אחד, ליד ביתן המודיעין, ישנה כתובת בשפות אחדות שמסבירה את ייעודה של האנדרטה שהיא בעצם שדה של אנדרטאות אילמות. ואנשים מסתובבים בין גושי הבטון כמו הולכים לעיתים לאיבוד משום שיש בשדרות הללו גושים שגבוהים מקומת אדם. יש גם כניסה יורדת למוזיאון שנמצא בקומת המרתף, אבל בגלל השעה המאוחרת, הוא כבר סגור.

אנחנו מתרשמים במיוחד מהאנדרטה מפני שהיא מעין סיכום באבן לכל המסע שלנו – שדה המצבות המחוקות־ברובן בדשא־הקיץ בבית־הקברות בביאליסטוק, שדה הסלעים המסמלים את קהילות ישראל שנכחדו בטרבלינקה, שדה המצבות הנטושות בדשא הדשן בלודז‘, שדה ארובות החימום העשויות לבנים אדומות־חיוורות שנותרו ממה שהיו פעם צריפי ה“בלוקים” האיומים של מחנה ההשמדה בירקנאו, שתי שורות הבניינים הטמאים באדום־חום, המהווים את עיקרו של מחנה ההשמדה אושוויץ, שדה המצבות העתיקות ליד בית־הכנסת של הרמ"א בקאז’ימייז’ – ואיכשהוא מתנקזות כל האבנים הללו לשדה של גושי הבטון המלוטשים, ההולכים ומתכהים בגלל שעת הערב היורד, ומסמלים דווקא באילמותם את הנוכחות הנצחית של הנרצחים וגם מכניסים את הפוסע ביניהם להלך־רוח מיוחד שנובע דווקא מתוך האלם, מתוך כך שאין משפיעים עליו תצוגות ותמונות ומספרים. שום ביקור ב“יד ושם” החדש לא ימחיש לאדם את מה שהוא חש בטיילו בין מצבות האבן הדוממות של האנדרטה האילמת בברלין.

מתוך “דף מידע” עברי, המחולק ב“אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה”, וכמובן יש דפים זהים בשפות אחרות:

האדריכלות והאדריכל: בקרבת שער ברנדבורג הוקם בין השנים 2003–2005 אתר הזיכרון, על פי התיכנון של האדריכל [היהודי־אמריקאי] פיטר אייזמן. תיכנון זה מציג התמודדות עם המושג אתר הנצחה בצורה קיצונית. בין השאר משום שהוא נמנע מכל סמליות אפשרית. באתר 2,711 מצבות בטון, המוצבות בצורה של רשת, המאפשרת למבקר לעבור דרכן פנימה והחוצה מכל צד אפשרי. מרכז המידע הינו תת־קרקעי, הגישה אליו נעשית דרך מדרגותו ומעלית, והוא נמצא בצד הדרום־מזרחי של שדה המצבות. במרכז התת־קרקעי ניתן למצוא מידע על קורבנות השואה, אתרי ההשמדה וכן על אתרי ההנצחה הקיימים כיום. [הוא מקושר עם מרכז המידע הממוחשב בארכיון “יד ושם” בירושלים].

האם קיימים בונקרים ממלחמת העולם השנייה מתחת לשטח אתר הזיכרון? בפינה הצפון־מזרחית של שטח אתר הזיכרון נמצא הבונקר שנבנה מתחת למשכן הרשמי של גבלס. הבונקר לא שונה בעקבות בניית האתר. ה“בונקר של הפיהרר” שכן כ־200 עד 300 מטר דרומית לאתר, ברחוב פוס.

מה חשיבתם של לאה רוס והשדולה לאתר הזיכרון? העיתונאית לאה רוס והשדולה לאתר הזיכרון, שנוסדה כלוֹבּי להקמת אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה, נתנו בשנים 1989–1988 את הדחיפה הראשונה להקמת אתר הזיכרון, והגיעו מאז להישגים מרשימים בפרוייקט.

מדוע מוקדש אתר הזיכרון רק לקורבנות המלחמה היהודים? לאחר ויכוחים ארוכים החליט הבונדנסטאג בשנת 1999 להקדיש את אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה. בצורה זו מודגש כי ההודאה בייחודיות הפשע נגד היהודים, והאחריות ההיסטורית – הינן חלק עיקרי במודעות הלאומית של גרמניה.

מדוע הוקם אתר הזיכרון במיקום זה? מיקום אתר הזיכרון בלב ברלין ובשכנות לשגרירויות, מוסדות תרבות, בנייני עסקים ומגורים, ולצד הפארק העירוני “טירגרטן” – מבטא את האופי הציבורי שלו. שילובו במרכז ההיסטורי של העיר, בתוך רובע בית הנבחרים והמימשל, מבהירה כי האתר מיועד למימשל ולאזרחים בעת ובעונה אחת.

מדוע מיספרן של המצבות דווקא 2,711 ומאיזה חומר הן עשויות? המיספר הכללי של 2,711 מצבות מתקבל מהמימדים עליהם החליט האדריכל, בהתחשב בנתונים הקיימים. אין כל קשר או מובן סמלי עם מיספרם של הקורבנות. המצבות הוכנו בקרבת ברלין מבטון חזק במיוחד, צבוע באפור ומתעבה מאליו. בכדי להבטיח את שמירת פני משטח המצבות, לזמן ארוך ככל האפשר – הן עברו מיספר שלבי עיבוד, בתהליך המאפשר בין השאר ניקוי של גרפיטי בקלות יחסית.

בטור של תום שגב ב“מוסף הארץ”, מיום 6.5.05, הוא מספר על ביקורו באנדרטה, עוד בטרם התקיים טקס חניכתה הרשמי, בחברת לאה רוש (כך הוא כותב את שמה); היא שדרנית טלוויזיה ידועה בגרמניה ופובליציסטית בת 69, שהתגייסה בעקשנות ובאומץ במשך שבע־עשרה שנה להגשים רעיון שהעלה ההיסטוריון אברהרד יקל. היא אינה יהודייה, ואת השם לאה אימצה כשהיתה בת עשרים, מתוך הזדהות עם היהודים. בספר הטלפונים כתוב שמה הפרטי – אדית. סבה מצד אימה, זמר אופרה שהועסק זמן קצר במטרופוליטן של ניו־יורק, היה יהודי.

ערך המגרש הגדול בשוק הנדל"ן נאמד ביותר ממאה מיליון יורו. הקמת האנדרטה עלתה למשלם המיסים הגרמני 27.6 מיליון יורו. “זה לא הרבה, יחסית למה שהנאצים שדדו מהיהודים,” אומרת לו לאה רוש.

“כדי למנוע שכל נער ניאו־נאצי וכל מטורף מכחיש־שואה ישחית את הבלוקים בכתובת גרפיטי – כיסו אותם בחומר מיוחד המאפשר בקלות יחסית להסיר את הצבע. פתאום התגלה שחברת דגוסה, המייצרת את החומר הזה, סיפקה בתקופת המישטר הנאצי את הציקלון ב', זה הרעל ששימש לרצח היהודים במחנות־ההשמדה. כמה מחברי ההנהלה של הקרן שפיקחה על הפרוייקט לא ידעו נפשם מרוב בושה, והיהודים דרשו להעביר את החוזה לחברה אחרת. זו היתה גם עמדתה של לאה רוש. אבל רוב החברים סברו שיש להמשיך עם רגוסה, וכך היה. חברי ההנהלה לא הצביעו, כדי שהיהודים לא ימצאו את עצמם במיעוט.”

*

ממשיכים במכונית למצוא מסעדה הולמת לארוחת הערב של סיום המסע, סעודה שבה יהודית ואני המזמינים. אמנם בכול התחלקנו שווה בשווה במסע, גם בהוצאות שכירת המכונית והדלק, אבל יגאל נהג לבדו 2,880 קילומטר ולא ביקש שיחליפוהו משום שהוא נהנה לנהוג וחייב לחוש תמיד שהוא בשליטה במצב, ובוודאי קשה לו כאשר מישהו אחר נוהג.

חולפים הלוך ושוב על פני הקו־דאם ולא מוצאים מסעדה שכדאי לעצור לידה. גם סביבת הכנסייה החרבה על שם וילהלם, שם עברנו קודם, כבר קצת לא מוכרת לנו ואנחנו לא מוצאים את חזית הבניין של חנות הכלבו הידועה KDV שקומת המעדנים שלו היא אגדה, ויש בה מסעדה טובה.

לבסוף יגאל חותך ימינה באחד הרחובות הנכנסים לקו־דאם, כשפנינו חזרה לכיוון הכנסייה החרבה, ומתברר שחתך טוב. אנחנו עוצרים ליד מסעדה איטלקית אבל ממול אני מבחין בבית סופרים מואר עם חלונות־ראווה קטנים בקיר לספרים ולהודעות, וגם מסעדה מוגבהת מעל גן. אני נכנס ושואל אישה אחת, שבדיוק יורדת במדרגות, איך המסעדה כאן, והיא ממליצה בכל לב. נכנסים. זה אכן בית הסופרים של ברלין! – יש לי גם כתובת הרחוב שטרם הכנסתי כאן (משום מה אני לא מוצא את הדף שלקחתי כדי לכתוב להם, ובסוף לא כתבתי. אבל אין בעייה, מי שרוצה להגיע למסעדה של בית הסופרים צריך רק לשאול על הכתובת של מוזיאון קטה קולביץ בברלין). המסעדה בבית הסופרים היא מקום תרבותי ומיוחד מאוד, כך גם הקהל היושב בה. לא נעים לומר, הרבה יותר אינטלקטואלי מהקהל שראינו במסעדות בפולניה. ממש אירופה התרבותית במיטבה.

שותים ברלינר פילזן. אני לוקח שלושה מדליוני פילה חזיר עם לביבת אטריות מוקפצות או קלויות, עד כדי הן פריכות, יחד עם ירקות ברוטב חמוץ־מתוק. מנה יוצאת מן הכלל, בייחוד לביבת האטריות החרוכות־מעט ונשברות בפה. יש מנה דומה לזו של אטריות חרוכות בקצותיהן ב“צ’אינה קורט” ברחוב שלום עליכם בתל אביב. הדסה לוקחת דג עם ריזוטו. גם יהודית ויגאל לוקחים מנות טעימות כשלי, יחד 75 יורו שהם כ־400 שקל לארבעה אנשים, והבישול מעולה.

כשיוצאים רואים כי הבניין ההיסטורי הזה, שיש לו גם גן נאה, הוא בניין שכן למוזיאון קטה קולביץ, בבניין שהיה גם ביתה. בהחלט מקום שראוי לחזור ולבקר בו ביום מן הימים. אני לוקח את הכתובת של בית הסופרים כי מחלקים, בגרמנית כמובן, דף על הפעילויות הנערכות בו וגם הערב יש באגף אחר שלו הרצאה, בגרמנית כמובן. ועולה בדעתי לכתוב להם, בשובי ארצה, על התרגום הגרמני של ספרי “אנשי סדום” שיצא לאור לפני קצת יותר משנה.

היום החמישה־עשר: ברלין שיינפלד – ת“א נתב”ג    🔗

24.5.05. יום שלישי. ברלין–ת“א. 10.55 בבוקר, טיסת אל על 0352 ברלין–ת”א. מטוס 767.

מגיעים לנתב"ג 16.00 זמן מקומי ישראל.

בבוקר עוד קופצים עם המכונית למלא אותה דלק לפני החזרתה, ולקנות קצת שוקולדים טובים, בהמלצת יגאל, “ריטר ספורט” ממולא מרצפן, ויש גם מילויים אחרים. ממש מעדן. כשאני חוזר ארצה אני מחביא אותו מאורחים כדי להתענג עליו לבד. אבל כאן המחירים גבוהים מאוד, בהשוואה לפולניה.

הטיסה באל על כמו טיסה באל על. האווירה ביתית. את העוף בארוחת־הצהריים אי אפשר לאכול. אני מסתפק במנת החומוס, שתוצאותיה כבר תוכרנה בבית, הרחק מחלל המטוס הדחוס. קורא עיתון ומשתדל לישון.

סוף המסע. תמיד קצת אנטי־קליימקס. סתמי.

* * *

חוני המעגל באוניברסיטת תל־אביב    🔗

קטע יומן של אהוד בן עזר, מתוך פרסום כגיליון 56, מיום 17.7.05

31.5.05. יום שלישי. כנס “רק על הסכסוך לדבר ידעתי”, סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית־היהודית, שנערך באוניברסיטת תל־אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר־טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית־ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר־טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל“סוציאליזאציה תרבותית” בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג’אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמו על שולחן המרצים, מר אהוד בן עזר:

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא הצלחתי להתרגש מתאי הגזים, אבל היה שם באותו יום ביקור של הרמטכ"ל, אחר־כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים וקצינות ממשטרת ישראל, ושרו “עם ישראל חי” ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך־כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההשחתה וההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם “השבוי” של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו? [­– – –].

* * *

בעקבות הפרק “מצבתו של גנסין” בבית הקברות גנשה בווארשה    🔗

מתוך ספרו של אבנר הולצמן “תמונה לנגד עיניי”, פרק שחייב לקוראו כל העומד לבקר בווארשה

אכן, דבר ראשון פתחתי וקראתי בספרו של אבנר הולצמן “תמונה לנגד עיניי” (“ספריית אופקים”, “עם עובד”, 2002) את הפרק המופלא “מצבתו של גנסין”, שאני מצטער מאוד שלא ידעתי על קיומו לפני נסיעתנו לפולניה, שאז היה ביקורנו בבית הקברות ברחוב גנשה בווארשה מקיף ויסודי יותר.

אפתח קודם כל בתיאור המדוייק שנותן הולצמן כיצד להגיע למצבתו של אורי ניסן גנסין, שמסתבר שהוקמה רק חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וזאת כעשרים ושש שנה לאחר מותו של גנסין בווארשה, בגיל 34, בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1913):

אכן, מי שהספרות העברית של דורות עברו חיה בנפשו לא רק כמערכת של טקסטים אלא כעולם רוחני בעל ממדים אנושיים הרואיים וטראגיים, לא ימצא אולי מקום יקר וטעון משמעות יותר מאשר קברו הבודד של גנסין בבית העלמין שברחוב אוקופובה בווארשה. בבואו לשם יפסע בשדרה הראשית עד “אוהל פרץ”, ובעומדו מול חזיתו של מבנה מפואר זה, הנישא על סביבותיו, יגלה מעט משמאלו שביל צר המוליך אל תוככי בית הקברות. לאחר צעידה בשביל לעומק של תשע שורות, יישא מבטו שמאלה ויראה מולו את מצבתו של גנסין – מרוטה וחבולה לא מעט מנזקי האקלים ומפגעי ההיסטוריה, מכוסה בחלקה שברי מצבות סמוכות שקרסו עליה, שחוקת אותיות, אך בכל זאת זקופה ושלמה כמעט כפי שהיתה ביום הקמתה. אפלולית־תמיד שוררת בפינה זו של בית הקברות בשל צמרותיהם הצפופות של עצי האֶדר דקי הגזע, המתנשאים גבוה־גבוה ומכסים את עין השמיים. מצע עבה של עלווה רקבובית מרפד את הקרקע ואת המצבות, והלחות הקרירה הנודפת ממנו מורגשת היטב באוויר. (עמ' 131–132).

כדי לתת מושג על עוצמת הפרק, המשלב מחקר רציני עם רגשות עמוקים, ובו עדויות מפתיעות, שמשתלבות לעיתים כמו בסיפור מתח, נביא את התרשמותו של הילד אלחנן צייטלין, בנו של הסופר המיסטיקן הלל צייטלין, שזכר ותיאר לאחר שנים רבות את מה שהתרחש בחדרו של גנסין לאחר מותו במחלת הלב:

הייתי שם באותו חדרון, כאשר הורידו אותו ממיטתו וסביב אורי ניסן עמדה קבוצה קטנה של ידידיו וחבריו. גם אחיו מנחם [גנסין] היה כמובן לידו. היתה גם אחייניתו [חוה], סטודנטית שטיפלה בדודהּ בעת מחלתו. מנחם נראה כל הזמן כמאובן. נשך את שפתיו ושתק. הביט באיזו נקודה על הקיר ושתק. עיקם את פניו במין עווית כואבת – ושתק. אבל סמוך ללווייה, כאשר גנסין שכב עדיין על הרצפה מכוסה ביריעת בד שחורה, ומן המדרגות נשמעו צעדיהם הכבדים והמפחידים של יהודי העגלה האפלים שחורי הזקן, שבאו לקחת את אורי ניסן גנסין – מנחם לא החזיק עוד מעמד, וכל שלוותו החיצונית התנפצה באחת: לפתע השמיע שאגה כשאגת אריה ורצה להתנפל על אורי ניסן. באותו רגע ש"ל גורדון ועוד כמה מורים עיקמו את ידיו לאחור, כדי שלא יוכל לזוז. […] אז גם הבחנתי בדמעות הזולגות על לחייו. גורדון והאחרים סברו כי הסכנה כבר חלפה – הצער החנוק התפרק בשטף הדמעות! – הם הרפו ממנחם לרגע, בפרט כאשר כבר נכנסו לחדר בלאט הצללים השחורים של יהודי העגלה. הוא עמד רגע דומם, מוקף קבוצה קטנה של ידידים. אבל כאשר היהודים ארוכי הזקן התקרבו על המת, ובגדיהם המפחידים, שהזכירו ציפורים שחורות גדולות, הסתירו את האור הקלוש של הנרות שדלקו למראשותיו של אורי ניסן, מנחם לא התאפק ושוב רצה לרוץ אל אחיו. עצרו אותו בכוח, הוא פער זוג עיניים פראיות ובכל כוחותיו צעק אל האחיינית, ששכבה חצי־מעולפת על הרצפה, ליד אורי ניסן:

– ח־ו־ה, נ־ש־ק־י־ה־ו!

בשרי נעשה חידודין־חידודין לנוכח זעקת הכאב שלו. קול התייפחות חרישי מילא את חלל הבית. […] חוה, אחייניתו של אורי ניסן, התעוררה לפתע וכהרף עין זינקה מן הרצפה. באצבעותיה הארוכות והרועדות קלות הסירה את הכיסוי השחור מעל פניו של אורי ניסן והצמידה את שפתיה החיוורות אל מצחו הלבן, המת של גנסין. גם אז עדיין היתה שפוכה על פניו הצהובים המעונים של אורי ניסן אותה אצילות שקטה, אשר ריחפה מעליו כל ימי חייו הצעירים. גם אז עוד נותר חיוך עצוב־משונה בזוויות פיו. היה נדמה לי שהנה־הנה קם לפתע אורי ניסן, מנער בלוריתו הבלונדינית וממלמל, כמו תמיד כאשר התעסקו סביבו:

– א… לא צריך… תודה… (עמ' 107–108).

בשלהי שנת 1942 נפטר בגטו ממחלת הטיפוס אלחנן צייטלין בן הארבעים, העד הצעיר ביותר להלוויתו של גנסין, ומן האחרונים בווארשה שעוד זכו לבוא לקבר ישראל. ואילו האב הלל צייטלין, חברם של ברנר וגנסין, שקם ממיטת חוליו כדי להשתתף בטקס גילוי מצבתו של גנסין בפברואר 1939 – מספר הולצמן: "היה זה כשלוש וחצי שנים לפני שצייטלין עצמו בן השבעים ואחת הובל אל מותו בחוצות וארשה, בדרך מביתו שברחוב שליסקה אל אומשלאג פלאץ, כיכר הגירוש, ואל הרכבת לטרבלינקה, רעמת שערו הלבנה וזקנו הלבן הארוך, שהזכירו תמיד לרואיו את לב טולסטוי או את וולט ויטמן, מתבלטים למרחוק. (עמ' 132).