רקע
ס. יזהר
לא מונוליטית

זה התחיל במערכה הצולחת של “לא תהיה חקירת דין” ובניצחון הגדול, כאשר נקבע ש“כדאי” ו“צריך” קודמים ל“צודק” ו“לא צודק”. זה המשך בהסתלקות מעקרון שנוי שיטת הבחירות, ובהודאת המנהיגים, כי התיימרו עשר שנים בדבר שלא האמינו בו מתחילה. ואחר כך נבנו בשפע, מוסדות המפלגה באופן שדיון לא יכול להערך בהם, ומוסדות המימשל באופן שקול אחיד ישמע בהם, ומי שלא אתנו – נגדנו הוא. אז הוברר גם לסניפים, שעליהם להתארגן היטב שלא על מנת לדון, אלא על מנת להיות מסכימים ומקדמים בברכה.

וכעת ניצבים זה מול זה רוב ומיעוט במפא"י, שואלים את עצמם; ואחרים שואלים אותם: מה כל זה ולאן זה הולך.

אלה שאינם מאושרים מהתפתחות זו, נמצאים כאן היום, – והם מיעוט שהרוב כנגדו – כדי לשאול שאלה זו עצמה: לאן כל זה הולך מכאן ולהבא ומה הם מבקשים לעשות.

את תולדות המצב הרע הזה מסבירים מצדדים שונים, אבל אין זה כעת מענייננו לעסוק במה שהיה אלא במה שיהיה. אף־על־פי־כן יותר מדי רווחת הסברה, כי הכל בעצם אינו כי אם ריב אישי או חריקת חילופי המשמרות. ואין זה הסבר חסר ראיות ברורות. אך חילופי משמרות מהלך טבעי הוא ורצוי, וריב אישי, מר ככל שיהיה, דבר חולף הוא, ואילו הכל היה רק זה, היה מקום לבושה או לכאב, אבל לא לאותה דאגה עמוקה המכרסמת היום בלב כל אלה היושבים כאן כבלב אלה שאינם כאן, כחברי המפלגה וכשאינם חברים: הארץ כולה בדאגה.

אחרים מנסים להצביע, כאילו השאלה היא שאלת מצפן חדש למדיניות, כאילו המצפן של עד־כאן הוחלף כעת באחר שמכאן ולהבא.

הלוואי וכך היה, כי אז היו הריב ותחושת הקרע לובשים פנים מסוימות והופכים מהר לדו־שיח בריא בין שתי שיטות מדיניות – דבר שכולו ברכה.

לולא שכל מה שקוצרים היום בשדה המדיניות – בבית ובחוץ, בכלכלה ובחברה – נזרע כולו אתמול; וכל מה שמתפארים היום בהישגו – מישהו כבר יסדו וכוננו אתמול, בטוב ובלא־טוב, במוצלח ובבלתי־מוצלח. אפילו האישים הדוחים היום את חבריהם, גם הם לא נולדו היום, כולם גודלו, כולם טופחו, כולם נתנסו, כולם האמינו, כולם עשו צעדיהם אמונים בעיקר על ידי איש אחד, גם אותם ששיער אז מה ישיבו לו היום, וגם אותם שלא חלם מה יגמלו לו – וגם אין איש ביניהם כופר, בינתיים, מנין יולד ומי גידלו, ואין איש מציג, לפי שעה, שום חכמות מדיניות ולא מצפן אחר – שלא מידיו באו בשעתם, כולם או מקצתם.

אבל זה בדיוק כוחו של האיש הזה, בן־גוריון, וזו חולשתו. שגידל את כולם ולא הבחין ביניהם. שהיה האומן לקמים כנגדו כשם שלהולכים עמו. חוששני כי אפילו מנהגי המפלגה ונוהליה, לרבות אלה שהיום מבוקרים על ידי המיעוט, גם הליכות עסקניה, גם דרך דיוניה, גם שיתוף הסניפים, גם ההתלכדויות לגושים גושים, גם הרחישה־לחישה־בחישה בקרב השורה השניה והשלישית שמאחורי ההנהגה, גם ארגוני אנשי־שלומנו ומקורבינו אלה כנגד אלה ואלה עם אלה, – כל אלה, בדבר הגדול והקטן, כולם התחילו בימי ההנהגה הקודמת, הכל ירושת אתמול, הכל חי עוד מידיו, ולעתים עד כדי אבסורד.

ולפיכך אין זה, לעומקו של דבר, לא ריב בין אנשים ולא מחלוקת בין דרכים, אף על פי שיש גם מזה וגם מזה, נוסף על הדברים שהיו כבושים ונעשו גלויים, ודברים שהיו סתומים ונעשו פתוחים – ולעתים עד כדי שמצה.

מה איפוא יש כאן? על פי דעתי, יש כאן תקופה אחת המגיעה והולכת אל סופה, ותקופה אחת שעומדת על סיפה. לא כעת נעריך את התקופה שהדף שלה מתמלא וצריך להפכו. לא את החיוב המרובה ולא את השלילה. הנושא כעת הוא: מה מכאן ולהבא, מה יעשו האנשים החיים כאן ואיזה דמות תהיה לחברתם.

כי המצב הזה, מצב הביניים הזה, אינו יכול להמשך. המועקה הזאת צריכה להתפרק להחלטיות. מהו המדאיג במצב הקיים במפלגה?

קודם כל, התאווה הקולנית הזו למונוליטיות, לאחידות, סיכומי פה־אחד, חטוף וסכם. אמת, גם מנהג זה לא התחיל היום, אך במימדים של היום הוא נראה כחידוש מאיים. הרתיעה הזו מויכוח פומבי חופשי גם בנושאים שהויכוח הצבורי הוא נשמת אפם. ההסתגרות זה מפני זה. הכתמת הדיאלוג החי כאילו אינו אלא ריב ומדון. גם שורש־הרע של אנשי־שלומנו ומקורבינו לא היום נשתל, אך מעולם לא פרח ולא גבה ולא עשה צל על הכל כמו היום. אי הסבלנות, הרצון ליישר ויהי־מה כל דמוי התנגדות, לסלק בעלי דעה אחרת ולמהר חיש קל ולהפטר מהם כל עודם קטנים ומעטים. החזיון שתהיה מפלגה שלמה נקראת שלא לדון, שלא להתווכח, שלא להביע ספקות, שלא לערער. שיקיפו כל דעה אחרת, שיסמנו כל מהרהר אחרת, שיעשו סביבו עיגול, שיעקבו אם הוא הולך לכנס זה או לכנס אחר, ואם הוא אמנם מאנשי־שלומנו מבהיל הוא הרצון הזה לאחידות מבהילה עוד יותר נכונותו של הצבור לתת הסכמתו לזה. זה הרוב המבהיל ששקט, שנוח וש“יתנו לחיות” – הוא מיטב מאוויו. זה הרוב הסתגלן, סתגלן עד עד תמיהה ויותר מתמיהה עליו. ההתרגלות שעשויים להתרגל לכך שציבור אינו כי אם רק בעל תביעות ולא נושא לתביעות ממנו.

הויתור על הזכות להכריע במדיניות, זכות אזרח ראשונה, תמורת קבלת שלל קטן וקבלת תפקידים קטנים וירושות קטנות. הנכונות הזאת להריע תמיד, תרועה נצחית לכל מי שבשלטון ושהשעה משחקת לו – תמול לזה, היום לזה. להתייצב תמיד מאחרי גבו של מישהו, כגוש אחד, להצביע בעד ולדחות כל מי שיהיה פורע במנוחה ובסדר הכללי. ההתרגלות שצבור אין לו דיבור של השפעה, שמוסדות המפלגה ריקים ומרוקנים,ִ שהמדיניות אינה נעשית בהם, ורק מחיאות כפים. ואנשי־שלומנו הנצחיים מתהלכים רמשים לוחשים ומארגנים – והמכונה עובדת להפליא. כל זה כמעט כמו אתמול ורק קצר־רוח יותר, יעיל יותר וחסר מעצורים.

מה עוד מדאיג במצב שנוצר? הקולקטיביות הזו, שאולי היא מצרכי קבוצה הבאה לעמוד במקום שקודם עמד יחיד, ההוא שבטחה ואלה מתוך חשש ובאין בטחה, אבל מין קולקטיביות שיש בה משהו מחריד כגון ההווכחות שנוכח העם פתאום, ערום ועריה, עד כמה כל אותם גיבורי דורו, מנהיגי היום הגדול שלו, אינם אלא אכולי משטמות ישנות ואיבות ועוינות ומרירות, וכל אותם שחייכו אליו באחוה מעל כל הבמות שנים כה רבות – היו דוגרים בלבם על איבה ומחכים ליום יבוא. ואיך נוכח עולם ומלואו ולאור השמש – יצאה מן האגדה מפלצת. שנים רבות כל כך לעבוד יחד ולעמוד בקשיים ובנסיונות, ולכווץ כל הזמן פנימה ולדחוק רגשות התנגדות מרים ואפלים כאלה – ויום אחד קמה כל אחות־האחים הזאת להכות נפש את הבכור, מתוך תערובת נרגשת של השתחררות, פחד והערצה, ולפני הכל, לעשות ולעשות הכל כדי שלא ישוב.

אין זה משנה כלל מי התחיל בכך, מי נתן את האות. יעסוק בזה ההיסטוריון. הדבר הקובע הוא שכך זה קרה והאם ראה, משהו נשתנה ואיזה חום שאין לו תמורה גגוז מחיינו, וגם שערעור אמונה אין לו רק כיוון אחר, אלא הוא נופל סביבו ועל הכל.

גם השעור לדוגמה שניתן לפני העם כיצד מרחיקין, וכל חבלי העסק הזה, יקלו מעתה לעשות את החלופים שעוד יבואו, כולל חילופי אלה שעתה הם המחליפים – חסר מעצורים עוד יותר: אם לראשון עשו כך, לאחרים הבאים יעשו חלק וקל פי כמה. מעציב לחשוב על כך. אך כדאי לזכור.

מה עוד מדאיג כאן?

מראה פני המציצים מן השורה השניה שלאחר המצולמים בחזית, והמחכים בלהטנות לתורם. פני אלה ידידינו המוכרים לנו, שמעבר לגבות,ִ מעבר למרפקים הגדולים, ומעליהם ומצדדיהם ומכל צד, אלה שעוד פסיעה והם הראשונים, ובינתיים נכונים לכל, נכונים לשרת, נכונים להועיל, לצעוק בעוז ולכרסם אויבים.

כאן תמים הויכוחים האידאולוגים והעקרונות: כאן חטיפה ודחיקה. את אלה ‎מעולם לא הקו המדיני עניין, כי אם מקום השררה: צד שלנו או הפטרון שמעלינו, וכל שררה שהיא, קטנה, גדולה או בינונית, ובלבדו ששררה. וברית בין השאפתנים הללו. שם מתייבשים הויכוחים וכל האמונות – מליצות ריקות. ההם לעולם בעד השולטים. אם תלך המדינה לכאן או לכאן, אם יהיה מחיר ההליכה כזה או אחר, מה ‏נכון ממה בשיקולים – לא להם הדעה אלא לבחיריה, ולא מה אמר הוא עיקר, ‏אלא תמיד מי אמר. אין פלא שלא יביאו לפני גוף מדיני של מפלגה ענין חי לדון בו, אלא תמיד ימיתו אותו קודם בחדרי־חדרים, ורק כשיהיה מת די הצורך ולא יראה עוד סימני פרפור – מותר להביאו לפני הפורום הנכבד של הדיון.

מה עוד מדאיג?

עוד זה, וזה מכאיב: ההתפוררות.

שמה שהיה נראה תמיד יציב מתפורר ככה. ויותר מזה; שיש דברים בחיינו שהיית בטוח תמיד שהעולם יזדעזע עליהם כשיקרו – ובאמת אין איש חל ולא זע. שיש חזיונות נוראים בחיינו שכבר ‏מסתכלים בהם בלי להניד עפעף, ‏כאילו כך דרך הטבע ובלי להתפעל עוד על שום עוותים, שום מכשלות, שום סילופים, שום ביאושים – אלה אינם גורמים ‏עוד טרדה לאיש. מדאיג ביותר הוא שמצבנו אשר לאמיתו, על פי כל בחינה שהיא, אינו קל, כלל לא, מכל צד אינו קל, יותר ממה שהציבור מוכן לשמוע או רוצה שיאמרו לו, ואף על פי כן שאננים, שומעים, רוטנים משהו ‏ועוברים לסדר היום? כלום, אפשר לעבור על זה לסדר היום? כן, אפשר, ‏ועוברים […]

נותנים לצבור זה או אחר כבקשתו – או ישביתו לך הכל, אם לא תיתן, ועד שתיתן ותיתן. ובכל השאר עוברים לסדר היום. ושיהיה שקט. ושיעשו שלום. ושיחדלו לריב. ובעצם נמאסו כולם. כאחד, ובואו לרחוץ בים.

אלה וכיוצא באלה מדאיגים.

‏ואילו מפא"י אינה מוכרחה להיות כזו, ולא לתת ‏דוגמה לשאר מפלגות שיהיו כמוה. יש מקום לעשות ויש מה לעשות בתוך מפלגה ‏גדולה והמומה זו. עד עתה, מכל מקום, היתה, למרות הרבה חסרונות, פתוחה למדי. סובלנית למדי ואחראית למדי.

והנה עתה היא שעת מפנה. זו הזדמנות למפנה. ואם יש טוב בהיות מיעוט – הרי הוא שיהיה פנוי למחשבה, לביקורת ולהצעת תכנית למפנה הזה.

הגענו למקום כזה בהתפתחות המדינה, במשק, בחברה, ביחסי חוץ, בבטחון – שההמשך מחייב שינוי, הערכות אחרת. השאלה הראשונה העומדת לפנינו היא להיות מדינה מודרנית, ישראל בת־זמנה, הנכנסת לשליש השלישי של המאה הזאת ישראל בת אופיה המיוחד ורצונה המובהק, עצמאית ויודעת את חירותה.

אם יש טעם בפעולה במפלגה, הרי זה הטעם הזה: לשנות, לדגול במה שעוד לא בא. כי זו הזדמנות גדולה, שלא תקרה מהר שנית. ואסור להחמיצה. לבנות על כך שיש גם אחרים במפלגה ובעם, לא רק המאורגנים ההם. על זה הכל בנוי: שיש גם אחרים שׂעושים כל מיני דברים בכל מיני מקומות, פחות חשובים ויותר חשובים, ושצריך למצוא אותם, לבוא אליהם ולעורר אותם. לנענע, לזעזע, ולטלטל אותם משלוותם: האחריות עליכם, חברים. מה אתם יושבים כך היום? אל תראו שהמפלגות של היום דוחות, שעסקני היום אינם אהודים. ניתן לעשות אחרת, לבנות אחרת אם אתם לא באים – כולנו ואתם נשלם את ההפסד. לפנות אל החברים שבמפלגה, להפגש אתם ולקרוא אליהם, ואל אלה שעוד אינם בה, לפנות אל כוחות רעננים, שכעת עליהם לבוא. לעזוב את תאנתם הטובה ואת גפנם, את דבשם ואת מתקם – ולבוא אל שדה הקוצים הזה. לנסות לעשות משהו אשר אם לא יעשה, ובעוד מועד, כולנו נשלם הרבה וכבד.

זה הדבר שלפנינו: התכוננות לתקופה הבאה. כלים חדשים, אפיקים שונים מן המקובל, מידות שונות ומימדים אחרים. אין עוד להניח לדברים כפי שהם. המפלגות הקיימות, כולן על סדריהן, מושגיהן וסמליהן, ועל היתושים המנקרים לעסקניהן במוחם, אינן ערוכות להתמודד עם התקופה הזורמת וגואה לקראתנו. מפא"י בינתיים היא הזדמנות: בגודלה, בפתיחותה, ברוב גווניה, בהיותה המדריכה את האחרים וכדוגמתה יעשו הם. אסור לתיתה להיות עוד מפלגה סבילה, בהמוני חבריה ובמוסדות פעולתה. צריך להשקיע כל כוח אפשרי, להוציאה מן השמרנות המחשבתית, מן המדיניות המתמידה בשגרתה. תקופה מתדפקת על פתחנו. רוחות חדשות. רעיונות חדשים. אפשרויות לא ידועות. ועוז לברר ואומץ לבדוק ויכולת להכריע. לא למצוא חן בעיני הרבים. מפלגה אינה עתון ערב. אלא לתבוע מן הרבים. להכניס שבכות חדשות. להציע רעיונות ולתבוע מחשבה. מצוידים בידע, בהשכלה, בנסיון, בנכונות. לא סניפים של מוחאי כפים, אלא חוגים המנסים לברר, לקרוא למחשבה. לעודד בקורת ורוח פרצים חפשיה. למצוא את אלה שעד עכשיו הסתייגו מפעילות מפלגתית. אלה הם אוצר בלום. צבור שרוי מן הצד, בכל התחומים, והוא אינו מופעל, אינו נקרא. ואין לו עניין בעסקנות הזוטרית הזאת, שומר נפשו ירחק ממנה. ולא נקראנו לכאן כדי שהעסקנים שלנו יקומו על העסקנים שלהם. זה עלוב.

ולבטל את סדר הזחילה לשררה על פי זכויות הותק. לבנות על המתקדם ועל החיובי ועל המאמין שבתוכנו. חברה בת־זמנה שתעמוד במבחן התמורות ותדע לבנות חייה מתוך ידיעת נפשה. לכך יש טעם להאבק.

אילו זה היה בכוחנו, אילו בזה עסקנו מעתה, אילו רוחנו התחילה נושבת מכאן – כי עתה היה המיעוט לברכה ודיבור ראשון למעשה שעוד יבוא.


יזהר סמילנסקי, 26 במאי 1965 כנס “המיעוט” באביחיל

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!