רקע
ס. יזהר
שלום לך, מפא"י
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברים לבית המשפט העליון של מפא"י; 19.8.1965

בחורף תש“ח, בעודי משרת בצבא, באו חברים וספרו כי ראו שמי ברשימת המועמדים לאסיפה המכוננת, מטﬠם מפא”י. איש לא דיבר איתי ולא שאל פי על כך, גם לא הייתי אז חבר בכל מפלגה שהיא, ולפיכך הברקתי אל מזכיר מפא"י בקשה למחוק שמי מאותה רשימת־מוﬠמדים.

בתשובה לכך בא אלי, בכבודו ובﬠצמו, מזכיר המפלגה באותם הימים, החבר זלמן ארן, לשוחח אתי ארוכות כדי לשכנעני שלא למחוק שמי. בהסבירו לי כי יש ברשימה מקום גם לבלתי מפלגתיים, וכי כר פעולה נרחב מחכה שם דוקא לי ולשכמותי, ועוד כהנה וכהנה – עד אשמורת לילה. שקלתי דבריו ימים אחדים, והחלטתי, כהצעתו, לנסות דרך חדשה זאת, אם אמנם תהלום את יכולתי. ואם אמנם אוכל לתרום משהו, ובﬠיקר בﬠנייני חנוך ונוער.

השליח שהביא לי אז את טופס החתימה להכנס לשורות המפלגה, היה אותו שליח שהביא בשבוﬠ שעבר את טופס ההזמנה לבית משפט זה, כדי להוציא אותי משורות המפלגה.

מאז וﬠד לפני חודשים אחדים, להוציא הפסקה בת שנה ב־1955, הייתי חבר־כנסת מטעם מפא"י. וﬠסקתי בﬠיקר באותם נושאים שראיתי ﬠנין בהם; חנוך ונוער.

אינני יודﬠ אם תרמתי משהו כמצופה ממני, אך הייתי תלמיד שקדן בבית־ספר גבוה זה, צופה הליכות המדינה והמדינאים, בתחילה מתוך שתיקה ממושכה ואחר־כך מתוך התערבות גוברת.

ﬠד ימי סיני היתה המדינה רדופה ממצב חרום למצב חרום, בטחוני, כלכלי וחברתי, ובשטף העליה שהציפה אז את הארץ ובכאב חבלי קליטתה. אולם בתקופה שלאחר סיני התחילו ענינים שבמבנה החברה הישראלית ובארגון סדריה תופסים מקום יותר ויותר בסדר־היום של דיוני הכנסת והמפלגות.

פﬠילותי במפלגה גברה אז בﬠניני הדור הצﬠיר, ולימים כהנתי כיו"ר ועדת הדור הצﬠיר. ככל שבאתי יותר בסוד הדברים ובמקום התרחשותם – מצאתי ﬠצמי יותר ויותר שותף לחברים שהבקורת על המצב הקיים גברה בהם על ההשלמה ﬠם מה שהיה מקובל עד אז. בחוגים רﬠיוניים שונים נתרבו וגברו הקולות התובﬠים תיקונים שונים, ומצדדים שונים הצביﬠו על צורך בשינויים, הן בתוכן הענינים שעמדו לדון בהם, הן בסדרי הדיון, והן במגמות המפלגה ובדרכי דיוניה הדמוקרטיים.

כיו“ר ועדת הדור הצﬠיר הייתי נוסﬠ ברחבי הארץ ומדבר על לב החברים הצעירים לנטוש שאננות ואדישות ולקחת יזמה, להקים חוגים לבירור מדיני ללימוד סוגיות בחיינו, ולנסיון להשפיע על מהלך הדברים, ובלי להרפות מן השאלה כיצד נולדת החלטה מדינית במפא”י. וכיצד יוכלו גם הם להיות שותפים להכרעות. הרבה נאבקתי בתביעה הפופולרית של אותם חברים צעירים להרבות בבידור ולהמﬠיט בדיון. בנטיה הקלה שלהם להסתפק בשייכות פאסיבית אוטומטית ולהמעיט בנטילת אחריות והתﬠרבות של ממש, בעוד הממונים על ארגון חיי המפלגה מרוצים דוקא מן הנכונות הזאת לרכוש קולות רק על ידי סיפוק שעשועים מלווים הרצאות הסברה סתמיות, שכן לעולם היה חשוב בﬠיניהם כמה היו באולם, ולא מה דנו שם. אלה מכאן לא ביקשו להם אלא חיים פוליטיים קלים ומתובלים בידור, ואלה מכאן רק ששו לתת להם מתיקות זו, ובלבד שלא יטרידו קולות צעירים בעסקי קביעת המדיניות.

אבל גם כאן נתקלה קריאתי החינוכית־מדינית, לתנוﬠה אקטיבית של חברי המפלגה בשומרי החומות של המוסד המפלגתי הגדול והכל יכול.

בירורים רעיוניים תמיד הדאיגו אותם והזעיפו פניהם: שמא מרעיונות יצאו שינויים ומשנויים מעשים, שיטלו מהם את סמכותם לﬠצור שלא ישתנה הקיים. אותם חברים שעליהם נשענה המפלגה בעיקר בימי בחירות, ואשר גילו כושר מקצועי מפליא להביא אחד מכל שלושה בוחרים במדינה שיצביﬠ א', ואשר מעולם לא התענינו בתוכן המדיניות ובמגמותיה, אלה רק בכיסאותיהם של עוזרי ﬠוזריהם של המדינאים – אלה היוו רוב גדול, חזק, כבד וזוﬠם. באופן שלא ארכו הימים ותביעתי לנהג את הדור הצעיר בדרך חינוכית נתקלה בהתנגדות, “אנשי שלומנו” שלא היה להם עקרון אחר אלא רק זה: שאיש משלהם יכהן במקום שקבﬠו לו. ומצאתי ﬠצמי קל מהרה משוחרר מאותה שליחות חינוכית.

כשנסער עולם המפלגה בﬠנין הפרשה, ראיתי עצמי מבודד יותר, בקבוצת חברים מצומצמת יותר, אשר היטב נﬠלבו מנכונות הרוב לבלוע עוול ולהחריש ולמחות פיו. נפקחו אז ﬠיני לראות יותר ולהבין תהליכים שקודם התנהלו סמויים, או גולמיים, וכעת נתגלו בכל עוצמתם.

נתברר שזרמים שמתחת־לשטח שכבר היו ערים ורוגשים זמן רב לפני פרוץ הדבר, כעת כשניתן האות – הגיחו עכורים מן האפלה, והיו לתהליכים ציבוריים גלויים ומסויימים, שאף־על־פי שהדהימו רבים, והבהילו לא מעט, הרי שתוקפם לא נברא אז, אלא רק יצא אז מן הכוח אל הפועל.

הדברים ידועים ולא אטריח עליכם. הרוב שבחר להחשיך תביﬠה לחקירת עוולה נתגלה בﬠיני ככוח עיוור ומדאיג בﬠוצמתו. כבר אז התחלתי נמלך בדﬠתי אם לא הגיﬠה שעתי לצאת מכל זה ולפרוש לי לנפשי, אלא שלא יכולתי להשלים וחוש של אחריות לחש לי שלא לנוס ולנסות עוד ומחדש.

בחוגי חברים, ובקבוצות של דיונים היינו נפגשים לשאול כיצד להפוך את המסה הכמותית הגדולה, ואת הפוטנציאל של חיות טבﬠית של מפלגה גדולה זו, לציבור רﬠנן המכוון יותר למחשבה ולביטוי דיעותיו. לברור ולנטילת אחריות, ולתביעה לעיצוב מדיניות של תמורה כמעט בכל שטח משטחי חיינו. הדברים היו נשמעים בהקשבה ותמיד היו נראים כנקלטים על לב נכון; אלא שלמחרת היתה האינרציה, העצלות, ואהבת הנוחות – מחמיצה כל התחלה והכל חזר לרפיונו הפאסיבי, לרגינה ולרטינה ילדותית, במקום הפשלת שרוולים מבוגרת לעשות.

האיבה שנתגלתה לכל חוג רעיוני מטעם צמרת המפלגה וראשיה – לא היה בה כדי לעודד נסיונות אלה, אבל עם זאת, דווקא הקינטור שבשמרנותה היא אתגר שלא לחדול מזה. התחלתי להיות מפגﬠ לאחדים מהם, נזפו בי על אין־קונפורמיות לקו המקובל. כשטﬠנתי באסיפת חוג אחת כי אסור שמפלגה לא תתעורר לחיים ברחבי סניפיה אלא לﬠת בחירות, ובין בחירות לבחירות ישרור בה שממון – נזפו בי בקול רם ומכל צד. כשהודעתי שלא אשמש עוד שופר למנגנון המסתפק בשייכות בלי להביﬠ רצון ובלי להלחם להכרעה מדינית – חדלו כמה ממיטב ידידי בצמרת המפלגה לברכני לשלום. היה ברור כי שאיפתי לקרוא לתמורה בחיי המפלגה, ולרﬠננות ולאחריות – אין לה תקוה אלא אם אתחיל להתנגש בגלוי ובמכוון עם כל אותם ﬠויינים לתפישתי – שוב שאלתי עצמי אם טוב לבזבז קצת כוחי על מלחמה שנראתה דון־קישוטית מלכתחילה, ואם לא איטיב אם אטוש כל זה ואפרוש לנפשי ולעבודתי בעוד מועד.

חברי ואני התחלנו מדברים אז פעם על סיעה נפרדת, ופעם על כלי ביטוי שבכתב, ועל מאבק גלוי יותר, ונמרץ יותר. עד שבא מאמרו הידוﬠ של בן־אהרן שעורר תקוה חדשה, ואכזבה שלא אחרה לבוא אחריה, והדברים התחילו מתגלגלים במהירות ככל הידוע לרבים. ויותר ויותר מצאתי ﬠצמי מחוץ לדרך שבה הלכה מפא“י. אלמלא קמה ﬠתה רפ”י – בודאי כבר הייתי מחוץ לפﬠילות מפלגתית בהחלטה ﬠצובה כי איש לא צריך לי ולשכמותי במפא"י. כי אין לי כלום מה לתרום במצב הקיים. וכי פרישתי זו תהיה אולי אזהרה גלויה לכל אותם לא־פוליטיקאים שמוטב להם לא לנסות להתﬠסק או להתערב בﬠניני מדיניות ומפלגות שכן כל הצפוי למפלגה המתוארת למעלה הוא להישדף בשממה, או לתת שמם לדברים שלא תמיד ישמחו לחתום עליהם.

המפלגה, במראה מוסדותיה המרכזיים, נעשתה לעיני מדבר רוחני ושממה אינטלקטואלית, לא מפני שאין בקרבה אישים בעלי ערך עצמי אלא בשל תכונתה הכללית כגוף פוליטי. גוף כבד ושותק עד שיקרא לתת פתרונות אד הוק מזמן לזמן. במבט קצר טווח שאין איש טורח לשאול על תכליתו. הסניפים כרגיל היו שותקים אילמים. תמיד מקבלים את הדין ולא נשארו אלא כדי למחוא כפיים. הדיונים המדיניים נעשו בכל מקום לאחר שהברור כבר הוכרﬠ אי־שם בחדרים סגורים, בחוג אישים מﬠטים, כמין הפטרת אפיקומן לאחר הפסח. רﬠיונות על תמורה, היו נדחים כמטרד של תעלולים רﬠי־לב. הקריאה למחשבה מדינית חדשה נגזרה עליה שוב שיטת הדיונים בחדרים פרטיים, ואילו בפומבי היתה מסתרסת לאמירת פזמונים קבועים בנוסח ידוע.

יותר ויותר מצאת ﬠצמך מבודד, חסר טעם בקיומך שם. ישיבות המזכירות היו ﬠינוי של שממון. שום ניצוץ של שאר רוח, לא גחלת של רצון טוב, לא דיאלוג בין שיטות או תפיסות עולם. מילים וסיסמאות ודבורים חבוטים, בז’רגון הפוליטי המקובל מימות עולם, עד יאוש לשנות משהו, או לגרום משהו עד כי מסה עצומה זו תחדל מהיות מניעה ראשה דרך־קבע בגחמת הסכמה עולמית.

לא היה לפני עוד מנוס מן ההכרה כי לא אוכל עוד להיות בחבורה זו, וכי אין לי מה לﬠשות בקרבה. כוחו המדברי העמום של הרוב, יחנוק כל נבט של תחייה. המפלגה חדלה מלכת, והיתה מבצר גדול של שמרנות ופחד מפני החדש כשרבבות שומרי חומות, ﬠסקני המנגנון, טרודים שם בזמזום אין סופי של ריצה ועשיה חסרת יעוד, שאינה באה מכוח רצון לשנות כלום, אלא רק מכוח הדאגה מה יהיה חלילה אם יקרה משהו. במקום תנועה ההולכת בחוץ, במציאות, בעם – קמה פירמידה של ביורוקרטיה, החסה על עצמה קודם כל, ומוכנה לדרוס כל הפוגﬠ בה; והיה עלי לבחור איפא אם להניח לכל זה, או אדרבא, לקרוא למרוד במצב החונק הזה. בחרתי בדרך השניה.

אני מצטער שהעסקתי אתכם יותר מדי בענינים שיכולים להיראות אישיים מדי. לא נותר לפני איפוא אלא להפרד, וזה גם מה שנותר לי לאמור לכם ובﬠיקר לאחר ששמעתי את הדיונים באולם הזה. רבותי המכובדים: אינני רואה ﬠצמי עוד כחבר מפא"י. ולפיכך אין לי עוד זיקה למוסדותיה, ואיני מייחל להכרﬠותיה; ובלי לפגוע כלום בכם ובכבודכם, אין לי אלא לאמור לכם רבותי כי אתם פטורים מהסק מסקנות הנוגעות אלי. אני הסקתי אותם, מאלי, זה כבר. סמכותכם אינה פונה עוד אלי. וברשותכם אני בחוץ.


יזהר סמילנסקי, דברים לבית המשפט העליון של מפא"י שדן בסילוקו מן המפלגה, 19.8.1965

המלצות קוראים
תגיות