בכל שנה בחופש הגדול, הייתי בא למשק ת. הגדול לעבוד. מדי שנה הייתי עושה ומתמחה בענף אחר. פעם הייתי עודר, פעם פותח גומות להשקייה, פעם מטלטל צינורות השקייה, ואץ לעצור שטפונות מתפרצים פה ושם באדמת־החול הקלה, פעם הייתי שוליית נגרים, פעם מגלגל שקי תבואה, ופעם גם שידכו אותי לעבוד עם אברמוביץ הזקן.

אבל אתם אינכם יודעים עוד כלל מיהו אברמוביץ. או שמא כבר שמעתם? האם כבר הוגד לכם, או רמזו לכם, אי־מתי בשעות השתפכות הלב וזכירת הזכרונות, מעשה שהיה באברמוביץ ובי? כי אם כבר הוגד לכם, הגידו ולא אתחיל. חבל שאטריח אתכם בסיפור זה, ומוטב שאזכר בסיפור אחר, אף שלכאורה, אין איש בקי ממני באותו מעשה, כך אני משער. ועל כן, אם עוד לא שמעתם, אני נכון להתחיל, אילו רק ידעתי במה להתחיל.

אבל עוד אינכם יודעים מיהו אברמוביץ זה, ובמה כוחו גדול. ואולי גם נדמה לכם כי אברמוביץ איש פלוני הוא, מודע לכם ומתגורר אי־כאן אי־שם. אני עצמי יודע כמה וכמה נושאי שם מיוחד זה. אבל תמיד אברמוביץ איש הוא, הפעם אברמוביץ, זה שאני בא לספר לכם עליו, אינו איש אלא הוא פרד. פרד? כן. ומה התמיהה? פרד. ושמו נקרא אברמוביץ? כן, למה לא? – ולמה נקרא שמו אברמוביץ? עובדה היא, אדרבא, מי יודע למה? שמעתי סברה כי קורָא עליו שם בעליו הראשונים, אחד איכר בירכתי מושבה אחת ושמו אברמוביץ. יש גורסים כי לא כן; אלא אברמוביץ היה שם הבחור שהביאו ועל שום מעשה שהיה בפרד אברמוביץ הגדול, בעגלה קטנה אחת, ובאותו אחד אברמוביץ הבחור, דבק שם האיש בבהמה. אני מצדי איני זוכר איש אחר זולת פינון, שהיה המוציא והמביא את אברמוביץ הפרד מאז ומעולם, וגם קשה להעלות על הדעת זיווג אחר.

אבל עד שאני מסיח עמכם על תולדות שמו של הפרד אברמוביץ – אין אתם תופסים כלל בשל מה כל הרעש הזה, וכי מה פרד ומיהו שנטרח לברר ייחוס שמו ותולדותיו? – אבל זה רק משום שלא ראיתם מימיכם את הפרד אברמוביץ. שכן לו ראיתם כי עתה, חייכם, לא הייתם מתמיהים עלי תמיהות.

אם אומר כי משכמו ומעלה גבוה היה אברמוביץ מכל פרד, מכל הולך על ארבע אחר, כולל גמל, לא אמרתי הרבה.

קראתי בספר אחד, בענין זה, כי “פרד שאזניו גדולות, וזנבו קצר – בן חמורה הוא, אזניו קטנות וזנבו ארוך – בן סוסה”. לאברמרביץ לא היו אלא מחצית מכל מין סימנים; כל שארוך וגדול ועצום. יודעים מה? הנה: פרד רגיל, כשניצב־עומד אצל אברמוביץ, היה נראה, נאמר, כחתול אצל עגל בן בקר! או נאמר: כעייר בן אתונות אצל סוסה; ואם גם זה נראה מוגזם משהו, אומר: כסייח אצל הורתו הסוסה, ומכאן כבר לא אזוז כהוא־זה. כל־כך היה גבוה, ארוך ורחב־גרם! איני יודע אם כבר אמרתם “הו־הו” מתוך קשקוש אצבעות לפליאה, ואם כבר נצטיירה לפניכם דמות־נפילים זו. כי אם עדיין לא נסתברה לפניכם, אזכיר באגב, כי אפילו רונן, כשהיה עומד אצל אברמוביץ – ורונן גבוה עד כדי שעליו להשתחוות משהו בהיכנסו בפשפש השער הגדול – אינו יכול להשקיף מעבר גבו העצום אל הנוף, וחומת גווית הבהמה האדירה חוצצת – עד כדי כך!

ראשו, ראשו בלבד! הו, כשאני נזכר בראשו של אברמוביץ! – אותה דלעת אדירים, אותו ארגז הכּילַי, תיבת הספנים, גלוסקמת האבירים! ואותן לסתות־אימים המצמיחות מראשן את אלה אזני החמור החומות־כהות, המופנות ומתהפכות אל כל בת־קול (ולא אל מרומי גבהי־קולי – כפי שעוד תראו!), מרעידות מפני חמת הזבובים (ולא מפני גערותי וצליפותי – כפי שיתברר להלן!), ועיניו הגדולות, הכהות־דלוחות, הבוכיות תמיד, הזבלגניות, עטורות אספסוף זבובני חוגג. או קחו־נא רגל אחת מרגליו וראו מה פירוש הצגת רגל אברמוביצית אחת ארצה, כשהוא מרים ומציגה בפשטות מלוא כובדה ארצה, רגל בריאת כותרת־ירך אדירה, ופרסתה כגושי־שחם (על אדמת־חול תחוחנית, לא־כל־שכן!) פסיעת פילים זו, מצעד הממוטה, פעמי המסטודון – ואיך כשיעלה בדעתו לקחת רגלו זו, עמוד זה, קורת בית־הבד, ולהטיח בה לאחור בכוח! – כן, אבל על זאת תשמעו אולי אחר־כך ואל אקדים את המאוחר. או שערו בנפשכם, הר גדול זה כשהיה מפשיל זנבו ועושה מה שעושה – – – לא כדאי לדבר בזאת – אך לתאר לעצמכם בצנעה מותר…

אל תמהרו לומר כי שמעתם מדברי כאילו אברמוביץ זה כליל־יופי היה. הו, לא! לא ולא! לא ממנו ולא מקצתו! לא אבר, לא גון ולא שער בזנבו, לא הצטיינו לא בחן, לא בתואר ולא בנוי – אלא אך ורק בגדלות פרועה של אברים, הר חי, מדהים וניפלה בעצמת ממדיו, שהיה ממלא אותך לא השתאות אלא השתוממות נבהלת, גובלת בחרדה מביכה – ובפגישה ראשונה היה נוח לי מאוד – גם לכם – לראותו כשהוא נינוח לו בקרפף מוקף הצינורות העבים של האורווה! וכמה תמהתי לראות כי אדוניו אינו אלא אותו פינון גוץ, אשר בקושי יפלוט מלה, ובקושי יבין אדם מה אמר, והוא בקושי שומע מה אתה צועק אליו – שדווקא שחק־מחק זה היה אדוניו.

צאו עתה ושוו בנפשכם מראהו של אברמוביץ זה כשהוא חורש במטע ופינון מחמר אחריו. שוו בנפשכם את אברמוביץ רתום ומושך מחרשה ערבית פעוטה באדמת החול הקלה, הוא אשר בכוחו להסיע בנקל ולמשוך את רכבת־המשא, המתנהלת בקושי יום יום למטה במסילה, בפחפוח, כחכוח ונשנוף, ובעשן גדול, זו הרכבת אשר בשרקה באחת־עשרה חמישים וחמש, מפסיקים הכל לארוחת הצהריים ואומרים: “אהה, זהו!” – הלא היה יכול להחליף את הקטר ולהוליכה בלא שום מאמץ נוסף על מאמציו, כביכול, בגרירת המחרשה בתלמי החול, ובאותה אדישות עצמה. באופן שהיה הולך ומושך בשויון־רוח ובאורך־רוח ואחריו מתנהל ובא בפסיעות קטנות, ומגבעת־הקש העצומה שעל גולגלתו מעלה על לחייו הצמוקות, פינון הזעיר, פסיקון דל, שרק שתי ידיים גדולות לו, צהובות וסדוקות, וכל הנותר פעוט וכפוף למדי; ציירו לפניכם מגבעת אדירה, קורֶט כלשהו מתחתיה ושני אגרופי ידיים ענקיים – ויצא לכם, בערך, פינון. סקרן הייתי תמיד לדעת למה, יום אחד, לא החזיר פניו, אותו אברמוביץ ופער לסתותיו ובלע את שניהם בנקיפת מלתעות אחת, את החורש ואת מחרשתו, על מגבעת־הקש הגדולה וידי העובד הכבדות. ונשא אז רגליו לרוץ אל ההרים הגבוהים! אבל כשהיתה, פעמים, רוח־שטות פוקדת את אברמוביץ, אם בגלל יתוש ערמומי שידע היכן לעקוץ, או בשל קרצית מכוערת שהתעיבה מעשיה בסתר־זנב, או בגלל שיג־ושיח שהיה לו לפרד, בן בלא זוג, יחיד בלא נפש שנייה לו, רווק־מרוּוק, עקר מעוקר, והיה נוטל ומטלטל ראשו עלה ורדת, טלטולים קצובים שנתמשכו כרבע שעה, מתוך החלטה נחושה לומר כל אשר עמו בלב הפרדי, אמור וחזור והדגש, עד פרוק כל הדבר הרע שהציקהו – לו ראיתם איך היתה סוערת אז אחריו המחרשה בזיזות זיזות, קפיצות קפיצות, ניתורים ניתורים. ואיך דילג־דידה אחריה אותו פינון גוצא, דדה ושאוג דברים בני מחצית ההברה: ‘א!’ – ‘הו’ – ‘הי’ – ‘יו’ – ‘יוהו’ – ‘ש!!’ – ‘ששש!’ והמון כאלה וגם כאלה שלא כל כך קל לחזור עליהם ושעל אברמוביץ עשו רושם פחות משווי עקיצת־יתוש. חרש ואטום, מסור רק להנעת ראשו הצועקת דומם אל אלהיו, אלהי היחידים, גם כשהוא גדול להבהיל – וכל עוד לא סיים דבריו, ולא הגיד מרבית מצוקותיו – לא תמו עינויי פינון המדדה ומדלג אחריו, הוא ומחרשתו וחלקת השדה אשר סביבו.

*

אל אברמוביץ זה הביאו אותי בוקר אחד והציגוני לפניו, ואותו – מעבר גדר־צינורות המשולבים – לפני (הרושם שלו ממני? – נו, טוב). ונותרתי דהום ורתוע, עד כי רק כעבור רגע או שניים תפסתי כי הנה משדכים אותו אלי לשותפות בעבודה. השמעתם מה?

מילא. הסבירו לי כי עלי יהיה להביא בבוקר עגלותיים חציר לרפת. בין הבוקר לצהרים – לחרוש במטע המאנגו הצעיר (שעליו תפארת המשק ואליו חרדת־לב־הכלל). בצהרים להוביל את החלב, בין הצהרים לערב לחרוש במטע, ובערב לחזור ולהוביל עגלותיים חציר לרפת. ניחמו אותי כי אברמוביץ שקט כתינוק, תמים ככבש, ונוח לבריות ככלבלב מסולסל. ופינון עצמו הלך להורותני איך אוסרים אותו לעגלה הקטנה (תחת לרתמו, כאמור, אל אותה רכבת־משא), ואיך לפני־כן משקים אותו בשוקת, שהיא חבית חצויה לארכה, מתחת הברז הגדול, ואיך יוצאים לדרך, כשהלה בפסיעות מדודות עושה מה שפסיעות רגילות עושות ברהטה, והעגלה אצה ומתייגעת להדביקו; איך עורמים את החציר, איך בחרמש התקוע לצורך זה מן הצד מנקים חלקה שעוד לא נקצרה עד תומה; איך עומסים ואיך חוזרים לרפת. וכשהעזתי, לאחר שהייתי יושב ושותק מבוּטל, בצל זנבו של אברמוביץ, לכעכע ולשאול את פינון, המסוּתר בצל מגבעת־הקש והמושכות בידיו, כאילו באפס־מאמץ, במין היינו־הך, שהוא ביטוי שלמות היחסים בין בהמה לעגלונה, לשאול ולתמוה הכיצד מבזבזים ורותמים חיית־קדומים כזו למחרשה ערבית פעוטה, או לעגלת־תירס דוּ־אופנית – שתק הרבה לפני שהשיב והסביר לי פינון העתיק, במלה אחת: ‘זָקן’. – ‘הוא זקן,’ הוסיף והסביר לי. – ‘הוא זקן מאוד.’ הסביר לי והוסיף, בקולו החרוך ושב ושתק מאוד.

כגרוטאת מכונת נפילים, דוגמה עצומה וכעורה אשר בה כילה בורא הסוסים והאתונות את שארית ערימת החומר הישן שהצטבר עמו אי־שם – היה זה משמש כאן, מסתבר, רתום ומשרת את דיקדוקי העניות של משק אחד, ומבלה שארית חייו ההרריים בתלמי אדמת־חול קלה וצהובה, בין נמלים וחיפושיות רצות, אשר אפילו אתה מכסה עליהן וסותמן בתלם, הן מחטטות ויוצאות בנקל וממשיכות לרקום את פסיפס מטווה ששת רגליהן הנחפזות.

פעם שמעתי אותו צוהל. הרחמן יושיעכם! בחלקת־השלף למטה עברו שני סוסים, ותקפוהו פתע בני מעיו, צהל ונצטהל אליהם. הו, אלוהים, צהלה זו! חריקה צורמת זו, צווחת בלהות, צחוק שטנים, נעירת פרא, צעקה טובע, שוועת אילֵם, בכי לילית, נאקה בנות־יענה, וכקול סירים תחת הסיר, אבל בתקיעת עוז של שופרות יריחו. ומחרידה פי כמה ממנה – כך היתה צעקתו וצהלתו זו! צמרמורת חרשה גבי, אזני התעוותו, נבלו, והמושכות נבהלו מידי ארצה.

אבל היום הראשון עבר למישרין, וכל חששותי, וכל מרחק הבטחון, וכל הסחור־סחור שהייתי נוטל בהתקרבי אליו – נפוגו קצת. אף־על־פי שמדי שאתי עיני אליו הייתי חוזר ונבהל מחדש, ונסוג פן יקום שחץ־משחיץ זה עלי, ינשוף עלי אחת ואינני, ולא נגמלתי מפחד זה כל הימים תמיד. רונן בא כמה פעמים ועמד על גבי לראות במעשה חרישתי. הוא לא אמר כלום, אך כשהפכתי פני ראיתי ברור כי כבר פגשתי, פעמים אחדות במקומות אחדים, בתלמים ישרים ונאים מאלה, והתמסרתי כולי להצליח יותר ולקלקל פחות, ובעיקר לא ליתן לו, לפרד, או למחרשה, להזיק חלילה, לאחד מנטעי המאנגו הצעירים הללו, שעליהם גאוות כולנו, ובהם תקוותנו.

*

ואילו באחר־הצהרים של אותו יום אירעה התקלה הראשונה. בקצה המטע הצעיר היה שתול עץ רך אחד, מוקף גדר־נסרים נמוכה, זן מופלא ויקר שהובא הנה מעבר לים, לאקלמו ולתהות על טיבו, ושלט לבן וקטן לו ועליו כתוב שמו בשחור, ייחוסו וחין־ערכו, וכמה ספרות וסימני־חכמים; אל העץ המיוחד הזה התנכל אותו יום אברמוביץ. עודני בא אחריו משלים לתפארת את קשת היציאה מן התלם העולה ומתכוון להכנס אל התלם היורד, שלח הלה את תיבת גולגלתו הכבדה, אותו שוגג שיצא מלפני הבורא, שנכלם חיפה על גשמותו בגיבוב חומר נוסף בלא הבחן – והתחיל פוצם לו זלזל מאותו בן־אילנות יוחסן! ואת אשר קרצץ – כרסם, ועל המתכרסם הוסיף וקרטם לו זלזל נוסף, ועוד רגע יתלוש את כל המסכן הממורט הזה, למלא בו מרחב שאוֹל בית בליעתו. מובן שנטשתי הכל מכל ועטתי להושיע, למנוע, לדחוף להדוף. טרחה נואשה – קריאות, נגישות, הצלפות, ניעור מושכות – הבלי הבלים! – גם הניתוּר ושתי ידי נופפות מול פניו לבעתו, וגם הניסיון לעקור משם – שמעו שמעו! – עד כי שתי ידי כמעט נתעקמו ממרפקיהן, וגם ידוי רגב עפר שהתפורר והתרוסס על ראש מבוהם ואויל זה, לא מאומה! הוא לא היה נעתק גם אילו הייתי מטיח בו את המחרשה! והעץ העלוב היה כלה לעיני, והתחלתי חושש כי הנה הקיץ הקץ על אציל רענן ויוחסן זה ותם ונשלם, ולא נותר לפני אלא למצוא תירוץ להצדיק נפשי ונפשו, כשבא פתאום רונן ועמד עלי ונוכח לדעת עד מה.

בשני צעדים היה כאן. וכבר המושכות בידיו. בלא צעקה, בלא מאמץ, בלא הגה, ואיני יודע בדיוק מה עשה ומה משך ומה לחש לָחש, כי בעצם לא משך, ולא אמר, ולא לחש, ורק אולי צייץ בשפתיו (אני שכחתי לצייץ!), כה וכה, ואברמוביץ הגדול, הסלע העצום, ניתק מעל העץ המרוט, והפך גוויתו האדירה, במחול קצר של שתי קדמותיו, שכל אחת מהן עשויה לבקוע קרום הארץ, חלילה, וסבב בצייתנות ובנענועי־ראש כלביים, והביא גוויתו האדירה אל התלם היורד, וכשובב שנתפס סיים את מעשה הדחקת הזלזל הנלעס אל קרבו, בשפתותיו המטליתיות, הספוגיות, הענקיות, וזז וחזר לתלם. מושך עוּלו בנקל כמשוך נימה מחלב – ורונן עצרו, ופנה אלי, מחריש, מראה בכף ידו אל המקום הפנוי אצל יד המחרשה. וכשבאתי מחריש גם אני, מפזיל מבט ומחפש מלה להצטדק, הגיד לי רונן מלה אחת: ‘מְלַמֵד’, אמר לי, אף שבאותם הימים לא הייתי מורה אלא תלמיד מתוּלמד אחד, אלא שהוא, כנראה, רק רצה לגלות כך מלוא דעתו עלי, וגם גילה – ומה יכולתי לעשות…

בערב התרתי אותו ורתמתי לעגלה והבאתי חציר, רצוא ושוב, ואז נתברר לי לחרדתי דבר נוסף, שלא הזהירו אותי עליו: אברמוביץ, כאמור, מעולם לא רץ, אבל מתי רץ? כשהיה חוצה את הכביש הראשי שחצה את המשק!

שם, על הכביש, בין המכוניות הטסות ברעש ובבזיקה, שם היה פותח בפתע בריצת רדוף־שדים, ואת כל מחסן כוחותיו המפלצתיים היה משקיע בהקפצת שפעת בשרו וכובד גרמיו, ולא הועילה לא משיכת מושכות, צחוק אתה עושה לו, לא נזיפה ולא כיבושין, לא מכות (מכות!), את הכביש היה הלז חוצה בדהרה פראית (נראה שפעם נתבהל כאן שחץ זה ולא נרגע מאז) – ולא פעם, בימים הבאים, נעצרו מכוניות שוטפות בחריקת אופנים ובלמים ונהגים נשתלחו מאשנביהם לצעוק ולקלל למראה זוועות זה, ובשרי היה לפלצות, חרד אם לא הגיע קצי. מר ונמהר!

פינון התיר אותו והוליכו להתעפר בעפר ולשתות מים משוקת החבית החצויה. מי שלא ראה את המחזה, איך היה זה שותה וגומע מים, לא ראה מחזה מתמיה מימיו! הברז הגדול פתוח ומשציף זרם קוצף, והלה היה מבעה שפתותיו וחושף את גלעיני שיניו העצומות, ומסנן וגומע, וגומע, וגומע, בכעין חיוך־שיניים מפלצתי, ואף שהברז היה פתוח, וקוצף ומזרים – מי החבית היו מתרוקנים והולכים! ואיך היה מתעפר בעפר. תענוגות בני סוס – חזיון חרדות! רגליו היו מבעטות לשמים, כאל תוך ריק. בפרפור חיפושית, להבדיל, שנתהפכה על גבה, בחוסר טעם הפוך, עד גיחוך, נורא ומגוחך, משהו שבין צחוק מוקיון ופרפור מוות, לא עליכם, ועווית־שחץ. או איך היה מתחכך, לאחר מכן, בגבו העצום ובאקליפטוס הגדול, שאלמלא הוא אקליפטוס אדיר ואלמלא גזעו כביר, היה מתרוצץ כקנה קש, נוקב ובא בגבו.

ומה עוד אספר?

*

מוטב ואתחיל במעשה שהיה.

בוקר אחד ואני בא לאורווה להתיר את אברמוביץ, לרתמו לעבודת היום, ומקדמים פני ניחוח זבל האורווה, קורי עכביש יורדים מפתיני קורות הגג עד החלון, חוֹם וציוּץ צפרים מבית, וכן אותו פחד לא־מובלג מן הפגישה עמו – שמא נמלך הלה וקם, חלילה, ומקדם פני בסטירה באחת טלפיו לאחוריו, ואני פורח דרך קרשי האורווה הישנים, פורץ ויוצא למרחב, ומוטח כפגז ירוי עד אין עוד. הולכתי אותו, שרקתי לו לפתותו לבוא בין היצולים, צייצתי לו דברי חיבה ושמות הקטנה חביבים. ויצאנו בלא תקלה לדרך.

אבל כבר בראשיתו של יום אירע מאורע קטן, בעטיי ולא בעטיו של הפרד, מעשה שצלו היה, כנראה, מזומן להיות פרוש על כל אותו היום. אברמוביץ, כאמור, היה עומד מן הצד, מטלטל מערמת התירס הקצור ומפריד לעצמו מנות בלסתותיו האיומות, ואני אחזתי בחרמש לגלח חלקה אחת עד תומה, כשפתאום נתקלה ידי הלא־מאומנת, ולהב החרמש בא בקרקע, ונשמע מין ‘קניק’ שכזה, ותנופתי תמה באמצע. כשאני משתאה על שבר הכלי המוטל לפני, ומאחורי בא אז רונן הגדול והסתכל בי במבט שאינו צריך שום תוספת הערה, ואף־על־פי־כן לא מנע ולא חסך ממני הערת מלה אחת: ‘מלמד!’ אמר אלי, באופן שבוז אינו אלא שמינית מחוּקה ממנו.

כך התחיל אותו בוקר. אחר כך כמעט שכחתי כל זה, והיינו טורחים במעשה החריש במטע הצעיר של המאנגו, הוא מושך בנמנום ואני בא אחריו. מהדק ומוליך את קת המחרשה, הוא מנמנם ואני חולם, הוא בשלו ואני בשלי, הוא לפני ואני אחריו, קצתי מזמר קצתי שורק, קצתי מהרהר לא יודע מה, ביום קיץ כחול וחם, קצתי אורב בזוית עיני לישור התלם ולכיסוי תלם על תלם כדרוּש, וקצתי אורב באפס אוזן לצפירת רכבת־הצהרים. וקצתי קשה לזכור מה – והיינו הולכים ומהלכים, כף אחר טלף, תלם אחר תלם, שעות ארוכות. לפנינו אדמה צפודת־ניקודי השקייה צולפנית מהדקת, ומנומרת עשבים פה ושם, ואחרינו תיחוּח רך ונימוח ונוח, גלים גלים, ישרים וארוכים.

אבל קצת לפני ששרקה הרכבת בא פינון וקרא לי להתיר את אברמוביץ מן המחרשה ולקחתו אל הצד שמעבר לכביש, לרתמו לעגלה שנשארה שם עמוסה שקים, ולהביאם הנה. וכשראה אחר־כך איך אני חוכך בדעתי אם עלי ללכת לפני הפרד ולהוליכו באפסר, או לחמר אחריו והמוסרות בידי, ואין ביני לבינו אלא זנבו העצל, זקף פינון את אצבעו העבה והציע לי: ‘רכב עליו!’ דבר מוזר, אשר לא תפסתי מתחילה עומק משמעו. אחר נחרדתי, אומד בלבי גובה גבו ועומק מפלתי, ואחר נעור בי יצר הרפתקה, עם שחששתי שמא מלעיגים עלי, ולא הציעו זאת אלא בכוונת היתולים, אף כי לא איש פינון והיתולים עמו, ואפילו אם היה צץ אי־מתי שמץ חיוך בין הקמטים הצפודים של פניו, כשדה מתולם שתי וערב, אבד חיוך נעווה זה במסכה לא מחייכת זו ולא נודע מה. אם כה ואם כה, גבר יצר ההרפתקה ובסיוע העץ שמאחור, ובדחיפתו הנאמנה של פינון, נמצאתי פתאום על גב הפיל. אמרתי ‘פיל’? הוי, מה היה שם שרוע קמור לפני! אפשר היה להציע מזרון ולהשכיב שלושה בני־חיל, ולישון בניחותא, זולת חוליות השדרה המבקיעות ואשר כבר הבקיעו באחורי כאבנים חדוּדות; נסוגותי קצת לאחור, אל הקוער שבין גבו לכידוּר עכוזו העצום, מעל כותרת ירכיו, ורגלי מפושקות היו, בושה לספר, כדי הקף רוחב שולחן־נגרים; עודני מתקין ישיבתי כה וכה, והחיה הגדולה נעתקה והתחילה מפסעת מעדנות, ומפסיעה קלה, לטפיפה קלה, ואני כבר כעל גלי ים סוער, שוב הוטלתי על מורגי חוליות שדרתו והן מכות וחובטות בלא חוס, ורגלי הפרושות לצדדים פשוקות כמעט עד היותן קו ישר, אין בהן לא סעד ולא איזון לשיווי־משקל, אלא מכאובי נקיעה בלבד.

– ‘אברמוביץ!’ – צעקתי נוראות – ‘אברמוביץ, חכה! אל תרוץ! אברמוביץ!’ – – נתפס ונאחז בקילקי צמרו המיוזע, ובאבזמי הרתמה המרקדים, ובמחגור המרדעת, ורואה בעליל את הרגע שבו, בצחוק נורא ובצהלת פרדים, אופל ארצה וארסק כל עצמותי, אחת לא תשלם. ובו ברגע – ‘אברמוביץ הויס! אברמוביץ עצור!’ – הגענו לכביש והבהמה פרצה בדהרה, שמעו, שמעו, דהרת עוועים, דהרת פלצות. שמעתי חריקת מכוניות נבלמות, וכבר השתפשפתי בענפי הברושים והיינו בפנים, כשאני ניצל באורח־נס מגורלו של אבשלום בן־דויד בן מעכה, בשובך האלה הגדולה ביער אפרים.

אם צעקתי? אם צווחתי? אל תשאלו. מוטב ולא תשאלו גם איך נראיתי כשכבר ירדתי, נכון יותר: לאחר שצנחתי אל החול הרך, ובזכותו נשתמרתי עד הנה לספר לכם – ואל תבקשו שאתאר לפניכם איך הייתי מנסה לקום, ושתי רגלי מפושקות ורחוקות זו מזו תכלית ריחוק, כזוית קהה ביותר, כמין אתנח מעוך על ראשו, כל הרואה יצחק ואני בוכה, וכל אברי כואבים, מעוּסים, מעוכים וחבולים, עד כי קצתי בחיי. חוליות גבי מפוקקות וראשי על צוארי תלוי מדולדל בנס, נופל מעורער להישמט, וככה, וכזה, הייתי צריך עתה לקום, לאסוף עצמותי הנפזרות ולקום, וללכת לרתום את אברמוביץ, שהיה ניצב שם ומהרהר הרהורי גוש־אבן. חוסו עלי ואל אתבזה לספר על עצמי איך הייתי קם, איך הייתי גונח, איך הייתי מושך רגלי במין הליכת צב ששתי רגליו בוקעות משריונו לצדדיו, ואיך רתמתיו לבסוף אל העגלה הקטנה העמוסה שקים, ואיך שותק ועלוב התפרקדתי עליהם, מפקיר נפשי לשמש, לשמים ולאל הטוב שישגיח בי ויראה במכאובי.

ואברמוביץ יצא לדרך. נראה שהעגלה היתה כבדה והשֹקים השקיעו את האופנים בחול הרך עד סרנם, ולי לא היה איכפת, ולא שום רחמים על אברמוביץ – רחמים! עליו! – והוא כיווץ שריריו וסחב. מפעם לפעם היה נעצר ונושף ונושם, וכשהחליף נשימה חזר ומשך, כמי שיודע תפקידו גם בלעדי. ואכן, בנקל הייתי נוטשו והולך לי הביתה. עודני מהרהר בזאת, והברושים עלינו, ועד כה ואברמוביץ קפץ והסתער לרוץ בכביש, והעגלה והשקים כדליל נוצה בעקביו. ופתאום – ואיני יודע וגם לא זוכר איככה – ידעתי כי הכל מתפרק, השקים נושרים, צווחות וצעקות ונפילה בלא קץ תהומה. אחר כך היו עומדים עלי אנשים שמעולם לא ראיתים, והיו אומרים לי ללכת לבית־הכנסת בהזדמנות ראשונה ולברך ‘הגומל’, כי חוץ משניים־שלושה שקי דשן כימי שנתפזרו על הכביש, וחוץ ממכונית־משא שנתעקמה עליה כנפה הימנית ופנסה נתנפץ, ומחוץ למפולתי על החול שמעבר הכביש – לא אירע דבר של חשיבות, וכי מוטב שאקום ואסע ואשתה מים היכן שהוא, והבינותי שצורתי לא היתה כזו המביאה הוד ועיזוז בלב רואַי. רגלי רעדו, עורקי היו נטולי־דם, חיכי יבש וראשי המה תרועות והמולה.

הודיתי לאנשים האלה, משכתי גפי בהליכת הצב, נשענתי אל העגלה. כולי זעם, כאב ועלבון, ואיני בטוח, אם גם לא דמעה או שתיים נספגו שם בחול, ואולי אפילו אמרתי לאברמוביץ, שהיה ניצב ורק צלעותיו עולות ויורדות כמפוח, כמה דברים וביטויים שנידפו אל שמי הצהרים הדוממים, ושהלה אפילו את אזניו החמוריות לא הטה אליהם; ואולי צדקה עשה עמי כשלא שמע – שאם היה שומע, היה עושה ממני גל של עצמות. ואולי יפה היה לי כך, יפה לי ויפה לעולם. טוב, הגעתי אל הרפת. השמועה כבר עשתה כנפיים. הכל באו לראות אותי, גם פינון הקטון ורונן הגדול, ופינון בא אלי ולחש: ‘מה קרה?’ ועד שאני מוצא מלה חזקה־קולעת־מוחצת־מסבירה־מפרשת־נוקמת־ומשוועת, כבר היה הוא עומד אצל אברמוביץ ומלטף את ירכו של הלה, במרום גובה ידיו שהגיעו עד מחצית ירכיו של הלה. אותו היה הוא מלטף. לשלומו הוא חרד, לגור־הכלבים שלו, לאברמוביץ. אהה, די. הייתי נכון לשאוג, כי אני לא משחק עוד והולך לי הביתה, שלום.

לא שאגתי, נחתי. אכלתי פתי, פת־צהריים. רחצתי בשוקת פני וידי. נשענתי כואב אל הסככה. נושם ירק, זבל, חום, חול צהוב, ושמש בשמים כחולים. ולבי – אבל נניח לו ללבי. כל העובדים שהיו מן הצד – רוח צחוק והיתולים נססה בהם כעת ולא פסקו מהתבדח. ואני שתקתי.

*

אחר־הצהרים חרשנו. קשתה עלי ההליכה. אבל נעמה הבדידות. אברמוביץ' – כאילו לא הוא כאן. כאילו לא הוא זה. ובלא שום מאמץ שהוא היה מושך במחרשה – ואני, איבה וכאב רתחו בלבי. שתקנו, וחרשנו. עצי־המאנגו הצעירים היו ירקרקים בכל גוני־הירק שלהם: ירוק־חיור, ירוק כמעט כחלחל, וחוּם, חום עשיר, קל וכבד, מעין גון של כוס תה יפה, או גון של גביע־יין קל.

אבל בערב התברר, כי לא שלמה עוד סאת הנסיונות שהמתינו לי אותו יום. ואולי יותר מדי, תגידו, מאורעות עצובים ליום אחד? מה לעשות? לא אני כיוונתי סדרם. ומעשה שהיה כך היה.

כשהייתי פורק את עגלת החציר שלפנות ערב, אל אכסדרת הרפת, ומתשישות כוחי, לאחר הדברים שהיו, בקשתי להקל מלאכתי על־ידי שאקרב ככל האפשר את העגלה לאכסדרה ההיא. והיה עלי להרתיע לשם כך את אברמוביץ לאחוריו ולהוליכו בנסיגה עד שתגש העגלה למקומה. ולא השגחתי כי היה שם בור־שופכין מכוסה ולבור פתח מוגף בטבלת ברזל, כולה ממושבצת ומנומרת. ויהי בעודי טורח להוליכו אחור, בעודי עומד ומושך במושכות ומריע ‘אחורנית!’ מגרגר ריש, בנגינה מפתה לצעידה מרתעת – ואברמוביץ, אותו בהם מבוהם, אותו הר גדול הרים והוריד את טלפו האחורית, משענת גוויתו הכבירה, עמוד גדול וכבד, על פני אותה טבלת ברזל, מכסה הבור, וזו כמובן, נתפצחה תחתיו כהיבקע לוח זכוכית דק, ורגלו מעדה וירדה פנימה, והוא, בתנופת הצעידה לאחור, ומשא כל גופו מעיק על אותה רגל, ועד שהוא נבהל לכנוס שיווי־משקלו שנתערער בפתע, כבר היה מיושב בעכוזו על שפת הבור, ורגלו וזנבו משולשלים פנימה, ושלוש רגליו האחרות מפרפרות בעווית, במאמץ ובבהלה ובחרוף־נפש להינצל, בקרב חיים־ומוות, להיחלץ ולצאת, כשיצולי העגלה מתפצחים, הרתמות ניתקות, מתערבבות, עוד כפשע ותקרת הבור מתמוטטת מהולם־נגד התגוששות פרסות הענקים על פניה ו…

הוי, כל הפרטים האלה נסתברו לי רק לאחר מעשה! בשעת מעשה, לא ידעתי כלום, אלא כי כלתה הרעה והקיץ הקץ. העגלה מתפרקת, אני עף, אני נופל… משתאה כחצי דקה, מאובּן הלום תמהון־ושממון, וקהות־רוח מטופשת, נרפה ונפול ידיים… ומיד מתנער ונבהל לעשות דבר להושיע, קם להציל עצמותי משבר העגלה, ומהיסחף עם מהומות נחשול משתולל זה, מאבק החיה הגדולה על רגליה הנטרפות… מה לא עשיתי? אל תחייכו אם תשמעו שאפילו אחזתי בחבק מרדעתו וניסיתי למשותו, ולחלצו בשתי ידי ממפלתו, ואל תנודו לי אם הייתי עומד כל אותו זמן ומשווע וצועק לעזרה באיבוד עשתונות…

כי כל אותה שעה היה הר־געש זה של כוח וכובד מפרפר ומכה להציל עצמו, ושלוש פרסותיו חובטות ומקישות והולמות, שמים וארץ נתערבבו במלחמת איתנים זו, פקעות אבן, תימרות אבק, רתמות מתקרעות, צניפות כאב ופחד, נאקות אימה, תוהו ובוהו, חורבן העולם, קץ כל בשר – אברמוביץ הופך תבל ומלואה, והנה הסוף הנורא… הה, אני הרגתי את אברמוביץ, אני הורדתי שיבתו שאולה, כאותו קורח בן־יצהר, אל ירכתי בור־השופכין, בו ימצא זקן שליו זה מיתה משונה זו… ומה יהיה עלי? אנה אני בא?… אהה, לא אספר עוד!

אחר־כך הגיעו אנשים בריצה, פינון בא ורונן בא. וכאשר ראו, רצו ותפסו קורת־עץ שהיתה מוטלת שם והניחוה מתחת כרסו המתנפחת כמפוח, שכל גידיה יצאו דרוכים – לבל ישקע. קראו לו להירגע, ופינון הקטן, שמגבעתו פרחה, ושער תבן רך ומועט נתערטל עד בושה על גולגולת קרוחה ולבנונית, כאילו היתה מערומי גוף מוצנעים, שערו הדק הזה, הלא יאומן פרח והתנשב קלות – פינון כרע אצלו, אצל אברמוביץ האיום, וליטף את ירכיו הגדולות – תשמעו! – בידו הכבדה, הגלמודית שלו, ליטף את אברמוביץ הגדול, השוקע בבור, ואת ראשו הענק ליטף ואת צואריו העצומים ליטף, ואברמוביץ חדל רגע מפרכוסיו, וכל אותה עת היה מצייץ לו פינון ציוצים ציוצים. וטופח ולוטף כה וכה, והלה, הענק, הניע שתי אָזניו. ואז קרה הדבר.

אברמוביץ שקט רגע. הקשיב. אסף שתי רגליו הקדמוניות והניחן לפניו. כיווץ רגלו השלישית, מאחור, והניחה תחתיו ו… וקם. קם והתרומם עליהן. פשוט לגמרי. ובקוּמו – יצאה נשלפה הרביעית, השבויה, כמתוך נרתיק. פסיעה קטנה נוספת והוא מוּצכ על ארבעותיו. ואף־על־פי שהיתה הרגל חבולה, שרוטה ושותתת דם, הרכין אברמוביץ הגדול את תיבת ראשו ארצה, וחטף בשפתותיו אלומה של ירק שהיתה מוטלת שם, והפרידה והתחיל לוחכה בשלווה. גורס ולועס ופוסס כאילו לא היו דברים מעולם.

העגלה שמאחור היתה עלובה הרבה יותר. רסוקה ומרוסקה והפוכה על פיה. ואני מן הצד עוד הייתי עלוב ממנה, עלוב עד דכא, עד ארץ. והוא, היה מעומד על ארבעותיו ואוכל באורך־רוח.

אל תבקשו ממני לספר מה היה אחר־כך. מה הרגשתי. מה אמרו לי. מה שתקתי. מה חשיבות לדבר? בין כה וכה החופש היה קרוב לסיומו ואתו גם עבודתי במשק. וכן גם נדמה לי, מחוץ לכל אלה, שכבר הלאיתי אתכם מאוד. אינני זוכר עוד מה היה טעם הדבר שהניע אותי להיזכר פתאום ולספר לכם מעשה באברמוביץ הזקן. קודם הייתי שמח לספר, כעת אינני שמח עוד ומפסיק. פתאום משום מה נעשה עצוב. ומוּטב, כידוע. לא לספר סיפורים על לב עצוב.

*

אולי עוד זה: לפני זמן לא רב עברתי על יד משק ת. וסרתי להציץ רגע באותו מטע, מעבר לגדר. העצים כבר היו גבוהים, אמיריהם נוגעים אלה באלה, ומרבץ־צל תכלכל תחתיהם. פרי דַדני כבר היה תלוי פה ושם, ועלי הלבלוב היו חומים, בין תה ליין, והחול הרך מתחתיהם, אשר אותו היינו חורשים בנחת, באותם ימי קיץ כחולים ורחוקים, הזכירני דברים אשר נפסקו פתע – כששמעתי קול שאון, כאילו מישהו מקריב ובא במעלה התלם, ועוד מעט אראה את אברמוביץ הזקן, זקן כפליים, יוצא ומושך את המחרשה הקלה ואת פינון מאחוריה, כשנתבהר פתאום הרעש למעין טחטוח קצוב, וטרקטור ירוק, זריז וקטן מושך דיסקוס ירוק ונאה, וסורק בבת־אחת מחצית הרווח שבין האילנות הירוקים־חומים, ובחור אחד, שפניו סתומים במשקפי־אבק רחבים – הופיע נוהג בטרקטור, הקיף את הברז, שעדיין היה מטפטף, וזקן־ירוקת יורד על מידותיו, וסבב וחזר לרדת במורד התלם ונבלע בצל האילנות הסגורים למעלה, חלף הלך לו, ושאונו נתקטן מהרה, והכל נגמר.

והיה כאילו הייתי צריך לומר משהו. או מישהו היה צריך לאמור לי. ולא אמרתי ולא אמרו לי. ומה עוד? לא. עד כאן. אינני יודע. ומה עם אברמוביץ? ועם פינון הקטן ועם רונן הגדול? איני יודע. אפשר להתענין ולהיוודע. איני יודע אצל מי. מישהו בודאי יודע. אי־אפשר שכולם תמו ועברו מן העולם בלא לשייר עקבות. אפילו נמלים קטנות משיירות עקבות דקים, רקמה מפוספסת בחול.

אני עצמי איני אלא עובר־אורח. אצל הגדר, לא שייך לכאן, ואין לי כאן כלום. על כן אפרד מכם ואלכה לי לדרכי. שלום.

דבר לילדים, כ"ה, 31.8.1955, 7.9.1955

וגם: ברגליים יחפות, תרשיש 1959; זב"ם 1989