רקע
ס. יזהר
ערב אחד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד; דצמבר 1936

ל…יוֹן –.


כשירד הערב התקרבתי לביתו. אך טרם עוד העזתי להיכנס. הקף הקפתי גדרותיו, ואלך בסער על הכביש. ורע היה לי. רע. דיכאון־צלמוות רבץ בי, פחד־אימים כרוך בכאב, וידיעה מטרדת נוקבת שכל זה – לשווא. וכשהרהרתי מה עתיד יהיה לעלות אם יפתח לי את הדלת הוא – עמד לבי מפעום: הוא! דגדוג רתת באיבר רגיש שבתוכי – ואנו נעמוד פנים מול פנים?… לא יאומן! כיצד אמר לאחיו הקטן, זה א. הטוב: “כשיבוא – זרוק אותו מן הבית”. הנה כך. אותי. היאחזני עתה בערפי לטלטלני דרך כל המעלות? ואגב, כמה חדשים כבר לא ראיתיו? אם במידת הגעגועים ימודו – חלוף חלפו כבר שנים ארוכות. – ועתה הנה הוא כאן. והכל נתכנס למשך זמן מועט זה שעודנו שוהה כאן, וזמן זה גופו, נותר לי בלבד כדי לעשות, לעשות ויהיה מה, בכה או בכה, שלא להשאיר את הדברים כמות שהם. ובתוכי רק לאות ותשישות מוגיעה מעצב תקוות מפרפרות… אך יש לחסל. לגמור ולסיים. מוכרחים לסיים. איני יכול לשאת… כלו כל הקיצין, עד מתי? ומחר צריך שוב להשכים ולצאת לעבודה, רבש“ע, איך אפשר לצאת, לעשות מה, לדבר מילה אל פלוני אדם?! הלא הכל ריק, מעוות, מרוקן מתוכו, פחות כ”כ וחסר טעם עד לייאוש… לא, אבל עלי להתעודד. האעלה אליו? ודווקא עכשיו לבוא ולהרגיזו בהופעתי – והכל ירד לטמיון. לטמיון עולם. הפעם כבר לעולם. לא ולא. אי־אפשר! מה אעשה אפוא? איך אני אל ע. הבכור אלך, לדרוש בשלומו, הוא ששב למשך החופש ממקום מגוריו אל אימו… כן… כך. ומהו פחד זה הכוסס בי? והריני מתוח ונרגש ביותר. רע, רע. לעלות, או לסוב ולפנות הביתה?… ועד אן אתלבט כך: מחר להחליט!.. הן ייתכן גם שלא הוא שיפתח – – –

צלצלתי. היה חושך. הוא פתח לי את הדלת. עמדנו. היבטנו זה בזה. באור הנופל עליו מן החדר שמעבר לחדר הביאה ראיתי כיצד נמרחו ושטפו על פניו בבואי פרצופים, וכיצד לבסוף, מתח את שפתיו לחיוך מעט, ועיוון בהעוויה קלה, מקצתה של העוויה, באמת רק מקצת, כך, לא הרבה, חיוך שמשמעו, כביכול, בוז, לומר: “נא, אתה? רק אתה!?” ובלא להוציא הגה נסב וחזר לחדר המואר. אך את הדלת השאיר פתוחה. פתוחה. ונכנסתי. ואגב, כעבור כמה ימים, סיפר לי אחיו, זה א. הקטן (עדות נוספת למידת הבנתו את אחיו ולתפישה שלו הדקה כ"כ, הבוגרת עד להפליא), הוא ספר: כשנכנס אחי החדרה, ועל פניו הבעה שלווה כל כך כאילו לא אירע מאומה (דבריו ממש!) – הבינותי שאתה שם!" – כך אמר לי זה הקטן. ונכנסתי לחדר המואר. אח השולחן1, מתחת לנברשת הקורנת, ישבו כולם, ועל ידם ניצב התנור הקטן עם הקומקום המבהיק, מהביל ומתאבך עליו, והם סועדים פת ערב.

הכל היו שם: האם, ע. הבכור, א. הצעיר והוא – ועל ארבעתם אור הנברשת, ומצב רוחם כנראה משופר ביותר, אינטימי ולבבי. בייחוד קרן מנחת האח הגדול ע. והוא שפנה אליי: “שלום אדוני, בוא ותהנה גם אתה, כמה שתוכל, מן החום”, ופניו המבהיקים אמרו: “התפשת, הירדת לעמקם של דברים?”… והאם, אותה אם נפלאה, נערצה, פנתה אליי בעדינות פלאים זו שלה, הקוסמת לי תמיד: “ייתלה את מעילו וכובעו בחדר הלז”, כך אמרה לי בקול חרישי, כמעט עצב. אחזתי בידי את המעיל והכובע, ונשאתים שמה מציית. אלא שאת הדרך חסם הוא. ישוב ישב לו בחזקה, כנעוץ ברצפה, רגליו פשוקות מעברי הכסא, ופניו, והיופי שנגה מהם שכרוני, שכרוני, הלמוני. והוא כלא חש, כמדגיש את העובדה שאינו חש בי: “איני חש במה שאיני רוצה, והריני יושב בהרווחה הנעימה ביותר, למרות מציאותך שלך כאן, והנה גם אגחך לעומת בכורי המתבדח, והריני גוחך”. ובהרהרי זאת עמדתי אובד עצות – האיך אעבור לחדר הלז ולא אתנגש בו, ולא אפגע באמו שביקשה זאת ממני בבקשה שהיה בה משום דרישה, כמעט במפגיע. נבוכותי. ובבואי בין המיצרים, שכור ונרגש מיופיו שלו, מחדוות מציאותו, שפרצה ורננה בשפע, ללא מעצור, ונסכה עליו הילת אור, גמגמתי: “הנה כאן אניחם, גם כאן יהיה טוב להם” ואמרתי לחפז ולהניחם על הכיסא שלנוכח, ולהימנע בכך מריב, אך אימו חזרה והורתה: “אה לא, הנח בחדר הלז, על הקולב”, נטלתים שנית עם ידי, מעילי וכובעי, ומיואש, ומטושטש, ונבוך, ונרעש הבטתי במעצור נהר זה שעכבני ממלא רצון האם הנערצה. (הייאמן? זו עזותו החצופה והיהירה גרמה לי גם, נוסף לצער, מעין הנאת סתר וכמין תענוג אסור מעצם השפלתי ושלטונו המתעמר). מה אוכל לעשות? האינך מוותר לי? האינך מוותרת לי את, אני – אני מוותר – ניחא – אין בכך כלום, אך העוד כה רבה משטמתך אליי, נערי היפה? דומם נבטתי בו. ואירע שדווקא אז, קם הוא, לא בעבורי, אלא ליטול שם מה, והדרך הייתה פנויה, נטלתי ועברתי ועד מהרה חזרתי והצטנפתי דומם על אותו נקליש חום הניצב בפינה, כשרגליי רכובות להן וכולי דרוך־דרוך עד לגבול האחרון. ונראה היה כאילו לא נאמרו כאן דברים ולא היו פה עצמים, אלא חולם אני, ומתוך חלום אני רואה ושומע, וביחד עם זה הריני ער, וקשוב ותפישתי רגישה וחדה ביותר.

ע. הבכור הגביר חילים. פטפט בחריצות, בהנאה מדברי עצמו, ובכוונה להיטיב עמנו ולהשיח בקלות ראש, בנתוזי הומור שופע ונוצץ, וקורן כולו, כשהוא מושך וטובל ידו חליפות באדי הקומקום, סיפר על מלך אנגליה זה שהלך, בימים אלה, אחרי האישה ונטש את כס מלכותו: “אומרים שהאנגלים קרי־מזג הם, לא רגשנים, וקשה לזעזעם – הרי לכם קור מזג”, וזה היה אקורד ראשון שגרם לו להתלהט, לגרוף כיסאו תחתיו, ולשיח על “הלב האנושי”, על “האדם שאינו ניתן להיכבל באשר הוא אדם”, על ש“הרגש עודנו מניע, גם במאה הזאת, את הגלגלים” מבלי פרש גלגלים אלה מה הם, ואחר שהינה ליבו ולבנו ב“כאב האנושיות”, חזר לטון הקודם, של ניחותא מבודחת, לאמור: “אל־נא, אל־נא, הריני, חרף היותי מה שראיתם לעיל, כאחד מאתכם, נתבדח נא בצוותא” – “מה אתה אומר לכל זה?” פנה אליי לבסוף בשאלת נצחון, כשהוא מבטיח במבטו לכל: “לא לחינם, לא לחינם, שמעו, שמעו!”, וכשנבהלתי, וגמגמתי משהו מקוטע, שהביאם לכלל חיוך, ואת ע' אפילו לצחוק: “חה חה חה – וכי לא כך אמרתי?” – גדלה התרגשותי והתעבה בי הערפל עד לסחרחורת. והוא, זה הכביר, נשען מתפרקד אל מסעד כסאו, פרט באצבעותיו בשולחן, ומולל פתי־לחם, כאחד שזחיחותו והתחשבותו בכלל גורמים לו לישב ולגחך, הגם שהוא אדיש ושווה נפש לכל. ואיני יודע מה בדיוק היה בו, שכל זיז וכל קפל וכל תו – היו יפים בו כל כך ומזעזעים כל כך – – אפשר שערותיו שהתקרזלו להן קווצים קווצים, בברק רך, ובשפע, וכלאחר־יד, משכו זיו זה, אולי מתוך שלבש היום בגדים חדשים, חמודים, וענד עניבה לצווארו – היה נאה כל כך, אך לא, לא פרטים אלה, אלה היו רק בולטים ביותר, כולו שלו, ויותר מזה – לבי שפעם כל כך, רעד זה שרעדתי, אותה סמרמורת שחלחלה בי, ולא אדע שחרה, ומציאותו בסמוך לי, הוא, הוא, והחרדה לנערי זה שהתגעגעתי אחריו, ושנאסר עליי גם לזון בו עיניי גלויות – זה עם זה, התרגשותי המוכנה לקבל – ויופיו שזנק ופרץ בפועל – הדהימוני, עברו עליי, סחפוני ואהי כמשוגע ואני הרי ידעתי, אני ידעתי, ולא שכחתי גם אותה שעה, שכך אמר עליי לפני פלוני חברנו: “אדם זה (אליי נתכוון), היודע אתה עכביש, מאוס ונאלח, התוכל לקטלהו בידיך, בכל הבא ליד, בנעל תרמסהו, ולי – סיפר אותו חבר, – קרא בחימה – לי אין נעל זו להשליכה בראשו” – ונערי היפה הלז, יושב וגוחך. אדיש לכל. אף גם אינו חש בעכביש אדם זה הסמוך לו. ע. הבכור היה במרומים. הארוחה נסתיימה והם הסבו ליד כוס תה חמה, שהקיפוה בכל כף היד כדי להתחמם וגמעו בזהירות, מפעם לפעם, כאילו שתו אשכר־עדנים־זך, אף אותי כיבדו בתה. הקומקום המבריק על התנור, ההביל ושפע חום, והנברשת נשתקפה בכל הרהיטים משוחי הלכה, ובתמונת האב שמת לפני שנים רבות, ועתה אינו אלא רהיט מצוחצח. באו אורחים. זה תושב השכונה הגוץ – המוחזק לליצן חריף, ועל־כך כבודו, – עם רעייתו הדשנה, שידיה האדומות מעסקי מטבח עם האצבעות הקצרות ועבות נחו דוממות, כעיניים־לאחר־בכי, בחיקה; עוד חבר של ע. שפניו צהובות תמיד ומגחך ברצון על הכל; זו השכנה שמחלים את פניה, והיא גונחת מטוב־לב ושפע־הרהורים, ומבדרת גדילי סודרה הנאה, ועוד אנוש אחד, קרוב־רחוק, שנסתבך משום מה ברתוקי שרווליו, ומתוך שנטפל להם, התלבט והתלבט סביבם, כשהוא נושא עיניו וסוקר מפעם לפעם את הכל, ופולט לעצמו “כזאת לא נשמע עוד” וחוזר להתלבט ברתוקי שרווליו.

תושב השכונה הביא את כולם לכלל צחוק אדיר, והכל הביטו אל השכנה שמהדרים את פניה, ושמחו, ואושרו לראות גם אותה מחייכת, מה שהגביר את טיב ההלצה יותר, ואותו בעל רתוקים קרא אליי: “השמע, השמע מימיו כזאת?” א. הטוב, הקטן, פרש ונתכנס לכורסא ממול והגה בעיתון ילדים מצויר ופרץ בקריאות מפעם לפעם – ניגשתי אליו, אל הילד, והלה, נהנה כולו, קרא לפני אי־מה מתוך עיתונו, קטע שבפזור נפשי לא שמעתי ממנו אלא הד בלבד, בעודי חש כיצד פועם לבי בתוקף. נענעתי ראשי וחייכתי אליו וכך היה קורא ונענה ונענה אליי, מבאר, טורח ומסביר, ועלץ לראותני שוחק אף אני, מה שעשיתי בחפץ לב, בעודי שיכור ונדהם. וכמו בחלום, וברור־ברור, מוחשי־מוחשי, ידעתי לפתע שקם הוא, הנהדר, מן השולחן – קם. ומה יעשה עתה? כולי קשב. לא כלום. הוא התפרקד לו על אותו נקליט עצמו שאני עזבתיו עתה. הסבתי ראשי, בעוד א. הטוב ממשיך בהסבריו הטובלים בנחת, וספגתי, וגמעתי, כהרף עין, את זיק מבטו שכבר חלף, ועוד הוספתי וליטפתי את כל דמותו מופנית המבט, וערגתי אל קווצותיו הזהובות, אל אור זה שפכה ממנו אל תוכי, אל תוכי המתכווץ לו, הרוטט כבחלום, כבחלום.

ואז צלצל פעמון הבית, וכעין קור חדר, קור שהקיצני כליל, והעכיר בעיניי את כל המסיבה ליד התנור המהביל, כאילו ניבא לבי מה, ועוד טרם ראיתי, עוד לא שמעתי קול – קפאתי רגע ואדע כי שנסקי הבא. זה הבזוי בעיני, השנוא, המכונה מאחורי גבו – “הזקן”. ואותו “ערב־טוב” הדק והרהוט שנשמע מייד אישר נבואתי, ומבלי הבט בו ראיתי בעליל את לחייו המגולחות למשעי, את שפמו הדק, הקצר, הנאלח, ואת זקן שפתו התחתונה, הקלוש, כמו מודבק, את ידיו, ששף בחירות של בן בית, ואת העוויותיו המהירות, החלקות, הצלופחיות – הוא נתערב מייד בשטף השיחה, שמשום מה החלה דועכת מעתה, עוממת, מתלהבת רגע ושוקעת שניים. משהו לא־נעים לכל נכנס. אף כי הכל כיבדו את שנסקי, ידעו את ערכו, וששו לשאת חן בעיניו – שכן היה מקורב לחוגים הנכספים, רבי־התקף, מאליה דעכה, סתם כביכול נכנסה קרירות כלשהי. אפס כי שמועה זו שספר עתה שנסקי בשטף לשונו הפזיזה–חלקה, הניעה את כולם, וחידשה את השיחה בכל התלהבותה ועוזה, עד כדי כך שקפץ רעו של ע. שפניו צהובות תמיד וקרא בחום, ובהתרגשות כנה: “לא רבותיי! אינני מבקש מאומה מן האדם. במצב זה אין הוא אלא קש ברוח!” אף בעל הרתוקים החרה החזיק אחריו: “השמעתם? קש ברוח! קש ותו־לא!” והזניח בהתרגשותו את רתוקיו בנעצו עיניו, כתובע תשובה, ויהא גם ריב דברים, מפי השכנה, שאחזה בולמוס שיעול באותו רגע. “הזקן” החל מצפצף ברהיטות בקולו הדק. ואני הרכנתי ראשי אל ספרו של א. ושאלתיו לפשרו של ציור בעיתונו. על שום מה אני מתעב זקן זה? הוי, לא רק משום שסובבת הולכת שמועה שהלז מכרכר יתר על המידה סביב האם הנערצה ונוטש את ביתו של עצמו, זה – זה לא כך… האם נערצה מדי בשל כך… אם הבנים השלושה. אמו שלו, של הנהדר. שנואלה עליי צלופחיותו, חליקותו, רהיטותו, ובעיקר, גלוי אמרתי לו פעם אף כתבתי אליו: יניח את הנער. אל ימשכהו אחריו. אל יילחם בי בכך! א. עמד מהקראתו ושאלני: “השומע אתה? אתה שומע?” וכשחייכתי אליו המשיך הלאה שטוף התלהבות לאחר שהעיק ברוגז פנוק: “היה נדמה לי שלא שמעת מאומה, ואפילו לא היית כאן!” לא. לא טוב. אולי לקום וללכת. מה לי כאן. לקום וללכת. אפס על מה לוהט גבי כל כך? אכן. ללכת. עתה ללכת?! כשכאן אני סמוך לו, כשהוא – מאחוריי, מחייך באדישות: “היש לי ברירה אחרת, אשב ואחייך”, כשהוא הרחוק תמיד – קרוב כל כך. מה קרוב הוא! הלא אין בינינו גם מרצפות ארבע, ארבע מרצפות בינינו, לא לא, רק שתיים, וגם לא אלה – ואני אלך! ההיה קרוב אליי כל כך, זה כמה? (היכן אותם ימי הקרבה המזהירים שבעבר?) על מה אלך? אותו זקן מנוון – יימק לו שם. מה לי ולו. אחריי נמשך–נוהה הנער. אחרי ולא אחריו. שלי הוא. הוא לי. ככה סמוך אליי. הנה אני, שמע זקן, הנה אני כאב לנער, כאילו אביו הייתי, אני, ולא אתה, בני הוא. לא. לא בן. אי־אפשר בן: הכל הוא. כל בו. תבל ומלואה. הבריאה כולה. יופיו זה האדיר, לא מעלמא הדין, יפי עולמות נאצלים, של אלים, יפי אל, יפי מזעזע וכבירות עילאה, שאין לי אלא לכרוע בדבקות פולחנית לפניו, ולנשק כל אשר בו, נשק ושנה ושלוש – ועשות כל אשר יצווה עליי. באהבתי גדל. באהבתי עלה יופיו ויקרן. ובאהבתי לי הוא. התדמה אתה, זקן, אליי? היש בך שמץ מאותו אוקיינוס של נהיה, של להיטה, של תאוות חמד, תאוות הערצה והאללה, תאוות יופיו, וחמדת עדנה, ושל אהבה, אהבה כפשוטה, כרוב גדלה – השמעת? – אהבה לנער זה, לאל צעיר זה? אתה שכולך תככים ומזימות, ועגבים, ועיניים נבובות עם זקנקן קלוש שלא לצורך! נער שלי! אלי שלי. כה קרוב הוא אליי… ארבע שנים להתגעגע אליו, לייקוד מגעגועים, לחלום עליו בלילות, ולכלות לדמותו יומם… למוד הכל על פי מידתו שלו, על פי מידת אהבתי אליו… לראותו לפרקים ולפרנס יקוד להבתי ברגעי־מספר רצופי עלבון, למוץ את העלבון, לעכלו, ולהותיר את האהבה, להיאחז בגבעול־קש מועט של אהבה, בתוך ים גדול של שנאה והשפלה – ולברך גם ברך גבעול זה כאילו היה הכל. ולשפוך חצי דמי ולהיות מוטל בספק בקיומו, גם בקיומו של הגבעול.

אף על פי כן! חום ללא פשר פשה והתפקע בקרבי, צובט ומלטף, ומהמם. ערפל חם הקיפני. כל מעשיי נראו לי, לא כמעשים, אלא כנבואות לב, כל תנועות המסובים ושאונם, הגיעו ממרחקים. ואני שרוי באמבטי של חום והתרגשות – כעין הקדחת. כה קרוב הוא… וכמו למשש את המרחק, שרבבתי שלא מדעת רגלי אחורנית, והתכוונתי לפשקה כדי שתי מרצפות, אלמלא נתחשמלה מייד, ונצבט לבי, ונעצרה בהזיעי אותה כמעט־קמעא בלבד… אה! על ידי הוא. נוגע הוא בי. נגעה רגלי בו. בן אובד זה השוטם ככה אותי. נגעה רגל העכביש באלהים. ואלהים לא בעט! ולא ידה נעלו בי, ולא זרק אותי מן הבית. נער זה שכמה העליב בי, התעלל והתקלס, וכמה מיחש, וכמה מרד והטריד, ובזה, ולעג, וחירף וקילל – ודחה, תמיד דחה, תדיר השיב אחור – ועתה הוא יושב על ידי, מה קרוב–קרוב. כמו באותם הימים שעברו כבר. ימי הזהר. רגלי כמעט נוגעת בשלו. חלל מצער של אוויר רווה התרגשות ביניהן. עצרתי רגע לבי ובעטתי ברגלי אחורנית, ובהיפגע רגלו – ברגלי המייסרת הודעותיו כי נסלח לו. סלחתי בני. הכל מחול. הנה ייסרתיך, הנה הודעתיך כי סלחתי. ולי תהיה עתה. שובה, בוא אליי. בני הטוב – אלי הנערץ. נמס הרוגז בלב. כולי אושר. אליי תשוב. אליי שבת. קץ המשטמה. קץ לרדיפות. התפייסנו. כמה חם בחדר. “ואני איני חוזר בי, לא, תנו לגמור, תנו לי לגמור: זוהי חובה ולא רשות, חובה, השמעתם?” “מדוע אתה רועד כל כך – והרי אינך מקשיב לגמרי” – “מה? לא, לא הקשבתי, אני, א… הידעת – הכל נגמר – סלחנו… אני… אני באמת שמח – ואתה, על אודות הכושים – המשך, המשך הלאה, בבקשה ממך, הריני מקשיב”…

“חבל, חבל, ערב נעים כל כך, אולם אני, רבותיי, נאלץ לעזבכם, וחבל, באמת, הרי זה ערב בלתי רגיל” – נשמע קולו המצפצף – רהוט של הזקן – שנפרד משום מה ופרש לו. והרי גם זה. נוצחת זקן. הנך נס מן המערכה. נוטש. אני ניצחתי. אני ניצחתי. הס. מה מתרחש מאחוריי? אח לא כלום! עצם הנער עיניו. ההרגיש? החש במה שהיה? הנער! והרי אינו נער כל עיקר. ראה את שרירי פניו. את סנטרו המופשל לו, את ההוד הפושט ובוקע ממנו. זה הגבר החזק. האיתן. היצוק להפליא. שהואיל לשבת כאן ולדמום. שבכוחו לטלטל את כולם, את כולכם רבותיי, תוך שאגות איתנות, ובידו לצבוט בכוח את הלב, להניפו ולהורידו, ולזרקו על הארץ כאשר תיזרק הנעל על הכביש. ואצבעותיו עוד מוזזות פורטות על דופן הכסא. במה אני נזכר כעת? כך. שוב נתקע בי קטע זה מתוך האלגרטו של הסונטה אופוס 53 לבטהובן, אותה מנגינה של צעדת־הכורח, שמפלט אין ממנה, והריהי נופלת על הנפש, על מעמקי נפשי לזעזעם… מנסר, מנסר לו, קטע משגע זה… “נו מה היה לך – אינך מקשיב כלל!?” “הריני זוכרתהו, כמו שהוא, כך ראיתיו, גם אז, עוד לפני המלחמה, היום הוא בוודאי כבן ארבעים”… “ובתכסיס כזה מתנהגים? השמעת מימיך, והיכן נאומיהם, אותם הנאומים היפים שנשאו?” “התתכבד בכוס תה?” – “תודה” עניתי לה לאם הנערצה. היא מזגה והגישה לי. ואני שתיתי ואת לשוני הכוותי. אך עמוד. הריהו קם. התנודד קלות וצועד אל הפתח. גבוה ורחב. ואליי גם לא הביט. ואליי לא שם לב כלל. ואני עם כוס התה ביד. ובו ברגע, בעמדו על סף החדר, הפנה לפתע את ראשו, וסקר אותי במבט חולף בן אלף פרושים, ושב והרכין את ראשו ויצא.

יצא? וזה הכל? ולאחר כל מה שהיה? עזבני לנפשי? ומבטו מה אמר? מה דובב? למה התכוון? – שוב לבטלני כעפרא דארעא, או לומר כי מאום לא קרה ואל אתגדל בלבי? כך אמר? איזה חום תופת, למה חיממו כל כך את החדר?! מה אמר אליי? הרמז לי מה? אכן – תדיר ירמז לי – ואני, תדיר, לא דיה לי ברמיזתו. אלף פירושים, השערות, סברות, יישובים, ותירוצים, ולבטים קשים ביניהם – איני מבין. והרי עליי להבין! מדוע לא תדבר גלויות? וכך תמיד: הלה שתקן הוא, דל במילים ועני בנאומים – אח, כמה נאומים נשאתי לכבודו אני, כמה מכתבים שיגרתי אליו, לשווא כמובן, כמה מלים העתרתי עליו ועל חבריו, מלים, רעיונות השערות הצעות פורחות־אוויר, אלו ארבע שנים ארוכות – והוא כחרש לא יבין. כאילו אין למילה ולרעיון ערך בעיניו. הדבר הוא המעשה. והמעשה בצמצומו הגדול ביותר והנוקב ביותר: רמז קל. “הנזקק לי – יעשה. אף אני עושה”. ורמז משמעו צווה – היינו עשה. עשה ויהי מה. ומה אעשה? מה אפעל? שוב רעיונות, שוב השערות – מה עליי לעשות? מה צוותני אתה ברמזך? אך לאט־לאט, יש לשקול יפה שלא אקלקל, ואמרוד בצו. אך מהר־מהר – פן אאחר. איזה פשטות פרימיטיבית: לא הוגה, כי אם עושה! הגם כי, נערי הטוב, לא תמיד תדע, את זה כבר אדע אני, בטיב מעשיך, ויש שמעשיך יגידו תוכך הרוגש באפלה באופן אי אמצעי ותת ידיעתי. אולם הרף. הוא מחכה. הן אם גם זאת הפעם לא ארד לסוף רמזו המצווח במפגיע – ייעלב, כתמיד, יכעס וייגמל בנקם. מה אעשה אפוא עתה? קם פתאום. הלך. הביט בי. והמשיך ללכת: הו – נערי הטוב – ההבינותי? – כמה נסכל אנוכי – הן הזמן הזמינני לבוא אחריו – רמוז רמז לי לצאת אליו – מהר איפוא, מהר אחריו – ואני כוס התה בידי. נתערבלו כל המראות וההבילו עם אד הקומקום המבהיק. אני – אחריו. ללכת אחריו. חש שסלחתי לו. פגעה הבעיטה בליבו הגא. הנה אקום ואלך אחריו. ועוד הריני שוהה. ואפשר לא לזה כיוון – אלא למה? אך מה – הרי הכל ראו שהלך. הרי הכל יראו שאני אחריו. וראה תראה גם האם הטובה. ויראו נא! מה מני הלוך. והאם? לפניה שפכתי לעתים את כל געגועיי לנער, את צערי, את עלבוני, את דרישותיי, את קובלנותיי, צעקתי שאין היא דואגת לו כראוי – התחננתי שתחזירהו למוטב – ושמעתי מפוייס או רותח, פעמים מורד ופעמים כובש עצמי, את שאמרה: “מה אעשה אם הוא אינו רוצה?” – “בך הוא תלוי” “עשי למעני” “מדוע אינך אוחזת באמצעים?!” “עזרי לי” – והיא כמעט שלא נקפה אצבע. ונהפוך הוא: רצתה להשקיטני, נתכוונה להסיר ממני את אהבתי (– אוולתי – לדעתה), לאלפני דעת, לעשותני כאחד האדם – אותי – הזהירה, הטיפה למתינות, הצביעה על העובדות “כמו שהן”, ופרשה ידיה לאות שלא תוכל עשות מאומה – ועתה האצא אצא אחרי הנער, כך, לעיני כל, לעיניה, למחוץ ליבה – כמה שמועות נצטברו על רדיפתי אחר הנער, על געגועיי אליו ומעשיי למענו, (מה שחיזק בו את המרד כנגדי), – אמרו הכל, קראו שם ל“תופעה הפסיכולוגית” הזאת, יעצו, התרחקו בבואי, הצטופפו אחרי והתלחשו – וכל אלה על ראשה תהיינה ושוב לא אוכל לשאת עיניי אליה – והוא, הנער, מחכה לי. הביט בי. קראני למען השמיעני את אשר נסלח, את אשר תשוב ותתחיל תקופת זוהר מעתה, כמו שהייתה. כאשר היה בעבר, בטרם נפרדנו. ואני כאן וכוס התה בידי. ולזוז לא אוכל למען לא אפגע באם. למען לא יצטער ע. הבכור ידידי, שלשמו באתי, כביכול. למען היות הכל כשורה. וכל זה על חשבון הנער. על חשבוני, במחיר יסוריי. ניחא. יהיה הכל בשקט. כשם שלא חש איש בבעיטת הסליחה, לא יחוש איש בסליחה עצמה. לבדי, לי לבדי יהיה הדבר. ולכולם רק כנהוג, כנהוג. אף אצא כנהוג. כרגיל. בשקט. בחיוך. בתודה: “ערב נעים היה הערב”. ואחריו ארוץ למען שנינו. רק שנינו. אנחנו בלבד. גחלים הוצעו על כסאי. או אולי עקצים. “האמרת מה, א. הטוב?” “לא כלום. ראה תמונה זו, הריהי…” “חה־חה־חה – גם הוא נפל בנופלים, ספר ספר מראשית, היאך, היאך אירע הדבר…” ומעילי בחדר הלז. וכוס התה בידי. כמה זמן עבר? היכן הוא? ואולי יצא מחמת שהתרגש כל כך, מחמת שהשתכר כמוני ולא יכול עוד לשבת עם הכל ורץ לצנן את חומו. ומשיצטנן שוב לא יחוש בי, ויעווה פניו אל העכביש הרומש, וישכח הכל, וכדרכו ירמוס וירמוס, וימשיך למרוד. כמה זמן עבר? עשר דקות, עשרים? לא, רק חמש. עוד קמעא. ואני אחריו. לרוץ לרוץ. “ומה כאן משמאל, בתמונה זו?” “זה? – הרי סיפרתי לך כבר – זהו אחד מן הפראים אוכלי אדם”. פראים אוכלי־אדם. הלאה כוס תה מזוהמת זו. “תודה רבה”. ועכשיו החוצה: “אני כבר עייף, גברתי, מאוד. הריני הולך ע.” “מה, כבר? אך כרצונך. היכן מעילך? בוא בוא ואלווך החוצה”. – למה היה ע. הלז כה חביב וטוב ומנומס. תושב השכונה הגוץ שקע חטמו בכוס התה ושאב מתוכה נוזלים בקול שקשוק כשהוא כוסס את פלח הסוכר. “הרי שלך לפניך – מדוע שתקת כל העת – אבל הרי אתה עייף בוודאי – גם אני כך לפעמים, ואז איני יודע את הנעשה בי – נדמה לי אותה שעה, שאני שט ולא הולך – מוזר? לא כך? – היזהר, אל תדרוך על יבלותיה של שכנתנו – חי־חי, אדליק לך את האור כאן, ואת אחי לא ראית? בוודאי הלך אל חבריו – שלום, שלום”. כבה האור. חושך סביב. היכן הוא. היכן הנער. נערי. שהביט בי. שהזמינני. שרצה להתפייס לאחר עינויי ארבע שנים. ארבע שנים אל־אלהים. וכעת יהיה האות. היכן? איננו. אולי ישב שם בחדר הביאה בחושך, והצטנף לו בדממה כשיצאנו שנינו? לחזור ולראות? ואולי מחכה הוא ליד הבית השני. אולי ליד הגדר. הלאה בכביש. שחור מתעקל הכביש בין עצי הגנים. היכן הוא? היכן אתה? האבדת שנית? ההכל נמס? לא. לא. שלי הוא. חזרנו ונתפייסנו. הכל כתיקונו. בוודאי אשוב ואמצאנו. לילה בהיר. היכן הוא? – אין איש. לחזור – מאוחר. אי־אפשר. איננו.

חושך. די קריר.


ס. יזהר, כתב יד, דצמבר 1936


  1. “אח השולחן” – כך במקור, ונראה שצריך להיות “אל השולחן” (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

המלצות קוראים
תגיות