רקע
ס. יזהר
חזרה מבויון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד; 16.6.1966

פתאום הכל גמור ואין עוד דבר לעשות. ואולי מהר מדי. והריצה נגמרה כמו. קרוב מדי ונשאר מרחק כעת ששום ריצה לא תועיל לו. כל החדרים שלמעלה, עם היציעים, עם האכסדרות, עם המסדרונות, עם המדרגות החורקות, עם השטיחים, עם הקומות והחדרים הסגורים, עם שתי השפחות הטורחות כאלו רחוק וסמוי שרק המהום שואב האבק מעיב עליו כקרוב לסוד, רחוק ולא נוגע כחלק מן השתיקה הריקה. הכל כבר היה מחוץ לזה, לא שייך עוד, כמו עיר שנשארה מאחור. שאין לך עוד רשות ללכת שמה. אתה עוד כאן וזה מחוץ לידיך. החדר שהיה מכיל הכל הוא חדר סגור וריק ומנוער ממך ואין לך עוד בו, ולא יהיה, מעתה, כבר מרגע זה, הוא הופך זכרונות. הכל שם כבר ריק ולא צריך ובלי צורך.

אולם הקבלה הגדול והריק, באמצע הצהריים, העומדים דוממים וריקים, עם הדלפק השומם וכל הקולות שנעלמו פתאום, ולוח זמנים, ועמוד הגלויות, ותאי המפתחות שגם שלך כבר מקנן בו, בסילוק גמור ובלי שום שייכות, בלי שום דבר, ולא קול, לא מחדר האוכל הגדול שמכאן, לא מחדר המזכירות הריק שמכאן. לא מן האכסדרה המכובדה שעולה למעלה ה[…], וגם אגף המשפחה סגור ואינו מגלה קול או תנועה.

אפשר לקום וללכת לולא הכל קבוע וכבד ודוקר. (הולכת בת הפונדקאי, כבת השש עשרה, עם החשק בעינים, עם הגזרה החטובה, אולם היא – ). ושלוש שעות. מכאן והלאה. שלוש שעות. הנוף עומד בשלוש שעות ואין לו תזוזה. משתים עשרה עד שלוש. כלום לא יקרה. כלום לא יכול לקרות. מי יודע אם תעבורנה. אדם שהכל לפניו ושלוש שעות מלאות ואין לו, ולא יכול. כתקוע במסמר. מין כלב לכוד. ישב ועצם עיניו. תנומה של שלוש שעות היתה מצילה. אין תנומה אפילו לשלוש שניות. (אילו בת הפונדקאי – ). מפח הנפש גואה כמו ים, רואים איך תופח ובחילה תוססת תקועה בגרון. כמין תרמיל ריק של פליט. אפשר גם להשליך אותו. אבל לא יגעו בו. בעצם כבר גמור. המלצר כבר לא יאמר שלום. הוא כבר משולם. אין הצדקה לישיבה כאן – שכן זה שכאן כבר שולם וגמור. וצריך לחכות בחוץ. כל הדברים שסביב שנראים, שאפשר בפסיעה לבוא אצלם – מסתלקים עמו. בבחילה ובשעמום. לא תגע בנו, המפה. ההליכות, ההבטחות של שעשועים כשתבוא בשלום. מחוץ […]. לא רק אלא מחוץ. והיה פושט אותה, לוקח את המפתח לחדר, פושט אותה, […] הרכה, גם מול כל המשפחה הטובה והולכת […] של שיער. היה – ).

מעבר לכל יאוש. אם ישאלו אותו מה – מה יענה. נטל חוברת ממדף המגזינים. שנתיים היתה פה. התמונה, ההבטחה, הפיתוי לנסוע לראות מקומות. מגזינים של תמונות מכוניות. אוסטין. כמה טוב האוסטין. והמנוע. וכוחו לדרכים קשות. ועם אשה יפה לשבת ראוי. הו. בשלחן השני עתוני אתמול שעוד נבלו בטרם היו אתמול, והיום הם גרוע מאבק. לוח שנה שלא נהפך. כמה כבר? חמש דקות לא. וככה.

נגיעות במגזינים. דפים שחוקים. פיתויים כבויים. אחד נגמר. עוד אחד. מנועים. ריכוז מבט, ופזור מיד. וכמה עבר? דקה. גם לא. לעולם לא יעברו שלוש שעות. וכל מה שהיה התקפל. ארוז. המזוודה הקטנה. התיק. המחברות. הלב התכווץ. ההפסד. הנגמר. ולא יעבור. והחוץ? אין. כאן. שקוע בכורסה המאובקה מרופטה, ואולם הקבלה הגדול והריק, במלון הגדול והריק, שלא רק מחוץ לעונה, אלא בעצם עונת הריק של צהריים נצחיים וריקים. כך זה. לא להיות פנוי. כל מחשבה כואבת ונרתעת. מדפדף במגזין. אוסטין. פרטי המנוע. תהלת הממסרים. איך כדאי לנסוע בחופשת הקיץ. פחות מדי תמונות. כתפיים מכווצות. כאילו עתיד להתפש בחרפתו. אל ה[…]. או לצאת כעת לשוטט. לא. ריק וכואב. וחסר תוחלת. […] לנסוע מה. זמן פגר.

כמו בהמתנה לרופא שינים? כמו בתחנת רכבת? לא. כמו נגמר ולא יכול להתחיל ואין מה שיתחיל. יצא מן הגדר ואין מה עוד. עלבון וליזרוק כל מה שאתמול. מעין מתלהלה בשיא. דברים שהיו ונערפו. ישיבה מפני שנשמט המקום. שעושה כל מה שהתחיל – לגלויה חסרת טעם. הליכה בחזרה. למקום שאינו.

דמיון מנסה – וריק. יצר כבוי. (ואילו בכל זאת בת הפונדקי). מעלעל בדפים האלה. ריחם עבש. מגעם חלק. מקבל עול עצמו בכפוף כתפיים עונש המתנה. זמן מיותר. למעמסה. המוח נפתל לחמוק מהיותו. מקיומו.

יושב וכבר נעשה דמוי כסא, דמוי שלחן דמוי האולם הריק, והמגזין בידו. כל השאר דומם כמין מקדש, עלפון תדהמה, צער ו[…]. שעה אבודה. עשויה בהתנערויות ארעי, ונעשה שמח […]. והעולם אבוד. וכל החיים בזבוז. ומה עוד נשאר. ואולי לעלות אל אחת האמות ההן, לקחת בזרועה, לומר לה, להקיף להלהיט ולהסגר יחד. יצא החוצה. עולם צהריים מעולף רוח. שבת. עוד שעתיים. הכל על עומדו. החנויות הקטנות עמוסות הראווה שהכל בהן בפירוט רוכלי. אין כלום. ההר. היער עליו. עשיר הכתמים. אולי להראות למישהו יותר מאשר לעצמך. הנהר עומד המים. משהו חם מדי וריק מדי ושבתי מדי ושממון. אלי מה אני רוצה מעצמי.

אבל הכל כ“כ קטן שנגמר בתוך חמש דקות, הרחוב האחד, הסיבוב, הרחוב אל הנהר, אוצרות החנויות, הקפה המשומם, הנהר עצמו, צלע ההר, שיפה להראותו, הגשר, המלון, לטרוח למעלה לעלות – כבד מדי. ומה כעת. להכנס? שוב? לא? לא להכנע. ללכת. לא ללכת. לאן. לא לאן. נערה ע”י התחנה. אולי. המלבוש המלא. מעיל הגשם המקופל. ההיות הגמורה. המלאה. הבגידה בשליחות. גמור מבית וגמור מחוץ. אין עוד. עמוד כאן. אינך שייך. שממון חתול.

כבר בשתיים וחצי ע“י עמוד התחנה ל־Libramont ע”פ הנחיות הפונדקאי. עם התיק, המשקפת, הניירות ומעיל הגשם, מסורבל משהו, וחסר טעם. או פרופורציה. כבר יש כאן מחנה. דחוקים לפתח רוצים לזכות בצל משהו, ביום הלוהט. נערה שחרחורת. שותקת. רגלים נאות. צעיר וגמיש. פנים חתומות. להתחיל אתה. למצוא חן, לגרות אותה. להדליק. לא שמה לב. כולה בהמתנה: וכולה סורקת המבטים שסביב ומה שמותר. אשה עמוסת כלים. ילדים. הולך הלוך ושוב. צעדים חסרי מנוחה. חלון הראווה כבר נלמד לשממותיו. מאון בלב, ורצון לצעוק מיאוש. ומה כל זה. למרוד. לעשות משהו. אפרוץ במרד. לאן. לפתע נערה אדמונית רחבת חצאית נפוחה עוברת בריצה. אנגליה! לא מקומית! איתה אולי. היתה נדלקת כלפיד. יחד. הו, הזמן שעבר לשוא. למה לא נראתה קודם. תיירת תמיד פתוחה יותר. רצה עברה ונעלמה. עורה לבן שערה אדום. הנידלק. עירומה מצהיר. בחדר הלבן שם, אצלו, או בחורשה. מתלקחים כלפיד. הרהורי עירומה, צֶבר הלום מפוסק, שדיה. בעיקר ירכיה ולבוא. וללטף פניה, ולהקסימה. ולהיות מסור, נורא. אח"כ חוזרת. פניה לא יפים, משהו כפרי, בוסר, וגם כבר מגורד פומפיית חיים. אבל נידונה למבט הלא מרפה. מגניבה מבטים. חברה של השחרחורת, רגישה ממנה. מפנה חצאי מבטים. היתה נעתרת. לא מחייך אליה. היתה נאה. בת שש עשרה? לבושה מפורק כוסה על כפרית צעירה שיצאה העירה. משהו פרובינציאלי בכל ישותה, אבל גופה לבן ומבהיק ונשי ולוהט ושערה אדום. רבע לשלוש. מבול של חום. שממון ויללה לא פרוקה. החיים האלה כולם. העקום והמשובש והלא נכון והלא מכוון, והמשלה עצמו עד תעתוע. חי בתעתוע. מתחככים אנשים. פתאום האוטובוס. קצת הקדים. כניסה. השתיים נכנסות. מבט ברגליהן. נשיות נעריות. האדומה מפזילה הצצה. עם החבילות פנימה, כרטיס בלא־שפה, מקום ממול השתיים, בשורה המקבילה. עוד מעט תזוזה. האוטו מלא. המלון. הנהר. הככר, החנויות, השמש. העצבון של נדחה. מרומה. מפסיד. משה וחורב. ותוגה אין סוף. נכמר אל האדומה שאינה יפה. משהו פשוט מדי. אבל צעיר. ושדיים פתוחים והיתה צועקת ברור ומתמלאה וקוראת מן הלחץ. ושום קשר. לבוא בלי שום קשר. משהו פרא ואכזר. יוצאים. מהר נשארת העיר מאחור, ובמעלה ההר, במהלך ראשון, וכל המראות נראים פתאום מלמטה, העיירה, הנהר, ההר המיוער. צידו האחורי, ומהר מאד נעלם ורק שדות פתוחים על גבעות רחבות, כאילו לא הר – אלא מישורים וגבעות, בדרך פרות. אף פר לא קופץ על אף פרה. שממון.

גבעות קלות, חורשות מתמעטות, שדות מתרחבים, פלגים עומדים, פרות ופרות, חומות ולבנות וקטנות, חוות בודדות. יורדים פה ושם, האדומה מפזילה מבט. מחזיר בה מבט. ילדה שנתבגרה פתאום כמו מבכירה. הזר שבי, מבטי, הגירוי, היענות של יצור עמום לתוקף קריאה. לכמיהה הפנימית. רק לבוא ולשכוח. השחורה קשוחה. מביטה רק בגבה. כפרים, עולם אורנים, בנוי שכבר. חבילות עטופות עיתון. ואח“כ כפר. והשתיים קמות לרדת. אם תפנה מבטה בטרם תרד סימן ש. יורדות. ולפני שיורדת ורגליה מוצאת הרחבה, וחמוקיה הלבנים גמישים בשלים, מפנה מבט, קצר חמקני, אבל כואב על הפרידה. רק כשירדו. מלמטה. לא מרפה בחוצפה מהביט בה. ומפנה ראש. שתדע. שהיה. אחד. נעלמו. פרוח לו. שממון. ארץ שטוחה והולכת. כמה זמן עוד. למה שלא ישאר כך לנצח. העלבון. הפרידה. ההפסד, הלקראת מה מתעצמים. ואח”כ תחנת הרכבת. מרגע שעצר האוטובוס מתאפס הכל והפך דממת שממון. כסרט שחדל מנוע, חם ואפס ושממון. וחדל שום תנועה. הכל.

אולם ההמתנה בתחנת הרכבת של ליברמונט לא יכול להיות אחרת. אחה“צ, שממון ובחילה חזקה […]. על ידי נערה על הספסל. עוד 20 דקות. הפר מעלה חיוך נימוסין ושואל לרציף לבריסל, יודעת, היא משיבה, משהו כנוע או גולמי. בצד פניה, כויות או שריטות. אבל בסה”כ. כל הדרך כותב מכתב. מנותק מן העולם. לכתוב, לתרץ. להסביר. לחלק את המכה. להיות משהו. לילל. הו, אלי. לאן חוזר? למה? מה מחכה?

ועוד יש זמן. מכל הקירות סביב הכל נופל בחזרה, כל מבט, כל נסיון, אנשים משועממים בבגדי יו"ט, לעיר. מבטם החוצה. עם הפקלך. שואל שאלה. המוקד [..] [..] היודע כל, הצרוד ועצל ויודע ואוטומט. פקיד הרכבת על הפסים. כולם מפנים ראש למרחק הפסים הנעלמים ושתי תרועות. מחכים לרכבת. מחכים לרכבת. זה כל האדם. מפנה ראש מחרוזת שלמה מתי כבר תבוא. כאילו מכאן יתחיל. שממון. בלי בגדי חג, זולים ונוצצים, נשים בשחור. משדכים קרון ומביאים מעל הפסים השטוחים, בעקול הנמוך, חוטי החשמל, פסי חשמל מלמעלה לקטר, רכבת אחרת באה ועוצרת. יוצאת. שום דבר. לא משתנה. אולי ישאר. אולי יבוא. אולי לזרוק עצמי פתאום. או לגעת בחשמל המתח הגבוה האסור בשתי יציאות לגלגלת. שממון ואפס נחם וכלום.


ס. יזהר, יום אחרון בבויון (בלגיה), 16.6.1966

המלצות קוראים
תגיות