מה הוא סגנון?    🔗

שפה אחת לעם, אבל איש איש יוצר בה את לשונו־הוא, בהיותו שואב מן האוצר המלולי הכללי אמרים לפי צרכו וטעמו הוא ומרַכב פסוקים הטבועים בחותמו שלו. ולא עוד אלא שבשפת היחיד גם היא תופענה חליפות עם הגילים, עם מצב הבריאות ואפילו עם תנאי השעה. גון השפה המציין את לשון היחיד הוא הסגנון. יש מדמים כי מושג זה חל על לשון הסופר בלבד, ולא היא: גם בדבור הפשוט על מעשים שבכל יום יתנכר הסגנון.

החותם האישי בשפה כרוך בעצם תפקידה, בהיותה מתאמצת להגות את מצב נפשנו, את תוכן ההכרה או התודעה ברגע הנתון. תוכן זה המשתנה לרגעים מתרכב תמיד, כידוע, משלשת היסודות המתלכדים יחד בחיי הנפש, הלא הם השכל, הרגש והרצון. עם כל רעיון, עם כל מושג, ויהי האוביקטיבי ביותר, מתלוים רגשות – אם לעונג ולקורת רוח ואם לצער ולמורת רוח – ומתעוררות תחילות לתנועה ושאיפות לפעולה. בכל מלה מופקת נוכל לשמוע בבחירתה, בהטעמתה ובמקומה, בעֲוָיות וברמזים הדבקים בה – את הד הזעזועים, אם גלויים ואם נסתרים, שהיא בָאַת כחם.

 

גורמי הסגנון    🔗

מכאן המון גורמים החולקים מאופי היחיד לצורות הבעתו. ראשית כל אין המציאות נתפסת ונזכרת במדה שוה אצל בני אדם שונים. ובבואנו לתרגם אותה במלים לא נמצא את אלה קבועות לפנינו לחלוטין; את הרשם, המעשה והמושג נוכל להביע על הרוב בסמנים אחדים קרובים זה לזה ומתחרים זה בזה, כגון קול – שאון – המיה, חזק – אמיץ – עז, פרי – תולדה –תוצאה, הביט – הסתכל – צפה, הקשיב – שם לבו – פנה ב… – נתן דעתו. יש ברירה במלים, וכחות מסובכים מכריעים את הבחירה; והוא הדין בסדור המושגים.

וגדולה הרבה מזו. בכל הבעה מלולית אין להפריד בין חלקה האוביקטיבי לסוביקטיבי, שהם כאלו נאבקים זה עם זה, רגע יגבר האחד ורגע משנהו. לא אברים מספר יביעו, לא מערכות שרירים מסוימות שלכאורה מצטמצמת התנועה בהן; היצור כלו יזוע, כל תפקידי הגוף והנפש יהגו, ישיחו. ומה היטיבו הקדמונים להסתכל בתופעה זו: הלב ירחש, המעַיִם יהמו, לבי ובשרי ירננו אל אֵל חי (תהלים פד), כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך (שם לה), ברכי נפשי את ד' וכל קרָבַי את שם קדשו (שם קג), קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב).

אכן האדם כלו ירַתת בהביעו. לכן כהיות היחיד נבדל מבני מינו בהמון סגולות המציינות את מבנה אבריו ואת תפקידיהם המרובים – הנשימה, העיכול, חיזור הדם, ההפרשה, התנועה וכו' – על אחת כמה וכמה יצויין בהבעתו; אם ישוו כל אלה בשני אישים ישתוו גם סגנוניהם. ואפילו בוֹ־באדם תגֻוון הלשון עם חליפות המצב; לא יביע הרעב כשבֵע, לא יספר החרד כשָלֵו, לא יגיד החולה כבריא ולא ישיח מר הנפש כשמח בחלקו.

ומה עצומים פה הגורמים החיצוניים: האקלים, התקופה, החנוך, החברה, מדרגת ההשכלה, המקצוע, וכו'.

 

דוגמאות להלבשת רעיון בצורות שונות    🔗

הפשוט ברעיונות יוכל להתגלות בפָנים שונים. בשבתי ביום חם בבית קרובי הנני פונה מִדי צָמאי אל בתו הקטנה:

הלא תגישי לי, בתי, מן הקרים הקרים ההם! – הואילי להגיש לי כוס מים – קחי נא לי, ילדתי, ספל מים – בבקשה, מרים, מעט מים מן הכד המצוננת – אם תגישי לי, מרים, כוס צוננים אומר לך חן־חן כפול – מי ישקני כיום הזה אם לא מרים!

ובהגדת מעשים שהיו:

השמעת? בתחילת הלילה אחזה אש אצל¹ שכננו פ. בסחבות אשר במטבח וכמעט היתה לדליקה, אבל ברוך השם כבינוה מיד – הידעת? אמש נפלה דליקה בבית פ., אבל הצלחנו לכבותה כרגע – בבית פ. אין הילדים נזהרים באש, כמעט נפלה שם דליקה אמש, ולולא מהרנו לעזרתם… התבין? נורא! – הכבר הוגד לך? נס ממש! אילמלא מהרנו אמש לכבות את האש בבית פ., כי אז קרה אסון חס ושלום.

מה תאמר למלקוש? שבע שעות רצופות זרם ולא פסק, נפלא! – ובכן? ירד סוף סוף, לא טל כי אם יורה ממש – לא גשם ירד הלילה אלא עפרות זהב, כל טפה ברכה – מה תגידו? נתמלאו הבורות. אך זהו מלקוש! – עשרים וארבעה מילימטר מים בלילה אחד בסוף ניסן הוא נס מן השמים.

 

דעת התלמוד על הסגנון האישי    🔗

הפתגם “הסגנון הוא האדם” הוא לא מליצה בעלמא כי אם עובדה פסיכופיזיאולוגית. ותורת הסגנון שואפת לא לעקר את מקוריות הלשון אצל היחיד אלא לסייעהו להיטיב את סגנונו הוא, לגלות את נפשיותו האופיינית שלו. אופייניות הלשון המציגה את אישיות בעליה תעורר את לב השומע או הקורא, ואלו אמרים שגורים בפי כל ונוסחאות קצובים לא יעשו כל רשם.

והשכיל התלמוד לחוות דעה זו בפרשו (סנהדרין פט) את שיחת יהושפט ואחאב לפני עלותם על רמות גלעד להלחם בארם (מלכים א' כב). מלך יהודה הזמין את חברו מלך ישראל לדרש את דבר ד' בשאלת המלחמה, ויקבץ אחאב את נביאיו כארבע מאות איש, וכלם נבאו פה אחד לאמר: עלה רמות גלעד והצלך ונתן ד' ביד המלך. אבל יהושפט שאל: האין פה נביא לד' עוד ונדרשה מאותו? ומוסיף הגמרא: אמר לו אחאב הרי כל הנביאים האלה לפניך? ענהו יהושפט מקובלני מבית אבי אבא סגנון [=רעיון[ אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד… עובדיה אמר זדון לבך השיאך (עובדיה א'),ירמיה² אמר תפלצתך השיא אותך זדון לבך (ירמיהו יט). ואלה הואיל וכלם אומרים אותם הדברים, איש כחברו בדיוק, לא אמרו כלום (תרגום חפשי מארמית) .

מה טיפוסית המסקנה! אם בני אדם שונים הוגים כאלו רעיונם־הם בה־בצורה ממש סמן שהם מביעים לא את מחשבתם אלא חוזרים על פסוק שאול.

 

כֹּרַח ההבעה    🔗

ועז צרך ההבעה. צרך גופני ונפשי כאחד. שָאוף ישאף האדם להביע את רוחו, להגות מקרבו את אשר ירגיש וידַמה, לשפך את לבו ולהשיח את מחשבתו. רגשות שלא הובעו, רעיונות שלא נֶהגו יעיקו על בעליהם. וכאשר יעמיק הרעיון ויגבר הרגש היצוק בו כן תחזק הדרישה להשיחנו. ומה הפליא ירמיהו לתאר מצב זה: כי מדי אדבר חמס ושוד אקרא… ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל (ירמיהו כ). ההבעה פורקת משא זה וגואלת, וכאשר ניטיב להגות ונעמיק לחלץ את העצור בקרבנו כן יוקל לנו, כן יונח וְיִרְוַח.

הבעה זו לשם הֲגִייה היא מטרה לה לעצמה, אבל יש הבעה לתכלית בלבד: כדי להגיד ולהודיע, לבקש ולתבע, להציע ולפַתות, להעיד ולקיים. האדם חי בחברה, ומרובים יחסיו לזולתו המחייבים אותו להשיח. כרח מִשְנֶה זה להגייה ולהגדה הוא שיצר את השפה המתאמצת לבטא במלים את הסבך הנפשי.

עם התפתחות האדם גדֵלים צרכי ההבעה והולכים בשתי מגמותיה. וכיום הזה מוכרח האדם להשיח באשר יפנה: – כאב וכאם, כאח וכאחות; בחיי המעשה – במלאכה, בשוק; בחברה – במסבת רעים, בנשף, בחגיגה, באגודות לספורט; בצבור – כבוחר וכנבחר במוסדות הכלל למיניהם. אמנם, רבוי הנאומים היו לנו לזרא, ברם דוקא דברנות יתרה זו מוכיחה את העדר הכשרון להביע את עצם הרעיונות.

 

ערך הסגנון בשׁביל הפקיד    🔗

כל אדם נצרך להבעה, אבל יש מקצועות המחייבים את בעליהם לפַתח את הכשרון הנדון יתר שְאֵת: המטיף והעסקן, המורה והמרצה, הדיין והעורך־דין, ובמדה ידועה – כל עובדי הצבור. בין אלה יִמָנה גם הפקיד למינהו; הלא הוא עומד בין המוסד לקהל ומלאכתו, כלה ומקצתה, על לשונו בשני גוניה – בעל־פה ובכתב. הסגנון הוא מעדר פיפיות לפקיד: כלפי מנהלי המוסד וכלפי הלקוחות.

לפנים היתה נפוצה הדעה כי על הפקיד ללטש את סגנונו, מפני שבעולם התעשיה והמסחר תשמש הלשון כאמצעי להסתיר את המחשבה; אולם בימינו משתנה מצב הענינים והולך, ואנשי מעשה הראויים לשם זה מדברים וכותבים על מנת לקיים באמונה יתרה ובדייקנות, ומתרחקים מכל הגזמה והבטחה שאין סופה להתקיים. נמצא כי על הפקיד המסור לתפקידו להיות זהיר בלשונו במשאו ומתנו עם הבריות, לדבר כדי להביע, ואם טעון הסגנון לטישה כדי להאפיל על הרעיון, הלא זקוק הוא לה עוד יותר כדי לכוון את הלשון אל האמת.

 

עקֹר העקרים לתורת הסגנון    🔗

להבעה נכונה דרושים קודם כל רעיונות ברורים, ידיעה נאמנה בנושא; כאשר נעמיק לדעת כן ניטיב להגות. כל עוד נתקשה בצורת הדברים סמן שאינם מחֻוורים לנו די צרכם. וכן בסדור הרעיונות ובהשתלשלותם לא שאלה מִלולית לפנינו אלא ענין לשפיטה, לדִיון, להגיון המחשבה.

ואל יהא סדור זה קל בעינינו. מעטים הם המשכילים היודעים להציע ענין כהלכה בהרצאה נוחה ומתוקנת³. בכל הארצות נוהגים העתונים להטיל עובדה זו על העדר ידיעה מספקת בלשון ולראות את האשמים היחידים במורי השפה וספרותה. אכן מעֻוות זה הוא פרי החנוך כלו. ברור המושגים, הדיוק במונחים, מבנה הפסוקים ועריכתם במאמר הם ענין לכל מחנך ומורה ויהי מקצועו כל שהוא.

מי שלא יבדיל למשל בין לחץ להעיק, שאף – נשף, סבב – הקיף, מעגל – עגול, עִקר – שרש, בד – ענף, לא הבחין בין המעשים והמושגים האלה; באין הבחנה נעדרת ההבדלה והמלים הקרובות נראות כטַפילים.

מי שלא ירגיש צרך במדוע לנגד למה, ביראתי לעומת פחדתי, בהצריך מול הכריח, בדִמה מפני הִשוה, ברגילות יען הרגל – חסר מושגים ולא מילים.

וכן נימוסי סגנון שיסודם בדרך ארץ ובכבוד הבריות. במלאכת הפקיד תופסים נימוסים אלה מקום חשוב מאד. אפס כי אין הסגנון המנומס נקנה ברכישת מלים ואמרים מקובלים, יסודו בהרגשה מחונכת הסולדת מכל גסות ביחסים שבין אדם לחברו. עם רגישות זו תמצאנה המלים המקבילות מאליהן, ואף אם מעטות הן תפעלנה את פעולתן; אבל אם חסר היסוד הנפשי, מה בצע בפסוקים השאולים הנופלים כמשא על שומעם.

 

ערך הדקדוק לסגנון    🔗

כללי הדקדוק אף הם אינם אלא הבחנה בין מושגים שכבר הושגו בימי קדם, ונמסרו מדור לדור. דובר עברית שאינו נזקק לצורות הפעולה הממושכת כגון, היה אומר, הוה אומר, או לבינוני בדברו על העבר והעתיד – לא תפס את גופי המושגים הכלליים והעברים לזמן, ולשוא יתנצל אף יתפאר כי מזלזל הוא בדקדוק. המחליף שִויון בשִווי, פֵרוד בהפרדה, כניעות בהכנעה, מסירה במסירוּת – מערבב מושגים שהם הופכים את הרעיון או דולחים אותו עד לא יוכר, ולא תכופר לו בערות זו בהתנכרותו לדקדוקים. הנצדיק את האומר אדום לורוד בטענו כי אינו חובב את תורת האור? הנזכה באמרנו הציר הצפוני תחת הקוטב הצפוני, יען כי זה ימים רבים נוהג בטוי זה על אף הגיאומטריה והגיאוגרפיה גם יחד? – וכן עריכת המלים לפי צרכי הרעיון ונקודותיו המתבלטות יסודה בגופי הגיון שאין בר דעת רשאי להתעלם מהם.

עת להפיץ את הדעה כי הדקדוק הוא לא גבוב כללים בבחינת גזרות או חומרות שמקורן בקפדנות הבלשנים היתרה, אלא פרקי הגיון לאנושות כלה בצורה מגֻוונת לפי הגזעים והעמים. אמנם בהתנגש בלשון ניבים שונים חוללו בדקדוקה זרויות משונות, ברם אין אלה אלא קלקול קליל במנגנון הנפלא הצפון ביצירה העממית הנשגבה – בלשון. מנגנון זה, הקרוי דקדוק, כלו אומר בינה ושפיטה.

 

הטבת הסגנוֹן    🔗

הַשְבֵח הסגנון הוא קנֹה מושגים חדשים ופַשפש בישנים כדי לעַמקם, לבררם ולהוסיף הבחן ביניהם; הוא התחנך מחדש ע"י הסתכלות מוגברת וקריאה מכֻוונת ומעַכלת. הנך עומד בחצר ולנגדך האילן הנושן, אבל התבונן בו ואולי תגַלה חדשות: הלא תבחין ביו הענף הרך, הירוק למחצה והעושה עלים, ובין אביו הבד, האפור או החום, העבה והבריא ממנו והמחוסר עלים? אולי תחפץ לדעת בן כמה הוא הבד ואיה אביו־הוא. בדוק ונוכחת כי המון בדים ומַטות אחים שוני הגילים הם בני אם אחת זקנה – השׂוכָה, הנושאת שְחוֹח את נֵטֶל משפחתה. אבל גם לה אחיות, זקנות וצעירות ממנה, בנות האם הראשונה – הקורה מקומטת הפנים מרוב שנים ובנים. והמשך הקורה במעמקים – העִקר, הלא גם הוא מקים דורות, ומגמת פני כלם מַטה – אילן הפוך. מה מענין לדעת עמקו ונִפחו! וכל הדורות האלה, האומנם עודם חיים? שאלות רבות תתעוררנה בך ואת סקרנותך תוכל לסַפק בספרי המקצוע ובכל אנציקלופדיה הגונה.

ובקנותך מושג חדש ומחודש אל נא תסתפק בהשגה אִלמת, רשם אותו בפנקסך וברגע כושר תפרשנו ותגדירנו ברור בעל־פה או בכתב, והיתה הגדרה זו קנה מדה לבהירותו ואִמון להבעה ולסגנון.

שַכְלֵל את הסגנון הוא הוסיף דעת וחַדש את הידוע עד יכולת להרצותו ללא גמגום, לעצמך או לרֵעך, בסדר הטבעי, הכָּריח. הנך טרוד ואין שעתך פנויה לתורה; לכן תמעט בקריאה סתם, בשמיעת הרצאות בבחינת <לא נודע כי באו אל קרְבֶנה>, המרבה לבלע לא יעַכל; צמצם את קריאתך, ובספרים החשובים בעינך, אם לפי טעמך ואם מִקִרְבתם אל מקצועך, תתעמק כדי להפיק את תמציתם לפי תפיסתך והשגתך; בעוד הענין רענן בזכרונך הרצהו, אם תתקשה בהרצאה סמן שעודך זקוק לתוספת עיון. לְמַד כאלו על מנת ללַמד, קרא כדי למסר, עַכל את אשר קבלת והפק אותו בפנים חדשות.

בחפצך להיטיב את סגנונך תחזר ותקרא את מבחר הספרות הקלסית בתנ“ך, בתלמוד ובמדרשים; אבל לא חזרה חטופה כי אם קריאה בעין צופיה ועֵרה המסוגלת לראות הכל כחדש ולגלות בישן מראות שטרם נראו לך במעשים ובמושגים השגורים כ”כ בזכרונך; ובין אלה גם מושגי הדקדוק: זמני הפעלים, חידושי בניניהם, הסמיכות בתפקידיה השונים, משקלי השמות לפי הוראתם, יצירת תארי הפעל, וצְפִיה מיוחדת למִלי היחס המלוות את הפעלים. בקצור, שוב הסתכלות המצריכה עיון במפרשים, ואשר

תחַדש תרשם ותפיק.

 

דוגמה לקריאה בעיון    🔗

[תַדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי אשר זרעו בו על הארץ] (בראשית א).

1. הפסוק עצמו מפרש את המושג דשא ומראה כי שם זה כולל עשב ועץ גם יחד, וכן הפסוק הבא: \ותוצא הארץ דשא עשב מזריע… ועץ עושה פרי…] מושג עליון זה שקול כנגד Vegetation

2. הארץ המוציאה את הדשא – מדשיאה, וכן העשב העושה את הזרע – מזריע. להלן נמצא בפרשה:[עשב זורע זרע] –איזו משתי הצורות עדיפה? בודאי הראשונה כדי להבדיל בין הזרעת הצמח לזריעה ממש.

3. [תדשא… דשא, מזריע זרע] – הפעל והפעול הם פה בני שרש אחד. זוהי תכונה אופיינית לעברית: שאל שאלה, מצא מציאה, עשה מעשה, נאם נאום.

4. [עץ פרי] – הסומך משמש כאן תואר לנסמך. בהיות הסמיכות צורה טיפוסית להבעת התואר בעברית כדאי לרשמה מדי הזדמנה, כגון בפרשה זו: עוף כנף, חית הארץ, רמש האדמה, דגת הים, עוף השמים, ירק עשב. נתבוננה על טיב התוארים האלה: עץ פרי, עוף כנף – תיאור השלם ע“י אחד מחלקיו; ירק עשב – תיאור החלק ע”י השלם; ביתר המקרים – תיאור הדבר ע"י סביבתו הטבעית.

5. [אשר זרעו בו[ – הגדרה מצוינת לפרי, מציאות הזרע היא תנאי כָרִיחַ ומספיק. מכאן מוכח כי גם אילן סרק קרוי עץ פרי; ואלו עץ שפריו טוב למאכל הוא עץ מאכל, וכן בתלמוד אילן מאכל.

6. עץ= אילן. איזה משני השמות נבַכר? את השני כדי להבדיל בין חמר האילן לנטיעה השלמה החיה.

7. [עשב מזריע זרע… עץ עושה פרי[ – לא המזריע, העושה או שמזריע, שעושה; כלומר לא פעלים כאן לפנינו כי אם תוארים ממש בצורת בינוני. תפקיד זה של הבינוני נעלם כמעט מרוב דוברי עברית.

8. [עושה פרי למינו[ – למינו = לפי מינו = הַקְבל למינו. יבקש המסתכל עוד דוגמאות כזו לתפקיד הל.

ירשם הקורא את הערותיו ויגדיר או יפרש: דשא, עשב, זרע, עץ פרי; הִדשיא, הִזריע.

חשׁיבות מלת היחס הנטפלת עם הפעל ועם התואר

אל מלת היחס הנספחת אל הפעל יפנה המסתכל בכוונה יתרה. מלה זו – או אות השקולה כנגדה – חולקת לפעל משמע מיוחד שונה מאד לפעמים ממובנו הרגיל בהיותה נעדרת או בבוא מלת יחס אחרת במקומה: וישמע הכנעני… וילחם בישראל (במדבר כא), התיצבו וראו את ישועת ד‘… ד’ ילחם לכם (שמות יד); קח נא ברכה מאת עבדך (מלכים ב' ה), קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה (מלכים א' יז); ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו (תהילים לז), איש מרעהו השמרו (ירמיהו ט); האיש אשר נמצא הגביע בידו (בראשית מד), ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר (יהושע יז).

ואל התואר: טוב לי תורת פיך (תהלים קיט), אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו (אסתר א); ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד (בראשית יג), רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש (קהלת ב); ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג), כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך (שמות יח).

חשיבות יחידה במינה נודעת בעברית לאות היחס ל = אל, ודוקא היא נשכחת תדיר עקב מחשבתנו המחונכת לועזית. נציג לדוגמא פסוק קל מן ה“פנקס”⁴ (חוברת א' מעבר לשער השני, שורה אחרונה): [אין המערכת אחראית בעד תכן המודעות]. המשפט מובן ומתוקן, אפס כי לפי רוח שפתנו מוטב לאמר אחראית לתכן. וכדאי להאריך קצת בענין זה כדי להוכיח כי אות קלילת ערך לכאורה היא עצם מעצמוּת הלשון שאין אנו זכאים לוותר עליה.

הבה נתבונן אל אות היחס הנטפלת אל התואר במקרים דומים לנדון: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל (בראשית ג), הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסך שכר (ישעיהו ה), כי מרדכי היהודי משנה למלך… וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו (אסתר י'), כל הכשר לדון כשר להעיד (סנהדרין לד), קשה לכעס ונוח לרצות חסיד… מהיר לשמע וקשה לאבד זו חלק טוב (אבות ה), בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בין חמישים לעצה (שם).

מן הדוגמאות האלה נוכל להסיק: בהיות התכונה המסומנת בתואר מכֻוונת לענין מסוים או לדבר ידוע, יובע יחס זה באות ל'. כלל זה כחו יפה גם לבינוני הנגזר מפעל זקוק, כשהוא לעצמו, לסמני יחס אחרים: נוקם ד' לצריו ונטר הוא לאויביו (נחום א), אל נושא היית להם (תהילים צט), כי בבלי דעת הכה את רעהו ולא שונא הוא לו מתמול שלשום (יהושע כ).

וכן נוהגת הל' אחרי שמות המספר הסדרניים: ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב), ויהי בשנת התשיעית למלכו… בעשור לחדש (מלכים ב' כה), דברו אל זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אל ביתו (שמואל ב' יט).

ע"פ כל אלה מותר לשער כי גם אחראי טעון ל', ובאמת אמרו: אין אנו אחראים לרמאים (דמאי ג' ה), לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה (כתובות ח ח).

* * *

סוף דבר: אם חפץ תחפץ להיטיב את סגנונך ולתקנהו תקון לא יכַזב, עליך לרומם את כל עולמך הרוחני. כשרון ההבעה אינו כח בודד ובן חורין. הוא אך מגלה את אשר אצרו חֶבר הכחות הנפשיים. הַגְבר את האצירה ויוקל הגִלוי, מִבְאֵר מלאה נקל לשאב. ברם הגִלוי אף הוא חכמה ומלאכה כאחת הוא וטעון אִמון וחנוך.

יצחק אפשׁטין