לכבוד

הפרופיסור ויליאם שְׁטֶרְן

מורַי ורבותי,

הוטל עלי תפקיד נועז, כמעט מחוצף: להרצות על תכלית החנוך לפני קהל מורים משכילים ומנוסים, המוסרים על מלאכה זו את מבחר כֹ­חם ואת מיטב מחשבתם; ולא עוד אלא שהנני בא לדרש על נושא זה ברגע מרומם, בהתאסף עובדי החנוך להתיעץ לא על התכלית הידועה להם עד בלי די, כי אם על האמצעים. הרשוני איפוא להתנצל. אֶנְהָגָה מנהג ילד שחטא: לא אני, לא אני… אלא… ועדת התרבות שעל יד המרכז היא האשֵמה בכל. חברינו אלה גזרו עלי להרצות על “המגמה הרצויה בביה”ס העממי"; אולם הואיל ואין זה אלא חוליה בחנוך הכולל, אמרתי: הפעם מוטב לתפס את הרע ברובו. אבל התריתי: אין נושא זה הולם מורים זקנים שעזבו את החזית; הוא יאה לצעירים המעפילים, הסרים מן הדרך הכבושה כדי לסול מסלות חדשות, הזַכּאים לדבר על מהפכה מתוך נסיון ארוך ומתוך מאמצים מתמידים.

אמנם גם צעירים אלה הוזמנו להרצות פה, אפס כי גם ממני לא הִרפו, וכיום הזה אוכל לאמר עם ר' אלעזר הקפר: על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מַרצה.

אבל אל נא בענוה יתרה: בעל נסיון אני, ויהי שלילי. לא מעט התנסיתי בדרכים הישנים בצורתם המחודשת, והרבה אוכל לספר על מִסכנוּת התוצאות לגבי המטרה והתכלית – הידיעות והחנוך. מתוך הכרה נאמנה בעובדות אלה ומתוך הרגשת גורמיהן הנני מֵעז לשאת לפניכם מַשא אולי מוזר קצת: אני מקוה להראות כי מרוב רדיפה אחר המטרות שכוח נשכח את התכלית, וכי בהתעלמנו מזו לא נצליח גם באלה.

לא תורה חדשה באתי להעמיס עליכם, לא השקפה פילוסופית מסובכת ולא עקרונות חברתיים מחודשים; אלא אנסה להציג אמִתוֹת מספר על האדם ועל התפתחותו הטבעית; וַדָּאים ביאולוגיים ופסיכופיזיאולוגיים המוסקים מן המציאוּת, מן המעשים; ודאים אשר כלנו מודים בהם, דוגלים במקצתם ועל כל פנים לא נוכל לִכְפֹּר בהם

לאור האמִתות האלה תִגָּלה תכלית החנוך מאליה, היא והמטרות הנופקות ממנה. אכן עקרים מעטים יספיקו לבסס את תורת החנוך הרציונלי, כמו שתביעות הצדק החברתי תוכלנה להצטמצם בְדִבְרָה אחת: לא תגנב.

* * *

 

א. אחדוּת החיים באדם    🔗

הדעה על אחדות החיים בכל יצור, המקובלת בימינו בין טובי החוקרים, הֻבעה ונֻתחה בבהירות יתרה מאת הפרופ' ויליאם שטרן¹ השָׂם לה את המונח פרסונליסמוס או אישיוּתָנוּת. תמצית עקרון זה, ככל אשר הוא נחוץ לעניננו, היא² :

כל יצור, והאדם מכל שכן, הוא נפש חיה ולא דבר; לא דבר, לא צרוף חלקים שבו קיים כל אחד מהם לעצמו ואינו תלוי במציאוּת חבריו; אלא אישיות שלמה. אמנם מרֻכב מאד שלם זה, מרובים בו היסודות, האברים והתפקידים, הכחות החמריים והנפשיים; רבות בו החליפות לפי העונות, התקופות והגילים; ואף על פי כן אחד מאוחד הוא בכל חלקיו וזמניו. אין אחד מאלה יכול להתקיים ואין טעם במציאותו בלתי אם בַשלם. מה היא ריאה בפני עצמה או מערכת עצבים לעצמה? מה ערך לעִכול כתפקיד בודד? וכן בכחות הנפשיים: היבחין החוש באין זכרון, ומה בצע בהרגשה באין תנועה? היתואר שֵׂכל ללא חושים? והיצרים – למִחְיָה, לתנועה, ליצירה לידיעה וכ' – רק בַשלם יתקיימו ויתבארו, ואילו איש איש מהם לבדו כמוהו כאין. לא לחנם יאמר אינדיבידיאום, ז.א. בלתי מתחלק. והגילים השונים: מה היא יונקוּת ועוללוּת לעצמן, ומה טעם לזִקנה ולשֵׂיבה שלא קדמה להן בחרוּת ובגרות? אפילו החלוקה הנושנה בין גוף לנפש, הקיימת היא למעשה? מה למשל עושה מלאכה, פועל, מדבר – החמר או הרוח?

המון היסודות והאברים, רבוי הכחות והתפקידים, שפע היצרים והכֳּשָרים המאוחדים כלם באחדוּת גמורה – האין הם מגידים איש איש את מטרתו וכלם יחד את התכלית: חיים מאוזנים ומתוקנים, מלאים וכלוּלים?

 

ב. מגמת ההתפתחות בחיים    🔗

תכלית זו תתבר עוד יותר כאשר נבקשנה בֶּחָי לא בכלילוּתו כי אם בדרך התפתחותו. כי נתבונן: א. בשלשלת היצורים למן הנמוך ועד העליון; ב. בגזע האדם מדור דור למן הפרא עד בן התרבות הרמה; ו ג. בַיחיד מרגע הִולדו עד שִֹיא התפתחותו – רָאֹה נראה מגמה קבועה וקִדמה מתמדת: מחיי רֶפְלֶקְסים לחיי אינסטינקט, מאלה לרְצוֹן בראשית עד רצון מתבונה תמה; מחיים מחוסרי תֹכן, כֵּהֵי חישה ורְפֵי תנועה אל תֹכן מרחיב והולך, אל חישה מבֻדֶּלֶת ומַבחנת עד דק מן הדק, אל שנויי מקום במרחקים; מִיֵצר דל למִחְיָה ולִרְבִיָה אל המון מַאֲוָיים; מחיי רגע, מהֹוֶ­ה מצומצם, אל חיים מקיפים גם עבר ועתיד מרחיקים והולכים, אל חיי עולם; מיצרים מוגבלים ביצור בלבד אל שאיפות עליונות מחוגי השכל והמוסר, שהן מתפשטות והולכות חוצה, הַקף את המשפחה, הצבור, המפלגה, הלאום, האנוֹשוּת, את הרעיונות המופשטים למיניהם, עד היותן אצל היחיד כיצרים “שלו”.

ובכן נראה שאיפה אחת בהתפתחות לכל דרגותיה: הרחבת תֹכן החיים ע"י בִּדּוּל האברים והתפקידים ורבוי היצרים והכֲּשָרים. הרחבה זו היא הַגְבָּרָה לחיים, הַעֲשָרה והַאֲרָכָה. הכלב, למשל, מרבה לחיות ברגע אחד מאשר יצור יְחיד תא אפילו האריך מאות בשנים. האין האדם חי ביום אחד יותר מן הסוס בעשר שנים? ומה הם חיי הפרא המאריך ימים לעומת יום חיים מלאים של בן תרבות גבוהה? חושים דקים, זכרון מפותח, דמיון עשיר, כשרון תנועה ויצירה, הרגשת היופי בכל גִלוייו, הכרה משתרעת לאין קץ במרחב ובזמן, יֵצר הדעת אשר לא יֵדע שָׂבע, השתתפות בגורל הצבור הקרוב, אהדה למליוני בני אדם קרובים ורחוקים, רדיפה אחר האמת והצדק, צער כשלונם ושמחת נצחונם – האין כל אלה מאליפים ומרַבְּבים את רגעי החיים!

 

ג. אֹשר החיים    🔗

מכאן הערכה נכונה ליצרים. לפָנים היו מחלקים אותם לטובים ולרעים. אכן כלם טובים הואיל וכְריחים הם לחיים, אבל על מנת כי יוגבלו איש איש בגבול נחיצותו לקיום השלם. אף הטוב שבהם יוכל לְהָרֵעַ בעברו גבול זה. למשל הרדיפה לדעת תפגם את החיים אם תִּשְֹתָּ­רר עליהם עד הַפְחֵת את תכנם מאד. ברם היצרים הנמוכים עלולים יותר הרבה לעבר על המדה ולפרץ את הִתְאַזְנוּת הכחות הדרושה לתכלית. לכן שואפת ההתפתחות להשליט את התפקידים העליונים על חבריהם הנמוכים.

מן הקודם נופק כי הטבע שואף להאריך את החיים בשני דרכים: בַזמן ובתֹכן; מה שמקיים את עקרונות התנ"ך: כי חפץ חיים אתה, וחי בהם, למען יאריכון ימיך. לפיכך נוכל להגדיר את מושג האֹשר אוביקטיבית. אֹשר החיים יוערך לפי מדת התקרבותם אל תכליתם הטבעית: כאשר ירחב תָּכנם ויצליחו התפקידים העליונים להתנצח על הנמוכים – כן ירבה אשרם, וחִלוף המצב. למשל, בעל־נכסים מוגבל מאד בהשכלתו ובשאיפותיו החברתיות יעורר בנו חמלה אפילו נחשב בעיני עצמו כמאושר. וכן לא יאבה אדם לרדת, חֵלף כל שכר שהוא, מן הגֹבה הרוחני אשר הגיע אליו. מנקודת־מבט זו נוכל לאמר: אשרי האדם שיצריו מרובים ומאוזנים.

 

ד. חֻקי ההתפתחות    🔗

1. השפעת האדם ונסיונו על התפתחותו.    🔗

הכל יודעים את המחלוקת הנושנה בין נטיביסמוס לאמפיריסמוס; אלה תולים את התפתחות האדם אך ורק בכֳּשָׁרים הקיימים בו מִלֵדה, ואלה רואים אותה כפרי הגורמים החיצוניים בלבד, כפעולת הסביבה, הנסיון. אולם מעשים בכל יום מוכיחים שכל אחת מן הדעות הקיצוניות האלה מכילה את מקצת האמת: באין כֳּשָרים פנימיים לא יַעֲצֹר החוץ כח לפעל; אבל גם הפְּ­­נים לבדו לא יצליח את תפקידו; באין גרויים מעוררים את הנטיות שמִלֵדה, בהֵעדר כל סִיוע מבחוץ לא יוסקו הכֳּשָׁרים, יתנוונו גם יאבדו. זהו עקרון הסיוע ההדדי בין שמִלֵדה לאשר מנסיון או חק הקונְוֶרְגֶנְץ.

2. סדר קבוע ומהירות קצובה בהתפתחות    🔗

בראשית היַלְדוּת מראה ההתפתחות סדר קבוע בלתי משתנה בתנאים שונים מאד ובארצות רחוקות מאד זו מזו. היונק מתקדם ממציצה להבטה, מזו לתפיסה, אַחַר למִשוש ולחִקוי; העולל צועד, אחר מפטפט ובונה. זכאים אנו לדון כי קביעות זו שוררת בהתפתחות כלה, אלא שטרם נחקרה.

מהירות ההתפתחות קצובה אצל כל יחיד; יש אשר יגבירוה מלאכותית, אבל ע"י כך לא תעבר ההתפתחות את גבולה הטבעי ואולי גם תִפָּגם. ולהפך, כל כֹשר שלא פֻתח במועדו סופו להתנוון.

3. הברכה בהתפתחות הטבעית    🔗

הטבע משכיל במעשיו להפליא. מה שהילד קונה לו בשתי השנים הראשונות מתנועות האברים ומפעולותיהם ומן הלשון עולה לאין עֲרֹךְ על אשר ישיג ביה"ס אחרי כן במבחר השִטות.

4. האִמון כתנאי להתפתחות    🔗

לא יתפתח כֹשר אלא בחזרה מרובה, באִמון. כִּרְבות הגרויים לפעל בחושים כן ירבה כשרון הַבְחָנוּתם ותגבר מהירות קליטתם, כהִשנות מערכת תנועות כן תצליח למהירות ולדיוק. חֹק זה חל גם על התפקידים השכליים והמוסריים וכן על היצרים והשאיפות. רק בחיי חברה נלמד לפעל לטובת עמיתנו; כאשר נרבה לחדש וליצור כן תגבר תאות היצירה, התפקיד יפַתח את הצרך ואת היֵצר.

5. נִכְלֵי הטבע המרַדף אִמון    🔗

יֵצר החִקוי והמִשחק מביא את הילד לידי פעולה מאריכה כדי לסַפק את תביעות הרגע; אולם הטבע מנצל יצרים אלה והתמדה זו כדי להתקין את הילד, המתעסק לתֻמו, לקראת העתיד לבוא. יונק בן ג' חדשים מפרכס בשקידה ידיו ורגליו להנאתו ונמצא מֵפיק תנועות המאַמנות את ידיו לאחיזה ואת רגליו לריצה; הנהו מתענג על מִלמולו, על התנועה והשמיעה גם יחד, ונמצא מתקין את אברי הבִטוא ואוצֵר זְכָרות מִלוליים כיסוד לַלשון בעתיד.

הַתְקָנָה זו שלא מדעת המותקן, הבאה לספק את יִצְרֵי השעה, היא סוד המשחק ומקור הברכה בהתפתחות הטבעית. ככה נופק כל גיל מחברו אשר קדם לו והתקינהו, ומתקין הוא עצמו את חברו הבא אחריו.

6. ח­ֹק הברֵרה בחִקוי    🔗

אין הילד מחקה סתם כל הבא לעינו ולאזנו, כי אם בורר ובוחר. כַּעֲצֹם האחדות בינו ובין הפועל נגדו כן יגבר יֵצר החִקוי; יען לא את התנועה יחקה אלא את בעליה, יתאוה לִדְמות לעמיתו כדי להבליט את אחדותם. לכן ייטיב לחַקות את בני גילו מאשר את הגדולים, ובין אלה ­– את המקורבים מאשר את הזרים.

* *

 

ה. הגדרת החנוך    🔗

הוַדאים הקודמים תובעים את החנוך וקוצבים את דרכו, הואיל ועלינו להיות תמימים עם הטבע: עם התכלית הביאולוגית בחיים, עם סדרי ההתפתחות, עם חֻקיה ואמצעיה.

לפיכך חַנֵּך הוא:

סַייע מבחוץ את הכחות הפנימיים החותרים להֵחלץ ולפעל; סַפק לילד סביבה בה ימצא גרויים מסודרים ומכֻוונים לכל כחותיו הגופניים והנפשיים כדי להגיב כפי יכלתו ובַטֶמְפּוֹ המיוחד שלו; בה ימצא מְקום כשׁר להעסיק את יצריו לחִקוי, למשחק, לגלוי כחותיו, לחידוש וליצירה; בה ימצא מְזוֹן כּשֶׁר גם לתפקידים העליונים: האסתטיים, השכליים והמוסריים;

הוביל את הילד ע"י כך לקראת אָשרו הביאולוגי: הֵאות בכל יצריו, הַפְעֵל את כל תפקידיו, הרבות בו את השאיפות כדי להרחיב את תֹּכן חייו ולהגביר בו את הרדיפה לחיי עולם, לַתכלית, על יִצְרֵי השעה.

 

ו. חסרונות החנוך המקובל    🔗

אם לאור האמִתות האלה נבדק את החנוך המקובל ברוב הארצות נמצא כי:

1. בסגרנו את הילד בתוך כתלי ביה"ס למיטב שעות היום נַחשׂך ממנו את הסביבה הטבעית השופעת גרויים, ותמורתה נציג מקום צר, נעול בפני הכחות המְגָרים, מחֻסר תנועה ונְטוּל משחק. ככה נזלזל במיטב האמצעים בהם יֵאות הטבע לפִתוח.

2. בהיותנו מכינים הכל מראש בשביל הילד ומַטילים עליו תכנית קבועה נשַתק את יצרו ליצירה, לגִלוי יכֹלת, לאחריות; נשַכְּנהו בחברת ילדים סבילה בעִקרה, בה מעטה ההזדמנות לחִקוי פעיל, לסיוע הדדי, להשתתפות ולגלוי התפקידים הצבוריים.

3. את החנוך במלאכות נדחה לגיל מאוחר, בעוד יצר התנועה והיצירה עֵר מאד ותובע עסקנות דוקא בשנות היַלְדוּת ובתחִלת הנַערוּת. עֵרוּת זו מראה כי הגיעה השעה להַתְקָנה, ובהתעלמנו ממנה נְנַוון את היצר ואת הכֹשר כאחד; כִּפְלַיִם נחטא: ליצר השעה ולחיי עולם.

4. בית ספרנו הקובע על הרוב שעות להוראת המוסר והדת לא יוכל לסַפק חנוך זה, מִחֹסר חיי חברה פעילה ומהעדר הזדמנות לאַמן את התפקידים הדרושים. חנוך דתי פירושו: רַסן את היצרים הנמוכים כדי לעצרם בגבולות הטבעיים והַטל עליהם את מָרוּת התכלית הביאולוגית; הַרְגל ללכת בחֻקי תורת הבריאות ככל אשר יורה המדע לתזונה, לנשימה, לתנועה, למנוחה וכו'; הַרגל לכַבד את זכויות עמיתנו ולסייעהו. אפס כי כל אלה אינם נקנים אלא במעשה מתמיד, בהַרְגָלה חמורה, באִמון, בחִקוי. לא לחנם יאמר העברי: גַדל לתורה וחנך במצוות, כי אין חנוך אלא בעשיה, בקִיום, בבִצוּע. ואלה חָסור נחסר.

* *

 

ז. המהפכה    🔗

בארצנו אין המהפכה רחוקה כ"כ מן המציאוּת. מספר מוסדות לחנוך כבר הולכים בדרך הטבעי ומתאמצים לכבשהּ, ורבים מבתי־הספר הכלליים מתחילים להתקרב אל הדעות הנדונות. גן־הילדים בִצע כמעט את תורת התכלית, נוסיפה ללכת בדרכים אלה. נשיבה לילד את החוץ, את המרחב, ובאלה­ – את המִשחק והעבודה שבמלאכה.

הרבה ידֻבר על שִטות; אכן שונות הן השִטות לגבי פרטי החנוך, אבל בכלל ישנה דרך יחידה – מנהג הטבע בפִתוחו: גֵרוי, חִקוי, מִשחק, יצירה ומלאכה בצבור, בחבורה.

­­– ומלאכה? איזו? –

מלאכת המלאכות, החביבה ביותר על הילד, המצריכה את כל האומנויות וכל התורות, הכרוכה עם יצר היצרים – יֵצר המִחְיָה, הלא היא עבודת האדמה בכל צורותיה, לְמִן המשחק עד החקלאות החמורה.

מגרש לעוללים, גִנה לתינוקות, גנים לילדים ושדות לנערים– זאת היא התורה לחנוך הגופני, השכלי, המוסרי, הכלכלי. ואידך פירושא הוא.