רקע
יצחק אפשטיין
במה זכתה הלשון העברית לתחיה?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; תרצ"ו

לזכר חשובה, בתי מחמל נפשי,

שנקטפה בעצם פריחתה, בניסן תרצ"ה


 

מַסה פסיכודידקטית


תחית העברית, כתופעה הִסטורית יחידה במינה מאז היות עמים ולשונות, מציגה כר נרחב לחֵקר הלשון הכללי מבחינה מכופלת; חברתית, לאומית, בלשנית וביתר יחוד פסיכולוגית ודידקטית. ברם על תחיה מתהווה זו כבר עברו כיובל שנים ללא הסתכלות וחקירה1; וחבל: הן המאַלף כאן ביותר הוא ראשית התופעה – לידתה וילדוּתה. כיצד הוּחל לדַבר עברית? מי היו ראשוני המעפילים אשר לא בזו לימי מסכנוּת ולעגו למלעיגים? מה היו נושאי השיחות בשפה המחודשת? כמה נשתמרה רוח הלשון בנסיונות אלה? במה התגלתה הקִדמה בדבור העברי מקץ שנים מספר?

אולם הבא לחקר כיום הזה לראשית הפלא נדחף מיד אחורנית: מה קָדם לַתחילה? מה היה מצב העברית בישראל בערב התחיה? האומנם קמה שפה מתה מקִברה? אילה שרידי חִיות היו טמונים בקרבה כדי להתפרץ במי כֹשר ולחַיותה כֻלה?


 

א. בערב התחיה

במחצית הראשונה למאה התשע־עשרה.


החנוך. במרכזי הגולה – רוסיה, רומניה, גליציה, תורכיה וצפון אפריקה – מתחנכים כל הילדים על התנ"ך והתלמוד בלבד, לפחות עד גיל 12–13. בני המעמד הבינוני – כ־15 למאה – מוסיפים לעסק בתורה עד גיל 18–20 ומקדישים שעה קלה למלאכת הכתב, לחִבור מכתבים בעברית ולפרקי חשבון לפחות במונחים עבריים. מלבד יוצאים מן הכלל, אין איש לומד את שפת המדינה. לכל הגולה היתה אז העברית השפה הראשונה והיחידה לתורה ולמוסר, לדעת עמם ולהשקפת עולמם; כלומר לפִתוח הרגש והשכל. התרגום לְאידית, המלוה את הלמוד, יהיה עם התפתחות הנער אך לרגילוּת בעלמא, מן השפה ולחוץ; עצם הרעיון והרגשות המלוכדים בו צוללים במקור העברי ומתמזגים בו.

אולם הבנות מרביתן אינן יודעות לקרא. דַלַת העם, המשַׁלמת מתוך דחקוּת את שכר למוד הבנים, לא יכלה אף לחשב על למוד הבנות. אך במעמד הבינוני לומדת הילדה מעט “עברי” בסדור, וכשתגדל תקרא את התפלות עברית, ואת התחינות והסדרה – אידית. בקריאה זו תקנה לה המון מלים ובטויים עבריים. בבתים מעטים תטעם הנערה גם מעט חומש, ובמקרים בודדים תלמד תנ"ך כהלכה ותזכה אף לכתב עברית.

העברית בעם. לגבי הלשון אפשר היה לחלק את קהל ישראל לשלשה סוגים:

  1. דלת העם או עמי־הארץ אשר תלמודם הקלוֹקֵל התנדף כמעט והשאיר רק שרידים מן החומש. אבל בשבת ובמועד יבואו לשמע דבר ד' – על הרוב פרשת השבוע – מתורגם ומפורש. “שעורים” אלה מחזקים את הישן ומוסיפים עליו. פעמים, אף ביום חול, יזדמן מגיד המטיף את מוסרו באידית זרועה כלה פסוקים ואמרים מכל חלקי ספרוּתנו העתיקה. יש גם מצטרפים לאגודה ושוכרים להם מורה המשמיע לפניהם לֶקח במשנה, בעין־יעקב, במדרש, בחובת הלבבות, וכ'.

  2. יודעי ספר – כל אלה שעסקו בתורה גם בבחרותם – המוסיפים להגות בו אף מתוך חיי המעשה בשעות הפנאי, ביחוד בשבת ובמועד. מהם קובעים עת לתורה מדי יום ביומו. כלם עורכים עברית את עניניהם שבכתב. אף המפגר בחבור עברי פותח מכתבו בלשון הקדש, עובר אחרי שורות אחדות לאידית. מתַבל גם זו באמרי שפר ומסיים עברית בנוסח המקובל.

  3. אנשי הרוח, כשלשה־ארבעה למאה מן הקהל כלו, החיים על תורתם או השכלתם: כלי קדש – רבנים, דיינים וסופרי בתי־הדינים, שוחטים וחזנים; ראשי ישיבות ותלמידיהם המרובים, מלמדים, מגידים נודדים. ובחוגי ה“השכלה” והמעשה: סופרים בודדים, מורי הלשון וכתבנים מומחים למכתבי מליצה, מזכירים בבתי מסחר ומנהלי חשבונות.

כל אלה מבלים את מיטב יומם בספרות העברית או בחבור כתבים עבריים לעניני קֹדש וחול.

עִתים לסביבה עברית. אבל כל אדם מישראל, ובמקצת אף האשה, שוהה יום יום – לשעות ולרגעים מזומנים – באוירה עברית. הכל מתכנסים פעמַיִם ביום לבית הכנסת ומתפללים בצבור. אף העָמֵל הדל מבלה כאן שעה קלה בתפלה ובתהלות, שהוא קורא מתוך הספר ובעל־פה וגם שומע מפי הקהל והש"צ. אז תשׂתרר פה העברית ללא תחרות. כל פה ימלל בלחש או בקול, בודד או במקהלה; וכל אֹזן תקלט את קול בעליה כמתמזג עם קריאת הצבור; וכי יתעה הלב רגע קל, תחזירנו הסביבה הנלהבת אל המסלול הנכון. תחנונים וזמירות, תרעומות והודאה מכל הדורות יִשָׁמעו כאן בנגונים העוברים חליפות מתוגה לחדוה; והפסוקים כאלו ממלאים את חלל המקדש, אף בוקעים ומתפרצים חוצה.

שעת שירה עברית לאומית היא לצבור זה.


*

אף השיחה האידית בבית הכנסת רְוָיָה תדיר עברית, כמוצג ברשימה זו.

מונחי הבנין ורהיטיו: מקום קדוש, בית המדרש, עזרת נשים, מזרח, ארוֹן קדש, פרוכת, מגן־דוד, עמוד, מנורה, בימה, שלחן, כסא של אליהו, מזוזה, צדקה.

תשמישי קדושה: ספר תורה, מפה (מעטה לספר תורה), כּתר, ציץ, יד; טלית, עטרה, כנפות, ציצוֹת; תפילין, של יד, של ראש, רצועות בתים, פרשות; שופר, קערות (לצדקה בערב יוהכ"פ), אתרוג, פיטום, לולב, הדס, ערבה, הושענה.

ספרים: סדור, חומש, תהלים, מחזור, קינה, סליחות, מגילה, משניות, גמרא, עין־יעקב, מדרש, ספר־ספרים, שֵמות (דפים בודדים או חלקים מספרי קדש, הנגנזים בבית הכנסת). – בפְנים הספרים: אותיות, נקודות, שורה, פסוק, פרשה, סדרה, פרק, תרגום, פירוש.

צבור ואישים: קהל, מנְיָן, מנינים, בר־מצוה, רב, דיין, גַבאי, חזן, משוררים, שַמש; בעל־תפלה, בעל קריאה, בעל תקיעה, מַגיד, כהן, לוי, ישראל.

שבתות מועדים וצומות והמסתעף מהם: ערב יום טוב, מוצאי שבת, שבת מברכים, מולד, שבת ראש חדש, שבת הגדול, שבת חזון, שבת נחמו, שבת תשובה, עשרת ימי תשובה, שמחת בית השואבה, הושענא רַבא, אִסרו חג.

פעולות: מתפלל, פתיחת הארון, הוצאה הַגְבֵּה, גלילה, עולה לתורה, קריאת התורה, מנַדב, מי־שבירך, אל מלא רחמים, אזכרת נשמות; קידוש, הבדלה, יוצא, מוציא, ברכה, ברכה לבטלה; מכירת חמץ, הַקפות מכַבד.

התפילות למיניהן: שחרית, מוסף, מנחה, נעילה, מעריב, קבלת־שבת; קריאת־שמע, שמונה עשרה, קדושה, קדיש, יזכור.


*

ורגעים לעברית שבעל־פה – אפילו לסביבה עברית בזעיר אנפין – גם ברשות היחיד, בחיי המשפחה. כל נפש, מִטף ועד זקן, תקיץ ב“מודה אני” ותֵרדם ב“שמע”; בעברית תפתח הסעודה ובה תסתיים. וכן לא תחסר בכל טעימה שבין הסעודות; בחרדת קֹדש עלה תעלה על ראש כל שמחה ואֵבל.

בשבת ובמועד ירחב שלטון העברית בשתי הרשויות.

הנה נפתח השבת בהדלקת הנרות. מעתה הפגנה על הפגנה לעברית שבחדוה, רֻבה מתוך הספר ומיעוטה בעל־פה: שיר השירים, קבלת שבת, קבלת פנים למלאכי השלום, שיר תהילה לעקֶרת הבית, קִדוש בטכס ובנִגון, פעמים גם זמירות בתוך הסעודה ולבסוף ברכת המזון מיושבת ומורחבת.

למחרת יִפָתח היום בשנַים מקרא ואחד תרגום. התפילה בצבור תלבש הדר ותארך. אף פסוקי דזמרה הנאמרים בכל ימות השבוע נקראים היום ביתר טעם ודעת; צמאה הנשמה היתרה לפיוט, לרוחניות, והאמרים השגורים כ"כ יופיעו כמחודשים. בחזֹר החזן על אחרית המזמור ישוב להטעימו ובסלסלו את המלים יבַטאן אט וכאלו יפָרש אותן ויעַמק את רעיונן.

עם קריאת התורה תשָׁמע לרגעים עברית חיה ממש: יעמד ר‘… בר’.. שלישי, רביעי, חמישי, ששי, מפטיר; מי שבירך… יברך את ר'… בר… בעבור שנדב… (המספר בעברית) ל…

היום כלו יתפלג לקטעים ארוכים חליפות: זה לד' ולעברית, וזה – לכם ולאידית; ברם הקֹדש יתחכם להבליע־מה משלו גם בתוך החולין, אף במוצאי שבת יתפרץ אל החול ויערך לו קבלת פנים מלַבבת בפזמוני תום המוּשרים אחרי ההבדלה.

במועד, וביתר יחוד בפסח ובסוכות, תובלט המסיבה העברית במשפחה. ה“סדר” וחגיגיות הסוכה, הטכס והמנהגים ימחישו את שפת ההגשה והברכות. המעשים והמלים המזדווגים כאן בשעת רצון יעמיקו לחדֹר בנפש המסובים.

אוטומטיוּת וכַונה. אמנם מרוב הִשנות המלים מסתלק מהן הרעיון והנן מוּפקות במיכניוּת גמורה, אפס כי גורמים שונים יחזרו ויעוררו את הכוונה. א. הצבור: עצומה השפעת המון; קהל מתפלל בהתלהבות גורר את הטרוד “המפוזר” לתוך השטף. – ב. העובר לפני התיבה: בתפלת מנחה פשוטה ביום חול מסוגל בעל־תפלה ירא־שמים ונְעים קול להלהיב בשמנה־עשרה את הצבור כלו, מה שמתגלה בדממה היתרה המשׂתררת בבית־הכנסת והמופסקת לרגעים ב“אמן” רם ו“חם” שמתפרץ כמִפה אחד. – ה. שִנוי נִגון מחַדש רעיון, כגון אדון עולם בימים הנוראים, אז ישיר הנקרא פסוק פסוק ביום “ברית”, שיר המעלות בשמחת בית השואבה. – ו. חגיגות השעה או חומרתה ורצינותה: השכיבנו במעריב לחג, קריאת שמע ביום הכפורים, ולירושלם עירך בתשעה באב.

ולעומת הרגילות היתרה המסַלקת את הכוונה, מה רבה ההתעוררות במתחדש לפרקים. מגלת אסתר נקראת כל שנה כחדשה, איכה והקינות יוצקות יגון לכל לב, הסליחות מרעידות כקול הדורות העולה ממעמקים עָלֹה והצטרף עם צעקת העם בימינו; צרת האומה והאנושוּת משַׁועת בבית התפלה בימים הנוראים, חדוה ותוגה חרישית נובעות מפיוטי החגים לזֵכר חיי העם כתקונם ולגאולה המובטחת.

סִפְרות לירית שלמה לדברי ימי האומה תקָרא ככה במשך השנה בצבור חָרֵד, עונה עונה וסִפרה, מועד מועד ופרקיו. ועזה החרדה. עם כל הגה ירַתת, יהגה הגוף כלו, האזן מתוחה והעין כדומעת. שִׁבְעָתַים תביע אז כל מלה, ובשעות אלה חָיֹה תתחיה הלשון בסגנוניה השונים ממרבית תקופותיה.

בית הדין כסביבה עברית כּמעט. – דין התורה, שהיה נוהג בימים ההם בכל אשר בין יהודי לחברו, הִרבה לפעל לחִזוק הלשון בעם. בבית־הדין נחתכים עסקי ממונות, נערכים תנאים לנשואים, גיטים, מתאשרת הצַואה וחלוקת הירושה, נחתמים חוזים לשכירה ולחכירה. פה, כמו בכל חיי הגולה, מתהלך הלעז, ובכל זאת העברית היא הגבירה. הדיינים משוחחים בינם לבין עצמם בשפת כִלְאָיִם: קטעים מאמרות הפוסקים פורצים את השקלא־וטריא באידית. אבל גם בפנות הרב אל בעלי הדין אי אפשר לו, להוגה יומם ולילה בתורה, לבלתי הַכנס מסגנונה בשאלותיו לטענות המדַיינים ולחקירת העדים, בפרט שעל הרוב לא נמצאו באידית מונחים למושגים המבוקשים.

ובכתב מולכת כאן העברית בכיפה. הכל נערך פה בסגנון המקובל במעמד הנוגעים בדבר; ואלה מקשיבים, דורשים ביאור, מוחים ומבקשים תקון. אף המקום כשהוא לעצמו מַשרה רוח תורה ושפתה על באי הבית: בית ועד לרבנים, פני הדיינים, הכרכים העבים הפתוחים, הארון המלא חכמת הדורות; הכל אומר כאן: תורת אמת בלשון קֹדש.

בית־הדין המציג סביבה קבועה לעברית שבמעשה, מעביר אל שפת העם המון מונחים ובטויים מסגנון המשפט. תהי נא רשימה בלתי שלמה זו כדוגמה לאִמרי העברית שהובלעו באידית לאחד המקצועות.

דין תורה, בית דין, בעל דין, דיני נפשות, מחמיר, מֵקֵל; טענה־טענות, טַענָ’ן, טוען, חוקר ודורש, עדות, רַאיה, חושד, חֲשָד, שבועה, מחייב שבועה, פסַק דין, פְסָק.

לֹוֶה, מַלוה, הלואה, חוב, בעל חוב – בעל חובות, שטר – שטרות, עִסקא, שטר עסקא, קרן רִבּית, חתימה. מַשכן – מַשכנות, מַשכנתא, חייב, מחויב, פטור נאמנוּת, הֵן צדק, בטוח.

מוכר, קונה, קְנִיָה, קִנְין, מקבל קנין, שטר מכירה, משא־ומתן, מקח טעות, דבור, עומד בדבורו, רֶוַח – רְוָחים, בתנאי, על מנת, בטל, מבַטל, בטל ומבוטל, הֵפסד, מפסיד, אחריות.

צַואה, ירושה, יורש־יורשים, מעביר נחלה, מחלוקת, בוררות, בורר, באין ברירה פשרה, לִפְנים משורת הדין, מוַתר, זכות– זכויות, כח הרשאה, מודה, מוסר מודעה.

שכר, שכר דירה, במזומנים, רשות, התחייבות, מַתרה, התראה, אזהרה, קנס – קַנְס’נָן, היזק, הפקר, מַפקיר, תרעומות, משפּט, משפטָ’ן.

תנאים, קדושין, מסדר קדושין כתובה, תכשיטין, מַשליש, שָליש, הכנסה, הוצאה, מזונות, נדוניא, חרטה, מתחרט; גט – גיטין, גרושה, מגַרש, מתחייב, מסכים, הֶסכם; חליצה; עגונה, מעגן.


 

ב. הַבלָעוּת העברית בלַעזֵי הגוֹלה


תחרות הלשונות בִּפְנים הגולה. – מן הקודם עולה כי על שתי לשונות חיתה הגולה: לעז לצרכי החֹמר, ועברית לעניני הרוח, לרגש ולשכל. אכן לשון קֹדש היתה זו, אבל בהֶקף נרחב מאד לפי תפיסת היהדות, שהיא מקדשת את החולין, את העבודה כמנוחה ואת ההנאה כפרישוּת; מצַוה על הבריאות ושָׂמָה תורה למאכל, למשתה ולחיי משפחה, ונותנת חוקים לחקלאות ולגִדול בהמה, למקח ולממכר ולזכויות הגֵר. לפיכך מובעים כל ענפי המעשה בספרותנו העתיקה. אפילו בגולה עסקו אנשי התורה במצוות התלויות בארץ, בדיני טומאה וטהרה, בתבנית המשכן וכליו, בצורת בגדי הכהונה ובהלכות קרבנות; ולא לבד כדי להגדיל תורה ולהאדירה, אלא גם משום מחר יִבָנה “המקדש”.

לכאורה שלטה פה כל לשון בתחומה היא בלי נָגֹע בחברתה, ולא היא. דרכי ההגיון וההבעה משותפים לכל מקצועות המחשבה, לשפת השוק כלסגנון הפילוסופיה העליונה, ללשון החייטות כלאסטרונומיה. לכן בהתנגש שתי לשונות במחיצה אחת אי אפשר להן לבלתי התחרות והתפרץ האחת בגבולות חברתה.

תחרות זו מתגלה אצל כל יודע שפה זרה, וכמו בנוהג יתקף הגבור את החלש; לשוננו הראשונה תפרץ בַזרה ותַחלק לה במסתרים, שלא מדעת בעליה, את מושגיה־היא, את זמניה בפעלים, את המין בשמות והעקר – את צורותיה בסדור הרעיונות ובמבנה הפסוק. וכן פעל הלעז בעברית אצל הכותבים בה, פעמים היתה פעולה זו מבַדחת את הקורא בגסותה, כגון בסגנון “מגלה טמירין”.

אולם כאן קרה מקרה מוזר לכאורה. בעוד החזק מתנגד לרשות החלש במחבואים, תקף זה את יריבו בגלוי. העברית התפרצה לתוך הלעזים שבגולה, ולאידית ביתר יחוד, בהמון מלים ובטויים, וכבשה לה עמדות חזקות בקרב הפסוקים הזרים והתבצרה, עד כי בגבולותיה הזרים שמרה על טהרתה, ואך בפעלים נכנעה פעמים אל מנהגי האכסניא. יתר על כן. הגֵרים היו לאזרחים; העברית המובלעת היתה בפי העם, והנשים בכלל, כחלק בלתי נפרד מן הלעז.

ההבלעוּת וגורמיה. – תופעה זו מצויה במדות שונות בכל לשון. הרוסית הבליעה מונחי צבא מגרמנית והמון מונחי מדע מצרפתית, הגרמנית הרבתה לשאל מן הצרפתית בהלכות נימוס ותלבושת; אנשי הלבנון מדברים ערבית בלולה בצרפתית.

להבלעות העברית גורמים שונים:

  1. המון מונחים ואמרים המצויים בספרותנו אין להם חליפין באידית, הואיל וזו הסתפקה בגבולות המעשה המצומצם, ומשכילי הגולה לא ידעו ספר לועז. כגון: שטח, מִדבר, מערה, גבול, חזקה, שותף־שותפות, התחייבות; דמיון, שכל, המצאה, חִדוש, בר־דעת, לא היה ולא נברא.

  2. המונח העברי תדיר כ"כ בספרות עד כי דחה את חליפו הלועז וכאלו העלימהו: כח־כחות, מחלוקת, בעל־בית, דירה, חצר, בור; חדש־חדשים, שעה, זמן. ושמות כוללים: ים, יבשה, מדינה; תבואה, פירות, חיה, בהמה, עוף, שרץ.

  3. העז שבגורמים הנדונים הוא הַמְפָעֵם2 או המְרַגֵש. מלה או אִמרה הכרוכות ברגש־מה לעֹנג או לצער, לאַהדה או לגֹעַל, לאהבה או לשנאה, לכבוד או לבוּז – מיטיבות להשתמר בזכרון; קריאות מהתרגשות ומהתפעלות הן אחרונות לְשִכחה אצל חולֵי הזכרון המִלולי, וראשונות לזכירה אצל המַבריא. בשעת צרה, ברגעי כאב נפיק אמרים בשפת ילדותנו שהזנחנו לגמרי זה עשרות בשנים.

ובעברית גברה מאד נימה פועמת נוספת במלים מכמה בחינות: הדת, הלאום, הגלות הארוכה, הגאולה המובטחת, הספרות העתיקה המקודשת – מקור הלשון; פעמים יזכיר הביטוי את מחַברו הקדמון המוערץ לפי זמנו ודרגתו: נביא, תנא, אמורא, גאון, גדולי המפרשים וכו'. אף המונחים לדיני ממונות יפָעמו את הלמדן בהגיונם, בחריפותם ובשאיפה לצדק הגנוזה בתכליתם.

בטוי מסוג זה יפה כחו לנגד כל חליף לועז. אם נתרגם המוציא מחברו עליו הראיה, שומר חנם, זוכה מן ההפקר, לא היו הדברים מעולם, היתר עיסקא יפוג טעמם וכאלו יפַגרו מהביע את הרעיון.

ועל אחת כמה לא ימיר העברי אמרי קדושה ממש במקבילים לועזים: רבונו של עולם, תורת אמת, ספר תורה, בית מדרש, צדקה, גמילות חסד, בקור חולים, פדיון שבויים; ערב יום טוב, עשרת ימי תשובה, התרת נדרים.

וכן לא יתורגמו אמרים מצרות האומה ומתקוותיה לגאולה: חורבן בית המקדש, גזירות, להרג ולאבד, גלות, רציחות; יסורים, ענויים, קדוש השם; גאולה שלמה, ישועה, משיח, אליהו הנביא, קבוץ גלויות ארץ ישראל.

  1. הִתְהַדְרוּת. המדבר אידית מתַבל שיחתו בעברית כדי להתהדר בלַמדנותו. הליצנים מגזימים את כשלון ה“ידענים” בדוגמאות מבדחות, כגון כלחוך השור במקום כעלות השחר.

  2. לשון נקיה. מלה גסה או מנוולת את הפה לא תורגש כ"כ בהֵאמרה עברית: כלב שבכלבים, חמור, בהמה; משתין, השתנה, צואה, בית הכסא; נִוול פה, זנוּת וכו'.

  3. פעמים תועיל האִמרה העברית כדי להעלים־מה משומע בלתי רצוי, ביחוד לעניני מסחר בין נכרים.

ערך ההבלעה העברית בכמות. את העברית שבאידית השכיל י. ח. טביוב ז"ל לחקר במדרשו המצוין “היסודות העברים בז’ארגון”3. במחקר זה אסף המחבר את העברית המצויה באידית הליטאית ועָרכה בסדר אלף־בית. הרשימה מציגה אך את השגור בפי כל העם, פרט לאמרים הנוהגים רק בחוגי בני תורה ומשכילים בלבד.

אולם בבואי להעריך עברית זו מצד כמותה, הוצאתי מן המנין את המלים וצירופיהן שלדעתי נשגבים הם מהמוני העם, וסכומם כחמשית הרשימה; ואחרי הנכיון מצאתי כ 2.500 אמרים, כמחציתם מלים בודדות ויתרם צירופים בני שתי מלים ויותר (החבורה נחשבת כיחידה), כגון: משא ומתן, מקח טעות, בטל ומבוטל, ללעג ולקלס; מסירות נפש, סכנת נפשות, עוקר מן השורש, שפיכות דמים; ששת ימי בראשית, חוק ולא יעבור.

הרשימה המאַלפת מראה כי:

  1. כמעט כל העברית המובלעת היא מעולם הרגש והשכל, ואפילו בהביעה עניני ממש יש על הרוב למצוא בהם צד פועם. ועובדה מובהקת: מלים מרובות מצויות רק במובנן המצומצם בסביבה מפעמת. דִבור – כהבטחה, צבור, – קהל מתפללים, טל – תפלה לטל; ארון, עמוד, שלחן – כלי בית הכנסת; מפה, ציץ, יד – תשמישים ותכשיטים לספר־התורה; עליה, הגבה גלילה – פעולות לקריאת התורה; שמש, גבאי – לעניני בית הכנסת.

ויש אשר תובלע המלה במובנה הרוחני או הפועם אך בשַׁנותה את צורתה או בהצטרפה לאחרת:

אב, אבות (שלשת האבות), כבוד האב, זכות אבות, קבר אבות,

בר בר מצוה, בר דעת, בר סמכא.

בעל בעל בית, בעל צדקה, בעל תאוה, בעל תשובה.

עמד יַעמד (הקרוא לתורה), עומד בדבורו.

קריאה קריאת שמע, קריאת התורה.

  1. מספר הפעלים עולה על 300. על הרוב יופיע הפעל בבנינים שונים ופעמים גם כשם הפעולה: נִצל, מציל – הַצלה, מִתנצל – התנצלות (חסר ברשימה); נוקם – נקמה, מתנקם; יועץ – עצה, מיַעץ, מתיַעץ; חוטא ומחטיא, חטאתי; גובר – גבורה, מתגבר; ישיבה, מיַשב, יִשוב, מיושב, מתישב.

  2. בכלל נשמרת צורת המין והמספר והסמיכות: תלמיד – תלמידים, תלמידה – תלמידות, תלמידי חכמים; בן יחיד, בת יחידה; עני ואביון – עניים ואביונים; בעל־בית – בעלי־בתים; הכנה – הכנות, סעודה – סעודות, סעודת מצוה; תורה – תורת משה (לא נמצא ברשימה).

  3. בעברית המובלעה יוצר העם צורות לשון בדרך ההקש: דברן – דברנות, כעסן, בעלן – בעלנות, מגידות, וַתרנות; או ישאיל בטעם אמרים ידועים למושגים חדשים: בהקפה – במזומנים, מֶקח, לאחדים (הפך מבסיטונות), קשר (חוזה), אַשפה (סחורה גרועה), דמי קדימה, עד לחשבון, בעל תכלית; בעל עגלה, קולות וברקים (שאון וריב).

  4. ברשימה סומנו המלים שאין להן חליפין באידית, כגון: נחלה, מזרח, מערב, הפקר – מפקיר, משכין – משכנתא, גבית־עדות, תנאַי, פסק דין, מקיים. אחרי הוציאי מן המנין את המלים ה“קשות” מצאתי כי מספר חַסרות החליפין מגיע ל־780. אבל חובה לציין כי גם למרבית הצירופים אין חליפין מדויקים: חוקר ודורש, לא מעלה ולא מוריד, מליץ יושר, מעשה שהיה, חס וחלילה, שיחת חולין בטל בששים.

העברית בלאדינו (בלעז הספרדי)4. העברית המובלעת בלאדינו שייכת כלה למקצוע הדת והלאומיות, כלומר מפעמת היא מאד. אבל דלה היא לעומת חברתה באידית. סכום אמריה מגיע אך ל־300, אחוז הצירופים קטן לעומת המלים הבודדות ופעלים כמעט אָיִן. מלבד יוצאים מספר, כלולה עברית זו במובלע העברי שבאידית.


 

הַבְקָעַת העברית בלעזי הגולה 5


העברית המובלעת בתוך פסוקי הלעז התלכדה כמעט בהם עד כי פעמים לא ירגיש המדבר בבֶלע. אבל יש אשר תַבקיע אל הלעז בפסוק שלם, שהוא מפעם את המביע ונדחף להתגלות. בלשון, בה הביע העם במשך אלפי שנים את חכמת החיים והשקפות עולמו, נוצרו המון משלים ופתגמים, רַבי תֹכן ויפֵי גִזְרָה, הנפוצים לרוב בספרותנו העתיקה. יצירות עַם אלה לוקחות נפשות בהגיונן הבריא כפרי נסיון ארוך מאד, במוחשיותן ובמהירותן, ברוח הבקורת החדה המרחפת בהן, בקצורן הנמרץ ובסגנונן אשר כפשטותו כן אֲמנותו.

אכן חִבה יתרה נודעת להן, אבל דוקא בנוסחן שמדורי דורים. הצורה מלוכדת כאן בתכן, וכל חליפה קלה תפגם טעמן, וחִלוף לשון מכל שכן. לכן יפרץ המשל או הפתגם כלו לתוך השיחה הלועזת. הפסוק העברי יופיע כאן כְאִי איתן בודד בתוך ים זר לו. ככה הבקיעה העברית לתוך הלעז אמרות עתיקות למאות, והעם לא חדל להוסיף עליהן כמתכונתן. והנה דוגמה קטנה.

עובד אדמתו ישבע לחם – אם אין קמח אין תורה – מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת – אם אני לי מי לי – יגעתי ולא מצאתי לא עליך המלאכה לגמר.

מרבה נכסים מרבה דאגה – אל תען כסל כאִוַלתו – פתי יאמין לכל דבר – אין חלום בלי דברים בטלים – בדידי הוה עובדה.

שמח בחור בילדותך – כאִמה כן בתה – מים גנובים ימתקו – עבירה גוברת עבירה – נאה דורש ואין נאה מקיים – אל סתסכל בקנקן… –

ועוד מקור לפתגמים המבקיעים ללעז. אמרות ופסוקים רבים, אשר במקומם ובזמנם נאמרו לצרך הענין פשוטם כמשמעם, נתפרשו במובן כללי ומופשט והועלו למדרגת משל או פתגם:

אם כן למה זה אנכי – ברחל בתה הקטנה – גם אני בחלומי – כל עורב למינהו – נחבא אל הכלים – כאשר אבדתי אבדתי (גם במקום כאשר עבדתי עבדתי) – ראה את המציאה ונפל עליה – מה ענין שמיטה אצל הר סיני – פתח בכד וסיים בחבית –

ופעמים יִוָצר קָלַמְבור על ידי נתוח קל במבטא הפסוק6: ואת הצפור לא בַתר (עוף אינו בשר) – עני ואביון מגוזלועני ואביון מי גוזלו?אש יצאה מחשבון (– החשבון גורם למריבה) – ראית גנב ותֵרוץ עמו (– ראית גנב ותִרֶץ עמו; כלומר לִגנב יש תמיד תירוץ).

הַבְקעה זו, שבקרב ההמון נשמעו רק עקבותיה, נפרצה מאד בין יודעי ספר, עלתה למעלה בחוגי בני תורה, ובמסיבות הלמדנים יצרה ממש שפה בתוך שפה.


 

סמוך לתחיה

שנות 1850–1885


בתקופה קצרה זו חלו תמורות רבות במרכזי הגולה. שוכני הגיטו התחילו להציץ בעד החומה העתיקה אל מרחבי העולם. התסיסה הרוחנית, הרדיפה להשכיל, לדעת ולהבין, שהתחוללו זה מכבר בגולה הגליצאית, עברה גם לרוסיה ולפולניה הרוסית.

ברם המעוררים להשכלה והמטיפים לתלמוד לשון המדינה כתבו רק עברית – בשפתם הם ובשפת יודעי ספר בישראל. הן לבני תורה ומן התורה חתרו להוכיח כי מותר ללמד חכמות חיצוניות. אף המונח השכלה כשהוא לעצמו כאלו מכֻוון קודם כל לעברית צחה מן הצחה ולחֵקר היהדות. ועוד זאת. הרבים שנספחו אל התנועה החדשה, הלא רק בעברית יכלו להשקיט את צמאונם לדעת. מכאן הדרישה לספרי המחקר והמדע הנדירים שחֻברו מאז, מקרוב ומחדש.

אמנם בהשכלה דבקה מְאֵרַת המליצה והדֵעה המוזרה כי רק לשון הנביאים היא עברית נאורה. ע"י כך צמצמו הסופרים מאד את יכלתם להבעה, הכבידו על הקורא, חִנכו אותו בערפליות, בחֹסר דיוק ובמִלוליוּת, והסיחו את דעת הקהל מן הלשון הטבעית, הברורה והמדויקת האצורה בתלמודים ובמדרשים.

אבל עם כל זאת הופנתה העברית אל עולם החולין. מִפנה זה מוכרח היה לחולל שִנוי ערכין גם בלשון. מרובים צרכי ההבעה, ובהתפתח המחשבה יוכרח המביע להרחיב את שפתו, לעַמקה ולהועיל מכל מקורותיה.

וקמה חדשה בגולה: הופיעו שבועונים עבריים אשר פתחו אשנב זר אל העולם ומלואו ולא חסרו גם דברי תורה ופירושים. מקץ שנים אחדות נוסד שבועון שהתמסר להפצת מדע בעם. צצו ספורים, רומנים, הסטוריה כללית ועברית. העתונים חדרו אף לחוגי המתנגדים לרוח החדשה. עם ההשכלה הוגבר הצרך בלמוד התנ"ך ובספרי דקדוק, והדור הצעיר שתה בצמא מכל החדושים שבאו לידו.

אכן לא ארכו השנים וכבר נראו בערים הגדולות צעירים בועטים במסורת ובשפתה גם יחד, אבל לעומת אלפי העוזבים עמדו רבבות נאמנים לספרות החדשה. ועם התפתחות הקריאה גבר גם יצר הכתיבה. כל בחור מתמשכל נִסה כחו לחַבר, ויהי אך כדי לבחן את יכלתו או להראותו לחבריו. ואשרי מי שזכה לפרסם טורים אחדים בעתון; קנאת סופרים זו הרבתה את מספר המתחרים.

ובין כה וכה נראו בין הסופרים אמנים אשר קידשו מלחמה על המליצה ומהם גם מחדשים ברוח הסגנון התלמודי. ככה התפתחה הלשון הלוך והתקרב אל החיים, הלוך והתרחב מבחינת המושגים והצורות. ועל סף התחיה הופיע עתון עברי יומי ומהלך ריאליסטי בספרות, הדורש לתאר את החיים כמו שהם ובלשון טבעית ומדויקת.

לנֹער שבתפוצות הגולה הרחבה היתה העברית שבכתב לשפה ממש ממנה שאב את דעת העולם ומזון לחיי הרוח בכלל. וכהתרחב השפה כן נתרבו דורשיה וקַנאיה.


 

סִכּוּם למצב העברית בערב תחיתה


  1. במרכזי הגולה העקריים מדבר העם כלו – והנשים בכלל – אידית מיוחדת מאד, בעלת יותר מאלפַיִם מונחים ובטוים עבריים למושגי הרגש והשכל, לכל הפועם את האדם והיהודי. למרבית המושגים האלה היתה העברית הלשון הראשונה והיחידה.

  2. עברית מובלעת זו נאמנה בכללה לדרכי הלשון ואוצלת לדובריה, שלא מדעתם, מדה הגונה מרוחה: בניני הפעל ושם הפעולה הנגזר מהם, סמיכות, נטיה לַמין ולַמספר, סדר המושגים. רוח הלשון מתגלה גם בביטויי העברית שנוצרו בעם עם התפתחות החיים.

  3. כל גבר בישראל מתחנך בראשית נעוריו על העברית, בה יקבל את עקרי מושגיו לרגש ולדעת ובאמצעותה יוסיף לזון את רוחו כל ימי חייו.

  4. כל יהודי, ובמקצת גם היהודיה, שוהה יום יום שעה קלה בצבור עברי, ועִתים קצרות – בסביבה עברית מצומצמת בביתו. בימי מועד תארך ותגבר סביבה זו, ופעמים תופיע פה העברית בצורה מעשית.

  5. כל אדם בישראל יודע בעל־פה המון תפלות, מזמורים ופזמונים, בנגון קבוע.

  6. בני המעמד הבינוני עוסקים בתורה עד גיל 18–20, לומדים גם לחַבר עברית ואינם פורשים מתלמודם. כלם בקיאים בתורה עם פירוש רש“י, מהם גם בתנ”ך כלו, מצויים במסכות אחדות מן התלמוד, יש יודעים בעל־פה פרקי תנ"ך וגם דפי גמרא. רובם קובעים עִתים לתורה ולכלם תשמש העברית כשפה יחידה למקרא ולהבעה בכתב.

  7. אצל יודעי ספר אלה עשירה מאד העברית המובלעת: מספר מונחיה וביטוייה עולה על 3000. ועל אלה נוספת העברית המבקיעה, בת מאות משלים ופתגמים שהם מופיעים טבעית בדבור הַתְאֵם לרַעיון.

  8. כְּלֵי קֹדש ואנשי הרוח בכלל – והם כ־3–4 למאה מכלל האומה – חיים על הספרות העברית ובלשונה, בה הם שקועים כל היום ובה יחַברו את עניני משמרתם. בחוגים אלה נכֶּרת הבלעת העברית והבקעתה ביתר יחוד.

  9. בית־הדין יוצר סביבה עברית למחצה, בהיות פה האידית מופסקת לרגעים באמרים עברים חַסרי חליפין, והמִסמכים השונים נערכים כלם בעברית, בסגנון תלמודי מפותח ומדויק; ולא רק נערכים כי אם גם נקראים ומבוארים.

  10. סמוך לתחיה התחילה רוח ההשכלה לפעם בתפוצות הגולה. מופיעה ספרות חילונית ועתונות שהן מַפנות את הלשון אל החיים ומרחיבות אותה; מעט מעט נדחית המליצה מפני הטבעיות והדיוק. הנֹער מרבה להגות בספרות זו בה ימצא מקור לדעת ולשאיפות המתעוררות בעמים ובישראל. וכהתקרב העברית אל המציאות כן נתרבו קוראיה וכותביה.


 

ג. במה קָרְבָה העברית לתחיתה?


בשתים תוגדר חִיות הלשון: א) בה יביעו חברי צבור מסוים את מחשבתם בדבור ובכתב; ד) ולפיכך לא תחדל להתרחב ולהשתנות הַתְאֵם לחליפות בתנאי החיים ולהתפתחות המושגים.

בעברית נשתמרו סמנים אלה במקצת גם אחרי שלכאורה כבר נדמתה כמֵתה. מעולם לא חדלה להיות כשפת הכתב בחיי הצבור וליודעי ספר, ובכל תקופותיה לא חדלה להתרחב ולהסתגל לצרי המעשה ולמחשבת הדור.

אפס כי פסקה היכלת להגות את המחשבה עברית בקול ובדרור7. וכאן עולה השאלה: בני תורה ומשכילים אלה, שהם שקועים בספרותנו העתיקה או החדשה וכותבים עברית. מדוע יתקשו להסיח שיחה פשוטה בלשון זו? במה יְגָרע אצלם כח הפה לדִבור מכח היד לחִבור?

תשובה לשאלה זו עלינו לבקש במנגנון הלשון הפסיכו־פיזיאולוגי.


 

סבילוּת ופעילוּת בלשון 8

כל שׂפה נאורה תדֻבר ותְשָׁמע, תִכָתב ותִקָרא; כלומר תוּפק בפה ותִקָלט באזן או תוּפק ביד ותקלט בעין. מכאן ארבע דמויות: שפת הבִטוא, ש. השֵמע, שפת הכְתָב וש. הראוּת אבל גם המלה המבוטאת, כַנכתבת, מוּחשת כתנועה ומתרשמת בקליפה האפורה במרכז מיוחד בו היא משתכנת כזֵכֶר. נמצא כי לכל אחת הדמויות זכרון בן־מינה שיסודו הפיזיאולוגי מְשֻכָּן במרכז מקביל למוצאו האֲנָטומי. זכרונות אלה לשֵׁמע ולראוּת, ואפילו לתנועות הבטוא והכתב, מה נבדלים הם בסגולתם ובשכונותם. לפיכך טעונה כל דמות תלמוד או הרגל מיוחד. למשל, החפץ לשמע לשון עליו לחַנך את המרכז לשפת השֵׁמע, לאצֹר בו המון זכרות מתאימים, כלומר להרבות שָמֹע בלשון הנדונה.

מארבע דמויות אלה, שתים – הדבור והכתב – מוּפקות מִפְּנים חוצה, הן מטביעות רשמים כגרויים לשֵׁמע או לראוּת, הן פעילוֹת; ואלו השתים האחרות נקלטות מן החוץ פנימה, הן מוטבעות כרשמים, הן סבילוֹת.

הבדלה זו בין הלשון הסבילה לפעילה היא רבת ערך מאד. בסבילה נִתָּנות לפנינו המלים והן מעוררות את הרעיון המקביל, הסמן מעלה כאן או מזכיר את המסומן, המושג; לא כן בדבור או בכתב: פּה אנו יוצרים את הרעיון, והוא מעלה את המלים, המסומן מזכיר את הסמן.


*

אולם השאלה הקודמת חוזרת עתה בצורה מפורשת יותר: האין דמויות הלשון כרוכות זו בזו? הלא יהגה הקורא את המלים וישמע אותן, ויהי אך בהרהור בלבד? ובמה יוּרע כח הלשון הפעילה לעומת חברתה הסבילה? הן המושג והמלה סִמָנוֹ יוצרים שותפות בה כל אחד השותפים מסוגל להזכיר את משנהו?

אפס כי העובדות מוכיחות כי לא כמשוער כן הוא. הלומד לשון זרה מתוך ספרים לא ישמענה או יתקשה מאד להבינה בהזדמנו בין דובריה. המזרחן הבקי בכל הספרות הערבית יתפוס אך מלים בודדות מתוך שיחה ערבית.

ואת הסבות נקל לשער. 1. המשכִיל קורא ב“עין” בלבד; אמנם כאלו יבַטא קצת אף ישמע בדמיונו, ברם הרהור מקוטע זה אינו אלא צֵל קל להגיה ולשמיעה; אין כאן גרוי ממש ולפיכך ירפה מאד הרשם וזִכְרו. – 2. אפילו יהגה הקורא את המלים כתקונן תַאֲפיל הראוּת על הבִטוא והשֵׁמע, וכאשר תתמיד הקריאה כן יגבר ההרגל לראות את הנשמע. – 3. הקורא ההוגה ישמע תמיד את קולו־הוא ומִבְטאו שלו על כל הסגולות המציינות את הברת היחיד. זכרון כזה לשפת השֵׁמע יוצר כעין ניב מיוחד המַקשה על בעליו לשמע אותן המלים מפי זולתו.

אכן אף קריאה מתמדת תספיק לשֵׁמע המלים, אִלו תֵהגינה כל אחת לבדה, לְאט וברורה; אבל בנוהג נָסיח במהירות בת 100–150 מלים בדַקה או 1/2 2 מלים בשניה; כלומר לא את המלה כלה נשמע אלא מקצתה המספיקה להכרתה אחרי הִשנותה מאות פעמים כגרוי נכון לשֵׁמע.

הלומד לשון מתוך קריאה בלבד יתקשה עוד יותר בדבור. המומחה ליונית או לרומית יכתב בהן ביגיעה, אבל יגמגם בנסותו לדבר בהן. בכינוס לחניכי ישיבת סלובודקה – וכולם רבנים בעלי שם – התנצל היושב ראש על הנאומים שינאמו באידית: “בא”י חובה לדבר עברית, אבל יש רבנים שמוכרחים לדבר אידית כהרגלם", כי אך מקרוב באו.9 בארץ יש משכילים קוראים זה שנים ערבית ולא יעיזו להסיח שיחה הגונה עם ערבי.


 

קְשָאֵי הלשון הפעילה


לכאורה רב כח השֵׁמע לדבור. הילד לומד לדבר באמצעוּת האזן, המהגר שאינו יודע ספר לומד את לשון הארץ מתוך שמיעה. בני הישוב הישן מיטיבים לדבר ערבית בלי דעת לקרא בה. החֵרֵש המִלוּלי – אשר מאסון או ממחלה נִטל זכרונו לשפת השֵׁמע – הוא נטוּל כל יֶתר דמויות הלשון: לא יוכל לדבר ולא לכתב ולקרא; ואִלו העִוֵר המלולי – נטוּל הזכרון לקריאה – מוסיף פעמים להסיח ולקרא. מי שנתחרש, דבורו פוחת והולך. הפיזיאולוגים משערים כי המרכז המלולי לשֵׁמע מחובר אנטומית למרכז הדבור.

על כל פנים מוכיחות עובדות אלה כי, אצל אדם כתקונו, שפת השֵׁמע היא היסוד לדבור וגם לשפת היד והעין, הואיל והכתב הוא לא סמל לרעיון, לא היארוגליף, אלא סמן להגאים; והדבור המביע הוא תולדות השמע.

אבל אם אמנם שפת השֵׁמע כל יכולה בלשון, במה נגרע כאן המשכיל הקורא בקול מן הילד ומעם־הארץ המהגר? אפילו נניח, כאמור, כי שמיעת המלים ללא ראיה מטביעה רֹשם לשֵׁמע חזק מזה שמקריאה, הן יתרון לקורא המבַטא בהיותו מקדים הגיה לשמיעה?

ברם עצם הקשאים בדבור ובכתב נובע מפעילוּתם, מטבע ההבעה הצועדת מן הרעיון אל המלים. אמנם כרוכים המושג והמלה זה בזה, אפס כי המלה זקוקה למושג הרבה יותר מלהפך: המלה בלי משמעה חסרה כל זכות קיום; ואלו המושג לא תמיד הוא נצרך למלה, ואפילו כשהוא זקוק לה יקדם לה. ובאמת מִדֵי תעלה מלה בזכרוננו תלֻכד בתכנה, אבל מה יַרבה דמיוננו ליצור ללא מלים.

ולא בהרהור בלבד. גם במציאות תדירה המגמה מלהמושג מחִלוּפה, כלומר נשמע ונקרא יותר מאשר נדבר ונכתב. נקח למשל את הפעל רמס ונניח כי בסביבת רֵעים מסוימת בת 20 נפש ישמיע בינונית כל אחד מן החבורה מלה זו 5 פעמים בשנה, נמצא שכל חבר ישמענה 20 פעם יותר מאשר יֶהגנה. וכן תִרבה ההזדמנות לקָרְאָה מִלִכְתב אותה.

ועוד. בשותפות הנדונה אין כח החברים שוה לזְכירוּת, כי שונים הם בערכם הפסיכי, המפָעֵם. הנה, לדוגמה, השם סכין. המושג המקביל או דמות העצם מקושר בזכרוני בהמון נימים להגיון ולרגש: צורת המכשיר המתאימה לתפקידו – הנצב והלהב, פיו וחֻדו; כניסתו לתוך החֹמר, מַצג היד החותכת, החתיכות, ריח המאכלים וטעמם; תועלת הסכין ומקומה על השלחן הערוך; ערכה כְּנוֹי. – ולא יחסרו נימי צער: הלא תדקר הסכין, תפצע ותשפך דם, פעמים בשגגה ותדיר בזדון.

אך המלה כשהיא לעצמה, מה לנו ולה. בשביל סתם אדם רחוק מסִבכי הבלשנות חסרה היא כל טעם הגיוני: מדוע התרכבו דוקא הגאים אלה כדי לסמן כלי זה? אינה מענינת ואינה מפָעמת מכל שכן. וראיה מובהקת: רְפֵה הזכרון מחולשה, בשכחו את השם, יאמר: הדבר… ש… שחותכים בו את… הלחם. המישג איתן; אבל נעלם הסמן, המלה.

ומעשים בכל אדם. המשכיל הַכר יכיר בלשונו כמעט את כל מליה – פרט למונחי המקצועות – בפגעו אותן בהרצאות או בסִפרות; אולם בסגנונו־הוא ישתמש בכתבו רק כברביעית האוצר המלולי, ובדבור – בפחות הרבה מכן. והוא הדבר לגבי בטויים שונים. זאת אומרת: לשוננו הפעילה דלה מאד לעומת חברתה הסבילה.

הנה לדוגמה מערכת מלים ואמרות, שהן ידועות יפה לכל דובר עברית ונעדרות בשיחתנו אף על פי שאין להן חליפין מדויקים: נטה – יד, מקל; חבל ב… – הכה בכח ללא חבורה או פצע; כרת; חטט – בחול, בתבן, בנירות; דֶשא, עִקר בשרשים; מטה; לִבְלב; ירקות עושים ל… – לשלשה חדשים; חָרְבָה האדמה, אבל לא יבשה; בוסס – בטיט חוצות, הִלוך מצוי מאד בארץ בימות הגשמים; גיא; מים זידונים; נזיד – תבשיל קטניות או דגן שמימיו התהבלו לגמרי, שונה מדַיסה; חֵלֶף, מרצה מעות, מה בצע, גונב דעת תוכו כבָרו, אבק לשון הרע, חזקה אין אדם

זכירה ויצירה בלשון. – הסגולה המציינת את עצם מהותה של הלשון הפעילה היא היצירה שבה. הנה למשל פסוק בן שלוש אמרות: זה שנים רבות/לא עלה הדגן יפה/כַּפעם הזאת. נתבוֹננה בהתפתחות רעיון זה כאשר נשמענו וכאשר נֶהגה אותו. בשמיעה תעיר בנו כל מלה את מושגה, עם גְמֹר אִמרה יתברר חלק המשפט ולבסוף יושג הרעיון כלו ויהווה תמצית מרוכזת בצורת רגש כולל.

לא כן בהבעה. נקודת המוצא לכל רעיון היא רגש־גולם תוסס, אטום כעין ביצת היוצר. ובהגלותו יוּפק לא מושג מושג, אלא יתבקע לחלקיו המתפרצים זה אחר זה בצורת אִמרה בת מלים אחדות מלוכדות כבמלה ארוכה אחת. אם נסמן את המושג ב מ, את האִמרה ב א, את הרעיון המפורש כ רמ ואת הרעיון הגולם ב רג, נוכל לסַמל את התהוות המשפט האמור בצורתו הסבילה והפעילה.

בשֵׁמע: מ1 מ2 מ3 = א1 מ4 מ5 מ6 מ7 = א2 מ8 מ9 = א3 רמ

בדבור: רג א1= מ1+ מ2+מ3 א2= מ4 + מ6 + מ8 + מ7 א3 = מ5+מ9

השומע הולך מן המפורש המפורט אל המבואר שבאמרות ומאלה אל הרעיון השלם המפורש והמרוכז. הכל נתון כאן: עריכת הנדבכים והבנין כלו. והמלים, הלא חרותה כל אחת מהן בזכרון המכופל לשֵׁמע ולראות, לדבור ולַכתב.

ואלו המדבר צועד מן הסתום אל המפורש המרוכב, המצוֹרף; וכאן כמעט תמיד הכל חדש מחודש. פעמים טרם הֻבעה אִמרה כזו מעולם, ועל כל פנים לא הזדמנה אצל המביע הנדון, אולי מימיו לא נִקְרָה לפניו לא עלה הדגן יפה; תרכיב זה הוא יצירה ממש.

אמנם בין המון האמרות האצורות בזכרון המֵסיח לא יחסרו בטויים דומים ברב או במעט לצירוף המתהווה, אשר בכח ההקש יסייעו להתרכבותו; וכַעֲצֹם המסייעים הנסתרים וכִרְבוֹת שגירותם כן תוּקל ההבעה היוצרת. סיוע זה, שאינו אלא חִקוי שלא מדעת, הוא פרי ההרגל בדרכי המחשבה הנִסְלָלים במנהגי הלשון וברוחה. מתוך רגילוּת ידע הילד להטות שמות ופעלים בצורה נכונה שעדיין לא הזדמן לשמעה, יבנה שמות כהלכה ויסדר משפט כמקובל – בטרם יבין כל תורה וכלל.

ברם אין הקלה זו פוטרת מן החִדוש ואינה מבטלת אותו. מגמת ההבעה מן הסתום אל המפורש היא, לעצמה, חִדוש הטעון אִמון והרגל שאין להם חליפין בלשון הסבילה. השיחה והחבור טעונים מאמץ גם אצל הרגיל בהם ומטרידים אפילו את אֲמַן הלשון.

בקצור: כל דמויות הלשון מסייעות זו את זו, אבל כל אחת מהן זקוקה להרגל מיוחד.

מעתה תתגלה הטעות שבדעה המקובלת כאלו הילד והמהגר לומדים לדבר רק מתוך שמיעה בלבד. אכן יתרון מעולה כאן לשמיעה, יען כי אין השוֹמע פוסק מִדַבר אם כמרַרף הבעה ואם לצרכי החיים. ראשונה יחַקה ממש, מלה במלה, אפס כי אף בחִקוי תכוף לשמיעה יש אבק פעילוּת, הואיל ופעמים יזכר המחַקה את המלים רק עקב תָכְנן. מעט מעט יופיע חִדוש־מה באִמרה המחוקה, ולבסוף יוּפק דבור דרור כיצירה גמורה. הקליטה והַהֲפקה משתלבות פה, וזהו סוד הצלחתו של הילד בקנין הלשון. המהגר המנודל, מפותח הרצון והשכל, היה מצליח ברכישה זו הרבה יותר מן הילד, לולא היתה שפתוֹ־הוא מתיצבת כמתנקש בכל צעדיו.

אכן, גם המקשיב לשיחת אחרים או להרצאה מתכשר להבעה, בהיותו קולט את החֹמר המלולי בצורה מדוברת עם כל טבעיותה למהירות, לחליפות הקול ולתנועות הגוף. לכאורה יתפוס כל מלה לבדה, אבל את תכנה המלא שבפסוק הנתון יבין רק מתוך האִמרה, והיא היא הנקבעת בזכרונו כקטע מלולי נעשה מִקְשֶה. והלא זהו סוג החֹמר הדרוש להבעה אם לחִקוי ואם כסיוע מהֶקש.

בין המסייעים להבעה צריך למנות גם את השִנון בעל־פה, המציג דבור ושמיעה כאחד ואף עקבות לפעילוּת.

שפת הכתב. החבור בכתב דומה בעקרו לדבור הואיל וגם בו יקדם הרעיון וחלקיו לַמלים. אולם תנאים אחרים מקֵלים כאן את מלאכת ההבעה.

  1. אין כאן חבר לשיחה מפסיק לרגעים את הרעיון ודורש מענה לדבריו־הוא. הכותב יכול להתבודד ולהתעמק בהרצאתו.

  2. הכתיבה מתוּנה מאד לעומת הדבור. ובהיות המחבר בן־חורין למַתֵּן את מלאכתו כדי לפַלס את הרעיונות מצד תָכְנם וצורתם, יתעכב תדיר גם על המושג הבודד בבקשו מלה הולמת יותר. למשל, בעל הפסוק זה שנים רבות לא עלה הדגן יפה כבאביב זה (לעיל) כונן עטו לערֹך לא עלתה החטה והשעורה… ובעודנו רושם לא על… פקפק רגע, אז צף הדגן ונרשם עלה… וכן כבר כתב כפעם הוא… והנה נִצְנץ כבאביב זה.

  3. מה שכבר נכתב על הגליון ומשתרע לנגד המחבר מעורר בו, מִקִרבה גלויה ונעלמה, רעיונות וצורות הבעה להמשך האמוּר. אִמרה תרדף אִמרה ומלה גוררת מלה. אחרי כתבי לחברי על הגשמים שירדו בעתם, על המרעה הדָשֵן ועל הַקָמה הכפופה מִנֵטל השבלים, נגררתי כאלו על כרחי אחרי זה שנים רבות לא

אמנם גם בשיחה ובהרצאה נתקשה בכניסה אל הענין. אולם מקץ רגעים מספר, בהסתלק המתחרים משדה התודעה, ישׂתרר הנושא הנתון ומעט מעט יֵעָנו לו כל הקרובים אליו מבחינת־מה.

אפס כי בדבור מאפיל התֹכן על המלים המתעופפות לבלי שוב, ואלו בכתב מַשקיף הרשום כלו אלינו ויורה לנו מקטעי שורותיו שהם מעוררים את שותפיהם הנרדמים במעמקי הזכרון. בשיחה יְגָרה זֵכר האמוּר את השותפים האלה, אולם כאן לפנינו גֵרוי ממש בצורת מלים ואמרות שבכתב.

על ערך יתרונות אלה תעיד העובדה שאצל כל אדם עשירת שפת הכתב משפת הקול; זאת אומרת: בכָתבנו נַפְעיל מקצת לשוננו הסבילה הידועה לנו אך מתוך קריאה, הואיל ונעדרת היא בשיחתנו מחֹסר שגירוּת או מהירות מספקת.

מכאן ראיה שקריאה מתמדת אפילו אִלמת מכַשרת את ההבעה שבכתב. חובבי לטינית בימינו לא ידברוה אבל יכתבוה. כל יהודי יודע ספר היה כותב עברית, מעט או הרבה, אף על פי שמעולם לא עלה על דעתו להָסיח בה. ובאמת, הלא בתנאים החיצוניים רב מאד דמיון החִבור לקריאה: אדם בודד, גליון ושפה לעין.

ברם עם כל הקֻלות שבחבור עוד זקוקה פעילותו לאמון; לא פתאם יעבר הקורא אל שפת הכתב. לפיכך כהאריך ההרגל כן תרבה המהירות גם פה. בכתבנו יש אשר בהרהור כבר נזרקה האִמרה, אף המשפט כלו, ואנו מחכים לַיד המפַגרת מִלכת אחרי המִלול המדומה. ברגעים אלה תשיג שפת הכתב את שפת הקול.

נמצא כי המתמיד לחַבר מתקרב והולך אל שפת הדבור; אמנם טרם נֻסה בתנאי השיחה, גם מהירות ההבעה עדין לא גמלה כל צרכה; אבל העקר – לשון פעילה – קיים.

אכן חזקה השפעת התנאים החיצוניים על הרגיל בחבור. רבים אומרים כי מחשבתם והרצאתם מסוגלות לפעל רק בהיות העט והגליון לנגדם10. ובכל זאת קרוב החבור לדבור. הכותב עברית יסתגל מהרה לדבור. וכבר ראינו סופרים, שמעודם לא נִסו לדבר בגולה בלשון חבוריהם, נואמים עברית מקץ חדשים אחדים לעלותם לארץ.


 

לְפֶתח התחיה


  1. שתי עובדות רבות ערך הרחיבו את צעדי עברית סמוך לתחיתה: בַספרוּת – המִפְנֶה החרוץ אל עולם המעשה ואל מושגי המדע, ובעם – הִתְרַבּוּת כותבי עברית בעניני חולין. צצו משכילים ומתמשכלים לרוב, וכל יודע ספר תפס עט. במוסדות החנוך, אף בחוגי האדוקים, הוּחל להקדיש שעות מיוחדות לחבור העברי שהועלה למדרגת מקצוע. אפילו הנער העוזב את תלמודו מעוני הספיק לערך מכתבי מליצה אחדים; גם אם ישכח אִמוניו אלה הַכר יַכיר כי בעברית אפשר להודיע, להגיד ולהביע.

וכרבות הכותבים כן הרבו לחבר ולהיטיב את יכֹלת הבעתם וכן גדלה מהירותה. ביחוד נִכרה קִדמה הגונה בחוגי המורים ואנשי הרוח בכלל. והלא מקרב אלה עלו ראשוני המעפילים אל הדבור העברי. התרחבה שפת היד ולא ידעו אֱמוּנֶהָ כי יגשרו גשר איתן אל שפת הפה.

  1. אבל גם שפת השֵׁמע לא חדלה לָסול את הדרך לדִבור. תלמידי ה“חדר”, הישיבה וסתם לומדים היו קוראים את תלמודם בקול ובנגון; בחזרת הש"ץ, בזִמְרת החזן, בקריאת התורה ובדרשות, וכן בכל הברכות והזמרות שבבית הִרבה העם לשמע עברית ללא רְאִיה. בתפלה בצבור יאפיל השֵׁמע על הראוּת, ובבית הדין מכל שכן.

  2. ודבור ממש מתוך ההבלעה וההבקעה. אמנם פגומה קצת פעילותו: המובלע נִתָּק מחבוּרתו העברית, והמובקע יוּפק בצורה קבועה ללא כל חליפות; אולם בעצם הופעתם בשיחה כרצויים וכהולמים ברגע הנכון הלא רָאֹה נראה דחיפה מן המושג אל המלה ומן הרעיון אל הפסוק. ועל כל פנים יצטבר כאן חֹמר מלולי עשיר, שגור ומזומן להכניס את קטעיו אל הדבור.

ומַתָּן לשפת השמע. עברית מקוטעת זו הלא תשָׁמע כדבור ממש וההמון ירכשנה על הרוב אך בשמיעה בלבד.

דבור סָבִיל עם שריד פעילוּת הוצג גם באלפי הפסוקים והמאמרים שכל משכיל היטיב לדעת בעל־פה.

*

חובה לציין כי העם בכללו לא רק מובטח היה כי עתידה העברית, כישראל וכארצו, להופיע בכל תפארתה; אלא מעולם לא הטיל ספק בחִיותה אף בטרם הוכרז על תחיתה. בכתב ראה העם מעלה יתרה על הדבור: שפת הפה – לדברים של מה בכך, לחיי שעה; ואלו הכתב – לענינים נעלים, לחיי עולם. ולגבי אלה הלא העברית היא לשון הגולה ומה ישוה לה?


 

גורם הגורמים להתפתחות העברית


אחרי התברר התנאים לאפשרות התחיה, הלא נשאל מה גרם ליצירתם ולקיומם? הנה ראינו כי החבור העברי היה לגשר מעביר אל הדבור; אבל הוא עצמו מה הולידו, למה כתבו עברית? המובלע והמובקע מן הלשון העתיקה בלעז הגולה הֶחיו אוצר לשוני עצום ולא הניחו לעם להסיח דעתו מעברית מדוברת; מה סוד תופעות אלה?

אם נחקור למוצא כל אחד מן הגורמים והמסייעים שמנינו בוא נבוא אל מקור כללי אחד: תלמוד התורה שנפוץ בגולה עד היותו לנושא היחידי בחנוך הנֹער ובתרבות המגודלים; התורה כחוקת חיים אשר תלווה את היהודי באשר יעשה ותורהו להבחין בין טוב לרע; התורה שהיא מגידה את העבר, מחייבת את ההֹוֶה, חוֹזָה את העתיד ומצרפת את כלם ליחידה בלתי מתפרקת; התורה, בה מוסר והיסטוריה, דת וקורות האומה כרוכים זה בזה; התורה, בה גבר העם והשכיל, עליה הוא נרדף ונהרג ובה יגָאל לנצח נצחים.

תורה זו התלכדה עם שפתה עד בלתי הַבדל בין התֹכן לצורתו. כל החִבה, ההערצה והמסירות שנודעו לתורה, למוסרה ולמצותיה, לרוחה ולחוקיה, חלו גם על לשון הקֹדש ועל ספרות הדורות שעמלו לפרש את ספרי־הנצח; על הספרות הכוללת את תפלות העם וזמירותיו וקינותיו, ועל הלשון בה הוסיף ישראל לקונן ולשמח, להֵאנח ולהריע, להביע את יאושו ובטחונו, את תרעומותיו והִכָנעותו.

תורה זו שלא נתנה את ישראל להתערב בגוים, היא היא שגרמה לו להִנזר מלשונם ולשאל מלעזם אך מוּעט כָּרִיחַ למעשה; היא היא שעשתה את העברית לשפה יחידה בעם לחיי הנפש, לרגש ולשכל.

שלשת עמודי הזכרון חָבְרו כאן יחד להגן על העברית ועל טהרתה מפני השכחה והדלדול: 1. תדירות או חזרה בלתי פוסקת על הנושן ותהי בצורות מחודשות; 2. יחידוּת או בדילוּת, כלומר העדר כל מתחרים; 3. פְעימוּת רבת גונים, אצילה ועזה, עמוקה ונאמנה.

ברם התדירוּת והבדילוּת אינן אלא פרי הפעימות.

התאמת כאן החוק הפסיכולוגי: הזֵכר הפָּעים לא במהרה יִשָׁכח, הפעים ביותר יתקיים לנצח, והפָעים המפָעֵם יִזָכר אף יוּפק.

הפעימוּת העזה הגבירה בעם את האמונה והבטחון בגאולתו ובתחית לשונו, ואמונה זו חזרה ופעלה כגורם כביר, מְפָעל ומאיץ.



  1. אך השנה זכינו למחקר ראשון מסוג הנדון – “אוצר מלות היסוד של הלשון העברית השמושית” לאליעזר ריגר, הוצאת ביהמ“ד למורים ירושלם תרצ”ח.  ↩

  2. מפָעֵם, מְרַגֵש – affectif  ↩

  3. כתבי י. ח. טביוב, הוצאת “דביר”, ברלין תרפ"ג, ע' 214–278.  ↩

  4. הנני מביע בזה את תודתי הנאמנה למר מ. אטיאש, מזכיר הועד הלאומי בירושלים, שהואיל לערך בשבילי רשימה לעברית הנדונה.  ↩

  5. נקודת מוצא לרעיונות אלה מצאת במאמר י. ח. טביוב ז“ל ”על המשלים והפתגמים“ הספר הנ”ל עמ' 173–213.  ↩

  6. מתוך המאמר הנ"ל, עמ' 198–199.  ↩

  7. בדרור – ללא תחבולות והתקנה, – Spontanement; כמו קח לך מָר־דרור (שמות ל' כ"ג), כלומר המור הנוטף מאליו מתוך האילן, והוא הטהור ביותר.  ↩

  8. אחדים מן הרעיונות דלקמן שאולים מן המסה הפסיכודידקטית:

    Izhac Epstein: La Pensee et la Polyglossie, Paris 1915.  ↩

  9. “הארץ”, ל' באב תרצ"ה.  ↩

  10. ידוע כי בראשית התחיה הביעו אחדים מגדולי סופרינו אי־רצון כלפי הדבור העברי. רגש זה נבע בודאי מדאגה פן יבלע לרוח הלשון. אבל אפשר גי רגילות רבת השנים לראות עברית ולכתבה התנגדה שלא־מדעת לעברית נשמעת ומדוברת. מובן כי התנגדות זו היא טבעית דוקא אצל אלה אשר הרבו לקרא והעמיקו לחַבר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות