רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

*

תעודות שמתוך חיי הקיבוצים ובעיותיהם נושאות עמן עד היום – ואולי דווקא היום – בושם מיוחד. אנו עטים לפעמים על העלונות הפנימית המפותחה של התנועה הקיבוצית – בתאווה. כמו מחפשים איזה מיפלט מן העיתון היומי או מן הפֶּריודיקה הכרוניקלית של ישראל. מיפלט מבית המשפט. מן הסמים, מן ההונאה המתפשטת כספחת, מן המוּנח הכמו־עיסקי או כמו־מתימטי של “חיסול חשבונות” שנשתרש באחרונה בעתונות וכל כוונתו איננה אלא להרגיע – נתפוצץ רימון על מיפתן ביתו של סוחר ירקות – אל בהלה, מרגיע אותנו סופרו של העתון, אין זה מעשה של מחבלים רק “חיסול חשבונות”; חומר־נפץ הופך בית־מגורים כמעט לעיי חרבות ורק בנס אינו קוטל את יושביו – אין סיבה לחרדות: פשוט, “חיסול חשבונות” של העולם התחתון. “תחתון” כל־כך ענף ומשורג עד שאין אתה בטוח עוד אם אינו מטפס ומגיע אל דירת־הגג של ימינו. די לראות את הפיצוצים בחדרה, באשדוד ובחיפה ואת הפסיקות בדין מנהלי הנפט והבנקים בעת האחרונה כדי להרהר מחדש במושגי הנומך והגובה של העולם הקרוי עדיין “תחתון”. ובכן, הוא איננו עוד במרתפים. תמצאו אותו על המרפסת. עלה מן התחתיות – ועלה יפה.

אבל היתה זו רק סטיה קלה מן הנושא, ללמדך מה עלולה לגרום תוך־כדי־כתיבה הצצה מרפרפת בכותרותיו של עתון יומי שיגרתי.

*

אין אנו תמימים להניח כי החברה הקיבוצית נקיה לחלוטין מן הסיגים האלה. היא איננה אי. ואפילו היתה כך – כל אשר סוער ומתנחשל סביבו, מציף גם אותו, מכרסמו פה־ושם ונוגס ממנו – ואין הוא עומד עוד בבתולים האידיאיים כבראשית החלום או כבראשית הגשמתו. ותיקי התנועה הזאת נוהגים להשוות תקופה לתקופה. סולם־ערכים אחד לסולם־ערכים אחר – ונגנחים מעט. אתה שומע אנחה זאת מן הכתובים הפנימיים, מתוך דברים באסיפות, משיח מקרי. יתר על כן: טורים שנכתבו בזכותו של הקיבוץ זכו, לפעמים, למשיכת־כתף תמהה דווקא מצד ידיד שהוא מוותיקי־קיבוץ. ביקש לומר – ואמר: לו רק ידעת אמת שתוססת בתוך התנועה הקיבוצית עצמה, בעיות שבוערות בה כלפיד ומצוקות שלופתות אותה כבמלקחיים דווקא עתה, לעת שפע ורווחות!

אולי איננו יודעים כמו. בוודאי איננו יודעים. אינו דומה מי שקם בבוקר אל תלמי שדות מרחביה או דגניה או מעוז־חיים למי שקם אל המהומה הרתחנית של כרך העומד לזנוק את זניקת־טירופו אל היום. אינה דומה ראייתו של הראשון את עצמו לראייתו של האחרון את חברו. כמאמרו של מושך־במכחול צרפתי: “הן רכונות על התלמים ביקוד השמש – ואני מצייר אותן להנאתי בירוק ובאדום”.

ואף על פי כן: בתוך התנועה הקיבוצית יושבת צידקתה של ישראל, כאן מתנופף דיגלה, מכאן עדיין – עדיין! – נישאת הבשורה, היא ונחמתה המאַזנת. פעמים יש את נפשך לבנות נוסחה קיצונית־מעט כגון זו: התנועה החברתית הזאת היתה אבן־הפינה בבנין־הציונות – בנין של משק, חברה ורוח־האדם – ואילו לא נבראה אלא בשביל כך דייה. אך באותה מידה ניתן לומר כי אילו לא באה הציונות אלא לבנות, בצד מפעל־התקומה היהודי גופו, את היצירה האנושית והחברתית הזאת – עולמה קנוּי.

הנה כי כן: אם התנועה הציונית היא תנועה גזענית, אין לך דבר “גזעי” יותר בתוכה מבחינת הייחוד היהודי והאנושי – מן הקבוץ.

*

הרהורינו עגנו בחופי התנועה הזאת תוך קריאה בדפי מחקר אחד – מחקר או סקר – שנזדמן לידינו במהדורתו הראשונית, בכתב יד, בטרם ראה תבניות־עופרת של בית־הדפוס, ועניינו: השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה על התנועה הקיבוצית.1

אתה קורא בירורים ודיונים בתנועה הקיבוצית לכל זרמיה בנושא זה מראשיתו: פרוטוקולים של מזכירויות, של מרכזים, של אסיפות קיבוץ, של התכנסויות רחבות יותר; רישומי שיחות עם חברים – ואתה מסרב להאמין כי כדברים האלה נאמרו או נכתבו בישראל של שני העשורים האחרונים, עשורי טירוף־החושים החמרני.

“––– טעות מרה וחמורה טועים חברים – אומר ב־1957 ח. הדרי מן הקיבוץ המאוחד – בסברם שאפשר לחזק את החלש ולקנות את לבו המהסס על ידי הסתגלות לחולשתו וויתור לספקנותו ––– אסימונים שחוּקים ולוחות שבוּרים לא יצילו לנו חברים. אדרבה, הם יציגו את כולנו ככלי ריק, מדולדל, עקר ונטול־ערך להגשמת חזון הקיבוץ וליישובה של ארץ גם יחד”…

ואתה מהרהר: אילו רק אימצו לעצמן צמרות תנועת־העבודה של ימינו את הנוסחה הפשוטה הזו שבראשית המוּבאה!

ויעקב חזן, מן הלביאים של התנועה החלוצית, מסכם בעין־השופט ב־1958:

" ––– צאו וראו איך סודר אצלנו עניין השילומים. היש דוגמאות עולם להזדהות כזאת של הפרט עם הכלל וקיום נאמן כזה של יסודות השיתוף והשוויון בחיים?"

התשובה כבר מזוּמנה בפינו ובוודאי גם בפי כל מי שיעקב חזן שאלו. היא נתונה אולי יותר מכל בסיכומו של אפרים רייזנר, שעמד ב־1958 בראש ועדת החברים המרכזית של האיחוד:

" ––– חינוך האדם בקבוצה לשיתוף בנכסים עמד במבחן קשה – והאדם יכול לו. שלושת רבעים ממספר החברים הנוגעים בדבר קיבלו על עצמם לקיים את מצוות ביטול הקניין הפרטי והסכימו להסתלק מרכושם, שבא עליהם במפתיע. הם עמדו בפני הפיתוי ושמרו אמונים לשיתוף, לשוויון ולחזון. בין החברים האלה לא מעטים שזכו לרבבות לירות וכאלה שיקבלו גימלאות חדשיות לכל ימי חייהם."

*

מי שנזדמן לו לקרוא את היומן של “בני קריניצה” 2 הקבוצה הקומוּניאלית החולמנית שנוסדה ברוסיה לחוף הים־השחור לפני תשעים שנה, לערך – ימצא אולי רק שם הקבלה לתום־הלב ולעומק־האמונה העולים מדבריהם של חברי הקיבוצים, שהובאו כאן ושלא הובאו כאן, בענין המר והדאוב של הפיצויים מגרמניה. ואימתי? – שבעים שנה אחרי קריניצה, חמישים שנה אחרי ראשית דגניה, בעולם מפוכח וקשוח כעולמה של תקופתנו ובישראל המפוכחה כמוהו, אם לא – ממנו.

" ––– אני מבין היטב את כל אחריות החובה שאני מקבל על עצמי, אני מקבל אותה בהכרה ברורה ובלי כל כפייה חיצונית ––– ככל שתגדל חירותי הפנימית, כן חושב אני, יתרחב ויתגדל חוג חובותי."

כך כתב אחד מחברי “בני קריניצה” (“בני המעיין”) ביומנו, על חוף הים־השחור, ב־1889. אפשר לצרף את הדברים אל פרוטוקול השיחות של התנועה הקיבוצית באמצע המאה הזאת – עם יתרון מופלג לאחרונה, שעיצבה כך חייהם, שעיצבה כך חייהם ומושגיהם של רבבות, דרך המשך והתמדה.

*

ודאי: אנו יודעים – מן השמועה ומן ההרים ומשיח עם ידידים וחברים – כי הפיצויים מגרמניה חרצו חריצים עמוקים בדיוקנה של החברה הקיבוצית: שינוּ נורמות מקובלות ובוודאי פיזרו זרעונים של אי־שוויון שנביטתם עדיין לא נסתיימה. אנו יודעים מה – מטבע הדברים – יכולה להעלות על פני השטח בעייה שנמזגו בה דמים וקרבן; ירושת טבוּחים ויצר ההתקיימות – על כל גילוייו – של השרידים; תחושת השייכות האישית אל האסון וממילא יצר הבעלות האישית על הפיצוי ומולם – צו של חברה, שהשוויון הוא תו־היכר המוסרי שלה וצידוק לעצם קיומה הנבדל. אין ספק כי חותמה של מערבולת נוראה זו, של יצרי־לב טובים ושל חמדנות שבטבע האדם, ניכר בכל קיבוץ שאליו חדרו הפיצויים מגרמניה וניצבו בככרו כשלד העולה מן ההריגה, או מילאו את אווירו כפיח מן הכבשנים.

אך חרף כל הגילויים השליליים, שגם הם לא חסרו במערבולת הזאת, רצינו עם קריאת קטעי הפרוטוקולים וההתחבטויות והלבטים האישיים והחברתיים – לקום ולהרכין ראש לפני התנועה הזאת, לפני ההנהגה ולפני אנשי־השורה. לפני שיעור הקומה. עצם ההתחבטות, עצם המאבק של אדם וחברה עם יצריהם, עצם אסירת המלחמה הזאת – הם גודל־רוח אנושי שאיננו שכיח עוד. שבעתיים כך – נוכח פניה המעוקמים והמתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

*

מה עוללו השילומים והפיצויים לחברה הישראלית כולה? – דבר זה עדיין לא נחקר ושמא אין כלל צורך לחקרו. אם נחפש מקורם של מושגינו הנוכחיים המעוּותים על רמת־החיים הרצויה, אין זה מן הנמנע כי נמצא אותו כאן. זרמי הכסף הזה שלא בא מיגיענו, כמו שטפו כסחַף כמה מושגים על מותר ואסור, מוצדק ושאינו מוצדק, יאה ושאינו יאה ברמת־חיים של יחיד וציבור. השואה – כך שגור בפי המליצה – “ציוותה עלינו את החיים”. אך אנו הרחבנו צו זה גם על רמת־החיים, כאילו ציווּ עלינו הניספים לחיות טוב יותר בגין עמלם השדוד.

כי השואה וספיחיה הביאו עמם מיפגע שלא ניצפה כלל. הפיצוי – הדל ביחס – שניתן לשאירים על הריסת העם ובזיזת רכושו, גרם להשחתה לא־מעטה של פרצופנו המוסרי. ההיתר, שנתחייב מתוך צו־הקיום של המדינה, ליטול כל גרגיר של שילומים כדי לבצר את התקומה הלאומית, הוא – אולי יותר מכל דבר אחר – התיר את כל הרצועה גם ליחידים.

מתוך השואה ומתוך אפס־שילומיה נסתייענו כאן בבניית עצמנו כאוּמה והרבה תלמים המתוחים על פני הארץ – מעפר השילומים האלה נתחחוּ. אך לא פחות מכך צמח מתוך השילומים – ובעקיפין גם מתוך שלומי היחיד – שדה־ברקנים חברתי גדול ויבּלית מוּסרית השולחת גידיה אל הדורות. התשובה האמיתית לשאלה: מה עולל לנו היטלר? איננה מתמצית בציון עוּבדת הטבח האכזר של שישה מיליון יהודים. מעלליו של אותו מטורף ושל אומתו חורגים מעצם הטבח האיום הזה ומזמנו, וחותמם יהיה טבוע בקלסתר העם ובהתפתחותו לאורך הימים. אבל לא רק בכך שנסתמו פלגי־המים האדירים שעליהם היה שתול עצנו הרוחני. אלא גם בכך שהגמול – המיזערי, המבוטל – למעשה־השוד האיום גרם לא מעט להשחתת דמותם של הנותרים. ברמץ של השואה הדלקנו לא רק את לפיד־התקומה אלא גם את היצרים האישיים להרבות נכסים, לנקום נקמת הביזה הגדולה בטיפוּח השפע של עצמנו; לעשותנו מאמינים – מתוך הכרה צלולה או מתוך היסחה המכוּון – כי יתרון החומר שאנו מוסיפים לעצמנו וכל עיטור או סטיו שאנו מוסיפים לבניינינו מתוך גמוּלים אלה – הם, כביכול, חלק מנקמת היהודים במרצחיהם.

*

אלה הם הרהורים צורבים, שבין שייכים לנושאנו במישרין בין בעקיפין אי־אפשר כלל שלא יתעוררו מיד עם איזכור הצירוף “פיצויים שמן השואה”.

אך אפילו תוך הרהור כבד זה עולה המסקנה כי היתה, ככל הנראה, מידה נאצלה מאד. מדודה ובררנית, בגישת התנועה הקיבוצית אל השילומים האישיים – יותר מבגישת מזוּכּים אחרים בפיצויים אלה. העקרונות שנקבעו, שלפיהם רוב האמצעים האלה יופנו למפעל תרבות וחברה מרכזיים של היחידה הקיבוצית כולה ולא להשבחת מעמדם החמרי של החברים או של הקיבוץ – הם ההקפדה על השוויון, שהוא ערך בסיסי בחיי החברה הקיבוצית, כמו נתמזגה ועלתה בקנה־אחד עם הזהירות המוּסרית המתחייבת מעצם אופיים של דמי־שילומים אלה. דמים – בכל משמע.

או שמא אנו נוטים לחשוב כך מפני שלבבנו אפוף הצינה תר אחרי פינת־אור לחמום בה? – אפילו כך לא נחדל לפלל שאמנם כך ייראה אי חברתי מופלא זה של ישראל עוד ימים רבים.

21 בנובמבר 1975



  1. ד"ר דן גלעדי, השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה בתנועה הקיבוצית, אוניברסיטת תל אביב, 68 עמודים.  ↩

  2. מנחם פוזננסקי, “בני קריניצה – חצי יובל קריניצה”, תרגום מרוסית. ספריית “הארץ והעבודה”, תרפ"ב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות