רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן - א. מסע מתוך היער
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

את ימי חול־המועד פסח בילינו במסע אנטי־אביבי לחלוטין. הצבעונים והחרציות התרוננו בערוּגות הבית כבכל אביב. כליל־החורש נקש על החלון בפקעים סגולים. ורק השַחרוּר פנה לנו עורף וכבש את מָקורו הכתום בגבשושית עפר, עד כי צבעו נמזג עם האדמה כגוש אחד של אפר. גוון זה, ולא שום גוון אחר, השליט עצמו על המסע כולו.

יצאנו, עם שלום חולבסקי1 למסע עם “יחידה פארטיזאנית יהודית על שם ז’וקוב”. הלכנו עמו ועם חבריו בדרך שהיה בה הכל – השלגים והכפור והבצה הטובענית ושלכת נוראה של עם גווע ובדידות וצלמוות – רק לא ציוּץ אחד של אביב. לא פּרפר אחד לבשורה. חדלון איום ובתוכו זיקים, בלתי מוסברים בשום הגיון אנושי, של אמונה.

*

אולי זה תרגיל מאזוכיסטי שאנו עצמנו איננו יודעים פשרו. אבל ספר על השואה איננו יכולים להניחו לקריאה לעת־מצוא. הוא דוחק את כל האחרים במדף הקריאה־הפעילה. הוא מתחיל כמעט לקרוא את עצמו ומצרף אותנו אליו. ואנו עושים את כל הדרך עם המסוּפר בו. עם המסוּפר – כי אילו נקראנו לעשות עמו את הדרך בפועל ממש, ודאי היינו מצטרפים כבר בראשיתה האיומה של הדרך אל נוף־השלדים היהודי בבוֹרוֹת אירופה.

ספרים מן השואה הולכים ונערמים בספרייתנו וגם אילו היו הדברים המסוּפרים בהם דומים זה לזה כשתי טיפות־דם היינו מצוּוים לקרוא כל אחד מהם מקרא־חובה, עד שורתו האחרונה, ולא להניח שום ספר כזה כשדפיו מחוּברים, קיראו לכך הזדהות, קיראו לכך אשלייה של שיתוף־גורל – זה מקרא־חובה, לא חובת המינהג, לא חובת האבלוּת ואפילו לא חובת־הלקח שהיא בעינינו ראש כל החובות. זוהי חובת הלבבות, אין לה מניין סידורי בסעיפים של קודכס מחייב. אולי אין לה גם הסבר של הגיון, אם אתה מחוייב בה, לבך מחוייב בה, מעצם קיומך כיהודי עלי אדמות, על כל אדמות, גם על אדמתך.

אבל שום ספר כזה אינו דומה לחברו, כשם ששום חיים אינם דומים לחבריהם ושום מוות אינו דומה לחברו ושום דמעה אינה דומה לחברתה ושום יבבה של תינוק מעוּנה אינה דומה לחברתה. דמו של כל אדם שותת אחרת. דמעתו של כל אדם זולגת אחרת. כך הדמע. כך הזעקה. כך סיפור הדברים ותמונתם.

השואה בצבעוניותה האיומה. האסון באלף פניו. באלף שׂטניו.

*

מתוך חיי היער של שלום חולבסקי, עולה פרק נוסף במעללי־גבורה יהודיים בעת השואה, גבורה שאין בה – ולא יכלה להיות בה – שום תכלית של הצלת הנפש, כי הכל כמעט גזור היה מראש לחוסר־תקווה. אך עולה מתוכם גבורה עילאית של הצלת כבוד אדם המנסה לגבות ראשית חשבון־הנקם, אפס קצהו, עוד בהתחולל הטבח.

על מלחמת־פּארטיזנים נואשה זאת עוד יכתבו רושמי הקורות, אך מתוך חיי היער בספרו של שלום חולבסקי עולה וניצב כנד הגילוי המיוחד: האיבה ליהודים הזרועה בחלקים שונים של מעגל הלוחמים בנאצים, מעגל בתוך מעגל, בקבוצת הפּרטיזנים עצמה. מלחמה משותפת בשונאי־ישראל, תוך מידה־לא־מבוטלת של שנאת ישראל.

רדופי־האיבה הזואולוגית של הנאצים מבחוץ נמלטו הנועזים והנחרצים מבין היהודים אל היער, אל הכפר הבילורוסי או האוקראיני, ומצאו שם לא פעם, אם כי בלבוש אחר, את אותם השטנים עצמם שמפניהם ברחו ושבהם ביקשו להילחם ממעבה היער.

––– הופיעה יחידת שוטרים ביאלורוסים מלוּוה על־ידי קבוצת גרמנים. השוטרים היו במצב־רוח מבודר ושרו:

על פני פסגות ומישור שורותינו נצעיד

יהודים וקומוניסטים נהרוג ושמיד.

––– ו “הגויים שעבדו בשדה, בקציר שחת, תפסו את פייבל וערפו במגלים את ראשו.”

ודאי: לא כל הנכרים כך. אך שנאת־ישראל המגושמת באירופה המזרחית, הסלאווית, כמו השמיעה קול שני, מתואם ומלווה, לצד הקול הראשון, המכניע, של אירופה המערבית, הגרמנו־רומית. מבחינת האיבה ליהודים מצא, איפוא, פטיש את סדנו ו“גויים שגוייסו לכרות בורות – הלכו לעבודה זו בשמחה לקבור את היהודים” – עדות חולבסקי.

*

ספרו של חולבסקי, כמו ספרים אחרים המספרים את השואה, ממלא גם תפקיד חשוב בסוגיה הסבוכה למדי של הגיאומטריה המוּסרית, שבה אנו נלבטים מראשית ההתישבות הציונית בארץ ישראל. כחלק מתורת הספק והכפירה, ההולכת וקונה לה אחיזה בשורות משכילים ונוער־שוליים תיכוני, פותחה באחרונה גם אסכולת הסימֶטריות שבצידקת שני העמים הטוענים לחזקה לאומית של אדמת ארץ ישראל. סיפורי השואה – וסיפור מלחמת הפארטיזנים היהודיים בכלל זה – מוסיפים עוד ערך כבד־משקל המטלטל את הסימֶטריות המדומה הזאת טלטלה עזה. אמרנו עוד ערך – וזה בנוסף לערכים אחרים היוצרים א־סימֶטריות חריפה ומטים את הכף. נמנה רק את המרחב הערבי העצום, שבו יכולה כל קהילה ערבית, שאינה שרוייה כלל בסכנת כלייה פיסית, למצוא גם את גאולתה הלאומית, גם את פדות־נפשה הרוחנית. מנינו – ולא נוסיף כי לא בכך ענייננו הפעם.

ענייננו בהקשר דברים זה לומר כי אשר עוללו לבני־העם הזה בתקופת פריחתה של הציביליזציה המערבית בראשית המאה הזאת, אשר עוללו לחברה היהודית בימים שבה נתלבלבו באירופה הרעיונות החברתיים־המהפכניים הנעלים ביותר – לא עוללו בהיסטוריה האנושית לשום עם אחר, מזרחי או מערבי. תקומתנו אולי צמחה גם מעיי האפר אך בשום־פנים איננה גמול לכך. היא איננה משיבה לחיים את השרופים באש ולא תשיב עוד לעולם לחיים את כל אשר נשרף עימם ביצירת־עם בהווה ולעתיד. אך התקומה היא ראשית־ביטוח מפני הישנות האסון. שום עם לא התנסה בכך. ומבחינה איומה זאת – אין לשום אומה עדיפות עלינו.

*


ענין אחר שאינו מרפּה הוא: החתף, פתאומיות המהפך. הקושי להאמין או לתפוס בכלי־השכל כי מערכת־חיים של נטע ושורש – המתנהלת על מי־מנוחות או על מי סער, אך מצויינת בסימן של הקבוע והיציב – כמו נשטפת בבת אחת כּבמהפכת זרם ונמחקת מעל פני האדמה. מערכת נושמת של חיי אדם וחברה, מארג של יצירה וחינוך והישג אנושי – נקרעים בן רגע, נעקרים ואינם. לא בידי הטבע. לא בטייפון של אקלים. בטורנאדו של אדם. במעשיו. בעצם ידיו. זה עתה היו – ואינם עוד. רק לפני שעה היה השולחן ערוך, והמפה פרוּשה ומנורת־השבת מפיצה אור ומשפחת־חיים־ותקווה של אב ובן ונכד מסוּבּה לשולחן, ובן רגע – שאייה. ובשאייה פרטית כזאת, שאיננה פוסחת על שום יחיד, על שום אשה, זקן או טף – נמחק עם.

… וְנֵעוֹר הָרַעַם וְרָגַז וּפִתְאֹם

יִתְפּוֹצֵץ עַל ראשְׁכֶם

וְקַמְתֶּם מִשְׁתָּאִים וַחֲרֵדִים,

מֻכֵּי סַנְוֵרִים וְתִמָהוֹן

נִזְרָקִים מֵאוֹר אֶל עֲלָטָה…

(“קִרְאוּ לַנְחָשִים”, לח. נ. ביאליק)

החיים הנורמליים, הזורמים להם בערוצם הטבעי, אינם יכולים כלל להעלות בדמיון את מראה המהפּך, את ניגודם החד כלהבו של תער, את האפסוּת והחידלון שלאחריהם. אין אתה יכול כל שעה משעות חייך לחיות בשניוּת איומה כזו של הוויה רגועה וקיימת מזה ושל דימוּי החידלון האפשרי – מזה. אין אתה יכול זאת כיחיד ואין אתה יכול זאת כל שעה כעם. כל שעה – לא. אבל אומה שנתנסתה בכך – אינה פטורה לשוות לנגד עיניה מזמן לזמן גם פּאנוראמה זאת של האימה. בלתי סבירה, בלתי הגיונית, בלתי מתקבלת על כל השפוּי והצלול – אך לא בלתי אפשרית עוד. כבר היתה אפשרית פעם.

*

את המישנה הציונית הסדוּרה, עם חיזוי מדוייק למדי, למדנו ב“מדינת היהודים” של בנימין זאב הרצל. אך את הצוואה הציונית האמתית, צוואת החוייה הגזורה להסעירנו כל עוד רוח באפּנו, הניחה בוודאי הנערה הפליטה מגיטו ניסביז':

“כבר הייתי רוצה להיות בארץ ישראל לפני מותי” – ובהפטרה רוויה ייאוש: “בין כך ובין כך אהיה בארץ ישראל. ולוּ אחרי מותי.”

שמא, עם קריאתנו בספרו המסעיר של שלום חולבסקי ועם כתיבת האותיות העבריות האלו, שבהן אנו חורתים דבריה וזכרה, אנו מביאים אותה ואת הערופים האחרים ביער היהודי האיום באירופה – אל מחוז חלומם.


 

ב. פינאלה: פרס

שנים אחדות חרשה תכנית “ניקוי ראש” בטרשי ההומור הישראלי, בהצלחה פחותה או פחותה יותר, אך את הפרק הסאטירי האמתי – ואולי המבריק ביותר – הגישה לנו בשבוע של פסח, כלומר: לא היא, שופטיה.

נימוקי השופטים – יש להודות – הם כמעט טראקטאט פילוסופי ואילו לא קדמו להם בכך יוונים נשוּאי־פנים, אפשר היה לראות באמנה זאת חידוש של ימינו הנאורים. “התכניות ממקדות את המבט בתרבות הפוליטית והחברתית של ישראל ומשתפות את הצופה בראייה ביקורתית ובמבט רענן (על) הנעשה סביבו.” רענן. מינימום.

עד כאן לשון האמנה השיפוטית בכתב. אלא שהיושב־ראש הוסיף עליה מורה־נבוכים בעל־פה: “רצינו – אמר הפרופסור בשידור־רדיו בשבת האחרונה – לשבור את המוסכמות של אירועי יום העצמאות”. ענין לנו, איפוא, לא רק בהנמקה מדעית־שכלתנית אלא גם במשאת־נפש “לשבור מוסכמות”. לרמה מתוחכמת כזו של שיפוט, חובה להודות, לא זכו הרבה ערכאות בישראל. גם לא ערכאות לאמנות.

*

את הלהיטות הזאת לשבירה כאל מעשה־בראשית – קשה קצת להשיג. המוסכמה הגדולה ביותר בימינו היא כמדומה, השבירה עצמה והיא עוברת כחוט־שני כל ימות החול והשבת, עם פרס ובלי פרס. בהרבה טורים של עתונות, בכלי התקשורת החזותיים והשמיעתיים, ואין הפרופיסור הנאור ושני חבריו לשפיטה מחדשים מאומה אם הם מנסים לשבור עוד שריד אחד הנראה בעיניהם מקוּדש. שום דבר אינו שיגרתי בימינו יותר מן התאווה לניפוץ השיגרה והיא דגלם של רבים – אולי רבים מדי – שאינם מתיימרים כלל להיות לא שופטים ולא פרופיסורים.

אגב, גם העצמאות גופה – יותר אולי מאירועי יום העצמאות – היא מוסכמה מיושנה ושיגרתית מאד, שכמעט מעלה עובש במאוויי העם במשך כאלפיים שנה. אין, איפוא, פלא שאתה מבחין פה ושם גם בניצנים של תאווה – מודעת או בלתי־מודעת – לנגוס גם במוסכמה המיושנה הזאת עצמה ולא רק באירועיה. המשכו של מבט רענן.

אך אם אמנם היה את נפש הפרופסור וחבריו לנתץ מוסכמות – יכלו לנתץ מוּסכמה של תפלוּת שבה משוקע הסרט הישראלי ולפתוח בו פרק יהודי או לפחות את מערכת הפרסים החדשה הזאת שנגזרה עלינו – פתיחה יהודית. חג העצמאות יאה לפתיחה כזו. גם הימים שקדמו לו, ושעליהם ייחדנו את הדיבור בפרק הקודם, היו מצדיקים אותה.

“המכה השמונים ואחת” – היא האוברטורה האמתית, ההיסטורית, האנושית, לכל קולנוע ישראלי, אם נגזר עלינו שיהיה כזה. ביימה אותו ההיסטוריה עצמה ופעלו בו כל הנפשות העם היהודי באירופה, והוא נרקם חוט־לחוט מלבם של משורר עברי גדול ושל עמיתיו ממדליקי הנקם והמרד. היה טעם לפתוח מערכת הפרסים כך, ורק ברבות השנים לדשדש באבק גדולים בשטוקהולם, בהוליבוד ובכל מקום שעיננו החקיינית מגעת.

אבל גם השורש הוא, כידוע, מוסכמה וכבר שמענו מה יש לעשות במוסכמות.

*

בצד יעקב מימון ורבקה גובר ורב קפאח וגרשום שלום ואחרים שקיבלו – או יקבלו – את פרס ישראל על תרומתם שלהם לאחוות יהודים ולחכמת ישראל, יקבל אותה, איפוא, השנה גם המפיק של “ניקוי־ראש”. פרק הומוריסטי כזה – יש להודות – כותבת חכמת־ישראל רק אחת לשמיטה. השנה כתבה אותו.

לפני זמן לא־רב זיכו חכמי־שיפוט אחרים מחזאי ישראלי צעיר, נושא בשורת השבירה בניחוח משלו, ב“פרס שז”ר". גזירת השופטים לא היתה כל־כך לטעמו של הנשיא המנוח ועם כל אצילותו הפטיר הערה של תמהון. דבר־ההערה גונב לאזנו של חתן הפרס, נפגע ולא הופיע לבית הנשיא לקבלו. נעלב ולא עלב. לימים אמר הנשיא המנוח למי שאמר: “שמי – מילא. אבל מדוע חייב דווקא אני להעלותו לתורה?”

*

אילו הוגש לחתנים אלה פרס המבקרים – לא היתה עיננו צרה בהם. מבקרים אחדים אמונים על אנליזה כימית־כמעט של פרק מפרקי ההומור הזה ויודעים במלומדות עילאית לפלות את הכינמת הסאטירית הזאת עד אחרונת ביציה. אך את ה“אוסקר” הזה יצטרכו להגיש להם בבניני האומה בירושלים לא מבקרים רק ראש הממשלה. איך יגישו בכלל אם לפני זמן מה פירקו כל אבריו, עד אחרון בהם, ונטלו ממנו קודם כל את הגפיים. במה יגישנו?

בקיצור: פרס ישראלי? – כמובן! איש לא הצחיק אותנו עד כה פחות מהם. איש לא

שיטה בנו עד כה יותר מהם.

*

לאחר תגובה ספונטאנית־מעט, למקרא הידיעה המוזרה ולמישמע הסברי המונחים – אתה מנסה להפעיל מידה של הגיון ולראות את הדברים מזווית מפוכחת יותר. ככלות הכל, תרבות־החיים היומיומית שלנו נקבעת עתה לא על ידי הרב קפאח ויעקב מימון אלא על ידי “מושל יריחו”, “מלכת האמבטיה”, “ניקוי ראש” ודומיהם. גם אמצעי התקשורת – והאור הזרוּע מהם יום־יום הם או בבואתה של תרבות־חיים זאת או חלק מהותי, אורגני, שלה. ואם זו האמת וזה מראה־הנוף מסביב מה טעם יש להתעקש ולהעמיד בצמרות האילן דווקא זמירים כאשר בגזעו שורצים הזחלים באין מכלים.

איננו בטוחים אם לכך דווקא נתכוון ידידנו חיים איזק במחצית השנייה של שאלתו: "ומדוע, באמת, לא?2 בשורותיו לפני שבוע. אך אם אנו מקבלים דמות תרבותנו המתהווה כפשוטה – שמא נכון הוא להתאים יותר את הצמרות אל הגזע במקום להרים תמיד קול־צעקה כאשר כמה זחלים, מתוך עדה גדולה רוחשת, מצליחים להגיע אל אמירי הפיסגה. בסך הכל, אם להם הגזע – תהי להם גם הצמרת.

מוטב, איפוא, שנחיה זמן־מה, תקופת מעבר בלבד, בדוּאַליזם רוחני שבו ידלגו על הרי פרס־ישראל הוגו ברגמן ז“ל עם יוסף מונדי; בן־ציון דינור ז”ל עם מוטי קירשנבאום – עד שבסופו של הזמן – והוא, כנראה, איננו רחוק – יצטלל איזה מוניזם תרבותי־רוחני עם חנוך לוין, י. סובול, יוסף מונדי ומוטי קירשנבוים בגזעו ובצמרתו גם יחד. שוורים אלה של תרבות ישראל לא ייחסמו עוד בדישם. אם הם השורש והגזע – יהיו להם גם האמירים, גם הפסגות.

29 באפריל 1976



  1. שלום חולבסקי, “עיר ויער במצור”, הוצאת “מורשת” וספרית הפועלים.  ↩

  2. “קריאת־בינים”, “דבר” 18.4.76  ↩

המלצות קוראים
תגיות