(מתוך הרצאה על חינוּך הצבא והעם לפני הפּיקוּד הגבוה של צבא־הגנה־לישראל)

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִבְחַר בָּכֶם.

כִּי־אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם.

(דברים ז', 8־7)

מִמִזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָפוֹן –

תֵּני, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק,

וּבְנוֹתַי – מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ישעיה מ"ג, 6־5)

לצבא יש תפקידי ארגון, הנהלת משק, ציוד ואספקה. אלה מוּטלים על חיילות מיוחדים או על אגפים מסוּימים במטה. אך יש תפקיד כללי בצבא, המוּטל על כל מפקד צבאי, מכל הדרגות, מהנמוכה עד הגבוהה ביותר, ועל כל סוגי הצבא בלי יוצא מן הכלל, ביבשה, בים ובאויר, והוא התפקיד החינוּכי. בחלקו הוא חינוכי־טכני: אימון החייל להשתמש בכלי מגן והתקפה; בחלקו הוא חינוכי אישי, גופני ונפשי: חינוך החייל לסדר, לנקיון, לדייקנות, לסבילות, לאחריות, לחסכון, להתמצאות, למשמעת, לחברות, לפעולה מתואמת, לאומץ לב, לאי־רתיעה מפני שום סכנה.

תפקיד חינוכי זה משותף לכל הצבאות בעולם. לצבא־הגנה־לישראל יש תפקיד חינוכי מיוחד, שאין בו צורך או אין לו מקום בצבאות אחרים. צבא־הגנה־לישראל אינו יכול להסתפק בחינוך הניתן לכל צבא – ובחינוך מעולה ומתוקן הכתוב מדבר, והוא זקוק לחינוך נוסף מיוחד מפני היחוּד ההיסטורי של אוּמתו ומפני יעוּדה של התקוּפה בה אנו חיים.

ביחוּד ההיסטורי אני מתכוון למאבק הרעיוני־המוסרי, שבו עמד עמנו עם כל שכניו מאז היותו לעם ועד היום הזה, ולחזון אחרית הימים שפָּעם בלב האומה לדורותיהַ.

ביעוּד התקוּפה אני מתכוון לקיבוץ גלויות, זו העובדה המרכזית של ימינו אלה, שלא היתה כמוה מעולם בתולדות העמים ואף לא בתולדות עמנו, ואשר ממנה תוצאות לכל עתידות עמנו, לבטחוננו ולמעמדנו, הלאומי והבינלאומי, ואולי, במידה לא מעטה, גם לעתידות החברה האנושית.

בתולדות העמים עד ימינו אלא ועד בכלל קיים מאבק מדיני בין האומות, ומאבק זה מתגלגל מזמן לזמן בהתמודדות פיסית בין מדינות, כלומר במאבק צבאי.

כעמים אחרים היה גם העם היהודי נתוּן במאבק מדיני עם שכניו, ולא אחת עמד במערכה צבאית. כך היה הדבר בימי השופטים, כך היה בתקופת המלכים בימי בית ראשון, כך היה הדבר בימי בית שני; אחרי עשרות דורות ויובלות חזרנו בימינו אלה להיות עם עצמאי, ועוד לפני שקמה המדינה הוכרזה עלינו מלחמה, ומדינת ישראל נוסדה ונבנתה תוך סערת מלחמה, וגם לאחר שנסתיימה – לפי שעה – המערכה הצבאית, המאבק המדיני בעינו עומד, ואין יודע כמה זמן ימָשך, ואם שוב לא יתגלגל למאבק צבאי.

תנאי קודם ליכולת עמידתנו במאבק, בין מדיני ובין צבאי, הוא ראיית עצמנו ומצבנו, ראיית הנסיבות והתנאים של קיומנו, ראיית גורמי היסוד והקבע הפועלים לאורך ימים, וגורמי המקום והזמן, המשתנים בלי הרף, המַתנים קיומנו ומסגרת פעולתנו ההיסטורית.

ולא נראה מצבנו לאמיתו, לא יובנו הרבה חזיונות עיקריים בהיסטוריה שלנו, לא רק בעבר אלא גם בהווה ובעתיד, ולא נהיה מוכנים ומצוּידים – והציוד המכריע הוא ציוד נפשי – לא למאבק המדיני ולא למאבק הצבאי, אם לא נשיג ולא נכיר על בּוּריוֹ המאבק המוסרי והרעיוני המתחולל בהיסטוריה האנושית, ולא נראה מקומנו במאבק זה.

לשם ראיית המאבק האידיאי והבנת ערכו בהתרוצצות ההיסטורית אין הכרח לברר ולהכריע בויכוּח הפילוסופי אם מאבק אידיאי נובע מתוך ניגודים כלכליים, חברתיים ומדיניים או שהוא מחולל אותם, או אם הניגודים הכלכליים והרעיוניים כרוכים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. אין כל ערך מעשי ו“נפקא מינה” לויכוח מופשט זה, כשם שאין ערך מעשי לבירור אם התרנגולת קדמה לביצה או שהביצה קדמה לתרנגולת. ברור שאי אפשר לזו בלא זו ואין כל אפשרות לגדל תרנגולות בלי דגירת ביצים, ואין כל דרך להשיג ביצים אלא על ידי גידול תרנגולות. ראינו בהיסטוריה אידיאות ששינוּ משטרים – פוליטיים וכלכליים, וראינו משטרים שחידשוּ אידיאות והשליטו אותן. אנשים נלחמים על דעותיהם לא פחות מאשר על שלטונם ורכושם, ומזמן שהאדם עמד על דעתו לא חדל המאבק האידיאי, ובתולדות עמנו הוא תופס מקום יותר נרחב אולי מאשר בתולדות כל עם ועם. כמעט שלא היה אף מאבק אחד בתולדותינו, מדיני או צבאי, שלא כרוך במאבק אידיאי.

אנו עומדים עכשיו בסכסוך לא רק עם שכנינו הערבים, אלא במידה ידועה עם רוב העולם האנושי, כפי שהוא מאורגן באומות המאוחדות, בגלל ירושלים. ורק עיור לא יראה שמקורות הסכסוך הזה אינם פוליטיים, כלכליים או צבאיים בלבד אלא גם אידיאיים.

כאשר הסורים, העיראקים והמצרים תומכים בהתלהבות, כביכול, בבינאוּם ירושלים הרי נימוקיהם ברורים: מוטב שמסגד עומר יִמָצא תחת שלטון נוצרי מאשר יִמָצא חלק גדול של ירושלים תחת שלטון יהודי. אבל קשה להסביר בנימוקים פוליטיים בלבד עמדתן של כמה אומות באמריקה הדרומית, אשר בדרך כלל עמדו לימיננו באוּ“ם במאבקנו המדיני, ובשאלת ירושלים הפכו נגדנו. אין להסביר בנימוקים מדיניים עמדת צרפת, אשר היה לה ענין מדיני וצבאי רב לעזור לנו, וגם עזרה לנו לא מעט, לא רק בעצרת האוּ”ם, אלא בדברים הרבה יותר ממשיים ויעילים. והוא הדין צ’כוסלובקיה. ואף־על־פי־כן יצאו אומות אלה נגדנו בשאלת ירושלים. ואין להתעלם מהעובדה שיש גם מאבק אידיאי בעולם.

בשאלת ירושלים ראינו צירוף משונה ותמוה מאד. מצד אחד עמד, לא כל העולם הנוצרי, אבל הגוש האוניברסלי הגדול ביותר בעולם הנוצרי, הגוש הקתולי. מהצד השני עמד הגוש המוסלמי. מהצד השלישי – הגוש הקומוניסטי.

אין ספק, שלכל אחד מהגושים הללו היו נימוקים משלו. אבל אין ספק שהיה גם צד שוה, אם כי לא משותף, לשלושת הגושים האלה. מה שמאַחד כל גוש הוא לא רק אינטרס מדיני, אלא גם אידיאה. יש אידיאה באיסלם, יש אידיאה בקתוליוּת. יש אידיאה בקומוניסם. ושוב לא מענין לגבי הבנת בעייתנו, אם האידיאה קובעת את המדיניות או המדיניות קובעת את האידיאה, שתיהן יחד נובעות ממקור אחד. התעלמוּת מהאידיאה היא התעלמוּת מאחד הגורמים והגילויים המרכזיים בהיסטוריה האנושית.

האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד; היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית ורצונה וחזונה של האומה העברית אינם מזדהים עם אחת משלוש האידיאות הגדולות שנצטרפו בעצרת האוּ"ם בבעיית ירושלים – לא עם האידיאה הנוצרית־הקתולית, לא עם האידיאה המוסלמית ולא עם האידיאה הקומוניסטית ואף לא עם האידיאות העולמיות האחרות שנאבקו על שלטון עולמי בדברי ימי האנושות מימי קדם ועד ימינו אלה.

אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות ובכל הארצות, גם בהיותו עם מעורה בארצו ועומד פחות או יותר ברשות עצמו, וגם בהיותו עם מפוזר נודד בגולה, אם לא נראה היחוּד האידיאי של האומה היהודית והמאבק קשה־העורף, לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי, רעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, מאז ועד היום, ויעמוד בו עד עת קץ, עד בוא חזון אחרית הימים.

מאבק זה התחיל בתקופה הקדומה ביותר בתולדותינו, מאז נשתמרו תעודות והוכחות היסטוריות, פחות או יותר ברורות.

עובדה פיסית אחת קבועה בהיסטוריה שלנו, וממנה תוצאות להרבה תופעות בתולדותינו בימים ההם ובזמן הזה: היינו תמיד ונשארנו עד היום אוּמה קטנה בכמוּתה. ואין ספק שגורלנו הוא להיות גם בעתיד אומה קטנה, קטנה ביחס לשכניה וקטנה ביחס לאומות שבהן היא נתקלת בעולם. לעובדה פיסית־מתימטית זו יש תוצאות רבות לגורלנו, לשלילה ולחיוּב.

בימי קדם היו שכנינו הגדולים מצרים ובבל. שתי אומות אלה עלו על היהודים לא רק במספרן, בעשרן, בכוחן הצבאי ובהיקף שלטונן – אלא גם בכמה מיתרונות הרוח וכיבושי המדע.

המושג שיש לנו על מצרים מספרי בראשית ושמות הוא חד־צדדי. לפי גירסא דינקותא שלנו היתה מצרים בית־העבדים שבו העבידו אבותינו בפרך, ויציאת מצרים מקובלת בישראל עד היום הזה כיציאה מעבדוּת לחירוּת. אולם מצרים הקדומה היתה מהאומות המעטות בעולם שיצרו תרבות מקורית וגבוהה, בערך. עוד לפני כחמשת אלפים שנה, בימי פרעה סנפרו, הגיעה ארץ זו לדרגה תרבותית רמה, והניחה יסוד לכמה מענפי המדע: חשבון, הנדסה, כימיה, רפואה, ובמשך אלפי שנים יצרה ספרות מגוּונת ועשירה, במקצועות הדת, ההיסטוריה, המוּסר, המדע, השיר והסיפוּר, שאמנם רק מעט מזעיר נשתמר ונתגלה עד היום, אבל השיוּר המועט מעיד על פעולה רוחנית רבה ועל מקוריות תרבותית. באחד הסיפורים האלה, על שני אחים, יש המוטיב של יוסף ואשת פוטיפר, ושירי־האהבה מזכירים את שיר השירים אשר לשלמה, וכן יש המנוֹנים הדומים במידת־מה לתהלים שלנו. המצרים היו גם ארדיכלים גדולים, כפי שיש לראות מהפירמידות, וגם הצטיינו באמנוּת הפּיסוּל והציוּר.

והוא הדין בבל. זו עלתה על מצרים בספרוּתה העשירה. נשתיירו ונשתמרו בידינו האֶפּוֹס הגדול של גילגמש (שתורגם לעברית על־ידי ש. צ’רניחובסקי), סיפורי הבּריאה, שירת עישתר, קינות, תפילות, ספרי מוּסר וחכמה, הימנונים, כתובות ורשימות היסטוריות. בבל פיתחה מדעי התכוּנה, הרפוּאה וההנדסה ושׂכללה, לפני כל שאר העמים, תורת המשפטים. לשון בבל היתה במשך זמן רב הלשון הדיפלומטית הבינלאומית בכל ארצות התנ"ך, הנקראות בימינו בשם המזרח הקרוב.

המאבק של האומה היהודית עם שני השכנים האדירים האלה היה לא רק מאבק מדיני וצבאי אלא גם תרבותי־רוחני. פעולתם של נביאי ישראל היתה מכוּונת בשורה הראשונה נגד ההשפעה הרוחנית של העמים השכנים על תפיסתו הדתית והמוסרית של עם ישראל והליכות חייו החברתיים. הויכוּח על אוֹריינטציות, שכאילו נתחדש בימינו, הוא ויכוּח עתיק בדברי ימינו. בספר ירמיהוּ אנו מוצאים ביטוי מובהק לויכוּח זה:

שרי החיילים ובראשם יוחנן בן־קרח ויזניה בן הושעיה היתה להם אוריינטציה על מצרים נגד בבל, אוּלם לירמיהוּ היתה אוריינטציה על ישראל ועל אלוהי ישראל והוּא אמר לשרי החיילים בזעם נביאי: “אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹֹֹא מִצְרַיִם – – וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶנָה, שָׁם תַּשִׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹאֲגִים מִמֶנוּ – שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם, וְשָׁם תָּמֻתוּ. – – אִם־שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ. – – אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר־אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו, אַל תִּירְאוּ מִמֶנוּ, נְאֻם־ה', כִּי־אִתְּכֶם אָנִי, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִיל אֶתְכֶם מִיָדוֹ” (ירמיהוּ מב).

אין ספק, שויכוּח זה לא נתחדש גם בימי ירמיהוּ, אלא נמשך הרבה זמן, וכל תולדות ישראל בימי בית ראשון היו מלאות התחבּטוּיות בין ההשפּעות הזרות השונות מצד שכני ישראל מצד אחד, ובין רוח האומה שנתגלם בנביאי ישראל, ואין זה מקרה שבדברי הנביאים נשתלבו סקירות והשקפות מדיניות על יחסי העמים בארצות השכנות עם משאות חברתיים ומוּסריים וחזונות אחרית הימים. האומה הקטנה המוקפת שכנים אדירים שליטי עולם (“העולם” שהיה ידוע לעמנו בימים ההם) נמצאה כל הזמן תחת לחץ כפול: מדיני וצבאי מצד אחד, ותרבותי־רוחני מצד שני. השכנים רבי־הכוח לא רק הטילו אימה אלא גם משכו וקסמו בתרבותם הרמה, וקסם זה הוא המקור למאבק הפּנימי שהתחולל בחיי האומה מראשית ימיה ועד גלוּת בבל; ומגלות בבל עד היום הזה. הדים עמומים ממאבק פנימי זה הגיעו אלינו בהתנגשות שבין נביאי השקר ונביאי האמת. דברי נביאי השקר לא נשתמרוּ ואין אנו יודעים תכנם ומגמתם, אולם כל מה שנשאר בידינו מנביאי האמת מעיד על מאמצי רוח גדולים לעמוד לא רק נגד השלטון הזר, אלא גם נגד ההשפעה הרוחנית הזרה של שכנים אדירים על אומה קטנה וחלשה מבחינה מדינית וצבאית, אבל מחוננה במידה יוצאת מן הכלל בתקיפוּת רוחנית ובעצמיוּת מוּסרית.

העם הישראלי, שאנחנו יורשיו, לא היה העם היחיד בארץ ובסביבותיה, שעמד תחת לחץ כפול זה. בארץ־ישראל שכנוּ כמה עמים שמיים שלשונם היתה עברית – כפי שיש לראות ברורות מרשימות הכנענים (הפניקיים) ומכתובת מידע מלך מוֹאָב, אולם מכל העמים האלה לא נותר שׂריד, כי לא יכלו לעמוד זמן רב בפני הלחץ התרבותי של שכניהם הגדולים והאדירים ונבלעו בתוכם, בלי השאיר עקבות.

העם היהודי נאבק ויכול, והוא מופיע שוב בפינת־תבל סגולת־ארצות, שבּה דָרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האֶתנית, המדינית והתרבותית בחבל זה של העולם הקדמון, התנ"כי, השתנתה תכלית שינוי. ניתק לחלוטין קו התפּתחותם של עמי הקדם: לשונם, דתם, תרבותם, מסרתם ושמם נכחדוּ לגמרי מעל פני האדמה, ורק עם ישראל, אם כי נעקר עקירה פיסית מאדמת מכורתו לפני קרוב לאַלפּיִם שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת הקדוּמים בלשונו ובתרבותו, כאילו לא חל כל הפסק וניתוּק במהלך תולדותיו.

כאילוּ – אולם ברור שאין העם היהודי בימינו כעם היהודי בימי בית־ראשון או אפילו בית שני. כל העולם נשתנה מאז, ואין זה אלא טבעי שנשתנה גם העם היהודי, ואין בדעתנו ואין ברצוננו לשוב לשלב שבו נפסק קיומה של מלכוּת יהודה על־ידי בבל, או שלטון בר־כוכבא על־ידי הרומאים. בגלוּת בבל עצמה, ובכל מה שקרה מאז ועד היום הזה, ספג עמנו תורות, מידות, הרגלים חדשים, מתוך השפּעת העמים שבהם נתקל בדרכו ובתוקף השינויים שחלו בתנאי החיים של החברה האנושית. התפיסה היהודית הקדוּמה היתה אינטוּאיטיבית ותיאוֹקרטית. בימי הבינים, מימי סעדיה גאון ואילך, נעשו נסיונות על־ידי חכמי ישראל, למזג מחשבת היהדוּת התיאוֹקרטית עם התפיסה הפילוסופית היוָנית ששלטה בקרב המשכילים בימים ההם, ובתקופה החדשה, מימי שפּינוֹזה ואילך, גברה והתעמקה בתוכנו, כמו בכל עמי התרבות המודרניים, התפיסה המדעית הנסיונית. בקידום המדע בשלושת היובלות האחרונים תפסו היהודים מקום נכבד וניכר, אולי למעלה ממספּרם היחסי בקרב העמים, והיו שוּתפים מלאים למהפּכה המחשבתית העמוקה, שהתחוללה בתפיסת העולם המוּחשי ובחשיפת סודות הטבע. אולם כל החליפות והתמוּרות בחומר וברוח בתנאים המדיניים והחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיומנו, לא עקרו ולא ערערו הכוח החיוּני המוּפלא שקיים את עמנו בכל תהפוּכות הזמן ולא שׂמוּ לאל יחוּדו הלאומי, שלא כלרבים מבני־לִוְיָתוֹ ההיסטוריים בארצות שונות. צפוּן באומה זו ויטאַמין נפלא השומר על קיוּמה ועצמאוּתה ונותן לה כוח לעמוד בפני כל השפּעות זרות הסותרות מהותה הלאומית והמוסרית.

ברור שלא כל יהודי בודד חונן בסגוּלת פלאים זו. ובמשך הדורות נשרוּ רבים: יחידים, קהילות, שבטים וקיבוצים שלמים. בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ, גם במולדת האומה, היו יהודים שלא יכלו לעמוד בפני הלחץ הזר, הפיסי או הרוחני, ונשמדו או השתמדו. אבל הלוז של האומה עמד במבחן, שׂרה, נאבק – ויכול. תולדות עמנו הן תולדות מאבק־איתנים זה. והוא טרם נפסק, גם לאחר הקמת מדינת ישראל.

אנו יודעים מעט מאד על תולדות עמנו בתקופת השלטון הפּרסי, משיבת ציון בימי זרוּבבל, עזרא ונחמיה ועד הופעת אלכּסנדר מוקדון. זו היתה אולי התקופה היחידה בחיי העם היהודי בארצו שלא עמד תחת לחץ חזק מן החוץ ולא היה צריך להיאָבק על קיומו המדיני והתרבותי, כי המשטר הפרסי היה בנוי בדרך כלל על סבלנות ואבטונומיה, והניח לכל עם להתנהג על פי דרכו ואמונתו ולקיים מידה רבה של הנהלה עצמית פנימית.

ואם כי, כפי שיש לדוּן ממגילת אסתר ומרמז היסטורי של סופר יוָני (היקאטייאוס מאבדאֶרה) היו גם מקרים של רדיפות ולחץ – הרי בדרך כלל יש להניח שהתקופה הפרסית שנמשכה למעלה ממאתים שנה, היתה תקופה של קוֹנסוֹלידציה פנימית ביהדוּת, ודמותו הרוחנית של העם היהודי עוּצבה ויוּצבה בתקופה זו אולי יותר מאשר בכל זמן אחר, אם כי היהודים לא יכלו כמובן גם אז להימלט לגמרי מהשפּעה פּרסית, שנקלטה בלא יודעים ביהדוּת.

עם כיבוש המזרח (ובתוכו מלכוּת פרס) על־ידי אלכּסנדר מוקדון (בשנת 331 לפסה"נ) מתחילה התקופה היוָנית – שבּה אנו עשים למאבק נואש בין היהדות ובין התרבות העשירה שלא היה מָשלה בהיסטוריה האנושית עד אז, ואשר יותר מכל תרבות אחרת השפיעה על החברה האנושית מאז ועד היום הזה והנחילה לעולם אוצרות רוח בשירה, בספרוּת, בפילוסופיה, במדע, בפיסוּל, בציוּר ובשאר ענפי האמנוּת, שהם שׂיאי היצירה האנושית בכל הדורות.

המאבק בין החשמוֹנאים ובין השלטונות היוָניים לא היה רק מאבק מדיני וצבאי של עם נדכא הלוחם בשליטים ומדכּאים זרים. זה היה בעיקרון מאבק תרבותי, אחד המאבקים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה האנושית. בין שתי אומות מקוריות, שונות בתכלית זו מזו בתנאי חייהן החמריים, בכוחן המדיני, בתפיסת עולמן, אבל דומות זו לזו בגדלותן הרוחנית, אם כי כל אחת לפי דרכה המיוחד. האומה היהודית היתה קטנה, דלה, מצומצמת בתחומים צרים של חלק מארצה הקדומה ונהנית רק משלטון עצמי פנימי, והאומה היוָנית – חוֹלשת על כל העולם, על חלקי אירופה, אסיה ואפריקה הידועים אז, ולשונה ותרבותה נפוצות בין כל עמי הקדם מקצה ים התיכון המערבי ועד הודוּ באסיה וגדות הנילוס באפריקה. היוָנים כבשו לא רק בחרבם, אלא גם בתרבותם העשירה והעליונה, וכשהשלטון היוָני של יורשי אלכּסנדר התבּצר במצרים ובסוּריה, ואלכּסנדריה ואנטיוכיה נעשו למרכזי תרבות יוָניים, אי אפשר היה שיהודה הקטנה והדלה לא תוּשפע אף היא מתרבות עליונה זו, ולוּ גם בצוּרה הפגוּמה של התקוּפה ההלניסטית. והמתיונים אשר קמוּ בישראל לא היו רק “מלחכי פּינכא” המחניפים לשליטים הזרים; הופעת יוָן בהיסטוריה העולמית לא היתה כהופעת רומא בזמן יותר מאוחר – הופעת כוח צבאי וממלכתי בלבד – אלא הופעה תרבותית רבּת־אוֹנים אשר פתחה תקופה חדשה בתולדות הרוח, והֱעֶשׁירה יותר מכל עם אחר אוצר התרבות האנושית.

בספרותנו נשארו רק דברי אלה שהתנגדו ונלחמו במתיונים, והתמונה המתקבלת מדבריהם אינה לגמרי אובייקטיבית ושלמה. אין ספק, שפגישה זו העשירה והעלתה את הרוח היהודית והניחה רישומים לא מעטים בספרות העברית, שנוצרה בארץ לאחר הופעתו של אלכסנדר הגדול והולידה ספרות יהודית־הלניסטית מגוּונת ועשירה: ספרות היסטורית, פיוטית, פרשנית ופילוסופית. אולם אף מתרבות אדירה זו של העם היוָני נבצר להטמיע את האומה היהודית כאשר הטמיעה הרבה אומות במזרח. העם היהודי עמד במאבק זה וניצח. לא זו בלבד ששמר על יחוּדוֹ ועצמיוּתו, אלא גם הגביר והעמיק אותם. לא כל העם היהודי ניצח. אין אנו יודעים כמה יהודים אָבדוּ במאבק זה – אם בהשמדה פיסית ואם בטמיעה. אולם העם בכללו ניצח – ותקופת החשמונאים תעמוד לעולם כאחד המבחנים המדיניים, הצבאיים והרוחניים המוּפלאים ביותר בתולדותינו, שבהם גברוּ המעטים על המרוּבים, העניים על העשירים – רק הודות לכוחות הרוחניים האדירים שפּעמוּ בבחירי העם ובהמוניו, אם כי לא בחוגים השליטים, המיוּחסים ורבי־הכהוּנה.

המבחן הקשה והממושך ביותר במאבקה של האומה העברית בא עם צמיחת הנצרוּת. תרבות מצרים ובבל, ואחר כך תרבות יוָן (ורומא) היו נטע זר ליהדות. לא כן הנצרות. על ברכי היהדות, בתוכה ומתוכה קמה. בן האדם שבו נתלתה הדת החדשה, היה יהודי תמים החי בתוך עמו, ותפיסתו הדתית והמוסרית לא חרגה ממסגרת התפיסה היהודית שבימיו; אפילו ההדגשה המיוחדת של ישו לא היתה שונה במהוּתה מהדברים שרווחוּ בכיתות השונות שרבו בישראל בתקופה שלפני החורבן. כיהודי בן זמנו סירב ישוּ “לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”, וכשנתבקש לתת עזרה לאשה כנענית ענה: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל”.

הכיווּן האנטי־יהודי ניתן לדת החדשה על־ידי שאוּל הטרסי, והוא שהיה המפיץ הראשי, ואולי גם המחולל העיקרי של “הבּרית החדשה” – בניגוד לברית העתיקה, לברית העברית. שאוּל הטרסי, בנו של אזרח רומאי שגר בחוץ־לארץ, אף הוא נתחנך על ברכי היהדות והיה תלמידו של רבן גמליאל, וככל שאר התלמידים היה פּרוּש קנאי; אולם הוא היה יהודי מהתפוצות וספג לתוכו משהו מהתרבות היוָנית. בתחילה היה ממתנגדיה הקנאיים של הכת הנוצרית שנתארגנה בירושלים, אך מאז “נגלה אליו האור” בדרכו לדמשק והפך להיות אחד ממאמיניו של ישוּ כבן אלהים, נתן מפנה חדש לכת החדשה, ובניגוד לתלמידיו הארצישראליים של ישוּ, שראו עצמם כיהודים לכל דבר, ראה שאוּל הטרסי, שנקרא פאוּלוּס, עיקר שליחוּתוֹ לגויים והפך את הכת החדשה לדת ולכנסיה, העומדת בסתירה לכל יסודות היהדות כאומה, כדת, כחזון.

בעוד אשר נאמר בשם ישו: “אַל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים. לא להפר באתי כי אם למלאות”. כי אמנם אני מגיד לכם: עד אשר השמים והארץ יעבורוּ לא תעבור יו“ד אחת מן התורה, אף לא תג אחד, עד כי כולם יקוּמוּ” (מתיא ה', 17–18), הרי שאוּל־פאוּלוּס שקד על עקירת התורה ומצוותיה ועל ביטול היהדות כיחידה לאומית הנושאת נפשה לחזון אחרית הימים. שאול היה אולי גדול המתבוללים שקמו בעם ישראל. הוא שלל המצוות והמעשיות שהיווּ, בעצם, כל היסוד של היהדות, והעמיד, בניגוד לתורת ישראל, כל הדת אך ורק על אמונה שבלב. הוא הכיר רק ביחיד ולא באומה, וניסה לעקור אמונת העם היהודי ותקוָתו בגאולה ארצית ולאומית. במקום חזון אחרית הימים של נביאי ישראל הצופה לעתיד ומשלב גאולת האומה בגאולת העולם, קוממיות ישראל בשלטון השלום והצדק בכל העמים – העמיד שאול הטרסי את הנצרוּת על האמונה בגאולה שמימית על־ידי המשיח שכבר בא.

צמיחת הנצרוּת והתפשטותה חלו בתקופת התערערותה של שארית עצמאות ישראל במלחמות העזות והנואשות שנלחמו היהודים נגד מדכּאיהם הרוֹמאים מימי יהודה הגלילי וצדוק ועד שמעון בר־כוכבא ורבי עקיבא, מלחמות שנסתיימו בכשלון היהודים ובאבדן עצמאותם. זעזועים עמוקים, רוחניים, חברתיים ומדיניים, שלא היו כמותם עד אז, עברו על האומה. הלוחמים הקנאים והעזים נפלו בקרבות או נלקחו בשבי. חירות העם נהרסה עד היסוד. בית המקדש נשרף. המולדת נחרבה ברוּבה. ירושלים נעקרה ואף שמה שוּנה. נדמה היה שיהודה נפלה ללא קום והעם היהודי אָבד זכרו. נשארה רק האמונה היהודית – והנה גם זו הועמדה בנסיון מר. לא רק על־ידי גזירות חיצוניות; הקיסר אדרינוס שהכריע את בר־כוכבא, אסר על המילה, על שמירת שבּת ועל תלמוּד תורה בבתי־ספר, וגזירות אלה הוצאו לפועל באכזריות רבה, וגדולי ישראל מסרו נפשם על לימוד התורה והוצאו להורג (“עשרה הרוּגי מלכות”), ביניהם רבי עקיבא שהיה הרוּח החיה במלחמת בר־כוכבא. אולם ההתנקשות המסוכנת ביהדות באה מבפנים, מתורת הנצרוּת שצמחה בתחילה בלב היהדות ומתוכה, והתימרה להישען על דברי הנביאים ועל אמונות ודעות ותקוות שנשתרשו ביהדות בימי בית שני, וביחוד על האמונה במשיח ובתחיית המתים. תלמידיו הראשונים של ישוּ התנהגו זמן רב כיהודים בכל דבר וקיימו כל מצוות התורה ומנהגי היהדות, אולם כפרוּ בתקוָה הלאומית של עם ישראל ובגאולה העתידה לבוא, כי לדעתם כבר בא המשיח. משיכת כמה מיהודי התפוצות, שידיעתם ביהדות וקשריהם עם העם היהודי היו רופפים, וקבלת הדת החדשה על־ידי יוָנים ובני עמים אחרים מעובדי אלילים, וביחוד פעולתו “השליחית” של שאוּל הטרסי – החריפוּ הניגוּדים בין היהדות ובין הדת החדשה.

היהודים־הנוצרים לא השתתפו במאבק הלאומי של היהודים נגד רומא. הם גם מודיעים בפירוש לשלטונות רומא, שאין להם כל קשר ויחס ליהודים המורדים במלכוּת, ושאוּל הטרסי ציווה על תלמידיו להיכנע לרשוּת ולקבל דינה. כבר נאמר גם בשם ישוּ “תנוּ לקיסר מה שלקיסר ולאלהים מה שלאלהים” (מתיא כב, 21), אולם שאוּל הטרסי הרחיק לכת. כל אדם, לימד שאוּל באחת מאגרותיו, חייב להיכנע לרשות הממונה עליו, כי אין שלטון שלא על־פי האלהים, כי כל השלטונות הקיימים נקבעו על־ידי אלהים, ולכן כל המתקומם נגד השלטון מתקומם נגד פקודת אלהים (אגרת אל הרומיים, יג, 1–2).

האבדות והכשלונות האיומים שהיו ליהודים בימי פולמוס אספסינוס וטיטוס ואחר־כך בימי אדרינוס והאכזבות המרות שבאו בעקבותיהם – הכשירו הקרקע לתורות אלה של הנצרוּת, ורבים בקרב היהדות הארצישראלית ועוד יותר בקרב יהודי התפוצה בקיסרוּת רומא נתפסו לדת החדשה. במשך הזמן, פחות ממאתים שנה אחרי נפילת בר־כוכבא, נעשתה הדת הנוצרית לדת השלטת בקיסרוּת רומא, והוטלה בכוח על כל עמי העולם הרומאי־היוָני באירופה, בקדמת אסיה ובצפון אפריקה. רק העם היהודי עמד במרדוֹ, לא בלי אבדות רבות וממושכות, ושמר על יחוּדוֹ.

העם אשר בישׂר לראשונה חזון־גאולה אוניברסלי, חזון שלום וחירות וצדק לכל עמי תבל, והעמיד תורתו על כלל גדול אחד: “ואהבת לרעך כמוך” – לא הלך שולל אחרי הדת החדשה שלבשה מחלצוֹת אוניברסליות והטיפה שאין להתיצב בפני הבא להרע לך, וכשבא השלטון לידיה דיכּאה ורדפה כל מי שלא נכנע לה.

הנצרוּת השלטת שהדבּירה תחתיה כל העולם הכפוף לרומא וליורשיה, לא סלחה לעם היהודי על עקשנותו, ובשם דת האהבה נרדפו היהודים באכזריות, וקהילות רבות ושלמות מסרו נפשן על קידוש השם. העם היהודי לא נכנע ועמד יחיד במשך מאות שנים במאבק ההיסטורי ויוכל, ויש כוחות בנצרוּת שעד היום אינם יכולים לסלוח לנו מרדותנו זו.

כחמש מאות שנה אחרי נפילת בר־כוכבא נכבשה ארץ־ישראל על־ידי הערבים. פוֹלש זה, שלא כרוב הכובשים שבאו לפניו, לא היה כוח צבאי בלבד – אלא בא מזוּין ברעיון חדש ובתורה חדשה – תורת מוּחמד. תורה זו לא נוצרה בארץ ולא צמחה בתוך היהדוּת, אם כי גם לא בלי השפעה בולטת וניכרת של היהדוּת, שנביא האיסלם בא אתה במגע מסחרי וגם רוחני. כיבושי מוּחמד ותלמידיו היו יותר מהירים ומופלאים מכיבושי הנצרוּת. התפשטות תורת מוּחמד בקרב שבטי ערב במאה השביעית לספירה האירופּית, וזמן קצר אחר כך ברחבי אסיה ואפריקה, היתה יחידה במינה בהיקפה העצום, במהירותה המפתיעה ובהשפעתה התרבותית והלשונית המעמיקה. רוּבו של אגן הים התיכון נהפך בזמן קצר בערך לאימפּריה ערבית־מוסלמית, ולשון עֲרָב נעשתה לשפה המדוּברת בקרב עמי ארם, אשוּר, וכל צפון אפריקה ובחצי־האי הספרדי. כל עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלו עליהם הדת החדשה, מי ברצון ומי באונס. העם היחיד שעמד בפני הנחשול האדיר – היה העם היהודי.

בחצי־האי הערבי ישבו יהודים מימים קדומים. בקרב יהודי תימן רוֹוַחת מסורת, שהתישבותם בתימן החלה בימי שלמה המלך. אבל אין ספק, שעוד בתקופת בית שני באו סוחרים יהודים לקצות ערב, בצפונה ובדרומה. הורדוס המלך שלח גדוד יהודי בן חמש מאות איש לערב הדרומית לסייע ללגיונות של קיסר אבגוסטוס בכיבוש דרום ערב. יהודים באו לערב גם מבבל ומפּרס. בחפירות שבבית־שערים (על יד חיפה) נחשׂף בית קברות עתיק שבו נמצא קבר של משפחה יהודית מחמיאר שבערב מהמאה השניה או השלישית לספירה האירופּית. בסוף המאה הרביעית התיהד מלך תימן אבּוּ כַּרִבּ אסעד והפיץ דת ישראל במדינתו. ידוע גורלו הטרגי של המלך היהודי ד’ו נואַס, שמלך בחמיאר בסוף הרבע הראשון של המאה השישית והוכרע על־ידי הצבאות הנוצרים של חבּש. יהודים רבים, שנרדפו על־ידי החבּשים הנוצרים, נמלטו לצפון ערב, רובם התישבו בעיר יתריב (מדינה) וסביבותיה. בימי מוּחמד (570–632) נמצאו בחצי־האי ערב הרבה יהודים, ורבים מהם היו עובדי אדמה ומגדלי צאן ובקר. נביא האיסלם היה נפגש אתם במסעיו המסחריים ושמע מהם על סיפורי התורה ועל אבות האומה ועל אחדוּת האלהים וקדוּשת ירושלים. בתקופה הראשונה של שליחותו הנבוּאית הורה מוּחמד למאמיניו, שבשעת התפילה יפנו כלפי ירושלים. בכך רצה לקנות לב היהודים לשליחות הנבוּאית, ורק לאחר שהיהודים סירבו לקבל תורתו – חזר בו וציוה לכוון הפנים בשעת התפילה כלפי מכּה, עיר מולדתו, והאציל לתורה החדשה צביון ערבי לאומי. שנאתו ליהודים גברה, והוא יצא נגדם בחרבו ודרש מהם לקבל תורתו. היהודים לא נכנעו – אם כי עמידתם בפני הכוח החדש עלתה להם ביוקר – יהודי ערב – חוץ מאחיהם שבתימן – גורשו או הוכו לפי חרב. גם שרידי הישוב היהודי בארץ־ישראל, ביחוד הישוב הכפרי, לא עצרו כוח לעמוד בפני הכובשים החדשים, מקצתם נטמעו בקרב הכובשים ומקצתם יצאו את הארץ. אולם האומה היהודית בכללה עמדה, אם כי הרדיפות נתחדשו מזמן לזמן, ועוד במאה השתים־עשרה, למעלה מחמש מאות וחמישים שנה אחרי מוּחמד, נצטרך הרמב"ם לשלוח אגרת ליהודי תימן לחזק לבם לעמוד בפני הגזירות והרדיפות הקשות ומעשי האונס של האיסלם.

נחשול אידיאי חדש נגד קיומה של האומה העברית ונגד יחוּדה הלאומי ועצמאותה המוסרית צף עם המהפּכות הגדולות בימינו: המהפּכה הצרפתית בסוף המאה השמונה־עשרה והרוּסית בתחילת המאה העשרים.

המהפכה הצרפתית, שנישאה בחזון החירות, השויון והאחוה, לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכתה גלים חזקים בכל ארצות אירופה, ערערה מוסדות העריצוּת המלכוֹּתית והמשטר הפיאודלי, וגם נתנה דחיפה ראשונה לשחרור היהודים (אֶמנציפציה) ולשיווּי זכויותיהם בארצות המערב. אולם אין זה מקרה שמהפכה זו תבעה מהיהודים מחיקת צלמם הלאומי. רבים מקרב יהודי המערב קיבלו תביעה זו בחפץ לב, וכך קמה תנועת ההתבוללוּת שעמדה לגרוף כל העם היהודי. “נדמה כי זקן העמים הזה, שנלחם על קיומו זה אלפי שנים ועמד בפני סערות ההיסטוריה בכל העולם, לא יכול לעמוד בפני נחשול המאה הי”ט, אלא נכנע וכפר במהוּתו והוריד עצמו למדרגת כת דתית, שחלקיה נכנסים בגופי עמים אחרים" (דוּבּנוֹב), ולא מעטים היו חללי ההתבוללוּת, לא רק במערב, אלא גם במזרח.

אולם רצונו ההיסטורי של העם היהודי התגבּר גם על נחשול אדירים זה, והאֶמנציפציה לא הביאה לידי טמיעה, אלא לביטוי חדש של יחוּדוֹ הלאומי ושל כיסופיו המשיחיים. היהדות פשטה ברובה צורתה התיאוֹקרטית ולבשה צורה חילונית, אולם זיקתה למקורות ההיסטוריים ולמולדת הקדומים שלה נתגבּרה, ולשונה הלאומית העתיקה התנערה לחיים חדשים ונוצרה ספרוּת עברית חילונית וקמה תנועת חיבת־ציון וציונוּת. האֶמנציפציה הבאה מן החוץ הפכה להיות אַבטוֹאֶמנציפּציה – תנוּעת השתחררוּת מכבלי התלוּת הזרה וחיי הנכר, והונחו יסודות ראשונים לחידוש העצמאות הלאומית במולדת העתיקה.

כמהפכה הצרפתית כן המהפכה הרוסית לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכּתה ומוסיפה להכּוֹת גלים בעולם כולו, והעמידה מחדש את העם היהודי בפני מאבק אידיאי ומבחן היסטורי – לא פחות חמוּר מכל אלה שהיו לפניו.

בשנת 1917 ניתנה הצהרת בּלפוּר. בפעם הראשונה לאחר החורבן הוכרו היהודים על־ידי מעצמה עולמית כאומה מיוחדת והובטחה להם הזכות לשוב לארצם. חבר האומות שהוקם בסוף מלחמת העולם הראשונה נתן תוקף בינלאומי להצהרת בלפור, והכיר בנציגוּת העם היהודי כגוף מאושר במשפט העמים.

באותה שנה, 1917, הגיעה המהפכה הרוסית לשלטון – והמשטר החדש שהבטיח גאולה לעולם הנחית מהלומה אנושה לעם היהודי: יהדות רוסיה, הקיבוץ היהודי הגדול והפּוֹרה ביותר בעולם, נוּתקה בחוזק יד מהעם היהודי וממולדתו המתחדשת.

המהפכה הרוסית בישׂרה שויון לאומי לכל עמי רוסיה ושבטיה, וגם קיימה הבטחתה לפי דרכה: במסגרת המשטר החדש ניתנה אבטונומיה ארצית לכל האומות, הגזעים והשבטים, שישבו באימפריה של הצארים הרוסים. ברית־המועצות התכוננה כפדרציה של אומות שוות־זכויות כל אחת בשטח הלאומי האבטונומי שבתוכו היא יושבת. ככל הסידורים בברית־המועצות כפופה אבטונומיה זו לדיקטטוּרה המוּחלטת של המפלגה הבּוֹלשביסטית, אשר מרכּזה הוא במוסקבה, והשלטון המרכזי על כל התושבים ועל כל העמים קובע כל הסדר הכלכלי, האזרחי, התרבותי והמדיני בכל קצות הריפּוּבּליקה הענקית; אולם במסגרת הדיקקטוּרה הבּוֹלשביסטית – הוּשווּ הזכויות של כל העמים, הגדולים והקטנים, והתרבות והלשון והמשק של כל עם ושבט, במידה שהם עומדים ברשות עצמם, הריהם מתפתחים בהתאם לצרכי עם ושבט.

רק גוף לאומי אחד בברית־המועצות, הגוף היהודי, נידון למעשה לכליה לאומית־רוחנית, לא מפני יחס שלילי מיוחד ליהודים מצד השלטון הבולשביסטי, אלא מפני המציאוּת האוֹבּייקטיבית של עם מפוזר, ללא מולדת, שהשלטון הזה לא הביא בחשבון. העמים האחרים בברית־המועצות המרוכזים בשטחם קיבלו במסגרת הדיקטטורה הבולשביסטית אבטונומיה לאומית ארצית, ולשונם, תרבותם, חינוכם, משקם, עומדים במידה רבה ברשותם. מטפחים בית־הספר, העתונוּת, הספרוּת בלשונם. המסורת הלאומית של כל עם לא רק שאינה מופרעת אלא להיפך מעוּדדת ונעזרת כאשר לא היה מעולם ברוסיה הצארית. אולם לשון העם היהודי, חינוכו, ספרותו, קשריו עם עברוֹ הלאומי – שותקו, גודעו וחונקו. כן הוחרמו קשריהם של יהודי ברית־המועצות עם העם היהודי ועם מולדת האומה. מזקן התרבות בקרב כל עמי ברית־המועצות נגזלה ירוּשתו ההיסטורית, נגנז הספר העברי. נסגרו כל בתי־הספר העבריים. אֵלֶם ויתום ושכול לאומי נגזר על קיבוץ יהודי בן מליונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאומית של עמו.

מאז פולמוס בר־כוכבא–אדרינוס לא קיבל העם היהודי מהלוּמה כבדה כזו. שיתוקה וניתוקה של היהדות הרוסית פגעו לא רק במיליונים היהודים תושבי ברית־המועצות – אלא הלמו קשה בכל העם היהודי באשר הוא. כדי שיהיה לנו מושג כל שהוא מהאבידה האיומה והעצומה שאָבדה לעם היהודי מאז 1917 – עלינו לשאול את עצמנו מה היינו מפסידים אילו הדבר שקרה ברוסיה בשנת 1917 היה מתרחש בשנת 1880: אילו נותקה ושותקה יהדות רוסיה אז היינו מאַבּדים עליית ביל“וּ, הספרוּת העברית החדשה: מנדלי, אחד־העם, ביאליק ובני לוייתם, את התנועה הציונית ותנועת הפועלים היהודית, העליה השניה, מיַסדי הקבוצה ו”השומר", בוני ההתישבות העובדת ומיסדי תל־אביב, את כל האישים שעמדו בראש התנועה הציונית והישוב במשך ארבעים שנה וכל האמצעים שנתנה יהדות רוסיה לבנין הארץ. היינו גם מפסידים את תנועת הפועלים היהודית באמריקה וכל היצירה של היהודים יוצאי רוסיה בכל הארצות.

הכשלונות והכיבושים של הבּוֹלשביקים בשנים הראשונות לתפיסת השלטון בידיהם – כשלונות בשטח הבינלאומי וכיבושים ונצחונות בשטח הרוסי, הביאו לידי תמורות עמוקות בכיווּנו ובמגמתו של המשטר החדש. מתפיסת השלטון בכוח עברו להחזקת השלטון בכוח; ומשטר הדיקטטוּרה נהפך מהוראת שעה לשיטת־קבע.

התורה החדשה על “סוציאַליסם בארץ אחת” הפכה למעשה לשאיפה לאומית המעמידה את האינטרסים של הארץ האחת במקום הסוציאַליסם הבינלאומי. במקום הסתמכוּת על מעמד הפועלים בעולם, ככוח משחרר בכל אומה ומדינה, באה ההסתמכוּת היחידה על ברית־המועצות וכוחה הצבאי. מתנועת הפועלים בכל ארץ שמחוץ לרוסיה נדרשה לא הגשמה סוציאַלית בארצה לפי צרכיה ונסיבותיה ההיסטוריים של הארץ, כפי שהורתה תורת קארל מרכּס, אלא נאמנות מוחלטת לצרכיה הפנימיים והבינלאומיים של ברית־המועצות, כפי שהם מתפרשים מזמן לזמן על־ידי ראשי המפלגה השלטת.

מובן, שאותה המשמעת המוחלטת נדרשת מכל אזרחי ברית־המועצות, מכל המוני הפועלים, האיכּרים והאינטליגנציה, וחובת המשמעת חלה לא רק בשאלות חברתיות ומדיניות, אלא גם בשאלות מדעיות ותרבותיות, בשאלות ספרות, אמנות, היסטוריה, לשון, חיי משפחה ונוהג אישי.

מאז יסוּד הכנסיה הקתוֹלית ברומא והקמת השלטון האוניברסלי של האפיפיורים – לא הופיע בעולם כוח שדרש לעצמו סמכוּת עולמית ואַבּסוֹלוּטית כזו שתובעים לעצמם ראשי המפלגה הבולשביסטית, ודרישה זו, הנשענת למעשה על כוחה הצבאי העצום של ברית־המועצות – דוגלת להלכה ברעיון הסוציאליסם המהפכני ומכריזה על שאיפתה לתיקון העולם ולגאולת האנושוּת.

אין ספק, שראשי המפלגה השלטת מאמינים שכל מה שטוב לארצם טוב ממילא לשאר הארצות, וכי ארצם מביאה גאולה לעולם; אבל דוקא באמונה זו אין כל חידוש, לא בהיסטוריה הרוסית ולא בהיסטוריה העולמית…

האומה העברית אשר לא נכנעה מעולם לכוחות פיסיים עליונים ושמרה על חירותה המוסרית והאינטלקטואלית גם כשלא עצרה כוח לשמור על עצמאותה המדינית והכלכלית, הועמדה יותר מכל עם בעולם בפני מבחן חמוּר ואכזרי. לא היה עם, שחזון גאולת העולם מילאה בחייו, בתולדותיו, בהתפתחותו הרוחנית, תפקיד יותר רב ומתמיד – מזה שהוא מילא בתולדות העם היהודי. שום עם אחר לא נשא נפשו לשלום בעמים ולאַחדוּת המין האנושי, יותר מן העם היהודי המפוזר בעולם. גדולי העם היהודי בדורות האחרונים היו אלה, שהעמיקו רעיונות המהפכה החברתית והעניקו להם בסיס מדעי מתוך ניתוח הסתירות של המשטר הקיים. מיטב הנוער היהודי בכל הארצות עמדו בראש מלחמות השחרור בכל הארצות. ויותר מכולם – הנוער היהודי ברוסיה הצארית. כמעט כל יהדות רוסיה היה לבה עם אלה ששקדו לשבור עריצוּת הצארים הרוסים, ולוחמים יהודים עמדו בשורות הראשונות של המהפכה הרוסית.

בלהות הפרעות, שריחפו עשרות שנים על יהדות רוסיה, חלפו רק עם נצחון הבולשביקים. מיליוני היהודים ברוסיה ידעו שתחת שלטון זה לא יתָכנו פוגרומים ביהודים. הנביא, המחוקק והמצביא של המהפכה הבולשביסטית, לנין, היו לו כמה חברים ותלמידים יהודים, וגם לאחר שכמעט כל בני־הלוָייה היהודים של לנין חוסלו אחד אחד, לא ראה איש בכך פעולה אנטי־יהודית. זכרון הצרות והרדיפות והעלבונות, שסבלו היהודים בימי הצארים, לא מש מקרב יהודי רוסיה ויהודי העולם זמן רב. גם רבים מאלה שלא יכלו לישב הסיסמאות הסוציאליסטיות של המפלגה הבולשביסטית עם המעשה כפי שהגשימוהו שליטיה – לא רצו להתעלם מהשינוי שחל במצב החוקי של היהודים לאחר מיגוּרו של המשטר הצארי.

המשטר החדש ביטל כל שרידי ההפליה של הצארים נגד היהודים. זכויותיו של היהודי היחיד הוּשווּ במלואן לזכויותיו של הבלתי יהודי. אולם הקיבוץ היהודי נפגע פגיעה אנוּשה על־ידי המשטר הבולשביסטי ותביעותיו הטוֹטליות, באשר הוא פגע בנפש היהדות. ונפגע לא רק הקיבוץ היהודי בברית־המועצות – אלא העם היהודי בעולם כולו.

פרפוּריה של היהדות הרוסית במשך שלושים שנה ומעלה של המשטר החדש הוכיחו, שגם מכבש פלדה זה של הדיקטטורה הבולשביסטית לא יכול לגמרי לעם היהודי – ואם כי רבים ומעוּלים מקרב יהודי רוסיה נתנו בכל לב את ידם למשטר החדש וגם קיבלו על עצמם תביעתו הטוטלית, אם מתוך רצון ואם מתוך הכרח, לא דעך זיק העצמיות הרוחנית אפילו בתוך המוני היהודים הרוסים, ולא ניתק קשרם הנפשי העמוק עם העם היהודי ועם המולדת העברית.

לא חסרו גילויי התבזוּת והתבטלוּת ועבדוּת רוחנית בקרב רבים מחסידיה היהודים של תנועת המהפכה הרוסית עוד זמן רב לפני הופעת המפלגה הבולשביסטית. ידוע הדבר, שעוד בימי הצארים נתנו מהפכנים יהודים ברכתם לפרעות ביהודים, באשר ראו בפוגרום אנטי־יהודי התקוממות האיכר הרוסי נגד בעלי הרכוש, והדם היהודי היה בעיניהם שמן סיכה לגלגלי המהפכה הרוסית.

יוזמי הרדיפות על הלשון העברית והתנועה הציונית היו חברי המחלקה היהודית של המפלגה הבולשביסטית (יבסקציה), ששנאתם לציון וללשון העברית קדמה לאדיקותם הקומיניסטית; היתה נחוצה התערבותו האישית של לנין למען התר קיום התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה; וכאשר הסתדרות העובדים ביקשה להשתתף בשנת 1923 בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה – היו אנשי היבסקציה אלה שהתנגדו לבואה, אלא שהשלטונות לא קיבלו דעת יועציהם היהודים.

אולם אותה היהדות הרוסית נתנה לארץ, גם לאחר השתלטותו המוחלטת של המשטר הבולשביסטי ברוסיה, ממיטב הנוער החלוצי, ומפעלי נוער זה בארץ מעידים על היכולת הגנוזה ביהדות הרוסית ועל הרצונות הפועמים בחביונה, וכל הלחץ הזר, הגופני והמוסרי, אין בכוחו להצמיתם ולכלותם.

עם הקמת מדינת ישראל כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בנצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליה מַטעה ומסוכנת, לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבנין, וקיבוץ הגלויות הוא רק בראשיתו, ולא זו בלבד שהמאבק של העם היהודי על עצמאותו המדינית והכלכלית טרם נסתיים – אלא שהמאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותנו המוסרית, עוד החריף. חוּמרת מאבק זה איננה בהתגוששות הרעיונית והמוסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האומה העברית. הכוח והמספר אינם מכריעים לעולם במאבק רעיוני, והעם העברי “המעט מכל העמים”, אין לו כל יסוד לחשוש לתוצאות ההתנגשות בתחום המוסרי־הרעיוני, גם אם יעמדו נגדו תקיפי עולם ומעצמות אדירות. העם היהודי הנאמן לעצמו, לא יקבל מרות מוסרית ורעיונית של כוח זר “עולמי”, ולא ירכין ראשו בשאלות חברה, מדע, רוח ותרבות, ובערכי חירות, שויון, צדק ושלום – בפני אלה שמינו עצמם בכוח שלטונם ובכוחם הצבאי או תקפם הכלכלי לשופטים רמים על האנושוּת.

חוּמרתו של המאבק על עצמאות רוחנית היא בהתרוצצות הפנימית. באומה קטנה כאומתנו ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים, שיכלתם המדינית, הכלכלית והצבאית עצומה, והשפעתם בעולם רבה; והמשיכה אינה רק משום טובת הנאה פרטית, אם כי אין לזלזל גם בגורם פרוזאי זה, אלא קוסמת היכולת הרבה, המרחב, העָצמה, הנגידוּת של שליטי עולם. לתכונה זו של התבטלות והתרפּסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם “מה יפית”, ויהודי “מה יפית” נמצאים בכל אותם החוגים של העם היהודי שאין להם כבוד עצמי ואמונה מספיקה בעמם. בחוגי הימין הם נקראים בשם “מועצה למען היהדות”, ובראשם עומדים אילי־הכסף היהודים באמריקה, ובחוגי השמאל או המהפכה הם נקראים בשם יבסקציה ובראשם עומדים סופרים ש“קול אדוניהם” מדבר תמיד מתוך גרונם.

לאחר הקמת מדינת ישראל אין מתנכרים ומתבוללים גלויים ובולטים אלה מסוכנים ביותר, כי כרגע יש משען נאמן ובטוח להמוני ישראל באשר הם – קוממיות ישראל במולדתו. אולם גם בתוך מדינת ישראל ישנם רבים, שהקרע בין האדם ובין היהודי שחצה את הנפש היהודית בגולה, לא נתאחה, והתורה האומללה והעלובה של חכמי הגלות “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” – יש לה מהלכים גם בארץ העברים בצורות חדשות. ההשתחררות מגלות גשמית קלה בימינו – מספיקה עליה לארץ. אך לא בנקל משתחררים מגלות נפשית, מוסרית; זו לא ניתנת על־ידי תמורה חיצונית, על־ידי מעבר מארץ לארץ, אלא באה מבפנים, מתוך מאמץ נפשי, מחשבתי ומוסרי רב, שלא כל אחד מוכשר לו.

“היה אדם באהלך ואדם בצאתך” במדינת ישראל פירושה: אנו קובעים הענינים היהודיים – עליה, התישבות. אולם ענינים אנושיים – בעיות החברה והמדיניות הבינלאומית – מי אנו ומה כוחנו שנעסוק בהן ברשות עצמנו? בשאלות אלה עלינו לקבל דינם של הגדולים והתקיפים, היודעים הכל, המוּסמכים לכל, הקובעים הכל. יש מחנה גדול ואדיר אי־שם, נושא הגאולה האנושית – ואין לנו אלא לענות אמן על כל מה שמפקד המחנה הגדול והנורא הזה אומר לנו לעשות ולחשוב ולדבר. ואם הוא אומר לנו היום ההפך הגמור ממה שאמר אתמול – אסוּר לנו להרהר אחרי מידותיו: הוא יודע מה שהוא עושה, רק הוא היחיד יודע מה שהוא עושה.

נאמני העצמאות היהודית מסרבים להיזקק לפסק־דין זר. הם יודעים התחומים המצומצמים והיכולת המוגבלת של העם היהודי, ומבינים להתיחס בכבוד ובהערכה למעצמות אדירות, האחראיות על גורלם של עשרות ומאות מיליונים אנשים, ושהשפעתן המרובה חורגת מתחומי ארצן ומתפשטת על־פני חלקי עולם שלמים. אולם יש ממלכה אחת שבה האומה היהודית רואה עצמה שוָה בכּוֹל, גם מבחינת היכולת וההשפעה לגבי האנושות כולה והדורות הבאים, וזוהי ממלכת הרוח והחזון. בממלכה זו אין הכמות וגודל הצבא מכריעים. ירושלים ואתונה הטביעו חותמן על תרבות חלק גדול של האנושות לא בכוחן המספרי ולא בעצמתן המדינית והכלכלית.

בקביעת דרך חדשה לעולם לקראת חירות, שלום, צדק ושויון, לקראת גאולה ותיקון עולם וקיום מיטב תקוות האדם בימינו ובכל הדורות – אין מונופולין דווקא למעצמות הגדולות ולעמים רבי־השלטון. השימוש בכוח מצד מדינות אדירות, גם כשהוא בא לשם מטרות רצוּיות בראשיתו, נהפך לפי טבע הדברים מאמצעי למטרה. כל הכובשים הגדולים: הפּרסים, היוָנים, הרומאים, הערבים, המונגולים, הספרדים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים, התימרו מאז ומעולם להאציל ברכת תרבותם העליונה לעמים הכבוּשים, ולא תמיד היתה זו אמתלא ריקה. רבים מהכובשים האלה אמנם העניקו לעמי החסוּת שלהם משטר מתוקן יותר ותרבות גבוהה יותר. אולם אין ההיסטוריה יודעת אף מקרה אחד שכיבוש “גומל חסדים” לא נהפך בסופו של דבר לדיכוי ושיעבוד. השלטון בכוח אלימוּת, שלטון שאינו נשען על הרצון החפשי של ה“נשלטים” יש לו הגיון פנימי משלו, ואין מפניו מנוֹס: החזקת השלטון לא תיתכן בלי אמצעי כפיה ודיכוי והצורך והרצון להחזיק בשלטון משעבד לעצמו כל שאר הצרכים.

מאידך גיסא – אין כושר ההתקדמות וההתעלוּת החברתית והמוסרית מוּתנה דוקא בכוח הגשמי ובעצמה הצבאית של העמים. לאו דוקא מעצמות אדירות – אלא עמים קטנים מסוגלים להיות מורי דרך לאנושות בהתקדמות מדעית, חברתית ורוחנית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה בימי קדם, בימי הבינַים ובימינו אלה. נסיון חייו הארוך של העם היהודי אינו נותן לו כל יסוד להתבטל בפני אדירי עולם ותקיפיו.

העם היהודי שלאחר אלפי שנות נדוּדים ותלאות בכל קצוי תבל הגיע לראשית תקומתו הממלכתית במכורתו, לא יוַתר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה, לשלב גאולתו הלאומית בגאולה הכללית של כל עמי תבל, לא ירוקן עצמאותו הלאומית מתכניה האנושיים האוניברסליים, ולא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים, בקביעת עתידו ודרכו לחזון אחרית הימים. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו, ושום תלוּת מחשבתית וּמוּסרית אינה מתישבת עם קוממיוּת ישראל. העצמאוּת אינה ניתנת לחלוּקה. אין עצמאות בענינים יהודיים ותלוּת בענינים אנושיים עולמים. הענין היהודי כולל עולם ומלואו, ואין שום דבר אנושי זר לו. עצמאות ישראל פירושה: ראיית המרכז, השורש, המוצא, בתוכנו אנו, וקביעת דרכנו בהווה ובעתיד, ביחסי פנים וביחסי חוץ, בשאלות ההווה ובשאלות העתיד – מתוך חרות גמורה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאויינו וחזוננו, ללא כל תלוּת בשום מרוּת חיצונית, זרה, גדולה או קטנה.

עצמאות רוחנית אינה שוללת זיקה כל־אנושית, כשם שעצמאות מדינית אינה סותרת זיקה בינלאומית ועצמאות כלכלית אינה מחייבת אבטרקיה משקית. זיקת גומלין בין מדינות, ארצות ואומות היא עובדה ניצחת והכרח היסטורי. כל עם יונק מעמים אחרים, מירושת דורות, מכיבושי הרוח האנושי שבכל התקופות ובכל הארצות. זיקה הדדית היא חוק קוסמי, נצחי. אין דבר בעולם, קטן או גדול, מן האלקטרון הבלתי נראה ובלתי נתפס עד הגרמים העצומים במרחבי היקוּם, שאין לו זיקה לבני מינו ולשאינם בני מינו. כל ההוָיה היא שלשת אחת אינסופית של זיקות הדדיות. ובעולם הרוח לא פחות מאשר בעולם החומר. המחשבה, השירה, האמנות, הספרות של דורות ועמים משפיעות זו על זו ויונקות זו מזו, ופחות מאשר בכל הדורות הקודמים יִתּכן הדבר בימינו, שעם לבדד ישכוֹן.

עם הקמת עצמאותנו המדינית נהיינו יותר לאזרחי העולם מאשר היינו קודם, אם כי כעם מפוזר ונפוץ בכל קצוי תבל ונודדים מארץ לארץ ומגוי אל גוי היתה לנו תמיד הרגשה עולמית יותר מאשר לכמה עמים אחרים. עצמאותנו הממלכתית העמידה אזרחותנו העולמית על בסיס איתן ותקין. לא מחוסר אחיזה ארצית וממלכתית – אלא מתוך קיום ארצי וממלכתי אנו מעורים בכל בעיות האנושות ועֵרים לצרכיה והתלבטויותיה, כי אנו שותפים שוי־זכויות לבעיות וצרכים והתלבטויות אלו. אמצעי התחבורה החדישים ביבשה, בים ובאויר וקשרי הרדיו, ביטלו מרחקים והסירו מחיצות. התפוצה היהודית אף היא משמשת גורם אדיר לזיקתנו האוניברסלית. בצבא־הגנה־לישראל נלחמו יהודים יוצאי חמישים וחמש ארצות מחמשת חלקי תבל. ביודעים ובלא יודעים אנו יונקים דרך צינורות אלה מכל העמים שהיהודים נחיתים בתוכם. וכשם שנאכל בשר ארגנטיני וחיטה רוסית ונחרוש בטרקטור אמריקני ונתיך פּלדה בּלגית ונשתמש בבנזין מכּסיקני ונתלבש באריג בּריטי, ונרהט בתינו בעצים קנדיים – כך נקרא הספרוּת של כל העמים ונבקש חכמה בכל אשר תימצא. נריק אוצרות הרוח, המחשבה, המדע והשירה של כל העמים וכל הדורות ללשוננו, למען תהיה ירושתה הרוחנית של האנושות כולה לנחלתנו הלאומית. אי אפשר לקרוא ספר הספרים שלנו מבלי להקשיב להדי קדוּמים של עמי התרבות הגדולים אשר הקיפו את עמנו – מצרים, אשוּר, בבל, ארם, פרס ויוָן; ועם ההשתאוּת הגאה שלנו על יכלתו המופלאה של עמנו לעמוד נגד הלחץ האדיר של תרבויות עשירות וגדולות כתרבות יוָן בתקופת החשמונאים – יש שאנו מצטערים על אי־יכלתם של גדולי עמנו בעבר להבחין בין הסיגים והפּסולת של התרבות ההלניסטית בתקופת הירידה של יורשי אלכּסנדר ובין נכסי הרוח הגדולים והמפוארים של הגניוּס היוָני בימי גדוּלתו – בתקופת השיבה מבבל ובימי אנשי הכנסת הגדולה.

הרבה דברים היו אולי שונים בתולדותינו אנו ובתולדות העולם התרבותי, אילו באותה התקופה שתורגמו ספרי הקודש שלנו ליוָנית, היו חכמינו יודעי יוָנית מתרגמים לעברית את ספרי סופוקלס, תוקידידס, אפּלטון ושאר חכמי יוָן הגדולים, והיו לומדים מהיוָנים והרומאים סדרי צבא והליכות מדינה.

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל חזרנו לנקודת מוצאנו ויסדנו מלכות ישראל בשלישית ולא ננער מעל עצמנו הנסיון הבינלאומי הרב והעשיר שצברנו; לא נסתגר בקליפתנו – אלא נפתח חלונות לכל פינות התרבות בעולם וננחיל לעצמנו כל כיבושי הרוח והדעת של זמננו. מכל מלמדינו נשׂכּיל, אבל נשמור על עצמאותנו. לא נתבּדל ולא נתבּוֹדד; נקיים זיקתנוּ לעולם הגדול; זיקה, אבל לא קבלת מרוּת חיצונית, לא השתעבדוּת באיזו צורה שהיא. העצמאות מקורה בלב, בנפש, ברצון העם, ורק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לידי עצמאות חיצונית ומקיימים אותה. הצורה המסוּכנת ביותר של השתעבדות היא השתעבדות הרוח, המחשבה.

אבן הבוחן לעצמאות רוחנית, מוסרית היא חירות השיפוט והמצפון. רק אם אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב ומה רע, מה טוב לנו ומה רע לנו, אנו בני־חורין ועומדים ברשות עצמנו. כל מי שמקבל על עצמו מראש את השיפוּט של כוח זר, ויתר על חירותו הפנימית ועל עצמאותו האישית.

מהותו ותכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה, זה הסירוּב לקבל שיפוּט זר, בניגוד למצפוּנו, גם כשמאחורי השיפוּט הזר עמדו כוחות פיסיים עליונים.

העם היהודי כפר בעליונוּת גופנית, בעליונוּת הכוח הפיסי. כפירה בעליונוּת הכוח הפיסי אין פירושה שלילת ערכו של הכוח הפיסי. היינו פוסלים ההיסטוריה היהודית מימי יהושע בן־נון ועד צה"ל ועד בכלל, אילו היינו מבטלים ערכו של השימוש בכוח פיסי. שלילת הכוח הפיסי היא שלילת העולם הזה, היא שלילת החיים. שלילה זו היתה תמיד זרה לרוחו של העם היהודי, ובכך אחד ההבדלים היסודיים שבין תורת היהדות ובין תורת הנצרוּת.

הגניוס היהודי, מימי הנביאים ועד אינשטין, לא הכיר בשניות של חומר ורוח, שניות שנתפסו לה כמה מהוגי אומות העולם, מהיוָנים והפּרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטואיציה היהודית, גם הדתית וגם המדעית, עמדה מאז ומעולם על אחדות היקוּם וההוָיה, למרות גילוייהם והופעותיהם המרובים. אף־על־פי שטובי העם העברי, נביאיו, חכמיו ומוריו, מאז ועד היום, ראו יעודו העליון של ישראל בממלכת הרוח, לא זלזלו בגוף ובצרכי הגוף, כי אין נפש בלי גוף, ואין יעוד אנושי אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי. בהקמת המדינה היהודית מילא נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי תפקיד גדול ומכריע. שרשוֹ של נצחון זה ומקורו הוא בעליונוּת המוסרית והרוחנית של האומה העברית, ואת הנצחון לנשק היהודי הנחיל הרוח היהודי. האמונה והאדיקוּת בעליונוּת הרוּח ליווּ העם היהודי במסעו ההיסטורי הארוך ממעמד הר־סיני ועד מלחמת ישראל בימינו. אמוּנה זו היתה נחלת כל אותם אישי ישראל אשר עיצבוּ דמוּת האומה העברית מראשיתה ועד היום הזה, אשר יצרו וטיפחו תורתה, שירתה, משׂאה הנבואי, ספרותה, משפטיה וחוקיה, חזונה לאחרית הימים ואמוּנתה המשיחית, אשר נאבקו על יחוּדה ויעוּדה הלאוּמי והעולמי, אשר ניהלו מלחמות עצמאוּתה המדינית והרוחנית, ואשר קידשוּ השם בטבח קהילות ישראל בימי מסעי הצלב, במדורות האינקביזיציה, בפרעות חמלניצקי ובטבח הנאצי, ואשר יצרו, בנו וטיפחו מפעל ההתישבות שהביא למדינת ישראל.

אדיקות העם היהודי בעליונוּת הרוּח היתה קשורה באמונתו ביקר האדם. האדם, לפי אמוּנתו של העם היהוּדי, נברא בצלם אלהים. לא יִתּכן ביטוּי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדלותו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה; מושג אלהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהוּדי היוּ יקרים וקדושים. בני אדם שנבראוּ בצלם אלהים הם שוֵי־זכוּיות והם מטרה לעצמם ולא אמצעי. הצלם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו התורה על כלל אחד גדול: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. אהבה לרע אינה חלה על האזרח היהודי בלבד: ׳׳כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵר הַגָר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹך, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ויקרא יט, 34). כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדוּת תפיסה אוניברסלית, כול אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. לאחד שהמלך התפלל על עמו הוסיף תפילה כול־אנושית: ״וְגַם אֶל הַנָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ — — — וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל־הַבַּיִת הַזֶה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָכְרִי״ (מלכים א׳,ח׳, 41–43). ספר שלם בתנ״ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה׳ נתונים במידה שוה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על אלהיו למה חנן העיר נינוֵה, אמר לו אלהים:

“אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַלתּוֹ, שֶׁבִּן־לַילָה הָיָה וּבִן־לַילָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגדוֹלָה, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּה הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם. אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?”

(יונה ד', 10—11).

הדבר השלישי שהיה כרוך באמונת העם היהודי בעליונות הרוח — היה חזונו לאחרית הימים, שממנו צמחה האמונה המשיחית וכיסופי הגאולה הלאומית והאוניברסלית.

עם ישראל נתיחד עוד בתקופה קדומה בתפיסה היסטורית מקורית שלא היה דומה לה בכל עמי המזרח והמערב, לא בקרב עמי מצרים ובבל, הודו וסין, ולא בקרב יוָן ורומא ויורשיהם באירופה עד זמננו החדש. עמנו לא צפה כשאר העמים הקדומים לאחור, לתור הזהב האגדי בעבר, שחלף ללא שוב, אלא הפנה מבטו לעתיד, לאחרית הימים, שבהם תימָלא הארץ דעה כמים לים מכסים, העמים יכתתוּ חרבותם לאתים, לא ישׂא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה.

לא געגוּעים מחוסרי אונים ליפעת עבר נעלָמָה, אלא ציפיה דרוכה לחזון עתיד מתוקן, חזון של שלטון הצדק והשלום בקרב כל עמי תבל — זו היתה הפילוסופיה ההיסטורית שהנחילו נביאי ישראל לעמם, ועל ידי עמם – לטובי האומות שבכל הארצות. ציפיה ואמונה זו בעתיד עמדה לעמנו בימי המצוקות והתלאות שבדרכו ההיסטורית הארוכה, והיא שהביאה אותו עד הלום, עד ראשית גאולתו הלאומית, שיש בה גם ניצוצות ראשונים לגאולה אנושית כללית.

עם זה הנאמן לעצמו לא יזדקק לדרכים שיטילו עליו תקיפים וחזקים — רק באשר הם תקיפים וחזקים. הוא יבוֹר לעצמו הדרך לחיים מתוקנים ולשלטון הצדק.

במשך תקופה ארוכה ראה העם היהודי את עצמו כעם הנבחר, והיה לו יסוד מספיק לראיה זו. כל זמן שאבן הבוחן היחידה של העם היהודי היתה ההכרה הדתית־מוסרית. יהודי בן זמננו לא יתעלם עוד מחלקם הגדול והרב של העמים האחרים, בימים קדומים ובזמנים החדשים, בתרבות האנושית הענפה והמסועפת — במחשבה, בשירה, במדע, באמנות, בטכניקה, בתגליות גיאוגרפיות ובקדמה חברתית. נדע לכבד את המעשים הגדולים והיצירות המבורכות של כל העמים, אולם לא נתבטל ולא נשתעבד ולא נכיר בשום מרוּת רוחנית, רעיונית ומוסרית זרה, כשם שלא נדרוש לעצמנו מרוּת לגבי אחרים. לאור מצפוננו אנו נדרוך בשבילנו המיוחד.

בימינו הועמד העם היהודי מחדש בפני מפעל בראשית: הפרית ארץ שוממה וקיבוץ גלויות, ומפעל זה לא יבוצע אלא אם כל נכסי התרבות האנושית וערכיה החיוּביים יהיו רכושו המלא של העם היהודי, וכל דבר אנושי לא יהיה זר לו. ואין צורך לעם היהודי לראות עצמו כטוב שבעמים, אבל אין לו כל יסוד לראות עצמו כנחוּת דרגא, כי אינו נופל ביכלתו ובסגולותיו מאיזה עם שהוא. עליו ללמוד הרבה מהעמים המתוקנים בשטח העשיה המשקית, הסידור הממלכתי, המחקר המדעי והכושר הטכנולוגי; ההבחנה בין טוב ורע ישאב מתוך הגניוּס המוסרי שהבהיק בעם היהודי מאז היותו, ולא הוּעם ולא דהה; הדרך הנאמנה לחירות, לצדק ולאחוה הוא יסול בעצמו, מתוך עצמאות רעיונית ומוסרית מוחלטת – ללא שעבוּד וללא חיקוּי.

מתוך שליטה במכשירי המדע והטכניקה הפיסיים והחברתיים ומתוך מתח חלוצי של מגשימי חזון — לאומי ואנושי — יעצב העם העברי במולדתו המתחדשת דמות אומה למופת, שלא תבייש מורשת נביאיה, חכמיה ומדריכיה מאז ועד היום.

קיום עצמאות מוסרית ומחשבתית זו של העם היהודי מחייב מאמץ נפשי מתמיד לא פחות מקיום עצמאותנו המדינית והכלכלית, כי בעצמאותנו הרוחנית מתנקשים לא פחות מאשר בעצמאותנו החמרית, והכוחות העומדים נגדנו במאבק האידיאי הם עצומים ורבים לאין ערוך מאלה שעומדים נגדנו במערכות אחרות. אבל לא ניבהל: מאבק רעיוני לא הוכרע מעולם בחיל ובכוח אלא ברוח, ורוח ישראל לא ישקר. עדים על כך ארבעת אלפי שנות תולדותינו.

הקו המַנחה בחינוכו של הצבא, הנוער והעם הוא יחוּדנוּ הלאומי, גם מבחינה מדינית וכלכלית וגם מבחינה מוסרית ורעיונית. היחוּד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. מטרה — באשר היחוּד הוא זכות טבעית והיסטורית, אמצעי — באשר הוא חובה למילוּי היעוּד. זוהי זכותו הטבעית וההיסטורית של כל עם לעמוד ברשות עצמו, ללכת בדרכו ולעצב את חייו ודמותו בהתאם לסגוּלותיו, לצרכיו, לרצונו ולתנאיו המיוחדים. ואין עם רשאי לוַתר על זכות זו, כי העם הוא גם נתבּע ומוטל עליו יעוּד. ורק מתוך חירות פנימית ונאמנות לעצמו יש לאל ידו לקיים יעוּדו ולבצע המשימות שההיסטוריה מטילה עליו.

היעוּד של העם היהודי בתקופתנו, היעוּד המיחד של תקופתנו זו בתולדות העם, הוא — שיבת השבוּת, קיבוץ גלוּיות.

אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפכניות ומופלאות בתולדותינו: חידוּשה של מדינת ישראל ונצחונות צבא־הגנה־לישראל. אולם בעלילות אלה לא נתמצה התוכן המהפכני של התקופה החדשה, ואין הן משמשות אלא פתיחה והכשרה לעיקר. והעיקר הוא — שיבת השבוּת.

אין זו הפעם הראשונה שהיהודים חוזרים לארצם ומחדשים קוממיוּתם הממלכתית. היה כדבר הזה לפני כאַֹלפּיִם וחמש מאות שנה בימי זרוּבבל, עזרֹא ונחמיה כשגוֹלי ציון חזרו מבבל תחת מלכי פּרס והניחו יסוד לבית שני.

אולם שוֹנה וגדול וקשה קיבוץ גלויות שבימינו משיבת־ציון ראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט גלוּת אחת — גלוּת בבל, וגלוּת זו היתה צעירה. רק כשבעים שנה עברו מיום שהוגלתה מאדמת המולדת, והיתה קרובה לארץ, ורבים מהגולים היו קשורים בקשרי משפחה עם השרידים בארץ. ומספּר שבי הגולה לא היה רב — רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים אלה. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפורטת, וכנראה מדוּיקת, מעולי בבל ומכל רכושם, סוסיהם, פרדיהם, חמוריהם וגמליהם. וכה נאמר שם:

“כָּל־הַקָהָל כְּאֶחָד – אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים, מִלְבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהוֹתֵיהֶם – אֵלֶה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹש מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים ומְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָָׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָׁה. גְמַלֵיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים”

(עזרא ב', 64—67).

לא כן התפוצה בדורותינו. התפוצה היהודית בכללה אף היא עתיקת יומין, וקדמה לחורבן בית שני ואף לחורבן בית ראשון. עוד במאה השביעית לפני הספירה האירופית אנו מוצאים יהודים במצרים, יִתּכן שהוגלו שמה לאחר שהמלך יאשיהו נפל במלחמתו נגד פרעה נכה. בכל אופן ברור, כי היהודים שירדו למצרים בימי ירמיהוּ, כבר מצאו ישובים יהודים בערי תחפנס, נוף, מגדול וּפתרוֹס שבמצרים, ביֵב, בשער הנגב של מצרים, היתה מושבה צבאית יהודית במאה השישית לפסה״נ, ואליה נצטרפו יוחנן בן קָרֵחַ ״וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וּשְׁאֵרִית יְהוּדָה״ אשר לא רצו לשמוע בקול ירמיהו וירדו מצרימה.

עם חוּרבּן מלכוּת יהוּדה קם מרכז יהוּדי גדול בבבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כורש מלך פרס, אשר העביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: “מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת־בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. לקריאה זו נענוּ רק כחמישים אלף איש, וגלוּת בבל לא נתחסלה אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה.

מצרים ובבל לא היו הגלוּיות היחידות בימי קדם. בימי הבית השני רחבה התפוצה ונתפשטה בהרבה ארצות. בסוריה ובאסיה הקטנה היו יהודים עוד לפני תקופת החשמונאים, ובכתובות של דלפי, ביוָן, מסוּפּר על שחרוּר עבדים יהודים בתקופת מרד החשמונאים (150—ֹ170 לפסה"נ). ועוד כמה זמן לפני זה מתאונן יואל הנביא על צור וצידון וגלילות פּלשת על אשר מכרוּ “בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לִבְנֵי הַיְוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְבוּלָם” (יואל ד', 6). גם בדברי ישעיהו יש פסוּק על פזוּרי ישראל מעבר לים:

“וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמוֹ אֲשֶר יִשָׁאֵר מֵאַשׁוּר וּמִמִצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵי הַיָם”.

(ישעיהו יא, 11).

הגיאוֹגרף היוָני סטרבון, שחי בימי הורדוס הראשון, מספּר ש“העם היהודי הגיע לכל עיר ומדינה, ואין זה קל למצוא מקום בעולם הנושב שלא קלט מבני אומה זו או שלא נתפס על ידם”. ופילוֹן האַלכּסנדרוֹני שנולד 90 שנה לפני חורבן בית שני, אומר בספרו נגד פלאקוס: “הלוא ארץ אחת לא תכיל כל היהודים מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה ובאסיה, באיי הים וביבשה. לעיר מחצבתם הם חושבים את העיר הקדושה, בה עומד על תילוֹ בית המקדש לאל עליון. ואת הארצות שבהן התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות המה מחבבים כמולדתם, שהרי בהן נולדו וגדלו”.

התפוצה היהודית גדלה לאחר חורבן בית שני בכל חלקי העולם הישן, והגיעה לכל הארצות באירופה, באסיה ובאַפריקה, ועם התגלות העולם החדש — אמריקה ואוסטרליה — נפוצה גם שם, ולאחר הטבח האיום של יהדות אירופּה על־ידי הנאצים בימינו, עבר מרכז הכּובד המספרי של תפוצות ישראל לארצות־הברית.

אין עם בעולם אשר נפוץ בכל הארצות כאשר נפוצוּ היהודים. נתקיימה בנוּ התוכחה המרה והזועמת שבתורה:

“וֶהֱפִיצְך ה' בְּכָל הָעַמִים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ – – – וּבַגוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִיעַ, וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ, וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶש. וְהָיוּ חַיֶיך תְּלֻאִים לְךָ מִנֶגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶיךָ – – – מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶֶה”.

(דברים כח, 64—67).

כל הנסיונות לשוב למולדת — ונסיונות אלה לא נפסקו מאז הלך עמנו בגולה — היו מצומצמים ומוגבלים, ולרוב גם נידונים לכשלון כל זמן שזרים שלטו בארץ. והנה 1813 שנה לאחר אבדן עצמאות ישראל האחרונה בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא — קמה מדינת ישראל מחדש, ושערי המולדת נפתחו לרוָחה לכל הנפוצים.

קשה, וכמעט אין אפשרות, למצוא התחלת הדברים. מי ימנה ראשית העליה שהביאה ליסוד המדינה? עם יסוד מקוה־ישראל ופתח־תקוה הונחו היסודות הראשונים להתישבותנו החקלאית המחוּדשת, אולם העליה היהודית קדמה לנסיונות ישוּביים אלה, ובין בני הארץ ישנם בני הדור החמישי ויותר שנולדו בארץ. לפני מלחמת העולם הראשונה לא הגיע הישוב היהודי למאת אלף, בשעת המלחמה נתמעט במידה ניכרת, ובסופה נמצאו בארץ פחות משישים אלף יהודים. עד מלחמת העולם השניה גדל מספרם פי עשרה, ובשעת הקמת המדינה במאי 1948, הגענו לשש מאות וחמישים אלף יהודים בערך. אולם בשנתים אלה עלו לארץ למעלה מארבע מאות אלף יהודים, ונשתנה לא רק הקצב והמספר — אלא חל שינוי יסודי במהותה ובאָפיה של העליה. גושים ארציים שלמים נעקרים כמעט בבת אחת מהגולה החורגת ונישׂאים למולדת המשוחררת: מבּוּלגריה ומתימן, מיוּגוסלביה וממרוקו, מגרמניה ומאַלג׳יר, מאוסטריה ומטוּניס, מתוּרכּיה וממצרים, ומכמה ארצות אחרות.

קיבוץ גלויות הגדול ביותר נתקיים בצבא־הגנה־לישראל. בימי המלחמה היו בצה״ל מתנדבים שהגיעו מעשרים ואחת ארצות באירופה, מארבע עשרה ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, מעשר ארצות אפריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, מחמש ארצות באסיה (בּוּרמה, הודוּ, סין, תימן ותוּרכּיה) ומשתי הארצות בירכתי תבל — מאוסטרליה וניוּ־זילנד. מסוּפּקני אם היה אי־פעם צבא קוֹסמוֹפּוֹליטי כזה. מספר מתנדבי חוץ בצה״ל היה רק בּשׂוֹרה ראשונה ורמז לבאוֹת. עם הפסקת הקרבות פרצה העליה הגדולה — והחלה ״יציאת מצרים״ חדשה, לא ממצרים אחת אלא מכמה וכמה מצרים; בחודש אחד עולים עכשיו יותר יהודים מאשר עלו במשך שנה בתקופת המנדט. עצם כמוּתה של עליה זו אומרת דרשני. בקנה מידה אמריקני הרי זה כמות של 40 מיליון לשנה. בקנה מידה רוסי זוהי עליה של 53 מיליון לשנה. ספק אם היתה פעם תנוּדת עמים עצומה כזו — אם נביא בחשבון ממדיה של מדינתנו הקטנה.

שיבת השבוּת היא העובדה והמשׂימה המרכזית של ימינו. בלעדיה לא תיכּוֹן עצמאותנו ומדינתנו לא תקום. זכינו השנה למיליון הראשון בארצנו — מבחינה ידועה זהו המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מאז נצחון המכבים, אבל אין זו אלא התחלה. בלי המשך רב־מידות ומהיר קצב אין כל בטחון ואין טעם להתחלה זו.

איש אינו יכול להגיד מראש אם כל תפוצות ישראל יתכנסו או לא. אפשר לחלק תפוצות ישראל בימינו לשתים: תפוצה שאינה רואה עצמה בגלות ואינה עומדת לעלות לארץ, ותפוצה שאינה יכולה ואינה רוצה להישאר באשר היא, כי חייה מרוּדים ועלובים ובלתי בטוחים, והם מתפרצים לעלות. הקו המבדיל בין שתי התפוצות אינו קבוע ועומד ללא שינויים, תפוצה שרואה עצמה בתקופה מסוּימת מוּבטחת, מרוּצה ומעורה — נהפך גורלה והיא מוצאת עצמה בגלות מרודה, כאשר קרה ליהדות גרמניה, וברגע זה לא חשוב הדבר אם השאננוּת של תפוצות גדולות בימינו מוצדקת או לא, לאורך ימים. לגבי רצון העליה קובעת לא הפרוגנוזה של האידיאולוג, אלא ההרגשה של רוב אישי הקיבוץ היהודי. אין הרגשה זו תלויה אפילו בכך אם אדם הוא ציוני, בלתי ציוני או אנטי־ציוני. ביהדות אמריקה לכל זרמיה קבועה ההרגשה, שאין לה צורך בעליה. ברור הדבר, שגם מארצות כגון אלה תיתּכן וישנה עליה, המוּנעת בכוח חלוצי וציוני, אבל זוהי עליה אישית, עליה של יחידים, אף־על־פי שגם מספר היחידים יכול להגיע למאות ולאלפים.

המשׂימה הגדולה והדוחקת המוּטלת עלינו בשעה זו היא כינוס התפוצות שאין להן ברירה, שאינן יכולות ואינן רוצות להישאר בגלות, ואם רק יש להן זכות יציאה — הריהן עולות ותעלינה לארץ בהמוניהן. התפוצה היהודית בארצות מזרח־אירופה ובארצות האיסלם — רוצה ומוכרחה לעלות; יהדות זו בחלקה כלוּאה, ושערי היציאה סגוּרים בפניה. אולם כל אלה שהרשות בידם לצאת — מן ההכרח שיבואו לארץ, גם אם אין המדינה מוכנה עדיין לקלוט אותם. רוּבם הגדול של יהודים אלה חסרי כול, גם חסרי רכוש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם. הם נאלצים לעלות בלא אמצעים, בלא מקצוע, בלא השכלה, בלא הכשרה, בלא לשון, בלא ידיעת הארץ וערכי האומה. מתוך תחושה משיחית, הם נוהרים באלפיהם וברבבותיהם למדינת ישראל, והמאמצים הנדרשים לקליטתם הם גדולים וקשים ממאמצי המלחמה.

המשׂימה העליונה של קיבוץ הגלויות מוּתנית בשני מפעלים התובעים מאמץ עליון של האומה: מפעל התישבותי ומפעל חינוכי.

אין תקנה לשבוּת העם בלי תקנה לשבוּת הארץ. הפרחת השממה, כיבוש איתני הטבע ביבשה, בים ובאויר, מלאכת שיכּוּן עצומה, מפעלי השקאה וכוח רחבי מידות, בנין משק מסוֹעף ונושא עצמו בחקלאות ובחרושת – הם התנאים החמריים לקליטת העליה. אבל הקליטה החמרית, המשקית בלבד לא תסכּוֹן. משׂימת הדור לא תבוצע רק במפעל שיכון ותעסוקה, התישבות ועבודה למאות אלפי עולים. לא על הלחם לבדו יחיה עם, הגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהווֹת עדיין עם, אלא ערב־רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שרשים וללא יניקה במסורת ובחזון של האומה.

העם היהודי הוא אחד העמים המעטים בעולם, המקיים זה למעלה מאַלפּיִם וחמש מאות שנה חינוך כללי, ואשר גם באבדן עצמאותו ומולדתו ובנדודיו בנכר שמר על חינוך בניו כעל בבת עינו.

אולם חלק גדול של העולים באים אלינו ללא ידיעת אלפא־ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי. שנים גרמו לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקופת חורבן והרס בעולם, תקופת מלחמות העולם וירידה חמרית ורוחנית הכרוכה בהזדעזעות מוסדות תבל, והם יוצאי ארצות חשוּכות, נידחות, מדוּכאות ועשוּקות.

הקליטה הרוּחנית של עליה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון — היא מלאכה לא קלה, וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלוּוה אהבה עמוקה וטהורה לאיחוד נידחים אלה, להנחיל להם את נכסי האומה וערכיה, לנטוע גלויות מרוחקות ועשוּקות אלה בתוך חברתנו, תרבותנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסדים — אלא כשותפי גורל.

גם החיִל שעשינו אנחנו, ותיקי הישוב, החיל החמרי והרוחני, לא רק בעצם ידינו עשינוּהוּ, אלא גם קיבלנו מוֹרשת יקרה מאבות אבותינו ועמדנו על שכמי הדורות שקדמו לנו. נחלתנו זו היא נחלת העם היהודי כולו, ורק כנחלת העם כולו תתקיים. בתוך העולים עשוּקי חינוך גנוּזות כל אותן הסגולות והאפשרויות אשר עשו את בוני הישוב עד עכשיו למַה שהם, ואין דבר שעשינו אנו עד עכשיו — בתחום הכלכלי, המדיני, הצבאי והרוחני — אשר יבּצר במשך הזמן גם מאת העולים האלה, אם רק יקבלו מאתנו העזרה והטיפול שאָנוּ קיבלנו בזמננו מהורינו ומקיבוצינו.

מפעל חינוך זה, שבו תלוי גורל המדינה לא פחות מגורל העולים, לא יעָשה בבתי־הספר בלבד. בלי ספק, שהדור הצעיר אשר יוָלד פה או יגדל בתוכנו מתוך העליה החדשה יתערה ויתמזג לא פחות מילדי הותיקים. אולם אין אנו רשאים ויכולים לחכות עד שיגדל דור חדש. מפעל החינוך והמיזוג מן ההכרח שיחוּל על כל העולים לגיליהם השונים. התמורה העמוקה והמהירה שאפשר לחולל בילד, כמובן שאין לבצע אותה באותו הקצב ובאותה הקלוּת בעולה בוגר. אולם יש לנו מלבד בית־הספר מכשיר חינוכי אדיר אונים — וזהו הצבא.

על צה"ל הוטלה המשימה החיונית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל, וראויה היא משׂימה זו, שטובי צעירינו ימסרו לה כל כשרונם, מרצם וזמנם. אולם אין זו המשׂימה היחידה של צבאנו. שׂוּמה על צבאנו להיות גם כוח חלוצי, מחנך, בונה עם וגואל שממה. אם לא נהיה לעם מאוּחד ולא ניַשב השממה — לא יכּוֹן בטחוננוּ. בעיית בטחוננוּ שונה מבעיית הבטחון של כל עם אחרי בעולם, לא רק מפני שאנחנו מוּעטים מוּל מרוּבים, אלא מפני שאנחנו עדיין לא מהווים עם ועדיין אין לנו ארץ. ארץ שוממה חרבה וריקה בתשעים אחוז משטחה — אינה ארץ, ואוכלוסין שאינם יודעים איש את שפת רעהו ואין הם מעורים בתרבות האומה ובידיעת הארץ ואינם צמודים ודבוקים בחישוּקי תרבות משותפת וחזון לאומי — אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו וצורריו. לא מתוך אהבת “מוֹתרוֹת” תבענו חוק שרות בטחון שאין דומה לו בארצות אחרות, חוק המחייב כל נער ונערה בני שמונה־עשרה בהכשרה חקלאית. כשהוכנס חוק שרות הבטחון לכנסת לפני שנה (כ' באב תש"ט) הוּסבּר שצבאנו מן ההכרח שיהא קטן, כי מספרנו מוּעט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית. שהם תפקידי היסוד של מדינתנו, ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכוּתוֹ העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון — כל אלה דרושים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נוֹפך חשוב משלו, וזהו הנוֹפך החלוּצי. רק בהעלאת יתרוננוּ המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכלתו, ימלא צבאנו יעוּדו בקיום בטחון המדינה.

ובאותה ההסברה לחוק שרות הבטחון הודגש הדבר, שאין לראות הכושר החלוצי כמונופולין של שבטים ״מיוּחסים״ בתוכנו. ״חלוציות אינה נחלת יחידי סגולה ועילוּיים. היא גנוּזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבוּיים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוך מכוּונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המפכּים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה, ובידו להפוך צבאו המורכב מבני בשר ודם פשוטים לצבא גבּוֹרים. החוש ההיסטורי שהדריך אותנו בארץ, פילס נתיב למעיינות החלוציים, שהיו גנוּזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולין, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה שתבוא בשנים הקרובות, תהיה בחלקה הגדול עליה של ארצות המזרח, ארצות האיסלם, ארצות אסיה ואפריקה. בארצות אלה לא היה לקיבוצים היהודים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק מאוצרות התרבות האנושיים והיהודיים, אפילו באותה המידה שניתן ליהודים באירופּה.

“אך אין יסוד להנחה, שיהודי צפון אפריקה, או תוּרכּיה, מצרים, פּרס או עדן, שונים במהוּתם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוּזים מעיינות עשירים של יכולת חלוצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופה — נקבל גם פה תוצאות מבורכות”.

ועל צבא־הגנה־לישראל הוטל להיות בית־היוצר לחלוצי האומה והמכשיר התרבותי למיזוג הגלויות, איחודן ועלייתן התרבותית. הלהג הטפל של המקטרגים על הצבא, שהוא מטבע הדברים מכשיר לטמטום, קרייריזם, בטלה, התהדרוּת וכו' – אַל ידריך מנוחתנו. מסגרת הצבא כמו מסגרות אחרות – אָפין ומהוּתן תלויים בתוכן ששׂמים בתוכה, ועלינו שומה למלא מסגרת זו תכנים חלוציים ותרבותיים, שיש בהם כדי בנין עם ויצירת מולדת.

על צבאנו להקנות לנוער הנתון להדרכתו — החל מגדודי הנוער ומעלה — ערכי יסוד של נקיון פיסי ומוסרי, ידיעת הלשון והארץ, זריזות גופנית ורוחנית, אהבת מולדת ונאמנות חברית, עוז רוח ויזמה יוצרת, משמעת וסדר, כושר עבודה ויצר חלוצי — נוסף על הערכים הצבאיים והמקצועיים הדרושים לצרכי בטחון במובן המצומצם.

צבא־הגנה־לישראל מונה רק כשנתים, אולם צבא רך זה אינו אלא נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי, ומונה כארבעת אלפים שנה. אברם העברי עשה מלחמה עם אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים, להציל את קרוביו אשר נפלו בשבי במלחמת תשעת המלכים בעמק השדים (בראשית יד). מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת מצרים — זו היתה המלחמה עם האויב המסרתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה עמד המצביא הראשון בישראל — יהושע בן־נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה שבו נערך הקרב האחרון של צבא־הגנה־לישראל בימינו, הקרב על שחרור הנגב מידי המצרים בסוף 1948.

אחרי המלחמה ברפידים נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במואב ובאדום, בפלשת ובארם, במצרים, באשור, בבבל ובערב. ביוָן וברומא. וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חורבן הבית ולא עם תבוסת בר־כוכבא. במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פרס תחת המפקד בנימין מטבריה נגד הצבא הביזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טנקרד סגר על חיפה מהיבשה, נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נואש של שבועים.

הצבא היהודי היה תמיד, מלבד במקרים מועטים, צבא עממי. הלוחמים היהודים בימי יהושע בן־נון היו אלה אשר יִשבוּ הארץ ובנו אותה. עם לוחם כבש הארץ — ולא חיילים שׂכירים העושים מלחמה בעד בצע. החטא החמוּר ביותר בצבא ישראל היה לקחת ״מן החרם״ ולשים את שלל האויב בכליהם של אנשי הצבא. שוד צבאי זה נחשב להפרת הברית ולמעשה נבלה, ועל חטא זה בא על ענשו עכן בן כרמי משבט יהודה מידי יהושע בן־נון בכל חומר הדין — עונש מוות והחרמת רכושו, והמקום שבו נעשתה הנבלה נקרא עמק עכור ״עד היום הזה״ (יהושע זי). צבאו של יהושע בן־נון היה בעצם צבא של מתישבים. כאשר עתניאל בן קנז אחי כלב לכד את דביר והיא בארץ הנגב, ״הסיתה״ עכסה, אשתו של עתניאל, בתו של כלב, את בעלה לשאול מאת אביה גולות מים — “כִּי אֶרֶץ הַנֶגֶב נְתַתָּנִי — — — — וַיִתֵּן לָה כָּלֵב אֶת גֻלוֹת עִלִית וְאֶת גֻלוֹת תַּחְתִּית”. זה היה אולי ה“נח”ל" הראשון בצבא ישראל שניסה לסדר השקאה בנגב.

לא לחינם הוזהרו היהודים לשמור על עץ השדה — גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצור. “כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ — לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹחַ עָלָיו גַרְזֶן, כִּי מִמֶנוּ תֹֹֹאכֵל, וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָׂדֶה, לָבֹֹֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָצוֹר” (דברים כ', 19).

גם חוקי הגיוס שקבע משה רבנו מוכיחים שצבא ישראל היה צבא עממי. “וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִלְחָמָה — — — וְדִבְּרוּ השׁוֹטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ — יֵלֵךְ ויָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִלְחָמָה ואִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְלוֹ — יֵלֵךְ ויָשֹׁב לְבֵיתֹו, פֶּן ימוּת בַּמִלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְְלֶנוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְישֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־ימוּת בַּמִלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָָחֶנָה” (דברים כ', 5—7). ומפני שזה היה צבא עממי, וכל העם היה לוחם לא רצו שישתתפו במלחמה מוּגי הלב, וגם זה היה אחד מחוקי הגיוּס של משה רבנוּ: “וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וְאָמְרוּ: מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב — יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת־לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ” (שם, 8).

על חוקי גיוס אלה של היהודים הקדומים אמר בסוף הבית השני אחד מגדולי החכמים, רבן יוחנן בן זכאי: ״בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות: הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא ארשׂ אשה. וכולם היו צריכים להביא עדותם, חוץ מן הירא ורך־הלבב, שעדיו עמו: שמע קול הגפת־תריסין — ונבעת, קול צהלות סוסים — ומרתת, קול תקיעת קרנים ונבהל, ראה שימוט סייפים — ומים יורדים בין ברכיו"…

פיטורין אלה מן הצבא לא באו מתוך הקלת ראשׁ בתפקיד האחראי המוטל על הצבא, אלא להפך, כדי לחזק המוֹרַל שלו ולשחרר מאלמנטים שאינם יכולים להתמכר לגמרי לשליחות הצבאית, אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך עניני משק בלתי מסודרים, או מתוך חולשה נפשית אורגנית, שאין להתגבר עליה. לאחר שנוּקה העם הלוחם מאלמנטים לא רצויים אלה, היו מקיימים בצבא משמעת חמוּרה, ואוחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב, כי “תחילת נפילה — ניסה”, ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחוריו “זקיפין מזוינים בכשילים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור הרשות בידים לקפח את שוקיו”.

פיטורים מצבא העם מטעמים משקיים או משפחתיים היו נעשים רק במלחמת רשות, אבל במלחמת חובה, כשעם ישראל היה מותקף, היו “הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, כי חובת ההגנה של העם מהתקפת חוץ היתה חלה על כל איש ואשה בלא יוצא מן הכלל.

עד תקוּפת המלכים לא היה צבא סדיר בישראל. שאוּל היה הראשון אשׁר הקים צבא־קבע של שלשת אלפים איש “וַיִּהְיוּ עִם־שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׁ וּבְהַר בֵּית־אֵל. וְאֶלֶף הָיוּ עִם־יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו” (שמואל א', יג, 2). שלמה המלך הקים גם צבא פרשים — שנים עשר אלף איש.

לשׂיא שכלוּלו בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהודה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה, שמלך באמצע המאה השמינית לפסה"נ — בן זמנו של ירבעם השני בן יואש. שני המלכים האלה הרחיבו גבולות ישראל כאשר לא היה עוד מאז פילוג הממלכה אחרי מות שלמה. ירבעם הרחיב גבול ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל, ועוזיהו מלך יהודה הרחיב גבול ממלכתו בדרום. הוא נלחם בפלשתים בגת, ביבנה ובאשדוד במערב ארץ־ישראל, ובערבים היושבים בגור־בעל והמעונים במזרח הארץ. הוא לא רק הרחיב הגבולות אלא גם פיתח הארץ, בנה ערים חדשות בשטחים אשר כבש, הרחיב השטח החקלאי, סידר השקאה בארץ החרבה בדרום וטיפח גידול צאן ובקר ומטעי הר. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה־רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר. אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל, כִּי־אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה” (דברי־הימים ב', כו, 10). אחד ממפעליו הראשיים היה בנין אילת. עוד שלמה המלך העריך חשיבותו הרבה של מפרץ ים סוּף בשביל המשק והמעמד של ממלכתו. הוא פּיתח וניצל מכרות הנחושת שבערבה והקים בית־חרושת להתכת הנחושת בעציון גבר, אשר על יד אילת (בית חרושת זה נתגלה לפני שנים אחדות בחפירות של הארכיאולוג היהודי האמריקני נלסון גליק). שלמה גם העריך חשיבות הים והספנות. “וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶלֶךְ שְׁלֹמֹה בּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל־שְׂפַת יַם־סוּף בְאֶרֶץ אֱדוֹם”. אוּלם בישראל לא היו אז מלחים יורדי ים, ושלמה נאלץ להעָזר בשייטים הכנענים של בעל בריתו, חירם מלך צור. אוּלם אילת לא נשארה זמן רב בידי היהודים. בימי יורם בן יהושׁפט “פָּשַע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ” ואילת שבה להיות עיר אדומית, רק לאחר שהמלך אמציָה בן יואש “הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶלַע בַּמִלְחָמָה”, עלה בידי בנו עוזיהו להגיע עד קצה הערבה בדרום, והוא בנה את אילת והשיבה ליהודה.

יחד עם מפעלי ההתישבוּת והפיתוח והרחבת הגבוּלות שׂם מלך גדול זה לבו לביצוּר בירת ממלכתו. “וַיִבֶן עֻזִיָהוּ מִגְדָלִים בִּירוּשָלַיִם עַל־שַׁעַר הַפִּנָה וְעַל־שַׁעַר הַגַיְא וְעַל־הַמִקְצוֹעַ וַיְחַזְקֵם” (דברי־הימים ב', כו, 9). אוּלם מפעלו המרכזי של מלך זה – היה שכלוּל צבאו מבחינת הארגון והזיוּּן. לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוק כוחות הבטחון ובהגברת יכלתם הקרבית. תחת אשר בימי שאוּל לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל "כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית — — — וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת. וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־יְהוֹנָתָן (שמואל א', יג, 19—22), דאג המלך עוזיהו שלצבאו יהיוּ כל מיני הנשק שהיוּ ידוּעים אז למצרים ולאשור ולארם ולכל העמים מסביב, וגם שכלל כלי נשק חדשים והקים הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל: “וַיַעַשׂ בּיִרוּשָׁלַיִם חִשְׁבוֹנוֹת מַחְשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִגְדָלִים וְעַל־הַפִּנוֹת לִירוֹא בַּחִצִים וּבָאֲבָנִים גְדֹלוֹת – וַיֵצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי־הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי־חָזָק” (דברי הימים ב', כו, 15).

סופר דברי־הימים נותן מספּר צבאו של עוזיהו “שְׁלֹש מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂה מִלְחָמָה בְכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶלֶךְ עַל הָאוֹיֵב”: יתכן שמספר זה הוּא מופרז, ויותר נראה המספר השני שניתן באותו מקום “כֹּל מִסְפָּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת”, אולם ממעשי תקפו ומהתפשטותו של עוזיהו בארץ הפּלשתים במערב, בתחום הערבים במזרח ובאדוֹם בדרום — ברור שהיה לו צבא גדול, וכוחו של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשוכלל “וַיָכֶן לָהֶם עֻזִיָהוּ לְכָל־הַצָבָא מָגִנִים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִרְיוֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת לְאַבְנֵי קְלָעִים” — אלה הם כל מיני הנשק להתקפה ולהגנה שהיו מצויים בתקופה ההיא וזמן רב אחר כך.

גדלוּתו היחידה במינה של עוזיהו המלך היא בכך, שהוא ידע למזג וּלאַחד מפעלי ישוב ופיתוּח והשקאה עם פעולות צבאיות ומלחמתיות, ואין זה פלא שהוא זכה לכך, שתולדות חייו המלאות (“וְיֶתֶר דִבְרֵי עֻזִיָהוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים”) יכתבו על־ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא. אולם ספר זה ככל ספרי מלכי יהודה וישראל, לא הגיע לידינו.

המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה וההגנה נתארע בשיבת־ציון הראשונה בימי עזרא ונחמיה. השבים הראשונים מבבל מצאו “חוֹמַת יְרוּשָלַם מְפֹרֶצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְתוּ בָּאֵשׁ” (נחמיה א', ד), ונגשׁו לבנות את חומת הבירה ושעריה בהנהגת נחמיה בן חכליה. אך כששמעו שׂונאי ישׂראל “סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם — וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָם יַחְדָו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָיִם”. ואז ציוה נחמיה להמשיך בבנין “וְהַבּוֹנִים אִיש חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל־מָתְנָיו וּבוֹנִים”. וכך מספר נחמיה בזכרונותיו: “וַיְהִי מִן־הַיּוֹם הַהוּא — חֲצִי נְעָרַי עֹוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹוֹנִים — — — הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל, עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח — וְהָיוּ־לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר, וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי — אֵין־אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ” (נחמיה ד').

על דורנו אנו הוטלה מחדש המעמסה הכפולה של שבי ציון הראשונים — ובקנה־מידה גדול פי כמה. לא חומת ירושלים בלבד — אלא שממת הארץ שומה עליו לבנות ולהפריח. ורבבות ומאות אלפים של שבי גולה עלינו ללמד קשת ומלאכה — למען יקום עם שידע לחונן הריסות ארצו ולהגן עליה מפני צר ואויב.

והמסגרת של צבא־הגנה־לישראל לא תוכל להיות רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה, וגם מסגרת להתישבות ולבנין. במסגרת הצבא ירכשו העולים הצעירים דעת הלשון והארץ, ובמסגרת הצבא יתאמן הנוער לבנות השממה ולהקים ישובי ספר ומפעלי כיבוש בערבה, במבואות ירושלים, בשפלה ובהר, ובחיל הים ובחיל האויר ילמדו להשתלט על איתני הטבע בים ובאויר.

לא כל העולים יאחזו במסגרת הצבא, והישוב האזרחי אינו פטור אף הוא מהמשימה המרכזית של דורנו — קליטת העולים, החמרית והרוחנית. כל המסגרות הישוביות, בכפר ובעיר: קיבוצים, מושבים, מושבות, קואופרטיבים, חברות מסחריות, הסתדרויות פועלים, ארגוני בעלי מלאכה, התאחדויות איכרים ובעלי תעשיה, איגודי מקצועות חפשיים, עיריות ומועצות מקומיות, וכל איש ואשה בישוב: פועל, פקיד, רופא, מורה, סופר, קבלן, בעל־בית וחרשתן, סוחר ומנהל משק — נתבעים להושיט יד־אחים נאמנה לקליטת העולים; להדרכתם, לחינוכם, לסידורם ולהשתרשותם בארץ. מאמצים אלה ידרשו מאתנו לא שנה ולא שנתים, אלא לאורך ימים וללא לאות, במתיחות גוברת. זהו היעוד העליון של תקופתנו.

בכוּר ההיתוּך של אחוָה יהודית ומשמעת צבאית יצוֹרף בליל־האדם הזורם מגלויות־הנכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימָחקו המחיצות העדתיות ותחושל אחדוּת נאמנה של אוּמה מחדשת נעוּריה, יונקת מעבר עתיק־יומין, גדול־עלילה ורב מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת־חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות וצמודה לחזון אחרית־הימים שהגיעה תקופת ביצוּעו.