(מתוך הרצאה על חינוּך הצבא והעם לפני הפּיקוּד הגבוה של צבא־הגנה־לישראל)

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִבְחַר בָּכֶם.

כִּי־אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם.

(דברים ז', 8־7)

מִמִזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָפוֹן –

תֵּני, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק,

וּבְנוֹתַי – מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ישעיה מ"ג, 6־5)

לצבא יש תפקידי ארגון, הנהלת משק, ציוד ואספקה. אלה מוּטלים על חיילות מיוחדים או על אגפים מסוּימים במטה. אך יש תפקיד כללי בצבא, המוּטל על כל מפקד צבאי, מכל הדרגות, מהנמוכה עד הגבוהה ביותר, ועל כל סוגי הצבא בלי יוצא מן הכלל, ביבשה, בים ובאויר, והוא התפקיד החינוּכי. בחלקו הוא חינוכי־טכני: אימון החייל להשתמש בכלי מגן והתקפה; בחלקו הוא חינוכי אישי, גופני ונפשי: חינוך החייל לסדר, לנקיון, לדייקנות, לסבילות, לאחריות, לחסכון, להתמצאות, למשמעת, לחברות, לפעולה מתואמת, לאומץ לב, לאי־רתיעה מפני שום סכנה.

תפקיד חינוכי זה משותף לכל הצבאות בעולם. לצבא־הגנה־לישראל יש תפקיד חינוכי מיוחד, שאין בו צורך או אין לו מקום בצבאות אחרים. צבא־הגנה־לישראל אינו יכול להסתפק בחינוך הניתן לכל צבא – ובחינוך מעולה ומתוקן הכתוב מדבר, והוא זקוק לחינוך נוסף מיוחד מפני היחוּד ההיסטורי של אוּמתו ומפני יעוּדה של התקוּפה בה אנו חיים.

ביחוּד ההיסטורי אני מתכוון למאבק הרעיוני־המוסרי, שבו עמד עמנו עם כל שכניו מאז היותו לעם ועד היום הזה, ולחזון אחרית הימים שפָּעם בלב האומה לדורותיהַ.

ביעוּד התקוּפה אני מתכוון לקיבוץ גלויות, זו העובדה המרכזית של ימינו אלה, שלא היתה כמוה מעולם בתולדות העמים ואף לא בתולדות עמנו, ואשר ממנה תוצאות לכל עתידות עמנו, לבטחוננו ולמעמדנו, הלאומי והבינלאומי, ואולי, במידה לא מעטה, גם לעתידות החברה האנושית.

בתולדות העמים עד ימינו אלא ועד בכלל קיים מאבק מדיני בין האומות, ומאבק זה מתגלגל מזמן לזמן בהתמודדות פיסית בין מדינות, כלומר במאבק צבאי.

כעמים אחרים היה גם העם היהודי נתוּן במאבק מדיני עם שכניו, ולא אחת עמד במערכה צבאית. כך היה הדבר בימי השופטים, כך היה בתקופת המלכים בימי בית ראשון, כך היה הדבר בימי בית שני; אחרי עשרות דורות ויובלות חזרנו בימינו אלה להיות עם עצמאי, ועוד לפני שקמה המדינה הוכרזה עלינו מלחמה, ומדינת ישראל נוסדה ונבנתה תוך סערת מלחמה, וגם לאחר שנסתיימה – לפי שעה – המערכה הצבאית, המאבק המדיני בעינו עומד, ואין יודע כמה זמן ימָשך, ואם שוב לא יתגלגל למאבק צבאי.

תנאי קודם ליכולת עמידתנו במאבק, בין מדיני ובין צבאי, הוא ראיית עצמנו ומצבנו, ראיית הנסיבות והתנאים של קיומנו, ראיית גורמי היסוד והקבע הפועלים לאורך ימים, וגורמי המקום והזמן, המשתנים בלי הרף, המַתנים קיומנו ומסגרת פעולתנו ההיסטורית.

ולא נראה מצבנו לאמיתו, לא יובנו הרבה חזיונות עיקריים בהיסטוריה שלנו, לא רק בעבר אלא גם בהווה ובעתיד, ולא נהיה מוכנים ומצוּידים – והציוד המכריע הוא ציוד נפשי – לא למאבק המדיני ולא למאבק הצבאי, אם לא נשיג ולא נכיר על בּוּריוֹ המאבק המוסרי והרעיוני המתחולל בהיסטוריה האנושית, ולא נראה מקומנו במאבק זה.

לשם ראיית המאבק האידיאי והבנת ערכו בהתרוצצות ההיסטורית אין הכרח לברר ולהכריע בויכוּח הפילוסופי אם מאבק אידיאי נובע מתוך ניגודים כלכליים, חברתיים ומדיניים או שהוא מחולל אותם, או אם הניגודים הכלכליים והרעיוניים כרוכים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. אין כל ערך מעשי ו“נפקא מינה” לויכוח מופשט זה, כשם שאין ערך מעשי לבירור אם התרנגולת קדמה לביצה או שהביצה קדמה לתרנגולת. ברור שאי אפשר לזו בלא זו ואין כל אפשרות לגדל תרנגולות בלי דגירת ביצים, ואין כל דרך להשיג ביצים אלא על ידי גידול תרנגולות. ראינו בהיסטוריה אידיאות ששינוּ משטרים – פוליטיים וכלכליים, וראינו משטרים שחידשוּ אידיאות והשליטו אותן. אנשים נלחמים על דעותיהם לא פחות מאשר על שלטונם ורכושם, ומזמן שהאדם עמד על דעתו לא חדל המאבק האידיאי, ובתולדות עמנו הוא תופס מקום יותר נרחב אולי מאשר בתולדות כל עם ועם. כמעט שלא היה אף מאבק אחד בתולדותינו, מדיני או צבאי, שלא כרוך במאבק אידיאי.

אנו עומדים עכשיו בסכסוך לא רק עם שכנינו הערבים, אלא במידה ידועה עם רוב העולם האנושי, כפי שהוא מאורגן באומות המאוחדות, בגלל ירושלים. ורק עיור לא יראה שמקורות הסכסוך הזה אינם פוליטיים, כלכליים או צבאיים בלבד אלא גם אידיאיים.

כאשר הסורים, העיראקים והמצרים תומכים בהתלהבות, כביכול, בבינאוּם ירושלים הרי נימוקיהם ברורים: מוטב שמסגד עומר יִמָצא תחת שלטון נוצרי מאשר יִמָצא חלק גדול של ירושלים תחת שלטון יהודי. אבל קשה להסביר בנימוקים פוליטיים בלבד עמדתן של כמה אומות באמריקה הדרומית, אשר בדרך כלל עמדו לימיננו באוּ“ם במאבקנו המדיני, ובשאלת ירושלים הפכו נגדנו. אין להסביר בנימוקים מדיניים עמדת צרפת, אשר היה לה ענין מדיני וצבאי רב לעזור לנו, וגם עזרה לנו לא מעט, לא רק בעצרת האוּ”ם, אלא בדברים הרבה יותר ממשיים ויעילים. והוא הדין צ’כוסלובקיה. ואף־על־פי־כן יצאו אומות אלה נגדנו בשאלת ירושלים. ואין להתעלם מהעובדה שיש גם מאבק אידיאי בעולם.

בשאלת ירושלים ראינו צירוף משונה ותמוה מאד. מצד אחד עמד, לא כל העולם הנוצרי, אבל הגוש האוניברסלי הגדול ביותר בעולם הנוצרי, הגוש הקתולי. מהצד השני עמד הגוש המוסלמי. מהצד השלישי – הגוש הקומוניסטי.

אין ספק, שלכל אחד מהגושים הללו היו נימוקים משלו. אבל אין ספק שהיה גם צד שוה, אם כי לא משותף, לשלושת הגושים האלה. מה שמאַחד כל גוש הוא לא רק אינטרס מדיני, אלא גם אידיאה. יש אידיאה באיסלם, יש אידיאה בקתוליוּת. יש אידיאה בקומוניסם. ושוב לא מענין לגבי הבנת בעייתנו, אם האידיאה קובעת את המדיניות או המדיניות קובעת את האידיאה, שתיהן יחד נובעות ממקור אחד. התעלמוּת מהאידיאה היא התעלמוּת מאחד הגורמים והגילויים המרכזיים בהיסטוריה האנושית.

האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד; היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית ורצונה וחזונה של האומה העברית אינם מזדהים עם אחת משלוש האידיאות הגדולות שנצטרפו בעצרת האוּ"ם בבעיית ירושלים – לא עם האידיאה הנוצרית־הקתולית, לא עם האידיאה המוסלמית ולא עם האידיאה הקומוניסטית ואף לא עם האידיאות העולמיות האחרות שנאבקו על שלטון עולמי בדברי ימי האנושות מימי קדם ועד ימינו אלה.

אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות ובכל הארצות, גם בהיותו עם מעורה בארצו ועומד פחות או יותר ברשות עצמו, וגם בהיותו עם מפוזר נודד בגולה, אם לא נראה היחוּד האידיאי של האומה היהודית והמאבק קשה־העורף, לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי, רעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, מאז ועד היום, ויעמוד בו עד עת קץ, עד בוא חזון אחרית הימים.

מאבק זה התחיל בתקופה הקדומה ביותר בתולדותינו, מאז נשתמרו תעודות והוכחות היסטוריות, פחות או יותר ברורות.

עובדה פיסית אחת קבועה בהיסטוריה שלנו, וממנה תוצאות להרבה תופעות בתולדותינו בימים ההם ובזמן הזה: היינו תמיד ונשארנו עד היום אוּמה קטנה בכמוּתה. ואין ספק שגורלנו הוא להיות גם בעתיד אומה קטנה, קטנה ביחס לשכניה וקטנה ביחס לאומות שבהן היא נתקלת בעולם. לעובדה פיסית־מתימטית זו יש תוצאות רבות לגורלנו, לשלילה ולחיוּב.

בימי קדם היו שכנינו הגדולים מצרים ובבל. שתי אומות אלה עלו על היהודים לא רק במספרן, בעשרן, בכוחן הצבאי ובהיקף שלטונן – אלא גם בכמה מיתרונות הרוח וכיבושי המדע.

המושג שיש לנו על מצרים מספרי בראשית ושמות הוא חד־צדדי. לפי גירסא דינקותא שלנו היתה מצרים בית־העבדים שבו העבידו אבותינו בפרך, ויציאת מצרים מקובלת בישראל עד היום הזה כיציאה מעבדוּת לחירוּת. אולם מצרים הקדומה היתה מהאומות המעטות בעולם שיצרו תרבות מקורית וגבוהה, בערך. עוד לפני כחמשת אלפים שנה, בימי פרעה סנפרו, הגיעה ארץ זו לדרגה תרבותית רמה, והניחה יסוד לכמה מענפי המדע: חשבון, הנדסה, כימיה, רפואה, ובמשך אלפי שנים יצרה ספרות מגוּונת ועשירה, במקצועות הדת, ההיסטוריה, המוּסר, המדע, השיר והסיפוּר, שאמנם רק מעט מזעיר נשתמר ונתגלה עד היום, אבל השיוּר המועט מעיד על פעולה רוחנית רבה ועל מקוריות תרבותית. באחד הסיפורים האלה, על שני אחים, יש המוטיב של יוסף ואשת פוטיפר, ושירי־האהבה מזכירים את שיר השירים אשר לשלמה, וכן יש המנוֹנים הדומים במידת־מה לתהלים שלנו. המצרים היו גם ארדיכלים גדולים, כפי שיש לראות מהפירמידות, וגם הצטיינו באמנוּת הפּיסוּל והציוּר.

והוא הדין בבל. זו עלתה על מצרים בספרוּתה העשירה. נשתיירו ונשתמרו בידינו האֶפּוֹס הגדול של גילגמש (שתורגם לעברית על־ידי ש. צ’רניחובסקי), סיפורי הבּריאה, שירת עישתר, קינות, תפילות, ספרי מוּסר וחכמה, הימנונים, כתובות ורשימות היסטוריות. בבל פיתחה מדעי התכוּנה, הרפוּאה וההנדסה ושׂכללה, לפני כל שאר העמים, תורת המשפטים. לשון בבל היתה במשך זמן רב הלשון הדיפלומטית הבינלאומית בכל ארצות התנ"ך, הנקראות בימינו בשם המזרח הקרוב.

המאבק של האומה היהודית עם שני השכנים האדירים האלה היה לא רק מאבק מדיני וצבאי אלא גם תרבותי־רוחני. פעולתם של נביאי ישראל היתה מכוּונת בשורה הראשונה נגד ההשפעה הרוחנית של העמים השכנים על תפיסתו הדתית והמוסרית של עם ישראל והליכות חייו החברתיים. הויכוּח על אוֹריינטציות, שכאילו נתחדש בימינו, הוא ויכוּח עתיק בדברי ימינו. בספר ירמיהוּ אנו מוצאים ביטוי מובהק לויכוּח זה:

שרי החיילים ובראשם יוחנן בן־קרח ויזניה בן הושעיה היתה להם אוריינטציה על מצרים נגד בבל, אוּלם לירמיהוּ היתה אוריינטציה על ישראל ועל אלוהי ישראל והוּא אמר לשרי החיילים בזעם נביאי: “אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹֹֹא מִצְרַיִם – – וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶנָה, שָׁם תַּשִׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹאֲגִים מִמֶנוּ – שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם, וְשָׁם תָּמֻתוּ. – – אִם־שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ. – – אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר־אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו, אַל תִּירְאוּ מִמֶנוּ, נְאֻם־ה', כִּי־אִתְּכֶם אָנִי, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִיל אֶתְכֶם מִיָדוֹ” (ירמיהוּ מב).

אין ספק, שויכוּח זה לא נתחדש גם בימי ירמיהוּ, אלא נמשך הרבה זמן, וכל תולדות ישראל בימי בית ראשון היו מלאות התחבּטוּיות בין ההשפּעות הזרות השונות מצד שכני ישראל מצד אחד, ובין רוח האומה שנתגלם בנביאי ישראל, ואין זה מקרה שבדברי הנביאים נשתלבו סקירות והשקפות מדיניות על יחסי העמים בארצות השכנות עם משאות חברתיים ומוּסריים וחזונות אחרית הימים. האומה הקטנה המוקפת שכנים אדירים שליטי עולם (“העולם” שהיה ידוע לעמנו בימים ההם) נמצאה כל הזמן תחת לחץ כפול: מדיני וצבאי מצד אחד, ותרבותי־רוחני מצד שני. השכנים רבי־הכוח לא רק הטילו אימה אלא גם משכו וקסמו בתרבותם הרמה, וקסם זה הוא המקור למאבק הפּנימי שהתחולל בחיי האומה מראשית ימיה ועד גלוּת בבל; ומגלות בבל עד היום הזה. הדים עמומים ממאבק פנימי זה הגיעו אלינו בהתנגשות שבין נביאי השקר ונביאי האמת. דברי נביאי השקר לא נשתמרוּ ואין אנו יודעים תכנם ומגמתם, אולם כל מה שנשאר בידינו מנביאי האמת מעיד על מאמצי רוח גדולים לעמוד לא רק נגד השלטון הזר, אלא גם נגד ההשפעה הרוחנית הזרה של שכנים אדירים על אומה קטנה וחלשה מבחינה מדינית וצבאית, אבל מחוננה במידה יוצאת מן הכלל בתקיפוּת רוחנית ובעצמיוּת מוּסרית.

העם הישראלי, שאנחנו יורשיו, לא היה העם היחיד בארץ ובסביבותיה, שעמד תחת לחץ כפול זה. בארץ־ישראל שכנוּ כמה עמים שמיים שלשונם היתה עברית – כפי שיש לראות ברורות מרשימות הכנענים (הפניקיים) ומכתובת מידע מלך מוֹאָב, אולם מכל העמים האלה לא נותר שׂריד, כי לא יכלו לעמוד זמן רב בפני הלחץ התרבותי של שכניהם הגדולים והאדירים ונבלעו בתוכם, בלי השאיר עקבות.

העם היהודי נאבק ויכול, והוא מופיע שוב בפינת־תבל סגולת־ארצות, שבּה דָרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האֶתנית, המדינית והתרבותית בחבל זה של העולם הקדמון, התנ"כי, השתנתה תכלית שינוי. ניתק לחלוטין קו התפּתחותם של עמי הקדם: לשונם, דתם, תרבותם, מסרתם ושמם נכחדוּ לגמרי מעל פני האדמה, ורק עם ישראל, אם כי נעקר עקירה פיסית מאדמת מכורתו לפני קרוב לאַלפּיִם שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת הקדוּמים בלשונו ובתרבותו, כאילו לא חל כל הפסק וניתוּק במהלך תולדותיו.

כאילוּ – אולם ברור שאין העם היהודי בימינו כעם היהודי בימי בית־ראשון או אפילו בית שני. כל העולם נשתנה מאז, ואין זה אלא טבעי שנשתנה גם העם היהודי, ואין בדעתנו ואין ברצוננו לשוב לשלב שבו נפסק קיומה של מלכוּת יהודה על־ידי בבל, או שלטון בר־כוכבא על־ידי הרומאים. בגלוּת בבל עצמה, ובכל מה שקרה מאז ועד היום הזה, ספג עמנו תורות, מידות, הרגלים חדשים, מתוך השפּעת העמים שבהם נתקל בדרכו ובתוקף השינויים שחלו בתנאי החיים של החברה האנושית. התפיסה היהודית הקדוּמה היתה אינטוּאיטיבית ותיאוֹקרטית. בימי הבינים, מימי סעדיה גאון ואילך, נעשו נסיונות על־ידי חכמי ישראל, למזג מחשבת היהדוּת התיאוֹקרטית עם התפיסה הפילוסופית היוָנית ששלטה בקרב המשכילים בימים ההם, ובתקופה החדשה, מימי שפּינוֹזה ואילך, גברה והתעמקה בתוכנו, כמו בכל עמי התרבות המודרניים, התפיסה המדעית הנסיונית. בקידום המדע בשלושת היובלות האחרונים תפסו היהודים מקום נכבד וניכר, אולי למעלה ממספּרם היחסי בקרב העמים, והיו שוּתפים מלאים למהפּכה המחשבתית העמוקה, שהתחוללה בתפיסת העולם המוּחשי ובחשיפת סודות הטבע. אולם כל החליפות והתמוּרות בחומר וברוח בתנאים המדיניים והחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיומנו, לא עקרו ולא ערערו הכוח החיוּני המוּפלא שקיים את עמנו בכל תהפוּכות הזמן ולא שׂמוּ לאל יחוּדו הלאומי, שלא כלרבים מבני־לִוְיָתוֹ ההיסטוריים בארצות שונות. צפוּן באומה זו ויטאַמין נפלא השומר על קיוּמה ועצמאוּתה ונותן לה כוח לעמוד בפני כל השפּעות זרות הסותרות מהותה הלאומית והמוסרית.

ברור שלא כל יהודי בודד חונן בסגוּלת פלאים זו. ובמשך הדורות נשרוּ רבים: יחידים, קהילות, שבטים וקיבוצים שלמים. בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ, גם במולדת האומה, היו יהודים שלא יכלו לעמוד בפני הלחץ הזר, הפיסי או הרוחני, ונשמדו או השתמדו. אבל הלוז של האומה עמד במבחן, שׂרה, נאבק – ויכול. תולדות עמנו הן תולדות מאבק־איתנים זה. והוא טרם נפסק, גם לאחר הקמת מדינת ישראל.

אנו יודעים מעט מאד על תולדות עמנו בתקופת השלטון הפּרסי, משיבת ציון בימי זרוּבבל, עזרא ונחמיה ועד הופעת אלכּסנדר מוקדון. זו היתה אולי התקופה היחידה בחיי העם היהודי בארצו שלא עמד תחת לחץ חזק מן החוץ ולא היה צריך להיאָבק על קיומו המדיני והתרבותי, כי המשטר הפרסי היה בנוי בדרך כלל על סבלנות ואבטונומיה, והניח לכל עם להתנהג על פי דרכו ואמונתו ולקיים מידה רבה של הנהלה עצמית פנימית.

ואם כי, כפי שיש לדוּן ממגילת אסתר ומרמז היסטורי של סופר יוָני (היקאטייאוס מאבדאֶרה) היו גם מקרים של רדיפות ולחץ – הרי בדרך כלל יש להניח שהתקופה הפרסית שנמשכה למעלה ממאתים שנה, היתה תקופה של קוֹנסוֹלידציה פנימית ביהדוּת, ודמותו הרוחנית של העם היהודי עוּצבה ויוּצבה בתקופה זו אולי יותר מאשר בכל זמן אחר, אם כי היהודים לא יכלו כמובן גם אז להימלט לגמרי מהשפּעה פּרסית, שנקלטה בלא יודעים ביהדוּת.

עם כיבוש המזרח (ובתוכו מלכוּת פרס) על־ידי אלכּסנדר מוקדון (בשנת 331 לפסה"נ) מתחילה התקופה היוָנית – שבּה אנו עשים למאבק נואש בין היהדות ובין התרבות העשירה שלא היה מָשלה בהיסטוריה האנושית עד אז, ואשר יותר מכל תרבות אחרת השפיעה על החברה האנושית מאז ועד היום הזה והנחילה לעולם אוצרות רוח בשירה, בספרוּת, בפילוסופיה, במדע, בפיסוּל, בציוּר ובשאר ענפי האמנוּת, שהם שׂיאי היצירה האנושית בכל הדורות.

המאבק בין החשמוֹנאים ובין השלטונות היוָניים לא היה רק מאבק מדיני וצבאי של עם נדכא הלוחם בשליטים ומדכּאים זרים. זה היה בעיקרון מאבק תרבותי, אחד המאבקים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה האנושית. בין שתי אומות מקוריות, שונות בתכלית זו מזו בתנאי חייהן החמריים, בכוחן המדיני, בתפיסת עולמן, אבל דומות זו לזו בגדלותן הרוחנית, אם כי כל אחת לפי דרכה המיוחד. האומה היהודית היתה קטנה, דלה, מצומצמת בתחומים צרים של חלק מארצה הקדומה ונהנית רק משלטון עצמי פנימי, והאומה היוָנית – חוֹלשת על כל העולם, על חלקי אירופה, אסיה ואפריקה הידועים אז, ולשונה ותרבותה נפוצות בין כל עמי הקדם מקצה ים התיכון המערבי ועד הודוּ באסיה וגדות הנילוס באפריקה. היוָנים כבשו לא רק בחרבם, אלא גם בתרבותם העשירה והעליונה, וכשהשלטון היוָני של יורשי אלכּסנדר התבּצר במצרים ובסוּריה, ואלכּסנדריה ואנטיוכיה נעשו למרכזי תרבות יוָניים, אי אפשר היה שיהודה הקטנה והדלה לא תוּשפע אף היא מתרבות עליונה זו, ולוּ גם בצוּרה הפגוּמה של התקוּפה ההלניסטית. והמתיונים אשר קמוּ בישראל לא היו רק “מלחכי פּינכא” המחניפים לשליטים הזרים; הופעת יוָן בהיסטוריה העולמית לא היתה כהופעת רומא בזמן יותר מאוחר – הופעת כוח צבאי וממלכתי בלבד – אלא הופעה תרבותית רבּת־אוֹנים אשר פתחה תקופה חדשה בתולדות הרוח, והֱעֶשׁירה יותר מכל עם אחר אוצר התרבות האנושית.

בספרותנו נשארו רק דברי אלה שהתנגדו ונלחמו במתיונים, והתמונה המתקבלת מדבריהם אינה לגמרי אובייקטיבית ושלמה. אין ספק, שפגישה זו העשירה והעלתה את הרוח היהודית והניחה רישומים לא מעטים בספרות העברית, שנוצרה בארץ לאחר הופעתו של אלכסנדר הגדול והולידה ספרות יהודית־הלניסטית מגוּונת ועשירה: ספרות היסטורית, פיוטית, פרשנית ופילוסופית. אולם אף מתרבות אדירה זו של העם היוָני נבצר להטמיע את האומה היהודית כאשר הטמיעה הרבה אומות במזרח. העם היהודי עמד במאבק זה וניצח. לא זו בלבד ששמר על יחוּדוֹ ועצמיוּתו, אלא גם הגביר והעמיק אותם. לא כל העם היהודי ניצח. אין אנו יודעים כמה יהודים אָבדוּ במאבק זה – אם בהשמדה פיסית ואם בטמיעה. אולם העם בכללו ניצח – ותקופת החשמונאים תעמוד לעולם כאחד המבחנים המדיניים, הצבאיים והרוחניים המוּפלאים ביותר בתולדותינו, שבהם גברוּ המעטים על המרוּבים, העניים על העשירים – רק הודות לכוחות הרוחניים האדירים שפּעמוּ בבחירי העם ובהמוניו, אם כי לא בחוגים השליטים, המיוּחסים ורבי־הכהוּנה.

המבחן הקשה והממושך ביותר במאבקה של האומה העברית בא עם צמיחת הנצרוּת. תרבות מצרים ובבל, ואחר כך תרבות יוָן (ורומא) היו נטע זר ליהדות. לא כן הנצרות. על ברכי היהדות, בתוכה ומתוכה קמה. בן האדם שבו נתלתה הדת החדשה, היה יהודי תמים החי בתוך עמו, ותפיסתו הדתית והמוסרית לא חרגה ממסגרת התפיסה היהודית שבימיו; אפילו ההדגשה המיוחדת של ישו לא היתה שונה במהוּתה מהדברים שרווחוּ בכיתות השונות שרבו בישראל בתקופה שלפני החורבן. כיהודי בן זמנו סירב ישוּ “לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”, וכשנתבקש לתת עזרה לאשה כנענית ענה: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל”.

הכיווּן האנטי־יהודי ניתן לדת החדשה על־ידי שאוּל הטרסי, והוא שהיה המפיץ הראשי, ואולי גם המחולל העיקרי של “הבּרית החדשה” – בניגוד לברית העתיקה, לברית העברית. שאוּל הטרסי, בנו של אזרח רומאי שגר בחוץ־לארץ, אף הוא נתחנך על ברכי היהדות והיה תלמידו של רבן גמליאל, וככל שאר התלמידים היה פּרוּש קנאי; אולם הוא היה יהודי מהתפוצות וספג לתוכו משהו מהתרבות היוָנית. בתחילה היה ממתנגדיה הקנאיים של הכת הנוצרית שנתארגנה בירושלים, אך מאז “נגלה אליו האור” בדרכו לדמשק והפך להיות אחד ממאמיניו של ישוּ כבן אלהים, נתן מפנה חדש לכת החדשה, ובניגוד לתלמידיו הארצישראליים של ישוּ, שראו עצמם כיהודים לכל דבר, ראה שאוּל הטרסי, שנקרא פאוּלוּס, עיקר שליחוּתוֹ לגויים והפך את הכת החדשה לדת ולכנסיה, העומדת בסתירה לכל יסודות היהדות כאומה, כדת, כחזון.

בעוד אשר נאמר בשם ישו: “אַל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים. לא להפר באתי כי אם למלאות”. כי אמנם אני מגיד לכם: עד אשר השמים והארץ יעבורוּ לא תעבור יו“ד אחת מן התורה, אף לא תג אחד, עד כי כולם יקוּמוּ” (מתיא ה', 17–18), הרי שאוּל־פאוּלוּס שקד על עקירת התורה ומצוותיה ועל ביטול היהדות כיחידה לאומית הנושאת נפשה לחזון אחרית הימים. שאול היה אולי גדול המתבוללים שקמו בעם ישראל. הוא שלל המצוות והמעשיות שהיווּ, בעצם, כל היסוד של היהדות, והעמיד, בניגוד לתורת ישראל, כל הדת אך ורק על אמונה שבלב. הוא הכיר רק ביחיד ולא באומה, וניסה לעקור אמונת העם היהודי ותקוָתו בגאולה ארצית ולאומית. במקום חזון אחרית הימים של נביאי ישראל הצופה לעתיד ומשלב גאולת האומה בגאולת העולם, קוממיות ישראל בשלטון השלום והצדק בכל העמים – העמיד שאול הטרסי את הנצרוּת על האמונה בגאולה שמימית על־ידי המשיח שכבר בא.

צמיחת הנצרוּת והתפשטותה חלו בתקופת התערערותה של שארית עצמאות ישראל במלחמות העזות והנואשות שנלחמו היהודים נגד מדכּאיהם הרוֹמאים מימי יהודה הגלילי וצדוק ועד שמעון בר־כוכבא ורבי עקיבא, מלחמות שנסתיימו בכשלון היהודים ובאבדן עצמאותם. זעזועים עמוקים, רוחניים, חברתיים ומדיניים, שלא היו כמותם עד אז, עברו על האומה. הלוחמים הקנאים והעזים נפלו בקרבות או נלקחו בשבי. חירות העם נהרסה עד היסוד. בית המקדש נשרף. המולדת נחרבה ברוּבה. ירושלים נעקרה ואף שמה שוּנה. נדמה היה שיהודה נפלה ללא קום והעם היהודי אָבד זכרו. נשארה רק האמונה היהודית – והנה גם זו הועמדה בנסיון מר. לא רק על־ידי גזירות חיצוניות; הקיסר אדרינוס שהכריע את בר־כוכבא, אסר על המילה, על שמירת שבּת ועל תלמוּד תורה בבתי־ספר, וגזירות אלה הוצאו לפועל באכזריות רבה, וגדולי ישראל מסרו נפשם על לימוד התורה והוצאו להורג (“עשרה הרוּגי מלכות”), ביניהם רבי עקיבא שהיה הרוּח החיה במלחמת בר־כוכבא. אולם ההתנקשות המסוכנת ביהדות באה מבפנים, מתורת הנצרוּת שצמחה בתחילה בלב היהדות ומתוכה, והתימרה להישען על דברי הנביאים ועל אמונות ודעות ותקוות שנשתרשו ביהדות בימי בית שני, וביחוד על האמונה במשיח ובתחיית המתים. תלמידיו הראשונים של ישוּ התנהגו זמן רב כיהודים בכל דבר וקיימו כל מצוות התורה ומנהגי היהדות, אולם כפרוּ בתקוָה הלאומית של עם ישראל ובגאולה העתידה לבוא, כי לדעתם כבר בא המשיח. משיכת כמה מיהודי התפוצות, שידיעתם ביהדות וקשריהם עם העם היהודי היו רופפים, וקבלת הדת החדשה על־ידי יוָנים ובני עמים אחרים מעובדי אלילים, וביחוד פעולתו “השליחית” של שאוּל הטרסי – החריפוּ הניגוּדים בין היהדות ובין הדת החדשה.

היהודים־הנוצרים לא השתתפו במאבק הלאומי של היהודים נגד רומא. הם גם מודיעים בפירוש לשלטונות רומא, שאין להם כל קשר ויחס ליהודים המורדים במלכוּת, ושאוּל הטרסי ציווה על תלמידיו להיכנע לרשוּת ולקבל דינה. כבר נאמר גם בשם ישוּ “תנוּ לקיסר מה שלקיסר ולאלהים מה שלאלהים” (מתיא כב, 21), אולם שאוּל הטרסי הרחיק לכת. כל אדם, לימד שאוּל באחת מאגרותיו, חייב להיכנע לרשות הממונה עליו, כי אין שלטון שלא על־פי האלהים, כי כל השלטונות הקיימים נקבעו על־ידי אלהים, ולכן כל המתקומם נגד השלטון מתקומם נגד פקודת אלהים (אגרת אל הרומיים, יג, 1–2).

האבדות והכשלונות האיומים שהיו ליהודים בימי פולמוס אספסינוס וטיטוס ואחר־כך בימי אדרינוס והאכזבות המרות שבאו בעקבותיהם – הכשירו הקרקע לתורות אלה של הנצרוּת, ורבים בקרב היהדות הארצישראלית ועוד יותר בקרב יהודי התפוצה בקיסרוּת רומא נתפסו לדת החדשה. במשך הזמן, פחות ממאתים שנה אחרי נפילת בר־כוכבא, נעשתה הדת הנוצרית לדת השלטת בקיסרוּת רומא, והוטלה בכוח על כל עמי העולם הרומאי־היוָני באירופה, בקדמת אסיה ובצפון אפריקה. רק העם היהודי עמד במרדוֹ, לא בלי אבדות רבות וממושכות, ושמר על יחוּדוֹ.

העם אשר בישׂר לראשונה חזון־גאולה אוניברסלי, חזון שלום וחירות וצדק לכל עמי תבל, והעמיד תורתו על כלל גדול אחד: “ואהבת לרעך כמוך” – לא הלך שולל אחרי הדת החדשה שלבשה מחלצוֹת אוניברסליות והטיפה שאין להתיצב בפני הבא להרע לך, וכשבא השלטון לידיה דיכּאה ורדפה כל מי שלא נכנע לה.

הנצרוּת השלטת שהדבּירה תחתיה כל העולם הכפוף לרומא וליורשיה, לא סלחה לעם היהודי על עקשנותו, ובשם דת האהבה נרדפו היהודים באכזריות, וקהילות רבות ושלמות מסרו נפשן על קידוש השם. העם היהודי לא נכנע ועמד יחיד במשך מאות שנים במאבק ההיסטורי ויוכל, ויש כוחות בנצרוּת שעד היום אינם יכולים לסלוח לנו מרדותנו זו.

כחמש מאות שנה אחרי נפילת בר־כוכבא נכבשה ארץ־ישראל על־ידי הערבים. פוֹלש זה, שלא כרוב הכובשים שבאו לפניו, לא היה כוח צבאי בלבד – אלא בא מזוּין ברעיון חדש ובתורה חדשה – תורת מוּחמד. תורה זו לא נוצרה בארץ ולא צמחה בתוך היהדוּת, אם כי גם לא בלי השפעה בולטת וניכרת של היהדוּת, שנביא האיסלם בא אתה במגע מסחרי וגם רוחני. כיבושי מוּחמד ותלמידיו היו יותר מהירים ומופלאים מכיבושי הנצרוּת. התפשטות תורת מוּחמד בקרב שבטי ערב במאה השביעית לספירה האירופּית, וזמן קצר אחר כך ברחבי אסיה ואפריקה, היתה יחידה במינה בהיקפה העצום, במהירותה המפתיעה ובהשפעתה התרבותית והלשונית המעמיקה. רוּבו של אגן הים התיכון נהפך בזמן קצר בערך לאימפּריה ערבית־מוסלמית, ולשון עֲרָב נעשתה לשפה המדוּברת בקרב עמי ארם, אשוּר, וכל צפון אפריקה ובחצי־האי הספרדי. כל עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלו עליהם הדת החדשה, מי ברצון ומי באונס. העם היחיד שעמד בפני הנחשול האדיר – היה העם היהודי.

בחצי־האי הערבי ישבו יהודים מימים קדומים. בקרב יהודי תימן רוֹוַחת מסורת, שהתישבותם בתימן החלה בימי שלמה המלך. אבל אין ספק, שעוד בתקופת בית שני באו סוחרים יהודים לקצות ערב, בצפונה ובדרומה. הורדוס המלך שלח גדוד יהודי בן חמש מאות איש לערב הדרומית לסייע ללגיונות של קיסר אבגוסטוס בכיבוש דרום ערב. יהודים באו לערב גם מבבל ומפּרס. בחפירות שבבית־שערים (על יד חיפה) נחשׂף בית קברות עתיק שבו נמצא קבר של משפחה יהודית מחמיאר שבערב מהמאה השניה או השלישית לספירה האירופּית. בסוף המאה הרביעית התיהד מלך תימן אבּוּ כַּרִבּ אסעד והפיץ דת ישראל במדינתו. ידוע גורלו הטרגי של המלך היהודי ד’ו נואַס, שמלך בחמיאר בסוף הרבע הראשון של המאה השישית והוכרע על־ידי הצבאות הנוצרים של חבּש. יהודים רבים, שנרדפו על־ידי החבּשים הנוצרים, נמלטו לצפון ערב, רובם התישבו בעיר יתריב (מדינה) וסביבותיה. בימי מוּחמד (570–632) נמצאו בחצי־האי ערב הרבה יהודים, ורבים מהם היו עובדי אדמה ומגדלי צאן ובקר. נביא האיסלם היה נפגש אתם במסעיו המסחריים ושמע מהם על סיפורי התורה ועל אבות האומה ועל אחדוּת האלהים וקדוּשת ירושלים. בתקופה הראשונה של שליחותו הנבוּאית הורה מוּחמד למאמיניו, שבשעת התפילה יפנו כלפי ירושלים. בכך רצה לקנות לב היהודים לשליחות הנבוּאית, ורק לאחר שהיהודים סירבו לקבל תורתו – חזר בו וציוה לכוון הפנים בשעת התפילה כלפי מכּה, עיר מולדתו, והאציל לתורה החדשה צביון ערבי לאומי. שנאתו ליהודים גברה, והוא יצא נגדם בחרבו ודרש מהם לקבל תורתו. היהודים לא נכנעו – אם כי עמידתם בפני הכוח החדש עלתה להם ביוקר – יהודי ערב – חוץ מאחיהם שבתימן – גורשו או הוכו לפי חרב. גם שרידי הישוב היהודי בארץ־ישראל, ביחוד הישוב הכפרי, לא עצרו כוח לעמוד בפני הכובשים החדשים, מקצתם נטמעו בקרב הכובשים ומקצתם יצאו את הארץ. אולם האומה היהודית בכללה עמדה, אם כי הרדיפות נתחדשו מזמן לזמן, ועוד במאה השתים־עשרה, למעלה מחמש מאות וחמישים שנה אחרי מוּחמד, נצטרך הרמב"ם לשלוח אגרת ליהודי תימן לחזק לבם לעמוד בפני הגזירות והרדיפות הקשות ומעשי האונס של האיסלם.

נחשול אידיאי חדש נגד קיומה של האומה העברית ונגד יחוּדה הלאומי ועצמאותה המוסרית צף עם המהפּכות הגדולות בימינו: המהפּכה הצרפתית בסוף המאה השמונה־עשרה והרוּסית בתחילת המאה העשרים.

המהפכה הצרפתית, שנישאה בחזון החירות, השויון והאחוה, לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכתה גלים חזקים בכל ארצות אירופה, ערערה מוסדות העריצוּת המלכוֹּתית והמשטר הפיאודלי, וגם נתנה דחיפה ראשונה לשחרור היהודים (אֶמנציפציה) ולשיווּי זכויותיהם בארצות המערב. אולם אין זה מקרה שמהפכה זו תבעה מהיהודים מחיקת צלמם הלאומי. רבים מקרב יהודי המערב קיבלו תביעה זו בחפץ לב, וכך קמה תנועת ההתבוללוּת שעמדה לגרוף כל העם היהודי. “נדמה כי זקן העמים הזה, שנלחם על קיומו זה אלפי שנים ועמד בפני סערות ההיסטוריה בכל העולם, לא יכול לעמוד בפני נחשול המאה הי”ט, אלא נכנע וכפר במהוּתו והוריד עצמו למדרגת כת דתית, שחלקיה נכנסים בגופי עמים אחרים" (דוּבּנוֹב), ולא מעטים היו חללי ההתבוללוּת, לא רק במערב, אלא גם במזרח.

אולם רצונו ההיסטורי של העם היהודי התגבּר גם על נחשול אדירים זה, והאֶמנציפציה לא הביאה לידי טמיעה, אלא לביטוי חדש של יחוּדוֹ הלאומי ושל כיסופיו המשיחיים. היהדות פשטה ברובה צורתה התיאוֹקרטית ולבשה צורה חילונית, אולם זיקתה למקורות ההיסטוריים ולמולדת הקדומים שלה נתגבּרה, ולשונה הלאומית העתיקה התנערה לחיים חדשים ונוצרה ספרוּת עברית חילונית וקמה תנועת חיבת־ציון וציונוּת. האֶמנציפציה הבאה מן החוץ הפכה להיות אַבטוֹאֶמנציפּציה – תנוּעת השתחררוּת מכבלי התלוּת הזרה וחיי הנכר, והונחו יסודות ראשונים לחידוש העצמאות הלאומית במולדת העתיקה.

כמהפכה הצרפתית כן המהפכה הרוסית לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכּתה ומוסיפה להכּוֹת גלים בעולם כולו, והעמידה מחדש את העם היהודי בפני מאבק אידיאי ומבחן היסטורי – לא פחות חמוּר מכל אלה שהיו לפניו.

בשנת 1917 ניתנה הצהרת בּלפוּר. בפעם הראשונה לאחר החורבן הוכרו היהודים על־ידי מעצמה עולמית כאומה מיוחדת והובטחה להם הזכות לשוב לארצם. חבר האומות שהוקם בסוף מלחמת העולם הראשונה נתן תוקף בינלאומי להצהרת בלפור, והכיר בנציגוּת העם היהודי כגוף מאושר במשפט העמים.

באותה שנה, 1917, הגיעה המהפכה הרוסית לשלטון – והמשטר החדש שהבטיח גאולה לעולם הנחית מהלומה אנושה לעם היהודי: יהדות רוסיה, הקיבוץ היהודי הגדול והפּוֹרה ביותר בעולם, נוּתקה בחוזק יד מהעם היהודי וממולדתו המתחדשת.

המהפכה הרוסית בישׂרה שויון לאומי לכל עמי רוסיה ושבטיה, וגם קיימה הבטחתה לפי דרכה: במסגרת המשטר החדש ניתנה אבטונומיה ארצית לכל האומות, הגזעים והשבטים, שישבו באימפריה של הצארים הרוסים. ברית־המועצות התכוננה כפדרציה של אומות שוות־זכויות כל אחת בשטח הלאומי האבטונומי שבתוכו היא יושבת. ככל הסידורים בברית־המועצות כפופה אבטונומיה זו לדיקטטוּרה המוּחלטת של המפלגה הבּוֹלשביסטית, אשר מרכּזה הוא במוסקבה, והשלטון המרכזי על כל התושבים ועל כל העמים קובע כל הסדר הכלכלי, האזרחי, התרבותי והמדיני בכל קצות הריפּוּבּליקה הענקית; אולם במסגרת הדיקקטוּרה הבּוֹלשביסטית – הוּשווּ הזכויות של כל העמים, הגדולים והקטנים, והתרבות והלשון והמשק של כל עם ושבט, במידה שהם עומדים ברשות עצמם, הריהם מתפתחים בהתאם לצרכי עם ושבט.

רק גוף לאומי אחד בברית־המועצות, הגוף היהודי, נידון למעשה לכליה לאומית־רוחנית, לא מפני יחס שלילי מיוחד ליהודים מצד השלטון הבולשביסטי, אלא מפני המציאוּת האוֹבּייקטיבית של עם מפוזר, ללא מולדת, שהשלטון הזה לא הביא בחשבון. העמים האחרים בברית־המועצות המרוכזים בשטחם קיבלו במסגרת הדיקטטורה הבולשביסטית אבטונומיה לאומית ארצית, ולשונם, תרבותם, חינוכם, משקם, עומדים במידה רבה ברשותם. מטפחים בית־הספר, העתונוּת, הספרוּת בלשונם. המסורת הלאומית של כל עם לא רק שאינה מופרעת אלא להיפך מעוּדדת ונעזרת כאשר לא היה מעולם ברוסיה הצארית. אולם לשון העם היהודי, חינוכו, ספרותו, קשריו עם עברוֹ הלאומי – שותקו, גודעו וחונקו. כן הוחרמו קשריהם של יהודי ברית־המועצות עם העם היהודי ועם מולדת האומה. מזקן התרבות בקרב כל עמי ברית־המועצות נגזלה ירוּשתו ההיסטורית, נגנז הספר העברי. נסגרו כל בתי־הספר העבריים. אֵלֶם ויתום ושכול לאומי נגזר על קיבוץ יהודי בן מליונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאומית של עמו.

מאז פולמוס בר־כוכבא–אדרינוס לא קיבל העם היהודי מהלוּמה כבדה כזו. שיתוקה וניתוקה של היהדות הרוסית פגעו לא רק במיליונים היהודים תושבי ברית־המועצות – אלא הלמו קשה בכל העם היהודי באשר הוא. כדי שיהיה לנו מושג כל שהוא מהאבידה האיומה והעצומה שאָבדה לעם היהודי מאז 1917 – עלינו לשאול את עצמנו מה היינו מפסידים אילו הדבר שקרה ברוסיה בשנת 1917 היה מתרחש בשנת 1880: אילו נותקה ושותקה יהדות רוסיה אז היינו מאַבּדים עליית ביל“וּ, הספרוּת העברית החדשה: מנדלי, אחד־העם, ביאליק ובני לוייתם, את התנועה הציונית ותנועת הפועלים היהודית, העליה השניה, מיַסדי הקבוצה ו”השומר", בוני ההתישבות העובדת ומיסדי תל־אביב, את כל האישים שעמדו בראש התנועה הציונית והישוב במשך ארבעים שנה וכל האמצעים שנתנה יהדות רוסיה לבנין הארץ. היינו גם מפסידים את תנועת הפועלים היהודית באמריקה וכל היצירה של היהודים יוצאי רוסיה בכל הארצות.

הכשלונות והכיבושים של הבּוֹלשביקים בשנים הראשונות לתפיסת השלטון בידיהם – כשלונות בשטח הבינלאומי וכיבושים ונצחונות בשטח הרוסי, הביאו לידי תמורות עמוקות בכיווּנו ובמגמתו של המשטר החדש. מתפיסת השלטון בכוח עברו להחזקת השלטון בכוח; ומשטר הדיקטטוּרה נהפך מהוראת שעה לשיטת־קבע.

התורה החדשה על “סוציאַליסם בארץ אחת” הפכה למעשה לשאיפה לאומית המעמידה את האינטרסים של הארץ האחת במקום הסוציאַליסם הבינלאומי. במקום הסתמכוּת על מעמד הפועלים בעולם, ככוח משחרר בכל אומה ומדינה, באה ההסתמכוּת היחידה על ברית־המועצות וכוחה הצבאי. מתנועת הפועלים בכל ארץ שמחוץ לרוסיה נדרשה לא הגשמה סוציאַלית בארצה לפי צרכיה ונסיבותיה ההיסטוריים של הארץ, כפי שהורתה תורת קארל מרכּס, אלא נאמנות מוחלטת לצרכיה הפנימיים והבינלאומיים של ברית־המועצות, כפי שהם מתפרשים מזמן לזמן על־ידי ראשי המפלגה השלטת.

מובן, שאותה המשמעת המוחלטת נדרשת מכל אזרחי ברית־המועצות, מכל המוני הפועלים, האיכּרים והאינטליגנציה, וחובת המשמעת חלה לא רק בשאלות חברתיות ומדיניות, אלא גם בשאלות מדעיות ותרבותיות, בשאלות ספרות, אמנות, היסטוריה, לשון, חיי משפחה ונוהג אישי.

מאז יסוּד הכנסיה הקתוֹלית ברומא והקמת השלטון האוניברסלי של האפיפיורים – לא הופיע בעולם כוח שדרש לעצמו סמכוּת עולמית ואַבּסוֹלוּטית כזו שתובעים לעצמם ראשי המפלגה הבולשביסטית, ודרישה זו, הנשענת למעשה על כוחה הצבאי העצום של ברית־המועצות – דוגלת להלכה ברעיון הסוציאליסם המהפכני ומכריזה על שאיפתה לתיקון העולם ולגאולת האנושוּת.

אין ספק, שראשי המפלגה השלטת מאמינים שכל מה שטוב לארצם טוב ממילא לשאר הארצות, וכי ארצם מביאה גאולה לעולם; אבל דוקא באמונה זו אין כל חידוש, לא בהיסטוריה הרוסית ולא בהיסטוריה העולמית…

האומה העברית אשר לא נכנעה מעולם לכוחות פיסיים עליונים ושמרה על חירותה המוסרית והאינטלקטואלית גם כשלא עצרה כוח לשמור על עצמאותה המדינית והכלכלית, הועמדה יותר מכל עם בעולם בפני מבחן חמוּר ואכזרי. לא היה עם, שחזון גאולת העולם מילאה בחייו, בתולדותיו, בהתפתחותו הרוחנית, תפקיד יותר רב ומתמיד – מזה שהוא מילא בתולדות העם היהודי. שום עם אחר לא נשא נפשו לשלום בעמים ולאַחדוּת המין האנושי, יותר מן העם היהודי המפוזר בעולם. גדולי העם היהודי בדורות האחרונים היו אלה, שהעמיקו רעיונות המהפכה החברתית והעניקו להם בסיס מדעי מתוך ניתוח הסתירות של המשטר הקיים. מיטב הנוער היהודי בכל הארצות עמדו בראש מלחמות השחרור בכל הארצות. ויותר מכולם – הנוער היהודי ברוסיה הצארית. כמעט כל יהדות רוסיה היה לבה עם אלה ששקדו לשבור עריצוּת הצארים הרוסים, ולוחמים יהודים עמדו בשורות הראשונות של המהפכה הרוסית.

בלהות הפרעות, שריחפו עשרות שנים על יהדות רוסיה, חלפו רק עם נצחון הבולשביקים. מיליוני היהודים ברוסיה ידעו שתחת שלטון זה לא יתָכנו פוגרומים ביהודים. הנביא, המחוקק והמצביא של המהפכה הבולשביסטית, לנין, היו לו כמה חברים ותלמידים יהודים, וגם לאחר שכמעט כל בני־הלוָייה היהודים של לנין חוסלו אחד אחד, לא ראה איש בכך פעולה אנטי־יהודית. זכרון הצרות והרדיפות והעלבונות, שסבלו היהודים בימי הצארים, לא מש מקרב יהודי רוסיה ויהודי העולם זמן רב. גם רבים מאלה שלא יכלו לישב הסיסמאות הסוציאליסטיות של המפלגה הבולשביסטית עם המעשה כפי שהגשימוהו שליטיה – לא רצו להתעלם מהשינוי שחל במצב החוקי של היהודים לאחר מיגוּרו של המשטר הצארי.

המשטר החדש ביטל כל שרידי ההפליה של הצארים נגד היהודים. זכויותיו של היהודי היחיד הוּשווּ במלואן לזכויותיו של הבלתי יהודי. אולם הקיבוץ היהודי נפגע פגיעה אנוּשה על־ידי המשטר הבולשביסטי ותביעותיו הטוֹטליות, באשר הוא פגע בנפש היהדות. ונפגע לא רק הקיבוץ היהודי בברית־המועצות – אלא העם היהודי בעולם כולו.

פרפוּריה של היהדות הרוסית במשך שלושים שנה ומעלה של המשטר החדש הוכיחו, שגם מכבש פלדה זה של הדיקטטורה הבולשביסטית לא יכול לגמרי לעם היהודי – ואם כי רבים ומעוּלים מקרב יהודי רוסיה נתנו בכל לב את ידם למשטר החדש וגם קיבלו על עצמם תביעתו הטוטלית, אם מתוך רצון ואם מתוך הכרח, לא דעך זיק העצמיות הרוחנית אפילו בתוך המוני היהודים הרוסים, ולא ניתק קשרם הנפשי העמוק עם העם היהודי ועם המולדת העברית.

לא חסרו גילויי התבזוּת והתבטלוּת ועבדוּת רוחנית בקרב רבים מחסידיה היהודים של תנועת המהפכה הרוסית עוד זמן רב לפני הופעת המפלגה הבולשביסטית. ידוע הדבר, שעוד בימי הצארים נתנו מהפכנים יהודים ברכתם לפרעות ביהודים, באשר ראו בפוגרום אנטי־יהודי התקוממות האיכר הרוסי נגד בעלי הרכוש, והדם היהודי היה בעיניהם שמן סיכה לגלגלי המהפכה הרוסית.

יוזמי הרדיפות על הלשון העברית והתנועה הציונית היו חברי המחלקה היהודית של המפלגה הבולשביסטית (יבסקציה), ששנאתם לציון וללשון העברית קדמה לאדיקותם הקומיניסטית; היתה נחוצה התערבותו האישית של לנין למען התר קיום התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה; וכאשר הסתדרות העובדים ביקשה להשתתף בשנת 1923 בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה – היו אנשי היבסקציה אלה שהתנגדו לבואה, אלא שהשלטונות לא קיבלו דעת יועציהם היהודים.

אולם אותה היהדות הרוסית נתנה לארץ, גם לאחר השתלטותו המוחלטת של המשטר הבולשביסטי ברוסיה, ממיטב הנוער החלוצי, ומפעלי נוער זה בארץ מעידים על היכולת הגנוזה ביהדות הרוסית ועל הרצונות הפועמים בחביונה, וכל הלחץ הזר, הגופני והמוסרי, אין בכוחו להצמיתם ולכלותם.

עם הקמת מדינת ישראל כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בנצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליה מַטעה ומסוכנת, לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבנין, וקיבוץ הגלויות הוא רק בראשיתו, ולא זו בלבד שהמאבק של העם היהודי על עצמאותו המדינית והכלכלית טרם נסתיים – אלא שהמאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותנו המוסרית, עוד החריף. חוּמרת מאבק זה איננה בהתגוששות הרעיונית והמוסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האומה העברית. הכוח והמספר אינם מכריעים לעולם במאבק רעיוני, והעם העברי “המעט מכל העמים”, אין לו כל יסוד לחשוש לתוצאות ההתנגשות בתחום המוסרי־הרעיוני, גם אם יעמדו נגדו תקיפי עולם ומעצמות אדירות. העם היהודי הנאמן לעצמו, לא יקבל מרות מוסרית ורעיונית של כוח זר “עולמי”, ולא ירכין ראשו בשאלות חברה, מדע, רוח ותרבות, ובערכי חירות, שויון, צדק ושלום – בפני אלה שמינו עצמם בכוח שלטונם ובכוחם הצבאי או תקפם הכלכלי לשופטים רמים על האנושוּת.

חוּמרתו של המאבק על עצמאות רוחנית היא בהתרוצצות הפנימית. באומה קטנה כאומתנו ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים, שיכלתם המדינית, הכלכלית והצבאית עצומה, והשפעתם בעולם רבה; והמשיכה אינה רק משום טובת הנאה פרטית, אם כי אין לזלזל גם בגורם פרוזאי זה, אלא קוסמת היכולת הרבה, המרחב, העָצמה, הנגידוּת של שליטי עולם. לתכונה זו של התבטלות והתרפּסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם “מה יפית”, ויהודי “מה יפית” נמצאים בכל אותם החוגים של העם היהודי שאין להם כבוד עצמי ואמונה מספיקה בעמם. בחוגי הימין הם נקראים בשם “מועצה למען היהדות”, ובראשם עומדים אילי־הכסף היהודים באמריקה, ובחוגי השמאל או המהפכה הם נקראים בשם יבסקציה ובראשם עומדים סופרים ש“קול אדוניהם” מדבר תמיד מתוך גרונם.

לאחר הקמת מדינת ישראל אין מתנכרים ומתבוללים גלויים ובולטים אלה מסוכנים ביותר, כי כרגע יש משען נאמן ובטוח להמוני ישראל באשר הם – קוממיות ישראל במולדתו. אולם גם בתוך מדינת ישראל ישנם רבים, שהקרע בין האדם ובין היהודי שחצה את הנפש היהודית בגולה, לא נתאחה, והתורה האומללה והעלובה של חכמי הגלות “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” – יש לה מהלכים גם בארץ העברים בצורות חדשות. ההשתחררות מגלות גשמית קלה בימינו – מספיקה עליה לארץ. אך לא בנקל משתחררים מגלות נפשית, מוסרית; זו לא ניתנת על־ידי תמורה חיצונית, על־ידי מעבר מארץ לארץ, אלא באה מבפנים, מתוך מאמץ נפשי, מחשבתי ומוסרי רב, שלא כל אחד מוכשר לו.

“היה אדם באהלך ואדם בצאתך” במדינת ישראל פירושה: אנו קובעים הענינים היהודיים – עליה, התישבות. אולם ענינים אנושיים – בעיות החברה והמדיניות הבינלאומית – מי אנו ומה כוחנו שנעסוק בהן ברשות עצמנו? בשאלות אלה עלינו לקבל דינם של הגדולים והתקיפים, היודעים הכל, המוּסמכים לכל, הקובעים הכל. יש מחנה גדול ואדיר אי־שם, נושא הגאולה האנושית – ואין לנו אלא לענות אמן על כל מה שמפקד המחנה הגדול והנורא הזה אומר לנו לעשות ולחשוב ולדבר. ואם הוא אומר לנו היום ההפך הגמור ממה שאמר אתמול – אסוּר לנו להרהר אחרי מידותיו: הוא יודע מה שהוא עושה, רק הוא היחיד יודע מה שהוא עושה.

נאמני העצמאות היהודית מסרבים להיזקק לפסק־דין זר. הם יודעים התחומים המצומצמים והיכולת המוגבלת של העם היהודי, ומבינים להתיחס בכבוד ובהערכה למעצמות אדירות, האחראיות על גורלם של עשרות ומאות מיליונים אנשים, ושהשפעתן המרובה חורגת מתחומי ארצן ומתפשטת על־פני חלקי עולם שלמים. אולם יש ממלכה אחת שבה האומה היהודית רואה עצמה שוָה בכּוֹל, גם מבחינת היכולת וההשפעה לגבי האנושות כולה והדורות הבאים, וזוהי ממלכת הרוח והחזון. בממלכה זו אין הכמות וגודל הצבא מכריעים. ירושלים ואתונה הטביעו חותמן על תרבות חלק גדול של האנושות לא בכוחן המספרי ולא בעצמתן המדינית והכלכלית.

בקביעת דרך חדשה לעולם לקראת חירות, שלום, צדק ושויון, לקראת גאולה ותיקון עולם וקיום מיטב תקוות האדם בימינו ובכל הדורות – אין מונופולין דווקא למעצמות הגדולות ולעמים רבי־השלטון. השימוש בכוח מצד מדינות אדירות, גם כשהוא בא לשם מטרות רצוּיות בראשיתו, נהפך לפי טבע הדברים מאמצעי למטרה. כל הכובשים הגדולים: הפּרסים, היוָנים, הרומאים, הערבים, המונגולים, הספרדים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים, התימרו מאז ומעולם להאציל ברכת תרבותם העליונה לעמים הכבוּשים, ולא תמיד היתה זו אמתלא ריקה. רבים מהכובשים האלה אמנם העניקו לעמי החסוּת שלהם משטר מתוקן יותר ותרבות גבוהה יותר. אולם אין ההיסטוריה יודעת אף מקרה אחד שכיבוש “גומל חסדים” לא נהפך בסופו של דבר לדיכוי ושיעבוד. השלטון בכוח אלימוּת, שלטון שאינו נשען על הרצון החפשי של ה“נשלטים” יש לו הגיון פנימי משלו, ואין מפניו מנוֹס: החזקת השלטון לא תיתכן בלי אמצעי כפיה ודיכוי והצורך והרצון להחזיק בשלטון משעבד לעצמו כל שאר הצרכים.

מאידך גיסא – אין כושר ההתקדמות וההתעלוּת החברתית והמוסרית מוּתנה דוקא בכוח הגשמי ובעצמה הצבאית של העמים. לאו דוקא מעצמות אדירות – אלא עמים קטנים מסוגלים להיות מורי דרך לאנושות בהתקדמות מדעית, חברתית ורוחנית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה בימי קדם, בימי הבינַים ובימינו אלה. נסיון חייו הארוך של העם היהודי אינו נותן לו כל יסוד להתבטל בפני אדירי עולם ותקיפיו.

העם היהודי שלאחר אלפי שנות נדוּדים ותלאות בכל קצוי תבל הגיע לראשית תקומתו הממלכתית במכורתו, לא יוַתר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה, לשלב גאולתו הלאומית בגאולה הכללית של כל עמי תבל, לא ירוקן עצמאותו הלאומית מתכניה האנושיים האוניברסליים, ולא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים, בקביעת עתידו ודרכו לחזון אחרית הימים. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו, ושום תלוּת מחשבתית וּמוּסרית אינה מתישבת עם קוממיוּת ישראל. העצמאוּת אינה ניתנת לחלוּקה. אין עצמאות בענינים יהודיים ותלוּת בענינים אנושיים עולמים. הענין היהודי כולל עולם ומלואו, ואין שום דבר אנושי זר לו. עצמאות ישראל פירושה: ראיית המרכז, השורש, המוצא, בתוכנו אנו, וקביעת דרכנו בהווה ובעתיד, ביחסי פנים וביחסי חוץ, בשאלות ההווה ובשאלות העתיד – מתוך חרות גמורה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאויינו וחזוננו, ללא כל תלוּת בשום מרוּת חיצונית, זרה, גדולה או קטנה.

עצמאות רוחנית אינה שוללת זיקה כל־אנושית, כשם שעצמאות מדינית אינה סותרת זיקה בינלאומית ועצמאות כלכלית אינה מחייבת אבטרקיה משקית. זיקת גומלין בין מדינות, ארצות ואומות היא עובדה ניצחת והכרח היסטורי. כל עם יונק מעמים אחרים, מירושת דורות, מכיבושי הרוח האנושי שבכל התקופות ובכל הארצות. זיקה הדדית היא חוק קוסמי, נצחי. אין דבר בעולם, קטן או גדול, מן האלקטרון הבלתי נראה ובלתי נתפס עד הגרמים העצומים במרחבי היקוּם, שאין לו זיקה לבני מינו ולשאינם בני מינו. כל ההוָיה היא שלשת אחת אינסופית של זיקות הדדיות. ובעולם הרוח לא פחות מאשר בעולם החומר. המחשבה, השירה, האמנות, הספרות של דורות ועמים משפיעות זו על זו ויונקות זו מזו, ופחות מאשר בכל הדורות הקודמים יִתּכן הדבר בימינו, שעם לבדד ישכוֹן.

עם הקמת עצמאותנו המדינית נהיינו יותר לאזרחי העולם מאשר היינו קודם, אם כי כעם מפוזר ונפוץ בכל קצוי תבל ונודדים מארץ לארץ ומגוי אל גוי היתה לנו תמיד הרגשה עולמית יותר מאשר לכמה עמים אחרים. עצמאותנו הממלכתית העמידה אזרחותנו העולמית על בסיס איתן ותקין. לא מחוסר אחיזה ארצית וממלכתית – אלא מתוך קיום ארצי וממלכתי אנו מעורים בכל בעיות האנושות ועֵרים לצרכיה והתלבטויותיה, כי אנו שותפים שוי־זכויות לבעיות וצרכים והתלבטויות אלו. אמצעי התחבורה החדישים ביבשה, בים ובאויר וקשרי הרדיו, ביטלו מרחקים והסירו מחיצות. התפוצה היהודית אף היא משמשת גורם אדיר לזיקתנו האוניברסלית. בצבא־הגנה־לישראל נלחמו יהודים יוצאי חמישים וחמש ארצות מחמשת חלקי תבל. ביודעים ובלא יודעים אנו יונקים דרך צינורות אלה מכל העמים שהיהודים נחיתים בתוכם. וכשם שנאכל בשר ארגנטיני וחיטה רוסית ונחרוש בטרקטור אמריקני ונתיך פּלדה בּלגית ונשתמש בבנזין מכּסיקני ונתלבש באריג בּריטי, ונרהט בתינו בעצים קנדיים – כך נקרא הספרוּת של כל העמים ונבקש חכמה בכל אשר תימצא. נריק אוצרות הרוח, המחשבה, המדע והשירה של כל העמים וכל הדורות ללשוננו, למען תהיה ירושתה הרוחנית של האנושות כולה לנחלתנו הלאומית. אי אפשר לקרוא ספר הספרים שלנו מבלי להקשיב להדי קדוּמים של עמי התרבות הגדולים אשר הקיפו את עמנו – מצרים, אשוּר, בבל, ארם, פרס ויוָן; ועם ההשתאוּת הגאה שלנו על יכלתו המופלאה של עמנו לעמוד נגד הלחץ האדיר של תרבויות עשירות וגדולות כתרבות יוָן בתקופת החשמונאים – יש שאנו מצטערים על אי־יכלתם של גדולי עמנו בעבר להבחין בין הסיגים והפּסולת של התרבות ההלניסטית בתקופת הירידה של יורשי אלכּסנדר ובין נכסי הרוח הגדולים והמפוארים של הגניוּס היוָני בימי גדוּלתו – בתקופת השיבה מבבל ובימי אנשי הכנסת הגדולה.

הרבה דברים היו אולי שונים בתולדותינו אנו ובתולדות העולם התרבותי, אילו באותה התקופה שתורגמו ספרי הקודש שלנו ליוָנית, היו חכמינו יודעי יוָנית מתרגמים לעברית את ספרי סופוקלס, תוקידידס, אפּלטון ושאר חכמי יוָן הגדולים, והיו לומדים מהיוָנים והרומאים סדרי צבא והליכות מדינה.

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל חזרנו לנקודת מוצאנו ויסדנו מלכות ישראל בשלישית ולא ננער מעל עצמנו הנסיון הבינלאומי הרב והעשיר שצברנו; לא נסתגר בקליפתנו – אלא נפתח חלונות לכל פינות התרבות בעולם וננחיל לעצמנו כל כיבושי הרוח והדעת של זמננו. מכל מלמדינו נשׂכּיל, אבל נשמור על עצמאותנו. לא נתבּדל ולא נתבּוֹדד; נקיים זיקתנוּ לעולם הגדול; זיקה, אבל לא קבלת מרוּת חיצונית, לא השתעבדוּת באיזו צורה שהיא. העצמאות מקורה בלב, בנפש, ברצון העם, ורק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לידי עצמאות חיצונית ומקיימים אותה. הצורה המסוּכנת ביותר של השתעבדות היא השתעבדות הרוח, המחשבה.

אבן הבוחן לעצמאות רוחנית, מוסרית היא חירות השיפוט והמצפון. רק אם אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב ומה רע, מה טוב לנו ומה רע לנו, אנו בני־חורין ועומדים ברשות עצמנו. כל מי שמקבל על עצמו מראש את השיפוּט של כוח זר, ויתר על חירותו הפנימית ועל עצמאותו האישית.

מהותו ותכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה, זה הסירוּב לקבל שיפוּט זר, בניגוד למצפוּנו, גם כשמאחורי השיפוּט הזר עמדו כוחות פיסיים עליונים.

העם היהודי כפר בעליונוּת גופנית, בעליונוּת הכוח הפיסי. כפירה בעליונוּת הכוח הפיסי אין פירושה שלילת ערכו של הכוח הפיסי. היינו פוסלים ההיסטוריה היהודית מימי יהושע בן־נון ועד צה"ל ועד בכלל, אילו היינו מבטלים ערכו של השימוש בכוח פיסי. שלילת הכוח הפיסי היא שלילת העולם הזה, היא שלילת החיים. שלילה זו היתה תמיד זרה לרוחו של העם היהודי, ובכך אחד ההבדלים היסודיים שבין תורת היהדות ובין תורת הנצרוּת.

הגניוס היהודי, מימי הנביאים ועד אינשטין, לא הכיר בשניות של חומר ורוח, שניות שנתפסו לה כמה מהוגי אומות העולם, מהיוָנים והפּרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטואיציה היהודית, גם הדתית וגם המדעית, עמדה מאז ומעולם על אחדות היקוּם וההוָיה, למרות גילוייהם והופעותיהם המרובים. אף־על־פי שטובי העם העברי, נביאיו, חכמיו ומוריו, מאז ועד היום, ראו יעודו העליון של ישראל בממלכת הרוח, לא זלזלו בגוף ובצרכי הגוף, כי אין נפש בלי גוף, ואין יעוד אנושי אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי. בהקמת המדינה היהודית מילא נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי תפקיד גדול ומכריע. שרשוֹ של נצחון זה ומקורו הוא בעליונוּת המוסרית והרוחנית של האומה העברית, ואת הנצחון לנשק היהודי הנחיל הרוח היהודי. האמונה והאדיקוּת בעליונוּת הרוּח ליווּ העם היהודי במסעו ההיסטורי הארוך ממעמד הר־סיני ועד מלחמת ישראל בימינו. אמוּנה זו היתה נחלת כל אותם אישי ישראל אשר עיצבוּ דמוּת האומה העברית מראשיתה ועד היום הזה, אשר יצרו וטיפחו תורתה, שירתה, משׂאה הנבואי, ספרותה, משפטיה וחוקיה, חזונה לאחרית הימים ואמוּנתה המשיחית, אשר נאבקו על יחוּדה ויעוּדה הלאוּמי והעולמי, אשר ניהלו מלחמות עצמאוּתה המדינית והרוחנית, ואשר קידשוּ השם בטבח קהילות ישראל בימי מסעי הצלב, במדורות האינקביזיציה, בפרעות חמלניצקי ובטבח הנאצי, ואשר יצרו, בנו וטיפחו מפעל ההתישבות שהביא למדינת ישראל.

אדיקות העם היהודי בעליונוּת הרוּח היתה קשורה באמונתו ביקר האדם. האדם, לפי אמוּנתו של העם היהוּדי, נברא בצלם אלהים. לא יִתּכן ביטוּי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדלותו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה; מושג אלהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהוּדי היוּ יקרים וקדושים. בני אדם שנבראוּ בצלם אלהים הם שוֵי־זכוּיות והם מטרה לעצמם ולא אמצעי. הצלם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו התורה על כלל אחד גדול: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. אהבה לרע אינה חלה על האזרח היהודי בלבד: ׳׳כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵר הַגָר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹך, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ויקרא יט, 34). כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדוּת תפיסה אוניברסלית, כול אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. לאחד שהמלך התפלל על עמו הוסיף תפילה כול־אנושית: ״וְגַם אֶל הַנָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ — — — וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל־הַבַּיִת הַזֶה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָכְרִי״ (מלכים א׳,ח׳, 41–43). ספר שלם בתנ״ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה׳ נתונים במידה שוה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על אלהיו למה חנן העיר נינוֵה, אמר לו אלהים:

“אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַלתּוֹ, שֶׁבִּן־לַילָה הָיָה וּבִן־לַילָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגדוֹלָה, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּה הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם. אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?”

(יונה ד', 10—11).

הדבר השלישי שהיה כרוך באמונת העם היהודי בעליונות הרוח — היה חזונו לאחרית הימים, שממנו צמחה האמונה המשיחית וכיסופי הגאולה הלאומית והאוניברסלית.

עם ישראל נתיחד עוד בתקופה קדומה בתפיסה היסטורית מקורית שלא היה דומה לה בכל עמי המזרח והמערב, לא בקרב עמי מצרים ובבל, הודו וסין, ולא בקרב יוָן ורומא ויורשיהם באירופה עד זמננו החדש. עמנו לא צפה כשאר העמים הקדומים לאחור, לתור הזהב האגדי בעבר, שחלף ללא שוב, אלא הפנה מבטו לעתיד, לאחרית הימים, שבהם תימָלא הארץ דעה כמים לים מכסים, העמים יכתתוּ חרבותם לאתים, לא ישׂא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה.

לא געגוּעים מחוסרי אונים ליפעת עבר נעלָמָה, אלא ציפיה דרוכה לחזון עתיד מתוקן, חזון של שלטון הצדק והשלום בקרב כל עמי תבל — זו היתה הפילוסופיה ההיסטורית שהנחילו נביאי ישראל לעמם, ועל ידי עמם – לטובי האומות שבכל הארצות. ציפיה ואמונה זו בעתיד עמדה לעמנו בימי המצוקות והתלאות שבדרכו ההיסטורית הארוכה, והיא שהביאה אותו עד הלום, עד ראשית גאולתו הלאומית, שיש בה גם ניצוצות ראשונים לגאולה אנושית כללית.

עם זה הנאמן לעצמו לא יזדקק לדרכים שיטילו עליו תקיפים וחזקים — רק באשר הם תקיפים וחזקים. הוא יבוֹר לעצמו הדרך לחיים מתוקנים ולשלטון הצדק.

במשך תקופה ארוכה ראה העם היהודי את עצמו כעם הנבחר, והיה לו יסוד מספיק לראיה זו. כל זמן שאבן הבוחן היחידה של העם היהודי היתה ההכרה הדתית־מוסרית. יהודי בן זמננו לא יתעלם עוד מחלקם הגדול והרב של העמים האחרים, בימים קדומים ובזמנים החדשים, בתרבות האנושית הענפה והמסועפת — במחשבה, בשירה, במדע, באמנות, בטכניקה, בתגליות גיאוגרפיות ובקדמה חברתית. נדע לכבד את המעשים הגדולים והיצירות המבורכות של כל העמים, אולם לא נתבטל ולא נשתעבד ולא נכיר בשום מרוּת רוחנית, רעיונית ומוסרית זרה, כשם שלא נדרוש לעצמנו מרוּת לגבי אחרים. לאור מצפוננו אנו נדרוך בשבילנו המיוחד.

בימינו הועמד העם היהודי מחדש בפני מפעל בראשית: הפרית ארץ שוממה וקיבוץ גלויות, ומפעל זה לא יבוצע אלא אם כל נכסי התרבות האנושית וערכיה החיוּביים יהיו רכושו המלא של העם היהודי, וכל דבר אנושי לא יהיה זר לו. ואין צורך לעם היהודי לראות עצמו כטוב שבעמים, אבל אין לו כל יסוד לראות עצמו כנחוּת דרגא, כי אינו נופל ביכלתו ובסגולותיו מאיזה עם שהוא. עליו ללמוד הרבה מהעמים המתוקנים בשטח העשיה המשקית, הסידור הממלכתי, המחקר המדעי והכושר הטכנולוגי; ההבחנה בין טוב ורע ישאב מתוך הגניוּס המוסרי שהבהיק בעם היהודי מאז היותו, ולא הוּעם ולא דהה; הדרך הנאמנה לחירות, לצדק ולאחוה הוא יסול בעצמו, מתוך עצמאות רעיונית ומוסרית מוחלטת – ללא שעבוּד וללא חיקוּי.

מתוך שליטה במכשירי המדע והטכניקה הפיסיים והחברתיים ומתוך מתח חלוצי של מגשימי חזון — לאומי ואנושי — יעצב העם העברי במולדתו המתחדשת דמות אומה למופת, שלא תבייש מורשת נביאיה, חכמיה ומדריכיה מאז ועד היום.

קיום עצמאות מוסרית ומחשבתית זו של העם היהודי מחייב מאמץ נפשי מתמיד לא פחות מקיום עצמאותנו המדינית והכלכלית, כי בעצמאותנו הרוחנית מתנקשים לא פחות מאשר בעצמאותנו החמרית, והכוחות העומדים נגדנו במאבק האידיאי הם עצומים ורבים לאין ערוך מאלה שעומדים נגדנו במערכות אחרות. אבל לא ניבהל: מאבק רעיוני לא הוכרע מעולם בחיל ובכוח אלא ברוח, ורוח ישראל לא ישקר. עדים על כך ארבעת אלפי שנות תולדותינו.

הקו המַנחה בחינוכו של הצבא, הנוער והעם הוא יחוּדנוּ הלאומי, גם מבחינה מדינית וכלכלית וגם מבחינה מוסרית ורעיונית. היחוּד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. מטרה — באשר היחוּד הוא זכות טבעית והיסטורית, אמצעי — באשר הוא חובה למילוּי היעוּד. זוהי זכותו הטבעית וההיסטורית של כל עם לעמוד ברשות עצמו, ללכת בדרכו ולעצב את חייו ודמותו בהתאם לסגוּלותיו, לצרכיו, לרצונו ולתנאיו המיוחדים. ואין עם רשאי לוַתר על זכות זו, כי העם הוא גם נתבּע ומוטל עליו יעוּד. ורק מתוך חירות פנימית ונאמנות לעצמו יש לאל ידו לקיים יעוּדו ולבצע המשימות שההיסטוריה מטילה עליו.

היעוּד של העם היהודי בתקופתנו, היעוּד המיחד של תקופתנו זו בתולדות העם, הוא — שיבת השבוּת, קיבוץ גלוּיות.

אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפכניות ומופלאות בתולדותינו: חידוּשה של מדינת ישראל ונצחונות צבא־הגנה־לישראל. אולם בעלילות אלה לא נתמצה התוכן המהפכני של התקופה החדשה, ואין הן משמשות אלא פתיחה והכשרה לעיקר. והעיקר הוא — שיבת השבוּת.

אין זו הפעם הראשונה שהיהודים חוזרים לארצם ומחדשים קוממיוּתם הממלכתית. היה כדבר הזה לפני כאַֹלפּיִם וחמש מאות שנה בימי זרוּבבל, עזרֹא ונחמיה כשגוֹלי ציון חזרו מבבל תחת מלכי פּרס והניחו יסוד לבית שני.

אולם שוֹנה וגדול וקשה קיבוץ גלויות שבימינו משיבת־ציון ראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט גלוּת אחת — גלוּת בבל, וגלוּת זו היתה צעירה. רק כשבעים שנה עברו מיום שהוגלתה מאדמת המולדת, והיתה קרובה לארץ, ורבים מהגולים היו קשורים בקשרי משפחה עם השרידים בארץ. ומספּר שבי הגולה לא היה רב — רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים אלה. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפורטת, וכנראה מדוּיקת, מעולי בבל ומכל רכושם, סוסיהם, פרדיהם, חמוריהם וגמליהם. וכה נאמר שם:

“כָּל־הַקָהָל כְּאֶחָד – אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים, מִלְבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהוֹתֵיהֶם – אֵלֶה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹש מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים ומְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָָׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָׁה. גְמַלֵיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים”

(עזרא ב', 64—67).

לא כן התפוצה בדורותינו. התפוצה היהודית בכללה אף היא עתיקת יומין, וקדמה לחורבן בית שני ואף לחורבן בית ראשון. עוד במאה השביעית לפני הספירה האירופית אנו מוצאים יהודים במצרים, יִתּכן שהוגלו שמה לאחר שהמלך יאשיהו נפל במלחמתו נגד פרעה נכה. בכל אופן ברור, כי היהודים שירדו למצרים בימי ירמיהוּ, כבר מצאו ישובים יהודים בערי תחפנס, נוף, מגדול וּפתרוֹס שבמצרים, ביֵב, בשער הנגב של מצרים, היתה מושבה צבאית יהודית במאה השישית לפסה״נ, ואליה נצטרפו יוחנן בן קָרֵחַ ״וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וּשְׁאֵרִית יְהוּדָה״ אשר לא רצו לשמוע בקול ירמיהו וירדו מצרימה.

עם חוּרבּן מלכוּת יהוּדה קם מרכז יהוּדי גדול בבבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כורש מלך פרס, אשר העביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: “מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת־בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”. לקריאה זו נענוּ רק כחמישים אלף איש, וגלוּת בבל לא נתחסלה אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה.

מצרים ובבל לא היו הגלוּיות היחידות בימי קדם. בימי הבית השני רחבה התפוצה ונתפשטה בהרבה ארצות. בסוריה ובאסיה הקטנה היו יהודים עוד לפני תקופת החשמונאים, ובכתובות של דלפי, ביוָן, מסוּפּר על שחרוּר עבדים יהודים בתקופת מרד החשמונאים (150—ֹ170 לפסה"נ). ועוד כמה זמן לפני זה מתאונן יואל הנביא על צור וצידון וגלילות פּלשת על אשר מכרוּ “בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לִבְנֵי הַיְוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְבוּלָם” (יואל ד', 6). גם בדברי ישעיהו יש פסוּק על פזוּרי ישראל מעבר לים:

“וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמוֹ אֲשֶר יִשָׁאֵר מֵאַשׁוּר וּמִמִצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵי הַיָם”.

(ישעיהו יא, 11).

הגיאוֹגרף היוָני סטרבון, שחי בימי הורדוס הראשון, מספּר ש“העם היהודי הגיע לכל עיר ומדינה, ואין זה קל למצוא מקום בעולם הנושב שלא קלט מבני אומה זו או שלא נתפס על ידם”. ופילוֹן האַלכּסנדרוֹני שנולד 90 שנה לפני חורבן בית שני, אומר בספרו נגד פלאקוס: “הלוא ארץ אחת לא תכיל כל היהודים מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה ובאסיה, באיי הים וביבשה. לעיר מחצבתם הם חושבים את העיר הקדושה, בה עומד על תילוֹ בית המקדש לאל עליון. ואת הארצות שבהן התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות המה מחבבים כמולדתם, שהרי בהן נולדו וגדלו”.

התפוצה היהודית גדלה לאחר חורבן בית שני בכל חלקי העולם הישן, והגיעה לכל הארצות באירופה, באסיה ובאַפריקה, ועם התגלות העולם החדש — אמריקה ואוסטרליה — נפוצה גם שם, ולאחר הטבח האיום של יהדות אירופּה על־ידי הנאצים בימינו, עבר מרכז הכּובד המספרי של תפוצות ישראל לארצות־הברית.

אין עם בעולם אשר נפוץ בכל הארצות כאשר נפוצוּ היהודים. נתקיימה בנוּ התוכחה המרה והזועמת שבתורה:

“וֶהֱפִיצְך ה' בְּכָל הָעַמִים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ – – – וּבַגוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִיעַ, וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ, וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶש. וְהָיוּ חַיֶיך תְּלֻאִים לְךָ מִנֶגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶיךָ – – – מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶֶה”.

(דברים כח, 64—67).

כל הנסיונות לשוב למולדת — ונסיונות אלה לא נפסקו מאז הלך עמנו בגולה — היו מצומצמים ומוגבלים, ולרוב גם נידונים לכשלון כל זמן שזרים שלטו בארץ. והנה 1813 שנה לאחר אבדן עצמאות ישראל האחרונה בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא — קמה מדינת ישראל מחדש, ושערי המולדת נפתחו לרוָחה לכל הנפוצים.

קשה, וכמעט אין אפשרות, למצוא התחלת הדברים. מי ימנה ראשית העליה שהביאה ליסוד המדינה? עם יסוד מקוה־ישראל ופתח־תקוה הונחו היסודות הראשונים להתישבותנו החקלאית המחוּדשת, אולם העליה היהודית קדמה לנסיונות ישוּביים אלה, ובין בני הארץ ישנם בני הדור החמישי ויותר שנולדו בארץ. לפני מלחמת העולם הראשונה לא הגיע הישוב היהודי למאת אלף, בשעת המלחמה נתמעט במידה ניכרת, ובסופה נמצאו בארץ פחות משישים אלף יהודים. עד מלחמת העולם השניה גדל מספרם פי עשרה, ובשעת הקמת המדינה במאי 1948, הגענו לשש מאות וחמישים אלף יהודים בערך. אולם בשנתים אלה עלו לארץ למעלה מארבע מאות אלף יהודים, ונשתנה לא רק הקצב והמספר — אלא חל שינוי יסודי במהותה ובאָפיה של העליה. גושים ארציים שלמים נעקרים כמעט בבת אחת מהגולה החורגת ונישׂאים למולדת המשוחררת: מבּוּלגריה ומתימן, מיוּגוסלביה וממרוקו, מגרמניה ומאַלג׳יר, מאוסטריה ומטוּניס, מתוּרכּיה וממצרים, ומכמה ארצות אחרות.

קיבוץ גלויות הגדול ביותר נתקיים בצבא־הגנה־לישראל. בימי המלחמה היו בצה״ל מתנדבים שהגיעו מעשרים ואחת ארצות באירופה, מארבע עשרה ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, מעשר ארצות אפריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, מחמש ארצות באסיה (בּוּרמה, הודוּ, סין, תימן ותוּרכּיה) ומשתי הארצות בירכתי תבל — מאוסטרליה וניוּ־זילנד. מסוּפּקני אם היה אי־פעם צבא קוֹסמוֹפּוֹליטי כזה. מספר מתנדבי חוץ בצה״ל היה רק בּשׂוֹרה ראשונה ורמז לבאוֹת. עם הפסקת הקרבות פרצה העליה הגדולה — והחלה ״יציאת מצרים״ חדשה, לא ממצרים אחת אלא מכמה וכמה מצרים; בחודש אחד עולים עכשיו יותר יהודים מאשר עלו במשך שנה בתקופת המנדט. עצם כמוּתה של עליה זו אומרת דרשני. בקנה מידה אמריקני הרי זה כמות של 40 מיליון לשנה. בקנה מידה רוסי זוהי עליה של 53 מיליון לשנה. ספק אם היתה פעם תנוּדת עמים עצומה כזו — אם נביא בחשבון ממדיה של מדינתנו הקטנה.

שיבת השבוּת היא העובדה והמשׂימה המרכזית של ימינו. בלעדיה לא תיכּוֹן עצמאותנו ומדינתנו לא תקום. זכינו השנה למיליון הראשון בארצנו — מבחינה ידועה זהו המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מאז נצחון המכבים, אבל אין זו אלא התחלה. בלי המשך רב־מידות ומהיר קצב אין כל בטחון ואין טעם להתחלה זו.

איש אינו יכול להגיד מראש אם כל תפוצות ישראל יתכנסו או לא. אפשר לחלק תפוצות ישראל בימינו לשתים: תפוצה שאינה רואה עצמה בגלות ואינה עומדת לעלות לארץ, ותפוצה שאינה יכולה ואינה רוצה להישאר באשר היא, כי חייה מרוּדים ועלובים ובלתי בטוחים, והם מתפרצים לעלות. הקו המבדיל בין שתי התפוצות אינו קבוע ועומד ללא שינויים, תפוצה שרואה עצמה בתקופה מסוּימת מוּבטחת, מרוּצה ומעורה — נהפך גורלה והיא מוצאת עצמה בגלות מרודה, כאשר קרה ליהדות גרמניה, וברגע זה לא חשוב הדבר אם השאננוּת של תפוצות גדולות בימינו מוצדקת או לא, לאורך ימים. לגבי רצון העליה קובעת לא הפרוגנוזה של האידיאולוג, אלא ההרגשה של רוב אישי הקיבוץ היהודי. אין הרגשה זו תלויה אפילו בכך אם אדם הוא ציוני, בלתי ציוני או אנטי־ציוני. ביהדות אמריקה לכל זרמיה קבועה ההרגשה, שאין לה צורך בעליה. ברור הדבר, שגם מארצות כגון אלה תיתּכן וישנה עליה, המוּנעת בכוח חלוצי וציוני, אבל זוהי עליה אישית, עליה של יחידים, אף־על־פי שגם מספר היחידים יכול להגיע למאות ולאלפים.

המשׂימה הגדולה והדוחקת המוּטלת עלינו בשעה זו היא כינוס התפוצות שאין להן ברירה, שאינן יכולות ואינן רוצות להישאר בגלות, ואם רק יש להן זכות יציאה — הריהן עולות ותעלינה לארץ בהמוניהן. התפוצה היהודית בארצות מזרח־אירופה ובארצות האיסלם — רוצה ומוכרחה לעלות; יהדות זו בחלקה כלוּאה, ושערי היציאה סגוּרים בפניה. אולם כל אלה שהרשות בידם לצאת — מן ההכרח שיבואו לארץ, גם אם אין המדינה מוכנה עדיין לקלוט אותם. רוּבם הגדול של יהודים אלה חסרי כול, גם חסרי רכוש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם. הם נאלצים לעלות בלא אמצעים, בלא מקצוע, בלא השכלה, בלא הכשרה, בלא לשון, בלא ידיעת הארץ וערכי האומה. מתוך תחושה משיחית, הם נוהרים באלפיהם וברבבותיהם למדינת ישראל, והמאמצים הנדרשים לקליטתם הם גדולים וקשים ממאמצי המלחמה.

המשׂימה העליונה של קיבוץ הגלויות מוּתנית בשני מפעלים התובעים מאמץ עליון של האומה: מפעל התישבותי ומפעל חינוכי.

אין תקנה לשבוּת העם בלי תקנה לשבוּת הארץ. הפרחת השממה, כיבוש איתני הטבע ביבשה, בים ובאויר, מלאכת שיכּוּן עצומה, מפעלי השקאה וכוח רחבי מידות, בנין משק מסוֹעף ונושא עצמו בחקלאות ובחרושת – הם התנאים החמריים לקליטת העליה. אבל הקליטה החמרית, המשקית בלבד לא תסכּוֹן. משׂימת הדור לא תבוצע רק במפעל שיכון ותעסוקה, התישבות ועבודה למאות אלפי עולים. לא על הלחם לבדו יחיה עם, הגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהווֹת עדיין עם, אלא ערב־רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שרשים וללא יניקה במסורת ובחזון של האומה.

העם היהודי הוא אחד העמים המעטים בעולם, המקיים זה למעלה מאַלפּיִם וחמש מאות שנה חינוך כללי, ואשר גם באבדן עצמאותו ומולדתו ובנדודיו בנכר שמר על חינוך בניו כעל בבת עינו.

אולם חלק גדול של העולים באים אלינו ללא ידיעת אלפא־ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי. שנים גרמו לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקופת חורבן והרס בעולם, תקופת מלחמות העולם וירידה חמרית ורוחנית הכרוכה בהזדעזעות מוסדות תבל, והם יוצאי ארצות חשוּכות, נידחות, מדוּכאות ועשוּקות.

הקליטה הרוּחנית של עליה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון — היא מלאכה לא קלה, וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלוּוה אהבה עמוקה וטהורה לאיחוד נידחים אלה, להנחיל להם את נכסי האומה וערכיה, לנטוע גלויות מרוחקות ועשוּקות אלה בתוך חברתנו, תרבותנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסדים — אלא כשותפי גורל.

גם החיִל שעשינו אנחנו, ותיקי הישוב, החיל החמרי והרוחני, לא רק בעצם ידינו עשינוּהוּ, אלא גם קיבלנו מוֹרשת יקרה מאבות אבותינו ועמדנו על שכמי הדורות שקדמו לנו. נחלתנו זו היא נחלת העם היהודי כולו, ורק כנחלת העם כולו תתקיים. בתוך העולים עשוּקי חינוך גנוּזות כל אותן הסגולות והאפשרויות אשר עשו את בוני הישוב עד עכשיו למַה שהם, ואין דבר שעשינו אנו עד עכשיו — בתחום הכלכלי, המדיני, הצבאי והרוחני — אשר יבּצר במשך הזמן גם מאת העולים האלה, אם רק יקבלו מאתנו העזרה והטיפול שאָנוּ קיבלנו בזמננו מהורינו ומקיבוצינו.

מפעל חינוך זה, שבו תלוי גורל המדינה לא פחות מגורל העולים, לא יעָשה בבתי־הספר בלבד. בלי ספק, שהדור הצעיר אשר יוָלד פה או יגדל בתוכנו מתוך העליה החדשה יתערה ויתמזג לא פחות מילדי הותיקים. אולם אין אנו רשאים ויכולים לחכות עד שיגדל דור חדש. מפעל החינוך והמיזוג מן ההכרח שיחוּל על כל העולים לגיליהם השונים. התמורה העמוקה והמהירה שאפשר לחולל בילד, כמובן שאין לבצע אותה באותו הקצב ובאותה הקלוּת בעולה בוגר. אולם יש לנו מלבד בית־הספר מכשיר חינוכי אדיר אונים — וזהו הצבא.

על צה"ל הוטלה המשימה החיונית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל, וראויה היא משׂימה זו, שטובי צעירינו ימסרו לה כל כשרונם, מרצם וזמנם. אולם אין זו המשׂימה היחידה של צבאנו. שׂוּמה על צבאנו להיות גם כוח חלוצי, מחנך, בונה עם וגואל שממה. אם לא נהיה לעם מאוּחד ולא ניַשב השממה — לא יכּוֹן בטחוננוּ. בעיית בטחוננוּ שונה מבעיית הבטחון של כל עם אחרי בעולם, לא רק מפני שאנחנו מוּעטים מוּל מרוּבים, אלא מפני שאנחנו עדיין לא מהווים עם ועדיין אין לנו ארץ. ארץ שוממה חרבה וריקה בתשעים אחוז משטחה — אינה ארץ, ואוכלוסין שאינם יודעים איש את שפת רעהו ואין הם מעורים בתרבות האומה ובידיעת הארץ ואינם צמודים ודבוקים בחישוּקי תרבות משותפת וחזון לאומי — אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו וצורריו. לא מתוך אהבת “מוֹתרוֹת” תבענו חוק שרות בטחון שאין דומה לו בארצות אחרות, חוק המחייב כל נער ונערה בני שמונה־עשרה בהכשרה חקלאית. כשהוכנס חוק שרות הבטחון לכנסת לפני שנה (כ' באב תש"ט) הוּסבּר שצבאנו מן ההכרח שיהא קטן, כי מספרנו מוּעט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית. שהם תפקידי היסוד של מדינתנו, ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכוּתוֹ העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון — כל אלה דרושים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נוֹפך חשוב משלו, וזהו הנוֹפך החלוּצי. רק בהעלאת יתרוננוּ המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכלתו, ימלא צבאנו יעוּדו בקיום בטחון המדינה.

ובאותה ההסברה לחוק שרות הבטחון הודגש הדבר, שאין לראות הכושר החלוצי כמונופולין של שבטים ״מיוּחסים״ בתוכנו. ״חלוציות אינה נחלת יחידי סגולה ועילוּיים. היא גנוּזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבוּיים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוך מכוּונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המפכּים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה, ובידו להפוך צבאו המורכב מבני בשר ודם פשוטים לצבא גבּוֹרים. החוש ההיסטורי שהדריך אותנו בארץ, פילס נתיב למעיינות החלוציים, שהיו גנוּזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולין, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה שתבוא בשנים הקרובות, תהיה בחלקה הגדול עליה של ארצות המזרח, ארצות האיסלם, ארצות אסיה ואפריקה. בארצות אלה לא היה לקיבוצים היהודים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק מאוצרות התרבות האנושיים והיהודיים, אפילו באותה המידה שניתן ליהודים באירופּה.

“אך אין יסוד להנחה, שיהודי צפון אפריקה, או תוּרכּיה, מצרים, פּרס או עדן, שונים במהוּתם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוּזים מעיינות עשירים של יכולת חלוצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופה — נקבל גם פה תוצאות מבורכות”.

ועל צבא־הגנה־לישראל הוטל להיות בית־היוצר לחלוצי האומה והמכשיר התרבותי למיזוג הגלויות, איחודן ועלייתן התרבותית. הלהג הטפל של המקטרגים על הצבא, שהוא מטבע הדברים מכשיר לטמטום, קרייריזם, בטלה, התהדרוּת וכו' – אַל ידריך מנוחתנו. מסגרת הצבא כמו מסגרות אחרות – אָפין ומהוּתן תלויים בתוכן ששׂמים בתוכה, ועלינו שומה למלא מסגרת זו תכנים חלוציים ותרבותיים, שיש בהם כדי בנין עם ויצירת מולדת.

על צבאנו להקנות לנוער הנתון להדרכתו — החל מגדודי הנוער ומעלה — ערכי יסוד של נקיון פיסי ומוסרי, ידיעת הלשון והארץ, זריזות גופנית ורוחנית, אהבת מולדת ונאמנות חברית, עוז רוח ויזמה יוצרת, משמעת וסדר, כושר עבודה ויצר חלוצי — נוסף על הערכים הצבאיים והמקצועיים הדרושים לצרכי בטחון במובן המצומצם.

צבא־הגנה־לישראל מונה רק כשנתים, אולם צבא רך זה אינו אלא נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי, ומונה כארבעת אלפים שנה. אברם העברי עשה מלחמה עם אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים, להציל את קרוביו אשר נפלו בשבי במלחמת תשעת המלכים בעמק השדים (בראשית יד). מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת מצרים — זו היתה המלחמה עם האויב המסרתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה עמד המצביא הראשון בישראל — יהושע בן־נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה שבו נערך הקרב האחרון של צבא־הגנה־לישראל בימינו, הקרב על שחרור הנגב מידי המצרים בסוף 1948.

אחרי המלחמה ברפידים נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במואב ובאדום, בפלשת ובארם, במצרים, באשור, בבבל ובערב. ביוָן וברומא. וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חורבן הבית ולא עם תבוסת בר־כוכבא. במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פרס תחת המפקד בנימין מטבריה נגד הצבא הביזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טנקרד סגר על חיפה מהיבשה, נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נואש של שבועים.

הצבא היהודי היה תמיד, מלבד במקרים מועטים, צבא עממי. הלוחמים היהודים בימי יהושע בן־נון היו אלה אשר יִשבוּ הארץ ובנו אותה. עם לוחם כבש הארץ — ולא חיילים שׂכירים העושים מלחמה בעד בצע. החטא החמוּר ביותר בצבא ישראל היה לקחת ״מן החרם״ ולשים את שלל האויב בכליהם של אנשי הצבא. שוד צבאי זה נחשב להפרת הברית ולמעשה נבלה, ועל חטא זה בא על ענשו עכן בן כרמי משבט יהודה מידי יהושע בן־נון בכל חומר הדין — עונש מוות והחרמת רכושו, והמקום שבו נעשתה הנבלה נקרא עמק עכור ״עד היום הזה״ (יהושע זי). צבאו של יהושע בן־נון היה בעצם צבא של מתישבים. כאשר עתניאל בן קנז אחי כלב לכד את דביר והיא בארץ הנגב, ״הסיתה״ עכסה, אשתו של עתניאל, בתו של כלב, את בעלה לשאול מאת אביה גולות מים — “כִּי אֶרֶץ הַנֶגֶב נְתַתָּנִי — — — — וַיִתֵּן לָה כָּלֵב אֶת גֻלוֹת עִלִית וְאֶת גֻלוֹת תַּחְתִּית”. זה היה אולי ה“נח”ל" הראשון בצבא ישראל שניסה לסדר השקאה בנגב.

לא לחינם הוזהרו היהודים לשמור על עץ השדה — גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצור. “כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ — לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹחַ עָלָיו גַרְזֶן, כִּי מִמֶנוּ תֹֹֹאכֵל, וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָׂדֶה, לָבֹֹֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָצוֹר” (דברים כ', 19).

גם חוקי הגיוס שקבע משה רבנו מוכיחים שצבא ישראל היה צבא עממי. “וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִלְחָמָה — — — וְדִבְּרוּ השׁוֹטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ — יֵלֵךְ ויָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִלְחָמָה ואִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְלוֹ — יֵלֵךְ ויָשֹׁב לְבֵיתֹו, פֶּן ימוּת בַּמִלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְְלֶנוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְישֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־ימוּת בַּמִלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָָחֶנָה” (דברים כ', 5—7). ומפני שזה היה צבא עממי, וכל העם היה לוחם לא רצו שישתתפו במלחמה מוּגי הלב, וגם זה היה אחד מחוקי הגיוּס של משה רבנוּ: “וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וְאָמְרוּ: מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב — יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת־לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ” (שם, 8).

על חוקי גיוס אלה של היהודים הקדומים אמר בסוף הבית השני אחד מגדולי החכמים, רבן יוחנן בן זכאי: ״בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות: הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא ארשׂ אשה. וכולם היו צריכים להביא עדותם, חוץ מן הירא ורך־הלבב, שעדיו עמו: שמע קול הגפת־תריסין — ונבעת, קול צהלות סוסים — ומרתת, קול תקיעת קרנים ונבהל, ראה שימוט סייפים — ומים יורדים בין ברכיו"…

פיטורין אלה מן הצבא לא באו מתוך הקלת ראשׁ בתפקיד האחראי המוטל על הצבא, אלא להפך, כדי לחזק המוֹרַל שלו ולשחרר מאלמנטים שאינם יכולים להתמכר לגמרי לשליחות הצבאית, אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך עניני משק בלתי מסודרים, או מתוך חולשה נפשית אורגנית, שאין להתגבר עליה. לאחר שנוּקה העם הלוחם מאלמנטים לא רצויים אלה, היו מקיימים בצבא משמעת חמוּרה, ואוחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב, כי “תחילת נפילה — ניסה”, ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחוריו “זקיפין מזוינים בכשילים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור הרשות בידים לקפח את שוקיו”.

פיטורים מצבא העם מטעמים משקיים או משפחתיים היו נעשים רק במלחמת רשות, אבל במלחמת חובה, כשעם ישראל היה מותקף, היו “הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, כי חובת ההגנה של העם מהתקפת חוץ היתה חלה על כל איש ואשה בלא יוצא מן הכלל.

עד תקוּפת המלכים לא היה צבא סדיר בישראל. שאוּל היה הראשון אשׁר הקים צבא־קבע של שלשת אלפים איש “וַיִּהְיוּ עִם־שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׁ וּבְהַר בֵּית־אֵל. וְאֶלֶף הָיוּ עִם־יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו” (שמואל א', יג, 2). שלמה המלך הקים גם צבא פרשים — שנים עשר אלף איש.

לשׂיא שכלוּלו בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהודה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה, שמלך באמצע המאה השמינית לפסה"נ — בן זמנו של ירבעם השני בן יואש. שני המלכים האלה הרחיבו גבולות ישראל כאשר לא היה עוד מאז פילוג הממלכה אחרי מות שלמה. ירבעם הרחיב גבול ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל, ועוזיהו מלך יהודה הרחיב גבול ממלכתו בדרום. הוא נלחם בפלשתים בגת, ביבנה ובאשדוד במערב ארץ־ישראל, ובערבים היושבים בגור־בעל והמעונים במזרח הארץ. הוא לא רק הרחיב הגבולות אלא גם פיתח הארץ, בנה ערים חדשות בשטחים אשר כבש, הרחיב השטח החקלאי, סידר השקאה בארץ החרבה בדרום וטיפח גידול צאן ובקר ומטעי הר. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה־רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר. אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל, כִּי־אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה” (דברי־הימים ב', כו, 10). אחד ממפעליו הראשיים היה בנין אילת. עוד שלמה המלך העריך חשיבותו הרבה של מפרץ ים סוּף בשביל המשק והמעמד של ממלכתו. הוא פּיתח וניצל מכרות הנחושת שבערבה והקים בית־חרושת להתכת הנחושת בעציון גבר, אשר על יד אילת (בית חרושת זה נתגלה לפני שנים אחדות בחפירות של הארכיאולוג היהודי האמריקני נלסון גליק). שלמה גם העריך חשיבות הים והספנות. “וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶלֶךְ שְׁלֹמֹה בּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל־שְׂפַת יַם־סוּף בְאֶרֶץ אֱדוֹם”. אוּלם בישראל לא היו אז מלחים יורדי ים, ושלמה נאלץ להעָזר בשייטים הכנענים של בעל בריתו, חירם מלך צור. אוּלם אילת לא נשארה זמן רב בידי היהודים. בימי יורם בן יהושׁפט “פָּשַע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ” ואילת שבה להיות עיר אדומית, רק לאחר שהמלך אמציָה בן יואש “הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶלַע בַּמִלְחָמָה”, עלה בידי בנו עוזיהו להגיע עד קצה הערבה בדרום, והוא בנה את אילת והשיבה ליהודה.

יחד עם מפעלי ההתישבוּת והפיתוח והרחבת הגבוּלות שׂם מלך גדול זה לבו לביצוּר בירת ממלכתו. “וַיִבֶן עֻזִיָהוּ מִגְדָלִים בִּירוּשָלַיִם עַל־שַׁעַר הַפִּנָה וְעַל־שַׁעַר הַגַיְא וְעַל־הַמִקְצוֹעַ וַיְחַזְקֵם” (דברי־הימים ב', כו, 9). אוּלם מפעלו המרכזי של מלך זה – היה שכלוּל צבאו מבחינת הארגון והזיוּּן. לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוק כוחות הבטחון ובהגברת יכלתם הקרבית. תחת אשר בימי שאוּל לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל "כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית — — — וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת. וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־יְהוֹנָתָן (שמואל א', יג, 19—22), דאג המלך עוזיהו שלצבאו יהיוּ כל מיני הנשק שהיוּ ידוּעים אז למצרים ולאשור ולארם ולכל העמים מסביב, וגם שכלל כלי נשק חדשים והקים הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל: “וַיַעַשׂ בּיִרוּשָׁלַיִם חִשְׁבוֹנוֹת מַחְשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל הַמִגְדָלִים וְעַל־הַפִּנוֹת לִירוֹא בַּחִצִים וּבָאֲבָנִים גְדֹלוֹת – וַיֵצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי־הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי־חָזָק” (דברי הימים ב', כו, 15).

סופר דברי־הימים נותן מספּר צבאו של עוזיהו “שְׁלֹש מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂה מִלְחָמָה בְכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶלֶךְ עַל הָאוֹיֵב”: יתכן שמספר זה הוּא מופרז, ויותר נראה המספר השני שניתן באותו מקום “כֹּל מִסְפָּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת”, אולם ממעשי תקפו ומהתפשטותו של עוזיהו בארץ הפּלשתים במערב, בתחום הערבים במזרח ובאדוֹם בדרום — ברור שהיה לו צבא גדול, וכוחו של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשוכלל “וַיָכֶן לָהֶם עֻזִיָהוּ לְכָל־הַצָבָא מָגִנִים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִרְיוֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת לְאַבְנֵי קְלָעִים” — אלה הם כל מיני הנשק להתקפה ולהגנה שהיו מצויים בתקופה ההיא וזמן רב אחר כך.

גדלוּתו היחידה במינה של עוזיהו המלך היא בכך, שהוא ידע למזג וּלאַחד מפעלי ישוב ופיתוּח והשקאה עם פעולות צבאיות ומלחמתיות, ואין זה פלא שהוא זכה לכך, שתולדות חייו המלאות (“וְיֶתֶר דִבְרֵי עֻזִיָהוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים”) יכתבו על־ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא. אולם ספר זה ככל ספרי מלכי יהודה וישראל, לא הגיע לידינו.

המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה וההגנה נתארע בשיבת־ציון הראשונה בימי עזרא ונחמיה. השבים הראשונים מבבל מצאו “חוֹמַת יְרוּשָלַם מְפֹרֶצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְתוּ בָּאֵשׁ” (נחמיה א', ד), ונגשׁו לבנות את חומת הבירה ושעריה בהנהגת נחמיה בן חכליה. אך כששמעו שׂונאי ישׂראל “סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם — וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָם יַחְדָו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָיִם”. ואז ציוה נחמיה להמשיך בבנין “וְהַבּוֹנִים אִיש חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל־מָתְנָיו וּבוֹנִים”. וכך מספר נחמיה בזכרונותיו: “וַיְהִי מִן־הַיּוֹם הַהוּא — חֲצִי נְעָרַי עֹוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹוֹנִים — — — הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל, עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח — וְהָיוּ־לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר, וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי — אֵין־אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ” (נחמיה ד').

על דורנו אנו הוטלה מחדש המעמסה הכפולה של שבי ציון הראשונים — ובקנה־מידה גדול פי כמה. לא חומת ירושלים בלבד — אלא שממת הארץ שומה עליו לבנות ולהפריח. ורבבות ומאות אלפים של שבי גולה עלינו ללמד קשת ומלאכה — למען יקום עם שידע לחונן הריסות ארצו ולהגן עליה מפני צר ואויב.

והמסגרת של צבא־הגנה־לישראל לא תוכל להיות רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה, וגם מסגרת להתישבות ולבנין. במסגרת הצבא ירכשו העולים הצעירים דעת הלשון והארץ, ובמסגרת הצבא יתאמן הנוער לבנות השממה ולהקים ישובי ספר ומפעלי כיבוש בערבה, במבואות ירושלים, בשפלה ובהר, ובחיל הים ובחיל האויר ילמדו להשתלט על איתני הטבע בים ובאויר.

לא כל העולים יאחזו במסגרת הצבא, והישוב האזרחי אינו פטור אף הוא מהמשימה המרכזית של דורנו — קליטת העולים, החמרית והרוחנית. כל המסגרות הישוביות, בכפר ובעיר: קיבוצים, מושבים, מושבות, קואופרטיבים, חברות מסחריות, הסתדרויות פועלים, ארגוני בעלי מלאכה, התאחדויות איכרים ובעלי תעשיה, איגודי מקצועות חפשיים, עיריות ומועצות מקומיות, וכל איש ואשה בישוב: פועל, פקיד, רופא, מורה, סופר, קבלן, בעל־בית וחרשתן, סוחר ומנהל משק — נתבעים להושיט יד־אחים נאמנה לקליטת העולים; להדרכתם, לחינוכם, לסידורם ולהשתרשותם בארץ. מאמצים אלה ידרשו מאתנו לא שנה ולא שנתים, אלא לאורך ימים וללא לאות, במתיחות גוברת. זהו היעוד העליון של תקופתנו.

בכוּר ההיתוּך של אחוָה יהודית ומשמעת צבאית יצוֹרף בליל־האדם הזורם מגלויות־הנכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימָחקו המחיצות העדתיות ותחושל אחדוּת נאמנה של אוּמה מחדשת נעוּריה, יונקת מעבר עתיק־יומין, גדול־עלילה ורב מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת־חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות וצמודה לחזון אחרית־הימים שהגיעה תקופת ביצוּעו.

וּמִי כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ?

(דברי הימים א' יז, 21)

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגוֹיִם הָאֵלֶה מִמֶנִי — — לֹא תִירָא מֵהֶם.

(דברים ז', 17—18)

לא רבים מבין אלה שחגגו בארבעה עשר במאי 1948 הכרזת המדינה — ואלה היו כמעט כל יהודי העולם — הרהרוּ אותה שעה על הבעיות החמוּרות הכרוכות בהכרזת העצמאות, ועל הקשיים העצומים הצפויים למדינה הצעירה. אך בעוד צהלת ההמונים נשמעה ברחובות — בקעוּ ברחבי הארץ רעמי התותחים והפצצות המטוסים של צבאות האויבים שפלשו באותו לילה לארץ. עם תום המלחמה, כעבור שמונה חדשים, לא חוסלו הדאגות החמוּרות של המדינה הרכה, אלא נתעוררוּ מחדש: המלחמה נגמרה, אבל השלום לא בא עד היום הזה. החלה ״יציאת־מצרים״ מכל הגלויות המרודות באירופה, באסיה ובאפריקה. מאות אלפי עולים חסרי כל נהרו לישראל המשוחררת, ובמשך שלוש שנים הוכפל מספר האוכלוסין של המדינה הצעירה, וצמחו קשיים עצומים בקליטה, בשיכון, במיזוג הגלויות, בהנחת היסודות לחיי מדינה מתוקנים, ורבים ראו, לתמהונם, כי המדינה לא באה להקל על חייהם, אלא להפך: היא מטילה עליהם מעמסות נוספות, ולאט לאט החלו להבין האחריות הכבדה הכרוכה בעצמאוּת היהוּדית והעול הגדול שנטל על עצמו העם שנשתחרר.

להיות עם אחראי לגורלו, זהו אידיאל יקר שציפה לו העם היהודי בכיסופין משיחיים במשך עשרות יובלות, אבל זהו גם אידיאל שעולה ביוקר רב, במאמץ מתמיד ובקרבנות מֵחים. אין מדינה נוצרת על־ידי הכרזה בלבד, היא מוקמת יום יום מחדש בעמל בלתי פוסק, בעבודה של שנים או גם של דורות. עם שאינו מוכשר ומוכן לשאת באחריוּת הכבדה של עמידה ברשות עצמו, לא יקיים העצמאוּת גם לאחר שהשיגה. דבר זה חל על כל מדינה, הוא חל ביתר שאת על מדינת ישראל. תנאי קיומה של מדינת ישראל, משימותיה הפנימיות והחיצוניות, מעמדה בעולם, בטחונה ויחסיה עם שכניה נכרכו מראש בקשיים שאין דומה להם בארץ אחרת.

מעטות המדינות שבטחונן ניתן כמעט מאליו, על־ידי גורמים גיאוגרפיים. בין המדינות המעטות האלה היתה זמן רב אנגליה: מצבה כאי נפרד מאירופה הכביד באופן יוצא מן הכלל על כל אויב, ולמעשה לא ידעה אנגליה פלישה וכיבוּש זר זה כאלף שנים, אבל גם חוסן בטחונה של אנגליה לא היה לנצח עם הופעת מטוס הקרב כאחד ממכשירי המלחמה העיקריים, גם בטרם היות פצצה אטומית, אפשר היה לפגוע בערי אנגליה כבכל הערים ביבשת אירופה, כאשר נעשה הדבר במלחמת העולם השניה, והים כשהוא לבדו אינו מגן עוד על איי בריטניה.

ארצות־הברית של אמריקה היו בטוחות כמעט מיום היוָסדן מכל התקפת אויב. שני אוקינוסים שמרו עליהן במזרח ובמערב; ושכניה מדרום ומצפון היו חלשים לעומתן, ולא היה כל חשש להתגרות צבאית מצדם. בימינו אלה נתערער אף בטחונה המוחלט של אמריקה; יפן לא חששה במלחמת העולם האחרונה להתקיף הצי האמריקני בנמל הפנינים, ושוב אין אמריקה בטוּחה מהתקפת פצצה אטומית יותר מכל ארץ אחרת.

מדינת ישראל לא נתברכה מעולם לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, בתנאים מעין אלה, ששמרו על בטחונן של אנגליה ואמריקה מאות בשנים. ישראל היה תמיד עם קטן, והיו לו שכנים קטנים וגדולים, חלשים וחזקים, והשכנים החזקים עלוּ בכל פעם על ישראל בגדלם, בכוחם, בעשרם ובחסנם הצבאי; מעמדה גיאוגרפי של ארץ ישראל, על צומת שלוש יבשות, חלק אמנם חשיבוּת רבה לארץ ועשה אותה במובן ידוע לארץ תלפיות, אבל מבחינת הבטחון לא הוסיף על כושר התגוננותה אלא להפך, גרע ממנו באופן ממשי וניכר. גבולות ישראל לא היו קבועים ויציבים, והלכוּ ונשתנו בלי הרף, החל מימי השופטים וגמור בימי בר־כוכבא, וגם בימי ההתרחבוּת וההתפשטוּת הרבה ביותר, לא היה בגבולות ישראל כשהם לעצמם כל מבטח לקיומה של המדינה. מצבה של מדינת ישראל המחודשת בימינו אלה לא הוטב לעומת עברה הקדום.

המעמד הגיאוגרפי הפיסי של הארץ כמעט לא נשתנה, אם כי בסביבתה הגיאופוליטית חלו שינוּיים גדולים וחיוּניים. התנ״ך נשאר עד היום אוצר בלום לידיעת הארץ ותולדותיה — המדיניות, החברתיות, התרבוּתיות, הצבאיות והבינלאומיות; ובמידה שהבנת המצב בימינו זקוקה לאור העבר (והיא זקוקה לו במידה רבה), אין כספרי התנ״ך המסוגלים לזרוע אור על כמה בעיות של חיינוּ ומקורותיהן הכמוסים ביותר, ולא תיתכן השכלה מדינית וצבאית ישראלית מניחה הדעת בלי ידיעה מעמיקה בתנ״ך. אולם אין לחפש בעבר מורה־דרך מזומן להווה.

הגיאוגרפיה משתנה רק מעט או כמעט לא לגמרי, אבל ההיסטוריה מתחדשת בלי הרף, ואין סיטואציה היסטורית דומה לחברתה; הנסיון ההיסטורי, חקר המצבים והתמורות בעבר, הוא עזר חשוב והכרחי בהתמצאותנו בתנאים החדשים, אבל הנסיון עלול ליהפך לרועץ ולסכנה חמורה אם הולכים אחריו כסומא בארובה ודנים גזירה־שוה מיכנית מהעבר, ואין מבחינים בחליפות ובתמורות המתמידות, ואין רואים בבהירות המציאות החדשה שבה יש לפעול; יש הכרח לעמוד על היחוּד שבכל סיטואציה היסטורית, ויש להסיק מכל מעמד מיוחד המסקנות ההולמות אותו ורק אותו.

לא הרי כיבוש יהושע בן־נון, או שיבת ציון בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, כהרי תקומת ישראל בימינו.

כיבוש יהושע בן־נון בא בזמן שעמי ארץ־ישראל ושכנותיה היו שרויים באנַרכיה פנימית, ומאות שנים נאבקו היהודים עם שכניהם, עד שנכונה מלכוּת ישראל המאוחדת תחת שאוּל ודוד, וגם זו לא האריכה ימים, ונתפלגה אחרי מותו של שלמה המלך; ועל קיום שני הפלגים איימו כל הזמן ארם מצפון ואדום ומואב מדרום, ויותר מכולן מצרים ובבל. ההתחרות המתמדת בין שתי האימפריות האלה, זו שבדרום וזו שבמזרח, עזרה לא במעט במשך תקוּפה די ארוכה לקיום עצמאוּת ישראל. המאבק הפנימי בין ה״אורינטציות״ על מצרים, אשור ובבל מילא חללה של ההיסטוריה המדינית בימי מלכי יהודה וישראל, עד שסוף סוף גבר הכובש מן ארם־נהרים, וישראל ויהודה נפלו בזו אחד זו. מצרים, אשר רבים ביהודה סמכו עליה שתצילם מן הכובשים האשורים והבבלים, נתגלתה באמת כ״משענת הקנה הרצוץ… אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו״ (מלכים ב׳ יח, 21). בימי הבית השני, לא היינו עצמאיים וריבוניים אלא תקוּפה קצרה של החשמונאים הראשונים עד מות אלכסנדר ינאי המלך ואשתו שלומציון. במאתים השנים הראשונות אחרי השיבה מבבל היתה ארץ־ישראל אחת מ״שבע ועשרים ומאה מדינה״ של מלכי פרס, וניהנתה רק מאבטונומיה דתית פנימית. גם בימי אלכסנדר מוקדון ויורשיו הראשונים היתה הארץ כפופה לאימפריה¹ ההלניסטית החדשה. בעקבות מלחמתם של המקבים נשתחררה יהודה, למעשה, רק בימי שמעון החשמונאי.

״בשנת שבעים ומאה הוסר עול הגויים מישראל, ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות בשנה אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהוּדים" (ספר מקבים א', פרק יג, 42—41). שנת 170 למנין שטרות היא שנת 142 לפסה״נ. רק אז הושלמה חירוּתה המדינית של יהודה, ונתקיימה בסך הכל במשך שלושה דורות של החשמונאים הראשונים — כשבעים שנה: בימי שמעון החשמונאי, בנו יוחנן, שקרא לעצמו גם בשם יוחנן הורקנוס, נכדו יהודה אריסטובולוס הראשון שהחזיר תואר המלך לישראל, אחיו אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה. אחרי מות המלכה הגדולה פרצה מלחמת אחים בין שני בניה, ואתה בא הכיבוּש הרומי ששם קץ, הרבה שנים לפני חורבן בית שני, לעצמאוּת המדינית של ישראל.

תקוּפת החשמונאים עמדה בתחילתה בצלו של העולם ההלניסטי, ובסופה תחת שלטונה של רומא. 133 שנה לפני חורבן בית שני, נכנס פומפיוס הרומי בראש צבאותיו לירושלים, ומאז שלטה רומי למעשה ביהודה. מריבות פנימיות החישוּ קצה של חירות העם היהודי בימי בית שני.

הצד השוה שבין שתי התקוּפות הקדומות בישראל היה — שמרכז הכובד של העולם, שבו פעל העם היהודי, היה באזור הים התיכון; מצרים, בבל, פרס, יוָן ורומא. סין והודו, שני מרכזי תרבות ותיקים ורבי־ערך בעולם העתיק, וגם בימינו, היו רחוקים ומרוחקים מישראל ושכניה; מרכזי התרבות הגדולים שהשפיעו על עמי הים התיכון ושכניהם היו במשך אלפי שנה מצרים, בבל (אשור), פרס, יוָן ורומא. כל אלה השפיעו במישרים ובעקיפין על העם היהודי, ועם כולן עמדה ישראל במאבק מתמיד, צבאי או תרבותי. הצד השוה השני — היות ישראל מוקפת עמים שונים, שהניגודים ביניהם לא פסקו עד שרומא הכניעה את רובם, וישראל יכלה זמן רב לנצל הניגודים האלה לשם בטחונה, ולהתחבר פעם עם צד אחד ופעם עם צד שני. כך עשו דויד ושלמה והמלכים המאוחרים, וכך ניסו לעשות החשמונאים, עד שהברית עם הרומאים נהפכה למלכודת של כיבוּש זר.

בשתי התקופות הקדומות באו היהודים לארץ מהמזרח, וכמעט שלא ניתן להם לגשת לים. מגעם העיקרי היה עם העמים ששכנו סביבם ביבשה מדרום, מצפון וממזרח. עד תקופת רומא לא היה לישראל כמעט כל מגע עם עמי המערב ואיי הים, ועמים אלה, מחוץ ליוָן, גם לא היו חשובים אז בתולדות העמים.

מאז חורבן בית שני נפוץ ישראל בכל קצוי תבל, וכמעט שאין למצוא ארץ אחת בעולם שאין בה פזורי ישראל. שיבת ישראל לארצו בימינו החלה בארצות המערב באירופה, בתוך עמי התרבות הגדולים של ההיסטוריה החדשה. מרכז העולם הועתק בינתיים מים התיכון לגדות האטלנטיק. בראשית שיבת־ציון בימינו נמצא רוב היהודים באירופה, ובעיקר בחלקה המזרחי, בקרב העמים הסלבים והגרמנים, ומיעוטם בקרב העמים הלטינים והצפוניים.

בקרב רובה של יהדות זו נשתמרה מורשת התרבות היהודית מימי קדם, התרבות המושתתת על ספרי התנ״ך, ולתוכה נספגה גם התרבוּת המערבית החדשה, המיוסדת על כיבושי המדע המודרני ונחלתו התרבותית של העולם היוָני־הרומי.

חזון שיבת־ציון חי בקרב כל קיבוצי היהדות המפוזרת, ומזמן לזמן נדלק ניצוץ משיחי ונעשוּ נסיונות להגשים החזון, עתים בדרך הטבע, על־ידי עליה לארץ ובנין ישובים, עתים שלא בדרך הטבע, בכוח הנס והאמונה המיסטית. דוגמאות בולטות לשני הדרכים הוא פעלם של שני אישים גדולים ביהדוּת הספרדית: דון יוסף הנשיא הדוכס מנכסוס, ושבתי צבי מאיזמיר.

אם כי הנסיונות משני הסוגים גם יחד נסתיימוּ בכשלון, אין לקפח זכותם ההיסטורית ואין לשלול חלקם בתקומת ישראל בזמננו. הם הם ששמרו על גחלת התקוה בלב העם היהוּדי, ובלי התמדה של תקוה זו לא היה קורה מה שקרה בימינו.

מתקופת בר־כוכבא ואבדנה האחרון של עצמאות ישראל ועד הקמת המדינה היהוּדית בימינו עברו 1813 שנה; רובו של הזמן הזה היו היהודים מנותקים בגופם מהמולדת ופזורים בנכר בין הגויים. ואין בכל תולדות המין האנושי מקרה דומה שעם המנותק מארצו קרוב לאלפּיִם שנה — יחזור אליה ויחדש בה קוממיותו הממלכתית. אלמלא נשא העם היהודי בכל נדודיו חזון התקומה וקיים בלבו ובנפשו הקשר עם ארץ מכורתו, על אף הניתוק הפיסי, לא היה בא אותו דבד יחיד במינו שבא בימינו. והדבר לא בא — כל זמן שהחזון נתפרנס מתוחלת פסיבית בלבד.

רצון הביצוּע האקטיבי נתעורר עם ראשית העליה החלוצית לפני שבעים וחמש שנים, שהניחה היסוד להתישבוּת חקלאית; בעליה זו נסתמן המפנה המהפכני ברוח העם, המפנה מתוחלת פסיבית וציפיה מיסטית לגאולה בעתיד ערפלי, למעשה אקטיבי ומאמץ ממושך לפלס בדרך הטבע נתיב לגאולה לאלתר.

מאות בשנים נכנע העם היהודי לגורלו, לגורל עם מפוזר התלוי בחסד זרים וכמעט שנכרתה האמונה מלב העם בכוחו ויכלתו. בעליה החלוּצית באה לידי גילוי התעוררוּת האמונה ביכלתו היוצרת ובכוחו של האדם היהוּדי להשתלט על גורלו ולשנות גורל עמו.

התלקחות זו של האמונה בכוח וברצון היהודי לאחד מאות שנות גלות ונכר היא אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה המופלאת של העם היהוּדי.

אמונה מחודשת זו בכוח האדם והעם היהודי וביכלתו היוצרת והלוחמת ינקה משלושה מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ״ך, מהמהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה, מהמגע היוצר עם אדמת המולדת.

ההשכלה במאה התשע־עשרה השיבה לנוער היהודי את התנ״ך בזהרו הקדום. מַשַׁק כנפי נעוריה של האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא האור והישע, ואהבת־ציון מרעננת הכתה גלים ועוררה מאוַיים נרדמים. המולדת העתיקה נתגלתה לבנים החורגים בארצות נכר בבל קסמיה; לעיני רוחם של הסופרים והמשכילים העברים נגלו כאילו מחדש מראות קדומים רוויי בשורה: נדודי שבטי ישראל במדבר, חבלי התאחזותם בארץ היעודה, נפתוליהם עם שכניהם ועם עצמם, עלילות הגבורה של שופטיהם ומלכיהם, הופעתה הכבירה של הנבואה העברית הנושאת משאיה הגדולים והנצחיים על גוי ואדם, המבשרת חזון אחרית הימים, והספוגה להט אמונה ביעוד הגדול של העם היהודי.

לבם של טובי הנוער היהודי נצמד מחדש למכורת האומה, ונתעורר הרצון לחדש ימינו כקדם.

המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו טובי העם היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרוּרו, הדגימו עלילות גבורה של נדכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם וערכם של העובדים ואנשי האדמה וסימנו דרך חדשה לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת.

החלה העליה החלוצית — מבשריה ומגלמיה של האמונה בכוח וברצון היוצר של האדם והעם היהודי. יהודים נועזים ובוטחים בעצמם נצמדוּ מחדש בקרקע המולדת, וכפרים עבריים הוקמוּ על אדמת ביצות וחולות וטרשים עזובים ושוממים; לשון הנביאים שנדמה ושותקה כאילו לנצח, נשמעה מחדש בשדמות יהודה והגליל מפי עוללים ויונקים, ובתולדות העם והארץ נפתחה תקוּפה חדשה, תקוּפה של יהודים המעצבים גורל חייהם וגורל אומתם בעצם כוחם בעבודתם, ביגיעם הגופני והרוחני, והם גם עושים במלאכה וגם מחזיקים בשלח, ומשיבים מלחמה שערה כשהם נתקפים על־ידי אויב.

זרע המדינה נזרע ביסוד פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, גדרה והישובים שבאו אחריהם. והמיסדים הראשונים טעמו טעם התלאות הקשות הבאות על בוני מדינה ראשונים: מלחמה קשה בפגעי הטבע, בפראי המדבר, בשכנים עוינים, בקדחת ממארת, בחוסר מים, במחסור ובמצוק ובסכנות בלתי פוסקות לחיים ולרכוש.

אַדני העצמאות העברית הוטבעוּ בכפרים ובערים העבריים שנבנו על־ידי חלוצי שיבת ציון השלישית. אולם עד קום המדינה היו המיסדים הראשונים פטורים מהאחריות העליונה הכרוכה בעצמאות ממלכתית. היה קיים שלטון זר, והשלטון היה טוב ורע בסירוגין, ידיד ועוין, אבל עליו, על השלטון הזר, היתה האחריות העליונה לנעשה בארץ. בימי השלטון התורכי לא היתה ארץ־ישראל יחידה מדינית בפני עצמה, ולא היתה גם מוקפת מדינות עצמאיות. ארץ־ישראל בתקוּפת התורכים היתה רק אחד החבלים של הקיסרות העותומנית, שכללה בתוכה כל ארצות ערב, והערבים והיהודים היו נתונים לשלטון העליון של התורכים.

ובימי השלטון הבריטי היו גבולות הארץ — מוגנים על־ידי הצבא הבריטי. הישוב העברי אמנם התארגן כמדינה בתוך מדינה, אבל האבטונומיה היהודית הצטמצמה בענינים פנימיים בלבד. בטחון הארץ והגנתה היו בידי ממשלת המנדט; ואם כי אנגליה שלטה בארץ מטעם חבר הלאומים, הרי מבחינה כלכלית וכספית היתה הארץ חלק של הקיסרות הבריטית, והשקעת ההון הסמויה של אנגליה — החזקת צבא גדול בארץ — שימשה מקור לא אכזב למשק היהודי המתרחב. מידות העליה והגידול של הישוב היוּ תלויים במדיניוּת השלטון המנדטורי. עם תום המנדט והקמת המדינה — עברו כל ה״מכשלות״ הללו לישראל העצמאית.

ביום 14 במאי 1948 קיבל על עצמו עם ישראל הצעיר, חסר הנסיון הממלכתי, האחריות המלאה לבטחונה ולקידומה ולבנינה, של המדינה החדשה, לגורל פזורי ישראל שאינם רוצים ואינם יכולים להישאר בגולה, לעיצוב היחסים של עם ישראל עם העולם הסובב אותו מקרוב ומרחוק, ולא עוד אלא שעל מדינת ישראל הוטלה האחריות לכבודם ולמעמדם, ובמידה רבה גם לשמירת יומם וזכויותיהם, של כל היהודים בעולם.

מעולם לא נפלה על מדינה חדשה וקטנה אחריות כה כבדה וגדולה בתנאים כה חמורים וקשים.

תנאים חמוּרים וקשים אלה אינם מקריים וזמניים, אלא נעוצים במעמדה הגיאוגרפי של הארץ ובמקומה בהיסטוריה האנושית; בנסיבות התקוּפה ההיסטורית שבה קמה המדינה; במצבו של העם היהודי ובקורותיו בימינו; בסביבת העמים שבתוכם מדינת ישראל חיה ופועלת; ולבסוף במשימות המיוחדות שהוטלו על מדינה זו, המשימות המשמשות בבת אחת גם זכוּת וגם תנאי לקיומה.

בשלושה דברים ארצנו נפלית: במבנה פניה, במעמדה הגיאוגרפי ובתולדותיה. המבנה הפנימי של מולדתנוּ אין דומה לו בכל כדור הארץ. לאורך הארץ מצפון לדרום, מהרי הלבנון והחרמון ועד ים־סוף, משתרע בקע עמוק בשם בקעת הירדן והערבה, ומרכזו הוא ים־המלח, כארבע מאות מטר מתחת לפני הים, וזהו המקום העמוק ביותר על־פני כדור־הארץ. בקעה עמוקה זו, הגבעות וההרים אשר משני עבריה וחוף ים התיכון לאורך הגבול המערבי הקנו לארץ קטנה זו שפע של אקלימים, נופים וסגולות שאין למצוא בשום ארץ אחרת בשטח כה מצומצם. ולא לחינם דרש אחד מחכמינו: ״תבל זו, שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ־ישראל אינה חסרה כלום״.

עמדתה של הארץ בצומת שלוש יבשות: אסיה, אירופה ואפריקה, הפכה ארץ קטנה זו לארץ מעבר ולשדה־מערכה לכל כובשי תבל. מזמן שהאדם נפוץ בעולם והחל נודד מארץ לארץ — היתה ארצנו תחנה חשוּבה ובסיס איסטרטגי לכל הכובשים הקדומים והחדשים, שבאו מצפונה של אפריקה או מלב אסיה המערבית והמרכזית או מארצות אירופה. לארצנו פלשו כובשים מדרום ומצפון, ממזרח וממערב, מכל הגזעים האנושיים ובכל התקוּפות ההיסטוריות, מימי קדם ועד ימינו אלה, החל בעילם ומצרים ואשור בראשית התרבוּת האנושית ועד נפוליון ואלנבי בתקוּפה החדשה. ואם כי בינתיים נתגלוּ יבשות חדשות וגדולות, ומרכז הכובד של המדיניות והתרבוּת האנושית הועתק לאזורים אחדים — אין איש יכול להגיד בוַדאוּת שמסע הכובשים הזרים דרך ארצנו נסתיים ועבר זמנו. העובדות הגיאוגרפיות הן עקשניות, והחור קורא לעכבר.

ארצנו תופסת גם מקום מיוחד בתולדות הרוח והתרבוּת האנושית. מחוץ ליוָן אין אף ארץ קטנה אחרת שמילאה תפקיד כה גדול בהיסטוריה האנושית והטביעה חותמה על תרבותה של מרבית המין האנושי כאשר עשתה זאת ארצנו. ספר הספרים שנוצר על־ידי עם ישראל בארץ זו הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם, והשפיע יותר מכל ספר אחר על רוח האדם בקרב כל העמים באירופה ובאמריקה ובאוסטרליה ובקרב חלק גדול של עמי אסיה ואפריקה. הדתות של רוב המין האנושי מקורן בארץ זו, ועמים רבים יש להם זיקה רוחנית ונפשית לארץ ולמאורעות שנתחוללו בתוכה בשלושת אלפי השנים האחרונות. ולכל מעשה הנעשה בארץ זו יש הד כביר בעולם הרחב, כאשר אין למעשים הנעשים בארצות הרבה יותר גדולות בשטח ומרובות באוכלוסין. זוהי ארץ תלפיות, במובן החיובי והשלילי גם יחד.

אף תקומת ישראל בימינו — אינה דומה לתקומת כמה וכמה מדינות אחרות בהיסטוריה החדשה של העולם. זה לא היה מאורע שנצטמצם בתחומי העם שחולל אותו ובתחומי הארץ שבה נתארע. לא במקדה נידון הדבר תחילה על הבמה העליונה של האנושות בימינו — בעצרת האומות המאוּחדות; ואם כי תקומת ישראל הוכרעה ונחרצה למעשה על־ידי מאמצנו וכוחנוּ הצבאי ונצחוננוּ בשדה־הקרב, הרי להלכה היא הוסכמה והוחלטה על־ידי אומות העולם, ובכללן שתי המעצמות האדירות בימינו, ארצות־הברית וברית־המועצות.

המאורע של תקומת ישראל היה מאורע עולמי. לחלקי אנושות גדולים יש זיקה נפשית לארץ זו. כרוכים בה גם אינטרסים איסטרטגיים ומדיניים בינלאומיים; גם היות העם היהודי עם מפוזר בכל ארצות־תבל, שיוה למאורע זה ערך בינלאומי מיוחד. תקומת ישראל, למרות שטחה המוגבל, כרוך בה שינוי חשוב במאזן הכוחות בכל המזרח התיכון, וכל שינוי כזה יש לו חשיבות מיוחדת בתקופה זו של החרפת הניגודים והתחרויות הבינלאומיים בעולם.

תקומת ישראל חלה באחת התקופות הדינמיות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות המין האנושי. ההיסטוריה לעולם אינה קופאת על שמריה, אולם קצב התמורות והמהפכות לא היה כמעט מעולם כה מזורז ומואץ כמאז מלחמת העולם הראשונה. בארבעים השנים האחרונות חלו בעולם תמורות עמוקות שהפכו פני האנושות, הורידו עליונים והעלו תחתונים, ניפצו והרסו מעצמות כבירות והעלו על במת ההיסטוריה כוחות חדשים, עצומים ואדירים, ועדיין אנו רחוקים מ״קץ הפלאות״, ועוד נתכנו לעולם בדורנו ובדור הבא תמורות ומהפכות שאין לראות ממַדיהן ותכנן המדיני החברתי.

כאן יצוינו רק שני סימנים מובהקים של תקופתנו זו:

א. שקיעת ההגמוניה האירופית ועליית יבשת אסיה.

מימי אלכסנדר מוקדון חלשה אירופה על העולם, כפי שהיה ידוע בתקופות ההן; ואם כי מרכז השלטון עבר מאז ועד היום מיד ליד וממדינה למדינה, הרי נשארה אירופה, עד מלחמת העולם הראשונה, המנהיגה של כל היבשות בעולם והשלטת בפועל על רוב ארצות תבל שמחוץ ליבשת אמריקה. גם ארצות אמריקה היו זמן רב מושבות של אירופה וחלק מתרבותה ומשקה וכוחה העולמי. מאז מלחמת העולם הראשונה ירדה אירופה מגדולתה, והירידה הולכת ונמשכת ולא הגיעה עדיין לקיצה. השקיעה היא גם מדינית, גם כלכלית, וגם תרבוּתית. ועם שקיעתה של אירופה באה עלייתה של אסיה.

אסיה היא היבשת הגדולה ביותר בעולם, לא רק בשטחה אלא גם במספר אוכלוסיתה. יבשת זו היתה לפני אלפי שנים מולדת התרבות האנושית. ביבשת זו נולדו המדעים והאמנויות שהונחו ביסוד תרבותנו החדשה. ביבשת זו שוכנים שני העמים מרובי האוכלוסין בעולם — עמי סין והודו, המונים כמעט מחצית המין האנושי. עמים אלה גדולים לא רק במספרם אלא גם בתרבותם העתיקה והמקורית — שנתקיימה במשך אלפי שנים ללא הפסק וניתוק עד היום. כמה מעמי אסיה המערבית, בארצות התנ״ך, תרמו אף הם תרומתם הגדולה לאוצר הרוח האנושי לפני כמה אלפי שנים — אבל רובם נכחדו ועברו מן העולם: אלה הם עמי עילם, אשור, בבל, ארם וכנען. עם הופעת היוָנים, שירשו וספגו הישגי הרוח הראשוניים של שכניהם המזרחיים והעלו אותם לשלב עליון בכוח יצירתם הגאונית בכל תחומי המדע, המחשבה, השירה, האמנות, המלאכה והצבא, שקעה שמשה של אסיה; והתרבות האירופית המאוחרת שנבנתה על מורשת הרוח והדת של היהודים, על החכמה והאמנות והפילוסופיה של היוָנים ועל הליכות המדינה והמשפט של הרומאים — השתלטה על העולם. ואם כי השפעתה של תרבות זו לא פחתה גם עכשיו, אלא להפך, היא הולכת ומתפשטת בכל פינות העולם, הרי הנושא המרכזי של התרבות הזאת — אירופה, נתערער כוחו המדיני והכלכלי, והיבשת הגדולה באסיה מתעוררת לחיים חדשים, פורקת מעליה עול אירופה, ושואפת לתפוס המקום הראוי לה במערכת המדיניות, המשק והתרבות בימינו. רק מעטים מתושבי אסיה עודם נתונים גם עכשיו לשלטון זר. עמים גדולים וקטנים ביבשת העצומה ובאיי האוקינוס ההודי נשתחררו בימינו אלה, ושוב הופיעו שני העמים הגדולים והעתיקים — סין והודו — כעמים עצמאיים, ומשקלם במאזני האנושוּת עולה ומתגבר, ועשוּי לעלות עוד יותר בימים יבואוּ.

מולדת העם היהודי היא בקצה המערבי של יבשת אסיה. באלפּיִם השנים הראשונות של קיומו היה העם היהודי נטוע כמעט כולו ביבשת אסיה ובמצרים הקרובה לה, בקרב עמי ארצות התנ״ך, שמהם באו ליוָנים ידיעותיהם הראשונות במדע, באמנות, במלאכה ובשימוש בכתב. העם היהודי בראשית ימיו היה מעורה אף הוא בתרבות קדם זו, וגם נאבק בה, כי הוא טיפח תרבות עברית מקורית ואורח־חיים חדש שעשוּ אותו לעם עולם. באלפּיִם השנים האחרונות של קיומו היה העם העברי נפוץ בעיקר במערב: בארצות אירופה, באמריקה ובאבסטרליה. כאן ספג העם היהודי התרבות האירופית וגם השתתף בטיפוחה, ויש לו יד בכל כיבושי המדע, האמנות, הטכניקה של זמננו, אך באותו הזמן הצליח עמנו לשמור גם על נחלתו הרוחנית, המקורית והקדומה.

לאחר אלפּיִם שנות פזורים ונדודים חוזר עם זה למולדתו הקדומה במערב אסיה, בונה אותה ונבנה בתוכה כעם חפשי העומד ברשות עצמו. מאורע מופלא זה חל בתקופה שמרכז הכובד עובר מאירופה לאסיה, ועם ישראל נעשה שוב גורם עצמאי, אמנם קטן בכמותו ובשטח ארצו, אבל לא בלתי חשוב באיכותו וביכלתו הפוטנציאלית ביבשת הגדולה, כאילו הטילה עליו ההשגחה ההיסטורית לשמש גשר חי בין עמי אסיה ואירופה.

פחות מכל עם אחד יכול עם ישראל להתעלם מעליית אסיה ועמיה. היהודים אינם צריכים ואינם רשאים להתנער ממורשתם האירופית — בשטח המדעי והטכנולוגי, כשם שלא יתנכרו למורשתם הרוחנית הקדומה; אבל שומה על העם היהודי המתנחל שוב במולדתו העתיקה, להכיר כל אוצרות הרוח והתרבות של עמי אסיה — ערב, פרס ויפן, ובראש וראשונה עמי הודו וסין.

בספרי היסטוריה כלליים, וביחוד באלה המוקדשים לתולדות הספרות וההגות האנושית, נעדר לרוב מקומן של יפן, סין והודו. ליקוי זה הוא פרי יהירות אירופית, נחלת יוָן ורומא, שעבר זמנן. עם ישראל כעם קטן אין לו צורך ויכולת להתחרות בעמים הגדולים של תקופתנו בכוח, בעושר ובחיל, אבל אסור לו לפגר אחרי העמים העצומים ביותר — בממלכת הרוח. עמנו מצוּוה להקנות לעצמו כל אוצרות הרוח של המין האנושי. סגולות הרוח הדגולות, שעשו את עם ישראל בתקוּפת התנ״ך לאחד ממורי המין האנושי, סגולות אלו נדכאו וכמעט נחנקו בדלת אמות של הגיטו הגלותי, אבל כוחן לא הכזיב, ועם הינטענו מחדש באדמת המולדת כעם בן־חורין יבּקע המעין הסתום; ואל נזלזל בירושה הרוחנית הגדולה של עמי הודו, סין ויפן, לא רק בגלל משקלם המדיני והכמותי של עמים אלה, אלא לגופם, ולקשרי רוח באסיה החדשה נתכנו עלילות פוריות לא פחות מאשר באירופה הישנה.

ב. התחרות על הגמוניה עולמית בין שתי המעצמות האדירות — ארצות־הברית וברית המועצות, בימינו אלה זוהי נקודת המוקד של המדיניות הבינלאומית. אין עמי אמריקה ורוסיה הגדולים בעולם; ארה״ב מונה כ־155 מיליון איש, ורוסיה על כל שבטיה המרובים כ־200 מיליון. בהודו לבדה יש יותר אוכלוסין מאשר בשתי הארצות האלה גם יחד, וסין — מרובת אוכלוסין גם מהודו. ושוב אנו רואים כאן עובדה רבת־משמעות, שלא הכמות בלבד קובעת. נסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות העמידו בימינו את שתי האומות האלה, המתחרות זו בזו, בראש הנהגת העולם. זהו פרי תהליך אטי שהגיע לגמר בישולו בלהבות מלחמת העולם השניה, אבל הוא צמח וגדל בסתר במשך עשרות בשנים. עוד לפני מאה ועשרים שנה הבחין הסופר הצרפתי אלכסיס טוקוויל, מסתכל מדיני בעל עין חדה, בתהליך נעלם זה, וחזה בבהירות מפליאה תוצאותיו המכריעות; כשטוקוויל כתב ספרו השנון והמבריק על הדימוקרטיה האמריקנית, מנתה אמריקה רק 15 מיליון תושבים, ורוסיה היתה ארץ לא ידועה לרוב תושבי אירופה ואמריקה. ובספר שהופיע בשנת 1835 כתב טוקוויל דברי נבואה אלה:

״יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם כי יצאו מנקודות שונות הם, כמדומה, מתקרבים למחוז־חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא רואים, ובעוד שמבטי האנושות היו מופנים למקום אחר, קפצו שניהם פתאום בראש האומות…

״נראה שכל שאר העמים הגיעו כמעט לקצה הגבול, שתחם להם הטבע, אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולם או הם מתקדמים בקושי רב, ורק שני אלה צועדים קדימה בקלות ובמהירות לקראת מטרה, שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי — באנשים. כיבושי אמריקה נעשים בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים — בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו; הוא נותן חופש גמור לעצמה הבלתי מכוונת של העם ולשכלו הישר. הרוסי מרכז בידי איש אחד כל השלטון במדינה. מכשיר הפעוּלה הראשי של האמריקני הוא החופש, של הרוסי — השעבוד. נקודת מוצאן של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות. אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור־הארץ״.

כמעט שלא יאומן, כי דברים אלה נאמרו לפני כמאה ושלושים שנה, אבל הם נכונים היום כביום אמירתם. התמודדות שני הענקים האלה על במת ההיסטוריה האנושית בימינו והתנגשות שני העקרונות שעליהם בנויים חיי העמים האלה — חירות דימוקרטית וכפיה טוטלית — מטילות בתקופה זו צלן על כל העמים בכל הארצות.

אין זה נכון להגיד שהעולם מחולק לשנים: גוש סובייטי מצד אחד, וגוש אמריקני מצד שני. רק הגוש הסובייטי הוא אחיד, מלוכד וכפוף למרות עליונה אחת, השוכנת בקרמלין, (מכלל זה, יתכן, שיש להוציא סין הקומוּניסטית, אשר קשריה עם ברית המועצות הן יותר בגדר של קשרי ידידות מאשר קשרי תלות). בגוף מלוכד זה יש מרות עליונה ואחידה הגוזרת לא רק על עניני משק, בטחון ומדיניות חוץ ופנים, אלא גם על תרבות, מדע, אמנות, ספרות, ומחשבה והליכות יומ־יום. גוש זה מתפשט מגרמניה המזרחית, צ׳כיה, הונגריה ובולגריה במערב עד גדות הפציפיק במזרח הרחוק, ומהווה גוש רצוף, הגדול ביותר בעולם.

העולם שמחוץ לגוש זה אינו מהווה יחידה מלוכדת מאיזו בחינה שהיא: מדינית, כלכלית או תרבותית. כל ארץ עומדת פחות או יותר ברשות עצמה, יש לה משטר מדיני כלכלי וחברתי משלה, השונה במעט או ברב מהמשטר בארצות אחרות; יש כאן מדינות פרימיטיביות החיות עדיין במשטר תיאוקרטי מלכותי כתימן וסעודיה, או במשטר פיאודלי ופיאודלי למחצה כרוב ארצות המזרח התיכון; יש ארצות קפיטליסטיות דימוקרטיות מובהקות כאמריקה הצפונית וכמה מארצות אמריקה הלטינית, יש ארצות של דיקטטורה ויש ארצות מתקדמות וסוציאליסטיות כארצות הסקנדינביות. חלק מארצות אלה קשורות זו לזו, למטרות הגנה הדדית, והן ארצות הברית האטלנטית, ובראשן ארצות־הברית; וחלק מהארצות עומדות מחוץ לכל בריתות, ויש רק צד שוה אחד ביניהן, שאינן מקבלות על עצמן המרוּת הסובייטית.

אבל גם המדינות שאינן קשורות לשום צד, כמדינת ישראל, אינן יכולות להתעלם מהתמודדות איתנים זו, העלולה ליהפך למלחמת עולם שלישית, שתעלה בלי ספק בחומרתה, בחריפותה ובסכנותיה על כל מה שידע אדם עד היום הזה.

במתיחות עולמית זו נולדה מדינת ישראל. שתי המעצמות האדירות העומדות במרכז המתיחות סמכו ידיהן על הקמת ישראל, וכל אחת נימוקיה אתה. אולם שיתוף הפעולה של ארצות־הברית וברית המועצות בעצרת האומות המאוחדות בדיון על חיסול המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות, לא הפיג במאומה המתיחות השוררת ביניהן בכל שאר השאלות המדיניות, ואף לא בשאלות העלולות להתעורר במדינת ישראל וסביבה; ומרגע צאתה לאויר העולם הועמדה מדינת ישראל לא רק בפני פעוּלות איבה ויחסי איבה של כל שכניה הערבים, אלא גם בפני בעיית הבעיות של המין האנושי בימינו: סכנת מלחמת עולם שלישית וכל הכרוך בסכנה זו — בטרם פרוץ המלחמה.

ולרקע המציאות הבינלאומית שבתקופת היוָסד מדינת ישראל יש להוסיף רקע המציאות היהודית בעולם.

בתולדות העם היהודי לפני היוָסד המדינה קרו שני אסונות, אשר גם עמנו למוד הימורים לא ידע כמותם מעולם: ניתוק יהדות רוסיה והשמדת מרביתה של יהדות אירופה.

במאת השנים האחרונות הועתק מרכזה של היהדות למזרח אירופה. היהדות המערבית, בעיקר היהדות בספרד, שעמדה בראש היצירה היהודית בימי הבינַיִם, נעקרה ונידלדלה. ברוסיה המתרחבת ומתפשטת מזרחה ומערבה נתרכז רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי; עם ירידת ארצות האיסלם ודלדולם המדיני והתרבותי — דלל גם מקור היצירה היהודית בארצות אלה, ויהדות רוסיה נעשתה למנהיגה ולבית היוצר של העם היהודי. ביהדות רוסיה (ובמידה ידועה גם ביהדות גליציה) קמה ההשכלה העברית, צמחה תנועת חיבת־ציון ופולסו נתיבות ראשונות לעליה חלוצית, והנוער היהודי המהפכני גילה גבורתו במלחמה נועזת נגד עריצות ודיכוי. כל הרנסנס היהודי מהמאה התשע־עשרה ועד היום הוא בחלקו המכריע מעשה ידיה של יהדות רוסיה. מכוחה של יהדות זו צמח המרכז היהודי הגדול בימינו, המרכז היהודי באמריקה; יהודי רוסיה בעיקר בנו הישוב החדש בארץ, שהכשיר תקומתה של מדינת ישראל; הם טיפחו הספרות העברית והיוּדית שהוציאו המוני ישראל מהגיטו הרוחני; בתוכם גדלה תנועת הפועלים היהודית שהרימה קרנם של המוני העם. ומשענה המרכזי של התנועה הציונית היה ביהדות הרוסית. כל זה עשו יהודי רוסיה בהיותם מדוכאים על־ידי המשטר הצארי, משוללי זכויות וכלואים בתחום מושב; מה גדול ורב היה כוח היצירה הגנוז ביהדות זו, אם גם במשטר של דיכוי והשפלה היתה מסוגלת להאציל ברכות תנובה כאלה לעמה.

בפברואר 1917, עם מיגור המשטר הצארי ופרוץ המהפכה הדימוקרטית ברוסיה, נדמה היה כי הגיעה גם שעת שחרורה של יהדות רוסיה, וזו התכוננה במלוא יכלתה לתפקיד הגדול הצפוי לה בתקופה החדשה שנפתחה לעם היהודי. אולם התקוות המזהירות לא האריכו ימים. באוקטובר 1917 באה המהפכה הבולשביסטית, ויהדות רוסיה נותקה בחוזק יד מהעם היהודי; הוחרמה התנועה הציונית ומנהיגיה הוגלו ונאסרו; נגזר על לימוד השפה העברית ועל ספר עברי; נחרבו חיי הקהילה; לאט לאט גם שותקה הספרות היודית; נפסל כל מגע חפשי עם יהדות העולם, ונסגרה גם הדרך לעליה לארץ; והשבט היהודי הגדול והדגול ביותר באירופה ובעולם, נדון להתנוונוּת, לאִלמוּת ולעקירה מהגוף היהודי בעולם.

עבר חצי יובל שנים ושואה איומה ונוראה, אשר לעומתה יחוירו כל הזוָעות המחרידות בדברי ימי העמים, נחתה על יהדות אירופה; התליינים הנאצים ועוזריהם רצחוּ שישה מיליון יהודים, אנשים ונשים, זקנים וטף, שני שלישים מיהדות אירופה נשמדו. מעולם לא ראתה ההיסטוריה האנושית רֶצח עם בממדים כאלה, נגדעה יהדות אירופה, ורק פה ושם שרדה שארית קטנה לפליטה.

על יהדות זו שבאירופה עמדה תוחלת התקומה של העם היהודי. מתוכה יצאו בוני המולדת, חלוציה, מגיניה, לוחמיה. היא קיותה וציפתה ונפשה כלתה למדינה יהודית, והיא היא שהתכוננה והיתה ראויה ומוכשרה לבנות המדינה בגופה ובנפשה, באונה ובהונה, בהמוניה ובראשיה. והמדינה אמנם קמה, אבל יהדות זו כבר נמחתה מעל פני האדמה, נשארוּ רק אודים בודדים מוצלים מאש… לעם ישראל ניתנה מדינתו — אפס המדינה לא מצאה עוד את עמה: העם שנזקק למדינה ושהמדינה נזקקה לו, נרצח. השארית שנשארה לפליטה באירופה, כלואה עדיין ברובה הגדול ואין יודע עד מתי…

בהיוסד המדינה היו בארץ כשש מאות וחמישים אלף יהודים — כשישה אחוזים מהיהודים שנשארו אז בעולם. ועל קומץ זה הוטל לעמוד בפני כל עמי ערב שמסביב: מצרים, עבר־הירדן, עיראק, סוריה, לבנון, סעודיה, אשר נזעקו להילחם בישראל. נצחונות צבא־הגנה־לישראל הם כבר נחלת ההיסטוריה, אבל בנצחונות מופלאים אלה לא נפתרה בעיית בטחונה של מדינת ישראל ולא בנקל ולא במהרה תיפתר. ודוקא מפני שהבעיה חמורה מאין כמוה, יש לראותה ראיה אכזרית בכל היקפה.

כאמור, אף בימי בית ראשון ובית שני היתה בעיית בטחון מדינת ישראל לא קלה; גם אז היתה הארץ קטנה (אם כי גבולותיה נשתנו מזמן לזמן), עמנו היה קטן, ומסביב היו עמים רבים, ביניהם עמים גדולים וחזקים ותאבי כיבושים. אבל עמים אלה היו שונים זה מזה, בלשונם, בתרבותם, בדתם, והניגודים ביניהם היו מאפשרים גם לשכנים הקטנים להתקיים ולעמוד ברשות עצמם. אף פעם לא היתה ארץ־ישראל בימים ההם מוקפת מכל עבריה אומה אחת ויחידה.

מיום שנהרסה העצמאות היהודית בפעם האחרונה בימי בר־כוכבא, השתלטו על ארצנו כובשים רבים בזה אחר זה: רומאים, ביצנטים, פרסים, ערבים, סלג׳וקים, צלבנים, מונגולים, מצרים, תורכים ואנגלים. בכל התקופה הארוכה הזאת על גלגוליה המדיניים לא היתה ארץ־ישראל מעולם מדינה נפרדת ועצמאית, אלא אחד החבלים בתוך יחידה גדולה יותר. רק עם התפוררוּת הקיסרוּת העותומנית בסוף מלחמת העולם הראשונה קמה ארץ־ישראל מחדש כיחידה מדינית נפרדת, אך לא עצמאית, תחת שלטון המנדט הבריטי, אשר בה ניתן להקים ״בית לאומי לעם היהודי״, כפי שהובטח בהצהרת בלפור. עם אישור המנדט על־ידי מועצת חבר הלאומים ביולי 1922 נחלקה הארץ למעשה ולהלכה לשתים: המערב נשאר כשטח ״הבית הלאומי״, והמזרח, מעבר לירדן, נמסר (תחת שלטון המנדט) לאמיר עבדאללה, בנו של חוסיין ממֶכּה.

1813 שנה אחרי תבוסת בר־כוכבא נתחדשה מדינת ישראל בחלק המערבי של הארץ. בשטחה אין מדינה זו קטנה מהמדינה העברית ברוב ימי הבית הראשון או השני, וחומר בעיית הבטחון במדינת ישראל אינו נעוץ בגבולותיה השונים מגבולות ישראל בתקופות הקדומות, אלא בשינויים רבי־המשמעות שנתחוללו סביב ארצנו כחמש מאות שנים אחרי בר־כוכבא. במאה השביעית לספירת הנוצרים נתחוללה בסביבות הארץ מהפכה רוחנית, אשר שינתה פני המזרח התיכון, מרכז אסיה וכל ארצות צפון אפריקה; ומהפכה זו מחמירה עכשיו ובעתיד בעיית־הבטחון של מדינת ישראל כאשר לא היתה מעולם, לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני.

מהפכה זו התחוללה בערבות הנרחבות והמדבריות של חצי־האי ערב. במדבר ענקי זה נדדו במשך אלפי שנים שבטים ערבים פרימיטיביים, שהעולם הרחב כמעט לא ידע כלום אודותם, וקולם לא נשמע על במת ההיסטוריה האנושית עד המאה השביעית לספה״נ. שבטים אלה לא היו אפילו מאוחדים כאומה אחת, ולא היו נתונים לשלטון אחד. הופעתו של מוחמד ברבע הראשון של המאה השביעית הפכה סדרי בראשית. נביא האיסלם ליכד השבטים המפורדים והפך אותם לאומה מאוחדת, נתן להם אמונה חדשה והפיח בהם רוח גבורה ומאוַיי כיבוש. אחרי מות הנביא בשנת 632 יצאו יורשי מוחמד מחצי־האי ערב למסע כיבוש בעולם והקימו בזמן קצר אימפריה ערבית עצומה. יסוּד אימפריה גדולה על־ידי עמים כובשים אינו דבר חדש בהיסטוריה. קדמוּ לערבים ביסוּד קיסרוּיות ענקיות הפרסים, היוָנים, הרומאים והמונגולים. הכובשים הערבים לא הסתפקוּ בשלטון אלא הטילו על עמים רבים דתם החדשה. גם בזה לא היה חידוש. קדמו להם הבודהיסטים באסיה המזרחית והנוצרים באסיה המערבית ובקיסרות רומא. אולם הערבים ביצעוּ מהפכה שלפניהם ולאחריהם לא היתה כמותה: הם עקרו לשונם של העמים המרובים אשר כבשו באסיה ובאפריקה והנחילו להם לשונם הערבית. לא כל העמים שקיבלו דת האיסלם קיבלו גם לשון נביא האיסלם. הפרסים, התורכים והמונגולים וכן עמי הודו ואינדונסיה שנתאסלמו שמרו על לשונם הלאומית, אולם שפת הנביא כבשה כל העמים במזרח התיכון, בארץ־ישראל, בלבנון, בסוריה, בארם נהריִם ובכל ארצות צפון אפריקה ממצרים ועד מרוקו, וערבית היא כיום לשונם המדוברת של כל העמים מדרום תורכיה לאורך חוף הים התיכון המזרחי והדרומי עד האוקינוס האטלנטי, המונים כשבעים מיליון נפש. עמים אלה אין ביניהם כל שותפות של דם וגזע ועבר היסטורי, אבל שותפות הדת והלשון הופכת אותם ליחידה תרבותית ועלולה להפוך אותם לגוּף מדיני מאוחד.

שטח עצום זה, שבו שולטת הלשון הערבית ודת האיסלם, חלקו במזרח התיכון, ובו שוכנות שש מדינות עצמאיות: לבנון, סוריה, עבר־הירדן, עיראק, סעודיה ותימן. השטח הרצוף שהמדינות האלה תופסות הוא 1,356,000 מיל מרובע, ומספר תושביו הוא קרוב ל־20 מיליון. בהשוואה למדינת ישראל שטחו גדול פי 170, אוכלוסיו פי 13, לפי ישוב ישראל בראשית 1952 או פי 28 בזמן יסוּד המדינה.

חלקו השני של שטח ענקי זה הוא צפון אפריקה, והוא מקיף ארצות אלה: מצרים, סודאן, לוב, טוניס, אלג׳יריה ומארוקו. השטח של הארצות האלה הוא 3,064,123 ממ״ר ומספר אוכלוסיהן הוא 45.5 מיליון. רק שתים מארצות אלה הן עצמאיות — מצרים ולוב; סודאן כפופה בפועל לאנגליה. להלכה יש בה שלטון משותף של מצרים ואנגליה, והיא משמשת סלע מחלוקת בין שני ה״שותפים״. לוב הוכרזה רק לפני שנה עצמאית; טוניס ואלג׳יר כפופות עדיין לצרפת, אבל הן מתמרדות; מרוקו כפופה ברובה לצרפת ומקצתה לספרד. אך גם פה יש התמרדות תקיפה נגד השלטון הזר.

אם נצרף מצרים לבדה (בלי סודאן) לארצות הערביות במזרח התיכון — יתקבל שטח של 1,719,000 מיל מרובע (פי 215 משטחה של מדינת ישראל). וישוב של קרוב ל־40 מיליון, פי 57 מאשר במדינת ישראל בשעת יסוּדה, או פי 27 מאשר בישראל בתחילת 1952.

בארגון האומות המאוחדות יושבות עכשיו שש מדינות ערביות: סוריה, לבנון, עיראק, סעודיה, תימן, מצרים. ואם כי הן מחולקות בתוכן בכמה ענינים חיוניים ובלתי חיוניים, הרי הן מהוות כלפי חוץ גוש אחד מלוכד, וששת הקולות שלהן הן מטבע עובר לסוחר, בכל המובנים.

מדינת ישראל לפנים לא היתה מעולם מוקפת מכל עבריה גוש אחיד מסוג זה; גוש זה עלול לגדול בעתיד; יש להניח שגם טוניס, אלג׳יר ומרוקו יעמדו ברשות עצמן במוקדם או במאוחר, ויהיו חברות בארגון האו״ם.

המדינות הנוצריות בעולם אינן מהוות לגבי שום דבר גוף מאוחד, אבל אין הדבר כך לגבי המדינות המוסלמיות; כאן רגש האחדוּת הדתית עדיין חזק למדי, אם כי לא בכל המדינות במידה שוה. תורכיה, למשל, רואה עצמה כחברה וכשותפת לארצות אירופה המערבית, אבל רוב מדינות האיסלם משתפות פעולה בכמה שטחים מדיניים. הארצות המוסלמיות הבלתי ערביות הראשיות הן: פקיסטן, פרס, אפגניסטן, אינדונסיה (מבלי להביא בחשבון את תורכיה), התופסות שטח של יותר מ־1,800,000 מיל מרובע ומספר תושביהן למעלה מ־185,000,000 נפש. מדינות אלה משתפות פעוּלה עם ״החבר הערבי״ באו״ם ותומכות בו בכל ענין שאינו חיוני לגבי עצמן. שיתוף פעולה זה כולל, לרוב, היחס לישראל.

זוהי היקפה של הבעיה הבטחונית והמדינית שארצות ערב מציגות למדינת ישראל הצעירה.

מצבה של המדינה כלפי שכנותיה ושאר המדינות בעולם אינו ממצה קשייה המיוחדים של ישראל.

כל מדינה מורכבת מארץ ומעם. ואף מדינת ישראל כך, אלא שאין מדינה זו זהה עם הארץ ואין היא זהה עם העם. כבר צויין שבשעת יסוּד המדינה ישבו בארץ רק כשישה אחוזים מהעם היהודי, שנשתייר אחרי הרצח הנאצי. כאן יש להוסיף, שמדינת ישראל נתיסדה רק בחלקה של ארץ־ישראל, וגם מי שמפקפק בקיום גבולות ״היסטוריים״, קבועים וקפואים ונתונים מבראשית, אינו יכול להטיל ספק באנומליה של גבולות המדינה. אך בגבולות אלה, — וישראל התחייבה בחוזי שביתת הנשק עם שכנותיה לשמור על גבולות אלה כל עוד לא תותקף שוב, וישראל עומדת בהתחייבוּיותיה — אין המדינה והארץ זהות. בהיוָסד המדינה היו רק כשבעה אחוּזים של אדמת המדינה מעוּבדים, חצי השטח הזה על־ידי יהודים, וחציו על־ידי ערבים. המלחמה הורישה לישראל שממה חדשה שנעשתה בידי אדם — נוסף על השממה הנושנה שנעשתה בידי שמים. יותר ממחציתה של ארץ־ישראל המערבית — המחצית הדרומית, היתה ריקה ושוממה גם בימי המנדט הבריטי ומאות ואלפי שנים לפני כך, אבל המלחמה הֵשמה והחריבה מאות ישׁובים בכל רחבי הארץ, ובקום המדינה — היו קיימים רק הישובים היהודיים שנוסדו בשבעים השנים האחרונות, ומספר לא רב של ישובים לא יהודיים. המדינה הצעירה נחלה בעצם ארץ חרבה ונשַׁמה, שיש לבנותה כמעט מחדש, בלא שיהיו בידי המדינה האמצעים הדרושים לכך, לא האמצעים הכספיים ולא האמצעים הטכניים (חומר, מכשירים, כלים ומכונות) ולא כוח־האדם. כל שלושת אלה היו צריכים לבוא מן החוץ. ומובן מאליו שאינם יכולים לבוא ביום אחד או בשנה אחת ואפילו לא בדור אחד. פירוש הדבר, שהכוחות שמהם תיבנה המדינה — העם, המשק, התרבות והבטחון — אינם נתונים בתוך תחומי המדינה אלא נמצאים בחוץ, ותלויים במסגרות הלאומיות והבינלאומיות של ה״חוץ״ הזה.

מכל הדברים שבהם תלויה קיומה, בנינה, בטחונה ועתידה של המדינה אשר, כאמור, יש להשיגם אך ורק בחוץ — החשוב והחיוני בכולם הוא כמובן העם. איש לא העלה על דעתו כי שש מאות אלף יהודים יקימו מדינה, יבנו אותה וישמרו על שלומה ובטחונה. מדינת ישראל הוקמה למען יהודי הגולה, אשר ישובו. זכות קיומה ותנאי קיומה של מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות, כלומר, עליית העם. העליה הניחה יסוד למדינה והקימה אותה — ורק מהעליה עתידה המדינה להיבנות, ורק בכוחה היא עשויה להתגבר על כל קשייה. אבל העליה עצמה נתונה בקשיים, שאין להתגבר עליהם בלי מאמצים נואשים.

עד שנת 1914 היה כל יהודי חפשי לעזוב ארץ מגוריו. בכל ימי גלותו ובכל ארצות גלותו היה העם היהודי תלוי בחסדי זרים; לא בכל הארצות ולא בכל התקופות היה מעמד היהודים שוה. יש שרוַח להם וזכויותיהם נתקיימו, ויש שנדכאו והופלו לרעה. הזכות היחידה שהיתה שמורה ליהודים בכל הזמנים ובכל הארצות היתה הברירה לצאת מארץ מגוריהם. בתקופת קום המדינה נגזלה אף זכות זו מיהודים בכמה ארצות.

כבר צוין גורל היהדות הרוסית שנוּתקה בחוזק יד מכל קשר עם שאר חלקי העם היהודי ומקשריה עם הארץ. למעשה הוטל הסגר חמוּר על יהודי רוסיה. כיבושי ברית המועצות במלחמת העולם השניה ולאחריה הרחיבו שטח ההסגר. יהדות ליטא, לטביה, גליציה המזרחית, בסרביה ואחר כך הונגריה אף היא נותקה ונכלאה. ניטל חופש היציאה גם מיהודי פולין, רומניה, צ׳כוסלובקיה, בולגריה, אם כי מדינות אלה, גם לאחר ריתוּקן למשטר הסובייטי, הרשו עליית יהודים לארץ, אף לאחר שאסרו בדרך כלל יציאת תושביהן מארצן.

אבל זה אינו השינוי היחיד שחל בתנאי העליה היהודית לארץ.

בימי המנדט הביאה מעליה לארץ לא רק כוח־אדם, אלא גם האמצעים הכספיים והכשרונות הטכניים והמדעיים הדרושים לבנין הארץ. בארצות שמהן באה העליה היו ליהודים גם אפשרויות של חינוך והשכלה, יהודיים וכלליים, וגם יכולת חמרית וכספית. זרם העולים היה מלוּוה בזרם הון וכושר מקצועי ואינטלקטוּאלי. העולים היו מוּכשרים לבנות הריסות הארץ באונם, בהונם ובידיעותיהם הטכניות והמקצועיות. רק במידה מוּעטה נזקקה העליה בימים ההם לעזרה כספית מצד העם בכללו. מלחמת העולם השניה והתמורות המדיניות והסוציאליות שבאו בעקבותיה הפכו קערת העליה על פיה.

בארצות מזרח־אירופה הכפופות לברית המועצות, גם באלה שהרשו ליהודים לעלות, ״הולאם״ הרכוש היהודי והוחרם יחד עם הרכוש של כל התושבים, והעליה מארצות אלה היא בהכרח עליה מחוּסרת אמצעים.

לאחר השמדת שני שלישי יהדות אירופה וההסגר שהושם על יהדות ברית המועצות וכמה מהארצות הכפופות לה, נעשו ארצות האיסלם למרכזי העליה הראשיים. ארצות אלו מצטיינות בשתיים: בעוני חמרי ובעוני רוחני. ורוּבם של העולים מגלויות ערב הם גם מחוּסרי אמצעים חמריים וגם משוללי חינוך, יהודי ואנושי.

לכך יש להוסיף העוּבדה הכללית, שמחוץ לארצות מעטות, הוקפאה תנועת ההון גם בארצות החירות הדימוקרטית, והאמצעים הכספיים הדרושים למימוּן העליה ובנין המדינה יש להשיג כמעט בארץ אחת בלבד: בארצות־הברית של אמריקה. בארץ זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו, גדול במספר, עצום ביכולת כספית, מקצועית ומדעית, ורב־השפעה בתחום המדיני. קיבוץ זה אינו רואה עצמו מועמד לעליה; אם כי בקרב טובי הנוער שבתוכו, ולוּ רק בחוג מצומצם, פועם רצון חלוצי.

מבחינת אפשרויות העליה של אנשים, הון וכושר מקצועי אפשר לחלק ארצות הגולה לחמישה סוגים:

1. ברית המועצות שאסרה על יציאת היהודים וגם הלאימה רכושם בתוך הלאמת רכוש כללית. בארץ זו יושב רוּבה הגדול של שארית יהדות אירופה — כשני מיליון איש. מארץ זו לא תיתכן בשעה זו לא עליית אנשים ולא עליית הון.

2. ארצות שמשטרן החברתי דומה למשטר הסובייטי, אבל הן מרשות מידה מסוימת של עליה, והן הונגריה, רומניה, פולין, צ׳כיה, בולגריה. מספר היהודים בארצות אלה הגיע בשעת יסוּד המדינה ל־729,000. מהם עלו עד תחילת 1952 214,026 יהודים. מארצות אלה יִתּכן זרם עולים אבל לא יִתּכן זרם הון, כי ההון היהודי שוב אינו קיים שם.

3. ארצות האיסלם: עיראק, סוריה, לבנון, תימן, מצרים, טריפולי, מרוקו, טוניס, תורכיה, פרס, אפגניסטן, שהן מקורות העליה העיקריים בתקופה זו; ארצות אלה מעניקות לארץ ברכת העולים, אבל עולים אלה ברוּבם המכריע נטוּלים גם הון וגם השכלה יהודית וכללית, ולמען התערוּתם הפרוּדוּקטיבית בארץ יש הכרח באמצעים כספיים וביכולת מקצועית ממרכזי היהדות החפשית והעשירה. בשעת קום המדינה ישבו בארצות אלה 889,700 יהודים, מהם עלו עד תחילת 1952 — 329,561.

4. ארצות מערב אירופה, דרום אמריקה ודרום אפריקה. ליהודי ארצות אלה יש גם ההון וגם ההשכלה וגם הכושר המעשי הדרושים לבנין המדינה ובטחונה, אבל העליה מארצות אלה בתקופה זו מצומצמת ומעוטה. ויש קשיים חוקיים בהעברת הון מארצות אלה לישראל. זכות העליה בארצות אלה היא ללא כל הגבלה — אבל רק יהודים מעטים משתמשים עכשיו בזכות זו. בארצות אלה יושבים (1951) 1,746,230 יהודים. מזה 953,200 באירופה, 627,030 באמריקה הדרומית, 110,000 באפריקה הדרומית, באוסטרליה ובניו־זילנד — 56,000. עד תחילת 1952 עלו לארץ 39,805 מכל הארצות האלה.

5. ארצות־הברית של אמריקה. גם תנועת ההון וגם תנועת אנשים חפשית בהחלט בארץ זו, ופה שוכנת כמעט מחציתה של יהדות העולם; מכאן בא ויבוא למדינה מן החוץ רוב ההון שהושקע עד עכשיו ועוד יושקע בבנין המדינה: הון ציבורי (מגביות ומלוה עצמאות), הון פרטי, הון ממשלתי (מלוות מבנק ליצוא ויבוא והענקות הממשלה האמריקנית).

כאן, לרבות קנדה, יושבים 5,201,000 יהודים, ומראשית יסוד המדינה עד תחילת 1952 עלו מהם ארצה — 1,682.

גם לאחר השואה והחורבן מידי הנאצים יש עכשיו ביכלתו הכוללת של העם היהודי לבנות המדינה, לפתחה ולבצרה למען תעמוד בשליחותה ההיסטורית ותוּכל לכל קשייה, אבל יכולת זו היא מפורדת ומפוצלת ובכמה ארצות — כבולה, ושלושת הדברים הדרושים למדינה: אנשים, הון וכושר המעשה שוב אינם צמודים, כאשר היו בתקופת המנדט, אלא מרכזי העליה לחוד, ומרכזי ההון וכושר המעשה לחוד.

העליה היתה בכל הזמנים פרי המצוקה היהודית, גם עליית ביל״ו וגם העליה השניה והעליות שבאו אחריה. למצוקה נלווה גם חזון; בלי חזון לא היתה המצוקה נהפכת לכוח משחרר וגואל כאשר נעשתה העליה לארץ, אבל החזון כשהוא לבדו לא היה בכוחו מעולם להעלות המונים. אפילו במולדת הרנסנס היהודי — ביהדות רוסיה, כשהיתה עדיין חפשית גם לעלות וגם להעלות הונה, היתה העליה מצומצמת לחוגים של יחידי סגולה חלוציים. אפילו מנהיגי הציונות ברוסיה הצארית, ביניהם בעלי יכולת רבה, לא זזו ממקומם ולא העבירו הונם לארץ, כשעדיין היתה הברירה בידם לעשות כך. ואין יהודי אמריקה טובים מיהודי רוסיה הצארית; גם יהודי בבל לא שעוּ בשעתם להצהרת כורש ולא שבוּ עם זרוּבבל, עזרא ונחמיה אלא כארבעים ושנים אלף, ורק עם ״הסרת הטבעת״ על־ידי ממשלת עיראק בימינו — שבה גלוּת בבל מקץ אלפּיִם וחמש מאות שנה למולדתה הקדומה…

בימי כורש ניתן ליהודים לשוב מבבל

״בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָהָב בָּרְכוּש וּבַבְּהֵמָה וּבַמִגְדָנוֹת״

(עזרא ב, 6),

וכורש הוציא פקודה לאמור:

״מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ — וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶר

בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה׳ ־ וְכָּל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת

אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב

וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה״

(שם, שם, 3—4).

נחמיה מסר לנו בדיוק מספר העבדים והאמהות והמשוררים והמשוררות והסוסים והפרדים והגמלים והחמורים וזהב הדרכמונים וכסף המנים שהביאו אתם שבי הגולה.

בימינו אלה לא הורשו יהודי עיראק לקחת רכושם, ורובם הגדול בא בעוני ובחוסר כל. והוא הדין ביהודי תימן, ומרוקו, ותוניס, ואלג׳יר, ומצרים, וטריפולי, ותורכיה, ורומניה, ופולין, ועוד ועוד…

מרכזי העליה נפרדו ממרכזי ההון, ואין זיקה פנימית בין שני הזרמים, פירוד זה כמובן אינו מקל על המדינה ביצוע שתי משימותיה המרכזיות: קיבוץ גלויות ובנין הארץ.

מאמציה של מדינת ישראל נתבעים לא רק לקליטת עליה ופיתוח המשק. היא נדרשת להשקיע כוחות ואמצעים כבירים לקיים בטחונה הצבאי והמדיני, לשמור על ריבונוּתה כלפי חוץ ולבצר חירוּתה הדימוקרטית ועצמאותה הרוחנית בפנים.

חמישה יעוּדים ראשיים אלה של ישראל גוזרים על דרכה במדיניות חוץ ופנים, קובעים כיווּן יחסיה הבינלאומיים ומעמיקים זיקתה לעם ישראל בעולם.

בשלושה מעגלים פועלת המדינה.

א. במעגל גלובלי, המקיף כל כדור הארץ. אין ישראל יכולה להצטמצם רק במסגרת ארגון האומות המאוחדות, כי כמה מדינות בעולם אינן משתתפות באו״ם, ואין ארץ בעולם, קרובה או רחוקה, שאין למדינת ישראל בה ענין, ולוּ רק מפני פזוּרי ישראל שבתוכה.

ב. מעגל המזרח התיכון. שבתוכו שוכנת ישראל. מעגל זה כולל ארצות החבר הערבי, תורכיה, פרס. מעגל זה צופן בתוכו סכנות חמוּרות וגם סיכויים רבי־משמעות לעתידה של ישראל.

ג. מעגל העם היהודי ברחבי הגולה — במעגל זה תלוי יותר מכל עתידה של ישראל. זיקת מדינת ישראל לעם היהודי היא לא זיקת צרכים ותועלת, אלא זיקת יעוּד וגורל.

חרדה לשלום בין עמים, לזכויות אדם באשר הוא אדם ולחופש קשרים עם התפוצה היהודית — חרדה משולשת זו מונחת ביסוד מדיניותה הבינלאומית של ישראל. ומשום כך אדיר חפצה — לקיים יחסים תקינים עם כל המדינות, עם ממשלותיהן ועם עמיהן, מבלי לבדוק בציציות של משטרן הפנימי, ולתת יד לכל נסיון ולכל צעד שיש בו להפיג המתיחות שבין המעצמות הגדולות ולחזק השלום בעולם.

ישראל אינה אדישה למאבק האידיאולוגי הנלווה לתחרות המדינית והצבאית שבין האומות. זיקת ישראל לערכי החירות האנושית, חירות המחשבה והרוח, חופש הבחירה והביקורת, חופש היצירה והעבודה — טבועה במהותה ובמורשתה הרוחנית של האומה היהודית, והיא שנתנה ליהודים הכוח המוסרי לעמוד נגד נסיונות של כפיה ואונס, גם כשעמדו מאחריהם כוחות פיסיים עליונים. כאומה היחידה בעולם שאין לה בנות לויה של שותפי גזע, דת ולשון, ועומדת אלפי שנים בבדידוּתה המזהירה והטרגית, ונוסף לכך היא מפוזרה בין כל הגויים והארצות, חרדים היהודים יותר מכל עם אחר למשטר של חירות, שבו יוכל כל אדם לחיות, לפעול ולהתנהג לפי דרכו והכרתו, מבלי לפגוע בחירות זולתו. משטר טוטליטרי מאיזה סוג שהוא הוא סם־מוות לקיום היהודים בפזוריהם, ושאיפות טוטליטריות בינלאומיות מעמידות בסכנה את קיומה של מדינת ישראל.

זיקת עולם לצדק חברתי ובינלאומי אף היא נחרתה במעמקי נפש האומה; להט נביאינו הופנה נגד כל חמס, עושק, דיכוי ואלמות ביחסי אדם וביחסי עמים. ישעיהו הנביא היה מהמבשרים הראשונים של המהפכה החברתית,

״כִּי הֵשַׁח ישְׁבֵי מָרוֹם קֵרְיָה

נִשְׂגָבָה יַשְׁפִּילֶנָה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ יַגִיעֶנָה עַד עָפָר;

תִּרְמְסֶנָה רָגֶל, רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי דַלִים… כִּי כַאֲשֶׁר

מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל״

(ישעיהו כו).

ונעים זמירות ישראל מתנה תהילות הגבור וסגולותיו:

חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ

גִבּוֹר… צְלַח רְכַב עַל דְבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק… אָהַבְתָּ

צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךּ אֱלֹהִים…

(תהלים מה).

מדינת ישראל לא תהיה נאמנה למורשת הנבואה העברית ולחזון הישע לאחרית הימים אם לא תלַוה בהוקרה ובחרדת־אמת כל נסיון באשר הוא לקדם יחסי צדק וחסד בין אנשים ובין עמים ולבנות החברה האנושית על אשיות שויון ועזרה הדדית במקום תחרות וניצול. מי כיהודי סבל מתעלולי רשע ושלטון זדון?

אולם נסיונה ההיסטורי הרב של אומתנו לימד אותה שלא באלימות יכּוֹן צדק, וישועת עמים לא תבוא על־ידי כפיה מן החוץ, אלא מתוכם פנימה; ואין מדינת ישראל מאמינה שיש למדינה תקיפה הזכות להטיל רצונה על מדינה חלשה, גם לא באמתלה של ביצוע תיקונים פנימיים.

הצורך האנושי העליון של זמננו הוא שלום בין עמים, ושלום זה לא יכון אם המדינות התקיפות והגדולות לא ימָנעו מהתערבות בעניניהן הפנימיים של המדינות הקטנות והחלשות; כנוּת שוחרי השלום תיבחן בימינו בדבר אחד: אם יקיימו יחסי שלום אמיתיים גם עם מדינות שמשטרן הפנימי שונה מהמשטר הקיים בתוכן ונערץ בעיניהן.

ממשלת ישראל רואה חובה לעצמה משום כך לטפח יחסי ידידוּת ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי, ולתמוך בכל צעד המחזק את השלום, מבטיח זכויות האדם ושויון העמים בעולם ומגביר סמכותו וכושר פעולתו של או״ם.

אין מדינת ישראל יכולה ורשאית להתימר שמשקלה במאזני המדיניות הבינלאומית יש בו כדי להכריע או אפילו להשפיע במידה ניכרת. אבל אין רצונה ויכלתה כמות מבוטלת, וערכה הממשי אינו נמדד רק במספר תושביה וגודל שטחה. גם במדיניות הבינלאומית פועלים כוחות ״בלתי נשקלים״ וישראל בלי ספק נחונה במידה הגונה של כוחות אלה, ואף־על־פי־כן אסור לה להפריז בחשיבוּת עצמה.

ראיית המציאוּת הבינלאומית כמו שהיא — ואין זאת אומרת השלמה עם מציאוּת זו! — היא חובה ראשונה בקביעת הקו המדיני של כל ממשלה, גדולה או קטנה, וממשלת ישראל אינה יכולה להתעלם מהעוּבדה שהמציאוּת הבינלאומית אינה כפי שהיתה רוצה שתהיה. ובין שקל הדבר ובין שאיננו, עליה להתאים המדיניות לתנאי המציאוּת הממשית מבלי לסטות מהמגמה היסודית הטבועה ביעודי המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ.

בדרכה הקצרה על במת העולם נתקלה מדינת ישראל בשלושה סוגים של מדינות:

א. מדינות המסרבות עד היום לקיים כל קשר עם ישראל, אם מפני שאינן משלימות עדיין עם קיום מדינתנו או מפני טעמים אחרים. לסוג זה שייכות כל מדינות החבר הערבי, כמה מדינות מוסלמיות (פקיסטן, אפגניסטן), חבש ועוד.

ב. מדינות המאפשרות קשר אך ורק עם ממשלותיהן, אבל לא עם עמיהן. לסוג זה שייכות ברית המועצות וארצות ״הדימוקרטיה העממית״. צמצום הקשרים בארצות אלה לצינורות ממשלתיים אינו חל דוקא על הקשרים עם ישראל, אלא — על היחסים עם כל הארצות שמחוץ לחוג ״הדימוקרטיה העממית״, באשר הצמצום טבוע במשטרה הסובייטי.

ג. מדינות שישראל מקיימת אתן קשרים גם בצינורות ממשלתיים וגם בצינורות דעת הקהל החפשית. ההבדל בין הסוג השלישי והסוג השני אינו כמעט פחות חשוב, מההבדל שבין סוג ב׳ לסוג א'.

לכל אומה יש חשיבוּת רבה ומכרעת בחופש קשריה עם אומות אחרות, עם נבחרי האומה, עם עתונוּתה, עם מוסדותיה הציבוריים, עם מכוני השכלה, מדע וחינוך, עם תנועת הפועלים וחוגים כלכליים אחדים, וכדומה.

חשיבות מיוחדת וחיונית נודעת לישראל לקשרים אלה. העם היהודי, גם לאחר יסוד המדינה, נמצא ברובו הגדול והמכריע, ברוב מנינו ורוב בנינו, ברחבי הגולה, והקשר של ישראל עם התפוצות וחופש פעולתה של התפוצה היהודית היא שאלת גורל למדינת ישראל. ורק בארצות של ציבוריות חפשית, שאין בה כפיה טוטליטרית של ממשלה דיקטטורית, שמוּר החופש הזה לתפוצה היהודית.

אין ישראל מזלזלת בערך הקשרים המוגבלים שיש לה דרך צינורות ממשלתיים בלבד עם ארצות ״הדימוקרטיה העממית״ וברית המועצות, ולמען השלום בעולם וכן למען צרכיה המיוחדים חרדה ממשלת ישראל לאמץ עד כמה שאפשר קשרי הידידוּת עם ממשלות אלה. אבל אין להתעלם ממשמעותה העצומה של העובדה שרק בארצות המקיימות חירות דימוקרטית וחופש העתונוּת יכולה ישראל לעמוד בקשר גומלין גם עם ממשלות וגם עם עמים.

חשיבותה של העובדה הזאת היא כפולה: רק בארצות אלה יש לנו גישה חפשית ליהדות, ורק בארצות אלה אפשר להסביר לדעת הקהל הכללית עמדת ישראל, צרכיה, מפעלה ושאיפותיה. לשני דברים אלה גם יחד יש ערך מכריע לגבי צרכי היסוד של ישראל: עליה, פיתוח ובטחון.

כבר צויין לעיל שמדינת ישראל הוקמה בארץ שוממה ושרק שישה אחוזים מהעם היהודי ישבו בארץ בקום המדינה. כל מה שדרוש לקיומה, בטחונה וגידולה של מדינה זו — אנשים, כספים, חמרים וכלים — מן הכרח שיביאו מן החוץ. מי ששולל ״יבוּא״ זה מהחוץ שולל קיומה של מדינת ישראל. ראינו כבר ש״יבוּא״ העולים מארצות ״הדימוקרטיה העממית״ היה לא קטן. מאז קום המדינה ועד ראשית 1952 עלו 214,026 איש (מתוך אוכלוסין יהודים של 729,000), ז״א שמארצות אלו (בולגריה, הונגריה, צ׳כיה, פולין ורומניה) עלו בתקופה הנזכרת למעלה מ־% 29 של כל ישובן היהודי. מכל התפוצות עלו בתקופה זו 684,275 יהודים. חלקן של ארצות ״הדימוקרטיה העממית״ בעליה הוא איפוא למעלה מ־31%, ומדינת ישראל יודעת להעריך עובדה חשובה זו, ולא תחסוך כל עמל למען אפשר המשכה של עליה זו, ולא עוד אלא שפנתה רשמית גם לממשלת ברית המועצות ביום 8.12.51 לאמור: ״כפי שידוע לממשלת ברית המועצות מהווה שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית היעוּד המרכזי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל יודעת שרק בקיום השלום בעולם ויחסים תקינים בין המדינות השונות — נצליח לפתח ארצנו ולקלוט כל היהודים הרוצים לשוב. בקשר לכך פונה ממשלת ישראל לברית המועצות לאפשר ליהודים בברית המועצות הרוצים בכך לעלות לישראל. ממשלת ישראל מאמינה שמשאלה זו עומדת בהתאמה גמורה עם המדיניות של ברית המועצות הבנויה על שויון לאומי וזכות הגדרה עצמית של כל עם״.

לפניה זו לא נתקבלה לפי שעה כל תשובה; אך הדלת לא נסגרה, ואין להתיאש מהתקוה לראות שוב יהדות רוסיה משתתפת עם יתר שבטי ישראל בבנין המולדת. לפי שעה נמשכת עדיין העליה מאחדות של ארצות ״הדימוקרטיה העממית״, ואין ערוך לתרומת העליה של היהדות בארצות אלה.

בטחון המדינה זקוק לא רק לכוח אדם, אלא גם לאימון, לציוד, לזיון ולאספקה, ולמען כל אלה יש הכרח בעזרה מן החוץ; אין לנו עדיין בתי־ספר עליונים ומשוכללים לאימון צבאי, ויש לשלוח טובי חיילינו וקצינינו לבתי־ספר מתאימים בחוץ־לארץ למען יצטיידו בנסיון, בידיעה, בהתמחות. לכוחות הבטחון דרוש ציוד, וארצנו הקטנה והדלה עדיין אינה מסוגלת ליצר בעצמה כל הציוד הדרוש לבטחונה. היא עוד לא יכולה ליצר מטוסים בעלי ארבעה מנועים ולא אניות מלחמה ולא טנקים ועוד כמה מכשירים חיוניים, ויש להשיג דברים אלה בחוץ. לצבא ולישוב האזרחי נחוץ מזון שעדיין אינו מוּצא בכמות מספקת מאדמתנו. פיתוח הארץ דורש חמרי גולם — עצים, ברזל, צינורות, ארג וחמרים אחרים, דרושות מכונות לחקלאות ולתעשיה, דרושים כלי רכב, אניות, קרונות, וקטרים, וכל אלה יש להשיג רק בחוץ. ואין זו רק שאלה של מטבע חוץ. כמובן שבלי מטבע חוץ אי־אפשר להשיג כלום, ומטבע חוץ אין מדינת ישראל יכולה לקבל מארצות ״הדימוקרטיה העממית", אבל גם אם יש מטבע חוץ — הרי השגת הסחורות הנדרשות תלויות ברצונן הטוב של הממשלות, וקודם כל לגבי כל ״הסחורות״ הדרושות לבטחון.

ממשלת ישראל פנתה ופונה לעזרה לכל הממשלות העומדות אתה בקשרים. משום מדינה לא השיגה ישראל כל מבוּקשה, ואין טעם להתרעם על כל העולם. לכל מדינה יש נימוקים משלה. אבל יש הבדל בין ארץ וארץ. יש ארצות שאינן נענות לצרכי ישראל, ואינן עונות אפילו לפניותיה. הן נמנעות אפילו לתת תשובה שלילית. וכשדבר זה נעשה בארץ של ״דימוקרטיה עממית״ — הרי נחרץ הענין. כל תשובה שלילית או חוסר תשובה — היא תשובה סופית, כי יש רק צינור אחד לקשרים — צינור הפקידות השלטת.

לא כן בארצות החירות הדימוקרטית; גם פה לא נענית ממשלת ישראל בכל אחת מפניותיה, אבל בארצות אלה אפשר ליצור אקלים של יחסי ידידוּת ואמוּן הדדי בקרב דעת הקהל, ותשובה שלילית — ולא תמיד מתקבלת תשובה שלילית — אינה אף פעם תשובה סופית, כי יש אפשרות להסביר, לבאר, לערער גם בפני הממשלה וגם בפני נבחרי העם, ויש יהדות חפשית ובעלת השפעה בארצות אלה, ויש ערך לדעתה ולתביעתה.

ומשום כך, חופש הגישה לדעת הקהל הכללית וליהדות בארצות החירות הדימוקרטית, הוא אחד הגורמים המרכזיים המתנה בטחונה של ישראל ויכלתה לקלוט עולים ולבנות הארץ.

המתנכר לגורם זה — מתנכר לצרכיה החיוניים של מדינת ישראל.

החרדה לשלום בעולם והדאגה לחופש העליה מכל הארצות מחייבות את ממשלת ישראל לשקוד על ידידוּת עם כל המדינות בעולם, בלי לבדוק במשטרן הפנימי; וישראל אינה שוכחת העמדה של ברית־המועצות בעצרת האו״ם ביום ההיסטורי של 29 בנובמבר 1947, כשם שאינה שוכחת העמדה הדומה שנקטו אז גם ארצות־הברית. היא גם לא שוכחת את העזרה שקיבלה מצ׳כוסלובקיה במלחמת השחרור או את יחסה של ממשלת פולין לעליית יהודיה, שנתגלתה בהם בלי ספק אהדה כנה ונאמנה למפעל ישראל בארצו.

אבל אין להתעלם מהעובדה היסודית שרק בארצות החירות הדימוקרטית, ובראשן אמריקה, מצאה ועשויה למצוא מדינת ישראל עזרתם של העמים והקיבוצים היהודיים שבהן, ולעוּבדה זו אין ערוך.

לממשלת ישראל היו הישגים גדולים ורבי־תוצאות בארצות־הברית וגם בכמה ארצות דימוקרטיות אחדות בשטח העזרה לישראל; עזרה זו באה לא רק מהיהדות האמריקנית, אלא גם מהעם האמריקני וממשלתו.

אין להסיק מכאן הנחה מוטעית, שאמריקה כאילו מזדהה עם מדינת ישראל, או שמדינת ישראל מזדהה עם ארצות־הברית. אין מדינה אחת מזדהה עם חברתה. אין זהוּת אינטרסים בין שתי מדינות, ובוַדאי שאין זהוּת בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה בעולם החדש ובין אומה קטנה וצעירה בפינה מרוחקת במזרח התיכון; אמריקה לא התחייבה ולא תתחייב לעמוד מאחרי ישראל בכל מה שתעשה או תבקש. יש לארצות־הברית שיקולים משלה, והם שונים מהשיקולים של ישראל, ויש גם שהם סותרים אלה לאלה; וגם למדינת ישראל יש שיקולים משלה, ואם כי אינם מוכרחים לסתור שיקולי אמריקה, אין הם מוכרחים להזדהות אתם.

שום כוח חיצוני, ויהא התקיף, החזק והעשיר ביותר, לא יקבע צרכי ישראל וערכיה. מדיניות החוץ של ישראל נקבעת אך ורק על־ידי ערכי יסוד וצרכי היסוד של האומה היהודית.

על מדינת ישראל הצעירה להתרחק מכל שמץ של רהב ויהירוּת. אין דבר נלעג מהתרברבוּת של רש. לא רק אדם אלא גם עם חייב לדעת סוד ״הצנע לכת״. אבל אין גם יסוד לישראל להתבטל מפני אחרים. יש עמים גדולים וחזקים מישראל לאין שיעור, אפס מבחינה מוסרית ותרבותית אין ישראל רשאית להכיר בעליונותו של איזה עם שהוא; ישראל נתבעת לשמור על חירות הכרעתה ושיפוטה כעל בבת עיניה.

אבל אם כי אין זהוּת, ולא תיתכן זהוֹת בין שתי מדינות, – שוּתפוּת ותיתכן שוּתפוּת: לא רק שותפות מדינית וכלכלית, אלא גם שותפות בזיקה לערכי החירות והדימוקרטיה והשלום; ועל בסיס זיקה זו שומה על ישראל להדק קשריה עם כל הארצות המקיימות אף הן אותה זיקה.

היו לישראל הצעירה לא רק הישגים חשובים בשטח הבינלאומי, היו לה גם אכזבות מרות, ועוד יהיו. יש כוחות עוינים לישראל גם מחוץ לחבר מדינות ערב, ויש נטיה לפייס מי שצריך ומי שלא צריך לפייס, ונדרש מישראל מאמץ בינלאומי שקול, מחושב, רואה המציאוּת ורואה הנולד, ודרושה מידה גדולה של הבנת הזוּלת; יש להכיר ולהעריך צרכי הזוּלת וערכי הזוּלת, גם אם אינם עולים בקנה אחד עם אלה שלנו. אבל כל עוד יש עמים פתוחים להסברה חפשית, לויכוח ולבירור גלוי ופומבי, — יש סיכוי שדברנוּ יִשָׁמע ויוּבן, באשר הוא צודק וישר ואין בו פגיעה בזוּלת.

כל אומה שרויה עכשיו בדאגה; כל מדינה חוששת לשלומה. הכל מדגישים שחרב המלחמה תלויה על ראש האנושוּת, והחרב חדה כאשר לא היתה מעולם, והטרגיוּת המזעזעת במצב זה היא שבעצם רוצים כל העמים בשלום, ורודפי השלום הנאמנים ביותר — והנאמנים הם לאו דוקא המכריזים על כך יומם ולילה — שומה עליהם להזדיין במלוא יכלתם ולמעלה מיכלתם.

אין כל הכרח שתפרוץ מלחמה עולמית. אך אין איש יכול לערוב שלא תפרוץ — ומכאן החרדה הכללית.

חרדה כללית זו אינה ממצה דאגתה המוגברת של מדינת ישראל, שכן נוסף לסכנת מלחמת עולם עומדת ישראל בפני מזימות איבה מצד שכניה.

כוננוּת צבאית יעילה, ודריכוּת כנה לקראת שלום אמת ושיתוף פעולה עם שכניה הערבים, אלה הם שני הציווּיים המוחלטים המעצבים מדיניותה של ישראל במזרח התיכון.

אין איש יכול לראות בוַדאוּת התפתחות הנולד. אין דבר נעשה בטבע ובהיסטוריה באקראי, ובכל שולטים חוקים ולא יעבורו, אם כי אין להוכיח זאת בראיות בלתי מופרכות. אין דבר נברא יש מאין, ואין מאורע מתחדש יש מאין; היום יורש אתמולו ומוליד מחרו. ההיסטוריה, כטבע, היא שלשלת בלתי פוסקת של מאורעות המשולבים ותלויים זה בזה. ואף־על־פי־כן אין לראות מראש העתידות בוַדאוּת. אין אנו יודעים במלוא היקפם ההתרחשויות של אתמול, ונעלמים מאתנו אפילו כמה דברים שמתהווים היום. ויש גורמים סמויים מן העין, ומשום כך עלולים להתרחש דברים בלתי צפויים. הישענותנו על הנגלה והידוע לא מספיקה, כי לא הכל נגלה וידוע לנו. וגם במחשבת האדם ובראייתו הנולד יש חובה של הצנע לכת. השכל מצוּוה על ענוָה.

אבל המחר איננו לוח שחור וחלק לגמרי. במציאוּת הידועה לנו יש נקודות משען רבות למען שער את הבאות, וראיית הנולד אינה לגמרי מן הנמנע, אם כי אינה מלאה ומדויקת וּוַדאית, ויש להסתפק בראיית הסיכויים.

היחסים המסובכים שבין ישראל ובין שכנותיה נעשים עוד יותר מסובכים בעקבות המתיחות בעולם. מחוסר אחדוּת בקרב המעצמות הראשיות אין ביכלתו של ארגון או״ם לגזור על השלום בין ישראל ובין ערב, אם כי רוב האומות המאוחדות גם במזרח וגם במערב מעוניינות בשלום זה. אין ספק שיש גם בקרב הערבים גורמים רציניים הרוצים בשלום, אם כי קולם נשמע רק לעתים רחוקות. ישראל מוּכנה בכל לב לשלום, ואף־על־פי־כן אין שלום.

כמה מהכוחות השליטים בארצות ערב עדיין לא השלימו עם קיומנו. עדיין הם רואים בנו גורם זר, מרגיז, שאין לו, בעצם, מקום בפינה זו של העולם. ועדיין חי בהם הרצון והסיכוי שיפּטרוּ מאתנו באיזה אופן שהוא. אם לא לאלתר — הרי לאחר זמן, קרוב או רחוק. הם מתכוננים ל״סיבוב שני״ ומחזקים כוחם הצבאי בלי הרף.

לרבים מהם קשה להשלים עם התבוסה שנחלו במלחמה נגדנו. הם מרובים — ואנחנו מוּעטים, וסבורים הם שהיתה כאן איזו טעות. נצחוננו היה מקרי, ובסיבוב שני יתקנו השגיאה.

לא כולם תולים תקוָתם במלחמה שניה, אבל יש להם אשליה אחרת להיפטר מאתנו: הם סבורים שצפויה לנו מפולת והתפוררות כלכלית, כי נפול תחת הנטל של מעמסת העליה והבטחון. ויש גם לא מעטים השרויים בפחד אמיתי, אם כי מחוסר שחר, מפני גידולנו והתרחבותנו, כאילו אנו מתכוננים לרשת סוריה ועיראק וארצות ערב אחרות.

ומכל הטעמים האלה הם מצטיידים, מגדילים צבאם, מתכוננים.

היש סכנת מלחמה קרובה?

אם כי אין לדבר בוַדאוּת על המחר, מוּתר להזהיר מפני בהלה יתרה. עם כל השטנה והשנאה המשותפת לכל ארצות ערב —­­ הרי רחוקות הן מאחדוּת פנימית וחיצונית; יש ניגודים בין גוש לגוש, ויש ניגודים חריפים גם בפנים, וכושר הפעולה הלקוּי לא במהרה יתוקן, אף־על־פי שאין להניח כי הערבים אינם מסוגלים לתיקונים ולהתקדמות פנימית. יִתּכן שפה ושם יקוּם הרפתקן שינסה לעשות לאַל חוזי שביתת הנשק, אך אין לזלזל לגמרי בערכם של החוזים המבוטחים על־ידי או"ם ובמידה ידועה בהצהרת שלוש המעצמות (אמריקה, אנגליה וצרפת). ויש להניח שעוד זמן לא מעט נעמוד בפני מצב שאינו לא שלום ולא מלחמה.

הגורם שבלי ספק יגרום לפורענויות קלות או חמוּרות, הוא גורם הפליטים. כאן יש למעלה משש מאות אלף אנשים מיואשים, מאוכזבים, שהפסידו הכול ולא קיבלו כלום, שמנהיגיהם ו״משחרריהם״ רימוּם ועכשיו עזבוּם לנפשם, לעניים, לסבלם, אבל חרונם ומרירותם מוּפנים לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, אנשי המוּפתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים. הם שולחים ידיהם בשוד ובגנבה וברצח, הם עוסקים בהברחה ובמסחר שחור של סמים משכרים, והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף, וכל הרפתקן ערבי עלול להשתמש בהם ולנצל אותם למען הצק לישראל.

כל זמן שהפליטים לא ייוּשבוּ בארצות ערב ולא תיכּרת ברית שלום בינינו ובין שכנינו — יהווּ הפליטים גורם מטריד, מרגיז ופטר לסכסוכים.

שתים מקרב המדינות השכנות, מצרים ולבנון, אין להן כל יסוד אובייקטיבי לריב עם ישראל; וגם השתתפותן בפלישה היתה במידה רבה מקרית; הלבנון חציו נוצרי, והמרוניטים ברובם רואים בעין יפה הקמת מדינת ישראל. החלק המוסלמי בלבנון אינו רוצה ואינו מעונין להקניט יותר מדי האוכלוסין הנוצרים, ואלמלא החשש לליגה הערבית היה הלבנון מקדים לעשות שלום עם ישראל. יש גורמים מדיניים וכלכליים חשובים המזקיקים את הלבנון ליחסי ידידוּת ושכנוּת טובה לישראל.

גם מצרים אין לה כל סיבה אובייקטיבית להסתבך ולהסתכסך עם ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, מדבר סיני, ואין מקום לסכסוכי גבולות. מבחינה כלכלית ומדינית אין כל ניגודים בין שתי הארצות. להפך, נוכח הקשיים המדיניים והחברתיים שבהן מתחבטת מצרים היא היתה יכולה להעזר לא במעט בישראל, ושלום עם ישראל היה מחזק מעמדה של מצרים. התפתחותה התרבותית והכלכלית של מצרים וגם מעמדה הבינלאומי היו רק מרויחים משיתוף פעולה עם ישראל. יחסי ישראל ומצרים הם עתיקי יומין. בעצם זוהי המדינה הראשונה שנתקלנו בה במסענו הארוך על במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה. הפגישה הראשונה שלנו עם מצרים בימי יוסף — היתה של עזרה הדדית. אך לא כל המצרים ידעו את יוסף. פלישת מצרים לארצנו עם קום מדינת ישראל היתה בלי ספק אחד מהמשגים הפזיזים והאויליים וחסרי־האחריוּת ביותר שעשו שליטי מצרים לפני ארבע שנים.

גם יחסינו עם הלבנון בימים הקדומים היו יחסי ידידות ועזרה הדדית. מדינת הלבנון תופסת עכשיו רוב ערי הכנענים (הפיניקיים) — צור, צידון, ארוַד, גבל, בירות ועוד. העיר המרכזית הכי קרובה לישראל היתה צור,

״הַיוֹשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם, רוֹכֶלֶת הָעַמִים אֶל אִיִים רַבִּים…

כְּלִילַת יֹֹּפִי״

(יחזקאל יז, 3).

לדוד המלך וכן לבנו, שלמה, היו קשרי ידידות אמיצים עם חירם מלך צור,

״כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים״

(מלכים א׳, הי, 15)

ואהבה זו נמשכה גם אחרי מותו,

״וַיְהִי חִירוֹם נֹוֹתֵן לִשְׁלֹמֹה, עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים

כָּל־חֶפְצוֹ… וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין

שְׁלֹמֹה וַיִכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם

(מלכים א׳ ה', 24—26).

ואין כל סיבה מדוע לא יחודשו יחסים אלה, בין ישראל ובין הלבנון. אולם המדיניות הערבית היא אי־רציונלית. גורמים אישיים וכנופייתיים, פחד מהיריב, ממלאים תפקיד גדול, לעתים מכריע, במדינות אלה. ואין שום ערוּבה שמצרים או הלבנון יפעלו לפי תביעת צרכיהן המדיניים ומעמדן בעולם.

עלינו להיות נכונים לתקופה ממושכת של חוסר שלום, ולבצר בינתיִם מצבנו. הזמן פועל בכמה דברים לטובתנו. הניתוק מארצות ערב מקשה במידה ידועה מצבנו הכלכלי, אבל מאידך הוא מאפשר לנו לפתח משקנו ללא כל זיקה ותלוּת בארצות השכנות. בתקופת המעבר (מעבר — מבחינת שלום ומלחמה) עלינו להשקיע כל כוחנו בהתבצרותנו, בגידולנו, בחיזוק כוחנו הפנימי. כל שנה, כל חודש נותנים תוקף לעובדות החיוביות שיצרנו; הגבולות המורחבים שלנו, וגידול ירושלים היהודית והתערוּתה המעשית במדינה כוחם יפה מכוח המלצה פורמלית בלתי מבוצעת של או״ם. גם בבעיית הפליטים הזמן פועל לא נגדנו. אם לפני שנתיים עוד נשמעו קולות רציניים על שיבת הפליטים, כולם או חלקם, הרי במרוצת הזמן חודרת ההכרה לכל החוגים האחראים באו״ם, שהפתרון הממשי היחיד של בעיית הפליטים הוא ישוּבם בארצות ערב; פתרון זה — אַל נשלה עצמנו — ביצועו אינו קרוב, אבל חשוּבה לנו ההכרה הבינלאומית בשאלה זו.

גם במעגל הגלובלי וגם במעגל של המזרח התיכון אין אנו יכולים להישען על כוחנו בלבד. בלי כוח — נרָמס, גם בשבתנו במדינה עצמאית, כאשר נרמסנו תמיד, בהיותנו בגולה.

מגילת או״ם, אין לזלזל בערכה וביקרה, וכן הצהרת שלוש המעצמות — אמריקה, אנגליה וצרפת, על שמירת הסטטוס קבו בין ישראל ובין שכניה — אף לה יש ערך כלשהו. אבל קיומה של ישראל יֵהפך לאשליה מסוכנת ומופרכת אם ישָׁען על מגילת או״ם בלבד או על הצהרות של מעצמות זרות. ישראל קמה בכוחה היא, והיא תתקיים אם תישען קודם כל על עצמה ועל כוח עצמה, כוח גדל והולך. עדיין יש בתוכנו אנשים בעלי הרגלי מחשבה גלותית הכופרים בערכו ובחשיבותו המוסרית והמעשית של הכוח ואינם מאמינים בכוח יהודי. הם נוהגים לצטט פסוק מפורש האומר: ״לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי״ (זכריה ד', 6), ושוכחים שאפילו משה רבנו האמין כי אלוהים הוציא עמו ישראל ממצרים

״בְּמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וְבִזְרועַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְדוֹלִים״.

כל עוד לא קוים חזון הנביאים — והוא יקוים! — "לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא ילְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ — וכל עם ישב לבטח בתוך משפחת העמים המאוחדים בעולם — שומה על ישראל לבנות בלי הרף כוחה ולשקוד על בטחונה באמצעיה היא, כי בנפשה הדבר. אבל טועים ומטעים גם אלה הרואים בכוח חזות הכל. יש גבולות לכוחנו וליכלתנו, ואם אין ספק שכוחנו הוא גורם — וגורם חשוב ויקר — הרי יש בעולם כוחות גדולים משלנו, ואף הם משמשים גורם, ובמאזני הכוח כשהוא לבדו לא נכריע הכף ההיסטורית.

הישענותנו על עצמנו פירושה שני דברים: הישענות על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה כשהוא לבדו לא יעמוד לנו. כל ימינו האמנו במצפוּן אנושי ובכוח הצדק. הגלוּת הכזיבה אמוּנה זו פעמים אין ספור, כל עוד היינו תלוים בחסדי זרים בלבד, וברגש הצדק של השליטים אשר חלשו על גורלנו. עכשיו אנו נשענים על עצמנו, אבל אַל נמהר לזרוק מאחורי גונו אמונתנו בכוחות המוּסריים, לאחר שהיינו לכוח בלתי מבוטל. כוחנו היום גדול משהיה בימי מלחמת הקוממיות והוא הולך וגדל, ועלינו לטפח אותו בלי ליאוּת. אבל אַל נשכח אף לרגע שיש כוחות גדולים יותר, וביניהם — כוחות העוינים אותנו, ולא רק במזרח התיכון. מאורעות שנתרחשו בעיר־הנצח שלנו לפני כאלפיִם שנה, זכרם עודנו חי בלב מיליוני אנשים בעולם, ואין סולחים לנו עד היום שדחינו משיחם, והם מאמינים שנגזר עלינו להיות נודדים בגויים לעולם ועד, ואינם משלימים עם העובדה שאחרי מאות שנות נדודים חזרנו לארצנו, חידשנו קוממיותנו וירושלים שוב היתה לבירת ישראל. ויש כוחות אחרים בעולם שאינם רואים בעין יפה עצמאותנו הרוחנית, כי הם אינם מודים בזכותה של שום אומה לחרוץ גורלה בעצמה, כפי ראות עיניה, ולסדר חייה לפי צרכיה ומאוַייה. הם תובעים קבלת מרוּת עליונה אחת, מרוּת מוּחלטת גם בעניני כלכלה וחברה ומדינה בעניני רוּח, מחשבה ומדע, ומי כעם ישראל — עם ״סורר וּמורה״ מאז ומעולם?

אולם ביחסי העמים פועלים לא רק כוחות ואינטרסים חמריים. אם אין עדיין המצפוּן והצדק שליטים בעולם, אין זאת אומרת שאינם קיימים. הם פועלים ומורגשים בכל שלב היסטורי, ובימינו לא פחות מאשר בכל זמן, למרות המתיחות בעולם. התקדמותנו במשך שבעים וחמש השנים האחרונות — מיסוּד הכפר העברי הראשון על גדות הירקון ועד הקמת המדינה ולאחריה — נעזרה לא במעט באהדה וביחס הטוב, שמפעלנו בארץ עורר בקרב טובי האומות. ולא נתכחש לתמיכה המוסרית, המדינית, ולאחר קום המדינה, גם העזרה הכספית, שקיבלנו מעמים שונים. ועזרה ואהדה זו באה מפני שהעמים הכירו בצדקת מפעלנו וברכתו האנושית, ואנו רוכשים ידידים באשר הם יודעים כי ישראל משמשת מבצר לקידמה חברתית, לחירות מדינית ולרצון שלום במזרח הקרוב. אהדה בינלאומית זו תידרש לנו בעתיד כמו בעבר, אם לא יותר. גם כוחנו מושך ידידים, כשם שהוא בולם אויבים, אבל אסוּר שנשכח אף לרגע שאנו ״המעט מכל העמים״, כלומד יחידים ובודדים, שלא כעמים דוברי אנגלית, העמים הסלביים, דוברי ספרדית, העמים הקתולים, המוסלמים, או העמים הסקנדינביים. אין עם צמוד לנו בלשון, בדת, בגזע. אנו ״גוי אחד בארץ״, ולא גוי גדול, ורק אם נבנה על השנים, על הכוח ועל הצדק, נעמוד. השנים מן ההכרח שיהיו משולבים וכרוכים זה בזה בחיינו, כאשר שילב אותם נעים זמירות ישראל, באמרו:

״לְךָ זְרוֹעַ עִם גְבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ

תָּרוּם יְמִינְךָ״ ומיד הוסיף: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ,

חֶסֶד וֶאֶמֶת יְקַדְמוּ פָנֶיךָ״.

(תהלים² פט, 14—15).

צירוף קדום זה, מחייב אותנו גם היום, והיום אולי יותר מאשר בכל זמן אחר. ורק משום שידענו לטפח שניהם, הגענו למדינה, ורק אם נמשיך לטפח שניהם, תתבצר המדינה ותעמוד בפני כל אויביה, כל עוד יהיו לה אויבים.

עתידה של ישראל תלוי במידה רבה ביחסיה עם אומות העולם ובמעמדה במזרח התיכון. בשני המעגלים האלה תעמיד ישראל בשורה הראשונה דבר חיזוק השלום. ולגבי שלום לא תבחין בין ארצות שמשטרן קרוב לה או מקובל עליה ובין ארצות שמשטרן לא רצוי או מעורר ספקות. יחס האיבה של שליטי ערב לא יערער בקרב ישראל הרצון לשלום אמת בינה ובין שכנותיה. ישראל לא יכלה להתעלם מהמציאות כמות שהיא, אבל יש לעם ישראל נסיון היסטורי רב וממושך, והוא יודע שמציאוּת משתנה, ואין לעשות חשבון הרגע בלבד.

אם מדינות ערב אינן משלימות עדיין עם קיומה של ישראל — אין ישראל חייבת להשלים עם המצב הקיים במזרח התיכון. יש מגמות יסוד בהיסטוריה, שבמוקדם או במאוחר יגלו ויפעילו כוחן. השלום בין ישראל ובין ארצות ערב יחיש בואו אם מצד אחד, ישראל תתבצר בצרון כלכלי ומדיני, ויֵעקר מלב אויביה כל סיכוי שמדינה זו תיפול תחת משאה, ויורחקו סלעי המחלוקת העומדים בינה ובין שכניה, ומצד שני תחול ליברליזציה ודימוקרטיזציה בארצות ערב. גם דבר זה יבוא במוקדם או במאוחר. לא לעולם קפאון.

לשני העמים השמיים, לעם העברי ולעם הערבי, יש יעוּד משותף בחלק זה של העולם. היהודים לא יזוזו מכאן, וגם הערבים לא יחליפו מקומם. ההיסטוריה הטילה על שני עמים אלה לחיות בשכנוּת; זוהי לא רק שכנוּת גיאוגרפית. יש קרבה רבה בלשון, בתרבות ובהיסטוריה. שיתוף פעולה בין העם העברי בארצו ובין ערב העצמאית הוא הכרח היסטורי, והוא יקום. הוא דרוש לעמי ערב לא פחות מאשר לישראל. שיתוף פעולה זה יִתּכן רק על יסוד של שויון וכבוד הדדי ועזרת גומלין. שיתוף ישראל וערב יהפוך המזרח התיכון לאחד המרכזים התרבותיים בעולם, כאשר היה לפנים, בתקופת התנ״ך. לכל אחד משני העמים יש משהו לתת לחברו מבלי לגרוע כלום מעצמו. הפראה הדדית זו תהיה לברכה לשניהם, למזרח התיכון ולעולם כולו.

ישראל חייבת לראות צרכי השעה בכל הבהירות האכזרית, מבלי להתעלם מצרכי הדורות. המצב הקיים על כל סכנותיו החמורות (ויש להסיק ממנו כל המסקנות המוכרחות) אינו צריך להגביל אפקי הראיה שלנו. יש הכרח היסטורי בברית יהודית־ערבית, וכשיוכשרו התנאים היא תבוא, אבל לא תבוא מאליה — אלא אם יהיה רצון דרוך לקראתה. עם כל הסתירה המדוּמה שיש בדבר, חייבת ישראל גם בכוננות צבאית יעילה וגם בדריכות נפשית לקראת שלום אמת ושיתוף פעולה עם עמי ערב.

המעגל העולמי והמעגל במזרח התיכון דורשים מאמצים דרוכים ומתמידים, צבאיים ומוסריים מצד ישראל. אבל גורל ישראל תלוי כולו במעגל השלישי — במעגל העם היהודי ברחבי הגולה. מדינת ישראל היא חלק של המזרח התיכון רק מבחינה גיאוגרפית, שהיא בעיקרה בחינה סטטית. מבחינה יותר מכרעת, מבחינה דינמית, מבחינת התהוותה וגידולה, הרי מדינת ישראל היא חלק של העם היהודי בעולם.

מהעם היהודי תשאב מדינת ישראל כל הכוחות והאמצעים הדרושים לבנין האוּמה הישראלית ולפיתוח הארץ. בכוח היהדות בעולם תיבּנה ותבנה. שותפות גורל ויעוּד מקשרת בקשר בל ינתק את מדינת ישראל לעם היהודי. קיימת זיקת עולם, זיקת חיים ומוות, בין מדינת ישראל ובין העם כולו.

מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות: ריבונית בתוך תחומיה ומוגבלת בתחומיה. סמכותה הריבונית חלה על כל תושביה, אבל היא חלה על תושביה בלבד, ורק אזרחי המדינה קובעים דרכה, בוחרים ממשלתה, וחוקי המדינה מחייבים רק היושבים בתוכה, וכל תושביה, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים, שווים בזכויותיהם.

היהודים החיים במדינות אחרות הם אזרחי אותן המדינות; כפופים הם לחוקים ולמדיניות של המדינות ההן, ואין למדינת ישראל כל סמכות לדבר בשמם או לכוון מעשיהם. מבחינת היחס והזיקה של יהודי חוץ־לארץ למדינות שבהן הם יושבים, אין הבדל ביניהם לבין האזרחים הלא־יהודיים, כשם שאין הבדל במדינת ישראל בין יהודי לבין לא־יהודי. אולם פרט לארצות טוֹטליטריוֹת, אין המסגרת הממלכתית ממַצה כל התכנים והיחסים האנושיים. רק מדינה טוטליטרית אינה מכירה בערך האבטונומי של האדם, ושלטונה בתושביה הוא שלטון ללא מצרים; היא גוזרת על המחשבה, על האמונה, על הטעם, על האמנות, על כל הליכות האדם, הפרטיות והציבוריות, והיהודים כשאר התושבים בארצות אלה משוללים כל אפשרות של ביטוי עצמי חפשי, והם למעשה מנותקים בעל כרחם מן העם היהודי, עבָרוֹ ועתידו.

בארצות הבנויות על חירות האדם ועל בחירתו החפשית אין הזיקה למדינה סותרת זיקת התושב לערכים, ליחסים ולגופים שאין למדינה שליטה עליהם, והם רשות היחיד. ליהודים בארצות אלה ניתן להיות אזרחים שווי זכויות וחובות ככל שאר האזרחים, והם יכולים להגדיר יהדותם וקשריהם היהודיים לפי רצונם החפשי, לא רק עם הקיבוץ היהודי בארצם, אלא גם עם העם היהודי בעולם. זיקת היהודי לעמו אינה פוגמת ואינה נפגמת על־ידי זיקתו למדינתו, והיהודים המתכחשים לעמם — ויהודים כאלה היו בכל הארצות ובכל הדורות — עושים זאת לא מפני שהם אזרחים יותר נאמנים, אלא מפני שהם אנשים פחות הגונים, ואין להם הכבוד עצמי והכוח הפנימי להשתחרר מרגש של נחיתוּת הנדבק באנשים ירוּדים השייכים לעם קטן וחלש.

מדינת ישראל הרואה עצמה כיצירתו של העם היהודי ונועדה לגאולתו, רואה את היהודים בעולם כולו כעם אחד, לא רק בעבר אלא בהווה ובעתיד. ושורש האחדוּת והרציפוּת של העם היהודי, למרות פיזוריו בגויים, נטוע לא רק במורשת העבר הכללית, אלא בשותפות גורל היסטורית. ובאחדוּתו ורציפוּתו ההיסטורית של העם היהודי אין כל סתירה לזיקה הממלכתית של אזרחי ישראל בחוץ־לארץ למדינות שבהן הם יושבים, כל זמן שהם יושבים בהן.

מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות. אין זאת המדינה היחידה שקמה בעקבות חזון לאומי, בעקבות מאמציה של תנועת שחרור לאומית. במאה ה־19 ובמאה ה־20 קמו לתחיה הרבה מדינות באירופה ובאסיה כתוצאה של חזון תקומה אשר החיה ושחרר עמים משועבדים. ואף־על־פי־כן תקומת מדינת ישראל היא יחידה במינה בהיסטוריה.

מאחורי כל חזון תקומה לאומית עמדה מציאוּת של עם יושב בארצו, אם כי משועבד לשלטון זר. ותנועת השחרור ינקה ממציאוּת זאת, ולהגשמת שאיפתה לא חסר אלא פריקת עול השלטון הזר. בהשתחררה מהעול הזר, קמה השאיפה הלאומית בשלימוּתה. לא כן חזון תקומת עם ישראל. החזון הזה התפרנס רק מתוכו ומעצמו, מנפשו של העם, וכל המציאוּת הממשית עמדה נגדו. העם היה מפוזר ומפורד בכל קצוי תבל. הארץ היתה תחת שלטון זר — שלטון רומאי, ביצנטי, פרסי, ערבי, סלג׳וקי, פראנקי, ממלוקי, תורכי, בריטי; ולא עוד אלא שגם הארץ היתה מיושבת על־ידי זרים, והאדמה היתה הרוסה ועזובה. חזון הגאולה היהודית ינק רק מתוך כוחות נפשו של העם.

עם תקומת המדינה לא הוגשם עדיין חזון הגאולה, כי העם היהודי ברוּבו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית. היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו.

עם הקמת המדינה ניתן לחזון הגאולה היהודית המצע והבסיס המעשי, המציאותי להתגשמותו, ומשום כך היתה המדינה לכוח המלכד והמאחד של העם היהודי בתפוצות, כאשר לא ליכד ואיחד אותם שום דבר אחר.

יוצר ההסתדרות הציונית, ד״ר הרצל, נתן הגדרה קולעת וממַצה לציונוּת, כפי שהוא הבין אותה, הגדרה שמרבית עסקני התנועה הציונית שכחו ועזבו. הוא אמר: ״הציונוּת היא העם היהודי בדרך״. כלומר: העם היהודי בדרך לשׁוּב לארצו. אִמרה עמוקה ונאמנה זאת נשתבשה אחר־כך ונהפכה למימרה חסרת שחר, שההסתדרות הציונית היא מדינה בדרך. אין מדינה בדרך. או שיש מדינה או שאינה. כשאמר נפוליון על צבאו שזוהי צרפת בדרך, היה לדברו תוכן. לכל מקום שהלך צבאו — שם היתה צרפת. אבל המדינה היהודית יכלה לבוא רק מתוך ״העם היהודי בדרך״. מדינת ישראל לא יכלה כמובן, לקום יש מאין. התרקמות המדינה והתהווּתה במשך שנים היו לא בתוך ההסתדרות הציונית, אלא בצמיחת הישוב, בגידולו ובהתעצמותו. את מדינת ישראל הקימו העולים, העולים שבכל הדורות, וגם להבא תיבנה המדינה ותגדל ותעצם על־ידי העולים. רק העליה ״העם היהודי בדרך״, כפי שהגדיר הרצל, הוא הכוח הבונה והמגשים של החזון הציוני. זוהי אמת ציונית וראשונית. בלי העליה לא היה נוצר הישוב. בלי העליה לא היתה מוקמת המדינה. בלי העליה המדינה לא תעמוד.

ההסתדרות הציונית לא היתה ולא יכלה להיות הסתדרות של עולים. ההסתדרות הציונית לא חייבה חבריה לעליה, ואיננה מחייבת גם עכשיו. כמובן היה מוּתר לציוני לעלות ארצה, והיו ציונים לא מעטים שהשתמשו בהיתר הזה. אבל הם לא עלו בתוקף חברוּתם להסתדרות הציונית, ועלו לארץ לא רק חברי ההסתדרות הציונית בלבד. העליה לארץ קדמה להסתדרות הציונית, והיא־היא שהולידה אותה. העולים מכל הדורות, וילידי הארץ, הניחו היסוד הממשי למדינת ישראל. יוצאי חומות ירושלים מלפני יותר משבעים שנה, סלומון וחבריו, והחלוצים הראשונים מהונגריה, שטמפר, ראב וחבריהם, שבנו את הכפר העברי הראשון, פתח־תקוה; בני ביל״ו מרוסיה והחלוצים הראשונים מרומניה שבנו בשנות ה־80 במאה הי"ט את ראשון־לציון, גדרה, זכרון־יעקב וראש־פינה, רחובות, חדרה ומטולה — אלה היו מיסדי הישוב החדש, ובכך מניחי היסוד הראשון למדינת ישראל. 700,000 העולים שהגיעו ארצה לאחר יסוד המדינה, הם־הם שיחד עם הישוב הוָתיק בנו המדינה במשך ארבע השנים האלה והפכו פני הארץ.

אבל אמת ראשונית ויסודית זאת אינה ממצה כל האמת. העולים לבדם, בלי עזרת העם, לא היו יכולים לעלות, לבנות הישוב, להקים המדינה ולקיים אותה בעבר ולהבא. העליה לארץ אינה דומה להגירה לאמריקה או לארץ הגירה אחרת. בלי עזרת העם, בלי העזרה הכלכלית, הפוליטית והמוּסרית, לא היתה העליה היהודית לארץ אפשרית ולא תהיה אפשרית עוד זמן לא מעט. כי ארץ־ישראל לא היתה ארץ ריקה, אם כי אדמתה היתה עזובה והרוסה. היה בה ישוב, לא מתמול שלשום, אלא מזה מאות שנים. הישוב הבלתי יהודי לא ראה בעין יפה את העולים היהודים, ומזמן לזמן גם עמד נגדם בכוח. הארץ לא היתה הפקר גם מבחינה פוליטית. היה בה שלטון זר, שלטון תורכי, במשך ארבע־מאות שנה, ושלטון בריטי במשך שלושים שנה. גם התורכים וגם הבריטים לא היו שונאים לעם היהודי, אבל השלטון לא תמיד ראה בעין יפה עליה יהודית, והיו קיימים איסוּרי עליה, גם בזמן התורכים וגם בזמן הבריטים.

אבל לא רק הישוב והשלטון הזר הפריעו; הארץ עצמה, במצבה הקיים, בהריסתה ובדלדולה ובשממונה, לא היתה מסוגלת לקלוט עליה. בכוח עצמו לא יכול היה העולה היהודי, לא בדורות קודמים ולא בדורנו אנו, להתגבר על המכשולים והמפריעים החיצונים, לא על המכשולים מצד השלטון ולא על הקשיים מצד דלות הארץ, ונדרשה עזרה מתמדת, גם כלכלית, גם פוליטית וגם מוסרית, של חובבי־ציון ו״הנדיב הידוע״ בתקופה הראשונה, ושל התנועה הציונית והעם ביובל האחרון.

העזרה לעליה היהודית לפני הולדת ההסתדרות הציונית היתה ספורדית, מקרית ונטולת בסיס רחב, רעיוני ומדיני, עד שקמה ההסתדרות הציונית על־ידי הרצל, חוזה הציונוּת הממלכתית. מגמתו ורצונו של הרצל היו לארגן ולגייס העם היהודי כולו לביצוע החזון הציוני. אפס לא היה בכוח הרעיון הציוני המופשט, גם בלויית הקסם האישי העצום של הרצל, לגייס ולארגן כל העם, ובמקום ״עם יהודי בדרך״ קמה ההסתדרות הציונית. כבר צויין שזו לא היתה הסתדרות של עולים או של מועמדים לעליה. זו היתה חוּלשתה המוּסרית של ההסתדרות הציונית, אבל זה היה גם יתרונה המעשי. זאת היתה הסתדרות שמטרתה היתה להפעיל העם בכל התפוצות למען הגשמת הציונות, לגייס העם לפעולה חינוכית, מדינית וכלכלית, אשר בלעדיה היתה העליה לארץ נכשלת, כמו שנכשלו כל הנסיונות בדורות הקודמים לשוב לארץ ולבנותה. רק הצירוף והשותפות שנוצרו ביובל השנים האחרון בין חלוצי העליה וההגשמה ובין התנועה הציונית, רק אלה אִפשרוּ והכשירו צמיחתו המתמדת של הישוב, התעצמותו התרבותית והמדינית, התגברותו הכלכלית והמשקית ויכלתו לעמוד בפני כל ההפרעות וההתקפות, בפני כל הקשיים הטבועים במצבה המדולדל של הארץ ובהרגלי היהודים יוצאי הגלויות השונות, תושבי ערים, בלולי לשון ונטולי מסורת לאומית ממלכתית.

התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היה לה, לכאורה, כל בסיס מציאוּתי, לא בארץ ולא בעם. ומשום כך נתקלה בהתנגדות חזקה מצד חוגים רבי־השפעה ביהדות; מצד האדוקים הקיצונים שהאמינו אמנם בגאולה, אבל רק בגאולה שלא כדרך הטבע; מצד רובה של תנועת הפועלים היהודית, שראתה תיקון מצב היהודים רק במהפכה העולמית; מצד החוגים המתבוללים שכפרו בעצם מציאוּתו של העם היהודי, ויותר מכל, מצד ההמונים האדישים, שלא האמינו בממשוּתו ובכושר התגשמוּתו של חזון הגאולה. תקומת מדינת ישראל זהו הנצחון הגדול ביותר שנחלה המחשבה הציונית בעם היהודי.

וחלקה של התנועה בנצחון זה הוא לא קטן. בלי מאמציה החינוכיים, הארגוניים, המדיניים והכספיים לא היה הישוּב הקיים, ולא היו העולים שנוספו עליו, מגיעים עד הלום. דוקא מפני שההסתדרות הציונית לא היתה הסתדרות של עולים ולא מועמדים לעליה — יכלה להפעיל סביבה חלקים גדולים של העם, ולפעמים גם רוּבו של העם, ואת היהדות כולה בכמה וכמה ארצות.

זכות מוסרית שמורה לה להסתדרות הציונית לראות בתקומת מדינת ישראל גמול נאמן למאמציה, מאבקיה ומפעליה והוכחה ניצחת לאמיתות תפיסתה. אולם ההסתדרות הציונית תעשה משגה פטלי ותתכחש לאמיתה הרעיונית אם תראה במדינת ישראל נכס התנועה הציונית בלבה ולא נכס העם היהודי כולו.

הקמת מדינת ישראל הוא לא כיבוש ציוני בלבד — זהו מאורע גדול ומרכזי בתולדות העם היהודי, אחד מארבעת המאורעות העיקריים בתולדות ישראל מימי האבות ועד ימינו. מהרגע הראשון של קום המדינה עומד כל העם היהודי, מחוץ למרשיעי ברית מעטים מימין ומשמאל, סביב המדינה ורוצים בשלומה, בבטחונה והתעצמותה, וגם מושיטים יד נאמנה לבנינה ולפיתוחה. הסתדרות ציונית שתעמיד עצמה כמחיצה בין עצמה ובין העם היהודי תתכחש למקורה ולנפשה.

העליה לארץ אינה באה משורות ההסתדרות הציונית בלבד, וגם העזרה המדינית והכספית למדינה אינה מצטמצמת בחוגי הציונוּת המאורגנת. המדינה הצליחה ללכד ולאחד העם היהודי כאשר לא הצליח עד עכשיו שום גורם אחד בחיי היהודים. אהבת העם ועזרתו למדינה אינה יכולה להיות נתונה אלא למדינה, ואהבת העם ועזרתו הוא נכס יקר וחיוני שיש לשמור עליו כעל בבת עינינו, וקודם כל חייבת לשמור עליו התנועה הציונית. אך כשם שאין ההסתדרות הציונית רשאית לראות במדינה נכס מפלגתי הסתדרותי שלה, אלא נכס העם כולו, כך אין מדינת ישראל בתקופה זו יכולה לראות בעצמה כביצוע חזון הגאולה של העם היהודי.

בתנועת שחרור לאומית של עמים אחרים שישבו על אדמתם תחת שלטון זר היה בהשגת העצמאות הממלכתית ביצוע מלוא שאיפתם הלאומית. לא כן בישראל. בכינון עצמאותנו במולדת לא הגענו לקצה הדרך בשאיפת גאולתנו — אלא לראשיתה; גם אחרי ביצוע המפעלים האדירים של עליה והתישבות בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה, שעלו על כל מה שנעשה במשך שבעים השנים שקדמו לקום המדינה, עוד לא הגענו אלא לבנין עשרים אחוז של אדמת המדינה ולריכוז של פחות מחמישה עשר אחוז מהעם היהודי. ועוד קשה ורבה הדרך אשר לפנינו, — ועדיין יעוּד קיבוץ הגלויות עומד, כמקודם, במרכז משימותינו הראשיות.

העולים אשר יעלו ארצה הם יהיו הבונים הישירים של המדינה ומגשימי היעוּד הגדול של קיבוץ גלויות. אך גם להבא, גם לאחר קום המדינה, לא יתכנו קיבוץ גלויות ובנין המולדת בלי שותפות העם היהודי כולו.

אותם המפריעים והמכשולים שעמדו בדרך העולים מקודם לפני קום המדינה, נשארו גם עכשיו, אם כי פשטו צורה ולבשו צורה אחרת, וכמה מהם חמוּרים ומסוּכנים הרבה יותר מאלה שידענו לפני קום המדינה.

עכשיו אין שלטון זר, אנו עצמאיים בארצנו, אבל יש כוחות עולמיים העויינים אותנו ועדיין אינם משלימים עם תקומת ישראל ועצמאותו בארץ היסטורית זו, והמערכה הצפויה לנו בזירה העולמית דורשת גיוס כל כוחותיו המדיניים של העם היהודי.

הישוב הבלתי יהודי בארץ שוב אינו משמש מכשול ומעצור להתישבותנו ולגידולנו. הכרזת עצמאותנו ומלחמת השחרור שינו הרכב האוכלוסין בארץ באורח יסודי ומהפכני. ובתוך תחומי המדינה אנו עצמאיים, בטוחים וחפשים ושום כוח לא יעמוד לנו כצר. אולם במקום הישוב הבלתי יהודי בתוך הארץ, יש לנו עכשיו מעבר לגבולות שכנים רבים ועצומים שעודם רואים עצמם במצב מלחמה אתנו, ואינם מסתירים כלל מזימותיהם לתקוף אותנו שנית ולמחות אותנו מעל פני האדמה. עוד זמן רב תידרש לנו העזרה המוסרית והחמרית של העם היהודי לחיזוק בטחוננו ושלומנו.

אמנם אין להשוות יכלתה של מדינת ישראל ליכלתו של הישוב לפני העצמאות. אדמת המדינה כולה היא ברשותנו; תקציבה של המדינה בשנה אחת עולה על כל תקציביה של ההסתדרות הציונית במשך יובל שנים. אבל המדינה בכוחותיה בלבד לא תעצור כוח לקלוט עליה המונית בקצב ובממדים שנעשו אפשריים והכרחיים עכשיו.

אין איש יכול להגיד בימינו אם קיבוץ הגלויות, היעוד העליון של המדינה, פירושו ריכוז כל העם בארצו או רובו של העם היהודי או של כמה וכמה חלקים ממנו. ישנם רק עמים ספורים המרוכזים כולם או כמעט כולם בארצם, אלה הם עמים שאף פעם לא נותקו מעל אדמתם. התפוצה היהודית אין דומה לה בהיסטוריה האנושית ואין היא הופעה חדשה. התפוצה קדמה לגלות, לא רק לגלות השניה אלא גם לגלות הראשונה.

עוד לפני גלות בבל היתה תפוצה יהודית במצרים, ובמאה השישית לפני הספירה הנוצרית, לפני 2500 שנה, לפני תקופת זרוּבבל, עזרא ונחמיה נמצאה עדה יהודית צבאית בדרומה של מצרים. בשיבת־ציון הראשונה לא חזרו כל הגולים; רק חלק מגולי בבל שב בימי זרובבל, עזרא ונחמיה; ולפני חורבן הבית השני כבר נמצאה תפוצה עצומה באימפריה הרומית אשר מנתה משלושה עד חמישה מיליון יהודים. באלכסנדריה של מצרים בלבד ישבו לפני החורבן כמיליון יהודים, יותר יהודים מאשר ישבו אז בירושלים. תפוצת ישראל מעולם לא היתה כה מפוזרת ורחבה כאשר היא במאות השנים האחרונות.

עם השמדת שני שלישים של יהדות אירופה על־ידי הנאצים עבר מרכז הכובד הכמותי של העם היהודי מהעולם הישן לעולם החדש, מאירופה ואסיה לאמריקה. עם כל הירושה התרבותית והמדינית שהעולם החדש ירש מהעולם הישן — המדע, הספרות, האמנות, המסורת הנוצרית, הרי קמה ביבשת אמריקה ובאוסטרליה חברת־עמים חדשה, שבכמה תכונות יסוד היא שונה מחברת העמים שבאירופה ובאסיה, ולא מן ההכרח שכל התנאים והנסיבות, שהיו קיימים בעולם הישן לגבי היהודים, יהיו קיימים גם בעולם החדש.

האידיאולוגיה הציונית — לא החזון הציוני שימיו כימי היהדות, אלא האידיאולוגיה הציונית המדינית — נתגבשה בקרב יהודי אירופה במאה ה־19, והיא ינקה לא במעט מהגילויים האנטישמיים ומהתנועות הלאומיות והמדיניות בקרב עמי אירופה. כל נסיון להעתיק באופן אבטומטי, על פי גזירה־שוה פורמַלית, יחסי אירופה לאמריקה, עלול להתבדות. העולם החדש נבנה כולו על־ידי מהגרים במאות השנים האחרונות שבאו מארצות שונות ונתמזגו יחד במידה רבה, ומעמד היהודים באמריקה אינו דומה למעמד היהודים באנגליה או בצרפת, אם כי גם ארצות אלה זיכו היהודים בשויון־זכויות; כל היחסים והתנאים הפוליטיים באמריקה אינם דומים לאלה שבארצות אירופה, ואין להעביר באופן מיכאני אידיאולוגיה פוליטית שנולדה במציאוּת אירופית במאה ה־19 למציאוּת האמריקנית במאה ה־20. מה שקרה באירופה יכול לקרות באמריקה, אבל לא מוכרח לקרות, והציונוּת אינה יכולה להיות בנויה על ספקוּלציה מסוּפקת ולא רצוּיה זו.

כמו לפני הקמת המדינה כן גם עכשיו, המצוקה והחזון הם גורמי העליה, אבל עם קום המדינה נוצר גורם חדש שעלול במשך הזמן לרשת מקומו של גורם המצוקה, וזהו הכוח המושך של המדינה. אם המדינה תתבצר, תתיצב ותיצור תרבות חיים גבוהה ועשירה אשר לא תיפול מרמת התרבות של איזו ארץ אחרת שהיא, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה מוסרית ורוחנית — ודבר זה אינו נבצר מאתנו — יִתּכן שגם יהודים בארצות שאין בהן מצוקה ולחץ ימצאו בישראל כל הרוָחה והחירות שיש בארצות מגוריהם, ונוסף לכך ימצאו כאן ערכים ונכסים יקרים שאין ליהודים בשום ארץ אחרת — עצמאות יהודית בכל גילוייה העשירים, בתחום הכלכלה, המדיניות, התרבות, המדע, האמנות והמעמד הבינלאומי. אבל לשם כך — לקיבוץ גלויות ולטיפוח עצמאותה החמרית, המדינית והתרבותית של מדינת ישראל — הכרחית כמקודם השותפות היוצרת בין המדינה ובין העם היהודי.

מדינת ישראל היתה עכשיו לחלק אורגאני של ההוָיה והחוָיה היהודית בכל התפוצות. מדינת ישראל כבר העשירה חיי העם היהודי וחיי כל יהודי באשר הוא, ואין לתאר עכשיו המציאוּת היהודית בתפוצות בלי מדינת ישראל, ללא התדלדלות והתערערות פנימית של היהודים. אבל אין גם לתאר קיומה, גידולה ומילוי יעודה של מדינת ישראל בלי השתתפות עם ישראל כולו. בין שני אלה קיימת זיקת גומלין מוכרחת, אוֹרגנית, היסטורית, חיונית, אם כי ללא דוּגמה ותקדים ביחסי עמים ומדינות, ואף־על־פי שהם שונים זה מזה בתכונות היסוד שלהם.

העם היהודי אינו מושג מופשט, אינו רק שם עצם קיבוצי להמוני יחידים ובודדים המפוזרים בארצות שונות. העם היהודי הוא יחידה קיבוצית שאין כל ספק בממשוּתה, ברצונה ובגורלה המשותף. אבל על־פי טבע הדברים אין ליחידה זו מסגרת מגובשת, מחייבת, מאורגנת וכשרת פעולה, כי עם זה מפוזר ומפורד בכל הארצות החיות בתנאים שונים ומתנגדים, ואפילו הקיבוץ היהודי שבכל ארץ וארץ אינו נתון במסגרת כוללת ויחידה. כל יהודי כפוף כלא־יהודי לחוקים ולמדיניות של ארצו, אבל קשריו עם בני עמו נתונים לרצונו החפשי ולנטייתו האישית של כל אחד ואחד.

בפני קושי זה עמד חוזה הציונוּת המדינית כשרצה לגייס העם היהודי למען ריכוזו המחודש במולדת וכינון עצמאותו הממלכתית, ומתוך כך יצר ההסתדרות הציונית, הסתדרות הבנויה על הצטרפות של רשות ועל פעולה מתנדבת, ללא מסגרת של כפיה וחובה ממלכתית.

בהסתדרות הציונית נתבטא הרצון הקולקטיבי וההיסטורי של העם היהודי בשאיפתו לגאולה, ובמשך יובל שנים עמדה ההסתדרות הציונית בראש תנועת העם היהודי לשוב למולדתו ונשאה באחריות מרכזית לכינון מדינת ישראל, לעתים לבדה, לעתים בשיתוף חוגים וגופים יהודיים אחרים.

התנועה הציונית לאחר קום המדינה שונה בהכרח בכמה בחינות עיקריות מהתנועה הציונית שלפני קום המדינה. נשתנה תוכן פעולתה של התנועה הציונית כלפי פנים וכלפי חוץ.

מה היה תכנה של התנועה הציונית לפני קום המדינה?

קודם כל היה זה מאבק רעיוני בתוך העם היהודי. התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היתה. מקובלת על דעת רוב היהודים, אם כי היו לה שרשים עמוקים בעברו של העם היהודי, בספרותו ובאמונתו. רבים ראו בשאיפה הציונית — דבר מזיק, פסול, מסכן קיום היהודים, מחלל דת ישראל, רעיון בטלני בלתי מעשי, אוטופיסטי, ריאקציוני. האדוקים הקיצונים ראו בציונות פגיעה קשה בדת וכפירה באמונת המשיח. הם דוקא האמינו בגאולה, אבל בגאולה בידי שמים, ולא בדרך הטבע, כפי שהטיפה לה הציונות. המתבוללים ראו בציונות סכנה לזכויות היהודים, להכרת שויונם האזרחי ולמעמדם שרכשו להם או שאפו להשיג בארצות מגוריהם. אם שואפים למולדת יהודית, סימן שאין היהודים אזרחים נאמנים בארצם. הסוציאליסטים ראו בציונות שאיפה ריאקציונית, המסיחה דעת ההמונים מהמלחמה הפוליטית או המעמדית להטבת מצבם ולהשוָאת זכויותיהם. גם אלה האמינו בגאולת העם היהודי, אבל גאולה זו צריכה לבוא על־ידי מהפכה סוציאלית עולמית; כשיתוקן העולם במלכות הסוציאליסם — יתוקן מצב של היהודים ממילא. הנאורים ואנשי המעשה התנגדו לציונות באשר היא חלום שוא ואוטופיה ריקה. היתכן שהיהודים ישובו לארץ קדומים פראית, הרוסה, מיושבת ערבים, נתונה לשלטון תורכי? היתכן שבני עיר יהיו לעובדי אדמה, ואנשי אירופה יתישבו בארץ אסיאתית? התוגר לא יתן, הערבים לא יסכימו וכו׳ וכו'.

בן ימינו קשה לו לתאר לעצמו המציאוּת היהודית לפני 40—50 שנה, ולהעריך האינרציה הרוחנית והרעיונית שבה נאבק הרעיון הציוני, ועד כמה עמד בניגוד להלך־הרוחות ששררו אז ברחוב היהודי, גם במערב וגם במזרח. התנועה הציונית נאבקה בכוחות התרבותיים ובהרגלי המחשבה ששלטו בעם היהודי מימין ומשמאל, בקרב החרדים והחפשים, בקרב העשירים והעניים; ואם כי בתוך התנועה הציונית היו חילוקי דעות פנימיים, חשובים ולא חשובים, עמוקים ושטחיים, הרי כלפי חוץ עמדה כל התנועה הציונית על אגפיה, סיעותיה וזרמיה בפני קיר אטום של דעות קדומות והתנגדות נפשית ומחשבתית. ומאבק רעיוני זה, מאבק פורה ומפרה כלפי פנים, בתוך העם היהודי, מילא חללה של התנועה הציונית כל הימים.

והיה מאבק שני, מאבק פוליטי, מאבק כלפי חוץ. אין צורך לחזור לתקופה התורכית בראשית ימיה של הציונות הקונגרסיסטית. לצרכי הבירור הנוכחי אפשר להסתפק בתקופת המנדט. הציונות לא היתה רק השקפת עולם, תפיסה פילוסופית או דתית, שאינה תלויה בזמן ובמקום ובתנאי המציאוּת. אמנם לציונים רבים היתה הציונות בעיקר — השקפת עולם יהודית, בניגוד להשקפת העולם של המתבוללים. אבל לתנועה הציונית היה אובייקט ארצי, ממשי — ארץ־ישראל. וארץ זו היתה נתונה בתנאי מציאוּת מסוימים, מדיניים, ישוביים, כלכליים, תרבותיים, והתנועה הציונית שאפה לשנות ולהפוך אותם כדי להגיע למחוז חפצה. היא עסקה בעבודה יִשובית, ונאלצה לעמוד גם במערכה מדינית, כי ארץ־ישדאל לא היתה חלל ריק, שכל הרוצה עושה בתוכה כאדם העושה בתוך שלו. הארץ היתה נתונה במשטר מנדטורי, משטר יחיד במינו, שנתחדש רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. והמנדט בארץ־ישראל היה נתון בתנאים מיוחדים, ללא דמיון בשום ארץ מנדטורית אחרת. בעלת המנדט, אנגליה, לא שלטה בארץ כאשר שלטה ברודסיה או בציילון, מבלי שתהיה אחראית למוסד בינלאומי ומבלי שיהיו מוטלות עליה התחייבויות מסוימות כלפי הישוב בארץ. המנדט נתן מעמד מוּכּר להסתדרות הציונית, כָּלַל התחייבויות מפורשות כלפי הבית הלאומי, עליה והתישבות יהודית, כלל גם התחייבויות ידועות כלפי הערבים. ובמרובע זה שהכיל המנדט — יהודים, ערבים, אנגליה וחבר הלאומים, היה להסתדרות הציונית מקום להתגדר בו. על ההסתדרות הוטל לעמוד במערכה בלתי פוסקת, גם כשאנגליה היתה נוטה פחות או יותר למלא הבטחותיה לעם היהודי, כפי שהיהודים הבינו אותן וגם, וביחוד, כאשר סטתה בלא יודעים או ביודעים מהבטחות אלה. והמאבק עם ממשלת המנדט — בתנאים שונים ומשתנים, בצורות מתחלפות, מילא חללה של התנועה הציונית במשך שלושים שנה. וחלק גדול של הויכוחים הפנימיים, חילוקי הדעות וריב המפלגות בהסתדרות הציונית נסבו על דרכי מאבק זה, תכנו וצורתו.

הקונגרסים הציוניים, ישיבות הוַעד הפועל, העתונות הציונית — עיקר תכנם היה הוויכוח הפוליטי על היחסים עם ממשלת המנדט, על שיתוף פעולה אתה, על התנגדות לכמה ממעשיה, ועל צורת ההתנגדות וכיוצא באלה.

התנועה הציונית עסקה גם בעבודה ישובית וחינוכית בארץ, אבל פעולה זו הטרידה את המחשבה הציונית פחות מאשר הויכוח והמאבק הפוליטי. המאבק הרעיוני בתוך העם והמאבק המדיני כלפי ממשלת המנדט וחבר הלאומים — זה היה תכנה של הציונות עד קום המדינה. עם קום המדינה נשתנה הדבר תכלית שינוי, אם כי ציונים רבים מוסיפים בכוח ההרגל והאינרציה לחיות במסגרות מחשבתיות שנתרוקנו מתכנן.

קמה מדינת ישראל. עובדה מהפכנית וגורלית זו לא חדרה אולי די עמוק למחשבה הציונית, וספק אם התנועה הסיקה את כל המסקנות, הנובעות ממהפכה עמוקה זו, לגבי המעש והרעיון הציוני. עסקנים ותיקים שהיו רגילים להשתתף במאבק הכפול — הפנימי והחיצוני, ממשיכים במלאכה הזאת גם עכשיו, ואינם מרגישים שהממשלה שלחמו ומוסיפים להילחם בה שוב אינה אותה הממשלה, והעם היהודי אשר כל כך הסתערו על כיבושו ולא הצליחו — אינו אותו העם היהודי, והמעשים שעשתה התנועה הציונית לפני קום המדינה — אינם הולמים עוד המציאוּת החדשה.

מה נשתנה?

מטעמים שונים ומרובים התנגדו יהודים למדינה יהודית: מטעמי דת, פרוגרס, סוציאליסם, מעשיוּת, נוחוּת, דאגה לזכוּיות בתפוצוּת וכדומה. היו גם ציונים כ״השומר הצעיר״ וציונים אחרים, שפסלו רעיון המדינה, מתוך זיקה ל״כוחות מחר״, מתוך ״ריאליזם״ פוליטי או מתוך עקרונות פציפיסטיים. התנגדות זו נמוגה ונעלמה עם היות המדינה מציאוּת. לא רק בחוגים ציוניים, אלא גם בכל רחבי העם, מחוץ לסיעות חסרות ערך של מתכחשים ומתנכרים מימין ומשמאל, נתקבלה המדינה בהתלהבות ובגאון. פרט לדת ישראל לא היה זה אלפי שנים כוח מאחד ומלכד כל שדרות העם ובכל רחבי הגולה ככוחה של מדינת ישראל. זהו הנצחון הגדול ביותר, שנחל הרעיון הציוני בקרב העם היהודי. וכל ציוני יש לו זכות ויסוד להתגאות בנצחון זה ולשמוח עליו, ולקבל ברצון ובסיפוק העובדה שאין הציונים עוד כיתה מיסיונרית ולוחמת בעם, אלא העם כולו מלוכד סביב המפעל המרכזי וההיסטורי של התנועה הציונית — מדינת ישראל. מה שלא עשה הרצל בהופעתו לפני כיובל שנים — עשתה עתה המדינה: עם ישראל כולו מלוכד ומאוחד באהבה ובדאגה למדינה. מה שלא עלה בידי הרעיון — עלה בידי המעשה. עכשיו נתברר שהתנגדות היהודים למדינה היתה טעות מעיקרה, ורק מקוצר דוח ומחוסר חזון ומהעדר אמונה נדמה היה כאילו העם היהודי אינו רוצה במדינה יהודית. יותר משהתנגדו למדינה — לא היה בהם כוח להאמין בבואה. היו לנו ״משיחי שקר״, אם כי ספק אם שם זה הולם את כל אלה שהעזו בהזדמנויות שונות לבשר הגאולה. אבל היו לנו תקוות וכיסוּפים שהכזיבו ונכשלו, והעם פחד מאכזבה חדשה ומכשלון חדש, אם כי במעמקי נפשו כָּמַה וערג לקראת חידוש קוממיותו ועצמאותו במולדת הקדומים. פחדו מאכזבה וכשלון לא רק אלה, שנקראו בשם אנטי־ציונים או לא־ציונים, אלא גם ציונים מובהקים, ותיקים, גם אלה נרתעו מדגילה במדינה, וגם אלה שכל ציונותם היתה רק דגילה במדינה. ברגע שקמה המדינה — נמוגו כל הספקות, החששות, הערעורים, ההיסוסים, והלהט הפנימי השמוּר אלפי שנים בחביון האומה, פרץ החוצה ומדינת ישראל נהפכה מיד לנקודת־המוקד המרכזית והמלכדת של חיי העם היהודי בימינו.

התנועה הציונית חייבת לראות השינויים ולהבין שהתנועה הציונית והעם היהודי ומדינת ישראל מהווים עכשיו אחדוּת מלוּכדת שאין להפריד ביניהם. המדינה, העם וההסתדרות הציונית הם אמנם יחידות בפני עצמן. המדינה היא מדינה, העם הוא עדיין עם מפוזר וחי בתפוצות, ואין הוא זהה עם המדינה, ואין המדינה זהה עמו בפועל; וההסתדרות הציונית אינה לא מדינה ולא עם, ואינה יכולה לבוא בשום פנים במקום המדינה או במקום העם. אבל בין השלושה קיימת זיקה הדדית, מוכרחת, רצויה, זיקה של שותפות היסטורית, ואין לתאר עוד אף אחד מהשלושה בלי השנים האחרים, ואין להעמיד אחד מול השני או מול השנים, אלא להגביר השותפות והזיקה בין השלושה, מתוך אהבה, אמון ופעולת גומלין.

שנים לא מעטות היו בוני הישוב בודדים, מתי מעט, כמעט גלמוּדים. עברו שנים עד שהוקם ישוב חדש. לא היתה לנו אפילו הצהרת בלפור, וחיינו, עבדנו ופעלנו תחת משטר תורכי מושחת ופרוע, כשהארץ היתה מוּפקרת לאנרכיה פנימית, ונתקיים קומץ יהודי קטן בתוך ים זרים, וגם בישובים היהודיים רבו הפועלים הזרים. כל רכישה של אדמה עלתה בצרות צרורות ונמשכה שנים רבות. כל נסיון של התרחבות נתקל בקשיים פנימיים, בהפרעות מצד השכנים, בהתנגדות מצד השלטון. העליה לארץ באה טיפין טיפין. שערי הארץ היו סגורים, האדמה היתה נחלת זרים, ושלטון נכרי, תורכי ואנגלי, הֵצר צעדי התישבותנו.

ותהי המהפּכה. כל אדמת המדינה היא ברשותנו. על שערי הארץ ממונה שלטון יהודי, ומאות אלפים מכל הגלויות הדווּיות והמרוּדות שבים קוממיוּת ארצה. מאות ישובים חדשים נוסדים בקדחתנות יוצרת. סדרי הארץ משתנים, והצרכים גדלים בקצב ובממד אשר לא הסכנו להם, וכל מושגינו ומידותינו הקודמים נתישנו, נתערערו, ואם לא נתקין מידות חדשות ההולמות התביעות, הצרכים, הקשיים והאפשרויות החדשים — נחטיא המטרה.

במשך עשרות שנים צברנו פרוטות פרוטות למען רכוש פיסת אדמה. עכשיו עומדים לרשותנו מיליונים דונמים, והם שוממים וריקים. דבר בלתי צפוי נתרחש עם קום המדינה. נאלצנו להילחם על עצמאותנו ועל קיומנו. עם ראשית המלחמה ברחו התושבים הערבים, והארץ כמעט שנתרוקנה מבעליה הקודמים. הציונות שלפני המדינה לא היתה מסוגלת אפילו להעלות על דעתה מצב כזה, וּוַדאי שלא היתה מוכשרת לפעול לפי תביעתו.

עם הוָסד המדינה הוכרז: אין זו מדינתם של שש מאות אלף היהודים היושבים בתוכה; מדינה זו נועדה לכל העם, ושערי הארץ פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות, ומספר התושבים שנכנסו למדינה מאז היוָסדה, זה רק ארבע שנים, גדול ממספר אלה שהיו בה לפני קום המדינה ובשעת היוָסדה.

יש לתנועה הציונית עבר עשיר ונהדר במאבקה הרעיוני בקרב העם, במערכותיה המדיניות על הבמה הבינלאומית, כלפי ממשלת המנדט, חבר הלאומים, או״ם, — בפעולתה המבורכת בארץ בטיפוח הישוב ופיתוחו. חמישים שנה פעלה התנועה הציונית בשלושת הממדים האלה, והיה שכר לפעלה. והנה באה סערה היסטורית, ובסערה זו קמה מדינת ישראל, וסדרי בראשית בתנועה הציונית ובעם היהודי נשתנו ונהפכו על פניהם. לא מאבק פנימי בעם, לא מערכה מדינית נגד ממשלת המנדט, לא עליה בסרטיפיקטים ורכישת קרקע בדונמים, אלא קיבוץ גלויות כאשר לא ידעה עדיין ההיסטוריה היהודית גם בימי יציאת מצרים וגם בימי השיבה מבבל; שחרור כל אדמת המדינה ובנין הארץ בקצב ובממדים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת, וחוּמרת הבטחון העלולה להחריד לב אריה.

הרגלי המחשבה, דרכי הפעולה, המידות והממדים של הציונות מתמול שלשום לא יסכנו עוד. בחיתולי תינוק אין מכסים מערומי אנשים בוגרים.

הגיעו ימים גדולים וקשים. בוצעו עלילות כבירות, ועלילות גדולות מהן מצפות לנו מחר. התגברנו על סכנות חמוּרות, וסכנות איומות מאלה צפויות לנו. אבל גדל כוחנו — מעתה תשען תנועתנו על שנים: על המדינה ועל העם. המדינה עצמה נעשתה למכשיר הראשי והעיקרי המגשים את החזון הציוני והמלכד ומאחד את העם היהודי. כשם שאין אדם מקנא בבנו ובתלמידו כך אין יסוד לתנועה הציונית לקנא במדינת ישראל, להפך: ערכה, כוחה ויכלתה של מדינת ישראל הם הנצחון הגדול ביותר של המחשבה והתפיסה הציונית. שומה על התנועה הציונית להכיר באהבה וברצון בראשונוּתה ועליונוּתה של המדינה ברשת מכשירי הגאולה של העם היהודי.

אבל יתרונה של המדינה הוא גם מקור הגבלתה וצמצוּמה. סמכוּתה הריבונית של המדינה מוגבלת בתוך תחומיה וחלה על אזרחיה בלבד; למעלה מ־80% של העם היהודי נמצאים עדיין — ומי יודע עד מתי — מחוץ לתחומי המדינה. מדינת ישראל אינה יכולה להתערב בחייהם הפנימיים של הקיבוצים היהודיים בתפוצות, לתת להם הוראות או להציג להם תביעות. עם כל היחוּד המציין את מדינת ישראל בדרך תקומתה ובתפקידים המוטלים עליה, חייבת מדינת ישראל לפעול ככל מדינה אחרת, ויכלתה של המדינה מחוץ לגבולותיה מצומצמת. ודוקא ההסתדרות הציונית, הבנויה על הצטרפות של רשות ועל התנדבות חפשית, יש לה האפשרות והיכולת לעשות מה שאין בכוחה ובסמכותה של המדינה, וזהו היתרון של ההסתדרות הציונית על המדינה.

משום כך לא עבר זמנה של ההסתדרות גם לאחד קום המדינה, אלא להפך — אחריותה ויעודה גדלו עכשיו לאין ערוך. המדינה והתנועה הציונית משלימות זו את זו, זקוקות זו לזו, ובכוחות משותפים הן יכולות וצריכות להפעיל העם היהודי בהגשמת חזון גאולתו.

התנועה הציונית שואבת כוחה וסמכותה לא מן המדינה, אלא מן האמת ההיסטורית הגדולה שעליה היא מתבססת ושבה היא מאמינה — אמת יחודו ויעודו ההיסטורי של העם היהודי וחזון נביאיו לגאולה לאומית אנושית. שומה על התנועה הציונית לכבוש עמדה בתוך תפוצות ישראל בכוח חזונה, נאמנותה וכושר פעולתה.

זיקת המדינה לעם ברחבי הגולה, אין פירושה שהעם היהודי בדמותו ובצלמו שבגולה יעצב דמות המדינה וצלמה. המדינה לא היתה קמה אלמלא שקדו בוני הישוב וחלוציו לשנות מן היסוד מבנה החיים ואשיותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של היהודים בארץ. העם היהודי בגולה נגמל מהטבע, מהאדמה ומהעבודה ברוב ענפי המלאכה האנושית. באונס נעשו כמעט כולם תושבי עיר ומתפרנסים משיירי המקצועות, אשר משום־מה לא התפשטו בקרב בני עם הרוב, או מפרנסות טיפוסיות של המעמד הבינוני. עם עומד ברשות עצמו לא יתכן אלא אם יאחז בקרקע המולדת, יעבוד אותה בעצם ידיו ויעסוק בכל משלח־יד הדרוש לקיום עצמאי של האומה. בקרב 155 מיליון של תושבי אמריקה, החיים רובם על עבודת האדמה והחרושת, יכולים להתפרנס גם חמישה מיליון יהודים העוסקים בעיקר במסחר, בפקידוּת וב״מקצועות חפשיים״, או גם במלאכות מסוימות במקצוע החייטוּת. עם עצמאי היושב בארצו לא יכון על בסיס כלכלי־חברתי כזה, ובהקמת הישוב החדש הונחה מראשיתו מהפכה חברתית: היהודים שבו להיות עם עובד ברוּבו הגדול, עובד בשדה, במלאכה, במכרות, ברכבות, בחרושת, בנמל, בספנוּת, בנתיבות אויר, ככל עם העומד ברשות עצמו. שומה על מדינת ישראל להעמיק ולחזק תמורה כלכלית־חברתית זו. על עם ישראל להוציא מזונו מאדמתו, לפתח תעשיות יסוד ולהקים תחבורה מסועפת ביבשה, בים ובאויר, שישחררוהו מתלוּת כלכלית בארצות חוץ.

מהפכה חברתית זו המתחוללת בישראל היא מהפכת אדם, מהפכה המעלה ערכי עבודה, משק, חברה, עצמאות, תרבות, מוּסר, חיל, כוח ורוח שהיו זרים או פגומים בקרב יהודי הגולה.

מהפכת אדם עמוקה זו צמודה למהפכת טבע, שהוטלה על עם ישראל בארצו, מהפכה המשנה נופה של הארץ, חושפת גנזיה ואוצרותיה הכמוסים, מקוממת הריסותיה, מעלה תנובתה ופדיונה, מפריחה שממותיה ומגלה הודה והדרה.

חורבן עצמאותנו, הרחקת עמנו ממולדתו והמלחמות הבלתי פוסקות שעברו על ארצנו מאז יצאנו בגולה, השמוּ את הארץ, דלדלוּ ישוּבה והשחיתוּ בה כל חלקה טובה. מישורי החוף הפורים והעשירים נתכסו הררי חול, שזרם לארץ מהים. הגשמים והרוחות סחפו אדמת ההרים וחשפו מערומי הסלעים, לאחר שנעקרו ונחרבו היערות והכרמים בידי פראי־אדם וחיות־שדה. עמקים מבורכים ורבי־תנוּבה בימי קדם הפכו לאדמת ביצה ממארת, וערבות הנגב שמרביתן עמדו בשוממוּתן מששת ימי בראשית, הפסידו גם שארית הברכה אשר האצילו להן בימי קדם יושביהן החרוצים.

מאות בשנים נמשך תהליך ההרס והעזובה — עד ששבו, בדורות האחרונים, בוניה־בניה הוָתיקים של הארץ.

שלטון זר ובעלים נכרים הצרוּ ידיהם של מחונני המולדת ומקימי הריסותיה, ורק עם הקמת המדינה הוסרו הכבלים הזרים — ולדור מעפיל וחלוצי בישראל נפתחו אפשרויות של מעשי בראשית אדירים, כאשר הן מזדמנות רק לעתים נדירות בתולדות האנושות.

אולם התמורות העמוקות שנתחוללו בישראל לפני היות המדינה וביתר שאת לאחר תקומתה, — אינן מצטמצמות בשטח המשק, החברה והטבע. מהפכה זו בולטת לעין כול, והיא הולכת וגדלה מעידן לעידן. תקומת ישראל חוללה גם תמורה רוחנית ותרבותית רבת תוצאות, שבחלקה היא עדיין סמויה מן העין אבל תולדותיה יתבלטו יותר ויותר בהמשך הזמן, ובעקבות מהפכה זו משתנה באופן יסודי ראיית עצמו של ישראל, ראייתו את העולם וראיית העולם את ישראל.

הנדודים והפיזור במשך אלפי שנה לא יכלו לעקור קיומו של העם היהודי ולמחוק צלמו המיוחד. אבל הם עיקמו וסילפו דמותו. התלוּת בזרים נטלה מאתנו חירות המחשבה והרוח, טבעה בנו ביודעים ובלא יודעים השתעבדות פנימית, הצרה אפקי ראייתנו. עם נתוּן לחסד זרים קשה לו לראות עצמו ואחרים באור נכון.

עם חידוש עצמאותנו הממלכתית, מתעצבת מחדש דמותנו הפנימית והחיצונית. אנו מתקרבים יותר ויותר למקור ולשורש ההיסטורי של אומתנו ולמורשתה הרוחנית מתקופת התנ״ך, ובאותו זמן — אנו נעשים יותר ויותר לאזרחים חפשים של העולם הגדול, ומתערים במורשה האנושית האוניברסלית של כל הדורות ושל כל העמים.

כמו בעמים אחרים, היתה בנו יד הזמן, ושום עם בימינו אינו יכול ואינו צריך להיות מה שהיה לפני אלף, אלפיִם או שלושת אלפים שנה. תקומת ישראל העצמאית אינה מכוּונת להחזרת עטרת העבר לישנו, להפך, פניה של מדינת ישראל מוּפנים לעתיד. אבל עתיד זה יונק גם ממקור חיוּתה וראשונוּתה של האוּמה, וסופג לתוכו כל האור של מורשת העבר. אלא שהעבר הוא קניננו, ואין אנו קנין העבר. העבר שוכן בתוכנו ואין אנו שוכנים בתוכו.

בדרך כלל זורע העבר אור על ההווה, וההיסטוריה מסבירה המתרחש בימינו על־ידי המאורעות שקדמו לו. אך יש גם אשר ההווה מפיץ אור על העבר. ותקומת מדינת ישראל היא דוגמה מובהקת לכך.

שום בר־דעת אינו יכול לפקפק עוד עכשיו שהיינו עם גם במשך כל תקופת הגלות, אכן עם sui generi. לא היינו דומים לעמים אחרים, ואף עכשו אין אנו דומים, ולא נהיה דומים גם בעתיד. עמדנו ביחוּדנו — ונעמוד בו. אבל אולי רק היהודים היו סבורים שכל שאר העמים דומים זה לזה. ומשום כך חילקו העולם בפשטוּת נאיבית לשנים: היהודים והגויים. אך ספק הוא אם יש עם אחד בעולם שאינו רואה עצמו שונה מכל שאר העמים, ובצדק. השוני הוא עובדה אוניברסלית ועולמית; ההבדל הוא רק בטיב השוני, בחשיבותו ובאיתנותו.

השוני והיחוּד של העם היהודי, סגולות רוחו המבורכת ויצירתו התרבותית, הדתית והמוסרית, בתקופה שבין יציאת מצרים ובין השיבה מבבל, כלומר בתקופה שבין משה רבנו ובין עזרא, עשה את עם ישראל לעם עולם, וקבע אחת העובדות הגדולות והמכריעות בתולדות הרוח של האדם אשר רישומו ניכר עד היום בחלק גדול של המין האנושי.

שוני זה, שיסודו בכושר רוחני ומוסרי יחיד במינו, עמד לעם ישראל גם באבדן עצמאותו. אך לא הרי השוני של העם היהודי בארצו כשוני של העם היהודי בצאתו לגולה. הגלות שינתה דמותו ומעמדו של העם היהודי לא רק מבחינה מדינית וארצית אלא גם מבחינה רוחנית ותרבותית.

הגולה צמצמה האופק של העם, כבלה רוחו. מעין היצירה לא פסק ולא דלל, אבל זרמו נסגר בדלת אמות של הגיטו.

גם בשבתנו על אדמתנו בימי קדם היה הגניוס היהודי, שהוריש לאנושות נחלה רוחנית עשירה ומפרה, חד־צדדי ומוגבל. לא עסקנו במדע ובהגות פילוסופית, לא פיתחנו אמנות הציור והפיסול, וכוחנו בטכניקה, בהליכות המדינה והצבא לא היה רב, אם כי מעולם לא נמנינו עם שוללי החיים ומבטלי העולם הזה כחכמי הודו וראשוני הנוצרים; הגלות צמצמה עוד יותר עולמנו הרוחני והתרבותי, וגם ראיית עברנו נתעקמה.

רבי יוחנן בן זכאי, שביקש מהכובש הרומאי יבנה וחכמיה, הציל אולי על־ידי כך קיומו של עם ישראל וחישל רוחו לעמוד בתלאות ובצרות, שליווּ אותו בנדודיו הרבים והממושכים. אולם הגדול שבין תלמידי תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא בן יוסף, זו הדמות הגדולה ביותר שקמה ביהדות לאחר החורבן, לא מצא סיפוק ביבנה וחכמיה, ונתן יד למרד בר־כוכבא למען חדש קוממיות ישראל ומדינתו החפשית, ורק לאחר שגם נסיון נואש זה נכשל, נעשה העם היהודי ל״עם הספר״. החלל הגדול שנוצר עם אבדן העצמאות, הריסת המולדת ושלמות החיים של עם עומד ברשות עצמו, ניסו למלא בפירושים ובפירושי פירושים לתנ״ך. הספר שנולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת וסביבה בינלאומית מסוימת — העם שוב לא היה מסוגל לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית.

גורל הספר היה כגורל העם: הספר הגדול והנצחי, המספר באמנות מופלאה תולדותיו של עם צעיר וגאוני בהתהווּתו, במאבקו הפנימי ובנפתוּלי רוחו, בהתנגשויותיו הקשות עם כוחות חיצונים והשפעות זרות, המגלם מאוָיו והגיגיו וחזונו של העם הזה באספקלריה של גדולי נביאיו ומשורריו, המבשר לאנושות אמתיות דתיות ומוסריות שלא יכהה אורן לנצח, וכולל דברי חכמה והגות והשתפכות הנפש שמעטים כמוהם בספרות העולם לעומק הביטוי, לעוז הניב ולרחשי הנפש העמוקים. גם הוא, הספר, נעקר מאדמת מטעו וחיוּתו, ונחבש יחד עם עמו בגיטו חמרי ורוחני. גם שיר־השירים, המנון אדיר ועז ביטוי זה לטבע ולאהבה, נהפך לשיחה אליגורית בין כנסת ישראל והקב״ה; דוד המלך, אביר הלוחמים והכובשים במלכי יהודה, נצטייר בעיני בעל האגדה כמי שעוסק יומם ולילה בהלכות שפיר ושיליה³; ולא רק חכמי האגדה והמדרש, אלא גם פילון האלכסנדרוני, חניך התרבות והפילוסופיה היוָנית, חיבר מדרשי אגדה ביוָנית צחה ונתן לתורה פירושים אליגוריים שמעולם לא עלו על דעת הקדמונים.

עם אבדן חירותו הממלכתית הועמד העם היהודי בשתי רשויות מנוגדות — מצד אחד רשות המורשה היהודית, מצד שני — רשות העם הזר, על משקו, כלכלתו, תרבותו, חוקיו וכוח משיכתו והתנגדותו.

הכפיפוּת לשתי רשויות אלו וההתרוצצות הנפשית, הרוחנית והחמרית הכרוכה בה — זוהי תמצית ההיסטוריה היהודית בגולה; לא תמיד, לא בכל זמן ולא בכל ארץ קיים ניגוד מוכרח בין שתי הרשויות. היו תקופות בימי הבינים ויש ארצות גם בימינו אנו, שמצד המדינה והעם שבתוכם יושבים היהודים אין כל מניעה והפרעה ליהודים לחיות כרצונם ולטפח ערכיהם המיוחדים; אבל הצד השוה שבכל הזמנים ובכל הארצות — וזהו היסוד הקיים הבלתי משתנה של חיי הגלות — שהיהודי (כל עוד הוא נשאר במידת־מה יהודי) נתון לשתי רשויות שונות, ויש קרע מוכרח בנפשו ובחייו בהיקלעו בין הרשות היהודית ובין הרשות הבלתי יהודית.

הרשות היהודית מצומצמת בפינה רוחנית קטנה ויונקת בעיקר מהעבר. הרשות הזרה, שאין לה כמעט כל הגבלה, יונקת מההווה ומופנה לעתיד, והריהי אופפת ביודעים ובלא יודעים כל חייו הממשיים של היהודי וקובעת מעמדו, חינוכו, תרבותו, פרנסתו והליכותיו יום־יום. וחיץ זה שבין שתי הרשויות מעצב דמות היהודים בגולה, דמותם בעיני עצמם ודמותם בעיני הגויים. והיהודי מתנדנד בין גיטו ובין התבוללות, בין ביטול ובין התבטלות, בין בריחה מהעולם ובין בריחה מעצמו. יש שהוא מתכנס כולו בתוכו ומפרנס נפשו משיירי המורשה היהודית שנעקרה ממקור חיוּתה. ויש להתפלא על החיוניות וכוח היצירה המופלאים הגנוזים בעם עולם זה, שאפילו בתנאים אלה אין יצירתו פוסקת לגמרי, אם כי יצירה זו היא לרוב תלושה מהמציאות ומרחפת בחלל ריק ללא אחיזה ממשית בתביעות ובצרכים של החיים המתחדשים בלי הרף. ויש שהוא, להפך, עוזב את קנו הגלמוד והנידח ומדפק על שערי העם הזר ומבקש להיקלט בתוך תרבותו ולהיבנות ממנה. במקרה הראשון הוא מבטל העולם ומלואו, ומשתעשע בהרגשת עליונות של עם נבחר, אשר אמנם מר ורע לו בהווה ובעולם הזה, אבל לעומת זאת הריהו עתיד לנחול כל טוב בעולם הבא. במקרה השני — הוא מתבטל בפני אחרים, מטשטש צביונו המיוחד, נדחק לרשות שאינה שלו, מסתגל, ונהפך לאחר. כשהוא מצליח הוא נקלט ונטמע, כשאינו מצליח — הוא נפלט ונעלב ומאבד כל עולמו.

התחבטות זו בין שתי הרשויות לא פסקה מעולם בתולדות ישראל בגולה, ולא תיפסק כל עוד ישבו יהודים בנכר ולא ירצו או לא יוכלו להתבולל כליל, וגם לא ירצו או לא יוכלו לשוב למולדתם העצמאית.

התחבטות זו בין שתי רשויות שיבשה ראיית העולם בקרב היהודים, וגם ראיית היהודים בקרב העמים.

הקטיגוריה האנטי־יהודית בכל הדורות ניסתה להוכיח שהיהודים שונים מכל העמים לרעה ״ואין שוה להניחם״, ואם יש בהם משהו טוב — הריהו לקוח מזרים. וקטיגוריה זו לא במאה התשע־עשרה התחילה ולא בימי הביניים, אלא קדמה לחורבן בית שני, וכבר בספרותם של המצרים, היוָנים והרומאים מלפני אלפיִם שנה ויותר; וגם האפולוגיה היהודית לא בימינו התחילה ולא לפני דור, אלא כבר בימי הבית השני נעשתה באיגרת אריסטיאס, בסיבילות היהודיות, בכתבי פילון האלכסנדרוני, יוסף פלוויוּס ושאר הסופרים היהודים בתקופה ההלניסטית; וכל אלה והבאים אחריהם ניסו להוכיח שכל הטוב מקורו ביהדות, וחכמת יוָן אין בה פרי אלא פרחים.

העולם נראה לנו בגולה מתוך פחד, זרות, קנאה, ביטול או התבטלות, כי לא היה לנו בו חלק שוה כשוים. ספק אם היינו מסוגלים להבין עמים אחדים, באשר היינו מסורבלים בתסביך נחיתוּת מדכאת או בהרגשת עליונוּת ערטילאית. במקרה הטוב ביותר היינו מחקים אחרים מתוך יִראת כבוד, או שהיינו מגנים התנהגותם ודרכיהם, מתוך שלא הגענו למקומם. ופחות משהבינונו אותם — לא הבינו הם אותנו, כי בנסיונם הבינלאומי לא היה כל קנה־מידה מקובל למוד אותנו, באשר היינו יוצאי דופן, ולא רק שונים.

משהיינו שוב לעם עצמאי בארצו, עם שוה זכויות במשפחת העמים החפשים, אין לנו כל צורך להיות רגישים לקטיגוריה האנטי־יהודית, ואין לנו הכרח לטפל באפולוגטיקה. כבני חורין נוכל וגם שומה עלינו לראות עצמנו בעבר ובהווה, כמו שהננו, על כל פגימותינו. חסרונותינו וליקויינו, ולתקן כל מה שיש לתקן; ובמקום להראות יפינו ועשרנו, שישנו ואיננו, לאחרים, נעשה מאמץ לטפח מורשתנו המבורכת ולהנחיל לעצמנו כל הערכים והנכסים האנושיים החיוביים, באשר אנו חלק מהאנושיות וכל דבר אנושי לא זר לנו, ונעצב חיינו, תרבותנו ודמותנו מתוך נאמנות למאור הגדול של עברנו ומתוך השתתפות מכסימלית בערכי היסוד הכלל־אנושיים המטופחים על־ידי גדולי ההוגים והמורים של ימינו, ושיש לנו חלק לא קטן ביצירתם ובטיפוחם.

שני מושגים תרבותיים מקבילים הנקוטים בעולם ובעולמנו מדגימים ומבהירים כל האנומַליה שהיתה קיימת בגולה בתפיסתנו התרבותית.

הכוָנה למושגים ״חכמת יוַן״ ו״חכמת ישראל״. אין המדוּבר הפעם בהבדלים הניכרים והחשובים שבאפיים ובכשרונם של שני העמים הקטנים, אשר מילאו בזמנם תפקיד כה רב בתרבות העולמית, אלא בהבדלי התוכן העמוקים והמהותיים של עצם המושגים.

כשאנו אומרים ״חכמת יוָן" אנו מתכוונים להגותם של חכמי יוָן הגדולים אשר חיבקה עולם ומלואו. אנו מתכוונים לדעות של תלס ותלמידיו על עקרונות הטבע, לתפיסתם של הרקליטוס, פיתגורס ופרמנידס על ההוָיה הקוסמית ועל התהווּתה, לתורת היפוקרטס על גורמי הטבע והאקלימים בבריאות האדם ותחלואיו, לדיאלוגים של אפלטון על הצדק, הקדושה, האומץ, האהבה, החינוך, המדינה, החוקים והמשטר והמושכלות העליונים (אידיאות בלע״ז), לספרי אריסטו על הגיון, מדעים, מטפיסיקה, פיוט ואתיקה, לכתבי תיאופרסטוס על צמחים ומדעי הטבע, לחיבורים המַתמַטיים של אבקלידס, ארכימדס, אריסטרכוס מסמוס ועוד.

ברם, כשאנו אומרים ״חכמת ישראל״ — אנו מתכוונים לספרות ולמחקרים המטפלים בעברו של ישראל, דתו, ספרותו. אפילו אלה שכתבו עד עכשיו על הפילוסופיה היהודית — התכוונו רק לפילוסופיה התיאולוגית של חכמי ישראל ביחסה לאמונה היהודית. עד היום לא נתיחד מקום בספרים אלה לברוּך שפּינוזה, לפילוסוף הגדול ביותר שהוציא עם ישראל מתוכו במאה השבע־עשרה, אחד מהוגי הדעות העמוקים ביותר של האנושות כולה, אם כי פילוסוף זה טיפל גם בעברה ובבעיותיה של היהדות ובישׂר לפני שלוש־מאות שנה תקומתה של מדינת ישראל.

עם חידוש מדינת ישראל אנו עומדים שוב ברשות אחת ויחידה — ברשות עצמנו. הגדרה⁴ של ״עצמנו״ לא באה לצמצם ולהעמיד חיץ בינינו ובין העולם אלא להפך. רק עם עמידתנו ברשות עצמנו אנו נהפכים מתוך חירות ושויון לאזרחי העולם, לא רק במובן הפוליטי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. בגלות היינו נתינים חורגים או פליטים חסרי מולדת הנזקקים לפספורט של ״ננסן", שאינו מבחין בין עם לעם ובין מדינה למדינה. במדינת ישראל נעשינו אזרחי עולם בתוקף היותנו בני מולדת עצמאית שנת זכויות במשפחת העמים.

עמידתנו ברשות עצמנו מחזירה לנו עטרת הזהות והאחדות הפנימית, וזיקתנו לעולם ולתרבות העולם היא זיקת שותפות של שוים.

המחקר והחינוך בישראל מן ההכרח שיקיפו עולם ומלואו, מחקר האטום והכוכבים, החי והצומח, ספונות האדמה והימים, הרוחות ומזג־האויר וכל תעלומות הטבע בשמים ממעל ובארץ מתחת, וכן גם עלילות אנוש מראשית הופעתו על במת החיים, מאבקיו, עליותיו וירידותיו, נפתוליו עם עצמו ועם בני מינו, ביחידות ובציבור, בכל התקופות בכל חלקי תבל. כל אלה ישמשו מטרה למאמצי הרוח החוקר בישראל. גם ספרות ישראל בארצו מן ההכרח שתכלול בתוכה כל אוצרות הרוח האנושי מימי קדם ועד היום. כל היצירות העתיקות של עמי מצרים ובבל, סין והודו, פרס וערב, יוָן ורומא, וכל הנחלה הספרותית של ימי הביניִם והתקופה החדשה בכל תחום היצירה המדעית, האמנותית, הפילוסופית, הדתית והפיוטית, נוסף על הספרים שנכתבו תחילה עברית או נכתבו על־ידי יהודים ועל היהדות בלועזית.

זהו דבר שאין צורך להדגישו שבתוך המפעל התרבותי־הישראלי יתפוס מקום חשוב ומיוחד — מחקר המולדת והאומה. עתיקות הארץ, סגולותיה, מבנָה הגיאולוגי והטופוגרפי, אוצרותיה הטבעיים, מימיה ואקלימה, ימיה וחופיה, הצמחים והחי אשר בתוכה, ישוביה הקדומים, החליפות והתמורות שחלו בהם בעקבות תנודת העמים, הכובשים והמלחמות מימי קדם ועד היום — בכל אלה עסקו במשך דורות חוקרים מכל עמי התרבות. הספרות העשירה רבת־הלשונות על ארץ־ישראל כמעט שאין כמוה לשפע לגבי שום ארץ אחרת שאינה עולה בשטחה על ארצנו. ולא נקפח זכות החוקרים מאומות העולם ומבני עמנו, שעשו רבות עד היום לשפוך אור על עברה וטבעה של ארצנו. אולם רק עם מלחמת השחרור ועצמאות ישראל נוצרה האפשרות המלאה למחקר הארץ העומדת ברשותנו. רק עם שחי בארצו, עומד ברשות עצמו, מזוין במכשירי התרבות והמדע של ימינו ונתבע לפתח כל גנזי מולדתו למען קיומו ועתידו, יהיה מסוגל לפענח תעלומות⁵ עברה וטבעה של הארץ המוצנעות עדיין במעבה האדמה, בתלים המרובים, בנקיקי הסלעים ובמערות המדבר, וידע לחשוף אוצרותיה הכמוסים בחיק האדמה ובמימי אגמיה ויָמיה. אלפי שנה קראנו בתורה על ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת״ (דברים ח׳, 9), אבל רק אחרי שחרור הנגב על־ידי צה״ל במלחמת הקוממיות גילינו בעליל מחצבי הנחושת ואבני הברזל. וגם הגענו למכרות העשירות של פוספטים ואוצרות אחרים, שלפי שעה לא נמצאו להם עדייו כל סמוכין בספר הספרים, המקור הנאמן ביותר לידיעת הארץ, מלבד הארץ עצמה; ואנו רק בראשית המלאכה.

מחקר המולדת קשור קשר אמיץ בהעפלה חלוצית לישובה ולפיתוחה. המחקר גם מסייע להרחבת ההתישבות וגם מסתייע על ידה; כל המאמץ המדעי של עם הוא חלק אינטגרלי ממפעל חייו הכלכלי, המדיני והחברתי.

והוא הדין ביחס למחקר האומה, ביחוד מחקר תולדות האומה ויצירתה התרבותית והרוחנית בארץ מכורתה, שבו טיפלו חוקרים יהודים ולא־יהודים במשך דורות. אצל חוקרי אומות העולם נשתבש מחקר זה לרוב מפני המגמות הנוצריות והאנטי־יהודיות, אשר, ביודעים או בלא יודעים, השפיעו על רוב מסקנותיהם; אבל גם החוקרים היהודים לא היו חפשים לגמרי ממגמות והשפעות ומעצורים שדבר אין להם עם חקר האמת. הבנת התקופה היסודית והמכרעת בתולדות העם היהודי, שבה נתעצבה דמות עם־העולם ונוצרו כמעט כל היצירות הנצחיות הכלולות בספר הספרים, התקופה שבין יציאת מצרים והשיבה מבבל, מימי משה רבנו ועד עזרא, מחייבת גם קרבה נפשית ואינטואיציה היסטורית וגם חירות המחשבה ועצמאות הרוח והעדר דעות קדומות ומגמות של קטרוג או סניגוריה; וקשה למצוא סגולות אלה בקרב חוקרים שלא מבני עמנו, ואף לא בקרב חוקרים יהודים כפופים לשתי רשויות, שלא טעמו טעם של יהודי בן־חורין בארצו העצמאית.

אלפיִם שנה נכתבו פירושים ופירושי פירושים לספר יהושע; ואיש לא יזלזל בערכם, וכמה דברים סתומים ומקומות נעלמים נתבהרו ונזדהו. אבל הפירוש שניתן לספר זה בקרבות מלחמת הקוממיות והאור הרב הנשפך על עברנו בחידוש עצמאותנו – יחוורו לעומתם כל הפרשנים מבני ברית ומשאינם מבני ברית.

רק עם החי בארצו ועומד ברשותו יקרא בעין פקוחה ובהבנה אינטואיטיבית בספר הספרים, שנוצר באותה הארץ ועל־ידי אותו העם. רק דור שחידש קוממיות במולדת הקדומים יבין לרוחו ולנפשו של קודמיו שפעלו, לחמו, כבשו, יצרו, עבדו, סבלו, הגו, שרו, אהבו וניבאו בתחומי אותה מולדת.

חקר האמת אינו סובל כל כבלים וסייגים — ורוח עמנו נכבל בגולה, ורק עם חידוש עצמאותנו הוא משתחרר מכל סוגי השעבודים, החיצונים והפנימיים, אשר הצרו, צמצמו וגם עיקמו פעולתו.

המפעל האדיר של פיתוח המפעל התרבותי של ישראל בארצו, כמפעל של קיבוץ גלויות ובנין המולדת, לא יעָשה אך ורק בכוחות הפנימיים של המדינה הצעירה והמִצערה. בקליטת העליה והרחבת החקלאות והחרושת והתחבורה, כן גם טיפוח ״חכמת ישראל״ החדשה, במובנה הכולל והמצומצם, לא יתּכנו בלי השותפות הנאמנה והמתמידה של כל האומה העברית; מדינת ישראל לא נועדה לתושביה, אלא לעם ישראל כולו, גם לאלה שאין בדעתם להתישב בתוכה. עצמאות ישראל זקפה קומת היהודים גם באותן הארצות שאין בהן רצון או נטיה לעליה המונית. נצחונות צה״ל וכיבושי ההתישבות והחרושת ומפעלי הפיתוח הם נחלת כל יהודי בעולם, ורוח העצמאות והחירות המנשבת בישראל יש בה לרענן כל נפש יהודית באשר היא.

ובשדה המחקר המדעי, בין שזה מדע פיסי, ביולוגי, חברתי, מדיני או היסטורי, ובשדה היצירה התרבותית, בכל שטחי האמנות, הספרות, הדת והמוסר — עלינו לקיים זיקת שותפות נאמנה בין חוקרי הארץ ויוצריה ובין החוקרים והיוצרים היהודים בתפוצות, כי רק מתוך מאמץ משותף נוכל למשימה התרבותית והחינוכית הגדולה שההיסטוריה הטילה על דורנו.

אין אנו יכולים ורשאים לוַתר על השתתפותו של שום קיבוץ יהודי באשר הוא, בעולם הישן ובעולם החדש; ואם בשטח החמרי והמדיני כך, בשטח הרוחני על אחת כמה וכמה. גודל הרוח ועצמתו אינם מותנים בכמות, ומשה רבנו היה שקול כנגד שישים רבוא. אבל הכמות יש שהיא נהפכת בדרגה ידועה לאיכות; ומחוץ לישראל אין כרגע קיבוץ יהודי שידמה ביכלתו החמרית, המדינית, הכספית וגם התרבותית והרוחנית לקיבוץ היהודי באמריקה. וכל עתידו של העם היהודי וגורלה של מדינת ישראל תלויים בשותפות האמיצה והנאמנה שבין ישראל בארצנו ובין יהדות אמריקה. וזיקת אמריקה. וזיקת הגומלין של ישראל עם יהדות אמריקה לא תעמוד על שותפות כספית, מדינית בלבד, אלא גם על שותפות חלוצית ותרבותית. שותפות של גוף ורוח מצדם של טובי הנוער ותלמידי החכמים ביהדות האמריקנית, שיבנו יחד אתנו מדינת ישראל ותרבות ישראל.

חלוצי ישראל מכל הארצות יפריחו יחד עם בני הארץ שממות המולדת, ולא יֵעדר מקומו של הנוער היהודי באמריקה בקרב חלוצים אלה. במיוחד ניזקק לתלמידי־חכמים ואנשי רוּח ועובדי מדע ומומחים שבקרב יהודי אמריקה, למען האדיר חכמת ישראל החדשה שעליה יתבסס כל מפעלנו המשקי, הצבאי והחינוכי. גם בענף המיוחד של חקר תולדות האומה והמולדת, שלו נתיחד עד עכשיו בגולה המונח ״חכמת ישראל״ במובנה המצומצם, יש כר נרחב לפעולה וליזמה משותפת בין חכמי ישראל וחכמי היהדות בתפוצות.

״הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם־יִוָלֵד גוֹי פַּעַם אֶחָת?״ שאל הנביא. לא רבים שאלו עצמם שאלה זו ביום הכרזת המדינה.

מאז, בשנים מעטות אלה, חוללה המדינה הצעירה עלילות אדירות וביצעה מפעלים כבירים, בקצב ובממדים שאין להם דוגמה בתולדות ימינו. אבל — אַל אשליות! עוד מלאכת המדינה, מלאכתה בארץ, בעם, במזרח, בעולם, בראשיתה; לא מאחורינו, אלא לפנינו הם הקשיים והמאמצים, המבחנים והסכנות וכן גם המבצעים והכיבושים, הגדולות והנצורות אשר יבואו. ועוד רבה הדרך וקשה, ״וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקָרֵא לָהּ״.

נצח ישראל, ראה בכותר בשם זה

בֶּן־אָדָם: שִׂים פָּנֶיךָ…

וְהַטֵף אֶל־דָרוֹם, וְהִנָבֵא

אֶל יַעַר הַשָׂדֶה נֶגֶב…

(יחזקאל כא, 2).

בדרום ובנגב עמדה עריסת אומתנו; הם אזורי התורפה המסוכנים של המדינה; הם גם תוחלתה הגדולה.

כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו באור־כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה, ולאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. זמן מה אהל אברהם באלוני ממרא אשר בחברון, כי האדמה הצחיחה בדרום לא נשאה את אברהם ואת לוט יחדיו, כי לשניהם היה מקנה רב – צאן ובקר, אבל אחרי הפיכת סדום, חזר אברהם

"אַרְצָה הַנֶגֶב וַיֵשֶׁב בֵּין קָדֵש

וּבֵין שׁוּר וַיָגָר בִּגְרָר"

(בראשית כ', 1).

שכניו של אברהם היו הפלשתים אשר התישבו בדרום המערבי, ועם שכנים אלה כרת אבי האומה ברית לאחר מריבות על באר מים שחפר אברהם בארץ מעוטת גשמים זו, ואברהם קרא למקום באר־שבע “כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם” (שם, כא, 31), וספר הספרים שלנו המצטיין בצמצום דרמטי, גם כשהוא מספר על מאורעות אדירים, מציין בפסוק אחד בן עשר מלים, שני מעשים של אברהם, שצירופם יחד מעורר השתאות עמוקה על התפיסה המופלאה של קדמונינו. בנשימה אחת מסופר על מעשה פרוזאי ויומיומי, כביכול, של נטיעת עץ – ועל הברקת הרעיון העליון שהונח בהשקפת העולם המקורית של היהדות – הרעיון של אל עליון. ואלו הן עשר המלים: –

“וַיִטַע אֵשֶל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם”

(שם, שם, 33).

רק הגניוס היהודי הקדמון השכיל והעז לצרף בפסוק אחד ובפשטות תמציתית כזו שני מעשים שונים ורבי־משמעות כאלה…

גם יצחק, בנו של אברהם, היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם־נהרים, ואף הוא נסתכסך עם שכניו הפלשתים בגלל חפירת בארות אשר הפלשתים סתמו אותן.

"וַיַחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָחַל

וַיִמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִים. וַיָרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי

יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָיִם, וַיִקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי

הִתְעַשְׂקוּ עִמוֹ. וַיַחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָרִיבוּ גַם עָלֶיהָ,

וַיִקְרָא שְׁמָה שִׂטְנָה. וַיַעְתֵּק מִשָׁם וַיַחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת,

וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִקְרָא שְׁמָה רְחֹבוֹת וַיֹאמֶר: כִּי עַתָּה

הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַעַל מִשָׁם בְּאֵר שָׁבַע"

(שם, כו, 22־19).

ושוב המשיך פה יצחק במסורת העברית של אביו:

“וַיִקְרָא בְּשֵם ה', וַיֶט שָׁם אָהֳלוֹ, וַיִכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר” (שם, שם, 25).

נטיית אהל, כריית באר וקריאה בשם אל עליון – בנשימה אחת.

ברוּר הדבר למה הלכוּ האבות הראשונים של האומה הנגבה: זה היה חלק הארץ הפחות מיושב ומאוכלס, כבימינו אלה, והעולה הראשון מהארץ שנקראת בימינו עיראק ובימים ההם – חרן, מצא בנגב מרחב חפשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ היעודה, וגם הוטל עליו לעסוק במקום מושבו החדש במעשי־בראשית: חיפוש מים ונטיעת עצים, ושם, במרחב שומם זה, עמד על האחדות העליונה של ההוָיה.

גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. השליט הכנעני הראשון אשר נתקלוּ בו בני־ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד היושב בנגב.

בתנ“ך אין הביטוּי המשובש השגור בפי בני דורנו – “לרדת” לנגב. בתנ”ך “עלו” הנגבה.

כאז כן היום הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל. מאז דרכו פה רגלי האבות עברוּ על הנגב הרבה חליפות ותמורות וערי הנגב החרבות הן עדות למאמצי דורות, מימות האבות ועד המאה השביעית, עד גמר התקוּפה הביזנטית, ליַשב ולהפריח שממה זו. גם הסקירות הארכיאולוגיות שנעשוּ בשנים האחרונות גילוּ מספר רב של ישובים קדומים בכל רחבי הנגב. הכיבוש הערבי המאה השביעית עשה לאַל מאמצי המישבים העברים ובני־נביות, והיום אין עוד כמעט כל זכר לערי יהודה ושמעון, שני השבטים שהתנחלוּ בדרום ובנגב.

ספר יהושע (טו, 32־21) מונה הערים בנחלת שבט יהודה, אל גבול אדום בנגבה:

"קַבְצְאֵל וָעֵדֶר וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה

וְעַדְעָדָה. וְקֶדֶש וְחָצוֹר וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת.

וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיוֹת, חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר. אֲמָם וּשְׁמָע

וּמוֹלָדָה. וַחֲצַר גַדָה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט. וַחֲצַר שׁוּעָל

וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה. בַּעֲלָה וְעִיִים וָעָצֶם. וְאֶל תּוֹלַד

וּכְסִיל וְחָרְמָה. וְצִקְלַג וּמַדְמַנָה וְסַנְסַנָה. וּלְבָאוֹת

וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמוֹן".

שמעון אשר התנחל בתוך נחלת בני יהודה ישב אף הוא בכמה מהערים שנזכרו לעיל (בְּאֵר שֶׁבַע, אֶל תּוֹלַד, מוֹלָדָה, חֲצַר שׁוּעָל, עֶצֶם, חָרְמָה, צִקְלַג, עַיִן, רִמוֹן) אבל היו לשמעון גם ערים בנגב שבהן לא ישבו בני יהודה: בְּתוּל, בָּלָה, שֶׁבַע, בֵּית הַמַרְכָּבוֹת, חֲצַר סוּסָה, שָׁרוּחֶן, עֶתֶר, עָשָׁן (שתי הערים האחרונות נזכרו גם בערי יהודה בשפלה – יהושע, טו, 42).

התנ"ך מבחין בין ששת חבלי הנגב: נגב־ערד – זהו מדבר יהודה ממזרח לבאר־שבע עד ים־המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב הירחמיאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרתי – כנראה הנגב המערבי לצד פלשת; נגב כלב – יתכן חלק מנגב יהודה.

הנביאים לא השלימו מעולם עם שממות הנגב. הנביא ישעיהו בן אמוץ התנבא:

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח

כַּחֲבַצֶלֶת… אָז יְדַלֵג כָּאַיָל פִּסֵחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵם,

כִּי נִבְקְעוּ בַמִדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים

בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָׁרָב – לַאֲגַם, וְצִמָאוֹן – לְמַבֻּעֵי מָיִם…

וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקָרֵא לָהּ…

וְהָלְכוּ גְאוּלִים

(ישעיהו לה, 9־1),

כאן נתפרשו כל המפעלים העיקריים הדרושים לפיתוח הנגב, שלא עבר זמנם גם בימינו אלה. וירמיהו התנבא:

"כִּי כֹה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֵל הָעָם הַזֶה אֵת כָּל הָרָעָה

הַגְדוֹלָה הַזֹאת – כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטוֹבָה

אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹאת,

אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹמְרִים: שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה… שָׂדוֹת

בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ

בִּנְיָמִין וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי

הָהָר וּבְעָרֵי הַשְׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶגֶב – כִּי אָשִׁיב אֶת

שְׁבוּתָם, נְאֻם־ה' " (ירמיהו לב, 44־42).

בנגב נמצאו בימים הקדומים המכרות הראשונים אשר הגדילו סחר הארץ בימי מלכי יהודה הראשונים. עוד בספר התורה נשתבחה הארץ “אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶת” (דברים ח', 9), וגם אחד מהנביאים האחרונים מדבר על “הָרֵי נְחשֶׁת” (זכריהו ו, 1). בהרי תמנע אשר בנגב הדרומי היו לשלמה המלך מכרות נחושת, אשר הותכה בכור המצרף שבנה מלך זה בעציון־גבר, כפי שנתגלה בימינו בחפירות של הארכיאולוג היהודי האמריקני נלסון גליק. כה רבה הנחושת בימי שלמה, עד כי סופר עליו:

"וַיַנַח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד, לֹא

נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְחשֶׁת" (מלכים א', ז, 47),

ועוד בדברי ימי דויד נאמר:

“וְלַנְחשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה” (דברי הימים א' כב, 14).

ואמנם נמצאו בימינו מחצבי ברזל ונחושת בנגב, אם כי אין ספק שבדורות הקדומים דוּלדלו כמה מהם.

לקדמונים היה ידוע גם שפע החֵמָר (אספלט) המצוי בסביבות ים־המלח (“וְעֵמֶק הַשִׂדִים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר” (בראשית יד, 10) ודרכי שימושו.

חשיבוּת יתרה נודעה לנגב עוד בימי קדם – בגלל מפרץ ים־סוּף שבדרומו. זה היה המוצא הראשון של העם היהודי לים בימי מלכי יהודה. שלושה מלכים מבית דויד חתרוּ להגיע לקצה הדרומי של הנגב ולעשות את אילת לנמל יהודי בלשון ים־סוף: שלמה, יהושפט ועוזיהו.

הדרך לאילת – הערבה, והעיר אשר על שפת ים־סוף היו תחילה נחלת אדום, כפי שמסופר בתורה: "וַנַעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי־עֵשָׂו

הַישְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיוֹן־גָבֶר

(דברים ב, 8). בימי דויד נכבשה אדום. “וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד” (שמואל ב', ח, 14). יורשו של דויד, שלמה המלך, כיוון כל מאמציו להגדיל עושר ארצו בדרכי שלום, ומשום־כך העריך חשיבותה הכלכלית של אילת

“וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם”

(מלכים א', ט, 26).

התפלגות המלוכה בימי רחבעם הביאה לאבדן אילת. אולם המלך הרביעי אחרי רחבעם, יהושפט בן אסא, השכיל לכרות ברית עם אחאב מלך ישראל, ועל־ידי כך יכול היה לכבוש מחדש את אילת, ושוב ניסה לטפח הספנות העברית שהחל בה שלמה המלך. אחרי מות אחאב, מגדולי מלכי ישראל, הורעו היחסים בין יהושפט מלך יהודה ובין אחזיה בנו של אחאב. גם אחזיה רצה להשתתף בשייט ים־סוף, אבל יהושפט דחה הצעת שותפות זוֹ

"אָז אָמַר אֲחַזִיָהוּ בֶן

אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט: יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיוֹת –

וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט" (מלכים א', כב, 50).

בגלל מריבה זו נחלשה יהודה ואילת נשמטה שוב מידי העברים; ושוב עברו ארבעה דורות עד שאמציה בן יואש מלך יהודה הכה את אדום בגי־המלח ותפס את סלע (בירת אדום), ובנו עוזיהו (עזריה), בנה את אילת, וישׁיבה ליהודה (מלכים ב', יד, 22). עוזיהו, שהיה אחד מגדולי המדינאים שקמו ביהודה, קיים יחסי ידידות ושותפות עם מלך ישראל, ירבעם השני, אף הוא מגדולי מלכי ישראל, ושניהם הרחיבו גבולות ארצם: עוזיהו בן אמציה בדרום, וירבעם בן יואש בצפון.

עוזיה המלך היה מצביא גדול, כובש מצליח ומישב ומפריח שממה. בימיו התעצם הצבא היהודי, טופחה ההתישבות וההשקאה, נבנה הנמל באילת, ויחד עם הפריחה המדינית והכלכלית צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית. בימי עוזיהו קמו נביאי הספר הגדולים והראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו, אשר הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה תורת הצדק, החסד, האחוָה, השויון וחזון הגאולה היהודית והאנושית באחרית הימים. ולא בכדי זכה מלך זה לכתיבת תולדות חייו ומעשיו על־ידי הנביא הגדול ישעיהו בן אמוץ, דבר אשר לא זכה לו שוּם מלך ביהודה ובישראל.

הודות לכיבוּשים ולמפעלי הפיתוּח של עוזיהו בדרום ובנגב – נשארה אילת בידי היהוּדים במשך שלושה דורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז, מלכי יהודה.

גם יותם, בנו של עוזיהו, המשיך במפעל הפיתוח של אביו והרחיב גבולות ארצו במזרח:

"וְעָרִים בָּנָה בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחֳרָשִׁים

בָּנָה בִּירָנִיוֹת וּמִגְדָלִים. וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ

בְּנֵי־עַמוֹן וַיֶחֱזַק עֲלֵיהֶם (דברי הימים ב', כז, 5־4).

עם חורבן מלכות ישראל בימי המלך הושע בן אלה, נחלשה גם מלכות יהודה, ורצין מלך ארם השיב את אילת לאדום

"וַיְנַשֵׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד

הַיוֹם הַזֶה" (מלכים ב', טז, 6).

בימינו, במרס 1949, נכנס צבא־הגנה־לישראל לאילת וישיבה לישראל, ובמקום הגבול המסרתי מדן ועד באר־שבע – נמתח גבול ישראל כמאתים וחמשים קילומטר דרומה מבאר־שבע, ובפעם הראשונה בתולדותינו שוכנת מדינת היהודים לשני ימים: ים־סוף בדרום וים התיכון במערב. מבחינת התחבורה העולמית דומה הנגב לתעלת סואץ: הוא משמש מעבר לשני אזורי השיט העולמיים – דרך ים התיכון לאוקינוס האטלנטי, ודרך ים־סוף לאוקינוס ההודי והשקט.

הנגב נתברך בעוד ים אחד, שאין לו ערך תחבורתי רב, כי הוא ים פנימי סגור – וזהו ים־המלח. אבל ים זה הוא יחיד במינו בעולם, הוא שקוע בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – כארבע מאות מטר מתחת לפני הימים, והוא עשיר במלחים ובמינרלים מכל ים אחר בעולם. יש בו כשני ביליון טונות של אשלג, למעלה מעשרים ביליון טונות של מגנזיום כלורי, למעלה מעשרה ביליון של סודיום כלורי, כששה ביליונים של קלציון כלורי, קרוב לביליון טונות מגנזיום ברומי ועוד. והוא שופע מעינות רפואה שעדיין לא נחקרוּ כהלכה, אבל אין ספק שצפונה בהן ברכה רבה לבריאות ולהבראה.

מאז נגאלו מרחבי הנגב על ידי צבא־הגנה־לישראל נסקר ונחקר הנגב מחדש, אם כי עדיין לא במידה מספיקה, ועדיין הסתום והנעלם מרובה על הגלוי והידוע. נתברר, כי הנחושת והברזל אינם המחצבים היחידים בנגב. נתגלוּ מקורות פוספט מרובים, שבחלקם הם מנוצלים, ומהם נתקבל החומר היקר למחקר אטומי: אורניום. נמצאוּ מחצבי גבס, שיש ושחם, מרבצי חול־זכוכית מן המובחר, אבן ביטומן, קאולין ועוד. אבל עדיין אין להגיד שכבר נחשפו כל האוצרות הצפונים בחיק המדבר הגדול ובמעבה אדמתו. גם החי והצומח בנגב עדיין טעונים חקירה מפורטת, כן האקלים, כמות הטל, טיב הקרקע והמבנה הגיאולוגי.

ההתקדמוּת המופלאה של מדעי הטבע בשלוש מאות השנים האחרונות נתרכזה עד ימינו אלה בעיקר בארצות הצפון – באירופה ובאמריקה. בארצות אלה אין מחסור במים ובמקורות כוח: פחם, נפט, גז, אשדות. הגשמים באותן ארצות מצויים בשפע כמעט בכל חדשי השנה, ואוצרות פחם וברזל הכשירוּ המהפכה התעשייתית הגדולה שנתחוללה במאה התשע־עשרה.

כאחד מעמי התרבות המעטים שחזר למולדתו הקדומה בארץ סובטרופית וצחיחה ברובה, שומה עלינו להתרכז במחקרים שלא היה צורך חיוני לעמי הצפון. ובנגב יבּחן כושר המדע והמחקר היהודי. אולם במחקר בלבד לא סגי.

המשולש של הנגב תקוע בין שתי ארצות עוינות: מצרים ועמון. מעבר לגבול הדרומי־מערבי של הנגב משתרע מדבר סיני, ומעבר לגבול המזרחי – מדבר ערב. הערבים הפכו לא מעט ארצות פורחות ומאוכלסות למדבריות. השממה בארצות ערב אינה מפריעה לקיומם ולעצמאוּתם. מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 15–25 קילומטר, המכילה רובו של העם בישראל, לא תעמוד לאורך ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב.

עוז רוחם, יוזמתם היוצרת ויגיע כפיהם של חלוצי העם בשלושת הדורות האחרונים, שינוּ פני הארץ עוד בהיותה תחת שלטון זרים. מפלסי הדרך להקמת המדינה הִפרוּ חולות וטרשים, יִבּשוּ ביצות, חפרו בארות ונטעוּ כרמים ופרדסים, יִערוּ הרים, בנו כפרים וערים, פיתחוּ חרושת ומלאכה. אבל עבודתם נצטמצמה במחצית הצפונית של מערב הארץ – וגם כאן בעיקר במישורי החוף ובשני העמקים: עמק יזרעאל ועמק הירדן – שאדמתה פוריה בדרך כלל וגשמיה מצויים ומספיקים. המחצית הדרומית של הארץ עמדה בשממונה מאות בשנים, מאז הכיבוש הערבי. גם התורכים וגם הבריטים לא ניסוּ להפריח שממה זו – לא היה להם צורך בכך, ועל הנגב רבצה קללת ירמיהו הנביא: “עָרֵי הַנֶגֶב סֻגְרוּ – וְאֵין פֹּתֵחַ” (ירמיהו יג, 19). מאז 1939, עם פרסום הספר הלבן של ממשלת צ’מברלין, נאסרה על היהודים כל דריסת רגל בנגב וברובו של הדרום.

השלטון הזר והבעלות הנכרית על האדמה צימצמוּ שטחי התישבוּתנוּ. בין גדולי המישבים וגואלי האדמה לפני קום המדינה היו אישים מרחיקי ראות, ובנסיונותיהם ברכישת אדמה בתנאים הקשים של השלטון העותומני ומשטר המנדט היתה תכניתיות רבה. ביחוד הצטיין בכך הנדיב הידוע – היהודי המופלא שמתוך היהדות המתבוללת בצרפת קם לחונן עפרות המולדת והקדיש כל חייו וחלק גדול מהונו העצום להתישבות חקלאית. אולם המשטר הזר, לרוב עוין, והחוקים הבולמים עמדו כצר לתכניות הארציות, וחלום ההתישבוּת בעבר־הירדן, שרוטשילד עמל על הגשמתו, התנדף בתנאי המציאות המדינית, וכל דרום הארץ למעשה היה מחוץ לתחום ההתישבות היהוּדית המחודשת. כך נצטמצם כל הישוב העברי ברצועה הצרה שבין יפו וחיפה, עם שלוחות מעטות לדרום ולצפון.

מלחמת הקוממיות העמידה לרשותנו כל אדמת המדינה, ממתולה בצפון ועד אילת בדרום. התחומים שתחמה עצרת האו“ם ב־29 בנובמבר 1947 הורחבו תחילה על־ידי צבא־הגנה־לישראל ועם מנוסת התושבים הערבים, שהחלה בראשית דצמבר 1947, כנראה לפי תכנית שקבע המופתי הירושלמי כמה שנים קודם לכן; עם תום הקרבות בתחילת ינואר 1949 – הורחבו הגבולות שוב בלא־מלחמה; תחילה על־ידי כניסת יחידות צה”ל לדרום הנגב ולאילת, לאחר שנחתם הסכם שביתת־הנשק עם מצרים; ואחר־כך במשא־ומתן מדיני עם שליטי עבר־הירדן, כשהוסכם להעביר לרשות ישראל כל הרצועה שבה עוברת הרכבת מלוד לירושלים, וכן ואדי־ערא (הכביש מחדרה לעפולה) ואדמות ממזרח לכביש הזה.

כל אדמות הדרום ממערב לקו שביתת־הנשק של מחוז חברון וכל הנגב, מבאר־שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה. הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים לישובה של מרבית אדמת המדינה – ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב, המכשול היחיד שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם: השממה ומיעוט הגשמים. על כשרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי ועל יכלתם המדעית והטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתישבוּת רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת, דיג וספנות – מתוך ניצול האפשרוּיות החדשות של גילוּיי המדע ושכלול הטכניקה בימינו. צו קיומה של מדינת ישראל, גם צו כלכלי וגם צו בטחוני, הוא להדרים: להזרים מימי הארץ וגשמיה דרומה, להפנות הנוער החלוּצי והעולים המתישבים דרומה, לכוון תקציבי הפיתוּח בעיקר דרומה, לעקור חלק גדול מבתי־המלאכה והחרושת ולהעבירם דרומה, להעתיק כמה ממכוני המדע והמחקר העוסקים בידיעת הארץ, מבנה קרקעה, צמחיה, מזגה וספונות אדמתה – דרומה, ולרכז מחשבת אנשי המדע והמחקר הישראליים בחקר הכוחות הגלויים והגנוזים שבעזרתם נוכל להפרות ולהפריח אדמות הדרום והנגב.

בלי ישוב הדרום והנגב לא יִתּכן בטחון המדינה ולא נגיע לעצמאות כלכלית. ישוב זה לא יִתָּכֵן בלי שנוי סדרי בראשית, ואין דבר זה למעלה מיכולת המדע בימינו ומעֵבֶר ליזמה החלוצית של צעירינו. בכוח המדע והחלוציות נעשה הפלא הזה.

כל מפעלנו בארץ הוא אחד מפלאי ההיסטוריה. לא פלא שלמעלה מהטבע. בנסים מסוג זה, אם ישנם, אין כלום מן הפלא. אם אפשר ליצור כדור־הארץ ולהניעו בלי סוף סביב השמש – אפשר לצוות עליו או על השמש לעמוד דום. שכלו של האדם לא הגיע עד עכשיו – וספק אם יגיע אי־פעם – להבנת סוד היצירה ולפענוח חידת ההוָיה, וההתהוות המתמדת. כל מה שהשכל והנסיון האנושי מכיר יותר ויותר העולם אשר מסביבו ובתוכו – יותר ויותר מתעמקת החידה, ופשר הסוד העולמי הולך ומתרחק ממנו. אולם נסיונו של האדם הולך ומתעשר, כשרו הולך וגדל, שלטונו על סביבתו ועל עצמו הולך ורב והכלים אשר הוא יוצר להגברת יכלתו בראיית הטבע, בהבנתו ובהשתלטוּתו החלקית עליו – הולכים ומשתכללים, ומרחיבים האופק האנושי בלי הרף. והכלי המופלא, רב־היכולת והאונים ביותר המסייע לאדם להשתלט על הטבע – הוא האדם עצמו. היכולת הגנוזה ביצור מופלא זה אין מָשְׁלה בכל הכלים והמכונות המסובכים והמפליאים לעשות, שיצר האדם. ורק בזכוּת ההבנה האינטואיטיבית ביכלתו הגנוזה של האדם והכושר והרצון להשתמש ביכולת זו – הכושר שאנו קוראים בשם חלוציות – נעשה המפעל שלנו בארץ, שלכאורה עומד בניגוּד גמוּר לכל החוקים המקובלים והתפיסות השגורות בימי הקמת המפעל. מי האמין לפני עשרות שנים, כי יהודים בני עיר מאות בשנים, גמולי עבודה ואדמה במשך יובלות, יהיוּ לבוני ארץ? מי העלה על דעתו, שעם מפוזר ומפורד למעלה מאלפּיִם שנה יתכנס שוב למולדת עתיקה כבושה בידי זרים ויחדש בה קוממיותו הממלכתית? מי הניח, כי שפה מתה שנחנטה בספרי תפילה ושירים תהיה שוּב שפת הדיבור של עם בלול לשון? או מי חלם, כי עם מדוכא ומושפל וחסר ישע במשך דורות – יגלה פתאום רוח גבורה וימגר צבא אויבים העולים עליו פי ארבעים?

האמונה הנועזת והנאיבית כאחת שגילו ראשוני החלוצים לפני שמונים שנה וכוח יזמתם היוצרת ביסדם במולדת העתיקה והשבויה כפרים עבריים חדשים, התנופה החלוצית שהלכה וגברה מדור לדור בשלושת הדורות האחרונים עד שהגיעה לחידוש המדינה העברית ולנצחונות מפוארים במלחמת הקוממיות; המעשים הנועזים בהושבת רבבות עולים מארצות נחשלות, אשר אלפי שנים לא ידעוּ ריח השדה, במרחבים השוממים בדרום; התמורות התרבותיות, החברתיות והכלכליות שהתחוללו בחיי מאות אלפי עולים בשנים־שלושה דורות, תמורות שאין להן דוּגמה, לא בחיי עמנו מאז היותו ולא בחיי כל עם אחד בימינו אלה – כל אלה הם פרי הפלא האנושי הגדול שנתגלה בדברי ימינו החדשים ושאנו קוראים לו בשם חלוציות, שאינה אלא אמונה עמוקה של אדם בכוחו וביכלתו וצורך נפשי לוהט לשנות סדרי־בראשית, וסדרי חייו הוא, למען חזון גואל.

בכוח הפלא החלוצי עמדנו בפני הרגלי חיינו הגלותיים ועקרנו אותם, בפני קשיים מדיניים והתגברנו עליהם; עמדנו בפני שטנת שכנים ואיבתם ויכולנוּ להם; עמדנו בפני דלדול הארץ וחורבנה – והקימונו הריסותיה.

הפעם, דוקא בתקוּפת ריבונותנו ושליטתנו החפשית על כל שטחי המדינה ואוצרותיה, הועמדנו בפני הקושי הגדול ביותר – מארת הטבע וגזרה על מרבית אדמת המדינה, עקרות ושממון מאז ששת ימי בראשית. המדינה, העם, הנוער, אנשי המדע – הועמדו הפעם בפני המבחן העליון בתולדות התעצמותנו והתחדשוּתנוּ הממלכתית. רק במאמץ מלוכד של מדינה מתכננת ומבצעת, של עם מתנדב ומעפיל, של נוער עז רוח ונאפד גבורה יוצרת, של אנשי מדע חפשים מכל שגרה ומסוגלים להתעמק בבעיות המיוחדות של ארץ זו – רק מתוך הסתערוּת כוללת של כל כוחות היצירה בישראל נוכל למשימה הגדולה והגורלית של פיתוח הדרום והנגב.

מים וכוח – הם שני הדברים המרכזיים שחסרונם מורגש בארצנו, גם בצפון, והם כאילו נעדרים לגמרי בדרום. ארצות אירופה המפותחות זכו בברכת שמים מעל – גשמים, שזמנם כל השנה. רובן הגדול נתברכו גם בברכת תהום רובצת תחת – באוצרות כוח ספונים בחיק האדמה.

אולם רק מתוך שגרה נפשית ומחשבתית שמקורה בעבר נדמה לנו שמרחבי הנגב נידונו להישאר שוממים לעולמי עד. ישנם מקורות מים וכוח בשפע, שלא השתמשנו בהם עד היום, כי לא ידענו סוד שימושם, אבל מה שלא ידענו עד אתמול אין זאת אומרת שלא נדע גם מחר.

מי התהום, המעינות, הנהרות והפלגים בארצנו – מוגבלים ומעטים. ואף אלה אין אנו מנצלים עדיין במלואם, מי הירדן זורמים לים־המלח, ומי הירקון נופלים לים התיכון. חלק לא קטן ממימי ים כנרת מתנדפים; וגם הגשמים המרובים בצפון והמועטים בדרום שוטפים בחלקם הגדול ללא תועלת לים התיכון או לים המלח, מבלי להרעיף ברכתם המלאה על האדמה הצמאה. גם המים שברשוּתנו אנו מבזבזים לא מעט, ביחוּד בחלק הצפוני של הארץ המבורך בגשמים או במי הירדן והכנרת. עדיין לא השׂכּלנו לאגור כל הגשמים שלא יזרמו לים לשוא, ולנצל המים שברשותנו בחסכון ובתועלת מכסימלית.

אולם הבעיה הגדולה של הספקת מים למרחבי הדרום והנגב – היא בכיווּן מי ים מזוקקים מהמלחים. המשימה הגדולה שעל המדע העברי למלא הוא גילוי תהליך זול ומעשי לזיקוק מי הים, שאפשר יהיה להרוות בהם האדמות הצחיחות בנגב. בארצות־הברית של אמריקה העשירה בנהרות אדירים ובאגמים רחבי ידים נעשים זה שנים מחקרים וניסויים לזיקוק מי הים למען אפשר השקאת המדבריות שבמערב־אמריקה. אנוּ זקוקים הרבה יותר מארצות־הברית למקור חדש ולא אכזב של מי השקאה, ולא יִבּצר מאנשי המדע והטכנולוגים שלנו, אם יקדישוּ לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם כך כל הסיוע האפשרי מצד המדינה, למצוא תהליך זול להמתקת מי הים. השקאת השממה במי ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל“הזיות” העשויות לשנות סדרי־בראשית בכוח החזון והמדע וכושר חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי “הזיות” שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר חלוצי.

זיקוק מי הים בתהליך זול הוא לא רק צורך ישראלי חיוני אלא צורך עולמי. מאות מיליונים של תושבי היבשת הגדולה שבה אנו חיים סובלים מחוסר מזון, אולם לפי שעה רק חלק קטן של כדור־הארץ מעובד. באסיה, באפריקה וגם באמריקה יש מדבריות עצומים אשר אם ימצאוּ להם מים להשקאה, הם עשוּיים להכפיל ולהשליש יבול כדור־הארץ ולספק מזון בשפע לעשרות מיליונים בני־אדם. אם ישראל תצלח להמתיק מי הים – תביא ברכה גדולה לכל המין האנושי והדבר לא יִבּצר מהמדע הישראלי. מקור המדע בשנים: בכשרו היוצר של המוח האנושי, ובצרכים החיוניים של החברה. אין המוח האנושי מתיגע בכל יכלתו אלא מתוך לחץ צרכי החברה. בלי לחץ זה הוא משקיע מרצו בעניינים אחרים. שני הגורמים המניעים את מדע המים מצויים בישראל במידה לא פחותה מאשר בכל ארץ אחרת. המוח היהודי אינו נופל בטיבו ממוחו של כל בן עם אחר. הצורך של מקורות מים נוספים הוא לא רק חיוני, אלא גורלי בשביל ישראל. ואסור לנו להרָתע מהחידוש ומהקושי שברעיון ניצול מי־הים לשם השקאה.

בעיית הכוח – חשיבוּתה גדולה אף מזו של בעיית המים. ניצול המים – בכל צוּרותיו, זקוק לכוח, אבל לא רק ניצול המים. ככל שתרבות האדם מתעשרת וצרכיו מתרבים – הולך וגדל הצורך בכוח ואנרגיה. האדם הפרימיטיבי היה צורך עד 3000 קלוריות – באכלו מזונות שהכין לו הטבע. לאחר שאדם למד להשתמש באש ולבַיית בהמות וחיות מסוימות – נזקק לעשרת אלפים קלוריות ליום, כדי הפקת מזון גם לבעלי־החיים שלו. שכלול הטכניקה וייצוּר מכונות הגדילו הצריכה היומית באנרגיה. אם נקח בחשבון המכונות, המטוסים, הרכבות וכלי המאור ונחלק אותם לגולגולת נמצא שבארצות־הברית צורך האדם בממוצע מאה וששים אלף קלוריות אנרגיה ליום.

אם אנוּ רוצים לקיים בארץ רמה תרבותית גבוהה – ועלינוּ לשאוף לכך שהרמה התרבוּתית בישראל לא תהיה נמוכה מזו של כל ארץ אחרת – עלינו לדאוג ליצירת מקורות כוח שיספקוּ לנו כל האנרגיה הדרושה לאדם, לבהמה ולדומם, כלי תחבורה ביבשה, באויר ובים, מכשירי מאור וקשר ומכונות לכל ענפי המשק, ולכל צרכי החינוך והתרבות.

ואנשי המדע שלנו נתבעים לא רק להמשיך בלימוּדים ובמחקרים שטיפלוּ בהם בחוץ־לארץ, אלא עליהם להשקיע מרצם המדעי והמחקרים באותן הבעיות שטבע ארצנו וצרכי קיומנו הציגוּ לפנינו במיוחד עם תקומת ישראל.

אנוּ עומדים ערב אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות האדם ושלטונו בטבע; אנו עומדים בפני תקופת האנרגיה האטומית. אם כי עדיין מקורות הכוח העיקריים בארצות המפותחות ביותר הם פחם, נפט וחשמל, הרי אין ספק שבעוד שנים מעטות ירתום האדם את הכוח המופלא והאדיר האצור באטום הבלתי נראה עדין, לצרכי תעשיה, חקלאות ותחבורה, כשם שהוא כבר מנצל אותו לצרכי מלחמה. ואם כי ארצנו בדרך כלל דלה באוצרות טבעיים, ולא כל מה שספון בחיק אדמתנו ידוע לנו כבר במידה מלאה, הרי השימוש באנרגיה אטומית מותנה בראש ובראשונה בכשרו של המכשיר הביולוגי־פסיכולוגי, הנקרא מוח אנושי, ומכשיר זה העומד לרשותנו אינו נופל בטיבו וביכלתו מזה העומד לרשוּתם של העמים העשירים והמפותחים ביותר.

זמן קצר אחרי תום מלחמת הקוממיות הוקמה בישראל מועצה מדעית ונוסדה ועדה לאנרגיה אטומית, והיא מטפלת במלאכה זו לא בלי כשרון ולא בלי הצלחה. ועדה זו הגיעה לידי הסכם עם הממשלה הצרפתית והממשלה הבריטית על יִצוּר מים כבדים, שהוא אחד האלמנטים הדרושים לפיתוח אנרגיה אטומית. המיַצרים הראשיים של מים כבדים עכשיו הם נורבגיה וארצות־הברית, שיש להם חשמל זול. אנשי המדע הצעירים שלנו כבר גילו מאליהם סוד יצירת המים הכבדים, אם כי עדיין אנו רחוקים מיִצוּרם בכמוּיות ניכרות. החומר העיקרי הדרוש ליצירת אנרגיה אטומית – הוא אורניות ותוריום. ואם כי אין האורניום מצוי בישראל בכמוּיות מרובות (במידה שהדבר ידוע לנו כיום) כבקונגו הבלגית או בארצות מספר אחרות העשירות באורניום – אין חומר יקר זה נעדר בארץ, ואנו מסוּגלים להקים כורים אטומיים, כי יש לנו שני הנתונים הדרושים לכך – אורניום ומים כבדים, אם כי הפקתם ויצוּרם ידרשוּ מאתנוּ מאמצים לא מעטים ולא במהרה נגיע למחוז חפצנו זה. אולם שומה עלינו לגייס כוח אדם – לחנך פיסיקאים וטכנולוגים באיכוּת הדרושה ובכמוּת המספיקה ולנצל החמרים הגלמיים הבאים בחשבון – למען נוכל להגיע בעשר השנים הקרובות לידי יצור אנרגיה אטומית, אשר תפתח אפקים חדשים להתפתחוּתנוּ הכלכלית בכלל ולהפרחת הנגב בפרט.

בגילוּי המהפכני של אלברט אינשטין על זהות החומר והאנרגיה ובחשׂיפת המבנה המורכב של האטום ניתנו בידי אדם אוצרות כוח לא משוערים. כיבוש מופלא זה לא ישָׁאֵר נחלת המעצמות הגדולות בלבד, והרחבת שיתוך הפעולה בין אנשי המדע במחקר האטומי בעולם הוא סימן טוב לדורנו, ומה שעשו אינשטין, אופנהיימר וטלר – שלשתם יהודים – לארצות־הברית, לא יבּצר מאנשי המדע בישראל לעשות לעמם.

האנרגיה האטומית אינה מקור הכוח היחיד שעתיד להאדיר יכולתו של אדם במידה לא משוערת. מקור האנרגיה העצום והאדיר ביותר בעולמנו, המקור שממנו ניזון כל חי וצומח ורק שמץ מֶנהו מנוצל עד היום על־ידי האדם – הוא השמש, המשפיע עלינו יום־יום כמויות אסטרונומיות של אנרגיה ההולכות לאיבוד. מומחים חישבו ומצאו, כי האנרגיה השמשית המגיעה לכדור־הארץ במשך שלושה ימים שוה לכמוּת האנרגיה שאפשר להפיק משריפת כל אוצרות הפחם, הנפט, הגז הטבעי, הכבול וכל היערות שעל פני האדמה.

ודוקא הנגב הוא חבל הארץ המבורך ביותר באנרגיה זו, כי מעטים כאן ימי עננים וגשם, וכמעט כל ימות השנה מקרינה אלינו השמש בעצמתה הכבירה. עד עכשיו נוצל משפעת אנרגיה זו רק כטיפה מן הים – על־ידי הצמחים שאנוּ מגדלים, שסוד גידוּלם אינו אלא ספיגת אנרגיה שמשית בתהליך שקוראים לו פוטוסינתזה. פחות מכל נהנה הנגב בימינו מספיגת קרני השמש על־ידי צמחים, אולם ניתן להפוך אנרגיה זו לכוח מפעיל, דינמי וחשמלי; וגם לאחר שיִכלו כל אוצרות האורניום והתוריום מעל פני האדמה – תוסיף האנרגיה השמשית לזרום אלינו כמעט לאין קץ, ועל אנשי המדע והטכנולוגים לגלות המכשירים היעילים אשר יספגוּ, ולו רק מעט מן המעט, של אנרגיה אדירה זו ויפעילוּ אותה לצרכים הגדלים ומרובים של משקנו המסועף. אין זה מן הנמנע כי בכוח השמש נוכל לזקק מי ים ולהכשירם להשקאת השממה הרבה בדרום ובנגב.

השימוש בכוח אטומי, באנרגיה השמשית, הפעלת כוח חשמלי מהרוחות ומגלי הים, ניצול האוצרות הטבעיים המרובים בים־המלח – אחד המרכזים העשירים ביותר במינרלים על־פני כדור־הארץ, בלימת השטפונות הזורמים לשוא לימים ואיגומם לצרכי שתיה והשקיה וכל שאר מפעלי הפיתוח הנדרשים מאתנו, גילוי מכרות מתכת, שחם, שיש, ודומיהם – הם ענין לפיסיקאים, לגיאולוגים, לכימאים, למהנדסים. אולם האנרגיה הספונה בטבע – בחיק האדמה, באשדות מים, באטום ובשמש לא תספיק לנו אם לא נדע להפעיל האנרגיה היקרה מכל, האנרגיה המוסרית־רוחנית הספונה באדם, בנבכי הוָייתו האלוהית, המסתורית שאין יודע פִּשׁרה וסודה, אבל כל איש מכיר קיומה, כוחה, עצמתה, פעוּלתה והשפעתה. אנרגיה מופלאה זו נתגלתה בנו כאשר לא נתגלתה אולי בשום קיבוץ אנושי אחר, גם בעצמתה המוסרית וגם בעצמתה האינטלקטואלית, ורק בכוח אנרגיה זו קם פלא קיומנו בגולה במשך אלפּיִם שנה ונתחולל פלא תקומתנו בימינו אלה, ונעשו בארץ הקטנה הזאת על־ידי אבותינו בימי קדם ועל־ידי צעירינוּ בדורנו אנו – מעשים שאין דומה להם בהיסטוריה האנוֹשית.

לא הטבע, אשר לא נשתנה במשך מיליוני שנים, כי אם רוח האדם, העולה מעלה מעלה, שינה פני כדוּר־הארץ. בכוח מחשבתו ובעוז נפשו משתלט האדם על הטבע, מגלה סודותיו ומשעבדו לצרכיו החמריים והרוחניים. ואין בכל ההיסטוריה האנושית גילוּי יותר אדיר של כוחות נפש לעמוד בפני קשיים, מכשולים, פורענויות, סכנות, – מזה שהופיע בתולדות העם היהוּדי מראשיתו בימי האבות ועד היום הזה.

לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהוּדית המחודשת העמידה את העם היהוּדי פנים־אל־פנים מול גורלו – בלי כל חציצה. מיד עם הכרזת עצמאוּתה הוטל על המדינה הצעירה לעמוד בפני התקפת חמש שכנותיה והיא יכלה להן. ואין קיום לישראל – בלי חיל וכוח, כל עוד המין האנושי מחולק לגושים יריבים וגוי אל גוי ישא חרב. אולם האמת העמוקה של עליונות הרוח, אשר עדה המובהק היא ההיסטוריה הארוכה ורבת־הנסיונות של העם היהודי – קיימת ועומדת, ועל אמת זו מושתתת אמונת העם היהודי בעתידו. והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עויינים מבחוץ, אלא בהשתלטוּתו בכוח המדע והחלוציות על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב.

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַה זַרְחֵךְ,

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ,

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה.

(ישעיהו ס', 3 – 4)

רְציפוּת ותמורוֹת הן מנת חלקן של כל אומות העולם, כשם שהן גם מנת חלקו של כל אדם ואדם מימי ילדותו ועד זקנתו. יש אומות שרציפותן מרובה ומתמדת, ותמורותיהן מעטות, ויש להפך. חלקו של העם היהודי בתמורות וברציפות גם יחד גדול אולי מִשל כל אחד אחר. העברי הראשון הוא במידה ידועה סמל העם היהודי מבחינה זו (וגם מבחינות רבות אחרות). הוא נבדל מכל בני משפחתו באמונתו; בהתישבו בארץ היעודה אשר הובטחה לו ולזרעו שינה שמו מאברם לאברהם; הוא הראשון שהלך בגולה כי “כבד הרעב בארץ”; בשובו לארץ נתקל באיבת שכניו, ונחלץ לעזרת קרוביו ושכניו, ובהתגברו על אויביהם סירב ליהנות מהשלל והרכוש השדוד; והוא הראשון שתבע צדק ומשפט גם מאלוהיו וטען לפניו

“הַאַף תִּסְפֶה צַדִיק עִם רַשַׁע? – – חָלִילָה לְךָ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?”;

והוא התנסה בנסיון עליון, בנסיון עקדת בנו יחידו אשר אהב, ועמד בו, בהתישבו על גבול הנגב חפר באר וקרא למקום בשם באר־שבע, ועשר המלים המספרות על מעשיו בבאר־שבע אין דוגמתן לפשטוּת וליפעה ולמשמעות הנשגבה הזורחת מתוכן: –

“וַיִטַע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָּבַע וַיִקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל־עוֹלָם”

שני דברים כאילו רחוקים זה מזה מרחק עצום – וכה צמודים.

לפי המסורת גדל העם היהודי בנכר – בבית־העבדים המצרי; ויציאת מצרים היתה המאורע הגואל הראשון והמכריע בתולדות העם, אשר זכרו ורשמו לא הועם עד היום הזה, וקיום ה“סדר” בלבדו, בחמישה־עשר בניסן, ביום צאת ישראל ממצרים, מעיד על הרציפוּת של ה“אני” היהודי; אולם מה גדול ורב מספר התמורות והחליפות שחלו בעמנו מאז ועד היום הזה.

יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומישביה. העם המפולג לשבטים מתבדלים בימי השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים; ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכוּת יהודה ומלכוּת ישראל; ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים ביהודה ובישראל בין העם מתקופת עוזיה וירבעם בן־יואש – שני המלכים הגדולים, אשר בימיהם הופיעו נביאי הכתב: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. בכל התקופות אשר מניתי, מיציאת מצרים ועד גלות בבל, לא היה העם היהודי דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה ויסד הבית השני. כן יש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת שלטון היוָנים והחשמונאים, תקופת ההורדוסים והרומאים שאחריה. ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, אלא כמעט בראשיתן. לאחר חורבן בית שני באו שיעבוד רומא, והמרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה ובערעור הגילויים האחרונים לעצמאות יהודית במולדת. יותר מאלף ושמונה מאות שנה עברו עלינו נדודים בנכר; דורות של רדיפות וגזירות, שמד והשתמדוּת בארצות הנצרוּת והאיסלם. באה וחזרה נדידה מארץ לארץ, ממשטר למשטר, מלשון ללשון; נגזרה עלינו הסתגלות מתחדשת מעידן לעידן לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל. היינו נתונים ללחץ בלתי פוסק, ללחץ מדיני, כלכלי ורוחני של כוחות עליונים; ובכל הגלגלים והתלאות הממושכים והמרובים, שטרם באו לקצם – נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר ה“אני” הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם. מה היה טיבו של “אני” זה, וכיצד נשתמר בכל התמורות והחליפות הפנימיות והחיצוניות, שלא ידע כמותן שום עם אחר בתולדות האנושות?

אילו נשאל יהודי בר־אוריָן לפני מאתים שנה: – מה זה יהודי? היה עונה בפשטוּת ובבטחון פנימי: יהודי הוא מבני אברהם יצחק ויעקב, שומר מצוות ומיחל לבוא המשיח. ותשובה זו היתה מניחה את דעתו כמעט של כל יהודי באשר הוא. תשובה זו לא תניח עכשיו דעתם של חלק גדול בעמנו, ואולי של החלק הגדול.

המהפכה הצרפתית, ה“אמנציפציה”, השתחררוּת המחשבה האנושית בדורות האחרונים מכבלי המסורת החלישו את האמונות המקובלות בקרב כל עמי אירופה ואמריקה וכן בקרב היהודים, והמסורת הדתית חדלה מהיות הכוח המלכד והשליט בקרב חטיבות רבות וגדולות של העם היהודי. גם הזיקה לאומה היהודית נתערערה, ומאז המאה התשע־עשרה רואים יהודים רבים עצמם חלק מהעמים שבתוכם הם יושבים. ולא רבים היהודים בימינו המיחלים לבוא המשיח.

אילו היו לוחמי האמנציפציה היהודית בגרמניה ובצרפת נשאלים לפני מאה, מאה וחמישים שנה: מה הם היהודים? היו עונים: עדה דתית, היהודים הם גרמנים או צרפתים בני דת משה. רובם של יהודי רוסיה, פולין, גליציה, רומניה והבלקנים היו עונים לפני מאה שנה: היהודים הם עם־מיעוט בגלות, שונה לגמרי מהעם שבתוכו הם יושבים. ולפני חמישים שנה היו רבים מהם מוסיפים ואומרים: היהודים שואפים לשוב לציון, בלי לחכות למשיח או בלי להאמין בביאת המשיח. היהודים באמריקה עכשיו, גם אלה הקוראים לעצמם ציונים, לא יגידו שהם שואפים לשוב לציון. יהודי אמריקה, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל, רוצים להתערות בארץ מגוריהם החדשה, ככל שאר היחידות הלאומיות והדתיות שהגיעו לארץ זו לפני דור או כמה דורות. גם היהדות הדתית אינה מהווה עוד חטיבה אחת שלמה ומאוחדת בתוכה. נטורי־קרתא בארץ ובארצות־הברית כמעט שאינם מודים ביהדותם של כל שאר היהודים שאינם מתנהגים וחושבים כמוהם. היהדות הדתית הלאומית מבית־מדרשו של “מזרחי” אינה מתבדלת משאר חלקי העם ומכירה שכל היהודים הם בני העם היהודי, אבל היא מתימרת כי היא בלבדה מקיימת היהדות במקורה האמיתי. יהודים מסורתיים רבים, שלא מ“מזרחי”, סבורים שקיום מפלגות דתיות בישראל פוגע קשה ביהדות וחוששים, כי הפיכת הדת לקרדום פוליטי יש בה סכנה גם לטהרת הדת וגם לאחדוּת העם. “אגודת־ישראל” עומדת בין נטורי־קרתא ובין “מזרחי”. ויש יהדות ריפורמית מגונים שונים; וגם היהדות החפשית מפולגת בתוכה, ולפני קום מדינת ישראל חל הפילוג לא רק בעניני דת ואמונה אלא גם ביחס לארץ־ישראל ולישובה.

והתהיה רבה: היהודים מה הם? עם ככל העמים, עם בעל יחוּד משלו, עדה דתית, רסיסי אוּמה מתפוררת? מה זאת יהדות ומהי יחוּדה: – האם היא קפואה, מוגדרת ועומדת בכל הדורות ובכל הארצות, או משתנה מתוך מגע עם אחרים, לובשת צורה ופושטת צורה לפי נסיבות הזמן והמקום? כיצד נשתמרה היהדות בגולה כשהיהודים פזורים מאות בשנים בין האומות, והתוסיף להשתמר גם להבא? ומה הביא לחידוש מדינת היהודים בזמננו? האם זו מדינה ככל המדינות או יש לה יחוּד ויעוּד מִשֶׁלָהּ? היש זיקת גומלין בין ישראל ובין התפוצות? מהו השוני ומהו הקשר שבין יהודים בישראל ויהודים בגולה?

אחד ההוגים והחוקרים המעמיקים בתולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קויפמן, קבע בספרו “גולה ונכר”, כי “הכלל הגדול של התולדה הוא, שכל עם, בהיותו נמצא בתנאי גלות נטמע בשכניו”. והוא שואל: “במה יש איפוא לברא את החזיון, שהעם העברי היה דבק בצורות קיומו הלאומי ושחה ביחוּדו הלאומי נגד טבע המציאות החברתית?” ותשובתו היא: “העובדה הפסיכולוגית העממית שהעם היהודי ראה בישוּתו הדתית טעם פנימי ויחידי של מלחמת יחוּדו, יש לה ערך מכריע לפתרון הפרובלימה שלנו. לא גורם חיצוני ולא חפץ קיום ביולוגי כביכול, אלא הכוח המיוחד שהיה גנוּז בתרבוּתו הדתית של ישראל – הוא שקבע לו מקום מיוּחד בים העמים. הדת, שלשמה נתבדל מן העמים ושאותה חשב העם ליסוד יחוּד – היא שהיתה יחוּדו באמת”. (“גולה ונכר”, כרך א' עמוד 199. כל ההדגשות במקור).

“האידִיאה שפעלה בעָמקי נפש האומה והכריחה אותה ללכת בשבילה המיוחד וטבעה בחותמה את כל גילויי חייה היתה אידיאה דתית”. ופרופ' קויפמן מוסיף ומדגיש: אידיאה דתית – ולא הדת בתור משטר של חוקים ומצוות, כמו שרגילים לחשוב, ולפיכך היתה הדת (במובנה האמוּנתי, כלומר האמוּנה באל אחד) – המקור היחידי לרצונם הלאומי" (שם, שם, 206).

ופרופ' קויפמן מחדד הסברתו וקובע, כי “אין לחשוב את היהדות לדת לאומית לפי מהותה בגלל הסמלים הלאומיים שהיא אחוזה בהם – – אם נבחן את השקפת היהדות המאוחרת, שהגר נעשה על־ידי קבלת הדת היהודית ישראל מצד משמעוּתה האמיתית, נראה שבה נתבטא באמת שחרוּר גמוּר מכל זיקה אתנית”.

הנחות אלו של פרופ' קויפמן, שאין היהדות (במובנה האמוּנתי) דת לאומית, ושהאידיאה הדתית (כלומר האמוּנה באל אחד, ולא משטר של חוקים ומצוות) היא המקור היחידי לרצון הלאומי של היהודים – עומדות בסתירה משוַעת גם למקרא, כלומר ליהדות הקדומה, וגם למשנה ולתלמוּד, כלומר ליהדות המאוחרת.

“האידיאה הדתית” לפי הגדרת פרופ' קויפמן לא היתה צריכה כלל, לפי דעת הנביאים, להישאר נחלת העם היהודי בלבדו. צפניה התנבא:

“כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד”

(ג' 9)

והנביא מסיים נבואתו בפרק זה גופו ביעוּד לאומי:

"בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי

אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָה בְּכֹל עַמֵי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'"

(ג, 20).

האופי הלאומי של האמונה הישראלית מובלט בכל ספרי המקרא, החל מספר בראשית, בסיפורים על חיי אברהם אבינו.

“הפגישה” הראשונה של אבי העם היהודי עם אלוהים היתה כולה בעלת תוכן לאומי ארצי. ואין חשיבות רבה בדבר אם הסיפור הוא היסטורי או לא. העיקר הוא שכך האמינו היהודים עוד בימי בית ראשון.

"וַיֹאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל" –

ובבוא אברם לשכם

“וַיֵרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֵת הָאָרֶץ הַזֹאת”.

וכשזקן אברם כרת אתו אלהים ברית, שינה שמו לאברהם והבטיח לו:

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן

לַאֲחֻזַת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

הגילוי הראשון של אלוהים היה קשׁור בארץ היעודה שהובטחה לזרעו של אברהם, ומיד אחר־כך באה המצוה הראשונה

"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית

בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם",

ומצוה זו נשמרת עד היום הזה.

הגילוי השני, אולי המרכזי בסיפורי התורה, היה גילוי האלוהים למשה בסנה, בנהוג משה את הצאן במדבר חורב. הדבר הראשון שאמר אלוהים למשה במקום זה היה:

“אָנֹוִכי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב”,

והשליחות הראשונה שהוטלה על משה בהתגלות זו היתה: גאולת ישראל מבית־העבדים במצרים. ואלה הדברים ששמע משה מתוך הסנה הבוער:

"רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶת

צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִי אֶת מַכְאֹבָיו.

וָאֵרֵד לְהַצִילוֹ מִיַד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל

אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבָת חָלָב וּדְבָשׁ… וְעַתָּה

לְכָה… וְהוֹצֵא אֶת עַמִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם".

שלשה מאורעות מרכזיים נתרחשו בראשית דברי ימינו, וזכרם והשפעתם לא פסוּ מקרבנו עד היום הזה: יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכיבוש הארץ. למאורעות אלה קדמה בשורת הישועה והגאולה שנמסרה למשה מתוך הסנה הבוער.

בתקופה מאוחרת יותר, מימי נביאי הכתב ועד ימינו אלה, נעשה חזון הגאולה או התקוה המשיחית – הרעיון המרכזי של היהדות, ועל כך עוד ידוּבר להלן, אולם עדוּת המקרא (ואין לנו עדוּת אחרת על ראשית האמוּנה היהודית) מוכיחה כמעט בכל ספריו ופרקיו שלא רק “האידיאה הדתית” במובנו של פרופ' קויפמן, אלא הזיקה לארץ היעוּדה ולמצוות ולחוקים היו חלק אורגני מהאמונה היהודית וממהוּתה של היהדוּת.

אילו היתה נכונה הנחתו של פרופ' קויפמן, שהאמונה באל אחד בלא כל זיקה לאומית והיסטורית (קשרים עם העבר, עם מולדת הקדומים ועם תוחלת גאולה בעתיד) היא יסוד יחודו הלאומי של העם העברי, אין להבין טעם יחודה של היהדות, לאחר שאמונה באל אחד נתפשטה גם בקרב עמים אחרים, בעיקר על־ידי האיסלם, ובמידה רבה על־ידי כיתות נוצריות שונות של בַדַרִיַאנה, שנקרה ורַמנוג’ה. כי פרופ' קויפמן מדגיש שלא המצוות הכוֹפרות באלהוֹת ישוּ, ואפילו בקרב אדוקי הוֶודנטא בהודו לפי פירושיהם המעשיות ולא הזיקה הלאומית אלא “האידיאה הדתית” בלבד, כלומר האמונה באל אחד בניגוד לאמונת האלילים או ריבוי האלים, היא שיחדה את ישראל ושמרה על קיומו בגולה.

זכות גדולה היא לפרופ' קויפמן שסתר בכוח שכנוע רב בספרו המונומנטלי “תולדות האמונה הישראלית” את רוב הסברות של מבקרי המקרא מבית מדרשם של גרף־וולהויזן, וקבע, בצדק, את מקוריוּתה וקדמוּתה של האמוּנה הישראלית באל אחד.

אולם המונותיאיסם הישראלי, גם לדעתו של קויפמן, שונה מתפיסת הוֶודנטא, למשל, המגיע במשנתו של שנקרה לתורת אחדות צרופה קיצונית, והשוני הוא במהוּתו של האל העליון, האחד והיחיד. לפי תורת הוודנטא האל היחיד (ברהמא) הוא ישות מטפיסית בלבד, וגאולת אדם כרוכה בדעת אלוהים ובהכרתו. אולם האל היחיד של הוודנטא אינו מחייב למעשים טובים, והוא עומד מעבר לטוב ורע, ואילו האל העליון הישראלי הוא התגלמוּת הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלו דבק באלוהים והוא איש דתי אמיתי.

בויכוח של קויפמן עם אחד־העם, שלא הצדק בלבד, אלא החסד והרחמים הם יסודות מוסר היהדות, ודאי שהאמת עם קויפמן, אם כי תמוה הדבר שקויפמן מיחס מוסר החסד הרחמים ליהדות המאוחרת, ולא ליהדות המקרא (“גולה ונכר”, כרך א', 203). ביחס לערכי חסד ורחמים אין הבדל בין המוסר הנבואי ובין מוסר היהדות המאוחרת, כפי שיוצא מדברי פרופ' קויפמן. אלוהי ישראל במקרא הוא, “אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד” (במדבר יד, 16). מיכה המורשתי שואל:

“הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב וּמָה ה' דוֹרֵשׁ מִמְךָ?”

והוא עונה:

“כִּי אִם עִשׂוֹת מִשְׂפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֵת עִם אֱלֹהֶיךָ”

(ו', 8).

הושע מקטרג על ישראל כי

“אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַעָת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ”

(ד', 1),

וכשהוא בא לנחם את עמו הוא אומר:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִיךְ לִי בְּצֶדֶק

וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים"

(ב' 21).

ונביא החורבן, ירמיהו, מכריז בשם ה':

“אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'”

(ט', 23).

וּמשוררי תהילים חוזרים בלי הרף על מידת החסד:

“רַחוּם וְחַנוּן ה', אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־חָסֶד” (קג, 8);

“כִּי אַתָּה ה' טוֹב וְסַלָח וְרַב־חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךּ” (פו, 5);

“כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה” (פט, 3).

וזכריה הנביא קורא לעמו:

“מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו”

(ז', 9).

ולכן תמוהה ביותר ההנחה של פרופ' קויפמן, כי “לא המוּסר אלא הדת לבדה שימשה יסוד ליחוד הגלותי של ישראל” (שם, 204). ההפרדה בין מוּסר ובין דת זרה לרוּחה ולמהוּתה של האמוּנה הישראלית, גם המקראית וגם המאוחרת.

י. קויפמן הרואה יחודו של העם היהודי במונותיאוסם לא יכול היה להתעלם לגמרי מהגורמים הלאומיים שפעלו בתולדות ישראל, והוא מודה כי “אמנם בתודעתו של העם העברי תפסה ההכרה הגזעית הדתית מקום גדול” ו“ישראל לא היתה כנסיה דתית בלבד, אלא גם(!) אומה, הוָיה גזעית לאומית מיוחדת” (שם, שם, 217). אבל גם בתוספת זו מחטיא החוקר של האמונה הישראלית את האמת ההיסטורית. קויפמן מתעלם כאילו לגמרי מהזיקה הנפשית העמוקה – שהיא, אגב חלק מדתו ומבריתו את אלהים – למולדתו הקדומה, גם בישבו בנכר; אין הוא עומד על קשרה של האומה ללשון העברית, ומה שמפליא ביותר, אין הוא מציין חשיבותו של חזון הגאוּלה המשיחית הממלאת חללה של ההיסטוריה היהודית אשר עוררה בתקופות שונות סערות רוחניות ותנועות אדירות בישראל, ואשר הביאה בימינו לידי מהפכה בתולדות עמנו – לתקומת ישראל.

אנו עומדים עכשיו בשנה העשירית לחידוש מדינת היהודים. ראינו בימינו כמה עמים שיצאו משעבוּד לחירוּת גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה. הודו, בורמה, ציילון ועוד השיגו עצמאותם כמעט בזמן אחד עם ישראל. גאנה היתה למדינה עומדת ברשות עצמה השנה. עמי הודו, בורמה, ציילון וגאנה ישבו כל השנים בארצם, אלא שבזמנים שונים השתלטו עליהם כובשים זרים, וכשפורק העול הזר – נעשו עצמאים. לא כך ישראל. רוב היהודים היושבים עכשיו בארץ לא היו פה בשעת הקמת המדינה, ורוב היהודים שישבו פה בשעת הקמת המדינה לא היו פה חמש־עשרה שנה לפני כן.

אין הקמת ישראל דומה גם לתקומת ארצות־הברית, קנדה או אוסטרליה וארצות אמריקה הלטינית. אלה הן ארצות שנתגלו לפני כמה מאות שנים על־ידי נוסעים־כובשים ספרדים, פורטוגלים, בריטים, והמטרופולין באירופה שלחו אליהן מהגרים ויִשבוּ אותן, ולאחר שהמתישבים הגיעו לשלב מסוים בהתפתחותם, במספרם ובכוחם, נקרעו מהמטרופולין, מתוך מרד או מתוך הסכם, ועמדו ברשות עצמם. ישראל אינה ארץ שנתגלתה מחדש.

מדינת ישראל הוקמה בארץ שישבו בה כובשים ערבים זה אלף ושלוש מאות שנה, והיא מוקפת ארצות ערביות מצפון, ממזרח ומדרום. הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו הקיימת בארצות שבהם ניחתו קיבוצי היהודים שהחלו בבנינה. עוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מנתה הארץ פחות משישים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוז של תושבי הארץ הבלתי יהודים, ובארץ זו קמה בימינו מדינה עברית.

וקרה בארץ דבר שני, אף הוא יחיד במינו, ללא דוגמה בהיסטוריה. הלשון העברית, שכאילו נכרתה מפי העם אלפי שנים, קמה בימינו לתחיה והיתה לשפת הדיבור, המעשה והמדינה בישראל המחודשת. לא היה כדבר הזה בתולדות הלשונות. אנו מכירים המאמצים העקשניים שהמדינה האירית משקיעה זה עשרות שנים בהחיאת הלשון האירית, וכל המאמצים נדונו לכשלון חרוץ, אם כי העם האירי ישב כל הזמן בארצו. ועם זה, שלא נשתחרר עדיין משנאתו העמוקה לאנגליה, שדיכאה אותו זמן רב – מוסיף לדבר בלשון האנגלית.

וקרה דבר שלישי: בארץ שינו היהודים באופן יסודי אורח חייהם הכלכליים, בניגוד לנהוג ומקובל בעולם, בסתירה כביכול לחוק סוציולוגי, ונאחזו ביגיע כפים ובעבודת אדמה; תושבי עיר נהפכו לבוני כפרים, ובני המעמד הבינוני – חנוָנים, סוחרים – היו לפועלים, והגיטו הכלכלי שהיה קיים בכל ארצות הגולה בלי יוצא מן הכלל – חלף ונמוג.

זוהי התמורה הגדולה, המופלאה והמהפכנית שהתחוללה בימינו בארץ, תמורה מדינית, תרבותית וכלכלית שאין לה דוגמה בהיסטוריה העולמית.

מהפכה זו עדיין לא נסתיימה, אלא עומדת כמעט בראשיתה, ולכן יש חשיבות מעשית ולא רק עיונית בלבד לעמוד על גורמי המהפכה, מקורותיה ומבצעיה, ואין להתעלם מהעובדה רבת־התוצאות כי תוך כדי התרחשות מהפכה זו חלו שינויים גורליים בחיי העם היהודי בתפוצות.

בראשית המאה העשרים היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בארץ כ־55,000 נפש, פחות מחצי אחוז. יותר משמונים אחוזים של העם – 8,673,000 יהודים, היו מרוכזים באירופה (82.6%); באירופה המזרחית ישבו 6,447,000 יהודים (61.4%), באירופה המערבית 2,226,000 (21.2%), ביבשת אמריקה ישבו קצת למעלה ממיליון יהודים (פחות מ־ 10%), מהם כמיליון בארצות־הברית. כשבע מאות אלף (6.6%) ישבו בארצות אסיה ואפריקה.

לא רק מרביתה של היהדות התרכזה באירופה – אלא גם כל היצירה היהודית, בספרוּת, במדע ובאמנוּת, כל התנועות לחידוש היהדות, לשחרורה ולהעשרתה נולדו באירופה. החסידוּת, האמנציפציה, ההשכלה, הספרוּת העברית והיהוּדית החדשה, “חכמת־ישראל”, חיבת־ציון, תנועת הפועלים, המלחמה על זכויות והגנה עצמית, התנועה הציונית המדינית, הגילויים החלוציים הראשונים, ביל"ו, העליה השניה – כולם פרי יהדות אירופה הם.

למעשה היה העם היהודי במאות האחרונות עם אירופי, אולם עם זה כמעט שאיננו עוד.

יהדות רוסיה, שעד מלחמת העולם הראשונה מנתה למעלה מחמישה מליון יהודים והיתה למעשה אם היהדות, קיבלה בסוף מלחמת העולם הראשונה מהלומה אנושה שממנה לא החלימה עד היום הזה. המשטר הבולשבי גזר על היהדות ברוסיה אֵלם תרבותי, נטל ממנה בתי־הספר בעברית ובאידיש, סגר כל עתונות יהודית, החניק ורדף התנועה הציונית, הפסיק כל מגע עם היהדות העולמית וגזר על העליה לארץ.

אסון הרבה יותר גדול ונורא, אסון שאין לו תקנה, ניתך על יהדות אירופה עם השתלטות הנאצים. תליינים אלה הכריעו את היהדות לטבח. שישה מיליונים יהודים נשרפו בתאי־גאזים או באמצעי השמדה אחרים בזדון מתוכנן; והקיץ הקץ על המרכז היהודי הגדול בעולם, שהיה גם מרכז התרבות, היצירה והתקומה של האומה העברית. פה ושם נשארו שרידים, והעדה היהודית הגדולה באירופּה היא יהדות אנגליה, שקלטה כמה מפליטי החרב הנאצי, אולם ההגמוניה של יהדות אירופּה חלפה ללא שוב.

לעומת זאת צמח במחצית הראשונה של המאה העשרים בעולם החדש מרכז יהודי גדול, שכמוהו לא היה בכל התפוצות. מיליון היהודים שנמצא בארצות־הברית בראשית המאה העשרים עלה למעלה מחמישה מיליונים בימינו אלה, וזה לא היה גידול כמותי בלבד. בארץ הבראשית של העולם החדש קם קיבוץ יהודי שמעולם לא היה כמוהו בגולה לעושר, להשפעה, לכוח, ליכולת מדינית ורוחנית. יהדות אמריקה שראתה עצמה במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים כ“מושבה” רוחנית של יהדות אירופה, הפכה בימינו אלה למטרופולין מדינית, חמרית ותרבותית של יהדות הגולה. פה קמה תנועת פועלים עצומה, שאמנם היא הולכת ומצטמקת עכשיו עם מעבר הדור השני והשלישי של המהגרים למסחר ותעשיה ולמקצועות חפשיים. כאן קמה עתונות יודית בעלת תפוצה שמעולם לא ידעה העתונות היודית בארצות מזרח־אירופה. כאן נוצרו מרכזים חשובים ל“חכמת ישראל”, ובתי־ספר גבוהים למורים ולרבנים. היהודים נהנו פה כמעט כל הזמן מחופש ושויון מלא; התרכזותם במחוזות בעלי ערך איסטרטגי מבחינת המדיניות הפנימית (הבחירות לקונגרס ולנשיאות) – הקנתה להם משקל מדיני למעלה ממספרם. הם גם תופסים מקום נכבד ורב־משקל בפיתוח המדע והמחקר, ומילאו וממשיכים למלא תפקיד מיוחד בפיתוח הטכניקה הגרעינית. ביהדות זו כמעט שאין אידיאולוגיה של התבוללות, וכמעט אין יהודי מתכחש ליהדותו, אבל ההתבוללות בפועל, התבוללות בלשון, בתרבות, בהוָי, בחיי הכלכלה והמדינה הולכת ומתפשטת, ויהודי אמריקה, לרבות הציונים בתוכם, רואים עצמם כחלק מן העם האמריקני, המורכב אף הוא ממהגרים ובני מהגרים כמוהם.

כשקמה מדינת ישראל באמצע שנת 1948 – היו פזוריו, מעמדו, דמותו ותנאי חייו של העם היהודי שונים בתכלית מאלה שהיו קיימים בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, בראשית התנועה הציונית המדינית, ובשעת הנחת אבני היסוד הראשונות לישוב יהודי עצמאי בארצו.

מה היו הכוחות שחידשו את מדינת היהודים? מה משמעותה של המדינה בהיסטוריה היהודית? אילו בעיות פתרה ואילו בעיות יצרה? מהו יעודה בעם ישראל? מה בין היהודים בישראל ובין היהודים בגולה? מהי זיקת הגומלין שבינה ובין יהדות התפוצות, ומהו האור שהמדינה זורעת על העבר היהודי? מהי המדינה לעתיד?

ברור כי המיסדים והבונים הבלתי אמצעיים של מדינת ישראל היו העולים שבאו לארץ, חיו בה, בנו אותה בזיעת אפם וחוללו בחייהם הם התמורה המשולשת: תמורת ארץ, לשון ואורח־חיים. מיסדים ובונים אלה באו לפני יסוד המדינה בעיקר מארצות אירופה, החל מהרבע האחרון של המאה התשע־עשרה ועד קרוב לקום המדינה; הם באו מהיהדות שבה גמלו רעיונות חיבת־ציון ואחר־כך התנועה הציונית המדינית. יהדות זו כאמור לא ראתה עצמה כחלק אורגני מהעמים שבתוכם ישבו; ובארצות מזרח־אירופה והבלקנים במיוחד היתה עמוקה ומשרשת תחושת הגלוּת. עליה זו היתה טבועה בחותם אידיאי מובהק, ומשנות התשעים במאה התשע־עשרה, עוד לפני פרסום “מדינת היהודים” של הרצל ולפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, כוּנתה אידיאה זו בשם “ציוניוּת”. תכנה של האידיאה היה – הרצון לשוּב לציון ולכנס העם במולדתו. לא כל הדוגלים ברעיון היו “עולים” למעשה, אבל כמעט כולם היו “עולים” בכוח, כי לא ראו בארץ מגוריהם אלא אכסניה זמנית. גם לא היתה לדוגלים ברעיון זה יכולת מדינית וכלכלית לעלות. הארץ היתה תחת שלטון עותומני, שאמנם מעולם לא הפלה את היהודים לרעה, אבל חשש להתרכזות היהודים בארץ־ישראל, וגם גזר על העליה ועל רכישת קרקעות בארץ. גם תחת שלטון המנדט הבריטי, שהבטיח לסייע להקמת בית־לאומי יהודי בארץ־ישראל – היתה העליה מוגבלת.

הנדידה היהודית מארץ לארץ היא חזיון מתמיד בתולדות התפוצה, אבל מעולם לא היתה נדידה רבתי כזו שהחלה בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה. מיליוני יהודים עזבו את ארצות אירופה והלכו אל מעבר לימים, בעיקר לארצות־הברית. מה הניע קילוח ראשון של נדידה רבתי זו, ואחר־כך זרמים גדולים ורבים – לבחור בארץ דלה, הרוסה, מאוכלסת ערבים עוינים, נתונה לאנרכיה ושלטון רפה ידים, ניצבת במרכז אינטריגות בינלאומיות ובינדתיות, כפי שהיתה ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה?

בלי ספק פעלה המצוקה, מצוקה מסוגים רבים ומאינטנסיביות משתנה, מצוקה כלכלית, מדינית ותרבותית. אבל אין בכוח מצוקה להַפנות עולים לארץ, שבה הם נתקלים בקשיים עוד יותר גדולים – פגעי טבע ממאירים, מחסור כלכלי חריף, איבת שכנים מסוכנת, זדון שלטון – מאשר אלה שידעו בארץ מגוריהם.

וכל מה שנתרחש בימינו – חידוש מדינת היהודים ועליית מאות אלפי יהודים שמעולם לא קראו את הס, פינסקר והרצל, ואולי גם לא שמעו שם הציוניוּת – אי־אפשר להבין בלי לראות, חזון הגאולה המשיחית נטוע בלב העם היהודי, לא רק לאחר חורבן בת שני, אלא מימי נביאי הכתב הראשונים, ואולי עוד לפני יציאת מצרים. חזון זה ממלא חללה של ההיסטוריה היהודית, והוא חולל בארצות שונות ובזמנים שונים תנועות אדירות שהסעירו בזמנן את היהדות, כולה או מקצתה. הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל, לארץ היעודה, ללשון העברית ולספר הספרים, שממנו ניזונה מאות בשנים כל הספרות המאוחרת – הספרות הגנוזה, התלמודית, שירת ימי הביניים, התפילות – ההלכה שקבעה אורח־החיים של העם כל עוד היתה הדת שלטת בכל רחבי היהדות; ראיית כל ארץ מגורים מחוץ לארץ־ישראל כגלות, כאכסניה זמנית; – כל אלה פרנסו חזון הגאולה המשיחי אשר בישרו נביאי ישראל, ואלה היו המעיינות העמוקים והנאמנים שמהם שאבו פזורי ישראל בגולה מאות בשנים הכוח המוסרי והנפשי לעמוד בכל קשיי הנכר ולהתקיים עד בוא הישועה הלאומית.

מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז היחוד של האומה, אינו רואה אמיתה המרכזית של ההיסטוריה היהודית ואבן־פינתה של האמונה הישראלית. אלוהי ישראל לא היה כאלוהי הוֵדנטא – ישות מטפיסית או כוח עליון מעבר לטוב ולרע, אלא ישות מוסרית, שבה גלומים הערכים העליונים של צדק, חסד, רחמים ואהבה, והאדם לפי תורת ישראל נברא בצלם אלהים זה וכשם שאלוהי־ישראל היה אלוהי אברהם, יצחק ויעקב – היה גם אלוהי העולם. הנביא עמוס שנלקח מאחרי הצאן להינבא לעמו ישראל, ואשר הוכיח את עמו מתוך אהבה רבה ואמר

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה,

עַל כֵּן אָפְקֹד עֲלֵיכֶם אֶת כָל עֲוֹנֹתֵיכֶם",

בבחינת אשר יאהב ה' יוכיח, אמר כמו כן:

"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה', הֲלוֹא

אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְּתִּיִים

מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִיר".

האמונה הישראלית באל עולם, באל חנון ורחום, עושה חסד, משפט וצדקה היתה מאבדת טעמה ויחודה, אילו לא היתה טבועה בחזון גאולה יהודי ואנושי. התמורות הרוחניות והמדיניות שחלו בעם היהודי במשך אלפי שנים – חלו גם בצביונו ובביטויו של חזון זה. לא בכל תוקפה נתלבש באותה צורה, כשם שהיהדות כולה פשטה צורה ולבשה צורה, אבל בכל התמורות נשתמר הגרעין הפנימי של החזון המשיחי.

בתודעת העם היהודי, בתודעתו הדתית, המוּסרית והלאוּמית, נתמזגו ללא הפרד יסודות לאומיים מיוחדים ומיחדים, הסגורים בתחומי האומה העברית, ויסודות אנושיים קוסמיים, החורגים מכל מסגרת לאומית, ואפילו אנושית, כי הם חובקים עולם ומלואו.

הביטוי העליון של מזיגה זו היה חזון הגאולה המשיחי. משאת נפשם של נביאי עמנו ומוריו היתה גאולה לאומית שלמה בארץ הבחירה, אבל החזון לא נצטמצם בתחומי העם היהודי, אלא הביא בשורת שלום וצדק ושויון בין כל העמים, כלומר גאולה אנושית מלאה והשבתת כל זדון ועריצות בתבל כולה. נביאי ישראל לא בישרו מעולם שלטון ישראל על העולם, אם כי האמינו ביעוּדו, ביחודו ובעליונותו הרוּחנית של ישראל ותבעו ממנו להיות עם סגולה, והתנבאו שכל שאר העמים ילמדו מדרכיו וילכו באורחותיו. בתודעה היהודית ובספרות ישראל נשתלבו שני הרעיונות שילוב מלא ומתמיד: היות עם ישראל עם סגולה, וחזון אחרית הימים, חזון הגאולה המשיחית לישראל ולעמים.

ישעיהו הנביא שקטרג על עמו באכזריות של אסיר האמת והתנבא על עקירת הזדון והעריצות בעולם והעלה יקר האדם, כל אדם, באמרו:

"ופָּקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעָל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי

גְאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל. אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז,

וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר"

(ישעיהו יג, 11 – 12),

האמין ביעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו:

"אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחָזֵק בְּיָדְךָ,

וְאֶצָרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (מב, 6).

שני מוטיבים אלה – חזון גאולה ועם סגולה, חוזרים ונשנים בספרות המקראית, בספרים החיצונים, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה. גדול הפילוסופים בישראל, שכפר במסורת הדתית והניח היסוד לבקורת המקרא, נוּדה והוחרם על־ידי קהילתו באמשטרדם וכאילו נתרחק מעמו, ובמקרה אחד או שנים לא שלט ברוחו והטיח דברים לא הוגנים ולא צודקים כלפי גדולי עמו, הביע ב“מסכת התיאולוגית המדינית” את בטחונו המוחלט, לפני שלוש מאות שנה, כי יבוא יום והעם היהודי יקים שוב מדינתו ואלהים יבחר בו מחדש, אם כי שפינוזה הבין את הבחירה רק כנושאת יתרון מדיני־חמרי בלבד. גם חוזי המדינה היהודית במאה התשע־עשרה, משה הס ותיאודור הרצל, האמינו כי מדינה זו תהיה מדינה למופת. ובניגוד לדעת שפינוזה – מופת לא במובן החומרי והמדיני, אלא במובן החברתי והמוּסרי.

קדמונינו לא דיברו על מדינה למופת, כי המושג המודרני “מדינה” היה זר לגמרי לעברים הקדמונים. המונח “מדינה” במקרא ובמשנה פירושו ‘פרובינציה’ במובן של State בארצות־הברית, או חבל ארץ או עיר גדולה. גם ממלכה בתנ"ך פירושה שלטון מלך או בית המלך. נביאי ישראל נשאו דבריהם רק על עמים וגויים או על ארצות, ולא על “מדינות”. המושג המודרני של מדינה מוצאו מיוָן: פוליס, פוליטייה – ביוָנית, מכוּוָנים לא לעם, אלא למסגרת הממלכתית. ההבדל הוא לא מילולי אלא תכני ועקרוני.

הנביאים לא היו מבינים כלל משמעות האמרה “מדינה למופת”. האידיאל שלהם היה עם סגולה. הם ראו לפניהם את האדם, חֶבר האנשים, לא את המשטר אלא את הציבור. העם צריך לשמש מופת ולהיות לסגולה. אין אנו מוצאים בדברי הנביאים כל נסיון לתאר מדינה אידיאלית. בחזון אחרית הימים, וזהו החזון המשיחי, מדובר על עמים וגויים בלבד.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים… וְנָהֲרוּ

אֵלָיו כָּל הַגוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ

וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' – וְיוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו…

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וְחֲנִיתוֹתֵיהָם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא

יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה ' (ישעיהו ב, 1 – 4).

גדול הוגי יוָן ניסה לתאר מדינה אידיאלית. לתיאור זה מוקדש הגדול בספרי אפלטון “המשטר” (פוליטייה). ספר זה, השופע רעיונות ומחשבות ברוב שטחי הפילוסופיה והחינוך, העמיד במרכזו חקר הצדק באדם ובמדינה. והרעיון העליון בספר אַלמוות זה הוא, כי הרע לא יסוף מהמדינות ומהמין האנושי, בלתי אם הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים, ושתיהן, השררה המדינית והפילוסופית, תהיינה לדבר אחד.

פילוסופוס בפיו של אפלטון הוא אדם מושלם בחכמה, בבינה, בדעת ובמידות טובות של צדק, אמת, ענוה, אהבת הטוב ובריחה משררה. אמנם אפלטון עמד על כך שיעוּדו של המדינאי הוא לעשות האזרחים לטובים, אבל סימנה המובהק של המדינה האידיאלית, המדינה למופת, בעיני גדול חכמי יוָן הוא שלטונו של אדם המעלה: האידיאל המדיני הוא משטר מעוּלה, הנקבע בכוחו ובחכמתו של השליט־הפילוסופוס.

לא כזה היה האידיאל של נביאי ישראל. לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידיאל הטוב, הצדק והחסד – אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת העם.

“פִּתְחוּ שְׁעָרִים – וְיָבֹא גוֹי־צַדִיק, שׁוֹמֵר אֱמֻנִים” (ישעיהו כו, 2).

אמנם, אף בן־אמוץ ראה בחזונו הופעת איש המעלה, מעין השליט־הפילוסוף.

"וְיָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָׁי… וְנָחָה עָלָיו רוּחַ

ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַעַת וְיִרְאַת

ה'… וְשָפַט בְּצֶדֶק דַלִים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ…

וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה – אֵזוֹר חֲלָצָיו". אבל לא

בכוחו ובכשרונו האישי של השופט ישתנה העולם לטובה, אלא כל הטבע יחזור למוטב: “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְדִי יִרְבָּץ”. ביחסי בני־אדם יכלה העושק, הזדון והחמס.

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל

הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה' כַּמַיִם לַיָם מְכַסִים".

החכמה, הבינה והצדק לא יהיו נחלת יחיד או יחידים, אלא נחלת הכלל, נחלת כל אחד ואחד. כל הארץ תימלא דעה. נקודת המוצא של נביאי ישראל הוא יקר האדם, אורח־חייו, התנהגותו, יחסו אל בני מינו, ישרו וצדקתו, כל מה שהנביאים כינו בניב קצר וכולל אחד: יראת ה'.

מתקופת הנביאים עברו כאלפּיִם וחמש מאות שנה, וממותו של אפלטון – קרוב לאלפּיִם ושלוש מאות שנה. אנו חיים עכשיו בעולם אחר, שונה בתכלית מהעולם הקדום של נביאי ישראל ושל הוגיה וחכמיה של יוָן הקלסית, שונה בתנאי חייו הכלכליים והחברתיים, החמריים והרוחניים. מורשת הנביאים וגם תרבות יוָן השאירו עקבות בל ימָחוּ, וביודעים ובלא יודעים אנו ניזונים מפירותיהם ומקַרנה, אבל העבר המפואר והגדול ביהודה וביוָן עבר לבלי שוב. דורנו והדורות הבאים יעצבו חייהם בתנאים ובנסיבות שלא עלו על דעת הקדמונים. יש כיום ברשותנו מכשירי דעת ומדע, אוצרות ידיעות וחכמה, אמצעי פעולה ויצור ותנועה וכוח שלא שיערום הקדמונים.

התפתחות המדע בשלוש מאות השנים האחרונות, והגילויים המהפכניים במדעי הפיסיקה של מחצית המאה העשרים שינו אורחות חיינו ופתחו אפקים וסיכויים להעשרת חיי אדם ושינוי סדרי הכלכלה והחברה שאי־אפשר היה להעלות על הדעת עוד לפני תקופה קצרה.

אולם ערכי האדם לא נשתנו עם תמורות החברה והכלכלה והרחבת דעת האדם והישגי המדע והטכניקה. ערכי אמת וצדק, חסד ושלום, שויון ואהבת הבריות, שירה ואמנות – קיימים ועומדים, והביטוי שניתן להם על־ידי גדולי הרוח בדורות קדומים – קשה להתעלות עליו, ואפילו לא קל להידמות לו. אולם הפיכת ערכים מופשטים אלה לנכסים אנושיים וחברתיים בימינו לא תיעשה עוד כאשר יכולה היתה להיעשות בימי עוזיהו ויאשיהו, או בימי סולון ופריקלס. יש חדש תחת השמש. אין דבר קופא אל שמריו, לא בטבע ולא בהיסטוריה, לא בעולם החומר ולא בעולם הרוח, לא בחברה ולא במדינה.

בלי מורשת העבר, המורשה הגדולה של נביאי ישראל, יעָקרוּ חיינו ממקור חיותם, ויוָצר סביבנו ובתוכנו חלל רק; אבל מורשה זו נספגת ומתמזגת בתוך כיבושי רוח חדשים ומתחדשים, וזרם החיים והתמורות ההיסטוריות אינו פוסק לעולם. במסענו הארוך על במת העולם למדנו מהרבה עמים, ואם כי קשר בל ינתק מרַתק אותנו לעבר הקדום של עמנו ולירושׁתו הגדולה בתקופת הנביאים ובדורות מאוחרים, הרי אנו בני זמננו; וכשם שאנו חוליה בשלשלת הדורות של עמנו, אנו חברים גם במשפחת העמים וחלק מן המין האנושי בימינו, ועלינו למַצות בחיינו, במפעלנו, בתרבותנו, בחברה שאנו רוצים ליצור במולדת המחודשת – את כל הטוב, הפורה, האמיתי, היפה והמפרה שיש למצוא גם בירושת העבר וגם בכיבושי הרוח האנושי של זמננו והזמנים שיבואו.

בחזון הגאולה המשיחי נארג קשר אורגני בין הגאולה היהודית הלאומית ובין הגאולה האנושית הכללית. הכורח הפנימי של מיזוג זה בולט בימינו אלה. בדורנו זה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות אדם, קיימת תלוּת הדדית בין עמים, ואף האומה האדירה ביותר אינה מסוגלת להבטיח קיומה, בטחונה ושלומה בלא זיקה לעמים אחרים. ואם כי העולם בתקופתנו זו מפולג ומסוכסך הריהו למעשה עולם אחד ואחיד; למרות הסכסוכים המרובים והחריפים, אחדותו ואחידותו הולכת וגוברת עם הישגי המדע, הטכניקה ואמצעי הקשר החדישים המקצרים מרחקים ומקפיצים את הדרך. ולא תיתכן גאולת עמנו, לא יובטח שלומו ובטחונו, בלי גאולת העולם כולו, בלי הבטחת שלום בינלאומי כולל, בלי השלטת שלום ושויון בין עמים. אולם גאולתנו לא תבוא מתוך גאולת העולם ולא נזכה מן ההפקר. מתוכנו תבוא הגאולה. החזון המשיחי שהאיר דרכנו אלפי שנים חינך והכשיר אותנו להיות לאור גויים. יתר על כן: הטיל עלינו וחייב אותנו להיות עם סגולה ולבנות מדינה למופת. בכוח יעוד זה הטבוע בנו הצלחנו לחולל בימינו הפלא הגדול של חידוש קוממיותנו – אתחלתא דגאולה; בלי תוחלת הגאולה המשיחית והזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים לא היתה מדינת ישראל נבנית וקמה. ונשאלת השאלה: מדוע נבנתה ישראל דוקא בימינו? כלום היו המקורות העתיקים סתומים קרוב לאלפים שנים – ומה הכוח שפתח אותם בדורנו זה? העליות הספורדיות מארצות שונות, ביקורי ה“משולחים” מהארץ בארצות הגולה, התנועות המשיחיות שהסעירו מזמן לזמן את היהדות, מאחרי החורבן ועד המאה השמונה־עשרה – כל אלה היו ביטוי חי, פעיל וממשי לערגה לארץ המכורה ולתוחלת הפועמת בלב העם לגאולה וישועה. עד בוא האמנציפציה במאה התשע־עשרה ידעו כל היהודים באשר הם, כי מקומות מגוריהם אינם אלא גלות זמנית, ולא עלה כלל על לבם הרעיון שהם חלק מהעם שבתוכו הם יושבים, כשם שרעיון זה היה רחוק גם מהעמים שהיהודים התגוררו בתוכם; הרגשת זרות ונכר זו נשארה קיימת ביהדות מזרח־אירופה כל עוד היתה חיה וחפשית להביע רחשי לבה. יהדות רוסיה, פולין, רומניה והבלקנים ידעו כל הזמן שהם עם־מיעוט נטוע בארץ זרה. האמונה היהודית, התקוה המשיחית והרגשת העליונות המוסרית עמדו ליהודים להתגבר על התלאות, הרדיפות והבוז שהיו מנת חלקם ברוב הארצות וברוב הדורות. בכושר העמידה בפני לחץ חיצוני ללא רתיעה מעינויים, בוז ורדיפות היה משום גבורה מוּסרית גדולה, אבל רק משום גבורה פסיבית; זו היתה גבורה מלווה, למעשה, כניעה לגורל והרגשה של אזלת־יד וחוסר אונים. הגאולה הצפויה והנכספת היתה צריכה לבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע.

האמנציפציה וההשכלה שחררה חלקי יהדות מכבלי המסורת הקפואה וריעננה אצל מעטים תפיסתם המורשתית (הרב אלקלעי והרב קלישר); ההתרחשויות המהפכניות במאה התשע־עשרה; התנועות הלאומיות והתרבותיות שהסעירו את עמי אירופה; תנועות התחיה הלאומית שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה להתאחדות ולעצמאות (באיטליה, גרמניה, פולין, ארצות הבלקנים); התעוררות המעמד העובד להלחם על משטר חברתי חדש; הנדידה ההמונית מאירופה אל מעבר לים; הספרוּת העברית החדשה שהרעיפה על הקורא העברי את רוח התנ“ך בזהרו הקדום, ובלב הנוער העברי נשמע מחדש מַשק כנפיהם של נעוּרי האומה; – כל אלה פילסו במאה הי”ט נתיב חדש לחזון הגאולה המשיחית, זקפו קומת היהודים, הגבירו בתוכם הכרת ערכם ומעמדם – לא בעתיד הרחוק או בעולם הבא, אלא פה ולאלתר, וגילו האפשרויות הגנוזות בנדידה היהודית, לא נדידה מגלות לגלות, אלא מנכר למולדת. נתעוררה האמונה האקטיבית ביכלתו ובכוח של האדם היהודי לשנות גורלו בעצם ידיו, להשתחרר בכוחות עצמו מאזיקי הגלות, לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה באמצעים טבעיים, במאמץ התישבותי מכוּוָן; מתוך נבכי האומה זינק רצון רדום, אבל רב־יכולת: רצון חלוצי, כושר מעשה יוצר ומהפכני המזקיק כל כוחות האדם להגשמת החזון, בלי להרתע מפני כל קושי, מכשול וסכנה והמפעיל כל הכוחות הגופניים והרוחניים לביצוע שליחות היסטורית וחותר בכל קורטוב של מרץ לקראת המטרה הגואלת. אמונה יוצרת ואקטיבית זו היתה בתחילה נחלת בודדים, אבל דוגמת החיים של המגשימים הראשונים היתה למופת למאות, ואחר־כך לרבבות, ותנופה חלוצית זו הפכה את חיבת־ציון והתנועה הציונית מטחנות־רוח, שטחנוּ מלים ומליצות, למעשים גואלים.

אולם בלי הדרכת רעיון חברתי, שאף הוא בעיקרו יליד המאה התשע־עשרה, היתה התנופה החלוצית מאבדת דרכה ומוציאה כוחה לריק; וזה היה הרעיון הפשוט והמַפרה כי העבודה היא המסד העיקרי של חיי אומה בריאים ועצמאיים. היהודים בתפוצות לא זו בלבד שהיו חיים בנכר ותלויים בחסד זרים, אלא שמבנה חייהם הכלכליים־החברתיים היה שונה ממבנה כל עם עצמאי החי בארצו ועומד ברשות עצמו: היהודים היו גמולי אדמה ועבודה בכל ענפי המשק הראשוניים, שבהם תלוי קיומו של עם. בלי שיבה לאדמה ולעבודה בהמונים, בלי תמורה יסודית במבנה הכלכלי־חברתי של הישוב היהודי בארץ, לא היינו מגיעים לעולם למדינה יהודית, כי לא תיתכן מדינה שרוב עמה אינו עובד האדמה ואינו עושה כל העבודות הגופניות והרוחניות הדרושות לקיומו.

כשנתמזגה תוחלת הגאולה המשיחית, שפעמה בלב עמנו בכל הדורות, עם התנופה החלוצית שנתחדשה במאה התשע־עשרה והִפנתה תחילה קילוח דק ואחר־כך זרם גדל והולך של הנדידה היהודית לארץ המכורה, (ונדידה זו נקראה בצדק – עליה), והעליה הופרתה ברעיון העבודה, ובני עיירות וכרכים בגולה נעשו עובדי אדמה, בוני כבישים, מיבשי ביצות ופועלי חרושת במולדת – הונחו היסודות הממשיים לחידוש קוממיותה הממלכתית של ישראל ולראשית הגשמת חזון הגאולה, היהודית והאנושית. ואף־על־פי שמיסדי המדינה ובוניה בפועל היו רק העולים – הרי יצירת ישראל העצמאית בכוח הוא מפעלה של האומה העברית כולה, לא רק זו החיה בימינו, אלא של כל הדורות בתולדותינו, כי רק בכוח אמונת הדורות וחזונם וגבורתם הנפשית, עשו העושים בימינו.

חזיון רגיל היה בהיסטוריה שמונחים ושמות שנתרוקנו מתוכנם שומרים בעקשנות רבה על קיומם, ולאחר שנשפך היין מהקנקן ממלאים אותו במים, אבל מתוך שיגרה והרגלי מסורת, לא ממהרים להסיר ממנו כתובתו הקודמת שאינה הולמת עוד תכנו החדש, המימי. דבר זה קרה למוּנח ציונוּת בימינו.

המונח “ציונוּת” הוטבע לפני קום ההסתדרות הציונית, ומשמעותו היתה ברורה: שאיפה לציון. התנועה שנתארגנה לפי היזמה רבת התנופה ונועזת החזון של הרצל התכוונה ושאפה לכנס פזורי־ישראל במולדתו הקדומה. זו היתה תורת הס, פינסקר והרצל וקודמיהם (אם כי פינסקר והרצל לא פירשו לכתחילה, לא פינסקר ב“אוטואמנציפציה”, ולא הרצל ב“מדינת־היהודים”, כי מחוז שיבת היהודים ועצמאותם הוא דוקא בארץ־ישראל). לא כל חובבי־ציון, ואחר־כך לא כל חברי ההסתדרות הציונית, היו מועמדים לעליה מיד ובגופם; אבל האידיאולוגיה שפעמה בתנועה הציונית תכנה היה כי היהודים הם נטע זר בארצות מושבותיהם בגולה, ולא יבואו אל המנוחה עד שישובו לנחלתם ההיסטורית. יהודי מזרח־אירופה ובארצות הבלקנים לא ראו עצמם מעולם חלק מהעם שבתוכו ישבו. גם חלק ניכר מהיהדות הגרמנית ובודדים ביהדות הצרפתית והאיטלקית עקרו עצמם בכוח הרעיון הציוני מסביבתם הבלתי יהודית וראו עצמם כחלק אוֹרגני של העם היהודי אשר עתידו החפשי והעצמאי הוא בארץ־ישראל. מתוך תנועה זו יצאו העולים, שבנו את “הישוב” ולבסוף הקימו את המדינה. יהדות אירופית זו חלקה נותר – וחלקה נשמד; והמרכז היהודי הראשי בזמננו בגולה – כלומר, הקיבוץ היהודי בארצות־הברית – אינו מודה שהוא חי בגולה. אמריקה היא מולדתו ואין בדעתו לעזבה; אבל ציוני אמריקה נפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוֹחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת כבוד (ואולי גם תמיהה) על זכותם המיוחדת כ“ציונים” – אם כי הם אינם מסתירים שאין בדעתם וברצונם לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של העם האמריקני. ואין כל ענין לריב על שמות. אם מישהו אין לו כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המוּנח ציוני, כפי שהכרנו אותו עד קום המדינה, ונפשו בכל זאת חשקה בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”?

בימינו אלה הורגלנו לשמות ולמונחים ולמסגרות שתכנם ואפיים הוא ההפך הגמור מההוראה המקובלת של השם והמוּנח. ואין טעם ותועלת לריב על שמות ומוּנחים.

אילו היתה מדינת ישראל בנויה על תלה ויעודה ההיסטורי היה מוגשם, לא היה כל טעם לדוּן מי הם אלה שבנו והקימו את המדינה. אבל אנו עומדים עדיין בראשית, והדרך לפנינו היא רבה וארוכה, ואם השמות נעשו הפקר בימינו, הרי אסור לנו לותר על הבהרת התכנים של יעודי הגאולה ועל ראיית הכוחות שבנו ויבנו המדינה – שהיא בימינו הנושאת היחידה והמכשיר של חזון הגאולה בהתגשמותו ויש לעמוד בכל תוקף על האמת האלמנטרית שרק העולים בנו ויבנו את הארץ.

נתאר לעצמנו לרגע, כי לא רבבות ומאות אלפים יהודים נמנים עם ההסתדרות הציונית, אלא כל העם היהודי בלי יוצא מן הכלל מאורגן בתוך הסתדרות זו; והלוֹא לכך שאפה התנועה הציונית מראשיתה. ונתאר לעצמו כי אף אחד מהציונים (זאת אומרת – אף אחד מהיהודים) לא היה עולה ארצה (הרי לפי ההלכה המקובלת והמוכרזת בתנועה הציונית אין ציונוּת מחייבת עליה אישית). אבל כל יהודי היה משלם שֶׁקֶל (זוהי החובה האישית היחידה המוטלת על ציוני), וגם בוחר או נבחר לקונגרסים ציונים, ונואם נאומים ציונים, ברוסית או באנגלית או אפילו בעברית – כיצד היתה קמה אז מדינת ישראל?

וננסה לרגע לתאר לעצמנו ההפך: השם ציוני אינו קיים כלל, כשם שלא היה קיים בימי הבית הראשון והשני, ולא היה ידוע ליוצאי מצרים וכובשי כנען וגם לא לשבי ציון בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, ואפילו לא למיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה. אין הסתדרות ציונית, ואין חובת שקל, ואין מנהיגים ציונים – אלא המוני ישראל, ו“סתם” יהודים היו עולים ארצה לרבבות ולמאות אלפים; מארגנים כוח צבאי; בונים משק עצמאי; מחיים הלשון והתרבות העברית וכובשים קוממיותם הממלכתית בדרכי שלום או בדרכי מלחמה – האם לא היתה קמה מדינת היהודים, כאשר קמה בימי יהושע בן־נון ואחרי גלות בבל – בלי שוקלים ובלי “ציונים”?

ברור שתיאור דמיוני זה הוא במידה רבה מלאכותי ומופשט. למעשה עלו הרבה ציונים לפני יסוד המדינה, אם כי לאחר קום ישראל עלו בעיקר “סתם” יהודים. והאמת תסולף אם לא תוּכּר העזרה הרבה שנתנו תחילה בעיקר ציונים, ואחר־כך, ביחוד לאחר קום המדינה – כלל היהודים, לבנין הארץ; אבל רק אדם החי בעולם המֶלל והמליצה אינו מבחין בחלקו של האדם החי בארץ, עובד ויוצר בה, נושא בעולה, מגן עליה בשעת הצורך ובונה ומקיים אותה יום יום, ובין היהודי החי בגולה, אוהב את ישראל מרחוק ותורם קצת מזמנו, מכספו, מכשרון דיבורו או מהשפעתו המדינית לעזרת ישראל. בוני הארץ והמדינה הם רק אלה שיושבים וחיים בתוכה, ויוסיפו לבנות הארץ והמדינה רק אלה שיבואו לשבת בתוכה – כלומר העולים. מי שמתעלם מאמת יסודית זאת – מתעלם לא רק מעברה הקצר של המדינה – בכך אין כל אסון ונזק – אלא מעתידה, ועתיד זה עדיין אינו כאילו מוּנח בקופסה.

אין ציוני מחוּייב להתעסק בפילוסופיה של היסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והבטלה ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל החרד לשלום המדינה, לעתידה וליעוּדה אינו רשאי ואינו יכול להניח, שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה והגשמנו גאולת ישראל. גם ההתחלה שאנו עומדים בה עדיין לא נתבצרה ונתבססה כראוי וכדי הכושר לעמוד בפני כל רוח מצויה ולא מצויה. ואין בצרון למדינה, ויעוּדה לא יתמלא וחזון הגאולה לא יקום – אלא בעליה.

כל תנועה והסתדרות, ויהי שמה אשר יהיה, אשר מחקה בתורתה את העיקר – את העליה – אינה אלא סלף רעיון הגאולה, גם אם היא מוסיפה לעזור למדינת ישראל.

כל היהדות, פרט לקבוצות מועטות מימין ומשמאל, עוזרת עכשיו למדינה, גאה על נצחונותיה והישגיה וחרדה לשלומה. העם היהודי באשר הוא, מכיר בהכרה בורה או מתוך תחושה אינטואיבית, כי עתידו של העם היהודי מוּתנה מעכשיו בקיומה ובגידולה של מדינת ישראל.

המדינה זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא. היא גאלה בשנים ספורות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות ומנוּוָנות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, ובוני ארץ ומגיניה. היא נסכה תקוה חדשה בלב היהדות הכבולה והאילמת בגוש הסובייטי. היא גילתה כושר מעשה מופלא של האדם היהודי בכל שטחי היצירה האנושית וחידשה הגבורה העברית. היא הקנתה לכל יהודי בגולה, הנהנה מחופש תנועה בארץ מגוריו, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית אם הוא רוצה בכך, ועל־ידי כך הובטחה בכוח, אם כי עוד לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של כל העם היהודי. בזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים. ולא יפּלא הדבר שכל חלקי העם בתפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחפשים, אזרחי ארצות רוָחה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו את קום המדינה באהבה ובגאון, והמדינה היתה לעמוּד תיכון שעליו נשענת עכשיו אחדוּת היהדוּת בגולה.

כשם שעתיד היהדוּת בגולה תלוי מעכשיו בקיום ישראל, כך תלוי עתיד המדינה, עצם קיומה, בטחונה ושלומה, וביתר שאת, מילוי יעודה ההיסטורי – ביהדוּת העולמית.

המנוח שמעון רבידוביץ, אחד מחכמי ישראל המובהקים בזממנו שנקטף בלא עת, הפליג באחדוּתו ואחידוּתו של העם היהודי וכפר לחלוטין בהבדל שבין יהודים במדינת ישראל ובין יהודי הגולה. יש יהדות אחת, אחידה, ודין כל ישוב יהודי באשר הוא כדינה של ישראל; ומטעם זה קיטרג רבידוביץ ז"ל קשה על השם ישראל שנטלה לעצמה המדינה היהודית. ישראל הוא שמו של העם היהודי, ואין לדעתו כל הפרש ושוני בין יהודי ליהודי, בין ישראל ובין הגולה. כאן יש לנו דוגמה בולטת של אהבה מעוורת ומקלקלת את השורה.

תקומתה של מדינת היהודים היא בלי ספק פרי אחדוּת העם היהודי, אחדוּת הנשענת על מורשה היסטורית משותפּת, על שותפות גורל ועל תוחלת משיחית, שביודעים או בלא יודעים מרתקת העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות; אבל עיוָרון של אהבה, כעיוָרון של שנאה, יכול להתעלם מהשוני העקרוני והעמוק שבחיי העם בישראל ובחיי היהדות בגולה.

לא כל הישובים היהודיים בגולה דומים זה לזה. לכל קיבוץ יהודי בדורות הקודמים ובדורנו אנו יש קלסתר פנים משלו המושפע ברב או במעט מהעם אשר בתוכו הוא יושב. יש הבדלים כמותיים ואיכותיים בין ישובי היהודים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המדיני והחברתי. שני המרכזים הגדולים של התפוצה בימינו הם בארצות־הברית ובברית־המועצות. בשתי ארצות אלו מרוכזים כתשעה מיליונים יהודים, למעלה משמונים אחוז של כל יהודי הגולה. יהדות אמריקה היא צעירה. בראשית המאה הי“ט היו בארצות־הברית רק כאלפּים יהודים. יהדות רוסיה היא עתיקה ביחס. בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים. מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800,000, אולם בסוף המאה הי”ט נפקדו ברוסיה קרוב לחמישה מיליונים ומאתיים אלף יהודים – כמחצית היהודים בעולם כולו בזמן ההוא. מספר היהודים בברית־המועצות מגיע עכשיו לשלושה מיליונים ואולי – יותר. בארה“ב יושבים כיום קרוב לשישה מיליונים יהודים. אבל ההבדל אינו כמותי בלבד, אף לא ההבדל הטבוע במשטרים השונים של שתי ארצות אלו. ארצות־הברית, למרות המבנה הפדרלי, היא מבחינה לשונית ותרבותית מדינה אחידה, והלשון האנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקנית. ברית־המועצות היא להלכה ההפך מזה: זוהי ברית עמים שכאילו עומדים ברשות עצמם כל אחד, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, וההגדרה העצמית קבועה ומובטחת בחוקה הכתובה של ברית־המועצות. אולם במידה שהגדרה עצמית זו קיימת – אין היא חלה על יהודים, כי המשטר ברוסיה גזר כליה רוחנית על היהדות. ואין ליהודים בתי־ספר ועתונים וספרים בלשונם, ו”המדע" הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות, נלוזות ומשמיצות על מהות היהדות, על התנ"ך, על האמונה הישראלית, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא־יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בברית־המועצות כפוף לדבר השליט.

לעומת זאת היהדות הצעירה והגדלה בארצות־הברית מקיימת, כרצונה, מוסדות חינוך, חקר ומדע יהודיים, ואין כל הגבלות על לימוד עברית או יודית; וקיים קשר אמיץ בין ישראל ובין יהדות אמריקה, וחלקה של יהדות זו בעזרה לבנין הארץ הוא גדול לאין ערוך.

וכשם שיש הבדלים חיוניים בין שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, כך יש הבדלים ניכרים ובולטים בין הישובים הבינוניים והקטנים בכל שאר ארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת, מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. כאן עוני, לחץ, מצוקה, גיטו, וכאן שויון זכויות, רוָחה חמרית, “אמנציפציה”, הידבקוּת בתרבוּת השלטת.

אולם יש צד שוה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החפשית, הדימוקרטית, וגם בגולה המרודה, הדלה, המדוכאת, הטוטליטרית. הצד השוה הזה מתגלה בארבע עובדות יסוד, בלתי משתנות ולא נתונות לשינוי בגולה, שבהן נבדלים חיי היהודים בתפוצות מחיי היהודים בישראל; עובדות אלה הופכות את התפוצות כולן, בלי יוצא מן הכלל, לגלוּת, בין שהיהודים באותה ארץ מכירים בכך ובין שלא מכירים.

(א) היות היהודים מיעוּט כפוף לרצון הרוב ותלוי בחסדו. הרוב יכול להתיחס למיעוט היהודי כשוֵה־זכויות, והוא יכול לקפח זכויותיו. המיעוט היהודי חסר אונים להכריע במצבו וברצונו. מעמדו של המיעוּט היהודי אינו מוכרע על־ידי עצמו ואינו מוּתנה ביכלתו וברצונו בלבד.

(ב) המבנה הכלכלי־חברתי של היהודים בגולה שונה ממבנה העמים שבתוכם הם יושבים.

רובו של כל עם הם איכרים, פועלים ועובדים. מעמדם של האיכרים והעובדים אינו דומה בכל עם. יש שהם ירוּדים, עניים ומשועבדים, ויש להפך: אבל בכל עם הם הרוב והמסד העיקרי, שעליו מוּשתת העם כולו. לא כן ביהודי התפוצה. מספר עובדי האדמה היהודים הוא קטן לאין ערוך מהמספר היחסי של עמי הרוב, והם מרוכזים בעיקר במשלחי־יד מועטים. כמעט כל היהודים הם תושבי ערים. בארצות ירוּדות עוּבדה זו מגדילה את עוני היהודי ודחקו, בארצות עשירות – להפך, מעלה באופן יחסי רמתם התרבותית והחמרית על זו של עם הרוב, אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות החיוּת הראשוניים של כל עם, ונוטלת מתחת לרגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה. ביהדות אמריקה מספר הפועלים מתמעט והולך, ודור המהגרים השני והשלישי עוברים למעמד הבינוני, חודרים לכל ענפי התעשיה והמסחר והמקצועות החפשיים, ורמתם החמרית הממוצעת גבוהה מזו של רוב העם האמריקני. איך יתיחס העם האמריקני לתופעה זו – ימים יגידו.

(ג) היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות שונות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החמריים וגם בחייו התרבותיים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוּף אטמוספירה לא־יהודית, מושכת, מטמיעה ולעתים עוינת. הסביבה הבלתי יהודית כוח רב. אִתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת. היא משפיעה ביודעים ובלא יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שרשים במציאות הבלתי יהודית המקיפה והתקיפה. כל היניקה היהודית היא אך ורק מהעבר מהמורשה היהודית. ונוצרה שניוּת מתמידה בחיי היהודים; נפתח קרע בין הרָשות היהודית בין הרָשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות. וכיוון שתרבות עם אינה יצירה לשונית בלבד, אף לא אוצר זכרונות עבר, גם לא מנהגי דת או “אידיאה דתית”, אלא מכלול החוָיה האנושית והחברתית של הכלל, חוָיה ספוגה טבע, מורשה, משטרי כלכלה, חוקים, מאבקים חברתיים וציבוריים – הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, כפי שסבר שמעון רבידוביץ; לכל היותר יתּכן גיטו תרבותי, ולוּ גם גיטו במובן החיובי; גיטו זה לובש צורה דתית, חברתית ורוחנית, אבל אין זה אלא גיטו, כלומר פינה מצומצמת ומובדלת שאין לה שרשים ומרכזי יניקה במרחבי המציאות של סביבת עם הרוב, זו האופפת את היהודים בגולה ברצון ושלא ברצון, מדעת ושלא מדעת, ואין מפלט ממנה, כל זמן שחיים בתוכה. אפילו היהודים הדתיים אינם יכולים לקיים בגולה מסורתם הדתית כהלכה ובשלמותה. דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, הוא נֶטע ארצישראלי מובהק, קשור בקיומו לארץ מוצאו, חלק גדול ממצוות הדת לא ניתן לקיים בנכר, אלא בארץ, ועצם הישיבה בחוץ־לארץ כשאין אונס בכך – הוא עברה דתית חמוּרה ו“כל הדר בחוץ־לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”.

(ד) בגולה לא תיתכן מסגרת כלל־יהודית. ואין הדבר תלוי במשטר השורר בארץ; ואין הבדל אם זה משטר טוב או רע, מדכא או חפשי, טוטליטרי או שוחר חירות. היהודים כפופים למסגרת הריבונית של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים כיהודים כל שליטה באשר הם מיעוּט.

היהודים בגולה, כיהודים, הם אבק אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני עמים אחרים באותם התנאים; כי היהודים הם בני עם קשה עורף, והזיקה למורשה היהודית, אם זו מורשת דת, לשון, מולדת, מורשת אחוָה יהודית או מורשת חזון הגאולה, היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, ובכל ארץ שיש רשות לכך – היהודים יוצרים לעצמם מסגרות וארגונים חפשיים לפעילות יהודית ולביטוי יהודי עצמי. אבל אין למסגרות אלו לא כוח מחייב ולא היקף כולל, ולא תוכן חיוני.

רק בישראל הריבונית נוצרה האפשרות המלאה לעצב חיי העם לפי צרכיו וערכיו משלו, מתוך נאמנות ליחודו ולרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה ונהרסה המחיצה בין היהודי ובין האדם; המדינה הבטיחה לעמה שלמותו היהודית־האנושית. הרָשׁות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם, מעשיו ומאוַייו. חיינו בישראל נעשו שוב כבימי התנ“ך הוָיה וחוָיה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית כוללת ומחייבת כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, בעיותיו ותקותו. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, כביש עברי, בית חרושת עברי, מכרות עבריים, מעבדה עברית, מחקר ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו ולא רק ב”חכמת ישראל". פה נשתנה אורח חיינו, ומבחינה כלכלית־חברתית אנו דומים כאן לכל עם עצמאי היושב בארצו, כי אנו עושים כל העבודה הגופנית והרוחנית הדרושה לעם.

בישראל קם כוח וצבא עברי, והספרות והשירה והאמנות העברית שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים בכפר ובעיר, בים ובאויר, שאנו שליטים עליהם. הרָשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי – ליהודי, וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה, בהיותנו אזרחים בני חורין במדינה יהודית נהפכנו לאזרחי עולם שוֵי־זכויות.

אילו היו אורח החיים, מעמדם, התנהגותם, מסגרת חייהם של היהודים בארץ דומים לאלה שבתפוצות, לא היתה הארץ נעשית אבן שואבת ליהדות בגולה וכוח מעלה ומלכד, ולא היתה נבנית ומכנסת מאות אלפים מכל קצוי תבל. והשוני בין ישראל והגולה מן ההכרח ילך יגדל – עם התעצמות המדינה. וההבדל לא יהיה מדיני ולשוני בלבד. ביסוד מדינת היהודים היתה משום קפיצת דרך היסטורית, גם במקום וגם בזמן; משום ניתוק גמור מההוָיה הגלותית שנמשכה כאלפּיִם שנים, אשר עם כל התמורות שחלו בה בדורות שונים ובארצות שונות התמידו בה ארבע עוּבדות היסוד האפייניות לכל ישובי היהודים בגולה.

בישראל היהודים הם גוי ככל הגויים, עם זאת הם יהודים בכל רמ"ח אבריהם ונימי נפשם, כאשר לא יוכל להיות שום יהודי בחוץ־לארץ; ואין הבדל בנידון זה בין יהודי חרד, מסורתי, חפשי ולא־דתי. העבר היהודי הקדום נעשה פתאום קרוב, אינטימי, ממשי, מושלם, כפי שהוא משתקף בספר הספרים; והעבר היהודי הקרוב – נעשה רחוק, משוּנה, דוחה. אפילו עולים חדשים, הבאים מארצות שלא התחנכו על אידיאולוגיה ציונית, ואין להם כל זיקה לכל הספרות הקלאסית הציונית, מרגישים בבואם לארץ ובהתערם בתוכה כאילו הגיעו ימות המשיח. יש שחוששים לדילוג על־פני ההיסטוריה, אבל כל מהפכה יש בה מדילוג זה; ומעטות המהפכות בתולדות עם כזו שנתחוללה בארץ בשלושת הדורות האחרונים, והגיעה לשיאה – אך לא לסיומה – ביסוד המדינה. זו לא היתה מהפכה של שינוי המשטר, של תפיסת השלטון על־ידי “כוחות המחר” – אלא מהפכה אישית של כל אדם בישראל, מהפכה באורח־החיים, במשלח־היד, בלשון הדיבור, בדפוסי החיים, ביציאה משעבוד לחירות, בעמידה איתנה על קרקע המולדת, כל מה שכלוּל במוּשג העברי שאין לו אח בלשון אחרת – גאוּלה. אין זו “שלילת הגלות” שתפסה מקום באידיאולוגיה של כמה ציונים מובהקים שהוסיפו בעצמם לחיות בגולה, אלא ביטול הגלות ועזיבתה ויצירת חירות לאומית בפועל.

ואף־על־פי־כן גורל המדינה כרוך בגורל היהדות העולמית, ולהפך. מדינת ישראל אינה אלא התחלת הגאולה, וקיומה ויעודה לא יובטחו בלי המשכת קיבוץ גלויות. היהדות בגולה, וקודם כל בשני המרכזים הגדולים, כבר שקועה למעשה בתהליך מדאיג של התבוללות, אם כי הרגשתה היהודית לא נמחקה. בלי זיקת גומלין בין ישראל ובין התפוצות ספק אם ישראל תעמוד, ואם היהדות בגולה לא תמות מיתת נשיקה או מיתת חנק. וישראל אינה ולא תוכל להיות רק ככל שאר המדינות – לא רק מפני המורשה הנבואית, אלא גם מטעמים גיאופוליטיים. “לא כל הגויים – בית ישראל” היא לא דוֹגמה דתית או מוסרית, אלא הכרח היסטורי או גזירת הַגורל.

לתקומת ישראל אין דרך כבושה וסלולה בתולדות שחרור העמים, כי אין היא דומה בתכנה, במהותה, בנסיבותיה, בגורמיה, ובתנאי התגשמותה לתקומה הלאומית של אחד העמים האחרים שיצאו בימינו או בעבר משעבוד לחירות.

חזון גאולה משיחית של עם מפוזר בעולם הקים את מדינת ישראל. אולם המדינה לא הגשימה עדיין את החזון; ועתידה של המדינה תלוי בקיום שני יעדים שנקבעו בהכרזת העצמאות ואושרו בשני חוקים, אשר אינם נקראים אמנם בשם חוקי יסוד, אבל יש לראות בהם החוקים העליונים של מדינת ישראל, וכל עוד לא יבוצעו בשלמותם אין לראות מלאכתה של המדינה כנגמרת.

החוק הראשון הוא חוק השבוּת הרצוף יעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מַקנה ליהודים בעולם הזכות להתישב בארץ, אלא זכות זו טבועה בהם באשר הם יהודים, והיא עומדת וקיימת עוד לפני קום המדינה. בישראל אין כל עדיפות לאזרח יהודי לעומת אזרח לא־יהודי. בהכרזת העצמאות נקבע כי “מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”. בהכרזה זו נקבע גם כי “מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות – ותהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”.

אין חוק השבוּת שייך לסוגי חוקי ההגירה הקובעים בארצות שונות באילו תנאים מקבלת המדינה מהגרים מן החוץ ואילו סוגים. חוק השבוּת הוא חוק ההתמדה והרציפות ההיסטורית של זיקת עמנו לארץ, והוא קובע העקרון הממלכתי אשר בכוחו נתחדשה מדינת היהודים ובכוחו תעמוד ותגדל ותמלא יעודה הלאומי הגואל.

בשנים הספורות של קיום המדינה נתכנסו בארץ גלויות שלמות מאסיה, אפריקה ואירופה; אבל עדיין אנוּ עומדים בראשית תהליך קיבוץ הגלוּיות. אין איש בימינוּ יודע להגיד מה יהיוּ היקפו ותחומיו האפשריים של קיבוץ הגלוּיות. יש קיבוצים יהודיים הרוצים לעלות ואין להם הרשות לכך. יש קיבוצים שיש להם חופש גמור לעלות ואינם רוצים. אולם אין קיבוץ אחד שאינו מעלה יהודים לארץ, אם מעטים ואם רבים. לשני הגורמים שפעלו בתהליך העליה לפני קום המדינה – המצוקה וחזון הגאולה, נוסף עכשיו כוחה המושך של ישראל, כוחם המושך של החירות והריבונות העברית, של התנופה היוצרת בישראל ושל החברה והתרבוּת החדשה שמתרקמת פה. רק העתיד יגלה כמה מחלקי העם ירצו ויוכלו להתכנס שוב במולדת.

החוק השני קובע את כיווּנה החברתי של המדינה והדמות שהעם בישראל רוצה לשוות למדינתו, והוא כלול בחוק החינוך הממלכתי. סעיף ב' של חוק זה אומר: “מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנוּת למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימוּן בעבודה חקלאית ומלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.

חוק זה מַתוה קוים הראשיים של זיקתנו למורשת ישראל, לעם היהודי בעולם, לתרבות האנושית ולהיותנו עם סגולה ומדינה למופת. מחוז חפצנו ההיסטורי הוא חברה חדשה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, זאת אומרת חברה שאין בה ניצול, אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות.

ברור שהמדינה רחוקה עדיין משתי מטרות שהותווּ בחוקים אלה. תוספת מיליון יהודים מאז קום המדינה, כשרק שש מאות וחמישים אלף יהודים נמצאו ביום קומה, היא עלילה גדולה ומפוארת, אבל אין בה כדי קיבוּץ גלוּיות; ודאי שאין העם בישראל יכול להתפאר שהוא עם סגולה ואור לגויים, אם כי בתקוּפת העצמאוּת הקצרה התקדמנוּ באופן יחסי אוּלי יותר מכל מדינה אחרת. ואין להתעלם מהליקויים שבמשטר ומהגילויים השליליים בפינות שונות של העם. אבל התנאים שבהם נתונה היהדות בעולם והסגולות הטבועות בעם היהודי, ערבים לכך ששני יעודים אלה אינם חזון בדים; וקיימת זיקה פנימית בין שני היעודים, וכל אחד מַתנה ומגביר סיכוּיי הביצוּע של משנהו.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין לה קרובי דת, לשון, מוצא, תרבות, כמוש שיש לעמים הסקנדינביים, לעמים דוברי אנגלית, לעמי ערב, לעמים הבודהיסטיים, הקתוליים ועוד. אנו הננו עם לבדד ישכון. השכנים הקרובים לנו ביותר, גם קרבה גיאוגרפית, וגם קרבת גזע ולשון, הם אויבינו המרים ביותר; ולא במהרה ישלימוּ עם קיוּמנוּ וגידוּלנוּ. בעל הברית הנאמן היחיד של ישראל הוא העם היהודי. עוד יש קיבוצים יהודיים בגולה הנתונים בצוקה, ואם תינתן להם האפשרות – יעלו ויצטרפו לבוני ישראל. אולם רוב היהדוּת בגולה חי עכשיו בארצות רוָחה וחופש, ומדינת ישראל זקוקה לשותפותם, לא רק לעזרתם החמרית והמדינית, אלא גם להצטרפותם לבוני המדינה בגוּפם ובנפשם. לא רק באשר יש להם ההון ההכרחי לקליטת עולים חסרי כל ולפיתוח הארץ, אלא בעיקר באשר יש להם הרכוש הרוחני, כושר המעשה, רמת התרבות, הדעת והמדע שהם תנאי הכרחי לבנין מדינה תקינה, משוכללת המסוגלת להיות אור לגויים.

רק השראה והקרנה מוסרית, תרבותית ומדינית שתצא מישראל לרחבי הגולה תהיה אבן שואבת שתמשוך טובי הנוער היהודי מכל הארצות למפעל התקוּמה והגאולה המבוצע בישראל.

מלחמת הקוממיות ומערכת סיני עוררוּ גאוָת יהודי העולם והעלו קרן ישראל בעם היהודי ובעולם כולו. אבל ישראל לא נועדה להיות אספרטה עברית, ולא בגבורתה הצבאית תיקר בעיני העם היהודי ובעיני העולם.

גם מעמדנו הבינלאוּמי, כשרוננו לרכוש אוהבים, ידידים ומוקירים באומות העולם, תלוי במאור שבמפעלנו. במספר אנשינו, בשטח ארצנו, בצבא, בכמוּת הנשק, באוצרות הטבע, לא נוכל לעולם להתחרות עם יריבינו. מאז ומעולם היינו עם קטן, ועם קטן נישאר גם להבא. גם ארצנו מִצערה ואוצרותיה הטבעיים דלים ומעטים. אולם מקומנו בהיסטוריה האנושית וחשיבות ארצנו בעולם, אין למדוד במידה כמותית. מעטים העמים שהטביעו חותמם על דמוּת חלק גדול של האנושות – כעם ישראל, ומעטות הארצות שהועמדו במידה כזו במרכז ההיסטוריה האנושית – כארץ ישראל. בהצבעת 33 המדינות בעצרת האו"ם בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית מילאה תפקיד לא קטן הרגשת המעוּוָת ההיסטורי שנעשה לישראל, ומוסר הכליות של אוּמות העולם על השואה האיומה שפקדה אותנו במלחמת העולם השניה. אולם במידה שישראל רכשה לה אהדת עמים רבים ודעת קהל בעולם הרי זה רק בזכוּת המאור המוסרי והחברתי של התנופה החלוצית היוצרת שנתגלתה בישראל, כאשר לא נתגלתה בימינו בשוּם עם אחר. ואם כי אנוּ עם קטן, שטחנוּ מִצער ויכלתנו מוגבלת – יש לאֵל ידינו להושיט עזרה חשוּבה לעמים נחשלים באסיה ובאפריקה, ואנוּ עושים זאת, אם כי לפי שעה במידה צנועה. ויכלתנו זו פותחת לפנינו אפקים נרחבים ביחסינו עם עמי שתי היבשות האלה, ויכולת זו תבקיע חומת השנאה של שליטי ערב.

לא מעטים הצללים, ומהם גם צללים כבדים, המעיבים טוהר חיינוּ ומכתימים את שמנו. ונתחייב בנפשנו אם נתעלם מהם או ננהג בהם קלות ראש. הגלות, העוני והדלות של גלויות מרודות, חוסר מסורת ממלכתית, התפלגות יתרה, מפלגתיות ומפרזת, התערערות המסורת בטרם נשתרשו ערכים מחדשים, חבלי קליטה, השפעת ספרות ועתונוּת קלוקלת מבחוץ ומבפנים, ריבוי פשעים בקרב נוער שנתרוקן מכל תוכן רוחני וחברתי ומוסרי, שיטה נפסדת של בחירות יחסיות המסלפות המשטר הדמוקרטי, המטפחת התפוררות מופרזת וחוסר אחריוּת של סיעות קטנות, ונוטלת למעשה מן האזרח הזכוּת להכריע ולדעת מי מיצג אותו בכנסת – כל אלה הם ליקויים קשים ומרים בישראל הצעירה. ואפשר להוסיף על רשימה זו כהנה וכהנה. אולם אם גם נמַצה מלוא הצללים שבחיינו – לא יעיבו את האור האדיר הבוקע ממפעלנו, אם כי אנו עדיין רחוקים ממחוז חפצנו גם בשטח קיבוּץ גלוּיות וגם בשאיפה להיות עם סגולה. עצם כושר העמידה של מדינה צעירה וקטנה מול אויביה המרובים, הקרובים והרחוקים, וכושר המעשה הדינמי אשר גילתה בקליטת עולים, בהפרחת שממה, בבנין כפרים ובתי־חרושת, מעבדות ומוסדות מדע, בחינוּך כללי לכל ילדי ישראל ועוד – מוכיחים על הסגוּלות המבורכות גנוזות בעמנו.

בחיינו נתבלטו שלושה כוחות הנושאים בחובם ניצנים של עם סגולה: ההתישבות העובדת, צבא־הגנה־לישראל, חֶבר אנשי רוח במדע, מחקר, ספרוּת ואמנות, שאינו נופל בכמותו היחסית ובאיכותו הגבוהה מזה של כל עם אחר בעולם.

ההתישבוּת העובדת פילסה נתיבות מקוריות לחברה חדשה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית, שעדיין אין דוּגמתה בשוּם ארץ אחרת בעולם, לא במזרח ולא במערב. ולא רק בחקלאוּת בלבד – אלא גם בחרושת, בספנות, בבנין; ועוד נתכנו עלילות גדולות להתישבות עובדת זו.

צה"ל אינו מכשיר בטחוני נאמן ויעיל בלבד, כבכל ארץ אחרת, אלא גם מסגרת חינוּכית ברוכה המעלה את האדם, הורסת המחיצות העדתיות והשבטיות ומקנה לנוער בישראל בטחון עצמי, אחריות לכלל, חזון תקומה.

ואם כי בשנים המעטות של קוממיותנו הממלכתית היינו נאלצים להשקיע אמצעים כבירים בראש וראשונה לצרכי בטחון, לקליטת עולים ולבנין המשק, ועוד הרבה שנים נצטרך לעשות זאת, הצלחנו באותו זמן להקים מוסדות מחקר ומדע וטיפחנוּ ספרוּת ואמנוּת העומדים על רמה גבוהה כבאחת הארצות העשירות והמפותחות ביותר.

ההיסטוריה לא פינקה אתנוּ בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מזכה ומחיבת אותנו להיות אור לגויים. חזון הגאולה המשיחי שקִיֵם את עמנו באפלת הגולה – יקוּיַם בישראל, באשר גורל העם היהודי תלוי בו; ונצח ישראל לא ישקר, כי אמיתו גלומה בתקומת ישראל ובמפעלה הגואל.

ככל אשר מדינת ישראל תתקרב למחוז חפצה, ככל אשר עמה יגדל ויתרבה, כלכלתה תבריא ותתבצר, תרבותה תשגה, מפעליה הקונסטרוקטיביים יתרחבוּ, תושביה יכוּ שורש בחיי מולדת ויתמזגוּ, יגדל השוני בין היהודים בארץ ובין היהודים בגולה, יתרבה ההבדל המהותי בין מכלול גילויי החיים בישראל ומסגרתם הממלכתית ובין כפיפות היהודים לסביבה הזרה בארצות הגולה, כפיפות הכרוכה בסכנת טמיעה והתבוללוּת מדעת ושלא מדעת.

ביסוד המדינה עשינו קפיצת־דרך בחלל ובזמן. עקרנו את עצמנו ונשתחררנוּ מחיי עם גלותי מפוזר בנכר, ונשתלבנו בעבר היהודי הקדום מתקוּפת התנ"ך, מימי יהושע בן־נון, דוד המלך, עוזיה וירבעם בן יואש מן מלכי יהודה וישראל, ובאותו זמן נשתלבנו כעם עצמאי בהיסטוריה החדשה של האנושות, בתקוּפה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי.

יהודים בודדים היו פעילים גם בגולה בזירה הבינלאומית, כנציגי עמים זרים, אבל העם היהודי חדל מהיות גורם בינלאומי עד שקמה מדינת ישראל. ההשתלבוּת הצפוּיה ליהדות בגולה היא טמיעה בחיי עמים זרים. וההיסטוריה של היהדוּת בימינו סובבת על שני קטבים מנוגדים, קוטב עצמאוּת וליכוד ממלכתי ומעמד אוניברסאלי בישראל, וקוטב פזורה, תלות והסתגלוּת לזרים בגולה. אולם קיום יעודיה המשיחיים של ישראל – קיבוּץ גלוּיות ואור לגויים ושמירת היהדוּת מהתבוללוּת בגולה, לא יתָּכנוּ בלי זיקת גומלין אמיצה ומתחזקת בין מדינת היהודים ובין התפוצה. הפתרון הפשוט והנאמן לבעיה דיאלקטית זו היא עליה רבתי, כינוס היהדות במולדת. אולם אין אנוּ רשאים להשלות נפשנו כי כל היהדות תתרכז וכי קיבוץ הגלוּיות המצופה והאפשרי יבוצע במהרה. אין יודע כמה זמן עוד יהיה העם בישראל רק אחוז מועט מן העם היהודי כולו, וכמה שנים תידָרש עזרתה ושׁותפוּתה של היהדוּת בגולה לבצרון המדינה, שותפות בדרך של עליה אישית וקליטת העליה.

מחפשי פתרונות קלים מנסים לטשטש ההבדל שבין ישראל ויהדוּת הגולה. על ידי טשטש זה נראה להם שיגבירו הקרבה והזיקה ההדדית בין שני גושי העם, והם רואים נזק, כביכול, בהבחנה שבין בוני הארץ בגוּפם ובין המסייעים לבנין בממונם, בנאומיהם, בעסקנותם במרכזי הגולה. טשטוש זה חותר תחת המטרה שלה מתכוון הטשטוש. המאמץ החינוּכי הדרוש גם בישראל וגם בחוּץ־לארץ להעמיק התודעה היהודית והרגשת שותפות הגורל שבין המדינה והתפוצות לא יכּון על טיח טפל המוחק את הניגוד הקטבי שבין תכני החיים במולדת ובגולה, אלא דוקא על הבלטת הניגוּד בכל אכזריוּתו האמיתית ועל הבהרת משמעוּתו הגורלית של חזון הגאולה המשיחי גם לעם היהוּדי וגם לעולם כולו.

יש לראות קודם כל האמת הברוּרה כי לא ההסתדרוּת הציונית, שאינה מחייבת חבריה אפילו להימנע מהתבוללוּת ומהשתלבוּת בתרבות עם זר, אלא מדינת ישראל היא בימינו אלה המכשיר ההיסטורי לגאולת העם בארצו ולשמירת היהדוּת בגולה. עד קום המדינה מילאה ההסתדרוּת הציונית תפקיד חינוּכי מהפכני בעם היהודי. גם אז לא היו כל הציונים מועמדים לעליה. רעיון שיבת ציון ומדינת היהודים – לא פינסקר ולא הרצל המציאוּ אותו. זה היה חזון ותוחלת שימיהם כימי הגולה, וקודמים לחורבן בית שני. הציונות המדינית ניסתה לבסס הרעיון העתיק והמושרש בעם על צרכים ממשיים של היהדות האירופית במאה התשע־עשרה ולחפש אמצעי פעוּלה מעשיים להגשמתו. על לבם של פינסקר והרצל לא עלתה כלל המחשבה להטיל על נושאי הרעיון חובת עליה אישית, ולא היה צורך בכך.

הארץ היתה בידי שליטים זרים, ושערי הארץ לא היוּ פתוחים לעליה יהודית. פינסקר והרצל לא יכלוּ כלל להעלות על דעתם החשש שלא יהיוּ עולים למדינת היהוּדים. דאגתם היחידה היתה למצוא ארץ מתאימה לריכוּז העליה היהודית; ולאחר שהגיעו לידי מסקנה שארץ־ישראל היא הארץ היעודה, היתה מחשבתם ופעולתם מכוונת ליצירת אפשרוּיות לעליה יהודית. הם הניחו כדבר מובן מאליו, שתמיד ימָצאו די עולים אם רק תהיה אפשרוּת לעליה, וביחוּד אם תקום מדינה יהודית. הנחתם זו היתה נכונה והגיונית בתקוּפה שבה פעלו, וגם לאחר מותם, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. הבעיה היהוּדית כפי שנראתה, בצדק, בעיני פינסקר והרצל היתה בעיה של עם שאין לו ארץ ומדינה. הם לא יכלו כלל לחשוב על אפשרות של מדינה יהודית שאין לה עם. באותו זמן, כאשר עדיין היתה קיימת יהדוּת אירופה, לא היה כל יסוד להניח דבר תמוה ומחריד כזה. ומטרתם היתה הקמת מדינה לעם היהודי – והמדינה כשתקום תקלוט מיליוני היהודים המרגישים עצמם בנכר ובגלות בארצות מגוריהם.

בשביל נושאי הרעיון הציוני בימים ההם היה בדגילה בעצם הרעיון משום מהפכה, שכּן לרעיון זה קמוּ הרבה שוללים קנאים בעם היהודי, וההתנגדוּת באה משני צדדים שונים, סותרים זה את זה. מצד אחד התנגדו לתנוּעה הציונית “שלומי אמוני ישראל” נושאי היהדות המסורתית, לא מפני ששללו תקוות הגאולה ושיבת־ציון. להפך, הם נשאו בלבם כיסופי הגאולה לא פחות מהציונים הנלהבים ביותר, והתפללוּ שלוש פעמים ביום לשיבת־ציון; אבל הם האמינו בעומק לבם, ומאחורי אמונה זו עמדו מסורת של מאות בשנים ומאמרי חז“ל מקודשים, כי הגאולה תבוא שלא כדרך הטבע אלא במעשה נסים, ובכל נסיון להחיש הגאולה באמצעים טבעיים ראוּ חילוּל השם וכפירה בעיקר, כנטורי קרתא בימינו. מצד שני נלחמוּ בציונות “אמוני האמנציפציה”, שכפרו בעצם הצורך של גאולה לאומית. לדעתם נגאל היהודי בחָדלו מהיות יהודי, או לפחות בחדלו מהיות יהודי לאומי. וברעיון הציוני ראו סכנה למעמד היהודים בארצות מגוריהם וערעור תקוות האמנציפציה. ומשום כך היה בעצם הדגילה ברעיון הציוני כפי שנוסח על־ידי קלישר, פינסקר והרצל משוּם מעשה חיוּבי רב. ההסתדרוּת הציונית ניהלה לא רק מאבק רעיוני בתוך העם היהוּדי למימוש הגאולה במולדת, אלא עמדה גם במערכה מדינית בינלאוּמית, ביחוּד בתקוּפת המנדט הבריטי. בימים ההם היה מספר המועמדים לעליה גדול פי כמה ממספרם של אלה שהורשו לעלות, והתנהלה מערכה מדינית נגד ממשלת המנדט שהצֵרה צעדי העולים. בימי המנדט שימשה ההסתדרות הציונית מעין “מדינה בתוך מדינה”, כפי שציינה הועדה המלכותית בראשוּתו של לורד פּיל, והיה אז צורך ב”מדינה בתוך מדינה", שכן המדינה האמיתית, השלטת, היתה זרה ומעכבת העליה, ולא רצתה לעשות מלאכת ההתישבוּת היהוּדית, והיה דרוּש תחליף של ממשלה יהוּדית לעשות מלאכה זו.

המחזיקים עכשיו בקרנות ההסתדרוּת הציונית אינם רואים שתי עוּבדות יסודיות ששינוּ את תהליכי הגשמת הגאולה: א) היהדוּת האירופית שראתה עצמה כנטע זר בארצות מגוריה – אינה עוד; רובם של חברי ההסתדרוּת בציונית בימינו משתלבים או שואפים להשתלב בארץ מגוריהם, ואינם מודים שהם חיים בגולה. ב) תקוּמת מדינה יהודית אשר פתחה שערי המולדת לכל יהודי, בשעה שהעליה והציונות נתפרדוּ זו מזו. “הציונים” אינם עולים, והעולים אינם “ציונים”. הויכוּח הרעיוני בין ציונים ולא־ציונים נפסק, כמעט כל היהוּדים, הקוראים לעצמם ציונים ולא־ציונים, מושיטים באהבה עזרתם למדינת ישראל. במקום תחליף של ממשלה יהודית באה מדינה יהודית ריבונית. אמנם לא נסתיימה המערכה המדינית; להפך, היא הוחמרה והחריפה, ומהותה נשתנתה שינוי יסודי. ישראל מוקפת אויבים, וכוחות אדירים בעולם מסייעים בידי אויבים אלה. במערכה זו עומדת בשורה הראשונה מדינת ישראל, וכל העם היהוּדי עומד לימינה. ובמערכה זו תנצח רק בשלושה אלה: בכוח הצבא הישראלי, בעליה רבתי ובמאור המוּסרי והחברתי של מפעלה.

במערכה המדינית בימי המנדט – המען היה ממשלת המנדט. המערכה המדינית עכשיו – מענה ארגוּן האוּמות המאוּחדות. ישראל היא חברה באו“ם, ובאו”ם יש מדינות עוינות, יש מדינות אדישות ויש – שוחרות ידידוּת ואהדה לישראל. לגבי מדינות אלה לא יסכון עוד מען יהודי אחד, כפי שהיתה הסוכנוּת היהוּדית לגבי ממשלת המנדט. רק לקיבוצי היהודים בארצות השונות, אם הארצות הן דמוקרטיות ויש בתוכן דעת קהל חפשית, יש להם אפשרוּת, כאזרחי המדינה, להשפיע על עמדת ממשלתם באו"ם כשנידונה בעיית ישראל; ויש רק כוח אחד שיוכל ללכד ולהפעיל קיבוּצי היהדוּת בארצות שונות – מדינת ישראל.

יש להעמיק בקרב אזרחי ישראל הכרת האחריוּת הגדולה שהטילה עליהם ההיסטוריה, ולא רק לגורל המדינה אלא לגורל היהדוּת כולה. ויש לחנך היהודים בגולה, המוכשרים ורוצים להיות שותפי אמת בבנין ישראל, להבין, כי דבר זה ניתן לעשות רק בישראל, ותנאי קודם לכך הוא – עליה. בניו־יורק ובמיאמי, בלונדון ובפאריס אי־אפשר להשתתף בבנין ישראל; ואם כי אין למעט בערך העזרה, מוּסרית, מדינית או חמרית, המוּשטת לישראל מהגולה, אין לערבב עזרה בהשתתפוּת אישית, כי אין בערבוב זה אלא חילול־השם וסילוף האמת. בלי יהודים בארץ – לא תועיל כל עזרה; הארץ תיבנה על־ידי תושביה בלבד.

ובהתיצבנוּ בפני הבעיה הגורלית של חיזוּק זיקת הגומלין בין מדינת ישראל ויהדוּת הגולה עלינו להזדיין בעוז רוח לראות האמת כמות שהיא, גם בארץ וגם בגולה. ללא כל המתקה וטשטוש, גם לא משום דרכי שלום ופיוס. יש לראות בבהירות אכזרית הסכנות האורבות לקיום המדינה, ואסוּר להעלים עין מסכנת ההתבוללות הצפויה ליהדוּת הגולה. ותהא זו אופטימיות מופרזת להניח שבכוח המדינה לבדה לקיים היהדות בגולה, או בכוח היהדות ובעזרתה בלבד להגביר בטחונה של המדינה. על חיי המדינה והיהדוּת ישפיעוּ גם גורמים עולמיים שאין לנו כל שליטה עליהם, אבל כאן יש לדון רק על הדברים התלויים בישראל וביהדוּת העולם, וזיקת הגומלין בין השתים היא המפתח הנאמן לחיזוּק המדינה ולשמירת היהדוּת שבגולה.

יש להעמיק התודעה היהודית בנוער הישראלי ולהנחיל נכסי הרוח של היהדוּת לתפוּצות; לדור הגדל בארץ אין להוכיח הצורך במולדת ובמדינה יהודית. הוא יליד המולדת ובונָה, הוא מגן המדינה ומעוזה. אבל יש להשרישו בעבר העם היהוּדי ובמורשתו הרוחנית מכל הדורות, להגביר בו זיקתו המוסרית ליהדוּת העולמית מתוך הכרת מצבה וצרכיה, סבלה, יצירתה, מגבלותיה והסכנות האורבות לקיומה, להעמידו על שותפות הגורל והרציפוּת ההיסטורית המאחדת כל יהוּדי העולם לדורותיהם ולארצותיהם מאז היותנו לעם ועד היום הזה.

ונשאלת השאלה מהי “תודעה יהודית”? רק עיור יתעלם מהתמוּרות המרובות שחלוּ במשך הדורות ובארצות שונות בתודעה היהודית. אין־ספק שבמרכז ההשקפה של מורי העם היהוּדי ונביאיו בתקוּפת המקרא עמדה “האידיאה הדתית” לפי תפיסת פרופ' קויפמן, כלומר האמונה בכוח עליון, נצחי, ללא דמות, יוצר הכל, רב חסד ואמת; אבל לא זו בלבד, אלא גם חזון אחרית הימים, החזון המשיחי של גאולה ופדות לישראל ולעמים בהימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ושלום ישלוט בקרב כל הגויים, וגוי אל גוי לא ישא חרב.

ההיתה תודעה זו נחלת כל העם בימים ההם? דברי הנביאים ותוכחתם אינם מאשרים תשובתו החיובית של פרופ' קויפמן בנדון זה, אם כי יש יסוד מספיק להניח שתודעה זו לא היתה נחלת מועטים בלבד. בימי הבית השני התרוצצוּ בעם תודעה צדוקית ופרושית; תודעה מתיוונת של יהדוּת אלכסנדריה ותודעה יהודית אכסקלוסיבית ברוב היהדוּת הארצישראלית, שנתגבשה לאט לאט בתודעה של ההלכה, וספגה לתוכה השפעות זרות.

גם ההלכה לא קפאה על שמריה, ולפי דברי האמורא הגדול, שמפני גדולתו קראוּ אותו סתם רב, כשם שמורו, רבי יהודה הנשיא, נקרא סתם רבי, לא היה משה רבנו מבין תורתו של רבי עקיבא אילוּ היה שומע אותה. וכה מסופר בשם רב: “בשעה שעלה משה למרום מצא לקב”ה שיושב וקושר קשרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם – מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם: הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך (משה) וישב בסוף שמונה שורות (בישיבה של רבי עקיבא), ולא היה יודע מה הם אומרים, תשש כוחו. כיון שהיגיעוּ (תלמידי רבי עקיבא) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני… נתישבה דעתו. חזר (משה) ובא לפני הקב“ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…” (מנחות כט).

מי שיסיק מכאן, שאין קשר בין תורת משה ובין תורת עקיבא בן יוסף יחטיא האמת. הדברים נשתלשלו, נתרחבו ונתפרשו מתוך התורה הקדומה לפי צרכי זמן החדש כפי שהבינו צרכים אלה הדורות הבאים, והחידושים שחידש רבי עקיבא והבאים אחריו מבלי שמשה היה יודע מה הם אומרים – ניתלו בהלכה למשה מסיני.

ויש בימינוּ לא מעטים אשר יגידו בפשטות: התודעה היהודית היא הזיקה להלכה. אבל אמירה זו מקובלת רק על חלק לא רב של העם היהודי בדורנו; אף האדוק שבאנשי האגודה ו“מזרחי” לא יָהין להוציא מכלל ישראל רוב העם היהודי שאינו נזקק להלכה.

וגם בין מורי ההלכה היו כאלה שהיו סבורים שהעיקר בתורת ישראל הם הצווים המוסריים. רבי שמלאי, בן הדור השני לאמוראים היה אומר: “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת־עשרה, דכתיב:

"מִזְמוֹר לְדָוִד. ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?

הוֹלֶךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא רָגַל עַל

לְשׁוֹנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל

קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׂבַּע

לְהָרַע וְלֹא יָמִיר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בֶּנֶשְך, וְשֹׁחַד עַל נָקִי

לֹא לָקַח – עֹשֵׂה אֵלֶה לֹא יִמוֹט לְעוֹלָם"

(תהלים טו).

בא ישעיהו העמידן על שש, דכתיב:

" הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס

בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ

מִשְׁמֹעַ דָמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע"

(ישעיהו לג, 15).

בא מיכה והעמידן על שלוש, דכתיב:

"הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב, וּמָה ה'

דוֹרִשׁ מִמְךָ, כִּי אִם עִשׂוֹת מִשְׂפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ

לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"

(מיכה ו', 8).

בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר:

וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב', 4).

אפס, גם זו תהיה טעות היסטורית, אפילוּ מצד אלה שאינם נזקקים בחייהם להלכה, להוציא את ההלכה מכלל התודעה היהודית, כי היא חלק בלתי נפרד מהמורשה היהודית בת אלפי שנים. אבל זוהי עובדה שאין היא מדריכה עוד מעשיהם של מיליוני יהודים בזמננו, לא בגולה ולא בארץ.

תודעה יהוּדית שיש בכוחה לאחד וללכד כל חלקי היהדות, גם בארץ וגם בגולה, על אף חילוּקי הדעות בעניני אמונה ולאום ושאפשר להקנות אותה, לא בלי מאמצים חינוכיים מכוּוָנים, גם לנוער הישראלי וגם לנוער בתפוּצות. מן ההכרח שתהא יונקת מהמקורות הקדומים של העם היהוּדי שעשו אותו לעם עולם ומשתלבת במיטב השאיפות של העם היהודי וטובי האנושות בימינו, ותהיה צמודה ליעודה של מדינת ישראל. תקומת ישראל החזירה לכל העם היהוּדי את מכורתו ההיסטורית, אם בפועל ואם בכוח, גם היהודי הדבק בארץ מגוריו האמריקנית נתעשר אחרי קום המדינה בשלשלת יוחסין ובגאוַת מוצאו. אין הוא עוד אסופי שנתגלגל לעולם החדש בלי תעודת־זהות היסטורית. תקומת ישראל השיבה לעם היהודי לשונו העתיקה. היא גילתה שהמאבק של עמנו במשך דורות, שהיה גם מאבק מדיני ומלחמת קיום וגם מאבק רעיוני, דתי ומוסרי, לא עלה בתוהו. התקומה הוכיחה כי חזון הגאולה המשיחי שפעם בלב העם היהודי בכל הדורות לא היה לגמרי חזון בדים, אם כי רק אפס קצהו נתקיים בימינו.

המקנה היא ברורה: אחדות העם היהודי, המושרשת בתודעה יהוּדית של כל העם, יש לקיים בימינוּ בשלושה דרכים אלה:

(א) חינוך עברי. לשון משתופת בין חלקי היהדות בעולם ובין ישראל היא תנאי מוקדם לתודעה ישראלית משותפת. חינוך עברי הוא לא רק הקניית לשון, אלא הנחלת מבחר היצירה העברית לכל דורותיה, ובראש וראשונה ספר הספרים, זה שיא היצירה העברית וגאונה, המעין הראשי והראשון של אמונת ישראל ותורתו המוסרית, שממנו ינקה כל היצירה היהודית של הדורות הבאים ובו ראו תעודת הזהות הגאה של האומה העברית, המלווה אותה בכל נדודיה, והוא הספר הנצחי הנפוץ ביותר בעולם.

המקנאים, כביכול, קנאת ההלכה ורואים בה היסוד היחיד לזהותה ולרציפותה של האומה העברית כופרים בערכו העצמי של ספר הספרים, גם מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית; מבחינה יהודית שלדידם קיבל התנ“ך תקפו רק ע”י ההלכה; ומבחינה אנושית – שלדידם “אנטיגוניה” של ספוקלס, ההיסטוריה של תוקידידס, הפילוסופיה של אפלטון ותורת המידות של קאנט עולים עליו.

תפיסה זו היא שרירותית. ההלכה שפסקה על עשרים וארבעה הספרים שהם “כתבי קודש” – נתקבלה רק אחרי חורבן בית שני. עוד יוסף בן מתתיהו (פלביוס) שחי בימי החורבן מונה רק 22 ספרי מקרא (נגד אפיון א', 8), ועוד בימי רבי עקיבא היו ספקות אם להכניס את שיר השירים וספר קוהלת לתוך כתבי הקודש. חלק “המצוות” במובן ההלכה בספרי המקרא הוא מִצער, ורובם הם דברי היסטוריה, חכמה, שירה ומוסר נבואי. הרבה ספרי הלכה נתחברו ונערכוּ אחרי חתימת המקרא – ואף אחד מהם לא זכה לתואר כתבי הקודש כאשר זכו לו ספרי המקרא, ובתוכם אלה שאין בהם שמץ של הלכה; ואשר לבחינה האנושית – אין עוד ספר בעולם שהשפיע ונפוץ במידה כזו כספרי התנ“ך. האמירה של חסידי ההלכה המפוקפקים כי העם היהודי לא תרם לתרבות האנושית מתכחש להיסטוריה של רוב המין האנושי, כלומר של עמי הנצרות והאיסלם. בספרי התנ”ך אין למצוא ניתוחים פסיכולוגיים ומדיניים כבתולדות המלחמה הפלופונסית של תוקידידס, וּוַדאי שאין למצוא בהם התורות המתימטיות של אבקלידס וארכימדס או התורות הביולוגיות של אריסטו ותיאופרסטס. אין התנ“ך אנציקלופדיה מדעית או חברתית, ואילוּ היתה כזאת היתה מזמן מאבדת ערכה, ואיש לא היה לומד תורה מפיה, כשם שאיש לא ילמד פיסיקה מפרקי “המדע” שב”משנה תורה" של הרמב“ם; אבל ההיסטוריה של התנ”ך היא היסטוריה של עם שהטביע לנצח חותמו על התרבות האנושית; הדיאלוגים שבאיוב עולים על כל דיאלוג של אפלטון בלהטם המוסרי, בעזוזם הפיוטי ובעומק התבטאותם הנפשית, מוסר ההשכל של אנטיגוני ושאר הטרגדיות של סופוקלס הוא שלטון הגורל העיור (מוירה), שאין בו יושר וצדק וחסד ורחמים. הגזירה שנגזרה על חיי אנטיגוני ואהובה, על אדיפוס המלך ועל אביו ואמו – אין בה כל טעם והגיון מוסרי. ותורת המידות של קאנט אינה עולה על הכלל הגדול של התורה “ואהבת לרעך כמוך”, ואין זה אלא סלף שרירותי להעמיד “כלל גדול” זה בשורה אחת עם מצוות כלאים ושעטנז. הטוען מתוך קנאה להלכה ש“המוסר הוא קטיגוריה אתאיסטית” – מוציא לעז על הנביא הגדול אשר הרעים נגד המתחסדים

"הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם

אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ,

וְשַׁק וָאֵפֶר יַצִיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא – צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'?

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ; פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר

אֲגֻדוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ,

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי

תִּרְאֶה עָרֹם – וְכִסִיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָם"

(ישעיהו נח, 5 – 7),

ומתכחש לכל הנבואה היהודית ולספרי התהלים.

התנ"ך הוא עד היום היצירה העליונה והיקרה של העם היהודי, גם מבחינה לאוּמית היסטורית וגם מבחינה אנושית: מוסרית, תרבותית ודתית. בספר הספרים ימצא כל יהודי, אדוק או חפשי, מוצאו, שרשיו ההיסטוריים והמוסריים, – וערכי אדם עלי אדמות, שאין נעלים מהם בשום ספר אחר.

אולם כושר היצירה העברי לא דלל עם חתימת התנ“ך, ובספרות ישראל המובחרת מאחרי התנ”ך ועד ימינו אלה ימצא כל יהוּדי ביטוי לגניוס היהודי ומקור להכרת עצמו.

הלשון העברית בימינו אינה עוד לשון חנוטה, משומרת בספרים ישנים וגוילים בלים, אלא לשון חיה, מתפתחת, מתעשרת, לשונה של מדינה חברה במשפחת העמים, שנאצרים ונוצרים בה כל נכסי הרוח של האנושות. תחליפי לשון יהודית משותפת, יודית ולָדינו, שאיחדוּ את רוב היהדוּת לפני מלחמת העולם הראשונה, דועכים וגוועים. יהודי הגולה נצמדים יותר ויותר ללשון הארץ שבה הם יושבים – אנגלית, ספרדית, רוסית, צרפתית ועוד, ואין קושי מיוּחד בימינו שהיהוּדים יהיו שוּב בכל ארץ דו־לשוניים, וילמדו יחד עם לשון ארץ מגוריהם גם לשון עמם, ויקיימוּ קשר וגשר תרבותי בינם לבין ישראל ובינם לבין יהודי שאר הארצות, ובין דורנו זה ובין כל הדורות הקודמים.

(2) העמקת חזון הגאולה המשיחי, שעמד במרכז ההיסטוריה היהוּדית ומיצה כל המאור האנושי שבתורת ישראל, החזון שהפנה את עיני העם היהוּדי לעתיד, יצק בו עוז וגבורה לעמוד בכל הנסיונות הקשים שפקדוּ אותו בדרכו הארוכה והממושכה בגולה, ובישר לו ישועה לאוּמית, קיבוץ גלוּיות וקוממיות במולדת הקדומים. ככל תורת ישראל, שהיתה לאומית לא רק במסגרתה החיצונית אלא גם בתכונתה המהותית, והיתה באותו זמן גם אוניברסלית וכלל־אנושית ביעודה, היה גם החזון המשיחי יהודי ואוניברסלי כאחד. מעולם לא הובטח לישראל שלטון על גויים – אלא “ברית עם לאור גויים”. ובימינו יותר מבכל תקוּפה אחרת יובן ליהודים, כי גאולת ישראל משולבת בגאולת העולם, וכי תקוַת העולם להינצל מסכנת חורבן ואבדון כללי היא במשטר צדק ושלום, חסד ואמת ויקר־האדם הנברא בצלם, כאשר הורו נביאי ישראל.

לא תורת “התעודה” של שכורי “האמנציפציה” הכרוכה במחיקת הצלם הלאומי מהיהדוּת, ולא תורת הלאוּמנות הרואה רק את עצמה, שאיפותיה ומאוייה, אלא יעוד יהודי לאומי משולב ביעוד אנושי אוניברסלי – זהו אחד הקוים הגאוניים של הנבואה היהודית ורוב ספרי התנ“ך. ספר הספרים לא היה ספר לימוּד למדעי הטבע, וכמה דברים שנאמרוּ בתנ”ך לשעתם אין להם אלא ערך היסטורי בימינו. אבל ערכי אדם, ערכי פדות וגאולה לעמים ולתבל כולה, נישאו בספר זה בעוז ובלהט ובעצמה ובאמונה פנימית ומידבקת כאשר לא נעשה הדבר בשום ספר אחר, ויעוד הגאולה העברית והאנושית הפועם בספר אלמוות זה לא היה אף פעם יותר אקטואלי מאשר הוא בימינו אלה. אלוהי ישראל היה גם אלוהי העולם, וגם אלוהי ההיסטוריה, והמתנה הרוחנית הגדולה ביותר שהאמונה הישראלית העניקה לעם היהודי ולעולם – היא אמונת הגאולה, אמונה שמצאה לה ביטויה הממצה והקצר ביותר בשלוש מלים אלה: “עולם חסד יבנה”.

המדינה היהודית ששילבה בבת־אחת את עם ישראל בעברו הרחוק ובהיסטוריה האנושית החדשה, מיועדת לגלות ולהפעיל התכונות הגנוזות בעם היהודי להיות לאור גויים ולפלס נתיב לסדר עולם חדש שלא יכזיב חזון הגאולה המשיחית. על היהדות בגולה להיות בעלת ברית נאמנה של ישראל לא רק בבצרון המדינה, שלומה ובטחונה, אלא גם במילוי יעודה המשיחי להיות לעם סגולה ולקידום העולם לקראת משטר השלום והצדק שחזו נביאי ישראל.

(ג) ואחרון אחרון: הגברת הזיקה האישית של יהדוּת הגולה למדינת ישראל בכל הצורות: ביקורים, השקעות הון, שליחת ילדים, נוער ותלמידי אוניברסיטאות להתחנך בארץ לתקוּפה פחות או יותר ממושכת, ועל הכל – הכשרה חלוצית של טובי הנוער ואנשי המדע להצטרף לבוני הארץ ומגיניה ולהשתתף אישית במפעל היוצר והגואל המבוצע בארץ.

העתיד יוכיח אם אמנם שונה גורל היהודים בעולם החדש מזה שעלה בחלקם של יהודי אירופה. יש לפקפק אם ההיסטוריה היא מדע שעל פיו אפשר לחזות המאורעות מראש בוַדאות גמורה. והפקפוק אינו קשור בסברה חסרת שחר שהתרחשוּת היסטורית היא פרי מקרה וקפריסה בלתי תלויה בדבר. יש להניח כי לכל מאורע היסטורי יש סיבות משלו, ואף־על־פי־כן קשה לחזות מראש התפתחוּיות היסטוריות, באותה המידה שאפשר לראות מראש מאורעות אסטרונומיים, פיסיים וביולוגיים. במהלך ההיסטוריה משתזרים ומשתלבים המון גורמים, כוחות, רצונות, צרכים ומניעים בצירופים שאינם חוזרים לעולם, ואין מאורעות היסטוריים בזמנים ובמקומות שונים דומים זה לזה. צירופי הנסיבות הפועלים בהיסטוריה אינם נישנים. ולא היה חוקר, היסטוריון ואיש מדע לפני חמישים שנה שראה מראש החליפות והתמורות שנתחוללו באירופה, באמריקה, באסיה ובאפריקה תמוּנת העולם בימינו. ואם בעולם הטבע נדמה, כי לא מטרה מכוונת אלא סיבה דוחפת היא הגורם העיקרי או היחידי לשנוּיים ולהתפתחוּת, הרי בחיי אדם, בתולדות עם ואנושות פועלים בלא ספק רצונות מדריכים; ואם גם לגבי השכל העליון המקיף עולם ומלואו הכל צפוי – הרי הרשות נתונה. שלטון הגזירה או הגורל, כתפיסת היוָנים הקדמונים, הוא זר לתפיסת היהדוּת ולתפיסת המדע כאחד; ויהדוּת התפוּצה יכלה להתבולל, אבל לא נגזר עליה מראש להתבולל, ותקוּמת ישראל היא האמצעי היעיל והנאמן ביותר לשמירת קיוּמה אם קשריה אל ישראל יתחזקוּ.

חינוּך עברי, חזון הגאולה המשיחי, היהודי והאנושי, וזיקה גוברת לישראל – זהו החוט המשולש שיש בכוחו לרתק ולאחד כל חלקי היהדוּת לפלגותיה ולפזוריה, ואם ירצו נאמני האומה בישראל ובגולה – לא ינותק החוט לעולם.

כט באב, תשיז (26 באבגוסט, 1957)

לפני מערכת סיני ולאחריה

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִי

יַעֲקֹב אֱשֶׁר בְּחַךְתִיךָ…

אַל תִּירָא, כִּי עִמְךָ אָנִי,.״

הֵן יֵבֹשוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶחֶרִים בָּךְ.

(ישעיהו מא)

וְרָאוּ גוֹיִם צְִדְקֵךְ, וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ.

(ישעיהו סב, 2)

ההיסטוריה מעבטת ארחותיה, ומאורעות ומצבים שליליים יש שהם מולידים תוצאות חיוביות, וכן גם להפך. וראיה מובהקת לכך בתולדות שיבת־ציון.

איבת מנהיגי הערבים ושליטיהם והתנגדותם המרה לשיבת־ציון היא עובדה מצערת, שעד היום לא ניתן להתגבר עליה, וגם בעתיד הקרוב לא נראה סיכוי ממשי לתיקונה. רצונה של התנועה הציונית ושל הישוב היהודי לפני הקמת המדינה ומאמציהם של נציגי ישראל עם התחדשות עצמאותנו לקיים יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם הארצות השכנות עלו עד היום בתוהו.

בקרב האינטליגנציה הערבית היו רק מעטים שרצו ביחסי שלום עם שכניהם היהודים, אבל הדעה המכרעת בקרב המנהיגות הערבית היתה התנגדות ללא פשרה לקיומה של ישראל. סיסמאות השלום של הקומוניסטים הישראליים הן כרגיל סיסמאות מרמה קומוניסטיות להטעות דעת הקהל בישראל. אין אף קומוניסט ערבי בארצות ערב – והתנועה הקומוניסטית בכמה מארצות ערב גדולה ורבת־השפעה מזו שבישראל – שקורא לשלום עם ישראל.

ועד כמה שהדבר נראה תמוה – הרי למעשה הביאה התנגדות זו עד היום ברכה לא מעטה לחיזוק הישוב לפני קום המדינה, ולהרחבת המדינה ולהתעצמותה לאחר קומה.

ספק אם עבודה עברית, שכל התנאים האובייקטיביים היו נגדה, היתה מנצחת אילמלא המאורעות בשנים 1921,1929,1936. תל־אביב הפכה להיות עיר עברית רק לאחר טבח החלוצים ביפו בשנת 1921. נמל תל־אביב הוקם בשנת 1936 אך ורק הודות לשביתת הנמל ביפו שנערכה על־ידי המופתי במטרה להחניק את הישוב באמצעים כלכליים, נוסף על הטירור. כשנפסקה השביתה הכללית הערבית שנמשכה ששה חדשים – רצו ״אנשי המעשה״ לחזור לנמל יפו, שלא היה בו אף פועל וספן יהודי אחד, וגם עמדו לבקש מהממשלה המנדטורית שתסלול כביש מתל־אביב לנמל יפו, כדי להקל על השימוש בנמל, ורק ״עקשני החזון הבלתי מעשיים״ בהנהלת הסוכנות מנעו צעד פטלי זה.

הכוח המזוין היהודי הגדול ביותר שאורגן עוד בימי שלטון המנדט – משטרת הישובים, נוצר בגלל הטרור הערבי בשנים 1936–1939, ואף ״התיהדותו״ המתגברת של נמל חיפה עוד בתקופת המנדט הוחשה הודות להתנגדות הערבים.

מעשה האיבה החריף ביותר וברוך התוצאות מאין כמוהו – היתה התקפת שליטי ערב על מדינת ישראל ביום קוּמה. אחרי קרבות שנמשכו, בשלוש הפסקות, 61 יום הכריע צה״ל הצעיר את כל צבאות ערב והרחיב את תחומי המדינה.

לפי החלטת עצרת או״ם ביום 29 בנובמבר ניתנו למדינה היהודית 14,920 קילומטר מרובע. ברשותנו יש עכשיו 20,662 קילומטר מרובע. כחמשת אלפים קילומטר (4,912) נכבשו ושוחררו על־ידי צה״ל בפרוזדור ירושלים, בגליל המערבי והתיכון, בדרום־יהודה ובנגב הצפוני וכחמש מאות קילומטר מרובע (467) נוספו לנו בדרכי שלום, בהסכמי שביתת־הנשק עם עבר־הירדן.

אולם לא רק שטח נוסף לנו הודות להתקפה הערבית. יש להביא בחשבון לא רק גודל השטח, אלא גם ערכו וטיב מעמדו. ירושלים החדשה והפרוזדור לירושלים, הערים יפו, לוד ורמלה והגליל המערבי –ערכם אינו רק בגודל שטחם אלא בחשיבותם ההיסטורית וברציפותם הגיאוגרפית. במערבה של ארץ־ישראל נשארו רק 6,940 קילומטר מרובע מחוץ לישראל: רצועת־עזה, ששטחה הוא 258 קילומטר מרובע, והשטח שצורף לעבר־הירדן – 6,682 קילומטר מרובע.

הפלישה הערבית לא השאירה בלבנו רגשות שנאה, לאחר הקרבות היינו מוכנים לעשות שלום עם שכנינו. אולם שליטי ערב לא השלימו עם קיומה של ישראל, וכיוַן שלא יכלו לנו בכוחם הצבאי ניסו למוטט אותנו באמצעים כלכליים וארגנו נגדנו חרם והסגר. אין ספק, שחרם זה גרם לנו הפסד כלכלי לא קטן, אולם נדמה לי, שהפסדו יצא בשכרו.

ספק אם היינו מישבים את השממה לאחר מלחמת הקוממיות, אילו היינו יכולים להשיג תוצרת חקלאית זולה משכנינו. אפשר להגיד, כי במצב של שלום עם שכנינו היינו מרבים לפתח את התעשיה שלנו. אם גם נניח כי שכנינו היו קונים תוצרתנו היקרה, היינו אז נהפכים לעם עירוני כאשר היינו בגולה, והיינו בונים קרת־חדשה (קרתגה) יהודית, שהיתה מכזיבה כל תקוות התקומה וסיכוייה.

אין להסיק מדברים אלה, כי יחסי איבה מצד ארצות ערב רצויים לישראל. שלום־אמת ובר־קיימא ושיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות – הוא היעוד העליון של מדיניות החוץ הישראלית, ואין להסיח הדעת ממטרה מדינית עליונה זו, גם כשישראל נאלצת מזמן לזמן לעמוד בשער נגד התקפות מסתננים ופידאיון או גם בקרבות עם צבאות האויבים. אבל יכלתה ואמיתותה של תנועת שחרור לאומית נבחנת בכך שהיא יודעת להפוך גם מצוקה, מכשול ופורענות למקור של התגברות ויצירה ותנופה חלוצית וכיבושים; זאת עשתה התנועה החלוצית לפני קום המדינה, וכך פעלה גם ממשלת ישראל לאחר קומה. אולם אין להתעלם מסכנה חבוּיה, גם אם יודעים להתגבר עליה מזמן לזמן; הנצחון המופלא של צה״ל על צבאות ערב בשנה הראשונה לקיום המדינה והרחבת גבולותינו – לא סנוורו את עינינו ולא הזיחו דעתנו, וכל הימים ידענו, כי צפוי לנו ״סיבוב שני״.

לקח התבוסה הצבאית שנחלו צבאות ערב לא נעלם לגמרי מעיני שליטי ערב, והמסקנות שהסיקו ממפלתם במלחמת הקוממיות היו שלוש:

א. יש לנסות למוטט את ישראל באמצעים כלכליים – בחרם ובהסגר;

ב. יש למנוע עליה והתישבות חדשה על־ידי ארגון טירור, רציחות וחבלות – על הגבולות ובכל מקום אפשרי; ולסגור השערים בארצות היציאה, עד כמה שיד שליטי ערב מגיעה;

ג. יש להתכונן לסיבוב שני בנשק עדיף ובפיקוד אחיד.

ארגון האומות המאוחדות המצווה לשמור על השלום והבטחון של חבריו ושל העולם כולו, ולנקוט באמצעים קולקטיביים למניעת איומים לשלום ולדיכוי כל מעשה תוקפנוּת ופגיעות אחרות בשלום, לא עשה חובתו כאשר מדינות ערב התקיפו את ישראל מיד לאחר הוָסדה; הוא גם לא נקף אצבע כל השנים, כאשר שליטי ערב הפרוּ מגילת או״ם והתחייבויותיהם הבינלאומיות לפי הסכמי שביתת־הנשק והוסיפו לבצע פעולות איבה נגד ישראל.

הסכמי שביתת־הנשק שנעשו עם ארבע השכנות הערביות (עם מצרים ביום 24.2.49; עם לבנון ביום 23.3.49; עם ירדן ביום 3.4.49 ועם סוריה ביום 20.7.49), מכוָּננים כצעד ראשון והכנה לקראת שלום קבע.

הסעיף הראשון של ארבעת הסכמי שביתת־הנשק מתחיל במלים אלה:

״בכוָנה לסייע להחזרת שלום של קבע בארץ־ישראל – נקבעים העקרונות הבאים״. ובסעיף ראשון ושני מנוסחים העקרונות לאמור:

״שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזוינים –ביבשה, בים או באויר – נגד האוכלוסיה או הכוחות המזוינים של הצד השני. שום חלק מכוחותיו של כל אחד משני הצדדים ביבשה, בים או באויר, אם צבאיים ואם צבאיים למחצה, לרבות כוחות בלתי סדירים, לא יעשו מעשי מלחמה או מעשי איבה כלשהם נגד כוחותיו הצבאיים או הצבאיים למחצה של הצד השני, או נגד האזרחים בשטח הנתון לשליטתו של אותו צד (סעיף א־ב).

״לאחר שהסכם זה יעמוד בתקפו שנה אחת ממועד חתימתו, יוכל כל אחד משני הצדדים לדרוש מהמזכיר הכללי של האומות המאוחדות לכנס ועידה של נציגי שני הצדדים על מנת לשקול מחדש, לתקן או לבטל כל תנאי הסכם זה (פרט לסעיף א־ וב). השתתפות בועידה זו תהיה חובה על שני הצדדים״.

סעיפים אלה כלולים בכל ארבעת ההסכמים. מלבדם יש בכל הסכם סעיפים נוספים, החלים באופן מיוחד על היחסים עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה או עם לבנון.

המדינה הראשונה שהפרה הסכם שביתת־הנשק היתה ממלכת ירדן ההאשמית, כפי שהיא מכונה רשמית בהסכם. בהסכם עם מדינה זו הותנה בסעיף 8, כי: —

״א. ועדה מיוחדת, מורכבת משני נציגים של כל צד, ושתתמנה על־ידי הממשלות הנוגעות בדבר, תוקם לשם ניסוח התכניות וההסדרים המוסכמים שתכליתם להרחיב את היקף ההסכם הזה ולשפר את דרכי ביצועו.

״ ב. הועדה המיוחדת תאורגן מיד לאחר כניסת הסכם זה לתקפו ותשים לב לניסוחם של תכניות וסדרים מוסכמים לגבי אותם עניינים שכל צד יגיש לה: עניינים.אלה יכללו. על כל פנים, את הסעיפים דלקמן שעליהם כבר הושגה הסכמה עקרונית: חופש תנועה בדרכים חיוניות, בכללן דרך בית־לחם ודרך לטרון־ירושלים, חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר הצופים וגישה חפשית אליהם והשימוש בבית־הקברות שעל הר הזיתים, חידוש עבודתה של תחנת השאיבה בלטרון, אספקת חשמל לעיר העתיקה וחידוש התנועה בקו מסילת הברזל לירושלים״.

הממשלה הירדנית סירבה לקיים סעיף 8. היא מיאנה להקים הוועדה המיוחדת, ועד היום הזה היא מונעת גישה חפשית אל המקומות הקדושים ואל מוסדות התרבות בהר הצופים, מונעת השימוש בבית־הקברות שעל הר הזיתים, ואינה נותנת לחדש עבודתם הסדירה של בנייני האוניברסיטה שבהר הצופים ועבודתה של תחנת השאיבה בלטרון, שהרסה, בניגוד לתנאי ההפוגה, עוד באמצע 1948.

אולם ממשלת ירדן לא היתה יחידה בהפרת הסכמי שביתת־הנשק.

הליגה הערבית שהוקמה בהשראה בריטית עוד לפני קום מדינת ישראל, והכוללת כל הארצות השכנות שהשתתפו בפלישה לישראל ביום יסודה, ארגנה חרם כלכלי נגד ישראל ונגד כל חברה בינלאומית העומדת בקשרי מסחר וכלכלה עם ישראל. ארצות ערב הצהירו גלויות שמטרתן היא הכחדת ישראל, וכל השנים הפרוּ עקרונות מגילת ארגון האומות המאוחדות שהן חברות בו, בלי שמוסדות הארגון ינסו להניען מתעלולים אלה, ועל־ידי כך התעלמו אותם מוסדות מן ההתחייבויות המוטלות עליהם לפי מגילת האו״ם.

סעיף ראשון במגילת האו״ם קובע מטרות האו״ם, והן: —

1. ״לקיים שלום ובטחון בינלאומיים ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים ויעילים כדי למנוע ולהדחיק כל איום על השלום ולהשבית כל מעשה תוקפנות או כל צורה אחרת של הפרת השלום, ולהביא בדרכי שלום ולפי עקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי, להסדרם או לישובם של סכסוכים בינלאומיים או של מצבים העלולים לגרור הפרת השלום״.

2. ״לטפח יחסי ידידות בין האומות, יחסים שיסודם בכיבוד העקרון של זכות שוָה והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט שאר האמצעים שיש בהם לחזק את שלום העולם.

3. ״להגיע לידי שיתוף בינלאומי בפתרון בעיות בינלאומיות בתחום הכלכלה, החברה, התרבות ותקנת הבריות״.

סעיף שני של המגילה מחייב את הארגון וחבריו לשקוד על המטרות האמורות בסעיף ראשון ולכוון מעשיהם לפי עקרונות אלה:

״הארגון מושתת על עקרון השויון הריבוני של כל חבריו –

״כל חברי הארגון יהיו מישבים את סכסוכיהם בדרכי שלום, ובאופן שהשלום והבטחון הבינלאומיים והצדק לא יבואו לידי סכנה.

״כל חברי הארגון יהיו נמנעים ביחסיהם הבינלאומיים מאיום בכוח הזרוע או מהשתמש בו, אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של איזו מדינה ואם בכל דרך אחרת שאינה מתישבת עם המטרות של האומות המאוחדות״.

מכל הארצות השכנות שחתמו על הסכמי שביתת־הנשק עם ישראל ושקיבלו על עצמן, כחברות או״ם, ההתחייבויות הכלולות במגילת או״ם – הגדילה לעשות מצדים בהפרת המשפט הבינלאומי, בסתירת עקרונות האו״ם ובפגיעה בהסכם שביתת־הנשק עם ישראל.

אמנת קושטא משנת 1888, שמצרים חתומה עליה, קובעת בסעיף ראשון: ״התעלה הימית של סואץ תהיה תמיד חפשית ופתוחה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום, לכל אניית סוחר או מלחמה, ללא הבדל דגל, ועל כך מסכימים הצדדים החותמים לא לגרום לשום פגיעה בשימוש החפשי של התעלה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום״. סעיף 10 של האמנה מאשר זכותה של מצרים להבטיח הגנת מצרים והשמירה על הסדר הציבורי, אבל סעיף 11 מוסיף מיד כי האמצעים שיינקטו במקרים אלה לא יפריעו לשימושה החפשי של התעלה.

בניגוד משווע לאמנה זו חסמה הממשלה המצרית הדרך לשיט ישראל בתעלה זו. ממשלת ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון. מצרים טענה, שהיא עושה זאת על יסוד מצב המלחמה השורר בינה ובין ישראל (לפי אמנת קושטא קיים, כאמור, חופש שיט גם בימי מלחמה). מועצת הבטחון בשנת 1951 פסלה טענתה של מצרים, וקבעה שמצב המלחמה אינו מתישב עם הסכם שביתת־הנשק, ואין מצרים רשאית למנוע חופש השיט של ישראל בתעלה. מצרים המרתה פי מועצת הבטחון, אם כי סעיף 25 של מגילת האדם קובע במפורש, שחברי או״ם חייבים לקיים החלטותיה של מועצת הבטחון. מוסדות או״ם לא עשו דבר במשך כל השנים להטיל מרות המשפט הבינלאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

ב־13 באוקטובר 1956 אסרה שוב מועצת הבטחון פה אחד כל אפליה, גלויה או מוּסוית, נגד איזו מדינה שהיא, בתעלת סואץ, אך מיד הכריזה מצרים, כי אניה ישראלית לא תורשה לעבור את התעלה, ושוב לא עשו מוסדות או״ם דבר לתקן המעוּוָת.

בשנת 1950 תפסה מצרים את טירן וסנפיר, שני איים שוממים בקצהו הדרומי של מיצר אילת, מול שרם־אל־שיך, שמעולם לא היו שייכים לה. ובאגרת לממשלת ארצות־הברית הצהירה ממשלת מצרים, שכיבוש האיים אינו מכוּוָן בשום פנים להפריע לשיט במי המיצרים העוברים בין שני האיים ובין חוף מצרים בסיני, והוא ישאר חפשי בהתאם לנוהג הבינלאומי ולעקרונות המוּכרים של משפט העמים. אולם לאחד השתלטותו של נאצר הוצב כוח מצרי חזק בשרם־אל־שייך להפריע לשיט הישראלי במיצרים, ולא ארצות־הברית, שקיבלה התחייבות מפורשת בנידון זה מממשלת מצרים, ולא מוסדות או״ם המצווים על שמירת עקרונות או"ם, לא עשו דבר למנוע הפרת החוק הבינלאומי ולהבטיח לישראל חופש שיט במיצרי אילת.

כשנתחוללה ההפיכה במצרים בשנת 1952 וקבוצת קצינים בראשותו של מוחמד נאגיב הדיחה את המלד פארוק מכסאו וגרשה אותו ממצרים – עמד ראש ממשלת ישראל בכנסת (ביום 18.8.52) על השלילה והחיוב, הסיכוי והסיכון שבהפיכות אלה, האפייניות לרוב הארצות במזרח התיכון, וציין כי

״מחוץ לשתי מדינות יציבות וחסונות במזרח התיכון, ישראל ותורכיה, הרי כל ארצות המזרח התיכון נתונות בתוך מערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הסרת כתרי מלכים והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון. באוירה מסוכסכת, מטורפת ומחושמלת זו עלול כל זיק שיתלקח באיזו פינה שהיא, להדליק תבערה שאין לראות תוצאותיה ותחומי התפשטותה, ונתחייב בנפשנו אם לא נהיה דרוכים ונכונים לכל אפשרות.

״יתכן שבהתפתחות מסוערת זו יש גם מגמות חיוביות של הבראה וקדמה. ובמקום שישנן – אנו רואים אותן בעין יפה. הדברים שנתארעו במצרים בשבועות האחרונים יש לקדם בברכה. ואפשר לקבל עדותו של מוחמד נאגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זו, שהוא ורוב חבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ, והאחראי הראשי למלחמה בנו היה מלך מצרים לשעבר, פארוק המודח.

״יתכן שנימוקי התנגדותו של נאגיב לפלישה היו צבאיים בלבד, אבל אין ספק שלא היתה אז ואין גם עכשיו כל סיבה ויסוד לריב בין מצרים ובין ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, ואין כל מקום לסכסוכי גבולות, ולא היתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי, בין שתי השכנות.

״מדינת ישראל רוצה לראות מצרים חפשית, עצמאית, מתקדמת, ואין אנו נוטרים לה איבה בגלל מה שעשתה לאבותינו בימי פרעה, ואפילו לא בגלל מה שעשתה לנו לפני ארבע שנים. רצוננו הטוב כלפי מצרים – למרות התנהגותה האוילית של ממשלת פארוּק כלפינו — הוכחנו בכל החודשים שבהם היתה מצרים מסובכת בריב קשה עם מעצמה עולמית גדולה. ולא עלה על לבנו לנצל קשיים אלה של מצרים למען התקיף אותה או למען התנקם בה, כאשר היא עשתה לנו עם קום מדינתנו.

״אולם לא נוכל להתעלם מן העובדה שגם מצרים זו אינה מגלה כל סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על־ידי פארוּק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זאת מוּעדות: לשלום או למלחמה״.

מוחמד נגיב לא האריך לעמוד בראש ההפיכה. קצין צעיר ממנו, גמאל עבד אל נאצר, הדיח אותו והשתלט בעזרת קצינים צעירים, השתלטות גמורה על מצרים, ובקוּנטרס שרודן צעיר זה פרסם בשם ״הפילוסופיה של המהפכה״ סיפר בגילוי־לב על השאפתנות המתרברבת שלו. הוא קבע לעצמו שלושה יעדים: 1. לשלוט בכל עמי ערב; 2. לעמוד בראש כל עמי האיסלם; 3. להיות המנהיג של כל יבשת אפריקה. התיקונים הפנימיים הדרושים לעם המצרי נגוע התחלואה, הנבער מדעת, הירוד בחומר וברוח כאחד, והמשימות החיוביות שבשמן כאילו נעשתה ההפיכה: הבראת העם, חינוכו, הרמת מצב הפלח, פיתוח הארץ – נסוגו כנראה לעתיד הרחוק, ובמקומן באו אמביציות פוליטיות חיצוניות. תיקונים קונסטרוקטיביים להעלאת העם דורשים שקידה, התמדה, מאמצים ממושכים, התנגדות לבעלי האחוזה הגדולים, תביעות מהעם גופא; אולם בטבעה של רודנוּת שהיא בהולה על נצחונות קלים ומהירים, ולשליטים החדשים של מצרים היה נדמה שיותר קל לנחול נצחונות משכרים בשדה מדיניות החוץ, מאשר לתקן המצב האומלל והמביש מבפנים.

וכדי לזכות בהגמוניה בקרב עמי ערב הגיעו כנראה רודני מצרים לכלל דעה, שהאמצעי הקל ביותר הוא פגיעה בישראל, וכנופיות ה״פידאיון״ שאורגנו תחילה להילחם באנגליה בתעלת־סואץ, כוונו לאחר יציאת האנגלים ממצרים, לישראל.

המתחילים בפגיעות אלה היו הירדנים, בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכמי שביתת־הנשק היו חבורות של מחבלים ורוצחים חוצים הגבול המזרחי של ישראל ומתנקשים בתושבי ישראל שניקרו להם במארב. התנקשויות אלו רבו משנת 1951 ואילך. בשנת 1951 נפצעו ונהרגו 137 אזרחי ישראל על־ידי חבורות רוצחים אלה, ומהם על־ידי כנופיות שבאו ממדינת ירדן בלבד – 111. בשנת 1952 עלה מספר הנפגעים ל־162, מהם על־ידי כנופיות ירדן בלבד – 114. בשנת 1953 הגיע מספר הנפגעים ל־162, מהם על־ידי כנופיות ירדן בלבד – 124. בשנת 1954, כשהתבצר שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, החלה מצרים להתחרות בירדן במעשי רצח אלה, ומספר הנפגעים הגיע עד 180, מהם 117 על־ידי ירדנים, 50 ע״י מצרים. בשנת 1955 עברה ״הבכורה״ למצרים. מ־256 הנפגעים בישראל על־ידי כנופיות שמעבר לגבול היו רק 37 פרי התנקשותם של יוצאי ירדן, ו־192 מעשי ידי חבורות מצריות שאורגנו על־ידי הרודן המצרי, ה״פידאיון״. חבורות פידאיון אלה נשלחו על־ידי הכת הצבאית במצרים גם לירדן ולבנון, לתקוף משם את ישראל, אם כי השלטונות בארצות אלה לא תמיד ראו פעולה מצרית זו בעין יפה.

המצרים נתמחוּ גם במיקוש דרכי התחבורה של ישראל, ובשנת 1955 בלבד קרו 49 אסונות ממיקוּשים אלה.

מלחמת גרילה זו לא הסבה אליה דעת הקהל בעולם במידה הראוי מטעם פשוט: הרציחות והמיקושים לא באו בהמון ובבת־אחת; ורצח בודד של אזרח ישראל, שתים או שלוש פעמים בשבוע, לא שימש סנסציה בשביל העתונות העולמית ולא הופיע בכותרות העתונים היומיים.

נציגי מצרים בעצרת או״ם ובמועצת הבטחון (מחמוד פאוזי ביום 16 ביוני 1951, עבד אלחמיד גאליב ביום 16 בדצמבר 1954, עזמי ביי ביום 13 במארס 1955) – הצהירו במפורש, כי מצרים מוסיפה לראות מצב מלחמה בינה ובין ישראל, למרות ההוראה המפורשת של מועצת הבטחון בשנת 1951, כי אין הסכם שביתת־הנשק מתישב עם מצב מלחמה. גם סוריה לא טמנה ידה בצלחת. במאי 1951 עברה יחידה צבאית סורית את הגבול מצפון לכנרת וניסתה לכבוש שטח ישראלי בתל־מוטילה, ובקרב שניטש בינה ובין צה״ל נפלו ארבעים חיילים ישראליים. היחידה הסורית סבלה אבידות יותר גדולות והוכרחה לסגת אל מעבר לגבול. אולם ההתקפות הסוריות לא תמו. מזמן לזמן הותקפו מגבול סוריה העובדים ביבוּש החולה ובערוץ הירדן, ונערכו התנקשויות מתוכננות מהקצה הצפוני של ים כנרת על דייגי ישראל בכנרת, אם כי ים זה כולו, לרבות 10 מטרים של החוף המזרחי והצפוני, על הגבול הסורי, הוא בתחום ישראל.

ממשלת ישראל גילתה זמן רב אורך רוח למראה התנקשויות אלה בחיי אזרחיה, ובמידת האפשרות רצתה למנוע התלקחות מסוכנת במזרח התיכון. אולם התוקפנות המצרית (וגם הסורית) לא רפתה. במחצית השניה של 1955 ניסתה יחידה מצרית לתפוס שטח ישראלי בניצנה, וסוריה, בעלת בריתה של מצרים, ניסתה אף היא לעשות מעשה כזה בצפון ים כנרת. ממשלת ישראל נאלצה לנקוט אמצעי התגוננות פעילה והרסה בסיסי המתקיפים בעזה, בחאן יוּניס, בצפון הכנרת וגרשה בכוח את היחידה המצרית מניצנה.

לנוכח החמרת המצב על הגבולות הכריזה הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת השלישית והתיצבה בכנסת ביום 2 בנובמבר 1955 את הדברים הבאים:–

״ממשלת ישראל מוכנה כמקודם לשמור באמונה על הסכמי שביתת־הנשק לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כלשונם וכרוחם. אבל חובה זו מוטלת גם על הצד השני. הסכם שיוּפר על־ידי הצד השני לא יחייב גם אותנו. אם קוי שביתת־הנשק יפתחו מעבר לגבול למחבלים ולמרצחים – לא יסגרו עוד

בפני מתגוננים ועומדים בשער. אם זכותנו תיפגע על־ידי מעשי אלימות ביבשה או בים – נשמור על חופש פעולתנו להגן על זכותנו באופן היעיל ביותר״.

בחמישה בדצמבר, 1955, הוזמן ראש משקיפי או״ם, גנרל ברנס, אל ראש הממשלה, ונדרש לברר עם שליטי מצרים:

א. אם הם נכונים לתת פקודה על הפסקת אש מוחלטת, כאשר עשינו אנחנו; ב. אם הם מוכנים לקיים חוזה שביתת־הנשק במלואו, על כל סעיפיו, כאשר אנו מתחייבים לעשות; ג. אם הם מקבלים הצעות המזכיר הכללי של או״ם, אשר הוגשו לנו ולהם בשניים בנובמבר על שמירת הסכמי שביתת־הנשק.

הגנרל ברנס נסע למצרים, ובאחד־עשר בדצמבר חזר להודיע לראש ממשלת ישראל, כי המצרים לא נתנו לו התחייבות על הפסקת אש, לא הבטיחו לקיים הסכם שביתת־הנשק ולא קיבלו על עצמם לבצע הצעות המזכיר הכללי של או״ם.

ממשלת ישראל החליטה לנקוט באמצעים מרתיעים, למען הגנת חיי אזרחי ישראל והבטחת גבולות ישראל. מכלל האמצעים הוּצא כל מעשה העלול לפגוע באזרחים מעבר לגבול. ישראל סירבה להיגרר אחרי מעשים פרובוקציוניים של שכניה, ולפגוע בחיי אזרחים שלווים בארצות השכנות. בכל מקרה של פגיעה בשלום אזרחי ישראל או בגבולותינו פנתה תחילה למשקיפי או"ם, שינסו לתקן המעוּוָת, וכשלא הצליחו הללו בכך, מחוסר רצון או מחוסר אונים, הופעלו כוחות הבטחון הישראליים נגד קיני התוקפנים שמעבר לגבול – מתוך הוראה חמורה שלא לפגוע באזרחים.

התגוננות פעילה זו חיזקה הבטחון של ישובי הספר, אולם בעיית הבטחון ביסודה לא פתרה. בעיה זו הוחמרה מאין כמוה לאחר ה״עיסקה״ הצ׳כית־מצרית במחצית השניה של 1955, שסיפקה כמות עצומה של נשק חדיש ומעולה בשביל חילות היבשה, הים והאויר של הרודן המצרי. נתערער בבת־אחת מאזן הכוחות בין ישראל ובין שכנותיה באופן חמור לרעת ישראל.

כשנתכנסו הנציגים הראשיים של ארבע המעצמות הגדולות: ארצות־הברית, ברית־המועצות, צרפת ובריטניה, בסוף חודש אוקטובר 1955 בז׳ניבה, נפגש ראש הממשלה ושר החוץ דאז, מ. שרת, עם ארבעת נציגי המעצמות, ובתוכם עם שר החוץ הסובייטי, מר מולוטוב. בשיחה עם מר מולוטוב עמד על האחריות הכבדה שלקחה על עצמה ברית־המועצות בהפרת שיווי המשקל הצבאי בין מצרים וישראל על־ידי העיסקה הצ׳כית, שבלי ספק לא נעשתה בלי הסכמת מוסקבה, ועל הסתירה המשוַעת שבין הפגת המתיחות הבינלאומית שבה דוגלת ברית־המועצות בזירה הבינלאומית ובין שפע הנשק התוקפני שניתן לממשלה המצרית, המקיימת, בניגוד להוראות מועצת הבטחון ומתוך הפרת עקרונות או״ם, מצב מלחמה נגד ישראל. ברית־המועצות אינה יכולה שלא לדעת, כי ממשלה, המכריזה בגלוי על מצב מלחמה בינה ובין שכנתה, רוכשת נשק לשם אותה מלחמה. שר־החוץ הסובייטי הקשיב לדברי נציג ישראל, אבל לא נתן כל תשובה מתקבלת על הדעת.

ביום תשעה בנובמבר, 1955, נשא ראש הממשלה הבריטית דאז, סיר אנטוני אידן, נאום בגילדהול, שעורר דאגה רבה בישראל. ראש הממשלה הבריטי קָבל על הממשלה הסובייטית על ה״עיסקה״ הצ׳כית העשויה ״להזריק אלמנט חדש של סכנה במזרח התיכון ולשלוח נשק מלחמתי, טנקים, מטוסים ואפילו צוללות לצד אחד בלבד״. הוא טען, כי ״אי־אפשר לישב פעולה סובייטית זו עם הצהרות השלום והרצון לחסל המלחמה הקרה ברוח החדשה של ז׳ניבה״, וקבע כי זוהי ״יומרה פנטסטית להגדיר אקט פוליטי מכוּוָן זה כעיסקה מסחרית תמימה״, אולם באותו זמן לימד סיר אנטוני אידן זכות על מצרים וטען, כי האחריות מוטלת בעיקר על המספקים נשק ולא על המקבלים, כאילו רוכשי הנשק קנו אותו לנוי בלבד. ואם כי ראש ממשלת בריטניה התאונן על ברית־המועצות שהיא מספקת נשק ״לצד אחד בלבד״, לא היה אף רמז קל בדבריו שבריטניה תשנה דרכה עד כה לספק נשק לצד אחד בלבד.

סיר אנטוני אידן הביע דאגה מהגברת המתיחות במזרח התיכון, וביחוד מזו שבין מצרים וישראל, וקבע כי ״האיבה בין ישראל ושכנותיה הערביות היא ללא השלמה, והזמן, במקרה זה, לא הופיע כנושא מרפא״. הוא לא ראה צורך לציין, כי ישראל שהיתה הנתקפת בשנת 1948 לא נטרה איבה לשכנותיה אחרי תום הקרבות והושיטה יד לשלום, אולם הוסיף כי על ישראל לוַתר על חלק משטחה למען פשרה, כי מדינות ערב אדוקות, לדבריו, בהחלטת האו״ם מ־29 בנובמבר 1947, והוא קבע כי ״אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות האומות־המאוחדות״, אולם היות וישראל אדוקה, לפי דבריו, בגבולות של הסכמי שביתת־הנשק משנת 1949 – יש לפשר בין שני הגבולות, לקצץ משטח ישראל ״המיותר״ ולמסור אותו למדינות שכנות.

כאשר נשאל ראש הממשלה בכנסת על־ידי חבר הכנסת אזניה אם נאומו של אידן הגיע לתשומת לבו ואם הממשלה מוכנה לקבל תיווכה של הממשלה הבריטית על־פי התנאים שקבע סיר אנטוני אידן בנאומו ביום 9 בנובמבר, ואם אין ראש הממשלה סבור כי נאום זה עלול לעודד את תוקפנות הערבים, וכי על ממשלת ישראל להבהיר לעולם את עמדתה הברורה והמוסמכת, ענה ראש הממשלה בכנסת ביום 15 בנובמבר 1955 כי ״ההגדרה שנתן סיר אנטוני אידן ״עיסקה מסחרית תמימה״ אפשר ליחס ביתר תוקף ואמת לפשרה ״תמימה״ זו עצמה שמציע סיר אנטוני. ראש הממשלה הבריטית מתעלם בהצעתו המפשרת כביכול, משורה של עובדות יסוד, היסטוריות ומדיניות, אשר אין להעלות כלל על הדעת שלא היו ידועות לו, לאיש שעמד בראש משרד החוץ הבריטי במשך הרבה שנים:

״א. ההיסטוריה אינה מתחילה בעצרת האומות־המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947. העם העברי יזכור לעולם, ויזכיר בהוקרה ובתודה, שעוד 30 שנה לפני עצרת או״ם הנזכרת לעיל, הכירה הממשלה הבריטית, בהנהגתם של ללויד ג׳ורג׳ ובלפור ובהשתתפותו הפעילה של נשיא ארצות־הברית, וּודרוֹ וילסון, בקשר ההיסטורי של העם העברי לארץ־ישראל, וקשר זה לא נולד בעקב ההכרה, אלא להפך; הקשר היה קיים כל הדורות, ואנו יושבים בארצנו בזכות ולא בחסד, ומדינת ישראל היתה קיימת בארץ זו בתקופה כשההיסטוריה האנושית לא ידעה כלל מציאותה של אמריקה ועל קיומה של בריטניה, וירושלים היתה בירת ישראל, כאשר עדיין לא היה סימן בעולם ללונדון, מוסקבה ופאריס.

״ב. הממשלה הבריטית היתה היחידה בין ממשלות לא־ערביות שהכריזה בעצרת האו״ם עוד ביום 26 בספטמבר 1947, שלא תבצע החלטות או"ם בשאלת ארץ־ישראל, והיא קיימה הכרזה זו, ועל־ידי כך עוררה, במישרין או בעקיפין, התנגדות מדינות ערב להחלטות האו׳׳ם בנשק ביד. היא סירבה למסור לועדת האומות־המאוחדות הנהלת ענייני ארץ־ישראל בשעת המעבר, והפקירה את הארץ לתוהו ובהו; ורק כינון ממשלת ישראל ביום 14 במאי 1948, שמונה שעות לפני עזיבת הבריטים, הציל את הישוב מכליון ואת הארץ כולה מחורבן.

״ג. מדינות־ערב – מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, עבר־הירדן וסעודיה – שסיר אנטוני אידן מעיד על אדיקותן בהחלטות או״ם מיום 29 בנובמבר 1947, לא הסתפקו בהכרזות פומביות על שלילתן והתנגדותו לאותן ההחלטות, אלא פלשו עם צבאותיהן לארץ, מיד לאחר יציאת הממשלה המנדטורית, ויצאו למלחמת השמד על מדינת ישראל, שעל הקמתה מחדש, החליטו יותר משני־שלישים של חברי או״ם. בריטניה ושאר מדינות של או״ם לא נקפו אצבע להציל המדינה הצעירה ועמה הקטן (שמנה אז רק 650,000 איש), ולא עוד אלא שקצינים בריטיים, שעמדו בראש הלגיון הערבי, ונשק בריטי במצרים, בעיראק ובשאר מדינות ערב, מילאו תפקיד ניכר ועיקרי בהפגזת ירושלים, והיו מחריבים אותה, אלמלא הגבורה העילאית של תושבי ירושלים היהודית ומסירות נפשם של בנינו ובנותינו שהדפו בהצלחה, אם כי לא בלי קרבנות שאין להם תגמול, התקפות הפולשים.

״פלישת צבאות ערב עשתה לאל כל החלטות או״ם בענין ארץ־ישראל, ולא יקומו לתחיה כשם שלא יוחזרו לחיים אלפי המתגוננים היהודים שמסרו נפשם על הצלת עמם וחירותם המחודשת.

״ד. עצרת או״ם לא החליטה אף פעם לעשות מה שסיר אנטוני אידן הציע בנאומו – להגדיל שטחן של הארצות השכנות (מצרים, עבר־הירדן, סוריה, לבנון) על חשבון ארץ־ישראל. זוהי הצעה פנטסטית שלא עלתה על דעת שום איש בעצרת או"ם. לפי החלטת או״ם אין לתת לארצות השכנות אף אמה אחת של אדמת ארץ־ישראל, ותוכן הצעתו של סיר אנטוני אידן הוא למעשה ריסוק מדינת ישראל ומתן פרס לתוקפנים הערבים משנת 1948.

״המדינה היחידה במזרח התיכון הזכאית לגמול על ההתקפה הפושעת של מדינות ערב בשנת 1948 – היא מדינת ישראל. היא הותקפה על־ידי שכניה. מצרים, עבר־הירדן, עיראק, סוריה, לבנון וסעודיה – היו התוקפות, ומדינות אלה עדיין ממשיכות במלחמתן נגד ישראל באמצעים אחרים – בחרם, בהסגר, ובגיוס חבורות מחבלים ומרצחים הנשלחות מזמן לזמן לתחומי ישראל. עובדה זו של התקפה על ישראל מצד מדינות ערב, היא עדיין שמורה בזכרון דורנו בכל ארצות העולם.

״הדבר העומד בניגוד להחלטות או״ם הוא מציאות צבא מצרי ברצועת עזה. הדבר השני העומד בניגוד להחלטות או״ם הוא סיפוח חלק ניכר של מערב ארץ־ישראל על־ידי ממשלת עבר־הירדן –ירושלים העתיקה, חברון, שכם, ועוד, והממשלה הבריטית, נדמה לי רק היא, הכירה בסיפוח זה באפריל 1950 מתוך התעלמות גמורה מהחלטות או״ם. אם סיר אנטוני אידן אינו רואה את הסכמי שביתת־הנשק משנת 1949 כמחייבים את כל הצדדים, ואם נכונים דבריו כי אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות או״ם – על מצרים לזוז מיד מרצועת עזה, ועל עבר־הירדן לפנות כל מערב ארץ־ישראל״.

״בהציגי את הממשלה החדשה של ממשלת ישראל ביום 2 בנובמבר לפני כשבועיים הודעתי כי אין אנו חומדים אף שעל של אדמה זרה. אפס לא ניתן, כל עוד אנו חיים, לגזול מאתנו אף שעל אחד של אדמתנו!

״זוהי מדיניותה השקולה והנחרצת של ממשלת ישראל, ומפני כך אין אנו רואים בהצעתו של סיר אנטוני אידן דרך לישוב הסכסוך במזרח־התיכון, אלא גורם להחרפתו.

״הצעתי לפגישה בלתי אמצעית עם כל אחד משליטי ערב לשם הסדר כללי בלי תנאים מוקדמים, אשר הכרזתי לפני שבועיים בכנסת, במקומה עומדת. יש מקום לתיקוני גבולות מקומיים הרצויים ומועילים לשני הצדדים, מתוך הסכם הדדי, אבל הצעתו של ראש ממשלת בריטניה על הצרת גבולות ישראל, פירושה מתן פרס לתוקפנים, וממשלת ישראל לא תנהל שום משא־ומתן על בסיס זה״.

נאומו של אידן בודאי לא סייע להפגת המתיחות שגברה אחרי העיסקה הציכית. התכונה המצרית נגד ישראל גם לא נעשתה בהסתר. שליטי מצרים מצדם לא העלימו כלל מזימותיהם התוקפניות. בארבעה ביוני, 1955, הכריז רדיו קהיר, הכפוף כמובן לגמרי לפקודת הרודן הצבאי, כי ״המהפכה המצרית נולדה על אדמת פלסטין. מצרים מוכשרת להיכנס למערכה בהתאם לרצון הערבים ולמלא את המשימה עד הסוף ולהביס את האויב. מצרים הקימה צבא חזק שמאחוריו עומדים 22 מיליון אזרחים להחזרת פלסטין, לעקירתה מן השורש של הציונוּת הנפשעת. בסיבוב השני יוכלו הערבים לנקום את כבודם, להחזיר את ארצם ולטהר את פלסטין״.

בשבעה ביוני, 1955, הכריז אותו רדיו קהיר, כי ״האחראים במדינות ערב חייבים לדעת, שאם לא ילחמו בישראל – ישראל תילחם בהם. אם לא ישימו קץ לישראל, תשים ישראל קץ להם. לא נוכל שלא להיות במצב מלחמה נגד ישראל, ודבר זה מחייב אותנו לגייס כל אפשרויות הערבים לחיסולה הסופי״.

ב־16 באוקטובר 1955 הודיע נאצר בעצמו לעורך ״ניו־יורק פוסט״, בסגנון הידוע לנו מימי היטלר כי ״אינו לוחם בישראל בלבד, אלא גם ביהדות הבינלאומית ובהון היהודי״. עבד־אללה טעימה, מזכיר ״ארגון השחרור״ במצרים – הארגון שהוקם על־ידי נאצר כמפלגת השלטון במקרה שיערכו בחירות במצרים –הודיע למשלחת של מורי אל־אזהר בקהיר את הדברים האלה: ״אנו נמצאים כיום בסכסוך צבאי עם אויב. האויב הוא ישראל והציונות; זהו האויב הראשון שיש לחסלו״.

אפשר היה להתיחס לדברי רהב ואיום אלה בביטול של לגלוג, אולם שפע הנשק הסובייטי שזרם למצרים היקנה לאיומים אלה משמעות ממשית ומסוכנת. המצרים קיבלו מהסובייטים מטוסי־קרב ומפציצים של סילון, טנקים ותותחים בכמות ובאיכות שעלו לאין שיעור על אלה שהיו אז לישראל. ברור שנשק זה לא נמסר למצרים לשם נוי או לשם הטבת מצבם הירוד של המוני העם המצרי, אלא למטרה צבאית ברורה, ששליט מצרים לא ראה כל צורך להעלים אותה מדעת הקהל בארצו ובעולם: מלחמה בישראל.

כל השנים, לאחר תום הקרבות של מלחמת הקוממיות ב־7 באוקטובר 1949, היו לצבאות ערב כולם, ואף למצרים בלבדה, יתרון כמותי רב לעומת ישראל בכל החיילות שלה — גם ביבשה, גם באויר וגם בים, נוסף על יתרונם הכמותי העצום בכוח אדם. במספר התותחים, הטנקים, המטוסים וכלי השיט לא השתווינו אף פעם אל שכנינו, לא אל כולם יחד ואף לא אל מצרים לבדה. אולם מחוץ לזיון הימי, שבו היתה למצרים גם עליונות איכותית, לא נפל הזיון שלנו באיכותו עד אמצע שנת 1955 מהזיון של ארצות ערב, ויכולנו לסמוך בלב שקט על היתרון הרוחני והמוסרי של האדם הלוחם הישראלי, אם כי בכמות היה קטן פי כמה מזה של שכנינו.

צבא־הגנה־לישראל היה גם הצבא המעוּלה ביותר מבחינת ארגונו, מסירוּתו ושאר־רוחו בכל ארצות המזרח־התיכון. רוּחו של הצבא הוא נכס יקר לאין ערוך, ומבחינה זו יעברו עוד הרבה שנים עד שצבאות שכנינו ישווּ לצבא־הגנה־לישראל. אולם גם הצבא הטוב ביותר אינו יכול להילחם ולהתגונן בידים ריקות. והנשק בימינו הולך ומשתכלל משנה לשנה; נוצר נשק חדש שלא היה קיים כלל לפני שנים מועטות. ההתקדמות המהירה חלה על כל סוגי הנשק הקל והכבד, ויותר מכל על מטוסי הקרב והמפציצים והקליעים המודרכים, בלי לדבר על נשק אטומי, שנמצא רק בידי המעצמות האדירות ביותר בעולם. התקדמות מתמדת זו מקנה לציוד הצבאי ערך קובע ומכריע, שלא היה לו מעולם בכל המלחמות עד ימינו.

ואין לשכוח אף לרגע שבעיית הבטחון של ישראל אינה דומה לבעיות הבטחון של כל מדינה אחרת. אין זו בעיית גבולות, ריבונוּת – אלא בעיית קיום פיסי, פשוטו כמשמעו. ולא רק בעיית קיום העם בישראל, אלא קיום היהדות בעולם. שליש היהדות בגולה הנמצא בגוש הסובייטי כלוּא, משותק ומנותק בעל כרחו מהעם היהודי בשאר חלקי תבל ונידון על־ידי המשטר הקומוניסטי להתבוללות מאונס, ותקוָתו היחידה היא עליה לישראל ביום מן הימים. כעשרה אחוזים מיהדות הגולה חיים בארצות ערב – בתוך דכאון חמרי, מדיני ורוחני. למעלה מששת המיליונים של יהודים החיים בארצות הרוָחה והחופש – הכרתם היהודית ותוכן חייהם היהודיים ניזונים בעיקר ממדינת ישראל, יצירתה והשראתה. ואין כל גוזמה והפרזה בהנחה שקיום מדינת ישראל מַתנה ומזין קיום היהדות בעולם, ובעיית בטחונה של ישראל היא, משום כך, בעיית קיום היהדות כולה.

וכשם שבעיית הבטחון של ישראל שונה מזו של ארצות אחרות, כן אמצעי הבטחון שלנו היקפם רב מזה שבכל מדינה אחרת ואינו תלוי בצבאו בלבד.

בטחון ישראל לא יתּכן בלי עליה. במצרים בלבד יש למעלה מעשרים ושלושה מיליון תושבים. בישראל רק כשני מיליונים. העליה היא לא רק גאולת היהודים מכליון פיסי או רוחני בגלות ויעודה ההיסטורי העליון של מדינת ישראל, אלא גם צורך בטחוני ראשון במעלה. ועליה אינה אך ורק הסעת יהודים מצפון־אפריקה או מארץ אחרת לחופי ישראל ונמליה אלא השרשת העולים בעבודה, בקרקע המולדת, במשק העצמאי, בלשון העברית, בערכי האומה ומורשתה הרוחנית, באחריות ממלכתית, בערבות ובאחוָה יהודית כללית, בהדגשת גאון ובטחון לאומי, ברצון וביכולת להיות בונה מולדת, מגינה ומעצב דמותה.

בטחון פירושו התישבות ואיכלוס השטחים הריקים בצפון ובדרום; פיזור האוכלוסין והקמת תעשיות בכל רחבי הארץ, פיתוח החקלאות בכל השטחים הניתנים לכך, ובנין משק מתרחב שיפרנס את העם וישחררו מכל תלות ועזרה חמרית חיצונית – הם צו קיומנו. הגליל העליון ומרחבי הדרום והנגב הם מקומות התורפה של המדינה, ושום כוח צבאי לא יקיים אותם בידינו, אם לא נישבם בהקדם ככל האפשר ובצפיפות המכסימלית.

בטחון – זהו כיבוש הים והאויר והיותנו למעצמה ימית חשובה. בהיסטוריה הקדומה, בימי־הבינים וגם בתקופה המודרנית, ראינו כיצד עמים קטנים השוכנים לחוף ימים נהפכו על־ידי פיתוּח השיט והדיג למעצמות ימיות גדולות; הדוגמה ההיסטורית הראשונה ניתנה על־ידי בני ארצנו ודוברי עברית כמונו – תושבי צור וצידון.

יחזקאל הנביא השאיר לנו תיאור עתיר־צבעים ורב־רושם מגדלותה ועצמתה של צור ״הַיֹשֶׁבֶת עַל מְבוֹאוֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִים אֶל אִיִים רַבִּים״

(יחזקאל כ״ז).

ההתישבות אינה צמודה ליבשה. יש גם התישבות ימית. ויתרונה הגדול הוא, שאין כל שטח וגבול מצמצם ומגביל אותה. כל יַמֵי העולם, הקרובים והרחוקים, פתוחים לפניה. הפניית חלק גדול של הנוער בערי החוף – נהריה, עכו, חיפה, יפו, אשדוד, אשקלון ואילת, – לדיג ימי ולספנות הוא צורך לאומי, מדיני, כלכלי ובטחוני ממדרגה ראשונה. אנו נצורים לאורך כל גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, מי יודע אם מצור זה יוסר בקרוב. פרט לאויר, הדרך היחידה הפתוחה לפנינו לעולם הרחב היא דרך הים, ולאשרנו נתברכנו בשני ימים – בים התיכון ובים־סוף, הראשון מחבר אותנו עם אירופה, אפריקה הצפונית והמערבית ואמריקה, והשני עם אסיה, אפריקה המזרחית ואוסטרליה. כוחנו בים עשוי להיות מכריע ביום פקודה.

בטחון – זוהי עצמאות כלכלית. מדינה קטנה וצעירה הקולטת עליה רבתי והעמוסה עול בטחון כבד מן ההכרח שתיזקק לזמן לא מעט לעזרה חיצונית; אבל כמו בשטחים אחרים אנו מצוּוים על מאמצים בלתי רגילים להחיש התעצמותנו הכלכלית – על־ידי הגברת פריון עבודתנו, יעול משקנו, ריבוי גדל והולך של יצואנו, טיפוח התיירות, ובראש וראשונה על־ידי העברת העולים והדור הצעיר הגדל בארץ לעבודה יצרנית יעילה בעזרת חינוך מקצועי משוכלל ומסועף.

בטחון – זהו טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה בכל מקצועות הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה והטכנולוגיה. טיפוח המדע בישראל אינו מוֹֹתר רוחני או צורך של מועטים, אלא תנאי חיוני לבנין משקנו, להגברת עצמאותנו, להעלאת תרבותנו והוָייתנו הרוחנית ולחיסון בטחוננו.

לעולם לא נגיע לעליונות כמותית לא בכוח אדם, לא בציוד ולא באמצעים חמריים. אבל ניתנה לנו עליונות רוחנית, ועלינו להעלותה עד שיא יכולתנו האינטלקטואלית והמוסרית, כי יש לאל ידנו להימנות עם עמי התרבות הראשונים בעולם. גם מעמדנו הבינלאומי, גם דמותנו הלאומית, גם כושר משיכת עולים מארצות הרוָחה והחופש, גם אפשרויות פיתוח משקנו בכפר ובעיר, ביבשה ובים, גם עוצם בטחוננו יקָבעו במידה רבה, ואולי מכרעת, על־ידי יכלתנו ועליונותנו המדעית והטכנולוגית. המדע בימינו הוא מפתח לא רק להשכלה, אלא גם לכלכלה מפותחת, גם לבריאות הגוף והרוח וגם לחוסן צבאי. הצעירים המוכשרים שלנו הפונים ללימודי משפטים, במקום לימודי טבע וטכנולוגיה, מבזבזים רכוש אנושי של העם שאין ערוך לו.

בטחון – זוהי הכשרה מקצועית משוכללת לנוער בחקלאות, במלאכה, בחרושת, בבנין ובספנות, שתסגל אותם לעבוד בחריצות וביעילות ולהוציא מתחת ידם תוצרת מעוּלה בטיבה המוכשרת לעמוד בהתחרות בשוָקים הבינלאומיים.

ולבסוף – בטחון זוהי היחלצות הנוער והתנדבות העם למשימות קשות ומסוכנות בהתישבות, בבטחון, במיזוג הגלויות. כל מפעלנו בארץ לא היה קם אלמלא תכונה מופלאה זו של העפלה והתנדבות חלוצית שנתגלתה בשלושת הדורות האחרונים לפני הקמת המדינה, במלחמת הקוממיות ולאחריה, בישוב הגבולות, במפעלי נח״ל, בהליכת נוער המושבים לישובי־העולים, במבצעי הגבורה של צה״ל. משימת דורנו בבטחון, בהפרחת השממה, בקליטת עולים ומיזוגם, בהעלאת האדם בישראל, בביצור עצמאותנו הכלכלית והמדינית לא תבוצע בכוח הכפיה הממלכתית וגזירת החוק, אלא מתוך התנדבות חלוצית ושיתוף פעולה נאמן בין מוסדות המדינה ובין כל חוגי העם החרדים לעתיד המדינה ועם ישראל בארץ ובעולם.

אולם לא יתכן בטחון המדינה בלי צה״ל. ולמען יעשה מלאכתו בהצלחה יש לתת בידו הכלים הדרושים, המעולים והמשובחים, המשתכללים משנה לשנה. כשם שלא נוכל להשתוות אל שכנינו בכמות כוח האדם, לא נוכל – מטעמים כלכליים ומדיניים – להשתוות אליהם בכמות זיון הצבאות, כי לפניהם פתוחים כל שערי הנשק במזרח ובמערב, והם גם מקבלים כלי המלאכה, במידה רבה, חינם אין־כסף.

אולם שומה עלינו לאזן נשקנו מבחינת האיכוּת. צבאנו יכול לעמוד בפני צבא גדול יותר שיש בידו ציוד רב יותר, אבל רק בתנאי שימָצא בידו ציוד שאינו נופל בטיבו מציודו של האויב.

״העיסקה הצ׳כית־מצרית״ שינתה והחמירה בבת־אחת מצב בטחונה של ישראל. המאזן השלילי של ציוד צבאנו מבחינת הכמות, שהיה קיים כל השנים לאחר מלחמת הקוממיות, נהפך במידה מסוכנת למאזן שלילי גם מבחינת האיכות.

הצהרת שלוש המעצמות (ארצות־הברית, בריטניה וצרפת) שניתנה בשנת 1950 על שמירת מאזן הכוחות בין ישראל וארצות ערב נתגלתה כפיסת נייר ריקה מתוכן. רדיו קהיר יכול היה להתפאר בסוף 1955, כי ״יום השמדת ישראל הולך ומתקרב. כך החלטנו וזוהי אמונתנו. לא יקום שלום בגבולות, כי אנו דורשים נקם, ונקם פירושו – מוות לישראל״. שר החוץ המצרי ניסה להסביר לדעת הקהל האמריקנית, כי הכרזת הרדיו בקהיר אינה הכרזה רשמית, אבל שכח כנראה, כי במצרים רודה כת צבאית, והרדיו במצרים אינו מכריז דבר בלי דעת השלטון ורצונו.

ואף־על־פי כן סירבה בריטניה למכור נשק לישראל, אם כי הוסיפה לשלוח נשק לירדן ועיראק; וגם ארצות־הברית, שסייעה כל השנים לישראל סיוע חמרי רב, עמדה בעקשנות על סירובה מיום קום המדינה לספק נשק לישראל, אם כי הכירה בסכנה המרחפת על ישראל מצד מצרים. במקום מתן נשק אמריקני או מכירתו לישראל הסכימה מחלקת המדינה האמריקנית ליעץ לקנדה ולצרפת למכור מספר קטן של מטוסי סילון לישראל. קנדה היססה זמן רב לקבל עצתה של אמריקה, אם מפני שראתה עלבון לעצמה בכך שארצות־הברית, המסרבת בעצמה להמציא נשק לישראל (אם כי היא מוסיפה לשלוח נשק לעיראק ולסעודיה), מיעצת לה לעשות זאת, ואם מנימוקים אחרים. ממשלת אדגר פור בצרפת היתה הראשונה שהחליטה על מכירת 24 מטוסי סילון (מדגם מיסטר) לישראל. הממשלה הבריטית מכרה טנקים כבדים לרודן המצרי, אולם סירבה למכור אותם גם לישראל, על אף היות בריטניה שותפת להצהרה המשולשת משנת 1950 על מאזן הכוחות במזרח התיכון.

בינתיים נמשך זרם הנשק הסובייטי למצרים. ידענו שלא בנקל ולא במהרה יצליח הצבא המצרי להשתלט על נשק חדיש ומשוכלל זה, אבל בלי שנצליח גם אנו להצטייד בנשק חדיש בעוד זמן – תלך הסכנה ותגדל, כי נוסף לנשק הצ׳כי הגיעו גם מאמנים סובייטיים למצרים וקצינים מצרים נשלחו לארצות הגוש הסובייטי להתאמן בכלים החדשים.

החרפת המתיחות במזרח התיכון הניעה את המזכיר הכללי של או״ם לבוא בסוף ינואר 1956 לקהיר ולירושלים. המזכיר הכללי ניסה להשיג מרודן מצרים התחייבות מחודשת לקיום הסכם שביתת־הנשק והפסקת האש, אולם גמאל עבד־אל־נאצר נמנע מלתת לו ההבטחה המבוקשת, הסתננויות מחבלים ורוצחים מרצועת עזה נמשכו, ובחדשי פברואר ומארס 1956 היו לנו 38 נפגעים על־ידי פידאיון שבאו משטח הכיבוש המצרי. באפריל 1956 גברה המלחמה הזעירה מצד מצרים, ומאות פידאיון חדרו לגבולותינו והגיעו עד סביבות תל־אביב ורצחו ילדים בבית־הכנסת בשפריר.

דעת הקהל החפשית בעולם נתעוררה ועמדה על חוּמרת המצב, ובתשעה באפריל פרסם הבית הלבן הצהרה בשם הנשיא ושר המדינה ״שהם רואים המצב במזרח התיכון במלוא רצינותו, וכי ארצות־הברית תשמור על התחייבותה להתנגד לכל התקפה באיזור, בהתאם לאחריותה לפי מגילת האדם ובגדר מעמדה הקונסטיטוציוני. היא גם תסייע ותעזור לכל אומה העלולה להיות קרבן להתקפה״.

אולם ממשלת ישראל אסור היה לה לשכוח כי מגילת האו״ם היתה קיימת גם בחמשה־עשר במאי 1948, ואף חברה אחת של או״ם, אף לא ארצות־הברית וברית־המועצות, שהצביעו בעצרת בעד הקמת המדינה היהודית, לא באו לעזרת ישראל הנתקפת, וממשלת ישראל ראתה משום כך המשימה המרכזית והחיונית באותה שעה בהשגת נשק מגן לישראל שלא יפול באיכותו מנשק ההתקפה שהוסיף לזרום למצרים.

מאמצים אלה שלא פסקו מראשית העיסקה הצ׳כית־המצרית הצליחו סוף סוף בראשית המחצית השניה של 1956, בימי ממשלתו של המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי גי־מולה ושר הבטחון שלו מהמפלגה הרדיקלית, בורג׳ס־מונורי.

נפתח פתח רחב לרכישת נשק חדיש ומעוּלה – מטוסים, טנקים, תותחים ועוד. אם כי בתנאים בלתי רגילים, כאילו בתנאי מחתרת. אניות הנשק היו מגיעות בחשכת־הלילה ל״אי־שם״ על חוף ים התיכון שלנו ונפרקו בזריזות מאומצת על־ידי נאמני צה״ל במשך שעה קלה; האניות חזרו מיד עם חשכה לארץ מוצאן, והנשק היה מוסע מיד, בלי כל דחיה, למחוז חפצו במחנות צה״ל, בלי שאיש בארץ או בעולם הרחב, פרט לקצינים והמלחים הצרפתיים, שהביאוהו, והקצינים והחיילים הישראליים שקיבלוהו, ידע על המעשה הזה, עד שכל הנשק המוזמן הגיע לתעודתו. בחמישה־עשר באוקטובר 1956 יכול היה ראש־הממשלה ושר הבטחון למסור על מבצע חשאי וגואל זה לכנסת, וב״דברי הכנסת״ נתפרסם שירו של נתן א. על עלילה זו, שפירסוּמו נאסר חדשים אחדים (המשורר היה נוכח באחד הלילות בבוא אניית הנשק ופריקתה).

״עוֹד יְסֻפַּר לַחֲרָדָה וּלְפֶלֶא אֵיךְ נִצְבוִּ תּוֹלְדוֹת הָעָם בֵּין יָם אֵילַת וְיָם תִּיכוֹן

עַל כִּבְרַת־אֶרֶץ רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ עַל צוּק יִשׂרְאֵלִי בְּיָם עֲרָב,

וּקְהַל אוֹיְבִים אֲשֶׁר אַךְ תְּמוֹל הֻכָּה וְשָׁב, לִמְאוּרָתוֹ עֲלֵי גָחוֹן

שׁוֹפֵעַ מֵחָדָשׁ כְּלֵי־אֵשׁ בַּל יְדָעָם, נָכוֹן לִזְנֹק בְּכָל מַשְׂטְמוֹתָיו וּמְכוֹנוֹתָיו..

בְּבוֹא הַיוֹם, בְּקוּם שָׁלוֹם עַל אֶרֶץ, בִּשְׁקֹט מִזְרָח, אֵי־מִי יִשְׁאַל בְּקוֹל:

מָתַי נֶחְתָּךְ דִין יְהוּדִים שֵׁנִית – אַחַר מִשְׁפַּט תַּשַׁ׳׳ח – לִפְרֹץ־חַיִים אֶת הָעִגוּל?

וְזֶה יָשִׁיב בְּכֹה, וְזֶה בְּכֹה. וַאֲחָדִים לְפֶתַע יִזְכְּרוּ חוֹף יָם נָגוֹל

וְרַחַש מַיִם וּדְמֻיוֹת צְלָלִים וּפְלַג־יָרֵחַ שֶׁל רֵאשִׁית אֱלוּל.

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ – בַּרְזֶל, הַרְבֵּה בַּרְזֶל, בַּרְזֶל חָדָשׁ

נוֹשֵׂא קָנִים מָאֳרָכִים, רוֹעֵם עַל שַׁרְשְׁרוֹת פְּלָדִים,

מַגִיעַ מֵרָחוֹק, עוֹלֶה עַל חוֹף, וּבְעוֹד כֻּלוֹ דִמְיוֹן כְּבָר הוּא כֻּלוֹ מַמָשׁ,

וְעִם נְגִיעָתֹו הָרִאשׁוֹנָה בָּאֲדָמָה הוּא נֶהְפָךְ לְכֹחַ יְהוּדִי.

הוּא שֶמֵעִיד, אִם בַּחֲלוֹם אוֹ בְּהָקִִיץ, כִּי לֹא יָנוּם שׁוֹמֵר וְלֹא יִישַׁן

וְחַיָלִים נוֹשְׂאֵי־סַבָּל, חֲשׂופֵי־גוּף עַד מֹתֶן, בְּלִי חָשָׂךְ,

נוֹשְׂאִים, נוֹשְׂאִים אֶת הַיְשׁוּעָה עַל גַבּוֹתָם, כּוֹרְעִים לָעֹל, וְהַמְכוֹנוֹת בְּרַעֲשָׁן,

עוֹבְרוֹת, עוֹבְרוֹת, וּגְזַר דִבְרֵי יָמֵינוּ לְחַיִים וּלְעָצְמָה נֶחְתָּם.

אוּלַי זֶה לֵיל חֲלוֹם, אַךְ בְּהָקִיץ וּבְפֹעַל נְמוֹגָה בּוֹ אֵימָתוֹ עַל הַהֶפְרֵשׁ

אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ לְבֵין כֹּחַ הָאָבְדָן… בַּרְזֵל שׁוֹטֵף וּבָא וְכִלְיוֹת אֶרֶץ רוֹעֲדוֹת…

טוֹב כִּי יֵדַע יוֹמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא קוֹלֵט מִלֵיל עָצְמַת חַיִים וְעָצְמַת אֵשׁ…

יֵדַע אֶת זֹאת גוּפָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל… וְגַם רוּחָהּ תּוֹסִיף עוֹד נֹפֶךְ שֶׁל פְּלָדוֹת.

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה שֶׁיִהְיֶה. בּוֹ אַפְלוּלִית חוֹלוֹת וְרַחַש יָם

וַחֲרִיַקת בַּרְזֶל וְשִׂיחַ־סוֹד וְרוּחַ־מַיִם מְלוּחָה

וּכְמִין תְּחוּשַׁת מִפְנֶה מֻפְלָא וּכְמִין תְּהִיָה: אִלוּ יָדַע הָעָם

מָה הַתּוֹדָה אֲשֶׁר חַיָב הוּא נֶצַח לַמְעַטִים אֲשֶׁר הָגוּ אֶת הַמְלָאכָה.״

הנשק שהגיע בלילות חשכה לישראל שינה יכולת העמידה של צה"ל, אבל למצרים עוד היתה עדיפות עצומה בנשק כלפי ישראל, גם באויר וגם ביבשה. היו לה משחתות וצוללות שלא היו לישראל, והטנקים הכבדים – בריטיים, צ׳כיים וסובייטיים. מטוסי סילון ומפציצים מצריים עלו בכמותם ובאיכותם על מה שהיה לישראל גם אחרי קבלת הנשק מצרפת, ושליטי מצרים הוסיפו להשמיע הצהרות מלחמה על ישראל.

בנאום לכבוד פינוי תעלת סואץ על־ידי הבריטים ביום 19 ביוני הצהיר גמאל עבד אל נאצר: ״אנו חייבים להיות חזקים כדי לרכוש ביד חזקה זכויותיו של העם הפלשתינאי,״ ולאחד ששר הבטחון המצרי, עבדאל חכים עמר, איש סודו של נאצר, נתמנה למפקד עליון של צבאות מצרים, סוריה וסעודיה, אמר באלכסנדריה ביום 11 ביוני 1956: ״סכנת ישראל אינה קיימת עוד. הצבא המצרי יש לו די כוח למחוק את ישראל ממפת הארץ״. ושוקרי אל כוותלי, נשיא סוריה הצהיר: ״המצב הנוכחי דורש גיוס כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו. ישראל היא כמו סרטן, ואינה מסתפקת להיות ניזונה רק בכוח האדם של עצמה, אלא היא נעזרת גם על־ידי הציונות העולמית״, וראש ממשלת סוריה, צברי אל־עסלי, הכריז בפרלמנט בדמשק ב־28 ביוני 1956: ״מדיניות החוץ שלנו מיוסדת על מלחמה באימפריאליסם, בציונות ובישראל, על אי־הכרה בגניבת פלשתינה, על התנגדות לשלום עם ישראל ועל חיזוק ההסגר נגדה״, וחוסיין מלך ירדן טלגרף ביום 28 ביולי 1956 לרודן מצרים: ״אנו צופים לעתיד כשדגל הערבים יתנופף על ארצנו הגדולה״.

המשבר שפרץ ב־26.7.56 לרגל הלאמת תעלת סואץ, כאשר מצרים עמדה בריב קשה עם המדינות שהיה להן חלק בחברת התעלה – הביא לידי הרגעה זמנית על גבולות מצרים, אבל יום אחרי ישיבת מועצת הבטחון (ב־13.10.56) לאחר שנסתיים בה ענין הסואץ, חידשה מצרים פעולת בריוניה ורוצחיה, ובארבעה־עשר באוקטובר 1956 נתפסה בסביבות שדה־בוקר קבוצת פידאיון שנשלחה לישראל על־ידי מפקדים מצרים משטח סיני. גברו ההתקפות גם מעבר הגבול הירדני. מסתננים מירדן פוצצו בית בן שתי קומות בעזריאל ליד כפר יעבץ. ליד קוביבה נרצח נהג טרקטור מתוך מארב. בדרום ירושלים נרצח תושב ישראלי על־ידי לגיונרים. על־יד עין־חצבה בערבה הותקפה מכונית אזרחית ושנים מנוסעיה נרצחו. במבשרת ירושלים הוטמנו רימונים ונורו פועלים יהודים; במעלה־החמישה נזרק רמון לבית הילדים; בדרך לאילת הותקף אוטובוס וארבעה ישראלים נרצחו ותשעה נפצעו. באיזור דווימה נרצחו שישה חיילים ישראליים ושנים נפצעו. בעין־עפרים נרצחו שלושה שומרים, דרוזים ישראליים, על־ידי כנופיה ירדנית. לגיונרים ירו בכינוס הארכיאולוגי ברמת־רחל, הרגו ארבעה ופצעו שישה־עשר איש. אשה מוסקת זיתים במושב עמינדב, נרצחה בשעת עבודתה על־ידי ירדנים.

ממשלת ישראל תבעה מנציגי או״ם לנקוט צעדים יעילים לשים קץ להתקפות רצח אלה, אבל התביעות עלו בתוהו, נתגלתה אזלת ידם של שליחי או״ם להבטיח השלום על הגבולות – וישראל נאלצה לפעול בעצמה לשם הגנה עצמית.

לפי מגילת או״ם יש לכל חבר בארגון זכות הגנה עצמית. סעיף 51 של המגילה אומר:

״שום דבר במגילה זו אין בו כדי לפגוע בזכות הטבעית של הגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית, אם התקפה מזוינת נעשית נגד חבר בארגון האו״ם, עד שמועצת הבטחון נוקטת באמצעים הדרושים לשמור על השלום והבטחון הבינלאומי״.

מועצת הבטחון מיום 13 באוקטובר 1956 חזרה ואישרה חופש השיט בתעלה ללא אפליה, מוסרית או גלויה, אולם הרודן המצרי הודיע שוב, כי אניה ישראלית לא תורשה לעבור בתעלה.

אולם פגיעת הרודן המצרי בשיט הישראלי לא הצטמצמה בחסימת הסואץ. מניעת שיט חפשי מאילת ולאילת שהחלה עוד בימי המלך פארוק ונמשכה ונתחזקה בימי שלטון עבדל נאצר – היתה פגיעה יותר קשה בזכויותיה ובעניניה של ישראל מחסימת התעלה. בשביל משקה ועתידה של ישראל וקשריה עם עמי אסיה ואפריקה חופש השיט בים־םוף ובמיצרי אילת הוא הרבה יותר חשוב וחיוני, אפילו מחופש השיט בתעלה.

נמל אילת היה הנמל העברי הראשון בימי מלכי יהודה, ועד אמצע המאה השישית לספירה האירופית היתה קיימת עצמאות עברית באי יטבת אשר בדרום מיצר אילת, הנקרא בימינו בשם טירן. אי זה שומר על המעבר מים־סוף לאילת. אי זה עמד מאות שנים בשוממותו, ורק בסוף 1950 תפסו אותו המצרים והציבו בו חיל מצב להפריע לשיט היהודי במיצר, וגם בחוף המערבי שמול האי, במקום שנקרא שרם־אל־שייך, הציבו כוח מזוין בתותחים כבדים המסוגלים לפגוע בכל אניה העוברת במעבר הצר.

נמל אילת מאבד כמעט לגמרי ערכו הכלכלי – אם לא מובטח למעשה השיט מאילת ולאילת דרך המיצרים לים־סוף ומים־סוף.

הסקירה שנמסרה לכנסת על־ידי ראש הממשלה ושר הבטחון בחמשה־עשר באוקטובר 1956 נסתיימה במלים אלה:

״אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו בשלוָה ובבטחה, כי פנינו לשלום אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באזור – עלינו לעמוד על המשמר בעינים פקוחות, ברצון טוב, בראית הנולד, בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון. הוא כפוי עלינו על־ידי גורמים חיצונים וכוחות אויבים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים. נעמוד הכן מלוכדים, וצור ישראל לא יכזיב״.

ימים אחדים לאחר שנמסרה סקירה זו בכנסת נתקיימו בחירות הרשות לבית־הנבחרים הירדני. בהשפעת שוחד מצרי נבחר רוב פרו־מצרי, ומיד, ביום 23 באוקטובר, נכרתה ברית צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן, והצבאות של שלוש הארצות הוצבו תחת פיקוד מצרי. שליטי שלוש הארצות לא השאירו כל ספק בלב איש נגד מי מכוונת הברית הצבאית המשולשת. נשיא סוריה, שוקרי אל־קוותלי הודיע שהמצב הנוכחי דורש ״גיוס כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו״.

דיה סקירה קלה על מפת ישראל המשונה כדי לראות באיזו סכנת מוות נמצאה לאחר כריתת ברית צבאית משולשת זו, שמטרתה הראשית לא נשמרה כלל בסוד. שלוש הארצות האלה מקיפות את מדינתנו הקטנה משלושה עברים. הצבא הירדני עלול בהתקפת־פתע לבתר את שטחנו לשנים, כי במרכז הרצועה הצרה של ישראל אין רחבה עולה על 15—20 קילומטר. חילות האויר של סוריה ומצרים עלולים במשך רגעים ספורים להגיע למרכזי האוכלוסין בישראל ולהפציץ אותם, ולמנוע על־ידי כך גיוס המילואים, שעליהם נשען כל בטחוננו, כי אין אנו מחזיקים צבא סדיר גדול. התקפה משולבת של שלוש הארצות השכנות תחת פיקוד מצרי אחיד, שיכולה לבוא בכל רגע לפתע פתאום – עלולה להשאיר אותנו חסרי מגן, ואין פלא שאחרי חתימת הברית המשולשת ראה מפקד הלגיון בירדן, עלי אבו־נוואר, שהועמד תחת פיקוד מצרי עליון, אפשרות וצורך להודיע בפומבי: ״הגיע הזמן שהערבים יכולים לבחור בשעה הנאותה לפתוח בהתקפה לחיסולה של ישראל״.

הגיעה עת לעשות. מאז תום הקרבות במלחמת הקוממיות לא היתה ישראל נתונה בסכנת חיים כבימים ההם של המחצית השניה של אוקטובר 1956. והסכנה מצד פידאיונים לא היתה לעובדים בודדים בשדה או לעוברי אורח או לילדים בבית־ספר, כפי שידענו במשך שנים, אלא סכנה לקיומו של כל העם בישראל.

בהסכמת ועדת החוץ והבטחון של הכנסת הוציא שר הבטחון צו לגיוס המילואים בתוקף סעיף 8 של חוק שירות הבטחון. ההתיצבות היתה מהירה ומלאה ובנפש חפצה. גם רבים שלא נדרשו להתיצב מטעמים משקיים, חינוכיים ומינהליים, התיצבו בלי קריאה וביקשו להתגייס. כל הארץ חשבה שעומדים בפני פעולה במזרח – בירדן, כי בימים ההם נכנסו צבאות עיראק וסוריה למזרח־הירדן, וממשלת ישראל הודיעה לפני כן, כי במקרה של כניסת צבאות מהארצות השכנות לירדן תשמור ישראל לעצמה חופש פעולה.

על גיוס המילואים נודע כמובן גם לחוץ־לארץ, ונשיא ארצות־הברית שלח לראש ממשלת ישראל שתי אגרות בזו אחרי זו המביעות דאגה על גיוס המילואים. ראש־הממשלה בתשובתו הזכיר לנשיא את המאמץ שעשה (הנשיא) בשנה האחרונה למען השבת השלום בין מצרים וישראל והתמיכה הנאמנה שמאמץ זה מצא בממשלת ישראל, אבל שליט מצרים הכשיל הנסיון מתוך שאיפת התפשטות והשתלטות על כל ארצות ערב ומתוך מזימתו הברורה להכחיד את ישראל. למטרה זו נכרתה הברית הצבאית עם ירדן וסוריה. ראש הממשלה סיים מכתבו במלים אלה: ״עם הקמת פיקוד משותף של מצרים, סוריה וירדן, עם הגברה מכרעת של השפעת מצרים בירדן, עם חדירותיהן המחודשות של כנופיות מצריות לישראל, תהא זו מעילה בחובתה הראשית מצד ממשלתי, אם לא תנקוט כל האמצעים האפשריים להבטיח, כי המדיניות המוצהרת של שליטי ערב לחסל את ישראל – תיעשה לאל״.

בישיבת הממשלה ביום 28 באוקטובר 1956 הגיש ראש הממשלה ושר הבטחון הצעה למלא ידי צה״ל לבצע פעולה נרחבת בכל שטח מדבר סיני וברצועת עזה, שמטרתה תהיה הריסת בסיסי הפידאיון והצבא המצרי בשטחים אלה ותפיסת חוף מיצרי אילת להבטיח חופש השיט מאילת ולאילת דרך ים־סוף והאוקינוס ההודי. פשיטה זו מחייבת כוח גדול, שכן למצרים יש כוחות צבאיים גדולים וגם שדות־תעופה צבאיים בסיני וברצועת עזה. הפשיטה צריכה להתחיל אור ליום 30 באוקטובר ולהצטמצם בשטחי סיני מבלי לחצות תעלת־סואץ, ומבלי לפגוע באדמת מצרים. כוחותינו המגוייסים יופנו בעיקר כלפי סיני, אם כי יש צורך להחזיק כמה חטיבות לאורך גבולות ירדן וסוריה הקשורות עכשיו בברית צבאית עם מצרים, במקרה שגם הם יכנסו לפעולה לפי פקודת המצביא העליון המצרי. כוחותינו בגזרה זו מיועדים לבלום כוח האויב במקדה שיצא במלחמה נגדנו, אולם מצדנו יעָשה הכל שהשקט בגבולות אלה לא יופר. הפשיטה ביזמתנו אנו תצטמצם בסיני ורצועת עזה בלבד.

כשנשאל ראש הממשלה מה יהיה גורל סיני אם הפשיטה שלנו תצליח להשמיד שם כל כוחות האויב – אמר:

״אינני יודע מה יהיה גורל סיני. אנחנו מעונינים קודם כל בחוף אילת ובמיצרים. אני יכול לתאר לעצמי שיהיו כוחות כאלה שיכריחו אותנו לעזוב – יש אמריקה, יש רוסיה, יש או״ם, יש נהרו, יש אסיה ואפריקה, ואני חושש מאמריקה יותר מכולם. אמריקה תכריח אותנו לצאת. העיקר הוא חופש השיט. יש לנו אמנם יחס אמוציונאלי ליטבת, אבל אני מוכן לוַתר על זאת. לא זה העיקר. העיקר הוא שגם אם לא נהיה שם יהיה לנו חופש שיט״

אחד השרים שאל מה יהיה גורל רצועת עזה. ראש־הממשלה ענה: ״רצועת עזה היא מטרה ׳מטרידה׳ (הוא השתמש פה במלה אנגלית: embarassing) זה עומס בשבילנו״.

הדיון בישיבה זו היה בעצם רק פורמלי, כי יום לפני כן מסר ראש הממשלה את ההצעה ותכנית הפשיטה לכל חברי הממשלה לסיעותיהם ורק שנים מחברי הממשלה התנגדו להצעה; אבל גם הם הודיעו שאם יוחלט בחיוב ישאו במלוא האחריות של הפעולה, שנודעה לאחד מעשה בשם ״מבצע סיני״. למחרת ישיבת הממשלה הזמין ראש הממשלה את ראשי מפלגות האופוזיציה (פרט למק״י) ומסר להם על התכניות ועל החלטת הממשלה וגם אלה אישרו ההצעה ברצון.

באותו יום, 29 באוקטובר, בערב, החלה הפשיטה והיא בוצעה לפי התכנית בהצלחה יחידה במינה.

כשלוש דיביזיות מצריות עמדו נגד כוח הפשיטה של צה״ל. אחת ברצועת עזה, השניה בשטח אל־עריש ואבו־עגילה, והשלישית היתה מורכבת מיחידות מפוזרות לכל רחבו וארכו של חצי־האי סיני: בראס־אל־נקב, בכונתילה, בתמד בקוצימה, בג׳בל לבנה, בנחל, בא־טור, בראס־נאצרני ובשרם־אל־שייך. בימי הקרבות הגיעו תגבורות מצריות, למעלה משתי חטיבות. צבא אדיר זה היה מצויד במאות טנקים סובייטים ובריטיים, במכונות משוריינות מובחרות למאות, בתותחים כבדים מכל המינים, ולעזרתו עמד חיל־אויר מצויד בסילוני וומפייר ומטיאור בריטיים ומיגים ואילים סובייטיים. הופעל גם חיל־הים המצרי, ומשחתת מצרית הגיעה עד נמל חיפה ונלכדה על־ידי חיל־הים הישראלי.

בליל הפעולה הראשון נכבשו כונתילה, ראס־אל־נקב, אשר מול אילת, וקוצימה. למחר, בשלושים לאוקטובר, נכבשו תמד, אל־בסופ ואל־אופרד בלב סיני. ב־31 באוקטובר נכבשה ביר־חסנה ללא התנגדות, ואחרי קרבות עזים נכבשה אבו־עגילה. באחד בנובמבר נכבשו כל המוצבים במבואות רפיח, אל־גפגפה (בכביש ניצנה־איסמעיליה) והמוצב הראשון במבואות אל־עריש. בשנים בנובמבר נכבשה אל־עריש אחרי התנגדות מרה, וכעבור שלוש שעות נפלה עזה לידינו ללא התנגדות. עמידה אמיצה ביותר באותו יום גילתה חאן־יוניס.

ב־3 בנובמבר נכבשו כמה נקודות חשובות על החוף המערבי של מפרץ אילת – דהב וראס נאצראני. כל חצי־האי סיני היה למעשה בידינו באותו יום חוץ ממפרץ קטן במיצרי אילת, שממול האי יטבת (טירן). מקום זה ביצרו המצרים באופן יוצא־מן־הכלל והיה מצויד גם בשדה תעופה צבאי. משלט מצרי אחרון זה בסיני נפל לידינו ביום 5 בנובמבר, בשעות הבוקר. אבדותינו היו מעטות ביחס לגודל המבצע. 171 חללים, וטייס אחד פצוע נפל בשבי. אנחנו לקחנו בשבי כששת אלפים אנשי צבא – חיילים, קצינים ומפקדים בכירים; שלל רב, כולל נשק כבד תחמושת ורכב בריטי וסובייטי נפל בידי צה״ל. עם כל ידיעתנו הקודמת על הזרם האדיר של נשק מכל המינים שהגיע לרודן המצרי במשך השנה, לא היה לנו מושג נאמן מהשפע הרב והאיכות המשובחת של הזיון והציוד המצרי, שבחלקו הרב נפל לידינו.

אולם כל הזיון והציוד המשוכלל לא עמד לצבא המצרי והוא לא יכל לעמוד בפני גבורת צה״ל, אשר רשם במשך ימים מעטים אחד הדפים המזהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית. מומחה צבאי אמריקני, בריגדיר־גנרל מרשל, הגדיר מבצע סיני כקרב המפואר ביותר בתולדות העמים. בגבורה זו היה חלק שוה לכל יחידות צה״ל: חיל־האויר, גיס השריון, הצנחנים, חיל־הרגלים וכל השירותים הצבאיים. חיל־הים הישראלי חגג נצחונו בלכידת המשחתת המצרית במפרץ חיפה.

בסיום סקירתו על מבצע סיני בכנסת בשבעה בנובמבר אמד ראש הממשלה ושר הבטחון: –

״יתכן שצפוי לנו בעתיד מאבק מדיני קשה, ואולי משהו חמור מזה. נתנסינו בנסיונות קשים בעבר ולא נרתענו. לא ניתפס לרהב הנקלה של שליטי ערב, אבל גם לא נתבטל בפני תקיפי עולם כשאין הצדק אתם. במאמצינו להשכנת שלום באזור זה אנו מצפים לתמיכת כל אנשי רצון טוב ואוהבי שלום שבקרב כל העמים.

״נפגוש הימים הבאים בעוז, בתבונה, בהכרת צדקנו וכוחנו, בלי שנתעלם מזיקתנו הטבעית והמוכרחת למשפחת העמים בעולם״.

והמאבק לא אחר לבוא. מאבק מדיני שלא היה כמוהו מאז קמה המדינה. המאבק הוכבד לרגל התערבותן הצבאית של אנגליה וצרפת. למחרת הפשיטה הישראלית הגישו ממשלות אנגליה וצרפת דרישה למצרים ולישראל שיתרחקו כל אחת עשרה מילים מהתעלה, ויתנו לכוחותיהן לתפוס גדות התעלה, כאילו להפריד בין הנצים. ישראל שגם לכתחילה לא התכוונה לחצות את התעלה, הסכימה לדרישה זו מיד. מצרים סירבה. ובשלושים ואחד באוקטובר, אחרי מתן אזהרה נוספת, החלו כוחות האויר האנגלו־צרפתיים להפציץ שדות־התעופה שמעבר לתעלה ואת פורט־סעיד. מיד נתכנסה מועצת הבטחון, ואמריקה הציעה החלטת גינוי חריפה נגד אנגליה, צרפת וישראל. אנגליה וצרפת הטילו ויטו על החלטה זו. אולם הרוב במועצה כינס מיד עצרת חירום, ובשנים בנובמבר החליטה העצרת לדרוש מכל הצדדים הפסקת אש, כן נדרשו כל חברות או״ם להפסיק משלוח נשק לאזור.

אנגליה וצרפת נדרשו להוציא צבאותיהם מטריטוריה מצרית, וישראל נתבעה להחזיר מיד כוחותיה אל מאחורי קוי שביתת־הנשק, שנקבעו בהסכם שביתת־הנשק מיום 24 בפברואר 1949. עצרת החירום החליטה להמשיך בישיבותיה עד שהחלטותיה יתקיימו.

בשלושה בנובמבר הודיעה ממשלת ישראל שהיא מסכימה להפסקת האש, אבל עצרת החירום לא הסתפקה בכך.

שגריר ישראל, מר אבא אבן, הסביר בעצרת את הרקע והמניעים של הפשיטה הישראלית, ודבריו עוררו הד אוהד בכל רחבי ארצות־הברית לישראל, גם בקרב היהודים וגם בקרב לא־יהודים. העתונות האמריקנית הבחינה בין הפעולה הישראלית ובין הפעולה האנגלו־צרפתית לזכותה של ישראל. האהדה הכללית נתגברה במיוחד בהתקבל הידיעות על המבצעים המזהירים של הצבא הישראלי בסיני.

בחמישה בנובמבר שלח המרשל בולגאנין, ראש ממשלת ברית־המועצות בימים ההם, מכתב חריף לראש ממשלת ישראל בסגנון שלא היה מקובל אף בחליפת מכתבים של ברית־המועצות עם המדינות הקטנות והנידחות ביותר במחנה ״הקפיטליסטי״.

״אדון ראש הממשלה –

הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות המזוינת של ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות או״ם ועקרונותיה. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא במושב מיוחד דחוף של העצרת את מעשה התוקפנות, שבוצע כלפי מדינת מצרים, וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם. כל האנושות שוחרת השלום מוקיעה בהתמרמרות הפעולות הנפשעות של התוקפנים, שהתנקשו בשלימותה הטריטוריאלית, בריבונותה ובעצמאותה של מדינת מצרים. בלי להתחשב בכך, ממשיכה ממשלת ישראל, בפעלה כמכשיר בידי כוחות אימפריאליסטיים חיצוניים, בהרפתקה חסרת־ההגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח המנהלים מלחמה נגד הקולוניאליסם, בעד חירותם ועצמאוּתם, ובכל העמים שוחרי השלום בעולם.

פעולות כאלה של ממשלת ישראל מראות בעליל, מה ערכן של ההצהרות הכוזבות על אהבת השלום של ישראל ועל שאיפתה לדו־קיום של שלום עם מדינות ערב השונות. בהצהרותיה אלה שאפה ממשלת ישראל למעשה רק להרדים עירנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר ובפעלה לפי הוראות מן החוץ.

ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת למדינת ישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה.

בהיותה מעוניינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת שלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפנים.

אנחנו מציעים שממשלת ישראל תשקול בדעתה כל עוד לא מאוחר ותפסיק פעולותיה הצבאיות נגד מצרים. אנחנו פונים אליכם, אל העמלים במדינת ישראל, אל כל העם של ישראל: הפסיקו התוקפנות, עצרו שפיכת הדמים, הוציאו את צבאותיכם מהטריטוריה המצרית.

בשים לב למצב שנוצר החליטה הממשלה הסובייטית להציע לשגרירה בתל־אביב לעזוב את ישראל ולצאת ללא דיחוי למוסקבה. אנחנו מקוים, כי ממשלת ישראל תבין ותעריך באורח הנכון את התראתנו זו.

(חתום) נ. בולגאנין.

מכתבי איום – אבל בסגנון נימוסי – נשלחו על־ידי המרשל בולגאגין גם לראשי אנגליה וצרפת, ובהם נאמר כי ברית־המועצות תשתמש בקליעים מודרכים נגד פריס ולונדון אם צבאות אנגליה וצרפת לא יפונו מאדמת מצרים. בעצרת או"ם השתלט פחד היסטרי מפני התפרצוּת מלחמת עולם שלישית, והגוּש האסיאתי־האפריקני בהנהגת הודוּ התיצב במלוא עצמתו מאחורי הרודן המצרי. שני היריבים העולמיים האדירים התחרו בעצרת על רכישת הגוש האסיאתי־האפריקני, שמרבית חבריו סרבו להיכנס לברורו של גוף הסכסוך בין ישראל ומצרים ולכל מה שקדם למסע סיני. בשבעה בנובמבר הזמין פקיד בכיר במחלקת המדינה – ראש המחלקה ג׳ון פוסטר דאלס היה אז חולה – את ציר ישראל בוושינגטון (השגריר שלנו נמצא אז בעצרת) ואמר לו: עומדים על סף מלחמת עולם. סירובה של ישראל לקיים החלטות העצרת מסכן שלום העולם. עמדת ישראל תביא בהכרח לתוצאות חמוּרות, כגון הפסקת כל עזרה ממשלתית ופרטית לישראל, סנקציות של או״ם ויִתּכן – גם גירוש מארגון האו״ם.

באותו יום שלח נשיא ארצות־הברית מכתב לראש ממשלת ישראל, כתוּב בסגנון נימוסי ואפילו ידידותי, אבל דורש בתוקף חזרה לקוי שביתת־הנשק.

במכתב נאמר:

״ראש הממשלה היקר –

כידוע לך, עצרת או״ם קבעה סידור של הפסקת אש במצרים, ומצרים, צרפת. הממלכה המאוחדת וישראל הסכימו לכך. ישלח למצרים כוח של או״ם בהתאם להחלטה בענין זה מצד העצרת. גוף זה תבע שכל הכוחות הזרים האחרים יעזבו הטריטוריה המצרית, וביחוד שכוחות ישראל יחזרו לקוי שביתת־הנשק. ההחלטה על הפסקת האש ועל החזרת הכוחות הוגשה על־ידי ארצות־הברית וקיבלה אישור הרוב המכריע בעצרת. הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית, כפי שנדרש על־ידי או״ם, הובאו לתשומת לבי.

עלי להגיד בגילוי־לב, אדוני ראש הממשלה, כי ארצות־הברית מתיחסת להודעות אלה – במקרה שהן נכונות – בדאגה עמוקה. כל החלטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים הדחופים הנעשים על־ידי או״ם להשיב השלום במזרח התיכון, ועתידה להביא לידי הוקעת ישראל כמפירה העקרונות וההוראות של או״ם.

אנו אמונה כי עדיפות ראשונה במעלה נודעת להחזרת השלום ולהוצאת הכוחות הזרים ממצרים, חוץ מכוחות האו״ם. אחרי זה ינקטו צעדים חדשים ונמרצים במסגרת האו״ם לפתור בעיות־היסוד שגרמו לקושי הנוכחי; ארצות־הברית הציעה לעצרת האו"ם שתי הצעות המכוונות לבצע המטרות האחרונות, והיא מקוָה שהצעות אלה יבוצעו כשרק תחלוף שעת־החירוּם הנוכחית.

איני צריך להבטיח לך האינטרס העמוק שיש לארצות־הברית בארצך, גם לא להזכיר היסודות השונים במדיניוּתנו המכוּונים לעזור לישראל בכמה וכמה דרכים. בקשר עם דברים אלה אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת או"ם הדנות במשבר הנוכחי ותודיע מיד על החלטתך. יהיה זה מצער מאד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בענין חמור כזה הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בשיתוף הפעולה הידידותי שבין שתי ארצותינו.

באיחולים הטובים ביותר ובכנות,

(חתום) דווייט ד. איזנהאור״.

מסיבה טכנית נתקבל המכתב האמריקני רק בשמונה בנובמבר. באותו יום נתקיימו שתי ישיבות של הממשלה ונידונו התשובות לשתי האגרות של המַרשל בולגאנין והנשיא אייזנהאור. כן הזמין ראש הממשלה ראשי כל סיעות האופוזיציה (פרט למק״י) ומסר להם על המתרחש בעצרת ובבירות העולם ועל הקו שנקטה הממשלה בתשובה לשתי האגרות, ובאותו יום נשלחה אגרת התשובה לבולגאנין:

״אדון יושב־ראש מועצת השרים –

קיבלתי איגרתך מיום 5 לחודש זה. קראתי אותה בעיון רב, ועלי לציין בצער, כי כמה טענות מיוסדות על אינפורמציה לא נכונה ולא מלאה שהגיעה אליך.

זה למעלה משנתים ששליט מצרים אירגן כוח מיוחד בשם ״פידאיון״, המיועד לחדור בהיחבא לתחומי ארצנו ולרצוח תושבים: עובדים בשדה, עוברים בדרכים ויושבים בבתיהם. תחילה פעלו חבורות אלה רק מתוך שטחים מוחזקים בידי מצרים, כגון רצועת עזה. בזמן האחרון אירגן חבורות רוצחים אלה בירדן, בלבנון ובסוריה, וחיי איכרינו על הגבולות מוּקעים יום יום להתנקשויות רצחניות אלה. בימי משבר סואץ נפסקה פעולתן של החבורות האלה, אבל זה כשלושה שבועות הוגברה שוב פעולתן.

בפקודה מיום 15 בפברואר, 1956, של מפקד הדיביזיה השלישית המצרית בסיני, מייג׳ור־גנרל אחמד סלם, (כפי ההעתק הפוטוסטאטי המצורף כאן) נאמר בין השאר: ׳על כל מפקד להכין עצמו ופקוּדיו למערכה הבלתי נמנעת עם ישראל, במגמה להגשים את מטרתנו הנעלה, דהיינו: חיסולה של ישראל והשמדתה בזמן הקצר ביותר ובקרבות הברוטאליים והאכזריים ביותר׳.

שליט מצרים אירגן, בניגוד למגילת או״ם, חרם כלכלי על ישראל. הוא הטיל הסגר על חופש השיט שלנו בסואץ ובמיצרי אילת. וזה חמש שנים הוא מפיר החלטת מועצת־הבטחון על חופש מעבר לאניות ישראליות בסואץ. לאחר שמועצת־הבטחון אסרה שוב ב־13 באוקטובר שנה זו כל אפליה גלויה ומוּסוית בחופש השיט בסואץ – הודיע שליט מצרים שהאפליה נגד ישראל תימשך. לפני כשבועיים כרת השליט המצרי ברית צבאית עם ירדן וסוריה המכוּונה נגד ישראל.

לכן, הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר היתה הכרח של הגנה עצמית, ולא פעולה לפי רצון זר, כפי שהוּגד לך. בהיענותנו לקריאת עצרת האו"ם – הפסקנו האש, וזה כמה ימים שאין כל סכסוך מזוין בינינו ובין מצרים. אתמול הודעתי בכנסת בשם ממשלת ישראל, כי אנו מוכנים להיכנס מיד למשא־ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף פעולה, בלי כל תנאים מוקדמים ובלי כל כפיה. אנו מקוים שכל המדינות השוחרות שלום, וביחוד אלה המקיימות יחסי ידידוּת עם מצרים, ישתמשו במלוא השפעתן במצרים להביא לידי שיחות שלום בלי כל השהיות נוספות.

ולבסוף, אני חייב להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל, הכלוּל באגרתך. מדיניות החוץ שלנו מוּכתבת על־ידי צרכינו החיוניים ועל־ ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה. כמדינה ריבונית אנו קובעים בעצמנו דרכנו, ואנו שותפים לכלל העמים שוחרי השלום בעולם בשאיפה ליחסי שלום וצדק באזורנו ובעולם כולו.

(חתום) דוד בן־גוריון.

ולאייזנהאור:

״אדוני הנשיא –

רק היום אחרי הצהרים קיבלתי שדרך, שנתאחר לרגל קלקול באמצעי הקשר בין מחלקת החוץ שלך לבין שגרירות ארצות־הברית בישראל.

הצהרתך כי כוח או"ם נשלח למצרים בהתאם להחלטה בענין זה בעצרת או״ם – קיבלנו ברצון. לא אני ולא שום דובר מוסמך של ממשלת ישראל לא הגיד שאנו מתכוונים לספח את מדבר סיני. בשים לב להחלטת או״ם בדבר החזרת הכוחות הזרים ממצרים והקמת כוח בינלאומי – הרי אנו נחזיר ברצון כוחותנו כשרק יעשו הסידורים הנאותים עם או״ם בדבר כניסת כוח בינלאומי לאזור תעלת סואץ.

אם כי חלק חשוב של מטרתנו בוצע כתוצאה ממבצע סיני, ונהרסו כנופיות הפידאיון והבסיסים הצבאיים שתיכננו והדריכו פעולתם, הרי עלינו לחזור על תביעתנו הדחופה לאו״ם, לדרוש ממצרים, אשר טענה כל הזמן שהיא נמצאת במצב מלחמה עם ישראל, להסתלק מעמדה זו, לחסל המדיניות של חרם והסגר ולהפסיק לשלוח לשטחי ישראל חבורות רוצחים, ובהתאם להתחייבותה לפי מגילת אוּ״ם, עליה לגשת למשא־ומתן ישיר על שלום עם ישראל.

בשם ממשלתי אני רוצה להביע לך הוקרתנו על עמידתך על האינטרס העמוק שיש לארצות־הברית בישראל ועל מדיניותה לתמוך בארצנו. אני יודע כי דבריך יצאו מלבך ואני רוצה להבטיחך, כי תמצא תמיד את ישראל מוכנה לתרום תרומתה הצנועה בצדה של ארצות־הברית במאמציה לחיזוק הצדק והשלום בעולם.

בהוקרה ובאיחולים טובים,

(חתום) דוד בן ־ גוריון״,

ברוח זה כתבה גם שרת החוץ תשובה למזכיר הכללי של או״ם שהעביר לה החלטות העצרת על תביעתה לחזור לקוי שביתת־הנשק.

בתשעה בנובמבר נתכנסה ועדת־החוץ והבטחון של הכנסת וקיימה דיון מקיף על המצב המדיני, והועדה כולה, לרבות נציגי האופוזיציה, פרט ל״חירות״ (מק״י אינה משתתפת בועדה זו) אישרה תשובת הממשלה לנשיא ארצות־הברית ותשובת שרת החוץ למזכיר הכללי של או״ם. נציג ״חירות״ ערער על תשובת הממשלה במליאת הכנסת ביום 14 בנובמבר – וערעורו נדחה ברוב של 66 נגד 13.

מרשל בולגנין לא הסתפק במכתבו הראשון ובתשובה מממשלת ישראל, וביום 15 בנובמבר שלח מכתב שני לראש ממשלת ישראל לאמור:

״אדון ראש הממשלה,

מכתבך מ־8 בנובמבר קיבלתי. מלבד זאת נמצאים אצלנו הנוסחים של ההודעות הרשמיות של מנהיגי ממשלת ישראל, שנעשו בימים האחרונים, המאפשרים לדון על עמדת ישראל בקשר למצב אשר נוצר בזמן הזה באיזור המזרח הקרוב והתיכון. עמדת הממשלה הסובייטית בשאלת המצב באיזור זה נוסחה במכתבי אליך ב־5 בנובמבר. במידה ובמכתב התשובה שלך הנך מנסה להגן על פעולות שיוזמו על־ידי ישראל נגד מצרים, הנני נאלץ להשיב בקיצור על נימוקיך. במכתבך הנך טוען כאילו פלישת הכוחות המזוינים של ישראל לטריטוריה של מצדים נבעה מהכרח להגנה עצמית, בהסתמך אגב כך על נוכחותה של איזו שהיא סכנה לישראל מצד הטריטוריה המצרית. למעשה, כפי שעל כך מדברת שורה של החלטות מועצת־הבטחון, לא מדינות ערב אלא בפירוש ישראל היתה האשמה בהתקפות מזוינות מרובות על הטריטוריה של ארצות. ערב השכנות. מועצת־הבטחון הביעה חרדתה העמוקה מסיבת אי־מילוי התחייבויותיה של ממשלת ישראל לפי הסכמי שביתת־הנשק וקראה לממשלת ישראל למלא להבא התחייבויות אלה באיום של שימוש בסנקציות מתאימות ביחס לישראל לפי מגילת האו״ם. אף טענותיך כשלעצמן, כאילו ישראל יזמה התנפלות מזוינת על מצרים, עד כמה שמצד מצרים איימה, כביכול, סכנה, מַראות כי ממשלת ישראל אינה רוצה להתחשב בדרישות מגילת או“ם האוסרת למדינות חברות או״ם שימוש בכוח והדורשת הסדר סכסוכים ביניהן אך ורק באמצעי שלום. הממשלה הסובייטית אינה יכולה להתעלם מהעובדה, כי ממשלת ישראל לא זו בלבד שלא הלכה בעקבות קריאת העצרת הכללית של האו״ם בדבר הפסקת אש מידית ועל הוצאת הצבאות שפלשו למצרים, אלא אף הודיעה בגלוי על התנכלויותיה (Пoпoэнoвcния) האַנקסיוניסטיות ביחס למצרים, על תכניות כיבוּש של צירוף לישראל אזור עזה, חצי־האי סיני והאיים טיראן וסנפיר במפרץ עקבה. בנאוּמך בפרלמנט הישראלי מ־7 בנובמבר גם כן הודעת על ׳אי־קיומם' של הסכמי שביתת־הנשק שנחתמו על־ידי ישראל עם מדינות ערב. ראוי לתשומת לב, כי אפילו בהיותה נאלצת לקבל החלטה על הוצאת צבאה מהטריטוריה המצרית, ממשלת ישראל מנסה בכל זאת להתנות מילוי דרישות אלה בהשגת ׳הסכמים משביעי רצון עם האו”ם ביחס כניסת כוחות בינלאומיים באזור תעלת סואץ׳ שהנה כידוע חלק בלתי נפרד של המדינה המצרית הרבונית. כל זה נמצא בסתירה גלויה לטענה הכלולה במכתבך כאילו מדיניות ממשלת ישראל מוכתבת על־ידי ׳הצמאון לשלום׳ ו’צרכיה החיוניים של ישראל׳. הממשלה הסובייטית משוכנעת לכן שמדיניוּתה הנוכחית של ישראל, המכוּונת לליבוי שנאה אל הערבים ודיכויים מהווה למעשה סכנה לענין השלום הכללי ונושאת כליה (Гибeльнaя) לישראל. למעשה, כפי שהוכיחו המאורעות האחרונים, מדיניות כזו עונה רק לאינטרסים של כוחות זרים השואפים להקים מחדש סדרים קולוניאליים באזור זה, אבל לפי שכנוענו העמוק זרה לאינטרסים של כל העמים של המזרח הקרוב והתיכון, בלי יוצא מהכלל. הממשלה הסובייטית הזהירה את ממשלת ישראל ביחס לתוצאות המסוכנות לישראל במקרה פתיחת פעולות צבאיות תוקפניות נגד מדינות ערב. אנו מצטערים שלא שמעתם לכך. כתוצאה מהתוקפנות שישראל החלה בה נגד מצרים נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נהרגו והפכו לנכים אלפי אנשים חפים, נגרם נזק לתחבורה, למסחר ולכלכלת מצרים. אבל מה השיגה ישראל? רק עיור לא יראֶה כי התוקפנוּת לא הביאה לישראל כל טובה. התוקפנוּת נגד מצרים, ללא־ספק, קלקלה עמדותיה הבינלאומיות של ישראל, עוררה שנאה עמוקה של עמי ערב ועמים אחרים במזרח, הרעה יחסי ישראל עם מדינות רבות, הובילה להתהוותם של קשיים כלכליים חדשים וקשיים אחרים בארץ. הממשלה הסובייטית מקבלת לידיעה כי ממשלת ישראל הפסיקה את האש ולאחר מכן הודיעה על ההוצאה העתידה של צבאות ישראל מהטריטוריה המצרית. מובן מאליו, כי הכוחות המזוינים של ישראל חייבים להיות מוּצאים מהטריטוריה של מצרים ללא שהיה. עם זאת, למטרות יצוב המצב באזור המזרח הקרוב וחיסול תוצאות התוקפנות נגד מצרים, סבורה הממשלה הסובייטית להכרחי נקיטת אמצעים אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות ויבטיחו שלום יציב ושקט ב מזרח הקרוב, הצדק תובע כמו־כן, כי למצרים כקרבן תוקפנות ללא פרובוקציה יפוּצה על־ידי ישראל וכן על־ידי אנגליה וצרפת, הנזק שנגרם בקשר להרס ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, בקשר להפסקת פעילות תעלת סואץ והריסת מתקניה. אגב כך חייבת ישראל להחזיר למצרים הרכוש שהוצא מהטריטוריה המצרית על־ידי הכוחות המזוינים של ישראל שפלשו לתוכה. הכוחות הבינלאומיים המזוינים של האו׳׳ם אשר ההסכמה להקמתם ניתנה על־ידי הממשלה המצרית כנובעת מהחלטות או״ם, חייבים להיות מוצבים משני צדי קו התחום בין ישראל ומצרים שנקבע בהסכם שביתת־הנשק. הייתי רוצה, אדון ראש הממשלה, להביע התקוה כי ממשלת ישראל תסיק המסקנות המתאימות מהלקחים של המאורעות האחרונים הנובעים לישראל בקשר להשתתפותה בתוקפנות נגד מצרים.

(חתום) בולגאנין

להוד מעלתו מר בן־גוריון ראש ממשלת ישראל״.

ראש הממשלה ענה לו ביום 17 בנובמבר כלהלן:

״אדון ראש מועצת השרים –

קיבלתי אגרתך מיום 15.11.56. טענותיך באגרת זו מחייבות אותי להעמידך מחדש על מצב הדברים האמיתי ביחסי ישראל – מצרים, אשר הביאו למשבר הנוכחי.

עוּבדת היסוד הראשונית במצב היא שעם קום ישראל ב־14 במאי 1948 – פלשו צבאות מצרים ויחד אתם צבאות יתר מדינות ערב לארצנו במטרה להשמיד אותנו. נסיון פושע זה נכשל, אם כי היינו מעטים, כי צבאנו הצעיר ידע שהוא נלחם על עצם קיומנו ועל צדק היסטורי, בשעה שהצבאות המצריים נאנסו עלידי מושליהם להילחם על דבר שלא נגע כלל ללבם. בגמר הקרבות נחתמו הסכמי שביתות־נשק בינינו לבין מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. אולם מצרים לא כיבדה התחייבותה בהסכם שביתת־הנשק והמשיכה לקיים מצב מלחמה ולנהל פעולות איבה נגד ישראל עד היום הזה. שליטי מצרים, שנתחלפו בינתיים, מכריזים בלי הרף על רצונם להכחיד את ישראל כשרק יהיה בידם הנשק הדרוש והכוח הצבאי המספיק.

תמה אני על התעלמותך משרשים אלה של המתיחות באיזורנו. והריני לקבוע עובדות הידועות לכל העולם, ושבלי ספק הן ידועות לכל פקידיך העוסקים בעייני המזרח התיכון.

והעובדות הן:

1. כשהחליטה עצרת האומות המאוחדות בנובמבר 1947, על הקמת מדינה יהודית, הודיעה מצרים בראש יתר מדינות ערב שלא תכיר בהחלטה זו ותילחם נגדה בכוח;

2. בעקבות הודעה ממרה זו פלשה מצרים בליל 15.5.48 למדינת ישראל יחד עם צבאות יתר מדינות ערב להכחיד את ישראל;

3. בדיוני מועצת־הבטחון שנערכו לאחר פלישה נפשעת זו, גינו נציגי ברית־המועצות ואוקראינה (יחד עם נציגי שאר המדינות) את פעולת מצרים ויתר מדינות ערב, על שהתקיפו את ישראל. בישיבה ה־309 של מועצת הבטחון ביום 29.5.48 הכריז נציג ברית־המועצות, מר גרומיקו, כי ׳מה שקורה בארץ־ישראל אפשר להגדיר אך ורק כמבצע צבאי שאורגן על־ידי מספר מדינות נגד המדינה היהודית החדשה׳ וכי ׳המדינות שצבאותיהן פלשו התנכרוּ להחלטת מועצת־הבטחון׳.

4. בישיבה ה־336 של מועצת הבטחון ביום 14 ביולי 1948, הצהיר נציג ברית־המועצות, מר גרומיקו, כי הערבים שלחו צבאותיהם לפלוש לטריטוריה הארצישראלית ולא התביישו כלל להודיע לכל העולם כי כוָנתם היא למנוע הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בלתי תלויה בארץ־ישראל.

5. בהסכם שביתת־הנשק בין ישראל ומצרים שנחתם ביום 24.2.49 נאמר במפורש כי מטרת ההסכם הוא ׳לסייע להחזרת שלום של קבע לארץ־ישראל ושההסכם צריך ׳להקל על המעבר מן ההפוגה הקיימת לשלום של קבע בא״י׳.

6. למרות חתימתה של מצרים על הסכם זה טענו שליטי הארץ הזאת שהיא נמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.

7. הכרזה זו של מצרים עומדת בניגוד לא רק להסכם שביתת־הנשק אלא למגילת האו״ם, המחייבת כל חברות או״ם לחיות בשלום עם כל חברות או״ם כשכנים טובים ולפתור כל סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום.

8. מועצת־הבטחון בכינוסה ביום 1.9.51 שללה במפורש זכות כל מדינה החתומה על הסכם שביתת־הנשק לטעון שהיא עדיין צד לוחם. מצרים המרתה גם החלטה זו והוסיפה לטעון שהיא במצב מלחמה עם ישראל.

9. כאחד מאמצעי המלחמה של מצרים נגד ישראל ארגנה ממשלתה חרם כלכלי על ישראל וכאמצעי הפחדה ניסתה להשפיע על גופים כלכליים בארצות שונות לנתק כל קשר כלכלי עם ישראל.

10. בניגוד לאמנת קושטא משנת 1888 על חופש השיט לכל האומות בתעלת סואץ בימי שלום ובימי מלחמה ומתוך הפרת החלטת מועצת־הבטחון ביום 1.9.51 על איסוּר מניעת חופש שיט ישראלי בתעלת סואץ, הוסיפה מצרים לקיים הסגר ימי נגד מדינת ישראל בתעלה.

11. ביום 13 באוקטובר ש״ז קיבלה מועצת־הבטחון החלטה פה אחד שאסור לעשות אפליה גלויה או מוסוית נגד שום מדינה בשיט בתעלת סואץ, ומיד הודיעה שוב ממשלת מצרים כי לא ירשו לאניות ישראליות לעבור בתעלה.

12. ממשלת מצרים לא הצטמצמה בהסגר ימי נגד ישראל בתעלת סואץ, אלא אף הרחיבה ההסגר במשך כל השנים על מיצרי ים־סוף ולא הרשתה לאניות ישראל לשוט בים־סוף מנמל אילת ואליו –בניגוד לחוק הבינלאומי.

13. במלחמתה נגד ישראל – מתוך הפרה מתמדת של הסכם שביתת־הנשק – לא הסתפקה מצרים בחרם כלכלי ובהסגר ימי המכווָנים לתמוטה כלכלית של מדינתנו. אלא זה שנתיים ארגנה חבורות רוצחים ומחבלים מיוחדות, המכונות בשם פידאיון, שנשלחו בהחבא מרצועת עזה וממדבר סיני לישובים ולכבישים שלנו ורצחו אזרחים עובדים בשדה, עוברי אורח, ילדים בבתי־ספר, וחיבלו בצנורות ההשקאה ובמיתקנים משקיים בישובים.

14. בידינו נמצאות תעודות ציון לשבח לרוצחים אלה מטעם קצינים מצריים סדירים, וכן נפלו בידינו תיקי סיורים ופעולות הפידאיון שהיו כפופים ליחידות סדירות של הצבא המצרי ברצועת עזה וסיני. כן יש בידינו תעודות המוכיחות זיקה אדמיניסטרטיבית של כנופיות הפידאיון ליחידות צבא מצריות למשיכת נשק וציוד.

למכתבי אליך מיום 8.11.56 צרפתי עדות פוטוסטטית לקשר, אשר משום־מה התעלמת ממנה באגרתך השניה אלי, ואם תרצה אמציא לך פוטוסטטים נוספים המעידים על הקשר בין קבוצת מרצחים ומחבלים אלה ובין מפקדי הצבא המצרי.

15. שליטי מצרים חזרו והכריזוּ כל שמונת השנים האלה, וההכרזות נעשות תקיפות ותכופות ביחוד בשתי השנים האחרונות, כי מתקרב הזמן שבו יחסל צבא מצרים את ישראל בכוח. האומנם לא הגיעו לאזניך הכרזות אלה מעולם?

16. בזמן האחרון חתמה מצרים על הסכמים צבאיים תוקפניים ע ם סוריה וירדן אשר מטרתן המוצהרת היא השמדת ישראל.

17. בימי משבר סואץ, כשמועצת־הבטחון דנה על בעיית התעלה, הופסקו פעולות הפידאיון, אבל מיד אחדי גמר דיוני מועצת הבטחון ביום 13.10.56 הגבירה מצרים הפעולה הרצחנית של הפידאיון, ומאות רוצחים מאומנים אלה נשלחו על־ידי הפיקוד הצבאי המצרי לארצות ערב אחדות – לירדן, לסוריה וללבנון, לפעולה משם נגד תושבי ישראל וישובי הגבול שלנו לאורך כל הגבולות שלנו בצפון, במזרח ובדרום וכמעט יום יום נרצחו אזרחים ישראליים שלווים העובדים בשדה, בתוכם נשים וילדים, אנשי מדע שנתכנסוּ למחקר ארכיאולוגי, נוסעים בדרכים – על־ידי חבורות המרצחים של הרודן הצבאי המצרי, וברצועת עזה ולאורך גבולותינו על־יד מדבר סיני הוצבו כוחות צבאיים מצריים אדירים, מצוידים בנשק תוקפני בכמות עצומה – להטיל אימים על ישראל ולחסל אותה בהזדמנות ראשונה.

היתה זו חובה קדושה של ממשלתנו לנקוט באמצעי התגוננות – וזכות זו הובטחה לכל מדינה בסעיף 51 של מגילת או"ם – להבטיח חיי תושביה ולהגן על קיומה.

האם נמצא אפילו מומחה אחד במשרד החוץ או במשרד הבטחון של ממשלתך שאינו יודע כל העוּבדות אשר מניתי לעיל? עובדות אלה ידועות לכל העולם

אתה כותב במכתבך כי בנאומי בפרלמנט הישראלי ביום 7 בנובמבר הודעתי 'על אי־קיומם של הסכמי שביתת־הנשק שנחתמו על־ידי ישראל עם מדינות ערב׳. אני מצטער לציין כי קיבלת בנידון זה דו״ח מסולף. אם תבקש ממזכירך את הטכסט הנכון של נאומי תמצא שאמרתי באותו נאום בכנסת: כי ישראל תשמור מצדה על הסכמי שביתת־הנשק עם ארצות ערב – גם אם לא תהיינה מוכנות לשלום של קבע – כל עוד הללו ישמרו מצדן הן על הסכמי שביתת־הנשק. מה שאמרתי בכנסת הוא כי הסכם שביתת־הנשק עם מצרים, ורק עם מצרים, ולא עם כל מדינות ערב – מת ונקבר ולא ישוב לתחיה, לאחר שרודן מצרים התעלל בהסכם זה שנים שלמות, הפר עקרונות ומגמתו, הפר החלטות מועצת־הבטחון ומגילת האו"ם, ועל־ידי הצהרותיו החוזרות ונשנות כי מצב מלחמה קיים בין ישראל ובין מצרים, סילף המהות והמטרה של הסכם שביתת־הנשק, כי בסעיף הראשון – סעיף המפתח – של ההסכם נקבע כי הוא נחתם בכוָנה להחזרת שלום של קבע. בנאומי ההוא הוספתי כי ׳שליט מצרים ניצל ההסכם כמסך עשן להעלים התקפות רצח נגד תושבי ישראל וכמסוה להסגר אכזרי על ישראל ביבשה, בים ובאויר. גמאל עבד אל־נאצר לא הסתפק בחבורות הפידאיון שארגן בשטחים הנמצאים תחת שלטונו, אלא כונן והפעיל כנופיות אלה גם בשאר ארצות ערב נגד ישראל. הסכם שביתת־הנשק נהפך באופן זה לפיקציה מזיקה ומסוכנת שרק סייעה למזימות ההרס של הרודן המצרי. כל חזרה להסכם שביתת־נשק זה – פירושה חזרה לרצח, להסגר ולהרס נגד ישראל המכוון להריסתה הסופית׳.

ובאשר להחלטת העצרת האחרונה, הודענו כי הפסקנו האש, ואנו נכונים לפנות כוחותינו ממצרים, כשייעשו סידורים מניחים את הדעת עם האו״ם בקשר לכוח הבינלאומי הנזכר בהחלטת עצרת או"ם. הודעתנו זו שרירה וקיימת.

עלי להוסיף כי הציוד והזיון הרב והעצום של המצרים אשר הושמד על־ידי כוחותינו במדבר סיני, הוכיח בעליל מה היו כוָנותיו והכנותיו של הרודן המצרי.

הבריחה והסגרת־עצמם ההמונית של חיילי מצרים – פלחים שנעקרו מבתיהם במצרים ונשלחו על־ידי השליט המצרי למדבר רחוק וזר שלא ברצונם – הוכיח שחיילים אלה לא היו מוכנים להילחם מלחמתו של הרודן בקהיר. בראש הבורחים היו קציני הצבא.

ואם כי מארצות רחוקות מאד נתקבלו ידיעות על מתנדבים שיבואו לעזור לשליט מצרים – לא נמצא אף מתנדב ערבי אחד בכל ארצות ערב שבא להילחם מלחמתו של שליט מצרים, אם כי נציגי מדינות ערב, שעניני עמם רחוקים מלבם, חתמו על ברית צבאית עם שליט מצרים.

עלי לציין כי הוטעית בידיעות לא נכונות באמרך כי ׳כתוצאה מתוקפנות ישראל נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נגרם נזק לתחבורה ולכלכלת מצרים׳. לא הרסנו שום עיר מצרית, ולא נפגעה על־ידינוּ שום נקודה מאוכלסת, כי צבאנו לא עבר את התעלה, ולא היה לנו כל חלק בפעולות הצבאיות בסביבת התעלה ממזרחה וממערבה, לצבאנו ניתנו הוראות חמוּרות לא לפגוע באזרחים, וצו זה נשמר. התחבורה שסבלה כל השנים, – היתה התחבורה הישראלית, – באויר, ביבשה ובים, על־ידי הסגר בלתי־חוקי של מצרים. צבאנו לא היה מעורב בפעולות שבקרבת תעלת סואץ, ואין לנו כל חלק בסתימת התעלה. ואם יש מקום לתביעת פיצויים — מגיעים לנו פיצויים על הפלישה המצרית לארצנו, על הרג אלפי בנינו ובנותינו בתוקפנות זו, על החרם הכלכלי ועל ההסגר הימי שנעשו בניגוד למגילת האו"ם ובניגוד להחלטות מועצת־הבטחון, על מאות ישראלים, יהודים וערבים, שנרצחו על־ידי פידאיון ועל מעשי חבלה קשים במשקינו, שנזקם מגיע למיליונים. לצערנו הרב לא חייבה עצרת האו״ם או מועצת־הבטחון את מצרים לפצות אותנו על הנזקים העצומים בנפש וברכוש, שגרמה לנו הממשלה המצרית במעשי האיבה שלה, ואם יקום השלום בינינו ובין מצרים אנו מוכנים לסלוח כל פשעי העבר של שליטי מצרים.

ואני חוזר בסיום דברי על הודעתי, כי ישראל מוכנה להסדר הסכסוך בינה ובין מצרים (וכן עם שאר מדינות ערב) בדרכי שלום בהתאם למגילת או״ם. עלי לציין בצער כי כמה ביטויים באגרתך לגבי ישראל אינם עלולים להתפרש על־ידי שליטי ערב כעידוד להשכנת השלום באזורנו.

אני בטוח בי אם תינתן תמיכת ברית־המועצות למשא־ומתן ישיר של שלום בין ישראל ובין שכנותיה – תהא זו תרומה חשובה וממשית לחיזוק השלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

(חתום) ד. בן־גוריון

להוד מעלתו

ראש מועצת השרים בברית־המועצות״.

המאבק של ישראל בימים ההם לא היה עם ברית־המועצות בלבד, אלא עם כל ארגון האומות המאוחדות, בראש ובראשונה עם ממשלת ארצות־הברית. במשך המאבק, שנמשך עד תחילת מרס, ניתנה האפשרות לישראל להסביר לדעת הקהל בעולם מה הניע אותה למסע סיני – דבר שלא יכלה, כמובן מאליו, לעשות לפני המסע. גבורת צה״ל במערכה זו, הרבה יותר מנצחונותינו במלחמת הקוממיות, העמידה את ישראל על מפת העולם, הבליטה את יחודה של ישראל במזרח התיכון והסבה תשומת לב העמים לבעיית הבטחון של ישראל. לא רק בארצות־הברית שבאמריקה, אלא גם באירופה, באסיה ובאפריקה החלו סוף סוף להבין מצבה המיוחד של ישראל ומידת איפה ואיפה שבה נהגה או״ם כלפי מדינה צעירה זו. אפיניים מבחינה זו הם דברי פול הנרי ספאק, מי שהיה שר החוץ הבלגי והנשיא הראשון של עצרת או״ם ועכשיו המזכיר של ברית נאטו. הדברים נתפרסמו ברבעון האמריקני החשוב Foreign Affairs, המוקדש לעניני חוץ. במאמר המוקדש לאו״ם כותב מר ספאק כי: _–

״במסגרת הנוכחית של או״ם, אשר אינה מה שמיסדיה קיווּ שתהיה, הכל מותר חוץ ממלחמה גלויה. אפשר להפר אמנות, לבטל התחייבות, כל מדינה רשאית לאיים על שכניה ולבצע כל תועבה, כל עוד אין פורצת מה שקוראים מלחמה. עמדת מצרים בחדשים האחרונים היא דוגמה קובעת. כל עוד מצרים סגרה הדרך בתעלת סואץ לאניות ישראל, שלחה חבורות רוצחים לתחום ישראל, הפרה אמנת קושטא, גילה ארגון או״ם אזלת־יד ולא התערב. אולם כאשר ישראל שלחה מתוך יאוש צבאותיה למדבר סיני, יש בטחון שיגנו אותה. באותו זמן, כל אלה שישבו בחיבוק ידים למראה הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי, אין בפיהם די מלים קשות לנזוף בישראל. סוג זה של צדק, מוסיף המדינאי הבלגי, אינו אלא קריקטורה. פירוש זה של עקרונות מביא למעשה למתן פרס לכל מדינה המעיזה לבצע כל מעשה נפשע ביותר, רק אם היא מתחכמת להימנע לא ממעשי אלימות אלא ממלחמה גלויה".

דברי מר ספאק היו רק ביטוי אחד להתפשטוּת ההכרה בדעת הקהל העולמית על צדקת מאבקה של ישראל נגד התעללותה של מצרים במשפט הבינלאומי, בעקרונות האו"ם ובהתחייבויותיה כלפי ישראל בהסכם שביתת־הנשק.

המאבק המדיני, שהחל עוד לפני שנסתיים מסע סיני, נמשך ארבעה חדשים, מתחילת נובמבר 1956 עד תחילת מארס 1957, ובמאבק זה היו שלושה שלבים. השלב הראשון נמשך עד 11 בפברואר, ובו עמד כמעט כל העולם נגדנו ללא תזוזה ממשית. המזכיר הכללי של או״ם נקט עמדה נוקשה כלפי ישראל, שלא נקט כלפי שום מדינה ממדינות ערב, כאשר אלה סירבו לקבל החלטות העצרת או אפילו לקיים פסק דינה של מועצת־הבטחון. הוא סרב בעקשנות לדון בתביעות ישראל, גם אלה שהוכרו בעצרת האו"ם, עד שצבאות ישראל יסוגו מאחורי קוי שביתת־הנשק.

ישראל הצעירה והקטנה הועמדה, אפוא, בריב קשה עם שני גורמים עולמיים, שישראל מוקירה אותם לא פחות מכל מדינה אחרת, והם: ארגון האומות המאוחדות וארצות־הברית של אמריקה. והריב מקורו בשאלה מוסרית נוקבת ביחסי עמים: אם ארגון האומות המאוחדות ינהג בתמיכת ארצות־הברית באיפה ואיפה, איפה אחת כלפי מצרים הרודנית, ואיפה אחרת כלפי ישראל הדימוקרטית? אם למבקשי נפשנו יורשה לשלוח לישראל רוצחים ומחבלים, ולישראל לא ינתן לעמוד על נפשה? אם ארגון האומות המאוחדות, בעזרת ארצות־הברית, יטיל עלינו עונשים מפני שאין אנו משלימים עם המוסר הכפול של הרודן המצרי, הדורש מאחרים לקיים כל מה שהוא לטובתו, ומתכחש לכל הסכם דו־צדדי ולהתחייבות בינלאומית לטובת הזולת? היתנו האומות המאוחדות וארצות־הברית גושׁפנקא למשטר אפליה משוַע וזדוני ביחסי עמים?

אולם גם בויכוח טרגי זה לא נתפסה ממשלת ישראל לגישה טוטליטרית בהערכת הזולת. היא ראתה את הצללים והחולשות של ארגון האו״ם, אבל גם העריכה החזון המקופל בהוָייתו. ובריב הקשה והטרגי עם ממשלת ארצות־הברית, לא שכחה שעם גדול זה הושיט לנו יד עוזרת נאמנה לפני קום המדינה ולאחריה, ומה שלא פחות חשוב: עם זה ביצע בקנה מידה עצום ובמשך כמה מאות שנים מעשה חלוצי אדיר של הפרחת שממה וקליטת עשרות מיליונים עולים ומיזוגם וגם נלחמה מלחמת־אחים עקובת דמים למעלה מארבע שנים, למען שחרור עבדים, והקימה הדימוקרטיה הגדולה והאיתנה ביותר בעולם. ובויכוח שהתנהל בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית נעשה מאמץ לא לסגור הדלת להמשכת הבירורים; ויש לציין שגם הממשל האמריקני גילה לא מעט מרצון טוב זה במשך כל הזמן, אולם הלחץ האמריקני על ישראל לקיים החלטת עצרת האו“ם בדבר נסיגה נמשך בכל תוקף, ולחץ זה הופעל לא רק על־ידי נציגי ארצות־הברית באו”ם, אלא גם על־ידי הנשיא האמריקאי בעצמו בשורה של מכתבים לראש ממשלת ישראל.

בשנים בפברואר קיבלה עצרת האו"ם שוב שתי החלטות: בהחלטה הראשונה מובעת תרעומת על אי־ציות ישראל להשלים הפינוי מאחורי קוי שביתת־הנשק, למרות דרישות חוזרות ונישנות מצד העצרת, וישראל נתבעת להשלים הפינוי בלי דיחוי נוסף. בהחלטה שניה מכירה העצרת בין השאר, כי הפינוי הישראלי מן ההכרח שתבוא אחריו פעולה להבטיח התקדמות לקראת יצירת סידורי שלום.

בתשובה למכתב נשיא ארצות־הברית מיום 3 בפברואר 1957, כתב ראש הממשלה:

ירושלים, 8.2.57.

״נשיא יקר —

אני מודה לך על אגרתך מיום 3 בפברואר. אני אסיר תודה בכנות על התעניינותך האישית, והריני כולי שותף לרצונך להמשיך ולהעמיק יחסי הידידות בין ארצות־הברית ובין ישראל. ממשלת ישראל חרדה כמוך להשכנת שלום ושלוה במזרח התיכון. מתוך היענותנו לפנייתו מיום 7 בנובמבר החילונו בפינוי צבאנו ממדבר סיני. צבאותינו פינו בסיני שטח של יותר מ־50,000 קילומטר, פרט לרצועה צרה בחוף המערבי של מפרץ אילת, להבטיח חופש השיט במפרץ. הודענו לאו״ם, שאין בכוָנתנו להחזיק ברצועה זו, ונפנה אותה כשרק יתקבלו ערובות יעילות להמשכת חופש השיט. – –

עלי לציין בצער, כי בנדון זה נהגו האומות המאוחדות באיפה ואיפה ביחס למצרים ולישראל. במשך שמונה שנים פעלה מצרים בניגוּד להסכּם שביתת־הנשק והמגילה, ונקטה במדיניוּת של לוחמוּת נגד ישראל. היא הפרה החלטה מפורשת של מועצת־הבטחון, בשללה מאתנו מעבר חפשי בתעלת סואץ, ולא עמדה בדיבורה ביחס לחופש השיט במפרץ אילת. אני מתכוון להתחייבות החגיגית שנתנה מצרים לשגריר האמריקני בקהיר ב־28 בינואר 1950. כל אלה שבידם הכוח והסמכות להתערב, לא עשו הצעדים הדרושים למניעת הפרות חמורות אלה של התחייבויות בינלאומיות.

אנו מוכנים להחזיר צבאנו משארם־אל־שייך אם יובטח המשך השיט החפשי במיצרים. כמו־כן, מוכנים אנו לפנות כוחותינו מרצועת עזה בלי דיחוי ולהניח שם רק מינהל אזרחי ומשטרה, מתוך זיקה מתאימה לאו״ם. רק סידורים כאלה יבטיחו השלום והיציבות באזור, יתנו בידי האוכלוסין המקומיים חלק ממשי במינהל, ידריכום לקראת קיום כלכלי עצמי ויגבירו הסיכוי של הבטחת עתיד טוב יותר לפליטים באוירה חפשית מהסתה מצרית.

כלום אין אנו זכאים, לפי מגילת האומות המאוחדות, ככל מדינה אחרת, לבטחון מהתקפות? בכל הכבוד הראוי עלי לשאול אותך, אדוני הנשיא, מדוע לא נקטה ממשלת ארצות־הברית וממשלות אחרות שתמכו בהצעות של או״ם בעצרת בפעולה יעילה לתת לנו בטחון כזה?

במכתבך התיחסת לאפשרות של ׳אמצעים׳ מצד האו"ם נגד ישראל, באשר לא קיימה במלואה החלטת העצרת. ׳אמצעים׳ כאלה לא ננקטו נגד מצרים, כאשר במשך שנים הפרה החלטות מועצת הבטחון וסעיפי המגילה ועדיין מוסיפה לעשות כך. בזמן שדעת הקהל ברוב הארצות החפשיות בעולם התחילה להכיר בצדקת עמדתנו – היתכן הדבר שארצות־הברית תתן יד לאפליה כזו ו’אמצעי׳ האו״ם ינקטו להחזיר אותנו בעל כרחנו למצב שיפקיר אותנו לרצח ולהסגר?

אדוני הנשיא, בתורה שאנו קיבלנו זה למעלה משלושת אלפים שנה בהר סיני ואשר נעשתה לנחלת האנושות ניתן הצו שלא תהיה אפליה בין אדם לאדם ובין עם לעם. במשך אלפי שנות רדיפות לא איבד עמנו אמונתו בנצחון הסופי של צדק, שלום ואחוה אנושית. ואין להעלות על הדעת שעכשיו, לאחר שנתחדשה עצמאותנו במולדת הקדומים שלנו, ניכנע לאפליה. עמנו לא יסכים לכך לעולם –ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. – –

אין זו כלל שאלה משפטית. הדבר פוגע ביסודות המוסר הבינלאומי. הינהג האדם באיפה אחת כלפי מצרים ובאיפה אחרת כלפי ישראל?

יותר מכל אדם אחר החי בימינו, אתה אדוני הנשיא, יש ביכלתך לסייע לשים קץ לכל מעשי האיבה ולבצר השלום בין שכנינו ובינינו.

תרשה לי בסיום דברי להביע לך תודתי על התענינותך הידידותית בבריאותי, שאני מעריכה מעומק לבי.

שלך בכנות,

(חתום) ד. בן־גוריון״.

הפעולה העצומה שנעשתה על־ידי שגרירותנו בוַשינגטון ומשלחתנו בעצרת האו״ם נתנו אותותיהם בדעת הקהל האמריקנית. העתונות, חוגי הקונגרס ואנשי רוח גילו הבנה רבה לעמדת ישראל ולצדקת מאבקה. והלחץ של דעת הקהל הביא לידי מפנה מסוים במדיניות האמריקנית, שבה החל השלב השני של מאבקנו.

ביום 11 בפברואר 1957 פרסם מזכיר המדינה האמריקני, מר ג׳ון פוסטר דאלס, על דעת הנשיא אייזנהואר, תזכיר שהוגש לשגריר ישראל בושינגטון, ובו נאמר, בין השאר:

״עצרת האו״ם דרשה במיוחד ובתוקף וכמעט פה אחד נסיגה מהירה של הכוחות המזוינים של בריטניה, צרפת וישראל. בריטניה וצרפת צייתו בלי תנאי. כוחות ישראל נסוגו במידה רחבה, אבל עודם מחזיקים בשטח מצרי בשרם־אַל־שייך. כמו־כן, הם מחזיקים ברצועת עזה, שלפי הסכם שביתת־הנשק שטח זה צריך להיות מוחזק על־ידי מצרים.

״אנו מכירים ששטח זה היה מקור של הסתננות מזוינת ומעשי תגמול מפה ומשם, בניגוּד להסכם שביתת־הנשק, והוא משמש מקור של סכּנה אפשרית גדולה מפני נוכחותם של קרוב למאתים אלף פליטים בשטח זה. ולכן אנו מאמינים שעצרת האו״ם והמזכיר הכללי ידאגו לכך, כי כוח או״ם יכּנס לאזור זה במילוי שליחותם ויתיצבו על הגבול בין ישראל והרצועה. ואשר למפרץ אילת והגישה אליו, מאמינה ארצות־הברית שהמפרץ הוא נתיב מים בינלאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע בכוח מעבר חפשי ובתום לב במפרץ ובמיצרים שבמעבר. אנו מתכוונים לא רק לשימוש מסחרי, אלא גם למשלחות דתיות ועולי רגל, שיש לכבד אותם במלואם.

״ארצות־הברית מזכירה, כי ב־28 בינואר, 1950, הודיע משרד החוץ המצרי לארצות־הברית, כי הכיבוש המצרי של טירן וסנפיר מכוּוָן רק להגנת האיים מנזק או פגיעה אפשריים, וכי ׳כיבוש זה אינו מכוון בשום אופן להפריע באיזה אופן שהוא מעבר בתום־לב דדך מיצרי המים המפרידים בין שני האיים ובין החוף המצרי בסיני, ומכיוָן שכך, הרי מעבר זה, למעשה היחיד, ישאר חפשי כמו בעבר בהתאם לנוהג הבינלאומי ולעקרונות המוכּרים במשפּט הבינלאומי׳.

״אם לא תיפול הכרעה מתנגדת, למשל על־ידי בית־המשפט הבינלאומי, הרי מוכנה ארצות־הברית להשתמש בעצמה, ביחס לאניות בדגל ארצות־הברית, בזכות של מעבר חפשי ובתום־לב ולהצטרף לאחרים, למען הבטיח הכרה כללית של זכות זו.

״מובן מאליו שהנאה מזכות מעבר חפשי ובתום־לב על־ידי ישראל תהא תלויה בנסיגה מוקדמת בהתאם להחלטת האו״ם. אין לארצות־הברית כל יסוד להניח שאיזו מדינה חפשית תפריע בתנאים אלה למעבר חפשי ובתום־לב.

״ממשלת ארצות־הברית מוכנה להצהיר פומבית שתשתמש בהשפעתה יחד עם חברות אחרות של או״ם, שאחרי הנסיגה יבוצעו שאר החלטות של או״ם (החלטת או״ם מ־2 בפברואר, שכוח או״ם ייכנס לחוף המיצרים מיד לאחר נסיגת כוחות ישראל).

״אנו מאמינים, כי דעתנו ומטרתנו בנידון זה היא נחלת אומות אחרות, ועתידה השלו של ישראל יובטח באופן הטוב ביותר על הישענותנו על הצהרה זו, יותר מאשר על כיבוש מתוך הפרת פסק־הדין של רוב מכריע בקהיליית העולם״.

ממשלת ישראל דנה בכל הרצינות במסמך חשוב זה והביעה הערכתה למאמצי נשיא ארצות־הברית ומזכיר המדינה בחיפוש פתרון לשתי הבעיות של השיט במיצרי אילת ורצועת עזה, וקדמה בברכה הצהרת ארצות־הברית על אפיו של המפרץ כנתיב מים בינלאומי מתוך הזכרת התחייבות ממשלת מצרים בנדון זה משנת 1950, אולם תזכירו של מר דאלס לא הניח את דעתה של ממשלת ישראל, באשר הותנה שקודם כל ניסוג אל מאחורי קוי שביתת־הנשק ברצועת עזה ונפַנה את חוף מיצר אילת.

שגריר ישראל בארצות־הברית, מר אבא אבן, נקרא לירושלים להתיעצות עם הממשלה, וביום 18 בפברואר שלח ראש הממשלה מכתב למר דאלס

לאמר:—

״בשעה אחרונה זו לפני שתים־עשרה, ולמען מנוע אי־הבנה גורלית בין שני עמינו, אני פונה אליך אישית להביא לידי דחיית הדיונים בעצרת לזמן־מה ולסדר שועדה מבאי־כוח מדינות אחדות החפשיות מכל פניה, תבוא בלי דיחוי לישראל, ואם יהיה צורך, גם למצרים, במטרה לנסות להגיע לסידור מוסכם של הבעיות השנויות במחלוקת בשרם־אל־שייך וברצועת עזה.

״אני מעריך כראוי את עמדתך וזו של הנשיא. באותו זמן אני מבקש בכל הרצינות שתחוש את הרגשות העמוקים של עמנו כולו, כי הנסיגה בנסיבות הקיימות עלולה להיות הרת אסון. אם האומות המאוחדות, הנתמכות על־ידי ארצות־הברית, אומרות להכריח אותנו לעשות כך על־ידי הטלת סנקציות – יעשה עוול היסטורי, ופגיעה גורלית תפקוד את היסודות המוּסריים של הארגון הבינלאומי. מעשה זה מצד האו״ם משמעותו המוּסרית היא – נקיטת איפה ואיפה. קבלת הדין מצד ישראל – אנו מרגישים – כרוכה בתוצאות חמוּרות מאד. עלי לחזור ולציין, כי זוהי מצרים הממשיכה במדיניות תוקפנית נגד ישראל מאז 15 במאי 1948, והיא מצהירה גלויות שבדעתה להתמיד במדיניות זו.

״לאור הבירורים שנתקיימו בינך ובין שגרירנו אבן בשבוע שעבר, תקותי חזקה כי הצעד שאני מציע עשוי להביא לידי פתרון צודק ומוסכם״.

במקום דאלס ענה הנשיא ביום 20 בפברואר לראש־הממשלה באגרת שבה הודיע בין השאר כי הערב ישדר לעם האמריקני בענין זה.

באותו שדר עמד הנשיא אייזנהואר על 13 נקודות אלה: –

1. לארצות־הברית אין כל אמביציה או שאיפה באיזור המזרח התיכון, אלא שכל ארץ תקיים עצמאותה ותחיה בשלום עם עצמה ועם שכנותיה:

2. ארצות־הברית מכירה שהפעולה הצבאית נגד מצרים היתה תוצאה של פרובוקציה חמוּרה, חוזרת והולכת, אולם היא גם מכירה שהשימוש בכוח צבאי לפתור בעיות בינלאומיות אינו מתישב עם העקרונות והמטרות של האומות המאוחדות.

3. ישראל פינתה רוב שטחי מצרים הכבושים, אבל כוחותיה עדיין עומדים מעבר לקוי שביתת־הנשק, ואנו מתקרבים לרגע הגורלי, שבו עלינו להכיר באחת משתי אלה: או שאין האו“ם מסוגל להשיב את השלום על כנו באזור זה, או שהאו”ם חייב לחדש את מאמציו בכוח מוגבר להביא לידי פינוי כוחות ישראל;

4. אם ישראל תפנה – מוטל על אדם להבטיח, כי במזרח התיכון תתקיים מידה יותר גדולה של צדק והקפדה על החוק הבינלאומי, מאשר היה הדבר לפני מאורעות אוקטובר־נובמבר.

5. ארצות־הברית היתה מהיוזמות של החלטות או"ם ורצתה להבטיח על־ידי כך לישראל, כי תיהנה מזכויותיה לפי הסכמי שביתת־הנשק והמשפט הבינלאומי;

6. אין לארצות־הברית ואין לאדם הסמכות להטיל על הצדדים שינוי ניכר שנחתם ברצונן הטוב של ישראל ומצרים;

7. אולם ארצות־הברית, כחברה לאו"ם, תדאג לסידורים כאלה של כוח שיבטיחו, כי רצועת עזה לא תשמש עוד מקור של הסתננות מזוינת ומעשי תגמול;

8. ארצות־הברית תדרוש שיתוף של או"ם במִנהל הרצועה, בהסכמת מצרים;

9. באשר למפרץ אילת, דעת ארצות־הברית היא, כי המפרץ מהווה נתיב מים בינלאומי, וכי אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חפשי בתום־לב, וכי כוח או"ם צריך להישאר במצרים כדי למנוע מעשי איבה.

10. שלום וצדק הם שני צדדים של אותו מטבע. ויתכן כי משפחת העמים בעולם חטאה שלא שמה לב במידה מספקת לאמת זאת. ארצות־הברית מצדה תחפש בתוקף רב פתרון לבעיות האיזור בהתאם לצדק ולמשפט העמים.

11. על ארגון האומות המאוחדות להפעיל לחץ על ישראל, למען תקיים החלטת הפינוי.

12. על־ידי קבלת ששת העקרונות שהוחלט עליהם במועצת הבטחון, באוקטובר, 1956, בענין סואץ, התחייבה מצרים על חופש השיט בתעלה ללא אפליה;

13. בל נניח, שאם ישראל תפנה, תמנע מצרים את השיט הישראלי בתעלת סואץ ובמפרץ אילת. אם לדאבוננו מצרים תפר אחר־כך הסכם שביתת־הנשק וההתחייבות הבינלאומית – יוטל על חברת העמים לטפל בדבר בתוקף״.

בתשובתו מיום 21 בפברואר, הודיע ראש הממשלה לנשיא, כי השגריר אבן חוזר לארצות־הברית למחרת וימסור לממשלה האמריקנית העמדה השקולה של ממשלת ישראל, ״חברי ואנכי מעריכים את ההתעניינות האישית של אדוני הנשיא, ושל המזכיר מר דאלס, ואני רוצה להבטיחך, כי רצוננו העז הוא לשתף פעולה עד קצה האפשרות בחיפוש פתרון רצוי. דברי הידידות שלך יקרים בעינינו, ולאור המשקל המוּסרי והמדיני הרב הכרוך בבעיה – אנו מקווים שתהא אפשרות להבהרה נוספת, אשר אנו בטוחים תביא לידי מוצא מהקפאון״.

על השגריר אבן הוטל לעשות מאמץ בוַשינגטון ובעצרת ולהפריד בין סידור ענין השיט במפרץ אילת ובין סידור רצועת עזה. להבטיח לעת עתה ענייני השיט, עוד בטרם נסוג מרצועת עזה, כי בענין השיט ממשלת ארצות־הברית תמימת דעה אתנו; ואם אחר־כך לא יסודר הסכסוך בגלל רצועת עזה – יוכלו אז להטיל עלינו סנקציות. אולם הוברר בניו־יורק ובוַשינגטון, שאין להפריד בין שתי הבעיות, שוב הועמדנו בפני קפאון מוחלט.

בויכוּח שנתקיים בכנסת על חליפת המכתבים בין נשיא ארצות־הברית וממשלת ישראל הבהיר ראש־הממשלה ביום 25.2.1957, כי:

״הצבת צה״ל על חוף המיצרים לא היתה ואינה מטרה בשבילנו. היא רק אמצעי להבטחת חופש השיט, והממשלה והכנסת אמרו במפורש, כי מיד לאחר השגת ערובות בטוחות לחופש השיט יעזוב צבאנו את מיצר אילת. – הדבר שעליו אנו נלחמים איננו החזקת רצועת מדבר שוממה, אם כי יפה, אלא מוצא חפשי לים־סוף ולאוקינוס ההודי. במוצא זה קשור עתידו של הנגב. מצב חפשי ופתוח זה יהפוך את אילת לנמל בעל חשיבות בינלאוּמית ועלול לשנות מעמדה הגיאופוליטי של ישראל, ולא נהסס אף רגע אחד להוציא את צבאנו, ברגע שלפי הכרתנו יהיה לנו בטחון בשיט שלנו במיצרים ובים־סוף, כי זוהי המטרה. אילו היינו משיגים הכרת האו״ם או הכרת המעצמות הגדולות בזכוּתנו להגן בכוח על השיט שלנו במיצרים ובים־סוף אם יפּגע בכוח, היינו רואים בכך הערובה הבטוחה ביותר לחופש השיט שלנו, בכל אופן, לתקופה ארוכה למדי. אם או״ם תכיר שזכוּת ההגנה העצמית המובטחת לכל האומות בסעיף 51 של מגילת האו״ם תחול גם על הזכות שלנו להשתמש בכוח אם השיט שלנו יפגע במיצרים או בים־סוף – יהיה בכך הישג גדול״.

אולם העצרת והממשלה האמריקנית לא רצו לזוז מעמדתן, כי תנאי קודם להבטחת חופש השיט היא נסיגת הכוחות הישראליים משרם־אל־שייך ומרצועת עזה. בעצרת עלו שתי הצעות: אחת של המדינות הערביות על סנקציות כלכליות, מדיניות וצבאיות נגד ישראל, ואחת של ארצות־הברית –אולטימטום לישראל לפנוֹת כוחותיה במשך שלושה או חמישה ימים, ואם במשך זמן זה לא תציית –ינָקטו אמצעים נגדה, אם כי בינתים נעשתה פעולה ישראלית נמרצת רבת היקף –ולא לגמרי בלי הצלחה – כבמה בירות באירופה, באמריקה ושאר היבשות להבטיח התנגדות המדינות להטלת סנקציות, כמה מדינות הבטיחו להתנגד לסנקציות וכמה הבטיחו להימנע מהצבעה על סנקציות.

בינתים נדחתה העצרת לכמה ימים על־פי הצעה אמריקנית, למען הגיע לידי הסדר מוסכם עם ישראל, ובימים האחרונים של פברואר נכנסוּ קנדה וצרפת בעובי הקורה, ובזה נפתח השלב השלישי, הסופי של המאבק. צרפת וקנדה תמכו כל הזמן בישראל, מאז התכנסה עצרת החירום, נציגיהן אמרו לנו אז: אין כל סיכוי ואפשרות, כי בעצרת או״ם תתקבל ברוב של שני שלישים החלטה, שכוח או״ם ישָׁאר בעזה ובשרם־אל־שייך עד שיקום שלום בין ישראל ומצרים; גם אם אמריקה תרצה לא תשיג רוב של שני שלישים בשאלה זו (ובעצרת או"ם יש תוקף רק להחלטה של שני שלישים), כי הגוש הסובייטי והגוש האפרו־אסיאתי עומדים ללא כל פשרה וּויתוּר לצדו של הרודן המצרי. ולכן הציעו קנדה וצרפת להבטיח זכויות ישראל לא על־ידי או“ם – כי אין אפשרות כזו, אלא בתוֹך או”ם, כלומר:

1. על חופש שיט במצָרי אילת, על חופשׁ שיט ישראלי וגם על השיט עצמו, כלומר על כך שהן בעצמן ישלחו אניות לאילת;

2. על זכות ההתגוננות של ישראל בתוקף סעיף 51 של מגילת או“ם, במקרה שמישהו יפריע בכוח לשיט ישראלי במצָרים. ודבר דומה לזה יכריזו לגבי המשטר בעזה: כוח או”ם ישָׁאר ברצועה עד לסידור של שלום.

מצד שתי ממשלות אלו לא היה כל לחץ על ישראל לקבל דעתן. זו היתה רק הצעה ועצה ידידותית, והיינו חפשים לקבל עצתם ולדחותה. אבל ברור היה, שזוהי האפשרות האחרונה והמעשית לסידור שתי הבעיות לטובתנו באדם ובדעת הקהל האוהדת בעולם.

בתחילת מרס קיבלה הממשלה הצעה זו ושרת החוץ הודיעה בעצרת שישראל תפַנה רצועת עזה ושרם־אל־שייך מתוך הנחה שיובטח חופש השיט במצָרי אילת, כוח או״ם ישאֵר גם בשרם־אל־שייך וגם ברצועה, והוא ימלא התפקידים שנזכרו בתזכיר של המזכיר הכללי, וישראל תשמור לעצמה הזכות להגן על חופש השיט במקרה שחופש זה יופרע על־ידי מישהו בכוח; ואם יוָצרוּ ברצועה תנאים אשר יגלו סימנים של חזרת הקלקלות שנתקיימו לפני הכיבוש הישראלי תשמור ישראל על זכותה לפעול למען הגנת זכויותיה. כפי המוּתנה מראש נשמעו אחרי הודעת שרת החוץ הצהרות של ארצות־הברית, צרפת, ארגנטינה, קוסטה־ריקה, פנמה, הולנד, נורבגיה, בלגיה, אוסטרליה, ניו־זילנד, שבדיה, בריטניה, קנדה, פורטוגל, איטליה, דנמרק ועוד. כל ההצהרות חיזקו הודעת שרת החוץ, אולם בהצהרת נציג ארצות־הברית, מר הנרי קבוט לודג׳, היתה בכמה נקודות נסיגה מההסדר המותנה מראש, אם כי עמד על כך כי ארצות־הברית מקוָה ששלטון האו"ם ברצועה ישאר עד לסידור סופי בין הצדדים, ואשר למפרץ עמד על כך שזה נתיב מים בינלאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע שיט חפשי ובתום־לב במפרץ ובמיצרים המוליכים אליו, וארצות־הברית בעצמה תשתמש בזכות השיט ותצרף מדינות אחרות להבטיח הכרה כללית בזכות זו. כוח או״ם ישב במצרים לפי קביעת הועדה המיעצת של המזכיר הכללי.

נאום זה עורר דאגה בלב כל השומעים, לא רק של המשלחת הישראלית אלא גם של ידידינו באו״ם. הממשלה לא הסתירה דאגה זו מהממשלה האמריקנית, והפינוי נתעכב עד שביום שנים במרס נתפרסמה אגרת נשיא ארצות־הברית לראש ממשלת ישראל האומרת:

״ראש הממשלה היקר,

שמחתי מאד על החלטת ממשלתך לסגת במהירות ונסיגה מלאה אל מאחורי קוי שביתת־הנשק, כפי שקבעה שרת החוץ שלך בנאומה אתמול בעצרת הכללית. הנני מביע את התקוה, כי ביצוע הנסיגה יתקדם במהירות המכסימלית. יודע אני כי החלטה זו לא היתה קלה, אולם אני מאמין, כי לא תהיה לישראל שום סיבה להצטער אחרי שתפעל בהתאם להרגשה התקיפה של העדה העולמית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות שונות של או״ם ביחס לנסיגה.

תמיד היתה ההשקפה של ממשלה זו כי אחרי הנסיגה יש לעשות מאמץ מאוחד על־ידי כל האומות כדי ליצור באזור תנאים שיהיו יציבים יותר, יותר שקטים, ועשויים יותר להוליך לרוָחה כללית מאשר אלה ששררו לפני כן.

העצרת הכללית של או״ם כבר קיבלה החלטה שצריכה להוליד לעתיד טוב יותר. התקוות והציפיות המתבססות על כך באו לידי ביטוּי על־ידי שרת־החוּץ שלך ועל־ידי אחרים. סבורני שיש יסוד לתקוות ולציפיות הללו, וברצוני שתדע כי ארצות־הברית, כידידת כל המדינות באזור וכחברה לויאלית של או"ם, תשתדל שתקוות כאלה לא יהיו תקוות שוא.

הנני ראש הממשלה היקר,

בכנות,

דוויט אייזנהאואר״.

נציג צרפת באו״ם, מר ז׳ורז׳ פיקו, הצהיר כי משלחת צרפת שמעה בסיפוק את הצהרת משלחת ישראל. ממשלת צרפת סבורה שמפרץ אילת, גם מפני רחבו וגם מפני שחופיו שייכים לארבע מדינות, מהווה נתיב מים בינלאומי, ולכן היא מאמינה כי בהתאם למשפט הבינלאומי מן הדין שיובטח חופש השיט במפרץ ודרך המצָרים המובילים אליו. בנסיבות אלו אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חפשי ובתום־לב מכל אניה של כל אומה ושל כל סוג.

ממשלת צרפת יש בדעתה להשתמש ביעילות בזכות השיט החפשי במפרץ אילת ובמצרי טירן. היא מאמינה כי כל הפרעה למעבר חפשי היא עבירה על המשפט הבינלאומי ותתן משום כך אפשרות לנקוט אמצעים המוּרשים בסעיף 51 של מגילת האו״ם. בהקשר זה מדגישה ממשלת צרפת שלפי דעתה אין שום מדינה חופית במפרץ אילת נמצאת במצב של לוֹחמוּת עם כל מדינה חופית אחרת, ובהקשר זה מצבה של ישראל הוא בהתאם גמור למשפט הבינלאומי.

יתר על כן: ממשלת צרפת סבורה כי החלטה ב׳ שנתקבלה בעצרת האו“ם ביום 2 בפברואר 1957, כמו־כן הדו״ח של מזכיר האו”ם מיום 22 בפברואר 1957, מטילה שליחות על כוחות או"ם לתפוס מיד עם נסיגת צבאות ישראל, את העמדות התפוסות עכשיו על־ידי צבאות אלה לאורך מפרץ אילת ולהישאר שם עד שהסדר בין שני הצדדים או הסכם בינלאומי הקובע את שיטת השיט במים חפשים אלה ימנע כל סיכון לנקיטת אמצעי לוחמוּת.

ממשלת צרפת סבורה, כפי שהציע מזכיר האו“ם בדו״ח שלו, שכוחות או”ם יקבלו לידם תפקידי המִנהל המבוצעים עכשיו על־ידי כוחות ישראל (ברצועת עזה).

נציג בריטניה חלק על דעתו של קרישנה מנון, נציג הודו בעצרת, כי המצָרים הם מים פנימיים כמו הפיורדים בנורבגיה או נהר הודסון בארצות־הברית. מצרים אלה, ציין בא־כוח אנגליה, חוצים ארבע מדינות, ולכל העמים יש חופש שיט בתוכו. ואשר לרצועת עזה דעת הממשלה האנגלית היא שבה צריך להיות מִנהל ושלטון בינלאומי, ולכן ההנחות והציפיות של ממשלת ישראל ביחס לרצועת עזה מתקבלות על הדעת. ברוח צרפת ובריטניה דיברו גם אוסטרליה, ניו־זילנד, קנדה, בלגיה, הולנד ועוד.

במסרו על החלטת הממשלה והדיון בעצרת, עמד ראש־הממשלה בכנסת ביום 5.3.57 על השלילה והחיוב שבה וציין כי למרות כל ההצהרות אין בטחון מוחלט שהמצרים לא יחזרו לרצועה או לא יוחזרו לרצועה, או לא יוחזרו כמִנהל אזרחי או ככוח כיבוש צבאי בהישענם, כביכול על הסכם שביתת־הנשק, שלדעת ממשלת ישראל אינו קיים, לאחר שמצרים תובעת לעצמה זכות צד לוחם. אבל הוא הדגיש שרצועת עזה בכל משטר ובכל מִנהל היא מקור פורענות, כל עוד לא ייוּשבוּ הפליטים בארץ אחרת. ״מי שמדבר על רצועת עזה מבלי לראות כל הסבך והסכנות הכרוכים בהרכב האוכלוסיה חי בגן־עדן של שוטים. ואשר למצָרים, ציין ראש הממשלה אין החלטה מפורשת של העצרת שכוח או“ם חייב להישאר עד הסדר שלום, ורק הועדה המיעצת שעל יד המזכיר הכללי של או”ם, שכל הצעה על נסיגת כוחות או״ם מהמצרים צריכה תחילה לבוא לפניה, כפי שהתחייב המזכיר הכללי בתזכיר שפורסם ביום 26 בפברואר, 1957, – יכולה להחליט שבלי הודאה מפורשת של האו“ם אין להזיז את כוח האו”ם ולהחליפו בכוח מצרי. לעומת זאת יש הכרזת כל המדינות הימיות הראשיות, פרט לברית־המועצות, כי המפרץ והמצָרים הם נתיב מים בינלאומי ויש בהם חופש שיט לכל העמים, וכולן רשמו לפניהן הודעתנו שאם זכותנו לשיט חפשי תוּפר בכוח – יש זכות לישראל להגן על השיט בכוח לפי סעיף 51 של המגילה, וכמה מדינות גם הכריזו שהן מכירות בזכותנו זו״.

גם בכנסת וגם בממשלה היו חברים שהתנגדו לפינוי רצועת עזה ושרם־אל־שייך, אבל הם התעלמו משתי מסקנות שהיו כרוכות בדחיית הצעת קנדה וצרפת:

1. אילו נשאר צבאנו בשרם־אל־שייך היינו יכולים להגן על זכותנו לחופש שיט, אבל השיט עצמו, במצב של נידוּי כללי של ישראל מצד כל האומות, לא היה קיים, כי שום אניות של אומה זרה לא היו באות לאילת. והנפט שהתכוננו להזרים מאילת לחיפה לא היה מגיע לנמל הדרומי שלנו.

2. היינו מסכנים אפשרות ציודו של צה״ל בעתיד לאחר שהיינו דוחים הצעת הסידור של שתי המעצמות הידידותיות היחידות שהיו מוכנות – והן היו יחידות בנידון זה – לספק לצה״ל הציוד החיוני בשעת סכנה. כארץ מנודה על־ידי או״ם היו עלולים כל מקורות הציוד הצבאי להיסגר בפנינו.

ואשר לרצועת עזה הועמדנו בפני הברירה: קליטת מאות אלפים עולים – או קבלת העול של שלוש מאות אלף תושבי הרצועה, שמאתים אלף מהם פליטים, בניגוד לרצונם של שלוש מאות אלף הערבים ובניגוד לרצונו של כל העולם, המזרחי והמערבי, העוין והידידותי.

אילו לא היתה ממשלת ישראל מעיזה לקבל הכרעה גורלית מתוך ראיית הצרכים העליונים של המדינה בטוָח רחוק, גם בידעה שהחלטתה אינה פופולארית – לא היתה ראויה לשאת באחריות ההיסטורית הכבדה שהעם הטיל עליה.

בסוף סקירתו על מסע סיני והמאבק המדיני שלאחריו שמסר ראש הממשלה בכנסת ביום 2 באפריל, 1957, אמר: ״לא פחות מאשר אני גאה יחד עם כל יהודי על מסע סיני, אני גאה על אומץ־הלב האזרחי שגילתה הממשלה הזאת באחד במרס לקבל החלטה בלתי פופולארית, אבל החלטה נבונה, מועילה ונאמנה, אשר תעמוד בהיסטוריה היהודית כאחת התחנות המכריעות בהתעצמוּת המתמדת של מדינת ישראל מאז היוָסדה ועד היום הזה״.

עברו כשלוש שנים מאז מערכת סיני והמאבק המדיני שבא בעקבותיו. היו חברים נאמנים שחששו כי מערכה זו תקומם נגדנו את עמי אסיה ואפריקה, ובחדשים הראשונים לאחר המערכה כאילו נתקיים חששם. היו כאלה שטענו שהמאבק המדיני וסיומו עשו לאל את נצחוננו הצבאי. היו גם כאלה שראו שחורות ביחסי ישראל ויהדות הגולה בעקבות הסכסוך הקשה שעמדה בו ישראל עם הממשלה האמריקנית ושאר המדינות שהתנגדו בחריפות למבצע סיני.

שלוש שנים אלו הוכיחו בעליל כי שלושת החששות לא היו מבוססים, ושלושתם נתבדו. ישראל היא עכשיו אחת המדינות המכובדות והנערצות ביותר בקרב רבים מעמי אסיה ואפריקה. וליחס חדש זה יש חלק לא קטן למערכת סיני ולגבורת צה״ל במערכה זו. הסיכויים, הן הבטחוניים והן הכלכליים, שהיוזמים תלו במסע סיני נתקיימו. מאז תום מלחמת הקוממיות לא היה שקט יחסי כזה על הגבולות כלאחר מערכת סיני, והבטחון הפנימי של העם ואמונתו בצבאו לא היו מעולם כה עמוקים ומוצדקים כבמבצע סיני ואחריו. לא רק רכשנו חופש שיט במיצרים ובים־סוף – אלא גם הפעלנו שיט ישראלי ובינלאומי לאילת ומאילת. וזה כשלוש שנים זורם נפט מאילת לחיפה, וצינור הנפט הצר שהונח מיד אחרי המערכה יוחלף בקרוב בצינור רחב פי שנים. נסלל כביש מאילת לבאר־שבע, ואילת נעשתה בפועל לנמל בינלאומי. הברית המשולשת בין מצרים, ירדן וסוריה נהפכה לפיסת נייר ריקה. אמנם נאצר הצליח בעזרת קצינים סורים להשתלט על סוריה, אבל חלומו להתיצב בראש אימפריה פאן־ערבית התנדף כעשן, והמעמד של רודן מצרים בקרב עמי ערב ובעולם כולו נתערער. עיראק המהפכנית בהנהגתו של קאסם מאיימת גם על הסיפוח הסורי, ורוב ארצות ערב באפריקה הצפונית ובמזרח התיכון מתיחסות לשליט המצרי בחשד ובאיבה וגם בזלזול. ובקרב היהדות – לא היתה אף עלילה אחת מאז קום המדינה שהעמיקה את אהבת העם לישראל וגאוָתו על ישראל כמבצע סיני.

אשליה אחת הולידה מערכת סיני שיש להרסה בלי רחמים, אם כי היא נעימה, אבל מטעה ומסוכנת, והיא – כאילו מבצע סיני פתר לגמרי בעיית בטחוננו. מבצע זה שיפר, בלי ספק, במידה ניכרת את מצב בטחוננו, גם השוטף, היום יומי, וגם הגדול, הממלכתי; מבצע זה הגדיל את הבטחון על הגבולות והרתיע לזמן לא מעט את שליטי ערב מהתגרוּת בישראל, אבל הבעיה ביסודה לא נפתרה. ספק אם בכלל יש בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות, אם כי יש מלחמות בלתי נמנעות הדרושות לחסל סכנה בלתי אמצעית גדלה והולכת, כמלחמה נגד היטלר בקנה־מידה עולמי וכמערכת סיני במזרח התיכון. גם הפילוג במחנה הערבי, הריב בין נאצר ובין שליט עיראק, הסכסוך המצרי־תוניסי, הניגוד בין מצרים וירדן אינם מקילים כלל, בניגוד למה שרבים חושבים על בעיית בטחונה של ישראל. היריבים בעולם הערבי, השואפים כל אחד להגמוניה פאן־ערבית ושומרים על עצמאות כל ארץ ערבית, מתחרים ביניהם – אם מתוך כנוּת או מתוך העמדת פנים – בשנאת ישראל. וגם אם יש פה ושם נטיה להכיר בישראל או להשלים אתה, אין ערבי בשום ארץ, גם לא בלבנון, מעז להעלות זאת על דל שפתותיו. השופרות של הרודן המצרי – הרדיו והעתונות הכפופה כולה לממשל הדיקטטורי, מתריעים על הסכנה הציונית וההון היהודי הבינלאומי השליט בעולם – נוסח מצרי של תורת היטלר, ועל החובה לחסל את ישראל. בהפגנות עממיות גדולות הנערכות מזמן לזמן במצרים ליום יציאת הבריטים או ליום הלאמת התעלה או ליום השתלטות הכת הצבאית – מכריז גמאל עבד אל נאצר בעצמו על התכונה המתגברת של צבאו המפואר אשר ניצח אח ישראל בסיני – זוהי הגירסה הרשמית במצרים על ״האמת״ של מערכת סיני – לשים קץ לישראל ולציונות בעלת בריתם של האימפריאליסם והקומוניסם, (בזמן האחרון נאצר לוחם כאילו בקומוניסם, אם כי הוא מקבל ביד רחבה אתנני הנשק הקומוניסטי ונזקק לעזרת ברית־המועצות). מזמן לזמן שומעים ״זמירות״ אלה גם מפי קאסם העיראקי, אולם לא נאומי האיום של שליטי ערב מדאיגים – אלא התכונה הבלתי פוסקת, זרם הנשק המגיע לצבאות סוריה ועיראק, בעיקר מארצות הגוש הסובייטי, אבל גם מארצות המערב; במרכז פעולתם של הרודנים הצבאיים האלה עומדים לא מאמצי פיתוח ובנין כבישראל, אלא תגבורת הכוח הצבאי. מאות מדריכים באים מארצות הגוש הסובייטי למצרים, לסוריה ולעיראק ומאות קצינים מארצות אלה נשלחים לברית־המועצות, לצ׳כוסלובקיה ושאר הגרורות הסובייטיות להשתלם בשימוש כלי הנשק החדישים ביבשה, באויר ובים.

פניית ממשלת ישראל בקיץ 1958 לשגרירה של ברית־המועצות, הדוגלת בשלום ועומדת בראש ״תנועת השלום״ הקומוניסטית והפרו־קומוניסטית בעולם, להזמין את נציגי מצרים וישראל לשיחות שלום נשארה ללא־תשובה; הממשלה האמריקנית יזמה בעצמה בשנים האחרונות נסיון להביא לידי שיחות שלום בין ירושלים וקהיר, והיזמה באה מהסמכות העליונה בארצות־הברית, והיא נכשלה, כי נתקלה בהתנגדות עקשנית, בתחילה מוּסוית ולבסוף גלויה, מצד הרודן המצרי, אם כי בירושלים נתקבלה היזמה ברצון טוב ובהערכה ובהוקרה נאמנה.

המתיחות העולמית בין המזרח והמערב והאיבה הגלויה מצד הרוב הגדול של הגוש הסובייטי לישראל מתוך רצון לקנות לב שליטי ערב ולהרחיק לב יהדות רוסיה מישראל, אף הן אינן מסייעות לקירוב הלבבות ולסיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב.

עוד מראשית יסוד המדינה (ועוד לפני כן) הועמדה ברית יהודית־ערבית ושיתוף פעולה מדיני, כלכלי ותרבותי בין העם היהודי ובין עמי ערב – כמטרה הראשונה, העיקרית והעליונה במדיניות־חוץ הישראלית. ברית זו היא הכרח היסטורי וחיוני לשני הצדדים; הצורך הגדול והאמיתי של עמי ערב הוא לא נשק קל וכבד, שעתיד בכל מלחמה עם ישראל ליפול בחלקו הגדול בידי צה״ל, כאשר קרה הדבר במערכת סיני – אלא פיתוח, חינוך, תברואה והעלאת הפלח והפועל הערבי משפל מדרגתו. ישראל מסוגלת לתרום לתהליך מבריא זה אולי יותר מכל גורם זר במזרח או במערב. הצורך הגדול וההיסטורי של ישראל הוא מאבק קונסטרוקטיבי עם טבע הארץ, הפרחת השממה, ניצול אוצרות הטבע הספוּנים בחיק האדמה והים לשם קליטת עליה נוספת ומיזוגה, והקמת חברה חדשה בנויה על שותפות ואחוה אנושית. לשם כך היא זקוקה לשלום ולעזרת גומלין עם שכניה. אולם בימינו אלה נתונות כמעט כל ארצות ערב – מלבד אולי לבנון ותוניס – לשלטון רודני, או של דיקטטור צבאי או של דינסטיה מתקופת ימי־הבינים המקיימת עדיין במדינה סחר־עבדים, ועיני שליטים אלה מופנות לא לצורכי ההמונים אלא לביצור שלטונם ולתחרות הדדית על הרחבת ספירת השפעתם ושלטונם. תחרות זו יונקת לא מעט מהתחרות של שני הגושים העולמיים – הקומוניסטי והדימוקרטי, אבל ביסודה מונח המצב הפנימי של עמי ערב, מורשת עשרות דורות של שעבוד ועוני ופירוד ושפל חמרי ורוחני.

מורשה עלובה ומשפילה זו לא תעמוד לעד, ומן ההכרח שתפַנה מקומה לשאיפה המתגברת בכל המין האנושי להתעלוּת תרבותית וכלכלית, ליתר חירות ועצמאות, להאדרת הכבוד והגאון האנושי. אולם תמורה זו, ההכרחית והבלתי נמנעת, היא תהליך אטי וממושך, ובינתים ישראל נתונה למצור, ללחץ ולאיום מוגבר מצד כל שכניה, ולחץ זה נעזר באיבה של העולם הקומוניסטי, שאף היא תחלוף בזמן מן הזמנים, אבל אין בכוחה של ישראל לקבוע מתי יגיע הזמן הזה.

מאז יסוד המדינה עומדת ישראל בפני מערכה משולבת – צבאית ומדינית, המתנהלת בשני מעגלים: במעגל הקטן של אזורנו, הכולל את ארצות התנ״ך (ישראל, מצרים, בבל, ארם וכנען), ובמעגל הגדול הכולל את כל כדור הארץ, וזהו השינוי הגיאופוליטי היסודי שבין מצבה של ארצנו בימי הבית הראשון והשני ובין מצבה בימי הבית השלישי. בימי הבית הראשון חיה ארצנו באזור מצומצם של ארצות התנ״ך הנ״ל. המזרח התיכון במובן המצומצם (שאינו כולל אפילו את פרס ותורכיה) זה היה היקפו ומגעו של עם ישראל בימי הבית הראשון. בימי הבית השני הורחב המעגל הזה וכלל בזה אחר זה את הקיסרות הפרסית, העולם ההלניסטי והאימפריה הרומאית. אבל עוד שטחים נרחבים וגדולים באירופה, אסיה ואפריקה (אמריקה עדיין לא היתה ידועה אז) עמדו מחוץ למגעו של ישראל בארצו ובפיזוריו. בימי הבית השלישי – העולם, כדור־הארץ, נתכווץ הודות לאמצעי החיבור המהירים ביבשה, בים באויר ובגלי האתר. גם הפזורה היהודית נפוצה עכשיו בכל חלקי העולם, והמעגל הגדול שבו פועלת ישראל – כולל כל חמש היבשות ואיי היַמים בכל כדור הארץ.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון ולא היה כל מגע עם המעגל הגדול, או אילו לא היה המעגל הגדול מתערב בעניני המעגל הקטן, כי אז היה הגורם הצבאי בלבדו מכריע. הערבים האמינו שכוחם הצבאי יכריע, כאשר קמה מדינת ישראל, והם הפרו החלטות או״ם ולא התחשבו כלל מה יאמרו הגויים. אולם חשבונם הצבאי של הערבים היה מוּטעה, ובקרבות היתה ידם על התחתונה, אם כי מספרם אז עלה על מספר תושבי ישראל פי ארבעים. אבל ישראל לא יכלה להתעלם מהמעגל הגדול משני נימוקים: 1. בתוך מעגל זה נמצא רובו הגדול של העם היהודי ומתוכו אנו שואבים כוח האדם ואמצעים חמריים ותרבותיים וסעד מוסרי ומדיני; 2. הכוחות שבמעגל זה לא יקבלו בנקל כל ההכרעות של הצבא הישראלי, אם הכרעות אלה יתנגדו לאינטרסים האמיתיים או המדומים שלהם; ויש נימוק נוסף קובע לא פחות: צבא־הגנה־לישראל תלוי באפשרות ציודו ופירושו של דבר – בכוננותו המלחמתית –ברצון הטוב של מיֵצרי הנשק, שרק מעטים מהם מוכנים להעמידו לרשות ישראל.

במלחמת הקוממיות גדלה עדיפותנו הצבאית, למרות מספרנו הקטן, לאחר שהספקנו להצטייד בנשק שהוכן ונרכש לפני קום המדינה והצלחנו לאמן צבאנו תוך כדי הקרבות וההפוגוּת שביניהם, נוסף על האימון שהורישה לנו ההגנה והיחידות היהודיות בצבא הבריטי. את הציוד לצבא שטרם הוקם השגנו אז גם בגוש המזרחי, בצ׳כוסלובקיה, וגם בגוש המערבי, בצרפת ועוד. ציוד זה לא נפל אז בטיבו מהציוד של צבאות ערב, והעליונוּת האנושית של צה״ל ניצחה במערכה הצבאית. אולם במערכה המדינית במעגל הגדול – היה כוחנו קטן, ועצרת האו״ם, לאחד שעשתה מעשה עקרוני רב בישיבתה מיום 29.11.47 – בהחליטה על עצם הקמת מדינה יהודית, אם כי תחומי ההחלטה היו לרעתנו – גילתה חולשה מתמדת לרעת ישראל. כאשר צבאות ערב פלשו לישראל, לא ניתנה פקודה כבימי מערכת סיני שעל הפולשים לסגת אחור בלי תנאים, אלא נשלח מתווך מטעם או״ם, הרוזן ברנדוט, שהציע לשנות ביסודה, לרעת ישראל, ההחלטה הגרועה מיום 29 בנובמבר. הוא אמנם הציע לתת כל הגליל ליהודים, גם החלק התיכון והמערבי, שהעצרת, בדצמבר, הועידה למדינה הערבית; אבל תחת זאת הציע למסור כל הנגב וחלק גדול של הדרום מקו אשדוד פלוג׳ה, שבו עמד הצבא המצרי עד אוקטובר 1948 – לירדן, יחד עם כל הגדה המערבית. וכן הציע לכונן את שדה התעופה בלוד וחיפה כבינלאומיים, וירושלים שלפי ההחלטה מסוף נובמבר היתה צריכה להיות ״גוף נפרד״, הוצעה לפי תכנית ברנדוט לממשלת ירדן.

כידוע, נקראה אז עצרת מיוחדת של או״ם באירופה, ולא בניו־יורק, לדון בתכנית ברנדוט, אבל ההכרעה נפלה לא בעצרת האו״ם, אלא בשדה הקרב: במערכות האחרונות נגד מצרים בשבוע השלישי של אוקטובר 1948, בשבוע האחרון של דצמבר ובשבוע הראשון של ינואר, 1949, גרשנו את המצרים מקו אשדוד פלוג׳ה, שחררנו את באר־שבע וכל הדרום והנגב, וכמו־כן גרשנו, בסוף אוקטובר, את קאוקג׳י מן הגליל המרכזי. הנצחון הצבאי הכריע אז את הכף, לא מעט בגלל העובדה, שהערבים נעשו, שלא במתכוון, בני בריתנו, שכן גם הם היו מעונינים בעובדה שנוצרה בניגוד להחלטת עצרת או״ם מיום 29.11.47. זו, כידוע, החליטה גם על הקמת מדינה ערבית בגדה המערבית של ארץ־ישראל. הפלישה הערבית ונצחונות צה״ל בעשרת הימים (כיבוש לוד ורמלה) ובאוקטובר ובדצמבר וינואר (גירוש המצרים וקאוקג׳י) – שמו לאל ההחלטה על מדינה ערבית (שהערבים התנגדו להקמתה רק בחלק מארץ־ישראל), והשטח במשולש המרכזי ובכיס החברוני נפל בידי הממשלה ההאשמית שבמזרח הירדן. מאחורי ממשלת ירדן התיצבה אנגליה, והעצרת לא יכלה ולא עצרה כוח ורצון להתנגד גם ליהודים וגם לערבים.

כשנתקבלה שוב בעצרת או“ם, בדצמבר 1949, בעיקר על־ידי לחץ הוַתיקן והמדינות הקתוליות באו”ם החלטה על בינאום ירושלים, החליטה ממשלת ישראל להעביר מיד את הכנסת והממשלה לירושלים, ועיר דויד (רק בחלקה החדש, המערבי) נהפכה שוב לבירת ישראל הלכה למעשה, בניגוד להחלטת העצרת, ושוב בנידון זה היה לנו בעל־ברית שלא במתכוון – מדינת ירדן, שהשתלטה על ירושלים העתיקה, שבה בעצם מרוכזים כמעט כל המקומות הקדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלימים; ואם כי בזמן הראשון סרבו נציגי הממשלות הזרות להיפגש עם נציגי ממשלת ישראל בירושלים – התרגלו לאט לאט לעובדה הקיימת, ואין עכשיו אף שגריר זר אחד שאינו בא לפגישה עם ממשלת ישראל בירושלים, ואחדים מהם גם קבעו משכנם בירושלים.

אולם גם אז היה ברור שכוחנו הצבאי בלבדו לא יכריע, אם כל הכוחות במעגל הגדול יעמדו נגדנו. ובמערכת סיני ראינו שאפילו מעצמות אדירות כאנגליה וצרפת לא יכלו לעמוד אפילו שבוע ימים בפני הלחץ של העצרת (אם כי במועצת הבטחון היתה בידם זכות הויטו), כאשר כל המדינות האחרות, גם במזרח וגם במערב, היו מאוחדות בדעותיהן נגדן. ודוקא ישראל הקטנה היתה זו אשר עמדה ארבעה חדשים, מתחילת נובמבר, 1956, עד תחילת מארס, 1957, בפני הלחץ העצום של ברית־מועצות וארצות־הברית וכל שאר חברות או"ם, והמשיכה במאבק המדיני עד שהובטח לה במידה רבה, אם כי לא בשלמות מוחלטת, היעד הראשי שלמענו נכנסה ישראל למערכה זו. וישראל נאבקה בעקשנות ובהתמדה כי היא נלחמה על ענין חיוני למען קיומה ועתידה, ועל ענין צודק, שהעולם הנאור והחפשי לא יכול היה שלא להכיר בצדקתו: על חופש השיט במיצרי אילת ובים־סוף.

ואם הכרזת המדינה במאי 1948 ומלחמת הקוממיות פתחה תקופה חדשה בתולדות הארץ והעם, ושינתה באופן יסודי את ההיסטוריה היהודית, הרי מערכת סיני פתחה פרק חדש במעמדה הבינלאומי ובטחונה של ישראל. ויש לעמוד תחילה על התמורות שחלו בעולם הגדול ובאזורנו – היינו בשני המעגלים שבהם אנו פועלים – מאז קמה המדינה. והתמורות הן גם שליליות וגם חיוביות, ורק בראותנו ראיה בהירה כל התמורות נוכל לכוון פעולתנו המדינית והבטחונית באפיק הרצוי.

בעצרת האו״ם, שהחליטה בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית, ישבו 56 אומות, מהן הצביעו 33 בעד הקמת המדינה, ובתוכן ארצות־הברית וברית־המועצות. 13 מדינות הצביעו נגד: שש המדינות הערביות חברות או״ם באותה תקופה, ארבע מדינות מוסלמיות בלתי ערביות: אפגניסטן, פקיסטן, פרס ותורכיה, ושלוש מדינות לא־מוסלמיות: מאסיה – הודו, מאמריקה – קובה, מאירופה – יוון. עשר מדינות נמנעו, בתוכן אנגליה. מאז גדל מספר חברות או"ם, והוא מגיע עכשיו לשמונים ושתים. קמו מדינות חדשות, באסיה ובאפריקה, ומספרן הולך וגדל ועוד יגדל. בין החברות החדשות של או״ם יש חמש מדינות ערביות: לוב, מרוקו, תוניס, סודן, וירדן, ששטחן קרוב לחמישה מיליונים קילומטר מרובע ותושביהן למעלה מ־26 מיליון. הוקמה ונצטרפה לאו״ם מדינה מוסלמית לא־ערבית גדולה: אינדונסיה, המונה למעלה מ־78 מיליון תושבים. באפריקה נתעצמו מאז מלבד מרוקו, תוניס, לוב וסודן – גם גאנה וגיניאה, ועומדות בתור להשתחרר ניגריה – הארץ הגדולה ביותר באוכלוסיה ביבשת אפריקה, המונה כ־35 מיליון תושבים שרובם מוסלמים; טנגניקה, סומלי, קניה, ועוד. אלה שנתעצמו ועומדים להתעצם מהווים גורם בינלאומי אדיר שכוחו ילך ויגדל.

לפני מבצע סיני נכרתה, כאמור לעיל, ברית צבאית בין מצרים, ירדן וסוריה. ברית זו נתערערה על־ידי מבצע סיני, אולם לעומת זאת הוקם איחוד מצרי־סורי, ורודן מצרים מאיים על ישראל גם מדרום וגם מצפון.

בחלק גדול של המדינות החדשות, וכמעט בכל המדינות הסובבות אותנו, וגם בפקיסטן, בורמה, אינדונסיה ועוד קיימת דיקטטורה של כת צבאית (בבורמה –מתוך החלטת הפרלמנט החפשי).

״המלחמה הקרה״, כלומר הניגוד המדיני והאידיאולוגי והתחרות הכלכלית והבינלאומית בין העולם הדימוקרטי במערב אירופה ובאמריקה ובין המשטר הטוטליטרי בארצות הקומוניסטיות נמשכת ומחריפה, למרות הנסיונות הכנים או המדומים הנעשים מזמן לזמן להפגתה. קשה להניח שהמלחמה הקרה ״תתחמם״ – כי שני הצדדים יש בכוחם להשמיד זה את זה, ושניהם יודעים זאת, ומותר להאמין שמלחמה גלובלית אטומית, העלולה להשמיד כל המין האנושי או רובו הגדול – לא תפרוץ, אם כי עדיין לא ברור לאן מועדות פני הכוח העולמי הכביר שנתעצם אחרי מלחמת העולם השניה: סין הקומוניסטית. בארץ זו חי כמעט רבע המין האנושי, והשטח שברשוּתו מבחינה יחסית הוא קטן, ומסביבו יש שטחים עצומים ריקים למחצה, והם חלק של ברית־המועצות, התופסת החלק השישי של כדור־הארץ. התתמיד סין בידידוּתה ובריתה עם שכנתה הרוסית, או בבוא היום תנסה להתפשט על פני השטחים הפנויים של בעלת־בריתה ותניע את ברית־המועצות להתחבר עם העולם המערבי? שאלה זו עטופה עדיין בערפל העתיד.

מה שניתן לראות בשעה זו ובעתיד הקרוב הוא ש״המלחמה הקרה״ יותר משיש בה סכנה של התנגשות צבאית בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי, היא מלחמה על נפש עמי אסיה ואפריקה, שהם, לאמיתו של דבר, הבעיה הגדולה והחריפה של תקופתנו. שורש הבעיה הוא – הפער העצום, החמרי והתרבותי, שבין עמי אירופה (כולל רוסיה הסובייטית) ואמריקה מצד אחד ובין עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפן) מצד שני. מצד אחד – התפתחות גבוהה, יכולת טכנולוגית עצומה וגדלה רוָחה ועושר רב יחסי, ומצד שני – ברוב עמי אסיה ואפריקה – רעב, בערוּת ותחלוּאָה. עמים אלה מהווים הרוב המכריע של המין האנושי. משני ביליונים וחצי בני אדם החיים עכשיו בעולם יושבים למעלה מהחצי – כביליון וחצי – באסיה, ולמעלה ממאתים ועשרים מיליון באפריקה. רק שתי ארצות באסיה, ושתיהן בקצות היבשת, הן מפותחות, אם כי לא עשירות, כארצות אירופה ואמריקה, והן: יפן בקצה המזרחי של אסיה וישראל – בקצה המערבי. רוב עמי אסיה נשתחררוּ רק אחרי מלחמת העולם השניה, ורמתם החברתית, הכלכלית והתרבוּתית נמוכה ביותר, ובכמה ארצות, כגון הודו ומצרים, מתקיימים ההמונים המרובים החיים בכפרים בשפל המדרגה, על סף הרעב.

מידת צריכת האנרגיה בארצות השונות היא קנה־מידה מאלף על ההבדלים העצומים ברמת החיים שבין עמי אירופה ואמריקה ובין רוב עמי אסיה ואפריקה. בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה של כל המין האנושי שוָה לאנרגיה הנוצרת משריפת 2.7 ביליון טונה פחם לשנה. בממוצע זה יוצא קרוב לטונה לאיש לשנה. אולם הממוצע אינו נותן תמונה נאמנה מהצריכה הממשית בחלקי תבל שונים. הצריכה הממוצעת לאיש לשנה בארצות הברית היא שמונה טונות, באירופה 2.5 טונות, באסיה רק כעשירית הטונה. רק ביפאן זה מתקרב לקצת יותר מטונה אחת לאיש לשנה.

ישראל שוכנת בקצה המערבי של אסיה, ומעמדה הגיאוגרפי עושה אותה לגשר בין שלוש היבשות: אסיה, אירופה, אפריקה. היא שוכנת במזרח התיכון, אבל באיזור זה יושבים לא רק עמים ערבים, אלא גם תורכים ופרסים, שאמנם דתם היא מוסלמית, ומאז העצרת בנובמבר 1947, שבה התנגדו להקמת מדינה יהודית מתוך סולידריות מוסלמית, חלו בתוכם שינויים רבים. שאפתנותו האימפריאליסטית של הרודן המצרי והישענותו על ברית־המועצות, הגבירו בשתי ארצות אלה הרגשות אנטי־ערביות. התורכים והפרסים רואים גם בנאצר וגם בברית־המועצות סכנה לקיומם החפשי, והם יודעים להעריך את גבורתה, יכלתה היוצרת ועצמאותה וקשריה העולמיים של ישראל. דעת הקהל שוכחת לרוב כי רוב תושבי המזרח התיכון הם לא ערבים. מספר התורכים, הפרסים והישראלים עולה על מספר הערבים במצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק.

אולם ישראל אינה נמנית רק עם עמי המזרח התיכון, אלא גם עם עמי הים התיכון. שכניה ביבשה הם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, אבל שכניה בים התיכון הם תורכיה, יון, איטליה, צרפת, ובים הדרומי, – בים סוף – חבש וסודן. סודן רובה מוסלמית ודוברת ערבית אם כי הדרום הוא פאגאני ואין לו כל זיקה לאיסלם וללשון הערבים. מדינה זו שומרת על עצמאותה ויש לה יסוד לפחד משכנתה הצפונית –ממצרים של נאצר. חבש רואה עצמה כנצר שלמה המלך ומלכת שבא, ודגלה הוא דגל גור אריה יהודה. והעם החבשי רוחש חיבה לעם ישראל.

אולם אליבא דאמת אין ישראל עם מזרח תיכוני או ים תיכוני, אלא עם עולם ומרותק לעם היהודי המפוזר בכל רחבי עולם. הזיקה לפזורה היהודית בעולם היא הזיקה המכרעת והקובעת בישראל. למעלה מתשע מאות אלף היהודים שעלוּ ארצה בעשור הראשון לקיום ישראל – באו ממאה ושתים ארצות מכל היבשות ומכל איי הים. המרחקים הגיאוגרפיים בימינו אינם ממלאים תפקיד מכריע כבימי קדם, אפילו לא כבימי המאה התשע־עשרה. הטלגרף, הטלפון, המטוס והרדיו, קירבו מרחקים ועשו את כדור־הארץ ליחידה משולבת, ואין עכשיו ארץ בעולם שאינה זקוקה, פחות או יותר, לשאר הארצות. בישראל הזיקה היא לכל הארצות, ולא רק מפני קשריה עם תפוצות היהדות.

הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו, המונה למעלה משישה מיליונים יהודים נמצא ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. בארצות־הברית של אמריקה הצפונית בלבדה נמצאים כחמישה מיליונים ומאתים אלף יהודים. כשבע מאות אלף יהודים יושבים בארצות אמריקה הלטינית (מהם כשלוש מאות ושישים אלף בארגנטינה), וכרבע מיליון יהודים בקנדה. באירופה (כולל רוסיה האסיתית) יושבים כארבעה מיליונים וארבע מאות אלף, מהם כשלושה מיליון וחצי בגוש הסובייטי (בברית־המועצות בלבד כשלושה מיליונים). קרוב למיליון יושבים באירופה המערבית. המרכזים הגדולים פה הם באנגליה (450,000) ובצרפת (325,000). בארצות אסיה (מחוץ לישראל) יושבים כמאה תשעים ושנים אלף; הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באסיה (מחוץ לישראל), לאחר עליית יהודי בבל ותימן, הוא עכשיו בפרס – כשמונים אלף יהודים. ביבשת אפריקה יושבים עוד כשש מאות אלף יהודים: בדרום אפריקה — כ־110,000, במרוקו 200,000, באלג׳יר כ־140,000, בתוניס כ־85,000 ובמצרים כ־30,000, באוסטרליה ובניו־זילנד יושבים כ־66,000 יהודים.

פיזור זה של היהדות בכל רחבי תבל מזקיק את מדינת ישראל לכל הארצות, בין שיש לה ובין שאין לה קשרים דיפלומטיים אתן.

ולא רק הפזורה. העם בישראל גופו מלוקט מעולי כל הארצות, ואין עם בעולם, גם לא ארצות־הברית, המורכב מיוצאי כל כך הרבה ארצות מכל היבשות כעם בישראל. על־פי הרכבו אין העם בישראל אירופי, אסיאתי, אפריקני או אמריקני בלבד. הוא כולל בתוכו בני כל היבשות והאיים, – ואין כעם ישראל, למרות מספרו המיצער, המסוגל, הודות לכך, להבין ולהכיר כל העמים בעולם, עמי אירופה ואמריקה, אסיה ואפריקה.

בשבעים השנים שלפני יסוד המדינה היו העולים בעיקר יוצאי אירופה. מזמן יסוד המדינה עד סוף 1958 עלו 922,274, מהם 394,831 יוצאי אירופה, (42.8%) יוצאי אסיה 264,640 (28.7%), יוצאי אפריקה 200,006 (24.7%), יוצאי יבשת אמריקה 10,295(1.2%).

ועַם זה בישראל שהתלקט מכל הארצות – זקוק לידידותן של כל הארצות או רובן, למען התגבר על האיבה של שכניו הקרובים המתנכלים לקיומו. בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שויון וזיקת גומלין לטובת שני הצדדים. אין ספק שנבקיע סוף סוף חומת השנאה המקפת אותנו בארצות השוכנות על גבולנו, אבל לא נבקיע אותה בהתקפה חזיתית אלא בעקיפין, בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון, שיש בה עמים מוסלמים ונוצרים לא ערבים, וברכישת כבוד ואהדה וידידות בקרב עמי אסיה ואפריקה, שעליהם נשען הגוש הערבי באו״ם ומחוצה לו במדיניות העוינת לישראל. רכישת ידידות עמי אסיה ואפריקה היא מטרה לעצמה ואמצעי למטרה. שאיפתנו לשלום ולשיתוף פעולה עם עמי ערב מוליכה אותנו לעמים הבלתי ערבים באסיה ובאפריקה, ועל נפש עמים אלה נלחמים מאז תום מלחמת העולם השניה המזרח והמערב, הגוש הסובייטי, ארצות־הברית באמריקה וארצות מערב אירופה.

סין נכבשה לקומוניסם בכוח, אולם הודו, השניה בגודל האוכלוסין ביבשת אסיה ובעולם כולו, מקיימת משטר דימוקרטי. והמאבק שאנו עדים לו בין מזרח ומערב הוא מאבק מדיני, צבאי, כלכלי וטכנולוגי וגם מאבק אידיאי. כביליון ורבע תושבי אסיה ואפריקה לא הגדירו עצמם, ורובם של עמים אלה מפחדים מכל המעצמות הגדולות, גם מסין ומברית־המועצות וגם ממעצמות המערב. ואם כי ישראל היא כמעט כמות מבוטלת במאבק המדיני־הצבאי והכלכלי־הטכנולוגי, שבין שני הגושים המתחרים, הרי במאבק האידיאי עשויה ומסוגלת ישראל למלא תפקיד לא מבוטל, הודות למורשתה ההיסטורית ולסגולותיה האינטלקטואליות והרוחניות ויזמתה היוצרת והחלוצית.

ישראל היא ארץ דימוקרטית, ואין היא יכולה להתקיים כלל בלי משטר דימוקרטי. בלי ערך האדם וחירותו, אחריותו והכרת שליחותו, בלי יזמתו החפשית והחלוצית, לא היתה הארץ נבנית והמדינה לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת. אין זאת אומרת שאין פגימות בדימוקרטיה הישראלית. יש ויש. אולם זהו יתרונה של דימוקרטיה שהיא מסוגלת לתקן המעוּוָת במוקדם או במאוחר.

אף־על־פי שישראל רואה בחירות האדם ובמשטר הדימוקרטי ערך אנושי ומדיני יסודי, וזה מעמיד אותה בשורת הארצות הדימוקרטיות, אין ישראל פוסלת שום ארץ שיש לה משטר אחר, והיא שואפת לקיים יחסים תקינים וידידותיים עם כל הארצות השוחרות שלום, והיא מאמינה שיתכן שיתוף פעולה על בסיס הדדי ושויון בין כל הארצות בלי יוצא מן הכלל. יִתכנו לא רק יחסים תקינים בין ארצות בעלות משטר שונה אלא גם ידידות, ודוגמה בולטת לכך היחסים שבין פולין וישראל.

אולם ישראל אינה רואה בדימוקרטיה המדינית חזות הכל. עוד לפני הקמת המדינה יצרנו בארץ צורות חיים ודפוסים חברתיים חדשים ומקוריים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת. החתישבות העובדת שלנו על כל צורותיה (קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי), הקואופרציה המסועפת בכל ענפי הכלכלה: בבנין, בסלילה, בתחבורה, באשראי, במכירה, בקניה, בשיכון; מוסדות העזרה ההדדית כקופת חולים, משען ועוד. כמו־כן הוקמו עוד לפני המדינה מוסדות חינוך ומחקר גבוהים בירושלים, בחיפה וברחובות שנתעלו בכמותם ובאיכותם לאחר קום המדינה, והם עומדים בשורה אחת עם מוסדות חינוך ומחקר בארצות העשירות והמתקדמות ביותר. המדינה גילתה יכולת להכשיר בזמן קצר עולים שבאו מארצות מדולדלות ומשועבדות – להיות כוח יוצר ומגן שאינו נופל בערכו וביעילותו מעולי הארצות התרבותיות ביותר. בתנופה בלתי מצויה מבוצעת בארץ זו יצירה משקית חדשה ומסועפת בחקלאות ובחרושת, בספנות ובתחבורה יבשתית ואוירית, ומוקמים מפעלי שיכון אדירים למאות אלפים משתכנים מהעולים ומהותיקים; ושפה אשר לפני יובל שנים נחשבה לשפה מתה, חנוּטה בספרי קודש ותפילה – נעשתה לשׂפה חיה, לשׂפת דיבור, לימוד וספרות, המלכדת קיבוצי גלויות הרחוקות זו מזו מרחקי זמן ומקום – וממזגת אותם לאומה אחידה.

רבים מעמי אסיה ואפריקה, שמעולם לא נתקלו ביהודים, כעמים הבודהיסטיים באסיה והעמים הכושים באפריקה, אולי לא היו יודעים כלל על הנעשה בארץ קטנה זו, אלמלא מבצעי צבא־הגנה־לישראל ממלחמת הקוממיות ועד מבצע סיני. דוקא מערכה אחרונה זו, אשר כאילו קוממה נגדנו את כל העולם, גם הקומוניסטי וגם הדימוקרטי, גם באירופה ובאמריקה וגם באסיה ובאפריקה, דוקא מערכה זו הוליכה שֵׁמע ישראל לארצות קרובות ורחוקות, ומנהיגי עמים תרבותיים ופרימיטיביים שאלו עצמם: כיצד אומה קטנה זו עמדה ועומדת למעלה מעשר שנים נגד אויביה המרובים ממנה פי כמה, והמקבלים זיון מהמערב ובמידה עוד יותר גדולה מהגוש הקומוניסטי – מה פשר החידה המופלאה הזאת? והם מצאו התשובה הנכונה: העליונות הרוחנית, הרוח החלוצית והיזמה היוצרת הפועמת בעם זה ובבניו הלוחמים והמגינים. רבים מהם באו לישראל לראות גילויי העליונות הזאת וביטוייה הממשיים, והם הופתעו, נפעמו ונתפעלו, כי מצאו כאן יותר מאשר שיערו מראש. מהודו ומבורמה, מיפן ומציילון, מקמבודיה, מגאנה ומליבריה, מחבש ומאוגנדה, מסודן הצרפתית ומחוף השנהב, מתורכיה ומקפריסין, מניגריה ומרודסיה – באו הנה שליחי הנוער בארצות אלה ללמוד דרכי הקואופרציה וההתישבות, חינוך בוגרים ואימוני נח״ל, וכאילו מתחילה להתקיים בימינו נבואת ישעיהו ״והיה באחרית הימים – והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו״.

משונה ותמוה, אבל טבעי הדבר שמבקרים זרים יודעים להעריך הרבה יותר נכונה את פלא ההתחדשות וכושר היצירה וגבורת הרוח וההשראה החלוצית המתגלים במפעל המוקם בישראל, מהרוב הגדול של תושבי ישראל עצמם. הללו שקועים כל אחד בדאגות יום יום, הרואה רק מה שנעשה או לא נעשה בפינתו הצרה, וקורא יום יום בעתונים לא על רבבות ומאות אלפים הילדים שנאספו מכל קצוי תבל ולומדים בבית־ספר ממלכתי אחד ורוכשים יסודות תרבות לאומית ואנושית בשפתם העברית, ולא על רבבות ומאות אלפים פועלים העובדים יום יום בחריצות בשדה ובחרושת ובונים את הארץ, ולא על רבבות הנוער המתאמנים ומתחנכים מתוך שויון גמור בצה"ל, ולא על מאות ואלפים המורים והפרופסורים והחוקרים והסופרים והאמנים היוצרים את התרבות העברית, אלא קוראים על סנסציות של מעילות ופורצים ומתפרעים וגילוי בתי־בושת, על השמצות וקטטות מפלגתיות ושערוריות אחרות. משום כך אין התושב הישראלי ברובו הגדול מסוגל להקיף בסקירה ממַצה את המפעל היחיד במינו המתרקם בארץ בשטח העליה, הפיתוח, הפרחת השממה והתרבות, העלאת האדם, אימון הצבא וציודו, מיבצעים חלוציים בישובי הספר והנגב, הפיכת אבק אדם שנצטבר מכל קצוי תבל לאומה בת־חורין ועצמאית המתערה שוב במולדתה. רק האיש הזר, הבא מרחוק ורואה ביעף את המפעל ברחבי הארץ ומַשוה את הנעשה פה לנעשה בארצו – יודע להעריך נכונה –כאשר יעריך נכונה היסטוריון שיכתוב תקופתנו זו בעוד 50 שנה – את המפעל האדיר והמופלא הנוצר בארץ ללא דוגמה ואח בארץ אחרת – והוא עומד ומתפעל ומעריץ; ובני אסיה ואפריקה שהתעצמו ועומדים להתעצם יודעים שיש להם ממה וממי ללמוד – ללא פחד של השתלטות, והם שולחים הנה את טובי צעיריהם וגם מזמינים את מומחינו, מדריכינו ומפקדינו ללמדם להתגבר על הבעיות הקשות שהועמדו בפניהן, לאחר השגת עצמאותם.

לפי שעה סללנו רק משעול צר למספר מדינות באפריקה ואסיה. הודו בהנהגתו של המדינאי הדגוּל נהרו מסרבת לקיים עם ישראל יחסים תקינים, אם כי מר נהרו הבטיח כמה פעמים לנציגינו לעשות כך. אולם האינטליגנציה ההודית מעריכה ומוקירה את ישראל, וטובי בניה באים הנה מזמן לזמן ללמוד וללמד – ללמוד דרכי התישבות, קואופרציה וחינוך וללמד פילוסופיה הודית. מעשר המדינות העצמאיות כיום ביבשת אפריקה, חמש הן מדינות ערביות: מרוקו, טוניס, לוב, מצרים וסודן. עם כל שאר מדינות אפריקה, שהן בעיקר נוצריות – גיניאה היא מוסלמית – אנו מקיימים יחסים תקינים וידידותיים, ומדריכינו ומומחינו בשטחים רבים מסייעים בכשרון ובמסירות חלוצית לפיתוח הארצות האלה, וכן מפתחים בכמה מהן מפעלים כלכליים משותפים, וחברות ישראליות פועלות שם.

אין ישראל יכולה כמובן להתחרות עכשיו, וספק אם תוכל גם בעתיד, בידע הטכנולוגי של מעצמות אדירות המוציאות הון תועפות על מעבדות ומחקרים. וּוַדאי שלעולם לא תוכל להתחרות ביכלתן הצבאית והחמרית. אולם בממלכת הרוח אין הכמות מכרעת, אם כי אין היא מבוטלת, וגם עמים קטנים שחוננו בסגולות הדרושות יכולים לתרום לאוצר הערכים האנושיים ולהעלאת המין האנושי. ירושלים ואתונה בימי קדם, שהיו למעשה עיירות לא גדולות, הנחילו לעולם מורשה בת אלמוות שהעשירה את המין האנושי והטביעה חותם בל ימחה על תרבות הדורות שעברו ועל זו שבימינו. ישראל והיהדות מוסיפות לעשות כך גם עכשיו.

המפעלים והגורמים בישראל המושכים אלינו את טובי הנוער מעמי אסיה ואפריקה הם:

א. גבורת צה״ל. כבר צויין למעלה הרושם של מבצע סיני בעולם, שעורר בכל מקום הוקרה והערצה לצבא הישראלי ולעמו. הנח״ל בצבאנו משמש להרבה ארצות מקור השראה.

ב. הדבר השני שאינו דרמתי כל כך, אבל יש לו משמעות יותר איתנה ובת־קיימא היא ההתישבות העובדת, גם הקיבוץ וגם המושב. עמי אסיה ואפריקה אינם נגררים אחר הקומוניסט הטוטליטרי, וגם הקפיטליסטם האמריקני אינו הולם את מצבם ושאיפותיהם, והם רואים ביצירות החברתיות החדשות שהולכות ונוצרות בישראל, ללא כפיה, אלא מתוך יזמה חפשית וחלוצית, מיזוג של חירות האדם ומניעת ניצוּל ואפליה וביצוע מכסימום של שותפות חברתית וכלכלית. הם מאמינים שיש לאֵל ידם להקים בארצם התישבות מושבית המושתתת על משק אינדיבידואלי, עבודה עצמית ומידה רבה של עזרה הדדית פנימית וקואופרציה בקניה ובמכירה. הממשלה הבורמנית שלחה לישראל עשרות משפחות קצינים לעבוד שנה בקיבוצים ובמושבים, במטרה להקים במרחבים השוממים של בורמה מעין חבל לכיש – ישוב חבל גדול וריק במרכז הארץ ועל גבולה, אשר גם יבצר בטחון המדינה מפני כנופיות עוינות וגם יִצוֹק דפוסי חברה חדשים מיוסדים על עבודה עצמית ועזרה הדדית.

ג. הסתדרות העובדים, שמבנֶהָ ותפקידיה שונים מכל ארגוני הפועלים בעולם, והיא הוקמה מלכתחילה לא רק כארגון מקצועי או קואופרטיבי, אלא כברית בוני מולדת ומחדשי אומה. בני אסיה ואפריקה, המתחילים אף הם בבנין חייהם מחדש ברשות עצמם, סבורים, בצדק, שיש להם ללמוד ממנה כיצד להפוך עמם הפרימיטיבי לעם עובד תרבותי.

ד. הישגי המדע הישראלי, הצרוף והשימושי, בשטחי הפיסיקה, הגיאולוגיה, המדיצינה, החקלאות והחברה. כמה עמים באסיה ובאפריקה, שנשתחררו בזמן האחרון, עזובתם רבה, והן סבורות, בצדק, שלהצלת העם היהודי בישראל עזרו בהרבה אנשי המדע ושילובם במפעל ההתישבותי.

ה. כושר הבניה והיזמה של העם בישראל, המתמיד בעבודתו ובפיתוח ארצו על אף היותו נתון במצור. העמים האלה רוצים לשתף אותנו בשיקום ארצם, וכבר הוקמו כמה מפעלים משותפים בשטח הבניה, הספנות והתרבות, והולכות ונרקמות תכניות נוספות.

ו. בארצות אסיה ואפריקה אין בעיה של קליטת עולים, אבל מפעל קליטת העליה מארצות רבות ברמה תרבותית שונה זו מזו ומיזוגם לעם אחד, מעורר השתאוּת, ויש בו לקח מאלף למנהיגי הארצות, שעמיהן אף הם נבדלים בתוכם, לפי שבטיהם, בלשונם ותרבותם ובמנהגיהם. והם שואפים להפוך ארצם, שאינה בעצם אלא שם גיאוגרפי, ליחידה לאומית בעלת תרבות משותפת.

ז. רושם גדול עושה על עמים אלה גם היציבות של ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה ביבשה, והיא דומה לאי רוגע ושלו בתוך ים סוער של הפיכות, רציחות פוליטיות, השתלטות כיתות צבאיות, דיכוי חופש הפרט, חתירות הדדיות. עָצמה מוּסרית זו של אומה קטנה זו בולטת ומבהיקה ביתר עוז על רקע הסביבה האזורית הפרועה שבה היא חיה שנצטבר מכל קצוי תבל לאומה בת־חורין ועצמאית המתערה שוב במולדתה.

עבדים.¹

אנו עומדים עתה רק בראשית התרקמות יחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה, ואסור לנו לשכוח אף לרגע האזהרה הנבונה: ״אל יתהלל חוגר כמפתח״. אנו מתהלכים במעלה הר תלול, זרוע מוקשים ופחים, ועדיין אנו רחוקים מהפסגה הנכספת, כי לעת עתה אנו מוקפים לאורך כל גבולותינו ביבשה –אלף ושמונים קילומטר – חומת שנאה והתנכלות, ואויבינו מנסים לזרוע בקרב עמי אסיה ואפריקה אי־אמון לישראל המשמשת, כביכול, ראש גשר לאימפריאליסם. אולם אמת המעשים והיצירה טופחת על פני משטינינו, אם כי להשטנה זו נתנה יד כל העתונות הסובייטית וזו של רוב גרורותיה (מחוץ לפולין). בעתון מצויר בקהיר ״אחר סאעה״ נדפסה תמונת הקבינט האמריקני והנשיא אייזנהואר בראשו – הכפוף לשלטון יהודי סודי שבראשו עומדים הסנטור ליהמן, המדען רוברט אופנהיימר, חבר בית־המשפט העליון פליכס פרנקפורטר, אדמיראל ריקובר (ממציא הצוללת האטומית) ועוד. ומסופר, כי ״זקני ציון” אלה כבר השתלטו על אירופה ואמריקה והם חורשים מזימות להשתלט על אסיה ואפריקה, ומקל החובלים בידם היא ישראל. בוועידת נוער שנתכנסה בקהיר בפברואר שנה זו (1959) ביזמת הרודן המצרי וברית־המועצות נתקבלה החלטה האומרת, כי ״ישראל היא עושק תוקפני ציוני־אימפריאליסטי, והמשך קיומה של ישראל כמוהו כתוקפנות, והועידה תומכת בזכות העם הערבי לשחרר את פלסטין ולחסל את העושק התוקפני״. אולם בועידה של עמי אפריקה, שנתכנסה באקרה (בירת גאנה) לא הצליחה מצרים בנסיונה להטיל החלטה אנטי־ישראלית, אם כי באותה ועידה השתתפו חמש מדינות ערביות אפריקניות. גם בעצרת האו״ם אין הרודן המצרי בטוח עוד בתמיכתם של כל עמי אסיה ואפריקה, כאשר היה הדבר בועידת בנדונג ובעצרת החירום שנקראה בימי מערכת סיני. אפילו כמה מדינות מוסלמיות באסיה עמדו על סכנתו ונזקו של הרודן המצרי והן משתפות פעולה עם ישראל. כרגע יש לישראל נציגויות בשש ארצות אסיה וחמש נציגויות בארצות אפריקה. ומתקיימים יחסי ידידות ועזרה עם כמה מדינות שמטעמים שונים לא התקשרו עם נציגים רשמיים.

נמל אילת והשיט במיצרים בים־סוף ובאוקינוס ההודי ממלאים תפקיד מדיני וכלכלי רב־סיכויים ביחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה המזרחית. עד עכשיו תופסת אירופה המקום הראשון ביצוא הישראלי, אמריקה – המקום השני, אסיה – המקום השלישי, ואפריקה – הרביעי, אבל אין ספק, כי שתי היבשות האחרונות עתידות למלא מקום גדול יותר בסחר החוץ שלנו. אולם אין לשקול חשיבות היחסים עם עמי אסיה ואפריקה מבחינה כלכלית־מסחרית בלבד. זו היא זכות היסטורית גדולה ומשום־כך גם חובה – שניתנה לישראל לעזור לעמים נחשלים ופרימיטיביים להתעלות, להתפתח ולהתקדם, ועל־ידי כך לעזור לפתרון הבעיה החמוּרה ביותר של המאה העשרים – הבעיה המרכזית של האנושות בימינו – בעיית הפער המסוכן שבין אסיה ואפריקה מצד אחד ואירופה ואמריקה ( ואוסטרליה) מצד שני. כי רק סתימת הפער הזה מסוגלת להביא לידי אחוָה ושותפות בינלאומית אמיתית, שארגון האומות המאוחדות הציג אותה בראש מאוַייו, ולעת־עתה אינה אלא משאלה חסודה. ושותפות בינלאומית אמיתית לא תיתכן כל עוד קיים מרחק עצום בין רמת החיים, הבריאות וההשכלה של עמים שונים.

אין גם ספק שמשקלם של עמי אסיה ואפריקה בזירה הבינלאומית ילך ויגדל, אם מפני רוב אוכלוסיהם וגם מפני רוב מדינותיהם. באסיה שמחוץ לברית־המועצות כבר נשתחררו כל המדינות משלטון זר, וגם באפריקה אנו עדים לתהליך מהיר ובלתי נמנע של שחרור העמים השחורים. האחוזות הצרפתיות באפריקה נעשו כבד רפובליקות אבטונומיות בתוך ״העדה״ (Communauté), והמושבות הבריטיות והאחרות (של בלגיה, פורטוגל) אין ספק שבמוקדם או במאוחר ישיגו אף הן את עצמאותן. המדינה הגדולה ביותר ביבשת השחורה, ניגריה, המונה כ־35 מיליון תושבים, תהיה עצמאית בשנה הבאה, אם כי היא כבר אבטונומית גם עכשיו במידה רבה, ויש ערך רב ליחסים הידידותיים בין ישראל ובין ראשי הפדרציה הניגרית.

ועם כל החשיבות הגדלה והולכת של יבשת אסיה ואפריקה אין מדיניות החוץ של ישראל יכולה להפחית כמלוא הנימה במאמצי קשריה עם אירופה ואמריקה. בשתי יבשות אלה יש לישראל ענין מיוחד וגורלי משלושה טעמים:

1. בשתיהן שוכנת רובה המכריע של הפזורה היהודית – למעלה מעשרה מיליון.

2. שתיהן יהיו עוד זמן רב מרכז התרבות והמחקר, ומתלמדים אזרחיים וצבאיים מישראל ירכשו שם השכלתם הגבוהה שעדיין אין להשיגה בארץ בשלימות, ואנשי המחקר הישראליים יהיו זקוקים לקשרי תרבות עם אנשי מחקר באירופה ובאמריקה. 3. הציוד לצה״ל, שעדיין אין ליצרו בארץ – וזהו הציוד העיקרי גם לחילות היבשה, גם לחיל האויר וגם לחיל הים – תוכל ישראל להשיג רק בארצות הידידותיות של יבשות אלה, כי באסיה ובאפריקה אין מיצרים עדיין נשק ועוד זמן רב לא יְיָצרו אותו שם.

גם לאחר הגדולות שנעשו בישראל באחת־עשרה השנים לקיומה – עדיין חסרה המדינה הצעירה הרבה דברים חיוניים: טרם שוכנו כל העולים כראוי, ולא לכולם הובטחה תעסוקה קבועה; אין עדיין חינוך תיכוני וגבוה חינם; הפער בין היצוא והיבוא, על אף ההתקדמות הכלכלית הבלתי

פוסקת והגדֵלה של היִּצוּר, עדיין גדול ומדאיג; וצה״ל עדיין אינו מצויד במידה מספיקה באיכות ובכמות. ובזה לא נמנו כל החסרונות והליקויים הפנימיים. אבל המחסור הגדול, הקובע והעיקרי בישראל – הוא מחסור ביהודים. אין אמנם ארץ בעולם שישובה גדל פי שלושה במשך עשר שנים, כאשר נעשה הדבר בישראל, אולם עדיין אין לנו בארץ אלא כ־15% של העם היהודי, ומספר היהודים בארץ עוד לא הגיע לשני מיליונים, ודיבור על המיליון השלישי יש בו במקצת מעין לעג לרש. והמחסור ביהודים הוא כמותי ואיכותי כאחד. הממשלה הנבחרת הראשונה בראשית שנת 1949 הציגה בראש משימותיה הכפלת האוכלוסין במשך ארבע שנים. משימה זו נתמלאה עוד לפני הזמן הנועד. מי שירצה עכשיו להכריז על משימה זו, ולא בארבע וגם לא בעשר השנים הבאות, יתקשה קודם כל למצוא תשובה מציאותית וסבירה לשאלה: מאין יבואו עוד שני מיליון יהודים, בתקופה הבאה?

ביבשת אפריקה ואסיה נשארו עוד כשמונה מאות אלף יהודים אשר בחלקם הגדול – אפשר להניח –יעלו ארצה בשנים הבאות, אבל המכסימום שיש לצפות מארצות אלה הוא כחצי מיליון יהודים. אילו שערי רוסיה וארצות הגוש הסובייטי היו נפתחים, היו בלי ספק נוהרים ארצה מאות אלפים. אבל המפתח לשער הסגור הוא לא בידי העם היהודי. יש לצפות לעליה חלוצית מארצות הרוָחה והחופש באירופה ובאמריקה – עליה זו באה גם עכשיו באלפים מעטים לשנה, ועדיין מדינת ישראל לא נתפנתה ברצינות ובמלוא יכלתה לטיפוחה והרחבתה. לפי האמנה שבין הממשלה ובין הסוכנות היהודית נשארה פעולה זו בידי הסוכנות. המאמצים שהסוכנות עושה בשטח זה – והיא עושה מאמצים נאמנים – הם לא ברוכים ביותר, וזוהי משימה שהמדינה צריכה לקחת על עצמה, כי רק היא תוכל להפעיל גם בתפוצות וגם בארץ את הכוחות הדרושים להאדרת עליה זו וקליטתה. אבל בירור סוגיה זו אינו מעניינו של פרק זה.

דבר אחד ברור ללא ספק: זיקת ישראל ליהדות הגולה וזיקת יהדות הגולה לישראל מחייבות טיפול יתר של מדיניות חוץ ישראלית בארצות אירופה ואמריקה; ויש נימוקים ממלכתיים, המחייבים טיפול גם אילו לא נמצא רוב מנינו ורוב בנינו של העם היהודי בארצות אלו. והנימוקים הממלכתיים הצרופים אינם קלי־ערך, ויש בתוכם גם כאלה העלולים לקבוע גורל המדינה, בטחונה וקיומה.

הויכוח בימי השילומים היה במידה רבה ויכוח אם גרמניה של ימינו ברובו לארצות אירופה ואמריקה, וההון הדרוש ואשר ידָרש עוד הרבה שנים לפיתוח הארץ, יבוא משתי יבשות אלה. במשך הזמן יגדל חלקן של יבשות אסיה ואפריקה בסחר החוץ הישראלי, אבל חשיבותן של אירופֹּה ואמריקה לא תפחת, וההון הדרוש לישראל יבוא בעיקרו מאירופּה ומאמריקה לאו דוקא מיהודים בלבד, אלא גם מממשלות ומבעלי עסקים לא־יהודים. לא ידועה אף ארץ אחת שנתפתחה רק מההון שנצבר בתוכה. ארצות־הברית של אמריקה הצפונית נזקקה להון זר עד מלחמת העולם הראשונה, היינו כמאה וארבעים שנה אחרי מלחמת הקוממיות שלה. וישראל, הקולטת עולים בלי הון, וַדאי לא תתמלא מחוליתה, ומשיכת הון ליצירת מפעלי פיתוח בישראל מן ההכרח שתהווה אחד המרכזים של הפעילות הישראלית הבינלאומית.

אולם ישראל נזקקת לאירופה ולאמריקה בענין החיוני ביותר לשלומה ולבטחונה ־ וזהו ציודו של צה״ל. כבר צוין לעיל, כי בטחון אינו רק צבא – אלא עליה, התישבות, חינוך ועוד. אולם בלי צבא אין בטחון, וצבא עומד על שני דברים: רוח האדם הלוחם וכשרו – וכלי המלחמה אשר בידו. וכלים אלה שונים מכל הכלים האחרים שבעולם. מעטות הארצות המיצרות אותם. ארצות אסיה ואפריקה וכן ארצות אמריקה הדרומית אינן מיַצרות, ואף הארצות המיַצרות – לא כולן מוכרות אפילו בכסף מלא. הגוש הסובייטי, המזרים ציוד רב ועצום לארצות ערב, היודע היטב לשם מה נועד ציוד זה – מסרב לספק, אף בכסף מלא, נשק לישראל. אולם תיתכן גם מדינה ידידותית ביותר בין מיצרי הנשק העיקריים בעולם, אשר מטעמים שונים מסרבת לספק נשק, חינם או בכסף מלא, לישראל. וארץ כזו היא ארצות־הברית.

זמן רב, גם בימי בווין וגם בימי אידן, היתה בריטניה מתיחסת בחוסר אהדה לישראל, ואם כי היא חתמה על הצהרת השלושה (ארצות־הברית, צרפת, בריטניה) בשנת 1950, לשמור על מאזן הכוחות בין ישראל ובין ארצות ערב, סירבה זמן רב למכור לישראל נשק, שהיתה נותנת חינם לירדן ולעיראק, ומוכרת למצרים.

אחרי ההפיכה בעיראק ביולי, 1958, הבין משרד החוץ הבריטי, שהערבים במזרח התיכון הם משענת קנה רצוץ, וכי נאצר מהווה סכּנה חמורה לעולם החפשי ולחירותן של כל שאר ארצות ערב. מאז חל שיפוּר ניכר ביחסי בריטניה־ישראל, גם בריטניה למדה להעריך את משטרה, מפעלה וערכה הבינלאומי של ישראל, ושיפור זה בא לידי גילוי בכמה דברים. נשתנה לטובה גם היחס לצרכי הציוד של צה״ל. אחרי העיסקה הצ׳כית היתה גם קנדה מוכנה למכור לישראל מטוסי סילון (אמנם, אחרי הרבה היסוסים), אחד מסוגי הציוד החיוניים ביותר, כי בכוח האויר, יותר מאשר בכל כוח צבאי אחר, תלוי כשרון ההתגוננות היעילה והמהירה. ישראל החזירה את מטוסי הסילון הקנדיים, הואיל וידידתה הנאמנה באירופה, צרפת, תחילה תחת ממשלתו של אדגר פור, ובמיוחד בימי ממשלתו של גי מולה, סיפקה לישראל את הכוח האוירי הדרוש, ולא היה כדאי להשתמש בשני דגמים שונים המחייבים חלקי חילוף ואמצעי אחזקה שונים, שיש בהם רק כדי להכביד על חיל האויר.

צרכי הציוד של צה״ל הצריכו את משרד הבטחון הישראלי לבוא בדברים עם הממשלה הגרמנית – גם לשם רכישת נשק וגם לשם מכירת נשק. ולא היה דבר שנוי במחלוקת חמוּרה בישראל כיחסים עם גרמניה, והדבר טבעי. בדורנו נשמדו על־ידי גרמניה הנאצית שישה מיליון יהודים, ואילו גרמניה זו היתה מנצחת במלחמה ומשתלטת בעולם, אין ספק שהיתה משמידה את כל העם היהודי.

ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על כמה וכמה מעשי שוד ופרעות וטבח שנעשו ליהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. אבל מה שעשתה גרמניה הנאצית לא קרה עוד גם בהיסטוריה היהודית לא בכמותו ולא בתיכנונו ולא באכזריותו. ומעשים כאלה אין לשכוח ואין לסלוח. ובוַדאי לא יכול לשכוח

ולסלוח הדור שלנו, שאחיו ואחיותיו והוריו וילדיו נשרפו ונחנקו בחדרי הגאזים באושוויץ, בטרבלאנקה, בדכאו, בברגן בלזן ועוד. ספק אם היה פעם מעשה זוָעה אכזרי ורב־היקף כזה בהיסטוריה האנושית. כשממשלת ישראל עוררה בפעם הראשונה בכנסת בינואר 1952 תביעת השילומים מגרמניה המערבית – המזרחית אינה רוצה עד היום לשמוע כל תביעה על החזרת השוד של הנשרפים והנרצחים על־ידי הנאצים שבתוכה – נתחוללו ויכוחים סוערים ומשולהבים, ולא רק דימגוגים המסוגלים לספסר בדמי מיליונים ואשר ניסו לסקל את הכנסת בשעת הויכוח, אלא גם אנשים כנים טענו, שכל מגע עם גרמניה המערבית הוא פּסוּל, והשילוּמים מגרמניה הם בגדר מוקצה מחמת מאוס או גרוע מזה. רוב הכנסת ורוב העם בישראל ובעולם לא קיבל עמדה זו: הוא תבע את קבלת השילומים וחִייֵב משא־ומתן עם גרמניה של אדנואר, אשר הכירה באחריותו המוסרית של כל העם הגרמני לפשעי הנאצים וראתה חובה לעצמה לפצות את הסובלים שנשארו בחיים.

רוב האנשים הם דבקים ונוקשים ברגשות עברם, ואינם מסוגלים לראות התמוּרות המתחוללות בעולם ולהכיר ביחסים והצרכים החדשים, ואינם מבינים שאם אין לתקן את העבר, יש לדאוג לעתיד שהאסונות הקודמים לא יחודשו, והדאגה לעתיד אפשרית רק אם רואים המציאות המתחדשת לא בעינים של אתמול ושלשום – אלא בראיית זרם השינויים.

הויכוּח בימי השילומים היה במידה רבה ויכוח אם גרמניה של ימינו היא אותה גרמניה הנאצית, ואם אין הבדל בין אדנואר ובין היטלר, ואחרים הרחיקו לכת ואמרו שבעצם לא היה הבדל בין גרמניה הקיסרית ובין גרמניה הנאצית. העם הגרמני היה תמיד וישאר תמיד עם נאצי.

ושוב נתעורר הויכוח, כשמשרד הבטחון ראה צורך לבוא בדברים עם גרמניה המערבית בדבר ציוד צבאי שאפשר היה להשיגו רק בגרמניה. במקום הטענה שאסור לנהל כל משא־ומתן עם גרמניה –באה אז הטענה של״אישיות רמת מעלה״ אסור לבוא בדברים עם גרמניה, אבל עם נציגים מדרגה לא כל כך גבוהה – מותר.

והויכוח השלישי נתעורר כשעתון גרמני, ״דר שפיגל״, פירסם ביולי שנה זו על מכירת נשק מישראל למשרד הבטחון של מערב גרמניה. הדבר הוחלט בממשלה באמצע דצמבר 1958, והחוזה נחתם בסוף מארס 1959, ובישיבה המשותפת של ועדת הכספים וּועדת חוץ ובטחון של הכנסת, שבה דנים על תקציב משרד הבטחון נמסר על ״עיסקה״ זו. אולם המחלוקת פרצה רק לאחר שהשבועון הגרמני פרסם את הדבר, ודבריו הועתקו בעתון־ערב ישראלי. שלושה ימים נמשך הויכוח בענין זה בכנסת –והרוב בכנסת אישר פעולת הממשלה, אם כי הרוב היה מורכב (וזה אולי מקרה ראשון בכנסת) – חלקו מהקואליציה וחלקו מהאופוזיציה.

לא היה ויכוח בכנסת שעורר הדים חזקים בעולם, לא רק בעולם היהודי. אלא גם בעתונות העולמית, כמעט בכל הארצות, כויכוח על מכירת נשק מצד ישראל למדינה הידועה זה דורות כמדינה הצבאית par excellence, ומחוץ לעתונות הסובייטית שחזרה על דברי הקומוניסטים הישראליים שניסו להתיצב בראש המתנגדים, אם כי היו להם מתחרים גם מימין וגם משמאל – הכירה כל העתונות העולמית והיהודית – פרט ליוצאים מן הכלל מעטים – בצדקתו ובבגרותו הממלכתית של הרוב בכנסת.

אין בידי בן־תמותה להחיות ששת המיליונים אשר נשרפו ונחנקו ונקברו חיים על־ידי הנאצים. אולם ששת המיליונים האחים והאחיות שהלכו למות השאירו לנו צוָאה קדושה: למנוע שואה כזו מהעם היהודי בעתיד, ולמנוע זאת על־ידי היות העם היהודי עם עצמאי בארצו, המסוגל לעמוד בכוחו בפני כל צר ואויב. ואין זו הצוָאה של השואה הנאצית בלבד, אלא הלקח שבוני הארץ בשלושת הדורות שלפני קום המדינה הסיקו מכל ההיסטוריה היהודית בגולה, שהיתה היסטוריה כמעט מתמדת של שואות גדולות וקטנות: טביחות של מסעי הצלב, גירושים מאנגליה, ואחר־כך מספרד ומפורטוגל, פרעות של בוגדן חמלניצקי, של הצאר הרוסי, של פטלורה, של היטלר. כל אלה לימדו את חלוצי התקומה לא לבכות, לא לקונן, לא להסתפק באמירת ״שפוך חמתך״, אלא להחלץ לחידוּש המולדת, לבנות בה כפרים יהודיים, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להגביר עליה, לא לעמוד כעני בפתח, גם לא לומר מתוך יאוש ״תמות נפשי עם פלשתים״, אלא להקים מדינה ולהיות עם ריבוני שוה זכויות במשפחת העמים.

יתכן שאילו קמה המדינה היהודית ביום שהרצל כתב ביומנו: ״היום יסדתי את מדינת היהודים״ – זה היה בהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל באבגוסט, 1897, לא היה צורך כה חיוני בצבא יהודי, כי בסוף המאה התשע־עשרה היה כל העם היהודי בחיים, כל השערים היו פתוחים, והיהדות שהיתה אז בעיקר עם אירופי, היתה נוהרת בהמוניה למדינתה; אירופה כולה שהיתה אז מושלת בכיפה העולמית, היתה רואה את המדינה היהודית בעין טובה, ומסביב למדינה היהודית לא היתה אף מדינה עוינת אחת – כי בימים ההם (1897) לא היתה קיימת אף מדינה ערבית אחת, וכל המזרח התיכון, לרבות מצרים, היה חלק של הקיסרות העותומנית. אולם המדינה לא נוסדה בסוף המאה התשע־עשרה – אלא לאחר מלחמת העולם השניה ב־14 במאי, 1948, כשנשתנתה באופן יסודי תמונת העם היהודי, תמונת המזרח התיכון ותמונת העולם כולו. שני שלישים מיהדות אירופה נשמדו על־ידי הנאצים, ושליש נותק בחוזק יד מהעם היהודי ונגזר עליו אֵלם לאומי אחרי המהפכה הבולשביסטית ברוסיה. הסובייטית.

רוב עמנו יושב עכשיו ביבשת אמריקה, ורק שארית הפליטה של הטבח הנאצי ויהדות ארצות האיסלאם – תימן, בבל ואפריקה הצפונית, פרס ותורכיה – הגיעו בהמוניהם לארץ. כל ארצות ערב במזרח התיכון התעצמו, מקצתן אחרי מלחמת העולם הראשונה, וברובן אחרי מלחמת העולם השניה, וכולן כאחת התיצבו כצר למדינה היהודית. קיסרויות אוסטריה־הונגריה, איטליה וגרמניה נהרסו ולא נשאר להן זכר. ואירופה כולה המושלת בכיפה ירדה מגדולתה. בריטניה, צרפת וגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה לא היו עוד ושוב לא יהיו מה שהיו לפני מלחמת העולם הראשונה. אנגליה, שהיתה מעצמה עולמית ראשונה במעלה במאה התשע־עשרה ועד סוף מלחמת העולם השניה – נהפכה למעצמה ממדרגה שניה, הפסידה כל אחוזותיה באסיה והולכת ומפסידה לאט לאט מושבותיה באפריקה, כי כל אלה נהפכו או נהפכות או יהפכו למדינות עצמאיות.

צרפת היתה בימי נאפוליון המעצמה הראשונה באירופה והתנשאה להשתלט על כל העולם, ובמלחמת העולם הראשונה עמד מצביאה בראש כל חילות בעלי הברית שנלחמו בגרמניה ובעלות בריתה. במלחמת העולם השניה ירדה מגדולתה כמעצמה עולמית, הפסידה כל מושבותיה באסיה, שנהפכו למדינות עצמאיות, ומושבותיה באפריקה הולכות ונהפכות למדינות אבטונומיות.

גרמניה היתה בתחילת המאה העשרים האדירה ביותר באירופה ונאבקה על המקום הראשון בעולם. לאחר מיגורו של היטלר במלחמת העולם השניה ירדה למדרגה של אחת המדינות הבינוניות באירופה, אם כי גילתה לאחר המלחמה כוח התחדשות מפליא ומשקלה הכלכלי והפוליטי עולה, אבל תקופת ההגמוניה שלה באירופה עברה ללא שוב, ועכשיו אין היא אלא אחת החברות המרובות ב״נאטו״, שאמנם היא תופסת בה מקום חשוב.

בראש העולם בימינו התיצבו שתי מעצמות אדירות: ארצות־הברית וברית־המועצות.

ארצות־הברית היתה במשך 160 שנה אחרי מלחמת השחרור שלה מתבודדת במועדיה ושומרת על צוָאת וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות ובל תתערב עם זרים. מסורת זו עוד מוסיפה לחיות בקרב כמה חוגים שמרניים של העם האמריקני. עד מלחמת העולם השניה לא נזקקה אמריקה לשום ברית ולשום התקשרות חיצונית לשם בטחונה ושלמותה. שני האוקינוסים ממזרח וממערב ועמים חלשים וידידותיים מצפון ומדרום הבטיחו את שלומה ובטחונה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה נשתנה המצב. האוקינוסים חדלו מהיות מחסה ומבטח, כי נוצרו פצצות אטומיות ומימניות וטילים בין־יבשתיים שיכולים להחריב את אמריקה מעבר לאוקינוס. ואחרי מלחמת העולם השניה יזמה אמריקה ברית נאטו הכוללת את קנדה וכל ארצות מערב אירופה (פרט לשבדיה) ותורכיה. אמריקה זקוקה עכשיו לעזרת אירופּה, כשם שאירופה זקוקה לעזרת אמריקה. גם ברית־המועצות אינה סומכת על כוחה בלבד. היא הקימה ברית ורשה הכוללת כל הארצות הקומוניסטיות (או כפי שהן קוראות עצמן: ״דימוקרטיות עממיות״) במזרח־אירופה.

מדינת ישראל הקטנה אינה שייכת לשום ברית ולשום גוש – בניגוּד לרצונה. יש אמנם דוקטרינרים הרואים את בדידותה של ישראל כברכה. אם יש בכך משום ״ברכה״ הרי זו ״ברכה״ מאונס. המתברכים בבדידותנו דוגלים בשם ניטרליות; גם נהרו דוגל בנייטרליות כביכול, אבל הוא חבר בקומונוולט הבריטי. אין הוא נייטרלי אפילו ביחס לישראל ולערבים, כי יש לו קשרים אמיצים ויחסים תקינים עם ארצות ערב, אבל הוא נמנע בעקשנות מקשירת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ובביקוריו התכופים במזרח התיכון פסח, בכל פעם שלא במקרה, על ישראל. ישראל מאז קומה נקטה מדיניות – ומדיניות זו נכללה בקוי היסוד של כל הממשלות בישראל מאז הבחירות לכנסת הראשונה, – האומרת, כי ״ישראל לא תיתן יד לשום מזימה וברית תוקפנית המכוונת נגד איזו מדינה שהיא ותסייע במידת יכלתה להפגת המתיחות הבינלאומית״. וכל הממשלות בישראל היו נאמנות למדיניות זו, ויש להניח שיהיו נאמנות גם להבא, לא רק מתוך נאמנות למורשת השלום של נביאי ישראל, אלא גם מתוך זיקה ליהדות העולם הנפוצה בכל הארצות; מתוך חרדה לכל קיבוץ יהודי אין ישראל יכולה ורשאית לתת יד לשום מזימה תוקפנית נגד איזו מדינה שהיא שיש בה יהודים, ויהודים ישנם בגוש המזרחי ובגוש המערבי.

אבל מדוע אסור לישראל מה שמותר לפולין, לצ׳כוסלובקיה, לבלגיה, לתורכיה, לדנמרק, לצרפת –להשתתף בברית התגוננות עם אומות ידידותיות? בלי ספק היתה ישראל מסכימה לנייטרליזציה של כל אזור המזרח התיכון, היתה מסכימה לאסור כל מלחמה בתוכו ועליו מאיזה צד שהוא, והיתה נותנת יד למתן ערובות יעילות לשלימות הטריטוריאלית של כל הארצות האלה, כשם שישראל היתה מסכימה לכרות ברית שלום עם כל שכנותיה לשם שיתוף פעולה כלכלי, מדיני ותרבותי. אבל שני הדברים אינם יכולים להתבצע על־ידי רצונה של ישראל בלבד, וכל האחרים, שבהם תלוי הדבר, מסרבים. בינתיים מוסיפה ברית־המועצות לזיין את מצרים וסוריה (אם כי מצרים כאילו נלחמת בקומוניסם שבתוכה) ואת עיראק, ואמריקה מוסיפה לזיין את ירדן וסעודיה, וגם אנגליה שולחת נשק לירדן ועיראק. אמנם מגילת האו״ם מבטיחה לכל חבריה שלום ובטחון, אולם ברית־המועצות אינה סומכת כנראה על מגילת האו״ם והיא יוצרת פצצות מימן וטילים בין־יבשתיים, שלפי דברי חרושצ׳וב, אין דוגמתם בעולם, והיא שוקדת על ברית ורשה. גם ארצות־הברית אינה סומכת על המגילה בלבד, והיא פיתחה הראשונה פצצות אטומיות ומימניות וגם יוצרת טילים מודרכים ועוד, מקיימת ברית נאטו ושוקדת על הקמת בריתות גם בחלקים אחרים של העולם. היכולה ישראל הקטנה והבודדת לסמוך על מגילת או״ם, שהיתה קיימת גם בימי פלישת צבאות ערב לתוכה ביום קומה, והמגילה לא הפריעה, ועצרת או״ם אפילו לא דרשה נסיגת הפולשים לארצות שמהן באו – ובימים ההם לא גילתה ברית־המועצות איבה מיוחדת לישראל, וּוָדאי לא אמריקה?

ודאי שאיש לא ידרוש מישראל נייטרליות מוּסרית. אין ישראל יכולה ומחוייבת להעריץ משטר השולל מיהודים זכות חינוך עברי וזכות עליה ואפילו זכות של זיקה נפשית גלויה לעם היהודי ולמולדת הקדומים של העם; ואין ישראל גם יכולה ומחוייבת לא להבחין בין משטר המקיים חירות האדם וכבודו, ובין משטר השולל זאת. בישראל מתירים לקומוניסטים ישראליים לספר שקרים על ארצות־הברית ועל ברית־המועצות, ולא יתכן שידרשו ממנה לאסור על לא־קומוניסטים לספר האמת על ארצות־הברית וברית־המועצות.

הודו אינה נייטרלית לגבי מה שנעשה בדרום־אפריקה, כי בארץ זו חיים אלפי הודים. ואין אנו יכולים להיות נייטרליים ביחסנו הנפשי, הרעיוני לגבי הנעשה באיזו מדינה שהיא בעולם, כי אנו עם־עולם. לממשלת טוניסיה או לבנון אין זה נוגע כלל מה נעשה במדינות אחרות. מעניינים אותן רק היחסים שבין אותה מדינה לבינן מבחינת קשרי מסחר, או מבחינת האינטרסים הפנימיים שלהן. אבל מה שנעשה בתוך המדינה, משטרה, לא נוגע להן. לא כן אנחנו. אם אחת המדינות מיוסדת על משטר טוטליטרי – פירוש הדבר שהישוב היהודי בתוכה משולל זכות אדם, ואין אנו נייטרליים לגבי זה, אם כי אותם היהודים אינם נתיני ישראל, ואין ממשלת ישראל מייצגת יהודים הגרים מחוץ לגבולותיה. אנו מבחינים בין מדינה למדינה לא רק משום מצבם של היהודים באותה מדינה, אלא גם מתוך צרכים ממלכתיים של מדינת ישראל, מתוך יחסי המדינות לישראל. אם מדינה טוטליטרית קובעת יחס שלילי לענין חיוני של ישראל, אין לנו עוד כל אפשרות לנסות ולשנות את יחסה על־ידי הסברת ענייננו לדעת הקהל שבאותה ארץ. אי־אפשר לפרסם מכתב בעתוני אותה הארץ נגד החלטת הממשלה. אי־אפשר לעודד ויכוח בפרלמנט. אי־אפשר לפנות לאישים בעלי השפעה. כולם כפופים לשליט, והחלטתו היא סופית. בארץ, שיש בה חופש הדיבור, הויכוח והביקורת, אפשר לערער בפני דעת הקהל בכל הצינורות שדעת הקהל באה בארץ זו לידי ביטוי. אולם יחד עם ההבחנה המחוייבת בין משטרים שונים אין ישראל מתנה יחסיה עם ארצות שונות באפיו של המשטר הפנימי.

ישראל נקטה בעמדה של טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, בלי לבדוק במשטרה הפנימי ומבלי לפגוע באינטרסים של אומה אחרת. אבל איזה עקרון מוּסרי או טעם מעשי אוסר על ישראל לבקש ידידים ובעלי ברית שרוצים כמוה בשלום בכל העולם ובהפגת המתיחות הבינלאומית, ואשר יגבירו בטחונה של ישראל וירתיעו אויביה במזרח התיכון להתנכל לקיומה?

ביום 3 במאי, 1957, בא לירושלים שליחו של נשיא ארצות־הברית, מר ריצ׳רדס, והגיש לממשלת ישראל החלטת הקונגרס האמריקני מיום 9 במארס 1957, האומרת: –

״א. הנשיא מוסמך לעזור לכל מדינה או קבוצת מדינות באזור המזרח התיכון ולשתף פעולה אתה, אם היא רוצה בכך, לפיתוח עצמתה הכלכלית לשם שמירת עצמאותה המדינית;

ב. הנשיא מוסמך להגיש לכל מדינה או קבוצת מדינות באזור זה, אם היא רוצה בכך, עזרה צבאית;

ג. ארצות־הברית רואה את קיום העצמאות והשלימות של האומות במזרח התיכון כדבר חיוני לאינטרס הלאומי שלה ולשלום העולם;

ד. ולמטרה זו, אם הנשיא רואה צורך בכך, הרי ארצות־הברית מוכנה להשתמש בכוחה המזוין ולעזור לכל מדינה או לקבוצת מדינות הדורשות עזרה נגד התקפה מזוינת מצד כל ארץ הכפופה לקומוניסם הבינלאומי, בתנאי ששימוש זה יהלום את התחייבויות ארצות־הברית הנובעות מחוזים ואת החוקה של ארצות־הברית״.

ממשלת ישראל הודיעה בתשובה לממשלת ארצות־הברית, כי: –

״א. ישראל מאשרת מחדש, כי בניהול יחסיה הבינלאומיים משמשים נר לרגליה העקרונות והמטרות של מגילת האו״ם, היינו חיזוק השלום בעולם, פיתוח יחסי ידידות בין העמים, ישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום והשגת שיתוף פעולה בינלאומי בשטח הכלכלי, החברתי וההומניטרי.

ב. בהתאם להתחייבויותיה על־פי מגילת או״ם מתנגדת ישראל לתוקפנות מכל צד שהוא לגבי שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה שהיא. אין לישראל כל כוָנה תוקפנית נגד כל עם אחר בכל מקום שהוא, והיא מכירה בחשיבות שבשמירת העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של ארצות המזרח התיכון;

ג. ישראל מכירה, כי יש לעשות כל מאמץ כדי להגיע לשלום בר־קיימא הן במזרח התיכון והן ברחבי תבל, ולמטרה זו תשתף פעולה עם ארצות־הברית ועם ממשלות ידידותיות אחרות;

ד. ישראל מכירה, כי לשם קידום היציבות, הרוָחה והשלום במזרח התיכון חיוני הוא לעודד פיתוח כלכלי המיועד לחיזוק העצמאות הלאומית;

ה. ממשלת ישראל מביעה את הערכתה לממשלה ולעם בארצות־הברית על הענין שגילו ועל העזרה שהושיטו במשך שנים רבות לפיתוחה של מדינת ישראל.״

בתשובה להצהרה הישראלית פירסמה הממשלה האמריקנית ההודעה הבאה:

״ארצות־הברית רשמה לפניה את הצהרת ממשלת ישראל מיום 21 במאי, 1957, שבה מביעה ממשלה זו את תמיכתה במטרות של מדיניות המזרח־התיכון, אשר הותוותה על־ידי הנשיא אייזנהואר ואושרה בהחלטה משותפת של הקונגרס מיום 9 במארס, 1957.

״הדוקטרינה המוגדרת בהחלטה זו נידונה עם ממשלת ישראל על־ידי השגריר ג׳יימס פ. ריצ׳רדס, עוזר מיוחד לנשיא, בשעת ביקורו בישראל. ארצות־הברית תומכת ומחזיקה בעקרונות ובמטרות שהוּתווּ בהצהרה הישראלית ביחס למדיניוּת האמריקנית, שלפי הדוקטרינה״.

כפי שהדגיש ראש הממשלה בכנסת ביום 3.6.1957: ״אין ישראל מוקיעה שום מדינה אחרת, אם כי המשטר הדימוקרטי וחירות האדם בישראל הם יסוד מוּסד במדינתנו, אבל אין אנו רואים כל תועלת וזכות להתערב במשטרה הפּנימי של איזו מדינה שהיא. ברצוננו רק ליצור תנאים בינלאומיים שיחזקו את בטחוננו ויסייעו לנו לקיים היעוד העליון של ישראל – קליטת עולים״.

כמו־כן מצהירה ממשלת ישראל ברורות, ״שהיא מתנגדת לכל התקפה מאיזה צד שהוא ואין לה כל מגמה תוקפנית נגד שום אומה או מדינה באיזו ארץ שהיא״.

בשיחות ובמשא־ומתן עם מר ריצ׳רדס ועם שליחי מחלקת החוץ האמריקנית בוושינגטון, היה ברור כי הצהרת הקונגרס האמריקני (שנקראה בשם דוקטרינה של אייזנהאור) היא הצהרה חד־צדדית, ואמריקה לא התחייבה באופן מוחלט בפני שום אומה להגיש לה עזרה צבאית בכוחה הצבאי. היא רק אמרה, כי היא מסמיכה את הנשיא, בתנאים מסוימים, להגיש עזרה. הוא מוסמך, אבל לא חייב. מה אמרה, אפוא, חליפת ההודעות בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית? היא אמרה: פחות בדידות למדינת ישראל. אחד המדינאים הסובייטים הביע בטחונו, כי שליחו של הנשיא מר ריצ׳רדס לא יבוא לישראל, כי ברגע שיבוא לישראל – לא תצטרף אליו אף מדינה ערבית אחת. והוא טעה בשתים: השליח בא לישראל – ומדינות ערב, שאליהן פנה לא הרחיקו אותו. הן הרחיקו לכת מישראל – כי מסרו הצהרות נגד הקומוניסם העולמי, מה שישראל לא עשתה, כי כל מגעה עם מדינות אחרות מכוונים לא נגד מי שהוא. וחילוף ההודעות בין ישראל ובין אמריקה לא הביא אתו התחייבות לעזור לישראל אם תיתקף, אלא סייעה במידה ידועה להרתעה מהתקפה.

שליטי ערב קבעו לעצמם שני עקרונות ביחס לישראל, וגם כשהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, הם נוהגים כולם לפי עקרונות אלה: 1. סירוב לעשות שלום עם ישראל, והמשכה במצב של לוחמות, ולשם כך החרמת ישראל, שימת מצור עליה ביבשה ובים והרחקת לב עמים אחרים מעל ישראל, לעשותה בודדה בעולם, 2. תכונה צבאית מתמדת שתאפשר ביום מן הימים לנצח את צה״ל ולהכחיד את ישראל ולמחותה מעל מפת הארץ.

ואם כי מדיניות עויינת ושלילית זו לא הביאה עד היום לערבים כל תועלת וכל תוצאה חיובית מבחינתם הם, ויש אולי מדינאים בודדים פה ושם המכירים בלבם שזוהי מדיניות עקרה וגם מזיקה לערבים עצמם – הרי אין כל יסוד להניח כי שליטי ערב יגיעו מתוך רצונם הם ובזמן הקרוב לידי שינוי מדיניות זו, אפילו לא אלה שחדלו להאמין ביעילותה.

ועל ישראל לשקוד משום כך על שני מאמצים שיעשו לאַל המדיניות העוינת של שליטי ערב: 1. לקיים כוח צבאי בעל כושר וציוד שיש בו כדי להרתיע את שליטי ערב מכל יזמה תוקפנית נגד ישראל. הרתעת האויב ומניעת מלחמה, חשובה ועדיפה מנצחון במלחמה על האויב, כי אין בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות (אלא אם המטרה היא להשמיד לגמרי את העם היריב. זוהי אולי כוָנת שליטי ערב, אבל אין זו יכולה בשום אופן להיות כוָנת ישראל), וכל מלחמה, גם זו שמנצחים בה, עולה ביוקר רב, לא רק במובן הכספי והכלכלי (אם כי אין לזלזל בה בהפסד זה), אלא בעיקר בקרבנות האדם, שאין ערוך להם, גם אם הקרבנות הם מעטים, ולא בכל הקרבות אפשר להצליח למעט בקרבנות, כאשר עשינו במערכת סיני.

2. לטפח יחסי ידידות עם מכסימום של עמים ומדינות בכל היבשות, גם באירופה ואמריקה וגם באסיה ואפריקה. ידידות זו חשובה ודרושה כשהיא לעצמה לגבי מעמדה הבינלאומי של ישראל, אבל היא גם עשויה להביא לידי ערעור חומת האיבה הערבית והריסתו, ובסופו של דבר תכשיר ברית שלום ושיתוף פעולה בין ישראל וערב.

מערכת סיני היתה במישרין ובעקיפין גורם חשוב לרקימת יחסי ידידות עם כמה עמים חדשים, שלא היה לנו מקודם כל מגע אתם, ולחיזוק הידידות שהיתה לנו עם עמי אמריקה וכמה מעמי אירופה עוד לפני מערכת סיני.

עם ישראל הוא העם האחד, או אחד העמים המעטים בעולם, הבודד במועדיו. וכאמור, אין ישראל שייכת לשום ברית או גוש. כל מי שמסוגל לראות ולהבין את המציאות הבינלאומית בתקופתנו והתנאים הגיאופוליטיים, שבהם נתונה ישראל יציין זאת בצער ובחרדה; כל העמים האחרים קשורים זה לזה בקשרי דת, לשון, מסורת ובריתות מדיניות וצבאיות, ואין הם אצים לטפח ידידות עם עַם בודד – אלא עם כל החוג שעַם זה משתייך אליו. וגם מבחינה זו עלינו להעריך מחדש יחסינו עם גרמניה.

כבר צוין לעיל, שגרמניה של היום אינה גרמניה של קיסר וילהלם ולא גרמניה של היטלר. ולא רק מפני משטרה השונה אלא מפני השינוי היסודי של המציאות הבינלאומית והתנאים הגיאופוליטיים שבהם נתונה גרמניה של היום. גרמניה המערבית היא חברה ב״נאטו״, וברית־המועצות המזיינת את גרמניה המזרחית מתנגדת לזיונה של גרמניה המערבית, כשם שהיא מתנגדת לזיונן של שאר ארצות המערב. גרמניה יחד עם בריטניה וצרפת ירדו, כאמור לעיל, מגדולתן שבסוף המאה התשע־עשרה, וכוחות אדירים חדשים עומדים בראש גושים מלוכדים במזרח ובמערב. אולם גרמניה המערבית תופסת מקום חשוב בקרב נאטו, ולא רק זאת: הולכת ומתהדקת האחדוּת האירופית של מדינות מערב אירופה, וצרפת, שארצה נפגעה קשה שלוש פעמים מידי גרמניה הקיסרית וההיטלרית –בשנים 1870, 1914– 1918 ו־1940– 1945 – מתקרבת יותר ויותר לגרמניה, והמדינאי הצרפתי הדגוּל, הגנרל דה־גול, שאיש לא יחשוד בו כי רגשותיו הצרפתיים הם פגומים וחלשים, נסע להיפגש עם אדנואד בבון, בירת גרמניה המערבית, כדי לחזק קשרי הידידות בין צרפת וגרמניה, אם כי שתיהן חברות בנאטו, בברית הגדולה של מערב אירופה וארצות־הברית.

קשה להגיד כי הצרפתים אוהבים את הגרמנים, וכי הגרמנים אוהבים את הצרפתים. עוד יותר קשה להניח, כי צרפת בכלל, וביחוד צרפת של דה־גול, שכחה מה שגרמניה הקיסרית והנאצית עוללה לה במלחמת 1870, במלחמות העולם, הראשונה והשניה. אבל שתי מדינות אלה מתקשרות זו לזו יותר ויותר, ולאו דוקא מפני שהן אוהבות אחת את חברתה, אלא מפני שהן זקוקות זו לזו. זיקה הדדית –זהו היסוד הממשי לידידות מדינית. אין שתי מדינות, וגם הידידותיות ביותר, מזדהות זו עם זו, אבל צרפת יודעת שאין היא פועלת בחלל ריק וכי ימי נפוליאון הראשון עברו ולא ישובו. ואם כי צרפת היא חברה חשובה ונכבדה בברית נאטו היא רואה צורך בהידוק הקשרים עם מדינות אחרות משכנותיה הקרובות, כמו גרמניה ואיטליה, שאף הן חברות בנאטו. והיא רוצה בכך למען יוכלו היא וגרמניה ואיטליה להיות שוות, בכוחן ובהשפעתן בתוך נאטו, לארצות האנגלו־סכסיות. והקשרים מתהדקים קודם כל עם גרמניה המערבית, ומתקיים שיתוף פעולה הדוק ביניהם בשטחים כלכליים וצבאיים. גרמניה הולכת ונעשית לגורם רב־משקל באזורה, ואזור זה כולל את צרפת. וגרמניה זקוקה לצרפת, לא פחות משצרפת לגרמניה. ואם אנו מצוּוים על טיפוח יחסינו עם צרפת – ועל כך אין עוררים בישראל, חוץ ממק״י – אנו מצווים על טיפוח יחסים עם ידידי צרפת, עם איטליה, במידה שזה תלוי בנו, ולא פחות מזה עם גרמניה. בשאלת יחסים בינלאומיים יש לשאול השאלה הפשוטה: מה טוב לישראל? ומה שטוב לישראל – טוב לעם היהודי כולו. ומשום־כך, קיבלה כל היהדות ברצון, אולי מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, את עמדת הממשלה והכנסת בשאלת מכירת נשק לגרמניה, כאשר קיבלה זאת כל דעת הקהל בעולם החפשי. וכל שטוב לישראל – נכלל בגדר הצוָאה של חללי השואה.

טוב לישראל שיהיו לנו מקורות נוספים לציודו של צה״ל ולא נהיה תלויים רק בארץ אחת – אם כי זו הארץ הידידותית ביותר, כי גם ארץ זו משתפת פעולה עם גרמניה בענינים כלכליים, מדיניים ובטחוניים.

ציודו של צה״ל, על פי טבע הדברים, אינו יכול להיות מעשה חד־פעמי. ציוד צבאי בימינו מתישן מהר, וביחוד הציוד החשוב והמכריע: ציוד אוירי ויַמי אחר. וכל דגם חדש מורכב ויקר מקודמו, ואם אנו רוצים – וזוהי גזירת בטחוננו וקיומנו, שצה״ל יהיה כוח מרתיע – וזהו תפקידו העיקרי בימי שלום – עלינו להבטיח אפשרות ציודו וחידושו בעוד שנים אחדות, ולאחר שנים אחדות, כי האויבים המתנכלים לקיומנו מובטחים בקבלת ציוד מעוּלה ומחוּדש בכל עת ועידן.

אין איש בישראל שלא היה רוצה בכל לבו שנרכוש ידידותה של ברית־המועצות, של צ׳כוסלובקיה, של הונגריה, של רומניה, לפחות כידידות הקיימת בין ישראל ובין פולין. אבל דבר זה אינו תלוי בנו, ובתקופה הקרובה כמעט שאין סיכוי לכך. אין לעת עתה כל אפשרות שנצייד את צבאנו בציוד סובייטי, כמו שעושים הצבא המצרי, הסורי והעיראקי וגם התימני, וישראל תתחייב בנפשה אם לא תדאג מבעוד זמן ליחסים טובים עם כל המדינות, שיש ביכלתן וברצונן לצייד את צה״ל.

יש אומרים – נשק מותר לקבל גם מהשטן. זוהי מליצה בטלנית העלולה לעלות לנו ביוקר רב. השטן לא יתן לנו נשק. מדינה ועַם שהם שטן – לא יסכימו לצייד את צבאנו. ציוד צבאי אינו מרכולת רגילה, שאפשר להשיג בכל חנות אם רק הפרוטה מצויה בכיס. בלי ידידות ואימון – ושניהם כאחד – אין לרכוש נשק, וידידות ואימון יש לטפח בהתמדה, ולאו דוקא מתוך הערצה עיוורת.

אין ספק, שגם בגרמניה המערבית כמו בגרמניה המזרחית, יש עוד נאצים ואנטישמיים. ואיש אינו יכול להגיד, שאין אויבים לישראל ולעם היהודי בארצות אחרות – אפילו בארצות־הברית ובצרפת. אבל רק מי שחי כולו בעבר ואינו מבין התמורות שחלו בעולם, מסוגל לחשוב שגרמניה ההיטלרית עלולה לקום לתחיה; ולא מפני שהמשטר בגרמניה נשתנה – גם זה דבר לא בלתי חשוב – אלא מפני שכל התנאים הגיאופוליטיים באירופה ובעולם נשתנו, ולא תוכל עוד גרמניה, כאשר לא תוכל עוד בריטניה, להתיצב או לנסות להתיצב בראש העולם ולעשות כטוב בעיניהם. גם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש שני הגושים המתחרים – הדימוקרטי והקומוניסטי – זקוקות בעולם החדש שלאחר מלחמת העולם השניה – לתמיכת עמים אחרים, ותלויים במידה רבה בדעת הקהל העולמית. והשאיפה לרכוש דעת הקהל העולמית היא בעצם מונחת ביסוד ״המלחמה הקרה״.

ברית־המועצות כבשה חלק של גרמניה, החלק המזרחי, והיתה רוצה כמובן שגרמניה כולה תיהפך לגרורה סובייטית. וזוהי זכותם של שליטי ברית־המועצות. אבל ברור שהרוב הגדול של העם הגרמני בוחר להישאר במחנה הדימוקרטי, ולישראל לא אחת היא אם גרמניה – המערבית בכל־אופן – תהיה לצרינו או לנו. גרמניה ככוח עוין לישראל – ודבר זה יתכן גם בלי נאצים; בהודו אין נאצים, וממשלת הודו אינה מגלה אהדה יתרה לישראל – עלולה להעמיד בסכנה גם ידידותם של שאר עמי אירופה המערבית וגם עלולה להשפיע לרעה על ארצות־הברית. גרמניה המערבית היא כוח עולה, אם כי לעולם שוב לא תהיה כוח עולמי כאשר היתה בתחילת המאה העשרים.

וצוָאת קרבנות הנאצים היא שעל ישראל להיות חזקה, משגשגת ובטוחה בקיומה ובשלומה. דבר זה מזקיק אותנו למכסימום של ידידים בעולם, ולשכלול ציודו של צה״ל מזמן לזמן.

בכל פעולתנו בארץ מונחות שתי שאיפות יסוד: להיות ככל הגויים ולהיות שונים מכל הגויים. שתי שאיפות אלו כאילו מתנגדות זו לזו, אבל לאמיתו של דבר הן משלימות ומתנות זו את זו. אנו רוצים להיות עם חפשי, עומד ברשות עצמו שוה זכויות במשפחת העמים, ואנו שואפים להיות שונים מכל העמים בעליונותנו הרוחנית ובצורת חברתנו המעוּלה המושתתת על חירות, שותפות ואחוָה יהודית ואנושית. ואין שאיפה זו פרי הרגשה של עם נבחר – אלא צו קיומנו, באשר אנו מועטים, ומצבנו שונה ממצבם של כל שאר העמים, עמנו ברובו הגדול עודנו מפוזר בנכר, ורק בעליונות רוחנית נכבוש לבבות וידידים ונמשוך מיטב הנוער העברי להיחלץ ולהתישב בארץ.

יש מדינות הרוכשות ידידים בקלות, באשר הן עצומות ואדירות, שליטות על שטחים רחבים ועשירים ומונות אוכלוסין של כמה עשרות או גם מאות מיליונים. יש ארצות שרוכשות ידידים בכוח שותפות הדת והלשון. לנו אין ולא יהיה כוח עצום, אין עושר מופלג, אין שטח רחב ידים, אין שותפי דת ולשון. מהו, אפוא, הבסיס לרכישת ידידים לישראל?

גורם אחד הוא הפזורה היהודית, הקיבוץ היהודי בארצות־הברית משמש קשר וגשר בין ישראל ובין אמריקה. אבל ישנן ארצות שבהן אין היהודים גורם ניכר, ויש גם ארצות שכמעט אין בתוכן יהודים, ויש ארצות שמציאות יהודים בהן גורמת להשטנה על ישראל, כדי להמאיס על יהודים אלה את מדינת היהודים ולעקור ביתר קלות את יהדותם.

אויב משותף עלול בשעה מסוימת למלא תפקיד מקרב לבבות בין שתי מדינות, אבל גורם שלילי זה נתון לתמורות וחליפות, ואין לבנות עליו מדיניות קבועה וארוכת טוָח. הבסיס השריר, הנאמן והבר־קיימא שעליו נוכל להשתית פעולתנו לרכישת ידידים ובעלי ברית הוא המאור של מפעלנו היוצר, המשחרר, הגואל; היותנו מופת לעמים אחרים; כשרוננו לסייע לעמים נחשלים בהדרכה מדעית, תרבותית, טכנית, בלי כל חשש ונטיה של השתלטות מצדנו. אנו רוכשים ונרכוש ידידים על יסוד שוּתפות של ערכים ואינטרסים הכרוכים בערכים אלה; ובמידה שהצלחנו לרכוש עד עכשיו אהדה ורצון טוב בעולם והצלחנו במידה לא מועטת, ואין הרבה מדינות מכובדות ואהודות בעולם כישראל – עשינו זאת כמעט בכוח המאור התרבותי, הרוחני והחברתי של מפעלנו. כל מפעל בישראל שיש בו אור לגויים הוא שלוחה נאמנה של מדינתנו הקטנה לאסוף קרני אהדה, ידידות ורצון טוב לישראל.

החזון המשיחי הפועם זה אלפי שנים בלב העם היהודי, חזון גאולה לאומית ואנושית, והיותנו לברית עם ולאור גויים, הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק מתוך נאמנותנו ליעודנו היהודי והאנושי – נבטיח עתידנו במולדת ומעמדנו בקרב העמים.

וכעם כצבא.על צה״ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת היעוד והשליחות המוּטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר־רוח – לא ימלא צה״ל תפקידו, כי רק באלה ניצח עד עכשיו ובאלה רכש אהבתו וגאלתו של העם בישראל וכבודו בעולם.

יש תפיסת עולם הרואה במלחמה מטרה כשלעצמה, יעוד של האדם העליון, תפארת הכוח והגבורה של גזע נעלה. זו היתה הפילוסופיה הנאצית בגילוייה הרבים והשונים בהיסטוריה מימי קין ועד היטלר ותלמידיו במזרח התיכון.

פילוסופיה זו, היא תועבת היהדות. משאת רוחם הגדולה של נביאי ישראל, דובריה ומבטאיה העליונים של היהדות, היתה – שלום עולמי ואחוָה אנושית. ״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. יעוד האדם הוא עבודה ויצירה מתוך שותפות ועזרת גומלין בין אדם לאדם ובין עם לעם. אולם גם טובי עמנו ידעו להיזקק למלחמה בדלית ברירה, וגדול נביאי ישראל, משה רבנו, היה המצביא במלחמה הראשונה בתולדות עמנו מיד עם צאתו ממצרים. ואם נאָלץ להילחם – על צה״ל להיות מוכשר תמיד לנצח. בכל מקרה שתיכּפה עלינו מלחמה – עלינו לגייס מלוא יכלתנו הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישלוט בנו, ורק כושר אחד יכוון אותנו: הרצון והכושר לנצח. אבל לעולם לא נראה במלחמה מטרה, אלא הכרח מר, ובנצחון – רק אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות, שלום ובטחון לעם ישראל ולכל עמי תבל.

צה״ל צריך להיות חזק תמיד – לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה״ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באזור, כל עוד לא נכרתה ברית שלום־אמת בינינו ובין שכנינו.

כאשר הוגש לכנסת, לפני עשר שנים, בשנת 1949, חוק שירות הבטחון שעל יסודו אורגן צה״ל, כפי שהוא קיים עד היום, נמצאו חברי כנסת שחששו לקיום צבא קבע, באשר צבא טבוע כביכול בטבע של קרייריסם, בטלה, התהדרות, נחשלות, שמרנות, פשיסם ועוד פגעים מסוג זה רחמנא ליצלן. ראש־הממשלה ושר הבטחון שהציע את החוק לא היה שותף לתפיסה זו. יתכן צבא מקולקל ויתכן צבא משובח. הצבא נוצר בצלם עמו.

בסכמו את הויכוח בכנסת ביום 5.9.49 על חוק שירות הבטחון אמר שר הבטחון: ״אני מאמין שאם נגייס הנוער שלנו לאימונים ולעבודה חקלאית, ונחנך אותם לאהבת המולדת, לעוז רוח, לכושר קרבי, להתישבות לאומית – ונקרא לזה צבא־הגנה־לישראל, יהיה הצבא הזה לבית־היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת גו, עטורה גבורה ואמונת חזון. גם לעמים מתוקנים אחרים יש צבאות שאין להתבייש בהם, אינני יודע כל סיבה, מדוע לא יהיה צבאנו מן הטובים שבכל הצבאות, אם לא הטוב שבהם. אם נרצה – לא יבּצר מאתנו הדבר; יקום צבא שיהיה לגאון ולתפארת, למעוז־מבטחים למדינת ישראל המחודשת״. תקוה זו שהובעה לפני עשר שנים נתקיימה במידה לא מעטה.

עד עכשיו צה״ל לא הכזיב. הצבא היה לבית־הספר הגדול והיעיל ביותר בישראל, ועשרות אלפים צעירים קיבלו בתוכו חינוך יסודי ותיכוני. הוא היה כוּר המַצרף והמיזוג לעליה; בשורותיו נהרסו מחיצות עדות ושבטים, ובסגל הפיקוד נמצאים קצינים מכל ארצות הגולה ומכל העדות. צה״ל חפשי ממאֵרת הפיצול והפילוג, שירש העם בישראל מעברו הגלותי. בצה״ל נפגשים ילידי הארץ ויוצאי ארצות הגולה על יסוד של שויון גמור. העולים שבאו הנה מארצות שבהן היו היהודים מושפלים, מדוכאים ונעלבים – בניהם המשרתים בצה״ל, נהפכים ליהודים גאים המכבדים עצמם, בוטחים ויודעים ערכם האנושי והיהודי.

צה"ל חינך אלפי צעירים להתישבות חלוצית והקים ישובים חלוציים על הגבולות בגליל, על־יד רצועת עזה, בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש, בדרום ובנגב. צה״ל הוא הגוף היחיד בעם שאין חולקים עליו. וכשם שמדינת ישראל מלכדת כל היהדות בגולה בעבותות אהבה וגאון, כך מלכד צה״ל את העם בישראל לכל מפלגותיו וקרעיו ופלגיו. שליחי צה״ל, שביקרו במרכזי היהדות מעבר לים – העלו את ההכרה העצמית והגאוה היהודית של הקיבוצים היהודיים בארצות ביקוריהם, ובשנים האחרונות הולך צה״ל ונעשה יותר ויותר גורם משפיע ורב־תוצאות בהעלאת קרן ישראל בקרב עמי אסיה ואפריקה; קצינים זרים באים לארץ ללמוד בצה״ל תורת הנצחון והחינוך החלוצי, ודוגמת נח״ל מצאה לה מהלכים בארצות אחרות.

ישראל היא הארץ היחידה בכל רחבי האזור שבה הצבא אינו גורם פוליטי פנימי, אם כי כל חייל רשאי להשתייך לכל גוף וארגון חוקי במדינה. אבל הצבא ככוח בטחון רואה עצמו רק כזרוע הביצוע של המוסדות הנבחרים של האומה, ורק הם קובעים מה יעשה ומה לא יעשה הצבא. בנידון זה דומה צבאנו לצבאות של העמים המתוקנים והדימוקרטיים בעולם.

אולם כשם שעם ישראל לא די לו שיהיה ככל העמים, והוא נתבע לטפח עליונותו הרוחנית, כך אין צה״ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית ובאחוָתו היהודית והאנושית.

הרעיון שהונח ביסוד נח״ל חייב להיות בסיס חינוכי חלוצי של הצבא כולו. השירות לעם אינו זמני – אלא שליחות חיים, בתוך הצבא ומחוץ לצבא.

כלפי חוץ על צה״ל להיות כוח מרתיע, כלפי פנים על צה״ל להיות כוח מרקיע. על צה״ל להרתיע את אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה״ל להרקיע את עמנו במופת האישי ובשאר־רוחו החלוצית.

דמותה הרוחנית של ישראל ואיתנותה הפנימית, יהווּ בעתיד הגורם הראשי בבטחוננו ובמעמדנו הבינלאומי. הצבא שימש ויוסיף לשמש גורם חינוכי רב־אונים בעם, אבל הוא אינו אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם. וכשם שצה״ל הוא גורם מחנך בעם, כך העם מטביע חותמו על הצבא. גם חייל סדיר נושם יום־יום האוירה הכללית השוררת בישראל. העתון, ״קול ישראל״, ומגעים עם קרובים ומכרים – מכניסים גם את הצבא המרוכז במחנות מיוחדים לתוך תוכה של ההוָיה והחוָיה הישראלית הכללית. אולם הצבא הסדיר הוא רק חלק קטן מכוח בטחוננו. עצמת התגוננותנו תלויה בעיקר בחיל המילואים שאינם במדים, והמהווים חלק בלתי נפרד בכל המובנים מהציבור האזרחי. והלך־הרוח בעם, מידת התלכדותו או התפצלותו, ערותו או אדישותו מן ההכרח שיתנו אותותיהם ברוח אנשי המילואים. הנשק הסודי של צה״ל – יתרונו המוּסרי, שאר־רוחו, דריכותו וכשרו המדורבן – ישמור על עצמתו ויגבירה, אם העם כולו יהיה נחון בסגולות אלו. ועקירת המחיצות העדתיות בעם, סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין חוגים ועדות, חיסוּל הפיצולים המרובים בשטח הפוליטי, הגברת הליכוד והאחריות בעם, העלאת הרמה החינוכית ועירוי הרוח החלוצית בקרב הנוער – הם צורך בטחוני חיוני לא פחות מציוד יעיל וחדיש לצה״ל. והוא גם תנאי הכרחי להעלאת מעמדנו הבינלאומי ולרכישת ידידים בעולם.

המטרה העליונה שלנו במדיניות חוץ היא להבקיע חומת השנאה וההתנכּלות מצד שכנינו הקרובים ולהביא לידי שיתוף פעולה בין ישראל ועמי ערב בשדה הכלכלה, התרבות והמדיניות, מתוך מגמה להגברת השלום בעולם ולהפרחת האזור כולו. המזרח התיכון אינו אזור ערבי בלבד, להפך, רוב תושביו אינם ערבים, התורכים, הפרסים והיהודים – גם להביא בחשבון את הכורדים ושאר המיעוטים הבלתי ערביים בארצות ערב – עולים במספרם על הערבים, ויתכן כי דרך הקשרים עם עמי האזור החיצון במזרח התיכון נגיע ליחסי ידידות עם עמי האזור הפנימי, שהם שכנינו על גבולות ישראל. אבל עם כל הערך העליון שיש לסיכויי השלום עם עמי ערב – אין להמעיט ולהפחית במשהו המאמצים לרכישת הידידות והאמון של עמי אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה. סיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב מותנים במידה רבה בעצמה הצבאית של ישראל – עצמה שיש בה כדי להרתיע – ובמעמדה המכובד של ישראל בזירה הבינלאומית. כי רק אם שליטי ערב יוָכחו שאין להכחיד את ישראל לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד, תגמול בקרבם ההבנה בצורך ובברכה של ברית שלום ושיתוף הפעולה עם ישראל.

והדרך הנאמנה ביותר להגברת כוחנו המרתיע, שהוא תנאי בטחוני ראשוני, ולהרחבת רשת ידידינו בעולם, שתפלס נתיב לשלום יהודי־ערבי הוא – בצרונה הפנימי של ישראל: – התעצמות כלכלית ותרבותית, קליטת עולים ומיזוגם, חיסול הפירודים והפיצולים שירשנו מעברנו הגלותי, חינוך העם לאחריות ממלכתית, וחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאה להיות עם סגולה.

בשאר־דוח ובגבורה מוסרית וגופנית נקיים בטחוננו ושלומנו ונעלה מעמדנו בזירה הבינלאומית ונגיע לשלום בר־קיימא עם שכנינו.

יִשְׂמְחוּ עַמִים וִירַנְנוּ לְאֻמִים,

כִּי תִשְׁפֹּט עַמִים מִישׁוֹר

וּלְאֻמִים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.

יוֹדוּךָ עַמִים אֱלֹהִים,

יוֹדוּךָ עַמִים כֻּלָם.

(תהלים סז, 5–6)

אנו עומדים על סף תקופה בתולדות אדם, שלא היתה כמוה בכל ההיסטוריה האנושית. אומות שהיו כפופות עשרות ומאות שנים לשלטון זר, אומות גדולות וקטנות, בעלות תרבות עתיקה ועשוקות חינוך, פורקות מעליהן עול זרים ועומדות ברשות עצמן. ולא רחוק היום שכל עמי תבל בלא הבדל צבע, גזע ותרבות — יהיו חברים שוֵי זכויות, עצמאיים וריבוניים במשפחת המין האנושי.

ובאותו זמן גדֵלה והולכת התלוּת ההדדית שבין עמים, תלות בין עמים קטנים וחלשים ובין מעצמות אדירות וחזקות. אין כמעט אומה בעולם, ואפילו גדולה, מפותחה, עשירה ורבת־כוח ביותר, שאינה זקוקה לעמים אחרים ואינה תלויה בשותפותם ובתמיכתם.

עדיין רבים ולפעמים גם חריפים ההבדלים והניגודים בין ארצות וגושי מדינות; עוד פחד המלחמה לא פג, ופחד שאולי לא ידעה האנושות מעולם, כי זה לפני זמן קצר בערך, פחות מעשרים שנה, תיכן האדם כלי־משחית הרסניים, שיש ביכלתם להביא לחורבן האנושות כולה או רובה. ואף־על־פי־כן — וגם משום כך — הולכת וּמַבשילה יותר ויותר הכרת הצורך וההכרח של קיום השלום ואחדוּת המין האנושי. מתחשלת ההכרה על שותפות הגורל של כל העמים, הגדולים והקטנים, וביודעין ושלא ביודעין חותר האדם לקראת אחדות אנושית, מדינית ותרבותית.

העמים הדלים ועשוקי התרבות אינם מוכנים ומסוגלים עדו להשלים עם מעמדם העלוב והמסכן. והעמים העשירים והמפותחים מתחילים להבין יותר ויותר, כי לא יתכן לקיים לאורך ימים הפער המַפלה בין עמים שׂשבעים ורעבים, בין מדינות עתירות נכסים, חמריים ורוחניים, ובין ארצות נעדרות השכלה, דלות וחסרות כול.

ההגמוניה האירופית התפשטה בארבע־חמש מאות השנים האחרונות כמעו על־פני כל כדור־הארץ. ההגמוניה זו התבססה לא רק על כוח צבאי, גודל ציים, שכלול הזיון, מספר החילות, אלא גם על עושר חמרי, תעשיה מפותחת ומתרחבת, עָצמה כספית, כושר טכנולוגי ועליוֹנוּת תרבותית. התחדשות והתקדמות המדע ששינוּ ביסודה את תמונת היקוּם — מורשת יוָן וימי הבינַים — ונתנו בידי האדם שלטון גדַל והולך על איתני הטבע — אף הן בעיקרן הנין פרי כיבושי המדע באירופה בארבע מאות השנים האחרונות.

ההגירה האירופית לעולם החדש, שגדלה במאה הי"ט ונמשכת עד היום, הפכה שתי היבשות — אמריקה ואוסטרליה, שהיו מיושבות אלפי שנים גזעים צבאוניים, למרכזי הגזע הלבן והתרבות האירופית.

כל יבשת אמריקה לאחר גילויה על־ידי קולומבוס בשנת 1492, ואחריה יבשת אוסטרליה שנתגלתה כעבור שלוש מאות שנה, רוב שטחי אסיה וכמעט כל אפריקה היו כפופים לקיסרוּיות אחדות באירופה: — ספרד, פורטוגל, בריטניה, רוסיה, צרפת, הולנד, תורכיה ובלגיה.

בסוף המאה החמש־עשרה חדרוּ קוזקים רוסיים תחת הנהגת יֶרמאק לסיביר, ומאז החלה רוסיה להתפשט באסיה הצפונית והמרכזית; תורכיה שכבשה בשנת 1453 את קושטא מידי הביזנטים ירשה אחוזות הערבים בצפון־אפריקה, בקדמת אסיה ובדרום־מזרח אירופה. יבשת אפריקה מחוץ לחלקה הצפוני, היתה עד לפני כמה מאות שנים, ארץ לא נודעת. היוָנים והרומאים, כאנשי צור וצידון, אשר יסדוּ מושבות בצפון־אפריקה, לא חצוּ מעולם מדבר סהרה דרומה. הפורטוגיזים היו הראשונים אשר הגיעו בשליש האחרון של המאה החמש־עשרה עד אפריקה הדרומית, וּואסקו דה־גאמא הפליג בשנת 1497 עד קצה אפריקה הדרומית, כּף התקוה הטובה, ומשם פנה מזרחה והגיע עד הודוּ. היקף החוף האפריקני נודע רק בסוף המאה התשע־עשרה, והשטחים שבפנים אפריקה המרכזית משני עברי קו המשוה נחקרו רק במאה העשרים.

ההולנדים היו הראשונים שהתישבו בסוף המאה השמונה־עשרה בערבות אפריקה הדרומית, שהיא עכשיו ברית אפריקה הדרומית, ונתונה במשבר חמוּר בגלל שיטת “הפרדת הגזעים” והשלטון המוחלט של “הלבנים” (בשטח של 1,223,409 קמ"ר, 14,418,000 תושבים, מהם כחמישה־עשר אחוז לבנים ושמונים וחמישה אחוז שחורים וצבעוניים).

במחצית הראשונה של המאה הי"ט נתרחב הכיבוש האירופי באפריקה. הצרפתים התאחזו בשנת 1830 באלג’יר, השלימו כיבושה בשנת 1847 והרחיבו שלטונם עד קצה מדבר סהרה בדרום, וצרפתים רבים התישבו באלג’יר שהוכרזה כשטח צרפתי.

בסוף המאה הי“ח גברה בארצות־הברית התנועה לשחרור העבדים השחורים שהובאו מאפריקה, ונוסדה “חברת התישבות אמריקנית” שהעמידה לעצמה מטרה להחזיר עבדים משוחררים לאפריקה, וחוף ליבריה (שנקראה מקודם בשם כּף מיסורדו על ידי פדרו די־סינטרא, פורטוגזי, שהגיע למקום זה בשנת 1461) — נבחר למקום התישבות העבדים המשוחררים. במחצית הראשונה של המאה הי”ט גדלה הגירת השחורים מאמריקה לליבריה, ובשנת 1847 הוכרזה ליבריה כרפובליקה עצמאית. הנשיא טוֹבמן שנבחר לשמונה שנים בשנת 1944, ונבחר שנית בשנת 1951 ובשלישית בשנת 1955, עשה רבות לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של ליבריה, ולמיזוג ה“עולים” מארצות־הברית עם ילידי המקום.

אנגליה, צרפת, גרמניה, ובעקבותיהן איטליה, פורטוגל, ספרד ובלגיה כבשו לאט לאט כל אפריקה המזרחית, המערבית והפנימית. בשנת 1882 השתלטה בריטניה למעשה על מצרים, שעמדה להלכה תחת חסות עותמנית. בנובמבר השתתפו בועידה: גרמניה, אוסטריה־הונגריה, בלגיה, דנמרק, ספרד, ארצות־הברית, רוסיה, צרפת, אנגליה, איטליה, הולנד, פורטוגל, שבדיה־ונורבגיה (לשתי ארצות אלה עוד היה אז מלך משותף — המלך השבדי) ותורכיה.

יבשת אפריקה המשתרעת על שטח של 30,289,000 קילומטר מרובע, נתחלקה כמעט כולה בין ארצות אירופה. לצרפת היו קצת פחות מעשרה מיליון קמ“ר, לבריטניה — למעלה מחמישה מיליון קמ”ר, לגרמניה — למעלה משני מיליונים, לבלגיה — קצת פחות, לפורטוגל — כשני מיליונים, לאיטליה — כחצי מיליון, לתורכיה — כמיליון, לספרד — כמאתים אלף. למצרים — שהיתה להלכה ארץ חסות עותמנית, אבל למעשה שלטוּ בה הבריטים משנת 1882 ואילך, היו כארבעה מיליונים קמ"ר. ביבשת אפריקה נשארוּ רק שלוש מדינות עצמאיות: אתיופיה¹, שקיימה עצמאוּתה מאז ומעולם, ליבריה² וברית דרום־אפריקה.

שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריזה איטליה מלחמה על תורכיה וכבשה בצפון־אפריקה את טריפולי וקירנייקה³ והסבה את שמם ללוב (ליביה)⁴.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה גרמניה כל מושבותיה באפריקה. טוגולנד⁵ נמסרה בתורת מנדט לצרפת והקמרונים נתחלקוּ בין צרפת⁶ ובין אנגליה⁷. המנדט על אפריקה המזרחית בשם טנגנייקה⁸ נמסר לאנגליה, ובלגיה קיבלה מנדט על רואנדי־אורונדי.⁹

בשנת 1936 כבשה איטליה הפשיסטית מתוך התנגדוּת מילולית של חבר הלאומים את אתיופיה והפכה אותה למושבה איטלקית. בעקבות שינויים אלה נעשתה חלוקה חדשה של אפריקה: בידי צרפת היו כ־10,700,000 קמ“ר, בידי אנגליה — כעשרה מיליון ומאתים אלף קמ”ר (כולל סודן), בידי איטליה למעלה משנים וחצי מיליון קמ“ר, בידי בלגיה כ־2.4 מיליון קמ”ר, בידי פורטוגל כשני מיליונים, בידי מצרים, שאנגליה הכירה להלכה בעצמאוּתה, פחות מ־900,000 קמ“ר ובידי ספרד כ־358,000 קמ”ר. ביבשת אפריקה נשארוּ רק שתי מדינות עצמאיות: ליבריה וברית דרום אפריקה. תורכיה וגרמניה גורשו כליל מהיבשה האפריקנית.

השלטון האירופי התפשט גם ביבשת אסיה. הפורטוגזנים היו הראשונים שתקעוּ יתד בהודו בתקוּפה המודרנית בתחילת המאה הט“ז. אחריהם באוּ ההולנדים שהתבצרוּ ברבע הראשון של המאה הי”ז באיים האינדונזיים, ומשם חדרוּ להודו. בעקבותיהם באוּ הבריטים והצרפתים. המאבק בבין צרפת ואנגליה בהודו נמשך למעלה ממאה וחמישים שנה — וידה של אנגליה היתה על העליונה. שלטונה של אנגליה החל להתפשט ברחבי הודו, ואחרי שלוש מלחמות עם בורמה (משנת 1842 עד 1885) נספחה גם בורמה להודו הבריטית, ועד לפני 13 שנה החזיקה אנגליה בתת־היבשת ההודית, שכללה גם האי ציילון. הרוסים התפשטוּ בצפון אסיה הריקה ברובה, ובמרכזה, המיושבת עמים מוסלמים, ושלטונם הקיף חלק שישי של אדמת כדור הארץ, — מהים הצפוני והים השחור במערב ועד האוקינוס השקט במזרח וגבולם היה גרמניה במערב ויפאן במזרח. ההולנדים השתלטוּ על האיים האינודנסיים באוקינוס ההודי, וצרפת — על הודו־סין (אנאם, לאוס, קמבודיה ועוד).

הראשונים שפרקוּ מעליהם עול זר — בעצם, עוּלם של בני עמם — היוּ המתישבים בשלוש־עשרה המושבות באמריקה הצפונית. בשנת 1776 פרצה מלחמת השחרוּר של 13 המושבות. בשנת 1783 הכירה בריטניה בעצמאוּת מושבותיה אלה, והוקמה ברית פדרלית עצמאית שהתפשטה לאט לאט מהאוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, וכך נולדה ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, שהיתה למדינה האדירה והעשירה בזמננו. מושבות ספרד ופורטוגל באמריקה התיכונה והדרומית השתחררוּ בעשרים השנים שבין 1810 ו־1830, אולם שלא כארצות הברית נשארוּ רפובליקות נפרדות זו מזו עד היום הזה. רק בראזיל היתה כמה עשרות שנים קיסרוּת, לאחר שצבאות נפוליון כבשו בשנת 1807 את פורטוגל, ובית המלוכה ברח לבראזיל, ולמעשה הפכה כאילו פורטוגל למושבה של בראזיל. ב־1822 הכריזה בראזיל על עצמה כקיסרוּת נפרדת תחת פדרו הראשון, בנו של מלך פורטוגל, אבל העולם החדש לא ראה בעין יפה קיום המלכוּת. בשנת 1889 שוּלח קיסר בראזיל מארצו — וכל אמריקה היתה רפובליקנית.

בשנת 1926 הכירה אנגליה בעצמאוּתן המלאה של אחוזותיה המאוכלסות ביוצאי בריטניה והולנד: קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ברית אפריקה הדרומית, אירלנד וניו־פאונדלנד. בועידה קיסרית שנתכנסה בשנת 1926 הוכרזוּ כל האחוזות הללו כ“קהיליות עצמאיות בתוך הקיסרוּת הבריטית, שוות במעמדן, בלתי כפופות זו לזו בעניניהן הפנימיים והחיצונים, אם כי מאוּחדות בנאמנוּת משותפת לכתר ומצורפות מתוך חירות כחברות בקהיליית עמים הבריטית”.

פירוש הדבר, שכולן נעשוּ מדינות עצמאיות גם בשטח הבינלאומי (פרט לניו־פאונדלנד) והיתה להן נציגות נפרדת בחבר הלאומים ובמדינות שונות. בשנת 1949 נפרדה אירלנד מקהיליית העמים הבריטית, וניו־פאונדלנד נעשתה מרצונה הטוב, חבל במדינת קנדה.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה תורכיה כל אחוזותיה הערביות במזרח התיכון: רובו של חצי־האי ערב, הכולל את סעודיה¹⁰ ותימן¹¹ נעשה עצמאי. על עיראק¹² סוריה¹³, לבנון¹⁴, ארץ־ישראל וירדן¹⁵ הוטלו מנדטים. על עיראק וארץ־ישראל — מנדט בריטי, על סוריה ולבנון מנדט צרפתי. ב־1930 בא במקום המנדט הבריטי בעיראק שלטון עצמאי בברית עם אנגליה; המנדטים הצרפתיים בסוריה ובלבנון בטלו במלחמת העולם השניה, ושתי הארצות נעשוּ מדינות עצמאיוּת. המנדט על ארץ־ישראל בוטל בשנת 1948 על־פי הוראת האומות המאוּחדות, הארץ נתחלקה, ובארבעה עשר במאי 1948 חודשה מדינת ישראל. בשנת 1958 מנתה סוריה — 4,283,000 תושבים; לבנון — 1,550,000; עיראק — 6,590,000; ירדן, לאחר סיפוח חלק מהגדה המערבית — 1,580,000.

בקצה אסיה המזרחית שוכנת יפאן שהיתה כל השנים סגורה וחסומה בפני כל השפעה וחדירה זרה, פרט להשפעה סינית, ובאמצעוּת סין — גם להשפעה הודית (בודהיסטית). בשנת 1854 הכריח המפקד האמריקני פרי (Perry) בכוח עשר אניות קיטור מזוינות בתותחים את יפאן הפיאודלית והמסוגרת לפתוח שעריה לאמריקנים ולסחר האמריקני. אחרי ארצות־הברית באו — רוסיה, הולנד ובריטניה. נעשה עוד נסיון אחד על־ידי פיאודל יפאני לפגוע באניות זרות, אולם, בעקב ההפצצה של אניות צרפתיות, בריטיות, הולנדיות ואמריקניות וצבא זר שחנה בקיוֹטוֹ בשנת 1865, נאלצה יפאן לפתוח ארצה לזרים. אבל מפלה צבאית זו, הפכה ליפאן לברכה. היפאנים החלו בהתמדה ובכשרון מופלא ללמוד דרכי אירופה ואמריקה, בפחות מארבעים שנה הגיעה יפאן לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית של העמים המפותחים ביותר בעולם, ובמלחמה ב־1905 ניצחה יפאן את המעצמה האדירה והגדולה באירופה את רוסיה. הוכח כי עמי אסיה אינם נופלים בטבעם ובכשרם מעמי אירופה ואמריקה. לעובדה זו היתה השפעה עצומה על כל עמי אסיה.

התקוּפה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השניה היתה תקוּפת זעזועים ומאבקים לעצמאוּת בכל ארצות אסיה הכפופות לשלטון אירופים. במלחמת העולם השניה הסתערה יפאן, בברית עם היטלר ומוסוליני, לכבוש רובה של אסיה בסיסמה: אסיה לבני אסיה. היא גם הצליחה להשתלט על כל ארצות אסיה הדרומית והמזרחית עד גבול הודו, אולם לבסוף ניגפה בפני עצמתה הימית והאוירית של ארצות הברית, — ונכנעה ללא תנאים, לאחר שנפלוּ על שתי עריה — הירושימה ונאגאסאקי — הפצצות האטומיות הראשונות שהופעלוּ על־ידי אדם.

בשנת 1947 העניקה בריטניה עצמאוּת לגדולה שבאחוזותיה — הודו. אולם תת־יבשת זו, שהיתה יחידה מדינית אחת בימי השלטון הבריטי — היא תפסה אז שטח של 4,208,192 קמ"ר — נאלצה להתפלג עם יציאתה לרשוּת עצמה. כמה מאות שנים לפני בוא האירופים נכבשה הודו על־ידי המונגולים־המוסלמים, ורבים מתושבי הודו נאלצוּ להתאסלם. בעשרות השנים האחרונות של השלטון הבריטי התעוררה תנוּעה גדולה תחת הנהגת המנהיג המוסלמי גינאח ליסד מדינה מוסלמית נפרדת, ובהגיע תור העצמאוּת נאלצוּ מנהיגי הודו — גאנדי ונהרו — להסכים לחלוקת הארץ, והוקמה מדינה מוסלמית בשם פקיסטן, חלקה במערבה וחלקה במזרחה של הודו. בשנת 1958 מנתה הודו 391,390,000 תושבים (בתוכם כארבעים מיליון מוסלמים) ופקיסטן מנתה 85,635,000 תושבים, כמעט כולם מוסלמים, לאחר שמיליוני מוסלמים נמלטוּ לפקיסטן, ומיליונים הודים מפקיסטן להודו.

נתעצמה גם בורמה, ארץ בודהיסטית על גבולה המזרחי של הודו, ששטחה 677,950 קילומטר מרובע וישובה בשנת 1958 מנה כעשרים מיליון וחצי תושבים; כמו־כן נתעצם אז האי ציילון, מדרומה של הודו — שטחו 65,610 קמ"ר ומספר תושביו כתשעה מיליון ורבע. הודו, פקיסטן וציילון נשארוּ ברצונן הטוב חברות בקהיליה הבריטית, גם לאחר שהפכוּ לרפוּבליקות עצמאיות לגמרי. בורמה לא נצטרפה לקהיליה.

הולנד, שהיתה כבושה בידי גרמניה הנאצית בשנות 1940–1945, הפסידה אחוזותיה בהודו המזרחית (אינדונסיה), שנפלוּ בידי יפאן. לאחר תבוסת יפאן על־ידי ארצות־הברית קמה באיי אינדונסיה ממשלה מקומית, ואחרי מאבק של ארבע שנים הכירה הולנד בדצמבר 1949 בשלטון העצמאי של אינדונסיה, אולם עדיין נמשך הריב על גיניאה החדשה¹⁶ של הולנד. זהו האי השני בגדלו בעולם. חלקו של האי — שטח פאַפואַ ושטח המנדט — עומד ברשוּת אוסטרליה¹⁷.

תושבי גיניאה החדשה שונים בלשונם, בגזעם ובאמוּנתם מתושבי אינדונסיה. 80% של תושבי אינדונסיה הם מוסלמים, השאר הם נוצרים, בודהיסטים, הינדואיסטים, טאואיסטים וקונפוציאנים. תושבי גיניאה הם עובדי רוחות, פרט למיעוט הלבן שהוא נוצרי.

גם הודו־סין הצרפתית נפלה בידי יפאן בסוף מלחמת־העולם השניה. כשיפאן נכשלה ונאלצה לעזוב הארצות שכבשה במזרח־אסיה החלו עמי הודו־סין להילחם על עצמאוּתם; סין הקומוניסטית הגישה עזרה לויאָטמין, שבראשה עמד הו־צ’י־מין. כוחות ויאָטמין כבשוּ את דיאֶן־ביאֶן־פו אחרי קרבות עזים ולכדו 10,000 שבויים צרפתיים, וראש ממשלת צרפת, מנדס פרנס, סיים המלחמה. עמי הודו־סין נתעצמו בשנת 1956 וקמו ארבע מדינות ריבוניות: קמבודיה¹⁸, לאוס¹⁹, ויאֶטנאם הדרומית²⁰, וּויאֶטנאם הצפונית²¹; זו האחרונה הצטרפה למחנה הקומוניסטי יחד עם קוריאה הצפונית. מדינת נפאל²², בצפונה של הודו, על גבול טיבט, נשארה כל השנים מדינה עצמאית, אולם ממחצית המאה הי"ט עד מחצית המאה העשרים הועמדה תחת שלטון עריצות משפחתית של ראש־הממשלה, שמשרתו עברה בירושה לבניו, ומלך נפאל היה למעשה אסיר־בית ונטול כל סמכוּת. לאחר השתחררוּת הודו פרצה תנועה בנפאל לשינוי המשטר, הושם לאט לאט קץ לעריצות משפחת ראש הממשלה, ובבחירות האחרונות קיבלה המפלגה הסוציאליסטית בראשוּת פ. ב. קויראלה, השלטון בידיה.

ברית־המועצות שמרה על כל כיבושי הצארים באסיה. גם בריטניה עדיין שומרת על חסותה בכמה ארצות במפרץ הפרסי ובקצה חצי־האי ערב, ועל שלטונה בצפון בורניאו²³, בסארוואק²⁴, בעיר סינגפור²⁵, ובעיר הונגקונג²⁶.

הולנד עודנה שלטת בגיניאה החדשה²⁷, ופורטוגל בשטחים אחדים של הודו ²⁸, כל שאר השטחים העצומים של היבשת הגדולה ביותר בעולם, המכילה יותר ממחצית המין האנושי — למעלה מביליון וחצי תושבים — עומדים ברשוּת עצמם.

אחרי שחרוּר עמי אסיה בא תורם של עמי אפריקה, כאמור היו בסוף מלחמת העולם השניה ארבע מדינות עצמאיות ביבשת זו: ברית אפריקה הדרומית, שבה שליט המיעוט הבורי (יוצאי הולנד) על רוב של שחורים; אתיופיה, המדינה העצמאית העתיקה ביותר באפריקה (פרט לזמן קצר של הכיבוּש האיטלקי בשנת 1936) ליבּריה ומצרים. מצרים קיבלה לידיה אחת המעברות הבין־לאומיות החשובות ביותר בעולם — את תעלת סואץ, המקשרת את הים־התיכון עם ים־סוף והאוקינוס ההודי.

בסוף המאה הט“ו נתגלתה לאירופים הדרך להודו במעבר כף התקוה הטובה בדרום־אפריקה. אולם צרפת היושבת לא רק על חוף האוקינוס האטלנטי, אלא גם על חוף הים התיכון — חיפשה דרך יותר קצרה ממזרח הים התיכון להודו, ובמאה הי”ז והי“ח עיינה באפשרוּת של מעבר ימי מים התיכון לים סוף. זו היתה אחת המטרות של נפוליון כאשר נשלח לכבוש את מצרים בשנת 1798. המהנדס שבא אתו למטרה זו, לה פר, קיבל ההנחה, שהיתה נפוצה אז, כי מי ים־סוף גבוהים ממי ים־התיכון בשלושים רגל, ולכן הגיש לשולחיו מסקנה שלילית. כעבור חמישים וחמש שנים (בשנת 1853) הוכיח מהנדס צרפתי אחר (לינאן דה בלפון), כי ההבדל בגובה המים של שני המים הוא זעיר, ואז הופיע האיש הדגול שתיכנן וביצע המפעל הגדול של תעלת סואץ — פרדיננד די־לֶסֶפְּס. הוא שימש חמש שנים כקונסול צרפת באלכסנדריה, קרא הדו”ח של לה פר והיה ידידו של לינאן דה בלפון. והרעיון של חפירת תעלה לחבר ים התיכון וים־סוף שבה את לבו. כשידידו סעיד עלה לשלטון במצרים — הציע לו תכנית התעלה, וקיבל ממנו רשיון ליסד חברה כללית לתעלה ימית של סואץ, ונקבע שהתעלה והנמלים שעל־ידה יהיוּ פתוחים תמיד לכל אניות־סוחר בלי הבדל עם ומדינה, בתנאי שישולמו דמי המעבר. התעלה תהיה ברשות החברה 99 שנה, אחרי כן תעבור לרשוּת ממשלת מצרים. אנגליה ניסתה למנוע חפירת התעלה, והצליחה לעכב הסכמת השולטן התורכי, שהיה אז השליט העליון על מצרים, אולם במארס 1866 נתן השולטן הסכמתו, לאחר שהעבודה כבר התחילה.

בשנת 1869 נסתיימה חפירת התעלה, וביום 17 בנובמבר באותה השנה, החלו אניות לעבור בתעלה, על אף המכשולים שאנגליה שמה מזמן לזמן. היא גם סרבה לקנות חלקה במניות החברה שלספס הועיד לה, ברצונו לשתף כל מדינות אירופה במפעל זה. לאחר מעשה השלימה אנגליה עם לספס והעניקה לו כל הכבוד הראוי לו.

לספס שאף לכך, שהתעלה תהיה נייטרלית ופתוחה לכול תמיד, וביום 29 באוקטובר 1888 נתכנסו נציגי צרפת, אנגליה, גרמניה, אוסטריה־הונגריה, איטליה, רוסיה, ספרד, תורכיה והולנד בקושטא וחתמו על אמנה כי התעלה “תהיה לעולם פתוּחה וחפשית, בימי מלחמה כבימי שלום לכל אניות סוחר או אניות מלחמה, בלי הבדל דגל”.

בניגוּד לאמנה זו, ניסתה מצרים למנוע מעבר אניות ישראליות; ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון של או"ם בשנת 1951. מצרים טענה שהיא עושה כך על יסוד מצב המלחמה השורר בינה ובין ישראל, אולם מועצת הבטחון פסלה טענה זו וקבעה שמצב מלחמה אינו מתישב עם הסכם שביתת־הנשק, ולפי אמנת קושטא קיים חופש שיט בתעלה גם בימי מלחמה. מצרים המרתה פי מועצת הבטחון.

ב־13 בדצמבר 1956 אסרה שוב מועצת הבטחון פה אחד כל הפליה גלויה או מוסוית, נגד איזו מדינה שהיא בתעלת סואץ, אבל ממשלת נאצר הכריזה שלא תישמע גם להחלטה זו, ומוסדות או"ם לא עשוּ דבר במשך כל השנים להטיל מרוּת המשפט הבינלאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

מיד לאחר גמר מלחמת העולם השניה התעצמה גם לוב²⁹. גם סודן³⁰, שהיתה עשרות שנים אחוזה משותפת של בריטניה ומצרים, יצאה לרשוּת עצמה. בשנת 1956 העניקה צרפת עצמאוּת לטוניס³¹ ולמרוקו³², סודן, לוב, טוניס ומרוקו הצטרפו לליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945 בעידודו של שר החוּץ הבריטי דאז אנטוני אידן (ביסוד הליגה השתתפוּ הארצות הערביות במזרח־התיכון: מצרים, סעודיה, תימן, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק).

בשנת 1957 העניקה אנגליה עצמאוּת לגאנה (נקראה מקודם "חוף הזהב)³³. השנה הכריזה גאנה על עצמה כרפובליקה, אבל היא נשארה בקהיליה (קומונוולת) הבריטית — כהודו וכפקיסטן. בשנת 1958 זכתה גם גיניאה הצרפתית לעצמאוּת — כשהנשיא דה־גול ערך משאל־עם בצרפת ובמושבות, ובין השאר היתה גם השאלה אם המושבה רוצה להישאר באחדות הצרפתית, גיניאה³⁴ היתה המושבה היחידה באפריקה הצרפתית שענתה על שאלה זו בשלילה. נשיא גאנה, ד"ר אנקרומה, ונשיא גיניאה, סקו־טורה, ניסו להקים פדרציה בין שתי הארצות, אבל הדבר לא הצליח. הלשון השלטת בגיניאה, כמו בכל שאר מושבות צרפת — היא צרפתית, אם כי בכל ארץ יש לשבטים המקומיים ניבים משלהם, שאינם מובנים לכל תושבי הארץ. בגאנה, כמו בשאר מושבות בריטניה, שלטת השפה האנגלית, אם כי גם פה קיימים ניבים שבטיים כמו בכל ארצות אפריקה.

בתחילה 1960 זכוּ הקמרונים לעצמאוּת. ארץ זו שהיתה נחלת גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה — נתחלקה אחר־כך בין צרפת ובריטניה. הראשונה קיבלה שטח של 432,000 קמ“ר³⁵, ובריטניה — 88,270 קמ”ר מאוכלסים במיליון וחצי נפשות. באפריל 1960 התעצמה גם טוגו³⁶ שאף היא היתה תחילה מושבה גרמנית. זו היתה רק התחלה. בשנת 1960 קורא דרור להרבה ארצות אפריקה: 11 מושבות צרפתיות, המושבה הבלגית, קונגו, הארץ הגדולה בשטחה באפריקה אחרי סודן, סומאלי הבריטית והאיטלקית. באחד באוקטובר השנה משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה — הפדרציה הניגרית של בריטניה, ובסוף נובמבר שנה זו תזכה לעצמאוּת האחרונה מבין ארצות הקהיליה הצרפתית — מאוריטניה. המושבות הצרפתיות שכבר הוענקה להן עצמאות הן: סנגל³⁷, וסודן הצרפתית³⁸, שתי ארצות אלה היו מאוחדות בפדרציה שנקראה מאלי, אולם סנגל פרשה מהפדרציה. נשיא צרפת ניסה לאחות את הקרע, אבל אין סיכוּי רב להחזרת הקשר הפדרטיבי. ב־26 ביוני שנה זו הוקמה הרפובליקה המאלאגשית באי שנקרא מקודם בשם מאדאגסקר³⁹. אי זה אינו בעצם חלק של אפריקה וקרוב יותר בלשונו ומוצא תושביו לאיי האוקינוס ההודי. בחודש אבגוסט שנה זו העניקה צרפת עצמאוּת לדאהומיי⁴⁰, לניג’ר⁴¹, לוולטה עלית⁴², לחוף השנהב⁴³, לרפובליקה המרכז־אפריקנית⁴⁴, לצ’ד⁴⁵, לקונגו הצרפתית⁴⁶ ולגאבון⁴⁷.

כמעט כל הארצות האלה, פרט לגיניאה הצרפתית, הן חברות בקהיליה הצרפתית (Communauté) אם כי הן עומדות לגמרי ברשוּת עצמן ועומדות להתקבל כחברות באו"ם.

מאוריטניה⁴⁸, שצרפת החליטה להעניק לה עצמאוּת בסוף נובמבר שנה זו כבר הועמדה בפני טענת בעלות של מרוקו, אבל קשה להניח שעצרת או"ם תקבל טענה זו.

ב־30 ביוני קיבלה קונגו הבלגית עצמאותה, אולם עם הכרזת העצמאוּת גברה האנרכיה בארץ זו ואו“ם נאלצה לשלוח אליה חילות מכמה מדינות אפריקניות ואירופיות. מחוזות אחדים ובתוכם המחוז העשיר ביותר — קטנגה, רוצים לפרוש וליסד מדינה עצמאית או להפוך את קונגו הבלגית לשעבר למדינה פדרלית. ראש הממשלה הבלגית הודה בפרלמנט בבריסל, כי בלגיה עשתה שגיאות במושבה גדולה זו⁴⁹. ראש־הממשלה לומומבה שעומד על שלטונו המלא בכל ארצות קונגו נתמך על־ידי ברית־המועצות, והנשיא קאסאוובו נוטה לפדרציה. ולעת עתה לא ידוע גורל מדינה חדשה זו. המזכיר הכללי של או”ם, מר דאג המרשלד, המנסה להשליט סדר ובטחון חיים במדינה זו נתקל בהתנגדוּת נמרצת מצד ברית־המועצות, התומכת בלומומבה. סכסוּך קונגו עלול להתפשט ולהכניס ריב בקרב עמי אפריקה ולהגביר המתיחוּת בין שני הגושים העולמיים.

האי קפריסין, שנכבש על־ידי התורכים בשנת 1571, נמסר בשנת 1878, בימי ממשלת ד’ישראלי, לאנגליה, אם כי נשאר רשמית תחת שלטון תורכי. כשנצטרפה תורכיה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1914, סופח האי רשמית לבריטניה הגדולה. בשנת 1931 פרצוּ מהומות באי, ורוב תושבי האי, שהם יוָנים, דרשוּ איחוּד עם יוָן. המיעוט התורכי באי התנגד לכך. אחרי מלחמת העולם השניה התגבר המאבק לאיחוּד עם יוָן; לאחר משא־ומתן ארוך ומיגע בין נציגי היוָנים והתורכים של קפריסין ובין אנגליה, יוָן ותורכיה, הוסכם על עצמאוּת קפריסין ב־16 באבגוסט 1960. (שטחה של קפריסין הוא 9,251 קמ"ר, וישובה 549,000; הרוב — שמונים אחוזים — יוָנים, וכעשרים אחוזים תורכים).

באחד באוקטובר משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה — ניגריה, שכבר הקימו בה האנגלים משטר פדרלי, המורכב משלוש ארצות: ניגריה המערבית⁵⁰, שבה עיר הבירה לאגוס — וניגריה המזרחית⁵¹. בשתי הניגריות האלה הישוב הוא כמעט כולו נוצרי. ניגריה הצפונית⁵², כמעט כולה מוסלמית⁵³. שתי ארצות סומאלי: הבריטית⁵⁴ והאיטלקית⁵⁵ נתאחדוּ וזכוּ לעצמאוּת באחד ביולי ש. ז. מדינה זו כולה מוסלמית.

באופן זה יתוספו השנה 17 מדינות חדשות באפריקה. באפריל 1961 תקבל סיאֶרה ליאונה הבריטית את עצמאותה⁵⁶.

בריטניה טרם קבעה תאריך סופי לעצמאוּתן של טנגנייקה⁵⁷, קניה⁵⁸ ואוגנדה⁵⁹. בשלוש ארצות אלה יש שאיפה לפדרציה, אבל עד בוא יום עצמאוּתן אין יודע כיצד יתפתחוּ הדברים. המאורעות בקונגו (הבלגית לשעבר) הכניסו כאמור מבוכה גדולה בכל אפריקה, ולא רק בה.

לאנגליה יש עוד מושבות בדרום־אפריקה: — בסוטולנד⁶⁰, בצ’וּאנאלנד⁶¹ והפדרציה של ניאסאלנד⁶², רודסיה הצפונית⁶³, רודסיה הדרומית⁶⁴. השלטון בפדרציה נמצא בידי הלבנים, אם כי ברודסיה הדרומית יש רק 180,000 אירופים, ברודסיה הצפונית — 40,000, ובניאסאלנד רק — 4,000. בפדרציה נמשך עוד המאבק של האפריקנים נגד המיעוט הלבן השליט, אם כי לפדרציה זו אין ריבונוּת מלאה, והיא כפופה לממשלה בלונדון. בצורה יותר קשה ואכזרית מתנהל מאבק זה בברית אפריקה הדרומית.

הארץ הקולוניאלית היחידה באירופה שעדיין לא החלה אפילו בצעדים הראשונים לשחרוּר מושבותיה, היא פורטוגל, השלטת על אנגולה⁶⁵ באפריקה המערבית, — ומוזאמביק⁶⁶ במזרח אפריקה.

עובדת היותה של אירופה חולשת במאות השנים האחרונות על כל היבשות והאיים על־פני גדור־הארץ, פרט ליפאן, סין, פרס ואתיופיה, (כי יש לראות תושבי שתי היבשות של העולם החדש: אמריקה ואוסטרליה כתפוסות ומיושבות בעיקר על־ידי יוצאי אירופה) — היתה בלי ספק, פרי העליונות התרבוּתית והכלכלית של עמי אירופה שגברה בתקוּפה זו. יזמה ועוז לגילוי ארצות חדשות וישובן, התקדמוּת כלכלית שנתגלתה במהפכה התעשייתית, קידום מדעי הטבע הצרופים והשימושיים ושכלולים טכנולוגיים העמידו את עמי אירופה, אמריקה ואוסטרליה בתקוּפה המודרנית בראש האנושות, והארצות החדשות לא במהרה ולא בקלות ידביקוּ עמים אלה ברמתם התרבוּתית והכלכלית.

אבל העליונות האירופית אינה פרי הכושר הבלעדי הטבוע בעמים אלה ובצאצאיהם באמריקה ובאוסטרליה; והפער התרבוּתי הנוכחי שביניהם ובין עמי אסיה ואפריקה אינו חוק טבעי שאין לשנותו. בדורות האחרונים ראינוּ כיצד העם היפאני, שלא היה לו כל מגע עם עמי אירופה ואמריקה עד המחצית השניה של המאה התשע־עשרה, והיה רחוק מכל ההישגים המדעיים והטכנולוגיים של המערב כרחוק מזרח ממערב, רכש לעצמו במשך כמה עשרות שנים את כל כיבוּשי התרבוּת האירופית, ואינו נופל בהשכלתו, בחינוּכו המדעי וביכלתו הטכנולוגית מהעם המפותח ביותר בארצות המערב. בצדק אמר פרופ' בלאקט בועידת רחובות לקידום הארצות החדשות, שאילוּ הגיע אמש ממארס לכדור הארץ בתקוּפה שבין 3000 ובין 500 שנה לפני הספירה היה אומר שעמי המזרח התיכון הם היצוּרים העליונים עלי אדמות, ואילוּ הגיע לאדמה בתקוּפה שבין 500 שנה ובין 1500 לאחר הספירה היה אומר כך על הסינים וההודים.

בפינה צפונית־מזרחית של יבשת אפריקה, בעמק הנילוס, נעשוּ לפני יותר מחמשת אלפים שנה כיבוּשים ראשונים של רוח האדם במדע ובאמנות, בהבנת הטבע ובשליטה על איתניה. כאשר אירופה כולה עדיין היתה שקועה בבערות פרימיטיבית — נוצרה תרבוּת עשירה במזרח התיכון ובסין; חכמי מצרים ובבל גילוּ תגליות והמצאות חשוּבות באסטרונומיה, ברפואה, בכימיה, בגיאומטריה ובחקלאוּת מתוכננת. כל האמונות החיות עד היום בקרב מאות מיליוני אנשים בכל ארצות תבל — מוצאן מאסיה; האמונה היהודית, ההינדית, הבודהית, הנוצרית, המוסלמית — כולן נולדוּ במזרח, ביבשת אסיה. משה העברי, קונג־צה ולאו־צה הסינים, בודהא ההודי, זרתושטרה הפרסי, ישו הנוצרי, מוחמד הערבי — נערצים עד היום בכל ארצות תבל. התרבות האנושית טבועה עד היום בחותם המחוקקים, הנביאים, החכמים ואנשי הרוח שנולדו באסיה המערבית והמזרחית: בישראל, בסין, בהודו, בפרס, בערב. חכמי יוָן, אשר לפני אלפים וחמש מאות שנה עמדוּ בראש ההגות המדעית הפילוסופית, שאבוּ תורתם מעמי המזרח התיכון ומהודו. עד אמצע המאה השש־עשרה כמעט שלא ידעה סין כלל על קיום עמי אירופה ולא היה לה מה ללמוד מהם, והיא שימשה מרכז תרבוּתי וחינוּכי לכל עמי המזרח הרחוק: יפאן, קוריאה, סיאם, טיבט ובורמה.

גדולתה המדינית, הכלכלית והתרבוּתית של אירופה — היא פרי ארבע־חמש מאות השנים האחרונות, מאז הקיף ואסקו דה־גאמא את חוף אפריקה הדרומית והגיע עד הודו, ומאז יצא קולומבוס מספרד בדרכו מערבה כדי להגיע להודו, ובלא יודעין, גילה, בדרכו, את העולם החדש — יבשת אמריקה.

אגן ים התיכון עמד תקוּפה ארוכה במרכז התרבות והקידמה הרוחנית והכלכלית של האנושות, וישראל, יוָן ורומא היווּ החוּט המשולש של תרבות זו בימי קדם. עם ישוב אמריקה על־ידי יוצאי אירופה, עבר מרכז הכובד מאגן הים התיכון לחופי האוקינוס האטלנטי, ובני אירופה וצאצאיהם בעולם החדש השתלטוּ למעשה על כל כדור־הארץ — בכוחם הצבאי, בעשרם הכלכלי וביתרונם המדעי והטכנולוגי. בזמן האחרון התיצבוּ בראש שליטי עולם שתי מעצמות אדירות המתחרות זו בזו על הגמוניה עולמית: ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, והאימפריה הרוסית, שלנין, בגאוניותו התכסיסית, קרא בשם — ברית־המועצות.

בזכוּת שינוי השם פטרה עצמה רוסיה הקומוניסטית ממתן עצמאוּת לעמים המוסלמים באסיה התיכונה ובקוקז (בשנת 1955 היו בברית־המועצות כ־24,000,000 מוסלמים) והשבטים הבודהיסטים (כחצי מיליון) בסיביר. החוקה שנתן סטאלין בשנת 1936 לברית־המועצות אומרת: “ברית־המועצות היא מדינה פדרלית, מושתתת על בסיס ברית חפשית של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות”. סעיף 17 של חוקה זו קובע, כי “הזכוּת להיפרד מברית־המועצות שמורה לכל רפוּבליקה בברית”.

חוקה זו נשארה אות מתה. כל הארצות שכבשוּ הצארים במאה שלפני השלטון הקומוניסטי, פרט לפינלנד, נשארוּ כפוּפות כחברות בברית־המועצות ל“דיקטטורה של הפרולטריון” שמרכזה בקרמלין. הגרוזינים שהשתחררוּ תחת הנהגת המפלגה הסוציאליסטית — נכבשוּ מחדש על־ידי הצבא האדום עוד בימי לנין. מלחמת העולם השניה שנפתחה בכניסת צבא היטלר לפולין ממערב וצבא סובייטי ממזרח, נתנה הזדמנוּת לסטאלין להרחיב את גבולות ברית־המועצות על חשבון השכנים במערב ובמזרח. בשנת 1939–1945 סופחו לברית־המועצות באירופה שטח של 365,000 קמ“ר, המאוכלס 22,266,000 תושבים⁶⁷. באסיה — שטח של 214, 215 קמ”ר עם ישוב של חצי מיליון תושבים (חלקו מאיי יפאן, וחלקו מהרפובליקה טנו־טובא שהיתה עד 1911 שייכת לסין ובשנת 1921 יצאה לרשות עצמה. באוקטובר 1944 הכריזה המועצה העליונה של R.S.F.S.R. שטובא היא חבל אבטונומי של הפדרציה הרוסית). אחרי מלחמת העולם השניה הודיע סטאלין לעולם מופתע כי הארצות הבלטיות הצטרפוּ “מרצונן הטוב” לברית־המועצות.

ארצות־הברית וברית־המועצות היו בעלות ברית, למעשה, במלחמת העולם השניה, והן מיגרו את העריץ הנאצי בכוחות משותפים יחד עם אנגליה, צרפת ובעלי ברית אחרים, שבתוכם נמצאו יחידות יהודיות מארץ־ישראל שמנו כשלושים אלף איש. אולם מיד אחרי הנצחון התגלה ניגוּד בין המערב (ארצות־הברית וארצות מערב־אירופה) — ובין ברית־המועצות, שהשליטה בכוח צבא הכיבוש שלה את המפלגה הקומוניסטית על פולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, הונגריה, אלבניה וגרמניה המזרחית, בניגוּד לרצון הרוב הגדול שבארצות אלה. נוצרו שני גושים — הגוש הקומוניסטי וגוש הארצות החפשיות בארצות המערב. היחסים בין שני הגושים החריפו והחלה “המלחמה הקרה”. בראש “המלחמה הקרה” התיצבוּ שתי המעצמות האדירות — ארצות־הברית הדוגלת בחופש דמוקרטי, וברית־המועצות הדוגלת במשטר קומוניסטי, וכאילוּ נתקיימה הנבוּאה של הוגה מדיני גדול, אלכסיס דה־טוקוויל, מצרפת, שעוד לפני 125 שנה ניבא על ניגוּד זה בספרו השנון על הדמוקרטיה האמריקנית.

בשנת 1835 כתב דה־טוקוויל, לאחר ששהה כמה זמן בארצות־הברית, דברים אלה:

“יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם כי יצאוּ מנקודות מבט שונות, הם כמדומה, מתקרבים למחוז חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא רואים. ובעוד היו מבטי האנושות מופנים למקום אחר, קפצו שני אלה פתאום בראש האומות – – – נראה שכל שאר העמים הגיעוּ כמעט כולם לקצה הגבול שתחם להם הטבע – – – אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולם או הם מתקדמים בקושי רב, ורק שני אלה צועדים קדימה בקלות ובמהירות לקראת מטרה, שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי — באנשים. כיבושי אמריקה נעשים בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים — בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו: הוא נותן חופש גמור לעצמה הבלתי מכוונת של העם ולשכלו הישר. הרוסי מרכז בידי איש אחד את כל השלטון במדינה. מכשיר הפעולה הראשי של האמריקני הוא החופש; של הרוסי — השעבוד. נקודת מוצאם של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות. אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור הארץ.”

בשעה שדה־טוקוויל כתב ספרו זה מנתה אמריקה רק 15 מיליון תושבים, היא מונה עכשיו למעלה מ־175 מיליון נפש. ברית־המועצות מונה עכשיו למעלה מ־208 מיליון נפש. במיפקד הראשון שנערך ברוסיה בפברואר 1897 נמנו 129,800,000 תושבים, כולל פינלנד. בימי פטר הגדול, בשנת 1723, נאמדו תושבי רוסיה ב־14 מיליון נפש. שטחה של ארצות־הברית הוא קרוב לתשעה וחצי מיליון קמ“ר. שטחה של ברית־המועצות הוא 22,4 מיליון קמ”ר. חלק גדול של שטח זה נוסף לרוסיה לאחר הופעת ספרו של דה־טוקוויל.

מפליאה ראיית־הנולד של ההוגה המדיני הצרפתי. רוב דבריו על שתי המעצמות — נתאמתו עד היום הזה. אולם הוא — כרוב בני דורו — לא החשיב כלל שתי היבשות הגדולות, אסיה ואפריקה, ועמיהן המרובים, ולא ראה אותן כגורם עצמאי, כי בזמנו היו אלה באמת רק אובייקט למדיניות המעצמות באירופה, ולא מילאו כמעט שום תפקיד עצמאי בעולם ולא היתה להם כמעט כל השפעה על מהלך ההיסטוריה בזמן ההוא.

בימינו, ועוד יותר בימים הבאים, תהא לעמי אסיה ואפריקה השפעה גדֵלה והולכת לא רק בארצותיהם הם — אלא על עיצוב דמותה של האנושות כולה. אולם הגדרת דה־טוקוויל על אָפיין וחשיבוּתן של שתי המעצמות — נכונה במידה רבה, אם כי לא במדויק עד היום הזה, והתחרוּתן על הגמוניה עולמית עומדת כמעט במרכז ההיסטוריה של ימינו. אבל אין כיבושי אמריקה נעשים עכשיו במחרשה, ולא כיבושי הרוסים — בחרב.

עצמתן הצבאית של שתי המעצמות האדירות היא כמעט שוָה. גם ביכלתן הטכנולוגית אין הבדלים מהותיים, אם כי ארצות־הברית היא עשירה יותר ורמת חיי עובדיה עולים בהרבה על אלה שבברית־המועצות. שתיהן שליטות בנשק האיום וההרסני שפיתחה ארצות־הברית לראשונה בימי מלחמת העולם השניה: בפצצה האטומית, ש“השתכללה” אחרי המלחמה פי אלף, כי בינתים פותחה בשתי הארצות (וגם באנגליה) פצצת מימן, שעצמתה היא למעלה מפי אלף מעצמת הפצצה האטומית שהוטלה על הירושימה בשנת 1945.

אין פלא שהעולם שרוי בדאגה מטרידה ומחרידה של סכנת מלחמת עולם חדשה, שבה יופעל הנשק האטומי העלול להשמיד מרבית האנושות ולמחות מעל פני האדמה הארצות המפותחות והמאוכלסות ביותר.

אין להתיחס בביטול גמור לחרדה זו, אם כי מבחינה הגיונית קשה להעלות על הדעת, שאחד הצדדים ב“מלחמה הקרה” יפתח במלחמה אטומית. שני הצדדים יודעים, כי היריב מסוגל להרוס ולהחריב את מתחרהו בהרפתקה הרסנית זו. במלחמה בין אמריקה וברית־המועצות הנצחון הוא כמעט בלתי אפשרי והחורבן ההדדי הוא ודאִי. כל אחת משתי המעצמות האדירות מסוגלת להחריב את יריבתה בזמן לא רב, וכל אחד משני הצדדים יודע דבר זה בלי צל של ספק. ולכן אין לראות סכנת מלחמה עולמית כממשית. ואף־על־פי־כן, קשה להניח, כי “המלחמה הקרה” תיפסק, באשר זהו מאבק היסטורי על נפש עמי אסיה ואפריקה, שערכם, מעמדם, השפעתם ומשקלם הבינלאומי הולכים וגדֵלים — והם כוללים הרוב הגדול של המין האנושי.

דה־טוקוויל ראה לפניו רק שני צדדים, והם נתגלמוּ בעיניו, לא בלי יסוד, באמריקה וברוסיה. כרגע שני הצדדים הם עמי מערב אירופה וארצות־הברית מצד זה, והגוש הקומוניסטי, שבראשו עומדת רוסיה ובו מלוכדים עמי מזרח־אירופה, מצד שני. הצד השלישי שלא היה קיים, כאילו, בימי דה־טוקוויל הולך וגדֵל. העמים שנשתעבדו במאות השנים האחרונות לאירופה משתחררים — רובם בהסכמת השליטים, ובראשם אנגליה וצרפת. תהליך ההשתחררות באסיה כמעט במלואו. גם סין הקומוניסטית המשתייכת, להלכה, לגוש הקומוניסטי, וכאילוּ קיבלה עד היום מרותה האידיאולוגית, ואולי גם מדיניותה של מוסקבה, יחד עם שאר המדינות הקומוניסטיות במזרח־אירופה, אף היא נוטה לקבוע לה דרך ברשוּת עצמה, ואין ספק שכפיפותה לקרמלין, אם היתה כזו עד עכשיו, תתרופף, ובמשך הזמן תיעלם לחלוטין.

סין⁶⁸ היא קטנה בשטחה מברית־המועצות, אולם אוכלוסי סין מרובים פי־שלושה ויותר מאוכלוסי ברית־המועצות. בשנת 1958 מנתה סין (בלי פורמוזה) — 669,000,000 תושבים, וברית־המועצות — 208,827,000, ויחד עם כל “בעלות בריתה” באירופה (אלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולין, צ’כוסלובקיה ורומניה) — מונה הגוש הקומוניסטי באירופה — 305,686,000 נפש; ואם יוגוסלביה הקטנה בערך⁶⁹ יכלה להיפרד מהגוש הקומוניסטי, להמרות פי ברית־המועצות ולפלס לעצמה דרך משלה, אין ספק שסין האדירה, המכילה כמעט רבע של המין האנושי (בשנת 1958 מנה כל כדור הארץ — 2,854,669,000 תושבים) לא תיגרר אחרי ברית־המועצות ותלך בנתיבה היא, ויתכן כי לסין יצטרפוּ גם קוריאה הצפונית, ויאֶטנאם הצפונית והריפוּבליקה ה“עממית” של מונגוליה המונות יחד — 24,740,000 נפש.

הסינים הם עם תרבוּתי עתיק. התנאים הטבעיים של ארץ סין: עמקים פורים, אקלים נוח, גשם מספיק, שפע מינרלים, מרחבים עצומים ונהרות והרים שאינם מפריעים התנועה החפשית בארץ, היו נוחים לטיפוח ישוב גדול ותרבותי. הספרות הקדומה של סין — אוסף שירים ופואמות בשם שיה קינג, נוצרה כאלף שנים לפני הספירה והיא מעידה על דרגה תרבותית לא נמוכה מלפני שלושת אלפים שנה ויותר. השושלת הסינית הראשונה — שאנג — שקיומה אינו אגדתי, שלטה בסין בימי אברהם, יצחק ויעקב, לפי דעת כמה חוקרים — משנת 1765 עד 1127 לפני הספירה ולפי דעת אחרים — משנת 1523 עד 1027. הפולחן העתיק היה דל ט’יין (השמים). המונח “אל” או “אלהים” אינו בנמצא בשפה הסינית העתיקה; המיסיונרים הקתולים שבאוּ לסין במאה הי"ז התחבטו במציאת מלה סינית בשביל מושג האל. שני המושגים היסודיים במחשבה הסינית הקדומה היו: יאַנג ו־יין. יאנג הוא הגורם הפעיל, היוצר, הגברי וכינוי לשמים, יין — הכוח הסביל, הנפעל, הנשי, כינוי לארץ. הפולחן היה פולחן האבות, והמשפחה היתה התא היסודי של העם.

כאלף ומאה או אלף שנים לפני הספירה קמה שושלת חדשה בסין, שושלת צ’ו, ששלטה כתשע מאות שנה, עד שנת 249 לפני הספירה. שושלת זו האריכה ימים יותר מכל שושלת שהיתה לפניה או שבאה אחריה. בימיה הורחבוּ גבולות סין והגיעוּ עד הים במזרח ועד נהר יאנג־צה בדרום. השכנים ה“ברברים” במזרח, על גבול צ’שוואן התבוללוּ בסינים ובתרבוּתם. בתקוּפת הצ’ו הותקנה בסין השקאה מלאכוּתית לפיתוּח החקלאוּת, הוקמוּ בתי־ספר לנוער, נוסדה תעשיה, נוצרה ספרוּת עשירה ונתפרסמוּ ספרי היסטוריה. בתקוּפה זו קמוּ מורים, מחנכים, הוגים ואנשי רוח שהשפעתם בחיי סין נמשכה עד תחילת המאה העשרים: קונג־פו־צה (קונפוציוס), לאו־צה, מונג־צה (מנציוס), מו־טי, יאנג צ’ו ועוד.

המורה הגדול של סין, שהשפיע על הדורות הבאים יותר מכל איש אחר בסין, והשפעתו נתקיימה כאלפּיים וחמש מאות שנה, היה קונג־פו־צה שחי במאה השישית לפני הספירה (מ־551 עד 479). הוא לא יסד אמונה חדשה, גם לא יצר שיטה פילוסופית, ואף לא עשה גדולות בחייו בשטח הממלכתי, אבל היה שופע חכמה מעשית ומטיף לחיי תבונה, השכלה והגינוּת אישית וציבוּרית, הקים תלמידים שהעמיקוּ תורתו וקנה לעצמו שם עולם בתוך עמו, אם מפני שהוא גילם באישיוּתו את התכונות היסודיות של העם הסיני או מפני שהוא גילם באישיוּתו את התכונות היסודיות של העם הסיני או מפני שהוא עיצב ברוחו את דמות העם. האמרות שלו שנשתמרו עד היום — אין בהן עמקות ומקוריות יתרה, אבל יש בהן טוב טעם, בקשת צדק וגישה מעשית ומוּסרית כאחת. הוא היה אומר כהלל אחריו: אל תעשה לאחרים מה שאינך רוצה כי אחרים יעשו לך. כשנשאל על־ידי תלמיד: מי הוא איש המעלה, ענה: מי שעושה תחילה בעצמו מה שהוא מטיף לאחרים, ואחר־כך הוא מטיף לאחרים רק מה שהוא בעצמו עושה. הוא אמר: לימוד בלי חשיבה — אין בו תועלת. חשיבה בלי לימוד — יש בה סכנה. הוא התנגד לכל צורה של עריצות. מסופר עליו כי פעם שמע במקום מבודד אנקות אשה. שאל אותה למה היא מתיפחת. האשה ענתה: חותני נטרף על־ידי נמר, גם לבעלי קרה כדבר הזה והיום טרף נמר את בני. שאל אותה קונג־פו־צה: ולמה את מתגוררת במקום מסוכן כזה? ענתה האשה: מפני שפה אין שליט עריץ. קונג־פו־צה פנה לתלמידיו ואמר: בני, תזכרו זאת — שליט עריץ אכזר מנמר.

בן־זמנו של קונג־פו־צה היה לאו־צה, שלו מיחסים החיבור המטפיסי מיסטי הנקרא טאו־טה־קינג (“ספר הנתיב ונצחו”). טאו (נתיב, דרך) היא המהות הפנימית, הנעלמה, הנצחית של ההוָיה שאין להשיגה ואין להביעה באומר ודברים. היא נתיב היקום, המניע של החיים ושל הטבע, היא מעל לכול ובתוך הכול. הצו של טאו הוא — להיות ולא לעשות. כמים הזורמים מאליהם פועל האדם לפי טאו בלי פעולה, משכנע בלי הוכחות, מוכיח בלי דברים, משפיע בלי היות ניכר. המנהיג הטוב הוא זה, שהעם אינו יודע על קיומו, וכשמפעל מבוצע ומטרתו הושגה יאמר העם: אנו ביצענו ועשינו זאת.

במשך הזמן נהפכה הטאו לדת רצופה אמונות הבל, מנהגי פולחן ומעשי כישוף.

בתקופת שושלת צ’ו התקיים משטר פיאודלי, ובסוף ימי השושלת נתרבו המלחמות הפנימיות, ושליט חבל צ’ין הכניע כל יריביו, ובשנת 246 לפני הספירה עלה על כסא המלוכה וקרא לעצמו שי־הואַנג־ טו, כלומר הקיסר הראשון. הוא הרס המשטר הפיאודלי, חיסל הנסיכויות הנפרדות וליכד את סין כיחידה ממלכתית אחידה. כאמצעי לליכוד – שרף כל הספרים שהופיעו עד ימיו, פרט לספרי הרפואה, החקלאות והרוקחות, שהניח בספריה הקיסרית. בשנת 206 קמה שושלת חדשה, שושלת האן. אז בוטל האיסור על הספרים הישנים, המלומדים הוציאו ממחבואם הספרים שניצלו מהשרפה, ותורת קונג־פו־צה שוב נתפשטה בעם. אז נוצר הספר ההיסטורי המונומנטלי של סטו־מא־ צ’יין, דברי־הימים.

בתקופת האן המאוחרת כבשה סין שטחים רבים באסיה המרכזית ונקשרו קשרים עם הקיסרות הרומאית ביבשה ובים. על־ידי מגע זה עם המערב חדרה תורת הבודהא לסין. המצאת הנייר (בשנת 105 לספירה) הביאה לפריחת הספרות, ואם כי שוב פרצו מריבות ומרידות פנימיות — הצליחו קיסרי האַן ללכד את ארצם במידה כזו — שהאחדות התרבותית וחזון הקיסרות האחידה לא נגוזו עוד, ועד היום קוראים לעצמם הסינים בשם בני האַן.

במאה הרביעית הלך פא־היין להודו והביא אתו כתבי־הקודש של הבודהיסם, תורת הבודהא נתפשטה בסין, ומסין חדרה ליפאן. במשך הזמן קמו שושלות חדשות בזו אחר, אולם הפריחה התרבותית לא פסקה. כתיבת דברי הימים, ספרי פילוסופיה וציור נתרבו ונתעדנו. במאה התשיעית, אם לא לפני כן, כבר ידעו הסינים מלאכת הדפוס ובתקופת שושלת סינג (960–1279) נדפסו הקלסיקנים הסינים וספרי ההיסטוריה בהדר שלא היה כמוהו עד היום. ראש הממשלה ונג־אַן שהיה בימי שושלת סינג כתב פירושים חדשים ומקוריים לקלסיקנים הסינים וניסה להנהיג מעין משטר של מדינת סעד: חלוקת אדמות לאיכרים, מס הכנסה פרוגרסיבי, פיקוח על מחירים. הוא חי במאה האחת עשרה (1021–1086).

בימי שושלת המנצ’ו (1644–1911) גדל שטח הקיסרות, התפתח המדע, נתחברו אנציקלופדיות, מילונים, ספרי גיאוגרפיה וקובצי מדע. בתקופה זו גדל לחץ אירופה על סין, ובמאה הי“ט פרצו המלחמות הראשונות בין סין ובין ארצות אירופה. יפאן שסיגלה לעצמה במחצית השניה של המאה הי”ט תרבות אירופה, הכריזה בשנת 1894 מלחמה על סין, פלשה לשנטונג ולמנצ’וריה וכבשה וויי־היי־ווי ופורט ארתור. אולם נצחון יפאן על רוסיה בשנת 1905 עורר תנועת שחרור ומהפכה בסין. בראש התנועה התייצב המנהיג והמורה של סין החדשה — סון־יאַט־סן (1862–1925); הוא הביא לידי ביטול הקיסרות והקמת הרפובליקה (1911), הקים את מפלכת קואומינטנג, ובשנת 1923 כרת ברית עם רוסיה הקומוניסטית למען שחרור סין מעול זרים, איחודה ומסירת השלטון לעם במשטר דימוקרטי. אחרי מותו התגברו הקומוניסטים הסינים ובחמש השנים שלאחר מלחמת העולם השניה השתלטו על כל יבשת סין וכוננו “רפובליקה עממית” בסין.

במשך אלפי שנים היתה לעם הסיני הכרת עליונות על־פני עמים אחרים, והכרה זו לא פגה בתקופות של פירוד פנימי ופלישות חיצוניות. הכרת עליונות זו נחל גם הקומוניסם הסיני, והוא עושה מאמצים — לא בלי הצלחה — להתקדם ולהגיע לשיא ההתקדמות הכלכלית והתרבותית האפשרית בימינו, ובחריצותם של הסינים, שאינה נופלת מזו של שום עם אחר בעולם, אין ספק שלא יעברו הרבה שנים והם ישיגו מטרה זו. בסוף המאה הקודמת עשתה זאת יפאן והצליחה, ואין הסינים נופלים מהיפאנים בשקידה ובכשרון. לפי קצב הריבוי הטבעי בסין בשנים האחרונות (23 — לאלף) — יעלו אוכלוסי סין בעוד עשרים שנה לביליון נפש.

סין זו מהוָה סימן שאלה גדול, ששום איש זר, וספק אם גם מישהו מראשיה ומנהיגיה, יוכל לפענחו בשעה זו בוַדאות. לפני אלפּיִם שנה לא ידעו הסינים כלל על קיום עולם מחוצה להם, וראו עצמם כעולם כולו. בימינו אין עם בעולם, ואפילו האדיר והמרובה באוכלוסין, — ומבחינת האוכלוסין סין היא ראשונה על־פני כדור־הארץ, — יכול להתעלם משאר העמים, כי התלות ההדדית של כל העמים הולכת וגדֵלה. אפילו סין מבינה שבימינו אלה אין אף היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, כי יש בעולם גורמים כלכליים, תרבותיים וצבאיים הגדולים וחזקים ומרובים גם מסין, ואף היא תלויה בהם, כשם שאחרים תלויים בה, והיא דוגלת, בכל אופן בפומבי, בקשר עם ברית־המועצות.

אבל אין ספק שסין מדאיגה את כל שכניה הקרובים באסיה, הגדולים והקטנים, ואפילו את הודו המונה אף היא קרוב לארבע מאות מיליון נפש (בשנת 1958 — מנתה הודו — 397,390,000 איש), ויתכן שהיא מדריכה במקצת גם מנוחתה של ברית־המועצות עצמה. כי אוכלוסי סין מתרבים בקצב מהיר ובכמות עצומה, ולרוסיה יש בשכנותה של סין שטחים רחבי ידים והם כמעט ריקים. ברור עכשיו שסין לא תצטרף לעמים הדימוקרטיים, אבל יִתּכן מאד שלא תלך גם בעקבות ברית־המועצות. ואין ספק, שאף היא תשתתף על־פי דרכה, ואולי לגמרי על דעת עצמה ב“מלחמה הקרה”, ותחתור לא פחות משני הגושים המערביים (ביחס לסין — גם רוסיה היא במערב) לכבוש נפש עמי אסיה ואפריקה העומדים ברשות עצמם והעתידים בקרוב להתעצם.

לסין יש כמה יתרונות על־פני ברית־המועצות בנידון ההשפעה על ארצות אסיה ואפריקה: היא משתייכת לגוּש בנדונג (הגוש האפרו־אסיאתי). ברית־המועצות לא הוזמנה כלל להשתתף בועידת בנדונג של 1955. הסינים אמנם אינם שחורים, אבל גם אינם לבנים, כרוסים, ולעוּבדה זו יש יתרון ידוע בעיני עמי אפריקה. סין כבר פתחה שגרירות בגיניאה עוד באוקטובר 1959, ואנשי מסחר ותעשיה ואמנות סיניים פועלים במרץ ובהצלחה רבה במדינה זו. שר החינוך הגיניאי חתם ביוני 1960, בפקין, על הסכם תרבותי בין שתי הארצות. סין משדרת, החל מאבגוסט 1959, לארצות אפריקה באנגלית, והיא משתתפת במימון המזכירות הקבועה של הועידה האפרו־אסיאתית היושבת בקהיר. במזכירות זו פועל נציג סיני. סין מזמינה נציגים אפריקנים לבקר וללמוד בסין. באפריל 1960 הוקמה בפקין אגודה לידידות סינית־אפריקנית, והיא מטפלת באורחים הבאים מאפריקה.

אם נחלק העולם בין מוגדרים (בגוש הקומוניסטי מצד אחד ובברית נאטו מצד שני) ובלתי מוגדרים, שאינם קשורים בבריתות לשום צד — נמצא שבברית ורשה הקומוניסטית (ברית־המועצות ובעלות בריתה באירופה) — יש 305,586,000 נפש, ואם נוסף את סין ושכנותיה הקומוניסטית (699,740,000) — הרי 999,326,000. בברית נאטו נמצאים: בארצות־הברית ובקנדה 191,830,000 נפש ובארצות מערב אירופה — 236,541,000; יחד 428,371,000 נפש. נשארים “בלתי מוגדרים”: באירופה — 65,258,000, באמריקה הלאטינית — 198,170,000, באפריקה — 231,000,000, באסיה — 897,260,000, ובאוקיאניה (אוסטרליה, ניו־זילנד ואיים אחרים) — 15,800,000, יחד — 1,407,488,000. מספרים אלה, כמובן, אינם משקפים נכונה מספר הקומוניסטים, הדמוקרטים המובהקים והנייטרלים. בתוך ברית נאטו יש כמה מיליונים שנוטים לקומוניסם; בגוש הקומוניסטי מחוץ לברית־המועצות — הרוב הגדול אינו קומוניסטי, ובין ה“נייטרליים” לא כולם נייטרליים באמת. הודו שהיא נייטרלית, משתייכת לקהיליה הבריטית. במצרים יש משטר רודני שכלפי פנים הוא אנטי־קומוניסטי ובזירה הבינ־לאומית הוא תומך־מתמיד בברית־המועצות. גיניאה באפריקה ⁷⁰ חיה במשטר הדומה למשטר קומוניסטי. בפקיסטן⁷¹, החברה בברית סאנטו הקשורה לארצות־הברית — שורר למעשה משטר צבאי. ואין לראות בגושים המוגדרים והלא מוגדרים, או הקוראים לעצמם נייטרלים, את דעותיהם והשקפותיהם של תושביהם, אלא את עמדת הכוחות השליטים בלבד.

עוּבדה זו מגבירה ביתר שאת את “המלחמה הקרה”, כלומר המאבק האידיאולוגי, המדיני והפרופגנדיסטי על נפש העמים.

ההתחרות בין הגוש הקומוניסטי ובין המערב הדימוקרטי, ואף פעולתה העצמאית של סין בשטח הבינלאומי, משבשות בלי ספק היחסים בין העמים ומגבירה המתיחות העולמית, גם אם אין גורסים אפשרות של מלחמת עולם אטומית, והן פותחות פתח לרודנים חסרי מצפּוּן ועקרונות מדיניים וחברתיים לסכסך ולחתור תחת שכניהם ולסחוט מכל צד עזרה וסיוע לנרגנותם, כפי שאנו רואים דוגמה מובהרת לכך ברודן המצרי, הרודף קומוניסטים בארצו ומקבל סיוע צבאי וכספי מברית־המועצות; הוא מצטרף למקהלה ה“אנטי־אימפריאליסטית” של הגוש הקומוניסטי ויודע באותו זמן לסחוט עזרה כספית מרוּבה גם מארצות־הברית, המעצמה “הארכי־אימפריאליסטית” לפי ההגדרה של הקרמלין, ואינו מרפה מנסיונותיו להשתלט בכוח על שכניו, כאשר עשה בסוריה ומוסיף לחתור תחת המדינות הערביות העצמאיות, גם במזרח התיכון וגם בצפון־אפריקה.

אולם לא התחרות הגושים כשהיא לעצמה היא הבעיה המרכזית בימינו — אלא הנסיבות המקנות להתחרות זו כושר התפוצצות מסוכנת: והנסיבות הן — הפער העצום הקיים בין המדינות הותיקות — העשירות, המפותחות, המבוגרות ובעלות הנסיון המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי, — ובין המדינות החדשות באסיה ובאפריקה, — הדלות, עשוקות־החינוך והנעדרות נסיון ממלכתי וידע מדעי וטכנולוגי. זוהי המכשלה הגדולה של ימינו, שעה שכל העמים הולכים ונעשים עצמאיים, אבל העצמאות כשהיא לעצמה אינה פותרת בעיותיהם הכלכליות, החברתיות והחינוכיות, אלא מחריפה אותן, באשר היא מטילה על המדינות הצעירות עול קשה שאין אולי ביכולתן לשאתו בכוח עצמן ומעמידה בפניהן משימות דחופות, שאין להן האמצעים וכוח האדם המאומן לקיים אותן.

בנידון זה יש להבחין בין עמי אסיה ובין עמי אפריקה. עמי אסיה ברובם יש להם היסטוריה ומסורת תרבותית עתיקה, ובימי קדם וגם בימי הביניים עלו בהשכלתם ובתרבותם וביצירתם המדעית והפילוסופית על עמי אירופה (פרט ליוָן בתקופה הקלאסית וההלניסטית). יפאן בקצה מזרח אסיה אינה נופלת בידע ובטכנולוגיה של מעמי אירופה וארצות־הברית, אם כי רמת חייה נמוכה בהרבה מזו של אמריקה ואף מזו של אירופה המערבית. אולם רמת־החיים הנמוכה ביפאן אינה גורעת מרמת הידע, הכושר, הטכנולוגיה והיצור, שאינה נופלת מזו של הארצות המפותחות ביותר.

סין כאמור, היא ארץ תרבותית עתיקה, ובכמה דברים (כגון בהמצאת הדפוס ואבק השריפה) הקדימה את אירופה. היא עושה עכשיו מאמצים נמרצים להדביק את התפתחותה המדעית והטכנולוגית של ברית־המועצות, וקצב התפתחותה מאז הקמת המשטר הקומוניסטי הוא הרבה יותר מהיר מאשר קצב התפתחות רוסיה תחת המשטר הקומוניסטי מאז 1917, ויש מנבאים שהיא תצליח להשתוות לרוסיה בעשר השנים הבאות.

הודו יצרה עוד באלף השלישי שלפני זמננו ספרות פיוטית, דתית ומטפיסית (ודות, בראהמאנות, אופאנישדות) ושירה אֶפית אדירה שערכה קיים עד היום הזה. את השפעתה של הודו בעולם בימי קדם ניתן להעמיד בשורה אחת עם ישראל ויוָן. היא הוציאה מתוכה בתקופות שונות (ועד ימינו אלה) אישים דגוּלים, הוגים מקוריים, מדינאים מחוננים (כמלך אשוק במאה השלישית לפני הספירה) וביניהם אחד האישים הגדולים ביותר בתולות אדם, סידהארטא גאוטאמה הידוע בשם הבודהא (הנעור, או הנאור), שנתן לעמי אסיה המזרחית מהודו ועד יפאן תורת חיים נאורה ומוּסרית, שאין בה כל אחיזה ב“התגלות אלוהית” ובדברים שמעל הטבע, אלא בנויה על הגיון אנושי, התבוננות מעמיקה בטבע האדם ובטבע העולם ושאיפה לחיים טהורים, צודקים ועטורי חסד ואמת.

הבודהא נולד בצפון הודו, בעיר קאפילא־וואסטו, שהיא עכשיו בממלכת נפאל, בין הודו ובין טיבט, במשפחה אצילה ועשירה; אך במלאות לו 29 שנים נתקל בפעם הראשונה בעוני, בסבל, בהתנוונות אנושית, שמחנכיו ניסו כל הימים להסתיר ממנו, ולא רצה עוד לחיות חיי רוָחה ועושר. הוא עזב את אשתו וילדו הצעיר, ובאפלת הלילה עזב את ארמונו ועיר מולדתו, החליף בגדיו החמודים ולבש בגדי נזיר, ובמשך שש שנים התהלך עם בראהמאנים ונזירים. בסוף השנה השישית לחיפושיו ולהתלבטויותיו ולשיחותיו עם חכמי הודו מכיתות שונות, עמד לילה אחד תחת עץ תאנה בהרהורים מעמיקים עד שגמלה בו ההכרה שהגיע לחקר האמת ולידיעת הדרך אשר יבור לו האדם. הוא היה אז בן 35. ארבעים וחמש שנה הטיף הבודהא את תורתו החדשה בכל רחבי הודו — תורת אהבת האדם והחי, תורת הצדק והחסד, תורת האמונה של האיש בעצמו ובאחריותו כלפי הזולת, ולא פחות מדבריו השפיעה אישיותו המקרינה אהבה וחסד וענוָה וגדולה גם יחד.

הבודהא לא היה צנוע, כי הכיר בעליונותו האישית וברוממות האמת שעליו להביא לבני־אדם, אבל היה מצניע לכת ולבוש אדרת צהובה וחי חיי נזיר, ואם כי האמין בתום לב בשליחותו הגדולה לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ולא דבק בו אבק יהירות והתנשׂאות, אף־על־פי שרבבות אנשים העריצו אותו, ועוד בחייו ניסו להעלותו לדרגת אל; אבל הוא דחה בתוקף נסיונות אלה, והסביר לכל שאינו אלא איש בן־תמותה ככל בני־אדם אחרים.

תורת הבודהא היתה מרידה בדת ההינדואיסטית ששלטה בימיו. דת זו היתה מיוסדת על ספרי הוֶדָה (כתבי הקודש ההודים), שהיו מקובלים בבחינת תורה מן השמים ולא יצירת אדם, על סמכותה ומרוּתה של הכת הבראהמנית, שרק לה נתגלו האמיתיות הדתיות ולה בלבדה היו קשרים עם האלים, וסודות הדת היו נחלתה הבלעדית. במרכז הדת עמד פולחן קרבנות וזמירות מיסטיות לטובת הכוהנים (מכת הבראהמנים), והיא הכירה בשיטת הקַסטות שפילגה את העם לארבעה מעמדות — וזה למטה מזה, וחיץ מפריד ביניהם, ומתחתם המוני “טמאים” האסורים במגע. הבודהא התנגד לכל אלה. הוא כפר בקדושת ספרי הודה וסמכותם, לא הכיר בעליונות הבראהמנים, שלל פולחן הקרבנות, לא הודה בהבדלי הקסטות, וכל האנשים והנשים היו שוים בעיניו, וגם לא האמין בשום סמכות אלילית או אלוהית, אלא בהגיון האנושי ובהבנת הטבע. הוא סירב להביע דעה על מה שלמעלה ועל מה שלמטה. הוא אמר: “אל תקבלו מה שאומרים לכם, מה שמקובל במסורה, אל תאמינו בדברים באשר הם כתובים בספרינו, או מפני שהם נשענים על אמונה מסורתית, או מפני שהם יצאו מפי מוריכם. היו נא מאור לעצמכם —כל אלה החיים עכשיו או אחרי מותי, ויסמכו על עצמם בלבד ולא ישָׁענו על זולתם — רק אלה עשויים להגיע לראש הפסגה”. תורת הבודהא המקורית היתה נקיה מכל פולחן וגם מכל מטפיסיקה. זו היתה תורת חיים שיבור לו האדם, ללא נסים, ללא מסורת, ללא סמכות מיסתורית, ללא פולחן; הבודהא לימד את תלמידיו ארבע “אמיתיות אצילות”:

1. על תלאות האדם; 2. סיבתן; 3. הרחקתן; 4. והדרך להרחקתן.

תלאות האדם אינן מקריות ואינן באות מן החוץ, אלא טבועות בהוָיתו: חולי, זקנה, מוות, כיסופין למה שאין, הפרידה מדברים אהובים. מקור התלאות הוא ביצרי האדם, והדרך להרחקתן — הוא כיבוש היצר. הוא לימד האנשים לאַמץ רצונם ולהגביר דעתם, למען התעלותם ולמען גילוי הסגולות הנעלות הגנוזות בתוכם. הוא האמין בחוק הסיבתיות, וראה בתבונת האדם וברצונו — המניע הפנימי להשתפר ולהשתחרר מהיצרים הרעים המרעילים חיי האדם.

הבודהיסם התפשט בכל ארצות המזרח הרחוק — בבורמה, בציילון, בסיאם (תאי), בקמבודיה, בטיבט, בנפאל, בסין וביפאן, במשך הזמן נתפצל לכיתות שונות. הראשיות בין הכיתות האלה הן: הינאַיאנא (הנתיב הקטן) ומהאיאנא (הנתיב הגדול). הינאיאנא, קרוב יותר לבודהיסם הקדום, והוא שליט בארצות הדרום (ציילון, בורמה, סיאם); המאהאיאנא, שקלט במשך הזמן יסודות חדשים לגמרי, פשט בצפון — בנפאל, בסין וביפאן. בהודו עצמה כמעט שלא נשאר זכר לבודהיסם, והוא נבלע בהינדואיסם המורכב מיסודות שונים ואינו נרתע גם מסתירות פנימיות ומסתגל בנקל לדעות חדשות. חמרנות ורוחניות צרופה, ריבוי אלים ומוניסם קיצוני, עבודת אלילים וכפירה באלוהות — כל אלה פרנסו זה בצד זה המחשבה ההודית, והוגי הודו פיתחו שיטות אלה כנחלים המשתפכים לים אחד. המחשבה ההודית בתקופה האחרונה, אף־על־פי שהיא מושפעת במידה רבה מ“ההשכלה” האירופית, מוסיפה ללכת בשבילה המיוחד, מתוך קשר עם הספרוּת ההודית העתיקה וזו של ימי הביניים — הוֶדות, האופנשידות, בהאגאוואט־גיטא. במאת השנים האחרונה הקימה הודו שורה של אנשי־רוח גדולים — רמאקרישנא, וויווקאנאדה, ראבינדראנאט טאגורה, קרישנאמורטי, אורובינדו, ראדאקרישנאן והגדול בכולם — מאהטמא גאנדי, מאנשי־הרוח הגדולים ביותר במאה העשרים. הוא נלחם בעוז ובחריפות נגד השעבוד הבריטי, אבל בלי מעשי אלימות, והוא ניצח: בחמשה־עשר באבגוסט, 1947, הודו נעשתה עצמאית. חוסל בלי הפרעות שלטון הנסיכים המרובים — 136 נסיכויות, קטנות וגדולות אשר הגדולה שבכולן היתה היידראבאד⁷². מיד לאחר שנתעצמה עמדה הודו בפני בעיה חמוּרה — קליטת חמישה מיליונים פליטים מפקיסטאן, שהוכרזה כמדינה מוסלמית. כתגובה על כך נתעוררה תנועה חזקה להכריז על הודו כעל הינדוסטאן, כלומר, מדינה הינדואיסטית, אולם מאהאטמא גאנדי התנגד לכך בכל תוקף, ואחד הקנאים ההינדואיסטים רצח את גאנדי בסוף ינואר 1948 בניו־דלהי. בשנת 1949 נתקבלה החוקה החדשה, שהכריזה את הודו לריפובליקה, אולם הודו הוסיפה להיות קשורה לבריטניה כחברה בקומונוולת הבריטי. הודו סיגלה לה השיטה הפדרלית של ארצות־הברית והשיטה הפרלמנטרית וכן גם שיטת הבחירות של בריטניה. המחוזות השונים נקראו בשם מדינות כמו בארצות־הברית, אולם לממשלה הפדרלית בהודו יש מרוּת יותר גדולה מזו של ממשלת ארצות־הברית בכל מדינה; היא מוסמכת להתערב בעניניהן הפנימיים של המדינות וגם לסלק את הממשלה באחת המדינות, כאשר קרה הדבר במדינת קויראלה, שבה נבחרה ממשלה קומוניסטית.

הבעיות החמוּרות של הודו — הוא עוני ההמונים, ביחוד בכפר (בהודו — 560,000 כפרים, ובהם למעלה משמונים אחוז של תושביה), הבערות והתחלואה. ההכנסה הממוצעת בהודו לגולגולת בשנה היא 70 דולר. אריכות החיים הממוצעת בהודו היא מהקצרות ביותר בעולם: 32 שנה (של נשים רק 31 שנה, אם כי כמעט בכל הארצות הנשים מאריכות ימים יותר מהגברים). גם תמותת הילדים היא הגדולה בעולם: 185 — לאלף. הממשלה ההודית בראשותו של נהרו עושה מאמצים לתעש את הודו, לפתח תכניות חומש, ולשם כך היא מקבלת עזרת ארצות־הברית, גרמניה המערבית, ברית־המועצות, אנגליה וצרפת. אינובה בהאוובה, אחד מתלמידי גאנדי, הנעזר גם על־ידי מי שהיה המנהיג במפלגה הסוציאליסטית בהודו ג’ייפראקאש נאראיאן, חולל תנועת “בודאן” — מתת חינם של אדמות על־ידי בעלי אחוזות גדולים לכפריים מעוטי קרקע. נהרו הכריז על ניטרליות ביחס לשני הגושים העולמיים, אולם ניטרליות זו לא הצילה את הודו מהתנגשויות חמוּרות עם סין. לפי טענת נהרו תפסה סין שטחים גדולים של הודו על הגבול המשותף, והסכסוך טרם סודר; כמו כן לא סודר הסכסוך בין הודו ובין פאקיסטאן בנוגע לקשמיר, שתושביה כמעט כולם מוסלמים.

בורמה⁷³, שנכללה בקיסרות הודו הבריטית בשנת 1885, היתה ממלכה עצמאית מימי קדם, ובמאה התשיעית התפשטה בה תורת הבודהא. בין מלכי בורמה הצטיינה ביותר המלכה שין סאובן אשר מלכה בשנים 1453–1472. סוחרי ונציה היו האירופים הראשונים שהגיעו לבורמה בשנת 1435. כל הסחר הימי של בורמה יה בידי הודים וערבים, כי לבורמה לא היו אניות. בסוף הרבע הראשון של המאה הי"ט הסתכסכה בורמה עם השלטון הבריטי בהודו, ואחרי המלחמה השלישית באותה המאה, בשנת 1885, סיפחה בריטניה את בורמה להודו. ב־1920 הוקמה אוניברסיטה ברנגון על־ידי האנגלים. כל הפקידות הגבוהה היתה בריטית, אולם אחרי 1923 חדרו בורמנים גם למשׂרות גבוהות. באותה שנה הוקם על־ידי הבריטים בית־מחוקקים בבורמה, שרוב חבריו היו נבחרים, אולם רק חצי התיקים, הבלתי חשובים ביותר, נמסרו לידי בורמנים. בשנת 1942 כבשה יפאן את בורמה וארבעת אלפים בורמנים לחמו לצדה של יפאן, באשר האמינו כי יפאן באה לשחרר את ארצות אסיה. אורד ווינגייט, הידוע בארץ בשם “הידיד”, ואשר אירגן פה בימי המנדט הבריטי “פלוגות הלילה” היהודיות להילחם נגד הכנופיות הערביות, ניהל המלחמה נגד היפאנים בבורמה ונהרג שם בהתנגשות אוירית ב־24 במארס, 1944. הגנרל הבורמני אונג סאַן הבין כוָנותיה האמיתיות של יפאן והוא בא בדברים עם האנגלים, ובמארס, 1945, ניהל צבאו נגד היפאנים. אחרי המלחמה בא לידי הסכם עם אנגליה על עצמאות בורמה, ובעמדו בראש “הליגה האנטי־פשיסטית לחופש העם” נבחר לראש הממשלה ברוב עצום.

ביום 19 ביולי, 1947, נרצח אונג באן עם ששת חבריו בישיבת הקבינט. מקומו של אונג סאן ירש ידידו או־נו שקשר קשרים אמיצים עם ישראל.

שלא כהודו, פקיסטן וציילון, שהצטרפו אחרי עצמאותן לחבר העמים הבריטי, נשארה בורמה מחוץ לחֶבר.

פרס הקרובה קרבת גזע ולשון להודו הארית — אף היא מארצות התרבות העתיקות מאסיה, והיא הוציאה מתוכה כובשים ומלכים דגולים שהצטיינו לא רק בגבורתם ובחכמתם המדינית אלא גם במידותיהם האצילות, כמו כורש הגדול, מיסד הקיסרות הפרסית (במחצית המאה השישית לפני הספירה), אשר ידע להתהלך בגודל נפש ובידידות עם העמים הנכבשים ושימש בכך דוגמה לאלכסנדר מוקדון. הוא ידע לא רק להתכבד, אלא גם להתחבב על העמים שסרו למשמעתו. הפרסים קראו לו אבא, היוָנים שתחת שלטונו, ראו בו נגיד ומחוקק גדול, והיהודים כינו אותו בשם משיח ה‘. הוא שהכריז על שיבת־ציון הראשונה לאחר שלכד את בבל. "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס… וַיַעֲבֶר־קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֵץ נָתַן לִי ה’ אֱלֹהֵי הַשָׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמוֹ וְיָעַל"

(דברי הימים ב‘, לו, 23, גם עזרא א’, 2).

הנביא הגודל שקם למלך פרס בימי קדם (חי באמצע המאה השביעית עד הרבע הראשון של המאה השישית לפני הספירה) היא זרתושטרה. כתבי הקודש של פרס העתיקה שנכתבו בלשון אוֶסטה נשמדו ברובם. בין השיירים שנשתמרו עד ימינו ישנן מעין מזמורי תהלים, שבהם לימד זרתושטרה המוסר הצרוף, שהעמיד אותו על שלושה דברים: מחשבות טובות, דיבורים טובים, מעשים טובים.

האל ורוּנה של ההודים האריים (ביוָנית — אורנוס — שמים) נהפך בתורת זרתושטרה לאהורה, כלומר הריבון, או אהורה מַזדה. “הריבוֹן של הדעת הרבה”, כלומר — אל עליון ובורא עולם. תארי אהורה מזדה הם רוח טובה, צדק, חסד, אלמוות; ואם כי לעומת אהוּרה מזדה, שהיה אל האור והטוב, הועמד אהרימן, מעין השטן שבספר איוב, התגלמות החושך והרע, הרי היו בתורת זרתושטרה נצנוצים של אמונה באל אחד, יִתּכן מתוך השפעת היהדות שחדרה לפרס. בתקופה מאוחרת נהפכו באוֶסטה התארים של אהורה מזגה לאלים בפני עצמם, ותורת זרתושטרה נשתבשה, כאשר נעשה הדבר בתורת הבודהא, שחי אף הוא באותה התקופה.

זרתוּשטרה האמין בהשארת הנפש ובתחיית המתים, וקשה להכריע אם הוא קיבל אמונה זו מהיהודים או שהיהודים הושפעו בנידון זה מהפרסים.

בשנת 331 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את מלכות פרס, בימי דריוש השלישי. אולם כל נסיונותיו ונסיונות יורשו ליַון את פרס לא הצליחו, וכשמונים שנה אחרי כיבוש אלכסנדר, התקומם שבט פרסי, הפרתים, על שלטון יורשיו של אלכסנדר מבית הסיליבקידים. התנגדות זו של הפרתים לאנטיוכוס אפיפנס במאה השניה (לפני הספירה) סייעה לעמידת החשמונאים נגד המושלים היוָנים. המלכות הפרתית היתה היחידה אשר עמדה בהצלחה כל השנים נגד התפשטות רומא במזרח. בראשית המאה השלישית לספירה קמה בפרס שושלת חדשה, שושלת הסַסַנית, חידש אמונת זרתושטרה בכל זהרה וכונן משטרו על יסודות הצדק. הוא אמר: “אין שלטון בלי צבא, אין צבא בלי הון, אין הון בלי חקלאות, אין חקלאות בלי צדק”. בימי שהאפוּר הראשון, בנו של אַרדשיר, קם בפרס “נביא” חדש בשם מני, והטיף לאמונה חדשה שהית התערות של נצרות ותורת זרתושטרה. בשנת 615 לספירה לכד אחד ממלכי הסַסַנים, בעזרת צבא יהודי של 30,000 איש, את ירושלים, שהיתה בידי הביזנטים. אולם כעבור חמישים שנה נפלה מלכות פרס בפני הסתערותם של יוצאי ערב נאזרי אמונת מוחמד. פרט לחלק קטן של העם הפרסי ששמר בעקשנות על אמונתו הקדומה — רובם נמצאים בימינו בהודו והם קרויים שם פרסים, — קיבל כל העם הפרסי אמונת האיסלם בנוסח השיעי, אולם בניגוּד לשאר עמי המזרח התיכון ואפריקה הצפונית — שמר על לשונו הפרסית. פרס הוציאה מתוכה משוררים גדולים בלשונה, פירדוסי מחבר האפוס הפרסי הגדול שאַהנאמה, שירי עומר כייאם, חאפיז ועוד. כייאם חיבר גם ספרים רבי־ערך באלגברה ואסטרונומיה, שהיו בזמנם ספרי מופת. גם חלק גדול של הספרות הערבית בתקופת הזוהר של האיסלם הערבי הוא פרי חכמי פרס, כגון המלומד הגדול של ימי הבינים אבו־עלי בן סינא (הידוע בספרוּת האירופית בשם אבו־סנה), הפילוסוף התיאולוגי הגדול אלגאזאלי ועוד.

ספרי הרפואה והפילוסופיה של אבו־סנה תורגמו ללטינית, ומהמאה השתים־עשרה עד המאה השבע־עשרה שימשו ספרי מופת באירופה.

שכנותה של פרס לרוסיה האדירה העמידה לא פעם בסכנה את קיומה של עצמאות פרס, אולם היא הצליחה לקיים ריבונותה עד ימינו אלה, וכעת היא מתכוננת לחוג את מלאת אלפַּיִם וחמש מאות שנה למלכות כורש הגדול. במידה ידועה יהיה זה גם חג יהודי, כי ישעיהו הנביא ניבא על כורש במלים אלה: “כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ, לְרַד לְפָנָיו גוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ, לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָגֵרוּ. אֲנִי לְפָנָיו אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אֲיַשֵׁר”. (ישעיהו מה, 1–2).

מבחינת ההשפּעה על ההיסטוריה האנושית בשלוש היבשות של העולם הישן עולה על כל ארצות אסיה מדבר גדול בקצה אסיה הדרומית מערבית, המדבר הערבי, אשר תושביו כמעט שלא מילאו כל תפקיד בהיסטוריה האנושית וגם לא ברחבי אסיה, עד המאה השביעית לספירה, עד שקם במכה נביא האיסלם, מוחמד, שנולד בשנת 580 או שנים אחדות לפני כך. שבטי ערב היו עובדי אלילים, אולם בערב היו הרבה שבטים יהודים וגם מספר נוצרים, ומוחמד בנדודיו בין מכה ודמשק היה משוחח גם עם יהודים וגם עם נוצרים, ומהם קיבל רעיון האל האחד והיחיד; ובשנת הארבעים לחייו פעמה בלבו הרגשת שליחות להביא לעמו ולעולם בשורת האל היחיד. תחילה הטיף תורתו החדשה לאשתו ולאחדים מקרוביו, אולם בני עירו לעגו לו ולתורתו, ובשנת 622 נמלט ליתריב (מֵדִינָה) [משנה זו מתחילה הספירה המוסלימית הנקראת על שם ה“היג’רה” (הגירה) — של מוחמד]. פה הטיף מוחמד בגלוי ובעוז את אמונתו החדשה, ובמשך אחת עשרה שנה של חיי מוחמד אחרי ה“היג’רה”, קיבל כל חצי־האי ערב, לרבות מכה, תורת מוחמד. שלא כנצרות לא הבחין האיסלם בין אלוהים ובין הקיסר; האיסלם נולד מלכתחילה כאמונה וכמדינה גם יחד. אמונה באל אחד ומדינת שליחו של האל. האיסלם איחד את כל שבטי ערב על־ידי שכנוע ועל־ידי החרב. שלושת השבטים היהודים שישבו בערב סרבו לקבל את האיסלם — שניים נאלצו לעזוב את ערב, והשבט השלישי הוגר לפי חרב. מותו של נביא האיסלם לא החליש את התנופה הכובשת את האמונה החדשה, אלא להפך. שום דת לא נתפשטה במהירות ובתנופה אדירה כאיסלם. בראשית המאה השביעית היה המזרח התיכון מחולק בין הקיסרות הביזנטית ובין הקיסרות הפרסית. יורשיו של מוחמד: אבו בכר ועומר פתחו בכיבושים מחוץ לערב — כיבושים דתיים ומדיניים, שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמוהם עד אז. לראשונה נכבשו ארץ־ישראל וסוריה ובשנת 636 הנחילו צבאות ערב מכה ניצחת לכוחות הביזנטיים על נהר הירמוך. בשנת 637 נכבשו עיראק ופרס ועמיהם נאלצו להתאסלם. ורק פרס הצליחה, כאמור לעיל, לשמור על לשונה. בשנת 640 ניגף הצבא הביזנטי במצרים לפני הכובשים הערבים; אחרי מצרים נכבשו קירינייקה וטריפוליטניה. בראשית המאה השמינית היתה כל אפריקה הצפונית עד האוקינוס האטלנטי בידי הערבים. בכל הארצות הנכבשות נאלצו העמים לקבל דת האיסלם, והדבר המפליא ביותר הוא זה, שיחד עם הדת קיבלו עמי אפריקה הצפונית את הלשון הערבית, ולשונותיהם הלאומיות נשתכחו: בשנת 711 עברו הערבים ליבשת אירופה וכבשו כמעט את כל ארץ ספרד, והסתערו גם על צרפת, אבל פה ניגפו בשנת 732 על־ידי קרל “הפטיש” (Charles Martel).

באסיה נתפשט הכיבוש המוסלמי מעבר לפרס והגיע עד אפגאניסטאן (תחילת המאה התשיעית). התושבים נאלצו לקבל את האמונה החדשה. משם חדר האיסלם לקצות הודו. במאה השמינית חדר האיסלם לאסיה המרכזית — ושבטים מונגוליים, ביניהם התורכים, קיבלו האיסלם. בתקופה מאוחרת יותר הפכו התורכים המוסלמים, שנעו ממזרח למערב, להיות שליטי האיסלם. באבור התורכי, מצאצאי תימור לנג, המושל באפגאניסטאן, כבש את הודו וקבע את בירתו בדלהי (בשנת 1515), והודו נשארה תחת שלטון מוסלימי עד הכיבוש הבריטי. מהודו התפשט האיסלם החל מהמאה השש־עשרה לאידונסיה, שהיא עכשיו המדינה המוסלימית מרובת האוכלוסים ביותר בעולם.

מאפריקה הצפונית התפשט האיסלם דרומה — לסודן האנגלית והצרפתית, למאוריטניה, לסנגל, לצ’אד, לגיניאה, לניז’ר, לניגריה הצפונית, לארצות סומאלי ואריטריאה ולקצות אפריקה המזרחית.

באירופה המערבית התגברה הנצרוּת על האיסלם, והמוסלמים גורשו כליל מספרד, אולם בקצה אירופה הדרומית נתבצרו המוסלמים התורכים באמצע המאה הארבע־עשרה. בשנת 1453 כבשו את קושטא מידי הביזנטים ועד היום היא בידם; השטח של תורכיה באירופה הוא 23,485 קמ"ר, ותושביו למעלה משני מיליון תושבים (בתוכם מיעוטים יהודים, יוָנים וארמנים). בתורכיה כולה למעלה מ־25 מיליון תושבים.

עם השתחררות אפריקה — ילך וירבה מספר המדינות המוסלימיות ויחד עם ארצות צפון־ אפריקה, שבכולן שלטת הדת המוסלמית וגם הלשון הערבית, יעלה כוחו של האיסלם בעולם.

אם לא נביא בחשבון את תושבי הארצות המוסלמיות במרכז אסיה, שהן חלק של ברית־המועצות — הרי מספר הארצות המוסלמיות העומדות ברשות עצמן בשנת 1960 מגיע ל־29, והן מונות כשלוש מאות ושלושים ושישה מיליון נפש (מהם בערך 74 מיליון באפריקה, וקרוב ל־262 מיליון באסיה).

אם כי לא בכל הארצות האלה קובעת הדת מדיניות הממשלות (כגון בתורכיה, פרס, וברוב המדינות האפריקניות שהיו מקודם אחוזות צרפתיות), הרי הקשר בין ארצות האיסלם הוא הרבה יותר חזק מהקשר בין ארצות הנצרות, אפילו ארצות הנצרות הקתולית.

באפריקה יש רק עמים מעטים שיש להם היסטוריה רצופה ומסורת קדומים. העמים בצפון־אפריקה נותקו לגמרי מעברם ומלשונם — על־ידי כיבוש האיסלם והמרת לשונם הלאומית בלשון הערבית. בדרום־אפריקה השתכנו יוצאי הולנד, ובזמן של כמאתים שנה כאילו נהפכו לאומה בפני עצמה, שאין לה כל זיקה נפשית לארץ מוצאה. הם התפשטו על־פני שטח עצום התופס 1,223,400 קמ"ר, ורק 12 איש יושבים על כל קילומטר מרובע. כ־14% מהתושבים הם לבנים, ורק להם יש זכויות אזרח, וכשנים־עשר מיליון שחורים ממוצא אפריקני הם לגמרי משוללי זכויות. אולם כמעט כל העבודה במשק הלבנים נעשית על־ידיהם, באופן שהמיעוט השליט תלוי בעצם קיומו הכלכלי ברוב המופלה. יש בארצות אפריקה השחורה הרבה תושבים הודים ומספר לא קטן של תושבים סורים ולבנונים, שכמעט כל המסחר הוא בידיהם. ארצות אפריקה השחורה הן יותר מושגים גיאוגרפיים, שתחומיהם נקבעו על־ידי הכובשים האירופים, מאשר עמים שיש בהם סימנים לאומיים משותפים: לשון לאומית, עבר מדיני משותף, מסורת תרבותית.

בקרב עמי אפריקה נפוצות יותר משמונה מאות לשונות, והן מתחלקות לחמש משפחות עיקריות: בושמנית, באנטו, חמית, סודנית (סודאן בערבית — שחורים) ושמית. הלשונות השמיות הן ערבית בצפון־אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ואמהרית ובנותיה טיגרי וטיגרניה, באתיופיה. לשונות חם קרובות במקצת ללשונות שֵׁם והן נפוצות בקצה הדרומי של צפון־אפריקה. הלשונות הבושמניות או ההוטנטוטיות היו נפוצות בדרום־אפריקה והן הולכות ונשכחות. על מספרם של הניבים והלשונות המדוברים בקרב השבטים השחורים אין ידיעות מדויקות. כל שבט יש לו ניב משלו, וגם בארצות קטנות מתהלכות כמה וכמה לשונות או ניבים שונים. בקניה, באוגנדה ובטנגאניקה ובשאר שטחים באפריקה המזרחית נפוצה, נוסף על הניבים השבטיים, השפה הסווחילית שאליה חדרו הרבה מלים ערביות.

המיעוט שלמד בבתי־ספר באפריקה השחורה מדבר צרפתית — בארצות שהיו או שהן עדיין תחת שלטון צרפתי, וכמו־כן בקונגו שהיתה בלגית, ואנגלית — בארצות של השלטון האנגלי. בכמה ארצות, משותפות לתושביהן רק שתי לשונות אירופיות אלה, והן נשארו הלשונות הרשמיות והמשותפות גם לאחר העצמאות. במושבות הפורטוגליות — אנגולה ומוזמביק ועוד — לשון הלימוד היא פורטוגזית. מספרם של תושבי המושבות הפורטוגליות הוא למעלה מאחד־עשר מיליון וחצי, כמעט פי אחד־וחצי מתושבי פורטוגל עצמה. תושבי הארצות באפריקה השחורה, שבהן התהלכה בבתי־הספר הלשון הצרפתית הם קרוב לחמשים־ושנים מיליון, מהם היו או שהם גם עכשיו (רואנדה אורונדי, 4,700,000 תושבים) בשלטון בלגי, והיתר בשלטון צרפתי. לא נכללו כאן תושבי ארצות צפון־אפריקה וסחרה. הארצות שעמדו או עומדות עדיין תחת שלטון בריטי מונות למעלה מחמישים ושמונה מיליון תושבים, שמהם למעלה מארבעים מיליון כבר נתעצמו (כולל ניגריה).

באופן זה יהיו שלוש לשונות שליטות באפריקה ושלשתן ממוצא לא אפריקני: ערבית, צרפתית ואנגלית. הלשון האפריקנית היחידה שתתחרה בהן במקצת במשך השנים תהיה סווחילית, וברפובליקה המלגאשית — גם הלשון המקומית. מצב דומה לזה קיים במידה ידועה בארץ השניה בגודלה באסיה — בהודו. אף שם מתהלכות עשרות לשונות מקומיות, ולשון המשׂכּילים הכללית היא אנגלית.

כאמור לעיל, היתה רק פינה אחת באפריקה הצפונית — עמק הנילוס, שמילאה בעבר הרחוק תפקיד תרבותי ראשון במעלה במשך אלפי שנים. אולם זה למעלה מאלפּיִם וחמש מאות שנה שמצרים נכבשה על־ידי זרים (פרסים, יוָנים, רומאים ואחרים), והכיבוש הערבי במאה השביעית מחה לחלוטין עברה ולשונה של מצרים, ותרבותה העצמית חלפה ועברה מן העולם. עוד מעצמה חשובה היתה בצפון־אפריקה — קרת־חדשה (קרתגה), שנבנתה על־ידי יוצאי צור וצידון בשנת 850 לפני הספירה, בשטח שנקרא היום תוניס, ושפתה היה ניב עברי. מעצמה זו מילאה תפקיד מדיני וכלכלי חשוב בצפון־אפריקה ובאגן ים התיכון, והיא הוציאה מתוכה אחד המצביאים הגדולים ביותר בתולדות האנושות — חניבעל (תוארו היה “שופט”), אשר הביס צבא רומא על־יד קאנא בשנת 216, ומסיבה בלתי ידועה הניח לעיר רומא ולא כבשה, אם כי לא נראתה כל מניעה צבאית לכך. כעבור זמן, כשרומא נתחזקה, והאוליגרכיה התגרנית של קרת־חדשה, שלא ראתה בעין יפה עלייתו של חניבעל, מנעה ממנו כל עזרה, וצבאו של חניבעל ניגף על־יד זאמה בשנת 202 לפני הספירה, נכבשה קרת־חדשה ונחרבה על־ידי הרומאים (בשנת 140).

האישיות הגדולה והיחידה, שרישומה והשפעתה בתולדות התרבות וההתעלות האנושית קיימים עד היום, אשר נולדה ביבשת אפריקה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה היתה זו של משה רבנו, ואף הוא היה רק דור שלישי במשפחת יורדי מצרים, שבאה בימי יוסף מארץ העברים, כלומר מארץ־ישראל.

היהדות שקדמה לכל שאר הדתות הגדולות — נשארה בתחומי העם היהודי, ורק עם פיזור היהודים בעולם הופיעה בארצות אירופה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. הנצרות, שאף היא נולדה בארץ־ישראל נתפשטה בעיקר בקרב עמי אירופה וצאצאיהם באמריקה ואוסטרליה. באסיה אין אף מדינה נוצרית אחת שעומדת ברשות עצמה, פרט לפיליפינים. עד התישבות ההולנדים בדרום־אפריקה היתה אתיופיה המדינה הנוצרית היחידה ביבשת אפריקה. מדינה זו דוגלת במסורת, שמלכיה הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. היא נכבשה לנצרות במאה הרביעית לספירה, והיא שהחריבה במאה השישית (בשנת 539) את המדינה היהודית שהיתה קיימת בתימן תחת מלכותו של יוסף דו־נווס.

רק עם חדירת עמי אירופה לאפריקה במחצית השניה של המאה הי"ט — פשטה הנצרות בקרב האפריקנים השחורים (בקונגו, בניגריה, בגאנה, בקניה, באוגנדה, בטנגאניקה, במדגסקר ועוד).

היהדות הולידה, כידוע, את הנצרות ואחר כך את האיסלם. שלוש אמונות אלה התפשטו בכל היבשות; ואם נוציא מן הכלל את ברית־המועצות הדוגלת באתאיסם (אם כי מרובים בה המאמינים הנוצרים, המוסלמים והיהודים), נמצא שיש בעולם מדינה יהודית אחת (באסיה), המונה רק 2,000,000 איש, 21 מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה המונות 317,000,000 תושבים, 62 מדינות נוצריות בכל היבשות המונות 923,765,000 תושבים. אולם באסיה בלבד (מחוץ לרוסיה האסיאתית) יש 13 מדינות, שאינן לא נוצריות ולא מוסלמיות, המונות 1,294,603,000 איש — יותר מכל המדינות הנוצריות והמוסלמיות גם יחד. בחשבון זה לא נכללו השטחים באסיה ובאפריקה שעדיין לא הועמדו ברשות עצמן, שבקרבם נפוצה בעיקר האמונה הנוצרית או המוסלמית. (בכל מדינה נוצרית, מוסלמית ויהודית גרים כמובן מספר לא קטן של בעלי אמונות אחרות. מספר היהודים, הנוצרים והמוסלמים במדינות של הסוג הרביעי קטן בערך). זאת אומרת שתורת היהדות גם בצורתה המקורית, וגם בגלגולה הנוצרי או המוסלמי, לא הגיעה כמעט למחצית המין האנושי המרוכז באסיה, מהודו ועד יפאן.

במאה התשע־עשרה דרשו תיורים באפריקה מעברו הדרומי של מדבר סחרה עוז רוח וגדלות אישית שהיתה נחלת אנשי סגולה מעטים בלבד.

בימינו אפשר לכל אדם להגיע לכל פינה באפריקה במשך שעות אחדות בטיסה באויר. בעזרת הרדיו יכול איש היושב בכל מקום באירופה, באמריקה ובאוסטרליה לשמוע כל הנאמר והנעשה ברחבי אסיה ואפריקה וכן להפך. דרכי התחבורה והקשר החדישות קיצרו מרחקים, קירבו רחוקים והפכו את כדור הארץ המפוצל והמחולק לארצות ולמדינות שונות מרוחקות זו מזו, לעולם אחד משולב ותלוי זה בזה; והשפיעו על עמים נחשלים, דלים וכאילו חסרי אונים, למרוד בשליטיהם הזרים ולכבוש להם עצמאות בכוח או בדרכי שלום. זהו סוד המהפכה המדינית הגדולה בהיסטוריה האנושית שאנו עומדים בתוכה. אולם מתן העצמאות לכל העמים, שלא נסתיים עדיין, אבל שסיומה המלא אינו מוטל בספק, לא חיסל ולא הפחית את הפער העצום בעושר, בתרבות, בבריאות ובאריכות ימים שבין שתי היבשות העתיקות — אסיה ואפריקה, ובין אירופה, אמריקה ואוסטרליה. והעמים שקיבלו בזמן האחרון ועומדים לקבל בזמן הקרוב עצמאותם — רואים את הפער הזה ומבינים, כי העצמאות בלבדה אינה פתרון לבעיותיהם, אלא מפתח לביצוע המשימות הקשות והדחופות להעלות בניהם משפל הבערות, העוני והתחלואה. אחדות הגורל של המין האנושי, ההולכת וגדֵלה בימינו בעקבות התקדמות דרכי התחבורה והקשר, הופכת סתימת הפער למשימה אנושית כללית ומטילה חובות על העמים העשירים, המפותחים והמתקדמים, לבוא במלוא יכלתם לעזרת העמים הדלים, הנחשלים ומעוטי היכולת. משימה זו גופא נהפכת למקור מחלוקת והתחרות בין הגושים, בין המזרח ובין המערב, בין הדמוקרטיה והסוציאליסם ובין הקומוניסם הטוטליטרי.

כל עמי אפריקה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה, רוב עמי אסיה וכמה עמים באירופה — הם בלתי מוגדרים, והם כמחצית המין האנושי. מהמחצית השניה למעלה משני שלישים חיים במשטר קומוניסטי, ופחות משליש במשטר דימוקרטי. מקצתו תחת שלטון סוציאליסטי, רובו תחת שלטון לא סוציאליסטי. עמי אירופה, אוסטרליה ורוב עמי אמריקה הלטינית, ומספרם קרוב לשלש מאות מיליון, אף על פי שאינם מוגדרים — שייכים לפי מהותם לשוחרי חירות האדם וחיים במשטר דימוקרטי, פחות או יותר מתוקן. בכמה מארצות אירופה (הארצות הסקנדינביות, אוסטריה, איסלנד, שוויצריה) אוחזות מפלגות סוציאליסטיות בשלטון, לבדן או בקואליציה עם מפלגות אחרות. בכמה ארצות עומדות המפלגות הללו על סף השלטון. בכמה מארצות אסיה יש תנועה סוציאליסטית, אבל היא שלטת רק במדינה אחת: בנפאל. בכמה ארצות באסיה ובאפריקה — שולט הצבא: בתורכיה, פאקיסטאן, עיראק, מצרים, סודאן ואינדונסיה. הדמוקרטיה בארץ השניה בגדלה באסיה — בהודו — גורלה תלוי במידה רבה בשלטונו של איש אחד דגוּל: נהרו. משום כך, מובנת ההיאבקות על נפש עמי אסיה ואפריקה, אשר מחוסר מסורת דמוקרטית, ואצל רבים גם מחוסר כל מסורת ממלכתית, הם מיטלטלים בין שני הקטבים. אף־על־פי שרק מעטים מבין הבלתי מוגדרים מגלים נטיה בולטת לקומוניסם, כגון גיניאה הצרפתית, הרי זיקתם לעזרה חמרית ותרבותית ולמקור העזרה — עלולה להכריע את הכף. יש גם שליטים ששאיפותיהם להתפשטות והשתלטות על שכניהם מזקיקות אותם לגוש הקומוניסטי, אשר מטעמי הגמוניה הוא רוצה לעזור להשתלטות רודנים על עמים עצמאיים, ודוגמא בולטת היא מצרים, ששלטון הכת הצבאית הרודפת בארצה את הקומוניסטים שלה — היא למעשה בעלת ברית נאמנה או כפויה לברית־המועצות.

רוב העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה עדיין זקוקים לצרכים אלמנטאריים ביותר: תברואה, ראשית השכלה לנוער, הגדלת היבול החקלאי, למניעת רעב, אספקת מים נקיים לשתיה ומיתקני השקיה, פיתוח מינימַלי של התעשיה, עקירת שחיתות הרוֹוַחת בכל הארצות האלה וכינון מנהל ישר ומוכשר ובכל השטחים האלה הם נזקקים לעזרה חיצונית. רק מיעוט קטן מעמים אלה יש להם השקפה חברתית ומדינית מסוימת, וההתחרות האישית במיעוט זה עלולה לשבש דרכי משטר מתוקן, כפי שאנו רואים בקונגו (הבלגית) ובלאוס. עצמאות אפשר לקבל או לרכוש ברגע אחד, אבל התקנת חיים ממלכתיים מסודרים וסיפוק נאות של צרכי העם דורשים עמל דורות.

אחד המדינאים המחוננים ובהירי המחשבה במדינות הצעירות, ראש ממשלת נפאל (נפאל אמנם לא היתה כפופה לשלטון זר, אבל זה רק עשר שנים שהשתחררה מעריצות פנימית) שהשתתף בועידת רחובות למדע למען קידום המדינות החדשות, עמד על הסכנה הצפויה לחירות האדם ולסוציאליסם הדמוקרטי (ראש ממשלת נפאל הוא גם מנהיג המפלגה הסוציאליסטית השלטת בארצו), אם העמים החפשים והמפותחים ובעלי היכולת לא יגישו העזרה הדרושה למדינות החדשות.

הוא ציין שהדמוקרטיזציה חלה בארצו רק במקרה בזמן אחד עם התעצמות ארצות אסיה ואפריקה. אבל ארצו שותפת לנחשלות של המדינות החדשות, וגם היא עומדת בפני בעיה של רעב ומחלות. שטח ארצו הוא 140,798 קמ"ר וישובה — 8,910,000 נפש. אין בארצו דרכים — והרי ההימאלאיים מכבידים על התנועה ממקום למקום. רמת החיים נמוכה ביותר, והוא יודע כי העצמאות אינה תשובה לבעיות כלכליות, חינוכיות וחברתיות, אלא רק אחד האמצעים לפתרונן, והפתרון אינו קל. כמעט בכל המדינות החדשות פושה השחיתות, והפקידות אמונה על שעבוד, ודרוש זמן לא מעט, וגם לא קל הדבר, לאמן פקידים חדשים ישרים ומוכשרים. למדינות החדשות אין ידע וסגל טכנאים. רוב העם מתפרנס מחקלאות, אבל הוא משתמש בשיטות עבודה פרימיטיביות, והיבול נמוך. ברוב המדינות החדשות נתקבלה חוקה דמוקרטית, אבל לעמים אין מסורת דמוקרטית. הכפיפות לשלטון זר ועוין במשך שנים רבות גורמת ליחס של חשדנות גם לממשלה לאומית, אפילו היא נבחרת. יש נטיה בעם להשתמש לרעה בזכויות ובחירוּת. כן עדיין אינו מבין כי הזכויות כרוכות גם בחוסות. גם האופוזיציה מגלה חוסר הבנה בטיבה של הדמוקרטיה והיא נוהגת בחוסר אחריות ובדמגוגיה זולה, ולא קל לשרש ולעקור הרגלים של שלטון שהיה משובש מאות שנים. יש גם מגבלות כספיות: העדר הון למפעלי פיתוח; ונחוץ עזרה מן החוץ בהשקעות, במלוות ובהדרכה. לדבריו, — עומדת הדמוקרטיה בארצות אסיה ואפריקה, במבחן קשה. ירושת העבר מגבירה הנטיה לדיקטטורה, בארצות הפרימיטיביות באפריקה קיים עוד שלטון ראשי השבטים. העם סבל הרבה זמן, ובצאתו לחירות ולרשות עצמו הוא מצפה לתוצאות מהירות להשבחת מצבו. משתי האַלטרנטיבות (דימוקרטיה ודיקטטורה) — אחת מחייבת אלימות, ביטול חירות האדם ומשטר של עדר, החי על פי פקודת הרועה. השניה אומרת שכנוע, בירור חפשי ומאמץ של העם מתוך רצון חפשי ובחירה עצמית. ראש ממשלת נפאל בטוח, שהדמוקרטיה עדיפה לפיתוח לאומי ולהעלאת האדם, אבל קצב הדמוקרטיה אסור לו שיהיה אטי מדי. יש לשתף העם בהכרעה ובביצוע, מתוך חירות, אבל המצב במדינות החדשות הוא כזה, שבלי עזרה חיצונית נאמנה לא יוכלו למשימה.

תנועת הפּועלים בארצות המפותחות, קובע בצדק ראש ממשלת נפאל, יש לה עכשיו יעוד אנושי גדול: להעמיד לרשות מנהיגי המדינות החדשות ועמיהם, שברובם הם נוטים לסוציאליסם דימוקרטי בדרגות שונות ושוללים הדרך הקומוניסטית, את הידע הטכנולוגי, הסגל הטכני והעזר הכספי הדרוש למען סיפוק הצרכים הדחופים ביותר: שיפּוּר הבריאות, הגדלת היבולים, ניצול המים והאוצרות הטבעיים וחינוך הדור הצעיר.

על עזרה זו מצוּווֹת כל הארצות הדמוקרטיות אם הן רוצות לקיים בעולם חירות האדם וקידמה דימוקרטית.

המאורעות בקונגו, שהיתה שייכת לבלגיה, הם אזהרה חמוּרה לעמים החפשים ועדוּת חותכת ומובהקת לתלות ההדדית של כל עמי תבל. לכאורה למי נוגע באירופה, באמריקה, באסיה או באוסטרליה — אם לומומבה או קאסאווּבו יעמדו בראש המדינה החדשה שיצאה לפני חדשים אחדים מרשותה של בלגיה. אבל זוהי טעות מרה להניח, שכאן יש התנגשות רק בין שני אישים מוכשרים או לא מוכשרים, השואפים לשלוט במדינה החדשה; הריב הסמוי והממשי הוא בין ארגון האומות המאוחדות החייב לשקוד על שלום העולם ועל משפט העמים, ובין בריונות תקיפה החותרת להטיל בכוח פרוע ומופקר רצונה על העם בקונגו ועל־ידי כך גם על כל שכניו ביבשת אפריקה.

יש שבטים בקונגו — שעוד לפני חמישים שנה היו אוכלי אדם, והעולם הרחב לא ידע ולא הרגיש. עכשיו נסער העולם בגלל ריב בין ראש ממשלה ובין נשיא מדינה באותה קונגו. בחמישים שנה אלה נתקרבו רחוקים והעולם המפוצל נעשה אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד, וכל הנעשה באחת הארצות נוגע לכל העמים.

גם אנו פה, היהודים במולדתם, חייבים לשאול את עצמנו:

התוכל ישראל לסייע לקידומן ולפיתוחן של ארצות אסיה ואפריקה? זוהי שאלה מוּסרית ומדינית כאחת בשביל ישראל. ומשתי הבחינות האלה אין ספק שמוטל על ישראל לראות העזרה לארצות האלה כשליחות היסטורית גדולה הדרושה לישראל לא פחות משהיא מועילה לארצות הנעזרות.

ממשלת ישראל ראתה מיד לאחר קום המדינה את הקשר עם עמי אסיה (לפני התעצמות עמי אפריקה בשלוש השנים האחרונות) והעזרה המכסימלית לפיתוחם במידת יכלתה הכלכלית והטכנית הצנועה, כאחד היעדים העיקריים במדיניות החוץ שלה. בשלוש השנים האחרונות, לאחר התעצמותה של גאנה במארס 1957, צצות מדינות חדשות כמעט חודש חודש, ורוב העמים השחורים ביבשת אפריקה כבר עומדים ברשות עצמם, וכולם זקוקים ומצפים לעזרה טכנית וכלכלית — גם מדינה עתיקה כאתיופיה זקוקה אף היא לעזרה לא פחות מהמדינות החדשות. באופן יחסי עשתה ישראל לא מעט — לעזרתן של כמה ממדינות אלה.

אולם בשים לב למספר הגדול והגדֵל של המדינות הזקוקות לעזרה והאמצעים המרובים וכוח האדם הרב והמוכשר שעזרה זו מחייבת, עולה בלא משים הספק בלב אם יש ביכלתה של ישראל לסייע באופן ממשי. ישראל עצמה עודנה זקוקה עכשיו ותזדקק עוד מספּר שנים לעזרת היהדות בעולם ולתמיכת הידידים שיש לה בעולם. אין לשום מדינה בעיית בטחון כה חמוּרה כזו שיש לישראל. העם היהודי הוא לפי שעה רק עם בכוח ולא בפועל. העולים שכבר באו ארצה לאחר קום המדינה לא נתמזגו עדיין במידה מספקת, ולא כולם נשתרשו בכלכלה הישראלית ובתרבות העברית. האמצעים הדלים העומדים לרשותה של ישראל אינם מספיקים לצרכי הפיתוח המרובים והדחופים — בגליל, בדרום, בנגב, לביסוס ההתישבות הצעירה ולהחשת העצמאות הכלכלית. במה וכיצד תוכל אפוא ישראל לסייע לארצות החדשות באסיה ובאפריקה?

התשובה הפשוטה והאמיתית היא — במה שתעשה לעצמה בארצה היא.

ישראל שוכנת על צומת שלוש היבשות העתיקות: אסיה, אפריקה ואירופה. היא ילידת אסיה המערבית מלפני ארבעת אלפים שנה, כשהמזרח התיכון היה ערש ומרכז התרבות האנושית. באותה תקופה קדומה הורישה לאנושות כולה ספרי אלמוות, ומאז באה במגע עם הרבה עמים בכל היבשות. בימי־הבינים היה העם היהודי מרוכז בעיקר באסיה הקדמית ובצפון־אפריקה, והחל מהמאה השמונה־עשרה גדל מרכז היהדות באירופה. בשנת 1880 ישבו באירופה למעלה מ־88% של העם היהודי בעולם, ויהדות זו הניחה עד פרוץ מלחמת העולם השניה את היסודות למדינת ישראל. מאז הקמת המדינה נתכנסו בארץ כמיליון עולים, קצת פחות ממחציתם מאירופה ואמריקה והמחצית השניה — מארצות אסיה ואפריקה. עולם אלה דיברו בשבעים לשונות, והיו הבדלים עצומים ברמת ההשכלה והליכות החיים של העולם בארצות מוצאם. החלק של ארץ־ישראל שנפל בנחלה למדינה העברית, ששמה ישראל, רובו הגדול הוא מדבר שממה, מקצתו מעשי ידי־אדם (הכובשים הזרים, בעיקר הערבים) ומקצתו מידי שמים. על מדינת ישראל הוטל למזג יוצאי ארצות מפותחות ותרבותיות ויוצאי ארצות נחשלות, עדות בעלות רמת־חיים גבוהה ותרבות עשירה, ועדות נחשלות עניות. בישראל נפתרות, בזעיר אנפין, הבעיות העומדות בימינו בפני האנושות כולה: סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין שכבות עשירות וחברתיות ובין שכבות מדולדלות ונחשלות. ישראל מניבה אדמה דלה ומאדירה יבול חקלאותה למען פרנס ברוָחה מינימלית ישוב גדֵל והולך. היא מגבשת וממזגת עדות רחוקות זו מזו בלשונן, בעברן, וברמתן התרבותית והכלכלית לאומה אחידה ויחידה הנהנית מרמת השכלה ואורח־חיים של ארצות נאורות ומפותחות. היא הופכת שממה לארץ נושבת. היא עוקרת תחלואה שרבתה בקרב יוצאי ארצות ירודות, והעמידה את עמה בראש העמים המעטים בעולם בעלי אריכות־ימים ממוצעת גדולה ביותר בעולם.

היא יוצרת דפוסי חיים חברתיים חדשים, מושתתים על עזרה הדדית ושותפות מתוך חירות, ללא קיפוח ואפליה. היא מאמנת צבא שיעודו הוא גם לקיים בטחונה של המדינה וגם למזג גלויות ולישב השממה. היא מקיימת משטר דימוקרטי יציב המבטיח מכסימום של חירות האדם ומתקין שירותים ציבוריים של חינוך ותרבות על רמה משתפרת ועולה. היא מטפחת ערכי עבודה המעלים את האיש העובד לכוח מפרה ומקדם בחברה. היא מחנכת הנוער לשליחות חלוצית במיזוג גלויות, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון האומה ובבנין חברה חדשה. היא שוקדת על כיבושי המדע והמחקר המדעי, גם לשם האדרת המדע לשמו וגם לשם שימושו בשיפור הבריאות, בפיתוח המשק, בחיזוק הבטחון ובהפרחת השממה, והכל למען העלאת האדם.

כל אלה הם משימות הכרחיות המַתנות עתידה, בטחונה ושגשוגה של ישראל, ובמילוי משימות אלה למען עצמה, מסייעת ישראל ביודעים ובלא־יודעים לארצות החדשות. היא מסייעת במתן העזרה היעילה והמוחשית ביותר: בהיותה לדוגמה ולמופת. אם בשנים האחרונות נהרו לישראל טובי הצעירים מארצות אסיה ואפריקה, מפיליפינים ומיפאן, מקמבודיה ומבורמה, מנפאל ומהודו, מניגריה ומגאנה, מליבריה ומחבש, מטנגאניקה ומקניה, מקונגו מצ’אד, מגיניאה ומחוף־השנהב ועוד — ללמוד תורת הקואופּרציה, דרכי ההתישבות העובדת, סידורי צה“ל ונח”ל, הקמת אזורי פיתוח, ארגון העובדים ופעולת מוסדות המדע, — אין זאת באשר ישראל היא עצומה, גדולה, עשירה ונדיבת יד, אלא באשר היא נראית למדינות החדשות כדוגמה הנאותה והמאלפת ביותר, המנדה ומצליחה במידה לא קטנה לפתור הבעיות המטרידות את הארצות החדשות והעתיקות באסיה ובאפריקה. המעשה הנעשה בישראל לשם סיפוק צרכיה הפנימיים בשטח החינוך, הבטחון, ההתישבות, העבודה, הקואופרציה, המדע, מיזוג העדות, התברואה והעלאת האדם, — זוהי התרומה החשובה, היעילה והמַפרה ביותר, שיש בידי ישראל לתרום לקידום הארצות החדשות באסיה ובאפריקה. התמורות שחוללנו וממשיכים לחולל במבנה החברתי, הכלכלי והתרבותי של קיבוצי־הגלויות ובנוף הארץ, במשקה ובכלכלתה — אלה הם התמורות הדרושות לרוב עמי אסיה ואפריקה. מהדוּגמה הישראלית הם יכולים להיוָכח כי התמורות המבורכות והרצויות יתּכנו; ומהמפעל המבוצע בישראל — ילמדו איך לחולל תמורות אלה בארצותיהם.

ההיסטוריה של עמנו; עברנו בארץ בימי קדם; פיזורנו בגויים והתערותנו בהתקדמות האנושית של המאות האחרונות ותרומתנו הבלתי מבוטלת להתקדמות זו; התכנסותנו המחודשת במולדת עתיקה ומדולדלת, וגזרת הגורל וברכתו גם יחד, שהטילו עלינו לעשות המעשה הקשה והמהפכני אשר אנו עושים בארץ זה עשרות שנים, לא מתוך חיקוי למה שנעשה בארצות אחרות, אלא מתוך נתיב שאנו מפלסים, מתוך ראיה בהירה של התנאים המיוחדים שבהם אנו נתונים והמשימות שעלינו לבצע במעשי בראשית — כל אלה הכשירו אותנו לשמש במידה ידועה מופת חי לעמים החדשים. ולשם הפקת מלוא התועלת ממופת זה למען עמי אסיה ואפריקה. עלינו להמשיך ולהגדיל קבלת נוער לומד מהארצות החדשות, — גם למוסדות החינוך הגבוה שלנו, גם לסמינרים מיוחדים וגם להתאמנות מעשית במפעלי ההתישבות, הקואופרציה וחינוך הנוער שלנו בארץ.

אולם במידת יכלתנו, נצטרך גם לשלוח לארצות האלה מומחים ומדריכים, כאשר החילונו לעשות: לבורמה, לגאנה, לאתיופיה, לפרס, לניגריה ועוד, אבל תנאי הכרחי להצלחת השליחים האלה הוא — היותם חדוּרים הכרה של שליחות חלוצית, ולא רק מילוי תפקיד ששכרו בצדו. והכרת השליחות החלוצית צריכה להתבטא בשתים אלה: 1. הרגשת אחוָה אנושית, ללא יהירות וללא התבטלות, כלפי העמים ובני העמים, שבקרבם יעבדו השליחים; 2. מאמץ נאמן להעניק למארחים מיטב הידע והנסיון שלנו בארץ.

שליחים מסוג זה — ועד היום התברכנו בשליחים כאלה בכמה מארצות אסיה ואפריקה — יהיו לברכה גם לעמים שאותם ישרתו וגם לישראל שבשמה יפעלו. ישראל נכספת וזקוקה אולי יותר מכל עם בעולם להגברת האחוָה והשותפות האמיתית בין העמים.

עדיין ישראל מוקפת מכל עבריה ביבשה שליטים עוינים, ובראשם הרודן המצרי, ושלום ישראל מובטח, כל עוד צבאה משמש כוח מרתיע כלפי שכניה. אולם הוצאות הבטחון הכבדות מאיטות וממעיטות התקדמות הפיתוח והחינוך בארץ, והדרך הבטוחה ביותר להגיע לידי שלום ושיתוף פעולה עם שכניה היא, לא על־ידי הצהרות והטפה לשלום בקרב תושבי הארץ, כפי שעושים “רודפי־שלום” תמימים, אלא על־ידי רכישת מכסימום של ידידים באסיה ובאפריקה, אשר יבינו ערכה של ישראל ויכלתה בקידום עמים נחשולים, ויביאו ידיעה זו גם לשכני ישראל. רכישת ידידים באסיה ובאפריקה לא תמעיט מאמצינו לשיתוף פעולה וליחסי ידידות עם העמים באירופה ובאמריקה, גם במערב וגם במזרח. בשתי יבשות אלה יושבים למעלה מתשעים אחוז של עמנו בגולה. בארצות־הברית בלבד למעלה מחמשה מיליונים, בברית־המועצות כשלושה מיליונים ובשאר ארצות אירופה ואמריקה כשני מיליונים. עוד הרבה שנים יהיו אירופה ואמריקה מרכזי התרבות והמדע בעולם, וגם לקיום בטחוננו ניזקק לארצות אלה. אבל קשרינו עם עמי אסיה ואפריקה לא יחלישו אלא יגבירו קשרינו עם עמי אירופה ואמריקה.

הצוים המוסריים שבתורתנו: “עזוב תעזוב עמו”, ו“אהבת לרעך כמוך” עולה בקנה אחד עם הצורך ההיסטורי של ישראל. היזמה החלוצית היוצרת בארץ, אשר הפכה לחלום התקומה והגאולה היהודית של עם מפוזר ומפורד למציאות מתממשת והולכת, יזמה זו תהיה לברכה בנסיונה ובדוגמתה לעמים חדשים, תקדם אותם, ותוציא אותם מאפלה לאורה, ומעוני ורעב לשפע ולשובע, והיא גם תעלה קרן ישראל בעולם, ועל־ידי כך תקרב השלום עם שכניה.

אין להתעלם מן המאמצים הנואשים שמשקיעים שליטי ערב בארצות אסיה ואפריקה להבאיש ריחה של ישראל ולמנוע יחסי האחוָה המתרקמים תוך שיתוף הפעולה של שליחי ישראל בעמים אלה ושליחי עמים אלה בישראל. למטרה זו מנצלים אויבינו את הכוחות החשוכים והקנאים באיסלם מצד אחד ועזרת המעצמות הקומוניסטיות מצד שני. דרכנו לעמי אסיה ואפריקה לא תהיה רפודה הצלחות קלות, מתמידות ומהירות, ועבודתנו בתוכם לא תהיה קלה. מראשית ימינו היינו נאלצים לנהל מאבק קשה ומר על דברים שניתנו לעמים אחרים בקלות יתרה ובלא כל מאמצים. ואולי זה הסוד של גדלותו המוּסרית והרוחנית של עמנו וגם של חיוניותו המופלאה. היינו לעם שאינו יודע רתיעה. וכל עוד נשמור על סגולת קסם זו — נתגבר על המכשולים שנציגי “עולם המחר”, כביכול, בשותפות עם “עולם האתמול”, שׂמִים על דרכנו. יִתּכן, כי פה ושם ננחל אכזבה. יתכן גם פה ושם ניכשל. אולם כל עוד נראה בעין בהירה המשמעות האמיתית של המהפכה האנושית הגדולה המתחוללת לעינינו — מהפכה המוליכה לא רק לשחרור כל העמים, אלא לשותפותם הגדֵלה במשפחה האנושית המתלכדת והולכת, הצועדת לקראת שלום בר־קיימא בכל העולם, ונדע לתרום למהפכה זו במלוא כל הכוחות היוצרים והיזמה החלוצית הגנוזים בתוכנו, לא ניסוג מדרכנו, ותקלות זמניות ומקומיות פה ושם לא ירתיעו אותנו.

שלושה יעודים גדולים ונאמנים הועיד לנו ישעיהו בן אמוץ:

א. "אַל תִּירָא, כִּי אִתְךָ אָנִי; מִמִזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ

וּמִמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָפוֹן — תַנִי, וּלְתֵימָן —

אַל תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָּנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה

הָאָרֶץ" (מג, 5–6).

ב. "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ, וְאֶצָרְךָ

וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (מב, 6);

ג. וְשָׁפַט בֵּין הַגוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִים רַבִּים,

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת,

לֹא־יִשָׂא גוֹי אֶל־גוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב, 4).

לכאורה, אין קשר בין שלושת היעודים האלה. ובעולם מפוצל, שכל חבל ארץ נפרד ונבדל ממשנהו, כאשר היה הדבר עד התקופה האחרונה, ספק אם אחד היעודים האלה היה יכול להתקיים. עוד עכשיו אין אנו חיים בימי המשיח, גאולתנו אנו וגאולת האנושות עדיין צועדת לאיטה, וכיבושי המדע והטכנולוגיה המופלאים של המחצית הראשונה במאה העשרים אמנם הכשירו התחדשות פני האנושות, אבל הם גם טומנים בחובם סכנות חמוּרות. אולם נשמעים בעתיד המתקרב פעמי המשיח. שיבת־ציון בהמון, כזו שנתקיימה בשנים הראשונות לחידוש מדינת־ישראל — לא ידענו מעולם, אם כי עוד מיליונים מצפים לגאולה, ורבים מהם עדיין כלואים בארצות גלותם.

אנו רואים גילויים ראשונים של “שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו”. נוער מרוב ארצות אירופה ואסיה, וגדולי מדע מאירופה ומאמריקה באים לארץ — לברר דרכי קידום עמים חדשים וללמוד מדוגמת התקומה בישראל.

יש צמאון רב בעולם לשלום אמת ולברית שלום בין כל העמים, ובמידה שעמים נחשלים ומשועבדים מתעצמים ועומדים ברשוּת עצמם ומגבירים הארגוּן של האומות המאוחדות — יגדל הלחץ על החשת השלום. התעצמוּת העמים באסיה ובאפריקה נהפכת אמנם אף היא לגורם המגביר את המתיחוּת הבין־גושית, אבל אלה הם חבלי גאולה. במסענו הארוך על הבימה ההיסטורית ידענוּ יותר סבל ורדיפות מכל עם אחר, ואמונתנו בעתידנו ובעתיד האנושות לא נתערערה, ולא התאכזבנוּ.

גם את “המלחמה הקרה” בין שתי המעצמות האדירות במזרח ובמערב עלינו לראות לא כמציאות קבע אלא כתופעה חולפת. חוק התמורה חל גם על ברית־המועצות וגם על ארצות־הברית, ולא לנצח יעמדו המעצמות האדירות בעולם זו נגד זו.

באמריקה עולה כוחם של העובדים בעיר ובכפר — כוח הפועלים והאיכרים ואנשי המדע. וברוסיה גוברת המגמה ליתר חירות ולהעלאת רמת החיים של הפרט, עם התרחבוּת החינוּך התיכון והגבוה בארץ הזאת והידוק הקשרים בין אנשי המדע בכל הארצות — מן ההכרח שיתגבר הצמאון לחופש הפרט, חופש המחשבה, הדיבור והבחירה, ובסופו של דבר ינצח החופש.

בשום אופן אין מיעוט יכול לשלוט על רוב לאורך ימים, ביחוּד כשאין הרוב קופא על שמריו, אלא אפקו מתרחב ודעתו מתרבה.

התעצמוּת עמי אסיה ואפריקה — היא גילוי אחד, גדול ורב־משמעוּת של השתחררוּת האדם, אבל אינו הגילוי היחיד. גם הדיקטטורה של יחיד או של קבוצת יחידים לא תאריך ימים. העמים שהוטל עליהם מבפנים או מבחוץ שלטון מיעוט, ישתחררוּ משעבוּד זה ויצאוּ מעבדות טוטליטרית לחירות דמוקרטית.

גם שלטון ההון לא יאריך ימים. ואם כי בדורנו משתכללת המכונה והיא מסוגלת כמעט לכל מלאכה, והאבטומטיזציה חודרת לרוב ענפי המשק, וכאילו גם לתוך המחקר, אין לשכוח שהיא יצירת האדם החושב והעושה ואין היא אלא כחומר ביד היוצר, והאדם היוצר בתבונת כפים ובתבונת הרוח הוא שישלוט.

כשמזכירים בימינוּ אלה את ארגון האומות המאוּחדות שמים את “המאוחדות” לא בלי צדק במרכאות כפולות. האומות שבתוך הארגון עדיין אינן מאוחדות, והארגון עצמו נעשה מזמן לזמן סלע מחלוקת בין אומות שונות, גדולות וקטנות. אולם אחדות האומות בעולם כולו הוא צורך חיוני, והאחדוּת בלי מרכאות תקום כשכל האומות תהיינה בנות־חורין כלפי פנים וכלפי חוץ. חירות פנימית וחיצונית זו היא גזירה היסטורית, וגם אם תתמהמה — בוא תבוא.

על ישראל להילחם על חירוּת פנימית וחיצונית זו, כי שלומה ועתידה תלויים באחדוּת העמים, באחדוּת המין האנושי, חירוּתו ושויונו.

ישראל היא אומה קטנה ומעוטת אוכלוסין, ומשקלה הצבאי והחמרי בעולם הוא לא רב, אולם בחשבון ההיסטורי הארוך קובע הכוח הרוחני, ובממלכת הרוח לא הכמוּת קובעת אלא האיכות, לא שתים־שלוש מעצמות אדירות יעצבוּ דמוּת העולם ויכריעוּ גורלו, אלא הצרכים ההיסטוריים של כלל העמים, ועם ביטוּל החלוקה בין עמים שליטים ורודים ובין עמים משועבדים ומקופחים, ועם סתימת הפער בין העמים העשירים והמפותחים ובין העמים הדלים והנחשלים — לא תחזיק הרודנות מעמד שנים רבות, וגם סכנת המלחמות תחלוף; כליאת עמים ותושבים בארצות טוטליטריות נגד רצונם תיפסק, וגם אסירי־ציון ישובו למולדתם; והעם העברי שבכל ארבעת אלפי שנות קיומו האמין בעליונות הרוח ובאהבה לרֵעַ ולגר, וגילה האפשרוּיות העצוּמות הגנוזות באדם היוצר, כשרצונו החלוצי מדריך הליכותיו, וחזונו המשיחי, חזון גאולה לאומית ואנושית, מאיר דרכו, יראה בקום שלושת היעודים של הנביא הגדול, בנו של אמוץ; ותרומתו להקמת העולם החדש תביא גם לו שלום, בטחון וכבוד בינלאוּמי.

שדה־בוקר, 14.9.1960.

עוד לא היתה בהיסטוריה היהודית תקופה מחרידה ומעודדת, טרגית והירואית, שופעת פורענויות וחורבן וגם ישע ותוחלת — כתקופה שבה אנו חיים עכשיו. המדובר בתקופת ארבעים–חמישים השנים האחרונות: מניתוק יהדות רוסיה, כליאתה ושיתוקה, דרך השמדת שישה מיליונים יהודים באירופה — עד כינוס מיליון העולים הראשון במדינת ישראל המחודשת. תקופה זו מחייבת אותנו לחשבון נפש נוקב וחמוּר, אכזרי וגלוי עינים.

אנו מהעמים העתיקים ביותר בהיסטוריה. אנו עם עמוס זכרונות גדולים ומרים, מימי עמידתנו ברשות עצמנו במולדת הקדומים, או גם לפניה, ומנדודינו הממושכים בכל ארצות תבל, שטרם נסתיימו, ומי יודע אם יסתיימו אי־פעם בכללם. לסבלנו, לקשי־ערפנו ולגבורתנו, נדמה, אין אח בהיסטוריה האנושית. מאז היותנו לעם עמדנו במאבק נואש וממושך על יחודנו ועל יעודנו, ללא מנוחה, ללא כניעה וללא נצחון מכריע וסופי.

אין עוד עם שעמד בפני מבחנים ונסיונות אכזריים ותכופים כאשר הועמד בפניהם עמנו מאות בשנים. הוא עמד במבחן של רדיפות, עינויים, ביזויים וטביחות, ששום עם אחר לא היה עומד בפניהם זמן כה רב. הוא הועמד גם בפני מבחנים רוחניים של אמונות חדשות, שצמחו, במידה ידועה, בחיק היהדות ובהשפעתה, ולהן נכבשו כל העמים שבתוכם ישבו היהודים. אף אחד מהעמים האלה לא עצר כוח מוּסרי ונפשי לעמוד בפני אמונות אלה שהיו זרות למסרתו ולעברו והם נכבשו להן מרצון או באונס. רק עמנו עמד במרדו, אם כי היה מיעוט חסר אונים, ולעתים תכופות שילם מחיר יקר בעד עקשנותו ומרדנותו.

היסטוריה זו שלנו עלולה לנטוע בנו בטחון עיור שנעמוד בכל התנאים, וכי אין כל סכנה — חמרית או רוחנית — נשקפת בעתיד לקיומנו כיהודים. נגד אשליה מטעה ומסוכנת זו יש להזהיר את כל אלה הנאמנים עם קיום היהדות.

בטחוננו בעתיד היהדות צמח והתפתח בעולם שחלף ועבר לבלי שוב, ועמו חלפו ועברו היסודות שעליהם נשען בטחון זה.

* * * * *

בארבעים–חמישים השנים האחרונות נשתנתה ההיסטוריה האנושית תכלית שינוי, ונתארעו בשני דורות אלה דברים שלא היו מעולם. סדרי בראשית וטבע לא נשתנו, אבל שונו סדרי ההיסטוריה, תנאי חייו של המין האנושי, יחסיו הפנימיים והחיצוניים, כשרו ויכלתו, מעמדו ותמונת עולמו, עולמו הרוחני והמדיני, ומה שאי־אפשר היה לקרות קודם — יִתּכן ויִתּכן מעכשיו, גם לאחרים וגם לנו.

ההיסטוריה היהודית, אם כי היא יחידה במינה, ואינה דומה לזו של שום עם אחר, אינה נוצרת אף היא בחלל ריק, היא משולבת בהיסטוריה האנושית וכפופה לחליפות ותמורות המתהוות בתוכה. בחמישים השנים האחרונות נשתנו פני היהדות, כשם שנשתנתה דמות המין האנושי כולו.

*

בחמישים השנים האלה התחוללו מלחמות עמים, שהתפשטו על־פני כל כדור־הארץ ופגעו במישרין או בעקיפין בכל המין האנושי, מה שלא קרה מעולם לפני המאה העשרים.

בתקופה זו קמו משטרים טוטליטריים, שאין דוגמתם בכל המשטרים העריצים שהיו קיימים מאז ומעולם, ומשטרים אלה עוד קיימים, מתפשטים, ועלולים להתפשט עוד יותר.

אמצעי קשר ותחבורה מודרניים קיצרו מרחקים שבין ארצות ויבשות וימים, וכל מאורע באחת הפינות שבעולם, ולו הרחוקה ביותר, מתפרסם מיד בכל רחבי תבל ועלול לזעזע כל החברה האנושית.

עוד לפני דור אחד או שנים נמצאו בכמה יערות־עד של אפריקה אוכלי אדם, ושֵׁמע הדבר לא הגיע כלל לשום ארץ אחרת, ואפילו לא ברחבי אפריקה עצמה. אבל אם בימינו הוצא להורג אחד ממנהיגי קונגו, פטריס לומומבה, נזדעזעו כל העמים, לא מהרצח כשהוא לעצמו, אלא מהסבך הפוליטי הכרוך בו, והדי המאורע עודם מהדהדים בעולם, והריב בין אישים ושבטים בקונגו נהפך לבעיה וסכנה כל־אנושית, כי השתלבות הארצות זו בזו, התלוּת ההדדית בין עמים קטנים וגדולים, חפשים ומשועבדים, הולכת וגוברת, ואין עוד עם לבדד ישכון.

אנו עדים בימינו אלה לתופעה המהפכנית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית: יבשות, עמים ושבטים, שהיו כפופים עשרות ומאות שנים לשלטון זר, הולכים ומשתחררים.

לפני פחות ממאתים שנה היו כמעט כל הארצות בארבע יבשות של העולם הישן והחדש: אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה, כפופות לשלטון אימפריאליסטי של ארצות אירופה: בריטניה, רוסיה, צרפת, ספרד, פורטוגל, תורכיה, הולנד ובלגיה. גם באירופה גופא היו כמה עמים משועבדים לחזקים מבין שכניהם.

יבשת אמריקה היתה הראשונה לפרוק מעליה עול זר, תחילה באמריקה הצפונית, כאשר קמה אחרי מלחמת הקוממיות האמריקנית ברית המדינות המאוחדות באמריקה; תחילה היו אלה שלוש־עשרה מושבות בריטיות, ובמשך הזמן התפשטו מהאוקינוס האטלנטי עד לאוקינוס השקט, והגיעו לאיי האוקינוס; ועכשיו מונה הברית חמישים מדינות מאוחדות. מארצות הברית התפשטה תנועת ההתעצמות לשאר ארצות אמריקה בדרום ואייה במערב ובמזרח.

עוד בראשית המאה העשרים היו רוב עמי אסיה וכמעט כל עמי אפריקה כפופים לאימפריות אירופיות. במלחמת העולם הראשונה נשתחררו כמה מעמי אירופה, שנכבשו על־ידי שכניהם התקיפים: פינלנד, פולין, הארצות הבלטיות (האחרונות נבלעו אחר־כך שוב באימפריה הרוסית הקומוניסטית), עמי אוסטריה־הונגריה ועמי ערב המשועבדים לכובשים העותומנים. באסיה נשתחרר תחילה הענק הסיני. אחרי מלחמת העולם השניה נתפרקה האימפריה הבריטית באסיה; הודו, פקיסטן, בורמה וציילון יצאו לרשות עצמן בימי ממשלת הפועלים באנגליה, לאחר המלחמה. כעבור כמה שנים נתפרקה האימפריה הצרפתית באסיה ההודו־סינית: ויאטנאם, קמבוֹדיה ולאוס נשתחררו אף הן. ולפני שנים אחדות פרצה רוח ההתעצמות ברחבי אפריקה. שנה שנה קמות מדינות חדשות ביבשת השחורה — ותהליך ההתעצמות של אפריקה עודנו נמשך¹. המדינות החדשות הקמות באפריקה הן ספק עמים, ספק עֵרֶב שבטים, שאין להם שפה משותפת וּמסורת לאומית מלכדת, וארצם אינה אלא שם גיאוגרפי, שנתיחד על־ידי הכובש הזר, ללא כל דבק פנימי, דבק היסטורי ותרבותי, פרט ללשון של השליט הזר שעולו נפרק. קמות יחידות ריבוניות מסוג חדש, שההיסטוריה עד ימינו כמעט לא ידעה אותן, והן הולכות ומתרבות, והשפעתן ורשמן בזירה הבינלאומית מתגברים והולכים.

השתחררות עמי אסיה ואפריקה חושפת ומבליטה בעיה כאובה וחריפה, לא פחות אולי משלטון עם בעם, והיא, הפער הרחב שבין ארצות עשירות, מפותחות ותרבותיות באירופה ובאמריקה הצפונית, ובין ארצות עניות, נחשלות ועשוּקות חינוך באסיה ובאפריקה.

״המלחמה הקרה״ בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי עדיין מאפילה במידה ידועה על הניגוד הבולט בין העמים ה״שבעים״ ובין העמים ה״רעבים״, אולם ניגוּד זה הוא, לאמיתו של דבר, הבעיה הבינלאומית הגדולה של ימינו, ובמידה רבה בעיה זו היא המזינה את המלחמה הקרה, כי שני הצדדים נאבקים ביניהם על נפש האומות והמדינות הצעירות.

ארגון האומות המאוחדות, שהוקם לפני שש־עשרה שנה הולך וגדֵל והוא מונה כבר קרוב למאה חברים; מתרבים בו החברים מארצות אסיה, ואפריקה, ומספרם יגדל בשנים הקרובות. שם הארגון: ״אומות מאוחדות״ לא לגמרי הולם את אפיו האמיתי. האומות בארגון זה אינן מאוחדות, עקרונות מגילת האו“ם אינם מחייבים את חברותיו, ואין בארגון הכוח, הסמכות והרצון להפעלת העקרונות. מדינת ישראל הרגישה בחולשה זו עוד ביום קומה. ארצות ערב הכריזו, שילחמו בהחלטת עצרת האו״ם על הקמת מדינה יהודית, ושמונה שעות אחרי הכרזת המדינה, עם צאת השלטון הבריטי מן הארץ פלשו צבאות ערב לישראל; ואם כי שתי המעצמות האדירות, ארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות של רוסיה, היו בתוך הרוב שהחליט על הקמת המדינה היהודית, לא נמצאה אף מדינה אחת שנקפה אצבע למנוע פלישת הערבים. הפולשים אף לא נתבעו לסגת. אף מועצת הבטחון של האו”ם, שלפי המגילה, כל חברה של האו"ם חייבת לציית להחלטותיה, לא מיחתה עד היום בידי מצרים, שחסמה תעלת סואץ בפני אניות ישראל מתוך ניגּוד בולט להחלטת המועצה, שנתקבלה פעמַים, האומרת כי השיט בתעלה פתוח לכל העמים בלי הבדל.

בארגון האו“ם מתארגנים גושים מסוכסכים ועוינים זה לזה, ועם ריבוי חברי האו”ם — מתרבים הגושים, ויש שהם מחלקים ומפלגים עמים בתוך ארצם, כפי שרואים בויאֶטנאם, בקוריאה, בגרמניה. הויכוחים והסכסוכים באו"ם אינם סובבים כל עיקר על תקנות אדם ועקרונות המגילה שלה, שלהלכה היא מחייבת כל חברי הארגון, אלא על אינטרסים גוּשיים, שאיפות השתלטות, וספֵרות השפעה. הריב, מקורו גם בניגוּדים אידיאולוגיים, גם בניגוּדי אינטרסים ממלכתיים וגם בניגוּדי גזעים.

ואם כי התואר ארגון אומות מאוחדות אינו מתאים לתכנו — מתרקמת בכל זאת מעין מרוּת אנושית עליונה, ולא קל למדינות בודדות, קטנות וגדולות, לעמוד בפניה ולמרוד בה, אבל מרוּת זו אינה קבועה, והיא רחוקה לעת־עתה מלהיות אובייקטיבית, ויש בה לא מעט מן השרירות והמקריות וגם מקיפוח החלש. בדרך כלל התנהגות או“ם אינה כפופה לעקרונות המוצהרים במגילה, וסמכותו תלויה לא מעט בצירופים מקריים וזמניים של הכוחות הפועלים בתוכו לפי נסיבות חולפות. ואף־על־פי־כן עצם קיומו של ארגון האו”ם מוכיח על צורך בינלאומי של השתלבות והתחשבות הדדית; ואם הקריאה לדו־קיום לא תהיה רק סיסמת תעמולה, והמלחמה הקרה תפוג ותבוא התקרבות של אמת בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי — נתכנו עלילות גדולות לאדם לקירוּב לבבות ולהשכנת שלום בין העמים.

* * * * *

התמורות הגדולות של דורנו אינן מתמצות אך ורק בשינויים במפת כדור־הארץ ובחליפות ביחסי עמים. הכיבושים המופלאים של המדע השימושי והמהפכה המרחיקה לכת בתמונת הטבע והעולם שהוריש לנו המדע הצרוף מראשית המאה העשרים ועד היום — והמהפכה עדיין רחוקה מאד מלהגיע אל קצה — העמידו את האנושות על סף תקופה חדשה, ואין יודע אם סף רוָחה וישע או סף חוּרבּן וכליון.

עקרונות המדע הפיסי שנחשבו כנכסי צאן ברזל באוצר המחשבה של שלוש מאות השנים האחרונות, מימי גליליאו וניוטון, נתערערו ונשתנו. תורת הקוַנטים של פלאנק ותורת היחסוּת של איינשטיין בעשור הראשון של המאה העשרים, והשתלשלות מעמיקה של תורות אלה עד ימינו, שינו המושגים היסודיים של המדע — מושגי זמן, חלל, חומר ועוד, וגילו פנים חדשות בעולם הגדול והקטן — במַקרוקוסמוס ובמיקרוקוסמוס; השימוש הטכנולוגי בגילויי המדע הצרוף נתן בידי האדם מכשירי שלטון על איתני הטבע, שיש ביכלתם להגדיל לאין שיעור הרָוחה, הבריאות, פריון העבודה, מהירות התחבורה והקשרים בין ארץ לארץ, ואולי גם בחלל מערכת השמש, ויש בכוחם גם להמיט אסונות ופורענויות, וגם כליון גמור על האנושות, שאי־אפשר היה להעלות על הדעת לפני יובל שנים.

תמורה גדלה והולכת נתחוללה במעמד אנשי המדע והטכנולוגיה בחיי החברה והמדינה ובזירה הבינלאומית. המדע משולב בימינו בכל צרכי החיים — במשק, בבריאות ובבטחון. המדע הצרוף וחיי המעשה הם עכשיו מִקשה אחת. כיבושי המדע מתערים בצרכי יום יום, יונקים מהם ומשפיעים עליהם. וערכם המעשי של אנשי המדע, אחריותם החברתית והמוּסרית, הם בימינו גדולים כאשר לא היו מעולם.

במולדת המחשבה המדעית וראשית הפילוסופיה, ביוָן הקדומה, רבצה תהום בין אנשי ההגוּת והמחשבה ובין אנשי העבודה והמלאכה (ארכימדס מסירקוסה היה יוצא מן הכלל). אף הגדול והמופלא בהוגי יוָן, אפלטון, שהקדים את בני דורו בכמה רעיונות נועזים כמעט באלפי שנים, כגון בשויון האשה — התיחס בבוז אריסטוקרטי לאנשי העבודה, גם לאלה שהיו בני־ חורין. התיאוריה — ההתבוננות המחשבתית והפּרכּסיס — המעשה, היו שני עולמות נפרדים. המצב בימינו הוא ההפך הגמור מזה.

המחקר המדעי והישגיו אינם עוד ענין אינטלקטואלי מופשט בלבד, המספק בעיקר צרכי הרוח והמחקר של יחידי סגולה, אלא גורם מרכזי, אשר יחד עם יגיע הכפים, הוא תנאי ראשי להתקדמותו של עם תרבותי. העובדים בשדה, בסדנה, במכרות, בים, בבנין — צריכים להיות שותפים בהבנת התהליכים הטבעיים והנחות היסוד המדעיות שעליהם מושתתת עבודתם. עבודתו של פועל נבון יש בידה לתרום לא מעט לתורתו של בעל מקצוע ולשכלול מכשירי מחקרו.

גילוי האמת המדעית היא מטרה לעצמה, וגם אמצעי למטרה: להגביר שלטון האדם בטבע למען התעלותו הרוחנית, החברתית והמוּסרית של האדם, העם, המין האנושי.

בקרב כמה אנשי מדע של הדור החולף, אשר קיבלו עיקרי חינוכם ברבע האחרון של המאה הי״ט, שוררת דאגה רבה למראה התפתחות המדע בימינו. הם רואים מעין ריצת אמוק של המדע לקראת התנוונות. המדע מתפצל, מתפרט לקטנות, ואין מדען מבין את חברו. הפילוסופיה לעומת זאת, מתפשטת מכל תוכן ריאלי, ועלולים להגיע לידי כך שהמומחה המקצועי ידע הכול על לא כלום, והפילוסוף ידע לא כלום על הכול. גישה פסימיסטית זו אינה מוצדקת.

כהסתעפות המדע יש ברכה רבה — כי הספציאליזציה פותחת אפשרות לחדירה מעמיקה לפרטי הפרטים של סודות המיקרוקוסמוס שאין כמעט גבול לקטנותו, ולהיקפים המתרחבים של המַקרוקוסמוס שאין כמעט גבול לגדלו, והעולם החי עומד בין השנים. אולם דוקא ספציאליזציה הכרחית ומועילה זו מחייבת יצירת רקע רחב של דעת וחכמה כוללת שתהיה נחלת כל אנשי המדע, ולא רק שלהם, אלא של העם כולו.

במידה שנרחיב דעתו של האדם העובד, במידה שנגדיל חדוַת העבודה ופריונה, במידה שיסודות המדע יהיו נחלת העם כולו — בה במידה ישגה ויתעמק המחקר המדעי; ודוקא מפני שהמדע הוא עכשיו גורם ראשוני בבריאות העם, בבטחון המדינה ובבנין המשק — יש לאמץ ולהגביר הקשר ההדדי בין אנשי העבודה ובין אנשי המדע, ויש צורך להנחיל רקע מדעי יסודי לכל אדם.

אולם המדע, עם כל חשיבותו הרוחנית והחמרית, עומד לפי עצם מהותו וטבעו מעבר לטוב ורע. בכוח המדע אפשר לתפוס ולהסביר תופעות הטבע, ואפשר להגביר שלטונו של האדם על הטבע שמחוצה לו (ואולי גם שבתוכו), אבל אין ביכולת המדע ואין זה יעודו לומר לאדם מה הדרך שיבור לו בחיים; ומלבד, אולי, חיפוש האמת, שהוא תנאי מוקדם למדע ומהווה ערך מוּסרי נעלה, הרי ערכי המוּסר האנושי, החברתי והבינלאומי, אינם נובעים מהמדע ואינם מוּכחים מתוכו. הישגי המדע עלולים להביא ברכה למין האנושי והם גם יכולים להביא חוּרבּן עליו. עץ הדעת טוב ורע אינו צומח על קרקע המדע. המדע חותר לחשוף סודות הטבע, ובעזרתו יודע האדם איך לעשות מעשהו. אבל אין המדע מסוגל להגיד מה המעשה שעליו לעשות.

אולם אין מדע בלי אנשי מדע. ואיש המדע אינו מכונה חושבת והוֹגה, אלא אישיות בעלת אחריות מוּסרית גבוהה. המשבר שהפסימיסטים בדורנו תולים במדע — אינו משבר המדע. אם נוצרה פצצת מימן, שיש בידה להחריב את העולם התרבותי — אין זו אשמת המדע; זהו משבר המדיניות הבינלאומית, שאינה בנויה על עקרונות המוסר של נביאי ישראל — עקרונות השלום, החרות, הצדק והאחוָה האנושית. על אנשי המדע — ולא רק עליהם— למנוע הפרדת כיבושי המדע, כלומר הישגי התבונה האנושית, מעֶרכי המוּסר, כלומר תביעות המצפּוּן האנושי, החלק האלוהי שבאדם. עד היום לא נחשׂף סוד התבונה האנושית המסוגלת להכיר, בגבולות מסוימים ההולכים ומתרחבים, — מבנה הקוסמוס וצבאו. לא נחשף גם סוד המצפּוּן האנושי המכשיר אדם למסור נפשו על ערכים היקרים לו מחייו. אבל שניהם קיימים, ואיש המדע לא יעשה שליחותו באמונה ולא יהיה ראוי לתפקידו, ופעולתו לא תהיה לברכה, אם יחד עם הגבּרת כּושר המדע והרחבת הדעת הצרופה לא ישקוד על טיפוח הערכים המוּסריים שיש להניח ביחסי אדם וביחסי עמים. את עץ הדעת טוב ורע יש לנטוע בנפשו של כל איש, כשם שיש להנחיל לכל איש יסודות המדע.

* * * * *

נקפח את האמת אם נאמר שגדולת יוָן הקדומה הצטמצמה בשטח התבונה והיופי בלבד. בכתבי אפלטון, אריסטו ופלוטינוס אנו מוצאים ערגה עמוקה לטוב ולצדק. ונקפח את האמת אם נאמר שגדולת היהדות העתיקה היתה רק בבשורה הדתית והמוסרית של נביאי ישראל. ספרי המקרא שופעים יופי עילאי וחכמה רבתי.

אולם נביאי ישראל עמדו על הסוד העליון של ההוָיה, הסוד שאין למעלה ממנו, ואין לו ראשית ואין לו תכלית, הסוד שישעיהו ביטא אותו במשפטים קצרים וממצים:

״אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים…

כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא

חֹשֶךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲני ה׳ עוֹשֶׂה כָּל אֵלֶה״.

וכשאיוב התבוסס ביסורים ושאל במרי שיחו:

״… אֲדַבְּרָה

בְּמַר נַפְשִׁי. אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ: אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי —

עַל מַה תְּרִיבֵנִי. הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? ״

ענה לו אלוהים מן הסערה:

״אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הַגֵד — אִם יָדַעְתָּ

בִּינָה?… הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי, תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָק? ״

ואז ענה לו איוב מתוך יאוש והכנעה:

״יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל, וְלא

יִבָּצֵר מִמְךָ מְזִמָה״.

לנביאי ישראל ולתלמידיהם לא היה צורך וענין במחקר פעולות הטבע וגילוייו המופלאים, כי הם ידעו התשובה העליונה והסופית והסתפקו בתשובה זו: ״אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל אֵלֶה״.

אולם כשהתחדש רוח המחקר והתהיה בשלוש מאות השנים האחרונות השתתף הגאון היהודי, מימי שפינוזה ועד איינשטין ותלמידיו, בהאדרת המדע לכל מקצועותיו, אם כי בעילום שמם היהודי: שפינוזה כתב לטינית ונחשב על אזרחי הולנד; איינשטין, פול ארליך והרץ נולדו בגרמניה ונמנו עם חכמי גרמניה; פרויד נולד באוסטריה וספריו נכתבו בגרמנית; קרל מרכס הטבילו אביו בעודו ילד והוא כתב בבוז ובשנאה על עמו היהודי; מיליקן ורוברט אופנהימר נחשבו על אנשי המדע האמריקנים, רק בישראל יצאו אנשי המדע והחוקרים היהודים מאלמוניותם; זהו רק אחד הגילויים והתוצאות של תקומת עמנו בארצו.

* * * * *

המאורע היהודי הגדול בדורנו, ואולי בכל הדורות, הוא התחדשות המדינה העברית.

באותו הזמן בערך שקמה מדינת ישראל נתעצמו באסיה ארבע מעצמות: הודו, פקיסטן, בורמה וציילון. אולם תקומת ישראל אינה דומה לתקומת הארצות האלה ולא למדינות החדשות שקמו בשנים האחרונות ותקומנה בעתיד הקרוב באפריקה. הולדת המדינות החדשות באסיה ובאפריקה היא פרי פריקת השלטון הזר. עמי המדינות החדשות ישבו בארצם מאות בשנים, ורק לפני עשרות או מאות שנים שועבדו על־ידי קיסרות אדירה באירופה. וכשנאלצה החולשת האירופית להסתלק — הועמדו העמים ברשות עצמם. לא כן ישראל. העם היהודי היה מנותק מארצו, פיסית, מאות שנים והיה מפוזר, וברובו הגדול הוא עדיין מפוזר, בכל רחבי תבל, והמדינה היהודית המחודשת — ובזאת היא יחידה במינה — היא פרי שיבת־ציון.

תורשה וסביבה הם שני הגורמים העיקריים בחיי אנוש וגם בחיי עם. התורשה בחיי אדם היא ביולוגית. זוהי העברת התכונות הטבעיות של האב והאם לבניהם ולבנותיהם. בחיי עם התורשה היא היסטורית: הורשת התרבות, הזכרונות והחזון של דור אחד למשנהו. גם הסביבה יש לה משמעות יותר רחבה ומורכבת לגבי עם, מאשר בחיי איש, ויש שהיא מקיפה כל המציאות הבינלאומית של התקופה; וככל שהמציאות הבינלאומית משולבת יותר ורחבת היקף — ובימינו מציאות זו היקפה כהיקף כדור־הארץ — כן מורכבת יותר הסביבה המשפיעה ומרובת סתירות פנימיות.

מעטים העמים בעולם ששני גורמים אלה פעלו בתוכם בכוח כה רב ומתוך התרוצצות כה טרגית כאשר פעלו בחיי העם היהודי. זהו העם היחיד במזרח התיכון הממשיך את מסורתו הלאומית זה ארבעת אלפים שנה. מצרים נטשה לשונה ותרבותה, עמי כנען — אפילו שמם נמחה מעל־פני האדמה; עמי אשוּר ובבל זכרם נשאר רק בחרסים ובכתבות בתלי ערים. ארם — שרידי לשונו נשארו רק בתפילות של שבטים מעטים. רק העם היהודי שוב מדבר בארצו בלשון שדיברו אבותיו לפני אלפי שנים, וכל תרבותו המקורית והלאומית היא מורשת הספרות המקראית שנוצרה בימי בית ראשון ובמקצתה בימי בית שני. הסביבה של העם היהודי היתה עוינת כמעט בכל הזמנים, ואם כי היהדות לא נשתחררה לגמרי מהשפעת הסביבה, לא בימי בית ראשון ושני, וּוַדאי לא בימי הנדודים בגולה, לא נכנע העם היהודי ללחץ הסביבה, לא ללחץ רוחני ולא ללחץ גופני.

אולם העם היהודי נתיחד בגורם נוסף: כל העמים בימי קדם ראו את תור הזהב בעבר, ואילו נביאי ישראל לימדו את עמם להפנות מבטיהם לעתיד, ונטעו בלבו החזון המשיחי, חזון הגאולה הלאומית והאנושית, הצפוי באחרית הימים.

מדינת היהודים בימינו היא יצירת שלושת הגורמים האלה, והיא אולי המדינה היחידה בעולם שאפשר להגיד עליה: בראשית היה החזון. אם היה בימינו, ובמשך עשרות יובלות, עם, שלא היה לו כל סיכוי סביר, ולכאורה גם לא היכולת הפנימית להקים את מדינתו, הרי זה העם היהודי, המפוזר בכל העולם כמיעוט קטן בקרב עמים נכרים, תלוי בחסדי זרים, מנותק מאדמה ומעבודה וגמול מכושר ממלכתי במשך דורות, זאת אומרת, משולל כל התנאים המוקדמים לכינון עצמאות ממלכתית.

גם מבחינה מציאותית לא קל היה לראות את ארץ־ישראל כמדינת היהודים בעתיד. זה למעלה מאלפּיִם שנה שלטו בארץ זו כובשים זרים — רומאים, ביצנטים, פרסים, ערבים, נוסעי הצלב, מונגולים, מצרים, תורכים ובריטים. אמנם רוב הכובשים לא השאירו עקבות רבים בארץ, אולם הכיבוש הערבי במאה השביעית שינה לא רק פני הארץ, אלא גם פני כל הארצות השכנות, מדרום תורכיה ועד קצה המערבי של אפריקה הצפונית, על חוף האוקינוס האטלנטי. בכל השטח העצום הזה התפשטה דתו של מוחמד, שצמחה בחצי־ האי ערב במאה השביעית, ועם הדת המוסלמית התפשטה גם הלשון הערבית והשכיחה כמעט לחלוטין לשונות ארם, בבל, מצרים, לוב, טונים, אלג׳יר, מרוקו; שרידי הישוב הכפרי היהודי בארץ אחרי מלחמות הרומאים, נבלעו, תוך הכיבוש הערבי, בעם המוסלמי דובר הערבית.

לפני מאה שנה לא היה אף ילד יהודי אחד בעולם שלשון אמו היתה עברית. בארץ לא היה אף כפר עברי אחד. הישוב היהודי הקטן והדל בארץ היה מרוכז בערים אחדות, פרט למשפחות בודדות בכפרי הגליל, והתפרנס רובו מן הצדקה ומיעוטו ממלאכה וממסחר. הארץ עצמה, רובה היתה דלה וחרבה; תושביה הערבים: המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, עיבדו השטחים הפוריים המעטים בארץ — בעמק, בשפלה ובהר; רמת־החיים היתה ירוּדה מזו שבכל ארצות אירופה, שבהן ישב רובו הגדול של העם היהודי במאה התשע־עשרה. השלטון העותומני, שרדה בארץ ארבע מאות שנה עד שגורש בשנת 1917 על־ידי הבריטים, דאג רק לסחוט כל מה שאפשר מהישוב המדולדל לטובת האוצר בקושטא והפקידים התורכיים המעטים בארץ.

מיליוני יהודים המפוזרים בכל קצוי תבל התפללו שלוש פעמים ביום: ״תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ — ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין — ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״. אבל רק מעטים ובודדים היו מוכנים לשוב בעצמם לציון. והישוב היהודי הקטן בארץ לא נבדל לטובה מכל ישוב יהודי אחר בגולה, ויש שנִפלה לרעה, באשר רובו התפרנס מן הצדקה.

הציפיה לחרות, לקיבוץ גלויות ולשיבת־ציון בכל הדורות לא היתה רק פסיבית, ומצאה ביטויה לא רק בתפילה. מזמן לזמן קמו תנועות משיחיות שהסעירו את היהדות בכל רחבי הגולה והמוני ישראל היו מוכנים לעזוב מושבותיהם ולשוב לציון, אולם ה״משיחים״ טעו או הטעו, והעם עדיין לא ידע לסמוך על עצמו ולהפעיל את רצונו ומרצו בכיווּן המעשי שיוליך למטרה.

מלחמות השחרור הלאומיות והחברתיות של עמי אירופה ופועליה במאה התשע־עשרה השאירו עקבותיהן בלב יהדות אירופה, שבאותה מאה היתה רוב מנינה ורוב בנינה של יהדות העולם. החזון המשיחי, חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, שליוָה את העם היהודי בכל נדודיו יחד עם ספר הספרים, פשט צורתו המיסטית והפסיבית של ימי־הבינים ולבש צורה חדשה, פעילה, צורה של מאמצי גאולה מכוּוָנים, בראש וראשונה על־ידי שיבת־ציון והתישבות חקלאית על אדמת המולדת.

בינתים נשתנה העם היהודי בשמונים השנים האחרונות, ובעשרים השנים שלפנינו הגיע לשיא הפורענות והשואה — וגם לשיא הנחמה והישע.

השינויים שחלו בעם היהודי הם כמותיים ואיכותיים, שינוי מגורים ומעמד, ולא תהא זו הגזמה אם יֵאמר שבימינו נוצר עם יהודי חדש שמעולם לא היה כמותו.

עד המאה השבע־עשרה ועד בכלל היה העם היהודי עם מזרחי בעיקרו, מרוכז ברובו הגדול באסיה ובצפון אפריקה. החל מהמאה השמונה־עשרה החל לגדול חלקם של יהודי אירופה. בסוף המאה השמונה־עשרה מנו היהודים בכל העולם כשנים וחצי מיליונים. מהם ישבו כמיליון בארצות אסיה ואפריקה, וכמיליון וחצי בארצות אירופה, מהם למעלה ממיליון באירופה המזרחית. היהדות המזרחית ריבויה הטבעי היה קטן מאוד, מחמת התמותה הרבה של התינוקות. לעומת זאת גדל הריבוי הטבעי בקרב יהודי ארצות אירופה, שבהן נשתפרו תנאי הבריאות. בשנת 1880 הגיע אחוז יהדות אירופה לשיאו. היהודים בעולם מנו אז כשבעה מיליונים ושלושה רבעי מיליון, מהם ישבו 88,5% היינו 6,858,000 יהודים. באסיה ובאפריקה לא נמצאו אז יותר מ־620,000, היינו 8%, כרבע מיליון יהודים ישבו מעבר לאוקינוס. בשנת 1881 החלה הגירה יהודית גדולה מאירופה לאמריקה, ובמקצת לארץ־ישראל. עד שנת 1914, שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאו מאירופה לאמריקה שלושה מיליון יהודים, ומשנת 1914 ועד 1939 (ראשית מלחמת העולם השניה) עוד מיליון אחד. למרות הגירה המונית זו היה רובו של העם היהודי עד שנת 1939 מרוכז באירופה — בערך 9,000,000 מתוך 16,000,000. השואה הנאצית בימי מלחמת העולם השניה השמידה שני שלישים של יהודי אירופה, ומרכז הכובד הכמותי של היהודים עבר ליבשת אמריקה, בעיקר לארצות־הברית.

השמדת שני שלישים של יהדות אירופּה היתה שואת הזוָעה האיומה והגדולה ביותר בהיסטוריה לא רק מבחינת ממדי הטבח בלבד. בשואה זו נחרבו ונעקרו מרכזי התרבות, החברה והחכמה של יהדות העולם, נסתמו ויבשו מקורות החיוּת והתחיה של העם היהודי, קוצצו כנפי השכינה היהודית, דולדלו מעינות היצירה ונשמדו אוצרות רוחניים וכוחות חלוציים שאין ערוך ליכלתם ואין תשלומים לאבדנם.

נשמדו ששת המיליונים שהיה ברצונם, ביכלתם, בכשרם, בהונם ובאוצרם הרוחני והחלוצי לבנות המדינה היהודית לגאון ולתפארת.

השואה לא רק הקטינה קומת העם היהודי בשליש, אלא פגעה בּבבת־עינו הרוחנית ועיקמה דמותו ההיסטורית. המיליונים הנשמדים היו נושאי הלפיד של היהדות הנצחית, היוצרת, המתחדשת, נושאת חזון התקומה ואוצרת עצמת התקומה. שש מאות רבוא אלה הניחו היסודות הראשונים לחידוש הבית השלישי. הם ציפו ויִחלו להקמת המדינה היהודית במולדתם העתיקה. הם הרגישו בכל חריפות הרגשתם היהודית את חרפת הגלות ואסונה, והם טיפחו החזון והרצון לבנות מחדש מולדתם העזובה וההרוסה ולעשותה למקור גאוָה ואבן שואבת לכל בית ישראל באשר הוא.

* * * * *

היהודים שנהרו בהמונים גדולים מאז 1848 מאירופה לאמריקה — היווּ אחרי מלחמת העולם השניה מרבית העם היהודי בעולם. בארצות־הברית קם מרכז יהודי גדול, עשיר, רב השפּעה מדינית, כאשר לא היה מעולם בגולה. מצב היהודים בארצות אמריקה הצפונית שונה בתכלית ממצב היהודים בארצות אירופּה, גם בארצות שהכירו בשיווּי־זכוּיות מוחלט ליהודים. רוב חושבי אמריקה, בדומה ליהודים, הם מהגרים בני דור אחד, שני דורות או קצת יותר; ההתבוללות באירופה המערבית היתה כרוכה בהתכחשות ליהדות, ואילו באמריקה אין צורך בכך. האומה האמריקנית הורכבה מגלים גלים של מהגרים מארצות שונות ורבות באירופּה, מכושים שנחטפו באפריקה ונמכרו לעבדים לבעלי האחוזות בדרום, או ממהגרים מארצות אסיה. אחרי ישיבה של חמש שנים באמריקה יכול כל מהגר להיות אזרח שוה־זכויות. כאן מתקיימות מסגרות סגורות של עדות ושל דתות שונות, והסגירה חלה גם על יהודים, אבל היא אינה אנטי־יהודית בלבד. יהודי אינו חייב להתכחש ליהדותו למען היות אמריקני גמור. יהודי רוסיה, גם אחרי שבתם ברוסיה מאות שנים לא חשבו את עצמם לרוסים, והוא הדין יהודי פולין, רומניה, תורכיה וארצות הבלקנים. הם ראו עצמם כעם אחר, וכך נראו בעיני העם השליט. לא כן באמריקה.

אין זאת אומרת שההתבוללות בפועל היתה קטנה באמריקה מזו שבאירופה המערבית, אולם קיום ריכוזים יהודים עצומים בערים גדולות — ניו־יורק, שיקגו, פילדלפיה, לוס־אנג׳לס ואחרות סייעו להמשכת הוָי יהודי והכּרה יהודית, אם כי אלה לבשו יותר ויותר צורה אמריקנית. גם זרם ההגירה היהודית לאמריקה, שלא פסק עד מלחמת העולם השניה, חיזק ההכּרה היהודית ביהדות ארצות־הברית.

רובה הגדול של שארית יהדות אירופה — המרכז היהודי ברוסיה — נוּתק מהעם היהודי לאחר פרוץ המהפכה הבולשביסטית באוקטובר 1917, חדשים אחדים לאחר המהפכה הדימוקרטית, שהעניקה ליהודים בפעם הראשונה שוויון־זכויות בארץ זו. המשטר הבולשביסטי הביא בהדרגה, ביחוד אחרי מותו של לנין, לידי השתקה מאונס של כל ביטוי יהודי בברית־המועצות: נסגרו העתונים היהודים, בתי־הספר, נאסרה השפה העברית. נפסק כל קשר בין יהודי רוסיה ובין היהדות העולמית, ואם כי בימיו של לנין הוכּר התיאטרון העברי ״הבימה״ כאחד התיאטרונים הממלכתיים, וגם ניתן אישור רשמי לארגון ״החלוץ״, הרי נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה אחרי מותו של לנין. גם העליה לארץ נאסרה, למעשה, לגמרי. משנבלעו הארצות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה) בברית־המועצות ערב מלחמת העולם השניה — נגזר אֵלם גם על יהדות ארצות אלה.

* * * * *

ראשוני העולים ויוצרי הישוב החדש בארץ בארבע מאות השנים האחרונות היו יהודי ספרד שגורשו מארצם בסוף המאה החמש־עשרה ורובם הגדול התישב בקיסרות העותומנית. ארץ־ישראל נכבשה על־ידי העותומנים בשנת 1516, וגולי ספרד יצרו שני מרכזים: בצפת ובירושלים. צפת נעשתה למרכּז גדולי חכמי הקבלה. דון יוסף נשיא, ממקורביו של השולטן סוליימן המחוקק (1520 — 1566) קיבל ממנו רשיון לבנות את טבריה וליַשב את סביבתה. נסיון זה חוּדש במאה השמונה־עשרה (1742) על־ידי ר. חיים אבולעפיה מאיזמיר. העליה האשכנזית הניכרת הראשונה היתה עלית החסידים בשנת 1777. בראשית המאה התשע־עשרה (1805) עלו לארץ תלמידי הגאון מוילנה. עליה חלוצית החלה בעיקר בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, זו היתה בעיקרה עליית יהודי אירופה והם הניחו היסודות למדינה שקמה בשנת 1948. יהדות אסיה ואפריקה, שמילאה אחרי חורבן בית שני מקום ראשון בתולדות היהדות ובעיצוב ערכיה, וגם יהדות בבל, מצרים וספרד, שעמדה בראש היהדות בימי הבינים עד המאה הט״ו והט״ז — ירדו מגדולתן עם ירידת העולם הערבי והמוסלמי והשתעבדותו והתנוונוּתו במאות האחרונות.

* * * * *

שואת יהדות אירופּה, התעלוּת יהדות אמריקה ותקומת מדינת היהודים — אלו הן התמוּרות הגדולות שהפכו בדורנו פני העם היהודי, גורלו, מעמדו ועתידו.

שלושת הגורמים בהיסטוריה היהודית: תורשה, סביבה והחזון המשיחי, שפעלו מאות שנים בנפרד, ולרוב מתוך סתירה והתנגשות הדדית, התלכדו בנקודת מוקד אחת של יזמה חלוצית, שנתעוררה ביהדות אירופּה במאה הי״ט. ולאחר ששוֹע יהודי מבריטניה, ממוצא איטלקי, משה מונטיפיורי, קנה לראשונה פרדס בסביבות יפו, למען קרב יהודי הארץ לעבודת אדמה, (1856), ולאחר שאגודה יהודית צרפתית בראשותו של כְּרֶמְיֵה (״חברת כל ישראל חברים״) יסדה בית הספר החקלאי הראשון במקוה־ישראל (1869) — באו חלוצי ירושלים והונגריה, יואל משה סלומון ויהושע שטמפר וחבריו, והניחו היסוד לכפר העברי הראשון בשם רב־המשמעות והקולע: פתח־תקוה (1878); ולא עברו שנים מעטות וחלוצי יהדות רוסיה ורומניה יסדו כפרים נוספים ביהודה, בשומרון ובגליל (ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, 1882) — ובאלה נסללה מסילה חדשה, נאמנה ויעילה לבנין מתרחב ומקורי, שכמוהו לא היה ולא יכול היה להיות בשום קיבוץ יהודי בגולה: ישוב מעוּרה באדמת המולדת, בונה משקו בזיעת אפו ובתבונתו, מגן על בטחונו בכוח עצמו, מדבר בלשון עמו המקורית ומכשיר עצמו לעצמאות ממלכתית. בני עיר נעשו לעובדי אדמה; גמולי עבודה הפכו להיות פועלים; בלוּלי־לשון החיו שפתם הלאומית שלא השתמשו בה בדיבור מאות בשנים; שבטי עם מפוזרים תלויים בחסדי זרים — יצרו גרעין של עם אחיד עומד ברשות עצמו.

ליחידים הבודדים שהתחילו במעשה הנועז הזה לפני למעלה משמונים שנה, נוספו לאט לאט עשרות, מאות, אלפים ורבבות, והפלא המדיני הגדול ביותר של המאה העשרים קם ויהי: מדינת היהודים נולדה מחדש במולדת העברית הקדומה.

שעה קלה אחרי הכרזת העצמאות והקמת הממשלה הזמנית ביום 14 במאי, 1948, בשעה ארבע אחרי הצהרים, במוסיאון התל־אביבי (כי ירושלים היתה נתונה במצור מכל עבריה), באה ההכּרה במדינה מצד ארצות־הברית של אמריקה, ולמחרת — גם זו של ברית־המועצות. בפחות משנה הכירו במדינת ישראל כחמישים מדינות באירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה.

אולם חשובה מהכרת העמים — היתה הכרת היהדות, שהתלכדה מיד באהבה ובגאון סביב המדינה המחודשת. באורח פלא נשכחו כל הויכוחים והניגוּדים שפילגו במאות השנים האחרונות את העם היהודי. חפשים ואדוקים, ציונים ולא־ציונים, לאומיים ומתבוללים, שמרנים ומהפכנים, סוציאליסטים ליסטים וקומוניסטים נתנו ידם להקמת המדינה וקיבלו תקומתה בתרועת שמחה, ישע ונצחון. כשם שבארץ גופא נשכחו באותו היום הגדול כל חילוקי הדעות, ונציגי כל המפלגות והזרמים, מאגודת־ישראל ועד הקומוניסטים, חתמו על מגילת העצמאות, כך נתלכּד כל העם היהודי בתפוצות, במזרח ובמערב, בעולם הישן והחדש, סביב המדינה. מאז נצחון החשמונאים לפני יותר מאלפּיִם ומאה שנה לא היה כחג הזה בעם היהודי.

כותב שורות אלה לא השתתף בתרועה, כי לבו היה מלא דאגה וחרדה לבאות, ודאגתו וחרדתו לא היו לשוא. שמונה שעות אחרי הכרזת העצמאות פלשו צבאות ערב מהמדינות השכנות: מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון, לישראל להכחיד את המדינה היהודית ואת עמה.

בהכרזת העצמאות קראו נציגי העם היהודי לערבים שבתוך הארץ ובמדינות השכנות לשלום ולשיתוף פעולה:

״אנו קוראים — נאמר במגילת העצמאות — לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושוָה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. ״אנו מושיטים יד לשלום ושכנוּת טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו״.

קריאת שלום וידידוּת זו נפלה על אזנים אטומות, והיד המושטה לשלום נאלצה מיד לאחוז בשלח: להתגונן בפני התקפת עמי ערב שעלו על ישראל בימים ההם פי ארבעים; והפלא של תקומת ישראל הביא בעקבותיו פלא שני: המדינה היהודית הצעירה שמנתה כ־700,000 תושבים ניצחה חמש מדינות ערב המונות 29 מיליון.

פלישה זו לישראל ביום היוָלדה, בניגוּד למגילת או“ם ולהחלטות עצרת או”ם, עשתה לאַל החלטות החלוקה של ארץ־ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ומחקה התחומים שהוצבו על־ידי האו״ם לכל אחת משתי המדינות. המדינה הערבית לא קמה כלל. ארגון האו״ם גילה חוסר רצון ואזלת יד למניעת התקפת השמד על ישראל מצד מדינות ערב. העצמאות של המדינה היהודית קמה ונתקיימה בעוז רוחם ובחירוף נפשם של מגיני ישראל — הבנים והבנות אשר עמדו מעטים מול רבים והביסו אויביהם. הם גם הרחיבו תחוּמי המדינה בחמשת אלפים שבע מאות וארבעים ושנים קילומטרים מרובעים. לפי החלטת או“ם נתחמו למדינת היהודים 14,920 קילומטר מרובע. לאחר תום המערכות וחתימת הסכמי שביתת־הנשק עם מצרים, לבנון, עבר־הירדן וסוריה הגיעו תחומי ישראל עד 20,662 קילומטר מרובע. למעלה משתים־עשרה שנה עברו מאז תום הקרבות (7.1.49 ) וחתימת הסכמי שביתת־הנשק (מצרים — 24.2.49, לבנון — 23.3.49, עבר־הירדן — 3.4.49, סוריה — 20.7.49 ), וישראל עדיין נתונה במצור מכל עבריה ביבשה, ושכניה עוד זוממים מלחמת השמד וכליון. בימים אלה יש כבר 10 מדינות ערביות חברות באו״ם (מצרים, עיראק, סעודיה, תימן, לבנון, ירדן, סודן, מרוקו, טוניסיה, לוב) החייבות לפי מגילת או”ם לסדר כל יחסיהן עם שאר חברות או“ם בדרכי שלום, אולם ארגון או”ם לא נקף אצבע לכיבוד המגילה ואף לא דרש ממדינות ערב להשלים עם ישראל. הוא גם לא התנגד לחרם הכלכלי שהטילו ארצות ערב על ישראל; ואף־על־פי שמועצת הבטחון של או“ם, שקיום החלטותיה היא חובה על כל חברי או”ם, החליטה פעמַים פה אחד שתעלת סואץ פתוחה לשיט של כל האומות בלי יוצא מן הכלל, אין או“ם עושה כלום נגד מצרים המפירה החלטה זו ומונעת מעבר אניות ישראל בתעלה, וגם מחרימה מזמן לזמן מטען הנועד לישראל, בעברו בתעלה, ואין פוצה פה באו”ם.

אולם בעיות המדינה הצעירה אינן מצטמצמות באיומי השכנים הערבים לכלותה, אם כי הבטחון עומד כל השנים בראש דאגותיה המרובות והקשות של המדינה.

* * * * *

שמונה חדשים אחרי קום המדינה, ושבוע אחרי תום הקרבות, ביום 15.1.49, ניסה ראש הממשלה הזמנית לעשות חשבון־הנפש של המדינה הצעירה באספת אנשי־רוח: מורים, סופרים, מדענים ובעלי מקצועות חפשיים.

״עוד הרבה שנים, אמר אז, נצטרך להקדיש ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים בטחונה של המדינה. ברם, הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד, כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצוּוה גם על כך. אבל אין זה העיקר. העיקר הוא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

"אפילו בתוך שעת החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ולהקים בתוך התוהו־ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה, אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העליה.

״עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה; לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפי היהודים שיבואו לארץ בארבע השנים הקרובות, כדי שהמונים אלה יקלטו בארץ; הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי, גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל המפעל ההתישבותי שהקימונו משך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בנין בתים למשק, לדירה, לבתי־ספר, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית — ביבשה, בים, באויר, לארגן אכספּורט ואימפּורט רב־מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד, ועוד.

״אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אין אנו מביאים לארץ עדרים של בעלי־חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני יהודים שלא על הלחם לבדו יחיו, אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר מכל קצוי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שוגים. את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו וחזון לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה, חירותה ומקומה בעולם. ומלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסובכת ומסוכסכת, כששלום העולם תלוי בשערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים.

״וזו השאלה העומדת לפנינו: כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? ״איך נרים את המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, הארגוני — ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה; ואנחנו עם עשוק, עשוק ההיסטוריה, אין לנו שום ירושה חמרית; ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, ומלאכה שלא נעשתה אולי על־ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד: אם נצליח לגייס גיוס מלא את היתרון האחד שיש לנו — היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי. — — —

״רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוּסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. פירושו של דבר, שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי הפרלמנט, ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות את המלאכה שלפנינו.

״שומה עלינו להפעיל את כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס את כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוָנה אינה רק לאנשי סגולה מעטים, אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים, ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהקמת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות אדם והקים מפעלי בראשית — לא היה של עילויים וילדי פלא, אלא נערים ונערות רגילים. העצמאות אשר נסינו להקים בסערת מלחמה, אי־אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעוּדה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת — היא לפנינו. עלינו להפוך את הארץ, את העם, את כל סדרי חיינו.

״אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות מול כמות. תמיד, בכל הדורות, מימי יהושע בן־נון ועד מלחמת צבא־הגנה־לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים. גם אם נצליח, ואני מאמין כי נצליח, להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים מול רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה — נעמוד. בסגולותיו המוּסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפח ולהגביר סגולות אלה עד שיא יכלתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא יבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום, צדק וחירות ואחוָה אנושית — לא על־ידי הטפה והסברה, אלא על־ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו, כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי העבודה ואנשי הרוח.”

נדמה שגם אחרי קרוב לשלוש־עשרה שנים — אין לשנות ואין לגרוע אף מלה אחת ממה שנאמר בתחזית של המדינה שמונה חדשים לאחר הקמתה. המעשים נעשו כפי שנחזו, הבעיות נתעוררו והחריפו כפי שנראו מראש, והדרך לפתרונן לא הטעתה, לא הכזיבה — אבל היא לא הגיעה עדיין למחוז־חפצה, והתוספת החשובה שיש להוסיף לאחר גמר שלוש־עשרה השנים של המדינה — כי עוד הדרך רבה לפנינו, והמנוחה והנחלה עוד מאתנו והלאה.

העם לא הכזיב — לא העם בארץ ולא העם בתפוצות. מאז, הגיעו למעלה ממיליון עולים משמונים ויותר ארצות מכל חמש היבשות. בימי עזרא ונחמיה שבו פחות מחמישים אלף עולים. מאז קום המדינה כבר שבו יותר מפי עשרים מאשר בימי עזרא ונחמיה.

זהו הפלא השלישי שחזה דורנו בשלוש־עשרה שנים אלה — אחרי חידוש המדינה ונצחון המעטים על המרובים.

לא מעטים היו החששנים שהיססו והתנגדו להכרזת המדינה. ההגיון המציאותי כאילו היה לצדם. מספר הערבים בארץ־ישראל היה כפליים ממספר היהודים, והיה הגיוני, לכאורה, להניח שאם תוכרז המדינה בניגוּד להיסוסים של מחלקת המדינה האמריקנית, למרות האיבה של הממשלה הבריטית וביחוד לנוכח איומי ההשמד של מדינות ערב — צפוי חורבן לישוב היהודי בארץ, שכל אמצעי ההתגוננות שבידיו היה רק אלה שיכלה להחזיק ולהפעיל ההגנה במחתרת: רובים, תת־מקלעים, רימונים וקצת מרגמות, בשעה שהיה ברור כי צבאות ערב שיפלשו לארץ מצוידים בתותחים, בטנקים ובמטוסי קרב, שאי־אפשר היה לרכוש, להחזיק ולהפעיל במחתרת. וידידים טובים ונאמנים שלא מבני ברית וכמה עסקנים מבני ברית הזהירו מפני הצעד הנועז הזה העלול לסכן עצם קיומו של הישוב.

חששנות מעין זו נשמעה גם לגבי עליה בלתי מוגבלת — שנקטה בה הממשלה הזמנית, וכן הממשלה הנבחרת שבאה אחריה במארס 1949. ״אנשי מעשה״ הזהירו מפני סכנת נחשול עליה שעלול לערער ולהרוס המדינה הצעירה בעודה עומדת במלחמת חיים ומוות עם הפולשים הערבים; קולות אלה לא נשתתקו גם אחרי תום הקרבות, כשזרם העליה הלך וגאה. ואמנם הארץ היתה שרויה במצב תוהו ובוהו. המעבר משלטון המנדט לעצמאות היה כרוך בקשיים כלכליים. בימי המנדט היתה ארץ־ישראל חלק מגוש הסטרלינג; הצבא הבריטי הרב (עד 100,000 איש) שחנה בארץ היה משען רב למשק היהודי הצעיר, בהיות הצבא צרכן גדול, שהוא רק קונה ואינו מוכר. מבחינה כלכלית היתה ישראל משולבת גם באזור המזרח התיכון, ושוקי מצרים, סוריה, לבנון היו פתוחים לפניה. עם ביטול המימשל המנדטורי היתה ישראל למעשה מנותקת מכל הארצות השכנות. המטבע הישראלי לא היה מקובל בעולם. התקפת המדינות הערביות חייבה גיוס כל הכוחות הצעירים בישראל, מה שפגע קשה גם בחקלאות וגם בתעשיה. ובתנאים אלה החל הזרם הגואה של העליה.

בארבעה וחצי החדשים שלפני הקמת המדינה (מינואר עד 15 במאי 1948) עלו 18,922 איש; בממוצע 4205 לחודש. מהכרזת המדינה ועד סוף 1948 עלו 91,106 איש, בממוצע 12,900 לחודש. עליה כזאת לא היתה מעולם. אולם זו היתה רק התחלת הנחשול הגדל והולך. בארבע השנים הראשונות לקום המדינה, מ־15 במאי 1948 עד 15 במאי 1952, הגיעו לארץ 697,654 עולים: מאירופה 336,387, מאסיה 237,251, מאפריקה 81,442, מאמריקה 6,209, מאוסטרליה 320, וכעשרים אלף לא סומן ארץ מוצאם. וכך הוכפל מספר התושבים היהודים בארבע השנים, כפי שחזתה הממשלה הנבחרת הראשונה בהתיצבה לפני הכנסת הראשונה ביום 8 במארס 1949.

ראשוני העולים היו ה״מעפילים״ שנעצרו על־ידי ממשלת המנדט במחנות קפריסין. ביום הכרזת המדינה נמצאו באי זה 24,000 עצורים. יחד עם המעפילים עלו ארצה שרידי מחנות הריכוז בגרמניה. במלאת שנה למדינה קלטה ישראל 203,581 עולים (עד סוף אפריל 1949). זו היתה בעיקר עליות אירופה. העלאת מחנות העצורים בקפריסין וה״עקורים״ בגרמניה וחיסול גולת בולגריה היו המאורעות העיקריים בשנה זו. עליהם נוספה גם עליה. מרומניה, צ׳כוסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה. הגוש הגדול ביותר היו יהודי פולין (56,057), רובם אלה שנעצרו במחנות בגרמניה. באו גם ראשוני העולים מאסיה (תורכיה, ארצות ערב, אפגניסטן) ומארצות צפון־אפריקה. בשנה השניה לקיום המדינה הגיע אחוז העולים מארצות המזרח (אסיה ואפריקה) ליותר ממחצית כלל העולים. חוסלה גולת תימן והחל חיסוּל לוב וטריפוליטניה. נמשכה עליה גדולה מתורכיה וצפון־אפריקה, והחלה עליה ממצרים, מפרס ומבבל. העליה מפולין ומרומניה גדלה, ובשתי השנים הראשונות הגיעו משתי ארצות אלה 125,162 יהודים. גם מברית־המועצות עלו בשתי שנים אלה 3,107 איש, מצ׳כוסלובקיה 16,388 ומיוגוסלביה 6,903. בשנה הראשונה לא היה קושי רב בשיכון העולים. הללו נתישבו רובם (117,000 איש) בערים וכפרים נטושים: יפו, רמלה, לוד, טבריה, צפת, בית־שאן, וגם מצאו עבודה במשק הקיים.

בשנה השניה נסתתמו מקורות אלה. בשנת 1949 שוחררו מהצבא, אחרי תום הקרבות (ביום 7.1.49 ), רבבות חיילים, שהיה צורך לסדרם בעבודה, והעולים החדשים לא בנקל השיגו עבודה. הוחמרה גם בעית השיכון; נעשה מאמץ גדול לישב מכסימום של עולים על הקרקע. בשנה הראשונה נתישבו רק 662 משפחות במושבי עולים בכפרים נטושים, אולם בשנה השניה נתישבו כבר כ־5,700 משפחה במושבי עולים ובכפרי עבודה. לאחר שהכפרים הנטושים נושבו — הוחל בהקמת כפרים מתוכננים. ראשי המשפחה היו יוצאים למקום ההתישבות, מקימים מחנות אוהלים ומתחילים בבנין בתים ובהכשרת הקרקע, וכעבור חדשים אחדים הצטרפו אליהם כל בני המשפחה. נקודות התישבות אלה הוקמו בכל אזורי הארץ — בגליל, בשומרון, ביהודה ובדרום. כ־400 משפחות הצטרפו למושבי עובדים קיימים, וכשמונת אלפים עולים נכנסו לקיבוצים וקבוצות, מחציתם מעדות המזרח. כ־20% לא נקלטו ועזבו את הקיבוצים בחדשים הראשונים.

היו קשיים גדולים בריכוז עולים של ארצות שונות בכפר אחד או אפילו בעיר אחת. לא היתה שפה משותפת, וגם האכילה בצוותא לא היתה כמעט אפשרית. יוצאי ארצות שונות הורגלו למאכלים ולתבשילים שונים, ומנהלי המטבחים שלא מבני אותה העדה הואשמו ביחס עוין לעולים שאינם מבני עדתם.

רוב העולים התישבו בסביבת ערים — בשיכון ארעי, תחילה במחנות עולים. באבגוסט, 1949, הגיע מספר יושבי המחנות למאה אלף. הישיבה במחנה גרמה לדמורליזציה בקרב העולים, כי נתרגלו לאכול לחם חסד. היה גם קושי רב בחינוך ילדי העולים: חסרו מורים וחסרו בתי־ספר. נוסף לבעיית הילדים הוחרפה גם בעיית המבוגרים. גם העולים הקשישים דרשו ונדרשו ללמוד עברית, והורחבה פעולת האולפנים להנחלת הלשון למבוגרים. דבר זה היה דחוף ביותר למען קליטת העולים בעלי המקצועות החפשיים: רופאים, מהנדסים, עורכי־דין, מנהלי חשבונות וכדומה.

החלה גם פעולת בנין אדירה, ובשתי השנים, ממאי, 1950, עד מאי, 1952, נבנו למעלה מעשרים אלף יחידות דיור לעולים.

כדי להכשיר את העולים לחיי עבודה אורגנו בבתי העולים קורסים ללימוד מקצועי — בנין, נגרות, מסגרות, תפירה, רקמה, משק־בית ועוד.

כעשרה אחוזים של העולים לא היו מוכשרים לעבודה מחמת גילם, בריאותם ומסיבות סוציאליות אחרות. היו נכים, חולי שחפת, חולי לב, חולי נפש, חולי עצבים, קטועי אבר, עיורים, זקנים, גלמודים ועוד. בסוף שנת 1949 הוקם המוסד ״מלבן" על־ידי הג׳וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל לטיפול במקרים סוציאליים אלה.

בשתי השנים מ־15 במאי 1950 עד 15 במאי 1952 עלו ארצה 304,457 איש — רובם מאסיה ואפריקה. מאירופה באו בשתי שנים אלה רק — 117,701 איש, רובם מרומניה (81,364 נפש), מפולין באו רק 20,206 עולים: בתקופה זו חוסלה גולת בבל — הגולה העתיקה ביותר; יהודים אלה ישבו בבבל מאז חורבן בית ראשון. נוסף על 6,910 יהודי בבל שבאו עוד בשנת 50–1949, עלו בשתי השנים האלה 112,464 בבלים, והם היוו העדה הגדולה ביותר בקרב העליה שלאחר קום המדינה. כשבעים אחוז מעליה זו היו סוחרים זעירים וחסרי מקצוע, כחמישה עשר אחוז היו בעלי מלאכה וחקלאים בכפרי עיראק וקורדיסטן, 10 אחוז היו פקידים ובעלי מקצועות חפשיים, וכחמישה אחוזים היו בעלי רכוש כלשהו.

עליה זו הביאה אתה, יחסית, הרבה כוחות אינטלקטואליים, שהיו לעזר רב לקליטת בני עדתם האחרים. למעלה מחמש מאות בבלים היו מורים, ולאחר שלמדו עברית באולפן נכנסו לעבודת הוראה בקרב העולים במעברות. בשביל רוב עולי בבל היה המעבר לארץ כרוך במשברים נפשיים, אולם רובם הסתגלו מתוך רצון לעבודה, שלא היו רגילים לה כלל בארץ מוצאם. הכפלת הישוב העברי בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה גרמה למחסור חמור במצרכים, והיה הכרח להכריז על משטר של צנע, שפגע גם בישוב הוָתיק ועורר אי־שביעת רצון בחוגי המעמד הבינוני. היה מחסור במצרכים — והשוק השחור פרח. היו גם שביתות סוחרים וחנוָנים, — אם כי המצב הכלכלי בכללו הוטב בשנתיים שלאחר קום המדינה, למרות הקשיים המרובים שנגרמו על־ידי נחשול העליה העצום. הוטב מצב הפועלים, הוטב מצב החקלאות, החרושת והמסחר. לעומת זאת עדיין היה קשה מצבם של הרבה עולים. ביום 1.4.52 התגוררו 245,000 עולים במעברות.

בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה היו שיאים בעליה, שלא היו כמותם בשנים הבאות. כאשר התיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת ביום 8.3.49 הכריזה על הכפּלת הישוב במשך ארבע שנים כמשימה המרכזית של המדינה והעם. רבים פקפקו, כאמוּר, באפשרות דבר זה. ובכל זאת נעשה הדבר בפחות מארבע שנים. מיום 15.5.48 ועד סוף דצמבר 1951 הגיעו 684,275 עולים, והריבוי הטבעי אף הוא התקרב למאה אלף (97,208), כלומר, במשך 3 שנים ו־1/2 7 חדשים גדל הישוב היהודי ב־120%.

בתקופה קצרה וגדולה זו גם הוכפּל מספר הישובים החקלאיים. בשבעים השנים של התישבותנו שקדמו למדינה הוקמו פחות מ־300 ישובים והגענו לעיבוד של חצי מיליון דונם קרקע. בסוף 1951 עיבדנו 3,9 מיליון דונם (מהם חצי מיליון על־ידי התושבים הערבים). מפעל חקלאי אדיר זה, בוצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, בבל, תורכיה, טוניס, מצרים, פולין, רומניה ושאר ארצות מזרח אירופה והבלקנים יחד עם חלוצים שהגיעו מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה, דרום־אפריקה וארצות מערב אירופה.

בכל ימי שלטון המנדט, למעלה מ־30 שנה, ניטעו בארץ על־ידי הממשלה, הקרן הקיימת ואנשים פרטיים — 12 מיליון עצים על שטח של 060,00 דונם בערך, ואילו בפחות מארבע שנות המדינה ניטעו על ידי הקרן־הקיימת, צבא־הגנה־לישראל, משרד החקלאות ופרטים — 25 מיליון עצים על שטח של 125,000 דונם בערך. בתקופה זו הוכפל גם שטח אדמת השלחין בארץ. צבא־הגנה־לישראל שהוקם בחפזון תוך מלחמת הקוממיות התחיל להתארגן באופן שיטתי רק לאחר שנתקבל חוק שירות הבטחון בכנסת (בספטמבר 1949). בויכוח על חוק זה שללו ״בעלי נסיון״ שהיו אֱמוּנים אך ורק על מסורת ה״הגנה״ בלבד, הבנויה כולה, על התנדבות אישית, את הרעיון הנועז לעשות את הצבא לבית יוצר של נוער חלוצי לוחם. הם טענו שלצבא יש סטיכיה שלילית. הצבאיות מניחה מקום לקרייריסם, לבטלה, להתהדרות — כל אלה, טבועים כאילו בטבע של הצבא, ומשום כך רצו בהשפעות מפלגתיות ובהתלכדויות רעיוניות בצבא. הכנסת קיבלה דעת שר הבטחון שאסור להפוך הצבא לזירת התגוששות של אידיאולוגיות מפלגתיות ותנועות חברתיות שונות, וכי יש לעשות את הצבא לבית יוצר לעם חלוצי לוחם, ולתת לצבא הכשרה חקלאית. חידוש נועז זה שנראה לרבים כדמיוני — נתקיים. קם חיל נח״ל (נוער חלוצי לוחם), שנעשה בשנים הראשונות ליסוד המדינה לכוח ראשי בהפרחת השממה ובישובי ספר מסוכנים. הנח״ל שהוקם בתחילת 1950, הקים בשנתיים 15 ישובים, לרוב יִשובי ספר, בדרום המערבי ובצפון המזרחי, על גבול מצרים ועל גבול סוריה.

בעקבות נח״ל נתארגן הגדנ״ע (גדודי נוער), ובדרום הנגב, במרחק 20 קילומטר מצפון לאילת, הוקמה, בלב המדבר, חוָת הגדנ״ע באר־אורה. גדלו והתפתחו בקצב מהיר החרושת והמלאכה. בסוף 1949 היה מספר המתפרנסים בחרושת ומלאכה — 80,000, בסוף 1951 הגיע ל־119,000. הוקמו תעשיות יסוד המחזקות בטחונה ועצמאותה הכלכלית של המדינה. הוקמו בתי־חרושת למכוניות, לצמיגים, לצינורות, לזבלים, לרפואות, לחמרי נפץ, למתכת, לעץ, לזכוכית, לכלי בית ועוד.

ב־28 החדשים הראשונים לחידוש המדינה הוקמו 2,250 מפעלי חרושת חדשים שהעסיקו 15,400 פועלים (מתכת, עץ, טכסטיל, מזון, הלבשה). במארס, 1950, הוקם מרכז להשקעות ועד סוף 1951 (21 חודש) אושרו 650 מפעלים חדשים שהונם המושקע מגיע ל־840,000,000 ל״י. מסוף 1948 עד סוף 1951 גדלה ההכנסה הלאומית מ־150,000,000 ל״י עד 440,000,000 ל״י. מספר המפרנסים עלה מ־200,000 ל־510,000.

מחקרים שנעשו על־ידי כוחות מדע צבאיים ואזרחיים גילו בערבות הנגב אוצרות טבעיים בעלי ערך רב; נתגלו אוצרות עשירים של פוספטים, ומיד הוחל בניצולם. נמצאו מרבצי נחושת, מנגן, קאולין, גפרית. נתגלו גם עפרות ברזל.

העליה הגדולה בארבע השנים הראשונות עוררה בעיית מיזוג הגלויות בכל חומרתה וקשייה. ב־13 ביולי 1949 הוכנס על־ידי שר החינוך (ז. שזר) חוק חינוך חובה חינם שיחול בהדרגה משנת הלימודים תש״י ועד שנת הלימודים תשי״ב על כל ילד וילדה בגיל 5–13.

בשנות העליה הגדולה שופּרה גם הבריאות וצומצמה תמותת תינוקות, למרות משטר הצנע שנחשול העליה הטיל על המדינה. בשנת 1949 הגיעה תמותת תינוקות ל־51.7 לכל אלף, ב־1950 ירדה עד 46.5 וב־1951 — עד 39.

המעשה של ארבע שנים ראשונות אלה במדינה אין שום מספּר וכמות מבטאים אותו כראוי. בשנים אלה התחוללה תמורה עמוקה ויסודית בחיי מאות אלפי אנשים — מהפכה בטבע האדם היהודי, באורח חייו, בהרגשתו, בטבעו, בהרגליו, בכושר המעשה שלו. מהפכה זו התמידה גם בשנים הבאות, אבל לא במהרה ולא בקלות תבוא לגמר בישולה.

בשנת 1952 החלה האטה תלולה בעליה. בשנה זו החמישית לקיום המדינה, עלו רק 23,375 יהודים. בשנת 1953 עלו פחות מהחצי של השנה הקודמת — רק 10,347, וזו היתה שנת השפל. מ־1954 עד 1957 חלה שוב עליה מתמדת, אם כי לא רבתי, בעליה. ב־1954 באו 17,471; ב־1955 — 36,303; ב־1956 — 54,925; ב־1957 (השנה שלאחר מערכת סיני) — 69,733. זו היתה שנת השיא לאחר הנחשול הגדול של ארבע השנים הראשונות.

עד תחילת 1953 נקלטו העולים: 123,669 בישובים נטושים, 133,706 בערים ובמושבות ותיקים, 105,117 הסתדרו אצל קרוביהם ובעזרתם, או באופן פרטי, 341 נקודות חקלאיות קלטו 11,260 עולים. במושבי עולים חדשים התישבו — 40,230 איש, בכפרי עבודה — 13,492, בכפרים שיתופיים –9,419, בקיבוצים — 27,874, בעליית הנוער נקלטו — 32,552, במעברות — נשארו יושבים 146,000, במחנות העליה — 46,842, ובבתי עולים מוחזקים על־ידי הסוכנות — 4,500. 2,641 עולים חזרו לגולה מתוך מחנות העולים. בשנת 1958 החלה שוב האטה בעליה. באותה שנה עלו 25,919 איש. ב־1959 — 22,987, ב־1960 — 23,487.

השנה — שנת 1961 — החל שוב גידול בעליה, ובחודש יולי שנה זו הגיע לארץ העולה המיליון, וכן נכנסו בחודש זה 2,513 העולים הראשונים של המיליון השני. מיום הקמת המדינה עד סוף 1960 עלו 980,213 נפש. בשבעת החדשים הראשונים של שנת 1961 נוספו 22,300 עולים. ובכך הגיע מספר העולים בסוף יולי 1961 ל־ 1,002,513.

מיום קום המדינה עד סוף 1960 עזבו את הארץ לצמיתות (״ירדו״) 117,767 יהודים¹ המספרים אינם מדויקים במאה אחוזים, כי רק משנת 1949 החלו העוזבים להצהיר על ״ירידתם״, ויִתּכן שלא כולם מסרו בשעת יציאתם הצהרה על ״ירידתם״. שיא הירידה היתה בשנת 1952, בתקופת המחסור והצנע בארץ בעקב העליה הרבה. מצהירים על ירידה היו 75,562 כל השנים האלה, ויתכן שבהבדל בין מספר המצהירים ובין היורדים לפי אומדן יש כמה נוסעים שמשתהים בחוץ־לארץ ויש בדעתם לשוּב. לא־יהודים עזבו בתקופה זו 4,686, מהם הצהירו רק 3,806.

אם נשווה שלוש התקופות: העליה בימי השלטון התורכי (משנת 1882 עד 1914) שמנתה בערך שישים או שבעים אלף עולים, העליה בתקופת הכיבוש הבריטי(1918–1948) שמנתה 482,000, והעליה בשלוש־עשרה שנים וחדשיים וחצי של קיום המדינה (1.5.1948 ו־31.7.1961) — 1,002,513, נמצא שבתקופה הקצרה של המדינה עלו פי שנים מאשר בשישים ושש השנים של התקופה התורכית והבריטית גם יחד.

אלה היו שלושת הפלאים של תקופה קצרה וגדולה זו: חידוש מדינת ישראל, נצחון המעטים על המרובים ועליית מיליון העולים הראשון.

במפקד האוכלוסיה שנערך השנה (ביום 22.5.1961) נרשמו 2,170,280 באוכלוסיה קבועה, מהם 1,932,309 (89.04%) יהודים ו־237,773 (10.93%) מיעוטים. בסוף ספטמבר 1949 ²) היו בישראל 1,135,000 תושבים, מהם 965,000 (85.5%) יהודים, 170,000 (15%) מיעוטים. מספטמבר 1949 עד מאי 1961 גדלו האוכלוסין בישראל ביותר ממיליון נפש, מזה יהודים — 967,309, ולא־יהודים קרוב ל־68,000 (67,773).

* * * * *

גיאות העליה בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה נתקלה תחילה בירידה ניכרת בתוצרת חקלאית, ביחוד בירקות, חלב, ביצים ובשר עוף. בריחת הערבים מהכפרים שבמרכז ובדרום (נוסף על הבריחה מהערים ירושלים, חיפה, טבריה, צפת, בית־שאן, יפו, לוד, רמלה, מגדל אשקלון); גיוס רוב כוחות העבודה הצעירים במשקים החקלאיים הקיימים, תחילה להגנה (עד סוף מאי 1948) ואחר־כך לצבא־הגנה־לישראל; תקלות קשות במשק בעקבות פעולות מלחמתיות — כל אלה צמצמו השטחים המעובּדים ופגעו קשה ביִצוּר. עדרי צאן ובקר אבדו, שטחים מרובים שעובדו עד אז הוברו ונוּטשו, ומשק ההדרים נפגע קשה. בעונת תש״ט שוּוקו רק 40% תיבות ההדרים ממה ששוּוקו בעונת תש״ח — החורף שלפני הקמת המדינה. במקום 9.5 מיליון תיבות שוּוקו רק 3.5 מיליון. נפגעו קשה מטעי הבננות בעמק, וככל שגאה בשנים הראשונות נחשול העליה — גבר המחסור. בשים לב לעובדות אלה, קבעה הממשלה הנבחרת הראשונה בקוי היסוד שאושרו בכנסת, כסעיף שני לקיבוץ גלויות — ״הפניית העליה לכפר ולהתישבות חקלאית לכל צורותיה, הקמת משקי לימוד והדרכת העולים בעזרת ותיקי ההתישבות בהקמת מפעלים התישבותיים חדשים״. באדמה לא היה מחסור. עם הקמת המדינה בוטלו גזרות ״הספר הלבן" שחסמו למעלה מ־90% של ארץ־ישראל המערבית בפני ההתישבות היהודית. עכשו נפתחו להתישבות חדשה שטחים עצומים ברחבי הדרום והנגב וכן שטחי הכפרים הנטושים, שתושביהם הערבים ברחו מהם עוד לפני הכרזת המדינה, לפי הוראות ההנהגה הערבית העליונה והמופתי בראשה.

מיד עם קום המדינה גדל הצורך לקדם ההתישבות החקלאית כדי: א. ליַצר מזונות וחמרי גלם לאוכלוסיה ההולכת וגדלה בקצב מהיר; ב. לקלוט חלק של עליה רבתי בעבודה יצרנית בחקלאות; ג. לישב חבלי ארץ שוממים. העולים החדשים, שלא כעולים שבאו לפני מלחמת העולם השניה, כלומר לפני השמדת ששת מיליוני יהודי אירופּה, לא קיבלו לפני עלייתם כל הכשרה חקלאית או כל חינוך חלוצי; כמעט כולם היו בגולה תושבי ערים ועיירות שעסקו במלאכה או במסחר. אולם המגע עם אדמת המולדת וההדרכה והיזמה הממלכתית הפכו תושבי ערים, ללא כל הכשרה קודמת, לעובדי אדמה ולבוני יִשובים חקלאיים.

העולים החדשים נענו למעלה מהמקווה לקריאה להתנחל על הקרקע. הצלחה זו יש לזקוף במידה מרובה על חשבון ותיקי ההתישבות העובדת שנחלצו להדרכה ביִשובי העולים החדשים, ובמיוחד לאהבת הארץ שהיתה נטועה בלב היהודים בכל הארצות ובכל הדורות.

בתקופה קצרה בערך הוקמו מאות יִשובים חקלאיים חדשים — בגליל, בשומרון, בשרון ובדרום. המשק החקלאי נתגוון וטופחו צמחי תעשיה: טבק, סלק סוכר, פשתן ולבסוף גם כותנה. הפרדסים שנעזבו ונהרסו בימי המהומות ומלחמת הקוממיות שוקמו, ומטעי ההדר הורחבו. הורחבו בקצב מהיר גם מטעים אחרים (זיתים, גפנים, תאנים, בננות, אפרסקים ועצי פרי אחרים). שטח הירקות הוגדל, ושטח ההשקאה הוכפל והושלש.

המתישבים החדשים היו ברובם עולים חדשים מארצות אסיה, אפריקה ואירופה, אבל הנוער הישראלי תרם אף הוא להרחבת ההתישבות בהקימו בעיקר יִשובים קיבוציים לעשרות. בשנת 1952 קמה תנועה ״מהעיר אל הכפר״ שחבריה היו רובם פועלים מסודרים בחרושת, והם הקימו עשרה יִשובים משלהם, ורבים מהם נקלטו ביִשובים ותיקים. גורם בולט בהרחבת ההתישבות היה נח״ל, ובשנת 1949 — גם חיילים משוחררים אחרי תום מלחמת הקוממיות.

גידול הכותנה זכה להצלחה רבה הודות לעזרת חקלאי יהודי מקליפורניה, חניך הגימנסיה העברית בתל־אביב, מר סם המבורגר. עוד בימים קדומים, במאה הי״ד לפני הספירה, גדלה כותנה בארץ. גם בראשית המאה העשרים נעשו נסיונות לגדל כותנה על־ידי המתישבים היהודים — ולא הצליחו. חוסר מים, ומזיקים שלא התגברו עליהם, הכשילו נטיעות אלה. אחרי הקמת המדינה נתחדשו הנסיונות לגידול כותנה, ובהדרכת סם המבורגר נזרעה בשנת 1953 כותנה על שטח של 200 דונם בארבעה מקומות שונים בארץ. הגידול עלה יפה וגם נמצאו אמצעים להדברת מזיקי הכותנה. שטח הכותנה התרחב משנה לשנה, ובשנת תשכ״א כבר נזרעו 165,000 דונם. היבול הוא בין הגדולים בעולם, וגם הטיב אינו נופל מזה של הכותנה הטובה ביותר בארצות אחרות.

עם האטת העליה משנת 1952 ואילך הואט גם קצב ההתישבות. אולם גדל חלקם של ילידי הארץ בהתישבות החדשה.

העליה הגדולה לא יכלה כמובן להיקלט כולה בחקלאות, ונעשו מאמצים ממושכים להרחבת התעשיה והמלאכה. מהמִלְוֶה האמריקני בסך 100 מיליון דולר הוקצבו 20 מיליון דולר לצרכי התעשיה: לתעשיית המתכת — 4 מיליונים, לתעשיית חמרי הבנין — 3 מיליונים, לתעשיית המזון 2.8 מיליון, לתעשיית הטכסטיל — 1.7 מיליון דולר, לחברת האשלג וחברת החשמל — 5 מיליונים, ולתעשיות ומלאכות שונות אחרות — 2.6 מיליון דולרים. ניתנה עזרה ל־155 מפעלי תעשיה ול־89 בעלי־מלאכה, רובם בתל־אביב וירושלים, והשאר בכל רחבי הארץ.

בעשור הראשון גדל הישוב היהודי בארץ ביותר ממיליון איש, חלקם ריבוי טבעי, ורובם העליה. ביום הכרזת המדינה מנה הישוב היהודי 649,633 נפש ובסוף שנת 1957 1,762,741. הריבוי הטבעי הגיע בתקופה זו ל־290,392, העליה ל־896,355 (מהם 9,366 תיירים שהשתקעו בארץ). אולם במשך זמן זה עזבו את הארץ כ־89,000 יהודים, כך שהגידול האמיתי היה 1,113,108 נפש. משבעים ותשע ארצות נהרו היהודים לישראל העצמאית.

משנת 1948 עד סוף 1957 הוקמו 478 ישובים חקלאיים חדשים והשטח המעובד הגיע קרוב לארבעה מיליון דונם. עד הקמת המדינה הושקה בארץ שטח של כרבע מיליון דונם, בסוף שנת 1957 הגיע השטח המושקה ל־1,100,000 דונם. מבין הישובים החדשים שהוקמו במדינה היו עד סוף 1957 93 קיבוצים, שהוקמו בעיקר על־ידי נוער ישראלי, שקלטו גם מאות חברים מחוץ לארץ, אולם חשיבות מיוחדת נודעת לעובדה שרוב הישובים החקלאיים נבנו על־ידי עולי אסיה ואפריקה, שלא קיבלו מעולם כל הכשרה חלוצית ופרט ליהודי קורדיסטן ומעטים אחרים לא עסקו מימיהם בעבודת האדמה. כמעט כל ישובי העולים הם מושבי עובדים.

נוף הארץ נשתנה בעשור זה תכלית שינוי גם על־ידי צמיחת ישובים חקלאיים ועיירות פיתוח במרחבים שוממים בצפון ובדרום, וגם על־ידי מפעל היעור שנעשה בממדים עצומים. במפעל היעור הוחל עוד בתקופת המנדט, על־ידי הקרן הקיימת, אבל רק אחרי הקמת המדינה התרחב היעור בתנופה אדירה. בשנת 1944 היו רק 53,000 דונם נטועים יער. בשנת תש״ט (1948/9) ניטעו 52,000 דונם יער, בחלקם על־ידי הממשלה, פיק״א ואחרים, ורובם על־ידי הקרן הקיימת. עד שנת תש״ך (1959/60) הגיע שטח היער הנטוע ל־299,500 דונם, מזה הממשלה — 109,040 דונם, הקרן הקיימת— 176,200 דונם, אחרים — 14,260.

עם התחסלות חברת פיק״א בשנת תשי״ז (1956) הועברו יערותיה בחלקם לקרן־הקיימת, וחלקם למתישבים על אדמות החברה.

בשנת 1957 הושלם יבוּש אגם החולה. יובשה הביצה הממארת הגדולה ביותר במדינה, ונוספו רבבות דונמים של אדמה פוריה להתישבות נוספת. במרכז פיתוח החקלאות עמד המפעל של גילוי מקורות המים. בעשר השנים האלה נעשו למעלה מ־1,200 קידוחי מים, פותחו מפעלי מים מקומיים ואזוריים והושלם מפעל הירקון — נגב א'. תפוקת המים גדלה מ־300 מיליון מטרים מעוקבים בתש״ט ל־1,025 מיליון מטרים מעוקבים בתשי״ז. הודות לכך גדל שטח השלחין מ־300,000 דונם בשנת תש״ט ל־1,340,000 דונם בשנת תש״ך.

* * * * *

בניגוד לארצות השכנות — מצרים, בבל וסוריה, לא היתה ארץ־ישראל מעולם ארץ מושקית. הארץ אשר נראתה ליוצאי מצרים כארץ זבת חלב ודבש — לא היתה ארץ זבת מים. בימים הקדומים שימשו המים בארצנו בעיקר לשתיה.

בספר דברים, יא 11–10 נאמר:

״כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָה, לְרִשְׁתָּהּ לא

כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת

זַרְעֲךָ וְהִשְׁקֵיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם

עֹבְרִים שָׁמָה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם.״.

בארץ מפוזרות בארות עתיקות רבות, ששימשו בעיקר לצרכי בית וחצר וקצת להשקאה. בזמנים קדומים נבנו בריכות לאגירת מים הזורמים ממעינות חרפיים, כגון בריכות שלמה בסביבת ירושלים. שרידי מפעלי המים הם ברובם המכריע מלפני תקופת כיבוש הערבים. בירושלים נתגלתה מנהרה (נקבה) מימי חזקיה המלך שהעבירה מי הגיחון לתור העיר ירושלים, ונמצאה כתובת עברית חקוקה בסלע בנקודת פגישת חוצבי המנהרה שבאו משני קצותיה.

ההתישבות החקלאית היהודית בדורנו הבינה כי אִכלוס צפוף של הארץ מותנה בחקלאות אינטנסיבית, כלומר, חקלאות שלחין, ועוד לפני קום המדינה הותווּ תכניות השקאה בהתאם להנחיות של המומחה האמריקני ו. לאודרמילק בספרו ״רשמי עמק טנסי על הירדן״. מאז קום המדינה עמדה בעיית המים במרכז דאגתה של המדינה, לאחר דאגת הבטחון. בעשור הראשון למדינה פותחו מקורות מים שכושר התפוקה שלהם הוא כשמונה מאות מיליון מטר מעוקב, פי שלושה וחצי מאשר במשך 70 השנים לפני המדינה. עליה זו באה בשלושה צינורות:

א. גורמים פרטיים, בחפירת בארות להעלאת מי תהום, ויזמה ציבורית מקומית — מושבות וערים, וכן איגום מי גשמים. ב. מפעלי מים אזוריים במקומות של תנאים טבעיים קשים; החשוב במפעלים אלה הוא קו הירקון לצפון הנגב. ג. תכנון ארצי כולל של מפעלי־המים הגדולים, הראשי בהם — הובלת מי הירדן לנגב. מפעל זה כולל מבצעים הנדסיים מורכבים של חפירת תעלות, הנחת צינורות, כינון תחנות שאיבה וכו', בריכות איגום שבהן ירוכזו המים ויובלו עד הנגב. מפעל הירקון שבו הוחל בשנת 1952 אִפשר התישבות חקלאית בדרום ובנגב הצפוני.

מפעל הירדן עומד להסתיים בשנים 1963/4.

בראשית ההתישבות העברית החדשה ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה היו מתקני המים במצב גרוע מאשר בזמנים קדומים. אנשי העליה הראשונה, שהתישבו על הקרקע באזור הים התיכון, חיקו תחילה את השיטות הערביות בחפירת בארות, אולם לאט לאט שכללו שיטות אלה. הבארות אפשרו נטיעת פרדסים. כל באר סיפקה בערך 20 מטר מעוקב לשעה להשקאת שטח של 20 — 30 דונם פרדס.

לפגי מלחמת העולם הראשונה הוקם מפעל מים מרכזי ראשון מהירקון שסיפק 300 מטר מעוקב לשעה. אחרי המלחמה הביאה העליה השלישית אתה מומחי מים, ועם הרחבת ההתישבות הוחל בשכלול מתקני המים. שוכללה הטכניקה של בנין בארות באזור החוף, והבארות סיפקו פי שלושה ויותר מכמויות המים שסיפקו לפני המלחמה.

התקנת רשת החשמל ביזמת פנחס רוטנברג ז״ל עזרה רבות לשכלול הבארות ושאיבת המים. בתקופה זו הוחל בניצול מי מעיינות בגוש חרוד ובשאיבה מנהרות, בעיקר מהירמוך ומהירדן, והגיעו גם לגילוי מים בשכבות הרריות. במקומות שלא היתה בהם כל אפשרות לספּק מים במסגרת הכפר בלבד (במשקי הירדן, בבקעת יבנאל, בכמה ישובים באזור החוף) אורגנה הספקת מים על בסים אזורי. בשנת 1936 נוסדה חברת ״מקורות״ שעשתה גדולות בניצוּל המים הסמויים והגלויים שבארץ. הגורם המרכזי לפיתוח המים וניצולם באמצעים משוכללים היתה ההתישבות העובדת, שהתחלתה נעשתה עוד בימי העליה השניה (יִסוּד דגניה בשנת 1911). חברת ״מקורות״ הוציאה חוברת בשם ״אוצרות המים בארץ־ישראל״, שבה הוּתוותה תכנית להספקת מים כל־ארצית, ששללה את התפיסה הפסימית של ממשלת המנדט על אפשרויות פיתוח המים. המומחה האמריקני ו. ק. לאודרמילק היה לעזר רב בפיתוח זה. מארצות־הברית הובא מומחה מים, המהנדס הייס, שהתווה תכנית מים כל־ארצית שתאמה תפיסת המישבים והמתישבים היהודים. גולת הכותרת של תכנית זו היתה ברעיון להזרים מי הצפון לנגב. הנגב, שהיה ארץ לא נודעת כמעט לעליות הראשונות, ורבים ראו בו מדבר שומם ללא תקוה ואפשרות של התישבות, נעשה משנת 1934 ואילך לראש תקוה להתישבות חלוצית.

בשנת 1943 הוקמו שלוש הנקודות הראשונות בנגב: בית אשל על יד באר־שבע, (נהרסה בעקבות מלחמת הקוממיות, לאחר שעמדה בגבורה נגד הכוחות המצרים שנה שלמה), גבולות בנגב המערבי, ורביבים בהר הנגב, כשלושים ק״מ מדרום לבאר־שבע. במוצאי יום כיפור תש״ז, כשנה וחצי לפני הקמת המדינה, הוקמו אחת־עשרה נקודות בצפון הנגב, והונחו קוי צינורות זמניים מן הירקון לאספקת מים חלקית.

אולם רק עם הקמת המדינה, לאחר שכל מקורות המים ושטחי האדמה הועמדו ברשות העם הריבוני בישראל, אפשר היה לפתח תכניות המים במלוא היקפן.

פיתוח מקורות המים שנעשה בתקופת המנדט על־ידי יהודים ומוסדות (פיק״א) הגיע עד מיליון מ״ק לשנה. הפיתוח עד 1930 הגיע עד שלושה מיליונים מ״ק לשנה. הפיתוח משנת 1931 ועד מלחמת העולם השניה הגיע עד שמונה מיליונים מ״ק לשנה, הפיתוח במשך מלחמת העולם השניה ועד הקמת המדינה 15 מיליון מ״ק. אולם במשך שבע השנים הראשונות של קיום המדינה פותחו מקורות מים שסיפקו 550–600 מיליון מ״ק, כלומר, פי שנים וחצי ויותר מכמות המים שסופקו משך שבעים שנות ההתיישבות לפני קום המדינה. בשנת 1956 כבר הקיפו מפעלי המים 100 מיליון מ״ק לשנה. דבר זה אִפשר את הרחבת שטחי השלחין ב־150,000 דונם לשנה וגם הבטיח אספקה גדלה והולכת של מים לצרכי בית ותעשיה. עד לאמצע שנות השישים מקווים להגיע בקירוב לשני מיליארד מ״ק לשנה, שיספקו מי השקאה לשטח של שלושה מיליון דונם, מי שתיה לשלושה מיליון אוכלוסין ומים לתעשיה.

בעשור הראשון למדינה הושקעו במפעלי המים בערך 550 מיליון ל״י. בתחילת 1952 הוקמה חברת תה״ל (״תכנון המים לישראל״) העוסקת בתכנון מפעלי המים העיקריים ובפיקוח על ביצועם. היא גם מטפלת במפעלי הניקוז החשובים בארץ, במפעל הביוב של גוש דן (סביבת תל־אביב), בצינורות הנפט (מאילת) והגז. היא גם מבצעת מחקרים הידרולוגיים המשפּרים ומרחיבים ידיעותינו על מאזן המים הארצי.

יחד עם האמצעים לניצול מלא של מי התהום נתגלה צורך לאגור מי הזרימה העילית, ותה״ל החל בחפירת אגמים, שתכליתם לאגור מי שטפונות ולשמור על מלאי מים משנים גשומות לשנים שחונות. לפי הערכה יוכלו האגמים להוסיף כ־800 מיליון מ״ק מים להשקאה בשנה. עד עכשיו כבר נחפרו: אגם בית־נטופה בגליל, אגם קישון באפיק הקישון ליד כפר ברוך, אגם משמר אילון, אגם נחל גרר, אגם נחל באר־שבע, אגם שובל ואגם ירוחם, 30 קילומטר מדרום־מזרח לבאר־שבע.

נעשים גם נסיונות להמתקת מי הים לצרכי השקאה. בנידון זה פועל מכון הנגב שהוקם בבאר־שבע, ונעשים נסיונות גם לפי שיטת המהנדס זרחין בשותפות עם חברה אמריקנית. אם נסיונות אלה יוכתרו בהצלחה, כלומר אם תימצא שיטת המתקת מי־הים שעולה בזול וכדאית לחקלאות, תיפּתר בכך אחת הבעיות העיקריות של האנושות בימינו: הפרחת המדבריות באסיה, באפריקה ובאמריקה, שיספקו די מזון לאוכלוסיה ההולכת וגדֵלה במהירות מדאיגה, ביחוד בארצות אסיה (בסין ובהודו), ועל־ידי־כך תיפתר הבעיה המשקית הראשונה במעלה של ישראל: מים לישוב גדֵל, לחקלאות מתרחבת ולתעשיה מתפתחת.

החקלאות קלטה רק חלק קטן, אם כי חשוב, של גידול האוכלוסין — כרבע מיליון נפש. רוב העולים והמתבגרים מילידי הארץ נקלטו במלאכה וחרושת ובתחבורה — ביבשה, בים ובאויר. התעשיה בלבד פירנסה בשנת 1960 162,060 עובדים (בשנת 1947 רק 76,100 עובדים) — כשש מאות אלף נפש. כמיליארד ל״י הושקעו בהרחבת התעשיה, והיצור התעשייתי גדל פי 3.2 מאז קום המדינה. הוקמו מפעלי תעשיה בענפים חדשים ובסיסיים: דשנים כימיים, צמיגים, מנועים, מקררים חשמליים, הרכבת מכוניות, יצור חלקי חילוף למטוסים. ותעשיה צבאית מתרחבת. התפוקה הממוצעת בחקלאות ובתעשיה גדלה ב־40–50 אחוז.

תשע מאות אלף העולים שהגיעו עד סוף 1959 חייבו מפעל שיכון עצום. ומאז קמה המדינה נבנו 518,152 חדרים חדשים למגורים, שבחלקם הרב נמסרו לעולים, נוסף על עשרות אלפי חדרים נטושים ביפו, לוד, רמלה, בית שאן, אשקלון ובאר־שבע. עד סוף מַרס, 1957, השקיעה המדינה 1,322 מיליון לירות במפעל הבניה. היא השקיעה 488 מיליון במפעלי תחבורה ביבשה, בים ובאויר, והשקעה זו אפשרה את קליטתם של כארבעים אלף מפרנסים.

הצי הישראלי שמנה בראשית קיום המדינה 4 אניות בתפוסה של 6,060 טונות הגיע בשנת 1960 ל־63 אניות בתפוסה של 362,000 טונות, וצוות העובדים הגיע ל־2,296 שמהם 2,029 ישראליים. הולך וגדֵל גם הצי האוירי, ומכון הבדק, שהוקם על־ידי מתנדבים אמריקניים במלחמת הקוממיות, הוא אחד הראשונים באגן ים התיכון.

השקעות המדינה בחינוך גדלות משנה לשנה עם ריבוי מספּר התלמידים בגנים, בבתי־ספר יסודיים, תיכוניים, מקצועיים, חקלאיים, בתי־מדרש למורים ולגננות ובתי־ספר גבוהים. בשנת תש״ט למדו בבתי־ספר יסודיים 102,064 תלמידים יהודים, 6,780 תלמידים ערבים. בבתי־ספר על־יסודיים למדו אז 8251 תלמידים. בבתי־ספר גבוהים למדו 1,074 תלמידים. בשבת תשכ״א למדו בכל בתי־הספר 598,167 תלמידים, מהם 50,636 ערבים. בגני־ילדים למדו 74,995 יהודים ו־5,546 ערבים. בבתי־ספר יסודיים — 361,707 יהודים, 33,739 ערבים. בבתי־ספר מיוחדים למדו 841; בבתי־ספר לנערים עובדים — 7,744, בבתי־ספר תיכוניים 30,015 יהודים, 1,086 ערבים; בבתי־ספר תיכוניים של ערב — 4,202 יהודים; בכיתות המשך 7,587; בבתי־ספר מקצועיים 11,560, בבתי־ספר חקלאיים 5,692 (מהם 47 ערבים), בבתי־מדרש למורים ולגננות 6,159, בחינוך גבוה 11,850; במוסדות אחרים — 23,548. עד סוף 1960 הוציאה המדינה על חינוך 393,021,015 ל״י.

מכוני המחקר, ובראשם מכון וייצמן ברחובות, פעלו רבות להעלאת הרמה האקדמאית ולטיפוח המחקר המדעי בישראל, והמדע הישראלי זכה להכרה והוקרה בינלאומית, וכמה כינוסים מדעיים בינלאומיים נתכנסו ברחובות ובירושלים³.

על שירות הבריאות הוציאה המדינה עד סוף 1960 סכום של 211,261,660 ל״י. בשטח זה פעלו גם קופת חולים של הסתדרות העובדים ו״הדסה״, וקופת חולים של ארגונים קטנים יותר. שירות זה וריבוי הרופאים בישראל (בסוף שנת 1960 — 5,225 רופאים) הביא להפחתה ניכרת בתמותת הילדים ולהגדלת אורך החיים הממוצע, שהוא מהארוכים ביותר בעולם.

* * * * *

העם הקטן שנמצא בארץ בראשית יִסוּד המדינה לא היה עוצר כוח לבדו לעמוד במשימות הגדולות שהוטלו על המדינה הצעירה: קיום הבטחון, קליטת מאות אלפי עולים, פיתוח ענפי משק בחקלאות, בחרושת, בתעשיה, טיפוח חינוך ומדע. גם במלחמת הקוממיות לא עמדה ישראל לבדה. מחמישים ארצות ומעלה בתפוצות, בכל חמשת חלקי תבל — אירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, הגיעו מתנדבים מכל העדות והשבטים של העם היהודי המפוזר, מתנדבים לצבא־הגנה־לישראל. כשמונה עשר אחוז של צבאנו היו מורכבים ממתנדבים אלה. התנדבות הגולה תרמה תרומה חשובה לא רק מבחינה כמותית, אלא, ביחוד, איכוּתית; כמה מהשירותים המשוכללים והמכריעים כמעט שהיו נמנעים אלמלא בעלי המקצוע המומחים שהגיעו אלינו מכמה ארצות, ובראשן ארצות־הברית, קנדה, דרום אפריקה, צרפת וצ׳כוסלובקיה. גדול ורב היה חלקם של מתנדבים אלה בבנין כוח האויר הצעיר ובמבצעיו המרובים והמכריעים. גם בחיל הים, בחיל התותחנים והמרגמות הכבדות, והשריון ובשאר השירותים הצבאיים ניכר חלקם של מתנדבי חוץ־לארץ. כבר בהקמת צבא־הגנה־לישראל ובנצחון המפואר נתגלם החזון ההיסטורי אשר החיה וקיים את העם היהודי בגולה ואשר למענו הוקמה המדינה — חזון קיבוץ הגלויות. מעשרים ואחת ארצות אירופה הגיעו אלינו מתנדבים: אנגליה, אוסטריה, איטליה, בלגיה, בולגריה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, יון, נורבגיה, ספרד, פולין, פינלנד, צ׳כוסלובקיה, צרפת, רומניה, רוסיה, שוויץ, שבדיה.

יהדות אמריקה הצפונית והדרומית שלחה מתנדבים מארבע עשרה ארצות: אורוגוואי, ארצות־הברית, אקואדור, ארגנטינה, בראזיל, מכסיקו, ניקאראגואה, פנמה, פרו, צ׳ילי, קובה, קוסטריקה, קולומביה, קנדה.

אפריקה שלחה מתנדבים מעשר ארצות: אלג׳יר, אפריקה הדרומית, חבש, טוניס, טריפולי, מצרים, מרוקו, קונגו, קניה, רודסיה.

יהדות אסיה שלחה מחמש ארצות: בורמה, הודו, סין, תימן ותורכיה. באו מתנדבים גם מאוסטרליה ומניו־זילנד.

גם במלאכת קליטת העליה והיצירה של ישראל השתתפה היהדות, בכל הארצות שהמשטר הטוטליטרי לא מנע זאת, בלב שלם ובנפש חפצה. המגבית היהודית בארצות־הברית, באפריקה הדרומית, באנגליה, באמריקה הדרומית, ובארצות מערב־אירופה הכניסה מאז קום המדינה עד סוף 1960, 929,000,000 דולר, שנמסרו לסוכנות היהודית בירושלים, שלפי הסכם עם ממשלת ישראל הוטל עליה לנהל את פעולת העליה וקליטתה ובמיוחד את ההתישבות החקלאית.

בשלהי 1950 עמדה הממשלה על כך שנוכח גיאות העליה ומשימות הפיתוח שהוטלו עליה לא יספיקו הכנסות המדינה הפנימיות וכספי הסוכנות היהודית, והיא הזמינה בספטמבר, 1950, כינוס נציגי יהדות אמריקה, ובפניהם הובהרו שתי התמורות המתחוללות בארץ עם בוא ראשית העליה הגדולה: תמורת עם ותמורת ארץ. ציבורים גדולים שהתקיימו מאות בשנים בתנאי עושק, דיכוי, השפלה וניווּן בנכר — נעשים בארץ לבני עם ריבוני, אזרחים גאים, יוצרים, המעצבים בעצם ידיהם גורל חבריהם וגורל עמם ומפריחים בזיעתם ובעבודתם את מולדתם הנשֵׁמה; ותמורת הארץ: ביצות ניקזות ונהפכות לשדות פורחים, הרים חשופים ניטעים יערות, אדמות עזובות מופרות ומוריקות, גנים, כרמים ופרדסים מכסים שטחים שוממים.

כינוס הפזורה היהודית והפרחת אדמת המולדת — זוהי ההרפתקה המבורכת הגדולה ביותר בתולדות עמנו, ואולי אחת ההרפתקאות הגדולות ביותר בתולדות האדם, בדומה למינה ואִכלוּסה של אמריקה. אולם לאמריקה ניתנה ארץ גדולה ועשירה וגם זמן רב, והחשוב ביותר — בטחה ושלוָה מצד שכניה, בשעה שלישראל דוחק הזמן. היהודים בארצות המצוקה אינם יכולים לחכות. גם השממה בארצנו אינה יכולה לחכות הרבה זמן, ושכנינו הערבים מדרום, ממזרח ומצפון מוסיפים גם אחרי מלחמת הקוממיות וחתימת הסכמי שביתת הנשק להערים על עמנו סוד התקפת השמד ואומרים זה לזה בלי הרף: ״לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי, וְלֹא יִזָכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד״ (תהלים פג, 5). דאגת הבטחון שומה על ישראל לשאת בכוחות עצמה, אבל קיבוץ גלויות וקליטתם והשרשתם בעבודה ובמשק הארץ — זה למעלה מיכלתה של מדינת ישראל, אבל אין זה למעלה מיכלתו של העם היהודי. המגבית עושה גדולות — אבל אין ממשלת ישראל רוצה בנדבות, אלא מִלוה, מִלוה עממי גדול לפיתוח הארץ אשר יוחזר למלוים במשך 14–15 שנה.

מומחים פיננסיים יעצו נגד מלוֶה עממי. הם טענו כי המגבית בארצות־ הברית מצליחה באשר היא באה בחלקה הגדול על חשבון הפטור ממסים. אולם מלוה יצטרך כל יהודי להוציא אך ורק מכיסו, וזה לא יצליח. הממשלה לא קיבלה חוַת דעת זו — היא האמינה בעם היהודי, ואמונתה לא הכזיבה. במאי, 1951, פתח ראש הממשלה את מלוה העצמאות בארצות־הברית, והוא הוכתר בהצלחה בלתי רגילה. עד סוף 1960 גייס המלוה קרוב ל־500 מיליון דולר בארצות־הברית בלבד. לשום מלוה עממי לא היתה הצלחה כזו בארצות־הברית. לעזרה הרבה שבאה מיהדות אמריקה נוספה תמיכתה המתמדת של ממשלת ארצות־הברית — גם בהלואות וגם במענקים. כבר נזכר המלוה הראשון של 100 מיליון דולר שניתן עוד בימי הממשלה הזמנית, והכנסת הראשונה אישרה אותו לא בלי ביקורת חריפה מצד מפ״ם. ד״ר מ. סנה שהיה אז הדובר מצד מפלגה זו הזהיר את הכנסת שסיוע מצד אמריקה הוא רק צעד ראשון, צעד שני הוא שעבוּד, צעד שלישי הוא הצטרפות לגוש ובסיסים צבאיים וצעד אחרון — מלחמת עולם (״דברי הכנסת״ 17.3.49 ). מאז ועד סוף 1960 קיבלה ישראל 447,000,000 דולר מממשלת אמריקה, מזה במענקים 267 מיליון דולר, ואף אחד מהדחלילים של דובר מפ״ם לא הופיע. עזר כספי רב לפיתוח ישראל היו השילומים מגרמניה שעוררו סערה גדולה מאוד בכנסת, והפעם לא רק מצד מפ״ם אלא, בעיקר, מצד ״חרוּת״.

ביום 12 במרס, 1951, הגיש שר החוץ בשם ממשלת ישראל לארבע מעצמות הכיבוש בגרמניה (ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, ברה״מ) אגרת בה הועלתה והונמקה תביעת ישראל לשילומים מגרמניה בסך מיליארד וחצי דולר (משני חלקי גרמניה: המערבית והמזרחית). ״פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כפי שביצעו הנאצים בהשמדת שליש העם היהודי אין לו כפרה בשום פיצוי חמרי״, נאמר באגרת. ״כל הניתן להיעשות הוא להשיג שילומים ליורשי הקרבנות ושיקום לנותרים בחיים. העם הגרמני עודנו מוסיף ליהנות מפירות הטבח והבז שעוללו מנהיגיו הקודמים. עליו יאמר: ‘הרצחת וגם ירשת’?״

מברית־המועצות לא באה כל תשובה לאגרת הישראלית, אולם שלוש מעצמות המערב הביעו בתשובתן אהדה לדבר עצם תביעתה של ישראל, אם כי הסתייגו מגודל הסכום הנדרש; הן עמדו על הצורך במשא־וּמתן ישיר בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה המערבית למימוש תביעת השילומים.

ביום 27 בספטמבר 1951 מסר ראש ממשלת גרמניה המערבית, ד״ר אדנאור, הצהרה במליאת הבונדסטאג (הפרלמנט המערב גרמני) בבון, בה עמד על נכונות ממשלתו ״להגיע לפתרון בעיית השילומים החמריים, באמצעות משא־וּמתן עם הנציגים של ממשלת ישראל אשר קלטה מספר כה רב של פליטים יהודיים חסרי בית״ ועם הנציגים של העם היהודי.

ביום 26 באוקטובר נתכנסה בניו־יורק ועידת הארגונים היהודיים בענין תביעות כספיות מגרמניה ואִשרה בשם העם היהודי כולו תביעות ישראל לשילומים.

ביום 26 בדצמבר פנה ד״ר אדנאור ליושב ראש ועדת הארגונים היהודיים בהזמנה לנציגי ישראל ולנציגי העם היהודי למשא־ומתן, כפי שהעלתה ממשלת ישראל באגרתה מיום 12 במרס 1951.

בתחילת ינואר 1952 נפתח בכנסת ויכוח בשאלה זו שנמשך שלושה ימים. ויכוח סוער כזה לא ראתה הכנסת כל שנות קיומה. הציונים הכלליים (שמָנו אז, בכנסת השניה, 23 חברים), מפ״ם (אז, לפני הפילוג, מנתה 15 חברים), חרוּת (8 צירים) ומק״י (5 צירים) התנגדו בתוקף ובלהט לכל מו״מ על שילומים. האגודה ופועלי האגודה (5 צירים) נמנעו.

מפלגת פועלי א״י (מנתה אז 50 צירים), הפועל המזרחי והמזרחי (10 צירים) והפרוגרסיבים (4 צירים) חייבוּ את השילומים.

דובר הציונים הכלליים טען כי הפיצויים יהרסו המוּסר והיחוּד הרוּחני של העם. אולם הקיצוניים בהתנגדותם היו צירי מפ״ם וחרוּת. י. חזן תקף נאומו של שר החוץ מיום 4.11.51 על מדיניות החוץ שבּה אמר כי ״כמקודם תחתור הממשלה לקיום יחסי ידידוּת עם כל המדינות השומרות שלום ונוטות ידידוּת לישראל; אך עניניה החיוניים ביותר מצווים עליה בראש וראשונה להדק קשריה עם אותן המדינות אשר קיבוצי היהדות שבהן חפשים לעזור לה בשליחותה ההיסטורית, ואשר ממשלותיהן מוכנות לסייע בידה לעמוד בנסיונות הקשים העוברים עליה כיום, ואשר נכונו לה עדיין בעתיד״. הכנסת החליטה אז: ״הכנסת רשמה לפניה את הודעת שר החוץ ועוברת לסדר היום״. בנאומו בכנסת על שאלת השילומים הודיע מר י. חזן: ״ב־5 בנובמבר התקיים כאן הויכוח הגורלי על מדיניות החוץ. משמעות הצעת הממשלה אז, וכן ההחלטה שנתקבלה על־ידי רוב הכנסת, היתה ויתוּר על עצמאותנו המדינית. זה כלפי חוץ. התוצאות הפנימיות הן קרע פוליטי עמוק בתוך הישוב, קרע פוליטי ההולך ומעמיק ומסכן את כל עתידנו. היום מתקיים המשך חמוּר שבעתיים, היום מציעה לנו הממשלה ויתור על עצמאותנו הרוחנית, מכירת הנפש לאחר שנמכר הגוף״.

בא כוח ״חרוּת״, מר בגין, טען כי המשא־וּמתן עם גרמניה על שילומים הוא ״תועבת התועבות בישראל, ולא היתה כמותה מיום היותנו לגוי״, ובעודו נואם הגיעו המונים, שמנהיג ״חרוּת״ דיבר לפניהם באותו יום, לרחבה שלפני הכנסת, זרקו אבנים לתוך הכנסת, פצעו והתנפלו במקלות ובאבנים על השוטרים שבאו להגן על חברי הכנסת; יותר ממאה שוטרים נפצעו, וההמון המוּסת רמס אותם ברגליו כשהשוטרים נפלו שותתי דם על רצפת הרחוב, ורק הצבא שהוזעק להגנת בנין הכנסת הציל את המצב. כפי שפרסם עתון ״חרוּת״ למחרת אמר מר בגין להמון בככר ציון: ״כאשר ירו בנו בתותח, אז נתתי פקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! — זו תהיה מלחמה לחיים או למוות״.

גם בכנסת החל מר בגין לאיים ויו״ר הכנסת מר י. סרלין נאלץ להפסיק את הישיבה. כשנתחדשה הישיבה הודיע היו"ר, שמר בגין חזר בו מביטוייו הפוגעים, והוא ימשיך בנאומו. בנאומו סיפר מר בגין שאמר להמון בככר ציון: ״לכו, עמדו, הקיפו את הכנסת, כמו בימי רומא, כשנציב רומאי רצה להציב פסל בהיכל, נזעקו יהודים מכל קצוי הארץ, הקיפו את הבית״ ולכנסת אמר: ״יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם, יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה, עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות. נעזוב את משפחותינו ונאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא־וּמתן עם גרמניה. — אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי־סוהר, מחנות־ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות יריה. אין דבר. על ענין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית עלי סלע. — אם יהיה צורך נֵהָרג יחד עמהם, ולא יהיו שילומים עם גרמניה״.

גם מר ש. מיקוניס, נציג מק״י בכנסת, הודיע כי ״המוני עם ישראל נסערים ומזועזעים מן המשא־וּמתן של הממשלה עם ממשלת הנאצים של בון״. בסוף הויכוח הנסער שלא היה לו תקדים בתולדות הכנסת הציע חבר הכנסת גוברין בשם הקואליציה: ״הכנסת, לאחר ששמעה את הודעת הממשלה על תביעת השילומים מגרמניה על הרכוש היהודי השדוד, מיפה את כוחה של הוַעדה לעניני חוץ ובטחון לקבוע סופית את הפעולה בהתאם לנסיבות ולתנאים״.

מר י. ספיר בשם הציונים הכלליים, מר ח. רובין בשם מפ״ם, הגברת רזיאל־נאור — בשם ״חרות״, מיקוניס בשם מק״י הציעו: ״הכנסת דוחה הצעת משא־וּמתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניו השילומים״. בהצבעה שמית ביום 9.1.52 נתקבלה הצעת הממשלה ברוב של 61 נגד 50. כשהודיע היו״ר תוצאות ההצבעה קרא נציג ״חרות״: ״ואף־על־פי־כן לא תקבלו את הכסף הזה. תראו!״

ועדת החוץ והבטחון החליטה שהרשות בידי הממשלה להכריע בשאלה זו. וביום 18 בפברואר 1952 החליטה הממשלה על משא־וּמתן עם נציגי גרמניה המערבית בענין השילומים, ולאחר שהושג תיאום מלא בין ישראל ובין הארגונים היהודיים בדבר תביעותיהם ואופן הגשתם, נפתח המשא־וּמתן ביום 21 במרס 1952 בהאג, בירת הולנד. בהודעת הפתיחה ציינה משלחת ישראל, כי בעוד אשר התביעה שהועלתה באִגרת מיום 12 במרס, 1951, בסך מיליארד וחצי דולר התיחסה לגרמניה כולה, הרי ״אותו החלק המוּפנה לריפובליקה הפדראלית הגרמנית (כלומר גרמניה המערבית) היא בסך מיליארד דולר״. המשא־וּמתן נסתיים ב־10 בספטמבר 1952 בחתימת הסכם לפיו התחייבה מערב גרמניה לשלם לישראל, בסחורות, שילומים בסך 3 מיליארד מרק (715 מיליון דולר לערך) ועוד 450 מיליון מרק לזכות הוַעדה לתביעות יהודיות מגרמניה. לפי ההסכם, משך ביצוע התשלומים 12 שנה. ההסכם אוּשר על־ידי הפרלמנט של מערב גרמניה ב־18.3.53. כעבור יומַים ניתן אישורו גם של הבית העליון (בונדסראט), והחוזה נחתם בו ביום על־ידי נשיא מערב גרמניה. ממשלת ישראל אשרה את החוזה ביום 22.9.53.

עד סוף 1960 קבלה ממשלת ישראל 541,000,000 דולר על חשבון השילומים.

* * * * *

אחד הגילויים הבולטים ורבי־התוצאות של התמורה שנתחוללה בישראל — זהו גידולה המתמיד של הסתדרות העובדים בתקופת המדינה. את שרשיה הטמירים של ההסתדרות מוצאים עוד בימי העליה השניה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהוקם בשנת 1906 בגליל ״החורש״ ואחר כך קמו הסתדרויות חקלאיות ביהודה, בשומרון ובגליל. בירושלים נוסדה עוד לפני בוא העליה השניה אגודת פועלי הדפוס, וכן קמו ביפו, עם ראשית בנינה של תל־אביב ארגוני פועלים מקומיים. ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל הוקמה בחיפה בחנוכה בתרפ״א. זו קמה לא כדוגמת הארגונים המקצועיים בכל שאר הארצות. גם ביציקת דפוסי תנועת הפועלים לא היו אנשי העליה השניה כבולים לנוסח המקובל בארצות אחרות, אלא יצרו לפי חזונם וצרכי המציאוּת המתרקמת בתנאים בלתי רגילים בארץ הקמה לתחיה על־ידי עם מתעורר לתחיה. פרופ' אלברט איינשטין, שנכח בפתיחת הועידה השניה של ההסתדרות, בשנת תרפ״ג, אמר בנאום הברכה הקצר שלו: — ״הולכים אתם בדרך לבנין הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת, נוכחתי לדעת שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידיכם״. ואמנם היתה ההסתדרות ״ללב של תנועת הגאולה של העם היהודי״, כפי שהוגדר בדו״ח של הוַעד הפועל לועידה השניה, ״מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ — עשרות דורות של מאוַיי הגאולה וחבלי משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה — העליה מהגולה, ואחריתה — בעבודה בארץ — מי ישורנה. האיש אשר לא ידע אח קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו — לא יבין ולא יכיר מהי תנועת הפועלים שלנו. והכרה זו חובה היא עלינו כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ־ ישראל״.

בועידת היסוד של ההסתדרות בחיפה היו מיוצגים 4433 פועלים מהכפר ומהעיר. כמה ממפעליה החשובים של ההסתדרות הוקמו כמה שנים לפני יסוד ההסתדרות. קואופרטיבים יצרניים: בית חרושת למכונות והתכה בשם ״עמל״ נוסד בטבת תרע״ט, בית חרושת מכני לנגרות בשם ״כרמל״ נוסד בסיוָן תרע״ט, שניהם בחיפה. ״קופת חולים״ ו״המשביר״ נוסדו בימי מלחמת העולם השניה. אולם התנופה הגדולה לקואופרציה בשטח האשראי והקניה, המכירה, התחבורה ועוד, לפעולה תרבותית וחינוכית, לקליטת עולים ולהתישבות — באה עם הקמת הסתדרות העובדים.

הישוב היהודי בימי יסוד ההסתדרות מנה בס״ה 65,000 נפש. ההסתדרות אז הקיפה רק 7% מהישוב היהודי הקטן. מאז החל הגידול המתמיד, לא רק במספרים אבסולוטיים אלא גם באחוזים. בדצמבר 1926, שש שנים אחרי יִסוּדה, מנתה ההסתדרות 22,500 חברים. בישוב כולו היו 156,000 נפש. אחוז חברי ההסתדרות עלה משבעה לארבעה עשר. בדצמבר, 1932 (בבחירות לועידה הרביעית) מנתה ההסתדרות 32,475 חברים. הישוב כולו מנה 192,000 איש. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל־17.6%. בדצמבר 1941, בבחירות לועידה החמישית של ההסתדרות, הגיע מספר חבריה ל־118,500. מספר הנפשות בישוב היה אז 479,000. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל24.7%.

בבחירות לועידה השביעית של ההסתדרות שהתקיימו בפברואר 1949, אחרי תום מלחמת הקוממיות, מנתה ההסתדרות 190,000 חבר, המדינה מנתה אז קצת יותר משבע מאות אלף יהודים. אחוז חברי ההסתדרות הגיע ל־26%, מזמן היוָסדה, בסוף 1920, עד תום מלחמת הקוממיות גדל הישוב היהודי בארץ פי עשרה וחצי; ההסתדרות גדלה פי

1. תהליך הפיכתו של הישוב בארץ לישוב עובד התקדם בכמות ובאיכות, במספר ובמשקל. אולם גידול מתמיד ודינמי זה מחויר לעומת הגידול המופלא בתקופת המדינה.

בסוף 1960 היו בישראל 1,911,300 יהודים, באותו זמן מנתה ההסתדרות 724,720 חברים, מהם 21,246 ערבים. אחוז חברי ההסתדרות באוכלוסיה היהודית בסוף 1960 היה 36.8%. בשתים־עשרה השנים בערך שלאחר הועידה השביעית, שנתקיימה בפברואר 1949, נוספו 513,474 חברים להסתדרות, לישוב היהודי בישראל נוספו בתקופה זו 1,100,677. אחוז הגידול של ההסתדרות מהגידול הכללי הוא 46.6%.

מספרים אלה מעידים על שתי עובדות רבות משמעות לגבי עתיד העם ודמוּתו: 1. רוב העם בישראל הוא עם עובד. 2. כל זרם עליה מגדיל אחוז העובדים בעם.

* * * * *

בשלוש־עשרה שנים אלה חוללה ממשלת ישראל תמורה מבורכת בחיי המיעוטים במדינה: בכלכלה, בחינוך, בבריאות. בכל התחומים האלה שוּנה לטובה מצבם של ערבי ישראל ממצבם של הערבים במדינות הערביות השכנות, וללא כל השוָאה למצב המיעוטים היהודיים בארצות אלה. עוד במגילת העצמאות הוכרז כי ״מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. על יסוד הכרזה זו הושוותה האשה הערבית בישראל בכל זכויותיה לגבר; נאסר ריבוי נשים על יהודים ומוסלמים גם יחד. המצור ששמוּ הארצות השכנות — מצרים, ירדן, סוריה ולבנון — על ישראל, והמדיניות המוצהרת של שליטיהן להכחיד את ישראל, חייב ומחֵייב את המדינה לנקוט באמצעי בטחון מיוחדים על שטחי הגבול הנתונים תחת ממשל צבאי. מצב זה גם פטר את הערבים אזרחי ישראל ממילוי חובה אזרחית יסודית: הבנים והבנות הערבים פטורים משירות־בצבא־הגנה־לישראל, פרט לדרוזים והצ׳רקסים אשר בתחילה שירתו מתוך התנדבות, ובשנת 1956 נתחייבו הבנים — ולא הבנות — חובת שירות, לפי דרישת כל ראשי העדה הדרוזית והצ׳רקסית. יש גם כמה מתנדבים בצה״ל מהעדות הנוצריות. פרט לשני הבדלים אלה, שלהם גורמת האיבה המוצהרת של שליטי הארצות השכנות, מובטח בישראל שויון זכויות וחובות מלא לכל התושבים בלי הבדל דת ולאום, והמיעוט הערבי רשאי להשתמש בשפתו גם בבית־הנבחרים הישראלי — בכנסת, אם כי כמה נבחרים ערבים בוחרים לדבר עברית.

בסוף שנת 1948 נמצאו בישראל כ־120,000 תושבים לא־יהודים. בעקבות הסכם שביתת־הנשק עם ירדן נוספו תושבי ״המשוּלש״ במרכז הארץ, וכשלושים אלף ערבים, שהתגוררו בארצות השכנות ביום קום המדינה, הורשו להתישב בישראל. ב־22.5.61 הגיע מספר התושבים הלא־יהודים ל־237,773. בשנת 1948 עיבדו הערבים 2000 דונם בהשקאה. בשנת 1961 — 30,000, והשטח המעובד כולו הגיע ל־900,000 דונם. בשישים כפרים ומעלה הותקנו מפעלי השקאה. התפוקה הערבית בחקלאות גדלה פי שישה בעשר שנים. תמורה גדולה יותר חלה בחינוך הדור הערבי הצעיר. בשנת 1948 למדו בבתי־ספר יסודיים 7,417 תלמידים ערבים ובשנת 1960 — 33,739, נוסף על 9,000 הלומדים בבתי־ספר נוצריים. למעלה מאלף תלמידים לומדים בבתי־ ספר תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים. 88 תלמידים לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים ו־12 בטכניון בחיפה (שנת 1960).

התושב הערבי נהנה כמובן מכל שירותי הבריאות של המדינה כאזרחים יהודים, והתחלואה הכללית ותמותת הילדים בקרב ערבי ישראל היא הקטנה שבכל ארצות ערב השכנות.

מתרחבת הקואופרציה בכפר הערבי ומתהדק הקשר בינה ובין הקואופרציה היהודית. פועלים ערבים מתקבלים בזכויות וחובות שווֹת להסתדרות העובדים העברים בארץ.

הערבים והדרוזים מיוצגים בכנסת — גם בתוך רשימות יהודיות וגם כנבחרי רשימות ערביות. ויש לציין שהמיעוטים בישראל הם לפי שעה הערבים שוחרי השלום היחידים באזור, כי בארצות השכנות אפילו המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות וחברי ״תנועת השלום״ הפרוקומוניסטית לא הרימו קולם מעולם למען שלום ישראלי־ערבי.

* * * * *

בהקמתו, בארגונו, באימונו ובציודו של צה״ל יש לציין ארבעה שלבים:

1. פקודת הממשלה הזמנית מיום 26.5.48 האומרת: ״מוּקם בזה צבא־הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, מחיל ים ומחיל אויר. במצב חירום יונהג גיוס חובה לצה״ל על כל שירותיו. גיל חייבי הגיוס יהיה כפי שיקָבע על־ידי הממשלה הזמנית. אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצה״ל״. פקודה זו מן הצורך היה לבצע תוך המלחמה שפרצה בליל הכרזת המדינה, כשהמטרה הדחופה היתה להביס את האויב ולגרש את הפולשים מהמדינה הצעירה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהיסטוריה של העולם — אם בכלל יש לו אח בהיסטוריה — שהוכרזה מלחמה על מדינה ביום היוָלדה וצבאה הולך וקם תוך סערת המלחמה.

אמנם, הצבא, כמדינה כולה, לא נולד יש מאין. להכרזת המדינה קדמו מפעלי התישבות, יצירה משקית ותרבותית של שלושה דורות חלוצים, אולם המדינה אינה פרק בתולדות הישוב, אלא תקופה חדשה בתולדות העם היהודי באשר הוא, ובמידה ידועה פרק חדש בהיסטוריה של העולם. גם להקמת הצבא קדמה מסורת ה״הגנה״ והגדודים היהודיים במלחמת העולם הראשונה והשניה. בלי נסיון חברי ההגנה על כל שלוחותיה (חי״ש, פו״ש, פלמ״ח) והמתנדבים היהודים במלחמת העולם השניה, ביחוד הבריגדה ויחידת התותחנים, לא היה קל ביותר — אם בכלל אפשר היה — לארגן צבא תוך כדי התקפה של צבאות סדירים מחמש מדינות ותיקות. אבל גם מלחמת הקוממיות, זו שנפתחה בליל 15 במאי 1948, לא היתה פרק חדש בתולדות ההגנה, אלא נקודת מפנה בתולדות ישראל לא פחות ממלחמות יהושע בן־נון, דוד המלך והחשמונאים. צה״ל היה לא המשך ההגנה, אלא גילוי מחודש של הכושר הצבאי העברי, שנפסק עם תבוסת בר־כוכבא, וקם לתחיה הודות לרוח הגבורה שהיתה גנוזה בעם היהודי בכל שנות נדודיו בגולה.

ארגון ההגנה קם מתוך התנדבות חפשית ומתוך אחריות פנימית אישית וחרדה לגורל בטחון הישוב, ולא קל היה לשים עליו עול השלטון האזרחי. לא היה שלטון יהודי ממשי — אלא רשות נבחרת שהכפיפות לו היתה ענין שברשות. להלכה היתה מרוּת ההנהלה הציונית והוַעד הלאומי על ההגנה, אבל מרוּת זו היתה למעשה במידה רבה פיקטיבית. המרוּת האמיתית היתה למפקדה פריטטית מורכבה חציה מנציגי הסתדרות העובדים וחציה מנציגי ״האיחוד האזרחי״, כלומר ראשי תל־אביב והתאחדות האיכרים. ראש המפקדה הארצית (רמ״א) היה מתמנה על־ידי הסוכנות, והיה צריך לפעול לפי הוראותיה. למעשה היתה המפקדה מנהלת על דעת עצמה את ההגנה, ורק בענינים אחראים ביותר היתה ההנהלה הציונית נותנת הוראות.

ולא קל היה לשנות הרגלים של הרבה שנים גם לאחר הקמת המדינה. בידי ההגנה שבמחתרת לא יכלו להימצא כלי הנשק הכבדים, שבלעדיהם לא היה צה״ל יכול לנצח: תותחים, טנקים, מטוסי קרב, ספינות מלחמה. בימי ההגנה גם לא היתה רשות אחת לאומית, שלה היו כפופים כל הכוחות, וחיו מַחתָרות מִתחָרוֹת; ולא קל היה גם לאחר הקמת המדינה להשליט אחדוּת וּמרוּת בלעדית ומשמעת קפדנית. לא תמיד נתמלאו פקודות המטה בדיוקן ובזמנן, והמגמה לקיים רשויות צבאיות נפרדות אם מטעמים ״מעמדיים״ ואם מטעמים ״פטריוטיים״ כביכול, הוסיפה להתקיים בגלוי ובסתר כמה חדשים אחרי הקמת צה״ל ולא קל היה לעקרן, והיתה צפויה לנו סכנה חמוּרה של התגודדוּת פנימית בצבא בעוד האויב בשער, ונדרשו מאמצים נמרצים ונועזים לחסל כל שיירי התבדלוּת בצה״ל. אין פלא שהיו גם כמה כשלונות במלחמת הקוממיות: בחזית הצפונית־מזרחית, בהתקפה על ג׳נין, בלטרון ועוד. אולם תוך כדי המלחמה חוּשלה אחדוּתו של צה״ל, ובגמר מלחמת הקוממיות בתחילת 1949, לא היה עוד סימן בתוך הצבא לכל התגודדוּת והתבדלוּת.

2. השלב השני — הארגון התקין, המסודר והשיטתי של צה״ל, בא רק לאחר שהכנסת קיבלה בספטמבר 1949 את חוק שירות הבטחון, שהביא להקמת צבא תקין מורכב משירות חובה, החל על כל בן ובת בגיל 18, שירות קבע של מתנדבים, ומילואים של משוחררי הצבא עד גיל 49, וניתן תוקף לחובת הכשרה חקלאית לחיילים.

בשלב זה נתארגן ונשתכלל שירות המודיעין הצבאי, שנעשה לאחד השירותים המעוּלים בעולם במחקר המצב והיחסים, המגמות ויחסי הכוחות של ארצות המזרח התיכון; הועלתה במידה ניכרת רמת האימונים והמשמעת בצבא. נעשתה התחלה באימון המילואים, ואורגנו קורסי השתלמות לקצינים גבוהים, אלופים ואלופי־משנה. כן נשלחו קצינים מצטיינים להשתלם בבתי־ספר צבאיים בצרפת, אנגליה וארצות־הברית.

לצבאות ערב היה זיון מאיכות מעולה מזו שלנו (באויר, בנשק כבד ובכוח הימי), ובכמות נפלנו מהם במידה מרובה. לצבאות ערב כבר היו מטוסי סילון — כשחיל האויר הישראלי היה מצויד כמעט במטוסי בוכנה בלבד. סילונים היו לו מעטים, מטיפוס מטאור.

אחת הבעיות החמורות בשלב זה היתה לקיים בקרב המגויסים שבאו מהעליה החדשה את היתרון הרוחני שהנחיל לצה״ל במלחמת הקוממיות עדיפות מכרעת על האויב והיה הגורם הראשי בנצחוננו. חלק גדול מקרב העולים החדשים באו לארץ ללא חינוך, ללא ידיעת הלשון העברית, ללא מסורת חלוצית, וללא הכרת המולדת וההיסטוריה העברית.

גם התעשיה בארץ, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת הקוממיות, היתה באִבּה, ושירותים ומוצרים עיקריים לצבא בשטח האספקה והקשר, היה הצבא חייב לארגן וליצר בכוח עצמו.

המסורת הצבאית שירש צה״ל היתה בעיקרה מסורת הצבא הבריטי, שבו שירתוּ רבבות מתנדבים מישראל בימי מלחמת העולם השניה, ובו רכשו נסיונם הצבאי והמלחמתי בעמידה מול צבא מסודר, כי ההגנה, עם כל גבורתה ומסירותה, נסיונה בימי המנדט היה בעיקר נגד כנופיות. מסורת בריטית זו לא התאימה לצה״ל. הצבא האנגלי היה בעיקר צבא משלוח, שתפקידו הראשי היה להגן לא על ארצו ולא להילחם בתוך גבולותיה (למעשה, מימי השתלטוּת ויליאם הכובש לא ידעה אנגליה מלחמה בתוך שעריה). הצבא האנגלי נועד להילחם ברחבי האימפריה או בארצות בעלות בריתה. וכל מחנות הצבא הבריטי בארץ־ישראל אף הם לא נועדו להגנת הארץ, אלא היוּ מיועדים לצבא משלוח, והצבא הבריטי נשען בעיקר על עבודת ״ילידים״ זולה. החיילים עצמם לא טיפלו בעבודות במחנה, הללו נעשוּ על־ידי עבודה זולה של ילידים. צה״ל נאלץ להשתמש במחנות הצבאיים הבריטיים כפי שהם, כי האמצעים שלנוּ לא הרשוּ לנו להקים מחנות חדשים מותאמים לצרכים שלנו, אוּלם העבודה במחנה הוטלה על החיילים עצמם או על אזרחי ישראל, ששכרם היה גדול משכר חיילי שירוּת חובה ולפעמים גם משל חיילי־קבע; משוּם כך, נאלצנוּ לעשות קימוצים מכסימליים בכוח־אדם בצבא, להקטין הצבא הסדיר, ביחוּד צבא הקבע, עד המינימום האפשרי, מבלי לפגוע, כמובן, בכושר הלחימה של צה״ל.

אולם שמירת המִתקנים המפוזרים שירשנו מהבריטים הצריכוּ כוח אדם רב, צבאי או אזרחי, שאפשר היה לקמץ בהרבה, אילוּ יכולנוּ להקים בעצמנוּ מִתקנים ומחנות צבאיים לפי צרכי צה״ל ויעודי צה״ל. ההכרח שלנו להקטין הצבא הסדיר עד המינימום ההכרחי אילץ אותנו לשלוח כל המגויסים בעלי כושר קרבי — ליחידות לוחמות; המגויסים אשר כושר הקרב שלהם היה פגום לא הספיקו למלא כל השירותים הצבאיים ההכרחיים, ולכן הצטרכנו להשתמש בכוח־אדם אזרחי אחר, וגם ליצר בעצמנו דברים, שבמדינה מפותחת הם נוצרים בתעשיה פרטית. צה״ל גם נאלץ לקחת על עצמו משימה חינוכית שבארצות מפותחות היא מוטלת על בתי־הספר, כי חלק גדול של המגויסים מהעולים (וגם לא מעטים מילידי הארץ) — הגיעוּ לצבא בלי חינוך יסודי, וכמה מהם — ללא ידיעת קרוא וכתוב.

קשיים לא מעטים באִרגוּן הצבא ובקיום כושר הלחימה שלנו נפתרוּ על־ידי גיוס האשה לצבא. אילמלא מילאה החיילת תפקיד גדול בשירותים הצבאיים, ובשירוּתים שמן ההכרח יתמלאו על־ידי חיילים ולא על־ידי אזרחים, לא היינו מוּכשרים להחזיק כוח סדיר מצומצם בכושר לחימה מספיק. ומצב זה לא ישתנה גם בשנים הבאות. גיוס האשה לצבא בישראל הוא הכרח חיוּני כל עוד תרחף סכנת מלחמה.

התברר גם ששירוּת האשה בצבא, בין אם היא בוגרת גימנסיה או סמינריון למורות וגננות מילידות הארץ, ובין אם היא עולה חדשה מארצות אירופה או ארצות המזרח שלא קיבלו בגולה ולא בארץ חינוך תיכון או יסודי, מתעלה בצבא גם מבחינה אנושית וגם מבחינה יהודית. הצבא אינו מורכב ממלאכים, ויש דברים שאין עליהם אפיטרופסות, לא בחיים האזרחיים ולא בחיים הצבאיים, ויש גם בצבא מקרים לא רצויים, אם כי באחוז קטן יותר מאשר בישוב האזרחי. בכלל, הוברר שהחיילת מתעלה בצבא גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה תרבוּתית וגם מבחינה אנושית־כללית, מבחינת עליית כבודה, בטחונה ותכונותיה האזרחיות. היא רוכשת נסיון חיים שלא היתה מקבלת בזמן קצר כזה בשום מקום אחר, והעיקר — היא ממלאה תפקיד חיוני בהעלאת כושר הלחימה של צה״ל.

השמירה על עקרון האיכוּת הגבוהה — היא הנשק הסודי של ישראל במלחמת הקוממיות, וזה יהיה נשקו הסודי גם בבאות — חייבה את הצבא ליהפך לבית־הספר הגדול ביותר בארץ: בית־ספר יסודי ותיכוני לנוער בן 18 ומעלה, שלא קיבלו חינוּך זה לפני בואם לצבא, וכאלה היו רוב החיילים מהעליה החדשה וגם לא מעטים מילידי הארץ.

בשנת תשי״א — 1950/1 היו בין מגויסי הצבא — 4.7% חסרי כל השכלה, בשנת תשי״ב — 7.3%, בשנת תשי״ג — 8.9%. אלה היוּ שנות גאות העליה; אחוזים אלה אינם חושפים כל האמת. היו מגויסים של עדות מיוחדות שאחוז נעדרי כל השכלה ביניהם היו — 8.7%; 8.9%; 9%; 9.9%; 10.6%; 13.2%; 13.3%; 18.2%; 18.7%; 21.7%; 22.7%; 24.3%. הבדלים גדולים אלה בין בני עדות שונות היו לא רק פגיעה קשה בכושר הצבא, אלא יצרו מחיצות מסוכנות בין עדות שונות, שגם בחיים האזרחיים הם מהווים תקלה קשה, אבל בצבא הם סכנה חמוּרה. בלי הרגשת שויון ממשי ואחוָה לוחמת לא יתכן צבא נאמן ומסור.

והצבא היה חייב להתחיל באימון של אלפי טירונים — בלימוּד עברית במשך שישים שעות, כדי להנחילם מינימום בידיעת הלשון, וגם ללמדם ראשית הכתיבה. במשך שישים שעות אלו רכש הטירון 200 המלים העבריות הראשונות, אחר־כך לימדוּ אותו, יחד עם אימון צבאי, במשך 200 שעה עוד 1200 מלים.

לפעמים היוּ מוכרחים להפסיק כל אימון — והיחידה נהפכה לבית־ספר. גם חדרי המעצר היו נהפכים לכיתות לימוד. מלבד עברית הקדישו 30 שעות ללימוד ידיעת הארץ, על־פי ספר מיוחד שהוציא הצבא — ״זאת ארצי״. 40 שעות הוקדשוּ ללימוד תולדות העם היהודי. לומדים גם חשבון, שכולו טבוע בחיי צה״ל. 40 שעות הוקדשוּ ללימוד היסטוריה כללית. כל הלימודים האלה הם על־פי ספרים שהוציא צה״ל. הוטלה חובה ללמוד לפחות 30–40 פרקים נבחרים מהתנ״ך. כל זה היה חובה על חייל שלא קיבל חינוּך יסודי בבית־ספר עברי — בארץ או בחוּץ־לארץ.

הנסיון הוכיח, שאיכות החיילים עולה עם כל שנת ישיבה בארץ. בצבא נערכו בחינות פסיכו־טכניות והוכח, שמי שהגיע בשנה הראשונה ל־26%, הגיע בשנה שניה ל־41% ובשלישית — ל־43%. בתחילה היו רק 10% מהחיילים כותבים מכתביהם עברית. השנה כותבים למעלה מ־90% מכתביהם עברית.

בשנים אלה עשה הצבא אולי יותר מכל מוסד אחר להעלאת הדור הצעיר מהעליה החדשה וגם לליכוד האומה ולמיזוּג הגלוּיות.

הצבא לא יכול לחכות עד שבני 18 מחוסרי חינוך יגויסו לצבא. הוא ראה שיש כמאה אלף נערים ונערות בגיל 14 — 18, שרק 20%, או לכל היותר 25% מהם, מקבלים חינוך על־יסודי–תיכוני, מקצועי או חקלאי. מכל היתר היו רבים שלא קיבלוּ כל חינוּך יסודי, באשר הובאו לארץ כשהם כבר בני 14 — והיו עזובים להשפעת הרחוב בשכוּנות עוני ופרברי העיר. הצבא הקים מעין תנועת נוער קדם־צבאית בשם גדנ״ע (גדודי נוער), שיחד עם לימוד ידיעת הארץ, סדר, ומחנאות קיבלו שיעורים באזרחות טובה וסודרו להם שיחות חינוכיות ותרבוּתיות.

היו קיימות תנוּעות מפלגתיות, שהקיפוּ בערך — 45,000 נערים ונערות מבני עשר ומעלה, החצי מזה אוּלי בגיל 14–16. היתה בהם ברכה לא מבוטלת, כי יצאוּ מתוכם גרעיני התישבות, אולם שכרם יצא בהפסדם, כי הם לא חונכו לשירוּת העם, המדינה, הכלל, אלא לשירות המפלגות, שקשה היה להבחין בהבדלים שביניהם, והכניסוּ ילדים ונערים בריב מפלגות טפל וחסר־תוכן, שהנוער ודאי לא ידע לעמוד על טיבו וטעמו. והעיקר — תנוּעות הנוער של המפלגות טיפלו בראש וראשונה בנוער לומד, והנוער הדל, שיותר מכל היה זקוק לטיפול חינוכי, היה עזוב לנפשו, והם היו הרוב של הנוער, וממנו נבנה גם העם וגם הצבא.

תחילה טיפל גדנ״ע גם בנוער לומד, אולם שר הבטחון קבע, שהטיפול הקדם־צבאי והבטחוני, במידה שהוא דרוש, ימָסר לבתי־הספר עצמם בהשגחת משרד החינוּך, והצבא יטפל ביחוד בנוער העובד, בנוער של המעברות, ישובי העולים ופרברי הערים — שאינו לומד, לא בבתי ספר תיכוניים ולא במקצועיים או בחקלאיים. והכוָנה היתה להקנות לנוער זה — לא חינוּך קדם־צבאי, אלא חינוך קדם־נח״ל, כלומר ערכי יסוד אנושיים ויהודיים, הכרת הארץ, סדר ונקיון, רגשי אחוָה, כבוד יהודי; לטפח בהם את כשרון הסיור, שיט, תעופה, לנטוע בלבם אהבה למולדת, למדינה, לערכי האומה העברית, רוח גבורה וכושר חלוצי.

היה חשש מבוסס שהצבא המורכב מכל הגלוּיות — ורוב הגלוּיות שממנו באה העליה הגדולה לאחר קום המדינה היו נעדרי חינוך יהודי והשכלה אנושית — יתחלק לשנים: הטוראים יהיו כולם בני עדות עשוקות חינוך, והמפקדים יהיו כולם בני עדות, שההיסטוריה לא התאכזבה להן כל־כך מבחינה תרבותית.

ולכן עשוּ מאמצים גדולים להכשיר בני כל העדות לקצונה. מאמצים אלה הצליחוּ. בצבא לא רושמים עדת המגויס, אלא ארץ הלידה. גוש הקצינים הגדול ביותר הוא מבני הארץ, אבל יש גם קצינים מארבעים ושבע ארצות, נוסף על ישראל, 23 ארצות אירופיות, 11 ארצות אסיתיות, 7 ארצות אפריקניות, 5 ארצות אמריקניות (גם מצפון וגם מדרום) וכן מאוסטרליה.

3. השלב השלישי — נפתח באוקטובר 1953.

כששר הבטחון החליט בלבו לפרוש מהממשלה — ביקש חופשה מהממשלה לחדשיים, והקדיש שבעה שבועות, מיום 24.8.1953 עד 17.10.1953, לבדיקה מפורטת ויסודית במצב הצבא וצרכי הבטחון. ביום 18.10.1953 נמסרה לממשלה סקירה מפורטת על התקדמוּת הצבא באימון, בחינוּך ובציוד, וכן גם על כוננוּת הצבאות הערביים, והוצעה תכנית צבאית לשלוש שנים; מגמתה היתה לחשל העליה החדשה וישובי העולים במקרה של התקפת האויב; לאכלס שטחים ריקים שיש להם ערך איסטרטגי מיוחד, לפתח תעשיות וענפי משק אזרחיים, שיש להם ערך בטחוני (ובראש וראשונה תעוּפה אזרחית, צי מסחרי, תעשיות בסיסיות וכימיות); — להגביר עליית נוער בגיל 16 — 18 מארצות מסוימות שיגדיל כוח האדם שיגן על בטחון המדינה; יצירת תנאים לגיוס מהיר של המילואים על־ידי סידור מחסנים ורכב למטרה זו; שינוּי מבנה תקציב הבטחון שיאפשר הגדלת הרכש על חשבון צמצוּם סעיפי תחזוקה; שחרוּר הפיקוּד הצבאי מכל דאגות משקיות ותקציביות וריכוזו באימון ותכנון, והעברת כל תפקידי משק, אספקה ותקציב לרשוּת אזרחית; הגברת יחידות לוחמות על־ידי צמצוּם שירותים. והעברת מכסימום של שירותים למשרדים ולמפעלים אזרחיים, והיעזרות מכסימלית במשק האזרחי לאספקה, להובלה, לבנין, ליצוּר צבאי ולשאר שירותי הצבא; העדפת כוחות המחץ בחילות על חשבון שאר החילות, העדפת אימון משוכלל של פיקוד המילואים על אימון כמותי של חיל המילואים; שימת הדגש על העלאת האיכות, ולא רק בצבא אלא בכל הגילים מגיל 14 עד גיל 50 בעם כולו; שילוב האימון הצבאי בהשרשת החיילים בערכי התרבות של עם ישראל ובטשטוש המחיצות העדתיות; מיזוּג ותיקים וחדשים בחיי החברה והמדינה; ביצוּר כלכלי של ישובי העולים והעלאת רמתם התרבוּתית; חיזוּקה של ירושלים, וישוב הפרוזדור; יצירת ישוב יהודי גדול בנצרת ובגליל הצפוני; ריבוי ישובים חדשים על הגבולות ובדרום.

התכנית נתאשרה על־ידי הממשלה. ואם כי בשנת 1954 נתרחשוּ כמה תקלות — הלך כוחו של צה״ל וגדל גם ברוח וגם בחומר, גם בציוּד וגם באימון; ומערכת סיני שהחלה בליל 29.10.1956 ונסתיימה בהצלחה מלאה ביום 5.11.1956 — הוכיחה את התעצמוּתו, כשרו ויכלתו של צה״ל, לאחר שלוש שנים.

על מערכת סיני דובר בפרוטרוט בשנתון תש״ך, ועלילות צה״ל חרותות מאז בהיסטוריה הצבאית של העולם; ובנידון זה אין לקפח העזרה הנאמנה שהוגשה במשך חדשים תמימים לצה״ל על־ידי ממשלת צרפת בהנהגתו של גי מולה הסוציאליסט ובורג׳ס־מונורי מהמפלגה הרדיקל־סוציאליסטית.

4.  השלב הרביעי מתחיל מאחרי מערכת סיני.

מערכת סיני הבטיחה לנו חופש שיט במיצרי אילת — ועל ידי כך מגע ימי ישיר עם יבשת אסיה ואפריקה המזרחית, שחסימת תעלת סואץ על־ידי הרודן המצרי לאניות ישראליות ניסתה לנתק. על־ידי כך רכשה אילת בפועל את החשיבוּת שהיתה צפונה בה בכוח מאז הונח יסודה החדש בשנת 1949 — שלושת אלפים שנה אחרי היותה הנמל העברי הראשון בתקוּפת שלמה. המלך.

אחרי מערכת סיני נסלל כביש באר־שבע — אילת, ושני יַמי ארצנו נקשרו ברשת כבישים. באפריל 1957, הונח צינור הנפט הראשון (ברוחב של 8 אינטש) מאילת לבאר־שבע. באבגוסט 1958, הונח צינור נפט מורחב (16 אינטש) מבאר־שבע לחיפה, ובספטמבר 1960 הופעל צינור זה. הצינור הצר ישמש להובלת מים.

על השלב הרביעי בהתפתחוּת צה״ל יסופר רק בשנים הבאות. פה ניתן רק לציין כי בתקוּפה זו נתחזק חיל הים במידה ניכרת הודות לשיפור היחסים שבין ישראל ובריטניה. מדינה זו שהתנגדה להחלטת או"ם ב־29 בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בחלקה של הארץ, עמדה ביחסה הבלתי־ידידוּתי לישראל גם כמה שנים לאחר שהמדינה הוקמה בניגוד לרצונה.

אמנם, במאי 1950 השתתפה יחד עם ארצות־הברית וצרפת ב״הצהרת שלוש המעצמות״ בנוגע לזיון ולבטחון בארצות ערב ובישראל, שהיתה מכוונת למנוע מירוץ זיון בין מדינות ערב וישראל, והכירה בצורך שגם ישראל, במדינות ערב, תחזיק כוחות מזוינים ברמה מסוימת, והכריזה על התעניינוּתן של שלוש המעצמות לקדם השלום והיציבוּת במדינות ערב ובישראל. שלוש־המדינות התחייבוּ לפעול נגד כל פגיעה בגבוּלות או בתחומי שביתת־הנשק של ישראל ושכנותיה.

למרות הצהרה זו המשיכה בריטניה כמה שנים לספק נשק למדינות ערב — ירדן, מצרים ועיראק, וסרבה למכור נשק לישראל. בפעם הראשונה שינתה בריטניה קו זה — באבגוסט, 1955, כשמכרה לישראל שתי משחתות, ולאחר שיפוץ ואימון מלחי חיל הים של צה״ל הגיעו ביוני, 1956, לידינו. לאניות ניתן שם ״יפו" ו"אילת״.

במערכת סיני נפלה בידנוּ משחתת מצרית שניסתה להפגיז את חיפה, וניתן לה השם ״חיפה״.

אחרי המהפכה של קאסם בעיראק, בשהופל השלטון של נורי סעיד ובוטלה המלכות ההאשמית בעיראק — בא שינוּי ניכר ביחסי בריטניה לישראל. באבגוסט 1958 מכרה אנגליה לישראל שתי צוללות ואימנה מלחים מחיל־הים הישראלי להפעיל הצוללות, ובשנת 1959 הגיעו לישראל ונקראוּ בשם ״תנין״ ו״רהב״.

אחת ההפליות הבולטות ביותר של בריטניה כלפי ישראל — היתה הענקת טנקים כבדים מדגם סנטוריון למדינות ערב, וסרובה למכור טנקים אלה לישראל. בתחילת 1959 חל שינוּי גם בנידון זה, וצה"ל רכש מספר סנטוריונים מבריטניה, שחיזקוּ במידה ניכרת חיל־השריון הישראלי.

בכל השלבים של בנין הצבא לא פחתה הדאגה לטיפוח המתח החלוצי שנתגלם בגוף המיַחד מקומו של צה״ל בכל צבאות העולם: אימון וחינוך חיילים לעבודה ולהתישבוּת חקלאית וליסוּד ישוּבי־ספר, הגוּף ששמו נח"ל.

מראשית ימי התישבוּתנוּ היו התישבוּת חקלאית והגנה צמודות זו לזו. כבר מיסדי הכפר העברי הראשון בשנת 1878, יוצרי פתח־תקוה, נאלצוּ לאחוז ברובה ולהגן בעצמם על חייהם, על עבודתם ועל כפרם, בקפוץ עליהם רוגזם של אנשי המדבר ומשַׁמרי השממה. לכלל מיזוּג קבוע ומתמיד של עבודה חקלאית והגנה הגענו בימי העליה השניה עם היוָסד ״השומר״. ״השומר״ לא היה ארגוּן מחתרת, אם כי לא היה לו מעמד חוקי ומוכּר מטעם השלטון העותומני. הוא פעל בגלוי כארגון שומרים, וכמנהג הימים ההם נשא נשקו בגלוּי, כאשר עשוּ גם הבדוים והפלחים הערבים.

המתנדבים בארץ־ישראל ללגיון העברי בימי מלחמת העולם הראשונה היו ברובם פועלים חקלאיים, ביניהם ותיק האיכרים ברחובות, משה סמילנסקי. את משאת נפשם של מתנדבי הגדוד הארצישראלי ביטא ש. יבנאלי ז״ל, אחד המתנדבים, באמרו: ״עם יצירת המחנה העברי הלוחם יִוָצר גם מחנה עברי עובד. אחרי הקריאה: לעלות להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה: לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול דרכים, לעבד הקרקעות — כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשים את רעיון המשיח״.

מפעל הגבורה הראשון של ההגנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה היתה הגנת תל־חי על־ידי מתישבי כפר־גלעדי וחבריו של יוסף טרומפלדור; כשהארץ היתה נתונה תחת שלטון בריטי — התפשטה ההגנה גם לערים, אבל לא במקרה עמדו בראשה אנשי ההתישבות — כי כל ישוב חקלאי היה מטרה להתקפת האויב, והאויב בתקוּפה ההיא היו כנופיות ערביות ארצישראליות. במלחמת העולם השניה חושל כוח המחץ של ההגנה: אורגנוּ פלוּגות המחץ, או, בקיצור, פלמ״ח. זה היה כוח שנועד לכתחילה לאימון חקלאי בחצי זמנו ולאימון צבאי בחצי זמנו השני. יחידות אלו היו עד הקמת צה״ל כוח המחץ הראשי של ההגנה היהוּדית.

עם הקמת מאות ישובי עולים חדשים, שלא הביאוּ אתם מלכתחילה המטען החלוּצי של העליה השניה והשלישית, וגם לא תכונת ההגנה העצמית, גבר הצורך לחשל רוחם ולקרב אותם ברוח או בסדרי המשק וכושר ההתגוננות לישובים החקלאיים הותיקים. והנוער של ישובים אלה נתבע למלא שליחות זו. לאחר הקמת המדינה נצמדה הכשרה חקלאית של הנוער לשירוּת צבאי.

תוך סערת הקרבות במלחמת הקוממיות הוקמה בצבא יחידה של נוער חלוצי לוחם (נח״ל), שנועד למזג חובת הצבא וחובת הכשרה ועבודה חקלאית, ובהינתן החוק הראשון על שירוּת הבטחון אחרי תום הקרבות, בשנת 1949, קבע החוק במפורש שיש להנחיל לצה״ל (פרט ליחידות מסוימות) שתי תכונות יסוד הדרושות לבטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי, והמגויסים יקבלוּ גם אימון צבאי וגם הכשרה חקלאית. משתי שנות שירות החובה תהיה שנה אחת מוקדשת להכשרה במשקים חקלאיים, על מנת שהמשתחררים מהצבא יהיו מסוגלים להקים ישובי ספר.

ואמנם נח״ל הקים מאז 1951 ועד 1960 שלושים ישובים (מהם 23 קיבוצים, 5 מושבים, 2 ישובי עולים). מלבד זאת הקים הנח״ל חמש היאחזוּיות שטרם נהפכוּ לישוּבי קבע.

* * * * *

בקיץ 1954 הוזעקוּ צעירי המושבים הותיקים לנהלל. נאמר להם: ברשותנו שני דברים חשובים — מיליון וחצי יהודים בארץ, וכל אדמת המדינה. מיליון וחצי היהוּדים מרוכזים ברובם המכריע בנקוּדות עירוניות אחדות; והרוב המכריע של אדמת המדינה ריק ושומם, ובשני דברים אלה צפונה סכנה חמורה: גם למיליון וחצי היהודים וגם לאדמה. וקודם כל סכנה לבטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה. בדורנו זה יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחר. וֶהְיות רוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם — בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. קל בימינו למחות בבת אחת את כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה הדבר חזה ־ כל המדינה אבודה. התריס היחיד בפני סכנה זו הוא פיזור האוכלוסין.

אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם. אבל יש ממדים שונים לסכנה. ככל שהישובים קטנים יותר ומפוזרים — הסכנה קטנה יותר. ככל שהאוכלוסין מרוכזים יותר במקום אחד או במקומות מעטים — הסכנה גדולה יותר. ושיקולי בטחון בלבד מצווים עלינו לפזר האוכלוסין של מדינתנו על־פני שטח גדול ובישובים לא צפופים.

ויש סכנה לאדמה אשר בידנו כשהיא עומדת בשממונה. עמי ערב החזיקו, ועודם מחזיקים, מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין חשש שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו אסור להחזיק מדבר בשממתו לאורך ימים. אנוּ שבנו למולדת — לישבה, לעבדה ולאכלסה.

אחרי הקמת המדינה קרו שני דברים גדולים: דבר אחד שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז.

וקרה דבר שני — אף הוא דבר גדוּל ועצום: במשך שנים ספוּרות לאחר קום המדינה הקימונו כארבע מאות נקוּדות ישוב חדשות.

לכאורה — שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. אבל מצבנו החמוּר מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה וביקרתית. העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון, שקדמה לשואה של יהודי אירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה ולעיצוב אומה עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית הימים. העליה החדשה שבאה לאחר קום המדינה — היתה ברובה הגדול משוללת אותו מטען רוחני והמרי של העליה שלפני מלחמת העולם השניה. המדינה עשתה למען העולים כמעט כל אשר ביכלתה. העם כמעט שלא עשה כלום, חוץ מבודדים.

ההתישבות החדשה היא בעיקר מפעל העליה החדשה, זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. אבל עדיין קיימת מחיצה בין הישוב הוָתיק ובין העליה החדשה. מחיצה זו נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, גם בשטח הרגיש ביותר, בשטח הבטחון.

התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר היא צו הגורל שלנו. דבר זה לא יעָשה בכוחות המדינה בלבד. לכך דרושה התנדבות עם, התנדבוּת מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, עובדי המדינה, התנדבות כל חוגי הישוב — מתוך הרגשת אחוּה ושותפות גורל. לא יִתּכן קיום שני עמים יהודיים, כביכול, השונים זה מזה בכל ההוָי של חייהם. אנו שטים בסירה אחת בתוך ים נסער, אם לא נהיה מסוגלים, כולנו במידה שוָה, להחזיק במשוטים במלוא כוחנו, יש סכנה שהסירה תיטרף בגלים הזדוניים.

אסור לנו לעזוב פליטי בבל, רומניה, תימן ופולין לנפשם. מיסדי נהלל ודגניה ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרוּ למפעלם החלוּצי על־ידי חינוך של דורות. מהעולים החדשים שללה ההיסטוריה מורשה יקרה זו. אולם ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל — אם בני דגניה ונהלל יתחברוּ אתם, לא כמדריכים ומורים מן החוץ, אלא כחברים בפנים.

ועוד דבר: אנו נדרשים לפיתוח מכסימלי של היש, ז״א ישוב השממה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר, מן העיר אל הנגב. זה לא קל, זה קשה מאד, אבל זה אפשר רק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה, אלא על־ידי מופת חי. אם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה, ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים, ויצאוּ יחד עם נוער עולה לישב השממה — יקומו וילכו בעקבותיהם אלפים מבני העיר, מהנוער הלומד, מהנוער העובד ומהנוער העולה.

נוער המושבים נשמע לקריאה. בשנות 6–1954 יצאו מאות מצעירי מושבי־העובדים הותיקים וגם מעטים מצעירי הקיבוּצים של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים עם נשיהם וילדיהם הקטנים לגור בתוך מושבי העולים בדרום ובצפון לשם הדרכת אחיהם הרחוקים־הקרובים בהנהלת משק, בעזרה הדדית, בחינוך הנוער, באימון בטחוני, ואחת מבנות המושבים הותיקים, וַרדה פרידמן מכפר־ויתקין, מסרה נפשה על עזרת אחים זו. מסתנן ערבי מרצוּעת עזה זרק רמון־יד בליל חתונה במושב פטיש שבו פעלה ורדה, הרמון פגע בה וחייה הצעירים נתקפחו.

צעירי המושבים והקיבוּצים שהוּ שנתיים בתוך מושבי העולים; — עבדו יחד עם העולים, התאמנוּ יחד, ועל־ידי כך הפיחו רוח חדשה בישובים, ביחוד גדלה השפעתם המוסרית והחינוּכית בקרב הדור הצעיר של המתישבים החדשים.

* * * * *

כעבור חודש וחצי — באמצע יולי 1954 — נתכנסה שוב מסיבת נוער, הפעם בבאר־שבע, לדיון על התישבות חדשה, התישבות אזורית. בשטח הריק שעל הגבול המזרחי הצופה על הרי חברון, דרומית מבית־גוברין, השטח שקוראים לו היום חבל לכיש. ההתישבות האזורית לא תלך בדרך הישובים הקודמים, שהתאגדו ביניהם לפי קו מפלגתי או לפי צורת ההתישבוּת, אלא תוקם רשת של ישובים, העומדים ברשות עצמם בחייהם הפרטיים ובבחירת צורת ההתישבוּת, אבל קרובים זה לזה במפעלים משותפים, מפעלים תרבותיים ומשקיים, המבטיחים קיום תנאים הדרושים למיזוּג גלוּיות ולעיצוב חברה חדשה.

התישבות זו תהיה פטורה מכל הגדרה פוליטית ומפלגתית. המתישב לא ידָרש להראות הפספורט המפלגתי שלו. אחד הנגעים הקשים שדבקו בחלקים חשובים של ההתישבות החלוצית הוא נגע הטוטאליטריות המפלגתית שהמציא ״השומר הצעיר״ בשם ״קולקטיביות רעיונית״. יש להבחין בין איגוּד רעיוני מפלגתי ובין מפעל התישבוּתי.

רוב המפלגות בארץ יש להן גופים חלוציים. עובדה זו מוכיחה שהגשמה חלוצית אינה מותנית בהשקפת עולם מדינית, ואינה צמודה להשתייכוּת מפלגתית. מאידך גיסא אין שום מפלגה המחייבת כל חבריה בהגשמה חלוּצית. חלוציות והשתייכוּת מפלגתית הן שני דברים בלתי זהים ואין ביניהם כל זיקה פנימית.

וכחופש ההגדרה המדינית כך חופש ההגדרה בצורת ההתישבות. בכל התישבות אזורית יהיה מקום לקיבוצים, למושבי עובדים, למשקים שיתופיים, וגם לחוות עבודה; אולם יש צורך שצורות התישבות שונות ישתפוּ פעוּלה תרבותית ומשקית לפי תכנון אזורי. הסתדרוּת העובדים משמשת דוּגמא לשיתוף פעוּלה בקרב עובדים מסוגים שונים ורחוקים זה מזה. עובדים שכירים ועובדים עצמאיים, עוסקים בעמל כפּיִם ועובדי רוח. בהתישבות אזורית יש מקום לשיתוּף פעוּלה לכל צורות ההתישבוּת.

כל ההתישבוּת האזורית צריכה להיות מושתתת על מיזוּג גלויות; מבני הארץ שגדלו במשקי ההתישבוּת העובדת או שגמרו בית־ספר תיכון — ומעולים חדשים מארצות שונות; מיזוּג גלויות אמיתי יקום רק מתוך התמזגותם של ותיקי הארץ וילדיה עם עולים, במסגרת משקית ותרבותית בתוך האזור המשותף.

באזור ההתישבותי יוקם מרכז עירוני לשירותי ישובי האזור שבו ימָצאוּ בתי מלאכה, ספריה גדולה, מעבדה, קולנוע, מפעלי תעשיה. במרכז האזור יוקם גם בית־ספר תיכון משותף לכל ישובי האזור, וההשכלה התיכונית לא תהיה מונופולין של בעלי יכולת, אלא המדינה והאזור יתחייבוּ להבטיח על חשבונם השכלה תיכונית לתלמידים מחוסרי יכולת כספית, ולצעירים המצטיינים — גם השכלה גבוהה, בתנאי שישובו, אחרי שיסיימו לימודיהם באוניברסיטה או בטכניון, לפעול באזורם, או ילכו עם עולים חדשים להקים אזור התישבות נוסף בשטח ריק ושומם.

המדינה והסוכנות נענוּ לקריאה זו וגם ביצעוּ התכנית והקימוּ את חבל לכיש, לפי התכנית של התישבות אזורית, וכמעט לא יאָמן כי יסופר שדוקא שני עתונים הדוגלים בחלוציות ומוּצאים על־ידי הקיבוּץ הארצי והקיבוּץ המאוּחד, ״על המשמר״ ו“למרחב״, יצאו בהתקפות ממושכות ומרות על ההתישבות האזורית בדרום. בעתון ״על המשמר״ מיום 1.10.54 הופיע ״מכתב גלוי לדוד בן־גוריון” מאת אליעזר הכהן ובו נאמר:

״בזמן האחרון נודע ברבים כי באת בקהל מחברי תכניות של התישבות — הנה השמעת רעיון חדש: התישבות אזורית — מתריע אתה כנגד ׳ההתישבות המפלגתית', ואתה טוען להתלכדותם של המתישבים בלא כל מחיצות מפלגתיות — טרם הצלחת לשכנע ולהוכיח כי אמנם יש ממשיות וחיוניות ברעיון זה — מה שניתן לשכלל ולהוסיף בשיטות בפריון העבודה וכן בהרחבת היצור — הרי המשק הקיים הוא המסגרת העיקרית לכך. פיתוח המשק הקיים — זו הדרך הזולה והמהירה ביותר להגברת היצוּר: — מדוע בחרתם בתור גולת הכותרת לתכניתכם את גוש בית־גוברין–ברור־חיל? איזו דחיפות איסטרטגית והתישבוּתית יש בריכוז עתודות בחלק תיכוני זה של הארץ? — רואה אני בעיני רוחי את היועצים החרוצים שהתשובה מוכנה בפיהם: נפחית מהמים בצפון הארץ, כדי לסתום פרצות בדרום. אך פתרון כזה — פירושו לקצץ בשרשי ההתישבות הקיימת בצפון הארץ ובמרכזה, שהיא תישאר שנים רבות מרכז יצור ומבצר עוז רוחני״.

כעבור חודש, ביום 24.11.54, הופיע שוב ב״על־המשמר״, מאמר מאת אלכסנדר פרג בשם ״התישבוּת אזורית — סילוף ואמת״, שבו הנתקף היה רענן וייץ, שנטל על עצמו תכנון חבל לכיש. בעתון ״למרחב״ מיום 1.12.54 הופיע מאמר בשם ״סיסמה ללא תוכן אמת״, שבו הותקף שוב ד. בן־גוריון (שאז היה איש פרטי, כי פרש מהממשלה והתישב בנגב) בטענה כי כוָנת ההתישבות ה״אל־מפלגתית״ היא שלא תהיה לקיבוץ המאוחד ולקיבוץ הארצי דריסת רגל לגושי ההתישבות החדשים. ״ואכן — נאמר במאמר — לא לחינם קיבלה העתונות הבורגנית בהתלהבות גדולה את סיסמת ב. ג. היא חשה מיד את העזרה הנדיבה ״הבלתי מפלגתית״ שד. בן־גוריון מושיט לשאיפותיה לתאוות שלטונה, להחלשת כוח הפועלים במדינה. ספק אם מתישבי נהלל וכפר־יהושע, דגניה וגבע יקבלוּ הצעה חדשה של מנהיגם על התישבות לא פועלית, לא עצמאית ולא הסתדרוּתית, כשיא התבונה ההתישבותית וכדרך ׳לאיחוּד שתי הארצות לארץ אחת ושני העמים לעם אחד׳״.

הזדרז ״על המשמר״ וגם הוא פירסם מאמר ביום 8.12.54 בשם ״סיסמת התישבוּת אי־פוליטית״ שבו נאמר: ״הצביעוּת שבסיסמת התישבות אי־פוליטית מזדקרת ממש לעין — הח׳ ב. ג. מציג את שדה־בוקר כמופת לדרך התישבוּתית חדשה. אך זהו נסיון נפסד של חוגר המתהלל כמפתח. הן טרם ראינוּ ואין להניח שנראה — מעשה נסים שמפעל חלוּצי יתקיים בלי עורף של תנוּעה חלוּצית הקשוּרה בו״.

המוסדות המישבים היטיבוּ לעשות שלא שעו להתקפות אלו, ונבנו עשרים וחמישה כפרים חדשים בחבל לכיש, ועולים מעשרים ארצות שונות הפכו להיות בוני ישובים חקלאיים, ובמרכז החבל — קרית־גת. בהתישבות אזורית זו קמו מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, קיבוצים (גם של השומר הצעיר וגם של הקיבוץ המאוחד), והיה זה אחד המפעלים המבורכים שהוקם בשנת 1955 ונעשה ״מרכז יצור ומבצר עוז״ לא דוקא בצפון ובמרכז הארץ כפי שדרש מר אליעזר הכהן ב״על המשמר״, אלא הרחיב תחומי ההתישבוּת דרומה והקים גשר לנגב; ובה בשנה הניחו שלושים עולים ממרוקו יסוד לעירה פורחת בנגב בשם דימונה, המונה כבר עכשיו למעלה מחמשת אלפים תושבים, שאף לה התנגדוּ ״אנשי המעשה״, הכבולים לשיגרה המחשבתית של ימי אתמול. בשנת תש״ך חגגה ההתישבוּת האזורית בחבל לכיש חמש שנות קיוּמה ויש לציין בשמחה שגם השוללים התישבוּת זו השתתפוּ בחגיגה, שבה נתגלה כוח. היצירה ההתישבוּתית של העליה החדשה בשיתופה עם בני הארץ ממושבים ומקיבוצים.

לסיכוּם 13 השנים האחרונות יש לציין כי בשנת תשס״א (1960/1) הגיע השטח המעובד בישראל (פרט ליערות ומרעה) ל־4,285,000 דונם ומזה השטח המושקה — 1.4 מיליון דונם. המיעוטים עיבדו 900,000 דונם. השטח הנטוע יער על־ידי הקרן־הקיימת, הממשלה ואחרים הגיע בסוף אוקטובר 1960 ל־299,500 דונם.

בסוף 1960 היו בישראל 827 ישובים כפריים, מהם 723 יהודיים, 104 לא־יהודיים. הישוב הכפרי הגיע בסוף שנת 1960 — ל־501,278 יהודים, 171,544 לא־יהודים.

מספר הקיבוּצים בסוף 1960 היה 229, ומספר תושביהם 77,955 נפש.

מספר המושבים בסוף 1960 היה 366 (מהם 19 מושבים שיתופיים), ובהם 119,113 נפש.

מספר הקואופרטיבים בסוף 1960 היה 1,203 בהם 7,073 חברים, 6,651 שכירים ומתלמדים, בס״ה 13,724 מפרנסים ⁴. מהם היו 123 קואופרטיבים יצרניים, 27 קואופרטיבים בתחבורה ⁵. בשירותים 53 ⁶. ההון העצמי של הקואופרטיבים הגיע לסכום של 13,454,251 ל״י. שכר החברים לשנה — 42,801,467 ל״י, שכר העובדים והמתלמדים 22,242,117 ל״י.

מספר הנפשות בקואופרטיבים יש להעריך — 55,000–65,000 נפש.

המשק השיתוּפי בכפר ובעיר (כולל קיבוצים, מושבים וקואופרטיבים) מגיע למעלה מרבע מיליון נפש.

מספר המועסקים בשנת 1960 בכל ענפי המשק היה קרוב לשבע מאות אלף מפרנסים ⁷. ההכנסה הלאומית ב־1960 הגיעה לסכוּם של 383 מיליון ל״י ⁸. הצי הישראלי גדל מאז 1950 ביותר מפי שלושה. בשנת 1960 היוּ בצי הישראלי 50 אניות משא המובילות סחר ישראלי לכל קצוי תבל; 3 אניות נוסעים חדישות, 8 מיכליות נפט, 2 אניות מעורבות לנוסעים ומסע. בס״ה 63 אניות. התפוסה הכללית של הצי הגיעה ל־322,000 טונות. צוות האניות הישראליות הגיע בשנת 1960 ל־2,296 עובדים, מהם 2,029 ישראליים.

בתקוּפה זו גדל לא רק הישוב והמשק ונתרחב החינוך, והתפתחה הספרוּת והאמנוּת וטופח המדע, אלא גם התרבוּ קשרי ישראל בזירה הבינלאומית.

* * * * *

ממשלת ישראל עומדת השנה בקשרים תקינים עם 25 ארצות באירופה, עם 22 מדינות ביבשת אמריקה, 15 באסיה, 20 באפריקה ועם מדינות אוסטרליה וניו־זילנד — בס״ה עם 84 מדינות מתוך תשעים ותשע חברות האו"ם.

קשרי הידידות נתהדקו בשנים האחרונות באופן מיוחד עם כמה מדינות חדשות באפריקה: ניגריה, קונגו (ברזוויל), ליבריה, וולטה עילית, חוף השנהב, מדגסקר ועוד. שיתוף פעולה אמיץ קיים עם מדינות עתיקות: פרס ותורכיה במזרח התיכון, חבש על חוף ים־סוף.

השתפרו במידה ניכרת היחסים עם בריטניה, והנשיא דה־גול הכריז בשעת ביקורו של ראש ממשלת ישראל בפאריס בחודש יוני 1961 כי ישראל היא ״ידידת צרפת ובעלת בריתה״. בריתות ידידוּת נחתמו השנה עם כמה מדינות באירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. השנה ביקרו בארץ שלושה נשיאים, ארבעה ראשי ממשלות ושרים משמונה עשרה ארצות אפריקניות. בשלוש השנים האחרונות השתלמו בארץ 1,086 צעירים מאסיה ואפריקה בחקלאות, בקואופרציה, בתנועת פועלים, בתנועת נוער ובמקצועות אחרים. ראש ממשלת ניגריה המזרחית שביקר בארץ בחודש יוני 1961 הכריז כי אם ארצו תעשה בשלושים השנים הבאות חיל כזה שעשתה ישראל בשלוש עשרה שנות קיומה — יהא זה מעשה פלא.

* * * * *

שני חוקים חקקה הכנסת בשנים הראשונות לקום המדינה, חוק השבוּת וחוק החינוך הממלכתי — הראשון ביום 5.7.1950, השני ביום 12.8.1953 (חוק חינוך חובה נתקבל עוד לפני כן ב־12.9.49 ) — שיותר מכל חוקת יסוד הם קובעים את יעוּדה היחיד במינו ודמוּתה הנכספת של מדינת ישראל. חוק השבוּת קובע יחוּדה ויעוּדה ההיסטורי של מדינת ישראל — קיבוץ גלויות. ישראל היא בדרך כלל מדינה ככל שאר המדינות. וכל הסימנים הכלליים המצויים ביתר המדינות מצויים גם בישראל. אין שלטונה חורג מתחומי ארצה. היהודים בתפוצות, שהם אזרחי ארצות מגוריהם ורוצים להישאר שם, אין להם כל זיקה משפטית ואזרחית למדינת ישראל, ואיך המדינה מיצגת אותם משום בחינה חוקית. אולם כשם שישראל שונה מכל המדינות בנסיבות תקומתה וגורמיהן, כך היא שונה מהן במגמת קיומה ויעודה: שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא. אין זו מדינה יהודית אך ורק באשר רוב תושביה הם יהודים, אלא זוהי מדינה לעם היהודי, לכל יהודי הרוצה בה.

בהכרזת העצמאות ביום 14.5.48 נאמר: ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות״ ונשלחה קריאה ״אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל״ וההכרזה נפתחה במלים אלו:

״בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוּצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

״מתוך קשר היסטורי ומסרתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאָחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, הקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית״.

אין חוק השבוּת מסוג חוקי ההגירה הקובעים באלו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ואילו סוגים. חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה. זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית. הוא קובע את העיקרון הגואל אשר בכוחו הוקמה מדינת ישראל.

חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי חו״ל זכות להתישב בה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף לישוּבה של הארץ.

חוק החינוך הממלכתי קובע מהי הדמות החברתית והתרבותית שרוצה המדינה לעצב בישראל. דבר זה נקבע בסעיף השני של החוק האומר: ״מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות״.

החוק לא הסתפק בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער. הוא ראה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו, מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, מהי דמות החברה שאנו רוצים וחייבים לעצב בישראל. החוק קבע שאנו שואפים למשטר שאין בו אפליה, קיפוח, שעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מוּשתתת על חידות ושויון, ללא תחרות וניצול, חברה שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה. תורתנו מיצתה כל זה בפסוקים:

"וְאָהַבְּתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵר בְּאַרְצְכֶם

— לֹא תוֹנוּ אוֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵר הַגָר

אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ

מִצְרָיִם, אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״

(ויקרא יט, 33–34).

חוק החינוך הממלכתי אינו מסתפק באימון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוּצית. בתביעה זו פועמת נשמת החוק. יתר על כן, נשמת המהפכה ההיסטורית שהתחוללה בתולדותינו בדור זה. מה זאת חלוּציוּת? זוהי הכרה בשליחוּת היסטורית והתיצבוּת ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה, לרשות השליחוּת הזאת. חלוּציוּת — היא עירוּי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לרשות הכל. חלוציות היא הכושר המוּסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפּוּן ולפי תביעת היעוד. חלוציות — זוהי תביעת האדם מעצמו. זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. זוהי הפניית יזמת המדינה והעם לקראת יצירת חברה חדשה, עצמאות, חירות, שותפות ואחוָה אנושית.

המכוּון בשני החוקים — חוק השבוּת וחוק החינוּך — הוא קיבוץ גלויות ועיצוב בישראל עם סגולה לאור גויים. שניהם לא יִתּכנו בלי התאזרוּת חלוּצית, בלי התיצבות ויזמה יוצרת גם של היחיד וגם של העם והמדינה.

* * * * *

במלאת שלוש עשרה שנים למדינה נתרחש בישראל מאורע יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, מאורע רב משמעות מדינית וחינוּכית לגבי ישראל והעולם כולו. ביום 23.5.1960 הכריז ראש הממשלה בכנסת הדברים הבאים:

״עלי להודיע לכנסת, כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי הבטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם ׳הפתרון הסופי של בעיות היהודים' כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י–1950״.

לאחר חקירתו המוקדמת של א. אייכמן על־ידי המשטרה הישראלית הובא. אייכמן לדין לפני שלושה שופטים, בהתאם לחוק מיוחד שחקקה הכנסת, והמשפט נפתח ביום 14.4.1961 ונסתיים (הטיעון משני הצדדים) ביום 14.8.61. דעת הקהל בעולם כולו היתה מתוחה לקראת משפט זה, וכל העתונים הגדולים בארצות התרבות מסרו דו״ח מפורט ממהלך המשפט. לפני פתיחת המשפט נשמעו בארצות שונות דעות ביקרתיות על זכותה של ישראל לשפוט את אייכמן, בחלקן מטעמים פורמליים: אייכמן לא ביצע כל פשע בשטח ישראל, וישראל לא היתה קיימת כלל בשעת ביצוע הפשע המחריד על־ידי הנאצים והנרצחים לא היו איפוא נתיני ישראל. בחלקן מטעמים מוסריים: לא יִתּכן משפט הוגן ואובייקטיבי בישראל, כשרבים החיים בה חשו על בשרם השואה האיומה, והוריהם, נשותיהם, אחיהם ואחיותיהם ובניהם נספו על־ידי הנאצים; וכל יהודי, גם אם לא סבל בגופו או לא פגעו במשפחתו, — נוגע בדבר מבחינה אמוציונלית עמוקה, ואינו מסוגל למשפּט צדק ואובייקטיבי. היו גם יהודים בחוץ־לארץ ששללו זכות ישראל או פקפקו בזכותה לשפוט פושעים נאצים.

במהלך המשפט שינו רוב השוללים והמפקפקים דעתם, כי נוכחו בהגינוּת המשפט הישראלי, למרות הסבך האמוציונלי העמוק הכרוך בטרגדיה הנוראה של השמדה אכזרית של מיליוני בני אדם, נשים, גברים, זקנים, וצעירים, ילדים ותינוקות, אך ורק באשר הם יהודים.

פסק הדין במשפט זה ינָתן רק בסתיו 1962, אולם לא פסק הדין הפורמלי והעונש הצפוי, ויהא אשר יהיה, הוא העיקר. אין עונש בעולם שיכפר במשהו על עוצם הפשע המתועב והמחריד שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית.

המאורע של הבאת הפושע הנאצי למשפט יהודי בישראל הריבונית הוא יחיד במינו — כי זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו שרוצח בני עמנו הובא למשפט יהודי. משפט זה העמיק בהכרת העם היהודי בתפוצות ובהכרת דעת הקהל ההוגנת בעולם — כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. קרבנות הנאצים לא היו ישראלים. בימי השואה לא היתה מדינת ישראל קיימת כלל. ששת המיליונים של יהודי אירופה שנחנקו, נורו, נעקרו, נשחטו ונקברו חיים על ידי הנאצים היו נתיני מדינות אירופה: גרמניה, פולין. הונגריה, הולנד, יוָן, צ׳כוסלובקיה, אוסטריה, רוסיה, ועוד. ואף על פי כן חש העם היהודי כולו, ואתו דעת הקהל הנאורה וההגונה בעולם, כי ישראל היא התובעת החוקית היחידה של ששת המיליונים, באשר היא מדינה יהודית בפועל, ומדינתם של הנרצחים בכוח, שזוהי אמנם מדינה המוגבלת ככל מדינה בשטח ארצה, אבל מסגרתה ההיסטורית היא יחידה במינה, והיא מגלמת הרציפות ההיסטורית של העם היהודי. ומלבד שונאי יהודים מוּשבעים או יהודים משוּמדים שהם ״עבדים מוּסריים״ גם כשהם חיים בארצות חופש, לפי הגדרתו הקולעת של אחד העם (״עבדוּת בתוך חירוּת״), אין איש נבון והוגן בעולם שאינו חש ומודה בכך, כי הבאת אחד מראשי תלייני הנאצים לפני משפט ישראל הוא אקט של צדק היסטורי כלפי העם היהודי כולו.

אולם מלבד משמעות מדינית זו — היה למשפט גם ערך חינוכי רב. לדור החדש בישראל, שנולד על אדמת המולדת וגדל בתוך אוירה חפשית של מדינה יהודית, ולא חש מעולם טעם גלות ואולי גם לא ידע כלל מה נעשה לעם היהודי לפני עשרים שנה, — גילה משפט זה כל העומק הטרגי של עם בנכר, התלוי בחסדי זרים ומופקר לשרירוּת לבם הנעוֶה של עריצים שונאי ישראל.

משפט זה גם חשף לעיני כל העולם את הסכנה המוּסרית של שנאת ישראל, לאן היא עלולה להגיע, וכי אין כל ערובה, שמה שקרה בשנות הארבעים בגרמניה — לא יקרה עוד פעם באיזו ארץ אחרת, אם שנאת ישראל תשתולל כאשר השתוללה בגרמניה הנאצית.

מבחינה עליונה עמדו במשפט זה שני צדדים למבחן: 1. ישראל — התפעל לפי צו הצדק והחוק או לפי רגש הכאב והנקמה; ממבחן זה יצאה ישראל זכאית לגמרי בדעת הקהל ההגונה בעולם. 2. שליטי עולם שנלחמו בנאצים ומיגרו שלטונם — רוזוולט, צ׳רצ׳יל וסטאלין — הושבו גם הם על כס הנאשמים, כי הם יכלו להושיע ולהציל, אולי לא את כל היהודים המוּבלים לטבח, אבל רבים מהם, אולי מאות אלפים ויותר. העשו הם חובתם האנושית בשעה איומה וגורלית זו? אם יש להנות נאשמים מהספק — יוגד שבנקודה זו נסתיים המשפט בתיקו.

״היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת״? שאל הנביא. ההיסטוריה של מדינתנו המחודשת ענתה על שאלה זו בשלילה גמורה. לא רק ביום אחד, אלא גם בשלוש־עשרה שנה. בזמן קצר זה נעשו אמנם גדולות. העם גילה עוז רוחו בהכריזו על עצמאותו כשעצם קיומו היה נתון בסכנה. הנוער הלוחם בשורות צבא־הגנה־לישראל התאזר בגבורה בהביסו אויביו המרובים. העם היהודי בתפוצות גילה בפעם הראשונה בתולדות גלותו אחדוּת גמוּרה ושלמה, והתלכד באהבה ובגאוה סביב המדינה. גלויות דוויות ועשוקות ושבורות נתכנסו במולדת והפכו לעם בונה, יוצר ולוחם. מדינה קטנה וצעירה. נצורה ומוקפת שכנים אויבים העומדים לבלעה, רכשה עמדת כבוד ותהלה בזירה הבינלאומית בכל היבשות. ארץ מקוצצת, הרוסה ונשַׁמה — התאוששה בשוב בניה, ותיף ותפרח ותעדה עדייה ותניב פריה. נבנו חרבות עולם, שממות ראשונים קוממו, חודשו ערי חורב שוממות דור ודור.

אבל האומר: הגענו אל המנוחה ואל הנחלה — טועה, מטעה ומתחייב בנפש האומה; בנפש היהדות כולה, ולא רק בנפש העם בישראל.

שני נצחונותינו הצבאיים המפוארים לא הבטיחו עדיין שלומנו וקיומנו. רק מתעתעים ומלהגים מסוגלים להגיד שמקור השנאה ורצון ההשמדה של שכנינו הוא לא בארץ שחזרנו אליה, שהם תובעים אותה לעצמם, אלא באיזה קו מדיני כלפי המעמד הפנימי או החיצוני של ארצות המזרח התיכון. מדינות ערב פלשו לישראל בליל 15 במאי 1948 מפני שאינם משלימים עם מציאותנו בארץ ועם עצמאותנו היהודית, וגם המתעתעים והמלהגים בתוכנו אינם מעיזים לוַתר על השתים.

יִתּכנו חילוקי דעות על קו מדיני על הגושים, ורשאי יהודי וגם ישראלי נאמן לדרוש יחס כזה או אחר לשני הגושים וארגון כזה או אחר במרחב המזרח התיכון. אולם בטחוננו אינו תלוי ומוּתנה בקו זה או אחר, אלא ביכלתנו להרתיע את הזוממים לכלותנו, ואם לא נצליח להרתיעם — כי אז לנצחם. רק בהיוָכח האויב כי לא יוכל לנו, כי אנו מתבצרים ומתעצמים ואנו רוכשים ידידים בכל היבשות — נשב לבטח ונגיע גם לידי שלום עם שכנינו ולברית אמת. בזירה הבינלאומית אנחנו מסוגלים להוות גורם־מה, אם כי בשום אופן לא מכריע. גם יחסי העמים במזרח התיכון — לא אנו בלבד נקבע. באזור זה יש לא רק ערבים ויהודים — אלא גם תורכים ופרסים, שמספרם עולה על מספר הערבים במזרח התיכון. מדיניותם תיקבע מתוך מצבם הפנימי, משטרם, שיקולי בטחונם, צרכי התפתחותם ויחסיהם הבינלאומיים. גם עמדת עמי ערב במזרח התיכון לא אנו נעצב ונקבע. משטר רודני או דימוקרטי, מלכותי או צבאי, נבחר או כפוי בארצות אלה — אינו תלוי ברצוננו, בשאיפותינו ובמדיניותנו. העמים הערבים, ככל העמים, פועלים מתוך גורמים פנימיים לפי מסורת, צרכים, אמביציות, הרגלים, פחד, שאיפות חולפות, שרירוּת ועוד.

אנחנו מהווים גורם, וגורם חשוב במזרח התיכון. אנו מהווים גורם גם כלפי עמי ערב. פעולתנו המקדמת אי־אפשר שלא תהא לה השפעה — אבל השפעה זו עשויה להיות גם שלילית במנטליוּת השלטת בתקופה זו בקרב הגורמים המכריעים בתוך עמים אלה. והרצון לעקרנו הוא לוהט היום לא פחות מאשר לפני שלוש־עשרה שנה, ומקורו היחיד הוא עצם קיומנו ועצמאותנו פה וגידולנו המתמיד. ואם לא נדאג בשוּרה הראשונה לבטחוננו ונשעה לדברי ההבל על אוריינטציה זו או אחרת בשטח הבינלאומי או האזורי — נתחייב בנפשנו, וצרכי הבטחון קובעים גם הקו הבינלאומי שלנו — באשר קיומנו קודם לכל דאגה אחרת שלנו.

אין בטחוננו מחייב אותנו להתיחס לאיזו מדינה שהיא באיבה. זה לא עניננו להתערב במשטרים השונים השליטים בארץ זו או אחרת, בגוש זה או אחר.

אנחנו רוצים ביחסי ידידוּת עם כל העמים, אבל אין העולם מתנהג ופועל לפי טעמנו, צרכינו ושאיפותינו אנו. יש מדינה אחת גדולה באסיה שבראשה עומד מדינאי דגול ואוהב שלום בכל לבו, והוא גם כמעט השליט היחיד ביבשת גדולה זו המקיים דימוקרטיה אמיתית בארצו, וזהו נהרו. ישראל לא פגעה במשהו באינטרסים של הודו. היא לא לקחה ולא קרעה ממנה אף שעל אחד, אף איש אחד, אף פרוטה אחת, אף נוצת כבוד יחידה. נהרו דוגל בנייטרליוּת, ואין ספק שזו אינה על דרך הצביעות והתככים כדרך הנייטרליוּת של כמה רודנים בארצות אחרות, אלא היא אמיתית, כלומר רצון לכבד במידה שוָה כל העמים וכל המדינות ולהתכוון אך ורק להגברת השלום והאחוה והצדק הבינלאומי בעולם. אף־על־פי־כן מַפלה שליט נייטרלי זה את ישראל לרעה, ואם כי הכיר בה למעשה, הריהו מסרב לקשור אתה יחסים דיפלומטיים תקינים. ממשלת ישראל עשתה כל מה שאפשר במשך כל השנים לשנות, לתקן מצב תמוּה זה, והדבר לא עלה בידה, ואין היא יכולה לתת צו לנהרו. לנהרו יש שיקוּלים משלו — נכונים או לא, צודקים או לא, מעשיים או לא, בעיניו הם נכונים, צודקים ומעשיים, והוא הקובע, ולא רצוננו אנו.

את בטחוננו עלינו לקיים לא בעולם אידיאלי, כפי שהיינו רוצים שיהיה, אלא בעולם זה כפי שהנהו וכפי שיהיה. ואם ישתנה — לא יהא השינוי כפוף לדעתנו ומותנה ברצוננו. קיום בטחוננו מחייב מאמצים גדולים שילכו ויכְבדו. אנו מעטים והם רבים. במלחמת הקוממיות היינו אחד נגד ארבעים. עכשיו אנו אחד נגד עשרים, אם כי גדלנו מאז פי שלושה, כי גם הם רבו מאז. באחוזים גדלו פחות מאתנו. מבחינה אבסולוטית התרבו הרבה יותר מאתנו. לנו נוספו פחות ממיליון וחצי, להם שישה או שמונה מיליונים.

לא תמיד הכמות מכריעה, זה נכון. אבל גם זה נכון, כי לא תמיד המעטים מנצחים. היתרון האיכוּתי יש ביכלתו להתגבר על יתרון כמוּתי. אבל אסוּר לנו להשלות את עצמנו, כי בקלות נקיים את יתרוננו האיכוּתי, וכי אויבינו אינם מסוגלים כלל להתקדם מבחינה איכותית

אם כי האדם הוא הגורם הראשי במבחן הכוחות — יש ערך קובע גם לכלים. אנו חיים בתקופה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי. המדע והטכניקה מתקדמים במהירות מפליאה, והכלים שהיו מהמשוכללים אתמול ושלשום — נעשו היום או יעָשו מחר מפגרים, עוברים ובטלים. הכלים החדשים נעשים מדי פעם בפעם יותר ויותר יקרים, ולא קל להשיגם, ולא הכסף בלבד קובע. כלי מלחמה אינם סחורה עוברת לסוחר, בכל אופן לא בימינו אלה, בעולם מסוכסך, מסובך, מבולבל ובלתי יציב. בלי ידידוּת מדינית ובלי אמון מדיני, כמעט שאין להשיג הכלים הדרושים; לפעמים גם הידידוּת אינה מועילה — כי לבעל הכלים יש כל מיני שיקולים משלו, נכונים או לא נכונים — מבחינתנו אנו; השוקל לפי שיקולים משלו. בעיית בטחוננו היא לכן משולשת:

1. כיצד לקיים ולקדם יתרונֵנוּ האיכותי;

2. כיצד להבטיח נכונות ידידינו שיציידו אותנו בכלים שבלעדיהם לא נוכל לעמוד;

3. כיצד לגייס האמצעים הדרושים למען השגת הכלים, גם במקום שיש נכונות למכור אותם לנו; ואם דבר זה הוא בלתי אפשרי (כי השגת אמצעים גדֵלים ורבים, יִתּכן, לא תהא אפשרית) — כיצד להשיג הכלים בלא מחיר, בהשאלה, או במחיר מוקטן. ורק מרמים עצמם אלה האומרים ״נשק נקבל אף מהשטן״. ״השטן יתן נשק לשונאינו בלבד. בלי ידידות ואמוּן — לא נקבל נשק. הניתן לנו לסמוך לגבי בטחוננו על כוח חיצון — על או״ם, על גוש איזשהו, על ידידים (בלי מרכאות כפולות)?

כדי שנעריך כראוי חומר בעיית בטחוננו יש קודם לענות על כל השאלות האלה תשובה שקולה, אובייקטיבית, בלא הונאה עצמית, בלי בריחה למפלט קל ומדומה.

אין עם כעם היהודי ואין מדינה כמדינת ישראל המעוניינים במשטר עולמי בנוי על חוק, צדק ושלום, ומצויד בסמכות רחבה ובמכשירים יעילים להטיל מרוּתו העליונה על כל מדינה, למען הבטחת שלומם של כל העמים ושלטון החוק והצדק על כולם. ומשלושה טעמים מעוניינים העם היהודי ומדינת ישראל במשטר בינלאומי כזה:

א. מורשת הנבואה העברית היא, במשך שלושת אלפים שנה חונך העם היהודי להאמין בחזון אחרית הימים וממנו שאב כוחות נפשיים לעמוד בכל התלאות האיומות שמצאו אותו בדרכו הארוכה.

ב. האנרכיה הבינלאומית בזמננו, המשטרים הטוטאליטריים הרודניים, ומכשירי ההרס שנתן המדע החדיש בידי המעצמות — עלולים להמיט שואָה על כל המין האנושי, והעם המפוזר בגויים עלול להיות הקרבן הראשון.

ג. קיומו של העם היהודי ובטחונה של מדינת ישראל תלויים בשלטון החוק והצדק והשלום ביחסי עמים, יותר מקיומו של עם אחר ויותר מבטחונה של כל מדינה אחרת.

ודוקא מפגי נחיצותו החיונית והגורלית של משטר בינלאומי זה — אסור לנו לפרנס עצמנו באשליה מסוכנת ומטעה כאילו משטר זה כבר קיים, ושמו או"ם.

או“ם כפי שהוא קיים בימינו אין לו הסמכות, אין לו היכולת ואין לו המכשירים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות. ריבוי החברות באו”ם לרגל תקומת מדינות חדשות באסיה ובאפריקה לא הגדיל סמכותו ואחדותו של האו"ם, אלא, להפך. לשני הגושים המתחרים נוספו גושים חדשים, קטנים וגדולים, ותככי הצירופים הולכים ורבים; ישראל אינה שייכת לשום גוש, לא מפני שאינה רוצה. ודאי היו מעטים גם בישראל ה״מבורכת״ בריבוי פלגיה וסיעותיה, שלא היו מתנגדים להצטרפותנו לגוש האסיתי־אפריקני, כי אנו שוכנים על יבשת אסיה ומשמשים גשר ליבשת אפריקה וגם יש לנו ידידים לא מעטים בשתי יבשות אלו. אבל לנו יש רק קול אחד, ולליגה הערבית יש עשרה קולות, יש להם זכות וֶטו (למעשה בגוש זה) ולא יתנו לצרף אותנו. כי לא מספיק רצוננו ל״השתלב״, ״המשולבים״ צריכים להסכים לכך — ויש מי שמפריע.

מצרים מפירה לא רק מגילת האו“ם ועקרונותיה ביחס לישראל, אלא גם משפט בינלאומי והוראות מפורשות של מועצת הבטחון, בחסמה לפנינו תעלת סואץ — ואין או”ם אומרות לרודן המצרי: הרף — כי אינו שומע.

אך גם זו תהא טענה מכשילה, אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו“ם. או”ם היא הבמה העליונה של דעת הקהל האנושית בימינו, ואין לזלזל בערכה של דעת הקהל העולמית.

הנוכל לסמוך בבטחוננו על אחד הגושים המתחרים עדיין ביניהם על הגמוניה עולמית — הגוש הדימוקרטי והגוש הקומוניסטי? ברית־המועצות היתה בין אלה שהצביעו באו“ם על הקמת מדינה יהודית, וצ׳כוסלובקיה בעודה דימוקרטית ועצמאית לגמרי, וגם בקבלה את המשטר הקומוניסטי בראשיתו, עזרה לנו רבות במלחמת הקוממיות. אחר כך בא משפט פראג בשנת 1952 שבו ״הודה״ מרדכי אורן מ״השומר הצעיר״ על פשעיו ומעשי החבלה שלו נגד ״הדימוקרטיה העממית״, וכן ״הודו” על בגידתם סלאנסקי, קלמנטיס ואחרים מראשי המפלגה הקומוניסטית שנאשמו כסוכני האימפריאליסם, כמרגלים וכדומה. לא נשכח חסד רוסיה וצ’כוסלובקיה בשנים 1947/8, אבל זה זכרון העבר שחלף. ברית–המועצות וצ’כוסלובקיה לא התיעצו אתנו כששינו עמדתו והחלו לשלוח נשק לרודן המצרי– בידעם למה נועד הנשק הזה. והנשק מברית־המועצות מוסיף לזרום למצרים — אם כי השליט המצרי רודף את הקומוניסטים בארצו.

הנישען על הגוש הדימוקרטי — על נאטו? אין אנו חברים לגוש זה והוא לא קיבל על עצמו כל אחריות לבטחוננו.

הנסמוך על ארצות־הברית? על צרפת?

איש לא יטיל ספק בידידוּת של שתי ארצות אלה. מאז קמה ישראל נתחלפו הממשלות בשתי ארצות אלה — והידידות קיימת ועומדת, ובצרפת בודאי שלא רפתה. קיבלנו ואנו מקבלים עזרה רבה מארצות־הברית, וכל אחד יודע מהי צרפת לנו. יִתּכן ששתי מדינות אלה מוכנות לעמוד לימיננו ביום פקודה. אולם, הנוכל לסמוך עליהן?

כותב השורות הללו שמע מפי אישים מכריעים בשתי ארצות אלה שלא יתנו להרוס את ישראל, ולא היה לו כל ספק בכנוּת הדוברים וביכלתם. אולם הוא שכנע אותם שישראל לא תוכל לסמוך על עזרתם — ולא מפני שהיא מטילה ספק ברצונם ובכנוּתם. והם שוכנעו. ואין צורך לחזור כאן על הנימוקים.

כל מי שמזלזל בידידוּת שתי ארצות אלה ומציע לוַתר עליה לשם נייטרליוּת, כביכול, הוא בלא יודעים אויבה בנפש של ישראל. על העם בישראל לדאוג לקיום ידידוּת זו ולהגבירה, ולא לחשוב שהיא מוּנחת בקופסה; אבל בטחונה של ישראל תלוי בראש וראשונה — ביכלתה להגן על עצמה בכוחות עצמה ולהרתיע אויביה, עד שאויבים אלה יחדלו להיות אויבים.

* * * * *

לפני שבע שנים אמר ביירוד, פקיד גבוה במחלקת חוץ של ארצות־הברית, ואחר כך שנים אחדות שגריר אמריקני בקהיר, כי ״על הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל, ועל ישראל להשתלב בארצות המזרח התיכון, ולא לראות עצמה כמרכז לעמים שונים שיש להם אמונה משותפת״.

הנטיה הרווַחת בתוכנו, לראות בכל איש שמביע דעה שאינה מקובלת עלינו או לא נוחה לנו — שונא ישראל — היא גילוי של חוסר בגרוּת מדינית ופרי תסביך נחיתוּת. שני דברים אלה אינם הולמים את העם היהודי בארצו, החייב — ובודאי רשאי — לראות עצמו כשוֵה זכויות ושוֵה ערך לכל עם אחר בעולם. לא־יהודי מסוגל להגיד דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, מבלי שמקור דבריו הוא שנאת ישראל. עלינו לקבל העובדה הטבעית והמובנת מאליה, שאין אנו עומדים במרכז העולם, ומדינאים שונים בארצות שונות דנים על בעיותינו לאו דוקא מתוך אהבה או שנאה, אלא מתוך ראיית הצרכים המדיניים של ארצם — ראייה נכונה או מוטעית — בלא שנאה ובלא אהבה לזולת.

לא קשה להוכיח כי בדבריו של ביירוד על היהודים בעולם כ״עמים שונים שיש להם אמונה משותפת״, יש בורות גמורה בעניני היהדות. תפיסה זו כאילו הועתקה מהאנציקלופדיה הסובייטית החדשה, שבה נאמרו דברים אלה על היהודים כמעט מלה במלה. אולם העצה שניתנה על ידי מר ביירוד לישראל — להשתלב במזרח התיכון, לא הומצאה על ידו. היא נשמעה לפני כן על ידי עסקני הסוכנות היהודית בניו־יורק.

אולם מר ביירוד הבין לפחות מה פירוש האִמרה ״השתלבות ישראל במזרח התיכון״ — היא צריכה לא לראות עצמה עוד כחלק של העם היהודי ועליה להפסיק כל עליה יהודית. היה עוד יתרון בפנייתו של מר ביירוד: הוא לא, פנה רק לצד אחד. הוא פנה גם לערבים שיכירו בעובדת קיומה של ישראל. אולם פקיד גבוה זה נעשה אחר כך, כאמור, שגריר אמריקני בקהיר, ולא חזר עוד על תביעתו מהערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל. הוא הכיר היטב מה ששליטי מצרים רוצים וזוממים, ולא חזר עוד, לא על פנייתו לערבים ולא על פנייתו לישראל.

אולם תביעת ביירוד נעשתה לתכניתה של כת בישראל: הכנענים ואנשי הפעולה השמית. אמנם כת לא חשובה ולא בעלת השפעה — אך אמיתה וחשיבותה של תכנית מדינית אינה נשקלת במספר דוגליה; יש לבחנה לגופה. אין ספק שהשכנוּת הגיאוגרפית קובעת במידה ידועה מעמדו, דמותו וזיקתו של כל עם. אמנם כוחה של הגיאוגרפיה בימינו אינו יפה ככוחה בימי קדם, או בימי הביניים או אפילו במאה התשע־עשרה. הטלגרף, הרדיו, מטוסי הסילון קירבו מרחקים. אנו חוצים היום את האוקינוס האטלנטי בשתים שלוש שעות; אנו שומעים ברדיו מה שנאמר בקצה השני של כדור הארץ; אין עוד חטיבות גיאוגרפיות הקרועות משאר חלקי העולם ומהוות לעצמן עולם שלום ומופרד. אף־על־פי־כן הגורם של שכנוּת גיאוגרפית כוחו גדול גם היום. אולם גבולנו אינו רק ביבשה — בצפון, במזרח, בדרום — גבולנו גם בים; ואין חוף הים שלנו גבול ארצנו, כי הים הוא בלתי מחולק, והוא פתוח לפנינו כמו לפני כל עם אחר השוכן על חופי הים התיכון; כל עמי הים התיכון הם שכנינו ואין אנו זקוקים לויזה של מישהו בים התיכון. רק הים הטריטוריאלי של כל מדינה — בין שהוא 3 או 6 או 12 מיל — שייך לעם שיושב על חופו. ים התיכון אינו ים כנרת שכולו בתחום מדינת ישראל. שטחו של ים התיכון הוא כשני מיליון ושלוש מאות אלף קילומטר מרובע, והוא שייך לנו באותה מידה שהוא שייך לעמים אחרים השוכנים על חופו. זהו שטח חפשי שאין עליו כל בעלוּת פרטית. אנו זכאים להתהלך בכל רחבי הים התיכון (והוא הדין ברחבי האוקינוס האטלנטי במערב, ואחרי מערכת סיני — גם בכל רחבי ים סוּף בדרום), ליהנות מאוצרותיו הגנוזים בתחומו ובמימיו — והם רבים וחשובים. הדיג הוא חלק מחקלאות. בימי המנדט לא היה לנו חלק בדיג כנרת ולמעשה גם לא בים התיכון. עם היותנו ריבונים נשתנה המצב. ואם השכנות הגיאוגרפית היא חשובה — והיא חשובה — הרי שכנינו הם גם תורכיה, בולגריה, יוָן, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, ולא רק המדינות הערביות. וכשם שאנו חלק של אזור המזרח התיכון, כך אנו חלק של אזור ים התיכון. אגו גם חלק מאזור ים־סוּף — ודרכו — גם מהאוקינוס ההודי.

ביירוד שישב בקהיר והכיר מקרוב את שליטי מצרים הבין שאין טעם להטיף לישראל שלום עם הערבים, כי לשלום דרושים שני צדדים, ולביירוד אין ענין בריב המפלגות בישראל, והוא הפסיק לדבר על ״השתלבוּת״ ישראל באזור. אולם בטלנים ישראליים — ולא רק ישראלים — אינם פוסקים מדבּר על כך.

נניח לרגע שהוקם השלום בין ישראל ושכניה הערבים, ושני העמים השמיים משתפים פעולה בתחומי המדיניות, הכלכלה והתרבות במידה מכסימלית, כפי שישראל רוצה כל הימים, והכריזה על כך לא פעם. כלום תהיה אז ישראל רק מדינה מזרח תיכונית? התנתק קשריה עם שכניה בים התיכון — עם תורכיה, בולגריה, איטליה, צרפת? פינלנד היא שכנה קרובה של ברית־המועצות הענקית. האם ראתה צורך להשתלב בברית־המועצות? היא שומרת על עצמאותה המדינית, מסורתה התרבותית ומשטרה הדימוקרטי.

ישראל אף אינה מדינה ים תּיכונית בלבד. היא קשורה קשׁר בל ינָתק עם ״העמים השונים שיש להם אמונה משותפת״, כלומר עם יהדות התפוצות. זהו הקשר הראשוני והעיקרי של ישראל, והוא קודם לכל קשר ושילוב אחר, באשר קשר זה הוא בחייה, בנפשה, במהותה ובעתידה של ישראל, וקשר זה קודם לכל התקשרות והשתלבות אחרת; ורק שוטה גמוּר או מתעתע מחוּסר כל מצפוּן יכול להניח שעמי ערב ״ישלבוּ״ בתוכם את ישראל, השומרת כעל בבת עינה על הקשר עם ״העמים השונים שיש להם אמונה משותפת״, ועל קיבוץ גלויות של ״עמים״ אלה.

ה״מדע״ של האנציקלופדיה הסובייטית וה״יהדות״ של ״המועצה למען היהדות״ של מתבוללים ומתכחשים אמריקנים שוללים אחדוּת העם היהודי, בגלל פיזורו בגויים. אולם מדינת ישראל נוצרה ומתקיימת ותוסיף להתקיים אך ורק הודות לקיומה של אחדוּת העם היהודי למרות פזוּריו. מדינה זו נוצרה על־ידי העם היהודי ולמען העם היהודי. זו זכות קיומה וזה תנאי קיומה. והיות והעם היהודי עם עולם — עושה את מדינת ישראל למדינה של עם עולם ולמען עם עולם.

היהודים בכל ארץ וארץ הם אזרחי הארצות שבתוכן הם יושבים, ובזכויותיהם ובחובותיהם הם שווים לכל שאר האזרחים באותן הארצות. וריבונוּתה של מדינת ישראל מוגבלת לתחומיה היא ולתושביה בלבד. אולם יש משהו מֵעֵבֶר — ולא בניגוד — לאזרחוּת וריבונוּת. עדוּת לכך הברית הצפון־אטלנטית, הקהיליה הבריטית, הגוש הקומוניסטי, הכנסיה הקתולית, התנועות האנושיות המרובות המשותפות לבני עמים שונים. וקיימת עוּבדה היסטורית יחידה במינה של עם יהודי מפוזר, שאין דומה לו בגורלו, בעברו, ברצון יחודו וגם בחזון עתידו. כל זה הוליד את המדינה היהודית — בכוח כל אלה היא קיימת וגדלה, ורק בכוחם תתקיים להבא ותגדל — ובכוח הגידול גם תגיע לשלום עם שכניה.

תנאי ראשון לבטחון ישראל — זיקת ישראל לעם היהודי וזיקת העם היהודי לישראל. הא בהא תליא.

תנאי שני לבטחוננו הוא קיום יתרוננו האיכותי והגברתו. לא די שנבטיח יתרון איכותי לצבאנו — אלא לעם כולו. אין צבאנו אלא עצם מעצמו ובשר מבשרו של עמנו; ודמות העם תקבע דמותו של הצבא. אין דבר זה שולל ההנחה, שמאז קום הצבא הונחה ביסוד ארגונו ואימונו, שעליו להיות גורם מחנך, ומלכד באומה ובית־יוצר של נוער חלוצי לוחם. צה״ל לא הכזיב בשטח זה; הוא גילה כוחו לא רק בשדה הקטל, אלא גם בכושר היצירה בשדה ההתישבות. הוא לא רק בנה בעצמו ישובי קבע והיאחזויות, אלא גם חיזק כמאה ישובים קיימים, השלים למעלה מחמישים ושיקם עשרה ישובים. הוא הנחיל הלשון העברית ויסודות השכלה יהודית ואנושית לאלפים ולרבבות ונטע אהבת המולדת בלבב מאות אלפים.

אבל כשם שהצבא מסוגל להיות גורם מחנך ומעלה רמת העם, כן גם העם משפיע על הצבא, לטובה או לרעה. ליכוד העם או פירודו, מצבו הכלכלי, החברתי והתרבותי, הוָייתו היומיומית, התקינה או הקלוקלית, יניקתו ממקורות מרעננים או מעופשים, הלך־הרוחות ברחוב, בעתונות, בציבוריות — כל אלה משפיעים על הצבא לשבט או לחסד. אולם בימינו, בדור זה, יש שתי בעיות יסוד העלולות להטות כף המאזנים ההיסטורית לגבי הדור הצעיר, שטרם הגיע לצבא, לעליה או לירידה, לגובה מנַשא ומחַסן או לשפל מנַוון ומסַכן.

גוש העליה הגדולה של 13 שנים אלה, המיליון החדש שנתכנס מארבע כנפות הארץ, ריכז בתחומי ארץ קטנה זו קטעי אומה שהיו רחוקים זה מזה מאות ואלפי שנים, לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה אנושית. שנבדלו בלשונם, במנהגיהם, בהוָי חייהם, ברמת חינוכם, במסורתם, בשיחם ובשיגם; ועם כל השוני הרב שיש בין העדות המרובות של העליה החדשה. לארצותיהן, העדות האירופיות, האסיתיות והאפריקניות, קיים במידה רבה הבדל כולל בין רובּה הגדול של העליה החדשה ובין הישוב הוָתיק, שהוא עד היום המנהל והמדריך הראשי ברוב שטחי החיים של העם והמדינה. אולם ישוב וָתיק זה הוא שסוע בתוכו, יותר מהעליה החדשה, מבחינה מדינית ומפלגתית, וכל מה שחילוקי הדעות בתוכו הולכים ומתמעטים או מתרככים — הפירוד הנפשי הולך ומעמיק, וזה מחבל במיזוג הגלוּיות ובחינוּכו הממלכתי של העם, ומן ההכרח שהוא נותן את אותותיו גם בצבא, באשר אין החיילים אלא בני העם, וכל הנעשה במדינה מטוב ועד רע מגיע לאזנם ולרוחם ומשפיע עליהם.

ויש עוד בעיה לא פחות חמוּרה.

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, וַדאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוּסרית של עם הנאבק על נפשו, מטרתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו, ויש בו מן החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסַן, של סיפוק המגשים, של חדוַת המנצח, של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע כלל טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוממים והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם שֵוה־זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת — כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקיבל ברצון מרוּתם המוּסרית, הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ־כולם יהיו בעלי ״יחוס״ שוה; והשאלה היא מה תהא דמוּתו הרוּחנית והתרבוּתית של דור זה?

שאלה זו מחמירה לרגל עוּבדה ביולוגית מצערת, ואולי מסוכנת: המיעוּט התרבותי בעם, העומד בראשו — והמדובר לאו־דוקא בחברי מוסדות מנהיגים: ממשלה, ראשי עיריות, מוסדות המשפט, ראשי מפלגות, עורכי עתונים, מורים בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, אלא בציבור הרחב יותר, שהוא אמנם מיעוט כמותי בעם, אבל משקלו הסגולי מכריע עכשיו בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים ־ מיעוט זה הילודה בתוכו היא קטנה. ורוב העם, שלא זכה בחינוך ובמסורת התרבותית של מיעוט זה, הילודה בתוכו היא גדולה פי שנַים או שלושה, והדור הצעיר של רוב זה יהוה בעשור הבא או כמה שנים אחריו, רוב מנין ורוב בנין העם בישראל. והוא אשר יטביע חותמו על כל המדינה ויעצב דמות העם. והשאלה היא — וזוהי שאלה גורלית— מה תהיה דמותו של רוב חדש זה, של ילידי הארץ או חניכי הארץ?

אם אין אנו רוצים ליהפך לעם ליבנטיני ולמדינה ליבנטינית ־ ומדינה ליבנטינית יהודית לא תתקיים, כי לא תוכל לעמוד בפני שכנותיה הליבנטיניות הזוממות להכחידה, והן עולות עליה בכמותה פי עשרים ויותר ־ עלינו לראות בהעלאת חינוכו של הדור הצעיר, של כל הדור הצעיר, לא רק ללא הבדל עדות, אלא גם ללא הבדל מעמד כלכלי, משימה חיוּנית שאינה פחותה בחשיבותה ממשׂימת הבטחון גופא, מפני שהיא באמת משימה בטחונית. כי רק בשמירת האיכות העליונה שלנו ובהעלאתה המתמדת של איכות זו, נעמוד.

ברור מאליו שאיכות זו דרושה לנו לגופה, גם אילו היה מתקיים מחר חזון ישעיהו ומיכה, ״כי לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. אולם חזון זה, שאין כל ספק בקיומו המלא, ואולי בעתיד לא כל כך רחוק, רצוי שיתקיים בעוד עם ישראל חי וקיים, ולא לאחר שתקום מזימת שוטנינו להכחידנו מגוי ולא יִזכר שם ישראל עוד. והמזימה הזאת עלולה להתממש אם נאבד עליונותנו האיכוּתית.

מדינת ישראל חייבת להציג לעצמה למטרה להקנות לכל הדור הצעיר בלא יוצא מן הכלל, אם הוריו אמידים או עניים, יוצאי אירופה או יוצאי אסיה ואפריקה, חינוך יסודי, תיכון וגבוה, ז״א לתת לכל נער ונערה בישראל חינוך אקדמאי.

היה זמן שנסיכים ומלכים וקיסרים לא ידעו קרוא וכתוב, ורק יחידי־סגולה, כהנים ובני כהנים, ידעו מלאכת מחשבת סתרים זו, שהנחילה להם מעמד מיוחד בעם. היום יודע כל איש בארצות אירופּה ואמריקה הצפונית ויפאן קרוא וכתוב, וזה נחשב לדבר טבעי ומובן מאליו. אין כל מניעה טבעית, תורשתית, עדתית וכלכלית שכל צעיר וצעירה בישראל, פרט למטומטמים ולנחשלים, ירכשו השכּלה אקדמאית – אם המדינה תראה במתן השכּלה אקדמאית המינימום התרבותי שיש להנחיל לכל צעיר וצעירה בישראל, ותהיה למדינה היכולת הכספית להבטיח הדבר הזה חינם אין כסף.

ברור שהמדינה לא תוכל לעשות זאת ביום אחד או בשנה אחת, ואולי גם לא בעשור הבא. צרכי ישראל מרובים ויכלתה מוגבלת, ויש לקבוע עדיפות לצרכים המתחרים זה בזה. אולם המדינה חייבת לדעת מחוז חפצה בכל שטחי פעולתה ומשימותיה, ולחתור להגיע אליו במהירות האפשרית ביותר מתוך מאמץ דרוך, ויש שלבים בכל מטרה: השלב הקרוב ביותר חייב להיות הקניית חינוך תיכון לכל נער ונערה בישראל; לכל תלמיד שאין יד הוריו משׂגת לשלם שכר לימוד–־המדינה חייבת להעמיס הוצאות חינוך תלמידים אלה על שכמה. כלומר על כלל האומה, כי הדבר הוא בנפש האומה. כל תלמיד מוכשר שיסיים חינוך תיכון חייבת המדינה להבטיח לו חינוך גבוה, במטרה להגיע שלב שלב — להנחלת חינוך אקדמאי לכל הדור הצעיר בישראל, ויהיה כל פועל חרושת, כל עובד חקלאי, כל סנדלר, כל פקיד, כל מחלק־מכתבים בישראל — בעל חינוך אוניברסיטאי. צרכי בטחוננו עולים בקנה אחד עם יעודו ההיסטורי של העם בישראל ־ להיות עם סגולה ואור לגויים.

* * * * *

אולם גם דור צעיר של אנשי מעלה לא יעמדו מעטים בפני מרובים, אם לא ינָתנו בידיהם הכלים הדרושים, שאינם נופלים בטיבם מהכלים המצויים בידי שוטניהם, ולמען הבטח השגתם של כלים אלה בעתיד, כאשר הובטחה עד עכשיו – עלינו לטפח ולהדק קשרינו עם העמים המיצרים כלים אלה ומוכנים לספק אותם לנו — חינם או במחיר מלא. גם לאחר שנים לא יהיו עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפאן) בין מיצרי כלים אלה. וגם ביבשת אמריקה רק שני עמים שותפים לכמה מעמי אירופה במערב ובמזרח ביִצור בלעדי זה.

ישראל עמלה כל השנים לטפח יחסי ידידות עם כל העמים, ׳מבלי לבדוק במשטרם הפנימי, אבל היא אינה רשאית להזניח, להחליש ולהפסיד ידידותם של העמים העוזרים לה בציוד צה״ל, למען תרכוש במקומה ידידות המדינות המתיחסות אליה באדישות או במשוא פנים שלילי; בקביעת יחסיה של ישראל עם העמים לא יכריעו חשבונות העבר, אלא צרכי העתיד.

משנת 1937 ואילך, יש לעם היהודי זכרונות מרים מיחסי בריטניה כממשלת המנדט, וגם כמה שנים לאחר הסתלקותה מהארץ, אבל ישראל לא הזניחה כל הזדמנות לשפר יחסיה עם בריטניה, כשהיה לכך סיכוי כלשהו, וגם הצליחה בכך, וזכרונות העבר לא הניאוּ אותה מתיקוּן היחסים.

באירופה יש שתי מדינות שבמשך יותר ממאה שנים היו אויבות בנפש — גרמניה וצרפת. שלוש פעמים במשך שבעים שנה פלשה גרמניה לאדמת צרפת, החריבה אותה וקיפּדה חייהם של מיליוני צרפתים, וגנרל דה־גול, שאיש לא יפקפק ברגשותיו הצרפתיים העמוקים וגם לא בזכרונו ההיסטורי, עושה מאמצים להעמיק קשרי ידידות ושיתוף פעולה ביו צרפת וגרמניה. במדיניות החוץ שלה, חייבת ישראל, לא פחות מצרפת, לראות צורכי העתיד, ולא זכרונות העבר שחלף ולא ישוב, כל מדינה הנבונה ומסוגלת לחזק בטחונה של ישראל — חייבת ישראל להדק קשריה אתה, כי בטחונה זה קיומה. במעמד הנראה בעין באות בחשבון רק מדינות מערב אירופה, לרבות גרמניה המערבית.

באותו זמן יש לדאוג להגדיל בלי הרף את יכלתנו הפנימית ליצר בעצמנו מכסימום של הכלים שידָרשו לקיום בטחוננו, והעם בישראל חייב לדעת, שבלי חיזוּק יכלתה היצרנית והטכנולוגית והגּברת יצוּאה וחיסוּן עצמאוּתה הכלכלית, לא יצליח לקיים בטחונו לאורך ימים.

בטחון ישראל תלוי לא רק ביכלתו של הצבא ובטיב כליו, אלא גם בעצמתה היצרנית של ישראל מבחינת הכושר המדעי, המקצועי והטכנולוגי, וגם מבחינת הכושר הכספי והכלכלי. המדע וההתעצמוּת הכלכלית של ישראל — הם שני מקורות לא־אכזב להגבּרת הבטחון. העלאת פריון העבודה, הגדלת היצוּא, אִכלוּס מרחבים שוממים, הגּברת החסכון, העלאת הרמה הטכנית והידע, — כשם שהם דרושים ומועילים לגופם — כן הם הכרחיים לקיום הבטחון בימים הבאים.

* * * * *

אם כי הבטחון, בתנאים שבהם אנו חיים, בעולם מסוכסך ובקרב שכנים המתנכלים לעצם קיומנו, הוא בראש דאגותינו, אין הוא, ממַצה כמובן, כל צרכינו הראשיים, וגם הבטחון כשלעצמו אינו מתקיים על צבא בלבד, ואפילו הוא מעולה ומצויד כהלכה. הצבא הוא גורם ראשי, אבל לא יחיד בבטחוננו, וגם בטחוננו הוא רק צורך ראשון אבל לא יחיד. בלי בטחון לא נתקיים, אבל לא נתקיים על בטחוננו בלבד.

אנו מצוּוים על גאולת עם ישראל, על הפרחת השממה, על תיקון המשטר, על עיצוּב חברה למופת, על העלאת אדם, על שירות למין האנושי. כל אלה לא יעָשו מאליהם.

״שמירת הקיים״ — ויש דוגלים בישראל בסיסמה זו, ויותר מהדוגלים בה להלכה יש מקיימים אותה למעשה — אין כמוה התכחשוּת סוררת לצרכי עתידה וצווּי יעוּדה של ישראל. אנו עומדים עוד בראשית דרכנו, גם בקיבוץ גלויות, גם בבנין המשק ובביצוּר עצמאוּתנו, המדינית והכלכלית, גם בליכוּד העם וחינוך הדור הצעיר וגם בשטח המדיני והתרבותי.

אמנם בתקופה הקצרה של שלוש־עשרה השנים היו לעם כיבושים והישגים גדולים, מהם גם מוּפלאים; חוּסל כמעט לגמרי חוסר העבודה ומורגש יותר ויותר חוסר עובדים; המצב הפרטי של כמעט כל התושבים הוטב במידה רבה, וישנה הרגשה של רוָחה וכאילו גם איתנוּת; ובחוגים מסוימים, לאו דוקא בחוגי תעשיינים, סוחרים, יבואנים שהונם גדל בישראל, אלא גם בקרב עובדי־רוּח לא מעטים, שמעמדם התבצר בהוראה אוניברסיטאית ובפרנסות אקדמאיות — יש שביעוּת רצון גדוּשה וחשש מכל שינוי ואי־רצון מכל תביעה קשה, נועזת, הקשורה עם חזון העתיד. ״נהיה ככל הגויים״ — אומרים, כאילו כבר הגענו לדרגה זו שהיא עדיין מאתנו והלאה, ונפעל כעם ״נורמלי״, ואַל נתהלך ב״דמיונות״ וב״הזיות״.

שוכחים או מנסים לשכוח, שאנו רק 16% מהעם המפוזר בעולם, ועוד הרבה מאות אלפים ואולי כמה מיליונים, מצפים ונפשם יוצאת לגאולה במולדת; שוכחים שרק קצת יותר מעשרים אחוזים של אדמת המדינה מעובדת ומיושבת. לא רק בטחוננו מפוקפק — אלא ששני המיליונים המכונסים בארץ עדיין לא הפכו להיות עם אחד, מלוכד בתרבותו, בלשונו, בהרגשתו הפנימית. משטרנו שאמנם אין דומה לו לחירות ולדימוקרטיה בכל הארצות השכנות ובכל המזרח התיכון וברוב ארצות שתי היבשות, שאנו משמשים להן מעין גשר — אסיה ואפריקה — לקוי ופגום, ואין כל ערובה לחסינותו מפני התנוונוּת; ואנו עדיין רחוקים מרחק רב ועצום מיעודנו ההיסטורי להיות עם סגולה ולאור גויים, אם כי רכשנו לנו מקום מכובד ושם טוב ואהדה רבה בכמה וכמה ארצות בכל חלקי תבל.

״שמירת הקיים״ במובן המצומצם, שמירה על היתרונות הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, שרכשו לעצמם מעטים בתוכנו — אמנם אין בה סכנה שתהיה לנחלת העם. העם היהודי הוא עם חכם ונבון. מעולם לא התקיים בתוכו מעמד פיאודלי; להפך — בתוכנו רווַחת המסורת שכל ישראל בני מלכים הם. זוהי מסורת מבורכת ומקדמת; ואין סכנה שהעם ישלים לאורך ימים עם הפערים החמריים והרוחניים, שנהפכו לאני מאמין פוליטי, לא רק של הימין, אלא לאני מאמין החברתי גם של חלק, אמנם לא גדול, מהאינטלינציה הישראלית. אולם הקפאון המחשבתי והתאבנוּת המסורת המפוארת של שנים־שלושה דורות בתוך חלקים חשובים של המחנה החלוצי של העם, טומנים בחוּבם סכנות ממשיות להתקדמוּת מפעלנו.

גדלוּתה של העליה השניה היתה בכך, שאם כי ידעה להעריך מורים וסוללי דרכים חדשות בהיסטוריה החדשה שלנו — לא היתה כבוּלה לשיגרה מגובשת ומאובנת. רבים מאנשי העליה השניה היו בין מעריציו של חוזה המדינה היהודית ויוצר ההסתדרות הציונית, אבל כשנעשו לאַל כל נסיונותיו של הרצל בתקופת פעולתו הקצרה להשגת צ׳רטר כתנאי קודם לעליה ולהתישבות, ומתוך חוסר מוצא קיבל הצעת אוגנדה, התמרדו נגד מסורת צעירה זו, ועלו לארץ בנשאם בלבם שליחות צנועה ומכרעת — לרכוש המולדת בזכות עבודה עברית. צעירים אלה פנו עורף למלל המדיני העקר, ושׂמוּ פניהם לעבודה פשוטה, אטית וקשה, לעבודה ממש, ליגיע כפים על אדמת המולדת; ומפנה מהפכני זה הציל בשעתו את התנועה הציונית מהסתאבוּת וכליון.

ובשעה שהגרינבוימים והז׳בוטינסקים הלכו להלסינגפורס והמציאו תחליף למדיניות הציונית שהגיעה לקיר אטום — ״עבודת ההווה״ — הניחו אנשי העליה השניה יסודות בריאים ושרשיים למשק יהודי עצמאי, לכוח יהודי ברשות עצמו, לערכי חברה גואלים, ובעבודתם וערכיהם סללו הדרך להקמת מדינה יהודית, עיצבו דמותה הקיימת עד היום, והצילו תנועת התקומה הלאומית מהתאבנוּת ומהתנוונוּת מוּסרית.

הערכים הגדולים שהוצקו ונעשו לאבני יסוד בטיפוח תקומתנו הלאומית והאנושית היו: עבודה, שמירה, תרבות עברית, ועיצוב דמות ישוב יהודי עצמאי, שגם בהיותו עדיין מועט, אינו תלוי בחסדי הרוב, במשק הרוב, בשלטון הרוב, ובכוח הרוב — אלא סומך על עצמו בלבד.

אנשי העליה השניה הצליחו בשליחותם באשר עמדו על שכמי העליה הראשונה, מיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, משמר־הירדן, רחובות, מטולה, וגם עמדו על שגיאותיהם. וכשם שלמדו מיזמתם החלוצית, הראשונית, הנועזת, כך למדו גם מכשלונותיהם. העליה השניה הבינה שאין להסתמך על זכות הקנין והרכוש ועל הגנת זרים. המטען הרוחני, התרבותי, הרעיוני והמהפכני שהביאו אתם אנשי העליה השניה נטע בהם אמונה כמעט בלתי מוגבלת ביכלתו היוצרת של האדם העובד ובבשרו לעצב הסביבה לפי צרכיו וערכיו, מבלי להסתגל למציאוּת הקיימת ולתנאי הסביבה.

ערכי היסוד של העליה השניה היו צנועים ומעטים; עבודה, שמירה, תרבות עברית, כבוד האדם, כאיש כאשה, עזרה הדדית — כדבק חברתי, אולם עָשרם הנפשי ועוז רוחם סייעו בידם להביא ערכים אלה לשיאי העלאת אדם, ולצקת דפוסי חברה חדשים שלא היתה כמותם בזמן ההוא דוגמה בשום ארץ אחרת.

וכך נוצרו ערכי היסוד של תנועת הפועלים הארצישראלית, שבמידה רבה נהפכו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של תנועת התקומה הלאומית כולה. ערך העבודה כיסוד מוסד בחיי החברה; הסתמכות בלעדית על כוח עצמי; טיפוח הלשון העברית המקשרת כל הדורות בישראל וכל השבטים בעם היהודי; חקלאות כמקור חיותה של אומה עצמאית ואִכלוּס כל פינות הארץ; מעמד שוה לגבר ולאשה בחברה, בעבודה, בשמירה ובתרבות; עזרה הדדית במקום תחרות ואפליה; דאגת הכלל ליחיד ודאגת היחיד לכלל; ובראש וראשונה — התמכרוּת בלא תנאי לשליחות ההיסטורית של האוּמה, שמחוז חפצה הוא לא רק גאולת העם, אלא אחת מאבני הפינה בגאולת המין האנושי. העליה השלישית הוסיפה תנופה רבת־אונים משלה ליצירת העליה השניה, חישלה אחדותו של מעמד העובדים כנושא היעוד של האומה בהתחדשותה ובהתעצמותה, כגרעין של עם עובד מתהווה, המניח יסודות למדינה יהודית למופת.

העליה השניה לא היתה עשויה מעור אחד. רבים ושונים היו המקורות שמהם ינקה, וסגנון דבריה לא היה אחיד, אבל רצון אחד פּעם בתוכה, ומגמתה היתה לקראת ליכוד ואיחוד. בעליה השלישית היו שינויי נוסחאות מרובים יותר, אבל המכנה המשותף שלה היה ערכי היסוד של העליה השניה. תנופת האיחוד והליכוד גרפה בני מחנות שונים, אם כי נתקלה בהתנגדות חילופי גירסאות. בשנת 1919 הוקמה התאחדות ציונית סוציאלית של המעמד העובד בשם ״אחדוּת העבודה״, שרצתה לכלול במסגרת אחת הפעולה המקצועית, התרבותית, ההתישבותית והמדינית של פועלי ארץ־ישראל, והואיל והרוב ב״הפועל הצעיר״ לא הוכשר עדיין לאיחוד זה, קמה בסוף 1920 הסתדרות העובדים, שאף היא לא היתה ארגון מקצועי בלבד — כאשר רצו בודדים מתוך העליה השלישית, שהיו כבולים לדוגמאות הקיימות בארצות אחרות — אלא ארגון המקיף כל הפעולות של המעמד העובד — המקצועיות, התרבותיות, המשקיות — פרט לפעולה מדינית־מפלגתית. בשנת השלושים קם האיחוּד של כל אנשי העליה השניה ורוּבה המכריע של העליה השלישית, שלבם היה שלם עם רוּח האיחוּד, היעוּד והעצמאות המחשבתית של העליה השניה ונוצרה מפלגת פועלי ארץ־ישראל; ואיחוד זה, שהוליד איחודים בדמותו ובצלמו גם בגולה, הביא בשנת 1933 להגמוניה חלוּצית בישוב ובתנועה הציונית.

נשארו קבוצות מתבדלות, שאמנם ירשו וטיפחו רוב הערכים של העליה השניה בשטח היהודי והישראלי והמשיכו בנאמנוּת במפעלה ההתישבותי החלוצי, אבל לא נכבשו למאמצי אחדוּת העובדים והאחדוּת החלוּצית שהתמידו בעליה השניה, גם בארץ וגם בתפוצות. הם ראו כל עולמם לא בכלל האוּמה, אלא במפעל המיוחד, החלוצי שלהם. תחילה נתבדל ״השומר הצעיר״, שעדיין פסל לחלוטין כל ניסוח ורעיון מעמדי, ודגל בתורת פרויד ובתואר העדה או הקהילה; התפצלו פועלי־ציון שמאל, שראו בהסתדרות הציונית ארגון מעמדי בוּרגני, ובקרנות הלאומיות — מכשיר לשעבודו של מעמד הפועלים. הם התנזרו מהקונגרס הציוני — באשר אינו אלא נציג המעמד המדכא והמשעבד. נתבדלו חלק מהפועלים הדתיים והקימו מפלגת פועלים דתית־לאומית. כן נתבדלו פועלים רביזיוניסטים והקימוּ הסתדרוּת פועלים ״לאומית״. התבדלו גם כמה פועלים של מפלגת הציונים הכלליים, שנחלקו בימים ההם לציוני א׳ ולציוני ב‘, כלומר לפרוגרסיבים ולימין מהמרכז. קמה גם תנועה נפרדת של פועלי אגוּדת־ישראל, שמעולם לא היו קשורים בתנועה הציונית. בשנות הארבעים קמה במפלגת פועלי ארץ־ישראל סיעה ב’, שנתפרדה בשנת 1944 והקימה "תנוּעה לאחדוּת העבודה״, במטרה מוּצהרת כאילו לאַחד כל הפועלים, ולפני קום המדינה התאחדה עם ״השומר הצעיר״ והליגה הסוציאליסטית שזה הקים, ונקראוּ שניהם ״מפלגת הפועלים המאוּחדת״, עד שנתפלגוּ שוב בשנת 1954.

שני פלגים אלה, גם בפירודם וגם באיחודם, דגלוּ בהשתלבוּת ב״עולם המהפכה שבראשו עומדת ברית־המועצות״, ובשאלות מדיניות־חוץ סיגלו לעצמם הקו של ״כוחות המחר״, כלומר, של הקומוניסם הסובייטי, והם ראו בהמשכת הדרך של העליה השניה: בנין חברה חדשה בדרך דימוקרטית בלבד ובאמצעים קונסטרוקטיביים — סטיה ״ריפורמיסטית״.

לכנסת הראשונה (25.1.1949) ולשניה (30.7.1951) — הופיעה מפ״ם כיחידה מלוכדת, אולם לכנסת השלישית (26.7.1955) כבר הופיעו כמפולגים ומפורדים. ״השומר הצעיר״ ותומכיו החזיקו בשם מפלגת הפועלים המאוּחדת (מפ״ם) גם לאחר הפילוג, ובבחירות לכנסת השלישית נבחרו מהם 9 צירים. סיעה ב׳ שנתפלגה ממפ״ם, יחד עם רוב פועלי־ציון שמאל, קראה לעצמה בשם אחדוּת־העבודה–פועלי־ציון, ומהם נבחרו 10 צירים. במועצת מפ״ם בחיפה (17.9.1954) הטיל מנהיג ״השומר הצעיר״, מ. יעדי, את כל אחריוּת הפילוג על המשטר הסיעתי, או החטיבתי, שלדבריו רצו אנשי הקיבוץ המאוחד להשליט במפ״ם. אנשי אחדוּת־העבודה, טען, הותירוּ לעצמם בתוך המפלגה את הדאגה לאינטרסים חטיבתיים. החשבונות החטיבתיים גרמו לכך, שבקליטת העליה מתוך המפלגות הגדולות שלנו בפולין בזבזנוּ מקורות לא־אכזב. בתקופה שקדמה לפרישה נתנו המגמות הפלגניות את אותותיהן במיוחד — בתחום הבטחון. בקרב החטיבה ״לאחדוּת־העבודה״ התחילו מרימים ראש אלמנטים המדמים בנפשם, כי יכול אדם להיות שוביניסט בביתו, ואינטרנציונליסט ואפילו לניניסט בצאתו; אם האיש המסמל את אחדוּת־העבודה אומר, ימים אחדים אחרי הפרישה, כי שש שנים היה בשבי, הרי הקורטוב היחיד של אמת בגילוי זה הוא, כי כל ישיבתו במפ״ם היתה ישיבת ארעי.

לעומת זאת, פרסמה מזכירות הקיבוץ המאוחד הודעה, כי ב־15 באבגוסט, 1952, שמו 22 נציגי ״השומר הצעיר״ וה״חזית״ בוַעדה המדינית קץ למפ״ם, וזו לשונה: ״הפילוג בתוך המחנה החלוצי המהפכני של תנועת הפועלים בארץ, אינו נובע כלל ועיקר מצרכיו ועניניו של מעמד הפועלים וגם לא מצרכיהן של התנועות ההתישבותיות. להפך, הפילוג הוא מכה שהונחתה על תנועת הפועלים והתנועה הקיבוצית. והקיבוץ המאוחד מטיל את כל כובד האחריות של אסון הפילוג על ״השומר־הצעיר״, שגם בימים כה חמוּרים לתנועת הפועלים, למדינה ולמפעל הציוני הסוציאליסטי, המיר את הברית הפוליטית המבוססת על שויון הזכות בין שתי תנועות קיבוציות ובין שתי חטיבות, באולטימטום של השתלטות, שלא יכול להביא אלא לפילוג״ יִתּכן שיש הגזמות בהאשמות של שני הצדדים זה כנגד זה, ואיש צדדי אינו רשאי לעשות עצמו שופט בין שני הפלגים. אולם שני קיבוצים אלה, שיש להם זכויות רבות בהתישבות הקבוצתית, זנחו את דרך המלך של רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל לאיחוד הכוחות ולסלול בכוח עצמנו ולפי צרכינו אנו, בלי כל חיקוּי של אחרים, ובלי כל השתעבדוּת לתורות שצמחו על קרקע זר ובתנאים שונים לגמרי מאלה שפועלים בחיי העם היהודי ובישראל — הדרך לחברה החדשה.

כשעדיין היו שני הפלגים מאוחדים קיבלה מועצת מפ״ם שנתכנסה ב־24–25 דצמבר, 1952 (אחרי משפטי פראג הידועים לשמצה) החלטה האומרת, כי ״מפ״ם רואה עצמה חלק בלתי נפרד של המחנה בעולם, שברית־המועצות עומדת בראשו. אנו נעמוד בלי רתיעה לימין ארצות הסוציאליסם והדימוקרטיות קרטיות העממיות בהגנתם בפני אויבים מבית ומחוץ, הגנה שהיא הכרח חיים לארצות הסוציאליסם״.

מכאן מובן מדוע חטיבות אלו לא גרסו את החתירה המתמדת של העליה השניה וממשיכיה הנאמנים להעדיף את צרכי הכלל — כלל הפועלים וכלל האומה — על אינטרסים ״חטיבתיים״ ושללוּ כסטיה ״רפורמיסטית״ מסוכנת את המגמה ממעמד — לעם, שביסודה הונחה ההשקפה כי עניני מעמד הפועלים ועניני העם כולו עולים בקנה אחד.

גם לא כל אנשי העליה השניה וממשיכיה ראו התמורות שחלו בחיינו בארץ ובעולם, והסיקו מתמורות אלה המסקנות ההכרחיות.

הישוב נהפך בינתים לעם ריבוני. הקשיים וההגבלות לרכישת אדמה להתישבות בטלו ועברו מן העולם. כל אדמת המדינה הועמדה לרשותנו. השלטת הזר, העוין, הלך. במקום קילוח חלש של עליה זרמו לארץ המונים, והמונים אלה היו שוגים ברמתם התרבותית ובחינוכם בגולה, במנהגיהם השונים והרחוקים מהעליות הקודמות. נפתחו שדות פעולה חדשים, מתרחבים, מסועפים. עלינו הוטלו כל שירותי המדינה. יחסינו עם העמים סביבנו ועם העולם הגדול נשתנו תכלית שינוי: גם הוחמרו, גם נסתבכו וגם נתעלו. אנשי העליה השניה לא היו נתבעים. הוריהם, גם אלה שהיו ציונים, לא ראו עלייתם בעין טובה. המנהיגים הציונים בתקופה ההיא בכל הארצות וגם ברוסיה לא העלו כלל על לבם דבר העליה וחשיבוּתה.

אנשי העליה השניה היו רק תובעים, ורק מעצמם. הם לא תבעו דבר מאיזה מוסד שהוא. לא היה אפילו ממי לתבוע. המוסדות שהיו קיימים בארץ — היו רחוקים מהלך רוחם של אנשי העליה השניה כרחוק מזרח ממערב, והיו גם כאלה שהתנגדו להם בכל תוקף וגם נלחמו נגדם.

שדה הפעולה של אנשי העליה השניה היה מצומצם: עבודה בשדה, עבודה כשכירים במשק זר. קבוצת דגניה, שבשנת 1961 מלאו לה 50 שנה, היתה לאֵם הקבוּצות וזכתה להקים בנים ובנות, נכדים ונינים, שילשים וריבעים לעשרות בכל קצות הארץ — נוצרה מתוך מאבק לעבודה עברית, בלי מחשבה תחילה להקים ישוב שיתופי של קבע. בשנים הראשונות היו חברי דגניה מקבלים משכורת חדשית, ורק בהדרגה הגיעו לעיצוב דמות חברה עובדת עצמאית, שהשותפות המלאה בה היא עיקר קיומה, ובצלמה ובדמותה קמו עשרות קבוצות וקיבוצים.

העליה השלישית הרחיבה תחום העשיה: נוסף על החקלאות עבדה בכבישים, בעבודות ציבוריות ובבנין, וגם בעבודה זו הקימה ארגונים שיתופיים וקואופרטיביים. שלוש שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם בוא זרם העליה השלישית, הוקמה התישבות עובדת בדפוס חדש — בדפוס של מושב עובדים. ואם כי עד קום המדינה רבו הקיבוצים מהמושבים, כי הנוער החלוּצי שממנו באוּ בעיקר בוני ההתישבוּת העובדת, ביכרו הדפוס השיתופי המושלם — הקיבוץ — על דפוס של משק פרטי מוּשתת על עזרה הדדית וקואופרציה בקניה ובמכירה, הרי אחרי הקמת המדינה, כשהחומר האנושי של העולים היה שונה בתכלית מהעליה שקדמה למלחמת העולם השניה, היו בוני ההתישבות ברובם הגדול מעדיפים את צורת מושב העובדים.

עם תקומת המדינה נפתחו, גם מחוץ להתישבות חקלאית, שדות פעולה חדשים ליזמה ולכושר של העולים ושל הדור הצעיר הגדל בארץ. נתפתחה תעשיה שדרשה עבודה מקצועית וידע טכני. הוקמו שירותים ממלכתיים — משטרה, בריאות, חינוך, סעד ועזרה סוציאלית, שאף הם דרשו כוחות מעוּלים. נפתח לפנינו הים — והספנות העברית הולכת ומתרחבת. נדרשו לדיג — לא רק בבריכות — אלא גם בים כנרת, בים התיכון, בים־סוּף ובאוקינוס האטלנטי. התרחבו מוסדות המדע — האוניברסיטה והטכניון — שהוקמו כמה שנים לפני המדינה, והמחקר המדעי וההוראה בבתי־הספר הגבוהים והתיכוניים דרשו כוחות מומחים. הצבא אף הוא דרש גם ידע רב וגם מסירוּת חלוצית. ביחוד בצבא הקבע.

אם כי מקור החלוציות לא דלל, כפי שנדמה לרבים, והנוער בימינו אינו נופל במאומה מהנוער בדורות הקודמים (גם אז לא היה כל הנוער חלוצי, לא הקדיש עצמו לעבודה חקלאית ולא הלך רוּבו לחיות בקיבוץ) — הרי פתוחים לפניו שערים לא של קריירה בלבד, אלא שערי עבודות חיוניות, שאין המדינה יכולה להתקיים בלעדיהן. שוב אין ההתישבות העובדת בשתי צורותיה — קבוצה ומושב — הכוח המושך היחיד והסדן האחד למרץ החלוצי.

לא נסתלקה השכינה החלוצית — שגם ״בימים ההם״ היתה מאירה פנים רק למובחרים — אבל היא פרשה כנפיה על שטחים רבים. כשהממשלה הנבחרת הראשונה קבעה לעצמה תכנית משוּלשת: בטחון, עליה גדולה ורמת חיים הוגנת, ידעה שזוהי מעמסה על־אנושית, אבל היא בטחה בין השאר גם בעָצמה החלוצית הגנוזה בנוער שלנו, שיש בו כוח להעתיק הרים ולהפריח שממה.

עָצמה חלוצית זו דרושה לנו במיוחד לארבע משימות המיועדות לישראל: עיצוב דמות חברה חדשה לעמנו, חברת עובדים הבנויה על יגיע כפים ועבודת־רוח, ללא ניצול, קיפוח ואפליה; קיום צבא העולה ביתרונו האיכותי על כל הצבאות שמסביבו ונגדו; הפרחת השממה ומיזוּג הגלוּיות.

הקיבוץ הוא גולת הכותרת של יצירתנו ההתישבותית, אם כי יש מקום בחברת עובדים גם ליצירות חיים אחרות שאינן פוגמות בכבוד העובד ובפרי עבודתו, אבל בקיבוץ מתגלם ערך השותפות והאחוָה האנושית במלואה, לפי העקרון: ״מכל אחד לפי יכלתו, ולכל אחד לפי צרכיו״. הקומונה אינה מיוסדת על שכר שוה ועבודה שוָה לכל חבריה. הדבר השני לא יִתּכן, הדבר הראשון אינו צודק. לעובד שיש לו ארבעה ילדים מגיע יותר מאשר לעובד שיש לו שני ילדים או אף לא ילד אחד, אם כי האחרון עובד אולי יותר טוב מהראשון. חברי קיבוץ אינם חייבים לעבוד אותה העבודה. קיבוץ שאינו מאפשר לאחד החברים בתוכו, שיש לו כשרון מיוחד לפיסול, לציור או לספרוּת, לעסוק באומנתו או באמנותו, אינו נוהג כשורה. אם בקיבה יִוָלד אינשטין ויכריחו אותו ללכת תמיד אחרי המחרשה או להגיש אוכל לחברים במטבח — יחטאוּ חטא כבד לאיש ולאנושוּת. אין תנאים שוים לאם מיניקה ולצעירה לא נשואה, ואסוּר שיהיו תנאים שוים. שותפות, זיקה הדדית, מתוך התחשבות מיוחדת עם הסגולה והצורך וההוָיה של כל פרט, הוא עקרון קוסמי עליון השליט בכל הטבע, וחזון אחרית הימים של נביאינו יתקיים רק אם העמים יכירו בשותפות שבין מדינות, אומות, בני אדם. הצו העליון של תורתנו ״ואהבת לרעך כמוך" היא פרי התחושה העמוקה של השותפות האנושית האמיתית, והיא חלה בתורתנו, גם על הגר הגר בתוכנו. והחזון ש״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה״ יקוּם, כשהעמים יכירו בשותפות האנושית שביניהם, בלי יוצא מן הכלל.

הקיבוץ הוא הגוף המגלם בתוכו עקרון השותפות יותר מכל צורת חיים אחרת.

אולם ברגע שהגופים הקיבוציים נתפלגו, והשותפות בעבודה, במשק, בסיפוק צרכי יום יום נהפכה ל״קולקטיביות רעיונית״ המפרידה בין קיבוץ לקיבוץ, וביו חבר לחבר באותו קיבוץ עצמו — ניחתה מהלומה מוּסרית קשה על רעיון הקיבוץ והשפעתו המחנכת.

גם בימי העליה השניה, שבעיני רבים בימינו מצטיירת כתור הזהב המוּסרי או החלוצי בתולדות העבודה וההתישבות, לא היו כולם חלוצים, ולא הלכו לחיות בקיבוץ. אולם הקיבוץ שנעשה לממשות ציבוּרית עם העליה השלישית, עורר כבוד בכל הציבור והיה לגורם מוסרי בקרב הנוער. התבדלוּת כמה קיבוצים מרוב הציבור העובד הביאה גם להסתיידוּת עורקים בתוכם. ולא היה דבר תמוּה יותר בתולדות ההתישבוּת מההתנגדוּת החריפה של דוברי שני קיבוצים — הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד — להתישבות חבל לכיש. קיבוץ שאינו פתוח לכל איש הרוצה בחיי שותפות וראוי להם, וגם למי שאינו משעבד מחשבתו לרבי, למנהיג, או לרוב — מסלף ומסרס רעיון הקיבוץ ביסודו. הוא נהפך למנזר או לכת או לקרדום פוליטי ומפלגתי, ולא לצורת חיים שצריכה לשמש דוגמה לעם ולאנושוּת.

הקיבוץ בטהרתו הוא כליל השותפות האנושית, אבל לא הצורה היחידה והבלעדית של שותפות. יש לקיים שותפות כל העובדים — בין ביגיע כפיים ובין בעבודת רוח, יש לקיים שותפות של העם בהשלמת גאולתו, בביצור בטחונו ובהבטחת עצמאותו הכלכלית, התרבותית והרוחנית. יש לקיים שותפות העמים, שותפות המין האנושי.

שותפות אינה שוללת חילוקי דעות. שותפות שוללת אדנות, שעבוד, ניצול. שותפים הם רק בני־חורין, שוֵי־זכויות. אבל אין שותפות מחייבת שפה אחת ודברים אחדים. שותפות לא תיתכן כלל במשטר טוטאליטרי, בין שהוא ממלכתי, מפלגתי או קיבוצי. חילוקי דעות בקרב שותפים מרצון, שותפים בתום־לב, מתוך הכרת הערך האנושי והקוסמי העליון של שותפות — אינם מולידים שנאה, קנאה, נרגנוּת, אלא מרחיבים הדעת ומעלים ערך האדם.

ואם אנו, משום מצבנו המיוחד באזור ובעולם, זקוקים לצבא בעל איכוּת עליונה, וזאת אומרת — גם לעם בעל איכוּת עליונה, כי כעם בצבאו, לא די באיכוּת אינטלקטוּאלית, אלא גם באיכוּת מוּסרית.

אם גם נוּכל בעוד עשר או עשרים שנה להבטיח לכל צעיר בישראל בריא ברוחו ובגופו השכלה אקדמאית, כפי שדבר זה הכרחי לבטחוננו, למיזוג הגלויות ולהעלאת האדם בתוכנו, לא נשיג מבוקשנו אם לא נעלה באותו זמן גם רמתו המוּסרית של הדור הצעיר ושל העם בכלל. ואחד התנאים המוקדמים— היא אַחדוּת, אחדוּת העובדים, אחדוּת העם, רק באחדוּת כפולה זו תתגלה העָצמה המוּסרית הצפוּנה בטובים שבתוכנו, והשפעתה תתגבר ותשתלט, לא בכפיה, לא בצו, אלא בדוּגמה, במופת אישי. האקלים הציבוּרי בתנועת הפועלים ובעם ישתנה תכלית שינוי, ישתנו גם פני העתונוּת, אם יעָקרוּ מתוכנו הפילוגים הבלתי מוצדקים הזורעים שנאה, חשדות, עלילות, חתירות, התנשאוּת־שוא, ומחללים בעיני הציבור הערכים היקרים ביותר. אין דבר שהוריד בשלוש־עשרה שנים אלה הערכים החלוציים בעיני רבים מהדור הצעיר בישראל — כקרע במחנה החלוצי והתאבנוּת כמה גופים חלוציים, ששכחו הכלל הגדול — שאין חלוציות אמיתית, אלא בשירות הכלל: כלל העובדים וכלל העם.

הצו העליון של מיזוג הגלויות ושמירת בטחוננו — הוא קיומו וחיזוקו של יתרוננו האיכוּתי — היתרון האינטלקטוּאלי והמוּסרי של האדם בישראל. העלאה מתמדת של הדור הצעיר, חינוכו והשתרשותו בערכי היסוד הגלוּמים במיטב יצירתנו בארץ תלויה בעקירת הפילוגים והקרעים וההתגודדויות, שהם נטע זר, ממאיר, במהפכה ההיסטורית שיצר תקומתנו חולל בדורות האחרונים. לשם כך, אנו נתבעים גם לתקן הפגימות במשטרנו הדימוקרטי.

* * * * *

מניחי היסוד של המדינה באו ברוּבם מאירופה המזרחית, מארצות הבלקנים ומגרמניה. בארצות אלה לא נתקיימה מעולם דימוקרטיה תקינה, ושיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בהן הביאו להתנוונוּת הדימוקרטיה ולהקמת משטרים פשיסטיים או טוטאליטריים. בבחירות יחסיות אין הממשלה נבחרת במישרין על־ידי רוב העם, אלא על־ידי קנוּניוֹת של גבאי המפלגות, ואין בה אופוזיציה אחראית. העם מאבד אימונוּ בממשלה ובאופוזיציה גם יחד. הסיעות המרוּבות הפונות לעם בשעת הבחירות ממהרות לשכוח כל אשר היללו או חיללו, שיבחו או גינו, בבואן לבקש מנדטים; והממשלות הקואליציוניות ציוניות התלויות בחסדי סיעות קטנות, אין ביכלתן לפעול לפי צרכי העם, לפי ההתחייבויות שנתנו בשעת הבחירות, אלא הן נאלצות להיכנע לסחיטות של מיעוטים שרוב העם הצביע נגדם, אבל שותפותם דרושה למען קיים רוב, וכבוד הדימוקרטיה מתבזה. בכמה מארצות אלה ראינו שמפלגות קיצוניות משמאל מסייעות בידי מפלגות קיצוניות מימין, באשר שתיהן אינן מאמינות בלבן בדימוקרטיה ובכושר ההבחנה של העם. הבחירות היחסיות מרבות פיצול בעם, והפיצול מקטין ומכביד על כושר ההבחנה. בכמה ארצות שמהן באו רוב העולים שלנו הוקמו אמנם משטרים פשיסטיים, לאחר שהעם, או חלק גדול מהעם, איבד אימונו במפלגות ובמשטר הבחירות, וראה שדעתו אינה נשמעת ונשקלת, והמפלגות שנבחרו על יסוד מצע מסוים עושות ההפך; ומה שפסלו אתמול הן מכשירות היום, ולהפך; משטר זה מסוכן פי כמה בישראל.

היינו מנותקים אלפי שנים מחיים ממלכתיים, בלי קרקע מוצק תחת רגלינו; ריחפנו בחלל ריק והתוַכחנוּ על דברים מופשטים שאין הכרעתם המעשית בידינו, ולא הבחנו בין קוצו של יוד ובין דברים ממשיים, בין הווה ובין עתיד, בין עיקר ותפל, בין קיים ובין חולף, בין מוקדם ובין מאוחר. נטולי מסגרת ממלכתית המלכדת מדעת ושלא מדעת, נתפוררנו והתגודדנו והקימונו מסגרות לפי כל עיקומי המחשבה, וכל אחת התימרה לחבק עולם ומלואו, לקבוע דרכה של האומה ושל האנושות, בלי התחשבות הדדית, בלי אחריות משותפת, בלי זיקה עמוקה לכלל ולאינטרס העליון של הכלל.

גם במדינה — על סיכוייה וקשייה הגדולים — המשכנו וממשיכים במשחק הנפסד, ולמפלגות שנתקיימו בהסתדרות הציונית נצטרפו מפלגות שצצו בארץ וברחבי היהדות, ורסיסי מפלגות שנתפרדו ונתפלגו. בשום שאלה לא מצאו לשון משותפת — אולם הן התאחדו בקביעת שיטת בחירות יחסיות שתנציח ותגביר משטר הסיעות המרוּבות. ״רוב״ של 55 בכנסת של 120 רצה להנציח משטר הבחירות היחסיות שאי אפשר יהיה לשנות אותו, אלא ברוב של 80 נגד 40, ורק במקרה — כשלאחת הסיעות, מתוך טעמיה הסיעתיים, נראתה סכנה בדבר — הועמד הרוב הדרוש לשינוי שיטת הבחירות על 61.

אישי הסיעות כשלעצמם יכולים להיות אזרחים נאמנים וחרדים לשלום המדינה וטובתה. אולם הסיעה הקטנה על־פי טבע מהותה, מעמדה ויכלתה, דואגת קודם כל לאינטרס של הסיעה, ומניעת אבדן מנדט אחד או תוספת מנדט אחד עומדת במרכז דאגותיה כשבאים לבחירות. עיני סיעה קטנה כזו מוּפנות תמיד לחוג הצר של בוחריה האדוקים והנאמנים, והיא מבליטה בשעת הבחירות, לרוב באופן קיצוני, מה שנדמה לה יעשה רושם עמוק בחוג הצר של בוחריה, מבלי להתחשב באינטרסים האמיתיים ובמכלול הצרכים של המדינה. אם סיעה כזו היא באופוזיציה — התנגדותה לממשלה משוללת כל רסן ומידה ודאגה ממלכתית. ואם היא מצטרפת לקואליציה ממשלתית היא עושה זאת קודם למען הבטיח תביעות כיתתיות, שרוב הבוחרים בעם לא היה מצביע לטובתן בשום אופן. משטר זה מנפח באופן מלאכותי הניגודים הסיעתיים, ויש גם שהוא ממציא אותם, אם אינם קיימים במציאוּת, כי סיעה קטנה מתפרנסת רק מניגודים אלה, אמיתיים או מדוּמים. קובע לא האינטרס הממלכתי הגדול, אלא השיקול הסיעתי הפעוט, אם כי כל סיעה מצהירה, ואולי גם בתמימוּת, שהיא מעדיפה האינטרס הכללי. אנו עדים בכל הבחירות בארץ, בלי יוצא מן הכלל, להפרזה חולנית בויכוח הסיעתי ולניפוח ניגודים שאינם קיימים כלל ברחבי העם. כי העם ברוּבו הגדול מאוחד בשאלות העיקריות של המדינה: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח הארץ על־ידי עידוד כל יזמה יוצרת, שאיפה לעצמאות כלכלית, לשלום ולכבוד בינלאומי.

דימוקרטיה יציבה ותקינה אנו מוצאים כמעט רק בארצות, שלפי שיטת הבחירות בוחר כל אזרח בעד ממשלה א׳ או ממשלה ב', וזאת אומרת, בעד דרך א׳ או ב׳ בהנהגת המדינה. כאשר הוא בוחר את נציגו — הוא בוחר גם במי שהוא רוצה שיעמוד בראש הממשלה. זה מובטח על־ידי בחירות מחוזיות, שבהן אזרח בוחר רק באיש אחד, שהוא שומע ובוחן ויודע דעותיו, ושומע את המתחרה בו, בורר בין השנים, ובבחירות הוא מצביע בעד הממשלה שהנציג שלו רוצה בה. אם הוא ברוב — נבחרת הממשלה שהוא בחר בה ויודע מראש, כי זו תהיה הממשלה, ואם הוא במיעוט הוא בוחר באופוזיציה מלוכדת ואחראית, ויודע מראש באילו שאלות האופוזיציה תתנגד לממשלה ובאילו תתמוך בה. סוד היציבות הדימוקרטיה בארצות האנגלו־סכסיות הוא במבנה הדוּ־מפלגתי (מבנה זה לא משתנה אם מופיעה סיעה שלישית, שאינה מעלה ואינה מורידה). יכול בוחר להצביע בעד דרך, ובעד ממשלה הנאמנה על דרך זו, ולא בעד אות או בעד מאה ועשרים אנשים, שלעולם אינם נבחרים, ואינם קובעים לגמרי הדרך במדינה.

במשטר דוּ־מפלגתי מן ההכרח שמתגברת האחריות הממלכתית, לא רק של מפלגת הרוב ושל הממשלה, אלא גם של מפלגת המיעוט והאופוזיציה, כי מיעוט זה משמש אלטרנטיבה ממשית אם העם מוצא דופי בממשלה הקיימת. אצלנו חמש, שש, שבע או גם יותר סיעות מתימרות להיות אלטרנטיבה — כשדבר זה לא ניתן להתגשם מבחינה מתימטית. במאה יִתּכן רק רוב אחד — חמישים ואחד או יותר, אולם יִתּכנוּ כמה וכמה מיעוטים, ואין שום מיעוט מהווה אלטרנטיבה. במשטר דו־מפלגתי אין האופוזיציה רשאית לגלות התנגדות לא־מרוסנת ולא־אחראית וזלזול בצרכי המדינה. אולם סיעות קטנות יכולות לדבר כעולה על רוחן, כי הן יודעות שלא יצטרכו לקיים את אשר הן דוברות.

יש מקום בישראל לשתי מפלגות: אחת שרוצה בעיקר לשמור על הקיים בתיקונים קלים פה ושם, ורואה בהון הפרטי וביזמה הפרטית החפשית מביקורת המדינה את המניע העיקרי לפיתוח. ואחת — הרוצה לשנות את הקיים בהתאם לחזון על חברה של שותפות עובדים, ורואה באדם העובד והיוצר, ביגיע כפיים או בתבונת הרוח, את הכוח העיקרי הבונה ומעצב את העם והחברה.

יותר מכל מדינה אחרת זקוקה ישראל למשטר דו־מפלגתי שמבטיח הכרעת העם למישרין בבחירת הממשלה, מגביר כושר פעולתה של הממשלה, יציבותה ויעילותה, מגדיל האחריות של האופוזיציה, ומביא לידי ליכוד מכסימלי בעם בשאלות שאינן שנויות במחלוקת. רק משטר זה מסוגל לטפח ערכי הדימוקרטיה האמיתיים ולמנוע פיצול הגופים החלוציים שהוא בעוכרי הנוער בארץ.

* * * * *

דמות העם תיקבע על־ידי החינוך שיִנתן לדור הצעיר, על־ידי המשטר הדימוקרטי שיוענק למדינה, על־ידי ליכוד הכוחות החלוציים המסוגלים לשמש דוגמה חיה לעם.

בימי העליה השניה והשלישית היה מקום לחלוציות אישית בלבד וחלוציות זו נדרשת גם עכשיו לאחר הקמת המדינה, ואולי יותר מאשר לפני כן; כי המשימות גדלו, רחבו והוכבדו, ובלי עירוי הכוחות הנפשיים המעוּלים ביותר, הגנוזים בדור הצעיר, קשה יהיה לשאת בעול הכבד. אבל חלוציות אישית בלבד לא תעמוד לנו עכשיו, כי בתקופה זו היא מוגבלת לחוג צר. ולמפעל ההתישבות במדינה ולהפרחת הנגב והגליל דרושים כוחות עממיים רחבים. למפעלים חלוציים יש להגיע עכשיו בשני דרכים: א. מהרעיון החלוצי למעשה החלוצי, כפי שנעשה הדבר בימי העליות הראשונות שלפני המדינה. וחלק מהנוער יעשה זאת גם עכשיו; ב. ממפעל חלוצי שיוזם והוקם בכוח המדינה יבואו בוני המפעל לרעיון חלוצי. בתנאים שנוצרו לאחר השמדת רוב יהודי אירופה שומה עלינו ללכת בשני הדרכים האלה. בנין חבל לכיש, יסוד כפר ירוחם והעיירה דימונה, ראשית ההתישבות במצפה־רמון, פיתוח העיר באר־שבע — כל אלה הם מפעלים חלוציים מובהקים שנעשו בדרך השניה. חבל לכיש לא היה קם בלי יזמה חלוצית של יחידים ובלי הדרכת כוחות חלוציים כרענן וייץ, ליובה אליאב, לוי ארגוב ושאר העובדים הנאמנים והמוכשרים של משרד החקלאות ומחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית. דימונה לא היתה נבנית בלי היזמה החלוצית של משרד העבודה — אולם הבונים היו יהודים ״פשוטים״ שבנפשם חבוי כבכל איש, זיק חלוצי של כיסופים משיחיים, והם, היהודים הפשוטים, יעשו את המלאכה — לעצמם ולהפרחת הארץ. המציאות החדשה במדינה הוכיחה, כי בכוח חזון ויזמה חלוצית, בתכנון ממלכתי ובהדרכה נאמנה, אפשר לבנות ישובים חלוציים בשממה על־ידי יהודים פשוטים. בחגיגת חמש שנות חבל לכיש השתתפו יהודים מכורדיסטן, מפרס, מהונגריה, ממרוקו, מתימן, מטוניס, מהודו, מפולין, מגרמניה, מתורכיה, ממצרים, מלוב ועוד; איש מהם אינו דוגל ביודעים בחלוציות, אבל הם ביצעו אחד המפעלים החלוציים המפוארים בתקופת המדינה, שישמש דוגמא למפעלים חדשים שיעָשו בצלמו ובדמותו. בנין הארץ והאומה מחייבים עליה נוספת של מאות אלפים מארצות שבהן אי־אפשר בתנאים הקיימים לתת הכשרה חלוצית. ארצות העליה ההמונית הצפויה לנו בשנים הבאות הן צפון אפריקה ומזרח אירופה, ובראשן ברית־המועצות. הדוגמאות החלוציות, הקיימות והיזמה החלוצית הממלכתית יכשירו עליות אלה להמשכת המפעל החלוצי של הראשונים. נוסף על חינוך הדור הצעיר יש במפעלים חלוציים יזומים על־ידי הממשלה ומבוצעים בכוח יהודים ״פשוטים״ מכשיר יעיל ביותר למיזוג גלויות ולהתבגרותן הממלכתית.

היזמה החלוצית האישית והממלכתית — תידָרש מאתנו עוד הרבה שנים, כי רק 20% של האדמה שברשותנו מעובדת ומיושבת.

* * * * *

כאשר באו בני ישראל הקדומים מן המדבר אל הארץ ראו אותה כארץ זבת חלב ודבש, ואין פלא שכך נראתה הארץ לנודדי מדבר שהתפרנסו ארבעים שנה ממן ונזקקו לנסים להוציא מים מן הסלע. לפי מיטב הידיעות שיש בידינו עד עכשיו (ועדיין אין אנו יודעים די על ספוני אדמתנו) אין ארצנו עשירה ביותר באוצרות טבע. אפשר אפילו לומר שזוהי ארץ דלה. ה״אוצר״ החיוני ביותר שבלעדיו אי־אפשר כלל להתקיים, מים, נמצא בה בכמות מִצערה ומדאיגה. ברוב חלקי הארץ בדרום הגשמים מועטים או אין גשמים כלל. אוצרות פחם לא נמצא להם עד עכשיו כל סימן. גם נפט, שהגיאולוגים מאמינים במציאותו בכמה מחלקי הארץ, נתגלה עד עכשיו רק במידה זעומה, ובפינה אחת בלבד. קידוחי הנפט שנעשו עד עכשיו, פרט לחלץ, העלו חרס. רק בראש זוהר, הנשקף על פני ים־המלח, נמצא גז — ולא נפט — בכמות לא קטנה.

שפע המים שבארצות השכנות — סוריה, ארם־נהרים, מצרים — פסח על ארצנו, ומים הוא המצרך ההכרחי ביותר, גם לצרכי שתיה לאדם ולבהמה, גם לחקלאות וגם לתעשיה.

ומשום כך עלינו לנצל במלוא היכולת את היתרונות האחרים שבהם נתברכה ארצנו; מעמדה הגיאוגרפי, אוצרות ים־המלח, שני הימים שלה, המכרות בנגב ובמרחביו הגדולים.

קודם כל — מעמדה הגיאוגרפי. ארצנו שוכנת בצומת שלוש היבשות של העולם הישן — אסיה, אירופה ואפריקה שבהן למעלה משמונים וחמישה אחוז של המין האנושי. אסיה, היבשת שאנו שוכנים על קצה גבולה המערבי, היא ערש התרבוּת האנושית מימי קדם. היא מולדת כל הדתות הגדולות שנפוצו בקרב עמי התבל במזרח ובמערב, ובה שוכן רוב המין האנושי. באירופה שגשג המדע המודרני בארבע מאות השנים האחרונות, ואם כי ההגמוניה העולמית של אירופה מתחסלת במאה זו, עדיין היא משמשת כמרכז התרבות החשוב ביותר בעולם. אפריקה היא יבשת של עמים פרימיטיביים שכמעט כולם היו כפופים לקיסרויות קולוניאליות אירופיות עשרות ומאות שנים, אבל עמיה מתעוררים עתה לחיים חדשים ויוצאים לרשות עצמם. נשארו רק פינות מעטות — לא קטנות — שעדיין לא נשתחררו. המדינות החדשות באפריקה תופסות מקום חשוב בזירה הבינלאומית הודות למספרן הגדֵל והולךְ. הקרבה הגיאוגרפית של ארצנו לשלוש יבשות אלה ולעמיהן יש לה ערך מדיני כלכלי ותרבותי רב־משקל.

ארצנו, למרות שטחה המצומצם, תפסה מקום חשוב בהיסטוריה האנושית הודות ליצירות הרוחניות של העם היהודי במשך אלפּיִם שנות קיומו הראשונות. ואם כי עדיין אנו עומדים בראשית דרכנו, הרי ישראל המחודשת, למרות גילה הצעיר, שטחה המעט ומספר תושביה הקטן, מתחילה לרכוש חשיבות בינלאומית, שאינה עומדת בשום יחס לגודל שטחה ולמספר תושביה, ובנו תלוי הדבר אם חשיבות זו תעלה ותגדל, או להפך, תרד ותקטן.

ים־המלח הוא אחד ממאגרי האוצרות הטבעיים הגדולים והחשובים בעולם, וניצוּלו המלא עדיין עומד בהתחלתו. גם מבלי שיתגלו על חופו אוצרות חדשים (נפט, מעיינות מרפא ועוד), אין ספק שהאוצרות הידועים הנמצאים בים המלח וכמותם העצומה הם מקור כלכלי חשוב ביותר בארץ לא עשירה זו. גם מעמדו של ים־המלח — במקום הנמוך ביותר על־פני כדור הארץ — יתכן שהוא עלול להיות מקור כוח רב.

היתרון הרב שיש לישראל הוא אולי בשני הימים שנתברכה בהם ארצנו: ים התיכון במערב, וים־סוף בדרום. בתורה נקרא ים התיכון בשם ים הפלשתים, כי שבטי היוָנים, שהפלשתים באו מתוכם, שכנו באיי הים התיכון, ועל חופו המערבי והדרומי. ״וְשַׁתִּי אֶת גְבֻלְךָ מִיַם־סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים״, נאמר בתורה (שמות כג, 31), אולם הבטחה זו נתקיימה רק בימינו. הנמל היהודי היחיד בימי הבית הראשון היה (בסירוגין) רק במפרץ ים־סוף (באילת). הנמל היהודי בימי הבית השני היה יפו, על חוף ים התיכון, אבל עיר זו היתה ברשותנו רק מימי החשמונאים ועד חורבן בית שני. בתנ״ך נזכרת יפו ארבע פעמים, אבל ניכר שלא היתה אז ברשותנו, אם כי ברור שהיתה עיר נמל, שממנה ברח יונה הנביא, ודרך יפו הביאו ארזים מן הלבנון לבנין המקדש ״כרשיון כורש מלך פרס״, כפי שעשה לפני כן חירם מלך צור לשלמה המלך (״רפסודות על ים יפו״).

שני יַמים אלה מאריכים גבולות ארצנו עד קצות תבל. דרך ים התיכון עד חופי תורכיה באסיה הקטנה וארצות אירופה הדרומית. דרך ים זה יש לנו האפשרות לקיים מגע עם כל ארצות אירופה, אפריקה המערבית ועם ארצות אמריקה דרך האוקינוס האטלנטי. מפרץ אילת וים־סוף מחבר אותנו עם אפריקה המזרחית — ארצות הנילוס, חבש וטנגניקה, האי מדגסקר ועוד, ועם כל יבשת אסיה: פרס, בורמה, הודו והמזרח הרחוק. אין אנו זקוקים לתעלת סואץ, כי יש לנו מוצא ימי גם למזרח וגם למערב. (אין זה כמובן גורע מזכותנו המלאה להשתמש בתעלת סואץ לפי משפּט העמים והחלטת מועצת הבטחון של או״ם).

מכרות הפוספטים, הגבס, החרסה, החלמיש והנחושת (ואולי גם ברזל) הנמצאים בנגב — עדיין אין אנו יודעים היקפם המלא וכמותם, אבל חשיבותם הכלכלית אינה מוטלת עוד בספק.

ניצול כל היתרונות האלה מותנה בדבר אחד: בִאכלוסו ובפיתוחו של הנגב. הנגב תופס רוב שטחה של מדינתנו, למעלה משישים אחוז של אדמתה. שטח זה היה מאז ומעולם מדבר שומם, אם כי לרגל מצבו הגיאוגרפי שימש מַעבר ממצרים לערב ולארם נהרים ונמצאו בו עשרות ומאות ישובים של נוָדים שהתפרנסו ממסחר, ממרעה ומחקלאות. מפני מיעוט הגשמים התקינו אגמים — אוסף השטפונות בעמקים ובנחלים.

אין זה מקרה שהתישבותנו המחודשת בדורות האחרונים התרכזה בצפון הארץ, ובעיקר בשטחים המצומצמים של עמק החוף, עמק יזרעאל ועמק הירדן. מאות שנים היינו גמולים ומנותקים מהאדמה ומעבודתה, ואחד הפלאים של תקומתנו הוא — שיבת בני עיר לכפר והשתרשות חנוָנים, רוכלים, בחורי ישיבה ותלמידי אוניברסיטה בעבודת האדמה. גם בצפון נדרשו המתישבים לעשות מעשי בראשית: להפוך ביצות לגנים פורחים, ובחדרה שילמו עשרות משפחות בחייהן על עמידתן העקשנית בפני ביצות וקדחת. גם בפתח־תקוה נאלצו לעזוב תחילה המקום מפני הקדחת, ושוב חזרו אליה והתגברו על מאֵרת הטבע. בקשיים אלה נתקלוּ גם מתישבי משמר־הירדן ויסוּד־המעלה. במקומות אחרים נפגעו המתישבים מאיבת שכניהם, ושנים רבות היו חייהם תלויים להם מנגד, כגון במטולה. בישובים אחרים היו צריכים להילחם בחולות (בראשון־לציון) ובטרשים (בזכרון יעקב). אולם היה להם הדבר החיוני והמרכזי ביותר לחקלאות — מים. אם ממטר שמים ואם ממי אגמים (חולה וכנרת) ואם ממעינות. וגם האדמה בצפון, פרט למקומות בודדים, היתה ראויה לעבודת אדמה. מציאת אדמה פוריה וכמויות מים מספיקות הקלו על בני עיר להיאחז בחקלאות.

לא כן הנגב. כאן אין כמעט גשם ולא מי תהום, אלא במקומות מועטים, ולא בכל הנגב יש אדמה. אין פלא איפוא שמרחב זה עמד בשממונו עד היום, ורק נוָדים מעטים התפרנסו בקושי בשטח רחב ידים זה, וגם אלה היו נאלצים לנדוד מזמן לזמן צפונה או מזרחה, למען קיים עדריהם ובני ביתם.

הישובים המרובים (של הנבטים) שהיו קיימים בנגב לפני אלפּיִם שנה ויותר — יותר משהתפרנסו מחקלאות ומרעה עסקו במסחר ואולי גם בשוד, כי הנגב היה מעבר לשיירות ממצרים לערב ולארם נהרים. ד״ר י. בראנד העלה השערה מעניינת כי הנבטים היו כת נזירים יהודים מצאצאי יונדב בן רכב, שעסקו בעיקר במסחר, והחקלאות בנגב פיתחו פליטים יהודים שברחו מחרב הרומאים אחרי חורבּן בית שני. עוּבדה היא שעד המאה השישית התקיים ישוב יהודי באילת, והיה שלטון יהודי באי יטבה במיצרי אילת שנקרא היום טיראן, כפי שמעיד פרוקופיוס, היסטוריון יוָני מהמאה השישית, יליד קיסריה שבארץ־ישראל, בספרו על מלחמות הפרסים והביזנטים. גם אחרי הכיבוש הערבי גרו יהודים באילת, ועוד בימי נוסעי הצלב, במאה הי״א והי״ב נמצאו שם יהודים.

הנגב המשתרע על 12,000 קילומטר מרובע, ממפרץ אילת ועד צפונה לעין־גדי, הוא עכשיו כולו ברשות ריבונית של ישראל, והוא רכוש המדינה. בשטח זה יש לנו עכשיו חמישה קיבוצים חקלאיים (רביבים, משאבי־שדה, שדה־בוקר, יטבתה, עין־גדי); היאחזוּיות נח״ל בעין־יהב, בארותיים וקציעות; חוַת נוער בבאר־אורה, וארבע עיירות: עיר הנמל אילת (במקום שהיה לפני השחרור אום־רשרש), כפר־ירוחם, שנוסד על־ידי עולי רומניה, דימונה שנוסדה על־ידי עולי מרוקו, מצפה־רמון — על־ידי מתישבים שבאוּ מן הצפון להתישב כאן; ובירת הנגב, באר־שבע, המונה כבר קרוב ל־50,000 נפש, והיא הולכת וגדֵלה מחודש לחודש.

צינור מביא מן הירקון מים לישובים המעטים בצפון הנגב. מי תהום נמצאו ביטבתה, בעין־יהב, ואין ספק שאפשר למצוא עוד בערבה, נוסף על הבארות העתיקות מימי הנבטים. ועם הזרמת מי הירדן לנגב — לא יהיה מעצור להתפתחות מהירה בנגב גם של חקלאות וגם של חרושת. יש סיכויים ואפשרויות להקים בעשור הבא לפחות 15 עיירות חדשות בקצוות שונים של הנגב, כל עיירה של 10,000 נפש לפחות, שיתפרנסו בעיקר מתעשיה ומכרות, כאשר עושים עכשיו בכפר־ירוחם, דימונה ומצפה־רמון. אפשר יהיה להקים מספר לא קטן של ישובים חקלאיים, בכל השטחים שיש בהם אדמה ראויה לעיבוד. בהר הנגב, בחבל ערד, בערבה ובשטחים אחרים של הנגב יש כּר נרחב לחקלאוּת ולמרעה. כביש אילת – באר־שבע, שהתנועה בו הולכת ורבה, טעון הרחבה. ואין ספק שהרכבת צריכה בעוד שנים לא־רבות להגיע לאילת. ניצול ים־המלח הוא עדיין בראשיתו, ויש לבנות כאן תעשיה כימית בממדים גדולים, וכן שורה שלמה של ענפי תעשיה כבדה. החלמיש באילת ובמצפה־רמון הוא יקר ערך, ואילת עתידה להיות עיר נמל בינלאוּמית, שסחרה עם אסיה ואפריקה המזרחית ילך ויגדל לממדים שעכשיו קשה לראות היקפם העצום.

האקלים בנגב הוא הבריא ביותר בישראל. החום אינו גבוה מבשאר חלקי הארץ, פרט לעמק ים־המלח ואילת. רוב הפירות (פרט להדר) מצליחים בנגב יותר מאשר בצפון הארץ. הפורענות היחידה בנגב — היא סערות החול, שאין עכשיו מנוס מהן גם בבתים סגורים ומסוגרים, ותקנתה המעשית היא מטע או יעור סביב הישובים. העצים בנגב זקוקים למעט מים אם הם ניטעים באדמה לא מלוחה, ויש נטיעות חשובות, כגון דקלים, שגדלים גם באדמה מלוחה.

התעשיה בנגב תהיה מכוּונת בעיקר ליצוא — לארצות אסיה ואפריקה. החקלאות — בעיקר לאספקת מזון: ירקות, פירות, ביצים וחלב — לתושבי הנגב, ולא יהיה צורך בהוצאות תעבורה מופלגות להובלת מזון וחמרים מתל־אביב לאילת. אדמת הנגב יכולה לספק כל המזון הדרוש לישוב גדול.

אִכלוס הנגב ופיתוחו לפי הקווים המרומזים ידרשו השקעה של מיליארד או שני מיליארד דולר בעשר השנים הבאות. אין זה למעלה מאפשרותה של המדינה וסיכוייה הממשיים.

שלוש הבעיות העיקריות תהיינה: אנשים, מים וכוח. הנגב הוא שטח אידיאלי לניצול אנרגיית השמש, כמעט 360 יום בשנה, זורחת השמש במלוא זהרה, ואין עננים בולעים קרניה, ועל אנשי המדע שלנו לקדם הטכניקה של ניצול עצמת השמש. התחלה חשובה נעשתה כבר על־ידי ד״ר תבור ועוזריו. אולם ספק אם אנרגיה זו לבדה תספיק.

הגאז שנמצא בראש זוהר משמש מקור כוח חשוב. אבל ניזקק לתחנות כוח חשמליות כאלו שבנינו בצפון. עוד לא נעשה נסיון ממשי לנצל הרוחות בנגב לשם כוח. ובעתיד לא רחוק נצטרך לבנות תחנות כוח אטומיות.

חלק מהמים הדרושים ימָצא לנו על־ידי אגירת מי הגשמים בסכרים, דוגמת הסכר בכפר ירוחם. מי הגשם המעטים היורדים בנגב הולכים עכשיו לאיבוד על־ידי זרימתם לים־המלח ולים התיכון. חלק מהמים ימָצא לנו על־ידי זיקוק המים המלוחים הנמצאים בפינות שונות של הנגב, אולם יהיה הכרח להשתמש גם במי הירדן והירקון. אשר לאנשים — חלקם מן ההכרח שיבואו מהצפון. אנשי מצפה־רמון הראו דוגמה מזהירה. הבאים לא היו ״חלוצים״ מקצועיים, וכמעט כולם היו מסודרים בעבודה, ובאו ממקומות שונים בצפון, וכמעט איש לא עזב את הנגב. קבוצה גדולה של צעירים וצעירות מתכוננת לעלות לנגב בימים הקרובים. הקיבוצים הגדולים בצפון — אפיקים, גבעת־ברנר, יגור, עין־חרוד ואחרים יחדשו נעורי־החלוציות אם ישלחו עשרות מחבריהם בעלי הנסיון, מבני 30 — 35, להתישב בנגב. "עליה שניה״ מבני הקיבוצים הגדולים לא תחליש אותם, אלא תעלה אותם ותעורר כוחות חלוציים נרדמים. יבואו רבים מהעליה החדשה. תידרש עליה לנגב מבעלי המקצועות: רופאים, מורים, מהנדסים ואחרים. כפי שהוכח בישובי כפר־ירוחם, דימונה ומצפה־רמון — יש בקרב ישובים ותיקים בעיר ובמושבה בצפון, משפחות מכל העדות, שאין תו חלוציות רשמית מודבק למצחן או לשמן, והן מוכשרות להקים ישובים בנגב. הנגב נזקק לחלוצים בעלי נסיון, מיוצבים וחדורי שליחות, ואלה ימשכו אחרים ״סתם״ יהודים, אם המדינה תדאג להבטחת התנאים להתערותם במקום: שיכון נאות, עבודה קבועה, מרפאות ובתי־ספר, לא רק יסודיים אלא גם על־יסודיים. הזיק החלוצי גנוז בנפשו של כל יהודי. יש לדעת לגלותו ולהפעילו.

רק אם הנגב יאוכלס ויוציא לחמו מאדמתו לכל תושביו, והיצוא התעשייתי יבוא מהחרושת והמכרות שבנגב גופו — ימלא נמל אילת תפקידו הגדול, הנועד לו כמוצא לאוקינוס ההודי והגשר לאסיה ואפריקה.

בשנה הראשונה לאחר מערכת סיני, בשנת 1957, הגיעו לנמל אילת 30 אניות שיבואן הגיע ל־23,680 טונות, והפליגו מאילת 28 אניות ויצואן הגיע ל־19,810 טונות; נוסף על כך הגיעו 27 מיכליות שהביאו 429,857 טונות דלק. בשנת 1958 הגיעו 35 אניות (יבוא של 28,124 טונות) והפליגו 35 אניות (יצוא של 28,012 טונות), ובאו 66 מיכליות שהביאו 1,081,585 טונות דלק. בשנת 1960 הגיעו 56 אניות (בשנת 1959 — 42) היבוא היה 46,274 טונות, והיצוא 113,786 טובות, כמעט פי חמישה מאשר בשנת 1957.

אִכלוס הנגב ופיתוחו, ביזמה חלוצית רבת היקף ובניצול כושר המדע והטכנולוגיה, יהיה מפעל בראשית מהיחידים במינם בעולם, והוא יהווה אבן שואבת לטובי הנוער היהודי מאנשי המדע בארצות הרוָחה. לא דחף המצוקה, אלא המאור והכוח המושך של מפעל חלוצים אדיר, בעל משמעוּת מדינית, כּלכּלית ואנושית גדולה, ידבר ללב האינטליגנציה היהודית בארצות־הברית, במערב אירופּה, באמריקה הלטינית, בדרום־אפריקה. מפעלי התעשיה בנגב ופיתוח גמל בינלאומי גדול באילת ימשכו גם הון יהודי מהתפוצות, ולא הון יהודי בלבד. בבנין הארץ יהיה אִכלוס הנגב ופיתוחו המפעל רב־הסיכויים שיאדיר את ישראל ויעלה כבודו ביהדות ובעמים.

* * * * *

כבר צוין לעיל שגורל ישראל כרוך בגורל היהדות בתפוצות, ולהפך. מדינת ישראל היא מטרה לעצמה, וברכת קיומה היא בהיותה ובקיומה, היא גם אמצעי ומכשיר למטרה גדולה ממנה, והיא — גאולה מלאה ושלמה, יהודית ואנושית, לעם היהודי כולו, ברוח חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה.

בהקמת המדינה כבש עם ישראל מחדש עצמאותו וריבונותו הממלכתית, שמאז גלות בבל, לפני יותר מאלפּיִם וחמש מאות שנה, לא היתה קיימת אלא שתי תקופות קצרות, מימי שמעון בן מתתיהו החשמונאי אשר ״שבר עול הגויים מעל ישראל״ (142 לפני הספירה) ועד מלחמת האחים של בני אלכסנדר ינאי ושלומציון, אריסטובולוס והורקנוס (בשנת 63 לפני הספירה), ושנים אחדות בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא שנסתיימה בשנת 135 לאחר הספירה. המדינה הנחילה ריבונות ממשית, ריבונות בפועל, לעם היושב בציון והמתכנס בציון; היא הקנתה גם עצמאות בכוח לכל יהודי באשר הוא, אם הוא בן־חורין ורוצה לעלות לארץ ולהצטרף לבוני המדינה ומגיניה. ישראל, שלא כרוב הגדול של שאר המדינות, אין לה קרובי דת, לשון, תרבות וגזע. היא לבדד תשכון. ״בעל בריתה״ היחיד הוא העם בתפוצות. מתוכו יצאה, ממנו שאבה כוחותיה עד היום, וממנו תשאב כוחותיה בעתיד. ממנו היא נבנית. השותפות שבינה ובין יהדות התפוצות — אין היא מנוסחת בהסכם כתוב וחתום, אלא טבועה בהיסטוריה היהודית וחרותה בלב העם, בלב כל יהודי שחיה בו הזיקה ליהדות.

אמנם יש הבדל בין זיקת היהודי בישראל למדינה היהודית ובין הזיקה ההדדית הקיימת בין מדינת ישראל ובין היהדות. במדינה קיימת זיקת חובה, זיקה כוללת. אין האדם היהודי בישראל קשור בחלקו ליהדות, ובחלקו לרשות המדינה. שתי הרשויות השונות הקיימות לגבי יהודים בתפוצות אינן קיימות בישראל. כאן יש רשות אחת, ואין מחיצה בין עניינים, צרכים, מאוַיים יהודים ואנושיים.

הזיקה שבין ישראל והיהדות בתפוצות היא זיקת רשות, חפשית, נפשית, כי כל יהודי בתפוצות עומד ככל אזרח אחר במדינה שבה הוא גר — ברשות המדינה, בכל השטחים שהמדינה עוסקת בהם, ומרוּתה חלה עליהם. בנידון זה אין הבדל בין יהודי ולא־יהודי בארצות המקיימות הלכה למעשה שויון זכויות וחובות לגבי כל אזרחיהן.

אין בתפוצה זיקת חובה ליהדות, כשם שלא קיימת זיקת חובה לישראל. ולישראל אין כל סמכות חוקית, ממלכתית ופורמלית לגבי היהודים בתפוצות. אולם בשום ארץ, אפילו לא בארצות טוטליטריות, אין הזיקה הממלכתית מקפת וממַצה כל חיי האדם. לאדם יש הרבה זיקות החורגות מתחום הסמכוּת הממלכתית — והן מושרשות בנפשו וברוחו של האדם. מסוג זה היא הזיקה ההדדית שבין מדינת ישראל ובין יהדות התפוצות.

מבחינת המשפט הבינלאומי ישראל היא מדינה ככל המדינות, וסמכוּתה וריבונותה חלות אך ורק על היושבים בתחוּמי המדינה. אבל אין מדינאי נבון בעולם, היודע משהו על היהדות, שיתעלם מהזיקה הנפשית העמוקה הקיימת בין ישראל ובין יהודי העולם; דעת הקהל הנאורה בעולם וארגון האו"ם יודעים היטב, כי מדינת ישראל לא נועדה אך ורק ליהודים היושבים בתוכה, וכי מדינת ישראל ויהדות העולם קשורות זו לזו קשר בל־ינתק, אם כי לא משפטי וממלכתי. ידיעה זו היא נחלת ההכרה הבינלאומית, והיא העוּבדה המרכזית בחיי העם היהודי בזמננו. אין כל ״אמנה״ בין העם היהודי ובין ישראל, ולא נחקק כל חוק ״מעמד״ מיוחד ליהדות בישראל ולישראל ביהדות. ה״מעמד״ הזה טבוע בהיסטוריה היהודית. העם היהודי הוא גורם מכריע בחיי המדינה, והמדינה היא גורם מכריע בחיי היהדות.

אין מספרים מדויקים על גודל היהדות בארצות שונות. לפי השנתון האמריקני היהודי משנת 1961 — היו בשנת 1960 בעולם 12,800,000 יהודים, מהם 6,450,000 באמריקה הצפונית והדרומית; 3,710,000 באירופה, כשני מיליונים (כולל ישראל) באסיה, 540,000 באפריקה, 68,000 באוסטרליה ובניו־זילנד. מיהודי אירופה נמצאים, לפי השנתון, 2,268,000 בברית־המועצות, ו־390,000 בשאר ארצות הגוש הקומוניסטי באירופה (ברומניה 225,000, בהונגריה 100,000) בפולין 40,000, בצ׳יכוסלובקיה 18,000, בבולגריה 7,000 וביוגוסלביה 2,000).

לפי ידיעות ממקורות אחרים יש בברית־המועצות כשלושה מיליונים יהודים.

במערב אירופה המרכזים הגדולים הם: באנגליה 450,000, בצרפת 350,000. בתורכיה (כולל גם תורכיה האסיאתית) 50,000, באיטליה 45,000, בבלגיה 35,000, בגרמניה 30,000, בהולנד 27,000, בשווייץ 19,000, בשבדיה 14,000. מחוץ לישראל המרכז הגדול ביותר באסיה הוא בפרס: 80,000 יהודים, בהודו 25,400, בכל שאר ארצות אסיה פחות משלושים אלף. מחוץ לארצות־הברית הקיבוצים הגדולים ביבשת אמריקה הם: בארגנטינה 400.000, בקנדה 250,000, בברזיל 125,000, בצ׳ילי 30,000, במכסיקו 26,000, בכל שאר ארצות אמריקה (פרט לארצות־הברית) 46,950.

המרכז היהודי הגדול בעולם הוא בארצות־הברית. לפי השנתון הוא מנה בשנת 1960 — 5,531,500 יהודים, זהו רוב מוחלט של כל יהודי התפוצות. והוא גדול לא רק בכמוּתו, אלא גם ביכלתו הכלכלית, התרבוּתית ובהשפעתו המדינית, שהן עולות במידה רבה על האחוז שלו מהאוכלוסין הכלליים שבארצות־הברית. מעמדו של מרכז זה הוא כמעט יחיד במינו בתולדות התפוצה. באפיו הוא שונה בתכלית מיהדוּת אירופּה, גם בתקופת גדולתה הכמותית והאיכותית לפני מלחמת העולם הראשונה.

באירופה היו במאה התשע־עשרה שני סוגי מדינות:

1. מדינות לאומים, כרוסיה או אוסטריה־הונגריה, שהכירו עקרונית בקיום אומות שונות בתוכן; אם כי נתינותן היתה משותפת; והיתה הבחנה ברורה וחוקית בין נתינות ובינלאומיות; וליהודים לא היה קשה לעמוד ביהדותם כבני עם מיוחד עם לשון משלו. 2. מדינות חד־לאומיות, באיטליה וצרפת, שלא ידעו כל הבדל והבחנה בין נתינות ובינלאוּמיות. כל נתין צרפתי או איטלקי היה גם צרפתי ואיטלקי, ומלה אחת סימנה את שתי התכונות Nationalitè, שפירושה גם לאומיות וגם נתינות. לאחר האמנציפציה פשתה ההתבוללות בקרב היהודים בארצות אלה, כי היהודים רצו להיות בני העם שבתוכו ישבו, ונבדלו רק בדתם (אלה שרצו לשמור על הדת, או שלא רצו להמיר דתם).

והיה דרוש מאמץ רוחני ועיוני רב, — ומאמץ זה נעשה בעשרות השנים הראשונות להופעת הציוניות המדינית באירופה המערבית — שיהודי גרמני יעקור עצמו מהגרמניות, ויראה עצמו כבן העם היהודי, גם אם הוא הוסיף לחיות בגרמניה ודיבר בלשון הגרמנית. הוא נשאר רק נתין גרמני, אבל לא גרמני לפי לאומיותו. אולם אלה היו רק מיעוט בקרב יהודי מערב אירופה עד הופעתו של היטלר.

ארצות־הברית שונה משני הסוגים של ארצות אירופיות אלו. אין ארצות־הברית מדינת לאומים, ואינה מכירה בקיום אומות שונות בתוכה. כל אזרח אמריקני הוא אמריקני לפי לאומיותו, ולא דק לפי נתינותו. אין הבחנה בין נתינות ובין לאומיות באמריקה. אבל אין אמריקה עדיין חד־לאומית כאיטליה וכצרפת. אמריקה מנתה בשעת מלחמת הקוממיות שלה (בשנת 1776) רק כשלושה מיליונים תושבים, עכשיו היא מונה 180 מיליון. הגידול הוא בחלקו מריבוי טבעי, אבל רובו הוא מהגירה, שהיא עדיין נמשכת (אם כי רק בממַדים קטנים מאז מלחמת העולם השניה). העם האמריקני, פרט לאינדיאנים, הוא בן מהגרים או צאצאי מהגרים, מכל ארצות אירופה (במקצת גם מאסיה) ומכושים שנמכרו כעבדים מארצות אפריקה, בעוד אמריקה היתה נתונה תחת שלטון בריטי ועד 1860, כשמלחמת האזרחים הביאה לביטול העבדוּת בארצות־הברית.

הלשון הממלכתית, שהיא חובה על כל בתי־הספר היא — אנגלית, אבל כל עדה — אין עמים מוכּרים, אבל קיימות עדות של רשות — רשאית ללמד בניה, נוסף על הלשון האנגלית, גם לשונה הלאומית, וגם להוציא עתונים וספרים בלשון העדה. כל הילדים חייבים להתחנך בלשון האנגלית, אבל מותר לכל עדה לפתוח ולהחזיק בתי־ספר של יום א' או גם בתי־ספר עדתיים שלמים הפתוחים יום יום, שמלמדים בלשון העדה, בתנאי שמיכסת הלימודים שהיא חובה ממלכתית תילמד באנגלית.

מיליוני היהודים שזרמו לארצות־הברית החל משנת 1880 ואילך — היו תחילה מדברים וקוראים בלשונם היודית, שהיתה שפת הדיבור של תשעה מיליון יהודים לפני מלחמת העולם הראשונה, (יהודי תורכיה וחלק מהבלקנים דיברו לאדינו). עתונות וספרוּת יודית היתה אז נחלת רוב יהודי אמריקה. אולם הדור השני של המהגרים כבר התחיל לעבור לאנגלית כשפת הדיבוּר שלו, ויודית הולכת ודועכת, ושני העתונים היודיים המופיעים עדיין (״פאר־ווערטס" ו״טאג — מארגען־זשורנאל״) מספר קוראיהם הולך ומתמעט עם מות החותמים הותיקים. ואם הדור השני עוד יודע לדבר יודית עם הוריו ולפעמים גם בינו לבין עצמו, הרי הדור השלישי, שהוא עכשיו הרוב המכריע ביהדות ארה״ב, אין לו כל זיקה ליודית, ואינו שונה בהליכותיו, בלשונו, בהרגליו ובהוָי שלו מכל שאר התושבים האמריקנים. אין ליהודי בארצות־הברית צורך להסתיר יהדותו או להתבייש בה. כל תושבי אמריקה הם מהגרים, בני מהגרים או נכדי מהגרים וניניהם. סבא של נשיא אמריקה הצעיר קנדי היה מהגר מאירלנד. כמו בין כל תושבי אמריקה מתרופפת הדת גם בקרב היהודים, אם כי היהדות האדוקה נעשית יותר אדוקה מאשר בארצות אחרות. רוב היהודים, גם החפשים, משתייכים לבית־כנסת או ל״היכל״, כפי שהרפורמים קוראים לבתי־הכנסת שלהם. אבל ההתבוללות בפועל, שלא מדעת, מתקדמת בצעדי ענק, אם כי חיוניותה של העדה היהודית עולה אולי על זו של כל עדה נוצרית באמריקה (אירלנדית, איטלקית, פולנית, שבדית ואחרות).

תקומת המדינה היהודית נסכה רוח חדשה ביהדות אמריקה. היא איחדה אותה, הפיחה בה גאוה יהודית, זקפה קומתה והעניקה לה תוכן ופעולה המעשירים חיי היהדות.

התנועה הציונית בארצות־הברית לפני קום המדינה תרמה תרומה חשובה בעזרה חמרית לבנין הישוב ובמאבק הרעיוני והמדיני לטובת הבית הלאומי, ומשנת הארבעים ואילך — לטובת הקמת המדינה. ציוני אמריקה הוציאו מתוכם שני חלוצים רמי מעלה: הנרייטה סולד וד״ר י. ל. מגנם. אולם התנועה בכללה לא נצמדה לרצון ולצורך של שיבת־ציון. הבית הלאומי והמדינה היהודית היו, לפי השקפת ציוני אמריקה, לצורך היהדות שמחת לארצות־הברית.

עם קום המדינה נתלכדה היהדות האמריקנית כולה (כיהדות בכל שאר הארצות) סביב המדינה, והגישה לה עזרה חמרית ומדינית, ולא נשאר כל הבדל בין ציוני ולא ציוני, פרט לשני קצוות מימין ומשמאל (קומוניסטים והמועצה למען היהדות) ששללו הקשר בין היהדות ובין מדינת ישראל. יהודי אמריקה, אלה שקוראים לעצמם בשם ציונים, ואלה שאינם נזקקים לשם זה, מחבבים את ישראל, אבל רואים עצמם כאמריקנים לכל דבר. ארצות־הברית היא ארצם, והם חלק מהאומה האמריקנית.

האידיאולוגיה של התבוללות שנפוצה במאה התשע־עשרה באירופה המערבית ובקרב בודדים גם באירופה המזרחית, אינה נחלת יהודי אמריקה, אבל ההתבוללות למעשה חזקה בארצות־הברית לא פחות משחיתה בארצות מערב אירופה. אין התבוללות זו מונעת עזרה כספית ומדינית מישראל. נוסף למגבית ולמלוה הפיתוח מתרחבת השקעת הון במפעלי תעשיה ומלונות בישראל. מתרבים הביקורים בישראל. ישראל הנאמנה לאחדוּת העם היהודי ומכירה בזיקה ההדדית שבינה ובין יהדות התפוצות, אינה רשאית להיות רק מקבלת, היא חייבת גם לתת. עצם תקומתה, נצחונותיה הצבאיים המפוארים במלחמת הקוממיות ובמערכת סיני, מפעל הבראשית של פיתוח הארץ, קליטת מיליון עולים, הישגי המדע הישראלי, עליית כבודה של ישראל בזירה הבינלאומית — כל אלה הם מַתת ברכה מצד ישראל ליהדות התפוצות. אבל בכך לא סגי.

ישראל חייבת לדאוג ולעזור להגברת החינוך העברי בדור הצעיר של יהודי אמריקה; להפיץ ידיעת ההיסטוריה היהודית ומקורות היהדות בקרבו, והיא צריכה לאמץ מגע מתמיד ומקרב לבבות בין אנשי רוח ישראליים ואנשי רוח של יהודי אמריקה. כן עליה להקים מפעלי תרבות משותפים בשטח המחקר של ההיסטוריה, הספרוּת, האמנות, ההגות היהודית; להחליף מורים ותלמידים ולעודד ״עליה לרגל״ לישראל של תלמידי בתי־ספר תיכוניים וגבוהים, נציגי עדות וחוגים שונים ביהדות. בעיקר עליה לעצב דמות העם כישראל כעם סגולה, שיהווה כוח מושך לעידית של יהודי ארצות־הברית. כל מה שנאמר על יהדות אמריקה הולם פחות או יותר היהדות בכל ארצות הרוָחה: בקנדה, באמריקה הלטינית, במערב־אירופה, בדרום־אפריקה ובאוסטרליה וניו־זלנד. בארצות אלו אין דחף ממשי, מדיני או כלכלי, — בכל אופן, לא בתקופה זו, לעליית המונים. אך אין זאת אומרת שלא תיתכן עליית אנשי מעלה, עידית של נוער חלוצי, אנשי רוח ומדע. עליה זו תלויה בישראל לא פחות מאשר במועמדים לעליה. עד היום פנתה ישראל כמעט אך ורק לעזרה חמרית ומדינית. היא לא נתנה דעתה על הדור הצעיר בארצות־הברית, באנגליה ובארצות אחרות, המחפש לא רק שכר גבוה וחיי מותרות, אלא תוכן רוחני לחיים. התעמולה הנעשית למשיכת הון לא תמצא מסילות ללב הדור הצעיר, המוכשר לתת את עצמו למפעל היצירה בארץ־ישראל. רק אנשים שיֵדעו להביא את המאור הבוקע מהמפעל הישראלי, והם אלה שהמאור הזה מאיר את חייהם הם בישראל, ימצאו שפה משותפת עם טובי הנוער היהודי בארצות הרוָחה, וכוח המושך של מפעל בראשית חלוצי ימשוך נוער זה לישראל בעבותות אהבה וחדוָת יצירה.

החרדים בארצות־הברית להשארת הנפש היהודית גם בתפוצות חייבים להקדיש מאמציהם לשנַים: לחינוך עברי לנוער ולהגברת הזיקה האישית לישראל, על־ידי ביקורים, לימוד של שנה לפחות בבית־ספר תיכון וגבוה בישראל, שנת שירות בהתנדבות בישראל, בצה״ל, או בבנין משקי ספָר, ועליה חלוצית.

* * * * *

עיצוב דמוּת העם בישראל כעם סגולה — אינו רק צורך היהדוּת בעולם. זהו צורך חיוני של ישראל, כמוקד היהדות העולמית וכאומה עצמאית.

״אנשי מעשה״ בתוכנו המדברים בשם המדע, כביכול, מנסים לשכנע אותנו שעברו ימי ה״משיחיות״, ועלינו לפעול מהיום והלאה כעם ״נורמלי״, ככל העמים. אין ספק שעלינו חלים כל חוקי הטבע כעל עם אחר, כי אנו כמותם בשר ודם ובני תמותה. וכל מי שיודע שה״נס״ הגדול ביותר בטבע — הוא הטבע עצמו כפי שהוא, יודע שנסים בניגוּד לטבע אינם מתרחשים. גם בתולדותינו לא נעשה שום דבר בניגוּד לטבע. אין זאת אומרת שלא היה כל הבדל בין תולדות עמנו ובין תולדות עמים אחרים; בעצם, יש שוני בכל עם, בכל איש, שוני פחות או יותר ניכר, בולט, לטובה או לרעה. אין שני אנשים שוים, וּוַדאי שאין שני עמים שוים. יוָן בימי אייסכילוס וסוקרטס היתה שונה מכל הארצות סביבה, והיא תדמה לאנושות יצירות פאר שתעמודנה לעד.

ישראל מימי משה ועד אחרוני הנביאים היתה שונה מכל העמים סביבה. ושוני ישראל לא היה כשוני העם היוָני. לא נכון לומר שתרבות יוָן היו לה רק פרחים ולא פרי, כשם שלא נכון כי היצירה הישראלית הקדומה היתה רק דתית־מוָסרית. היו ביוָן שוחרי צדק, כסוקרטס ואפלטון, והיו בישראל יצירות אמנותיות כשיר השירים, רות וסיפורי המקרא. אולם נכון הדבר שהגניוס היהודי הצטיין בלהט המוסרי שבו, ולהט זה קיים את העם היהודי, בשעה שכל שכניו נטמעו ונשמדו מגוי, ואין להם זכר אלא בזכרונות קדומים או בשברי חרסים.

בניגוּד לכל חכמי העמים בימי קדם ציפו גדולי ישראל לעתיד, לאחרית הימים; הם לא ראו תור הזהב, כיוָנים וכאחרים, בעבר שחלף, אלא בימים יבואו, והם הנחילו לנו חזון הגאולה שקיים אותנו בגולה והביא אותנו עד הלום. חזון הגאולה היהודי היה בשנים אלה:

א. ״וְשָב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְבוּתְךָ וְרִחֲמֶך וְשָׁב

וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָה. אִם

יִהְיֶה נִדַחֲךָ בִּקְצֵה הַשָׁמַיִם מִשָׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ

וּמִשָׁם יִקָחֶךָ, וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֲלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ

אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ״

(דברים ל' 3– 5).

ב. ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ

כְּבַתְּחִלָה, אַחֲרֵי כֵן יִקָרַא לָךְ עִיר הַצֶדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

צִיון בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״

(ישעיהו א׳, 26–27).

ונביאינו לא הסתפקו בחזון גאולה יהודית כפולה, גאולה מדינית ומוסרית, כלומר חירות וצדק. אלא חזונם כלל גם גאולה כלל־אנושית של צדק ושלום בין עמים:

א. ״לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרָב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״

(ישעיהו ב', 4).

ב. ״לֹא יָרֵעוּ וְלֹא

יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה׳

כַּמַיִם לַיָם מְכַסִים״

(שם, יא, 9).

נביאינו לא היו מיסטיקנים — הם היו אנשי חזון. התבוננותם חדרה לעמקי ההוָיה האנושית וצרכיה היסודיים. הם הכירו שאנו לא נתקיים אם לא נקיים ״עיר הצדק״ ולא נהיה עם סגולה; והאנושות לא תתקיים — אלא בשלוט השלום בין עמים והארץ תמלא דעה את ה'.

מקומנו בעולם יובטח כעם בן־חורין אם נסייע להקים עולם יותר טוב, יותר אנושי, יותר צודק; לא בעושר, לא בכוח, לא במספּר, אלא בדוגמת חיינו נסייע להגביר הצדק, האחוּה והשלום בין עמים, ורק על־ידי כך נבטיח גם שלומנו.

* * * * *

הגורמים הקובעים מדיניות החוץ של ישראל הם: צרכי הבטחון, קיבוץ גלויות, טובת היהדות בעולם (בכלל זה פתיחת שערי היציאה ליהודים הרוצים לעלות), סיוע לעמים חדשים במידת היכולת, חיזוק שוחרי שלום בעולם.

שלושת הגורמים הראשונים אינם טעונים כל הסברה נוספת. אבל יש לעמוד על תרומת ישראל לעמים חדשים ולחיזוק השלום והאחוָה בקרב המין האנושי. התמורה הגדולה שנתחוללה במפה העולמית — חיסוּל שלטון עם בעם ויציאת עמי אסיה ואפריקה משעבוד לחירות ועצמאות, פתרה בעיה אחת והולידה בעיה לא פחות חמוּרה.

כשהשתחררו כמה עמי אירופה במאה התשע־עשרה וברבע הראשון של המאה העשרים מכפיפות לקיסרויות גדולות, כגון איטליה, פינלנד, הונגריה, צ׳כוסלובקיה, ליטא, לטביה ועוד — לא היה הבדל כלכלי ותרבותי בין השליטים ובין הנשלטים. העמים האירופיים שהיוּ כפופים לשלטון זר באירופה לא היו ירודים בחומר וברוח מהעמים השליטים. לא כן העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה. העוני, התחלואה וחוסר החינוך של מאות מיליונים תושבי הודו לא חוסלו עם פירוק האימפריה הבריטית ויציאת הודו משעבוד לחירות ולעצמאות. הוא הדין ביבשת אפריקה. העמים המשתחררים ביבשת השחורה הם עמים פרימיטיביים, שעצמאותם אינה אלא ראשית תקומתם, והם זקוקים לפיתוח, לחינוך, לשירותים מסודרים.

ישראל הקטנה, הצעירה והעמוסה עול כבד של בטחון, קליטת עולים ופיתוח ארץ נשַׁמה, נעשתה בתקופה הקצרה של קיומה לגורם חשוב בסיוע שהארצות החדשות זקוּקות לו. מבורמה ומהודו, מצילון ומקמבודיה, מגאנה ומחבש, מניגריה המערבית והמזרחית, מטנגניקה, מקניה ומאוגנדה, ממאלי ומסנגל, מוולטה העלית ומחוף השנהב, ממדגסקר ומקונגו (של ברזאוויל), מגיניאה ומקונגו (של ליאופולדוויל), מניג׳ר ומטוגו ועוד באים צעירים וצעירות לישראל ללמוד קואופרציה, חינוך נוער, דרכי נח״ל, התישבות, שירותי מדינה; וישראל שולחת מומחים ומדריכים לארצות אלה ללמד טיס ושיט וארגון נוער, וסידור עבודות ציבוריות ושירותים ממלכתיים. אין ישראל מסוגלת ואין היא מתימרת להתחרות בשטח זה עם מדינות עצומות ועשירות, אולם אין זה מקרה שהרבה ארצות אסיה ואפריקה מבכרות את ישראל על־פני ארצות בעלות יכולת הרבה יותר גדולה. דוקא מפני שישראל היא קטנה אין היא מעוררת פחד ודאגה. אבל יש באירופה עוד ארצות לא גדולות — ואין פונים אליהן אלא לישראל.

יש סיבות יסוד לנהירה לישראל. מדינה זו עומדת בפני מפעלי בראשית. כמעט בכל שטחי פעולתה — בהתישבות, בספנות, בטיס, בארגון צבא, בחינוך נוער — היא לא ממשיכה את הקיים מזה עשרות ומאות שנים, אלא מתחילה הכל מחדש. אין היא תפוסה לשיגרה ולמסורת; אם כי היא מביאה לפעולתה את הידע והכושר של מדינות עתיקות ובעלות נסיון רב — היא חפשית לכבוש לעצמה דרך חדשה. היא יוצקת דפוסים שיתופיים בחיי החברה, ההתישבות החקלאית, בקואופרציה מכל המינים, בארגון תנועת הפועלים, והצורות החדשות אינן כפויות מלמעלה, אלא נוצרות מתוך חירות ויזמה עצמאית. בישראל מתכנסים גם יוצאי יבשות שונות, מפולגים בלשונם ובהרגליהם וכאן הם מתמזגים ומעלים רמת חינוכם, בריאותם ואורח חייהם — דבר הנדרש במיוחד במדינות החדשות באפריקה, המיושבות שבטים פרימיטיביים המדברים כל אחד בניבו המיוחד, מבלי להבין לשון שכניו. הציפיה לסיוע ישראלי מצד המדינות החדשות הולכת וגדלה, ויִתכן שיהא זה למעלה מיכלתה המוגבלת של ישראל להיענות לכל דורשיה. אויבי ישראל בארצות ערב, וביחוד הרודן המצרי, משקיעים אמצעים וכספים רבים בארצות אפריקה כדי לערער מצבה ועמדתה של ישראל ביבשת זו. נאצר העמיד את ממשלת פרס בפני אולטימטום, שאם לא תפסיק שיתוף הפעולה עם ישראל תנתק מצרים יחסיה הדיפלומטיים אתה, אולם הממשלה הפרסית בחרה בהמשכת השוּתפות עם ישראל, וגמאל עבד אל נאצר ניתק כל קשריו עם מדינה זו. איומיו, שטנתו ושידוליו בכמה ארצות אחרות עלולות להצליח, וישראל צריכה להיות מוכנה פה ושם גם לאכזבות. אולם, בדרך כלל, יש שכר לפעולתה, פעולה הדרושה לעצמה וגם מביאה ברכה לאחרים.

בשנים מעטות רכשה ישראל לעצמה מעמד של כבוד ואמוּן בכמה ארצות אסיה ואפריקה, שלא זכו להם מדינות יותר עשירות ומפותחות. עם ידידי ישראל נמנות גם כמה מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה (פרס ותורכיה, ומדינות מוסלמיות מדרום סהרה שהיו לפני שנים אחדות אחוזות צרפתיות). מי שטוען כי מדיניות החוץ של ישראל אין בה דינמיות — מגלה בערוּת גמוּרה ביחסי ישראל או יודע את האמת ומתכוון למרוד בה.

בשנים האחרונות ביקרו בארצנו נשיאי מדינות וראשי ממשלות מאפריקה ואסיה — וכולם יצאו מישראל ברגשי התפעלות והערצה לכושר היצירה והדינמיות המחדשת של עם קטן זה. פעולות נח״ל וגדנ״ע, צורות ההתישבות העובדת, הדפוסים המקוריים של תנועת הפועלים הישראלית, הפרחת השממה בנגב, הישגי המדע הישראלי, קליטת העולים ומיזוגם, כל אלה מעוררים אהדה, כבוד ורצון לעשות כמוהם.

כל כיבושינו אלה לא נעשו לכתחילה למען סייע לזולת או למען רכוש אהדה במדינות זרות, אלא נעשו לגופם, מתוך צרכיה המיוחדים של תקומת ישראל, ומתוך החזון שהפעיל את היוזמים והמכוונים את הפעולה חישובית והממלכתית. פעולה זו עודנה בראשיתה, והמשכתה ללא שיגרה, מתוך חתירה להעלאת האדם בתוכנו מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, ולעיצוב דמות עם סגולה, הוא צו גורלנו, יחודנו ויעודנו ההיסטורי. זוהי חובתנו כלפי היהדות העולמית, זוהי חובתנו כלפי המין האנושי, — ועל הכל זוהי חובתנו כלפי עצמנו. עלינו לעלות ולחתור להגיע לפסגה, יִתּכן פסגה בלתי מושׂגת לעולם, אבל פסגה נכספת זו היא מצפן היסטורי, מכוונת הדרך הנכונה, דרך המעלה; הדרך שתהפוך את המדינה למדינה למופת, ואת עמנו — לעם סגולה, כי רק בזאת נמשוך אלינו העידית של העם היהודי מארצות הרוָחה, הדרושה לנו להפרחת השממה ולהעלאת הרמה התרבותית של העולים מארצות ירודות, ובזאת נכבוש מקום כבוד וידידים נאמנים בכל היבשות. לשלום עם שכנינו נגיע לא על־ידי הצהרות של השתלבות — אלא בהיותנו מוקפים בכל היבשות ידידים, אוהדים ושותפים.

מתוך הרגל ושיגרה אין אנו רואים או מרגישים כי בימינו מתקיימות נבואות קדומות. יִתּכן גם שמתוך הרגל ושיגרה בקריאת הנבואות הקדומות — חדלנו לחוש באמיתן העמוקה ובהכרחיות התקיימותן. כה נאמר:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ בְּרֹאשׁ

הֶהָרִים וְנִשָׂא מִגְבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגוֹיִם. וְהָלְכוּ

עַמִים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֳלֹהֵי

יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו כִּי מִצִיוֹן

תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלַיִם״. והם באים: ראשי ממשלת בורמה וניפאל, נשיא קונגו, נשיא וולטה עלית ונשיא מדגסקר, שרי ממשלה מסנגל, מחוף השנהב, מליבריה, מצ׳אד, מסיירה לאונה, מקמרון, מקניה, מטוגו, ממאלי, מגאנה, מאוגנדה, מטנגניקה, מפרס ועוד, ועולים אל בית אלהי יעקב ואומרים: יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה.

חזון הנביאים היה פרי הכרתם המוסרית, הכרת הצרכים העמוקים, העליונים של עמם ושל המין האנושי.

״כֹּה אָמַר ה׳: אַל יִתְהַלֵל חָכָם

בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵל הַגִבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵל

עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵל הַמִתְהַלֵל: הַשְׂכֵּל

וְיָדַֹע אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה׳. ״

(ירמיהו ט', 22).

מיכה המורשתי החוזר על נבואתו הגדולה של ישעיהו על אחרית הימים שבה לא ישא גוי אל גוי חרב, מיצה את כל תורת הנבואה העברית בפסוק נשגב אחד:

״הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב וּמָה ה׳ דורֵשׁ מִמְךָ? כִּי אִם

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֶעֵ לֶכֶת עִם אֲלֹהֶיךָ״

(ו', 8).

ומשורר התהלים (איתן האזרחי) צמצם האמת המוסרית העליונה לשלוש מלים: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ (פט, 3).

ספק אם נביאים אלה היו יכולים לקום בתוך עם חזק, עצום, החולש על גויים רבים. המהוגנים בתוך עם כזה היו שרים על חוסן עמם וגדולתם — כי הקיים היה מספק אותם ולא היו מעלים על דעתם, כי יִתּכן עם חזק יותר אשר ישבור גאון עמם. אין גם הכרח שבתוך כל עם קטן, מוקע לסכנות, יקומו חוזים מסוג זה. הסבל מסוגל לדכא, להשפיל ולנוון — כשם שהוא מסוגל לעורר הכוחות המופלאים ביותר הגנוזים באדם ולהפעיל אותם. האנשים אינם שוים זה לזה ועמים אינם דומים זה לזה. כשם שפועלת הסביבה — פועלת גם התורשה, ותורשה שונה מולידה באותה הסביבה תוצאות שונות ורחוקות זו מזו בתכלית הריחוק. גדלות הרוח המוּסרית בעם היהודי לא היתה ילידת תקופתם של עוזיהו. יותם, אחז ויחזקיהו, שבימיהם התנבאו נביאי הכתב הגדולים: הושע, עמוס, ישעיהו, מיכה ועוד. היתה קיימת שלשלת נביאים מימי משה, אלדד ומידד, דבורה, שמואל הרואה, נתן הנביא, גד ההוזה, אליהו ואלישע ויורשיהם. הנבואה היתה פרי מורשה היסטורית של העם היהודי, אולי מראשית ימיו. והמאבק של השכנים האדירים מדרום, מצפון וממזרח — מצרים, אשור ואכד הזעזועים המרובים הגדולים בסביבה, המצב הרעוע הפנימי ביהודה וישראל, והסכנות החמוּרות שרחפו על עם ישראל בסביבה המסוכסכת — כל אלה הביאו את גדולי הרוח שבעם להעמיק חקר במקור הרעות שאיימו על עמם ופגעו גם בשכניהם, ובתמורות שחלו במצב העמים האחרים — כי לא לעולם חוסן. הם לא היו ידעונים ואובות. להטי חרטומים ומכשפים היו זרים לנפשם. ועם היותם פקוחי עינים לא אהבו לטוח טיח על הרֶשע והכיעור והשחיתות אשר מסביבם, ואולי במר רוחם הפריזו בתיאור השלילה שבחיי עמם והתאכזרוּ בתיאוריהם המיסרים על ״גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בני משחיתים" וכדומה, אבל הם האמינו אמונה עמוקה בנצחון הצדק והאמת, ולא באו לידי יאוש גם ברגעים המרים ביותר בחיי עמם, ונשאו חזונם לאחרית הימים, כי ידעו שאין תיקון לעמם ולמין האנושי אלא בשלטון הצדק והחסד והשלום — בישראל ובעמים. האמונה העמוקה ביעוד עמם לא הפחיתה במאומה מהתפיסה האוניברסלית של נביאי ישראל.

מיזוג זה של אהבת ישראל ואהבת המין האנושי אף הוא לא היה חדש עם נביאי הכתב הגדולים. מיזוג זה בוקע מתפילת שלמה, שבלי ספק קדמה לישעיהו ולמיכה, אשר התפלל:

״וְגַם אֶל הַנָכְרי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ

יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי

יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזרֹעֲךָ

הַנְטויָה, וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל הַבַּיִת הַזֶה. אַתָּה תִּשְׁמַע

הַשָׁמַיִם מְכוֹן שִבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ

הַנָכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה

אֹתְךָ כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת

הַזֶה אֲשֶׁר בָּנִיתִי״

(מלכים א׳, ח׳, 41 — 43).

הד דברים אלה נשמע בחזון ישעיהו ומיכה על אחרית הימים.

* * * * *

נביאי ישראל האמינו בחזון, באפשרותו, בנחיצותו, בהכרחיותו, והורישו אמונה זו לעמם. אלפים ורבבות מבני העם מסרו נפשם על אמונה זו. הזכה דורנו לראות בקום חזון אחרית הימים?

רק העזה בלתי מוגבלת או תמימות שתוּמת עין תרהיב לענות הן או לא ודאי על שאלה זו.

אולם בדורנו זה נפל דבר שלא היה מעולם. שוב אין המין האנושי מחולק לחוגים סגורים בתוכם ונפרדים אחד מהשני, כאשר היה בימי המקרא, או בימי התקופה ההלניסטית, או בימי הקיסרות הרומאית ועד המאה התשע־עשרה.

הוסרו כל המחיצות — ואנו חיים בעולם משולב. יתר על כן, אנו הולכים ומתקרבים בצעדי ענק ליום, שבו לא יהיו עוד עמים שליטים ועמים משועבדים. כל עמי עולם יהיו בני־חורין ושוֵי זכויות. שוֵי זכויות אין זאת אומרת עדיין שותפים שוים. אולם לכל עם כבר יש כמעט קול במקהלה האנושית. אבל המקהלה עדיין רחוקה מהיות הרמונית.

שני הגושים שהיו ראשי הדוברים בזירה הבינלאומית אחרי מלחמת העולם השניה, שוב אינם הכוחות המכריעים היחידים בעולם. באסיה ישנם שני ענקים — סין והודו, המונים למעלה מביליון נפש. הם עדיין לא תפסו מקומם המתאים בזירה הבינלאומית; ואין איש יודע — אולי גם לא ברית־המועצות — לאן פני סין מועדות. אבל גם העמים הקטנים אינם עוד כמויות מבוטלות. לא כולם מדברים בשפה אחת, ולא מעטים הניגוּדים והתככים ביניהם. ישראל כאילוּ מבודדת לגמרי. אין היא חברה בשום גוש, בשום ברית, בשום צירוף קבוע או זמני. לפי מספּר תושביה אין היא אלא קצת יותר מ־0.06% של המין האנושי. באזור המקיף אותה כל שכניה הקרובים זוממים לכלותה. בזירה הבינלאומית — אחת המעצמות האדירות ביותר מתיחסת אליה בחוסר כל אהדה, אם לדבר בלשון נקיה.

אין אנו יודעים בדיוק מה היה מספר חושבי תבל בימי נביאי הכתב, ומה היה אחוז בני ישראל אז במין האנושי. יִתּכן שלא גדול בהרבה מהאחוז של ישראל עכשיו. נקפח את האמת אם נגיד שהמורשה היחידה מהתקופה ההיא למין האנושי היא מורשת נביאי ישראל. מורשת סין, הודו, יוָן — מתקופה קצת יותר מאוחרת — היא גדולה וחשובה. אולם לא תהא כל הגזמה של אהבה עצמית אם יאָמר שאין כל פרופורציה בין גדלה הכמותי של ישראל בימים ההם — ובין ערכי האלמָות שהורישה ישראל בתקופה ההיא למרבית המין האנושי. מבחינת המוּסר האנושי — אין דומה לה. ואם יש תקוָה למין האנושי בתקופת הפצצה האטומית, ואם המחיצות שהוסרו בין חלקי תבל והשתחררות העמים לא תגדיל המבוכה ואזלת הים והסכנות הצפויות לדורנו, הרי אין זאת אלא בהשלטת חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה, לא רק ביחסי העמים, אלא גם בקרב כל עם ועם.

וזהו היעוד ההיסטורי של ישראל בתקופה גורלית זו לעם היהודי ולמין האנושי כולו:

אנו מצוּוים על מאמצים דרוכים ללא לאות וללא רתיעה להמשכת קיבוץ גלויות מארצות הדיכוי החמרי והמחנק הרוּחני וגם מארצות הרוָחה והחירות, עד שיכונסו במולדת כל צמאי הגאולה; אנו מצוּוים על המרצת בנין חרבות עולם, קימום שממות ראשונים וחידוּש ערי חורב שוממות דור ודור — עד שהארץ כולה, מאילת ועד מטולה, תפרח ותניב במלא יכלתה, והעם בישראל יבטיח עצמאוּתו הכלכלית כאשר הבטיח ריבונוּתו המדינית; אנו מצוּוים על דבקות משנה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור גויים, ולשם כך ניצוק דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחוָה, שותפות ועזרה הדדית, ונעשה מלאכתנו זו מתוך כיסופים משיחיים, מתוך עירויי כל הכוחות הגנוּזים בעם, בכל פלגות העם, שעמדו לנו בימי נדודינו ובראשית מפעלנו הגואל. לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד — ידריך את פעולתנו בימים יבואו. החזון בגאולה שלמה ומלאה, החזון בגאולת העם היהודי, החזון בגאולת המין האנושי.

יש לאֵל ידינוּ לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים, עם שחייו, משקו, חברתו, תרבותו, יחסיו הפנימיים והחיצוניים יתבססו על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום. זהו צו מוּסרי של מורשתנו ההיסטורית, זהו צו זיקתנו ליהדות בתפוצות, זהו צו מדיני של מעמדנו בעולם. החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו. באין חזון יפּרע עם.

שדה בוקר 3.9.61

ראשונים

רִאשׁוֹן לְצִיוֹן – הִנֵה הִנָם,

וְלִירושָׁלַיִם מְבַשֵׁר אֶתֵן.

(ישעיהו מא, 27)

וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַרְעָם.

(אסתר ט', 28)

ראשיתן של תנוּעות מהפכניות, והוא הדין ראשיתם של מאורעות ומפעלים מחדשים, המשנים גורל עמים – גנוזות ונעלמות לרוב בחביון ההיסטוריה.

מדינת ישראל הוקמה ב – 14 במאי, 1948. אולם אין זה אלא תאריך הכרזת המדינה. הכרזה זו לא היתה באה לעולם אלמלא קדמוּ לה עשרות שנות פעוּלה ויצירה חלוּצית נאזרת גבורה בבנין כפרים וערים יהודיים, בתחיית לשון ותרבות, בפיתוח חקלאות, תעשיה ותחבוּרה ביבשה, בים ובאויר, בגילוי רצון ותושיה לעצמאוּת לאומית, בארגוּן כוח התגוננוּת מזוין יהודי.

באבגוסט, 1897, נתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שניסה לארגן המוני העם לפעילוּת מדינית למען הקמת “מקלט בטוח” בארץ־ישראל. אבל גם תאריך זה אינו התחלה, כי לקונגרס זה קדמה תנועת “חיבת־ציון” שצמחה כמעט בכל ארצות אירופה. “מדינת היהודים” של הרצל עשתה רושם כביר על דעת הקהל היהודית באירופה ובאמריקה, אבל קדמה לה החוברת של פינסקר “אבטואמנציפציה”, והרצל בעצמו העיד שאילו קרא אותה מקודם לא היה כותב “מדינת היהוּדים”; ולשני הקונטרסים הדגוּלים קדם ספרו של משה הס “רומא וירושלים”, שבו נוסח לראשונה על־ידי יהודי גרמני, חברו ותלמידו של קרל מרכס, רעיון יהודים בארץ־ישראל – דבר שלא פורש לא במחברתו של פינסקר ולא בקונטרסו של הרצל.

אבל כיסופי הגאולה ונסיונות התקומה הלאומית במולדת הקדומים של העם היהוּדי קדמו גם להרצל ולפינסקר ומשה הס. שלושת הוגי תחיה אלה רק הביעו רצון הגאולה שפעם בעם בכל הדורות. מתי נולדו לראשונה הכיסופים היהודיים לגאולה, להתכנסות במולדת, לחידוש עצמאוּת יהודית? כיסופים אלה חיו ופעמוּ בלב העם היהוּדי מאז נותק בכוח זר ממולדתו, ושיבת־ציון לא פסקה מעולם.

ירמיהו, נביא החורבן, בישר לגולי בבל בשורת השָׁבת השבוּת, ואף הוא לא היה ראשון.

"וְאֵלֶה דִבְרֵי הַסֵפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמִיָהוּ

הַנָבִיא מִירוּשָׁלָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל

הנְבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַר מִירוּשָׁלַם

בָּבֶלָה:– – כִּי כֹה אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים

שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְבָרִי הַטוֹב לְהָשִׁיב

אֶתְכֶם אֶל הַמָקוֹם הַזֶה. – וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם, וְקִבַּצְתִּי

אֶתְכֶם מִכָּל הַגוֹיִם וּמִכָּל הַמְקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַחְתִּי אֶתְכֶם

שָׁם נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי

אֶתְכֶם מִשָׁם"

(ירמיהו כט, 1–14).

ואז שׁר המשורר:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ,

גַם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ

תָּלִינוּ כִּנֹרֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ – דִבְרֵי

שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ – שִׁמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִׁיר צִיוֹן! אֵיךְ

נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר? אִם אֶשְׁכָּחֵך יְרוּשָׁלַם

תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"

(תהלים קלז 1–6).

העליה לארץ קדמה למדינה וקדמה ל“ציונוּת” ול“חיבת־ציון” והיא היא שבנתה את הבית השלישי.

המונחים השגורים עכשיו בפינו על עליה ראשונה, שניה ושלישית – הם מוטעים ומטעים. קדמה להן עליה תימנית, ספרדית ואשכנזית של “חסידים” ו“פרושים”, שבנו את הישוב “הישן”.

העליה המופלאה ורבת־הסבל ביותר היתה עליית יהודי תימן. הידיעות הראשונות של עליה זו יש לנו במכתבו של ר' עובדיה מברטנורא, שנכתב בירושלים בשנת רמ“ט (1489), לאחיו: “ובימים האלה באוּ הנה יהודים מארץ תימן, – וסיפרוּ ההם שבמדינה ההיא היום קהילות גדולות ורבות בישראל”. זכריה, המכונה יחיא בן־סעדיה אלצ’אהרי, מגדולי משוררי תימן, שהה בארץ־ישראל לפני שנת שכ”ח (1568); הוא כתב “ספר המוסר” – מליצה חרוזה בשירים שקולים על דרך “התחכמוני” ליהודה אלחריזי, ובו הוא מתאר את צפת שבה קהל יהודי של ארבעה־עשר אלף איש ושמונה־עשרה ישיבות. הוא מספר על בקוּרו בירוּשלים בהשתפכוּת נפש רבה, ומזכיר ביקוּרו בטבריה שבה מצא “בעלי מקרא ומשנה”, ומהם בעלי תלמוּד וסברא הגונה, ומהם בעלי “קבלה עיונית”. מ“ספר המוסר” ידוע לנו, שלתימן הגיע בשנים ההן שליח מארץ־ישראל, ושמו אברהם בן־יצחק אשכנזי, והביא לשם מהארץ ספרים עברים. במחברת השישית של הספר הוא כותב: “נסעתי מסוריה המדינה, דרך גליל העליון אשר בה אבנר חנה, ארץ כנען בן אחי יפת, היא ארץ צָפֶת”.¹ ועל נסיעתו לירושלים הוא כותב: “נשאני לבי ללכת לירוּשלים עיר הקודש, ואלך דרך ים ואגיע עד יפו, ואלך תחילה לחברון, ומשמה לנחל קדרון, ומשם עליתי אל הר ציון – מקום ההיכל והאפריון. ואלך בחוּצות העיר, לבי בקרבי הבעיר, על עיר אבותי וחרבותיה, ותוקף שממותיה. והייתי מהלך בהר הבית, ואסב שבתי תחת עצי זית, ואני מתבונן באורך הגלוּת, והשפלוּת והדלות כְּרֻם זֻלֻת, ואומר: ה' אלהים: עד מתי תהיה עירך לשַׁמה, ונחלתך שכנה דוּמה, ואיך לא תלבש נקם, יבושו הבוגדים ריקם, יתן להם שבעתים אל חיקם”.

סמוך לאותו זמן, בשנת של“א (1571) עלה לארץ־ישראל ר' ישועה עדני, אביו של ר' שלמה עדני, עם כל בני ביתו, והתישבוּ בצפת. הבן שלמה עדני, מתאר עליה זו: “וברוך ה' אשר העיר את רוח אדוני אבי לעמוד עם כל בני ביתו לעקור דירתו ולעלות לארץ מרחקים, אף על פי שמכל טוב ריקים, והוא היה מטופל בי ובאחי ובאחותי, ואני הבינותי שבהם בן ד' שנים הייתי. מלבד צער עינויי הדרך וגידול בנים בעניו, פדה ה' את נפשו ואת נפש בניו ונשיו, דהיינו אמו נ”ע שמתה עליו בדרך. לא השלמנוּ שמיטה אחת בארץ הצבי צפת תובב”א, עד שמתו לאדוני אבי אחותי ושני בניה אשר ילדה שם, גם אחי הקטן ממני ואמלטה רק אני לבדי".

להידוק הקשרים בין יהודי תימן וארץ־ישראל סייעוּ במידה רבה שליחי ארץ־ישראל, שהראשון בהם היה המדפיס הצפתי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, שהיה בתימן בשנת של“ט (1579), ואגב שליחוּתו עסק במכירת ספרים שהביא אתו מארץ־ישראל. באמצע המאה השמונה־עשרה, בשנת ת”צ (1730) לערך, היה בתימן שליח ארץ־ישראל ר' יהודה ב“ר עמרם דיוואן. סמוך לאותו זמן, בשנת תצ”ה (1735) שהה בתימן שליח חברון, ר' יעקב בונשיניור, שלקח אתו אף הוא ספרים לשם הפצה. עולה חשוב מתימן מהימים ההם הוא ר' שלום שרעבי (מעיר שרעב) – ראש המקוּבלים בירוּשלים במאה השמונה־עשרה. בשנות תקצ“ג – תקצ”ד (1833 – 1834 ) הלך לתימן ונהרג שם ר' ברוך בן שמואל מצפת. יליד פינסק, “שלוח לעשרת השבטים”, שהשאיר רושם רב בתימן. הוא יצא מצפת בראש חודש חשוָן תקצ“א (1830), והלך דרך דמשק, ארם צובא, קורדיסטן, מוצול, בגדד, בצרה, בושירה, מוסקאט ומשם דרך הים לעדן, ומשם לצנעא בירת תימן, שאליה הגיע בראשית אב, אחרי שנתיים ותשעה חדשים. בתימן ניסה ללכת למדבר חיידאן, לבקש שם עשרת השבטים, חזר לצנעא, וסופו שנהרג על־ידי אימאם תימן ביום ח' שבט תקצ”ד (1834).

סמוך לאותו זמן, בשנת תקצ"ו (1836), פגש המיסיונר יוסף וולף בסואץ שני עולים מצנעא, שלום בן זכריה וברוך בן זכריה, שהגיעוּ בספינה מג’דה. וולף מספר עליהם: “בגדיהם היו קרועים ובלויים, שאלתי אותם: היש בדעתכם לחזור לתימן? ענו ואמרו: חלילה לנו לעזוב את העיר הקדושה לאחר שנזכה להגיע אליה. שם נישאר עד יום מותנו”.

שלוח ארץ־ישראל החשוב ביותר במאה התשע־עשרה היה יעקב ספיר, שעלה לארץ מעיר אושמיאנו שבמחוז וילנה בשנת תקפ“ב (1822), בהיותו בן עשר, עם הוריו שנמנוּ עם העולים ה”פרושים" תלמידי הגר“א. בתמוז תרי”ח (1858) יצא כשלוח עדת ה“פרושים” בירושלים לארצות המזרח, ובמשך ארבע שנים ותשעה חדשים עבר את מצרים, חופי ים־סוף, תימן, הודו, איי האוקינוס השקט ואוסטרליה. ספיר נמשך ביחוד לתימן, כי קיוה למצוא בה עקבות עשרת השבטים, ו“גילה” את יהודי תימן. הוא הביא בשורת יהודי תימן לשאר ישובי היהודים, ובספרו “אבן ספיר” סיפר על תולדותיהם ומעמדם, הליכותיהם ומנהגיהם, ספרוּתם ומלאכתם.

לאחר כיבוּש תימן על־ידי התורכים בשנת 1872 הוקל הקשר שבין תימן וארץ־ישראל ועליית יהודי תימן גדלה משנת תרמ“ב – שנת עליית אנשי ביל”ו – עד שנת תרמ“ד (1884). באמצע שנת תרמ”ד כבר הגיע מספר עולי תימן בירושלים לארבע מאות נפש. י. ד. פרומקין, עורך “החבצלת”, שסייע לעולים אלה להשתכן בבתים מיוחדים בכפר השילוח, תיאר קצת מסבלותיהם: “וישימו אל לבם לעזוב הארץ, אשר תושביה ברגליהם ירמסו כל חופש וזכוּיות אדם, היהודי יצעק בה חמס ולא יעָנה, וכבודו מעליו יפשיטו, ולהאָחז בארץ הקדושה, וימכרוּ את בתיהם ושדותיהם במחיר קל מאד ויעברו במדבר ימים ושבועות, עלו הרים וירדו בקעות; הנשים והטף על גמלים וחמורים, והגברים ברגליהם, עדי באו לחודיידה, חוף הים, ויבואוּ באניות ליפו ומשם ירושלימה, מוכי דרך ועוני כל עוד נפשם בהם”.

העולים סבלוּ תחילה מחסור ודלות, ומקצתם שכנו במערות אשר מחוץ לירושלים. אולם לאט לאט מצאוּ את מקומם, ביחוּד בעזרת פרומקין וחברת “עזרת נדחים” אשר יסד, ובחנוכה תרמ"ה השתכנוּ המשפחות הראשונות בבתים אשר בנוּ בידיהם בכפר השילוח, ולבסוף התארגנוּ לעדה מיוחדת, שהתחילה משפיעה גם על אחיהם שבתימן על־ידי הדפסת ספרים כמנהג יהודי תימן ושליחת שליחים לארצם. עולים חדשים הגיעו כמעט בכל שנה ושנה, רובם נספחו אל עדת התימנים בירושלים, ומיעוטם התישבוּ ביפו.

בשנת תרס"ז (1907) התעוררוּ היהוּדים היושבים בצפון תימן, בני מחוזות חיידאן וצעדה, לעלות לארץ, ויצאוּ בשיירה גדולה בת מאתים ועשרים נפש. בניגוּד לעולים הקודמים, שהיו רובם בני צנעא ורגילים לחיי עיר, היו עולי חיידאן יושבי כפר, מנוסים בעבודה, והלכו לעבוד במושבות יהודה: רחובות, ראשון־לציון ופתח־תקוה. הם היווּ כבר, בדיעבד, חלק של העליה השניה שהרימו דגל העבודה.²

בשנת תרע“א יצא שליח העליה השניה לתימן בעזרת המשרד הארצישראלי שבראשו עמד ד”ר א. רופין. השליח היה – שמואל יבנאלי. הוא יצא מיפו ביום ט“ו כסלו תרע”א (סוף 1910) ועשה בתימן עד אמצע שנת תרע“ב. הוא הביא ליהודי תימן בשורת התקומה הלאומית בכוח העבודה העברית וההתישבות החקלאית, וזרם העליה מתימן, שהצטרפה מאז לתנועת הפועלים הארצישראלית גדל. ראש עולי תימן אלה, אברהם טביב, שהשתתף בפתח־תקוה בוועידת האיחוּד של פועלי ארץ־ישראל בחודש אדר שנת תרע”ט (1919), שבה נוסדה “ההתאחדוּת הציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל אחדוּת העבודה” – שלח בשנת תרפ"א (1921) אגרת התעוררוּת ליהודי תימן; באגרת זו סיפר על התרחבוּת הישוּב בארבעים השנים האחרונות ועל גורל העליה התימנית אחר כיבוּש צנעא על־ידי התורכים. המכתב פותח במלים אלה:

“עורי צפון ובואי תימן הפיחוּ גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו – לכל אחינו בני ישראל הנמצאים בגלות תימן. ראינו לנחוץ לכתוב לכם קצת ממצב הארץ וטבעה ומצב תושביה, ומצב היהודים בכלל, ומצב התימנים בכלל ובפרט. כי ראינו שכל אחינו בני ישראל מכל ארצות גלותם זכרו את ציון אמם, מדלגים על ההרים, האפיקים והגיאיות ומטפסים כנשרים על הררי ציון. חיבה יתרה נודעת לישראל סבא על ארץ הנוער בימי קדם קדמתה. בחוּרים ובתולות עזבו את ארצות גלותם אשר חיו בהם חיי אושר וכבוד במשך אלפי שנים בארמונות נשגבים, ובנות עדינות געלו במנוחותיהן השאננות ומיטותיהן הרעננות במשכנות מבטחים, ויבחרוּ יחד לנוד מעיר לעיר וממדינה למדינה, לעבור נהרות ומדברות, עד שהגיעוּ מדברה לעדן, וישכחו נוויהם היפים, יסתפקוּ לשבת באהלים, יען כי ראוּ כי רבה העזובה בקרב הארץ הקדושה, ומתוך הכרה קדושה ראוּ כי אסור לשבת בבתיהם ספונים ואדמת בית ישראל חרבה ושממה”. אחר כך הוא מספר על מעשי התימנים בארץ והעלה על הנס שגם “הדור הצעיר מבין התימנים שבערים ובמושבות שלח ידו בכל המלאכות המועילות לישוב, והם עובדים במושבות יהודה, שומרון והגליל; ביהודה: ברחובות, בראשון־לציון ופתח־תקוה. בשומרון: בזכרון־יעקב ובחדרה. בגליל: ביבנאל ובכנרת; וגם עוסקים בכל מלאכה, מהם בנאים, טייחים, סתתים, נגרים, מכוננים, מסגרים, נפחים, פחחים, כספים, זהבים, חייטים, סנדלרים, רצענים, אורגים, טבחים, סוחרים וכל המלאכות חוּץ מרופאים ורוקחים”…

עם קום המדינה זכתה העדה היהודית בתימן להיגאל כולה מגלוּתה המרודה ועלתה לישראל העצמאית “על כנפי נשרים”.

מאז החלה תנוּעת חיבת־ציון המאורגנת, ואחריה התנוּעה הציונית, אנוּ רגילים לדבר בביטול על “הישוב הישן” שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים “חיבת־ציון” ו“ציוּנות”. יחס ביטול זה יותר משיש בו יהירות בלתי מוצדקת יש בו התעלמוּת מרגשותיו ההיסטוריים של העם ומתולדות העם. “הישוב הישן” היה פרי עליות של היהדות התימנית, הספרדית והאשכנזית מאות שנים לפני המצאת המונחים החדשים. ועליות אלה של בודדים ושל קבוצות שלמות, מוּנעות בדחף רעיוני ובכיסופים משיחיים, היו כרוכות בתלאות ובסכנות יותר גדולות וחמוּרות מאלה של העליות האחרונות. בימי הבינים ובמאות שלפני הרבע האחרון של המאה התשע־עשרה, היתה הנסיעה לארץ כרוכה בקשיים, שאין בן דורנו מסוגל כלל לשערם, וחיי יהודים בארץ היו נתונים בסכנת חיים מתמדת ובלחץ בלתי פוסק, ונדרשה אז גבורה ומסירות עליונה לעלות לארץ ולחיות בה. והדורות הקודמים, שבנו את “הישוב הישן” – על כל מגרעותיו, וקיימוּ אותו לפני “בראשית” של ארבעת הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים מהלך־רוחם ומאורח־חייהם ת"ק פרסה. הם קיימוּ בגופם ובנפשם קשר בל ינָתק בין העם ובין הארץ, ובהקמת המדינה בימינו יש להם זכוּת לא קטנה, וזכוּת שאין להשכיחה.

* * *

ואף־על־פי־כן יש “חידושים” בהיסטוריה. הכיסופים והעליה לארץ שותפים להם כל הדורות בישראל. אולם הדבר הגדול שנתחדש בדורותינו האחרונים היה המפנה החדש בביצוּע כיסופי הגאולה – הפניה לאדמה ולעבודה. בלי מפנה זה לא היינו מגיעים לעולם לעצמאוּת ממלכתית. העליות הקודמות היו מופנות בעיקרן לארבע הערים הקדושות: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. שרידי הישובים החקלאיים שהיו קיימים עוד בראשית כיבוש הארץ על־ידי העותמנים בימי השולטן סלים (בשנת 1516), ולפניו, כגון מעון ליד טבריה, כפר חקוק, פקיעין, כפר יאסיף, כפר עלמא, כפר חנניה, כפר ג’ולס (שהיה מיושב רובו דרוזים) כפר כנא ועוד – לא משכוּ אליהם את העולים, וכמעט לא היתה להם כל השפעה על מגמות העליה. גם המפעל הממלכתי של דון יוסף נשיא, במחצית השניה של המאה השש־עשרה, אשר קיבל רשוּת מהשולטן סוליימן המחוקק, הנקרא בלשונות אירופה סוליימן “המפואר”, לישב את טבריה וסביבותיה, לא נתקיים זמן רב. דון יוסף נשיא היה נצר ממשפחה יהודית ספרדית אצילה ועשירה, שהתישבה אחרי גירוש ספרד בתורכיה. הוא רכש אמונו וידידוּתו של השולטן התורכי (אם כי היו לו אויבים בחצר השולטן וגם בקרב שגרירי ארצות אירופה בקושטא) וקיבל ממנו פירמן, מעין צ’רטר בלע"ז, על טבריה ומספר כפרים סביבה, ושלח לארץ סוכנו יוסף אבן ארדיט (או ארדיטו), וזה הקים חומה סביב טבריה והושיב בה יהודים. הוא תיכנן גם פיתוּח חקלאות, דיִג ותעשיה בטבריה ובסביבתה. פעולה זו נתקלה בהתנגדוּת ראשי השבטים והישובים הערבים, אשר הפיצוּ בקרב בני עמם את האימרה, כי ביום שתקום טבריה היהודית – ירד האיסלם. תכניתו של יוסף לא מצאה הד ואהדה גם בקרב העולים היהודים מגורשי ספרד ופליטי איטליה שהגיעוּ אז לארץ ואחרי מותו (1579) החריבוּ הערבים כל מפעלי ההתישבות, ורק שריד יהודי קטן בטבריה נשאר לפליטה. כשלון התחלה ממלכתית ראשונה זו להתישבות יהודית היה נעוץ גם בהלך־רוחם של תושבי ארץ־ישראל היהודים ויהודי הגולה, שלא תפסוּ עדיין את רעיון הגאולה על־ידי התישבות בכוחות עצמם, כי היוּ נתונים לשלטון התפיסה המיסטית — גאולה למעלה מדרך הטבע.

הישוב העירוני החשוב, שהתקיים בצפת והיה נתון גם למלאכה ותעשיה וגם לעיון בקבלה, התחיל להדלדל בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה. "אחרי תקוּפת הזוהר של צפת, שנמשכה קרוב לשלושה דורות, פסק זרם העליה שהיה משתפך לארץ־ישראל מארצות תורכיה, מצפון אפריקה ומארצות אשכנז. בעקבות זעזועים במרכזה של תורכיה חלה ירידה כלכלית גדולה: המסחר, המלאכה והחקלאוּת לא עוד תפסוּ מקום חשוב שהיה להם פּעם בתוּרכּיה. מצב הבטחון אף הוא לא היה משביע רצון, ותורכּיה חדלה להיות אבן שואבת לגולת ישראל כאשר היתה בדורות הקודמים.

“בפרובינציות המרוחקות מן הבירה, הורע מצב הבטחון לחלוטין. הלחץ מצד הפקידים גבר על התושבים ובמיוּחד על ה’רעיא‘, הנתינים הלא־מוסלמים. לזה נוספוּ התנפלוּיות השכנים, הבדוים והפלחים והכנופיות המזוינות של ה’קייסים’ וה’ימנים' (שני שבטים ערבים עוינים זה לזה), שלא חדלו מריב ומלחמה ביניהם במשך כל הדורות, ובתוך כך היתה פגיעתם רעה גם ביהודים. כפעם בפעם הוכרחוּ התושבים היהוּדים לברוח בהמוניהם ממקומות מושבם, מלחץ העריצים ומשוד הפראים – והזעזועים גרמוּ תמיד לחורבן החיים הכלכליים, ושימשוּ אזהרה ליהוּדי חו”ל לעכבם מעלות ארצה. כל האסונות שבאוּ כתומם על יהודי הגליל גרמו להתמעטות הישוב היהודי במרכז החשוב ביותר, בצפת. המצב הכלכלי הורע. דרכי המסחר נשמו, האריגה, הטוויה ותעשיית הבגדים המפורסמת ירדוּ פלאים. גם המצב הרוחני הלך ונעשה ירוד. מוסדות התורה התמוטטוּ, הישיבות התרוקנו ובית־הדפוס שנוסד בצפת (בית הדפוס הראשון בארץ־ישראל) נסגר בשנת שמ“ז (1587). חכמי התורה ותלמידי הישיבות ברחוּ מחמת המצוק, וחדשים לא באוּ במקומם”.³

משבר קשה עבר גם על יהודי ירושלים. המושלים העריצים הטילו מסים כבדים על היהודים. בשנת 1586 גזלוּ מהיהוּדים בית־הכנסת היחיד שנבנה עוד על־ידי הרמב"ן.

רובם הגדול של יהודי ירושלים ברחוּ ונתפזרוּ מאימת הרדיפות. הבורחים הלכוּ לחברון, לטבריה, לעזה ולמקומות אחרים, בשנת 1663 הגיע שבתאי צבי לירושלים והטיף לסיגופים ולתענית. רק בראשית המאה השמונה־עשרה (בשנים 1700 – 1701) הגיעה לירוּשלים קבוּצה גדולה של כמה מאות יהודים פולנים ובראשם ר' יהודה החסיד ור' חיים מלאך. גם בגליל הוטב המצב בעקבות השתלטוּתו של שיך דאהר בצפת ובטבריה. הוא הזמין בשנת 1742 את ר' חיים אבולעפיה מאיזמיר “לבוא ולרשת ארץ אבותיו” (סבו של ר' חיים אבולעפיה היה רב בטבריה במאה הקודמת). ר' חיים השיב לתחיה את טבריה שהיתה ריקה מיהוּדים זה כשבעים שנה. הוא המשיך גם במסורת של דון יוסף נשיא ליסד כפרים. כן יסד ישוב חקלאי יהודי בשפרעם.

ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה בשנת 1771, עלו לארץ תלמידי הבעש“ט ובראשם ר' מנחם מנדל מויטבסק, ר' אברהם הכהן מקאליסק ור' ישראל פוליצקר. בירושלים נמצא אז רק ישוב אשכנזי קטן, של 50 נפש, אבל הם היו פרושים (לא חסידים), וחסידי ר' מ”מ מויטבסק, תלמידי הבעש"ט התישבו בצפת ובטבריה. ישוב הפרושים בירושלים גדל על־ידי עליית תלמידי הגאון מווילנא בראשותם של ר' מנחם מנדל משקלוב ור' ישראל משקלוב בשנת 1805.

אחרי חיסוּל שלטונו של שיך דאהר בגליל – החלוּ השליטים החדשים להציק ליהוּדים המתגוררים בצפת ובטבריה ובכפרי הגליל. גם מרד הדרוזים בשנת 1834 המיט שואה על יהודי צפת והגליל. לכך נוספה פורענות הטבע: רעש האדמה בצפת וסביבתה בשנת 1837 שפגע קשה גם ביהוּדים וגם בערבים. חלק גדול מיהוּדי צפת וטבריה ברחוּ לירוּשלים ולחברון.

בשנת 1840 נזדעזע כל העם היהוּדי בעולם על־ידי עלילת הדם בדמשק, ועל בימת הציבוריות היהודית הופיע השוע היהודי הראשון בבריטניה ממוצא איטלקי, סר משה מונטיפיורי. הוא יחד עם יצחק כרמיה מצרפת ואחרים הצליחו למחות כתם עלילת הדם, והממשלה העותמנית הוציאה פקוּדה מיוּחדת האוסרת על עלילת הדם על היהוּדים.

בשנת 1856 רכש סר משה מונטיפיורי את הפרדס הראשון קרוב ליפו, כדי להעביר יהודים לעבודת אדמה.

זה היה הנסיון החדש הראשון לקרב יהודים לעבודת אדמה בארץ. דבר יותר יעיל, חשוב וקיים עשה קרל נטר, יהודי אלזאסי, שנולד בשנת 1826 (י“ב אלול תקפ”ו). הוא יחד עם כּרמיה היה בין הוגי רעיון איחוּד העם היהוּדי בעולם, ובהשתתפוּתו נוסדה בשנת 1860 חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח), בצרפתית “Alliance Israélite Universelle”, שהציגה לעצמה שתי מטרות עיקריות: א. לפעול בכל הארצות לשיווי־זכוּיות היהודים ולקדמתם המוסרית; ב. לעזור עזרה ממשית לכל הסובלים בגלל יהדותם. נטר נבחר להיות מזכירה של החברה. לחברה התחילוּ לבוא מכתבי בקשה לעזרה מכל הגלוּיות המרודות: פרס, רוסיה, רומניה.

בשנת 1868 הלך נטר בשליחוּת הכי“ח להתבונן למצב היהוּדים בארץ־ישראל ולבדוק אמצעים להיטיבו. בדו”ח שהגיש אחר־כך לאספת החברה אמר בין השאר:

“הרעבים מבקשים לחם לאכול ובגד ללבוש בשכר עבודתם ולא במתנה. בכל עת שבתי בירושלים לא בא אף עני אחד מהאנשים הבריאים לבקש ממני מתנת חינם. כל אלה אשר הרבוּ לדפוק על דלתותי יום יום ביקשוּ אך מלאכת עבודה”. נטר הציע להקים בארץ בית־ספר לחקלאוּת באמרו: “אני נותן לפניכם היום תכנית מוסר חדש אשר תוכלו לחנך את הדור החדש לעבודת אדמה. על־ידיו תכינו מקום מחסה ומקלט לאחינו אשר היום או מחר יברחוּ עם רב ממקומות מושבותיהם משנאת הגויים שכניהם אליהם. תישבו לאט לאט את הארץ הקדושה אשר עיני כל ישראל נשוּאות אליה תמיד – אם תתרבה באמת עבודת האדמה בארץ ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתישבו בה, ואז נראה בעינינו ירושלים חדשה”.

בשלושה בדצמבר, 1868, החליטה חכי“ח בנשיאוּתו של כרמיה ליסד בית־הספר, כפי שהציע קרל נטר, והטילה עליו ביצוּע המעשה. נטר נסע מיד לקושטא והצליח להשיג מהשולטן פירמן לתת לחכי”ח בחכירה שטח של 2600 דונם לתשעים ותשע שנים, על־יד יפו, להקמת בית־ספר חקלאי.

נטר נסע לארץ, ובשנת 1870 בנה בית־הספר מקוה־ישראל, ובמשך ארבע שנים היה בעצמו מנהלו ומדריכו. הוא חזר עוד שלוש פעמים לארץ: בשנת 1877, בשנת 1881, ובפעם האחרונה בחמישה־עשרה באלול תרמ“ב (30.8.1882). בביקוּרו זה חלה ונפטר בי”ט תשרי, תרמ“ג (2.10.82), ונקבר במקוה־ישראל. הוא עוד זכה לראות ההתחלות הראשונות של ההתישבות החקלאית החדשה: בפתח־תקוה ובראשון־לציון. הוא התאכזב אז, כפי שנראה להלן, מהתקוות הגדולות שתלוּ בפיתוּח חקלאוּת יהודית בארץ, אבל חיבתו לארץ לא רפתה, וכשמצא בביקוּרו האחרון אנשי ביל”ו עובדים במקוה־ישראל נתמלא אליהם אהבה והערצה.

לא תקוּפח זכוּתם הגדולה של שני אישים דגולים ביהדות מערב־אירופה, משה מונטיפיורי וקרל נטר, שעשו התחלות ראשונות במאה התשע־עשרה לחקלאוּת יהודית, אבל הם היו רק מסייעים בידי אחרים. המפנה ההיסטורי שזכה להמשך בלתי נפסק ושהביא להקמת המדינה היה בפניית יהודים להתישבוּת על הקרקע מתוך יזמה עצמית חלוּצית. לא ישוב הזולת על הקרקע, אלא הפיכת החקלאוּת לאורח־חיים לעצמם – זה הה החידוש המהפכני והיוצר החשוב ביותר שנעשה בארץ, ועטרת המיסדים הראשונים של החקלאוּת העברית בגופם נתונה על ראשם של מיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה ואנשי ביל"ו במקוה־ישראל שיסדו אחר־כך את גדרה – וממשיכיהם עד הכרזת המדינה.

* * *

זכתה ירושלים ואחד מבניה היה ראשון לראשונים: היה זה יואל משה סלומון, דור שלישי בארץ, נכדו של אברהם שלמה זלמן צורף שהגיע ארצה בהושענה רבה תקע“ב (1811) והיה מראשוני בוני הישוב האשכנזי בירושלים יחד עם תלמידיו של הגאון מוילנא – הישוב “הפרושי” (בניגוּד לישוב החסידי), ונרצח על־ידי ערבים ביום י”ט באלול תרי“א (1851). בנו, מרדכי צורף, כבר נשא נפשו לעבודת אדמה, ובמכתב ששלח למ. מונטיפיורי בבקרו בירושלים בשנת תקצ”ט (1839) נאמר: “כאשר שמתי את לבי ואראה את סחרה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, אמרתי: הארץ הקדושה שבעת לחם היא, אם תיעבד ביד חרוצים, על כן אביתי לעבוד את האדמה לבדי”. מכתב זה היה בלי ספק אחד המניעים שעוררוּ בלב מונטיפיורי הרעיון לקרב היהודים בארץ לעבודת האדמה, אם כי מרדכי צורף לא זכה בעצמו להגשים שאיפתו לעבודת האדמה, הרי נמצא גואל לשאיפתו – בנו, יואל משה סלומון.

סולומון (נולד בשנת 1838), שהיה ממיסדי פתח־תקוה, היה, מצעירותו, פורץ גדר במובן החיובי של מלה זו. יחד עם עוד שישה חברים (ביניהם ר' יוסף ריבלין ור' יהושע ילין – אביו של דוד ילין) יצאוּ מחומות ירושלים העתיקה ויסדוּ “נחלת שבעה”. סלומון היה גם ממיסדי העתון הירושלמי “הלבנון”, שהחל להופיע בשנת תרכ“ג (1863), והמוטו שלו היה “מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מארץ הקדושה בכללה, מודיע נעלמות מארץ סוריה, ארץ תימן ומדינת הודו, כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו”. חבריו של סלומון בעריכת העתון היו יחיאל בריל ומיכל כהן. ירחון זה לא האריך ימים. הגליון הראשון הופיע בראש חודש אדר תרכ”ג, והאחרון בח' טבת תרכ"ד (1864). לאחר שלוש־עשרה שנה הוציא סלומון עתון בשם “יהודה וירושלים”, ובמאמרו הראשי בגליון הראשון פתח במוטו:

“וּבָנוּ בָּתִּים וְיָשָבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם”

(ישעיהו סה, 21).

בשתי מצוות אלה – בנין בתים ונטיעת כרמים, ראה סלומון את יעוד דורו. כשראה בפעם הראשונה המושבה הגרמנית, שרונה שעל יד יפו, הוא כתב: – המראה הנעים הזה גורם ללבב הישראלי צער ויגון, עונד ונחת גם יחד. לבנו ישמח בראותנו, כי ארצנו הקדושה מוכשרת ליהפך כגן אלוהים, אם תיעבד ביד חרוצים, עד כי לא יקוו לאיש ולא יצפו למתנת בשר ודם – ולעומת זאת כלימה תכסה את פנינו בזכרנו כי העמים אשר לא מבני עמנו יהיו הראשונים לחונן ארצנו הקדושה, ואנחנוּ עם בני ישראל נעמוד מרחוק, ולא נמהר לנחם את האם הצמאה לבניה".

יותר משנה הטיף י. מ. סלומון בעתונו לבני ירוּשלים כי יחָלצוּ לעבודת אדמה. משאלתו נתמלאה סוף סוף בעזרת שני יהודים הונגרים שהגיעוּ לארץ: דוד גוטמן ויהושע שטאמפר. על שלושה אלה אמר יחיאל מיכל פינס: “אלו שלושה דברים שפתח־תקוה נוצרה בהם: רעיון – יואל משה סלומון, כסף – דוד מאיר גוטמן, מרץ – יהושע שטאמפר, זהו החוט המשולש”.

יהושע שטאמפר הצעיר שבחבורה זו, נולד ביום ח' מנחם אב בשנת תרי“ב (1852) בעיירה הונגרית לאביו, דיין העיירה. הוא קיבל תחילה חינוך יהודי מסרתי בחדר, אחר־כך למד בגימנסיה, כי בימים ההם היו תורה והשכלה ויראת־שמים מתהלכות שלובות זרוע בקרב יהודי הונגריה. לאחר שגמר הגימנסיה הלך ללמוד בישיבתו של ר' עזריאל הילדסהיימר בברלין. אביו של יהושע, שלא ראה בעין יפה “המשכילות” של בנו, חדל לתמוך בו, ושטאמפר הצעיר, שלא רצה לשוב לבית אבא, נסע לדודו, אליעזר ראב (וגם הוא אחר־כך מראשוני המתישבים בפתח־תקוה) שגר בכפר. דוד זה עמד בקשרי מכתבים עם ראשוני חובבי־ציון: רבי צבי קלישר, ור' אליהו גוטמכר. בהשפעת מכתבים אלה שדודו נתן לו לקריאה, נתלקח בלבו של שטאמפר הרעיון של שיבת־ציון. רושם עז עשו עליו גם הבחירות הראשונות לפרלמנט ההונגרי – כששמע שירי המולדת הנלהבים ששרים הפטריוטים ההונגרים, גברה בלבו הקנאה לתקומת עמו והוא החליט לעלות לארץ. באדר א' תרכ”ט (1869) שם בכיסו מפת ארץ־ישראל ומפת אירופה ואסיה, ויצא ברגל לארץ – דרך סרביה ובולגריה עד סלוניקי. הרב הסלוניקאי העניק לעולה ברגל הצעיר כרטיס חינם לנסיעה באניה המפליגה לאיזמיר (סמירנה). מאיזמיר שוב המשיך שטאמפר דרכו ברגל, ולאחר הליכה מיגעת הגיע לבירות, ומשם לצפת. אף־על־פי שצפת היתה מרכז לחכמי קבלה – לא רצה להישאר שם ועלה לירושלים. ארבעה חדשים ושישה ימים נמשכה עליית־רגל זו (מי“ד אדר א' עד כ' בסיון, תרכ”ט). בירושלים למד שטאמפר זמן־מה בישיבה, אבל המציאות היהודית בירושלים לא סיפקה אותו. הוא ערג לעבודת אדמה בארץ הקדושה, וכשפגש את י. מ. סלומון ודוד גוטמן, שהיו גדולים ממנו בשנים – בשלה בשלשתם התכנית לרכוש אדמה ולהקים כפר עברי בארץ־ישראל.

דוד גוטמן היה העשיר שבחבורה. גם הוא היה יליד הונגריה (נולד בשנת תקפ"ז –1827) ועלה ארצה בשנת תרל"ו (1876) כשבכיסו סכומי כסף הגונים. גבאי “כולל הונגריה” ניסו למשוך את ד. גוטמן, שהיה יהודי אדוק, לחברתם, אבל גם בלבו של גוטמן נתרקם חלום תקומת ישראל על־ידי עבודת אדמה; חלום זה היה אז נחלתם של כמה מתושבי ירושלים. נוסף על שלושת מיסדי פתח־תקוה היו עוד כארבעים וחמשה איש ביניהם, יהושע ילין⁴, יוסף ריבלין, בנימין סלנט ועוד, שהחליטו עוד בשנת 1872 לרכוש קרקע בסביבת יריחו ולקרוא לה בשם פתח־תקוה, אולם בגלל הנתינות הזרה של הקונים לא יצאה הקניה לפועל. נעשה נסיון שני לרכוש אדמות דוראן (היום – רחובות) שעל יד רמלה, וגם נסיון זה לא הצליח. אחרי חיפוש של שנה שלימה הוּגד לסלומון וחבריו שעל גדות הירקון יש אדמה למכירה, האדמה שייכת לכפר אמלאבס, והמוכר הוא אפנדי נוצרי ושמו טיאן מתושבי יפו. באמלאבס היתה אדמה גם לסוחר נוצרי אחר ביפו ושמו קאסאר. השלישיה יחד עם ר' זרח ברנט ועוד מספר אנשים יצאו מירושלים לתור אדמת אמלאבס שבסביבת יפו. הם סקרו תחילה אדמת טיאַן אשר על גדות הירקון עד שהגיעו אל מבצר עתיק והרוס, הוא מבצר אנטיפטרוס. שם מצאו מעיינות המשתפכים לנחל הירקון, אולם כשבאו לכפר הערבי נבהלו ממראה הפלחים החולניים, נגועי הקדחת. י. מ. סולומון נשאר עוד יומים במקום לברר סיבת הפנים הדווּיים של תושבי המקום. משיחות אתם למד, כי מי הירקון מוזנחים ללא כל השגחה וטיפול מטעם השלטונות, מסביב לנהר משליכים רועי העדרים נבלות צאן ובקר, ובסביבה יש ביצות ממאירות משופעות יתושי קדחת. המקום הנגוע ביותר הוא שטחו של טיאַן הגובל עם הירקון, אולם אדמתו של קאסאר גובלת עם כפר יהודיה (“יְהֻד”, שבספר יהושע יט, 45).

סלומון מסר לחבריו על נגע הקדחת, והם פנו לרופא יוָני, ד"ר מזוריקה, שיחקור מצב הבריאות בסביבות אמבלאבס. הרופא סקר את המקום ומצא שזוהי סביבה משַׁכלת תושביה, כי האויר מורעל מאדי הביצה ואינו מתאים למשכן אנשים, ואפילוּ לא לבעלי־חיים.

“השלישיה” נדהמה. אבל סלומון הפליט: “ובכל זאת!”, ושטאמפר ענה לו: “ננסה”. ואף גוטמן התעודד והסכים להם, והחליטו לקנות לפי שעה חלקו של קאַסאַר, המרוחק מהביצות: 3375 דונם במחיר — 21,500 פרנק. רוב הכסף נתן גוטמן, אבל בקניה השתתפו גם י. מ. סלומון, י. שטאמפר, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ“ץ, אליעזר ראב, דוד רגנר, נתן גרינגרט וזרח ברנט. בראש חודש אב תרל”ח (1878) נחתם החוזה במעמד הקונסול האוסטרי (בימי התורכים היו לקונסולים הזרים סמכויות רחבות ומעמד קובע, לפי משטר הקפיטולציות) וקראו למקום בשם פתח־תקוה, שם שנועד חמש שנים לפני כן לאדמת יריחו, שעמדו לקנות – והממשלה העותמנית הפריעה בדבר.

לפי יומנו של יהושע שטאמפר יצאו ביום ז' בטבת (דצמבר 1878), לעבוד בפתח־תקוה: אליעזר ראב ובנו יהודה, יהושע שטאמפר, דוד גוטמן וי. מ. סלומון. “עבודתם הראשונה היתה עבודה משותפת, בשנים־עשר צמד בקר, בחמישה סוסים ובחמורים אחדים התחילו לעבוד את הקרקע”. חפרו באר, ואחרי עיכובים ומכשולים ראשונים מצאו מים בעומק של למעלה מעשרים מטר. “ביום א' כסלו, שנת תרל”ט, מצאו מים" – נרשם בספר הזכרון.

הבנינים הראשונים נבנוּ בלא בקשת רשיון מהממשלה, מתוך ידיעה כי רשיון זה תלוי במושל (מותצרף) ירושלים – והלז התנגד לכך. המתישבים סמכו על כך שהבנינים רחוקים מן העיר ומסביבה מיושבת, והדבר לא יוָדע לממשלה. כשנצטרף למתישבים דוד רגנר, הונגרי אף הוא, ומומחה לחקלאות בארץ מולדתו, לימד את המתישבים להשתמש במחרשות אירופיות, במקום המחרשה הערבית הפרימיטיבית.

בשנת תר"מ (1880) רכשו המיסדים גם חלקתו של טיאָן בת 10,975 דונם במחיר של 60,000 פרנק ונצטרפו קונים חדשים במספר ניכר, והם:

ר' אברהם אבא סלאנט, ר' אברהם יעקב עם חתנו ר' שמואל, ר' אברהם פייגיל, ר' אהרון ליב קויפמאן, ר' אהרון הלפרין, ר' אלטער ווינקלער ובנו, ר' אליהו קלמן, ר' אשר זליג בלוּם, ר' אשר לעמיל ושותפו ר' שמואל זאוועל, ר' בייניש גאלדשמיד, ר' גדליה ב“ר אהרון שמש, אחיו ר' אליהו, ר' גדליה בעקער, ור' דוד מאיר אייזנשטיין, ר' דוד ראדיטשער, ר' דוד יוליס, ר' זלמן יוליס, ר' זרח ברנט, ר' זרח מראקאוויי ושותפו ר' דוד כהן, ר' יואל משה מדפיס, ר' יהודה ליב נעלקין, ר' יהודה פייגיל, ר' יהושע העשיל בראז, ר' יוחנן בר”י יעקב פוטערמאנן, ר' יוסף בנימין ושותפו ר' יוסף זונדל סלאנט, ר' יוסף ריבלין, ר' יוסף שמואל הערשלער, ר' יחזקאל מאנדילזאהן, ר' יחזקאל צוועבנער, ר' יעקב בלומנטאהל, ר' יעקב דאנציג, ר' יעקב זעלצער, ר' יעקב יהודה ב“ר נתן, ר' יצחק יעקב מלופנא, ר' יצחק לעדערבערג, ר' ליב ב”ר יונה, ר' ליב בר“י מפינסק, ר' ליב צייטלין, ר' ליב צוועבנער, ר' אברהם גרינבערג מסלאנים, ר' אברהם קאפעלמאן, ר' שמחה ב”ר משה מונטאגו שמואל, ר' מיכל ליב כהן, ר' מאניש שו"ב מאונגרין, ר' מרדכי נגר, ר' משה זיססערמאנן, ר' משה צבי לעווינזאהן, ר' משה ריינארד, ר' נתן גרינגארד, ר' מרדכי הויזדארף, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, ר' פנחס שוכמאכן, ר' צבי לייב אריה לעדערבערג, ר' צבי ליב גולדמאנן, ר' צמח כהן, ר' שלמה רופא, ר' שמואל אייזיק פישמאנן.

"רבים מן המתנחלים החדשים הביעו את רצונם לרדת אל גדות הירקון ולהתנחל שם, ולא על הגבעה שעליה התישבו הראשונים, ומיאנו לשמוע בקול המיסדים שהזהירום מעשות כן. לעומתם טענו אלה, שמימי הירקון ישקו את גינותיהם ואת בקרם. הם ידוגו דגים בנהר, וכל זה חינם אין כסף; כמו כן כשהאדמה ליד הירקון היא עידית. אי־אפשר היה להשפיע עליהם, והם ירדו אל הירקון, הקימו שלושה בתי־אבן, שישה בתי־חמר וצריפים, ויזרעו ירקות וישקום ממי הירקון, וישתו מן המים האלה גם הן. ואכן במשך חדשים אחדים נהפך המקום למראה מרהיב־עין, טובל בים של ירק רענן ומרנין נפש. וגם דגים דגו לרוב.

“אך הנה בא קיץ שנת תר”מ והקדחת פשטה בירקונים ותחל להפיל מהם חללים. לא היה בית שלא היה בו חלל. אחר־כך הגיעו ימי החורף ואתם גשמי עוז וזעם שניתכו ארצה. מי הירקון גאו ועלו על גדותיו, וכל הנקודה הוצפה ועמדה במים. המים גברו וישטפו את כל המשקים ואת בתי־החמר, שהתמוטטו כבתי־קלפים. האנשים נשארו כלואים בבתיהם, ביקשו לצאת ולא יכלו, כי המים והבוץ סגרו עליהם. רק ביום הרביעי לגשמים ירדו המים, והאנשים שבאו מעל הגבעה (פ"ת כיום) הצילום; זקן אחד נמצא מת. אז נחלקו הדעות בין המתישבים: חלק אמר: ‘נשוב ירושלימה, למה נמות בביצה זו’. ואחרים אמרו בתוקף: ‘לא כי פה נמות’. אך לאחר שבדקו את בתיהם כעבור הסערה, נמצאו כולם נוטים לנפול. ויקומו ויברחו על נפשם ירושלימה. רק אחדים עברו אל הגבעה. הישוב נמחה כולו בידי שמים, והשאר השלימו השודדים הערבים. מכל עמלם לא נשאר שריד.

“בשנת תרמ”א פשטה הקדחת גם על הגבעה (פ"ת כיום), וירבו החללים. בירושלים זעקו להציל את המתישבים שנדונו לכליה. ובהשתדלות קרוביהם משם חזרו אחד אחד לירושלים.

“מקץ חדשים מספר ירד ר' יהודה ראַב לבקר את המושבה. לא מצא בה כבר נפש חיה, לא בפתח־תקוה ולא בכפר הערבי אמלאבס, שאנשיו מתו עד אחד ממגיפת הקדחת של שנה זו. ערבי יהודיה באו וחרשו את אדמת פ”ת הטובה, כיוָן שחשבוּ כי היהוּדים לא ישוּבוּ והפקירוּ את אדמתם.

“שנתיים עמדה המושבה ואדמתה עזובות ומופקרות. בשנת תרמ”ב נזכרו בה מיסדי פ“ת. תחילה שלחו לפניהם את יהודה ראַב. הבתים היו קרועי גגות ושימשו קן לתנים, חזירי בר וצבועים. ראַב שב אל שולחיו מדוכא וימריצם לשוב ולהחיות את שממת פתח־תקוה. הפעם בא לעזרתם ר' יחיאל מיכל פינס. לפי עצתו נשלח ציר לגולה, היה זה אברהם קופלמן, למכור שם חלקות אדמה”⁵.

קופלמן היה יהודי מסלונים שעסק בסחר יערות והיה חובב־ציון מנעוריו. בשנת תר“מ (1880) כבר רכש חלקת אדמה בפתח־תקוה ולבסוף אותה שנה עלה ארצה. כשנשלח בחורף תרמ”ב לעורר יהודים אמידים לעלות ארצה ולרכוש לעצמם חלקות אדמה – חזר לסביבתו הקודמת והצליח לרכז קבוצה לא גדולה של יהודים מביאליסטוק וערים אחרות אשר רכשו חלקות בפתח־תקוה וגם עלו ארצה.

הישוב בפתח־תקוה נתחדש עם התחדשות העליה החלוצית מרוסיה בשנים 3 – 1882, וביחוד על־ידי קבוצת החלוצים מביאליסטוק. אנשי ביאליסטוק שהגיעו ארצה בשנת תרמ"ג (1883) היו הראשונים שקבעו העיקרון של “עבודת עצמית” בסעיף ראשון של תקנון אגודת “אחוָה ועבודה” שיסדו בזמן ההוא. בסעיף זה נאמר: “העבודה מוכרחת להיות בידי עצמנו דוקא. וכל עוד שיש היכולת לאיזו עבודה להיעשות על־ידי הבעלים, אינם רשאים לשכור פועלים בגללה, וזהו אחד מחוקי האקונומיה והדרכת ההרגל המוחלט אצלנו. הנשים והבנים בזמן שהם פנויים מבית הספר, והכוח בידם לעבודת ידים או השגחה, מחויבים לעזרנו ולחנכם בעבודה. מכלל זה מחויב כל יחיד לשמור סוסו ובקריו וללון אתם יחד ברעותו באחו, בנאות דשא”.

עיקרון זה לא נשתמר למעשה הרבה זמן, אבל אין לקפח שכר רעיון ורצון ראשון.

שלושת מיסדי פתח־תקוה נפטרו: דוד גוטמן בשנת תרנ“ד (1894) בן 67; י. שטאמפר – בשנת 1908 בן 56, וי. מ. סלומון בשנת תרע”ג (1913) בן 75.

* * *

ההתחלה הראשונה להתישבות חלוצית באה מהארץ, מבני הישוב הישן – ובראשם י. מ. סלומון. באותו זמן נעשה נסיון על־ידי יהודי צפת לרכוש חלק מאדמת ג’עוני – 2,400 דונם וקראו למקום גיא־אוני. על מפעל זה אין ידיעות ברורות. מ. סמילנסקי מספר:

“באחד הימים בא לארץ הגליל איש נפלא, שמעון שמו, אשר עבר רכוב על חמור ועל פרד בכל הסביבה (של הר כנען). הוא הוקסם מיפי הטבע ומלחש קדשם של זכרונות קדם העולה מכל סלע, מכל גיא ומכל גבעה נישאה, ויכתוב קונטרס ויקרא לו “מסעות שמעון”, והקונטרס ספוג חיבה עזה לארץ הקודש ואהבת אדמתה ועבודתה בידים עבריות. דבריו עשו רושם כביר על איש יהודי, פרידמן שמו, אשר עסקו היה לקנות אתרוגים מתושבי הארץ. פעם הלך לבין הרי נפתלי לחכור גן אתרוגים מאת אחד הערבים, ובדרכו עבר בכפר ג’עוני ויראה את המקום – ויקח את לבו ביפיו. ויקן מאת הערבים חלק מאדמתם במחיר מג’ידי אחת לכל דונם. ותכנית נולדה במוחו: ליסד מושבה עברית במקום הזה. ואולם מחשבתו עלתה בתוהו כי לא מצאה הד בלבבות. מכתבים שלח אל הגולה ויציע את תכניתו לראשיה, ויהי קולו קול קורא במדבר. אבל בצפת עיר הקודש התעוררו אחדים מבניה, בראשותו של אליעזר רוקח, למפעל התישבותי חקלאי, ובכוחות עצמם רכשו להם חלקות אדמה בכפר ג’עוני, ואחדים אף ירדו מצפת לכפר הערבי, הקימו להם בתי חמר אחדים וישבו בהם ויתחילו לעבוד את אדמתם. אבל הם הצליחו עוד פחות מפלחי ג’עוני. רוקח יצא שוב לחוץ־לארץ לעורר לב הנדיבים כי יתמכו בחלוציהם, שיצאו להחזיר את עטרת העבר לישנה, אבל ידיו לא עשו חיל. האזנים בגולה חרשות משמוע. אחדים מחלוצי ג’עוני חזרו על עקבותיהם, ומעטים נשארו להמשיך במפעלם, ולאט לאט התפזרו.”

בבוא דוד שוּב (יהודי רומני, מיסד ראש־פינה) בשנת תרמ"ב (1882) עוד מצא בכפר שלושה בתי חימר שהיו שייכים לערבים, “ורק בשנים מהם ישבו שני יהודים אחים אשר התפרנסו בדוחק רק מן הלקט שהיו לוקטים בשדות הפלחים; כי לחרוש את אדמתם לא יכלו מחוסר בהמות עבודה וכלי עבודה וזריעה”⁶.

בשבועון “החבצלת”, שנוסד בירושלים בשנת תרל“א (1871) על־ידי ישראל ב”ק, מיכל כהן וישראל דוב פרומקין, בגליון 5 מיום כ“א חשון תר”מ (1879) נתפרסם מכתב מעשרים ותשעה תושבי גיא־אוני שבו הם מתארים מצבם:

“לא למותר יחשב לתאר פה מקום מושבנו, בבית קטן מד' על ד' אמות יושבים עשרים נפש אדם, בבית איכר אשר אין בו לא חלון ולא דלת כי אם חור. הקירות עשויים מכבול ועבטיט מצרורות אבן אשר בין בקיעיהם שוכנים נחשים ועקרבים, אשר לא פעם ושתים כרכה אותנו הסכנה, כי נשכנו הנחש ועקצנו העקרב. ומי מהעשרים נפש אשר הצלחתו עמדה לו לקנות גם שור לחרישה לקח גם שורו וחמורו לשכן קרוב בביתו. ימי החרישה והזריעה באו ובידינו אין מאום. מאין נקח שוָרים לחרישה? ותבואה לזריעה? ועל כולם גדלה קושית רש”י ‘ואם תאמר מה נאכל?’ לא נאריך בדברים.

"קנינו אילו שוָרים ומעט תבואה לזריעה לחרוש ולזרוע כחלק עשירי מהאדמה אשר קנינו, וגם עת צרה הלזאת חלפה עברה. ותבוא תחתיה עת רעה ונוראה מאין כמוה. החורף בא במשכנותיו, מעט הגשם אשר ירד ארצה בא אל בתינו ונשכב אחד על אחד בגורל: מי ינוח שעה למטה על הארץ ראשו ורובו במים, ומי יזכה לשכב למעלה. בבוקר השכם ונפשנו יבשה אין כל, אף לא לחם דוחן (דוררע) להשיב נפש, ואין גחלת לחמם את גויותינו וגויות בנינו ועוללינו הנקפאים מני קרה. על ההרים דלקנו ללקוט גללי סוסים וגללי בקר, לחמם בהם את נשמותינו, ואחרי הביא כל אחד מביזת הגללים, ונבער אותם בא העשן ויעור עינינו, גם שם מחנק לצוָארינו. והרעב מציק אכפו, קולות נשמות מתינוקות שלא חטאו יצאו והשתפכו אל חיקנן, מבקשים פיתת לחם יבש, ומאין נקח?

“ועתה נבוכים אנו מפחד ההווה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל”ט היתה שנת רעה, רעב, שנה אשר בה שרר הדבר ויכה בעים רוחו את הבהמות אשר קנינו לחרישה, ואין לנו עתה אפילו בלויי סחבות למכרם, ומה נעשה; ועל כל אלה גדל אסוננו, כי אין לנו איש אשר יודיע צערנו ברבים, ומכל עבר ופינה רבו השוטנים הרודפים אותנו בעבור החפצנו בעבודה ומלאכה…"

ובגליון 8 של אותו שבוּעון “החבצלת” מיום י“ג כסלו תר”מ (1880) נדפסה רשימה שניה על גיא־אוני.

“מעיר בירת גליל עליון ישמיעונו שמועה טובה: מצפת אשר כל קוראי מכתבי עתים עבריים ללשונותם בארצותם לומדו לשמוע ממנה אך שמועות מבהילות לב, שוד עניים, אנקת אביונים, קנאת דת, חרמות ורדיפות, ושמע עתה קול נחמה, קול מבשר ואומר כי עניים ואביונים נתנו יד איש לרעהו להושיע את עצמם ובראותם כי אין עוזר ותומך, התנערו מעפר העצלות והבטלה, ויחגרו שארית אונם לרפאות ביגיע כפיהם את שברם הנורא והגדול מים. את כל הנמצא בבתיהם מכרו או נתנו בערבון להשיג כסף מעט ויקנו להם איש כברת ארץ בכפר גיא־אוני הסמוך לצפת, ויצאו השדה לחרוש ולזרוע. הם העמיסו העבודה על שכמם, בידיהם ועמלו, וכל עבודה ועמל לא יכבידוּ אכפם עליהם. ואם אזנינוּ תשמענה כי אנשים עוזבים עיר והמונה, בטלתה, מחלקותיה ורדיפותיה, ויוצאים השדה לעבדה ולשמרה, לא נוכל לכחד כי תקוה גדולה נשקפת להם כי יקצרו ברינה את אשר יזרעו בבכי. אבל מה אנוש כי ידע לחשוב דרכיו ולדעת אחרית דבר מראשיתו? ה' אלהים לא השקיף בעין חמלתו על עמל האומללים האלה, זה שנה רביעית אשר קרא ה' לרעב בארץ, שונו סדרי הטבע, ארובות השמים סוגרו ויעצרו מטרם, ולכן אבלו כל האיכרים, ואתם ירדו פלאים גם הקאלאניסטען העבריים, מוכי אי־אושר האלה. מלחמתם גברה ותעל מעלה ראש, כי מי יִלָחם את צבא השמים ויוכל? ובכל זאת לא אמרו נואש, ידיהם נטויות לעבוד עבודתם גם בימים הבאים, אך הפעם עזרת זרים דרושה להם למאד, בלעדיה לא יעשו חיל, ואך את חובתם למפעלם ימלאו אם יעוררו עתה לבות הנדיבים בעם להושיט למו עזרה לתמכם ולסעדם כי יעצרו כוח ללכת הלאה במסילה אשר סללו למו, ולהגיע למטרתם הנשגבה להיות במצב אשר יוכלו להושיע את עצמם ודרישת עזרה לא תידרש להם”.

העזרה הנדרשת כנראה לא באה וכפר גיא־אוני נדלדל ונהרס עד שבאו חלוצי רומניה בשנת 1882 ובראשם דוד שוּב – והקימו באותו מקום את המושבה ראש־פינה.

הישוב הישן בארץ במאה התשע־עשרה היה קטן ועני למדי וגם דבוק ברובו הגדול באמונה משיחית פסיבית, באמונה שהגאולה תבוא שלא כדרך הטבע, על־ידי “עני ורוכב על חמור” ולא היה ביכלתו לחולל בכוחות עצמו את המהפכה הרוחנית שיצרה ביהדוּת אירופה תנועת “חיבת־ציון” והעליה החלוצית.

 * * *

ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה היה מרכז העם היהודי בגולה ברוסיה הצארית. בשנת 1880 מנה העם היהודי בעולם כולו כ־ 7,750,000 נפש, מהם ישבו באירופה בלבד 6,858,000 (היינו 88.6%), רובם הגדול ברוסיה, שכללה אז את פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, ופינלנד. האמנציפציה שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית הולידה בקרב יהדות אירופה שני זרמים מתנגדים זה לזה: התבוללות והתנערות לאומית. הזרם הראשון גבר בקרב יהדות מערב־אירופה, והזרם השני ביהדות מזרח־אירופה, אולם חלוקה גיאוגרפית זו לא היתה מוחלטת. מטיפים להתבוללות קמו גם ביהדות רוסיה, ומבשרי התקופה הלאומית קמו גם ביהדות מערב־אירופה. הגדול והעמוק ביניהם היה משה הס, שהטיף למדינה יהודית בארץ־ישראל, וכמוהו לא עשו אפילו שני החוזים הגדולים שבאו אחריו – י. ל. פינסקר במחברתו “אבטומאנציפציה” וד“ר הרצל ב”מדינת היהודים". שני אלה חזו מדינה יהודית כפתרון היחיד לשאלת היהודים, אבל לאו דוקא בארץ־ישראל. במערב קמו גם שלושה אנשי מעשה גדולים: משה מונטיפיורי באנגליה, קרל נטר והברון אדמונד די־רוטשילד בצרפת. שני הראשונים ניסו להעסיק בני הארץ בעבודה חקלאית והשלישי הקים מפעל התישבותי רב־תנופה וזכה, בצדק, לכינוי “אבי הישוב”. אולם העליה החלוצית שהניחה יסודותיה של המדינה היהודית באה בעיקר מיהודי מזרח־אירופה, ובראשם יהדות רוסיה.

בעליה חלוצית זו היה משום מרד בכניעה לגורל עם בנכר, שבה היה שרוי העם היהודי מאות בשנים. בעליה זו באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכלתו ובכוחו של האדם היהודי להשתלט על גורלו ועל גורל עמו ולשנות סדרי ההיסטוריה של ארץ מולדתו הקדומה. התפרצוּיות בודדות של מרד זה נתגלוּ מזמן לזמן כמעט בכל תקוּפת גלותנו הארוכה. אבל רק מהרבע האחרון של המאה התשע־עשרה היינו עדים לתהליך ממושך ומתגבר של זרם העליה החלוצית שהפכה עם גלותי מפוזר בנכר לעם עצמאי בארצו.

אמונה בכוח האדם היהודי ובעם היהודי, ביכלתו היוצרת והלוחמת שיש לאל ידה לקרב הגאולה הלאומית, ינקה משני מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ“ך לאור ההשכלה של המאה הי”ט, ומהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה בדורות האחרונים.

ההשכלה וחיבת־ציון השיבו לנוער היהודי את התנ"ך בזהרו הקדום. מַשַׁק נעורי האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא האור והישע; נעורה בכל קסמיה “אהבת ציון”, ולפני עיני רוחם של צעירי ישראל נגלו מראות קדומים מקסימים ומרעננים: נדודי שבטי ישראל במדבר, חבלי התאחזותם בארץ היעודה, נפתוליהם ומאבקיהם עם שכניהם ועם עצמם, עלילות הגבורה של שופטיהם ומלכיהם, הופעתה הכבירה של הנבואה העברית על להטה המוּסרי, חזונה לאחרית הימים, אמונתה ביעוד העליון של העם היהודי להיות אור לגויים ועם סגולה, משאותיה הגדולים ובני האלמוות על משטר של שלום וצדק בין עמים ובני אדם.

לבם של טובי הנוער העברי נצמד מחדש למכורת האומה, ונתגבר הרצון וצמחה היכולת לחדש ימינו כקדם.

המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו את הנוער היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרורו, הדגימו עלילות גבורה של נדכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם של העובדים ואנשי האדמה וסימנו הדרך לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת הקדומים וגיבוש דפוסי חברה חדשים בנויים על שותפות.

הארגון החלוצי הראשון, שקם בראשית שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, ידוע בשם ביל"ו. כברוב ההתעוררויות לשיבת־ציון פעל גם הפעם גורם חיצון: הפרעות ברוסיה בשנת 1881 לאחר רצח אלכסנדר השני. רוב האדוקים בעם שמו מבטחם באלהים וקיווּ לעזרתו. האמידים והעשירים שלא מהאדוקים – באלה לא נגעה הרעה כל כך. רק מועטים שבמועטים הציגו לעצמם שאלת עתידו של העם והתפתחותו החפשית, וכאן נתפלגו: חלק קטן קרא לשוב לארץ אבות.

מ. ל. לילינבלום כתב אז:

“מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור־הארץ, והיא עודנה שוממה ויכולה, בצירוף סביבותיה, להכיל את בני עמנו? עלינו אך לקנות שם קרקעות הרבה ואחוזות אין מספר ולהתישב מעט מעט ולהשתקע בארץ אבותינו, כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם, אם כי רבים מהם נכבשים תחת ממשלות אחרות. כי לא הממשלה העיקר, אך האזרחוּת ההיסטורית, הישיבה על ארץ המולדת להעם כולו — הלא העם בורח, נודד, גולה, ולמה ינוע לאמעריקא להיות גם שם בן עם זר, ולא לארץ אבותינו?”

באה גם קריאה נלהבת מארץ־ישראל, כתובה על־ידי י. ד. פרומקין בשם “קול מעיר” שנכתב בשנת תרמ“א (1881) ונתפרסם ב”ספר הברית והזכרון" לחברת “אגודת מיסדי הישוב” אשר ראשית מעשיה בחברת פתח־תקוה אשר נוסדה ביום השמיני לחודש תמוז שנת התרל“ט לפ”ק והמוטו של הכרוז:

וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמוֹת

וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנוֹת

וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָתְשׁוּ

עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ"

(עמוס טו, 14 ־ 15).

באב תרמ"א (1881) יצא גם פרץ סמולנסקין בחוברת ה' של “השחר” בקריאה נלהבת בשם “נחפשה דרכנו כי אין ארץ אחרת אשר תקבל באהבה את הגולים מארצותיהם מבלעדי ארץ־ישראל, כי אך בה יוכלו להיוָשע באמת ולאורך ימים”.

אולם המטיפים לציון ברוסיה היו ברובם רחוקים ממעשה הביצוע. הדוגלים ברעיון היו מרובים מיחידי הסגולה המעטים, שהרגישו בצורך הנפשי לחיות לפי הרעיון שלקח לבם. בחלק הראשון של ספרו “תקופת חיבת־ציון” כותב ש. יבנאלי (עמוד 36):

“שום איש בעל עמדה ציבורית מרוסיה לא עלה אפילו לבקר את הארץ, ובאותה שעה שחבורה גדולה של סופרים הרעישה את חומותיה של חברת “כי”ח” במלחמה למען ארץ־ישראל, לא ראינו את מי שהוא ממש עולה לארץ. והסופר שקרא ‘קומו ונעלה מן הארץ’ הסביר לז. ד. ליבונטין אשר התעורר לעלות, במכתב מיאנואר 1882: ‘בפה מלא הנני אומר לך, כי לכל אלה אשר יש היכולת בידם למצוא לחם ומזון בארץ הקדושה, אך טוב להם למהר וללכת שמה בעוד יש מתום בבשרם וטרם נעשו לגל של עצמות, אם כי בזה עוד לא אגזור אומר, כי אתה בעצמך נאלץ הנך לעזוב את מקומך וללכת לנוע על הרי ישראל בארץ הצבי. אולם בנוגע לחברתנו “אחוַת ציון” שגית בחשבך, כי בניה ירעו לחברה עמדך ועם חבריך בעיר מושבך. כל בני החברה המה צעירים לימים, תלמידי בתי־המדרש אשר בפה, ולעת־עתה מפעלות החברים אך טהעאריות ולא פרקטיות, ובאמת מה היא הפרקטיק אשר יוכלו לקוות מאת חברים צעירים שלא שימשו עוד כל צרכם ולא כילו עוד את חוקם בלימודים ודרך החיים עוד נכון לפניהם. ומה יתן ומה יוסיף לנו אף אם יצלח בידנו כי ילכו עשרה או עשרים תלמידים ויעזבו את ספסליהם וספריהם, יניחו את רובי תורתם בקרן זוית, וישרכו את רגליהם אחורי המחרשה בשדות בית־לחם’⁷.

(למען האמת יש לציין כי סופר זה עצמו עלה אחרי כמה שנים לארץ).

* * *

לאשרנו לא כן חשבו כל התלמידים אשר עוד לא כילו את חוק לימודיהם. גם ז. ד. ליבונטין שהיה כבר נושא משׂרה באחד הבנקים בעיר קרמנצ’וג והיה בן עשרים ושש בעלותו לארץ, ענה לסופר ההוא מאודיסה בדרך לארץ־ישראל, בשלושים ליאנואר 1882.

“הנני מסכים לדעתך כי עבודותיך בטהעאריע בשאלת ישוב ארץ־ישראל אמנם טובות מאד, ובדרך הזאת אמנם רבות תפעל להשיב לב בנים אל אבותם, אבל כשאני לעצמי מצאתי לנחוץ לצאת מארצנו וללכת לארץ הקודש, או במילים אחרות לצאת מכלל דיבור לכלל עשיה – מפני שאנכי לא אמרתי מעולם “לכו”, כי אם “קומה ונלכה!”. אנכי מראש לא בסתר דיברתי, כי אנשים כאלה, אשר רק יש ביכלתם ללכת – מחובתם ללכת ולהיות מופת לרבים, וכעת אמנם נוכחתי כי צדקתי במשפטי. מחר אסע אי”ה על אניית קיטור מפה אדעססע ליפו"⁸.

ישראל בלקינד, מראשוני ביל"ו, מספר:

“יחסי אני לארץ־ישראל לא סיבה חיצונית חוללה אותה. התנ”ך שקראתי ושניתי בו מילדותי, ספרי אברהם מאפו: “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” הם שהשפיעו עלי השפעה עזה. ובהיכנסי בשנת השתים־עשרה לחיי אל הגימנסיה לקנות השכלה כללית הלך לבי שבי אחרי דברי ימי העולם, וביחוד ליבבוני תולדות אנשי שם, אשר פעלו גדולות לעמם בדורותיהם. וכך גמלה החלטתי להתמכר לעבודת התחיה של העם העברי בארצו. אולם הימים – ימי שנות השבעים, ועיני משכילי ישראל צופות ונשואות אל ה“כּרה” הכללית ברוסיה. כל חברי לגימנסיה היהודים היו שקועים בחוגים חשאיים ובקריאת ספרים אסורים. לדבר עמם על משאת נפשי שלי ושל עמי היה מסוכן. רק חבר אחד היה לי בגימנסיה, בן העם הפולני, אשר אתו הייתי משוחח על כל אשר בלבי. יחד היינו ממתיקים סוד – על עתידותינו. ואחת היתה החלטתנו לעבוד, כשנגדל, איש איש לטובת עמו וארצו. אני אסע לארץ־ישראל לעבוד בה לתקומה, והוא – לתקומת פולין מולדתו.

"במוהילב עירי לא היה מקום לתעמולה רחבה, וביחוד בשבילי, משום שכאן הכירוני מילדותי, ופניתי לחרקוב. שלושת־ארבעת הירחים הראשונים לבואי לעיר הייתי ‘ירוק’ בה וגם בחוגי הסטודנטים. אולם לא עברו ימים רבים ונפתח לפני כּר לפעולה. תענית הציבור של עשירי בשבט (כמחאה נגד ה’פרעות') אשר הוכרזה בכל רוסיה, היתה נקודת המוצא לעבודתי. בו ביום הזמנתי אל דירתי קבוצת סטודנטים, למען היוָעץ על מצב היהודים ברוסיה. כמעט רוב הנאספים היו רחוקים מיהודים ומיהדות: רבים מהם שאלו: למה לנו להיבדל מכל העם הרוסי וממלחמתו לשחרור? לא במעט עלה הדבר להוכיח כי שחרור העם הרוסי אינו משחרר ממילא את העם היהודי, כשבשחרוּר גרמניה וצרפת מכבלי עריציהם שלהם לא הביא פתרון השאלה היהודית. וכשהגיעו לכלל הכרה בהכרח ההגירה היהודית מרוסיה שאלו וחזרו ושאלו: אם כן – למה ארץ־ישראל? למה לא אמריקה, אוסטרליה ושאר הארצות? התנהל ויכוח כמה לילות עד אשר ניצחה ארץ־ישראל.

“בו בזמן שנוסדה בקיוב האגודה “עם עולם” לסידור ההגירה לאמריקה נוסדה אגודתנו “ביל”ו”⁹ לשם עבודת החלוץ בארץ־ישראל. ההתעוררות הלאומית קמה גם בין הסטודנטים של המכון הטכנולוגי בפטרבורג. מן החוג הזה יצאו – יוסף יאנושפולסקי וזאב טיומקין. הסטודנטים המוסקבאים, אשר מתוכם יצאו אחר־כך שני עסקנים חשובים – ד“ר צ’לינוב ומ. אוסישקין, לא השמיעו עדיין את קולם”.

כעבור חדשים מספר נצטרפה קבוצה מתוכם ל“ביל”ו" ואוסישקין מספר (בספר “יחיאל צ’לינוב” עמוד 9 תרצ"ז):

"היה הדבר בשנת 1881 בעיר הבירה מוסקבה, ואני בן 18, תלמיד הכיתה האחרונה בבית־ספר ריאלי. בבית שב’סמטת הזפת', דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. – מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו, הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו, ונתקשרנו זה לזה קשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את שיחותינו וויכוחינו שבינינו על כמה פרובלימות כלליות, והנה פרצו הפרעות של שנות 1881־82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון. כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו.

“האספה הראשונה שאנו השתתפנו בה התקיימה באחד בינואר 1882, היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר־היום עמדה שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ־ישראל או אמריקה, ובאיזו מהן לבחור לשם יסוּד מדינה עברית, עצמאית. האספה התקיימה בחשאי, כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו ארבע־חמש שעות, השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי־ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הויכוחים התנהלו, כמובן, בלשון הרוסית. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי־ציון נלהבים, וכבר היתה בלבנו החלטה גמורה: ליסד אגודה של צעירים שיעלו לארץ־ישראל להתישב בה. במשך שלושה חדשים גדל מספּר חברינו עד ל־25. האספה המיסדת הראשונה נתקיימה בחול־המועד פסח שנת תרמ”ב (1882) בבית נידח בקצה העיר. האספה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן, בחשאי. הויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקניית קרקע, להתישבות וכו', השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה: 25 חברים באגודתנו נתפלגו לשלושה מחנות עם שלוש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי; בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השניה היתה בעד ריפובליקה חפשית עם נשיא, שיבּחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית; בא־כוח מגמה זו היה צ’לינוב.

משלושת האנשים הנזכרים כאן – רק חיסין עלה בעליה הראשונה. אוסישקין עלה לארץ לאחר המהפכה הבולשביסטית, אם כי ביקר בארץ מקודם, וצ’לינוב, מראשי ההסתדרות הציונית, מת בנכר.

אוסישקין מוסיף לספר:

“לא עברו הימים והנה נודע לנו, שבעיר חרקוב נוסדה גם כן אגודה של צעירים המתעתדים לעלות ארצה. בקושי רב עלה בידינו למצוא את כתבתם ולבוא אתם בקשרי מכתבים. קיבלנו תשובה שהם שולחים למוסקבה ציר מיוחד – היה זה צעיר אחד ושמו פליאוש – הוא קיבל מאתנו דו”ח על פעולות אגודתנו ועל מצב קופתנו ולבסוף, אחרי דיון והתעמקות, הוציא את גזר־דינו: א. האגודה שלנו תשמש סניף של התנועה בחרקוב ותיקרא בשם אגודת ביל“ו. כסף קופתנו צריך לעבור למרכז בחרקוב. אין האמצעים מספיקים כדי כיסוי ההוצאות בשביל כל 25 החברים מאגודת מוסקבה, ועל כן יש לבחור מתוכם 7 חברים בלבד. כעבור שבוע התקיימה אצלנו אספה לשם בחירת 7 המועמדים המאושרים. שנינו, צ’לינוב ואנכי, נכשלנו. שבעת החברים שנבחרו היו: חיסין, הצעירה פריזר שהיתה ארוסתו של חיסין, דרובין, לפי מקצועו פנקסן, צלליכין, בעל מלאכה, אבגוסטובסקי, פנקסן, רוזובסקי ועוד אחד שאת שמו איני זוכר. בחודש תמוז, תרמ”ב (1882) יצאו שבעה אלה לארץ. אחרי חדשים אחדים עזבו את הארץ לבלי שוב אליה אליהו אבגוסטובסקי, רוזובסקי ואותו בחור שאת שמו שכחתי. מאלה שנשארו הרי ידוע חיסין מראשוני האיכרים של גדרה — דרובין התישב בראשון־לציון וכל ימי חייו לא עזב את מקום עבודתו, הוא היה מן האיכרים המשובחים ביותר, מת לפני שנתיים בראשון־לציון. היחידי שנשאר לחיים ארוכים הוא צלליכין, אחד האיכרים החשובים שבראשון־לציון עד היום הזה" (דברים אלה נתפרסמו בשנת תרצ"ז 1937).

מרשימותיו של ד“ר ח. חיסין במוסקוה לפני עלותו ארצה אפשר לעמוד על הפקפוקים וההרהורים המדיניים שהיו בלי ספק לכמה מאנשי ביל”ו. ביום 2.3.82 רושם חיסין ביומנו (ברוסית):

חסידי ההתישבוּת בארץ־ישראל סבורים שהגיע הזמן שהיהודים יחדלו מנדוּדיהם, ועליהם לרכוש כברת אדמה משלהם, מדינה משלהם, למען יתחילו לכבד גם אותם ולא יהיו תלויים בחסדי זרים. אני מסכים כי תקומת מדינה יהודית היתה טובה ורבת השפעה. אולם השאלה היא אם יסכים השולטן לוַתר ליהודים על פלשתינה, בעד איזה תגמול שהוא על־מנת שתיקרא על שמם או על־מנת שתהיה קניינם המדיני (וזהו העיקר) גם אם נניח שזה לא יעורר התנגדותן של מעצמות גדולות – מה שמוטל מאד בספק. ואם גם נניח שזה יִתּכן – מאין ימצא הכסף שידרש לכך, ובלי ספק, בכמות לא קטנה? הלא גבירינו שומרים בקנאה על שקי הכסף שלהם, ולעתים רחוקות הם מוכנים לנדיבות לב. ומהי העזרה של יהודי המערב – כלום אין אנו רואים עכשיו? מכל זה ברור שאי־אפשר כלל לרכוש את פלשתינא, ולכן הבעיה לאן להגר מובילה פשוט לברירה: היכן טוב יותר: בפלשתינא או באמריקה. בשים לב לחוקי תורכיה וארצות־הברית, לגובה שכר העבודה ומידת הבטחון נקל מאד להכריע איזו ארץ יש לבכר. ולכן אני נוסע לאמריקה, ורק לאמריקה".

כעבור תשעה ימים, 11.2.82, רושם אותו חיסין ביומנו:

“היום, כשניסיתי לשכנע מכרה אחת לנסוע אתנו לאמריקה נודע לי, שהיא חברה לאגודה אחת המתכוננת לנסוע לפלשתינא”.

וב־ 12.4.82 הוא כותב ביומנו:

“בתכניותי חלה הפיכה יסודית. סעדתי פעם אחת עם חובש אשר התוַדעתי אליו. הוא סיפר שדיבר עלי עם איזה צ’לינוב, שביקש ממני לבוא אליו. למחרת הלכתי לצ’לינוב. נתברר שהוא חבר של אגודת פלשתינאים. נימוקי צ’לינוב ערערו אותי. נתחולל בי קרע. בהחליטי לנסוע לאמריקה חשבתי שבמשך 6 ־ 10 שנים אעסוק בחקלאות ואחר־כך אסיים לימודי באוניברסיטה, אולם בעלותי לארץ עלי להתמכר כולי למטרה זו. במשך שבוע פקפקתי ולבסוף הכרעתי לטובת פלשתינא. נדרש ממני מאמץ רב לשכנע את חברי והסכמנו סוף־סוף לנסוע לארץ־ישראל — בשלושה לאפריל נכנסתי לאגודת הארצישראליים”.

ביום 17.4.82 הוא רושם:

“בימים אלה בא מחרקוב מישהו בוריס פליאוש (הנזכר אצל אוסישקין בזכרונותיו), חבר אגודת דאבי”ו שלאחר זמן מה שינו שמם לביל“ו. היות שבישיבת 10 באפריל החליטה אגודתנו לרגל חוסר אמצעים להתאחד עם אגודה אחרת יותר עשירה, שיש לה אותה המטרה, שיש לנו, וברצונה לבנות מושבה על יסודות סוציאליים, הציע לנו פליאוש הנזכר להתאחד עם אגודתו. פליאוש סיפר לנו על חוגו. הוא מורכב כולו מאינטליגנטים כדי למנוע חילוקי דעות. מחרקוב עצמה עולים כחמישים איש. חוג זה שלח שליחים לערים רבות לגייס אנשים מתאימים, ואם אפשר – בעלי אמצעים. כתבנו לזוג בחרקוב, שאנו רוצים להתאחד אתו ומבקשים שיכתוב על מטרתו, האמצעים והעזרה שהוא סומך עליה ומה הם התנאים להצטרפותנו”

מחרקוב נתקבלה תשובה זו:

"חרקוב, 23.4.82.

“אחים, ברצון ובשמחה אנו מקבלים הצטרפות כל שותפים לדעה ישרים כדי לפעול בכוחות מאוחדים למען ביצוע משימתנו הגדולה: איחודו ואשרו של עמנו רב־הסבל, ואשר לשאלותיכם: כל האנשים הרוצים לעלות בקבוצה הראשונה, אשר בהקימה מושבה למופת תשמש דוגמא מידבקת לכל העם, צריכים להצטרף אלינו מיד. כל המצטרפים צריכים להיות מוכנים לצאת לדרך לפי ההוראה הראשונה של המשרד המרכזי. מקום האוסף – אודיסה.”

ביום 16.5.82 רושם חיסין:

“בקבלנו מכתב זה כתבנו להם כמה מחברינו יכולים לנסוע במהרה, אולם לפתע פתאום פגעה בנו כרעם הידיעה, כי בשערי הקונסול התורכי באודיסה נתלתה הודעה כי השולטן אסר כניסת יהודים לפלשתינה. ידיעה זו אושרה בכל העתונים. נשלחו הרבה מברקים לאישים רבי־השפעה בחו”ל להבהרת המצב. מאוליפנט¹⁰ נתקבל מברק תשובה: ‘נוסע מיד לקושטא. במברק אי אפשר לספר האמת’. מהמשרד המרכזי של ביל“ו באודיסה נתקבל מכתב מיום 13.5.82: 'השולטן אינו מתנגד לעלות יהודים לארץ־ישראל – ואשר להודעה של הקונסול התורכי באודיסה הרי היא באה מפני חשש השלטונות התורכים שיהודים עניים יציפו את קושטא ועל־ידי כך יגדילו המון הפרוליטרי, דבר לא רצוי לשלטון התורכי. אבל בהשתכנעם שהעליה היהודית תסודר בהקפדה — נתבטלה ההוראה הקודמת.”

שליחי הלשכה המרכזית של ביל“ו שנמצאו בקושטא כתבו לאגודת ביל”ו בניקולאיב ביום 29 ביוני 1882: "אוליפנט קיבל אותנו בידידות, הציג אותנו בפני השגריר האמריקני, המשתתף בחמימות בגורל היהודים העולים. אוליפנט הבטיח שבמשך שבועים יסדר אותנו, וביקש לראותו כעבור ימים אחדים. אולם כשבאנו אליו בימים אלה הודיע לנו במרירות שבזמן זה אינו יכול להגיש לנו לא עזרה מוּסרית ולא חמרית. הסיבה היא, כי בעקבות הסתבכות פוליטית אחרונה במצרים הורעו היחסים בין תורכיה ובין בריטניה הגדולה, והממשלה התורכית תתיחס בחשדנות לכל עזרה שתוגש עכשיו על־ידי אנגלי.

“אין אנו רשאים לחכות עוד יותר, יציאתנו לארץ עכשיו דרושה עוד יותר מאשר מקודם. עלינו להראות שאין אנו מאמינים בקיום מכובד ברוסיה גם בימי ממשלת טולסטוי¹¹, ואנו מוכנים עכשיו כמו מקודם להקריב עצמנו למען הרעיון הקדוש והנעלה – תקומת עמנו. היום יוצאת מקושטא חבורה ליפו. בחבורה זו נכללו ארבעה חברים של החוג בניקולאיב: פוכס, בורוכוביץ, גברת סירוטה וקושנרוב. את החבורה מלווים שני שליחים של המשרד המרכזי.”

חבורה זו של אנשי ביל"ו הגיעה לארץ לפני חיסין וחבורתו, והם הלכו לעבוד במקוה־ישראל.

ביום 29.5.82 רושם חיסין:

“יציאתנו לא רחוקה, כמה קבוצות כבר מפליגות, ברם –אין כל חברה מאורגנת לעזור לעולים”.

ביום 27.6.82 רושם חיסין באודיסה:

“ובכן אנו באודיסה. הצעד נעשה. מקודם היו רק מלים, עכשיו– מעשה. יצאתי ממוסקבה ביום ג' ב־22 בחודש יוני”.

בשמיני ליולי הגיע גם רוזובסקי, בתשעה ביולי דרובין ובאחד־עשר ביולי ארוסתו של חיסין – פאניא פריזר. בעשרים ואחד הגיע אבגוסטובסקי, חיכו עוד להנקין וצלליכין. כל אלה מלבד הנקין נזכרו ברשימה הנ"ל של אוסישקין.

ב־9 באוגוסט, 1882 (כ“ו אלול, תרמ”ב) רושם חיסין:

“הבוקר בחמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף, לרוב, היא יפה מאד מצד הים. נמל אין, יש בה רחבה לא גדולה עשויה אבנים, למעמד הסירות, והאניות עומדות בריחוק מקום קצת”.

עברו יומַים עד שהתגברו על קשיי הכניסה מצד השלטונות התורכיים, וביום 11 באוגוסט עלו על החוף בלי מעצור.

“פקידי בית־המכס, הוא רושם ביומנו, התחילו כביכול לבדוק את חפצינו. “כביכול”, כי פרנקים אחדים הוכיחו אותם למדי שאין אתנו שום דבר הטעון מס המכס. – ב. (י. בלקינד) הוליך אותנו לדירת אגודתנו.”

חיסין וחבריו פגשוּ באותו יום קבוצת אנשי ביל"ו, שלושה־עשר גברים וצעירה אחת שבאו כחודש וחצי לפניהם ועובדים במקוה־ישראל. ביום בואם עבדו רק תשעה, שלושה שכבו בבית־חולים, ובא־כוחם,ב. יושב בבית. כל אחד קיבל בשכר עבודתו פרנק אחד ליום. לפנות ערב נפגשו עם הבילויים שחזרו מהעבודה במקוה־ישראל.

גם חיסין וחבריו יצאו לאחר שלושה ימים לעבוד במקוה־ישראל.

* * *

מקוה־ישראל, כאמור לעיל, הוקמה על־ידי קרל נטר לפי יזמתו בעזרת “כל ישראל חברים” בשנת 1870 בשביל לחנך את תושבי ארץ־ישראל היהודים לעבודת אדמה. במשך השנים נתערערה אמונתו של קרל נטר בכושר היהודים לחקלאות, וכשהחלה עליית יהודי רוסיה ורומניה לארץ לשם התישבות, כמה חדשים לפני בוא אנשי ביל"ו לארץ לעבוד במקוה־ישראל, פירסם קרל נטר, בחמישה־עשר במַרס, 1882 מכתב גלוי בעתונות היהודית, להוכיח שהיהודים וארץ־ישראל לא יצלחו לחקלאות. אַכזבת קרל נטר נתחזקה לנוכח הקשיים שנתגלו בשנים הראשונות ליסוּד פתח־תקוה.

“האם רצוי הוא ישובה של ארץ־ישראל על־ידי יהודים מרוסיה ומרומניה?” כתב נטר במכתבו. "בטרם נוציא משפּט יל הדבר ראוי להתבונן מה היה גורל המושבות שנוצרו בארץ זו במשך השנים האחרונות. המושבה הראשונה נוסדה על־ידי אמריקנים לפני חמש־עשרה שנה בשערי יפו¹². במשך פחות משמונה־עשר חודש הוכרח הקונסול הראשי של ארצות־הברית להשיב את שרידי המושבה לאמריקה. השניה נוסדה לפני שתים־עשרה שנה על־ידי הטמפלרים¹³. קצתם התישבו בצפון־יפו וקצתם – בקרבת חיפה. בני שתי העדות האלה, לאחר שאבדו להם האמצעים, אשר לקחו אתם מארצם, ממשיכים עתה לחיות חיים בלתי בטוחים בעזרת מתנות צדקה, הנאספות בגרמניה ובאמריקה. השלישית (הכוָנה — לפתח־תקוה) נוסדה לפני שנתים על־ידי יהודים מאונגריה במרחק שני מילים בערך מיפו. היא נחרבה בסוף העונה הראשונה.

"סיבות אי־הצלחתם של הנסיונות האלה הן:

1. האיכות הגרועה של האדמה, שנרכשה באזורים הבריאים.

2. כל האדמה הפוריה במחוזות הבריאים תפוסה בידי הערבים, ומידם אין לגזול אותה.

3. נסיונם הקשה של בני ארץ צפונית לעבוד בשמש לוהטת.

4. מתוך שצרכיהם של הערבים מועטים, והם מסתפקים בתנובתם הדלה, אין האירופאים יכולים לראות שכר בעמלם.

5. חוסר החסות כלפי הערבים, המזיקים אם באופן ישיר או על־ידי בהמתם את יבול האדמה.

6. אופני הגביה של המסים, המשעבדים את החקלאים לגובה העשיר; וכשהדבר בא לידי ויכוחים נמצאים החקלאים תלויים ברחמיהם של מקבלי השוחד הרשמיים. לסיבות האמורות של אי־הצלחה יש לצרף גם אלה, העלולות להשפיע ביחוד על בני אמונתנו.

7. המצוות הדתיות על אודות החקלאות בארץ־ישראל, אלה של מעשר ושמיטה, שאמנם טובות הן אם כל הארץ נכנעת להן, אבל הן רעות ומזיקות לפי מצב הדברים בפועל.

8. העובדה שאין בקרב אמונתנו עובדי אדמה; ואם ישנם מעטים שהיו סוחרים או אומנים ונעשו חקלאים בהיותם עוד בארצם שלהם, אין בהם איש אשר יוכל להצליח באקלים השונה כל־כך מזה שלהם.

9. ההון המועט של האמיגרנטים, שאינו מספיק לקניית קרקע, לחפירת בארות, לבנין בתים, לרכישת כלי־עבודה לחקלאוּת, לקניית בהמה וזרע ולפרנסה במשך שנתים הראשונות, עד אשר יסודר קיומם. מושבה יהודית תצטרך, חוץ מזה, להכין לה גם מקום לתפילה, לבית־ספר, למרחץ ציבורי, לבית־חולים וגם את הפקידים הנחוצים למוסדות אלה.

" – הקולוניסטים בארץ־ישראל, אם לא יצליחו במפעלם, כפי מה שאפשר לשער, יתוספו גם הם על בעלי ‘החלוקה’ ויגדילו עוד יותר את העוני הקשה, השורר מאז ומעולם בקרב יהודי הארץ הזאת. “ומנקודת השקפה של יהודי אירופה יכולה להיות כרוכה גם סכנה מיוחדת בנסיון אחראי זה של ישוב ארץ־ישראל, והיא – שבדעת הציבור יבוא שינוי בנוגע לתנועה זו, כדי ליחס לה כוָנות אחרות. שונאינו לא ימנעו מראות בה לא רק ההכרח לברוח מהארץ, שנעשתה אם חורגת רעה לבניה, אלא את הכוח המושך את השמים לארץ הקודש. תחת לעצור בעד תנועה זו אולי נהיה מוכרחים להחיש ולמהר אותה, ובעבור זמן־מה נהיה עדי ראיה לקטסטרופה, שדוגמתה לא ידע ישראל באלפּיִם השנים האחרונות.”

בן־ימינו שיקרא דברים אלה, שנכתבו לפני יותר משמונים שנה, לא יאמין למראה עיניו. החקלאות היהודית בישראל בימינו אלה היא המפותחת והמתקדמת ביותר בכל יבשת אסיה, פרט ליפן, ואינה נופלת מזו של הארצות העשירות והותיקות ביותר באירופה. אולם בתנאי המציאות בימים ההם היה משקל מעשי רב בטענות נטר, שבעצמו היה במידה מסוימת חלוץ החקלאות בישראל בבנותו את בית־הספר החקלאי הראשון בדורותינו, ושאנו בצדק מוקירים את זכרו ופעלו, אף־על־פי שנתאכזב ואיבד את אמונתו, כי נעדר היה כושר חזון התמורה, הכשרון לראות האפשרויות החבויות בחיק העתיד והכוחות היוצרים הגנוּזים באדם, כשהצורך החיוּני מזדווג עם כושר חלוצי ורצון מהפכני שאינו נרתע מכל קושי, וחוט משולש זה יש ביכלתו לשנות פני המציאות ולהפוך, חזון שנראה כדמיוני ואוטופי למציאות חיה ומחדשת, אם החזון הולם צרכיו ושאיפותיו ההיסטוריים של העם.

למרות אכזבתו של נטר מסיכויי החקלאות בארץ־ישראל נשאר קרל נטר בלבו חובב ציון וידיד החלוצים הצעירים שבאו לעבוד את אדמת ישראל, כפי שנראה להלן מזכרונות הבילויים. ומפליא הדבר שבאותה שנה שנשמעה חזות שחורה זו מפי בעל נסיון חקלאי ובעל זכויות ראשוניות ביסוּד מקוה־ישראל, ובעצם ימי הכשלון הזמני של פתח־תקוה, הוקמו על־ידי עולי רוסיה ורומניה מושבות חדשות – ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, ואחריהן באו אחרות לעשרות ולמאות.

* * *

אולם בבוא אנשי ביל"ו הראשונים לארץ ובאו לעבוד במקוה־ישראל כבר נסתלקה שכינת הראשוניות מבית־ספר זה, שמיסדיו ראו בו משתלה להתישבות היהודית בארץ, ובראש מקוה־ישראל כבר עמד מנהל (שמואל הירש) שהיה זר לרעיון שהונח ביסוד המפעל שנתמנה לנהלו; ויחיאל מיכל פינס, באחד ממכתביו, כתב עליו: “לא לחנם אמר שלמה בחכמתו: תחת שלוש רגזה הארץ: תחת עבד כי ימלך וכו', והאיש הירש נפש עבדים לו. ברגל גאוָה ידרוך על כל העולים הנתונים תחת ידו – כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזרים על הפתחים” (הכוָנה לאנשי ביל"ו שעבדו במקוה־ישראל).

ביום ט' באלול, תרמ“ב (12.8.82) יצא חיסין לעבוד בפעם הראשונה במקוה־ישראל יחד עם חבריו הבילויים, וביומנו מיום כ”א אבגוסט 1882 (י“ח אלול, תרמ”ב) הוא רושם:

"זה עשרה ימים לא כתבתי. אין כל אפשרות פיסית. על הידים אבעבועות, הצטברות דם. איני יכול לישר האצבעות; וברוסיה חלמתי שאוכל לעבוד שמונה שעות ביום ולהקדיש את הזמן הנותר לעניני רוח. איך יקלוט כאן המוח עניני רוח אלה בשעה שהגב מתפקק כל־כך, העיפות נוראה, ובבואך מהעבודה, רצונך רק לאכול מהר את ארוחת הערב ולהטיל את עצמך לישון. אגב, זה בוַדאי מחוסר רגילות.

“בי”ב לחודש זה (ט' אלול) יצאתי בפעם הראשונה לעבודה. קמנו בשעה חמש, עם עלות השמש, כי בשש כבר מתחילה העבודה. תה איננו שותים בבוקר. סידרנו את כלי המיטה, חטפנו כל אחד כיכר לחם במשקל ½ 1 פונט רוסי –ונלך. אף כי הרוב מאתנו אינו יכול לאכול בשעה מוקדמת כזאת בכל זאת נשאר אצל אחדים עד בואם למקום רק ¼ הכיכר. כעבור עשרים רגע כבר עמדו רגלינו על אדמת מקוה־ישראל. את החוָה הזאת יסד נטר בשליחות אליאנס בשנת 1870, הוא הצליח בהשתדלותו להשיג דבר השולטן, שעל פיו נמסרו לרשותו במרחק ½ 2 קילומטר מיפו, בדרך לירושלים, 1600 דונם אדמה משובחה לתשעים ותשע שנים בשביל סידור בית־ספר חקלאי לילדים. לכתחילה היתה הכוָנה ללמד ילדי ישראל עבודת אדמה ולתת אחר־כך לכל אחד נחלה וכל צרכי המשק, לעשות אותם לאיכרים טובים. אך הכוָנה הזאת נשתכחה, ועתה אין זו אלא חוָה פשוטה עם ‘בית־ספר’ שהחניכים גומרים בלי ידיעת כל מקצוע שהוא ומוכשרים רק לעבודה פשוטה. בעיקר מרבים כאן לנטוע בייארות (פרדסים) וכרמי גפן. יש גם מרעה וגידול עופות. אחוזה עשירה. יום יום עובדים כאן כארבעים ערבים ויותר, חוץ משישים איש פקידים קבועים ותלמידים. בימות הקיץ מתחילה העבודה בשעה 6 בבוקר ונגמרת ב־ ½6 בערב; מ־12 בצהרים עד אחת — שעת מנוחה. על התחלת העבודה וכלותה מודיע הפעמון. קבוצתנו התנתה עם הירש, מנהל בית־הספר, לעבוד לא יותר מ־8 שעות ביום: מ־6 עד 10, ואחרי־הצהרים מ־ ½2 עד ½6. לקחנו את המעדרים, מילאנו את הג’רה מים (הג’רה הוא כד של חרס גדול שבית־קיבולו כמידת הדלי), ובלוית המשגיח, אחד התלמידים הגדולים, שמנו פנינו לגן. פשטנו בגדינו העליונים, הפשלנו השרווּלים, והתחלנוּ לחפור את האדמה בעומק 3 דצ“מ בערך ולבער היטב את העשבים הרעים והשרשים. כולנו עמדנו בשורה. לי לא היה שום מושג מה לעשות, לשם מה, היכן וכיצד; בכל זאת התחלתי להניף את המעדר ולהכות בו אלכסון ועקלתון, לכל צד. כעבור שעה קלה עלו בידי אבעבועות, נבקעו, נראה דם, והכאב גדל כל־כך, שהוכרחתי להניח את המעדר. אך מיד נקוטותי בפני על קטנות נפשי: ‘ובכך אתה רוצה להוכיח שהיהודים מסוגלים לעבודה פיסית?’ — קרא בי קול פנימי. ‘האמנם לא תעמוד בנסיון מכריע זה?’ באימוץ הלב חטפתי שוב את המעדר, ולמרות הכאב החודר שבידים, עדרתי כמעט מתוך ‘רציחה’ שתי שעות רצופות, ואחר־כך ישבתי באין אונים לנוח. אחרי זה לא יכלתי לעשות כלום במשך יום שלם, הגב כאב עד לבלי נשוא, הידים מלאו פצעים. ארבע שעות הבוקר היו לי כנצח. ב־10 חטפנו את החפצים ונלך להתרחץ – התורן הביא לנו סל ענבים. אכלנו בתיאבון ונרדמנו מיד כ’הרוגים‘. בחצי שלוש העירונו. לא יכולתי לזוז ממקומי, כל אברי גופי כבדו. כל הון שבעולם הייתי נותן בעד שעות שינה אחדות. אבל – ‘המתחיל במצוָה אומרים לו:גמור’. קמתי ונגררתי אחרי חברי. בימים הראשונים נפלתי מאד ברוחי, העבודה גרמה לי עינויים גדולים. הידים התרגלו אחר־כך מעט, אך מכאב הגב אני סובל יסורים קשים. עתה אינני מתעיף כבר כל־כך, אך לא אוכל לשאת את כאב התפקקות הגב, כי כל העת צריך לעבוד במצב כפוף. מעודד אותי בהרבה המופת החי של החברים. הם עובדים במרץ ורוחם לא יפול בקרבם כלל. ביותר מפליאני א. זהו אדם בעל נפש טהורה ולב ישר עד מאד, אם כי לא שנון ביותר. הוא עובד מתוך אהבה, מתוך שכרון חושים, מבלי הישיר כל הזמן את הגב. בכל יום הוא מביא כתונת מילואים. נרטבה האחת כולה מן הזיעה, הריהו סוחט אותה, תולה כלפי השמש ולובש את היבשה. רק כשהתעיף כבר הריהו שוכב על הארץ ופניו למטה, ומבקש את מי שהוא ללחוץ לו ברגל את הגב. הוא קם בבוקר ראשון, אוכל כארבעה. בית־ספר קשה עלינו לעבור כאן. עבודה קלה, כגון: סידור ערוגות, שתילה, קטיף, השקאה וכו’ — לא יתנו לנו. שולחים רק לעדור ולעדור. המשגיח דוחק, אינו נותן רגע לנוח, כי כן ציוָה עליו. הירש עושה זאת בכוָנה, להוציא מלבנו את ‘רוח השטות’ ולהכריחנו לנסוע מכאן. אין הוא יכול בשום אופן להאמין, כי יהודים רוסים (שדעת אחיהם הצרפתים רעה ביותר עליהם) ומכל שכן אינטליגנטים יוכלו ברצינות, פשוטו כמשמעו, לעבוד”.

יפו, כ"ה באבגוסט (כ"ב אלול):

“פעם הציע הירש בהלצה לנקות את בתי הכבוד. אנחנו לא הסתלקנו גם מזה, ויום שלם עסקנו בעבודת הגועל”.

יפו 26 באבגוסט, 1882.

"כמה מיעטתי עד עתה לספר על חיינו. ברם, אני עושה התאמצות שאין לשער גם בכתבי את המעט הזה. מתשעה־עשר הגברים לא יעבדו אצלנו אף פעם יותר משנים־עשר, ולפעמים רק שמונה. ראשנו ורובנו בחובות. אלמלא אמונת החנוָנים הערביים בעשרנו המופלג היינו מתים ברעב. המזון הדל: לחם, ענבים, ובערב מרק של שועועית. תה אנו שותים רק בערב. בשר – לא יעלה על הדעת. אחרי בואנו ליפו היתה מועצת חברים, ומסרנו את 200 הרובלים שהיו אתנו (50 רובלים הוצאנו ביום הראשון לבואנו) לידי ב.¹⁴

הוא בא־הכוח והגזבר שלנו. אז גם הוצעה שאלה אם צריכה ההוצאה להיות לא גדולה מההכנסה. שאלה זו המוזרה לכאורה חשובה לנו עד מאד. וזה הדבר: אנחנו מרויחים בחודש כ־90 רובלים. לחם לבד עולה לנו כ־50 רובל. גם בחיותנו כך, כמו עכשיו, אנו מוציאים יותר מ־150 רובל. נמצא, שאם נאמר להתאים את ההוצאה לפי ההכנסה, נצטרך להסתפק רק בלחם בלבד, לבלי להוציא כסף על חילופי מכתבים, שונות, על עניני שתדלנות, נסיעות – וזה לא יתּכן. השאלה נפתרה בשלילה. נתגלגלה שיחה על כך שצריך להתנזר מן הטבק ומן התה, ובאו לידי מסקנה שהיות ושני הדברים הם צורך הכרחי לרבים, אין האגודה רשאית להכריח את חבריה שיעזבו את הרגליהם. –

“באחד הימים הקרובים קרא פ. למועצה ופנה אלינו בזו הלשון: עליכם לדעת שאין עוד לתלות תקוות בלשכה המרכזית (שנמצאה בקושטא), כל השתדלוּיותיה עלו בתוהו. עתה אנו צריכים לדאוג לגורלנו אנחנו, לפעול על דעת עצמנו. חשוב היה לנו עד מאד, אלמלא יכולנו לקנות בראשון־לציון לכל הפחות 500 דונם אדמה, כדי שתהיה לנוּ הזכוּת להודיע ברוסיה שאדמה כבר יש לנו, וחסר לנו רק לסידור המשק. אז היינו יכולים לקוות לעזרה מן החוץ. 500 הדונמים יעלו לנו כ־3000 רובלים. בהיותי בירושלים לקחתי דברים עם אחד הבנקירים, שהסכים להלוות לנו 2000 רובל ב 12% על־מנת לסלק את כל הכסף שמשך שנה אחת בשלושה שיעורים. לפיכך אני מציע למצוא דרך להשגת 1600 רובל הנשארים”. מכיון שגם רכישת חלקה קטנה חשובה לנו עד מאד החלטנו לקנות כמה שאפשר בסכום של 2000 רובל.

3 בספטמבר

בעשרים ושבעה באבגוסט חזר הבנקיר מהבטחתו – בצאתנו למחר לעבודה לא יכול איש להרים את המעדר, במצב רוח שכזה לא היינו יכולים להישאר עוד ביפו אפילו שעה אחת. אך הנה עודדה אותנו תקוה חדשה.

בשלושים לאבגוסט (1882) בא למקוה־ישראל מיסדה, קרל נטר. פ. עומד אמנם בכל תוקף על דעתו, שהיות ואליאנס מתנגדת להתישבות אנו צריכים לראות את נטר כאויב לנו, אך לנו השקפה אחרת על הדבר. לפי שעה כל תקוָתנו באיש הזה, במושבה עובד פקיד ושמו אוסובצקי, אחד מעולי ברודי, שנטר שלח אותו בתור מורה לילדי מקוה־ישראל. בבואנוּ ביום השלושים ואחד לעבודה אמר לנו, שנטר שוחח אתו אמש ארוּכות, שאל הרבה על קבוצתנו, אם היא עובדת יפה, אם מזמן, כמה אנשים היא מונה. הוא גילה לנו שנטר יבוא מחר לראות בעיניו את עבודתנו והזהירנו שנשתדל להצטיין, כי נוכל לתלות בו תקוות גדולות. גם הכורם הגרמני סיפר לנו, שנטר הרבה לשאול אותו על אודותינו, חקר ודרש על עבודתנו, על פרטים שונים, הגרמני דיבר טובות עלינו וביקש אותנו גם הוא, כי אם יתעניין נטר לדעת – אם מדריך הוא אותנו בעבודה שנשיב בחיוב. קרוב לשעה התשיעית נשמע קול: “נטר!” ואנחנוּ עוררנו מיד את מעדרינו כאיש אחד. יפה, בוַדאי, היתה זו עבודתנו. נטר הופיע בלווית כל חברי המושבה – הירש עתה בפריס –הוא ניגש, אמר שלום ושאל מתוך השתתפוּת את ס. שעמד ראשון בשורה: איך עולה לנו העבודה, איפה ואיך הסתדרנו.

‘עבדו, רבותי, ואל יפול רוחכם. גם אני הייתי רואה אושר לנפש לתת את כוחי לעבודת אדמה בארץ הקדושה, ארץ אבותינו, אך לא אלה הם השנים כבר’ — אמר נטר והלך לו הלאה.

בבואנו למחר לעבודה כבר מצאנו את נטר על רגליו. עומד עם הגנן הצרפתי דיגור, שהובא לכאן ממצרים, ועוסק במדידת מקום ליד הכביש. הוא ציוָה אותנו לקחת את המעדרים ולבער את הקוצים מהריבוע המדוד. אוסובצקי ודיגור לחשו לנו שכאן יבנו בשבילנו בית. המקום נוקה בזריזות. התחלנו בחפירת היסוד. מחום השמש הבוער ומהחורב, הנמשך כאן שישה חדשים רצופים, קשה האדמה כאבן; אחרי עשר הקשות עולה בידינו להפריד רגב קטן מהאדמה. בבוא הנער, כמנהגו, לזרז אותנו, גרש אותו נטר וציוָה עליו שלא יוסיף עוד לבוא. פעם עבר נטר על ידינו ואמר: ‘הנה אבנה בית, והיתה לכם דירה לחורף’.

תקוותינו באיש הזה הולכות וחזקות מיום ליום.

7 בספטמבר (1882)

עוד בשלושים לאבגוסט, יום בואו של נטר, היתה אצלנו מועצת חברים. כשבאנו למחר לעבודה נודע לנו שבאו אחיו ואחותו של ב.¹⁵ ועוד צעיר אחד אתם, ולא נתנו להם לרדת מהאניה. בזמן האחרון חדלוּ לתת ליהודי רוסיה להיכנס לארץ, אפילו אם יש בידם ‘תזכרה’. קודם היו הסרסורים עולים על האניה ומחלקים לנוסעים היהודים תעודות אנגליות או אחרות. אך עתה נעשה הדבר חמור מאד, אין נותנים לשום סרסור לעלות לאניה. חומרות אלו נהוגות גם בבירות, והמשפחות האומללות אחרי אשר הרסו מעמד עסקיהם, מכרו את כלי ביתם, הוציאו את הכסף האחרון על הוצאות הדרך, אחרי שנתערערו כבר עד היסוד – ניתן להן רק לשלוח מבט מרחוק על יפו והן מושבות חזרה לרוסיה. –

10 בספטמבר

"ימים אחדים אחרי המסופר הרגיש נטר, כי אנחנו עצובי רוח ועובדים מתוך רשלנות. קרא אליו אחד מאתנו והתחיל מנחמו: ‘אף כי אינכם עובדים עוד כערבים, בכל־זאת אני מרוצה מכם. אל תתעצבו ואל יפול רוחכם. בארץ לא תסבלו עוד כל־כך. כשיִגֶמר בנין הבית, אקח אתכם לכאן, אגדיל את משכורתכם, שלא תחיו בדחקות, ולאביב תקותי שתהיה לכם אדמה’. עוד אמר, שבהיגמר הנחת היסוד נחצוב בעצמנו אבנים ונעשה, עד כמה שאפשר, בידינו את כל עבודת הבנין. הוא כבר כתב על אודותינו שני מכתבים לפריס – כך סיפר לנו אוסובצקי הכרוך אחריו.

אני כשלעצמי לא נפלה רוחי בשל השבת הפנים הרשמית של נטר. כאיש מעשה טבעי הוא לא יבטיח לנו דבר בטרם יעמוד על טיבנו ובטרם יבוא בדברים עם חברת אליאנס. תמימי דעה עמי בזה היו עוד חברים אחדים. אך לפי שעה אין לנו תקוָה משום מקום. כל ההבטחות שהעניקו לנו ביד רחבה כל כך לפני צאתנו מרוסיה נשאה הרוח".

18 בספטמבר

"בשלושה־עשר לחודש היתה מועצת חברים, ואחרי ויכוחים סוערים הוחלט: אל שתה עוד תה ואל עשן טבק. אך למעשה מקיימים את זה, כמובן, רק החברים העובדים – –

היום לא אכלנו ארוחת הבוקר – לא היה לחם. כבר עבר חודש מזמן שאספו אצלנו הלבנים הנקיים. צריך לשכור שתי ערביות לימים אחדים לכביסה, לקנות עצים, סבון – וכסף אין". –

22 בספטמבר (1882)

"מזל רע רודף אחרינו. כבר קיוינוּ שבחורף תינתן לנו דירה חינם, משכורת יותר גדולה, ופתאום נפלו כל המגדלים שבנינו. לפני עשרה ימים, בשעת העבודה, נודע לנו שנטר חולה קצת. יומַים אחרי זה ציווּ להפסיק את עבודת היסוד, ומאז לא הונח עוד. נטר סבל ממחלת כבד כרונית, שהיתה תוקפת אותו לעתים קרובות. בכל ימי המחלה לא נתן להביא אליו רופא, וביום השני 20 בספטמבר — גוַע¹⁶ .

אתמול, בעת הצהרים, היתה הלוָיה בבואנו למקוה־ישראל. ישבו שם על הארץ ספרדים בתרבושים, בסודרים ובסנדלים. נכחו גם צירי ממשלות וכל גדולי יפו. נושאי הארון התחלפוּ כפעם בפעם. גם בידינו עלה לשאת את גוית האדם היחידי אשר בו תלינו את כל תקוותינו. על הגבול הדרומי של אדמת מקוה־ישראל, בין כרמים, ראינו קבר חפור עמוק בתוך החול. והנה הורידו את הארון – אל קצה הקבר ניגש זקן נשוא פנים – זה היה הציר¹⁷ האמריקני – ובדברים הנובעים מלב ידיד משנים התחיל מונה בשבחיו של המנוח. הוא תיאר אותו כאדם מסור למולדתו, כאב ואח ליהודים וכחובב כל האנושות. לפי דבריו חלם נטר כל ימיו על תחיית עם ישראל על־ידי עבודה גופנית בכלל ועל־ידי עבודת אדמה בפרט, ולתכלית זו גם יסד את מקוה־ישראל. אחרי הציר יצא “החכם”. אף כי דיבר עברית לא הבינותי דבר מפני המבטא הספרדי, הנעימה המאוחדת וקול הגרון המקוטע.

מותו של נטר היתה אבדה קשה לאנשי ביל"ו במקוה־ישראל. אחדים מהם נתיאשו ושבו לרוסיה. חיסין רשם אז ביומנו:

“קשה להגיד מי מראה אומץ רוח יותר: אנחנו – בהישארנו כאן, או הם – בנסעם. במה בעצם אנו תולים את תקוָתנו? אך מאידך גיסא, הרי חרפה היא לצאת מנוצח אחרי מלחמה של שלושה חדשים ולברוח מהמערכה”.

נמצא לאנשי ביל“ו ידיד חדש, יעיל ונאמן, אף הוא אחד מ”הראשונים" — יחיאל מיכל פינס.

 * * *

יחיאל מיכל פינס נולד בכ“ג בתשרי תר”ד (1843) ברוז’ינו, עיירה בפלך גרודנו. אביו, נוח פינס, היה עשיר ובר־אורין, יהודי מסרתי ושומר מצוות, שהיה נותן לבניו גם חינוך תורני וגם השכלה כללית. מורו של יחיאל פינס בלימודי חול היה אחיו של ממציא לשון אספרנטו, זמנהוף, שהצטיין בידיעת שתי הלשונות האירופיות — גרמנית וצרפתית. פינס למד גרמנית ונמשך אחרי הספרוּת והשירה הגרמנית. הוא קרא גם ספרי השכלה עבריים.

בגיל צעיר התחתן פינס עם בתו של שמריה לוריה, שעלה לארץ עוד בשנת תקצ"ג (1833) וחזר מכאן לאחר שאיבד כל ממונו. חותנו שהיה ספק לצבא התורכי העניק לפינס מטבעות זהב תורכיות, שפינס שמר עליהן, “כאילו הגיד לי לבי – כתב פינס – שעתיד אני לקבוע דירתי בארץ־ישראל, שהתורכי רודה שמה”.

בעודו צעיר נעשה פינס לאחד מראשי המדברים בספרוּת העברית הפובליציסטית. הוא כתב צחות בלשון המקרא ובלשון המשנה. והיה איש ריב ומדון לזרמים השונים שבלטו בימיו. הוא נלחם נגד הדורשים תיקונים בדת והתוַכח בהתלהבוּת ובעוז עם י. ל. גורדון ומ. ל. ליליינבלום, אולם הוא גינה גם את האדוקים בנושנות שאינם מכירים בצרכים המשתנים של התקופה החדשה; הוא תקף בחריפוּת את המתבוללים המפרידים את הדת מהלאומיות היהודית, אבל רב גם עם הלאומיים שאינם מכירים בדת כסימן הלאומיות היהודית; התנגד לתיקונים בדת, אבל דרש תיקונים בסדרי חייהם החברתיים והכלליים והטיף לעבודת האדמה ומלאכה. הוא הצטיין בהטפתו לסבלנות, ואמנם נהג בעצמו במידת הסבלנות ואָרח לחפשים בדעות כמו אליעזר בן־יהודה, והיה ידיד נאמן לאנשי ביל“ו, שהיו חפשים ו”פטורים" ממצוות.

בשנת 1874 מלאו למשה מונטיפיורי תשעים שנה, והוא התפטר אז מראשות “ועד שליחי הקהילות” באנגליה, לאחר שעמד בראש הוַעד כשלושים ושלוש שנים. ראשי הוַעד רצו לכבד את המנהיג הדגול, שעשה לעצמו שם בכל העולם היהודי וגם במידה רבה בעולם הבלתי יהודי, בהקמת מפעל חשוב ששם מונטיפיורי יקרא עליו. מונטיפיורי הציע להקים קרן לתיקון הישוב בארץ־ישראל על־ידי עבודת אדמה ומלאכה, והוקמה קרן בשם “מזכרת משה” במטרה, כפי שקבע הקול הקורא שהוצא ביסוּדה: “הטבת מצב אחינו בני ישראל יושבי ארץ הקדושה על־ידי עבודת אדמה, לימוד מלאכה וחרושת המעשה, ושליחת יד במסחר וקנין ועל־ידי בנין בתי מעון לאחינו בני ישראל בארץ הקודש, החפצים להחיות נפשם מיגיע כפיהם ומואסים בלחם עצלות וכלכלה על־ידי אחרים”.

לשם הכרת תנאי החיים ומצב הישוב העברי בארץ וצרכיו נשלחו לארץ־ישראל שני עסקנים חשובים: שמואל מונטגיו וד“ר אשר. בדו”ח שמסרו שנים אלה בשובם משליחותם בארץ מתחו ביקורת קשה על מוסדות ה“חלוקה” והציעוּ הצעות שונות לתיקון המצב.

ביקורת זו עוררה חמתם של גבאי החלוקה, וכשביקר מונטיפיורי בשנת תרל“ב (1875) בארץ הגישוּ לו הרבנים אוירבך ושמואל סַלַנט מכתב גלוי המכחיש כל דברי מומטגיו ואשר. מונטיפיורי נטה לדעת שיש לשתף ראשי החלוקה בהנהלת “מזכרת משה”, אבל הוַעד של מוסד זה לא קיבל טענות ממוני החלוקה ופירסם בשנת 1876 מודעה בעתונות, כי הוא מבקש איש שיעמוד בראש “מזכרת משה” ו”ישים עין תחת פקודת החברה על כל הדברים שיש ברצונה ליסד ולכונן בארץ הקדושה, וזה הוא: לקנות קרקעות לעבודת אדמה או לעשות מסחר וקנין או ענינים אחרים אשר תראה החברה היותם דרושים לחפץ הטבת מצב אחינו שם".

מודעה זו עוררה ענין רב בין כל חובבי ישוב הארץ ותלו תקוות רבות ב“מזכרת משה”. בישיבת הוַעד בא' חשוָן, תרל“ז, נבחר יחיאל מיכל פינס להיות המנהל של “מזכרת משה” בירושלים, והעתונים של חובבי־ציון (“המגיד” של דויד גורדון ו“הלבנון” של בריל, שתחילה יצא בירוּשלים, בהשתתפוּת י. מ. סלומון, ואחר־כך הועבר על־ידי בריל למגנצה) נתקבל המינוי הזה בשמחה, וי. מ. פינס צויין כ”איש דגול מרבבה, אשר בו תלכנה התורה והחכמה, האמונה והדעת יחד שלובי יד באהבה ובשלום, וידיו רב לו בעולם העיון ובעולם המעשה".

בי“ג באב תרל”ח בא פינס ללונדון, ביקר אצל ראשי הוַעד של “מזכרת משה” והשתדל לראות את משה מונטיפיורי עצמו. לא כל ראשי היהדוּת באנגליה היו מרוצים מבחירתו של פינס, ובין הבלתי מרוצים היה מונטיפיורי בעצמו. ואלה הדברים שמספר פינס על פגישתו עם מונטיפיורי בראמסגייט:

“באותו רגע שנתקרבתי אל ביתו ראיתי מרכבתו נוסעת ואבהל, כי אמרתי אין זו אלא שהוא משמיט עצמו מלראות אותי. אבל טעיתי, כי אמנם נסע אך מעט לרוח היום ושב מיד עם הד”ר לוי ועם ה' גודנס שיהיו המליצים בינינו. אנכי כבר חכיתי לו בחדר האורחים והנה הוא בא, ואחרי דברי דרך ארץ הראשונים לראות תחילה את פניו וגם לשאול עצתו. ויענני בכעס, כי אין לו רשות להגיד לי שום עצה, אחרי כי כבר יש לי הוראות מהוַעד. אמרתי לו: אחרי כי הוַעד פקד עלי להתחקות היטב על דבר מעמד ומצב אחינו שאלני מה חפצי. אמרתי לו: אחרי כי הולך אנכי ירושלימה לעשות דבר בשמו על כן חשבתי לחובה לעצמי בני ישראל שמה, אדמה כי אין לי מקור יותר לשאוב ממנו ידיעות נחוצות מזה אשר אשמע מסר משה.

רוב שניו ונסיונותיו לימדוּהוּ למדי לדעת את הארץ ואת העם אשר עליה. ויענני : ‘אבל אין הוַעד רוצה לשמוע לעצותי. הן המה אומרים כי בני הארץ מושחתים ועצלים המה. ואני אמרתי להם כי כל הנותר בציון קדוש יאָמר לו, מלבד מעטים הבאים שמה לרגל את הארץ כולם צדיקים גמורים המה אשר אין חפצים אלא לעבוד את ה’ בוראם. אין צורך להם בעשירות, אין ירושלים עתידה להיות כלונדון או כפריס. כל חפצי ומגמתי שיהיה ליושבי הארץ במה להחיות את נפשם כדי שיוכלו לעבוד את ה‘. אם היו חברי הוַעד שומעים בקולי כי עתה כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה¹⁸ שהיוּ קרקעות בזול מאד, ועתה ישלמו פי ארבעה בשוים, ולא היה להם כלל לשלוח איש לקנות קרקעות, כי על־ידי מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ לבם ובזול מאד. מיום שנוסד הוַעד לא גרמו לי אלא צער, וכפלים הייתי נותן מכיסי אילו הייתי יודע כי כך עלתה להם. אילו לא היו מיסדים המזכרת לגמרי כי עתה לא היתה לי עגמת נפש מחילול ה’ שנתרבה על־ידם. דמי נקפא בקרבי בדבר הענין ההוא. אנכי יודע אנשי ירושלים היטב, מה שראו עיני שבעתים¹⁹, ואין לי צורך לשאול את פי גויים ומשומדים. אנכי יודע כי כולם אהובים, כולם ברורים וכולם חפצים במלאכה באמת, והנה בני הוַעד אומרים עם הוראותיהם שתשאל את פי הקונסולים. מה לך אצל הגויים הללו אשר אין חפצם אלא להסיע את אחינו בני ישראל מעל אביהם שבשמים?

עניתי לו, כי אין כוָנת הוַעד לשאול מפי הקונסולים עצה כי אם לפנות לעזרתם בדבר מכירה וקנין. ויען ויאמר לי: אם כן אין לך לפנות אלא אל קונסול בריטניה ואל הממשלה התורכית ולא יותר. וכאשר אמרתי לו, כי אקוה שאמצא בירושלים כפי מה שהוא אומר, ענה לי בכעס: אבל אין לך להסתפק כלל כי כן הוא. וכאשר אמרתי לו כי ידעתי מאד כי אנשי ירושלים חפצים בעבודה, על כן אין לנו אלא לתת להם ידים לכך, ענה ואמר לי גם כן בכעס: לא אך חפצים המה בעבודה, כי אם גם עובדים ועושים כבר. הלא שמעת מהבנינים אשר צויתי זה כחצי שנה לבנות בירושלים בתים ובורות, ונתעסקוּ במלאכה זו חמש מאות איש.

ואחר־כך שאלני למלאכתי, אמרתי לו כי הייתי פאבריקאנט. הידעת מעבודת אדמה מאומה? אמרתי לו: לא. ומה תעשה שמה? האם לבנות פאבריקען בירושלים אתה אומר? והיא לא תצליח. אנכי זה כשלושים שנה נסיתי והכינותי שמה כסאות לאריגה ולא צלחה המלאכה. שלחתי מלונדון כל המטויה ראשונה ושנית, וכן הוכרחתי לשלוח תמיד עד אשר נלאיתי ותשבות המלאכה.

" סוף דבר – כל דבריו היו בכעס. אך לאחרונה נפטר ממני באמרו, כי נלאה, ועליו לנוח קצת ושיחר פני לאכול אתו סעודת הצהרים. בשעת האוכל היה רוחו טוב עליו. וישתה איזה פעמים לחיי ירושלים וחכמיה, וסיפר לי מכל מפעלותיו אשר פעל ועשה זה חמישים שנה. והכפיל דבריו, כי הוא מצדו מאמין בישרת לב אנשי ירושלים, ונתן לי עצתו לשאול אך את פיהם ולא אפנה לי על ימין ושמאל אל הקונסולים והמומרים, ואחר־כך נפטרתי ממנו – ולמחר נסעתי לונדונה".

בסוף אב, תרל“ח (1878) יצא פינס מלונדון והגיע ליפו בי”ח באלול. מיד הלך למקוה־ישראל בלויית יעקב ספיר שבא לקבל פניו מירושלים. מנהל מקוה־ישראל היה אז ד“ר הרצברג, שהתאונן על אי־הצלחת בית־הספר, מפני ש”הנערים הלומדים שמה עבודת האדמה לא תדאג החברה (כי"ח) לאחריתם להכין להם קרקע ובית אשר יעבדוּה ככלות שנות לימודם". פינס מוסיף: “כי גם בשביל כך לא הצליחו, יען מעטו בלימוד המעשי והרבו בלימוד התיאורטי על לשון צרפת אשר לא תועיל להם מאומה לעבודתם”. נמצאוּ אז במקוה־ישראל שלושים תלמידים: שישה־עשר ספרדים וארבעה־עשר אשכנזים.

“האמזעליג (אמזלג – סגן הקונסול הבריטי ביפו) אמר לי – כי הגנן הצרפתי שיש להם עכשיו אינו רוצה ללמד את הנערים את המלאכה על בוריה. ובאמת אין צורך כלל בגנן צרפתי. אילו חפצה חברת כי”ח להקים הבית על תלו יש לה לגרש את הגנן הזה ולקחת תחתיו גנן ערבי טוב, ועל הנערים תקבע חובה להתעסק בעבודה הזו בדרך קבע."²⁰

פינס בא לארץ זמן קצר (חדשים) לאחר יסוּד פתח־תקוה, ובקרב טובי החרדים היתה התעוררוּת להתישבוּת, כשבראשה עומד י. מ. סלומון, המו“ל והעורך של “יהודה וירושלים”. אולם קנאי ירושלים, שבראשם עמדה הרבנית מבריסק (אשת הרב יהושע ליב דיסקין, שבגלל אשתו הנרגנת הוכרח לעזוב רבנותו בשקלוב, לומזה ובריסק, והתישב בירושלים) הכריזו מלחמה על פינס והטילו עליו חרם. החרם עורר סערה חזקה בחו”ל ופולמוס חריף בעתונות. גם המשורר י. ל. גורדון יצא במאמר שנון ב“המליץ” וסיים מאמרו בפסוק זה: “הביד אשה ימכור ה' את ירושלים ואת תקוַת עמו יושב בציון?” אבל נמצא גם רב ירושלמי שיצא להגן על פינס – ר' שמואל סַלַנט, שהעיד על פינס כי “מאז בואו לפה התחבר ברוב עניניו לאנשים יראי ה' חכמים ונבונים ומהם תלמידי חכמים מצוינים”. עם בואו ארצה החל פינס בעצמו לבדוק מצב ההתישבוּת.

ב־17 בספטמבר 1978 ביקר במושבה הגרמנית שרונה שעל יד יפו, ולפי דבריו במכתב ללואיס עמנואל, מראשי “מזכרת משה” באנגליה, “שמח למצוא בקרב ארצנו השוממה כפר נאוה כזה הראוי וההגון להידמות עם הכפרים היותר יפים אשר בסביבות לונדון”. מהסתכלותו הגיע למסקנה:

“כי אין טוב לפנינו לקחת קרקעות בהרים ואפילו מן המובחרים, כי ארץ הרים צריכה עבודה ומלאכה רבה, ובקיאות ורגילות גדולה וסבלנות רבה, וכל אלה אין לנו תקוָה לעת־עתה למצוא בין היהודים אשר לא נתגדלו על עבודה זו מנעוריהם”²¹ והוא מספר בשמחה, כי “בעמק השרון כבר קנתה חברה אחת של יהודים חובבי הארץ וחרוצים במלאכתם כברת ארץ גדולה מאד בכספם, ואי”ה השנה הזאת ינסו לזרעה בפעם הראשונה – אך האויר שמה מקולקל ומסב קדחת. הרבה אומרים, כי קלקול האויר בא מנחל גדול, אבל בנקל מאד אפשר לתקן את החסרון הזה אם יחפרו תעלות בנחל הרטוב ליבשהו".

הכוָנה לאדמת פתח־תקוה שנרכשה באותו הקיץ. במכתב מאוחר יותר, מיום 9 בדצמבר, 1878, הוא כותב ללואיס עמנואל, כי:

“ביום 19 לנובמבר הרימותי פעמי לסובב בארץ הקודש לראות בעיני כמה מקומות אשר הציעוּ לפני לקנותם. אחזתי דרכי סביבות חברון והלכתי ראשונה למקום אחד הנקרא ‘תל ספייה’, רחוק מחברון כשלוש שעות ורמלה כחמש שעות, ושם יש לקנות כ־ 3200 דונם = 288 הקטר. האדמה טובה ופוריה, אבל רחוקה היא מן הישוב הבטוח מרחק חמש שעות, אף־על־פי שלא נחשב למאומה בעיני בן אירופה, אבל לא כן הוא לבן הארץ הזאת אשר כל דרכיה מלאים חתחתים ומכשולים. אחר־כך הלכתי אל סענאברא, המקום הזה נמצא בין שני הרים צר ברחבו וארוך. מידתו גם כן בערך 288 הקטר, ארץ מישור מלבד שיפועם של ההרים השייכים גם כן לנחלה ההיא, מים טובים בה ממעיינות ומבארות, מרעה טוב מאין כמוהו לבקר ולצאן, מערות הרבה חצובות בתוך ההרים משנים קדמוניות – מחיר הנחלה ההיא עם כל ההוצאות ערך 800 לירות טורקיות = 738 לירות אנגליות, רחוק הוא מחברון כשתי שעות וחצי, ומיפו כתשע שעות, והנה כל כמה שמצא המקום חן בעיני מצד טיבו וכן מצד היופי הטבעי אשר לו, בכל זאת לא אוכל להחליט כי טוב המקום ההוא לישוב, באשר הוא תקוע בין ההרים ורחוק מעיר שיש בה קונסולים, ויש בו חשש סכנת הערבים השודדים והגונבים”… אחר־כך הוא מספר על פתח־תקוה: “הנחלה ההיא טובה ודשנה מאד והאנשים יעמלו בזיעת אפם, כי אנשים יקרים הם וחיבת ארץ הקודש מטרתם, ואינם חסים על יגיעם ועמלם וכספם. על יד הנחלה הזאת יש נחלאות הרבה למכירה בזול מאד. בתוך הנחלאות האלה יש אגם מים גדול מאד אשר עתה הוא מקור משחת לאויר שמה. המקום הזה ימכר בזול באשר האויר אשר בו מקולקל הוא, אך כבר אמרתי לכם כי מקור מושחת של האויר הוא האגם ואפשר ליבשו בנקל מאד”.

הוא מסביר התנאים הקשים של קניית קרקע בארץ:

“פה אין לך אדם שיהיה בטוח בנחלתו, כי כל בעלי הנכסים כמעט יש עליהם ערעורים מצד הממשלה ומצד אחרים, ואי־אפשר לגמור פה שום קנין בלתי אם יקבלו שרי בית־המשפט שוחד; כן רוב המוכרים פה בעלי ערמה ומרמה המה, מלאים שקר וכזב”.

במכתב שלאחר זה, מיום 11 בדצמבר, 1878, יש עדות חשובה על יהודי משפרעם (בערבית שפר־עמר). במכתב הזה הוא מתוַכח עם חוקר הארץ הבריטי, קונדר, שבהסתמכו על מה שראה בכפר הזה, הוא שולל הכשרון של היהודים לעבודת האדמה.

“הראיה שהוא מביא מבני שפר־עמר (שפרעם) איננה מיוסדה על אדני האמת. היהודים אשר בשפר־עמר לא נתישבו שמה לפני שלושים שנה כאשר הוא אומר, כי אם אדרבה המה ישבו על האדמה מימים קדמונים מיום גלות ישראל מעל אדמתם. והמה ילדי הארץ ההיא, והסיבה אשר נדדו מעל נחלתם היא מפני שכבדה עליהם יד הממשלה במעשרותיה. וסיבה זו מעשים בכל יום היא, אשר גם הפלחים הערביים מניחים שדותיהם כשהם זרועים ויברחו להם. וכמה וכמה כפרים חרבו באופן זה, ועוד יתרה היתה לבני שפר־עמר, כי השכנים הרעים מן הנוצרים אשר שמה נגעוּ בנחלתם והציקו להם עד כי הוכרחוּ למכור להם את נחלותיהם — — אם יצליח ה' חפצנו בידינו לקחת את האנשים הללו תחת צל מחסה הקונסול הבריטי ולהושיבם אל הנחלה אשר אנחנוּ נקנה בעצמנו, אז אין ספק בידי כי יצליחו אי”ה ויעלו מעלה²².

כשבאו צעירי ביל"ו לארץ, בי. מ. פינס תומך וידיד מסור, אם כי היו רחוקים זה מזה בעניני אמונה ומצוות כרחוק מזרח ממערב.

כשעסקנים בארץ־ישראל וסופרים יהודים ברוסיה ניסו להוציא שם רע על אנשי ביל"ו – התיצב פינס לימינם והגן עליהם בפני כל מקטרגיהם.

במכתב לסופר ולחובב־ציון רש“י פין מט”ו בשבט, תרמ“ד כשנה וחצי לאחר בוא אנשי ביל”ו, כתב י. מ. פינס:

“טרם יצאתי ידי חובת תשובה למע”כ על השאלה הגדולה לבאר לו מהות חברת ביל“ויים. ראויה החברה הזאת לעזרה – בני חברת ביל”ו הראשונים היו אשר התנועעו ובתנועתם הדפו אלה אשר עמדו מאחריהם. בני חברת ביל“ו עשו מעשה נחרצה. מבלי מחשבות רבות השליכו ארצם ומולדתם ובית אביהם ובית תלמודיהם ויוָאשו ממנוחה ויוָאשו מעתידות טובות ויצאו חוצץ כולם לארץ אבותיהם. והנה הם בארץ מוזרה להם, בין אנשים מוזרים להם וסביבם מנהגי חיים אשר לא הסכינו בם ובכיסם אין פרוטה, ובלבם הטיפה המרה שזרקו בו הבגידה אשר בגדו אדירינו, ובכל זאת לא נפל לבם ולא הלך רוחם. התדעו אתם האדונים בחו”ל מה העבודה אשר להם? עבודה במקוה־ישראל העומדת תחת פקודתו של הירש? אדונים נכבדים! אילו הייתם בארץ־ישראל וידעתם את כל הנעשה בה, כי אז דיה היתה התשובה הקצרה ההיא להבינכם לדעת את כל העמל והתלאה, את כל העוני והלחץ אשר סבלו בני ביל“ו בגוף ובנפש, ודיה היתה הידיעה ההיא למלא כל חללי לבבכם השתוממוּת של שמחה וכבוד אל האנשים כבירי כוח הללו, אשר לא יחתו מפני כל ואל מטרתם ישאפו בלי הרף. אך עכשיו שאינכם בארץ־ישראל ואינכם יודעים מאומה, עלי להגיד לכם, כי העבודה הזאת בד בבד תישא עם עבודת הכושים בארצות דרום־אמריקה כפי שציירה אותה לנו המספרת ב”אוהל תם“. עבודה המפרכת את הגוף ואת הנפש יחד – – ברגל גאוה ידרוך (המנהל הירש) על כל העולים הנתונים תחת ידו – כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזירים על פתחים. עבודה נתן להם, כי לא יכול לעמוד לפני הלחץ המוסרי אשר לחצוהו, אך בכל מאמצי כוחו ראה להכביד העבודה עליהם למען יקוצו בה וילכו ממנו, אבל בני ביל”ו לא נלאו ולא רפו ידם וגם לא הודחו למדחפות, אך הוסיפו לעבוד עבודתם מבלי תרעומות ותלונה; חרשו, חפרו, עדרו, ניכשו עשבים רעים, נטעו כרמים, ניקו בתי מחראות, ולעת ערב באו על שכרם: חרופים וגידופים מפי הירש לאמור: עצלים אתם, גוזלי דמי חברת כי“ח, עבדים אשר לחם כריסם אינם שוים וכיו”ב, ואחרי היותי עד ראיה ועד שמיעה לכל הדברים האלה – היכולתי אפוא לצערם ולהוכיחם על פניהם כי יתהוללו מעט וישיאו בחלומות נפשם? החלומות וההזיות קנין בני הנעורים הם מאז, ואך לזאת תגיל נפשנו, אם ישגו בחלומות אשר רוח צדק ואהבת הלאום שפוכה עליהם – – – אך זה מעט אשר נלווּ אליהם שלושה חברים חדשים ממינסק, ה' קאנטאר, ליעס וצוקקערמאן, ואין להם במה להחיות נפשם. לעת־עתה תרתי להם עבודה ומצאתיה בפתח־תקוה, אך שמה העבודה לפי שעה היא; ובכלל הן גם מעמד הישנים אינו בטוח. כי מלבד שלא יהיה להם בשום אופן להספיק צרכיהם בשכר הפראנק אשר יתן להם, הנה לא על־מנת כך באו להיות שכירי יום כל ימיהם"²³.

פינס היה בכלל איש מעשי ומפוכח ושוקל הדברים על מאזני המציאות, אבל יחד עם זאת היה גם איש חזון ולא נרתע מרעיונות נועזים, והוא כתב: “אין לך אידיאה גדולה בעולם אשר לא תרָאה בתחילה כחלום, ובכל זאת עשויה היא להתלבש בבשר וגידים ועצמות, אם אך לא נתחכם הרבה”. בשנת תרמ“ב (1882) יסד יחד עם אליעזר בן־יהודה חברה בשם “תחיית ישראל”. תכלית החברה להחיה את אומת ישראל, להרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה”, ובכדי למנוע חשדות מצד המושלים התורכים הוסיפו מלים: “וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ”. ואחד הסעיפים המרכזיים בתקנות הוא “החברים היושבים בארץ־ישראל ידברוּ איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית מועצה ואף בשוָקים וברחובות ולא יתבוששו, גם ישימו לבם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת, אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי־התלמוד”. במכתב שכתבוּ השנים לרש“י פין ביום “שבעה עשר יום לחודש השמיני שנת התרמ”ג” הם מסבירים כי בתקנות שניתנוּ לפרסוּם בפומבי לא יכלו להגיד כל אשר בלבם "פן תשלוט בה עין רעה ועל כן שמנו לנו לחוק לבלתי הרבות בדברים, כי אם באזני האנשים אשר נתנו ידם לנו ואשר בתום לבם אתנו אנחנו בטוחים – – – “התכלית אשר שמה החברה לפעולתה היא ‘תחית ישראל’, לאמור: להחיה את אומת ישראל על האדמה אשר עליה גדלה מיום היותה ועד היום הנורא אשר רצחתה רומא אויבתה בעצם כוחה, כי האמין תאמין החברה אמונת אמון אשר רק על האדמה הזאת המדושנה בדמי אלפי מבחר בנינו תוכל אומתנו לחיות אם רק נצליח להרבות מספרנו בארץ הזאת עד אשר נהיה אנחנו הרבים, והדבר הזה לא יבּצר ממנו לעשותו אם רק חפצנו באמת ובלב תמים, כי עוד הארץ כמעט שממה מאין יושב, עוד לא נושבה כאשר היתה לפנים בימי שבתנו אנחנו בה”.

ברור שבדברים אלה התכוונוּ השנים למדינה יהודית בארץ. לא ברור אם היו גם חברים נוספים בחברה זו, או זו היתה רק תכנית השנים – י. מ. פינס ואליעזר בן־יהודה. שנים אלה הדגישו במכתבם גם את הצורך בתחיית הלשון. לאחר שהם מציינים הצורך בחברת סתרים “אשר תהי לאל ידה לקנות אדמה בכל עת ובכל מקום אשר תמצא, אם טובה האדמה ואם רעה היא (ההדגשה במקור) אם תוכל להיות לתועלת עתה או אחרי־כן, כי רק בזה נהיה אנחנוּ אדוני הארץ אם רוב אדמתה תהיה בידינו. זאת היא גאולת הארץ”, הם מוסיפים: “אך בדבר הזה בלבדו, אם כי גדול מאד הוא לנו, עוד לא תהיה תחיית ישראל. – שפתנוּ וספרוּתנוּ מה היא? – אלה הם הדברים אשר תעמול החברה להחיותם – להחיה את שפתנו בעזרת השפה הערבית רבת המלים והיפה אשר לא יחסר כל בה, לקחת ממנה כל החסר לנו בשפתנו ולתת להמלות השאולות האלה תמונה עברית עד כי לא יוָדע מאין באו, ולהחיותה בפי העם (ההדגשה במקור) היושב בארץ־ישראל ואשר יבואוּ להיאחז באדמתה והיתה לכולנו שפה אחת, שפה עברית”²⁴.

הדיבור העברי התפשט רק לאט בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם אנשי ביל“ו הושפעוּ מפינס ובן־יהודה עוד בימים ההם ובמכתב ששלח הבילויי דוד יודעלוביץ (כך חתם אז) באסרו חג הפסח תרמ”ד לבילויי זאב דובנוב שעבד אז בראשון־לציון, הוא מספר: “שמחים וטובי לב עברנו את ימי החג, והשתעשענוּ יחד את בני ביל”ו מיפו: גורביץ, רוזנוב, צוקערמאן, וליפשיץ. מה גדולה היתה שמחתנו לראות כולנו כעשרה צעירים לימים ובן־יהודה בראשנו הולכים לשוח, והשפה העברית כשפה חיה מדוברת בינינו – מספרים, מדברים ומתפלסמים בענינים מענינים שונים, ועברית היתה שפתנו! ומשכנו בזה עיני העוברים לפנינו, ולפעלנו צדק אמרו. הרבה רוינוּ בשבתנוּ בערב על מיחם הטה – בבית בן־יהודה או לפעמים בבית פינס“²⁵. למען העריך חשיבות הדיבוּר העברי בקרב אנשי ביל”ו בשנת 1884, יש לציין כי עשרים־ושתים שנה אחר־כך, בועידת “הפועל הצעיר” ביפו בשנת 1906, ניסה היו“ר, י. אהרונוביץ ז”ל, לנהל הועידה בעברית, וקם חבר, החי אתנו היום, ודרש שינהל באידיש, וכשיוסף אהרונוביץ סרב, הוצע לבחור יו"ר אחר, והרוב החליט ככה. בין חברי “הפועל הצעיר” לא היו אידישיסטים אבל פשוט לא ידעו עברית.

הבילויי זאב (ברוסית ולדימיר) דובנוב היה מחליף מכתבים עם אחיו, ההיסטוריון שמעון דובנוב, ברוסית. באחד ממכתביו מיום ב' באדר שני תרמ“ג (מרס 1883– האם מתנוון העם היהודי? לא, איני יכול להאמין בכך. העם היהודי עודו מלא כוחות מוסריים, יש לו לא מעט אנשים נלהבים החיים רק ברעיון אחד “תחיית היהודים”. שכחתי להודיעך, שאני נקרא פה בן־יעקב, וכך תקרא לי אתה במקום ולדימיר. התלמוד אומר שהיהודים נגאלו ממצרים מפני שלא שינו את לשונם – ואמנם, עכשיו, לפחות, הכל צריך להיות שלנו, לא של זרים”.

אין ספק, שזו היתה השפעתו של פינס.

 * * *

לאחר שנפטר קרל נטר במקוה־ישראל בתשרי תרמ“ג, ואנשי ביל”ו החלו להתיאש מהקמת מושבה בילויית בא אצלם י. מ. פינס ואמר להם: “התחיה אינה תלויה בעבודת האדמה בלבד אלא גם במלאכה וחרושת, ואין אתם רשאים לבוא לידי יאוש, והריני מציע שחלק מכם²⁶ ישָׁאר פה לעבוד במקוה־ישראל ובראשון־לציון, עד אשר תיוָצר היכולת בשבילכם להתישב על קרקע שלכם, וחלק יעבור לירושלים ללמוד מלאכת יד ולהתקיים בה”. דברים אלה נאמרוּ בהתאם לזכרון הדברים של החברה “תחיית ישראל” מיסודם של פינס ובן־יהודה:

“באדמתנו לבדה לא יחיה העם כאשר לא יחיה גם בלתה, והדבר הראשון אשר עלינו לעשות בארץ הזאת הוא לעמול להשיב לעבודה ולמלאכה את כבודן אשר היה להן לפנים בתוך היהודים ואשר ירדו פלאים באלפי שנות גלותנו בארצות זרות. ועל כן החליטה החברה לתמוך בידי נערים נבונים אשר קנו תורה ודעת, אשר יחפצו ללמוד בארץ הזאת כל מלאכה וחרושת וכל מעשה”.

תשעה מאנשי ביל“ו נשמעוּ ועלו לירושלים: שמעון בלקינד, זאב דובנוב, יעקב טשרתוק (אביהם של משה ויהודה שרת), דוד יודיליביץ, עוזר דוב ליפשיץ, יעקב מוהילנסקי, הלל מינץ, דבורה סירוט ונחמן רוזובסקי. בלקינד ודובנוב למדו נגרוּת בבית המלאכה של מרקל הנגר; טשרתוק ורוזובסקי למדו חרטוּת בבית־המלאכה של יחיאל הרש חרט; יודיליביץ למד חרשוּת סכינים בבית המלאכה של גרמני טמפלר בשם גוטליב דאה; מינץ למד חרושת ברבל בבית המלאכה של הרש אלנהורן הנפח במזכרת משה; וליפשיץ נכנס לבית־הספר של נסים בכר מיסודה של חברת כי”ח. דבורה סירוט היתה עוזרת על־יד דבורה בן־יהודה לפקח על משק חבריה (ארוחת צהריים, תיקון לבנים ובגדים, כביסה ועוד). ולמוהילנסקי יעד בן־יהודה דוקא תפקיד להיות רב גדול בישראל. בן־יהודה אמר: “נחוץ הדבר שנדאג להכין לנו נציגות מדינית הגונה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. נציגנו עכשיו הוא הרב הראשי, החכם־באשי. כמה עלובה נציגות זו של אומתנו! רבנינו הראשיים בטלנים הם, אנו צריכים אפוא לחנך רב גדול באמת: גדול בתורה, גדול בחכמה, גדול בהוָיות עולם וגדול בתבונה מדינית. קיצורו של דבר: יהודי גדול שהתואר רב יהיה הולם אותו כל דרכו כלפי פנים וכלפי חוץ”. מוהילנסקי היה מקודם בן ישיבה ועילוי, והוא קיבל על עצמו הדין: פשט בגדי החול, גידל פיאות ונכנס לישיבה של רבי יצחק ליב דיסקין, הרב מבריסק, והכל לשם המטרה העליונה: לשאת ברמה דגל תחיית ישראל ".

הקבוּצה הזאת נקראה בשם שה“ו, כלומר “שיבת החרש והמסגר” – חברת ביל”ו אשר תכליתה להביא המלאכה וחרושת המעשה בארץ הקודש בידי בני מדע המכוונים פעולותיהם אל המטרה הכללית – כפי שנאמר ב“המליץ” משנת 1883… בכל מוצר של קבוצה זו היה חקוק השם “שה”ו – ירושלים".

יודיליביץ, אחד מתשעת חברי שה"ו, מתאר סדר חייהם:

"דירתנו הראשונה – חדר אחד לחמשתנו בבית ליב לומזר; לחמשתנו, ולא לכולנו: מינץ התאכסן תחילה בביתו של פינס, ליפשיץ – באליאנס, סירוט – בביתו של בן־יהודה, מוהילנסקי – בישיבה.

"רהיטינוּ – ארבעה קירות ערומים, חלל מרובע בקיר הצפוני הוא ארון גם לבגדינו וגם לספרינו. שולחן מרובע לבן. שני ספסלים ארוכים. על הרצפה מחצלת.

"כלי־שינה – במקום מיטה, כרים וכסתות, סדינים ושמיכות ו’שאר הירקות' – המחצלת אשר על הרצפה, כר אחד ומעילו של כל איש ואיש מאתנו.

“האדרת של טשרתוק – מעיל חורף רפוד בטנה של פרוָה. מאודיסה הביא אותו, וכולנו התקנאנו בו. שמשון בלקינד לא היה לו ממין זה כלל. נמלך טשרתוק והקנה לו זכות ב’האדרת', והיו שניהם מתחממין לחצאין, בשעה שיתר החברים היו רועדים מקור בלילות החורף, כשהם מכונסים אל תחת מעיליהם הצנועים. – – יותר משנתים נאבקנו עם המחסור, עם הקדחת, עם תקוה וירידה, עם עליה וירידה, לבסוף נוצחנו, מפעלנו נולד קודם שהגיעה שעתו. חרושת המעשה עדיין לא תפסה מקום בארץ”.

לאחר שנוסדה ראשון־לציון (ט“ו באב, תרמ”ב) קיבל הירש (מנהל מקוה־ישראל) בחודש נובמבר הצעה להעביר את אנשי ביל“ו לראשון, ובשנת תרמ”ה הוקמה, בעזרת פינס, מושבת הבילויים – גדרה.

 * * *

“הרעמים” או ה“סופות בנגב”, כפי שקראוּ אז לפרעות ביהודים שפרצוּ והתפשטו ברוסיה בראשית שנות השמונים של המאה הי"ט, מקובלים כגורם הראשי לתנועת העליה וההתישבות שפשטה ברוסיה וברומניה באותן שנים והביאה ליסוּד המושבות הראשונות לאחר פתח־תקוה: ראשון לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, עקרון, גדרה, ועוד. אין ספק, שהפרעות וגילוּיי האנטישמיות המתגברת שימשו דחף רב־אונים, ואולי גם ראשי, לנדודי היהודים בגולה בכל הדורות, אולם הם לא קבעו מחוז הנדודים וכיווּנם, ופחות מכל הפנוּ את הגולים והמגורשים לעליה והתישבוּת בארץ־ישראל. היה אז ידוע לכל בית ישראל מצב הכלכלה והבטחון הירוד של הארץ. רמת החיים בארץ־ישראל היתה נמוכה מבכל ארץ באירופה שישבו בה היהודים; הארץ היתה שרויה למעשה במצב של אנרכיה. השלטון התורכי דאג בעיקר לגביית המסים, ולא היה לו הכוח והכשרון להבטיח חוק ומשטר. משלוחי־היד הנקוטים בידי היהודים בארצות מושבותיהם באירופה לא היה כל צורך בהם בארץ־ישראל הפרימיטיבית, העזובה והנשַׁמה. ובאותו זמן היה כמעט כל העולם הליברלי והחפשי, ביחוד ביבשת אמריקה ובראשה ארצות־הברית, פתוחה וחפשית לגמרי להגירה יהודית. ובלי מניע חיובי, הפועם עמוק עמוק בלב, בלי כוח משיחי רגשי ורעיוני, בלי חזון של תקומה וגאולה, בלי געגועים לארץ־אבות – וחלום מדינה יהודית, לא היה כל טעם וסיבה מדוע ינועו אפילו יהודים מדוכאים ומשוללי־זכוּיות או אזרחים ממדרגה שניה בארצות לידתם באירופה – דוקא לארץ־ישראל, שהיתה בימים ההם ארץ של יציאה גם לנוצרים ובמידה לא מעטה – גם ליהודים.

ואכן, כשהחלה ההגירה היהודית הגדולה בשנות השמונים, נהרה בהמוניה לארצות־הברית של אמריקה הצפונית. משנת 1880 ועד 1930 יצאוּ מארצות מזרח־אירופה לארצות־הברית קרוב לשלושה מיליון יהודים, ועוד כמיליון אחד לארצות אחרות באמריקה, לדרום־אפריקה, לאנגליה ועוד.

את העליה לארץ שזרמה ארצה אחרי “הרעמים” בראשית שנות השמונים הפעיל הכיסוף המשיחי, אשר במחצית השניה של המאה הי“ט פשט צורתו המיסטית, ובהשפעת ההשכלה והמאבקים המדיניים והסוציאליים באירופה לבש צורה רציונלית בעלת אופי חלוצי, כלומר אופי המחייב למאמצי ביצוּע מבלי להירתע מקושי ומכשלון. העולים לארץ נתפסו לחזון גאולה ישן נושן שנהפך למניע העיקרי בחייהם. חזון זה הוגדר בבהירות, בשלמות ובקיצור על־ידי אחד מחברי ביל”ו, זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שהגיע ארצה בחבורה השניה של אנשי ביל"ו ביום 21.9.82, והלך לעבוד במקוה־ישראל. במכתב מיום 1.11.82 מיפו הוא כותב לאחיו:

“כלום אתה סבור שמטרת בואי הנה היא לסדר עצמי ומכאן יוצא, שאם אסתדר – השגתי מטרתי, ואם לא – אני ראוי לרחמים, – לא! המטרה הסופית שלי וגם של רבים אחרים היא גדולה, רחבה, נשגבה, אך לא בלתי מושגת. המטרה הסופית היא לכבוש במשך הזמן את ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים עצמאוּת לאומית, שנשללה מהם זה כאלפּיִם שנה. אל תצחק. אין זה הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו, יתּכנוּ בדרכים אלה: יסוּד ישובי חקלאות ומלאכה, הקמת כל מיני בתי־חרושת ותעשיה והרחבתם המתמידה, בקיצוּר – לעשות מאמץ שכל האדמה וכל המשק יהיה בידי היהודים. מלבד זאת יש לאמן אנשים צעירים והדור הצעיר הבא לשלוט בנשק (בתורכיה החפשית־הפראית אפשר לעשות הכל), ואז – כאן אני שוקע בחלומות. אז יבוא היום המפואר, שעל בואו בישר ישעיהו במשאות הנחמה הנלהבים שלו. אז יכריזוּ היהודים עצמם, בנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) ובקול רם כאדוני ארצם העתיקה”.

קשה למצוא בכל הספרוּת של חובבי־ציון והציונים הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה, כזו שנתן חלוץ צעיר במכתב פרטי לאחיו לפני שמונים שנה, כשבארץ נמצאוּ פחות מרבע אחוז של יהודי העולם, והמושבה היחידה שנוסדה לפני ארבע שנים עדיין היתה עזובה ממיסדיה בגלל מחלות הקדחת וסרחון הביצות. במכתב זה נתקפלו כל השאיפות והמעשים שהביאו לאחר ששים ושש שנה, וכמעט בדיוק נמרץ שסומן במכתב – להקמת מדינת ישראל. זה היה החזון שהעלה והעפיל את הראשונים המעטים שקמוּ מתוך הארץ גופא כי. מ. סלומון וחבריו, ואלה שבאו מגולת רוסיה ורומניה.

כבר צוינה לעיל תשובת ז. ד. ליבונטין לאחד הסופרים מחובבי־ציון שכתב “מה יתן ומה יוסיף – כי ילכו עשרה או עשרים תלמידים – וישרכו את רגליהם אחרי המחרשה בשדות בית־לחם”. ליבונטין ענה על כך: “אנכי לא אמרתי מעולם ‘לכו!’ כי אם ‘קומו ונלכה’. אני כשאני לעצמי מצאתי לנחוּץ לצאת מארצנו וללכת לארץ הקודש, או במלים אחרות לצאת מכלל דיבור לכלל עשיה”. בזכוּת זו היה למיסדה של ראשון־לציון.

כפי שהוא מספר בעצמו נתעורר בו רעיון שיבת־ציון עוד בנערותו כשלמד בגיאוגרפיה, כי את הריפובליקה ליבריה יסדו הכושים מאמריקה שחזרו לאפריקה, ושאל את עצמו: “אם הנגרים יכלו ליסד ריפובליקה חפשית לעצמם, מדוע זה לא נלך אנחנו ליסד לנו ממלכה בארץ אבותינו?” וכשהתעוררה תנוּעת היציאה בשנות השמונים ארגן בעירו, קרמנצ’וג, חמש־עשרה משפחות שהחליטוּ לצאת ולהתישב בארץ, והם הטילו עליו “לתור את הארץ ולהתבונן בעיקר הענין הזה ידיעה פנימית: ידיעה ברורה מאקלים הארץ, מעבודת האדמה, פריה, צאנה ובקרה. מבטחון החיים והקניה מצד הממשלה והתושבים, ומכל פרטי הענינים הנחוצים לדעת לכל איש ואיש מאתנו לחפץ העתקת משכננו מפה לשם. וכאשר ימצא השליח, רזד”ל, הנזכר, באפשרוּת להוציא את הענין הזה אל הפועל, אזי יודיע לשולחיו לקרמנצ’וג והמה יתנו לו כוח והרשאה לקנות האדמה ולבנותה. והננו מבקשים מאת שלוחי קהילות ישראל ואחינו בארץ הקודש להיות לשלוחנו לעזר וסעד וכו‘. וה’ ישלח מלאכו לפניו להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה לארץ אבותינו – מוצאי שבת קודש פרשת בשלח תרמ“ב. פה קרמנצ’וג”. ועל החתום חמשה־עשר חברים – ראשון החותמים היה – יהודה ליב חנקין, אביו של יהושע חנקין, “גואל האדמה” בארץ־ישראל.

ליבונטין הוזמן גם לחרקוב, ונתארגנה גם שם קבוצה של עשרים ושישה איש שמילאו ידיו “להתוַדע היש כברת ארץ אשר יהיה באפשר לקנותה ולכונן בה ברשיון הממשלה מושב לאחינו הנרדפים ולתת להם יד לעבוד את הארץ ולמצוא מחיית נפשם מעמל כפיהם”. בין החותמים על מכתב זה היה גם מרדכי לובמן, שהיה אחר־כך מפקח על בתי־הספר שבמושבות הברון רוטשילד, וישראל בלקינד ממיסדי דאבי“ו, שהפך אחר־כך לביל”ו. ליבונטין בא ליפו בי“ז אדר, תרמ”ב. למחרת עלה לירושלים בעגלה וכשהגיע ל“קולוניא” (מוצא) ביקשו העגלונים מחילה מהנוסעים, כי “ירדוּ מעל העגלה ויעלוּ ברגל על ראש ההר למען הקל ממשא הסוסים, וגם אנכי – מספר ליבונטין – אף־על־פי שהייתי עיף מעמל הדרך ירדתי מעל העגלה ועליתי ברגל על ראש ההר אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה. חרדת קודש אחזתני – בראותי את ירושלים”. בירושלים הוזמן אל פינס, ונפגש עם פרומקין – מו“ל “החבצלת”, ועם א. בן־יהודה. “מאת מכירי החדשים– מספר ליבונטין – נודע לעצבי ויגוני, כי אין שלום בעיר הקדושה. כי המריבות והקטטות עולות עד השמים על־ידי תרועת השופר בפי המושלים בחזקת החרב, וכי רבו מאד הכיתות והאגוּדות בין אחי בני עמי. על כן, גמרתי אומר לשוב ליפו ולקבוע שם דירתי, הרחק משדה מלחמת הקנאים”. ביפו נפגש עם דוד גוטמן ויואל משה סלומון, והם עשו לו חשבון מפורט מההוצאות הדרוּשות ל”הקולוניסט" העברי. בחודש אדר בא לארץ יוסף פיינברג, שעליו מספר מ. סמילנסקי: “איש הדרום, בן קרים, גחלים להטה נפשו. למד באחד מבתי־המדרש הגבוהים לטכניקה במערב־אירופה, והתחיל בעבודה מעשית בבית־חרושת גדול בקיוב. קפץ עם “הנחשונים” הראשונים לימה של ארץ אבות. בחודש אדר תרמ”ב דרכוּ רגליו ראשונה על חוף ארץ־ישראל."

פיינברג הביא אתו מכתב המלצה לז. ד. ליבונטין מאת מ. ל. ליליינבלום, וליבונטין מצא בפיינברג איש כלבבו, מסור בכל לב ונפש לישוב ארץ־ישראל. שניהם נפגשוּ בארץ עם שליחים מרוסיה ורומניה שבאו לארץ בשם חברות שונות ויסדו בכ"ח אדר את “ועד חלוּצי יסוד המעלה”, ובספר התקנות הסביר תפקידו בזו הלשון: “אנחנוּ כולנו פה היום, אחרי התודה והברכה לאלהי אבותינו שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, והראה לנו אדמת קדשנו, צבי תפארתנו מימי קדם, כי שולחנו הנה מטעם כמה קהילות ישראל בארצות רוסיא ורומניא לתור לנו אחוזה בארץ אשר יאחזו לעבדה ולשמרה, ראה ראינו כי נאה לנו הקיבוץ וההתאחדוּת לבל יסוכסכו דרכינו, במפעלינו, ולא יעבטו אורחותינו ולא תכזב תקוָתנו, ועל כן עלה בהסכמתנו לחבר האוהל להיות אחד ונהיה באגודה אחת העוזרת בלא לב ולב בתור ‘ועד חלוצי יסוד המעלה’.” חברי הוַעד היו: חיים אמזלג, סגן קונסול בריטי ביפו, ז. ד. ליבונטין, יוסף פיינברג, נפתלי הלל, יוסף ירובסקי; י. מ. פינס סירב להשתתף בוַעד באשר לא נתקבלה הצעתו שמושב הוַעד יהיה בירושלים.

בי“ג ניסן, תרמ”ב, נתכנס הוַעד לישיבה שלישית ו“נמנו וגמרו לכונן בארץ הקודש מושב עבור אחינו בני ישראל לעבודת האדמה בשם ‘ראשון־לציון’. כאשר יבואו לחברתנו עשרים אנשים בעלי משפחות אז יקנה הוַעד הקרקע לפי ראות עיניו ויתחיל להתעסק בהתיסדות המושב בעז”ה.

השם ראשון־לציון נקבע, אפוא, חדשים אחדים לפני רכישת הקרקע. בי“ב תמוז תרמ”ב נקנתה אדמת “עין הקורא” (בערבית עיוּן־קרא) מאת האחים מוצטפה ומוסה אלדג’ני, שטח של 3340 דונם, על־שם סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג בשביל עשרת המיסדים הראשונים: זאב אברמוביץ מפטרבורג, לוי הכהן איזנבאנד מניקולאיב, שרגא פייוול הייסמן מניקלואיב, יהודה ליב חנקין מקרמנצ’וג (אביו של יהושע חנקין “גואל האדמה” בארץ), ראובן יודיליביץ מקרמנצ’וג, זלמן דוד הכהן ליבונטין מקרמנצ’וג, צבי הכהן ליבונטין (דודו של ז. ד. ליבונטין), צבי פיינברג מסימפרופול, אהרון מרדכי פרימן מוורשה, יעקב פרץ פרימן מוורשה. קניה זו בוצעה אחרי כמה נסיונות לרכוש קרקע במקומות אחרים שלא הצליחוּ. בהתאם להחלטה קודמת כנ“ל קראו למקום “ראשון־לציון”. צבי ליבונטין, קרובו של ז. ד. ליבונטין, יהודי אמיד חשוך ילדים, רכש לעצמו מחצית השטח (1650 דונם) והסכים לתת 360 דונם מאדמתו לשש משפחות עניות, 60 דונם לכל משפחה, בתנאי שישלמוּ מחירים בשיעורים במשך חמש שנים ובכסף יִבּנה במושבה בית־כנסת על שמו. בט”ו באב תרמ"ב עלו 17 המתישבים הראשונים על אדמתם, נוסף על עשרת הקונים הראשונים באו גם: ישעיהו הורביץ, נח בוטושנסקי, אליעזר שליט, נפתלי הילל, משה כהן, מנדל רוזאנובסקי, יצחק גרברג. כולם היו טירונים בעבודת האדמה, פרט ליהודה ליב חנקין, שהתגורר בקרב מושבות גרמניות ברוסיה והיה חוכר מהם אחוזות. הוא גם הביא חקלאים אחדים מתלמידי מקוה־ישראל: וולף ליב גרינשטיין, שאול הילזנר ויהודה ראב.

א. פריימן ב“ספר היובל” מדגיש, כי “חיברו תקנות העדה על פי שיטת השותפות (קומונה) כי לא תחָלק האדמה רק תעָבד יחד”, וז. ד. ליבונטין בספרו “לארץ אבותינו”²⁷ מספר, כי “לפי התקנות שסידרתי לפני בני המושב, היתה האדמה צריכה להיות נעבדת בשותפות וכל אחד מהחברים היה צריך להביא אל קופת העדה סכום כסף לפי מספר דונמי הקרקע שיש לו באחוזתו, וכל היוצא לעבוד במלאכת הקיבוץ יש לו לקבל פראנק אחד וחצי ליום שכר עבודתו”.

תקנות אלה לא נתקיימוּ הרבה זמן.

עוד בשנה הראשונה נוספוּ למיסדים יצחק ליב טופורובסקי מיקטרינוסלב, משה כהן מפולטבה, ובנימין פין מאוקריאנה שנתחנך באודיסה.

“השטח של המושבה היה מדבר שממה. אף סוכה, אף מלונה לא התנוססה במקום. כל עץ או אדם לא נראה. רק חולות ודרדרים למכביר הצמיחה האדמה על כל צעד ושעל. השועלים התרוצצו, בישימון זה השמיעו את קולות יללותיהם”. כך מתאר את המקום דוד יודילביץ, או כמו שהוא חתם אחר־כך יודה־לב־איש, בספר “ראשון לציון 1882 – 1941”. במקום לא היוּ מים ומי המעין “עיון” שעל שמו נקרא המקום מקודם היו מלאים בוץ, תולעים שרצים ועלוקות. תחילה הביאו מים ממקוה־ישראל – והדרך לא היתה בטוחה. האיכרים הגרמנים יעצו לחפור באר בגבעה. הגיעוּ עד עומק של 25 מטר ועדיין לא מצאוּ מים. מנשה מאירוביץ שעלה בשנת תרמ"ג כתב על ימיה הראשונים של ראשון־לציון: “היסורים הגופניים, השינה על פני האדמה שבה שרצו כל מיני נחשים ורמשים, חוסר מים, דירה, מזון הגון, ולבסוף ימי הגשמים שהתקרבוּ ובאו – כל אלה התחילו מפחידים ברצינות את האיכרים; איש מהם לא העז לגשת להקמת בית או להעלות את משפחתו הואיל ואיש לא היה בטוח, כי המושבה תתקיים לאורך ימים. איכר אחד בלבד, גרברג החליט הראשון להתישב באוהל עם אשתו ובתו; בעקבותיו הלכה גם משפחת הייסמן, נחוץ היה מאמין אחד כדי לעורר את לב הנשארים, ובעל אמונה כזה היה חנקין, אשר ניגש הראשון לבנות בית”. הממשלה אסרה בנין הבתים, אך כאן הציל את המצב חסותו של סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג, אשר אדמת ראשון נרשמה על שמו, והשתדלוּתו של יוסף קריגר המתורגמן הראשי אצל המותצרף הירושלמי – והמכשול הזה הוסר.

בינתיים נמלכוּ לעזוב את הבאר על הגבעה, כי לא נמצאוּ מים\ וניגשו לחפור באר שניה למטה. הגיעו לארבעים וששה מטר בעומק ונתקלוּ בסלע. שנים־עשר יום קדחו בסלע, ופתאום הרגישו החופרים כי המקדח טובה במצולה. פרצה זעקה: מים, וואסער, Вода (ברוסית), מיא בערבית, וכל אנשי המושבה מכל הפינות רצו לבאר בקריאת חדוה: מים! קפצו, רקדו, התחבקו, התיפחו כילדים קטנים, ובאויר צללו קריאות מחרישות: “הידד! מים!”.

באמצע אוקטובר 1882 (בראשית חשוָן תרמ"ג) נתבקש ש. הירש ממקוה־ישראל על־ידי חברת כי“ח לבקר בראשון. בדו”ח ששלח לחברה ב־18 באוקטובר, 1882 (ה' חשוָן, תרמ"ג) הוא כותב:

" — חזרתי משם משוכנע יותר משהייתי תמיד כי המתישבים אשר רובם הוציאו כבר את כל אמצעי הקיום שלהם ועדיין לא הרבו לעשות, לא ישיגו שום תוצאות משביעות רצון. שטח הקרקע הוא כ־300 הקטר. כל יודעי דבר דעתם אחת היא שנחלה זו נמצאת בתנאים לקוּיים מאד, הן מבחינת הפוריות והן מבחינת הבריאות.

"זה חָדשִים ויותר התחילוּ המתישבים לקדוח שתי בארות. אבל מהיותם מחוסרי נסיון ומוטעים על־ידי בני המקום לא השיגו תוצאות יפות, הוציאו כסף רב, ובשעה זו עוד אין להם מים. בכל זאת סבור אני, כי אם ימשיכוּ את העבודה במרץ ויכלכלוּה ביתר תבונה, כדי למנוע התמוטטוּיות אפשר יהיה למצוא מים תוך שנים או שלשה שבועות. המתישבים היו 18 במספר, מהם שני רוָקים ו־16 בעלי משפחה. שנים מאלה האחרונים, שלא היו להם כל אמצעי קיום חזרו לרוסיה.

"קשה לדעת אל נכון באיזו מידה למוד אותם. אחת אני יודע שבין כל המתישבים הללו שאני מכיר איני רואה אף עובד אחד רציני, ואין ביניהם אלא מר חנקין הנראה לי כיודע פרק בחקלאות.

“שנים או שלושה מן הבתים גמורים למחצה; היתר עומדים עדיין בראשיתם, וכבר יש מחסור בכסף. מה יהיוּ פני הדברים כשיהא צורך להכין גני־ירקות, לנטוע כרמים ונטיעות אחרות, לעבד כל שטחי הקרקע, לקנות כלי עבודה, להשביח את הקרקעות, להבריאן על־ידי תיעול? האם יש לקוות כי המושבה תצליח? אהה, אני מפקפק בזאת וחוששני מאד שמא, כעבור מספר שנים יטשוּ האנשים את הבנינים והמטעים. מי יתן והעתיד יטפח על־פני נבואתי – אך בכל זאת כיוון שהנסיון נעשה, יש להמשיכו, לתמוך בו לבוא לעזרת אותם המתישבים.”

עוד בסוף אב תרמ"ב, שבועיים אחרי היוָסד ראשון־לציון, נשלח יוסף פינברג לחפש עזרה למתישבים. אחרי ביקוּרו באוסטריה ובגרמניה ללא הצלחה בא לפאריס ובא בדברים עם הרב צדוק כהן ועם מיכאל ארלנגר ובעזרתם הגיע לאדמונד רוטשילד. באחד הימים בספטמבר 1882, כפי שמספר ז. ד. ליבונטין “לקח פינברג את לבב הנדיב הזה, והוא קצב את עזרתו בפעם הראשונה שלושים אלף פרנק לטובת המושב, והבטיח להוסיף עוד לימים יבואו אם תהיה דרושה העזרה, בתנאי כי יקבלו עוד כעשר— חמש־עשרה משפחות אל המושב הזה, כי לא יבקשוּ עזרה מאחרים וכי לא יגלו את שמם ברבים; מלבד הכסף הנזכר הבטיח להתקין באר ארטיזית, המעלה את המים מהמקורות אשר מתחת לארץ וגם גנן אחד מינה אשר יזרע וישתול אילנות ונטיעות שונות וישגיח על אלה שלא הורגלו עוד בעבודת האדמה. את הדירקטור הירש ממקוה־ישראל הפקיד הנדיב הזה למנהל ומשגיח על מעשי העזרה שלו לישוב היהודי – ופה מקום יותר להדגיש, כי העזרה הזו שהנדיב הגדול הזה אומר לתת להישוב, לא מעשה של צדקה, בלתי אם מעשה יהודי גדול החושב לבנות ארץ אבותינו (ההדגשה במקור) על־ידי ישוב יהודי רחב”²⁸. בדברים אלה קלע ליבונטין לאמת היסטורית חשובה. רוטשילד שנקרא, בצדק, “אבי הישוב” לא היה סתם נדיב, פילנטרופ, אם כי הוא הוציא מכספו על ישוב הארץ יותר מכל איש אחר בעם היהודי, ואולי יותר מכל עם ישראל יחד לפני הקמת המדינה, אבל ארץ־ישראל וההתישבות לא היו לרוטשילד רק אובייקט לפעוּלה פילנטרופית, כי בנצר צרפתי זה של שלשלת הרוטשילדים, אדירי ההון באירופה בשעתם, פּעם חזון תקומת מולדת הקדומים של עמו, ועד יומו האחרון – הוא מת זקן ושבע ימים – היה חזון זה עומד במרכז הגיגיו ומאוַיו. הוא לא היה, כמובן, היחיד ואף לא הראשון, שחזון זה פעם בלבו. אולם הוא היה הראשון והיחיד – עד היום – אשר עשה מעשה אדיר, ממושך ורב־תוצאות – אם כי לא בלי טעוּיות וכשלונות מרובים – להגשים חזון זה בכוח עשרו הרב ובמסירוּת המתמדת, ללא הטפה פומבית ומבלי לפנות לעזרת אחרים, מעטים או מרובים. התחיל בקטנות והגיע לגדולות. מתמיכה בישובים צעירים ומעטים עבר ליסוּד ישובים חדשים ולרכישת קרקעות בכל רחבי הארץ, במערב הירדן ובמזרחו, מתוך מגמה מדינית איסטרטגית מרחיקה ראות ובתנופה ממלכתית ומראשית דרכו ידע היטב מהי התכלית הנכספת. עוד בביקוּרו הראשון בארץ בשנת 1887 הביע את אמונתו “כי עוד נזכה לראות בקיבוּץ גלוּיות וכל ישראל ישבו לבטח בארצם”. והוא הבין מה שלא הבינו או שכחוּ כמה מתישבים ראשונים: – חשיבוּתה המכרעת של העבודה העצמית והעבודה העברית במפעל ההתישבותי, ולפני כמה מנהיגים ציונים דרש חינוּך עברי ודיבור עברי, והתנגד לבני המושבות שטיפחו את הלשון הצרפתית והדיבוּר הצרפתי. ככל אדם לא נמלט גם הברון רוטשילד משגיאות וטעוּיות, והפגם החמוּר ביותר במפעלו כמה שנים היה שלטון הפקידות, שהשפיל בכמה מקרים את כבוד הישוב וניסה לשעבד את המתישבים. בקרב טובי המתישבים קמה התנגדוּת חזקה למשטר משפיל זה והיו כמה “מרידות” נגד שלטון הפקידים.

“המרד” הראשון היה נגד פקיד הברון יהושע אוסובצקי, יהודי רוסי, מאנשי העליה הראשונה, שהיה מקודם מורה במקוה־ישראל וידידם של אנשי ביל"ו שעבדוּ שם, אולם התמנוּתו לפקיד כל־יכול כבא־כוח רוטשילד העבירה אותו על דעתו. מיכאל הלפרין, או פועל בראשון־לציון, עמד לפרסם מאמר בגנוּת הפקידוּת. כשנודע הדבר לאוסובצקי ציוָה על בעל דירתו לזרוק חפציו החוּצה. הפקוּדה הוצאה לפועל: מיטתו ומטלטליו של מ. ה. הושלכו החוּצה. בשוב הפועלים, שגרוּ יחד עם הלפרין, מעבודתם וראו מה שנעשה לחברם – דרשוּ מבעל־הבית שיכניס מיד חפצי הלפרין חזרה. האיכר, מ. אברמוביץ, הצטדק ואמר שנאנס לעשות זאת על פי פקוּדת אוסובצקי. כעשרים פועלים מיד שמוּ פניהם לבית אוסובצקי שיבטל את הגזירה. לפועלים נצטרפוּ גם איכרים – כי מיכאל הלפרין היה מכובד ואהוב על כולם. אוסובצקי בראותו המון צועד לקראת ביתו הוציא אקדח וירה. איש לא נפצע – אבל ההתרגזוּת בכל המושבה גדלה. אוסובצקי הזמין מיד חיילים תורכים מיפו לאסור את המתמרדים. מעשה זה קומם את כל המושבה; הוזעק הירש ממקוה־ישראל שהצליח למנוע את מאסר הפועלים. “כל בני המושבה, מאיש ועד אשה, מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, מכורם ועד פועל, באוּ אל בית־הכנסת, שנמצא אז בדירה שכורה, הוציאו את ספר התורה ונשבעוּ שבועה דאורייתא לגרש את אוסובצקי מן המושבה ולבלי לתת לו עד עולם מדרך בראשון־לציון”²⁹. אוסובצקי הורחק מהמושבה.

מצב היהודים ברומניה לא היה שונה בהרבה ממצב היהודים ברוסיה. והתנועה לעליה לארץ שנתעוררה ברוסיה בראשית שנות השמונים – לא פסחה גם על ארץ זו. עוד בשנת תרל“ט (1879) הופיע ברומניה האנגלי לורנס אוליפנט, מחבר הספר “ארץ הגלעד”, שבו הציע ליַשב יהודים בעבר־הירדן, והופעתו עוררה התרגשוּת רבה בקרב יהדוּת רומניה. אוליפנט גם עשה זמן רב בקושטא בנסיון לקנות לב השולטן התורכי לרעיונו – ללא הצלחה, אבל קשריו עם יהודי רומניה נמשכו. והיהוּדים ברומניה קראו לו “כורש השני”, ה”מלאך הגואל“. בשנת תר”מ (1880) הגיע לרומניה אליעזר רוקח מארץ־ישראל ועבר מעיר לעיר וקרא את העם לעלות לארץ־ישראל ולהתפרנס שם מעבודת האדמה. הוא גם יסד שבוּעון ביאסי בשם “יזרעאל” שהטיף לרעיון זה. רוקח הגיע ליאסי, שבה ישב ד“ר ק. ליפא, חובב־ציון וָתיק, ושניהם יסדוּ את החברה הראשונה לישוּב ארץ־ישראל. גם בבוקרשט נוסדה אגודה לישוב ארץ־ישראל ובראשה עמד רב העדה, אייזיק שור. מטרת החברה היתה לקבץ כסף לקניית קרקעות בארץ ולהתישב בה. אגוּדות כאלה נוסדוּ גם בערים אחרות. ביום כ' בטבת, תרמ”ב (30.12.81 ) נתכנסה בעיר פוקשאן ועידה של כל אגוּדות חובבי־ציון ברומניה. השתתפוּ בה חמישים ואחד צירים – באי־כוח שלושים ושתים אגוּדות. הועידה נפתחה באולם בית־הספר היהודי, והרב משה אהרון גאלדרינג הלוי אמר, כי שלוש מטרות גדולות לאספה הזאת: א. לעזור לאלה מאחינו אשר כשל כוחם בסבלותם ולתת להם אפשרוּת לעלות לציון לעבודה בשדה ובכרם; ב. לגול מעלינו חרפת הגויים האומרים: “נרפים הם בני ישראל ואין לבם כי אם לבצעם”; ג. להשיב את כבוד הלאום ולהחיות רגשי קודש בלב בני ישראל שנרדמוּ בקרבם מרוב צרות, מחסור ורדיפות זה אלפי שנים".

נבחר ועד שבין חבריו היו שמואל פינלס, יוסף אבלס מגאלאץ, ד"ר ק. ליפא מיאסי ואחרים.

על הועידה בפוקשאן כתב צ. א. טלר ב“האור” (חוברת א', תרמ"ב): – “ועתה התאספוּ שנית קרואים מעיירות רבות ויגמרוּ אומר כי בירח האביב שנה זו ברצות ה' תשולחנה מאה משפחות אומללות מן הארץ הזאת. מאוצר האגודות ינָתן להם כסף די צרכם שמה, לבנות בתים ולקנות צמדי בקר, כלי מחרשה וכל הדרוש לחיי איש, לכל משפחה ומשפחה, ואחוזת אדמה לעבדה ולשמרה”.

היזמה לפעוּלה באה מאגוּדת חובבי־ציון בעיר מוינֶשט. מה שכתב ש. יבנאלי בספרו “תקוּפת חיבת־ציון” חלה גם על העליה הרומנית: “זו היתה העליה הציונית הראשונה, כלומר עליה שציונים עוררו אותה אבל לא ציונים היו נושאיה. הציונים רק קראוּ לעליה, אבל לא התיצבו בראש היוצאים לצאת יחד עמהם מרוסיה ולעלות יחד עמהם לארץ לסעוד אותם בחומר וברוח”³⁰.

חברי אגודת חובבי־ציון בעיר מוינשט החליטו לשלוח לארץ־ישראל ציר לקנות אדמה למושבה. ציר זה היה משה דוד שוב, מיסדה של ראש־פינה. בספרו “זכרונות לבית דוד” מספר שוב כי דודו יוסף אריה הכהן, הרב של מוינשט, עזב את משרתו בעוד שוב ילד (שוב נולד בשנת תרי"ד, 1854), והוא אז כבן ארבעים וחמש שנה, ונסע עם משפחתו בת שש נפשות לארץ־ישראל, ולקח עמו גם את בנו עם משפחתו בת חמש נפשות, ולא הלך לירושלים, או לצפת, טבריה וחברון – ארבע הערים הקדושות, אלא לחיפה, ויסד שם בית־חרושת לאלכוהול.

“רב זה שב לפרקים לרומניה לנהל תעמולה לרעיונו שהיהודים יעלו ארצה ויעסקוּ בעבודה, ובדבריו הנלהבים עלה בידו למשוך אחריו כמה משפחות בערך בשנת 1865. בני המשפחות, היו כולם אנשי עבודה ומסחר עם צרור כספם בידיהם. ביניהם היו גם שני בעלי־מלאכות, חייטים. אך בבואם לארץ בקיץ ההוא היתה שנת בצורת ורעבון, והיוקר היה גדול מאד, מחיר הרוטל קמח היה 18 גרוש ויותר (בשנים כתיקונן קנוּ במחיר זה 12 רוטלים קמח); ולזה הצטרף גם החום הגדול ששרר אז בארץ, ותקפה אותם מחלת הקדחת. כל זה השפיע עליהם לרעה, והרוב מהם שבו על עקבם לרומניה, ורק אחדים נשארו ונתפזרוּ בערים ירושלים, צפת וטבריה וכו'. דודי הרב לא אמר נואש, ועוד פעם, בא לחו”ל והלהיב את הלבבות ליסד ישוּבים בכפרים מסביב לערים, ובפרט תיאר בצבעים מרהיבי־עין את הכפרים בגליל העליון, מסביב לעיר צפת. אני הייתי אז נער בן שלוש־עשרה – הוא סיפר על השדות והכרמים, על הגנות והפרדסים, על המעיינות הרבים הנמצאים מסביב לעיר צפת. דבריו הנלהבים השפיעוּ עלי כל־כך, שקיבלתי עלי, כי בכל אופן יהיה עלי לעזוב את ארץ רומניה ולעלות לארץ־ישראל.

“בשנת תרל”ד, לאחר שנוסד בית־הספר מקוה־ישראל, יסדנו חברה מאנשים מספר, כי הרעיון היה עוד זר לרוחם של רבים. אחד החברים הפעילים היה הרב המנוח ר' חיים פולוק ז“ל, שהיה אחר־כך איכר בראש־פינה, ואחר־כך שימש בתור רב במושבה זכרון־יעקב. אני ועוד שנים מאגודתנו, ר' דוד בוקששטר, שהיה אחר־כך איכר בראש־פינה, וזיידל ארדוני שמנו לדרך פעמינו בשם החברה לנסוע לארץ־ישראל על־מנת לתור את הארץ ולמצוא אדמה מוכשרה ליסוּד מושבה לבני חברתנו. זה היה בקיץ תרל”ב (1875)".

אבל בינתיים פרצה מלחמת רוסיה־תורכיה, ונסיעתם לא יצאה לפועל, והענין נשתקע עד שנת תרמ“ב. באותה שנה בחרה האגודה במוינשט בשוב להיות שלוחה ולנסוע לארץ־ישראל ולבחור אדמה להתישב עליה, וביום י”א כסלו תרמ"ב (1882) יצא לדרך. בבואו לקושטא פנה אל החכם באשי ר' משה הלוי וביאר לו מטרת נסיעתו. הרב קרא בביתו לאספה מנכבדי הקהילה, ביניהם היה גם אליאס פחה אפנדי, רופא השולטן. לאחר ששוב הסביר מטרת נסיעתו ואמר שברצונו לבקש מהשולטן אדמה חינם אמר אליאס פחה:

“לפי דעתי לא טוב הדבר שנתבקש מהשולטן אדמה חינם. בטוח אני שהשולטן ימלא בקשתנו, ויתן נחלת שדה מאדמתו, אדמת ג’יפטליק, אך בשבילכם לא טוב הדבר מטעמים אלה: א. אם תקבלו מאדמת השולטן ולא תצליחו ח”ו, אז יהיה בזה חילול שם ישראל וסרה מעלינו אמונת השולטן; ב. נניח שהשולטן ימלא בקשתנו ויתן לכם אדמה, הלוא אז מוכרחים תהיו לקחת את האדמה שהממשלה תבחר בשבילכם – ומי יודע באיזה מקום תהיה האדמה? אולי קשה יהיה לכם להתישב עליה? ג. אם תהיו מוכרחים לתת חומש מהתבואה, כי רק בתנאי זה יתנו לכם אדמה, ועלה לכם הדבר הרבה יותר מאשר אם תקנו אדמה בכספכם אתם, כי לפי מחיר האדמה בארץ־ישראל יכולים אתם לקנות אדמה טובה בזול, בקרבת הישוב."

שוב קיבל עצת רופא השולטן.

בקושטא נפגש שוב עם משה יוסף רוזנצווייג, יליד צפת, שהיה אחר־כך מזכיר המושבה ראש־פינה, וזה נתן לו מכתב לשאול ציפריס בצפת, צעיר בקי בארץ ובמנהגיה; מקושטא נסע שוב באניה רוסית לבירות והנסיעה נמשכה שבועיים. היה אתו באניה רק עוד יהודי זקן אחד ששב מחו“ל לצפת. בבירות שכרו השנים ביום כ”ה טבת שתי פרדות מחמרים ערביים לנסוע לצפת. בעברם את נהר קסימיה הראה לו הזקן גבול ארץ־ישראל. שוּב ירד מעל הפרדה, נפל על האדמה בנשיקות ובדמעות גיל ברך ברכת שהחיינו. אחרי רכיבה של ארבעה ימים הגיע לצפת. בצפת לא היה מלון, לא היה כביש, ועגלות לנסיעה לא היו בנמצא. בבית דודו, הרב בצפת, ישן שוב על “מיטת” אבנים – כי בני צפת לא הרשו לעצמם מותרות כמו מיטת עץ או ברזל.

בעודו ברומניה שמע מפי יהודי צפתי על האדמה שקנו יהודי צפת בג’עוני וקראו לה גיא־אוני. שוב הלך שמה ומצא במקום שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים. בשנים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים שלא עבדו אדמתם, ובבית השלישי גר ערבי שעיבד חלק מהאדמה.

שוב ראה אדמת הכפר ושלושת המעיינות העוברים בה, והמקום מצא חן בעיניו והודיע על כך לחברה שלו. הדואר בימים ההם לא היה מסודר, משרד לטלגרמות לא היה כלל, ועברו יותר מחדשיים עד שקיבל תשובה.

בינתיים שלח מרכז האגודות שנוסד בועידת פוקשאן שלושה צירים לארץ: אלתר קלפר מגאלאץ, שלמה בריל, בקי בטיב האדמה, ואברהם עזרא פרידמן, יודע ערבית, כי היה יליד צפת. גם במוינשט, עיר מולדתו של שוב, שלחה ציר – דוד בוקששטר להצטרף לשוב. אחרי חיפושים מרובים במשך שמונה חודשים ומשא־ומתן ממושך עם האגודה ברומניה הוחלט לקנות את אדמת הכפר ג’עוני. אמנם המקום סבל מחוסר דרכים המקשרים אותו עם ערי החוף (חיפה ויפו), אבל הכריע האויר הטוב וטיב המים בסביבה. בסוף חודש אב, תרמ"ב, יצאו מעיר מוינשט שלושים משפחות – כמאה ושלושים נפש, בתוכם גם משפחת שוב – אמו הזקנה, אשתו, בנו בן שלוש, ובתו בת תשעה חדשים, שנולדה ארבעה ימים אחרי צאתו מרומניה לארץ. לשלושים משפחות אלה נוספו עשרים משפחות מטעם הועד המרכזי בגאלאץ, שבאו מערים שונות ברומניה. האדמה בג’עוני לא הספיקה לחמישים המשפחות, ובא־כוח המרכז מגאלאץ הציע לקנות בשביל 20 המשפחות הנוספות את אדמת סמרין (עכשיו – זכרון יעקב).

עשרים המשפחות נשארו לעת־עתה בחיפה – עד עלותן על האדמה בשומרון, ושלושים משפחות המוינשטים באו לצפת ימים אחדים לפני ראש־השנה תרמ"ג.

כשהחלו לברר מה הם האמצעים שיש לכל אחד נתגלה שלרובם אין כסף מספיק וכמה מהם עניים חסרי כול. שוב יעץ שלכל הפחות בשנה הראשונה יעבדו כולם האדמה בשותפות, וכל אחד כאמיד וכעני, ימסור מה שיש לו לגזבר אשר יבּחר מתוך המתישבים, והוַעד אשר יבחר יעסוק בבנין הבתים, בסידור העבודה ובכלכלת המשפחות, וכולם, כעני וכעשיר, יקחו חלק בעבודה בשדה, בשכר, וכן תתחלק האדמה במידה שוָה לכולם. כולם הסכימו להצעה זו, מלבד שש משפחות. לאלה הושב כספן והן שבו לרומניה.

נבחר ועד של שישה: “מאטיל כץ – ראש הוַעד וגזבר, מ. ד. שוב – סופר ומזכיר הוַעד, חברים: העניך בערגמאן, דוד בוקשעשטיר, ישראל גאלדינבערג, דניאל בענדיל. לאלה הוסיפו נשיא כבוד (‘עהרין פרעזידענט’) את החכם הספרדי יעקב חי ואחיו יצחק מרדכי כחבר כבוד (‘עהרין מיטגליד’), שעזרו בשעת רכישת הקרקע.”

אחת התקנות, שנתקבלו בתחילת שנת תרמ"ג, קבעה כי:

"כל אחד מחויב לעבוד עבודתו אשר ישימו עליו הוַעד מהמושבה, ואם אחד יעבור על פקודת הוַעד בענין העבודה אז הכוח בידי הוַעד להעניש אותו על־פי רוב דעות מהוַעד.

“בכל יום בבוקר בשעה שישית פראנקי או שנים־עשר טורקי מחויב כל אחד לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב שעה הנ”ל. בכל יון בחצות היום יש לכל אחד ואחד שתי שעות להינפש מעבודתו".

כפי שמעיד מ. ד. שוב בזכרונותיו לא הצליח המשטר “החברתי שיתופי”, “כי הרעיון עוד לא חדר ללבב האנשים, ועוד סיבות רבות, הידועות לאלה הבקיאים בתולדות הישוב, גרמו לאי־הצלחת הרעיון”.

על התקנות חתמו: שלום בן דוד ליפא חלפן, ליב בן יצחק בלום, זאב וואלף בלום, שמעון קענדליר, מרדכי בערינשטיין, יעקב בלום, שמואך ב“ר מרדכי כ”ץ, גרשון בן שבח, צבי בענדיל, יחיאל פישר רובינשטיין, בעריל בן מאנלי, אברהם רוטנברג, ברוך גאלדרינג, מענדיל בערגמאן, בנימין כ“ץ, יוסף וויידענפעלד, חיים פאליק, משה רןזנפילד, חיים יונה בן שמעון סת”ם ושו“ב סגל– אחר־כך באו חתימות חברי הוַעד: ראש הנכבד יעקב עבו ס”ט (קונסול צרפתי בצפת), ראש הוַעד מרדכי מוטיל כ“ץ, חבר נכבד יצחק עבו (אחי הקונסול), נבחרי הוַעד: חנוך העניך בערגמאן, ישראל גולדענבערג, דניאל בענדיל, דוד בוקששטיר, סופר ומזכיר הוַעד הק' משה דוד שוּב”.

ביום ב' בטבת, תרמ“ג, יצאו האיכרים לחרוש אדמתם, כי בשנה זו נתאחר גשם היורה והחליטו לקבוע יום זה, ב' בטבת, לחג יום התיסדות המושבה. ביום ההוא גם הוחגה חתונה של זוג צעירים במושבה; כשהובאה הכלה מצפת יצא אחד האיכרים לקראתה וירה ברובה לאות שמחה; אחד מצעירי המושבה שעמד על יד הפועלים הערבים שבנו את הבתים הוציא אקדוח מכיסו ובטעות פגע בראשו של אחד הפועלים הערבים שנפל מתבוסס בדמו ומת. שמעון ציפריס, המשגיח על הבנינים, בן הארץ, הסביר לאיכרים מנהג גאולת הדם הנהוּג אצל הערבים, וכי לא רק ההורג, אלא כל המשפחה הם בסכנה. כשנודע הדבר למשפחת ההרוג “באו כמאתים איש ואשה וילדים ערבים מבני־המשפחה, מקלות ואבנים בידיהם, ויתנפלו על המושבה בצעקות וביללות, וישליכו אבנים בחלונות הבתים וינפצו את השמשות; האיכרים התחבאו בתוך הבתים וסגרו את הדלתות”³¹. בינתיים הגיעו חיילים ששלחה הממשלה מצפת, וגם הקונסול הצרפתי ושני אחיו, החכם אברהם עבו ויצחק עבו, באו עם הקוואסים, החיילים לקחו את ההרוג ואת הצעיר שירה בו, לצפת. גם גואלי הדם הלכו אחריהם ובדרך זרקו אבנים ביוֹרה עד שהתעלף, והמתנפלים חשבוהו למת וירפו ממנו, והחיילים הביאוהו לבית המאסר. זמן רב לא יכלו אנשי ראש־פינה ללכת לצפת, כי התנפלו עליהם משפחת ההרוג, והדבר עלה למושבה בסכום גדולים עד שההתנפלויות פסקו, כי במשפט התברר כי ההרג נעשה בשגגה ובני משפחת ההרוג הסכימו אז לכרות ברית־שלום עם המושבה. מצב המושבה היה בכל רע מבחינה כלכלית, עד שבא אליהו שייד בחשוָן תרמ”ד למושבה ובישר כי “הנדיב הידוע” (בימים ההם לא רצו לגלות שמו של הברון רוטשילד) פורש את חסותו על המושבה. זה היה לאחר ש“הנדיב” הושיט את עזרתו לראשון־לציון בעקבות הפניה אליו מצד יוסף פיינברג.

כפקיד “הנדיב” נשלח למושבה צעיר יליד ליטא, יצחק אשרי, שיחד עם אוסוצבקי נשלח על־ידי האליאנס ללמוד במקוה־ישראל, ומה שכתב י. פינס על הירש במקוה־ישראל כתב שוב על אשרי: “עבד כי ימלוך” – כי נהג בעריצות כלפי האכרים.

אולם פרק זה לא היה מיוחד לראש־פינה בלבד, אלא צרת כל המושבות החדשות בימים ההם, אם כי בדרך כלל הגזימו אז המבקרים בקטרוגיהם על הפקידות.

 * * *

הפעולה הנחשונית של אנשי מוינשט היכתה גלים ברומניה. אנית הללויד האוסטרי הסיעה מחוף גאלאץ שיירה של 228 נפש. זה היה בימים שהממשלה התורכית אסרה על יהודים עליה לארץ, הנוסעים לא הורשו לעלות ושטו כשלושה חדשים בים ועברו מאניה לאניה. בחיפה לא הורשו לרדת וגם לא ביפו. נסעו למצרים ומשם לבירות. שלוש אורחות הפליגו. באורחה הראשונה ששלח הועד המרכזי מגאלאץ הגיעו: יצחק אהרון אפלבוים ובניו אביגדור, מאיר ושמואל; ישראל שכטר מפוקשאן; מאיר ליב הירשקו ומאיר פאנטשר, מרדכי צבי ואחיו שמואל זאב ברונשטיין, מנדל רודער – מאיוועשטי; שלמה ווילדר, אליעזר ווילדר ומשה אריזון מקאלאראש; משה העכטר מנמולואסה; ברוך בלום ובנו ליבוש– מבריאילה; שמואל שטרנברג והוריו דוד וסימה, אלתר ליטנר, ליב שוורץ, משה הירש הרשקוביץ, ישראל בעל־מצר, ליב זוסמן, וליאופולד הורן מגאלאץ; משה רבניקר ובניו יצחק ובנימין, יעקב כ"ץ מרמניק־סראט.

באורחה השניה באו: אריה ליב נידרמן ובנו ישראל יהודה, פישל שטרנברג, שמעון שווארצמן מבראילא; מאיר צבי הייפלר, זאב שפירא, משה יהודה גרופר, אליעזר קופרמן ופיבוש יוריסט מגאלאץ. צבי שצמן, דוד קרסקר, זאב קליימן, ליב אבדיק, מרדכי אבדיק, האחים יוסף ויעקב אפשטיין ואביהם אברהם שרגא, יוסף פויזנר מטולטשא.

באורחה השלישית: אפרים פישל אהרונסון, קלמן אהרונסון, הרמן פסקל, יעקב רוזנשטיין, צבי בריל, יוסף גראף, משה רוזנצווייג, זאב (לוּפו) נימן, מנדל אידלזון ואביו דוד ליב, יצחק גרינברג, יעקב גראד, רובינשטיין, שווארץ, סגל, שלמה בריל מבאקאוֹ, מתתיהו תמשיס, ו. קנטור, הינוך קופמן, יעקב קופמן, צבי גראף, יעקב כהן־קיטרר, דוד אברמוביץ, זאב ברקוביץ מיאסי. שמעון לאזארוביץ מרומאן, זלמן ליבוביץ ובנו מגאלאץ, יוסף גבאי מקונסטנצה. סטנובר מטירגוניאמץ; לוי דורסט, שמעון גילברג, הלל כ"ץ מאדז’ור.

ואלה נתלקטו ובאו הראשונים לחיפה: נחמן רפפורט ועמו האחים זלמן וירחמיאל הלפרין, משה קורלנד, יחזקאל הורנשטיין, יששכר שפעטיר, אפרים אשכנזי, מרדכי קליסטר, אליהו איטיוביץ, אלתר אידלשטיין, אייזיק הרשקוביץ ובנו אביגדור, יצחק קלינוף, כולם מגאלאץ. אלתר וינשטוק מפוקשאן. שמואל קירז’שר, משה קירז’שר, יעקב אורבוך ושמואל פינקלשטיין מקירז’שא. מרדכי קרניאל, זידע גולדשטיין, זלמן פומרנץ וחיים בר שווארץ מברלד. יצחק גולדשטיין מבאקאו³².

"יסורי גוף ונפש – כותב סמסנוב – עלו בחלקם של המעפילים, שנשלחו כאמור בשלוש קבוצות על־ידי הוַעד המרכזי, מלבד הקבוצה שנצטרפה למוינשטים. אך סוף כל סוף, אם בכוח הערמה, אם בכוח ‘מתן בסתר’ ואם בכוחם של המתווכים מחיפה ויפו, הצליחו כולם לעלות בחופי חיפה, יפו ובירות ולהגיע לארץ. רובם של אנשי מוינשט התכנסו בצפת בחפצם לכונן להם מושב באדמת ג’עוני אשר נקנתה זה כבר. וקצת מן המשפחות ישבו בחיפה, ובדעתם היה לקנות נחלה בסביבתה וליסד להם מושב. והצעות רבות הובאו לפניהם, נחלות מכל המינים, אבל מכל אלה נראתה להם נחלה אחת, ששמה בלבד לקח את לבם שבי כי על כן נמצאת היא בשומרון. ובטרם ראו את הנחלה דבקו בה לאהבה.

" – חיפה בשנת 1882 – כמוה ככפר לא גדול, מרכזה שוק ורחוב חנויות שרוי באפלולית. לא נמל ולא שובר גלים, האניות עוגנות הרחק במפרץ, וסירות משוטים מוליכות ומביאות. בין חיפה והמושבה הגרמנית שדות שממה, ודרך לא סלולה עוברת בתוכם. – משפחות העולים, אחרי שעברו כל מדורי גהינום בבתי־המלון של אברהם יוסיל מורגנשטרן – מתגוררות עכשיו בחדרים ששכרו ב’חאן זחלן', חצר בנינים של אבן, ללא טיח; ומאין מיטות הם מציעים להם משכבם על רצפת האבן.

"באותו חודש נובמבר, 1882, באה לפני משפחות העולים הגרות בחיפה, הצעה חשובה – לקנות את הנחלה הנמצאת בשומרון, זו הנקראת בפי יושבי הארץ בשם “זמארין”. נמצא להם לעולים יהודי אחד, אף הוא מבני העיר באקאו, שבא לשבת בחיפה כמה שנים לפני־כן, שמואל איגנר שמו, והעולים קוראים לו איגנר זייגער־מעכער, כי שען היה לפי מקצועו: אדם זה – טרח במשא ומתן של הקניה שלא־על־מנת לקבל פרס. השם זמארין בלשון יושבי הארץ פירושו מעין יפה־נוף, אך מקורו, בלי ספק, ‘שומרון’. שנים מספר קראו למקום גם בעתונות העברית והיהודית בשם שמרון. נחלה זו השתרעה על רומו של הר אחד, הפורץ ויוצא מתוך שרשרת הרי הכרמל, – רוּבה אדמת טרשים ומיעוטה בית־זרע, ועוד חלקה אחת בשפלה, באדמת טנטורה, אף היא רכושו של בעל הנחלה, ג’רמן שמו, ציר צרפת בחיפה. מלבד זמארין כוללת אדמת המקנה גם את “דרכומה”, ואף חלקה זו על הנחלה תחשב, ומקומה במזרחו של ההר, ובטבורה שתי חושות בנויות עפר וטיט. למעלה ממנה נמצא הכפר זמארין ובו כעשר חושות, עפר וטיט, מטות לנפול. כל האדמה – 5000 דונם, ומהם רק החלק החמישי ראוי למזרע. בין חיפה והנחלה רק שמונה שעות בעגלה או בסוסים, וגם זו מעלה יתרה בעיני העולים. מחליטים לשלוח שנים מחבריהם לתור את הנחלה; הטילו שליחות זו על משה גורלנד ומרדכי קליסטר. באחד הימים יצאו השנַים רכובים על סוסים ומורה הדרך לפניהם. למחרת היום שבו. כל הקהל נתאסף באחד מחדרי החאן. בחדר השלך הס. כל אוזן נטויה. ‘מה נאמר ומה נדבר’, מסיים דבריו מרדכי קליסטר – ‘עצי זית לאלפים בנחלה, בעיני ראיתים’. ‘ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש’ – ממלא אחריו משה גורלנד. נפעם לב השומעים: שוא אפוא הוציאו דיבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: ‘ארץ זבת חלב ודבש’. כלה ונחרצה, על־פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה לכם לנחלה, זו ולא אחרת. עד מהרה נשתווּ בדבר מחירה של הנחלה עם החלקים הנספחים לה: 47,000 פרנק, מלבד ההוצאות, אשר תעלינה לסך 5,000 פרנק.

הפרטים נשלחו טלגרפית לוַעד המרכזי בגאלאץ. הוַעד אשר הקניה והעביר את הכסף — לא היו ימים מועטים והקניה נגמרה כדת וכדין, ושטרי המקנה נרשמו על שמו של ראש הוַעד המרכזי יצחק ליבל.³³

אחד המתישבים, ירחמיאל הלפרין, רושם ביומנו:

"ביום ב' 6 דצמבר 1882, עלינו למושב זמארין – התישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמאַרין זרועה אבנים עד שאי־אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסלק ראשית כל את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. רבות טרחנו למצוא את העץ שעליו נשבע משה גורלנד בפיאותיו, כי ראהו בעיניו ‘זב דבש’. לצערנו לא מצאנוהו, וכן לא זכינו למצוא גם אלפי עצי הזית שקליסטר העיר עליהם. רק גידולי פרא אחדים מצאו ביער.

יצחק גולדשטיין מספר:

“בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האיכרים לנחלתנו בלווית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף – חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים – ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו. – נפל נחש בינינו. – אך זה נסתלק והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו ושיקוץ נפש”.

בתיה לייבמן מספרת:

“ישבנו אנשים, נשים וטף יחד בעגלה ויצאנו לדרך. הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר השומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. אף את שפת הארץ לא ידענו, וכי צמאנו למים לא יכלנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. אנו עומדים לרגל ההר והחושך מכסה את הארץ. השוָרים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים. – את השוָרים שלחו לפניהם כמורי דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהם. ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מוות. רק יללת תנים פולחת לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו בשלום אל טבור ההר. שם קיבלונו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדורת אש. ישבנו על־ידם אף אנחנו להחם את גופנו הקפוא, לשבור את צמאוננו ורעבוננו”.

כעבור זמן מה ראו המתנחלים שהשד אינו נורא כל כך. באביב 1883 כותב מאיר הירש היפלר לאחד מידידיו:

“זה שלושה שבועות אשר אנחנו עובדים ותודה לאל כי כבר רואים אנחנו ברכה במעשי ידינו. החיטה אשר זרענו צמחה ועלתה כדי גובה אצבע. בגשת איש אל הקולוניה וראה לפניו הר אשר ישתאה עליו, אך בעלותו עליו ישמח לבו למראה השדות היפים אשר מסביב, האויר צח ונקי ומבריא, אין טוב ממנו – וגם מים לשתות יש לנו, טובים עוד הרבה מן המים אשר בחיפה. לעומת מימיה המלוחים של חיפה – המים בזאמארין גם מתוקים. וכי מה אנו חסרים? עצים יש הרבה עד מאד, כמו־כן אבנים לבנות בתים וכן עצים לכל מלאכה. כבר חרשנו שדות הרבה לזרוע שם תפוחי־אדמה, ובשבוע אשר יבוא נשתול גן ירק בטנטורה”.

הסרן גולדשמידט מלונדון שביקר במקום בשנה הראשונה כותב ב“ג’ואיש כרוניקל” הלונדוני:

“מצאה חן בעיני הקולוניה שומרון, אשר שהיתי בה שני ימים. חלקים רבים מן הקולוניה הזאת שעליהם חשבו בתחילה כי לא יצלחו למאום, יצמיחו כיום חיטה ושעורה וכל מיני מגדים. וגם מסילה טובה נסללה – הנשים והטף יושבים בחיפה, עד אשר יבּנו שישים הבתים החדשים”.

בסוף שנת תרמ“ג פרש “הנדיב הידוע” חסותו על זמארין, ובחודש ניסן תרמ”ה בא פקידו של רוטשילד והציע לאיכרי זמארין לקרוא למושבה בשם זכרון־יעקב, על שם אבי הנדיב. הצעתו נתקבלה.

לזכרון־יעקב אולי יותר מלכל שאר המושבות היו עליות וירידות, וידוע המשפט הקשה אשר הוציא על המושבה זו אחד־העם במאמרו “הישוב ואפוטרופסיו” שנתפרסם ב“השלוח” בשנת תרס"ב³⁴. אולם המציאות שהצדיקה אולי בימים ההם משפט זה – נשתנתה תכלית שינוי, כשינויים שחלו בכל המושבות ובכל הארץ. ותעמוד לזכרון־יעקב זכות ראשונים כליתר המושבות הראשונות בארץ – פתח־תקוה, ראשון־לציון, ראש־פינה ואלה שבאו אחריהן: יסוד־המעלה, עקרון, גדרה ועוד.

 * * *

קשים ורבים היו חבלי ההתישבות החקלאית בראשיתה ובהמשכה עד היום הזה. פגעי הטבע, עזובת הארץ, איבת השכנים, שחיתות המשטר העותמני; התנגדות חשוכי הישוב הישן וקנאיו; חוסר כל עבר חקלאי לרוב המכריע של המתישבים, העדר מסורת של עבודה גופנית; השליחים והפקידים הבלתי מוצלחים של “אבי הישוב”; הסכסוכים הפנימיים וההתנגשוּיות בין המתישבים ובין הפקידים, שלא תמיד היה הצדק על צד המתיַשבים – כל אלה, וגורמים נוספים, כמעט שעשו לאַל את היזמה החלוצית הנועזת והמהפכנית של ראשוני המתישבים, שבן זמננו אינו יכול כלל לשער המאמצים, המעוף, החזון והמסירות שנדרשו מראשונים אלה, שבאו לשנות אורחות חייהם וסדרי הטבע בארץ ולעשות מעשי בראשית. רבים נכשלו, ולא מעטים – ולאו דוקא הגרועים שבתוכם, גם חזרו לגולה, אולם התנופה החלוּצית פתחה פרק חדש בתולדות העם היהודי.

היוזמים והמתישבים הראשונים נשאו נפשם לא רק להתנחלות, אלא לעבודת האדמה. רעיון העבודה העברית היא לא המצאתה של העליה השניה, שהחלה בשנת 1904, עשרים ושתים שנה אחרי בוא הבילויים. חלוצי פתח־תקוה, כחלוצי ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, ויותר מכולם אנשי ביל“ו, – שאפו להתפרנס מיגיע כפם. השאיפה לעבודת האדמה היתה כפולה: שאיפה לאדמה ולעבודה. “לעבדה ולשמרה”, היה הנוסח החוזר בכל דברי הראשונים. באו גם כמה עולים בלי כל אמצעים, שהתפרנסו, בתחילה בכל אופן, אך ורק מעבודתם במושבות כפועלים שכירים. כמה מאנשי ביל”ו (חברי “שה”ו") הלכו גם לעסוק במלאכה וחרושת בירושלים, כאשר ראינו לעיל. מרחיקי ראות – כבילויי זאב דובנוב ואחרים, הבינו שיחד עם טיפוח החקלאות יש לפתח גם המלאכה והחרושת וגם שירות הצבא. גם רעיון השיתוף והקומונה לא היה זר להם, אם כי הנסיונות הראשונים בשטח זה לא הצליחו; התמיד יותר רעיון העבודה העצמית, שבני ביאליסטוק שבאו לפתח־תקוה דגלו בה.

אולם לא עבר זמן רב ורעיון עבודת האדמה התפצל: אדמה לחוד ועבודה לחוד. גדלה העבודה השכירה במושבות, ביחוד לאחר התרחבות הנטיעות, ואם כי “הנדיב הידוע” הכיר בחשיבותה של עבודה עברית ודרש מהאיכרים להעסיק פועלים יהודים – נתרבו במושבות פועלים ערבים. הפועלים הערבים היו יותר זולים, יותר צייתנים, ולרוב גם יותר מנוסים בעבודה, אם כי רבים עשו את מלאכתם רמיה.

והמאבק על עבודה עברית, כיסוד מוסד של התישבות ובנין הארץ, היה קשה יותר מן המאבק על התישבות חקלאית, כי גם לא מעטים מטובי הוגי חיבת־ציון ועסקני הישוב בארץ גופא לא העריכו כראוי את חשיבות העבודה — כערך היסודי בקיום חברה בריאה ועם נורמלי.

“בשנה הזאת – כותב א. רוקח למ. ל. ליליינבלום ביום ו' ניסן, תרמ”ז (1887) –באוּ לארץ הקודש הרבה צעירים לימים מאחינו, צעירים בעלי כשרון ובתוכם יודעי תורה וחכמה וכל מזימתם לעבוד בה את האדמה, לעת עתה בתור שכירי־יום, ויתחברו לאחד בשם ‘אגודת פועלים’. מטרתם: א. כי הוַעד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאָלצו ללכת בטל; ב. מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט; ג. לחיות בצוותא חדא, לבשל מאכלם במקום אחד אשר בזה ירויחוּ הרבה. כידוע – צעירים אלה לא באו לארץ הקודש רק לעבוד על פת לחם, כי אם רוח רעיון וחיים".³⁵

וד"ר חיסין רשם ביומנו ביום 21 במארס 1887: “מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”. אגודה זו ובראשה מיכאל הלפרין נסתבכו במרד של איכרי ראשון־לציון נגד אוסובצקי כמסופר לעיל.

רחובות – שנוסדה בשנת 1890 ולא נזקקה לעזרת “הנדיב הידוע”, נעשתה למרכז הפועלים העברים.

א. ז. לוין־אפשטיין, שהיה הרוח החיה ביסוד רחובות מספר על היחס לפועלים יהודים וערבים:

"במושבות הברון רוטשילד (ואלה היו כמעט כל המושבות שהתקיימו אז), העבידו פועלים רבים. לא רק הפקידות היתה מסתייעת בעבודה מן החוץ, גם הקולוניסטים היו זקוקים לעבודת עזר. הקולוניסטים, שהיו נתמכים על־ידי הברון, צריכים היו לקמץ בהוצאות, לכן היו שוכרים פועלים ערביים, זולים. אבל פקידות הברון, שהיתה בונה ונוטעת לעצמה, היתה מעבידה גם פועלים יהודים במקצת, משום שכך היה רצון הברון. הפקידים, ברובם יהודים צרפתים, לא הביאוּ אתם לארץ־ישראל שום אידיאלים, ואת הברון לא הבינו ולא חדרו לרוחו. על כל עבודתו היו מביטים – ולא בושוּ להגיד זאת גם בפומבי – כמו על ‘הזיות הברון’ גרידא. הם בהשגותיהם המצומצמות לא יכלו להשיג, כי יכול הברון לשאת נפשו להגשמת אידיאל נשגב: לבנות את ארץ־ישראל בשביל היהודים, על ידי יהודים ובידי יהודים. אם חפץ הברון דוקא בפועלים יהודים יש לציית לו במקצת. הפקידים היו בטוחים שנקל לשאת ולתת עם ערבים מאשר עם יהודים. הובן, כי לפקידי הברון קשה היה לטפל בפועלים יהודים, אבל מה יכלו לעשות, והברון דרש שיעסיקו פועלים יהודים דוקא.³⁶

"ואנחנוּ – מוסיף לוין־אפשטיין – בני ‘מנוחה ונחלה’ אשר אחת מכוָנותינו ביסוּד רחובות היתה להראות לברון איך לבנות מושבה יהוּדית, החלטנו להעביד במושבתנו פועלים יהודים במספר האפשרי. קודם כל הזמנתי לעבודה במושבתנו ממושבות אחרות כל אותם הפועלים אשר ביקשו עבודה. הם היו נכונים גם לישון בחוץ, תחת כיפת השמים, ובלבד שיעבדו ברחובות. וכן עשו. הם היו שבעים רצון לעבוד בין אנשים היודעים להעריך את עבודתם ואת מסירותם, הרבה יותר ממה שאפשר לשער.

“עד שבקיץ תרנ”א (1891) הגיע מספרם ברחובות לחמש מאות בכל יום. בקיץ ההוא עברוּ דרך רחובות קרוב לחמשת אלפים פועלים יהודים. יש שהיו באים והולכים כלעומת שבאו, ויש שהיו עובדים ימים אחדים ועוזבים את המושבה. ואף על פי כן, נמצאו תמיד חמש מאות פועלים במושבה.³⁷"

עם התגברות העליה באותה תקופה נעשה נסיון מצד פועלי רחובות וכמה עסקנים ישוביים לאחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”. בין המיסדים היו מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג. בהקדמה לתקנות ניתן ביטוי בהיר וקולע לכמה מהרעיונות שהדריכו את העליה השניה וממשיכיה, ואשר ריחם לא פג עד היום.

“המתישבים הראשונים באוּ הנה בכסף או בידים ריקות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף – אפס הנסיונות הראשונים, כמחויב לפי הטבע, לא הצליחוּ בידם, ויכל בתוהו ויגיעתם לריק, ויהיוּ נזקקים לתמיכה, והחובבים בחו”ל סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, ואדרבא, בבחינת מה הביאוּ גם קללה לעולים, כי בסיבתם פרצה השחתת המידות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות… " – – השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו"ל התעוּררו לקנות אדמה בארץ ולנטעה. אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. – – בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפים ןזיעת אפים מקשרים את היצירה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא ינתקוּ בלי סכנת נפש. אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה – – לכן אין אנו רואים בכל בעלי רכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת – – ורעה גדולה מזו: כי על־ידי בעלי הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.

" — — בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה רצוץ להמושבות. – ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את האריה המת גם אנו יקרנו… הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא: המה יתנו לו חיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון – – ומיסדי האגודה הצביעוּ על הצורך 'להעמיד שבט מישבים בארץ, מישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני־השדה –אשר לא בפזרון כספם, אך בעמל כפם ובזיעת אפם יבואו לתכליתם."

אולם רעיונות אלה לא היכו שרשים בישוב, לא בקרב האיכרים ולא בקרב רבים מהפועלים עצמם, שנהפכו לאיכרים והחרימו פועלים יהודים.

בראשית הקיץ 1892 בטלה האגודה, והפועלים היהודים התפזרו איש לעברו. מעטים התנחלו במשך הזמן – והפכו עורף לרעיון העבודה, ורובם עזבו את הארץ.

ממאתים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ“ב בראשון – נשארו רק מעטים. “אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הגזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים”³⁸. בשנת תרנ”ח היו בראשון רק 97 פועלים, ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי־מלאכה שונים. העבודה החקלאית נעשתה כולה רק על־ידי פועלים ערבים, כך היה המצב גם בזכרון־יעקב.

“המושבה הגדולה זכרון־יעקב – בה יעבדו כעשר שנים כאלפּים פועלים ערבים, רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאוּ בזכרון־יעקב כאלפים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו בארץ־הקודש, אשר בטח גם הם היו מסתפקים במועט.³⁹”

כשביקר הבארון רוטשילד בחורף תרנ“ט בארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים”. אולם הדברים לא הועילו. כשהעביר הבארון בשנת תר”ס את המושבות הנתמכות על־ידיו – ואלה היו כמעט כולן, מלבד רחובות — לרשות יק"א, נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים. מאותה שנה נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות היהודים, אשר נערך על־ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה), א. קומרוב מנס־ציונה. בשתים־עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב – 161 (מהם 81 פועלי יקב); בראשון לציון 103 (מהם 80 פועלי־יקב – ביקב היה הכרח, מטעמי כשרות היין, להשתמש בפועלים יהודים בלבד), בפתח־תקוה – 52, בראש־פינה – 40, בעקרון – 25, ברחובות – 22, בחדרה – 20, בנס־ציונה – 16, ביסוד־המעלה – 14, במתולה – 12, במחניים – 4, במשמר הירדן – 4.

הסופר א. ש. הרשברג שביקר בארץ בשנת 1901 מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להיעשות ביד הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גס בבעליו מבני עמו, והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי. גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים, וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי אפשר לפועל יהודי”.

בתיאור קצר זה נתמצוּ כמעט כל הקשים הכלכליים, החברתיים והמוסריים שנתקלה בהם העבודה העברית.

כשבא לארץ בפעם השלישית (בשנת 1912) אחד־העם, – המוח הצלול והעמוק ביותר בקרב הוגי חיבת־ציון – הסתכל למצב ההתישבות והעבודה במושבות שהוקמו במשך שלושים שנה ויותר, ופירסם מאמר בשם "סך הכל – “לא של מספרים מדויקים, לא של מעשים מפורטים, אלא של רשמים פנימיים, שנאספו בתוך נפשי במשך שישים יום שהייתי מוקף אוירה של עבודתנו הלאומית וחייתי והגיתי רק בה לבדה: עשרה ימים בבזיליא, בעת הקונגרס הציוני העשירי, ואחרי־כן – חמישים יום בארץ־ישראל.”

" – – אמנם הלב שמח למראה ההתקדמוּת הגדולה ברוב המושבות. לפני שתים־עשרה שנה, כשהייתי נכנס למושבה יהודית בארץ־ישראל, יודע הייתי מראש מה שעתיד אתה לשמוע שם: מצד ה’איכרים' – תאניה ואניה על המצב הרע, שאי אפשר לסבלו עוד, טענות ותביעות לאפוטרופוסים האכזרים, וסוף דבר, רשימה ארוכה של סכוּמים גדולים הנדרשים עוד לכל ‘איכר’ כדי שיהיה ‘משוכלל’ כראוי; ומצד האפוטרופוסים – דברי חירוף וגידוף כלפי האכרים, שהם עצלים כולם, הצועקים תמיד ‘הב, הב’, בעוד שמצבם אינו רע כלל, וחשבון ‘השכלול’ הוא מזויף כולו. עתה אין זכר עוד לכל זה ברוב המושבות. וכשאתה בא עכשיו לאחת מן המושבות האלה, שומע אתה שירה אחרת לגמרי: ‘אנו עומדים ברשות עצמנו!’ זה מה שיבשרו לך קודם כל בגאוַת אנשים המכירים בערכה של חירות.

" – אבל כל זה יפה ונעים כל זמן שאתה מסתכל בישוב זה כדבר החביב עליך מצד עצמו, ואולם די שתזכיר את ‘המטרה המדינית’, את הסעיף הראשון של הפרוגרמה הבזילאית, ומיד מסתלק האופטימיסמוס, והכל נראה לך דל וריק ומדכא את הנפש, מה בצע בכל זה לבנין ‘המקלט הבטוח’?⁴⁰

"מפלגה ‘עליונה’ של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם או בשדות המפלגה ‘העליונה’, וההמון הכפרי בארץ־ישראל לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו, איך יִבּרא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על־ידי בני־הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת ‘המקלט הבטוח’. ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על־ידי בעלי הון, אשר ייסדוּ גם הם מושבות ‘עשירות’ מן הטופס הנזכר. מושבות לעניים יוכלו להיוָסד רק על־ידי מוסדות הצבור, ובמספר מוגבל מאד, שאינו נחשב למאומה ביחס אל הצורך לברוא המון כפרי, אשר ימלא את הארץ ויכבשנה בעבודת ידיו.

" – ועלינו, אפוא, להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בארץ־ישראל, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרוּת, ישאר תמיד ישוב ‘עליון’ של מועט קולטורי מפותח במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי, המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה הלא משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות."⁴¹

אחד־העם צדק בהנחתו, שבלי עם עובד עברי שיעשה כל המלאכה בארץ, הגסה והדקה, לא תיתכן מדינה יהודית, או כפי שקראו לה בז’רגון הבזילאי “המקלט הבטוח”. אבל הוא לא הבין, שהנחה זו סותרת גם את הציונוּת הרוחנית שלו, כי לא יתכן “מרכז לאומי רוחני ליהדוּת, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמיתית של עם ישראל כמו שצריך להיות” כפי שהגדיר באותו “סך הכל” את המרכז הרוחני שבו האמין, בישוב “עליון” של מיעוט קולטורי התלוי בעבודתו של רוב עובד של עם אחר. לא יתכן שמושבה תהא “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר לאומי”, אם מלאכתה נעשית לא בידי יהודים, ורוב עובדיה אינם יהודים. היש תוכן וערך מוסרי ותרבותי, לאומי ואנושי ל“מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האין מיעוט קולטורי כזה נדון להתנוונות מוסרית ותרבוּתית, וצפוי אפילו לכליון גופני ומדיני?

“עד היכן שמגיע כוחו של השכל לראות את הנולד על יסוד המציאות שבהווה, מוכרח הוא להחליט, שהעבודה המעשית בארץ־ישראל אינה מסוגלת להביא את הגאולה” – כתב אחד העם בהוספה למאמר “סך הכל”; “ואם בכל זאת אנו רואים שהעבודה המעשית בארץ־ישראל מושכת את הלבבות כל־כך, הרי זה מוכיח כי באמת קשורה עבודה זו, באיזו מטרה אחרת, אשר אליה שואפים הלבבות מדעת ושלא מדעת – והמטרה הזאת היא: ‘לא מקלט בטוח לעם ישראל, אלא מרכז קבוע לרוח ישראל’.”⁴²

אילו נתאמתה מסקנתו העיקרית של אחד־העם, אשר נתבססה על ראייתו את המציאות שנתקיימה בארץ במשך של שלושים שנה, שכוח היהודים הוא רק במוחם ובהונם, היתה נעשית לאל גם השאיפה המדינית (הקמת מדינה יהודית) וגם השאיפה הרוחנית (הקמת מרכז רוחני). לאשרנו נתבדתה מסקנה זו.

זו לא היתה טעותו היחידה של אחד־העם. ההוגה העמוק ביותר של חיבת־ציון היה נחון בחוש אנליטי חריף של המציאות הקיימת, אבל היה נטול מעוף וחזון, ולא ראה ולא הבין האפשרויות המהפכניות החבוּיות באדם והגנוזות ברצונות חלוציים העושים בשליחוּת של צרכים היסטוריים של עם, ושיש ביכלתן לשנות באופן יסודי המציאות הקיימת.

גם בני דורם של מיסדי פתח־תקוה לא האמינו ברובם הגדול שיש לשנות ושאפשר לשנות את המציאוּת הקיימת בארץ, ולא העלוּ על דעתם, שרצוּי ואפשר להקים חקלאוּת עברית. אבל י. מ. סלומון מירושלים, יהושע שטאמפר, אליעזר ראב ודוד גוטמן מהונגריה היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעֵבר למציאות הקיימת ויסדו את פתח־תקוה. הם נתקלוּ במכשולים, נרתעו, וחזרו והמשיכוּ. גם אנשי ביל"ו היו אנשי חזון ומהפכה, ולא נרתעו מהניתוח המעשי שעשה קרל נטר, ניתוח שהיו לו יסודות במציאות הקיימת, אבל הם ראו מעֵבר למציאוּת זו, וזאב דובנוב נתון לחזון המרחיק לראות, במכתב לאחיו שמעון דובנוב, ביטוי קלסי –שהמציאות במשך 66 השנים אימתה במלואה לכל פרטיה. המציאות בארץ־ישראל, מראשית יסוּד פתח־תקוה ועד השנים האחרונות שלפני הקמת המדינה, היתה נגד עבודה עברית, ואנשי העליה השניה – שהעמידו כיבוש כל ענפי העבודה בידי הפועל העברי בראש שאיפותיהם לא נכנעו למציאוּת הקיימת, אלא נדבקוּ בחזון, שראו בו הדרך האמיתית והיחידה לגאולת העם, לגאולתו הרוחנית והמדינית; והחזון החלוצי ניצח את המציאוּת הקיימת ושינה אותה.

מלאכתם לא היתה קלה, לא עם עצמם ולא עם אחרים, לא עם הישוב בארץ ולא עם העם בגולה, גם לא עם תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית. הם נאבקוּ עם עצמם, עם הרגלי חייהם הקודמים, עם עסקני הישוּב והציונוּת ועם בעלי המשק בארץ, עם איבת השכנים, עם השלטון הזר בימי התורכים ובימי המנדט הבריטי – ויוכלו, כי עשו בשליחות ההיסטוריה היהודית, ואין ההיסטוריה קופאת על שמריה, אלא משתנה ומתחלפת, פושטת צורה ולובשת צורה, והיא כחומר בידי היוצר האנושי, המַפנה עיניו לעתיד, רואה צרכיו ואפשרוּיותיו ומתמכר לו.

אנשי העליה הראשונה – מיסדי פתח־תקוה, אנשי ביל"ו, בוני ראשון־לציון, ראש־פינה, זכרון־יעקב, יסוד־המעלה, עקרון (מזכרת־בתיה), נס־ציונה, גדרה, רחובות, חדרה, מוצא, מתולה, וממשיכיהם – היו שונים בחינוכם, בעולמם הרוחני, במקורות יניקתם התרבותית מאלה של אנשי העליה, שהרימו את דגל העבודה ונלחמוּ לו עד הנצחון המלא. לא פעם התנגשו ועמדו זה מול זה כשני מחנות אויבים. אולם בשרשי נפשם ובשליחות חייהם היו זהים: שניהם קורצו מחומר של אנשי חזון, מהפכה וחלוצי המעשה שאינם נכנעים למציאות, אינם נרתעים מקשיים, אינם בזים לקטנות ונפשם נתונה ופתוחה לגדולות ולבאות. מפעלם לא עלה בתוהו — אבל לא תם ולא נשלם – גם אחרי חמש־עשרה שנה של קיום מדינת ישראל המחודשת.

 * * *

עם חידוש מדינת ישראל בשנת 1948 חלה בארץ לא רק תמורה מדינית, שהעם היהודי נעשה עצמאי וריבוני בארצו וצבאו מגן על בטחונו ושלומו, ולא רק תמורה תרבותית, שהלשון העברית נעשתה הלשון הרשמית של המדינה והלשון המדוברת של תושבי ישראל, אלא התחוללה תמורה כלכלית־חברתית באורח־החיים של העם היהודי בארץ, שאין דומה לו בשום קיבוץ יהודי בכל רחבי התפוצה: נוצר עם עובד העושה בעצמו את עבודתו בשדה ובגן, בבית־החרושת והמלאכה, בבניית בתים ובסלילת כבישים, במחצבים ובמכרות, בתחבורה ביבשה, בספנות, בתעופה, במחקר מדעי ובטיפוח תורה וחכמה, ככל עם מפותח ומתקדם היושב בארצו. בשמונים השנים שעברוּ מאז יסוּד המושבות הראשונות בשנת 1882 נשתנה נוף הארץ לבלי הכר, גם על־ידי צמיחת מאות ישוּבים חקלאיים ועשרות עיירות פיתוּח במרחבים שוממים ועזובים בצפון ובדרום, גם על־ידי יבוש ביצות ואגם החולה והובלת מי הירקון למרחבי הנגב, גם על־ידי נטיעת מאות אלפים דונם עצי יער, וגם על־ידי גידול הערים הקיימות ובנין ערים חדשות וטיפוח חרושת ענפה ומסועפת וסלילת רשת כבישים העוברים מקצה הצפון עד קצה הדרום בנגב. נשתנה שינוי גמור קלסתר הפנים החברתי והרוחני של העם היהודי בארץ ומעמדו בגויים.

סמוך ליסוּד פתח־תקוה בשנת 1878 מנה הישוב היהודי בארץ קצת יותר משנים־עשר אלף איש. בשלושים ושש השנים עד מלחמת העולם הראשונה (1914) עלו ארצה כשישים אלף יהודים. בשלושים שנות שלטון אנגליה, – משנת 1918 ועד 1948 – עלו 482,000 יהודים. מיום קום המדינה ביום 15.5.48 עד 31.7.1961 עלו 1,002,513 יהודים. בשנה החמש־עשרה לקיום ישראל המחודשת ישבו בתוכה כשני מיליון ורבע תושבים, מהם קצת למעלה משני מיליונים יהודים. במפקד האוכלוסין שנערך בשנה השלוש־עשרה למדינה (ביום 22.5.61 ) נרשמו 2,179,491 מהם 1,932,357 יהודים (89.04% ), ו־ 247,134 לא יהודים ( 10.93% ). מאז נוספו על ידי עליה וריבוּי טבעי עוד כמאה אלף יהודים.

מספר המפרנסים באוכלוסיה היהודית הגיע בשנה החולפת ל־746,500 איש, מהם בתעשיה ובמלאכה – 177,400, בחקלאות ודיג– 127,000, בבניה ובעבודות ציבוּריות – 67,900 – בתחבוּרה – 47,700.

השטח המעובד במדינה באותה שנה הגיע ל־ 4,110,000 דונם, מזה בהשקאה 1,440,000 דונם. שטח המטעים בלבד הגיע ל – 785,000 דונם.

המושבה הראשונה שנוסדה על־ידי עשרה יהודים בשנת 1878 – פתח־תקוה, מנתה בשנת 1961, 55,000 תושבים, ותקציבה השנתי הגיע למעלה מתשעה מיליונים ל"י.

המושבה השניה שנוסדה בשנת 1882 – ראשון לציון – שטחה מגיע עכשיו ל־44,048 דונם, מספר תושביה 28,500 ותקציבה השנתי 3,470,000 ל"י.

בשנת 1961 נמצאו בישראל 705 ישובים חקלאיים יהודיים, ומאה ואחד ישובים לא יהודים. מהישובים היהודים 594 הם מושבים וקיבוצים, ו־111 ישובים, חוות ובתי־לימוד שלא במסגרת ההתישבוּת העובדת. לפני קום המדינה נוסדו 223 קיבוצים ומושבים, לאחר קום המדינה 371. מחוץ למסגרת ההתישבוּת העובדת נוסדוּ לפני קום המדינה 39 ישובים חקלאיים, לאחר קום המדינה – 72.

הסימן הבולט של התמורה החברתית הכלכלית שהתחוללה בחיי הישוב היהודי בארץ – הוא גידולה המתמיד, גם הגידול המוחלט וגם הגידול היחסי, של הסתדרוּת העובדים. מה שהיתה שנת 1882 להתישבות חקלאית יהודית בארץ – היתה שנת 1920 לתנועת הפועלים הארצישראליות.

מזמן היוָסדה בסוף 1920 עד תום מלחמת הקוממיות גדל הישוב העברי פי עשרה וחצי. ההסתדרוּת גדלה פי ארבעים וחמשה. תהליך הפיכת הישוב לישוב עובד הוסיף להתקדם בכמוּת ובאיכוּת. בסוף 1961 הגיע מספר חברי ההסתדרות, נשיהם וילדיהם (רק יהודים) ל – 1,190,962 נפש – למעלה מהחצי של כל הישוב היהודי בישראל (האוכלוסיה הלא יהודית בהסתדרוּת בסוף 1961 הגיעה ל־55,573 נפש).

בארבע־עשרה השנים של קיומה עלה משקלה המדיני של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית במידה יותר רבה מאשר משקלה הכמותי והכלכלי. אם כי יש לפחות 20 מדינות בעולם הקטנות באוכלוסיהן ממדינת־ישראל ( 9 מדינות באפריקה, 4 מדינות באסיה וכמספר הזה באמריקה ו־3 מדינות באירופה) הרי ישראל היא עדיין מהמדינות הקטנות ביותר בעולם, ולא רק ענקים כסין וכהודו, כברית־המועצות וכארצות־הברית, אף לא מדינות “בינוניות” כגרמניה, בריטניה וצרפת ואחרות המונות כמה עשרות מיליונים, אלא אפילו מדינות כבלגיה והולנד גדולות ממנה פי חמישה בערך. אולם מעט מדינות בעולם, וגם אלה שגדולות ממנה פי עשרה ועשרים, רכשו לעצמן כבוד ואהדה וגם הערצה במספר כה גדול של ארצות בכל היבשות – כישראל הקטנה והצעירה. גם משני מבחנים צבאיים חמורים – מלחמת הקוממיות ומערכת סיני – יצאה ישראל בכבוד ובתהילה שלא רבים כמותם בימינו. ודאי שקשה למצוא בכל ההיסטוריה דוגמה שניה של תמורת גורל גיאוגרפית, מדינית, חברתית, כלכלית ותרבותית כזו שהתחוללה בחיי היהודים, שעלו ארצה בשמונים השנים האחרונות, וביחוּד בשנים הספוּרות שלאחר קום המדינה.

עולים חדשים הבאים ארצה בשנים האחרונות וכן הנוער שנתחנך מילדוּתו במדינת ישראל רואים קיום מדינה יהודית ועם יהודי עצמאי, מושרש בקרקע, בעבודה, בלשונו הלאומית, חבר שוה־זכוּיות במשפחת העמים וגורם לא מבוטל בזירה הבינלאומית, כדבר טבעי, פשוט, נתון כאילו מששת ימי בראשית – מדינה ככל המדינות ועם ככל העמים; כל אלה אינם מעלים אולי על דעתם ההתחלות המצערות, התמוהות והנועזות מלפני שלושה וארבעה דורות, ואינם יודעים כל הקשיים, המאמצים, הקרבנות, העקשנות, ההתמדה, המסירות, כושר ראיית הנולד, מיזוּג חזון ומעשה, העפלה חלוצית, יזמה נועזת שנדרשו מהראשונים שרקמו חלום התקומה במעשיהם ולא נרתעו מלגלוגי אנשי המעשה, הפיקחים, המיושבים בדעתם, המומחים, ובעלי הנסיון אשר טענו –לא בלי־יסוד – כי הארץ דלה ועניה, והיהוּדים אינם מוכשרים לעבודה ולשמרה, והשכנים יפריעו, והממשלות לא ירשו, וכל הניסיונות יעלו בתוהו. וגם רבים מאלה שידעו הקורות, מקצתן או כולן, עלולים לחשוב שכבר הגענוּ אל המנוחה והנחלה, התגברנו על כל המכשולים, הדפנו כל הסכנות, והרי המדינה קיימת ואנו עכשיו ככל הגויים. אמנם ההתחלה היתה קשה ונדרשה גבורה רוחנית וגופנית לביצוּע התמורה ולהתגברות על המכשולים, ויזָכרו לטובה החלוצים הראשונים אשר הביאו אותנו בעוז רוחם ובגודל חזונם עד הלום, אבל עכשיו הגענו וחלפה התקוּפה החלוּצית ומעתה והלאה עלינו לפעול ככל העמים, לשמור על הקיים, ואולי במקצת גם לתקן אותו ולהגן על “זכוּיות הפרט”.

אין טעוּת חמורה ומסוכנת מזו!

לא הגענוּ למטרה העיקרית שלנו, אם כי עברנו כברת ארץ זרועה חתחתים וביצענו מעשים מופלאים שאין רבים כמותם בתולדות ימינו, ואולי לא בתולדות המין האנושי, – אולם עוד מפעלי בראשית רבים נדרשים מאתנו עד שנגיע למחוז חפצנו, כי הקשיים והסכנות שלפנינו גדולים מאלה שמאחורינו.

* * *

ביצענו תמורת גורל בתולדות העם היהודי, אבל תמורה התחוללה לא רק בקרבנו אלא גם סביבנו, אם כי תמורה מסוג אחר ושונה. בימי יסוד פתח־תקוה וראשון־לציון וחברותיהן בשומרון ובגליל – היתה ארץ זו וכל הארצות סביבה נחלת הקיסרות העותמנית. כרגע כל השטחים מצפון, ממזרח, ומדרום, מגבולות תורכיה ופרס ועד האוקינוס האטלנטי שמעבר לצפון אפריקה, שטח גדול מזה של ארצות־הברית, המונה למעלה מתשעים מיליון איש, הם מדינות עצמאיות, שתים־עשרה במספר, כולן מוסלמיות, כולן מדברות ערבית, כולן מאוגדות בליגה הערבית האכולה תככים, תחרות וחתירה הדדית. והדבר היחיד המאחד אותה – הוא הרצון המוצהר להכחיד את ישראל.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכל שכנותיה מכריזות בפומבי ובהתמדה, שאינן מכירות בקיומה ויום יבוא – וימחוּ אותה מעל פני האדמה.

ואין זה “היחוּד” האחד של ישראל.

כל המדינות שקמו בימינו, בזמן אחד עם ישראל ואחרי קום ישראל ־ ומספרן הולך וגדֵל – הן מדינות שעמיהן ישבו בארצם, ונעשו עצמאיים לאחר שהשליט הזר נסתלק או סולק. לא כן מדינת ישראל. היא יצירת שיבת־ציון, ולעת עתה רק שישה עשר אחוז של העם היהודי חזר לארצו, ועוד כהנה וכהנה משתוקקים ונזקקים לשוב, וקרה דבר שגם השטן לא יכול היה לחזות מראש. משנות השמונים במאה התשע־עשרה ועד הקמת המדינה לפני גמר המחצית הראשונה של המאה העשרים ־ היו יהודים מעפילים לעלות ־ ומצאו שערי הארץ סגורים לפניהם, על־ידי השלטון העתומני ועל־ידי השלטון הבריטי. ובימי יסוּד פתח־תקוה וראשון־לציון לא היה איש מסוגל להעלות על דעתו – כי תקום מדינה יהודית, ומאות אלפים או אולי גם מיליונים ישתוקקו לעלות אליה – ולא יוכלו, כי לא יתנו להם לצאת. דבר איום ונורא זה קרה בימינו. מי שאינו רואה מיליוני היהודים הכלואים שנפשם יוצאת לישראל, ואינו חותר לפתיחת שערי היציאה במוקדם או במאוחר, ואינו מכשיר הארץ לקליטת הסגורים והמסוגרים בבוא המועד – מתכחש לתקוות עמו ולזכות הקיום של מדינת ישראל.

חלה עוד תמורה אחת – תמורת זוָעה ושואה – שבימי יסוּד פתח־תקוה לא היה איש מסוגל להעלות על דעתו: יהדוּת אירופה נשמדה ברובה הגדול. היה זה לא רק אבדן שליש עמנו, אלא גם חורבן המעינות שפירנסו את כל יהדות התפוצה במאתים השנים האחרונות; ובעליה שבאה לארץ אחרי קום המדינה קיים פער מסוכן בין חלקי האומה בארץ, ואם לא נחסל פער זה בעשר־שתים־עשרה השנים הקרובות עלול הפער לחסל אותנו. אם לא נעלה הרמה התרבותית של כל הדור הצעיר בארץ לכל עדותיו לשיא הדרוש כדי לשמור על עליונותנו המוסרית והתרבותית – לא תהיה תקומה למדינת ישראל.

רוב העם בישראל יושב במרכז הארץ שאינו אלא רצועה צרה של 20־15 קילומטר, ואינו חש ומרגיש שרוב המדינה בצפון ובדרום שומם וריק, והשממה הזאת אם לא תופרח ותאוּכלס במהירוּת מכסימלית ובמאמץ חלוצי עליון – עלול המרכז הצר והמנופח להתפוצץ בין רגע בתקוּפה זו של נשק אטומי וטילים, שבה אנו חיים. וביום הגדול שבו יפּתחוּ שערי היציאה, והמוני ישראל יורשו לנהור למולדת הקוסמת ימצאוּ את הארץ בידי זרים, חלילה.

אף־על־פי שעשינוּ רבות וגדולות בארבעה־עשרה, חמש־עשרה השנים האחרונות בהרחבת החקלאות, החרושת, הבניה, הספנות וקשרי התחבורה, שכללנו המחקר המדעי והעלינו רמת החיים, הרי עדיין היבוא שלנו גדול פי שנים בקירוב מהיצוא. היצוּר שלנו מפגר בכושר ההתחרות הבינלאומית, ותלותנו הכלכלית פוגמת בעצמאוּתנוּ המדינית ומחלישה אותה.

ראשונוּת אינה מזלו הטוב של האדם שהקדים לבוא. ראשונות היא הכושר להסתכל מעֵבר למציאוּת הקיימת ולחזות האפשרוּיות הגואלות והסכנות החבוּיות בחיק העתיד. ראשונוּת היא העָצמה המוסרית המוכשרה לגייס מלוא הכוחות הגנוזים באדם ולהפעילם בלי מורך ורתיעה למניעת החורבן ולהחשת הגאולה על־ידי הקמת מפעלי בראשית והתעלוּת מתמדת.

ראשנוּת זו דרושה בימינו לא פחות מאשר נדרשה לחלוּצים הראשונים שהניחוּ לפני שמונים, ושישים, וחמישים שנה אבני הפינה הראשונות להתחלת תקומתנו.

רק בכוח ראשונוּת חלוּצית, אם זו תוסיף לפעם בתוכנו ותדריך כל מעשינו יום־יום עוד שנים רבות, נצליח לקיים בטחוננו ולהקים השלום בינינו ובין שכנינוּ; נכשיר ארצנו לקליטת רבבות ומאות אלפים הצמאים לגאולה ועודם כלואים; נחנך את הדור הצעיר כולו לעבודה ותרבות נישאה ויעילה ונסתום כל פער רוחני ותרבותי, חברתי וכלכלי בין שבטי ישראל; נגדיל הידע והכושר הטכני, ניַעל משקנו ונעלה פריון עבודתנו עד שיאי הרמה הבינלאומית; נאכלס ונפריח השממה בגליל הצפוני ובנגב המזרחי והמערבי והדרומי; נגבש דפוסי חברה של שותפות, עזרה הדדית ואחוה ונהיה לעם סגולה ולאור גוִֹים.

שדה־בוקר 7.10.62