רקע
ס. יזהר
קול קורא ללמד, לא לחנך
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות, 1.7.1998; 1998

שוב מרבים היום לדבר אצלנו על החינוך. זעזועים פוליטיים חזקים מלווים תמיד גם בחששות לעתיד החינוך ולאופיו החברתי. גם התביעות של המשק המתוחכם מן החינוך מעלות צורך בדיון מחדש בנושא הישן: מה לשנות בחינוך, ואיך לנווט מערבת כה כבדה וכה מיושנת.

אבל רגע לפני פתיחת הדיון אולי כדאי להקשיב לקול לא חדש שחוזר ושואל: למה דווקא חינוך ולא לימוד? לא כשאלה סמנטית, אלא כשאלה של מהות.

מפני שהחינוך, שכה הרבה מדברים בו היום הוא, לטענת כותב דברים אלה, אינו עוד אלא כמין מומיה מיובשת שמשום מה עדיין נחשבת כאילו מלאת חיים ועושה נפלאות.

רק בחברה סגורה ובתרבות סגורה היה מקום למה שקראו לו בשם “חינוך”, ואילו בחברה פתוחה ובתרבות פתוחה מתרוקן השם המופלא, ולא נשאר ממנו אלא מושג פאתטי. ומגוחך הדבר, כשם שעצוב, לראות עד כמה הוא עדיין בשימוש, כאילו לא נתברר לגמרי שלא רק ששום חינוך מעולם לא ידע לספק את מה שהבטיח, אלא שעצם הרעיון לקחת ולשנות בני אדם הוא רעיון עוועים, ושעצם ההסכמה שיש רשות לאדם אחד לקחת אדם אחר ולעשות בו דברים כדי שיהיה טוב יותר היא הסכמה נכנעת לעריצות.

מי יודע מה זה אדם טוב יותר, מי הפוסק כאן, למה צריך לשמוע בקולו, מה זכותו של אדם אחד לפסוק לאדם אחר מה טוב ממה ואיך עליו להיות, ומי יודע איך עושים אדם שיהיה אחר ממה שהוא ואיך יהיה לאדם טוב יותר, ואיפה בעולם עשו כך ויצא מה שקיוו – אם לא רק כשסגרו את האדם. כי רק בסגור הזה, רק שם צולח החינוך, ושם גם מחזיקים אדם (ורצוי שיהיה קטן ורך וחסר ישע ומוקדם ככל האפשר), ונדחקים להתערב בגידולו ומעזים לנסות ולחדור וגם לעצב לו את רוחו בהנחה שזה מותר, בהנחה שזה רצוי, בהנחה שזה אפשר, ובהנחה שגם יודעים איך לעשות, וקודם כל בהנחה שיודעים לשם מה כל זה.

והרי כל ההנחות הללו כולן בדויות וכולן מופרכות כל הזמן, ואין איש יודע ואיש לא רשאי ואיש לא הצליח, אבל כולם ממשיכים.

איפה יש עוד היום חינוך? אצל הדתיים. אצלם ואצל כל המוגבלים בחישוקים אידאולוגיים נוקשים. ואצלם החינוך הוא באותה אצבע המנסה לפקוק את החור באונייה הטובעת, לשמור מפני גלי הים הפתוח, להמשיך את מורשת העבר, וכמובן להרים את המורל ולשם כך לא חוששים לא מפני אינדוקטרינציה כשיטה חינוכית, ולא מפני צנזורה כמכשיר חינוכי, ולא מפני הגבלת חופש הידיעה כמסגרת חינוכית, וגם לא נרתעים מפני שימוש נלוז ברגשי אשם ובושה כאמצעי עיצוב.

כידוע, כל חינוך מטבעו הוא אפוטרופסי. והוא יודע בשביל אדם אחד בלי לשאול את פיו. החינוך הדתי בוודאי שיודע, הוא שליח מלמעלה, והשליחות קודמת לאדם. יש לו דגם עולם חד משמעי וחד ממדי, וגם יש לו דגם אדם נעלה כמופת חיקוי, וכמה תכנים שנחשבים משובחים וראויים להפנמה, והם לוקחים וגם מנסים להחדיר אותם פנימה, כאילו מותר להם, כאילו זה אפשר. וכל אלה באותה חוצפה שאין לה מעצור ובסגירה הזאת שהם סוגרים סביב ככל האפשר, כי רק בסגור יש חינוך, ובלבד שלא יברחו הבנים על נפשם.

דוגמה ידועה היא חינוך הבנות אצל החרדים. האשה, שנדונה לכלא אמהות לפני שהספיקה לדעת את נפשה, ושעושים שתאמר שזה מרוב אהבתה להיות אם בת 30 לעשרה ילדים; והקבלה שהיא מקבלת על עצמה לחיות כך ולאמור כך – זה חינוך. או העטיפות שהיא עוטפת את שיערה בכל מיני אריגים כדי להצניע את שיער האשה שלה, וההארכה שהיא מאריכה את שולי בגדיה, ושעשו שהיא תאמר שזה מרוב אהבתה לטוהר המידות, והקבלה שהיא מקבלת על עצמה להיות כך ולאמור כך – זה חינוך. או ההפרדה שמפרידים אותה בשעת התפילה בציבור מן המתפללים הגברים – זה חינוך. עד שיום אחד הן תתמרדנה ותפרוצנה ממאסר החינוך, וזה אולי לא יום רחוק כי העולם סביבן הולך ונעשה פתוח.

רק ששום חינוך מעולם לא ידע לספק את מה שהבטיח, אלא שעצם הרעיון לקחת ולשנות בני אדם הוא רעיון עוועים, ושעצם ההסכמה שיש רשות לאדם אחד לקחת אדם אחר ולעשות בו דברים כדי שיהיה טוב יותר היא הסכמה נכנעת לעריצות.

אבל לא רק הדתיים. כל מי שמקבל את החינוך כאקסיומה כבר מקבל צידוק לשטיפת מוח, לצנזורה ולסגירה, גם כשלכאורה נעשה הכל במתינות ובמאופק ובאותן הסװאות ליברליות ידועות. ובעצם ההסוואות האלה ממשיכות אותם דברים, אלא שבידיים רכות יותר ובמילים ממותקות יותר, ותמיד, כמובן בשם החברה ובשם התרבות ובשם הערכים, ותמיד בהבטחה שזה אפשרי, שרק לוקחים ילד מכאן ואידאות מכאן ומחברים יחד, ויוצא אז תואם יפה של הדגם המומלץ.

חינוך, כל חינוך, ברור לו שיש בידיו כל הרשות שבעולם להתערב באדם ולהטיל נורמות מגבוה על הרצון האישי ועל השיפוט החופשי. אלא שכידוע מאז ומעולם היה מוסכם רעיון העיצוב, שכאילו מותר להיכנס באדם ולעצב לו את מוחו ואת נפשו, והדבר לא נראה כאילו זה רעיון מדוחים מבהיל.

קשה לנו להסתלק מן הרצון לחנך. קשה לנו לקבל שחינוך, כל חינוך, איננו טוב ואיננו מיטיב. וקשה לחדול מן הרצון לסייע לילדים להיות טובים יותר, לרבות הטבת רצונם הבוחר, לרבות תיקון מידותיהם, לרבות שכלול אישיותם, ובלי שים לב שילדים אינם חומר גלם, ואינם טומטומים שמייצרים בהם לפי רצונו של מישהו. היותם קטינים אינה סיבה לסגירת רוחם, בכל תירוצי ההטבה. אדם נולד בעל זכות בחירה לעצמו, ואין רשות למישהו להחליט בשבילו בלעדיו.

נשתנו הזמנים, וכבר ראינו איך משטרים אדירים של עקיפת רצון האדם קרסו בזה אחר זה, ולעומתם איך זרמים אדירים של מידע פתוח זורם ושופע כעת בחופש מכל צד לכל צד, אידאות באות ואידאות יוצאות, ואדם יכול, אם ירצה, לבחור לעצמו, עם סיוע ובלי סיוע, ואסור לסגור אותו על שום רצון בלי הסכמתו המבוגרת, שלא תאחר לקום על רגליה ולעמוד על שלה, ואין נסיגה מחופש הבחירה, וכל הערכים היפים שבעולם כולם עומדים לבחירה, אינם חסיני ביקורת, וגם אינם נבחרים פעם ולכל החיים.

ההבטחה הקלה של החינוך לעשות להטבת האדם, להשבחתו, איננה רק קלות דעת, אלא היא כוונה פסולה מפני שהאדם לעולם איננו חומר לעיצוב ואיננו כלי למטרות, ותהיינה המופלאות ביותר. ודי לעשות בו דברים בשם איזה כוח חברתי פוליטי, מתוך הנחה שהסכמתו התמימה של הילד תהיה קרקע להחלטות המבוגר. די עם כל הדיבורים על לחנך ל־, על מטרות החינוך, על חינוך לשם משהו, הכל כדי לתפוס מוקדם ולרתק לתמיד, גם כשלכאורה הכוונות הומאניות ומתקדמות למהדרין.

סביר היה שכעת, בחברה ההולכת ונפתחת, יהיו בני אדם מוכנים פחות לוותר על זכותם שלא להימסר לחינוך, ועל חירותם ללמוד בלי להתחנך. כעת רואים איך החינוך עמד תמיד על החשד ועל החשש – על החשד שאם לא ישכימו לחנך יגדל הילד הפקר ופרא, ועל החשש שבלי חינוך יהיה מועד לנחשלות ולהשתבשות.

כמובן, כל אדם גדל בסביבה, במציאות ובחיים שמשפיעים עליו ועל גידולו, אבל זו השפעה פתוחה וחסרת כיוון, חסרת העדפת מכוונים, השפעה שכמוה כהזדמנויות פתוחות ונזילות ולא בתכנון שיטתי קשוח ומעצב. ואילו החינוך רצה תמיד בהשפעה מכוונת ומקשיחה. ואין עוד טעם בכל האשליות על החינוך. היום מי שמוציא מפיו “חינוך” לא רק אמר טעות, לא רק איוולת, אלא גרוע מזה, הוא אמר התעמרות. הוא נותן רשות לאדם אחד לעשות דברים באדם אחר בלי לשאול להסכמתו, במו באונס.

למרבה הפלא, עדיין נחשב החינוך גינת ורדים, שמתהלכים בה תינוקות מתוקים, ושקורים בה דברים יפים, שייצאו מהם לבסוף אנשים יפים המוכנים יפה לחיים היפים עטורים ערכים יפים, כדוגמת הגרמנים, למשל, שהיו מחונכים היטב, או האינקוויזטורים שהיו מחונכים לעילא, או הקולוניאליסטים שהיו מחונכים להתפאר והתנ"ך לא זו מידיהם, או החרדים והאשה שבביתם והמצוות מעטרות ראשם. אלא ששום דוגמה לא תשכנע איש, שאמנם צריך לקחת את החינוך ולהיפטר ממנו, מכל חינוך, ומכל תקוות השווא שתולים בו, ומכל קבלת הדין שהריק הזה הוא דווקא חובה.

אלמלא בני אדם, אולי לשם שלוות רוחם, צריכים שיהיה להם לפניהם משהו מעולה כמין מזבח מרומם, שפונים אליו בתקווה, ושאם אין כזה, בודים אחד כזה, כמו למשל המיתוס על החינוך.

ועדיין יש באוניברסיטאות בתי ספר לחינוך, ובמכללות יש מכללות לחינוך, ויוצאות שם כל הזמן חוברות לבירור העניינים, בלי לתפוש שהם כמו החייט בסיפורו של עגנון יושבים ותופרים ריק בלי אריג ובלי חוט, והמחט שבין אצבעותיהם רק מתהפכת לכאן ולכאן ותופרת רוח. ועדיין דנים שם בחוברות ההן בכובד ראש ובמדעיות לעילא בעניינים כמו: החינוך לתרבות, והחינוך להעמקת השורשים, והחינוך למעורבות פוליטית (הכל שמות מאמרים בחוברת שאך זה יצאה), ובחינוך למחשבים, ובחינוך הערכי, כמובן, ובחינוך הפמיניסטי, ובחינוך המיוחד, ובחינוך הגופני, ובחינוך המתמטי, ובמה לא.

כל אלה גם כשידוע שהמחברים והמחברות אינם לא חירשים ולא עיוורים ובוודאי שלא שוטים נבערים, אלא שהם עדיין במירוץ האינרציה, ומתייחסים לריק הזה כאילו הוא יש מלא. וכמותם גם העומדים בראש, ועדיין יש למעלה משרד החינוך ויש שם ועדת החינוך ויש תקציב החינוך, ושאר מיני השלטים הגדולים שאינם מוכרים שום דבר של ממש, מלבד אותו חלום אכזב אווילי. אולי מפני שאין לך שדה אנושי שפורחות בו המליצות יותר משדה החינוך, וככל שריק יותר הן פורחות יותר, וקשה כנראה להיפרד משדה פרחים מיתולוגי. כל מה שצריך לעשות הוא ללמוד. ואת זה עדיין איננו יודעים. את זה צריך להתחיל ללמוד במקום להתבזבז על הבלי החינוך. והלימוד כידוע הוא שניים: גם רכישת מכשיר מועיל וגם הדרכה בשימושו. בלי שום כוונה לעצב אדם, בלי שום כוונה להתערב לו בנשמתו, בלי שום ניסיון לבחור בשבילו בלעדיו. הלימוד עושה שירות נחוץ ומציע לאדם דעת בלי לחייב אותו לקבל, או להתנהג לפיה, כדוגמת הרכיבה באופניים, שמי שלמד לרכוב ואינו רוצה לא יישא חטא. כל עניין החטא הוא כידוע רק המצאה של הדת. בעוד שפשע הוא עבירה על חוק שבני אדם עשו ושבני ארם יכולים גם לשנות. והלימוד פטור מחטאים שהחינוך עשיר בהם ובמירוקם. והוא משאיר את האדם בן חורין לעשות חוקים ולשנותם.

אסור לסלוח לאלה שעדיין מחנכים בחינוכים, ולאלה שעדיין מתפארים ב“חינוך”. אלה אינם אלא מתעתעים או פתאים מאמינים ונפוץ יותר, נגררים אחר אינרציה פאתטית. וצריך להתנער מכל העובש הזה ולהתחיל סוף־סוף ללמוד איך ללמד בתנאים החדשים והמשתנים במהירות.

אין חינוך. החינוך נגמר. הוא נשאר מילה ריקה. וצריך שהורים יתעוררו לפקוח עיניים. לשמור על הילדים שלא יחנכו אותם. תרגיל החינוך, גם כשאינו מצליח לחנוק, הוא משאיר כוויות וצלקות.

אלמלא שברור שכלום לא ישתנה. השקר ששמו חינוך הוא שקר אהוב. ואנחנו לא נרפה ממנו, ונוסיף ונחנך בכל עוז, גם כשנדע שאיננו אלא מעמידים־פנים, ורק עושים כאילו. הכאילו הזה יקר לנו, ורק מזלנו הוא שהצעירים נפטרים לבסוף ויוצאים ומתנערים מאיתנו ומכל הבלינו ופונים והולכים לדרכם.


יזהר סמילנסקי, ידיעות אחרונות, 1.7.1998

המלצות קוראים
תגיות