א    🔗

מי מאמין בחינוך? לכאורה, מי לא. היום אפילו הנוקשים והמשקיים שבגזברים הקופצים ידם לכל – לחינוך הם נותנים יותר. היום כמﬠט כל ילדי האומה ﬠד גיל הנﬠורים כבר יושבים במדינות המפותחות ﬠל ספסלי־החינוך, ומדינות מתפתחות זה מיטב חלומן. כך גם בהוצאות: תקציב כל המדינות לחינוך אם אינו הראשון, הוא ראשון לאחר תקציב הביטחון, וﬠוד מתפארים כי אין אלה הוצאות אלא השקﬠות.

אין צורך להבחין כאן בין חינוך ללימוד. הכל מסכימים, במין "מובן מאליו׳׳ רחב־לב ורב ﬠוצמה, הפטור בו־בזמן מצורך בראיות – כי שני אלה כאחד לא רק שהם הגשמה של טוב, אלא אשרי מי שיש לו יותר מן הטוב הזה: אשריו במובן רוחני, אשריו במובן חברתי, אשריו במובן כלכלי, וכמובן במובן האישי, ובקצרה – החינוך כולו טוב: טוב לכל צד וטוב מכל צד.

אלא שאם עד כדי כך טוב – מנין פתאום “מי מאמין בחינוך” שצלילו ספקני, ולמה לקנטר בשאלות בלבלניות כשהכל מאיר והולך למשﬠי?

מפני שמכל צד הכל רוטנים ובכל מקום שהחינוך נתפתח יותר שם גם רוטנים יותר. רוטנים אלה שבתוך החינוך ורוטנים אלה שמייחלים להישגיו. ולא רטינה כלשהי, כמין רחש־חיים של מכונה ﬠובדת, אלא ממש רטינה של אי־נחת. מביכה מכל היא ההפתﬠה, בהיקף הגדל ככל שהיקף החינוך גדל. כשמגלים שתוצאות החינוך לבסוף אינן כאותן שבשבחן דיברו, אף מבלי להיתפש לדוגמאות קיצוניות זה־מקרוב של ציבורי צﬠירים מרובים, שבשלב האחרון לחינוכם, קרוב אצל שיאו, קמו פה ושם במרכזי חינוך רבי תהילה והﬠלו באש את בתי־ספרם. נוטים אז לתלות אשמה בתכני החינוך, בשיטות החינוך, או בארגונו, או בצוואר המחנכים שלא הוכשרו למדי ובשאר תקלות ונסיבות מיצרות – אבל אין איש מﬠלה בדﬠתו שמא יש כאן איזו טﬠות מﬠיקרו של דבר. שמא כל החינוך הזה אינו אלא מין פטה־מורגנה – או, לפחות, שמא הטוב הזה יש בו גם לא־טוב, וברצוי הנכסף הזה יש גם לא־רצוי. איש לא יטיל ספק בנכונות החינוך ולא בהבנת מהותו כיישות אורגאנית אחת, שלמה ומגובשת, ולא ייﬠצר לשאול מﬠין – במה בﬠצם מאמין זה שמאמין בחינוך? למרות כל הרטינות מאמינים בלי לחטט בדבר כי אין כחינוך טוב, רצוי ואפשרי.¹

קשה להביא אפילו קצת משפﬠ הדﬠות הרווחות ﬠל מהות החינוך או לסכם כלשהו מכל מה שנאמר ברבים ﬠל הציפיות השונות שמצפים ממנו – זה ﬠסק רב מדי וכמﬠט לבלתי הקף. אך גם לקט צנוﬠ יחזור ויגלה כמה מוטיבים באמונה מיוסדת זו, שﬠיקרם בﬠרך כך:

– מאמינים שחינוך משנה את האדם ממצב תחילתי גולמי כלשהו למצב המשכי מפותח יותר; ולפיכך הרי זו התקדמות.

– מאמינים שהחינוך מכשיר את האדם להליכה טובה יותר אל מקום טוב יותר ואל ידיעה טובה יותר כיצד לנצל כשרים הספוגים בו, כדי שייטיב מכוחם לﬠצמו ולחברה כולה; ולפיכך, הרי זו התפתחות.

– מאמינים שהחינוך משתף את האדם בתודﬠה החברתית והתרבותית של הגזﬠ האנושי בכל לו, תוך דרבון כוחותיו הטבﬠיים, סיגולם, ﬠידונם והﬠשרתם – ﬠד בשלות מאוזנת היטב; ולפי כך, זו התבגרות.

– מאמינים גם שההטבה שהחינוך מיטיב מתפשטת הן ﬠל אישיותו של אדם והן ﬠל חברתו, ושתוצאות ההטבה ניכרות הן בהליכותיו, באופיו, בﬠמדותיו החברתיות והפוליטיות ובסך־הכל של הצלחתו בחיים, והן ﬠל כל חברתו, סגולותיה ויﬠדיה, וﬠל סך־הכל של ההתקדמות הקולקטיבית אל הרצוי; הרי שזו הארמוניה של טוב, מוﬠיל ורצוי – לפרט ולציבור.

מה יוצא מכל האיחולים האלה? כי החינוך, כמו שׁסברנו מקודם, אינו אלא מﬠשה טוב ואפשרי, התקדמות טובה ומוﬠילה אל הטוב.

לא נﬠצור כאן כדי לשאול מהו בﬠצם הטוב הזה ומה הרצוי הזה, ואיך נימנו ופסקו כי הרצוי – רצוי, ומניין נטלו אישור שהטוב אמנם טוב; או, איך מוכיחים לו למי שאיננו יודﬠ או למי שסבור אחרת; או, לכמה זמן הטוב הזה הוא טוב, והאם טוב חדש מוציא מפניו טוב ישן, או שהטוב מתקיים לﬠולם ובלתי מחליד. גם לא נשאל כאן אם ﬠולמו של הטוב המדובר הוא במידות כל הﬠולם כולו, או די שהוא במידות עולמו של אדם אחד – ומה יהיה אם שני הﬠולמות אינם ﬠולים בקנה אחד; וכן אם טﬠון הטוב הסכמה של כולם או של רובם, או שהוא פטור מהסכמות בני־אדם וכפוי ﬠליהם כצו מלמﬠלה, ואין לﬠרﬠר ﬠליו ולא להתלבט בו ולא כלום – וﬠוד שאלות כהנה. נניח בינתיים שהוא טוב שאין אחריו שאלות ולא נﬠצור ﬠליו – סתם טוב שכולו טוב.

אבל נעצור לשאול ﬠל החינוך. מהו זה שמאמינים בו כי הוא היודﬠ למצוא טוב, לעשות טוב, להרבות טוב, וכי כל זה גם אפשרי באמת. מהו זה וכיצד הוא זה שיודﬠ לשנות מפחות ליותר, להכשיר מגולמי למשוכלל, להשחיל יחיד ברבים, לדרבן כוחות ולקדם ולפתח ממﬠט להרבה, ומﬠירבוביה להארמוניה? ולבסוף אם גם יש הוכחות מספיקות לכך – או די אם מאמינים שכך הוא?

יהיו כמובן שיתמהו לשם מה צריך לשאול כאן להוכחות – פשוט, הם אומרים, קח בני־אדם “לא מחונכים” והצג אותם לﬠומת בני־אדם “מחונכים” – וכל ההוכחות לפניך: ידיﬠותיהם, התנהגותם, רוחב אופקיהם, התבטאותם, ומה לא – הכל שונה, ולא במﬠט גם מﬠמדם הכלכלי־חברתי, כפוﬠל יוצא. אלא שמי שאמנם לוקח ומﬠמת אלה ﬠם אלה, מתברר לו במהרה כי יותר משמצא הוכחות מצא שאלות. מתגלה, למשל, כי ממקומות שונים מבקשים דברים שונים מן “המחונך” – ﬠד כדי כך שמה שבﬠיני אלה נחשב כמחונך למדי, והוצג בצד זה, בﬠיני אלה גם לא התחיל להיחשב מחונך, ונידחה לצד זה, (זכור ﬠוד בינינו הוויכוח בין המתפללים ﬠל חינוך ל׳׳איכר בריא" ובין השואפים ל׳׳משכיל מﬠודן׳׳). וﬠוד מתגלה כי לחינוך, שלא כמו בתחומים אחרים, אין שום מוצר מוגמר מסויים ואין לו איזה “ﬠד־כאן” מושלם אחד, שהוא הוא הדבר. אפילו ﬠצם המדידה בחינוך כולה בﬠיות. האם אפשר להשוות זה ﬠם זה דברים שאינם במצב נמדד אחד אלא תמיד בתוך כדי תהליך גידולם? ומתי נכון למדוד את הישגי החינוך – האם מיד לצאתם מידי המחנכים או ﬠשרים שנה לאחר שיצאו? האם צריך למדוד רק את תוספת הגידול הנקייה (לאחר שניכו את הגידול הטבﬠי) או שחישוב כזה מופרך מﬠיקרו? כי מה בﬠצם מודדים? אדם שלם או דברים שקנה לו? והאם הנמדד הוא פﬠלו של כל “סוכן חינוך” לבדו (כגון ביה"ס) – או פﬠלם של כלל “סוכני החינוך” (ההורים, הסביבה, “המצב האקטואלי” וכו׳)? אבל נאמר שהתגברו ﬠל כל אלה ומצאו סרגל חישוב נכון לחינוך, ומדדו בשﬠה הנכונה את התכונה הנמדדת לבדה – האם יש ﬠוד ﬠרך כלשהו גם לשאלה לכמה זמן תהא מדידה זו תקפה – באותה כמות ובאותה איכות (ויהיו “כמות” ו׳׳איכות׳׳ בהקשר זה מה שיהיו) – משום שאם “מנת החינוך” לאחר שנרכשה מתנדפת אי־לכך למחרתו, או מתﬠוותת, כלום לא צריך לחשב אז גם את ההתיּנדפות ולא רק את ההיתמלאות? הרי לא דבר ריק הוא אם ﬠשר שנות חינוך ﬠושות משהו בר־קיימא או פרי שיﬠפיש למחרתו.

גם כל אחד מאתנו יודﬠ ﬠל מקרים, והם אינם יוצאי דופן, שבהם מתנﬠר החניך ממחנכיו וכופר בהם ובאמיתם ובחכמתם ובמﬠשיהם ובתורתם ופונה והולך לו. מקרים כאלה – הם הצלחה לחינוך או כישלונו? כוחו זה של אדם להנתק ולהשתחרר ממה שהקנו לו כדי שיוכל לבחור לו בחזקת ﬠצמו – הוא אות להישג או למחדל? יש צﬠירים המתמרדים בפרץ ובשאון ובשבירת כלים, ויש שאינם אלא מתפשטים בנקל מכל מה שהולבש ﬠליהם וכבר נחשב כאילו “טבﬠ שני” שלהם, וסוטים ופונים אל מה שנראה להם יותר. שלא לפרסם יותר מדי אותם מקרים שהחניך, כמי שבלﬠ סם, מתﬠוות מחינוכו וצריך הקאה ושטיפה. יכול כל אדם לנסות ולחפש בﬠצמו ובאנשים שבקרבתו, ולשﬠר את ממדי הצלחת החינוך שזכה לו, ומה נותר לו ממנו באמת – וﬠד כמה טוב או לא־טוב, היה הטוב ההוא שהבליﬠו בו?

משהו מרתיﬠ יש לרבים כשמדמים את תוצאות החינוך למוצר. המוצר כידוﬠ הוא הישג תﬠשייתי, תפוקת תיכנון וחישוב, לצורך מיוﬠד מראש, ובﬠשײה מכוונת הכופה רצונה ﬠל הצורה המיוחלת – מוצר כזה גם יﬠשה לרוב בלי קשר אישי אליו, אלא כאל אמצﬠי וכמכשיר שישרת משהו שמﬠבר לו.² האם ניתן “לייצר מוצרי חינוך”, במובן של איכוון מדוייק אל חפץ מבוקש מראש? גדולה מזו: האם יש איזה יסוד של ממש לשאיפה הכללית הזו להשיג ﬠל־ידי החינוך מטרה מוגדרת כלשהי? או שבחינוך בא מה שבא, בﬠרך, “פחות או יותר”, פﬠמים יוצא דומה למה שנתכוונו ופﬠמים לא יוצא, ופﬠמים קשה להחליט מה יצא? ואם כך, היש טﬠם בדיבורים הרווחים האלה כאילו באמת יודﬠ החינוך לכוון ולהתכוון אל תכלית, לתפקד כמיוחל ממנו, ולהפיק תוצרים כמבוקש – ורק צריך לדﬠת לתבוﬠ ממנו? כל תשובה לשאלות כאלה ﬠושה לה גם את האמצﬠים לﬠשייתה, וכל מאמץ ﬠשייה כזה בא תמיד במחיר משהו, שגם אם לא נשפוט אותו כﬠת, הרי אותו מאמץ ﬠצמו כשניתן בשווה לאנשים שונים אינו מוליך אותם למקומות שווים דווקא.

מה לומדים מזה? שצריך לטפל בכל איש ואיש ﬠד שישתנה ויבוטל השונה שבו וישתווה ﬠם כולם – או שצריך לכלוא מיד כל מי שיילך להפﬠיל טיפול כזה? את סרבנותו של מי צריך לכבד יותר: של הקושי בתוכן החינוכי המוצג כמטרה שווה לכל, או של קשײו של האדם המתחנך כנתבﬠ להגיﬠ אליה?

נשאיר בינתיים את השאלות ﬠל מקומן בסימן השאלה – ונפנה אל ההבנה המקובלת על הבריות בחינוך ובמושגיו. מקובל להבחין, למשל, בין חינוך ובין לימוד, בין לימוד ובין הדרכה, או אימון או תירגול וכיוצא באלה. אומרים: לאמן את פלוני ב־, אבל: לחנך את פלוני ל־, האם מפני שׂבּאימון ובהדרכה ובשכמותם רואים את האדם כיישׁות נתונה וקיימת, שצריך להיזקק לכשריה המצויים בה ורק אולי לשכללם יותר; ואילו בחינוך, יישותו של החניך כפי־שהיא – היא שנראית כבלתי־מספיקה וצריך ﬠוד לﬠשותה? מאמינים כי האימון והתירגול מרחיבים דבר קיים, בﬠוד שהחינוך בא לשנות מהותו של דבר, או להחליף מהות מגושמת במהות משוכללת ממנה, מתוך הסכמה כללית כי אם לא נשנה את האדם הזה, נשאיר אותו בפחות. ﬠד כדי שאפילו אם הלה לא התאונן כלל ﬠל פחיתותו, החברה תתאונן ותתבﬠ ממנו השתנות, השכם ככל האפשר, ולא תרפה ממנו ﬠד שתﬠשה ממנו ,,בן אדם" כלבבה. ולפיכך אין יושבים וממתינים ﬠד שיחפוץ או ﬠד שיּבקש סיוﬠ, אלא קמים וﬠושים לו כדי שיקיץ, וﬠושים לו כדי שיתחיל לﬠשות.

לבﬠלי הﬠשיות הללו יש מסתמא ידיﬠה ברורה ומוסכמת – מהו הטוב ואיך ﬠושים אותו; מלבד שהם גם חזקים לתבוﬠ, ובכוחם להיטיב ﬠם הצייתן ולהרע ﬠם הסרבן. ומה הוא ﬠצמו, האדם הנדון ההוא? הלה אינו צריך אלא להיפתח, כתינוק אל כפית אמו המיטיבה, ולקבל ﬠל ﬠצמו, במﬠט התנגדות ככל האפשר, את מימוש המהות או הדמות הנתבﬠת ממנו.

לא זו בלבד, אלא שהבריות נוהגים לדבר על כל מיני חינוך בכל מיני הקשרים שהם. מדברים ﬠל “חינוך האישיות” ועל “חינוך האדם” בכללו. מדברים ﬠל “חינוך לאזרחות”, “חינוך למחשבה”, וכן ﬠל “חינוך להתנהגות טובה”; מדברים גם ﬠל “חינוך מוסרי”, “חינוך חברתי”, ועל “חינוך פוליטי”, “אסתטי”, או “דתי”; מדברים הרבה על “חינוך מתקדם”, ﬠל “חינוך סמכותי” או ﬠל “חינוך חפשי” או “מתירני” – האם יש צד שווה אחד לכל מיני החינוך בכל מיני הסמיכויות השונות שנזכרו? והחינוך, למשל, כשהוא “החינוך הדתי” האם שונה הוא מן החינוך כשהוא “החינוך לאזרחות טובה” – האם הוא אותו מין חינוך ﬠצמו, שﬠושה אותה שליחות ﬠצמה, אלא שבשני נושאים שונים?

שאלות אלה דילגו ﬠל שאלות קודמות להן ﬠל־פי הסדר, שאלות ﬠל ﬠצם ייתכנות הדבר. לא אם אין “החינוך” אלא מיתוס בלבד, ולא בהתקפת מצח אם מﬠיקרו אפשר לחנך, ולא אם אמנם קורה משהו כמיוחל לאדם שחינכו אותו – אלא, מצד אחד, אם המדברים ﬠל “חינוך האדם”, בכללו – יודﬠים מה הם סחים, ואם הם סחים ﬠל דבר של ממש וראיות של ממש בידיהם: ומצד שני, מצד מושא החינוך – אם “האופי” “האישיות” או ׳׳האדם" ניתנים מﬠיקרם לחינוך?³

ואולי אפילו כך: אם מצליחים ומשנים אופיו של אדם – ﬠדיין נשאר זה בחזקת אופי? לא כשמתכוונים ב׳׳שינוי׳׳ רק לאיזה ליטושׂ קלוש, אם כמין עידוד ואם כמין ריסון או גיהוץ קפל קל – אלא כשמדברים במפורש על “חינוך האופי” או על “חינוך האישיות” כשינוי של ממש, לפי תבנית מוﬠדפת, או ﬠל־פי אידיאה מקודשׁת: ממש לקחת ולשנות ובכל ﬠוז, ממש “לעצב אדם”. ובאמת, צא ושמﬠ מי אינו מתיימר לעצב בני־אדם, ולﬠצב חברת בני־אדם, ולא פחות מזה, בדברו ﬠל חינוך – אם בכוח או בנוﬠם, אם בהתנייה או בהפנמה, ולא יניח להם קודם שתתחולל בהם התמורה, קרוב־קרוב ככל האפשר לדגם הנכסף. אבל אפילו אין הכוונה אלא רק לשינוי כלשהו – האמנם ייתכן ה׳׳כלשהו׳׳ הזה?

נניח שייתכן; מותר לשאול: מי מﬠוניין בו בשינוי – ולמי הוא רצוי? לבﬠל האופי, או לזה שבא עליו להתקינו לו? ומה זכותו של זה ﬠל זה? מניין הסמכות למישהו להחליט בשביל מישהו שאופיו אינו טוב למדי וכי ﬠל כן ﬠליו להשתנות, ולא עוד אלא שגם לשתף פﬠולה במעשה ההשתנות הזה? האם תלותו של הילד במבוגר – היא כל סמכותו של זה להחליט בשבילו? ושוב, יהא המחליט מי שיהא – בין אם הוא יחיד אחר ובין אם החברה כולה – כיצד וﬠל־פי איזה ﬠיקרים או ﬠקרונות מחליטים מה ואיך צריך לשנות את האדם הנדון? האם יש דגם אופי אחד (של “המעצב”?) שישמש מופת לכל ושרצוי שכל אדם ואדם יהיה כמותו; או שיש מבחר אופיים רבים, וכל יחיד יוכל לקחת ולהשתכלל לו לפי דגם נבחר כלשהו – ומי יהא אז הבוחר את הנבחר, לפי מה ובאיזו דרך? או שכל זה שטות מﬠיקרו ומכל הצﬠות שינויי האופי נשאר, כרגיל, אותו אופי ﬠצמו אלא שמצולק, וכל המﬠשה החינוכי מסתכם, אם נﬠשה בתנופה, בﬠינויי אדם אחד בידי אדם אחר, רק משום שיש בידי הראשון די כוח ממשי לדחוק את חברו לקרן זווית ולתבוﬠ ממנו השתנות; כלום זהו החינוך שמאמינים בו?

ב    🔗

ביסוד כל החינוכים האלה יש איפוא תמיד מישהו המחכה ממישהו זולתו שיהיה כפי שטוב בﬠיני הראשון (מיתוך נימוקים שלו, נדיבים מאוד או לא ביותר), ומאחר שיש לאחד די כוח להשפיע ולשני די רוך גמיש להסתגל, יוכל הראשון, אם יפﬠל ביﬠילות ובשיטתיות, ובהקדם ככל האפשר, לכופפו לכאן או לכאן. מהו שיקבﬠ אם לכאן או לכאן – צורך של המכופף, או של הנכפף או אולי הכפפת השניים לצורך איזה אידיאה שמﬠליהם? תיקו. הצד השווה בכולם: שזהו צורך כפוי.

הצירוף; הנפוץ הזה של חינוך ﬠם כל נסמכים שהם, מכריז כי מקובל בין הבריות שניתן הדבר להיﬠשות: קח חינוך מכאן וקח כל תחום אנושי שהוא מכאן, הסמיכם זה ﬠם זה, ושים אדם צﬠיר ביניהם, והצעיר הזה שבאמצﬠ יקרה לו אז דבר טוב, וגם לתחום ההוא יקרה דבר טוב, ונמצא הﬠולם כולו חוגג יתרון. לא זו בלבד, אלא שאילו אמרנו להפיק את הטוב ההוא דרך לימוד, או אילוף, או שיכנוﬠ, או פיתוי, או איום, או תירגול, או היפנוט, או משהו – היינו משיגים משהו שאינו כדי כך טוב, ומכל מקום לא כזה שמשיגים דרך חינוך. לכאורה גם לא יקשה מהם להראות את המרחק שבין ללמד, לשדל, לתרגל, לחייב או לשכנע לאזרחות טובה, ובין “לחנך לאזרחות טובה”: אלה יטﬠנו שהחינוך הוא ﬠשייה יותר כוללת שכבר הכל בה; ואלה, שהחינוך הוא מין ﬠשייה נבדלת לﬠצמה ﬠל־פי סימני היכר סגוליים לה, וﬠל־פי תוצאות אופייניות לה. מה היא איפוא סגולת ייחוד זו המפלה את החינוך משאר מיני טיפולים והשפעות שמביאים על אדם כדי לשנותו? כי אם אין לו לחינוך שום ייחוד לﬠצמו – למה להלאות בני אדם בשווא; ואם יש לו ייחוד כזה – איך אפשר להצמידו לכל נסמך שהוא שיקום ﬠליו לשﬠבדו לצרכיו? איך, למשל, אפשר להסמיכו, בדרך שכיחה כל־כך, בשימוש ב׳׳חינוך תנוﬠתי“, או ב”חינוך אסתטי“, או ב”חינוך אזרחי", ובכל כיוצא בהם – כשחינוך אינו יכול לסבול ﬠמו כל נסמך הﬠולה עליו, שעושה אותו כלי־שרת המתכוון למשהו שמחוץ לו ולייחודו הסגולי. ואם החינוך יכול להיסמך רק ﬠל נסמך אחד – “אדם” – וכל נסמך אחר הוא גרוﬠ משיבוש או רשלנות – הרי שהאומר "חינוך תנוﬠתי׳׳ או “דתי”, ושכמותם – אומר משהו אבל בוודאי לא חינוך. סמיכות כפויה כזו היא יותר חיבוק מחינוך.

מוצﬠות איפוא שתי דרכים להבנת החינוך.

האחת, שהחינוך, בﬠיקרו, הוא תוכן השינוי המבוקש; ואחרת, שהחינוך אינו תוכן השינוי אלא אופן השינוי. גם באחת וגם באחרת נדרש להסביר במה ייחודה: במה תוכן פלוני הוא חינוכי יותר מתוכן אחר, או במה אופן פלוני נוטל לו גדולה של חינוך יותר מכל אופן זולתו. כשם שאי־אפשר שיהא תוכן בﬠל רוחב־לב עד כדי שיוכל לסבול ﬠמו גם את היפוכו, כך אי אפשר שאופן כלשהו יהיה סתם אופן ניטרלי שכזה. שתי הדרכים צריכות להוכיח מניין נטלו לﬠצמן סמכות להמליך את ﬠצמן – ﬠד שאיתן או בלﬠדיהן יש או אין חינוך.

נדרש לנו על־כן סימן היכר מובהק שאם הוא ישנו החינוך חינוך ואם חסר אין החינוך חינוך. סימן העדפה כזה יכול להימצא בשתי דרכים: אם ע“י שמאמינים בו כי הוא הוא, ואם ﬠ”י שמביאים ראיה מתוﬠלתו ומהצלחתו הלכה למעשה. אם ﬠל־פי ﬠקרון א־פריורי או ﬠל־פי כוחו המﬠשי להוﬠיל. אמונה, כידוﬠ, לא תמיד נפגﬠת כשהמציאות אינה מאשרת דבריה.

הכוח המﬠשי, לﬠומתה, אם אינו מוכח בפוﬠל מכחיש את ﬠצמו. האם יש איזה איכפת ﬠקרוני לחינוך, כפי שמקובל להבינו, שלא יוכל לעבור ﬠליו מבלי לחטוא לﬠצמו? האמנם איכפת, למשל, להסביר משמעות התחום שבו הוא פוﬠל, אם זו אזרחות טובה, או חשיבה לוגית, או התנהגות בקדושה, או שוות בﬠיניו כל המשמﬠויות?

ומה קורה כשהחינוך ל“אזרחות טובה” נתקל בפירושים שונים ל“טוב”, ולﬠיתים אף סותרים זה את זה – יחדל? או יוסיף וישרת כל פירוש מזדמן? ובמקום אחד יהיה החינוך מחנך לתפישה אחת ובמקום אחר יהיה מחנך להיפוכה? או שמא יישב וימתין ﬠד שײתמו הוויכוחים והכל יבואו לﬠמק השווה, ואז יופיﬠ הוא, החינוך הטוב, ויחנך לטוב שהסכימו עליו? נפוץ הרבה יותר שמﬠדיפים פירוש אחד ﬠל פני אחר, וקוראים את החינוך ותובﬠים ממנו לבוא ולשרת את הפירוש האחד הזה – ולהטיל ככה ﬠל בני אדם חובה להשתנות ﬠד כדי שיתקיים בהם אידיאל שנתפרש להם בשבילם, בלﬠדיהם. והחינוך יהיה הציות לתביﬠה המתראה כדבר החלטי, אפילו במקום שבני אדם יודﬠים שאין להם שום דבר החלטי סביבם, ואין שום דבר אנושי שהוכח אחת ולﬠולם ולמﬠלה מכל ספק, ושﬠוד מﬠט־קט תנשב הרוח ופירוש יפנה מקום לפירוש – והחינוך מה יﬠשה אז? יקבל עליו כל מרות מנצחת, או יילחם, נפשו בכפו, ﬠל אמוגת אומן, אחת תמיד, רק היא שלו?

בודאי שיש מצבים וזמנים שבהם אמת אחת ואמונה אחת משלימים מין איזון של “תור הזהב”: החברה נראית אז ﬠשויה כאחת, מאמינה בדומה ושואפת לדומה או מתגוננת מפני אותם איומים – ולפיכך נראים לה יﬠדיה כטבע הדברים עצמם – אז גם ײקל לקבל אידאלים בפשטות, חפשיים מספקות ופטורים ממבחני אמינות. אלא שברוב ימות השנה הכל פושט צורה ולובש צורה, מתערבל ומתיישר, נגרש ועכרורי – ועד שחורצים משפט אחד, כבר ניסע זה לאחור, מעוך כל מיני סתירות, ספקות ורציות לא מורוות. וכך, ובכל מקום שאין בו שווי משקל למופת – לא רק שקשה להציע שם איזה דגם נבחר לחינוך שיהיה כמופת – אלא שמעיקרה מופרכת כל הצעה שיש בה רק הבנה אחת, רק מסקנה אחת, רק פתרון אחד. כל מקום שבו החברה וכל אשר בה שרויים בשווי־משקל, שם גם פירות החינוך עולים כמאליהם – אך היכן יש מקומות כאלה? ומה על כל אותם מקומות שההמולה הטבﬠית של רגשה ועירבוביה שלטת בהם, ככל המוכר לנו וכמצוי ﬠמנו תמיד?

ﬠסקי החינוך בתקופות "תור הזהב׳׳ אינם מענייננו. ﬠסקנו הוא בזמנים ובמצבים ובחברה כפי שהיא לפנינו, ובצפייה שהחינוך יﬠשה כﬠת משהו רצוי. מתברר רק שלא ידוﬠ לאשורו מה באמת יש בכוחו של החינוך לﬠשות, אלא שלמרבה ההפתﬠה, קשה גם לנסח מה מבקשים ממנו שיﬠשה לנו. ובקשה כזו נשמﬠת לﬠתים אם לא כהזמנה לכתיבה של תיכנות, הרי כטיוטה של נוסח תפילה.

יתר ﬠל כן, אפילו אם מודים שאפשר להשיג מכוח החינוך שינויי כלשהו באדם, לא יוכל זה להתייצב מﬠתה מגובש וﬠומד, כמין תכונה סופית וגמורה. כל ﬠוד הכל נח בשלום וכל הצדדים מרוצים, לא נקראת תכונה זו להתנסות, וסבורים אז כי כבר השרישה באדם והפכה בו קבﬠ. זה גם הטﬠם מדוﬠ נחפזים לחנך כל ﬠוד “הנייר חלק”. אבל ממש כאן מתרחש דבר שראוי לעיין בו: משנראה כי קלט הנייר את הכתוב ﬠושים אז בו ﬠוד משהו כדי שהכתוב לא יטושטש ﬠוד וכדי שכתוב אחר לא יוכל להיכתב על פניו. מה שנכתב – צריך להישאר מעתה כחרות על מצבה. שני צעדים איפוא כאן: האחד שמביאים בו את האדם ﬠד מקום מסויים והשני ששוללים ממנו אז את היכולת ללכת משם. צעד אחד של תנופה וצﬠד שני של החדלת התנועה: ﬠ"י הקשחת כוח הגמישות הטבﬠי שהיה מסתגל ברכות; ביטול, ככל האפשר, של ההלוך־ושוב שבטבעו של אדם. כיציקת בטון זו: שהחומר הנוזלי מוטבע בדפוס שהועד לו ומיד מוקשה לבלתי השתנות ﬠוד.

תהליך דו שלבי זה, יציקה והקשחה, נודע למעשה מימי קדם ועד היום כעצם תהליך החינוך. לא רק שלב היציקה, שבו מתפארים, אלא גם שלב ההקשחה, שעליו שותקים. זה כזה הוא עניין החינוך המקובל וזה כזה הוא נושאו: לקיים גמישות עד שיוטבע החותם ואז להפסידה. ומה נשאר? נשאר המוצר המתפקד בשירותו. והאידיאה שהאדם נולד כדי לתפקד – יוצאת מנצחת. אין צורך להכביר ראיות כדי להוכיח את המוכח אין קץ, כי כל זה להד"ם. כי איש אינו נשאר על מקומו ואפילו השמרנים והמאובנים שבבריות. כי יש איזה אף־ﬠל־פי־כן שהוא באדם, חזק מכל זה. ולא הנסיון לﬠצבו בעודו רך, ולא הנסיון להקשיחו אחר־כך – שניהם אינם מושגים לגמרי, ושניהם אינם מתגברים לגמרי, ותמיד, אי־כך, משתמט האדם למזלנו מידי “מﬠצביו”, למרות כל ההכאבות והצלקות שהשאירו בו. אלא שזה אינו מרפה ידי המתכננים בﬠלי הערכים שבכל הדורות שלא לחזור ולנסות מחדש וביתר תוקף. ײתכנות הﬠובדה שאפשר להשפיﬠ ﬠל ילדים רכים כל ﬠוד הם רכים – קורצת להם ומﬠבירה אותם ﬠל דﬠת המחיר האנושי שבנסיונות הﬠיצוב באדם.

כמובן שאין זה ﬠניין קל. אדם נולד בסביבה, גדל בה, מושפﬠ ממנה, ישירות ועקיפות, מגיב ﬠליה ומסתגל לה אם כה ואם כה – אלא שהסביבה בכללה אינה חד־משמﬠית ולא חד־כיוונית, ובעיקר אינה מציעה מאחורי השפﬠתה קלסתר סופי, המגשים איזה תכנון או אידיאולוגיה, ולא הישגים חד־משמעיים המדכאים ײתכנותם של הישגים אחרים. החינוך שמן הסביבה הוא רק רקﬠ לחינוך. אין בו כשלﬠצמו כדי לסתור בהכרח את חירות בחירתו של אדם ולא את ריבונותו להחליט החלטות. כשם שיש מצבים אחרים, שבהם השפﬠת החינוך מרחיקה ומתקיימת בהתמדה. החשוב במצבים אלה הוא: כשהמחנך ﬠצמו, מרצונו הבוגר ומבחירתו שלו, שותף לרצון המתקיים בו.

אך אפילו כך, אין מצב שעומד לעולם, וגם העצומה שבהשפעות אינה נכסי דלא ניידי. רפרופיות מכולן בהתמדתן הן דווקא אותן השפעות שבאו כדי לסייע ולהיטיב עם האדם, בעוד שסימני הלחצים שבאו כדי לצוות עליו ולכפות השתנות – הם, למרבה הצער, המתקיימים מכולם. תכלית ההשפעה נתנדפה אי־כה אבל מחירה המכאיב נשאר, לא רק כהגלדת תאונה רחוקה, אלא כצלקת לוחשת, כעלבון מטריד, וקרוב מכל – כהרגשת אשמה רודפת. מיטב הישגי החינוך הממשיים הם, כמדומה, כל אותם איסורים והגבלות וﬠיוותי תומו של אדם, דרך הדחקה, דרך הכנﬠה, דרך הפחדה ודרך הסתגלות – שתוצאותיהם המוכרות אינן מן המרנינות דווקא. לבטי תיסכול, התנהגות דו־פרצופית, אשמה או איבה, מוסר־כליות חד או ﬠמום, או כולם, שפיתחו המחנכים בכל ﬠוצמת הכוח שהיה בידיהם ובכל הלחצים שהשאילה להם החברה ישירות וﬠקיפות, בהשתמשם פﬠם במקל ופﬠם בגזר – אינם בלתי מוכרים לכל אחד.

אחת ההצלחות הגדולות שהצליח החינוך בכל הזמנים היתה, למשל, שﬠם שטיפח אליטה שלטת, טיפח כנגדה גם תשתית מצייתת, מוכנה לשלטונם ומורגלה לקבל ﬠול ומידות של קבלת־דין סבילה, כאילו זו דרך־ארץ ותכלית הנימוס למופת.

אבל את זה שוכחים להזכיר כשדנים בחינוך: שﬠיקר רישומיו למעשה הם צלקות ושרק מﬠט, בשעות חסד לא מוסברות כל צרכן, הם רישומי גידול, הﬠשרה וﬠידון; ושכל חינוך הרתום לאידיאולוגיה לא ײסוג משום הכאבה ובלבד שתתממש תורתו. שהרי, כידוﬠ, יש רק צדק אחד והוא כולו אצלנו, ומי שאינו “בן־ברית”, כידוע, הוא פחות מ“אחד משלנו”. ובין אם זה חינוך פרוגרסיבי ובין אם זה חינוך שמרני, לשניהם יש שיניים נושכות משלהם. יש בוודאי סיבה לדבר מדוﬠ לא נהוג להזכיר את החינוך כאחד ממרבי הצלקות ברוחו של אדם, ואילו כשמרבים להתפאר בגדולות שעשה החינוך – מתמהמהים תמיד, משום־מה, מהביא מופתים להצלחות של ממש בהיקף של ממש. לכל היותר מזכירים ומודים בקצת רפיונות שהם, מיני שיבושים, שתולים אותם בכל מיני גורמי ארﬠי חולפים, רק כדי להבליט כי בסך־הכל ומעבר למיני תקלות שוליות – דרך החינוך היא דרך המלך, דרך צולחת, מפולסת לכל ומיטיבה לכל, עד שפטורה מן הצורך להביא הוכחות. ﬠד מתי?

ﬠד שקורה פתאום משהו, כשהﬠולם בוﬠט פתאום בחוסר נימוס בכחש מוסכם זה, ועומדים אז בוהים לרגﬠ, תוהים ﬠל “המשבר” – והרגﬠ חולף וחוזרים ומאמינים בבלתי מוכח. שהרי אסור להיחשף לחוסר אמונה בחינוך. מה נשאר אז? לא נמצא על־כן אף אחד מרבי החינוך שיפתח דבריו לאמור: הואיל וכל־כך מﬠט ידוﬠ על החינוך, והוא נראה כמישאלה יותר מממשות, וכה מעט הוכח בו למﬠלה מכל ספק, למרות דורי דורות של חינוך־מחנכים־ומתחנכים, ולא ברור עוד לאשורו מה עושים כדי שמשהו רצוי יקרה למתחנך, כדאי בינתיים שננמיך קולנו בעסקי החינוך ונזהר בדברנו בו, ועוד יותר במעשינו. חובה להודות, בדור כה משכיל ורב עלילות שאין יודעים למדי מה שלכאורה נדמה היה כי תינוקות של בית רבם כבר יודﬠים. לא יודעים עוד מה זה חינוך ומה כוחו באמת, אבל כבר מפﬠילים לחצים כדי להשיג הישגים, יהיה המחיר מה שיהיה, ותהא כל הצלחה בﬠייתית כפי שתהא. כי הרי מה הם מבקשים אם לא שהחברה תהא קצת מתוקנת יותר, קצת פונה שמאלה, או ימינה, או משהו. אל מי אפשר אז לפנות אם לא אל החינוך? כמובן, לכך הוא קיים.

גם כשמﬠולם לא הוכח כי יש בכוחו של חינוך לﬠשות כל־כך ושיש רגליים לייחול שמייחלים מידיו שיוכל להגשים את הדבר הגדול הזה.

חינוך בתחומי קבוצה מוגבלת ﬠוד ניתן לﬠקוב אחר התפתחותו, אבל כשהוא בא בסדר גודל של קבוצה גדולה, שלא לומר בהיקף עם שלם – נבצר מידי חוקר בתוך כדי תקופת דור אחד לחרוץ איזה פסק שיהיה. כמוהו גם הייחול היפה שמייחלים מן החינוך שיידﬠ לﬠשות, למשל, אינטגרציה באומה מפוצלת, או להרבות ﬠבודה יצרנית או לחבב את השלום ולהגדיל את מחנה שואפיו, ושאר כוונות טובות – אין שום הוכחה שהחינוך אמנם יודﬠ לﬠשות ככל המיוחל ממנו. ומדוﬠ מוסיפים ומייחלים ממנו?

פשוט, מפני שאין לנו מישהו אחר שיעשה זאת. והרי מישהו מוכרח שיהיה יודﬠ – איך אפשר שלא? שאם לא כן מיד נופלת רוחנו ומתחילים בוהים ותוהים אם לא הותﬠינו בשווא גם בכל השאר, ומה נשאר מן הﬠולם? שﬠל כן, מתﬠקשים ומתנﬠרים מן הספקות, ומודיﬠים שלא ייתכן שלא ומוכרח שיהיה כן: – אי־אפשר בלי, משמﬠ שיש.

אף־ﬠל־פי־כן, האם לא מוטב לשחרר את החינוך משליחויות בדויות, מכוחות מסתורײם שאין לו, ולנקותו מספיחי שרירות־לב שכבר הפכו ﬠקרונות, כגון הסיסמאות “ﬠיצוב האדם”, או "הנדסת החברה׳׳, או מﬠין אותו תﬠתוﬠ ﬠרמומי המכונה “חוג לחינוך רﬠיוני”, או “לחינוך תנוﬠתי”, וכיוצא בהם ממזרים של מפלגות פוליטיות, שאיש לא הוכיחם מעולם, ואיש לא טרח לחשב באיזה מחיר אנושי ﬠולה כל הצלחה מדומה; האם לא מוטב להזהיר מנסיונות מלהיטי דמיון ויצרים שתלטניים ולחדול לקבוﬠ מלמעלה מטרות יפות בשביל דרי מטה, ﬠם כל מיני תפקידים ויﬠדים ומשימות ויוקרות ומה לא – רק מפני שיש בידינו די כוח לסגור את דרכם ﬠד שיקבלו ﬠליהם, או לפתותם בכל מיני קסמים שבידינו מתוך הנחה שככל שמקדימים ותופשים אותו צﬠיר יותר ורך יותר, כך גם ﬠוקפים את כוח שפיטתו הﬠצמית וﬠושים בו מעשה לפני שידﬠ להתבגר כהלכה: צדים – וצידם חרוך.

במקום זה, וכי לא ראוי היה לפתוח את החינוך ולהתחיל ממה שהוא: אופן להציﬠ תוכן ולא התוכן ﬠצמו, אופן של פיתוח ששני הצדדים ﬠומדים בו שווי־ערך במגﬠ גומלין, במﬠשה שהכרﬠתו אינה נתונה מראש לשום צד ולשום איש. או, אם לא כן, אם לא נאבה להכיר בזאת ונוסיף ונאחז בסצנה שתמיד ומﬠולם נהגו בך לא בחינוך ולכך ייחלו ממנו: שיוציא אנשים טובים ﬠל־פי נורמות ואידיאלים קבוﬠים מראש לפניהם – ושאי־אפשר שכל האנשים בכל הזמנים תמיד היו טוﬠים בחינוך, ושרק אנחנו פתאום חכמים מכולם, כשצריך אולי לכל המרובה, רק לתקן פה ושם כדי שהכל שוב יעלה יפה – לאלה צריך להזכיר ﬠובדות אחדות, בלתי ידועות מכל הדורות והזמנים, ולפיכך בלתי נשקלות כדי כך ﬠד־עתה, ושכובד משקלן משנה הכל.

עובדה אחת היא הכל־כוללות של החינוך עתה, או כפי שמקובל לקרוא לזה: ׳׳הדמוקרטיזציה של החינוך". שמﬠולם וﬠד ﬠצם הימים האלה לא היו כלל כל ילדי אומה במסגרות החינוך המכוון, וזה כשלﬠצמו חשף דברים חדשים אפשריים ובלתי אפשריים. מסתבר, כי מה שלפנים עלה יפה, אם אמנם עלה יפה, ובלי שים לב למחירו – היה מתרחש, כאמור, בקבוצה נבחרת קטנה, ושאין מזה ראייה שיﬠלה יפה גם בקבוצה הגדולה ביותר: בהמון שכל־כולם בו.

ואם מחיר ששילמה קבוצת ﬠילית, בריבוי כמה מאיכויותיה, כדי לקנות לה בכורה, היה כדאי – הרי כשהדבר הוא כפול־כולם מתקבל סך־הכל ושיקול שונה מﬠיקרו. וכן אין להתﬠלם מן המהפכה שחלה בקצב השינויים, לﬠומת המקובל ﬠד ﬠתה כריתמוס התמורות בחברה, בתרבות, במדע וכו' – קצב סוﬠר שפרﬠ בכל היציבות שבמסירה מדור לדור, ובמורשה המזוקקת שהתנהליה לדרכה מתוך תנוﬠות מרוסנות – וכל אותם שטפונות הזﬠף שידעה המאה הזאת בהיקף, בﬠצמה, בתקווה ובזווﬠה. החינוך של כעת נחשף לכוחות ולמהירויות ולעוצמה בלתי ידועה לאנושות מעולם, ולפיכך כל הוכחה מן הﬠבר אינה תופשת, אלא אם מדובר על חברה מוגבלת, יציבה וסגורה לתוכה ולטווחי זמן קצרים. כל החברות המפותחות בﬠולם, שכבר ﬠברו את סף המחסור הכלכלי, בﬠיותיהן אינן ﬠוד הבטחת הקיום המינימלי אלא הבטחת הקיום המשמﬠותי. ומה זה – אין איש יודﬠ לאשורו.

ובﬠלי התשובות המסורתיים לשאלות אלה, כדת, כתנוﬠות חברתיות וכו' – תשובותיהם צריכות לאמונת ההולכים בהן, ולבני־אדם רבים כבר אינן מספיקות.

ולפיכך, אם פונים היום אל ﬠשרת אלפים בני־אדם צﬠירים ומציﬠים להם אידיאל יפה ו“מחנכים” אותם לשמו, ובכל מיני השפﬠות “חינוכיות” ישירות וﬠקיפות מוליכים אותם אליו להגשימו, ומגיﬠים ﬠד סיפו רק אלף, וﬠד שמתחילים להגשימו נשארים מאה, וכﬠבור שנה לא נותרים אלא כﬠשרה – מה נכשל כאן?

האידיאל? החינוך? ﬠשרת אלפי בני האדם? או, זה שהיתה להם רשות להסכים או לסרב?

נוטים להאשים אז את בני־האדם או את רשותם לבחור. ובלבד שלא להאשים את האידיאל, שנשאר בלתי פגום לﬠולם. כשבאמת יש ביטחון רק בדבר אחד: שﬠשרת אלפי בני אדם לﬠולם אינם כישלון. ולא יוכלו להיות. וכן החירות. ואילו האידיאל, והחינוך כמשרתו, דווקא אלה אינם פטורים מספקות.

ג.    🔗

מה טיבה של הידיﬠה שיודﬠ המחנך בבואו לחנך?

האם היא כידיﬠה שיש לגנן בבואו אל ﬠץ פרי פלוני? הגנן הוא היודﬠ, הﬠץ הוא הנﬠנה לידיעה. והידיﬠה כוללת בה לא רק את בﬠיות השוק ואת הציפיות שבﬠבורן משלמים יותר, אלא גם את הﬠץ הזה, את תכונות טבﬠו ואת מגבלותיו, את מנגנוני השינוי ואת תכסיסי הפﬠלתם הנבונה. והﬠץ, אם שיוכנﬠ לתביﬠות או שלא יגדלו אותו. וכיצד יוכנﬠ? באמצﬠי ברירה, ריסון, הדברה והכלאה ובאמצﬠי שיבוח וטיוב וזירוז, בהתﬠרבות במנגנוני החיים פנימה ובהיתﬠרבות בתנאי הגידול מבחוץ. אם יהיה צורך יבודדוהו מן החוץ יתﬠרבו בכל שלב משלבי צמיחתו כשבתודﬠת הגנן מנגן כל הזמן המוצר שיכבוש את השוק. אבל כשנוטלים ומעבירים ביקוש כזה וטיפול כזה ותחבולות כאלה אל בני־האדם – האם לא ﬠולה צליל מוזר, ואפילו מאיים? נראה שלא. כי אין איש שיכריז בקול: אם כזה הוא מראה החינוך – מי צריך חינוך.

יתר ﬠל כן. יודﬠים שבאמת לא ייתכן הדבר ובכל זאת מאמינים בו וﬠושים כמותו. בהלה היתה יורדת ﬠלינו אילו נתברר כי באמת כבר יודﬠים לﬠשות ולשנות באדם כל־כך. המדﬠ של ימינו אומרים ﬠליו שהוא כבר קרוב למצב שבו יצליח להתﬠרב באמצﬠיו בפורטרט האנושי. באמצﬠים כימיים שונים כבר אפשר כידוﬠ להשפיﬠ ﬠל מוחו של אדם וﬠל תגובותיו, זמנית לפחות, באופן, כך אומרים, שלא רחוק היום שיוכלו אצבﬠות אדם לגעת במה שﬠד ﬠתה נגﬠו רק אצבﬠות האל.

נשווה בנפשנו כי בא היום ההוא והמדﬠנים מודיﬠים כי יש בידם לשנות בני־אדם לפי הזמנה. מתחילה אולי רק בﬠניינים שוליים אבל כעבור זמן גם בﬠניינים מהותיים. איזה יום יהיה היום ההוא – יום חושך או יום אור? ומה היינו מזמינים? מה אנו יודﬠים להזמין? איזו אחריות היינו חשים פתאום וללא נשוא כמﬠט? מה אומרים המאמינים בחינוך־המﬠצב, כשהם מתהללים כבר ﬠתה שהם יודﬠים וגם ﬠושים שינויים באדם לפי הזמנה חברתית, אידיאית או כלשהי? ומה מתגלה לאור שאלות כאלה בשיﬠור קומתם המתרברבת – כשהללו מן המﬠבדות, דרך טיפול גנטי ישיר ובאמצעים אחרים, יהיו ﬠושים באדם כרצונם ומפיקים ממנו צורות, כוחות ותכונות, בין אם כהשבחת הקיימים ובין אם כיצירת ברואים דמיוניים שלא נודﬠו ﬠוד כמותם. מכל מקום, איך נשמﬠת היום יומרת המחנכים הדגולים ﬠם “מהנדסי הנפש”, ו׳׳מתכנני האדם" – שהם יודﬠים לעצב אופי, לﬠצב אישיות, וחברה וﬠם ומה לא. רק זה: כשהאדם נﬠשה פתאום אל – מה נשאר מפﬠלו? נישאר המחיר המכאיב בלי התוצאה הבוראת. מחינוך כזה נשאר הﬠוול שבהתﬠרבות זה בחיי זה, נשאר הלחץ וכבישת האדם במכבשים הידועים בשם אידיאות הנצח. מי יודﬠ איך לעצב אדם רצוי? מה זה אדם רצוי? מי יכול להחליט? ﬠל סמך מה? איזו תשובה אנושית יש לשׁאלהּ אלוהית זו?

אם כה ואם כה, מה שידוﬠ בינתיים הוא כי אין שום נוסחה ולא ידיﬠה כללית, וקשה לשער שאי־מתי יימצא מתכון לחינוך. לא רק מפני שמספר המרכיבים שמהם ﬠשויה הבריה האנושית מרובה בהיקף, מסובך ומותנה ביותר מדי נסיבות מורכבות, אלא מפני שגם כשיהיו שולטים בכל הסבך הזה, אין יודע מה צורתו של אדם נכסף, זולת אם מקשרים אדם לתפקיד, ועושים מן האדם לא אדם אלא מכשיר להשיג משהו שמﬠבר לו; אבל אז יפה ממנו ויﬠילה פי כמה – המכונה: זולה יותר, מהירה יותר, מספיקה יותר – ובעיקר ממושמﬠת יותר. אין לך מחונכת מן המכונה. ואילו באדם לא הוברר מה יתרון השפﬠה אחת ﬠל השפﬠה אחרת או איך יגיב כל אדם ואדם ﬠל אותה מנת השפﬠה ﬠצמה, ומה לבסוף יישאר בו מכל זה. אם האדם הזה הוא א‘, ואם האדם הרצוי הוא ב’, לא ברור לאיש במה כופלים את א' כדי לקבל את ב'. בין גורמי המכפלה יימצאו בוודאי גם צרכים של בני אדם ואינטרסים שלהם, ונסיבות שמסביבם. כל אחד מאלף מרכיבים אלה נפגש באלף מרכיבי אישיותו של כל אדם – ﬠד שצריך יהיה להכפיל משהו אחד שאין לו שיﬠור במשהו אחר שאין לו שיﬠור, במין מכפלה שכולה נﬠלמים – כדי לקבל משהו שאיננו. וזה תמצית מה שמקובל בדימוי הרווח של ה"חינוך׳׳. האם צפוי שאפשר יהיה לחשב אי־מתי את הגורמים המשתנים הללו? רק כשיהיה האדם סופי. אבל אז טומנים אותו בבית־ﬠולם. מה נשאר? שהחינוך, אם כזה הוא, נהפך למין מיתוס שהכל סוגדים לו בהתפﬠלות ומﬠלים לכבודו קרבן ילדים רכים. רק מﬠטים יﬠיזו להזכיר כי החינוך לא תמיד רק ברכה בכנפיו – ושﬠשוי הוא גם להיות סכנה, לא כשאינו חינוך אלא בﬠודו חינוך לכל דבר, וﬠד כדי קללה רﬠה שקשה להחלץ ממנה.

לא פחות בלתי ברור הוא השלב הקודם למﬠשה החינוך: שלב החשיפה. האם זה שהיום נראה חשוב ﬠד שמﬠמידים אותו בראש הכל, יישאר חשוב גם בﬠוד ﬠשור או שניים? לא רק מפני שפﬠמי הﬠדפה חברתיים כאישיים משתנים, אלא, בﬠיקר, מפני שאין אדם אחד יכול לרצות בשביל חברו ולצייר למענו ﬠתיד רצוי – גם אם הלז קטן ﬠדיין ורופס ופתי לכל דבר. ﬠדיף להשאיר לו את הﬠולם כך – שלכשיגדל ויבשיל ויבגיר, יהיה רצונו שלו בלתי חסום לקבוﬠ לו, ואל להשתיל בו מראש רצון אחר, חנוט ומוגמר כקביﬠה סוגרת. זה גם לא ייצלח. רצונו לא יוחנק לﬠולם. לכן הוא אדם. רצונו יפרוץ אפילו אם ﬠיקמוהו לו מחנכיו בﬠלי האידיאות. בגרוע שבבתי הסוהר במרחבי סיביר הקפואה, מתאר סולז’ניצין, ﬠומד איבן אחד, ברבﬠ האמה המרובﬠת שמצא לו, ומזדקף מלוא קומתו האנושית, חזק וחפשי מכל מﬠניו,⁴ אסור לשכוח שמﬠולם לא הייתה אידיאה יפה שחסידיה לא ﬠינו ﬠליה בני־אדם: יחידים את יחידים, חבורות את יחידים וחבורות את חבורות. אך לא ﬠל יפי האידיאה דנים כאן – אלא ﬠל כך שלא יבחרו לאיש אידיאה יפה מן המוכן במקום בחירתו שלו, ושלא יתנו לו מן המוכן עולם טוב ככל שיהיה. ושיחדלו לחנך “חינוך תנועתי” ו“חינוך לﬠרכים” ויתנו נא לאדם להתנוﬠﬠ כבחירתו. ייתנו נא לו ככל האפשר, יותר כלים, יותר נסיון מבוקר, ואם אפשר קצת יותר מאור פנים. וזה הכל. החינוך מציﬠ לצﬠיר השתהות כדי שיידﬠ יותר את נפשו, את כוחו, ואת הﬠולם שבו יפﬠל; השתהות חסויה, כמין ארכה, או מוראטוריום. לאדם הצעיר דרוש אולי תירגול בבחירה, בשקילה, בשיפוט – אבל לא תוצאות הבחירה, השיקול והשפיטה. תהליכי בחירה ושיקול –– לא בחינוך לבחירה ולשיקול – אלא תמיד כﬠידוד האדם הבוחר, השוקל, השופט. לﬠולם לא לחבר אדם ל׳׳משהו׳׳ – אלא לחנך את האדם כמישהו. אין שום דבר מופשט גדול יותר מנושאו, האדם. תמצית החינוך, אולי, היא הנסיון החוזר שבו מוצא אדם את חזקתו: שלא לאמור ﬠל כן – לא, ולא לאמור לא – ﬠל כן.

אם מתבקשת דוגמא לﬠשייה מבוקרת אפשר ללמוד מזו של החוקר: בזהירות שלו, ביושר שלא לﬠװת את מימצאיו כדי להוכיח את סברתו. דוגמה לכלים שהחינוך מתבקש להציﬠ, הן השיטות לבקרת פתרונות: להטיל ספק בכל כל ﬠוד לא הוכח, ולהוכיח בדרך הוכחה הגונה. ולא לעקר את הספקנות שבלב כל אדם מטבﬠו, ולא לסרס את ההרפתקנות שבנפש כל צﬠיר, ולא לסתום את הנהייה אל המופלא שמﬠבר מזה, ולא לתת לו דברים גמורים כאילו הם תכלית הדברים וסוף החיפושים, אלא להיפך, לקרוא לו להרפתקנות רוחנית, מתוך סקרנות, מתוך הנהײה אל ﬠוד ואל יותר מעבר מזה, מתוך פנייה אל האנושי שבאדם, אל מה שיש בו ושמכיל תמיד, במידה כלשהי, נכונות לקחת אחריות, נטייה ליצור דברים. והודיה בזולת כמי שבלﬠדיו גם הוא ﬠצמו פחות. אחריות, יצירה והיזקקות לשני – הם התנהלות של אמת. לא מפוברקות ולא כפויות. צריך עוד לנקותן, ולהנהירן, לﬠשותן מודﬠות לא דרך כפייה אלא בשימושן הפתוח, התכליתי ואפילו הפּרגמאטי – כדי שבﬠולמו של אותו יחיד יהיה יותר טﬠם ויותר משמﬠות ופחות מאותה הרגשת שﬠמום מאובק, תיפלות צדקנית והיינו־הך מחניק, או מקומם קודם שהחניק.

משאלה אחת אינה נשמﬠת בכל החינוך המקובל: אם יש מישהו שצריך להסכים לו: אם זו החברה בכללה, או המומחים. או ההורים, או הילדים, כולם כאחד, או שמא די בהסכמת “נבחרי הﬠם” הפוליטיקאים? מתי נאספה “החברה” להחליט על מטרותיה ומי שאל מעולם את החברה כחברה להסכמתה? כלום יש לחברה, מלבד בימי חירום, רצון אחד מנוסח שאפשר להפכו מניה־וביה לתכנית פﬠולה, שמוﬠדה כעבור ﬠשרים שנה? כל זה מתנהל כידוﬠ אחרת לגמרי. כדרך שהאם אינה שואלת את תינוקה מה רצונו והיא יודﬠת בשבילו, כדרך שגם חכם כאפלטון הציﬠ שלא לשאול איש בבואנו לﬠשות מדינה אלא לקחת ולחנך את אנשיה, שכן הוא כבר יודﬠ בשבילם – כזה גם הסדר תמיד: הכל יודﬠים בשביל זולתם, בלﬠדיהם. מי הוא זה “הכל?” – מסתבר, כוח הכובד הﬠצום, האוקיינוסי, של מה שכבר היה.

יוצא שבכל מﬠשי החינוך יש, לכאורה, רק צד אחד בעל־רצון וצד כשנגדו מקבל־רצון ("לכאורה׳׳, מפני שגם “בעל־הרצון” אינו אישיות אלא הפשטה). מוזר מכל הוא שגם לצד “בﬠל־הרצון” אין שום אירגון מוסמך לאמור את רצונו, ולא שום סוכנות מוסמכת לניסוח רצון החברה. הדברים נעשים בתיווכי ﬠקיפין, ומתנסחים כהגהות הנוסחים שהיו מקודם. באופן שאין לך ﬠמום יותר מן המראה הממשי של “רצון החברה”. כל יﬠדי החינוך נולדים כביכול בלי אב, גדלים בלי אם, ונפוצים סביב בלי רוח. הם פשוט ישנם ואין מפלט מהם. כמה שתתקן מוסדות חינוך – הם חזקים יותר ונשארים כפי שהיו, כים שמתיישר לאחר סﬠרה. מאז ומﬠולם חדר הלמודים והיחס מורה־תלמיד לא נשתנה הרבה. כשחופרים וחושפים ממﬠבה האדמה בית־ספר קדמון, כולנו בני־בית בו. כוח ההתמדה הצבור בﬠסקי החינוך הוא מﬠל כל תמורה אפשרית.

בתוך נוכחות לא־סימטרית כזו, יוצא שהחינוך הוא מין דו־שיח מוזר בין דובר לשומﬠ. לא שני “אני” נפגשים שם, וגם לא שני “אתה׳׳, אלא, ﬠל־פי רוב, “אני” אחד ו”אתה־שם" חסר־אני שכנגדו: “אתה־שם” סתמי, ﬠוּברי, חסר צורה. וﬠם זאת הכל כאילו ﬠולה שם כפורחת, כל ﬠוד התהליך בﬠיצומו. הריב מתגלה רק אחר כך. ואסור לטעות בדבר: שיחת החינוך אינה נﬠרכת ﬠל פני זמן אחד, אלא ﬠל פני שני זמנים, רחוקים זה מזה כﬠשרים שנה. לכל צד זמן משלו ובו יד הדובר אותה שﬠה ﬠל הﬠליונה. ככל שﬠובר הזמן מתחלפים הדוברים וזה שﬠד ﬠתה רק הושמע יתחיל מﬠתה להשמיﬠ, וזה שרק דיבר ישנה להט דבריו להפטרה מﬠין “בנים־גידלתי־ורוממתי”. כעת ניצב האחד ששתק, והוא במלוא אוניו, רענן ובלתי תלוי, יודע מה שיודﬠ ואינו יודע מה שאינו יודﬠ, ומנסה את רצונו בצעדים ראשונים משלו. ויש לו שאלות אל מחנכיו. לא כולן ערבות. וכעת שעת המיבחן. האם יהפכו שני הצדדים לשני מחנות זה כנגד זה, או ימצאו איך ללכת זה עם זה? באותה שעה חדל החינוך להיות תיאוריה, או ייחול, או הטפה. כעת הוא עומד בסך־הכל שלו, לרבות תביעות וביקורת, ואין עקיפה מעימות זה. אם שהיה טוב בחינוך יהיה ניכר כעת. אם לא היה טוב יהיה חיכוך צורם. אבל הדיאלוג החינוכי יתקיים, דחוי כפי שהוא, באופן שכל מה שעושים ברגﬠ הזה בחינוך אינו שום ﬠובדה סופית. הגדיים הרכים של היום מחר הם תיישים גדולים שכבר יודﬠים לנגח ﬠל חזקתם. רצונו של מי מתקיים בחינוך, לבסוף? הנה זו כל השאלה. אין שאלה אחרת בחינוך. נראה על־כן שכל מה שצריך החינוך לﬠשות צריך להיעשות כך, שבבוא שﬠת העימות, כשהשניים גם מודﬠים רצונם וגם יודﬠים לאמרו – שיהיה זה ﬠימות פורה ולא מהרס, משלים ולא שולל הכל, מלבד שכל ﬠניין חי בין אנשים בﬠלי־רצון הוא לעולם תנועה רב כיוונית, ואפילו מסוכסכת לﬠיתים, ולﬠולם לא חד־משמעית, אלא אם נתאבן חלילה כוח חיותם. ולפיכך, שני מיני חינוך הם: האחד שבא להקריש בכל אמצﬠיו את האדם ﬠל המקום שהוחלט בשבילו כי הוא הטוב; והאחד שמשחרר את האדם מכל התקרשות ומטלטלו לגמישות. חינוך אחד אץ להקנות ידיﬠות, דיעות ועמדות – ואחד משאיר אדם פתוח למצוא, לבחור ולהכריﬠ: תמיד ﬠוד, תמיד אחרת, תמיד מחדש. אחד חרד מפני תמורות ואינו סומך ﬠל האדם שידﬠ להכריﬠ מכוחו ושומר ﬠליו במים שקטים ככל האפשר – ואחר מאמין באדם ומאמן אותו לשחות גם בים פתוח וסוﬠר. זה משתחל לגייס לו מבﬠוד מוﬠד ממשיכים, תומכים וציבור בוחרים שיהיו שייכים לו אחת ולﬠולם – וזה רואה באפשרות כזו את שלילת האנושי שבאדם וכמין הפיכה של אנשים למצבות. יוצא מכאן שגם לטיפול המוסיף הקשחה וסוגר את המשך ההתפתחות הפתוחה קוראים חינוך; ולﬠומתו, גם לטיפול פותח להלאה מזה, לﬠוד ולגמישות – קוראים חינוך. שני מיני חינוך אלה רק אחד מהם הוא חינוך, והשני – תﬠשיית שימורים.

צריך איפוא להכריﬠ אם החינוך הוא טיפול באנשים כפי שהם וכפי שישנם, או שהוא טיפול ברצוי שיהיו לאור רעיון שמחוצה להם. אם מאמינים באיש חי, או מאמינים בחיי רﬠיון. אם יודעים מראש מה צריך למצוא והחינוך הוא פתרון מוכן, או מחפשים בלי לדﬠת מה ימצאו ובלי להתחייב על התוצאה, אלא רק ﬠל המחפש, אם חותרים אל מטרה שנבחרה בשביל אדם מראש, בלעדיו; או סומכים עליו ומאמנים את כוחו לבחור. רק אחד מן השניים הוא חינוך.

ד.    🔗

יש קסם בעיני הבריות לתיבה “חינוך”. רואים בה כאילו אמרה דבר־מה מסויים מאוד וחד־משמעי ובעיקר דבר־מה יפה. ולא יסכימו כי תיבה זו היא אחת מאותן תיבות קצרות הנואשות משאת ﬠולם מורכב ומסוכסך; מאותן מלים מהפנטות שאין להן שום צורה ברורה מאחוריהן, המסמנות באזלת־יד סוגים סותרים של עשיות, של ביקושים ושל ניסויים בלתי נגמרים לעולם. אבל הבריות אינן רוצות במין חינוך שנשמע בו ספק או דבר ﬠמום, גם כששני מושאי החינוך – האדם היחיד והחברה ככלל – שניהם אינם דבר מסויים וסופי, והבלתי־גמור שבבני האדם, הבלתי־מבוטא שבהם, גדול פי ממה מן הגלוי, ﬠד שגם משל הקרחון שרק ראשו מבצבץ מן המים ורובו מתﬠלם בהם, אינו מספיק. ההתייחסות אל קצת הנגלה כאילו הוא הכל – היא יותר מטעות, יותר משלילת יתכנויות ﬠשירות, יותר מﬠיקור פוריות אפשרית – היא הפסד אמונה באדם וריתוקו אל צורה מובנה אחת, והיא, בﬠצם, החמצת העושר שבאדם. אבל נוח יותר ליצור תמונת אדם סופי בכוחו, לפי שאפשר אז להקיפו ולתוקפו מסביבו עד שישתבץ במקום ובתפקיד שהיקצו לו ויקבל ﬠליו מרות וסדר ויתנהג כמצופה ממנו בלי להדאיג כל יום מחדש. גם חכמים כאפלטון שגו בכך, או נכון יותר, ניסו לחמוק מן הרב־גוניות שיש באדם ולﬠשות להם צלם אדם חד־משמעי, בעל צורה אחת, בעל תפקיד אחד וייﬠוד אחד, ורק אחד. אלא שההבדל בין חלומו ההנדסי של אפלטון ובין הנדסת המחנכים היום, כי הוא רצה לעשות באדם דרך הפﬠלת כוחותיו ﬠ"י המוסיקה והגימנאסטיקה, דרך הרפייה ומיתוח, כלומר, דרך תנועות מפוקחות – ואילו מהנדסי דורנו מתכוונים לכך, אם גם בלי להודות במפורש, מבלי להפﬠיל “כלי ﬠיצוב” ראשוניים מלבד המגﬠ המילולי, שאפלטון דווקא ﬠקפו, ואין להם להציﬠ אלא הטפות־מוסר כמכשיר החינוך, נאומים והקניית מידﬠ מילולי, מלבד הלחצים הﬠקיפים ותשלומי השכר והעונש שהיו כמותם מעולם. כוונות אלה אין שום ראייה שהצליחו אי־פﬠם, וﬠם זה, מעולם לא אמרו נואש ﬠליהם. טקסי הטפות המוסר הגדולות והטלות האימים הגדולות התחילו אי־אז כשנברא הﬠולם ונמשכים והולכים וסוף אין להם ולא נראה. מחנך הוא, לפי זה, מי שרואה חובה לﬠצמו להטﬠין במה שיש לו את ידי זולתו. לא אם יאבו יקחו ואם לא יאבו לא יקחו, אלא – אם יאבו ואם לא – לקוח יקחו. אם לא יﬠשה הכל ﬠד שיקחו מידיו, יראה ﬠצמו המחנך ההוא מוﬠל בﬠצמו ובשליחותו. אך האם לוקחים? מﬠולם לא.

נראה כאילו לוקחים כל ﬠוד הלה תלוי בך, וכל עוד המצב ﬠל מי מנוחות. אך מה בגאון הירדן?

אין צורך להזכיר כי החינוך אינו נﬠשה בחלל ריק וכי בדרך כלל לא ניתן להפריד בין מה שﬠושה החינוך המכוון (כגון ביה"ס) ובין מה שﬠושה החינוך הנרחב שמחוץ לשליטה. הכל משפיﬠ, הכל פוﬠל, הכל מטביﬠ חותם, וההפﬠלות ﬠל האדם לﬠולם לא תשכבנה לישון, באופן שגם הישגי המחנך ומה שהוא מציג כתרומתו, לﬠולם הם רק קטﬠ מזרימה אין סופית של השפעות פעילות. כל מה שנוגﬠ בילד – ﬠושה בו משהו, ורﬠיון המחנכים הוא להשתלט, ככל האפשר, ﬠל יותר ויותר ממגﬠים אלה, וכמו בהטיית נהר פרוﬠ לשירות יצרני מוﬠיל – כך לכוון השפﬠות מקריות אלה ולהוליך מכוחן אל איזה יﬠד טוב. מקובל גם כי החברה אומרת למחנכים מהו היﬠד הזה והמחנכים שומﬠים ומוליכים אליו.

אבל כאשר לחברה אחת יﬠדים כאלה, ולאחרת יﬠדים אחרים והחינוך שומﬠ ומשרת את שתיהן – הרי כשלﬠצמו אין לחינוך תוכן ואינו אלא מוליך תכנים ומשרת את בﬠלי התכנים. וכך נעשה הטוב והמיטיב הזה למשרתו של כל אדון המורכב לראשו.

רבים לא ישמחו ﬠל ניסוחים אלה. ייראה בﬠיניהם כאילו מﬠוותים להם כך משהו שבאמת הוא טוב מזה, ישיר מזה ובﬠל צורה מזה. כדאי אולי להזכיר כאן שני קולות של בני־סמכא, אחד מציﬠ אמונתו בחינוך ואחד מספר על נסיונו בחינוך – כדי להבליט שתי גישות שונות, ששתיהן מודות בחינוך: שני אנשים בני אותו מקום ובני אותה תקופה ושניהם מרוחקים למדי מאיתנו ﬠד שנוכל לקשוב להם ממירװח מקום וזמן, והם מספרים ﬠל כוחו של החינוך.

כך אומר ג’והן דיואי בראש ספרונו הידוﬠ “אני מאמין בחינוך” (1897):

“אני מאמין כי: כל חינוך אינו מתגשם והולך אלא תוך שיתופו של היחיד בתודﬠה החברתית של הגזﬠ האנושי. תהליך זה מתחיל שלא מדﬠת, כמﬠט ﬠם יום הלידה; מﬠצב הוא בהתמדה את כוחותיו של הילד, מרווה את תודﬠתו, יוצר את מנהגיו, מפתח את מחשבותיו ומﬠורר את רגשותיו והיפﬠלויותיו. באמצﬠות אותו חינוך בלתי מודﬠ מגיﬠ היחיד מﬠט־מﬠט לידי השתתפות באוצרות השכל והמוסר שהצליחה האנושות לצבור לﬠצמה, נעשה הוא יורש־שׂותף בנכסי צאן ברזל של התרבות. אין לך חינוך, ויהיה הפורמאלי הטכני ביותר שבﬠולם, שיוכל לסטות, ללא נזק לﬠצמו, מאותו תהליך כללי. אין הוא יכול אלא לארגן תהליך זה או לשנותו בכיוון מיוחד, זה או אחר”.

ולהלן ﬠוד כמה ראשי משפטים להשלמת התפישה.

“חינוך ראוי לשמו, ורק הוא, בא לידי הגשמה תוך דירבון כוחותיו של הילד ﬠ”י התביﬠות של המצב החברתי, בו נתון הילד – – – התהליך החינוכי שתי פנים לו: בחינה פסיכולוגית ובחינה סוציאלית, ולא ייתכן שבחינה אחת תידחק בפני השניה".

ובסיכום אותו פרק:

“מאמין אני, כי היחיד שﬠלינו לחנכו יחיד של חברה הוא; כי החברה היא התאגדות אורגאנית של יחידים”.⁵

ראוי להﬠיר כי הביטוי “מﬠצב” (Forming) נשמעת בו עשייה מכוונת, היודﬠת מראש תכליתה ומפﬠילה לשמה אמצעים מפוקחים ומדוייקים ככל האפשר – אבל זו כבר אינה הולמת את תחומי מה שהוא מכנה “חינוך בלתי מודﬠ”, אלא רק את המודﬠ, אם אמנם קורה בו כך ולא רק רצוי היה שיקרה. אבל כשהוא מדבר ﬠל ׳׳ארגון", על “דרבון”, ﬠל ׳׳תהליך׳׳ שצריך לשמור איזונו – הוא מדבר אז על החינוך כעל אופן. ואשר לחברה אם היא באמת “התאגדות אורגנית של יחידים” צץ כאן יותר מספק אחד, שצריך היה להביא ראיות טובות כדי לסלקם. וכן לא ברור כל צרכו איך תלמד החברה את רצונה ואיך תדﬠ להﬠביר ולומר את רצונה לחינוך, ואיך ידﬠ החינוך את המצב החברתי ואיך יתורגם זה לצרכיו.

הקול השני הוא קולו של הנרי אדאמס, בספרו הידוﬠ ﬠל חינוכו (1907), כשׁהוא מתפאר בחינוך הטוב שקיבל בהארוורד. במה היה טוב? “הפלא הראשון בחינוך הוא – שאיננו מהרס הכל בכל, מורים כלימודים… כﬠבור זמן יש והיה (המספר) מהרהר אם בﬠצם לא הרסו כבר גם אותו וגם את חבריו, אלא שלמרות כל האכזבות, היה הקולג' של הארוורד מזיק פחות מאחרים באותם הימים. למדו שם מﬠט, ומﬠט זה באופן גרוﬠ, אלא שהשאירו את הנפש פתוחה, חפשית מדﬠות משוחדות, הם היו בורים בעובדות אבל נשארו קשובים. לבוגר לא היו אלא רק מﬠט דיעות קדומות קשיחות. הוא ידע מעט, אבל רוחו נשארה גמישה וקלה, מוכנה לקלוט דעת”.⁶

הטוב בחינוך היה איפוא שלא הכניﬠ את רוחו החפשית של הבחור, שלא תקﬠו דוגמה לראשו. יותר ידיעות או פחות היינו־הך, ורק שנכנס בשלום ויצא בשלום ורוחו לא הודברה שם בידי המחנכים, זה כל שבחו של בית ספרו. ואולי באמת אין גדול מזה: שלא התﬠרבו לו עד [כדי כך] שחיבלו בו.

מכאן איפוא החינוך המתﬠרב בכל, מדעת ושלא מדﬠת, ומכאן – החינוך המתערב ﬠד גבול; ﬠד שלא יﬠצב את רוחו של הצﬠיר וישאירו חופשי כפי שהוא. מכאן – החברה המﬠבירה לחינוך את תביﬠותיה ואת ציפיותיּה, בדרך שלא פורשה (אם אמנם הסכמנו שהחברה מודעת את מטרותיה, ואם יש לה מכשיר הגון לבטאן ולהגישן לחינוך כדי שיממשו). ומכאן היחיד שמתנגש בתביﬠות, כפי שהן, ומשתדל שלא לאבד את צלמו האישי, אפילו אם אין לו עוד מאישיותו אלא נבט בלבד. אלא שנבט זה הוא היקר מכל: בלﬠדיו אין כלום ובשבילו כדאי הכל.

שהרי אפשר כמובן להתﬠרב בחינוך בכל. ומבחינת הכוח להתערב – כמﬠט ואין מי שיעמוד שם כנגדו – לא הילדים הקטנים ולא הוריהם הטרודים או הנבﬠרים, ולא הפוליטיקאים המגלגלים בחינוך בין שאר כל ﬠיסוקיהם ומלחמותיהם על עמדות־כוח. לפיכך חשוב להקפיד שבדבר אחד לא יוכלו להתערב: בקצת ה“אני רוצה” הנובט של הצﬠירים האלה. כל “אני רוצה” כזה משמעו גם “אני יודע”, גם “אני מעדיף”, גם “אני משהו בעולם”, וגם “אני שווה לאחרים אע”פ שאני שונה קצת“, ומשמעו גם “ﬠל האחריות”: איש לא יוכל לשאת בה במקומי, גם כשמכאיבה, ואני נקרא לבחור בין דברים ﬠל־פי הּכרﬠתי, ובחירתי היא אני. בלעדי “אני” אין עולם. כשם שבלﬠדי הﬠולם אין “אני”, בלי “אני רוצה” לא נשאר אלא לא־אני, שום־אדם, מין אף־אחד כזה, סתמי, תפקודי, כאבזר־חילוף במכונה גדולה, חברתית או כלכלית או פוליטית או תרבותית, או מה שתהא, אדם שהוא רק תפקיד, שמשמש במקום שהוצב בו, במקום שהושאר לו, אדם ש”חונך" להיות כזה ומסתפק בזה, בלי שישאלו את פיו מעתה ולהבא. אפשר איתו ואפשר גם בלעדיו. התפקיד יאויש תמיד, אם לא ראובן יבוא שמעון, וחוץ משמם אין הם שונים בכלום. אינך איכפת הרבה לכלום, וגם לא כלום עליך, אינך אלא מחכה שיתנו לך, מחכה לקבל. מישהו חייב לתת לך משהו. אם לא ייתן תתארגנו ותלכו לשאוג. כלום לא מחכה לך במיוחד והלוואי ורק היית מבוטח מפני כלום רע. ובקצרה: מי צריך את כל זה.

לא לגעת איפוא בנבט הﬠנוג הזה. לא לחנך אותו. לﬠיתים ככל שתחנך פחות תחנך יותר. וחובה להיזהר. כאן מתפתח “אני רוצה” שיידע לרצות, בן־חורין, אוטונומי ככל־האפשר, בר דעת. יודﬠ להשתמש במה שצבר, להﬠביר מתחום לתחום, ולנהוג כבﬠליו של ﬠושר הﬠולם, וכאדון הכוח שבידיו, ומכל־מקום לא כקורבנו.

מה שנשאר כאן לחינוך הוא: היות נוכח. לﬠיתים גם לﬠזור ויותר מזה: למנוﬠ הפרעות. “אני רוצה” אינו קפריזה בת־רגﬠ ואינו יצר פראי; אינו כמין צמח־בר, וצריך להרבה תשומת־לב כדי שלא יוזנח כﬠזובה המשלימה ﬠם גורלה. אלא כמו כל כשרון – צריך טיפוח, תירגול והרחבה ﬠם הﬠדנה. “אני רוצה” אינו ביטוי לאגוצנטריות ילדותית, אלא ביטוי לידיעה בוגרת, שטבﬠו של אדם הוא לﬠבור מידיﬠת ﬠצמו וידיﬠת הﬠולם כהמשכו של ﬠצמו, אל ידיﬠת ﬠצמו כחבר בקבוצה, וידיﬠת הﬠולם המובדל ממנו, כתנאי לידיﬠת ﬠצמו ובידול ﬠצמיותו וייחודהּ. ואולי ככה: שלא יﬠשה לאדם אוטומאטי בﬠולם אוטומאטי.

מובן ﬠל־כן שהמחנך אינו ﬠוד “איש המופת” המפורסם. ואין אצלו כלום יותר טוב בשביל מישהו זולתו. בלי – שלי טוב משלך, ועליך להיות כמוני. בלי – ﬠליך להצטרף אל המקום שאני כבר בו. ולהמשיך אתי, וממני והלאה, אבל, כמובן, לפי מה שאני התוויתי לי ולך. בלי כל ההﬠמסה הזו ובלי לקשור אותך ﬠל ידי טיפוח רגשי האשמה. אלא כך: שבבחירתך שלך – אם תרצה במה שאני רוצה – נוכל ללכת יחדיו. אם תבחר לך מרצונך האוטונומי כאילו אתה הוא המתחיל בדבר. בחירתי שלי כמחנך לא תוסתר מפניך אבל לא תחסום לך את בחירתך, הטירון. וממתינים לך שתדﬠ יותר לפני שתבחר, שכל מה שבא בלי בחירתך אינו אלא זמני בלבד, ﬠד שתתﬠורר: מחכים לך ולבחירתך.

כמובן שאין כאן דברים פשוטים, לא בחברה המודרנית הזאת. ואין כװנה להתעלם מסבכים ומהסתבכויות. כל ההתרחשות מסביב היא בהכרח קונפליקט אין־קץ. הדגש הוא רק זה, שאין מחנכים להגיע אל יעד רצוי כלשהו (אלא אם כן היﬠד הזה הוא ﬠצם היכולת לבחור, והיכולת ללכת אל יﬠד נבחר) ושבחינוך לא התוצר עיקר אלא הדרך אליו.⁷ וגם אין זה תוצר ולא מוצר ולﬠולם לא; הרי זה היוצר ﬠצמו, האדם היוצר, הוא כל הדבר. בלי להפוך את היוצרות ולהרכיב מצב קיים כאילו הוא הנכסף, ומבט מוגבל – כאילו הוא תכלית האופק. אסור גם לשכוח שאנו מתחילים להבין כל תקופה – שנים רבות לאחר שכלתה וﬠברה. כדי להבין דבר נדרשים כלים וידיﬠות ורגישויות, שהשחזתם מזה, וההתנתקות מן המושגים הישנים מזה, צריכים כימי דור, וכשסוף־סוף יש בידינו כלי התבוננות מוכנים למדי – כבר ﬠברנו את השעה ההיא, והשﬠה הזאת שוב אינה כמותה; אבל אז דווקא באים לבדוק את החברה הקיימת ואת התקופה הזאת באותם הכלים שהכשרנו בשביל תמול. כשלון הבדיקה כבר צרור ﬠוד קודם שהתחלנו. מי מאמין איפוא בחינוך? אלה שמבקשים לתפוש להם נפשות ולתקוﬠ בהם נﬠץ, המבקשים לגייס חיל מילואים לצד שלהם, בﬠודם רכים ובלתי מתברחים מידיהם, שתמצית מﬠשיהם היא: לקשור אליהם ולשײך בכל מחיר – מכאן. ומכאן מאמינים בחינוך אלה שמבקשים שבני־אדם יהיו הם הרוצים לﬠצמם כרצונם הבוגר, ופועלים כאחראיים למﬠשיּיהם, לתוצאותיהם ולשײכותם. וצריך להכריﬠ בין אלה לאלה.

ומהו “רצון בוגר”? רצון שיש בו לפחות שלושה סימנים, שאינם מודבקים ﬠליו מבחוץ ﬠל פי חכמת איזה חכם, או בהמלצת איזה מדינאי המתיימר לייצג את החברה, אלא הם אינטגראליים וחיים כטבﬠם בכל אדם ואדם כפי טבﬠו: תחושׁת האחריות, חפץ היצירה, וההכרה בזולת כאופן להכרת ﬠצמו.

אולי כדאי רק להזכיר מנסיון יום־יום, כי אנשים המתהלכים ללא אחריות לכלום, הפטורים כביכול מכל ושרויים להם בחופש, בלי לשאת בשום נטל – חשים ﬠצמם מהר למדי שאין להם מקום ושאפשר גם בלעדיהם. ואנשים שכוח יצירתם, ולא רק כוח ייצורם, אינו מוצא לו ביטוי בתחום יקר בﬠיניהם, מתהלכים כנובלים, נסוכי שעמום אפרורי, וכל הבידורים שהם צורכים לנפשם משאירים אותם בסבילות מדכדכת, שאוכלת בהם כל חלקה טובה.ִ וכן גם אנשים שהזולת אינו מוכר להם כאפשרות של היות הם עצמם ושל פתחון מרחביהם הכמוסים ﬠמהם – לא רק שהם בודדים, אלא חיים כמופסדים ובעלבון של אין־אונים. ויש אנשים כאלה לא מﬠטים. אמת, לא קל לשנות כאן משהו, או להמליץ המלצות סﬠד. הטוב והפורה שבחינוכים קצרה ידו מעשות כל מה שצריך לעשות במצב סבוך או אטום. כשם שאין להתﬠלם מתופעה שנראית סותרת את האמור לﬠיל, שכן כל־כך הרבה אנשים משתדלים להתנער מאחריות, ונותנים הרבה כדי להשאר פרוקי אחריות; וכן רבים הם שלא יצירה מושכת אותם אלא פי־כמה לחמוק ממנה, ולצרוך בלי ליצור; וﬠוד רבים שנוטים לא לגלות את הזולת – אלא להיסגר מפניו; אך אין באלה אלא כדי להﬠיד שוב כי לכוחותיו של אדם יש תמיד כיוון והיפוכו, כי המצב האנושי ﬠל פי טבﬠו הוא מצב של קונפליקט אין־קץ, ﬠם הפוגות, ﬠם התגברויות של כיוון זה על פני כיוון זה, ושלעולם אין לו הירגﬠות פּאסטוראלית; וﬠם כל זה, שלושה אלה הם חומר לחינוך. בשר מבשר האדם. ודרך הגברת המודעות הﬠצמית, דרך הפעלת מה שיש, דרך תירגול, פיתוח, עידון, העשרה, וכיוצא באלה, הם מתﬠצמים ומבגירים, ורצון בﬠליהם לא זה בלבד שהולך ומתאושש, אלא שכלום לא תוכל לﬠשות ﬠמו בלעדי רצונו הפﬠיל הזה. אדרבא, במקום שרצון האדם נמצא חי וﬠירני – שם גם נמצא לו הﬠולם.

שלושה כאלה ושכמותם חיים כניצנים בחובי כל אדם ואדם. לא תורות מבחוץ, לא אידיאות הקודמות לאדם ונﬠלות ממנו – כי אם כוחות אדם ותכונות האנושי שבו. הם צריכים חישוף, ﬠידוד, הﬠשרה והתנסות רבה. לא למﬠנם כמובן אלא למען האדם שהם ממנו. כי אדם לא בא כדי להשיג אמונה מחוץ לו; הוא מאמין כיוון שהוא אדם. ותמצית כל זה: אדם מחייה אידיאה – בבחירתו.

שדמות מ', תשל"ב.