רקע
נתן ביסטריצקי
ירושלים ורומי: יוספוס פלוויוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1939

חזיון היסטורי: אחת עשרה תמונות


לעילוי נשמתו הטהורה של ר' משה גליקסון ז"ל


 

הנפשות:

יוסף בן מתתיהו, המכונה אח"כ יוספוס פלוויוס

שלומית – אשתו

שמעון – נושא כליו

חנן מגוש חלב – ראש קנאי הגליל, אח"כ ראש כתה בירושלים

ר' יוחנן בן זכאי – רבן של ישראל

אגריפס השני – מלך

בירוניקי – אחותו

אספסינוס פלוויוס – מצביא, אח"כ קיסר רומי

טיטוס פלוויוס – בנו

טיבריוס אלכסנדרוס – נציב מצרים. אח"כ מפקד צבא הרומאים

ניקנור – תחילה טריבונוס (שר אלף). אח"כ ליגטוס (מפקד לגיון)

פרונטון ליטָרניוס – מפקד לגיון

סקטטוס צָרָאַלִיס – מפקד לגיון

מפקד לגיון א'

מפקד לגיון ב'

הצנטוריון

סופר המחנה הרומאי

ר' יעזור, ר' חנניה – שליחי שלטון ירושלים

דמות א'

שני שרים יוונים. כנופיה של בני דברת. שלשה ראשים של צבא הגליל. חייל רומאי א' וב'. חיילים רומאים.

נשים שמלוות את מחנה הרומאים. כם ירולים.

אָפפְרודיטוס – מוציא לאור ברומא


 

תמונה א'

(טרקלין במצודה במגדלא, שבה קבועה דירתו של י. בן מתתיהו. ערב.­­ אור רב. שלשה שולחנות ערוכים לסעודה. י. בן מתתיהו לבדו. הוא בודק מסביב לו, אם אין רואה ושומע, ניגש בחשאי אל פנה אחת שבטרקלין, שחבויה מתחת לשטיח גדול ועבה, ומגולל את השטיח.)


י. בן מתיתיהו: (לתוך הפנה בקול כבוש) צאו! (שני יוונים שלבושים בגדי שררה, יוצאים מן המחבואים בגניבה; המשא־ומתן מתנהל כל הזמן בקול כבוש, פעמים אפילו בלחש) אורחים! שלוש יממות החבאתי אתכם במקום זה, מפני קנאותם של עם הגליל. הם גזרו עלי שאמית את את שני הנכרים, שבאו מארצו של מלך אגריפס, מפני שהם חושדים בכם שנשלחתם מאגריפס, נאמן רומי, לרגל את ארץ הגליל. עכשיו, רבותי, שוב איני יכול להצפינכם עוד. ואילו פניתי לכם דרך שתוכלו לצאת ממגדלא בלא כל חשש… אתם יוצאים בפתח שאני פותח לכם בטרקלין זה ויורדים מעלות עד שאתם מגיעים לפתחה של מחילה ואתם הולכים במחילה זו עד היציאה שלה, ומיד אתם עומדים מחוץ לחומה של מגדלא שלנו.

הזדרזו, מכובדי!

יווני א': חן חן, הנציב –

יווני ב': ומה אנו אומרים, כשאנו חוזרים לארצנו?

י. בן מתתיהו: שלום וברכה מאת יוסף בן מתתיהו למלך אגריפס ולבירוניקי אחותו.

יווני ב': ומה אנו אומרים למלך אגריפס, אם הוא שואל –

י. בן מתתיהו: מהו שואל?­

יווני ב': לכשנודע לו שאנו יוצאים לבקר בארץ הגליל, ביקש לידע פני הגליל לאן: למלחמה ברומאים או לשלום.

(שתיקה קצרה) מה אנו מספרים לו, הנציב?

י. בן מתתיהו: מה שראו עיניכם. (מוליך אותם אל פתח שניה החבויה) כאן היציאה. פותח הקנין שלכם שהבאתם אתכם שמור בשבילכם ככניסתה של המחילה.

יווני א': אישי הנציב… רצוני לומר, יואיל נא הנציב… בבקשה ממך, אדוננו, שתקח קנין מועט זה לך… לאמור, כמזכרת קטנה מאת המלך אגריפס והמלכה בירוניקי –

יווני ב': (דוחק אותו במרפקו) רצוננו לומר… מזכרת מאת האורחים, שבאו מארץ המלך אגריפס –

י. בן מתתיהו: אורחים נכבדים, קחו את שלכם ולכו בשלום. דרככם צלחה!

יווני ב': רצוננו לומר… אנו מבקשים לתרום את רכושנו זה לקופת הנציב –

יווני א' לשם ביצור ארץ הגליל… לטובת המרד… לטובת המרד…

י. בן מתתיהו: מה לבני ארץ אגריפס ולפולמוס שלנו עם הרומאים?

יווני א': (בשחוק כבוש) הי… הי… המלך אגריפס איננו נגד פולמוס היהודים עם הרומאים –

יווני ב': במדת מה… עד שיעור ידוע –

יווני א': המלך אגריפס סובר כך… אם ימשך מרד היהודים נגד הרומאים –

­­יווני ב': עד תחום ידוע… עד שיעור מסויים –

יווני א': ממילא לא מוכרחים הרומאים לעשות שלום עם היהודים… ואז היהודים מכריחים אותם לעשות אתם שלום של כבוד… לחדש את המלכות שלהם בירושלים וכיוצא בזה… אז אפשר שיהודי חוזר ומולך בירושלים במקום נציב רומי… שתיקה קצרה

יווני ב': ומה סובר נציב הגליל?

י. בן מתתיהו: המלחמה והשלום בידי המזל. צאתכם לשלום, רבותי. (הללו עומדים לצאת)

יווני ב': בפתח ברשות הנציב, אנו מעכבים אותו בשאלה קטנה. שמענו שמר הוא מן הכוהנים המיוחסים בירושלים שלכם –

י. בן מתתיהו: מן המשמר הראשון, שהוא החשוב שבין עשרים וארבעה המשמרות. כלפי מה?

יווני ב': המלך אגריפס אומר, שאם הוא ימלוך בירושלים, יעשה את יוסף בן מתתיהו, שהוא מיוחס בין הכוהנין לכוהן גדול בירושלים…

(הם מסתלקים. ואין יוסף בן מתתיהו מספיק לנעול אחריהם, עד שמופיעים בבהלה בפתח הכניסה שלשה ראשים של צבא הגליל)

ראש אחד: סליחה ומחילה, מפקד, שאנו נדחקים ליכנס אליך. העסק דוחק!

י. בן מתתיהו: בני, אמרתי לכם כך וכך פעמים, שיוסף נשלח משלטון ירושלים לגליל כדי להתקין מלחמה, ולא כדי לשחק בשלטון. לפיכך, אמרתי לכם, ביתי שלי פתוח תמיד, ביום ובלילה, לעסקים דוחקים. ספרו!

ראש אחד: תפסנו כנופיה של בני גריס, שהיו מלסטמים את הבריות בחומה של צפורי…

מה נעשה בהם, מפקד?

י. בן מתתיהו: כמה הם?

ראש אחד: ארבעים במנין, מפקד –

י. בן מתתיהו: ולפי בנין גופם?

ראש אחד: גברתנים. משכמם ומעלה. פצעו את אנשינו הרבה עד שנתפסו –

י. בן מתתיהו: רוכבים על סוסים?

ראש אחד: רגלים –

י. בן מתתיהו: חבל. וכלי זינם?

ראש אחד: כל אחד סיף עליו –

י. בן מתתיהו: מתוקן?

ראש אחד: רובם מתוקנים –

י. בן מתתיהו: אתם נותנים לכל אחד חליפת בגדים מאוצרי. ושקל כסף. מאכילים אותם אכילה גסה. גם יין לסעודה. ומחר אתם מספחים אותם אל הצבא שלנו.

ראש אחד: ליסטים שכמותם?

י. בן מתתיהו: בני, אין בודקין בשעת פולמוס. המלחמה דוחקת. אפשר שבתוך ימים מעטים הרומאים עומדים בשערי הגליל. מה אנו צריכים למלחמה? אנשים וכלי־זין. ואנו לוקחים אותם בכל מקום שאפשר, ואפילו אם ליסטים הם. כמה מנין אנשינו?

ראש אחד: כחמישים אלף –

י. בן מתתיהו: לא. ארבעים אלף ושלש מאות וחמשים. ואנו צריכים לששים אלף, שהם עשרה לגיונות לפי מנין הרומאים. חשבתי את חשבונם ומעמדם של לגיונות רומי בעולם ומצאתי, שאין הם יכולים להביא לכאן אלא ארבעה לגיונות שלהם שבמזרח. אם אנו מעמידים נגדם עשרה, יש לנו תקוה. זכרו, בני, כל מי שבשרו עבה ולבו אמיץ ולא כל שכן מי שכלי־זינו עליו, ספחוהו אלינו, ואפילו אם הוא ליסטים, הם זזים ללכת בנַי! מחר, בשעה השישית, את מביאים את בחורי גריס אלי. אני בוחן אותם, אם הם כשרים לרכיבה. סוד כוחם של הרומאים בגדודי הרוכבים שלהם. כמה מנין רוכבים שלנו?

ראש אחד: כאלפים רוכבים, מפקד –

י. בן מתתיהו: לא, אלף שבע מאות ושלושים, ואנו צריכים חמשת אלפים. לפיכך בכל מקום שאתם מוצאים רוכב וסוסו אתו, אתם לוקחים אותו מיד וכופלים לו את המשכורת. שלום, בני. הם יוצרים

י. בן מתתיהו: (מזדרז להתעטף בגלימה, קושר הסיף, ועומד בפני אספקלרית־מחושת, שקבועה בקיר, בעמיגת נואם ודורש לתוכה) אישי השלוחים! צירי שלטון ירושלים! כלום מה אני, עבדכם, מבקש? מה שאתם מבקשים, מורי ורבותי. אף יוסף, שנאמן לשלטון ירושלים, מבקש לחזור לירושלים תיכף ומיד. מדוע? מפני שכבד עליו עול משמרת הפקודה שהוטל עליו בגליל. בעצימת עינים חסודה אישי הצירים, אילו ידעתם כמה כבדה משמרת שלטון זה בגליל! אנחה עשויה אלא מי מעכב בעדי? העם שבגליל מעכב! רבותי השלוחים! למה? מפני שהם אומרים, מצאנו ביוסף שלנו נציב מצוין… רועה נאמן… מתלבט למצוא ניב אחר לא, שומר נאמן… הן… שומר נאמן לכרם הגליל… הנאה זוהי המליצה! מליצה נאה!… חוזר ומטעים שומר נאמן לכרם הגליל –

(קול פסיעות. הוא כיבש דבורו)

שמעון: (נכנס בבהלה) אישי הנציב!

י. בן מתתיהו: מה יש, שמעון? שלוחי שלטון ירושלים באו?

שמעון: לא, אישי הנציב… אשה באה אליך… ממרחקים… אין היא אומרת מיהי – – – הנה היא!

שלומית: (מתפרצת בבגדי דרך) יוסף שלי!

י. בן מתתיהו: (נבהל לקראתה) שלומית! רעיתי! (מתחבקים).

שמעון (מסתלק בחשאי) איך הגעת לכאן!

שלומית: מירושלים באתי, יוסף –

י. בן מתתיהו: לבדך!

שלומית: (בבת שחוק) לבדי, יוסף.

י. בן מתתיהו: לא יאמן! ולא הודעת לי שאת באה!

שלומית: קמתי, הלכתי ובאתי –

י. בן מתתיהו: אסון קרה בירושלים? אמרי! במי פגע האסון? אמרי מיד! במתתיהו הקטון שלנו? בבית אבא שלי? בבית אבא שלך?

שלומית: שלום בירושלים, יוסף שלי. לכולם שלום. שלום. שלום למתתיהו, לבית אביך ולבית אבא שלי –

י. בן מתתיהו: ובכן, חרדה זו מהי?

שלומית: לך חרדתי, יוסף –

י. בן מתתיהו: לי?

שלומית: שמועות הגיעו עליך לירושלים –

י. בן מתתיהו: שסבבוני המון צוררים? אמת, רעיתי. רבו שונאי בגליל. כולם בקשו להוציא את השלטון מידי. אלה בערמה ואלה בכוח. ואילו שכח אלוהי מזלי! לא נרתעתי לפניהם ועשיתי את שליחותי… בתוך שלשה חדשים שאני עושה כאן הקימותי משטר וסדר בגליל זה שעמד פרוץ… תקנתי סנהדרין גדולה במגדלא כדוגמת הסנהדרין שבירושלים… קבעתי מועצות זקנים בכל עיר ועיירה… יחידים וכנופיות שבקשו לעשות מלחמה על דעת עצמם חברתי לצבא… ארבעים אלף רגלים ורוכבים מזוינים עומדים לפקודתי להגן על הגליל, שלומית!

שלומית: (מגפפת על ראשו בגאווה ובחבה) יודעת אני שיוזף שלי לגדולות נוצר… לנצורות נברא…חכם הוא… מליץ הוא…

סופר הוא… כליל המעלות והכל יכול… שתיקה כל שהיא ואילו בירושלים מספרים שהשלטון מצא פסול במעשיך בגליל –

י. בן מתתיהו: מפני שיוחנן מגוש־חלב יריבי, שמבקש את השלטון בגליל לעצמו, הוציא עלי שם רע בירושלים!

שלומית: מספרים שאגרות הרבה הגיעו אל השלטון העליון מן הגליל, שיוסף בן מתתיהו תמים במעשיו שהוא עושה –

י. בן מתתיהו: יודע אני, יודע אני! לא רק יוחנן ההדיוט כותב לשלטון העליון! גם יהושע בן צפיא הנוכל כותב! גם יוסטוס בן פיסטוס המחוצף כותב! מרובים יריבי הגליל –

שלומית: לפיכך שגר השלטון העליון שלוחים אל הגליל, כדי להחזיר אותך לירושלים –

י. בן מתתיהו: הן, שלומית. בשעה זו ממש מחכה אני לשלוחים אלה, שהזמנתי אותם לסעודה אתי. ואני מוכיח להם שאני צדיק בכל מעשי שאני עושה כאן. והם יוצאים מכאן כשהם סומכים את ידיהם על שלטוני בגליל.

שלומית: (מגפפת על ראשו) יוסף שלי… אלוף נעורי… בקשה גדולה לי אליך… לשם כך באתי מירושלים לכאן –

י. בן מתתיהו: בקשי, ידידת נפש, עד חצי הגליל.

שלומית: חזור לירושלים, יוסף!

י. בן מתתיהו: מה את סחה, אשה! והשלטון שבגליל, מה יהיה עליו?

שלומית: הנח לשלטון זה, יוסף!

י. בן מתתיהו: אחרי שעמלתי כל כך בירושלים עד שקבלתי לידי! אחרי שנפתלתי עם כל צוררי שבגליל! עכשיו כשאני עומד לבצר את השלטון העליון בגליל פרוץ זה ביצור אחרון, עכשיו אעמוד ואעזוב את משמרתי!

מדוע ולמה?

שלומית: בקול כבוש יוסף שלי… לבי מתפחד בי –

י. בן מתתיהו: נפש מאירה! נפש חמדת! נפש יחידה לי! את חרדה ליוסף שלך, יונה נסערה… לפיכך נתרגשת ובאת אליו בשעה טרופה זו שהדרכים משובשים בגייסות… נשק לה על מצחה תבוא עליך ברכה, רעיה נאמנה… ואילו לא נאה לאשת יוסף בן מתתיהו שתתפחד מפני יריבים ושונאים –

שלומית: לא מפני אלה אני מפחדת, יוסף –

י. בן מתתיהו: אלא מפני מי?

שלומית: מפני… בלחש מפניך, יוסף –

י. בן מתתיהו: מפני!

שלומית: כשהלכת אל הגליל, הסס בי לבי אם נוצרת לשליחות זו… ואילו החרשתי ולא אמרתי לך את הספק שבלבי… עכשיו שוב איני יכולה לכבוש את עצמי… חוששת אני שלא נוצרת לשליחות זו, יוסף שלי…

י. בן מתתיהו: אני לא נוצרתי לשליות של שלטון? לא אני נסיתי דבר מופלא אל השלטון ברומי ועלתה בידי? לא אני פדיתי את הכוהנים השבויים שלנו מידי זקני רומי? כמעט נער הייתי ובלא נסיון ומגמגם בשפת רומי ואעפי"כ מצאתי פתח אל פלטין של מלכות ואל לב פופיאה הקיסרית האדירה, וכל זקני רומי עשו את רצוני שלי? –

שלומית: דוקא משום כך לא נועדת למלחמה זו, יוסף… סלח לי דבור קשה, ילדי… ואילו מאז שחזרת מרומי, ימח שמה, מרגשת אני שמשהו מרומי זו נתיישב בדמך שלך… (מגפפת אותו) לא כך הוא ילדי?… ואיך תוכל לעשות מלחמה ברומי זו בלב שלם!

י. בן מתתיהו: שטות! כלום לא נדבק בי מרומי זו… אלא לאחר שהייתי שם כשנתיים ימים וראיתי מה שראיתי, חובה עלי לספר לכם מה שראיתי, כדי שתדעו דברים כמות שהם… (הפסקה קצרה) ראיתי שהם כובשים דרכים, מפני שנפשם עשויה אור וצל במדה שווה… ראיתי שהם בונים שווקים וקרקסים היכלות ואנדרטאות, בתי מרחצאות ותיאטראות, כובשים כל חומר, מפני שהם חיים בשלום עם נפשם… קיצורו של דבר, שלומית, ראיתי שהם עוסקים בישובו של עולם בלא לבקש חשבונות רבים. לפיכך עולם זה נשמע להם ומלאך המזל הטוב הולך ומאיר לפניהם בכל מקום שהם הולכים –

שלומית: בקוצר רוח ואנו לעומתם כקופים בפני בני אדם?

י. בן מתתיהו: מי אמר כך?

שלומית: אתה! מתוך שבחי רומי אתה מוכרח לבוא לגנותם של ישראל!

י. בן מתתיהו: אני אומר לך דבר, רעיתי… אפשר שנפש אוהבת אחת תבין לי… שתי אומות נוצרו לשלוט בעולם, רומי וירושלים –

שלומית: (מטפחת על פיו) מחוצף! אמור להבדיל!

י. בן מתתיהו: לנו הרעיון ולהם השלטון. לנו המאמר ולהם הסיף. לנו הנבואה ולהם ההגיון. ואילו היינו מתאחדים, אפשר שגאולה היתה באה לעולם.

שלומית: היכן ראית שקדושה וטומאה מתאחדות! כאילו היית אומר, אש ומים מתאחדים!

י. בן מתתיהו: לימות המשיח אפילו אש ומים מתאחדים. ולא ימות המשיח עכשיו, שלומית?

שלומית: בודאי שמשיח ישראל עומד מאחר כתלנו! אלא שמלכות רשעה מעכבת בעדו! לפיכך רומי, ימח שמה, מתגרה כל־כך בישראל! כדי שנעשה בה כלה ומיד בן דוד בא!

י. בן מתתיהו: נסתם כל לב מלהבין! אפילו נפש חידה זו, שפתוחה לי באהבה רבה, סתומה לפני!

שמעון: (נכנס) אישי הנציב, האורחים באו.

י. בן מתתיהו: אמור לשמשים שיכניסו אותם לכאן.

שמעון (יוצא) רעיתי, עכשיו מכניסים אותך לעליתי ואחרי הסעודה אני מתפנה לך מיד…

שלומית: (תולה עצמה על צואריו) יוסף! נחזור לירושלים!

י. בן מתתיהו: (משמיט עצמו מזרועותיה בתנועה רכה) ילדה, לכי להנפש, בודאי עיפת בדרך, עלובה שלי…

שלומית: נחזור לירושלים! נחזור לירושלים!

שמעון: (נכנס) אישי הנציב, מיד השלוחים באים.

י. בן מתתיהו: שמעון, זוהי רעיתי, מרת שלומית. (שמעון משתחווה) הכנס את הגברת לעליתי והעמד לה שפחה לשמשה. (מלווה את היוצאים עד הדלת שמול פתח הכניסה) ליל מנוחה, רעיתי.

ר' עזור ור' חנניה (נכנסים בלווית ג' שמשים, מאחוריהם י. מגוש חלב שעומד בצל)

י. בן מתתיהו: (מבהיל עצמו לקראת הבאים) אורחים מכובדים! ברוכים הבאים בשם שלטון ירושלים! גדול כבודכם בבית זה ככבוד השלטון העליון בעצמו! (משגיח בי. מגוש־חלב. בתמהון) יוחנן בן לוי! גם אתה כאן! (כובש עצמו. בפנים צהובות) אורח יקר!

י. מגוש חלב: אלא שאינו צפוי –

י. בן מתתיהו: אורח שאינו צפוי יקר שבעתים. כבדני, יוחנן ידידי, וסעד אתנו. שמשים! ערכו שולחן רביעי בשביל איש גוש־חלב.

י. מגוש חלב: כלום כאורחים באתם לכאן, צירי שלטון ירושלים?

ר' חנניה: לא!

ר' יעזור: באנו לבקש מאת יוסף בן מתתיהו –

ר' חנניה: לא לבקש, אלא לתבוע!

ר' יעזור: שהוא יואיל לילך עמנו לירושלים –

ר' חנניה כדי ליתן את הדין לפני השלטון העליון על המעשים שהוא עושה בגליל!

ר' יעזור: שכן במשך הזמן שאנו עושים כאן, בגליל, בשליחות השלטון העליון, שמענו על מעשים מוזרים של ר' יוסף –

ר' חנניה: מעשים מוזרים של מפקד סימן לבגידה!

ר' יעזור: על כל פנים קשה לנו להבחין מה כאן אמת ומה דמיון. יבוא, אם כן, השלטון העליון בירושלים ויכריע.

ר' חנניה: יוסף בן מתתיהו, הכן עצמך לדרך!

י. בן מתתיהו: אישי השלוחים! צירי שלטון ירושלים! כלום מה אני, עבדכם, מבקש? מה שאתם מבקשים, מורי ורבותי. אף יוסף, שנאמן לשלטון ירושלים, מבקש לחזור לירושלים תיכף ומיד. מדוע? מפני שכבד עליו עול משמרת הפקודה שהוטל עליו בגליל. אישי הצירים, אילו ידעתם כמה כבדה משמרת שלטון זה שבגליל! אלא מי מעכב בעדי?

ר' יעזור: אדרבא, ר' יוסף, אמור מי מעכב?

ר' חנניה: שטות! אין איש מעכב בעדו!

י. בן מתתיהו: העם שבגליל מעכב, רבותי השלוחים! ולמה? מפני שהם אומרים, מצאנו ביוסף שלנו מפקד מצויין… שומר נאמן לכרם הגליל!

ר' חנניה: שועל שנתגנב לתוך הכרם!

י. בן מתתיהו: ידידַי ורעי, למה לנו פולמוס דברים על בטן ריקה, נסעד תחילה ואחרי זה נעסוק במשא ומתן. התכבדו, מכובדים, ושבו. שמשים, הגישו מזונות!

י. מגוש חלב: אין אנו יושבים אתך אל הסעודה עד שאתה משיב לי כהלכה, בפני שלוחי השלטון העליון, על השאלות שאני שואל אותך.

י. בן מתתיהו: אני נענה לכל שואל, מפני שכל מעשי גלויים וברורים. שאל, יוחנן ידידי.

י. מגוש חלב: הוצאת חפצים יקרים מידי יהשוע בן צפיא ואנשיו?

י. בן מתתיהו: רבותי, אעפ’י שעמדתי לשרוף את ארמונו של הורדוס בטבריה, נזדרזו הללו לשרוף אותו על דעת עצמם ובין כך שרדו חפצים יקרים…

י. מגוש חלב: ומה עשית אתה בחפצים האלה, הוצאת מידיהם?

י. בן מתתיהו: מסרתי אותם לידי טובי עיר טבריה –

י. מגוש חלב: ידעת שהם יחזירו אותם לידי אגריפס ובירוניקי!

י. בן מתתיהו: אגריפס ובירוניקי להם ארמון ומה שבארמון –

י. מגוש חלב: הם עבדי רומי!

י. בן מתתיהו: הם מלכים מזרע ישראל.

י. מגוש חלב: הם בני בניו של הורדוס העבד האדומי?

י. בן מתתיהו: הם בני בניה של מרים לבית החשמונאים –

י. מגוש חלב: קרוביך הם!

י. בן מתתיהו: באמת דמם דמי –

י. מגוש חלב: על כן אתה עושה קנוניה אתם… עם מושלים בחסד רומי…

י. בן מתתיהו: עצה ותבונה מלחמה. לא כך, צירי השלטון? עדיין לא התיאשנו מאגריפס ומבירוניקי שיעמדו לצדנו בשעת דחק.

י. מגוש חלב: והיכן הנכרים?

י. בן מתתיהו: ידידי יוחנן שואל בודאי לשני השרים היוונים –

י. מגוש חלב: שני עבדי אגריפס שנתגנבו ובאו לגליל –

י. בן מתתיהו: שבאו לכאן כדי לבקש מקלט אצלנו –

י. מגוש חלב: מה עשית בהם?

י. בן מתתיהו: נהגתי בהם מדת הכנסת אורחים, מנהג בני בניו של אברהם אבינו –

י. מגוש חלב: החזרת אותם לארצם ולמלכם!

י. בן מתתיהו: כשראיתי שסכנה נשקפת להם מהעם בגליל, החזרתי אותם לארצם.

י. מגוש חלב: אפשר שמרגלים הם?

י. בן מתתיהו: נכרים הם. ולמה נפגע בהם, שיהודים יושבים בין נכרים בכל התפוצות וסכנה נשקפת מהם לאחינו בשעת פולמוס גדול. לא כך, רבותי השלוחים?

י. מגוש חלב: שאלה אחרונה… היכן הרכוש שהוצאת מידי בחורי דברת?

י. בן מתתיהו: הגזילה שהללו גזלו מאשת תלמי, סוכן בירוניקי, שפגעו בה בדרכה?

י. מגוש חלב: הגזל שעבדי עבדיהם של רומי גזלו מעם ה'… שצעירינו החרימו כדי להחזירו לעם שנלחם נגד רומי…

י. בן מתתיהו: (בשחוק כל שהוא) ידידי יוחנן, אפשר נתתי אותו רכוש בכלַי שלי –

י. מגוש חלב: בן מתתיהו, ענה דבר ברור!

י. בן מתתיהו: ולדעתך, ידידי, מה עשיתי בו?

י. מגוש חלב: אמרת לבחורי דברת, רכוש זה ישולח לאוצר ירושלים… כדי לחזק חומותיה..

י. בן מתתיהו: באמת כך אמרתי.

י. מגוש חלב: שליחי שלטון ירושלים, קבלתם רכוש מבן מתתיהו בעת האחרונה?

ר' יעזור: מעולם לא קבלנו מבן מתתיהו כסף או שווה כסף… תמיד הוא כותב לנו, שהוא הוציא הכל

לבצור הגליל…

ר' חנניה: עכשיו מצאנו שהגליל ברובו עומד פרוץ!

ר' יעזור: קיצורו של דבר, לא קבלנו כלום.

י. מגוש חלב: בכליך לא נתת… לאוצר ירושלים לא שלחת… אמור מעתה, שהרכוש החזר…

(שתיקה קצרה)

י. בן מתתיהו: הן, החזרתי את הגזילה לבעליה.

י. מגוש חלב: (רץ אל פתח הכניסה וקורא) בחורי דברת! עכשיו שמעתם באזניכם ממש! (כנופיה של בחורים מזויינים מתפרצים)

ראש הכנופיה: (תופס לבן־מתתיהו ומאיים עליו בסיף שלוף) נתפסת בתחבולותיך! קנוניות אתה עושה עם אויבינו! להסגיר אותנו בידיהם אתה מבקש! אמור אמת!

קולות הכנופיה! למה דבורים יתירים!

– ראו פרצופו! אחד בפה ואחד בלב!

– גרור רומי!

– פתח גולגלתו ונראה טנופת בתוכה!

ראש הכנופיה: (מניף הסיף להכותו) מוּת!

י. בן מתתיהו: (נוטל הסיף שלו ומתירו לאט, שוקל בדעתו; פתאום תולה חרבו על גבו, כורע ומכה על חזהו) אשמתי! פשעתי! עויתי!

ראש הכנופיה: בגדת!

י. בן מתתיהו: הרגוני, בני… שסעוני, ילדַי… אם מוצאים אתם שאביכם יוסף, שהיה תמיד רצוי לכולכם, ראוי למיתה…

קולות הכנופיה: למיתה! למיתה1 למיתה!

י. בן מתתיהו: בני אהובַי… אפילו מיתה אני מקבל מידכם באהבה…

קולות הכנופיה: שתוק אבינו! קבל נשיקתנו זו באהבה! (נדחקים אליו להכותו בסיפיהם)

י. בן מתתיהו: ואך, לפני מותי, עשו חסד אחרון עם מפקדכם ושמעו מה בפיו…

קולות הכנופיה: – שוב דבורים!

– שבענו דבוריו!

– הדבור לסיף!

ראש הכנופיה: אלא מה, ילדים. שימות בלי ודוי?

קולות הכנופיה: – כבר שמענו דבורו אמת…

–מאחורי הדלת והמזוזה…

ראש הכנופיה: כשהוא מתודה לפנינו בפירוש, אנו אומרים לכל הגליל שבדין ובצדק הרגנו את הבוגד!

קולות הכנופיה: – אתו הצדק!

– יישר כוחך!

– יוציא דבורו ומיד אנו מוציאים את נשמתו!

ראש הכנופיה: אמור ודוי לפני שאתה מת!

י. בן מתתיהו: מודה אני… מתוודה אני… מכה על לבו רכוש זה, רכושו של העם, שגבורי הגליל הוציאו אותו מידי עבדים לעבדים בנפשם ובדמם –

ראש הכנופיה: קצר מליצותיך! ולא, מיד אני מקצר אותך בראש אחד!

י. בן מתתיהו: רכוש זה לא שלחתי לירושלים –

ראש הכנופיה: הרי הבטחת!

י. בן מתתיהו: שקרתי להם, בני –

קול הכנופיה: סתום בית הבושת שלו בסיף!

י. בן מתתיהו: למענכם שקרתי, בני! לטובתכם חטאתי, אהובי!

בני הכנופיה: תמהים זה לזה מהו סח!

י. בן מתתיהו: ידעתי שדברת שלנו עומדת פרוצה.

לא כך, בחורים?

קולות מהכנופיה: – באמת דברת שלנו עומדת פרוצה…

– ודאי שכך!

– מה זה ענין לכאן?

י. בן מתתיהו: דברת העלובה! כלום יש דואג לדברת!

קולות הכנופיה: באמת מי דואג לדברת?

– אין דואג לדברת!

י. בן מתתיהו: (קופץ ועומד בבטחה) יש דואג לדברת! יוסף אביכם דואג!

ראש הכנופיה: (מתבלבל) איני מבין –

י. בן מתתיהו: מיד אתם מבינים, בני. רעיון הגיתי בלבי, ואתם אמרו אם הוא כשר או פסול. רכוש זה, כך אמרתי בלבי. שבחורי דברת המצוינים והאמיצים, גבורי הגליל הנחמדים, הביאו בדמם ובנפשם, רכוש זה למה נוציא אותו סתם? מוטב, אני אומר בלבי, שאנו שומרים אותו. למה? בשביל דברת שלנו! דברת זו שצריכה ביצור גדול ואין דואג לעלובה זו…

ראש הכנופיה: ולמה אמרת, ממון זה קודש לביצור ירושלים?

י. בן מתתיהו: תינוקות בעריסה! אילו הכרזתי בשביל הגליל הוא שמור, מיד היו קופצים עליו רבים. הרבה רשויות בגליל וכל אחד קרוב אצל הרשות שלו – לא כך, בחורים? כל אחד מבקש לחזק את הרשות שלו, זה את טבריה שלו וזה את גוש־חלב שלו. לא כך, בחורים?

קולות מהכנופיה: – באמת שכך הוא!

– כל אחד דואג אך לרשותו שלו!

– זה לטבריה שלו וזה לגוש חלב שלו!

י. בן מתתיהו: לפיכך הוצאתי שמועה, זה הרכוש קודש לירושלים, כדי לסתום פי כל טוען ודורש וחסל. לימים, כך אמרתי בלבי, אני עושה צדקה עם דברת שלי. אני נוטל את הממון הזה, ועוד מוסיף מאוצרי שלי, ובונה לדברת חומה הראויה להתכבד בה. חומה שאין דוגמתה בגליל כולו! מגלה את לוח לבו עכשיו, בני דברת, דקרו את אביכם יוסף!

בני הכנופיה: (עומדים מבוישים)

ראש הכנופיה: אבינו יוסף, כה לחי!

בני הכנופיה: יוצאים בצהלה גדולה דברת, כה לחי! יוסף, כה לחי!

י. בן מתתיהו: אישי הצירים, חבל לי שסעודתנו לא עלתה יפה. עכשיו ראיתם בעיניכם כמה עם הגליל כרוך אחרי המפקד שלו. הואילו, אם כן, לספר לשלטון העליון בירושלים מה שראו עיניכם בגליל… שמשים! הוציאו את המכובדים בכבוד גדול משערי מגדלא והעמידו להם משמר נאמן שילווה אותם בשלום עד גבול העמק הגדול… יקירי ירושלים, מתקנא אני בכם שעוד מעט אתם רואים שוב את זיווה של ירושלים… באנחה צמאה נפשי לירושלים! בכל לבי הייתי חוזר אתכם לשם… דרשו בשלום ירושלים, מורי ורבותי!

(הצירים יוצאים בשתיקה בלווית השמשים)

י. מגוש חלב: קורא אחריהם אמרו בירושלים, נפלה ארץ הגליל! (מבקש לצאת)

י. בן מתתיהו: מושיט לו ידיו בפנים צהובות מעכשיו נהיה ידידים, יוחנן. אני ממנה אותך משנה למפקד בגליל וביחד אנו עושים עצה -

י. מגוש חלב: אינו עצה?

י. בן מתתיהו: כיצד לכלכל את הפולמוס ברומאים כך, שהם יהיו מוכרחים לעשות אתנו שלום של כבוד –

י. מגוש חלב: אין עצה לישראל אלא שישבור את עולה של רומי לגמרי…

י. בן מתתיהו: קנאים שוטים! מלחמה אתם מבקשים לעשות ברומי, עד שהנשר טורף את היונה?

י. מגוש חלב: עד שאנו מוחים את שמם וזכרם מתחת השמים האלה…

י. בן מתתיהו: הדיוטות! עמי ארצות! איך? במה? אפשר בכוח הלגיונות המרובים שלנו, שעומדים מוכנים וערוכים למלחמה בכל מקום? או שאתם מצפים ומקווים לאחינו מעבר לנהר פרת ומארץ חדיב, שיבואו אלינו המוני המוניהם, בים וביבשה, בממון ובכלי זין, כדי להשפיע עלינו רוב שפע של כוח ועזרה? אפשר אתם מנסים עליון על עליונים ומחכים לנס מן השמים?

י. מגוש חלב: פקח! רואה אתה את גופי זה שהוא חלוש ושבור ומלא מיחושים? ואף על פי כן הנשמה מתקיימת בגוף זה. אני אומר לך, אם כל ישראל יהיו נשמה אחת שהיא יוצאת כולה לגאולה, אנו מנסים בכוחנו זה את השמים, שהבטיחו לנו גאולה שלמה באחרית הימים, והם מוכרחים לעזור לנו כברגע אחרון נגד כל הלגיונות של רומי שלך!

י. בן מתתיהו: פלח שמתחבא בסגנון משיח! אפשר אתה מבקש להיות משיח בן יוסף, שאומרים עליו שיבוא מן הגליל? זכור את סופו של משיח בן יוסף, שהוא נרצח בידי ארמילוס!

י. מגוש חלב: יודע אני שסופו של הגליל שהוא נרצח בידי רומי, מפני שאתה מפקיר את הגליל לשונא. ואילו עוד יש משיח בן דוד והוא בא מירושלים, אני הולך לירושלים.

י. בן מתתיהו: מה לאכר מן הגליל בירושלים! מי מכיר בירושלים את שם יוחנן מגוש־חלב? מי נותן את דעתו על בעל מום זה, שעושה עצמו גבור?

י. מגוש חלב: אני עושה בירושלים מה שלא עלתה בידי בגליל. אני מבצר את ירושלים למלחמה. עד אדם אחרון בה. עד אבן אחרונה שבחומותיה. עד עמוד אחרון שבהר הבית. והנבוכים שבירושלים והיראים והפוסחים על שתי הסעיפים המבקשים שלום, עכשיו יודע אני מה לעשות בהם! לא במשא ומתן אני בא אליהם, כמו בגליל – בסיף אני בא עליהם! בסיף, בן מתתיהו! עד שאני עושה לעם ירושלים נשמה אחת, שרוצה להגאל!

י. בן מתתיהו: (אוחז בו בתחנונים) אחי, אחי! אין אתם יודעים את כוחה וגבורתה של רומי! שאל את יוסף שראה את רומי מקרוב –

י. מגוש חלב: איני שואל, אני עושה.

י. בן מתתיהו: אחי יוחנן, בוא ואני מספר לך כמה לגיונות לרומי וכמה מונה כל לגיון ואיך כל אחד מבני הלגיונות מזוין לקרב ואיך –

י. מגוש חלב: איני שומע, אני קורא למלחמה עד הסוף. (יוצא)

י. בן מתתיהו: (ביאוש) יוחנן, חזור בך! חזור בך!

שלומית: (מתפרצת מן הדלת שמול פתח הכניסה) יוסף! אל תעכב בעדו!

י. בן מתתיהו: שלומית! את כאן!

שלומית: הן! שמעתי הכל מאחורי הדלת! וי לי שראיתי את בעלי בעלבונו ואת נציב בגליל בפחדנותו!

י. בן מתתיהו: שלומית שלי –

שלומית: שתוק! אין לך כפרה לפני אלא אם כן אתה מחזיר את איש גוש־חלב לכאן ומניח בידיו את השלטון בגליל! מפני שהוא מבקש להביא תשועה לירושלים!

י. בן מתתיהו: פלח בן פלחים זה! כל עולמו ד' אמות של כפר גוש־חלב! מיטב חכמתו ערמומיות של תגר שמנים! ציקלופוס זה, שאינו רואה אלא בעין אחת שבמצחו, ולפיכך הוא חובט ראשו אל החומה של רומי, אפילו אם יש עוד פתח לשלום עם זו –

שלומית: אתה – אתה משתמט מהמלחמה! מפני שאתה מבקש שלום עם החזיר הרומי? (שתיקה קצרה)

י. בן מתתיהו: לא, שלומית שלי, עכשיו נתברר לי שאין מנוס מפני מלחמה עם רומי –

שלומית: (מתרפקת עליו בתחנונים) ואתה שומע בקולי, פקח שלי, וחוזר אתי לירושלים ואת השלטון בגליל אתה מניח בידי אלה, שמבקשים לעשות את המלחמה בלא פקפוק… לא כך, יוסף שלי?

י. בן מתתיהו: לא, שלומית. דווקא עכשיו אני נשאר על משמרתי ונלחם עד הסוף.

שלומית: צוהלת אתה נלחם ברומאים עד הסוף, יוסף שלי?

י. בן מתתיהו: אני נלחם את מלחמת היהודים בעולם עד הסוף.

שלומית: אתה נשבע לי. שאין אתה זז ונרתע מפני כל, עד שאתה מנצח או מת?

י. בן מתתיהו: אני נשבע, שאין אני זז ואיני נרתע מפני כל, עד שעשיתי את שליחותי.

שלומית: במה אתה נשבע לי, יוסף?

י. בן מתתיהו: אני נשבע – (דממה קצרה) באהבתי לרעיה! אין אני קרב לרעיתי עד שסיימתי את שליחותי!

שלומית: הריני מקבלת עלי נסיון זה!

י. בן מתתיהו: שבועה!

שלומית: שבועה!

(דממה)

כזה אהבתיך, בחירי! גבר שמקנא בעוז לעמו!

י. בן מתתיהו: אהבתיך כמו שאת, ילדה!

שלומית: אדיר אתה, יוסף!

י. בן מתתיהו: חמודה את, שלומית! (פותח זרועותיו לקלוט אותה, היא נמשכת אליו).

שלומית: (נרתעת לאחוריה) השבועה, יוסף!

(שארים עומדים, תקועים בתוך מעגל קסמים, כשזרועותיהם פתוחות, מתוך כיסופים רבים זה לזו).


 

תמונה ב'

(במערה ביודפת המחילה עשויה כך, שמצד אחד נראה המבוא אליה מבחוץ, נמוך וצר ביותר, שרק אדם אחד יכול לידחק לתוכו בקושי, ומשם בוקע וחודר אור קלוש של החוץ; ומצד שני משחיר חלל, שדרכו נכנסים לתוך מערה שניה, לפני ולפנים.

תחילה נשמעים הדי אנקות כבושות, שעולים מתוך המערה שבפנים. מיד מופיעות בפתח החלל שתי דמויות שמראה זוועה להן, עד שקשה להבחין בהן דמות אדם חי; הן שטופות דם שמעורב בבק ובזיעה, מלבושיהן תלויים עליהן קרעים קרעים, והן נושמות־נושפות בכבדות, כאילו יצאו מתוך מערכה, או ברחו מן האימה, אך במדה שהללו מתקרבים וגאים עד שנופל עליהם קו אור שבוקע מן החוץ, ניכרים בהם סימני פרצופיהם של י. בן מתתיהו ושמעון, שמעון מחזיק בידיו סיף, שמטפטף טפי דמים, שניהם מבוהלים הרבה).


י. בן מתתיהו: היכן שלומית?

שמעון: (קורא אל תוך החלל) מרת שלומית! (אין תשובה) איננה!

י. בן מתתיהו: כלום אפשר שהיא נסתלקה מכאן?

שמעון: מיד אנו רואים… (בודק את הקרקע)

י. בן מתתיהו: אימתי הסתלקה שלא השגחנו בכך?

שמעון: אפשר בשעת הפולמוס שלך עם בני הלוויה שלנו…

אפשר בשעה שהפלנו את הגורל מי מאתנו מת קודם

– – – בוא וראה, אישי המפקד!

י. בן מתתיהו: (גוחן אל הקרקע) מה אתה רואה שם, שמעון?

שמעון: עקבות… עקבות חדשים…

י. בן מתתיהו: באמת עקבות… עקבות רגל אשה… (זוקף עצמו) היא יצאה מכאן. (צונח על אבן, כקרוב להתעלף מעיפות רבה)

שמעון: קום, אישי המפקד! הגיע שעתנו למות! אחינו שם, במערה!… (בודק סימני הדם שעל הסיף שלו) בסיף זה דקרתי זה עכשיו לב אדם מישראל… ואילו עוד קצת אני מכפר בדם לבי שלי… (מוציא את הקוביא) אישי המפקד! הטל את הגורל בינינו, מי מאתנו מת קודם… ויהי רצון הגורל גוזר עלי שאני מת קודם… (בחיוך) טוב למות בידי מפקדך שלך!

י. בן מתתיהו: שמעון הנאמן, ואם מפקדך אומר לך, אל תמות, נשאר בחיים!

שמעון: אפשר שאתה אומר כך באמת!… בני הלוויה שלנו, שנתחבאו אתנו במערה זו, כולם מתו… איש בידי חברו… עפ"י גורל… כפי שגזרת עליהם –

י. בן מתתיהו: לא נכון! לא גזרתי עליהם שימותו. בעצם בקשו למות –

שמעון: מפני שהם נתיאשו ולא ראו ברירה לעצמם אלא לצאת אל הרומאים, או למות. וטוב מוות משעבוד רומי!

י. בן מתתיהו: ואילו אני חייב הייתי לדאוג לנפשם של אחי, אפילו כשהעולם נתבלבל על כולנו מרוב יאוש. חטא הוא לאדם לטרוף את חייו בידי עצמו, מפני שקדושים הם החיים שניתנו לנו מן השמים, אסור לאדם להפריד על דעת עצמו בין הגוף והנשמה. לפיכך הזהרתי את אחי בכל לשון של אזהרה מפני חטא גדול ונורא זה. שלא קבלו את אזהרתי והסכימו למות בל אופן שהוא, נתתי עצה בלבם שיבררו לעצמם מיתה, שהיא יפה לאדם יותר מן המוות בידי עצמו, שימותו איש בידי חברו, עפ"י גורל –

שמעון: הכל מתו עפ"י עצתך, אישי המפקד!

י. בן מתתיהו: מאושרים! כמה אני מקנא במזלם!

אף נפשי שלי צמאה כל כך למוות! למנוחה אחרונה!

אך מה אעשה במזלי שלי, שאינו נותן לי למות! שמעון הנאמן, מדוע השאיר אותי המזל אחרון בגורל?

שמעון: הבריות אומרים, גורל עוור –

י. בן מתתיהו: הבריות טועים, אין פקח כגורל. אין המזל רוצה שהקברניט ימות לפני שעשה את שלו.

שמעון: כבר עשית את שלך, אישי המפקד. ארבעים ושבעה ימים עמדת במלחמת יודפת! ארבעים ושבעה ימים ולילות עמדה יודפת שלנו בפני כל הלגיונות של אספסינוס חזיר! מפני שכל אותו הזמן לא זזה ידך מידי הלוחמים! מפני שבכל מקום סכנה, שם היית! מפני שהעמדת במערכה כל מה שהיה ביודפת. כל יד ועץ, כל לב ואבן! מפני שבכל יום מצאת תחבולה חדשה נגד הרומאים שלא יוכלו ליכנס לעיר! אשריך, יוסף המפקד, שזכית למעשה יודפת! ראשונים מספרים לאחרונים: מי שלא ראה מלחמת יודפת, לא ראה גבורה מעולם! עכשיו אתה יכול למות, מפני שאין אתה משאיר אלא חורבות של יודפת…

י. בן מתתיהו: שמעון שלי, אפילו כשכל הגליל כולו נחרב, עדיין אין ספינת ישראל נטרפת. ואין קברניט מסתלק כשהספינה עדיין עומדת. כלום רשאי אני למות?

שמעון: הכל מתו והקברניט בוחר לעצמו חיים! (מניף עליו את הסיף) מוּת!

י. בן מתתיהו: (כובש פניו) יוסף! יוסף! אלה חיים וזה שכרם! רעיתך עזבה אותך בשעת נסיון… ושמשך האחרון חושד בך שאתה בוחר בחיים משום שנתפחדת מפני המוות!… הכל הבל! הבל החכמה, הבל הגבורה! אפילו גבורתך זו שעשית ביודפת, שראשונים מספרים עליה לאחרונים, אינה עומדת לך בשעת נסיון… יש אדם מפסיד עולמו ברגע אחד… עכשיו הפסדת את כל עולמך יוסף! מהו כבוד הגבורה ביודפת לעומת חרפה זו שאפילו שמשך חושד בך שאתה נבל! בוכה

שמעון: גורל בזוי! מדוע לא בחרת בי שאמות עם אחַי! הללו כבר נחים בשלום על משכבם ואני עדיין עומד בנסיונות!

י. בן מתתיהו: שמעון, הריני מת מיד ואתה פטור מנסיון זה. (שולח הסיף אל לבו) אלוהי מזל יוסף! מחל לי שאני מסתלק מן העולם לפני שעשיתי את שליחותי למען ישראל בשלימות!

שמעון: (מעכב בעדו) אם בטוח אתה שאתה ממית תקוות ישראל, אל תמות! אני מת לבדי!

שלומית: (מתגלית במבוא המערה) שמעון, תן לו שימות בידי עצמו! שהרי הוא מת תיכף ממילא בידי רומאי!

שמעון: מרת שלומית!

י. בן מתתיהו: רעיתי!

שמעון: אנו דאגנו לך, מרתי!

שלומית: למה? יצאתי למלאכתי. כל אחד עושה מה שמוטל עליו. עד שהמפקד שלנו נסה את כוחו בדרשה, יצאתי לקרוא את אלה שכוחם בסיף -

י. בן מתתיהו: רעיתי! מה עשית! גלית לרומאים את מחבואנו!

שלומית: ראיתי שבני הלוויה שלך בקשו למות בכבוד ואתה עכבת בעדם… משעתי את מליצותיך שהשפעת עליהם, כדי לשבח את החיים, ואפילו אם הם בזויים, ואפילו אם הם חיי עבד… (דורשת בחיקוי לקולו של י. בן מתתיהו) אחי, קדושים החיים בכל דמות שהיא, מפני שהם ניתנו לנו מן השמים!… (בקולה שלה) נאה דרשת, יוסף… בלבך הרהרת אותה שעה, טוב הכלב החי מהאריה המת. לא כך, יוסף? (דורשת) אחי! חטא הוא להפריד בידי עצמו בין הדבקים, בין הגוף והנשמה! מה שקשר עליון, אסור לבן־אדם להתיר על דעת עצמו!… (בקולה שלה) יפה דרשת, יוסף… ובלבך הרהרת, קשה לנשמה להפרד מהגוף. לא כך, יוסף?… לפיכך באתי לסייע לך, יוסף… כלום לא רעיתך אני. שאוהבת את בעלה, והיא מצווה לסייע ביד בכל שעה של נסיון?… על כן נזדרזתי לקרוא אליך תלינים, מומחים לאותה מלאכה, שהם מפרידים בין הדבקים ביד מנוסה… (צועקת לתוך המבוא) הכנסו! הוא כאן! מפקד הגליל כאן! כאן! כאן!

הצנטוריון: (מכניס ראשו) צאו בטוב, או שאנחנו מציתים את החור שלכם ומוציאים אתכם כעכברים מן המחתרת שלהם. (בחוץ עונים הדי צחוק גס)

י. בן מתתיהו: רומאי! אם באמת בן רומא אתה, בודאי אתה יודע שלא כך מדברים אל מפקד.

הנצטוריון: (פונה לעומדים מאחוריו שאינם נראים) ציאוס וחזיזיו! בדבר זה מדבר בשפת רומה צחה!

י. בן מתתיהו: מה אתם מבקשים?

הצנטוריון: מפקד יהודי, אם אתה יוצא בטוב, אתה קונה לך חיים עוד לשעה קלה.

י. בן מתתיהו: חיים! במה נחשבים הם בעיני מצביא, שהמזל בגד בו!

הצנטוריון: (פונה לאחור) הוא מדבר כאזרח רומאי!

י. בן מתתיהו: עד שאני יוצא אליכם, מוטב שאתם נכנסים אלי. אל תפחדו, ידידי! אמנם גם בין חומות יודפת היינו אנו המיעוט ואתם הרוב ואעפ"כ לא הנחנו לכם ליכנס בנקל. ואילו פעם זו אתם המנצחים ואנו המנוצחים. הכנסו, אם כן, והכו אותנו בלא פחד!

הצנטוריון: אתה המדבר בשפתנו כאחד משלנו! וכי לא ידוע לך שאין דרכו של רומאי להכות את המנוצח שמבקש חסד!

י. בן מתתיהו: (עושה עצמו מפקד על רבים) שמעון! הורדוס! יעקוב! חלקו את הגדוד לראשים! תפסו כל קרן זוית! זוית זו! זווית זו! ואת זו!

שמעון: (רוקע ברגליו כהמון רב ומשיב בקולות שונים) הן, אישי! הנני, מפקדי! הריני מוכן ומזומן!

י. בן מתתיהו: כבשו את המבואות! העמידו משמר במבוא למחילה שמתחת לאדמה!

שמעון: (משיב) כנ"ל

הצנטוריון: יהודי! אם אתה יוצא אלינו, אפילו אין אתה מבקש חסד בפירוש, אין אנו פוגעים בך.

י. בן מתתיהו: ומה אתם עושים בי, נדיבים? מפקד עמדו משני צדי המבוא! מכאן ומכאן!

הצנטוריון: אנו מביאים אותך לפני טריבונוס הגדוד שלנו, או לפני ליגטוס הלגיון, והוא עושה בך מה שרוצה.

י. בן מתתיהו: (מפקד) יפה עמדתם, בני! (אל הצנטוריון) לא נאה למצביא אפילו שנוצח שיעמוד בדין לפני ראש אלף או מפקד לגיון… (ממשיך לפקד) בני! עכשיו יודעים אתם מה שעליכם לעשות בכל הנכנס לכאן!

שמעון: (מצחצח סיף שלו בסיף של י.ב.מ. ומשיב בקולות שונים) הן, מפקד!

הצנטוריון: ומי ראוי לאותו כבוד שתעמוד לפניו בדין… המנצח ביודפת!

י. בן מתתיהו: ראש הלגיונות!

הצנטוריון: המצביא!

י. בן מתתיהו: מצביא בפני מצביא.

הצנטוריון: במרס! יהודי זה מדבר כמצביא בחסד אלים! (נראה שמנהל מו"מ עם אלה שעומדים מאחוריו)

שלומית: מדוע לא למדתי שפת רומי!… ימחל לי המקום הרהור של חטא… עכשיו אין אני סוברת את המשא־ומתן שביניהם!

שמעון: ואין את רואה שהוא בחכמתו מטיל עליהם מורא, כדי שיסתלקו מכאן!… הוא מוציא אותם מכאן בחכמת פיו בלבד… אזכה לנחמה שכך יהיה!

שלומית: הוי לבי! מנחש שהוא עושה איזו קנוניה אתם!…

הצנטוריון: המפקד! אם אתה יוצא אלינו, אנו מביאים אותך אל המצביא ווספסינוס.

י. בן מתתיהו: מנין לי שאתם עושים כך?

הצנטוריון: ברבר אפילו שהוא מדבר בשפת רומא, לעולם ברבר הוא! אזרח רומאי סיף שלו סיף והן שלו הן!

י. בן מתתיהו: אם כן, אמרת הן שלך, רומאי?

הצנטוריון: כך אמרתי.

(דממה קצרה)

י. בן מתתיהו: (נוטל הסיף ומשברו) ידידַי, אנו יוצאים אליהם.

שמעון: אל הרומאים!?

שלומית: ידע לבי מה שנבא! הוא עשה קנוניה אתם! מפני שלבו נמשך לרומי מאז, מאז! (מתרפקת על י.ב.מ.) בעלי! בחירי! נערי! אל תצא מכאן! כאן נמות! בין חורבות יודפת! הרי נשבעת לי באהבתך אלי! נשבעת שאתה מנצח או מת!

י. בן מתתיהו: שלומית שלי, נשבעתי לך שאני עושה את שליחותי עד הסוף.

שלומית: עשית את שלך עד הסוף, יוסף שלי… נלחמת ברומי עד שהיה כוח לעמוד במצודת יודפת… נלחמת בגבורה, עכשיו מות בגבורה!

י. בן מתתיהו: יש גבורה שהיא למעלה ממות. הגבורה לחיות בכל אופן שהוא, כדי לעשות מה שמוטל עליך עד הסוף.

שלומית: ואילו עכשיו בשנחרבה יודפת, עיקר כוחו של הגליל, מה נשאר לך לעשות עוד!

י. בן מתתיהו: כלום נלחמתי ליודפת זו? אפילו שעה קצרה לא האמנתי שיודפת שלנו תוכל לעמוד בפני הלגיונות שלהם –

שלומית: למה נלחמת, אם כן?

י. בן מתתיהו: מפני שלא נשארה לי ברירה אחרת בגליל אלא להלחם בסיף –

שלומית: ולמה עשית גבורות, שאין אדם עושה אלא אם כן הוא מאמין שסוף הנצחון לבוא.

י. בן מתתיהו: כדי ששמי יתפרסם ויגיע אל הרומאים, ואז אוכל לבוא אצלם ולהביא לרומי את דבר התעודה שאני נושא בלבי!

שלומית: שקר! כל מלה שיוצאת מפיך שקר! שקר שמתקשט במליצות! רק את החיים שלך אתה מבקש עכשיו להציל מן החורבן! זוהי האמת! שמעון, מדוע אתה עומד כנציב מלח? דקור אותו!

שמעון: את מפקדי שלי!

שלומית: מפקד שסרח!

שמעון: ואם תקוות ישראל אני הורג?

שלומית: חרפת ישראל אתה ממית!

שמעון: (כובש פניו במבוכה)

שלומית: מדוע אין אשה יוצאת למלחמה! מדוע אין אשה חוגרת סיף! תן לי הסיף סלך, שמעון! אני דוקרת אותו! שלומית, מי היתה אשת יוסף וילדה בן לו, מכפרת על חרפת בית יוסף! (מתגוששת עם שמעון כדי להוציא מידו את הסיף ואינה מצליחה).

הצנטוריון: (מכה בחרבו על האבן) צאו, יהודים! או שאנו מציתים תיכף את החור שלכם! בחורים! הגישו לכאן עצים ושמן!

י. בן מתתיהו: אנו מוכרחים לצאת… שלומית… שלומית שלי… הצגתיך ככלי מלא צער ובושה… במה אכפר? במה אכפר? (דממה קצרה) הנצחון שלי, שלומית!… (זז לילֵך) שמעון, אנו יוצאים. (הולך אל היציאה).

שלומית: (מתוך דמעות של חוסר אונים יוסף… יוסף… (חובטת עצמה אל הקרקע, מכה באגרופיה ומתיפחת בטירוף).

שמעון: (נוטל הסיף שלו, מבקש לשברו, מהסס, עומד ותוהה) אישי המפקד!… מרת שולמית!… (תוקע הסיף באפונדתו1) אישי המפקד! אני נשאר עם מרת שולמית!

י. בן מתתיהו: (מושיט זרועותיו אל הצנטוריון הרומאי; זה כובל אותן ומתחיל מושך את י.ב.מ. בעד הידים האסורות מן המערה, כדרך שסוחבים בהמה שנפלה לתוך הבור. י.ב.מ. מסובב ראשו באחרונה לצד שלומית ורוחש בשפתיו ובתחנונים רבים) שלומית שלי… שלומית שלי…

שולמית: (זוקפת פרצוף איום ושנאה, קופצת ורודפת אחריו) בוגד! בוגד! בוגד!


 

תמונה ג'

(הפורום במחנה הרומאים. אספסינוס פלוויוס מסב על מושב אבן לפניו אבן קטנה, כעין דרגש, שהוא הטיל עליה את רגלו השמאלית. לראשו ניצבים טיטוס פלוויוס והמלך אגריפס ומשהו מן הצד סופר המחנה. משני הצדדים עומדים מפקדי הלגיונות וראשי האלף, ביניהם ניקנור שידו הימנית חבושה. מרחוק עומדים חיילים רומאים שמסתכלים בנעשה.

משמר של חיילים, עם הצנטוריון שעסק במו"מ עם י.ב.מ. בראש, מביאים את י. בןמתתיהו כבול כמו שיצא מתוך מחילה. דממה כבושה. הכל בודקים בעיניהם את י.ב.מ.; פרט לאגריפס, שעומד לו כמו מן הצד ומטפל בצפרניו).


טיטוס: (בקול כבוש, מתוך תנועת ראשו כלפי י.ב.מ.) אגריפס ידידי, זהו?

אגריפס: (שקוע בצפרניו) טיטוס ידידי, משער אני שזהו –

טיטוס: אין אתה מכיר אותו פנים?

אגריפס: מעולם לא היה לי משא ומתן עם צעיר זה –

טיטוס: פניו אומרות אצילות ובינה –

אגריפס: אומרים עליו שפקח הוא –

טיטוס: גבור הוא! ארבעים ושבעה ימים עמד בפני הלגיונות שלנו! מעשה רומאי! לא כך, אגריפס ידידי?

וצעיר לימים כל־כך! ואני דמיתי שהוא זקן!

(דממה קצרה)

אספסינוס (נותן סימן לי.ב.מ. שיגש אצלו)

י. בן מתתיהו: (פוסע ועובר בין הרומאים, שמשגרים בו מבטים שונים ומשונים, מהם של סקרנות ומהם של שנאה).

ניקנור: (כשהלה עובר לפניו, יוצא מתוך השורה ועומד לפניו) שלום, יוסף היהודי –

י. בן מתתיהו: (בשמחה) טריבונוס ניקנור ידידי!

ניקנור: (לפתע רוקק בפניו וחוזר בשלוה למקומו).

י. בן מתתיהו: (פניו אינם זעים כל עיקר; פוסע והולך, כאילו לא אירע כלום)

אספסינוס: נעלבת, אברך?

י. בן מתתיהו: (בפנים צהובות) על שום מה, מצביא? היוצא לפני הרבים יהיה מוכן ומזומן לכל, אם לזרי דפנה ואם לאבנים ולרוק.

אספסינוס: יפה אמרת, אברך… חכמה של בעל נסיון… כך… כמה מנין לך, אברך, אם נסיון אין לך עדיין?

י. בן מתתיהו: מצביא, אצלכם חכמה נקנית רק בנסיון, אצלנו יש שחכמה באה גם ממקור אחר.

אספסינוס: היינו?

י. בן מתתיהו: מן הנבואה.

אספסינוס: נבואה?… חה!… (שחוקו מקוטע, בלא צלצל וצבע, סתם הברה) גם אתה מכריז על פרקמטיא זו, שמרבים לסחור בה במזרח שלכם… ואני חשבתי עליך שבאמת פקח אתה… וחייל… כך… קיצורו של דבר… אתה עומד בפורום רומאי, יהודי, בפני בית דין של מלחמה… אמור מה שיש לך לומר… בקש מה שיש לך לבקש…

י. בן מתתיהו: מבקש אני מאת רבותי, המצביא, הליגטים והטריבונים, שיסלחו לי שאני עומד לפניהם בפנים כאלה. בחיוך ואילו ידי שלי – (מרמז בראשו שהן כבולות)

טיטוס: (עוקר ממקומו בתנועה נמרצת ומוחה הסחי מעל פניו)

י. בן מתתיהו: אין אני אומר תודה לנדיב לב. שכר נדיבות – נדיבות.

טיטוס: חזק ואמץ, מצביא יהודי. כולנו תלויים במזל.

י. בן מתתיהו: נדיב לב, הלוואי שמזלך יאיר יותר ממזלי. ואם עוד שמורים לי חיים בחיק העתיד –

טיטוס: תקווה שמאירה על עברי פי תהום – סימן של לב עז!

י. בן מתתיהו: (בחיוך עצוב) תקווה קלושה. נדיב לב… אם עוד שמורים לי חיים בחיק העתיד, אהה מתפלל כל ימי מזלו של טיטוס פלוויוס?

י. בן מתתיהו: הכרתיך במבט ראשון, נדיב לב.

טיטוס: (מבקש לומר מה, אלא כובש עצמו וחוזר למקומו)

אספסינוס: (שטפל כל אותו זמן ברגלו השמאלית, או שעושה עצמו כן) עקבי, עקבי… (בודק את עקבו) יפה קלעתם, יהודי… ישר אל עקבי שלי קלעה האבן שלכם

י. בן מתתיהו: צר לי, מצביא –

אספסינוס: שהאבן שלכם לא פגעה בגלגלתי?… כך… (הולך ומטפל בעקבו) בוודאי תמה אתה, מצביא צעיר, גבור יודפת, שפלוויוס ווספסינוס הגבור מטפל כל כך בפצע של מה בכך!… מצביאים גדולים אין חביבים עליהם היסורים… אפילו יסורים קטנים… אמת לאמתה… למד את האמת מפי הזקנים ממך, אברך… אפילו ניקנור שלנו, שגם ידו שלו נשברה באבן שלכם, אף הוא שאיננו עדיין מצביא מפורסם אלא טריבונוס סתם, אינו נושא את כאבו באהבה יתירה… סימן שהקביל את פניך. יהודי, במנה גדושה של רוק שלו… לא כך, טריבונוס ניקנור?

ניקנור: לא, מצביא! ידידים היינו עם יהודי זה. ידידים מירושלים. עכשיו מתבייש אני בידידות של בוגד, שבחר בחיים בזויים במקום מוות של כבוד ביודפת שלו!

אספסינוס: כך… פצע זה של עקבי שהרבצתם בי, יהודי. נזדמן אצלי עם מיחושים שנתעוררו שוב ברגלי השמאלית… חש אני ברגלי השמאלית, רבותי… סימן של זקנה… (משפשף את רגלו) אילו היתה כאן סרביליה שלי… היא היתה מורחת את הרגל בכל מיני סממנים שלה… או בניפופיה שלה סתם… אין טוב למיחושי גבר מיד אשה… קיצורו של דבר, אברך שלי… כשאתה מזקין מחושיך שלך מתרבים, אפילו הכבוד בעצמו אין בכוחו לפייס אותך… (משפשף את הרגל בכוח) הכבוד!… מין אשה סוררת… לעולם אין אתה יודע למי היא עתידה להסביר את פניה… מדוע דוקא לי ולא לך… מדוע דוקא עכשיו ולא בשעה אחרת… על כן יש להזהר בה…אף־על־פ־כן, הכל משתוקקים לה כל כך עד שאינם נזהרים. קיצורו של דבר… גם אתה השתוקקת לכבוד, אברך?

י. בן מתתיהו: עשיתי את שליחותי, מצביא –

אספסינוס: ועשית על הצד הטוב, יהודי… כל טכסיסיך היו נכונים… מנין שאבת אותם?… בוודאי מתוך ספר רומאי… אומרים עליך שאתה יודע ספר, אברך… והתחבולות שלך!… שקים עם קש, חה!… עורות בקר לחים, חה!… כיוצא באלה… את כל אלה בוודאי המצאת בעצמך. חה!… חבל שלא הספיק לרשום אותן בספר… בשביל דור אחרון, חה!…

טיטוס: המצביא! היהודי בכל אופן עמד במערכה ארבעים ושבעה ימים!

אספסינוס: מתרגש אתה, טיטוס פלוויוס הצעיר… הה, צעירים, צעירים… אין אתם סוברים כלל מלה של בדיחה… (משפשף את רגלו) רגל ארורה זו!… קיצורו של דבר… ליגטים וטריבונים, אין אני סבור שכדאי הוא. מפקד צעיר זה, שנטריד בו את מנוחת הקיסר ברומא… סוף סוף, אין שלל מלחמה זה חשוב כל כך, כפי שמפקד זה בעצמו מדמה בוודאי… מספיק שאנו חורצים את משפטו כאן, בבית־דין שלנו… לא כך, ליגטים וטריבונים… כולכם מסכימים… ובכן, חגיגה או מיתה!

המפקדים: מרימים ידיהם כאחד מיתה!

אספסינוס: דעתך אתה, אגריפס?

אגריפס: מיתה.

אספסינוס: דעתך שלך, טיטוס פלוויוס הצעיר?

טיטוס: המצביא! היהודי צעיר כל כך!

אספסינוס: אף־על־פי־כן כבר מספיק לשכב עם אותה אשה סוררת שקרויה כבוד… די לו… קיצורו של דבר, ליגטים… במה הוא מת, בסיף או בתליה?

ניקנור: בתליה!

טיטוס: בסיף!

ניקנור: הוא עבד שמרד!

טיטוס: הוא לחם בגבורה!

ניקנור:בערמה!

טיטוס: נפש רומאי בו!

ניקנור: נפש בזויה של פחדן!

(פולמוס דברים בין המפקדים. עד שהכל משתתקים ופונים אל אספסינוס שנתנמנם בינתים, או שמעמיד פנים של מתנמנם)

אספסינוס: (מתעורר) סיימתם, ליגטים וטריבונים?… ואני נתנמנמתי פורתא… אין טוב לשינה ממשא ומתן של מתווכחים… בסינט ברומא הייתי מתנמנם תמיד על הצד הטוב ביותר… כמעט לצדה של סרביליה שלי…

(שחוק כבוש עובר בין המפקדים)

ידידי, אתם מבקשים לומר שפעם נתנמנמתי אפילו בשעה משחקו המופלא של נירון קיסר בכבודו ובעצמו… אמת הדבר, אמת לרמתה… חטאי זה אני מזכיר כל ימי… קיצורו של דבר, ליגטים וטריבונים… לא שמעתי את המשא ומתן ביניכם… אלא משער אני בנפשי, שהללו היו בעד זה והללו בעד זה… עכשיו אנו פוסקים פה אחד… אני פוסק כך, אברך… מצד עצמך אפשר שאתה ראוי למות בסיף… אלא מרובים המורדים בארצכם… כולם חמומי מוח ומרדפי כבוד… הוי, כבוד זה!… אם אתה מת בכבוד, הם רואים בך גבור ומתעוררים לעשות במותך… ולמה אנו מרבים גבורים בארץ זו, שיש בה גבורים די והותר… לא כך, אברך?… הרח שגם אתה, שפקח אתה, מוכרח להדכים אתי שמוטב לך שתמות בתליה… כך…

טיטוס: תופס את הסיף שלו הה, פלוויוס ווספסינוס! המצביא הגדול! הרשה לי שאכה את היהודי בסיף שלי. ובלבד שלא ימות מיתה בזויה של צלוב!

אספסינוס: כבוד ותהלה לטיטוס פלוויוס הצעיר. רגשות אצילים הם מסימני אזרח רומאי… קם קיצורו של דבר… הוציאו את היהודי לצליבה…

(משמר מקיף את י.ב.מ.)

י. בן מתתיהו: (מניף ידו כלפי אספסינוס) אַוֵה, קיסר! ההולך למות אומר לך שלום!

טיטוס: מהו אומר, אגריפס!

אגריפס: הדיוט! בוודאי שמע שכך אומרים ברומא ואינו יודע בפני מי אומרים.

ניקנור: מעשה ערמה! ערמומיות של חנף אזרחי!

אספסינוס: טעות בידך, יהודי… הקיסר יושב ברומא… אני כאן מצביא… מצביא לגיונות המזרח…

י. בן מתתיהו: הריני עומד לפני מי שעתיד להיות קיסר רומא!

אספסינוס: (במבוכה) מה פטפטן זה טוחן… (מרכין עצמו אל רגלו, כדי להסתיר את אדמומיות ההתרגשות שפרחה בפרצופי) עקבי, עקבי… (שוקע שוב על מושבו, תוך כדי טפול ברגלו).

י. בן מתתיהו: רומאים! לא שבוי מלחמה אני, אלא ברצוני באתי אליכם! למה? כדי לחפש אצלכם מוות? היהודים שביודפת הראו לכם, תחת הנהגתי שלי, שהם יודעים את הסוד איך מתים. ואם בחרתי להשאר בחיים לאחר שכל אחי נספו במלחמה, או מתו איש בידי חברו, כלום נשארתי כדי לקנות לי שעה יתירה של חיים בזויים? וכי לא הוכחתי לכם בכל יום, בכל שעה של ארבעים ושבעה ימים ולילות, שאני בז לחיים של שעבוד? רומאים! לא הייתי בא אליכם, אלמלא נשלחתי מאת כוח עליון על עליונים! נשלחתי אליכם כדי להביא את הבשורה הגדולה!

טיטוס: שמע, אגריפס ידידי, שמע! עכשו הוא מדבר כאחד המליצים שלנו ברומא! מיהו אדם זה?

אגריפס: שמעתי מספרים עליו, שהוא רועה חלומות מנעוריו.

אספסינוס: (ברוגזות, כביכול) תחילה נדמה לי שהוא מתבדח… אדרבא… אני וסרביליה שלי להוטים אחרי דברי בדיחה… טובה בדיחה למוח יגע ולקיבה עייפה…כך… אילו אם אינני טועה, הרי היהודי מדבר באמת ובתמים… קיצורו של דבר, מטורף הוא… הוציאו מכאן את המטורף היהודי!

י. בן מתתיהו: ווספסינוס לבית פלוויוס! אין אני יוצא מכאן עד שאתה מקבל מפי ההולך למות את הבשורה הגדולה, שכל העולם כולו מצפה לה!

אספסינוס: (באנחה מתוך בדיחות הדעת) ידידי, מכיר אני את המטורפים הללו שבמזרח… הם כמו המליצים שלנו ברומא… אלה ואלה אי אפשר לסתום את גרונם עד שהם מוציאים מבטנם את כל הרוח המציקה להם… חה! לא כך, אגריפס?

י. בן מתתיהו: מצביא לגיונות המזרח! דע שמן המזרח יבוא קיסר חדש לרומא! אתה הוא!

אספסינוס: שטות –

י. בן מתתיהו: מפני שהמזרח מצפה להתאחד עם המערב!

אספסינוס: שטות… שטות… שטות…

ניקנור: (בלעג) לפיכך אתה נלחמת כל כך במצביא שהמזרח מצפה לו כל כך –

י. בן מתתיהו: ונוצחתי –

ניקנור – כשנוצחת, מיד האירה לך האמת שהמנצח הוא מי שעתיד להיות קיסר! חנף משום פחדנות!

י. בן מתתיהו: זה לי סימן שנוצחנו. אין מנצח את ישראל אלא מי שעתיד להיות ראש לגויים!

אספסינוס: מנין לך זה?… מזו… מן הנבואה שלכם?… חה!

י. בן מתתיהו: מסורה היא בעמנו עתיק הימים, אלוהינו, מלך מלכי ישראל, אינו מוסר את שלטונו על עמו שלו אלא בידי מלך מלכי הגויים… רומאים! קראו את קדמוניות היהודים, אם לא נמצאו שכך היה לעולם.

ווספסיגוס פלוויוס! אתה כבשת את עיקר הגליל, עכשיו אני בטוח בך שעתיד אתה לכבוש גם את ירושלים שלנו. אין ירושלים שלנו, בירת העולם, נמסרת לידי בשר ודם סתם, אלא לידי שליח של מעלה! משוח מהאלים! קיסר!

אספסינוס: מילא… אם נבואה היא נקבלנה… כך… אך דומה עלי, שאין אתה נביא מומחה, אברך שלי… נביא שמומחה לאותה מלאכה רואה ללב… כך אומרים… ואילו ראית ללבי, אברך, רואה היית שווספסינוס הזקן עיף ויגע מבקש אך מנוחה… לסיים בטוב מלחמה זו… לחזור בשלום למדינת הסבינים שלו לאחוזתו בפלקריני ולזרועותיה הטובות של סרביליה שלו… לשתול באחוזתו שלו כל מיני ירקות ופירות משונים ומשובחים, שמצא בארצות הברברים שכבש לרומא… כך…

י. בן מתתיהו: החכם מכל אדם! מי כמוך יודע, שאדם שנוצר לגדולות אינו הולך אחרי לבו, אלא אחרי הגניוס והמזל שלו!

ניקנור: (גועש משנאה) באמת יהודי זה, שאני מכיר אותו יפה מימי ידידותנו בירושלים, מושלם בכל המעלות הטובות… מצביא הוא! מליץ הוא!… עכשיו הוא עושה עצמו גם נביא! באמת אפשר שהוא גם נביא. אלא כשם שהראה לנו סימנים של מליץ ומצביא, יראה לנו סימן של ממש לסגולת הנבואה שבו. ואנו מאמינים לו מיד!

סופר המחנה: (שבורר בינתים בין מגילותיו, מוציא מגילה אחת שהוא מגיש אותה לטיטוס ולוחש לו כלום)

טיטוס: (מגיש המגילה) לאביו הנה, הנה, אבי!

אספסינוס: מה כאן, טיטוס פלוויוס הצעיר?

סופר המחנה: האגרת שהמצביא היהודי שגר לשלטונו בירושלים בימים הראשונים של מצור יודפת –

טיטוס: והיא נפלה בידינו! ביחד עם השגרירים שלקחנו בשבי –

סופר המחנה: והשבויים תרגמו לנו את הכתוב בה. בה מנבא המצביא היהודי שיודפת תעמוד בפני הרומאים ארבעים ושבעה ימים תמימים… וכשתעלה החמה של יום ארבעים ושמונה, תפול –

אספסינוס: באמת נבא כך?… מעשה מבדח, חה!

טיטוס: המצביא! ווספסינוס פלוויוס! אבי! הרשה לנו שנשחק משחק קטון! נשאיר את היהודי הזה בחיים! אם יתבדה, נוקיע אותו על הצלב! ואם –

אספסינוס: ואם נבואתו תתקיים… חה!… באמת משחק מבדח…

טיטוס: אז נחזיר לו את מתת האלים! את החירות!

אספסינוס: (קם בפרצוף מעוקם, כאילו מרוב מיחוש) רגלי, רגלי… עיפתי ממיחושי זה… בכלל, אתם צעירים ממני,לכם נאה לשחק… עשו מה שתעשו… העקב, אי, העקב!…ובלבד שאתם נותנים לי מנוחה מעט… הולך אני להשכיב את רגלי זו… המנוולת… (מסתלק לאוהלו הסמוך)

טיטוס: (בזריזות יתירה) משמר! קחו את היהודי! שימו אותו במצוק! העמידו עליו משמר חזק! הזדרזו!

(המפקדים מסתלקים אחד אחרי השני)

ניקנור: (מתעכב אצל י.ב.מ. ומניף ידו לברכה, כביכול) יהודי! מי שעתיד לצלוב אותך בקרוב, אומר לך שלום! (מסתלק)

טיטוס: (מתעכב) יהודי צעיר, מעכשיו מזלינו קשורים. מזלם של יוסף היהודי ושל ביל פלוויוס. (הולך)

אגריפס: (שנשאר אחרון בשורת ההולכים, עושה עצמו בודק יפה את כבליו של י.ב.מ.) למה התנבאת, בן מתתיהו –

בן מתתיהו: להם הכוח ולנו הנבואה –

אגריפס: יש קיסר ברומי ולמה עלה על דעתך להמליך חדש –

י. בן מתתיהו: רומי מחליפה את קיסריה, כיצאנית זו את בועליה –

אגריפס: הזקן פלוויוס אינו מבקש לו אלא מנוחה, מה לו ולכבוד קיסרים –

י. בן מתתיהו: הזקן מצפה למזל של קיסר. אלא שהוא חושש לעין הרע. לפיכך לבו לפיו אינו מגלה –

אגריפס: ומנין לך שהוא זוכה להיות קיסר. הרבה מצביאים לרומי והכל קופצים על זר קיסר –

י. בן מתתיהו: אספסינוס אוחז בידיו את הלגיונות של המזרח והלגיונות שלו עושים מלחמה גדולה. כל זמן שהם שקועים במלחמה זו, הם רואים עצמם מיוחסים ותקיפים. ממילא הם ממליכים קיסר משלהם בשעת מבוכה לרומי, שהיא מוכרחה לבוא ויכולה לבוא בכל יום, בחיוך כל־שהוא וטוב לבם של הלגיונות יוכשר מעט על ידי הנבואה שלי –

אגריפס: ברם, אם יש כמה בנבואתך… מכיר אני בך, בן מתתיהו, שפקח אתה… הרי אפשר שאספסינוס לא יזדרז עכשיו לעלות על ירושלים כדי לכבשה… מפני שאם הוא מסיים את המלחמה, הלגיונות יוצאים מרשותו ולמה לו להפקיע את הלגיונות שלו… מוטב לו שהוא אוחז אותם בידיו על כל מקרה שיבוא… על כל מקרה שיבוא…

י. בן מתתיהו: בינתים אין ירושלים נחרבת, אגריפס המלך!

אגריפס: אלא מה יועיל לנו כל זה! ירושלים נחרבת בין כך ובין כך. אם במוקדם, אם במאוחר. כמה שהזהרנו את עם ירושלים מפני הפולמוס ברומאים, לא הועלנו כלום. את אגריפס הם קוראים עבד רומי, בן בנו של הורדוס העבד האדומי. ואת בן מתתיהו הם יפרסמו מחר כבוגד. החורבן בא ממילא -

י. בן מתתיהו: מלך אגריפס, אנו מצווים, לדחות את החורבן ויהי מה. כל זמן שאנו דוחים, יש פתח תקווה לשלום עם רומי –

אגריפס: (למשמר בפנים זועפות) נזפתי בשבוי בעד המרד שמרד בקיסר והזהרתיו שלא ינסה את מזלו לברוח מן המצוק. בדקתי את כבליו ואעפ"י שהם עשויים יפה, עליכם לבדוק אחריו בשבע עינים. שמעתם שהוא מעמיד פני נביא, שיש בכוחו לעשות נפלאות… ובכל אופן, ערום הוא… הולך לו

המשמר: (מוליכים את י.ב.מ.)

י. בן מתתיהו: (לחיילים בחיוך מאיר) ילדים! כשאני יוצא מעבדות לחירות, הריני מחלק לכל אחד מכם מאה ססטרציות..

 

תמונה ד'

(אוהל שמשמש לשבת במחנה. ערב.

י. בן מתתיהו לבדו. הוא כבול עדיין.)


אגריפס: (מכניס ראשו לתוך הפתח: בקול רם מן המדה) יוסף יהודי! אתה כאן?

י. בן מתתיהו: (קם וניצב כלפקודה) כאן, אדוני המלך!

אגריפס: (בקול כבוש, כשהוא בודק בעיניו על ימין ועל שמאל) אין כאן איש מלבדיך?

י, בן מתתיהו: (בלחש) אין איש.

אגריפס: (נכנס ועושה את עצמו בודק את כבליו של הלה) נירון קיסר טרף את נפשו בכפיו

י, בן מתתיהו: (בהתרגשות עצומה) באמת!

אגריפס: (סותם את פיו) בכף ידו הס

י, בן מתתיהו: (כובש את התרגשותו) ידעתי שאותו מטורף עתיד ליטרף בידי עצמו. מי במקומו?

אגריפס: מרומי באות שמועות על אנדרלמוסיא ופולמוס גדול בין הלגיונות. לגיונות המערב מתנצחים ביניהם את מי ימליכו קיסר רומי…

י, בן מתתיהו: מפקדי הלגיונות שלנו – מה הם אומרים?

אגריפס: הם מחרישים. ואילו מרגיש אני בהם שהם מהלכים כנשים בהריונן. (בשחוק עצור) חה,,, אפשר שלבם מלא מזרע הנבואה שלך, שעכשיו הגיעה שעתה לנבוט…מה אתה אומר לכך, יוסף… הנביא?

י, בן מתתיהו: עכשיו הם מוכרחים לעשות את אספסינוס שלהם לקיסר!

אגריפס: באמת מקצת נבואתך באה. בינתים אספסינוס השהה את המלחמה ואינו מזדרז לעלות על ירושלים… (בשחוק כבוש).. חה… מי יודע, אפשר שנבואתך מתקיימת בשלמות… (שתיקה כל־שהיא) ואילו אין נבואה מתקיימת אלא כם כן מסייעים לה… לא כך, יוסף בן מתתיהו? לפיכך אני מנסה עכשיו דבר אל טיבריוס אלכסנדרוס, נציב מצרים… כוחו גדול, מפני שבידיו כמה לגיונות… ואף־על־פי שמומר הוא ויצא מכליו כדי להראות את עצמו רומאי גמור, הריני בטוח בו שאין הוא רוצה בחורבן ירושלים, אלא בירושלים שהיא נאמנה לרומי… ומתי ירושלים נאמנה לרומי בלא פגם? כשהיא שוב בידי הורדוס ולא יבידי הנציב הרומאי… טיבריוס אלכסנדרוס זה לבו רוחש אך טוב לבירוניקי אחותי ולי, מימי אביו שהיה ידיד נפש של אגריפס אבי… לפיכך דעתו תהיה בוודאי נוחה מזה, שאגריפס בן אגריפס ימלוך בירושלים במקום נציב רומאי… ואם הוא רוצה, הריהו יכול להכריז את אספסינוס קיסר על דעת הלגיונות שלו ושאר הלגיונות במזרח ממילא מוכרחים להגרר אחריו ולעשות כמותו… (שתיקה קצרה) ואם אנו מצליחים וירושלים ניצלת מחורבן ואני מולך בירושלים, אני עושה את יוסף בן מתתיהו כוהן גדול בירושלים!

י. בן מתתיהו: (מרכין ראשו בחיוך גנוב) חן, חן, אדוני המלך

סופר המחנה: (נכנס) יוסף היהודי – (רואה את אגריפס) המלך! שלום למלך!

אגריפס: נכנסתי לבדוק אחרי השבוי שלנו. חושש אני שלא ימלט מכאן. אתם נוהגים בו חסד שלא מן המדה. העברתם אותו מן המצוק אל לשכת המחנה. ואת המשמר עליו כמעט שבטלתם.

סופר המחנה: בפקודת טיטוס, אדוני המלך. טיטוס עשה את היהודי מתורגמן, שיעמוד ויתרגם בינינו ובין היהודים.

אגריפס: לפיכך חובה כפולה ומכופלת עליכם לבדוק אחריו שבע פעמים ביום, שאם לא כן אתם מתחייבים בנפשכם לקיסר ולמצביא. (יוצא).

סופר המחנה: יוסף היהודי! שני יהודים משונים באו אלינו ואתם דבר משונה, ארון מתים. דבר אתם, מה הם מבקשים כאן. ואם מרגלים הם ̶ (תנועה של חנק– (ראה הזהרתיך יהודי, מיד הם נכנסים לכאן. (בצאתו, הוא פותח את האוהל בפני שני תלמידיו של ר' י. בן זכאי, שמכניסים אתם ארון מתים.)

י. בן מתתיהו: מי מת?

תלמיד א': (בלחש) סוד! (רואה את י. ב. מ.) בן מתתיהו!

תלמיד ב': הבוגד!

תלמיד א': רוקק שקץ תשקצנו!

תלמיד ב': (משיב ברקיקה) חרם הוא!

י. בן מתתיהו: מה אתם מבקשים כאן, יהודים?

(הללו עוטים פניהם בגלימותיהם ושותקים)

תלמיד א': לחברו אמור לו, שאנו מבקשים את שליט רומי…

תלמיד ב': חס ושלום שאטנף את שפתי בדבור עם בוגד?

אמור לו אתה!

י. בן מתתיהו: הללו משערים בנפשם שקל להגיע אל שליט! אין יהודים באים אל השליט אלא על ידי יוסף בן מתתיהו. ספרו לי מהם מבקשים מאת השליט, שבלא איני רשאי להביא אותם אליו.

(התלמידים פותחים בשתיקה את הארון, ומתוכו יוצא בתכריכים לגופו ר' יוחנן בן זכאי)

רי. בן זכאי: (ממצמץ בעיניו כלפי האור הקלוש של מנורת השמן) הרבה אור כאן! (בודק את הסביבה בעיניו ומרמז בידו לתלמידים שיצאו. הם מסתלקים. הוא בא ומסב על מושב ושותק מעט, כמי שכונס את כל עצמו. זוקף עיניו, כאילו רואה לפתע את העומד לפניו) שלום עליך, יוסף בני.

י. בן מתתיהו: אין רבן של ישראל חושש להקביל שלום לבוגד מישראל?

י. בן זכאי: בני, אפשר שגם אני מוחזק מעכשיו בוגד. עזבתי את ירושלים בשעת צרה גדולה –

י. בן מתתיהו: בארון מתים. רבי! בתכריכים של בר־מינן! בוודאי באת לכאן בשליחות גדולה, שטעונה סוד שבסוד –

י. בן זכאי: (בשחוק ילדותי טוב מאד) מוכרח הייתי ליכנס בארון זה… הי… הי… מפני הגזירה שגזר יוחנן –

י. בן מתתיהו: איזה יוחנן?

י. בן זכאי: יוחנן מגוש חלב, ראש קנאי ירושלים. הוא גזר שאין איש יוצא מירושלים אלא אם כן הוא מת –

י. בן מתתיהו: הרי שבן־לוי זה עושה עכשיו בירושלים כמי שעושה בתוך שלו.

י. בן זכאי: לפיכך שמתי את עצמי מת ובלבד שאני בא לפני שליט רומי – (קם בזריזות יתירה, שלא לפי גילו של ישיש כמותו) היכן השליט, בני?

י. בן מתתיהו: מה לי ולשליט, רבי! מפני שבוגד אני, אתה חושד בי שאני מצוי אצל הרשות?

ר' י. בן זכאי: בני, לא בעצמך אמרת לפני שעה קצרה, אין היהודים באים אצל המצביא אלא על ידי יוסף בן מתתיהו –

י. בן מתתיהו: מדוע אין רבן שואל מה יוסף עושה כאן, שהרשות נוהגת בו חסד כל כך –

ר' י. בן זכאי: בני, לאחר שנזדמנת לכאן, אתה עושה שליחות –

י. בן מתתיהו: רבן של ישראל! לא בכדי אתה נקרא בפי הדור זיווה של חכמה! הן, רבי! שליחות אני עושה כאן!

ר' י. בן זכאי: רצוני לומר, אתה משמש פֶּה –

י. בן מתתיהו: הן, רבי! פה אני משמש לשני עולמות' שאינם סוברים זה את זה!

ר' י. בן זכאי: רצוני לומר, אתה עוזר ומסייע –

ח. בן מתתיהו: הן, רבי! אני עוזר ומסייע לישראל ולעולם! ברוך המקום! סוף כל סוף, נמצאה נפש גבוהה אחת, שירדה לסוף נפשו של יוסף! (כובש פניו בשולי תכריכיו של הלה) רבי שלי! ידי יוסף כבולות! מפני שעדיין שבוי אני וצפוי כל שעה לתליה! אילו היו ידי יוסף מותרות, היה יוצק עכשיו מים על ידיך, רבי, כמו בנעוריו!

ר' י. בן זכאי: בני, לך עמי מיד אצל שליט רומי –

י. בן מתתיהו: מוקדם עדיין, רבי –

ר' י. בן זכאי: כל רגע דוחק. מוכרח אני לבקש ממנו –

י. בן מתתיהו: רבי, אם אנו מבקשים ממנו עכשיו שיניח לירושלים ולא יחריב אותה, עד ש –

ר' י. בן זכאי: בני, לא באתי לבקש על ירושלים –

י. בן מתתיהו: אלא מה אתה מבקש, רבי –

ר' י. בן זכאי: את יבנה ובנותיה –

י. בן מתתיהו: יבנה! למה לך יבנה זו, רבי?

ר' י. בן זכאי: (בסוד שבתמימות) בני, אם השליט יבטיח לי שיניח ליבנה ולא יחריב אותה אחרי חורבן ירושלים וכל הארץ הוא נותן לי אותה, מיד אני מביא לשם את תלמידי שלי ולנשארו בעליתי… מעטים נשארו, בני, מעטים… ואנו עוסקים שם בתורה… בשחוקו הילדותי התמים כרם אני נוטע ביבנה… הי… הי כרם של תורה, בני.

י. בן מתתיהו: רבי, דבר של מה בכך זה אתה עושה בשעה גדולה זו!

ר' י. בן זכאי: שעה גדולה זו, אמרת, בני… מי שאמר שעה גדולה זו, לא אמר אלא דבור בעלמא… אין שעה גדולה זו דווקא… כל שעה שלו שאדם חי אותה כאילו הוא רואה בה חיי עולם, היא שעה גדולה…

י. בן מתתיהו: רבי, פולמוס גדול ירד לעולם, שלא היה עוד דוגמתו! אין אתה חש, רבי, שבשעה גדולה זו חייבים אנו לעשות מעשה גדול שמביא גאולה לעולם!… הייתי ברומי, רבי, ראיתי שאף־על־פי שזו כבשה את כל העולם כולו, היא נטרפת והולכת מפני שאין לה רעיון… לפיכך היא נופלת בידי מטורפים ממש, כנירון קיסר שלהם, מפני ששלטון שאין עמו רעיון סופו שהוא טורף את עצמו… וירושלים שלנו זכתה באור של אמת והיא יודעת להיכן לנהוג את העולם, אלא שהיא מבדלת עצמה מן העולם… לפיכך כף היא נופלת בידי מטורפים, כיוחנן בן־לוי זה וחבריו, שהם במעשיהם שלהם מוציאים אותנו מן העולם, חלילה… אין אתה חש, רבי, שהגיעה השעה שרומי וירושלים מתאחדת! זו נותנת שלטון שלה וזו רעיון שלה!… אז יש הנהגה שלמה לעולם זה שלנו ששרוי באנדרלמוסיא!

ר' י. בן זכאי: אשריך, בני, שאתה רואה קץ נחמד זה. אני – אפשר משום קוצר ראיה שלי – עדיין אין אני רואה קץ זה. כיצד ישראל ישלים עם רומי, אם יעקוב שבו אינו יכול לוותר על הבכורה שלו! כיצד רומי תשלים עם ישראל, אם עשיו שבה אינו יכול לוותר על חרבו וקשתו! –

י. בן מתתיהו: אנו משלימים ביניהם, רבי! למה בא פולמוס גדול זה, שלא היה כמותו? כדי שנעשה בשעה זו, שהיא אחרית הימים, סוף לפולמוס! סוף למלחמת היהודים בעולם! אנו קונים בזה את השלום הגדול האחרון! שלום על ישראל ושלום על העולם!

ר' י. בן זכאי: בני, נדמה לי שלא שתי אומות נלחמות עכשיו זו בזו, אלא שני שרים נלחמים. יעקוב ועשיו התנקשו. איך אתה משלים בין שני שרים!

י. בן מתתיהו: רבי! בוא שמע! בסוד אני נשאר כאן, בין הרומאים, כדי לתפוס אותם בלבם… כבר כבשתי מהם כמה שכבשתי… תחילה בגבורה שלי שעשיתי ביודפת… אחרי כן בנבואה שלי שנבאתי שאספסינוס נעשה קיסר…וכשתבוא הנבואה – ואי־אפשר שלא תבוא, רבי! – הם נשמעים לי לגמרי… ואני עושה כאן מה שאני עושה, כדי לעכב בעדם שיחריבו את ירושלים… אני נותן בלבם שלהם שיבקשו שלום עם ירושלים… כדי שיכנסו לשם לא כשליטים סתם, שאינם מעלים ואינם מורידים, אלא כשליחים שמאירים באור שלהם מהר הבית שלנו לכל העולם כולו… סברת את כוונתי, רבי?

ר' י. בן זכאי: (מנענע בראשי, כילד ששומע לאגדה מופלאה) יפה דורש אתה, בני… יפה אתה דורש… ואילו אפילו אם אתה כובש את הרומאים שלך, מה אנו עושים עם הכתות שלנו בירושלים?… כיוון ששרו של יעקוב ושרו של עשיו נלחמים זה בזה, ישראל מוכרחים לעשות מה שהם עושים, אפילו אם הם מביאים על עצמם חורבן אחרי חורבן, עד שירושלים נחרבת לגמרי… איך אתה מעכב בעדם!

י. בן מתתיהו: אתה, רבי! – אתה חוזר מיד לירושלים… אתה מפר את תורתך, מפני שעת לעשות מעשה גדול… אתה מתערב בין הכתות… ואתה תופס בלבם את עם ירושלים ומעכב בעדם שיעשו מעשה אחרון של טירוף… אתה נותן בלבם שלהם שיבקשו בשעה אחרונה שלום עם רומי… ואז, חייך שמכניס אני את הרומאים שלי לירושלים בסימן של שלום וחסד

ר' י. בן זכאי: ואתה נעשה שרה של ירושלים… הי… הי,,, אפשר מלך בירושלים…

י. בן מתתיהו: רבי, כבוד זה איני מבקש לעצמי… דממה קצרה.. מפני שקטון הוא בעיני. מניח אני כבוד זה לאגריפס, שמבקש בכל נפשו למלוך בירושלים והוא מוכן ומזומן לשלם לי, בעד השלום עם רומי שאקנה בשבילו, מחיר הגון של ציץ כוהן גדול… יהיה לו אשר לו, כבוד הנזר עם כבוד הציץ… נפש גסה זוללת את השררה לתיאבון. מפני שהיא טועמת בו מאכל משובח כביכול. ואילו מי שטעמו משובח באמת, יודע שיש מאכל טוב מזה… טוב שלטון בלא שררה! שלטון בצנעא! שלטון הרעיון! רעיון שלך שחבוי בנפשך, כחמה זו בנרתיקה, עד שהוא יוצא ממך בצנעא ולובש אור מאיר והולך בגלוי!

ר' י. בן זכאי: אתה מבקש גדולות, בני, ואני מבקש דבר מועט. איך נלך ביחד! משל למה הדבר דומה? צבי וצב שנזדמנו בדרך אחת… הי… הי…

י. בן מתתיהו: ואין אתה חושש, רבי, שדורות אחרונים יאמרו: היתה שעה גדולה בישראל ורבן של ישראל, העמוד הימני, הפטיש החזק, החמיץ את השעה!

ר' י. בן זכאי: העמוד הימני… (מראה על קומתו הגוצה) הי… הי… הפטיש החזק… (מראה את אגרופיו המצומקים הקטנים) הי… הי… דבורים בעלמא… דבורים בעלמא… הי… כל שעה של חיי חייתי, בזכותה של תורה, כאילו היא שעה גדולה… עכשיו ששעה באה לעולם שמחריבה הכל, מה אעשה ולא אציל את זו שבזכותה כל שעה היתה לי שעה גדולה… כך, בני… דורות אחרונים שאתה אומר, בני… מי שאומר דורות אחרונים, לא אמר אלא דבור בעלמא… חייב אדם לעשות מה שהוא יכול לנפשו ולדורו שלו… ואם אני עושה מה שאני יכול, אפשר שתהיה מזה הצלה פורתא… הצלה מועטת כזית… גם לדורות אחרונים אלה שאתה אומר, בני…

סופר המחנה: (נכנס)

י. בן מתתיהו: רבי, סופר שלהם בא. מיד הוא שואל ועלי להשיב לו. מה אני אומר לו, רבי?

ר' י. בן זכאי: אמור לו בני, שבאתי אל השליט שלהם לבקש בקשה… בקשה קטנה… מועטת… ממש – (מודד אצבעותיו) כזית… שלא תכביד חלילה על השליט שלהם… אמור לו כך, בני.

סופר המחנה: מי הוא זה… המת החי?

י. בן מתתיהו: רבן של ישראל…

סופר המחנה: מעין כוהן גדול שלנו?

י. בן מתתיהו: לא. אלא ראש התורה והמסורה של היהודים..ראש בית־דין… רב וגדול של כל היהודים…"

סופר המחנה: (מודד את קומתו הגוצה של הישיש) מהיכן בא?

י. בן מתתיהו: מירושלים בא –

סופר המחנה: מעיר שנידונה למות, אפילו החיים יוצאים בדמות מתים… חה… חה!

י. בן מתתיהו: הוא מבקש לדבר עם המצביא –

סופר המחנה: מה הענין?

י. בן מתתיהו: בקשה לו למצביא. הוא אומר, בקשה קטנה, מועטת.

ר' י. בן זכאי: (מנענע ראשו לתנועות השפתים של הלה)

סופר המחנה: אמור לכבודו, שאין שעתו של המצביא פנויה עכשיו לדברים קטנים ממין זה, ואי אפשר לי להטרידו בשל אלה –

י. בן מתתיהו: רבי, הוא אומר שהשליט שלהם טרוד בדברים העומדים ברומו של עולם שלהם ואי אפשר להטרידו בדברים של מה בכך –

ר' י. בן זכאי: (בזריזות יתירה) הריני מוכן לחכות, בני… אמור לו, בני, שהנני מוכן ומזומן לחכות עד שהשליט מתפנה לקרוא אותי לפניו… אמור לו כך, בני.

י. בן מתתיהו: רבן אומר, שהוא מוכן לחכות עד שהמצביא יקרא לו בכל שעה שיקרא.

סופר המחנה: יחכה, איפוא. ואתה, יוסף היהודי, תהא מכניס את האורח אצלנו לפי כבודו שמגיע לו.

ר' י. בן זכאי: (מנענע בראשו אחרי דבריו של הלה) הנני מוכן לחכות… (בשחוק מאיר).. אין הדבר דוחק… הי… הי… דבר מועט… הי־הי… דבר של מה בכך… הי… הי…


 

תמונה ה'

(באוהלו של המצביא הרומאי, ערב. אספסינוס פלוויוס ובני־הלוויה שלו מסבים בסעודה, ביניהם טיטוס, אגריפס, בירוניקי, טיבריוס אלכסנדרוס ומפקדי הלגיונות: סופר המחנה עומד מאחורי מושבו של המצביא. בין המסובים זונות שמלוות את המחנה, נשים מגזעים ומצבעים שונים, כושיות, מצריות, גרמניות, בריטיות. הסעודה בכל תקפה, קרובה להוללות).

אספסינוס: (שמחזיק על ברכיו כושית, מרים כוסו בשמאלו) אחרי ששתינו לשלום טיבריוס אלכסנדרוס, נציב מצרים, שבא לכבד את מסיבתנו… קיצורו של דבר… אנו שותים עכשיו את כוסנו לשלום הקיסר–

טיבריוס אלכסנדרוס: (מרים כוסו) לקיסר פלוויוס ווספסינוס, שלום!

אספסינוס: הזהר בבדיחותיך, נציב מצרים… בעד בדיחה מחוצפת שכזו חייבים מיתה… כך.

המפקדים: (כאיש אחד, כשהם מרימים כוסותיהם) לקיסר פלוויוס ווספסינוס, שלום!

טיבריוס אלכסנדרוס: מצביא, עכשיו כל הליגטים שלך חייבים מיתה – מחייך

אספסינוס: (מכה בסיף שלו על השולחן) די! (כובש את עצמו; לכושית שלו, תוך דעה זחוחה) הם כבר מבוסמים כראוי… חה… (לאגריפס, שיושב אצלו) זכור אני, אגריפס ידידי… פעם אחת, כשהייתי עם הלגיונות שלי בבריטניה –

ט. אלכסנדרוס: ווספסינוס פלוויוס, דעתי שלי צלולה לגמרי, כרגיל… אגב ארחא, לא על דעתי שלי אמרתי מה שאמרתי, אלא על דעת הלגיונות שלי במצרים. הלגיונות שבמצרים נשבעו אתמול שבועת אמונים לפלוויוס ווספסינוס קיסר רומא. (מחייך)

פרונטון ליטרניוס: ואנו עושים כמותם, מצביא… מה היה בדעתי לומר… אנו כאן עושים מלחמה… ויש חוקים למלחמה… מי שעושה מלחמה גדולה, לו הבכורה… הלגיונות שברומא מהם עושים?… הולכים בטל… זוללים וסובאים… חיים חיי הפקרות… והם מעזים להמליך ברומא קיסרים משלהם!… אנו כאן… מה היה לומר… אנו משליכים את נפשנו מנגד… אנו – קיצורו של דבר… אנו רוצים להמליך קיסר משלנו!

סקסטוס צראליס: (מוציא צרור מגילות ומנופף בו) אגרות אני מקבל מרומא, שהעיר נטרפת במלחמת אזרחים. מהראוי ליתן הדעת על כך, שבינתיים המתיהדים שעושים את סימן הצלב מגרים בצנעא את העבדים לשלטון. ואם רומא נשארת ברפיונה שלה, עוד מעט משתלטים עליה העבדים. אנו חייבים להעמיד על רומא קיסר שיד חזקה לו! טיטוס פלוויוס הצעיר, אמור לאביך את הדבר שנתנו בפיך.

טיטוס: (קם) הה, פלוויוס ווספסינוס! הה, מצביא! בשם כל הליגטים של הלגיונות שלנו –

אספסינוס: מה אני שומע?.. דרשה!… שונא אני דרשות, אגריפס ידידי… כשאני שומע דרשה, תמיד אני מתנמנם…

חה… מי שם דורש?… טיטוס פלוויוס הצעיר!… מוטב שאתה נוטל בזרועותיך את בירוניקי שלך… קליאופטרה של יהודה… חה… זכית באשה מנוסה ובדוקה שכזו, יונק שכמותך, ואילו אין אתה ראוי לכך… חה… מרים כוסו לחייך, טיטוס פלוויוס הצעיר… בגילך שלך, ינוקא, הייתי מחזיק בזרועותי שתי נקבות בבת אחת… חה… אלא שלא נזדמנה לי מין בירוניקי שכזו… חבל!… לחייך, קליאופטרה של יהודה!… אני אומר לך, אילו סרביליה שלי ראתה את בנה דורש בסעודה במקום לקיים נאה, מיד היתה כובשת את פניה בבושה גדולה… חה… היכן כוחך שלך, בירוניקי!

בירוניקי: טיטוס פלוויוס הצעיר להוט אחרי הכבוד הראשון שלו במלחמה. לפיכך אין נפשו האמיצה שלו פנויה לכבוד של מה בכך של נצחון על אשה. ואין אשה צריכה לעכב בעד הגבר, שמבקש את הכבוד הגדול. לחייך, מצביא. (שותה)

ט. אלכסנדרוס: ליגטים, המצביא צודק. למה דרשות בין אחים חיילים. יבוא המעשה עצמו וידבר.

פרונטון ליטרניוס: (ניגש אל פתח האוהל קורע אותו לרווחה, בחצר, לאור אבוקות בוערות, מופיע מראה הדור של לגיונות, שהומדים ערוכים ברבוע, מוכנים לאיזה טקס.)

אספסינוס: מה שם?

פרונטון ליטרניוס: הלגיונות עומדים הכן –

אספסינוס: מי כנס אותם –

סקסטוס צראליס: אנו, הליגטים –

אספסינוס: משחק זה מהו –

טיטוס: הליגונות מבקשים להשבע שבועת אמונים לקיסר שלהם פלוויוס ווספסינוס, הה, מצביא!

אספסינוס: (דוחף מעליו את הכושית) בול־עץ שכמותך!… אילו היתה כאן סרביליה שלי!… זו יודעת מה נחוץ לגבר בגילי שלי… (מצנן את פרצופו המשולהב) עיפתי… תמה הסעודה, ידידי וליגטים… השתעשענו דיינו… עכשיו לעסקים… עוד עלי לעסוק הערב בכמה דברים דוחקים… (אל סופר המחנה) מהם העסקים שעומדים לטפול?

סופר המחנה: (מגמגם במבוכה) מצביא… רצוני לומר, קיסר… כלומר, מצביא –

אספסינוס: אל תגמגם, לבלר. אמור דבור ברור –

סופר המחנה: אין עסקים יותר. כולם –

אספסינוס: פשפש בזכרונך, לבלר… בוודאי אתה מוצא עסק שטעון סידור –

סופר המחנה: לא… הן… בשמחה גדולה יש עסק!… יהודי יושב כאן כמה שבועות וממתין לבוא לפניך, הה, פלוויוס ווספסינוס!

אספסינוס: (בהתעוררות) מיהו? מהיכן הוא? מהו מבקש?

סופר המחנה: גדול שלהם… מין כוהן גדול… או מין פילוסופוס… מירושלים בא… אל הקי – אל המצביא… לבקש משהו –

אספסינוס: שיכנס מיד!

סופר המחנה: (יוצא בזריזות)

ניקנור: (נכנס. בקול רם מן הראוי) הלגיונות מוכנים, ליגטים.

אספסינוס: (עושה עצמו כאינו רואה ואינו שומע) ובכן, אגריפס… מעשה נאה בקשתי לספר לך… באמת מעשה שהיה… פעם אחת, כשהייתי עם הלגיונות שלי בבריטניה –

סופר המחנה: (מכניס את ר' י. בן זכאי ואתו את י. בן מתתיהו)

אספסינוס: האברך!… עדיין אתה חי, יהודי!… אלא דומה עלי שבקרוב מאוד תעלה על הצלב… חה… (בודק בעיניו את ר' י. ב.ז.) וזה… הזקן מירושלים?

ר' י. בן זכאי: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שחלק מכבודו לבשר ודם!

אספסינוס: מה הברכה שזקן מכובד זה אומר לי?

י. בן מתתיהו: רבן מברך את קיסר רומא.

אספסינוס: חה… הכל מתבדחים על חשבונו של ווספסינוס הזקן… מנין לזקן שלך שאני קיסר… בוודאי אתה אמרת לו… נביא שכמותך!… ניקנור, ברגע זה עלה בזכרוני, שיהודי זה התנבא עלי… חה… מעש/ה מבדח… היהודי התנבא עלי וניקנור נשלח לקיים את הנבואה…

ניקנור: אפילו אם נבואתו מתקיימת, חייב היהודי למות על הצלב.

אספסינוס: (קורץ בערמומיות) דומה עלי שניקנור שלנו שונא עכשיו את היהודי שלו שנאה יתירה… חה… הגיון. טריבונוס ניקנור! צדק, טריבונוס ניקנור!… אם נבואתו של היהודי מתקיימת, הרי הבטחנו לו חסד של חנינה… מה אתה אומר, ניקנור?

ניקנור: אפילו אם היהודי ניצל מהצלב, הוא בא על ענשו באופן אחר.

אספסינוס: צעירים, צעירים… אין הגיון במעשיכם… קיצורו של דבר – (לי.ב.מ.) מיהו הזקן המכובד?

י. בן מתתיהו: רב וגדול, ראש כל היהודים. לא בשלטון ולא בכוח, אלא ברוח. ראש התורה והמסורה שלהם. מין פילוסופוס שלהם.

אספסינוס: זקן מכובד ביותר… מעולם הייתי מכבד ראשים רוחניים… פילוסופים וכיוצא בהם… הם מרבים שלום וסדר בעולם… כך… אמור לו ברכה בשם הצבא הרומאי, שמביא בכל מקום שלום וסדר… מהו מבקש?

י. בן מתתיהו: מצביא, רבן מבקש שתתן לו במתנה את יבנה –

אספסינוס: יבנה! זו שעשיתי אתה שלום? למה לו עיר זו?

י. בן מתתיהו: הוא מבקש להקים שם בית־מקדש – לאמר, מין אסכולה שלהם… אסכולה לתלמידיו שלו, שעוסקים בפילוסופיה שלו –

אספסינוס: כך –

ר' י. בן זכאי: אמור לו, בני, אמור לשליט שזהו דבר של מה בכך –

אספסינוס: כך… ואיך הוא בא לכאן?

י.ב. מתתיהו: בסוד גדול. בארון מתים –

אספסינוס: ארון מתים!… חה… מעשה מבדח… (לסופר המחנה) רשום, לבלבר… מעשה מבדח באמת…

י. בן מתתיהו: בסכנת נפשות בא, מפני ש –

אספסינוס: בסכנת נפשות, אתה אומר?… כך… אין אדם מוסר את נפשו על דבר של מה בכך… קורץ בערמומיות ווספסינוס הזקן הוא אכר בן אכרים ומבין בעסקי מיקח וממכר… אפשר שהזקן המכובד שלנו מבקש לבנות מבצר ביבנה שלו ועושה משם מלחמה בנו… מה?

י. בן מתתיהו: רבי, השליט אומר, אפשר אתה מבקש לעשות ביבנה מלחמה ברומי –

אספסינוס: יבנה נגד רומא!… חה… חה… (שוחק בטוב לב)

כל המסובים: (שוחקים בשחוק אדיר)

ר' י. בן זכאי: (שוחק מלוא פניו) הי… הי… יבנה נגד רומי! הי… הי… יבנה נגד רומי!…

(שחוק כללי)

אספסינוס: מכל מקום, הבקשה צריכה עיון… כך…

אמור לזקן המכובד, שבקשתו שלו צריכה עיון…

(מהחוץ מגיעים קולות נרגשים)

ניקנור: מצביא! הלגיונות רוגנים!

אספסינוס: (בתמימות) הלגיונות? כלום מה הללו מבקשים?

ניקנור: למסור למצביא שלהם זר של קיסר –

אספסינוס: (קופץ) לפזר אותם! איש לאוהליכם, לגיונות!…

גם אתם ליגטים!… ואתה, טיטוס פלוויוס הצעיר… בן סורר!… אני אוציא מידיך את השלטון על כל הצבא שלי… עכשיו אני עושה את טיבריוס אלכסנדרוס מפקד על כל הצבא שלי במקומך… שאתה סרחת לקיסר ואי אפשי שבן שלי יחטא לקיסר… תן הסיף שלך… לך אל המצוק… שם תשב חבוש כמה שתשב… כך

פרונטון ליטרניוס: (מתיר הסיף שלו) קח גם את הסיף שלי, מצביא… מה היה רצוני לומר… אני הולך אל המצוק ביחד עם טיטוס פלוויוס האציל…

(כל המפקדים עושים כמוהו)

אספסינוס: מה כאן! מרד!

סקסטוס צראליס: מרד נגד המצביא פלוויוס ווספסינוס בשם פלוויוס ווספסינוס קיסר רומא.

אספסינוס: (בכעס עשוי יפה ) ווספסינוס הזקן חייל הוא… כך… חייל היה כל ימיו וחייל ישאר עד יום מותו… אין הוא סובר כלום בעסקי מדינות וכיוצא באלה… אין הוא עושה כלום נגד הסדר והחוק… כך… קיצורו של דבר… רק בכוח אפשר להכריח את ווספסינוס שיעשה מעשה שאינו כחוק… הן, ליגטים מורדים!… השמעתם?… רק בכוח! באונס!

ט. אלכסנדרוס: (מחליף מבטים עם הליגטים ונותן להם סימן בקריצת עין)

פרונטון ליטרניוס: (שולף סיף שלו) מצביא… צר לנו שאנו מוכרחים ללהזדקק לכוח…

סקסטוס צראלים: (שולף את הסיף שלו) אלא שאנו חייבים להציל את רומא!

כל המפקדים: (מקיפים את אספסינוס ומאיימים עליו בסיף) מוות או זר של קיסר!

אספסינוס: טיבריוס אלכסנדרוס… אגריפס ידידי… בירוניקי היפה… אתם עדים שהם עשו בי מעשה אונס… בעיניכם ראיתם, לא כך?… באיום של מוות הם רוצים להוציא ממני הסכמה נגד רצוני… הם מרדו בי, עכשיו הם ממיתים אותי, אם איני מסכים להם… קיצורו של דבר… מה לעשות?… (אל הכושית) מה לעשות נקבה? (היא עוגבת עליו מתוך טמטום. הודף אותה) בול עץ־שכמותך!… אילו היתה כאן סרביליה שלי, היתה יודעת מה להשיב… קיצורו של דבר… ליגטים, אתם מתחייבים בנפשכם לפני הקיסר שברומא ואני, פלוויוס ווספסינוס, נקי… טריבונס ניקנור, צא אל הלגיונות ואמור להם שאני בא מיד… עמוד!… טריבונוס ניקנור! אני עושה אותך ליגטום של הלגיון השנים־עשר… נזכרתי שלגיון זה נשאר עד היום בלא מפקד, משום מפלתו המבישה תחת הנהגת צסטיוס… (המפקדים וניקנור יוצאים) ואתה, טיטוס פלוויוס הצעיר… בן סורר כמותך!… צא אתי… עמוד, טיטוס, עמוד!

טיטוס: מה לך, ווספסינוס פלוויוס?

אספסינוס: ברגל שמאלית צא, הדיוט שכמותך! מסורת היא בבית פלוויוס… כשהולכים לעשות עסק, יוצאים ברגל שמאלית… כך…

טיטוס: (בהתרגשות) אבא, אבי –

אספסינוס: (מניח ידו על כתפו בעדנה) בני – (כובש את עצמו)

(בנעימה של רוגזה) מה לך עוד, בן סורר?

טיטוס: לפני שאתה יוצא אל הלגיונות, אנו חייבים לסלק חוב –

אספסינוס: חוב!

טיטוס: ליהודי –

אספסינוס: שנבואתו נתקיימה… מעשה מבדח… חה… בר מזל אתה, אברך… מה לעשות… מקובל בבית פלוויוס, אל תחוב, ואם חבת סלק… (לסופר המחנה) התירו את כבליו של היהודי –

טיטוס: לא! (מוציא את הסיף וחותך בו את הכבלים שעל ידיו של י.ב.מ.) כך יעשה לאיש, שאינו עבד אלא בן־חורין שנאסר חנם, בלא חטא ועוון.

אספסינוס: (בסימן של חיוך טוב) אילו סרביליה שלי ראתה את טיטוס שלה בכך – בתקיפות נלך, בן סורר… טפלת ביהודי שלך דייך –

טיטוס: אבי שלי, עדיין לא שלמנו את הנשך שמגיע מאתנו –

אספסינוס: בני בית פלוויוס רגילים לנשוך נשך ולא שינשכו מהם… חה… מה אתה מבקש עוד, בן סורר!

טיטוס: בשם המזל של בית פלוויוס אני מבקש! הה, אבי!

אספסינוס: בקש… בקש…

טיטוס: מזלינו נתקשרו, של בית פלוויוס ושל יוסף היהודי, לא כך, הה, אבי? לפיכך אין ספק שירצה בעיני האלים, אם נספח את היהודי אל ביתנו. קורץ בערמומיות, ממש כאביו כדי שמזלנו שלנו יאיר לנו תמיד… חה… חה!

אספסינוס: (משיב לו בקריצה) חה… ערום אתה, טיטוס פלוויוס הצעיר… פלוויוס אמתי אתה… אכר בן אכרים… שיודע להבטיח את רכושו יפה, יפה…

טיטוס: (קושר את הסיף שלו למתניו של י.ב.מ.) יוספוס לבית פלוויוס, שלום!

אספסינוס: עכשיו שפלוויוס הוא, איך יהיה שרוי בלא נקבה!… מעולם לא ראיתי פלוויוס נזיר… חה… (לסופר המחנה) תנו ליהודי שלנו אשה מן השבויות… תהא הנאתו שלמה… חה…

י. בן מתתיהו: איש חסדי! אי אפשר לי לשאת אשה!… כל שכן שבויה… אי אפשר!

אספסינוס: מה יש?

י. בן מתתיהו אני מן הכוהנים… מן הכוהנים שבירושלים… והם –

אספסינוס: שטות… פלוויוס אתה… (לסופר המחנה).. ברור לו נקבה נאה…

י. בן מתתיהו: (מרכין את ראשו) אם אתה גוזר כך, קיסר –

אספסינוס: הן… גוזר אני…

טיטוס: צא, הה, אבי. הלגיונות מצפים לך –

אספסינוס: המתן, בן מורד שכמותך… גם פלוויוס הזקן איננו לא־יוצלח… אף הוא יודע להבטיח את רכושו שלו… כך… מסורת היא בבית פלוויוס; לפני שמסיימים עסק, עושים מעשה צדקה… מחלקים נדבה לעניים. או כיוצא בזה… (קורץ בעינו) היכן הזקן? המכובד? (לי.ב.מ.) אמור לזקן המכובד שלך, שאני נותן לו בנדבה את… את זו –

סופר המחנה: את יבנה –

אספסינוס: את יבנה… יקים שם את האסכולה שלו… יעסוק שם בפילוסופיה שלו… (לסופר המחנה) תן מגילה. (מניח גושפנקא שלו על המגילה ומוסרה לידי י.ב. מ) כתוב כאן כתב של זכות… ואילו, אל יעשה שם מלחמה ברומא… חה! חה! (יוצא.)

ר' י. בן זכאי: (כקטון מבוכתו) מה נעשה כאן, בני!

י. בן מתתיהו: רבי, השליט נותן לך את יבנה –

ר' י. בן זכאי: באמת! (שפתיו רוחשות כלום)

י. בן מתתיהו: הוא צווה שאכתוב לך את הכתב על מגילה זו –

ר' י. בן זכאי: על זו המגילה בני? (נדבק אליה בסילוד כל גופו) הזדרז, בני, הזדרז –

י. בן מתתיהו: (מתקין עצמו לכתיבה) רבי! רבן של ישראל! חזור בך! עדיין יש פנאי! עכשיו אני בן חורין לעשות כאן ואתה עושה בירושלים! חזור לירושלים, רבי! אל תחמיץ השעה הגדולה, רבן של ישראל!

ר' י. בן זכאי: (בלחש לוהט) כתוב מהר, בני… חס ושלום שהשליט מתחרט… עכשיו הוא להוט אחרי דברים שעומדים ברומו של עולם שלהם ואינו משגיח בדברים של מה בכך… ואילו, אם אנו מתמהמים, חס ושלום שהוא חוזר בו… ואנו מחמיצים חלילה… הזדרז, בני, הזדרז… (י. בן מתתיהו כותב בשתיקה. ר' י. בן זכאי תופס את הכתב באצבעות חרדות, מצפין אותו בזריזות גדולה ומסתלק בשתיקה, כאילו נעלם באורח מופלא. עדיין י. בן מתתיהו מנסה לקרוא אחריו: רבי! – אלא שמאחורי הקיר עונה לו רק שחוק אושר חרישי: הי… הי…)

טיטוס: (מבהיל עצמו אל בירוניקי, שנשארה יושבת גלמודה אל שולחן הסעודה) בירוניקי האצילה –

בירוניקי: (זוקפת אליו עינים עגומות מתוך פרצוף גא נעול)

טיטוס: אין בירוניקי שלי שמחה עם בית פלוויוס!

בירוניקי: יאיר מזלכם תמיד, טיטוס הטוב –

טיטוס: אמרי, מזלינו! של טיטוס ושל בירוניקי! אני מבטיח לך –

בירוניקי: (סותמת את פיו בכף ידה) נערי הטוב שלי, לעולם אל תבטיח לאשה, לפני ששקלת יפה, דע, ילדי, שדרכה של אשה שאפילו אם לא נתחייבו לה, היא בטוחה שחייבים לה, לא כל שכן כשמבטיחים לה –

טיטוס: בואי, בירוניקי האצילה! (מושך אותה בימינו אל פתח האוהל) ידידַי! (מחבק לאגריפס ולי.ב.מ. בשמאלו ומעמיד את כולם בפתח, שמתוכו נראה טקס הלגיונות) עכשיו פלוויוס הזקן ילך לרומא שלו ואת הלגיונות יקיד בידי ואני עולה מיד על ירושלים וכובש אותה בסערה וזוכה לכבוד ראשון שלי במהרה ואתְּ אתי, בירוניקי האצילה! ואתם אתי, ידידי שלי! ואתה יוסיפוס – אומרים עליך שאתה מליץ גדול לא רק בדבור. אלא גם בכתב –

י. בן מתתיהו: (בהנאה כבושה) רק מושך בקולמוס ותו לא –

טיטוס: אתה מלווה אותי בכל דרכי ואפשר שאתה כותב פעם בספר את תולדות מלחמת טיטוס פלוויוס ביהודים! (מושך את בירוניקי) בירוניקי האצילה! נצא לראות בשמחת בית פלוויוס!

בירוניקי: טיטוס הטוב, צא לברך, זוהי שעתכם שלכם, של בית פלוויוס.

טיטוס: רוצה אני שבשעה זו הכל יראו לצדי את בירוניקי שלי. כך רוצה טיטוס פלוויוס, מי שעתיד להיות קיסר רומא! (מושך אותה החוצה)

בירוניקי: כך רוצה סתם נער סורר. (יוצאים)

אגריפס: (מזין עיניו בטקס) נבואתך התקיימה, בן מתתיהו. (שתיקה קצרה) אלא שעכשיו המצביא החדש, שלהוט כל כך אחרי כבודו הראשון, עולה מיד על ירושלים לבקשה וירושלים נופלת במהרה… (שתיקה) מה אנו עושים עכשיו, בן מתתיהו? איך אנו מעכבים בעד טיטוס שלא יחריב את ירושלים?

י. בן מתתיהו: אני מנסה לעכב.

(מן החוץ עולות קריאות הלגיונות: לקיסר טיטוס פלוויוס וספסינוס, שלום! שלום!)

אגריפס ו י. בן מתתיהו: (מניפים ידיהם ביחד) לקיסר טיטוס פלוויוס ווספסינוס שלום! שלום! שלום!


 

תמונה ו'

(באוהלה של בירוניקי. ערב. שולחן ערוך לסעודה, אוהל ריק.)

אגריפס: (מכניס ראשו לתוך פתח האוהל) אחותי! – היא איננה..היא בפנים האוהל. (נכנס ואחריו י. בן מתתיהו(

י.בן מתתיהו: (בודק מסביב) השולחן ערוך לסעודה. היא מצפה לטיטוס –

אגריפס: ולא אמרתי לך, שטיטוס בא אליה בערב זה, כדי לבקש ממנה שהיא תנשא לו, ואז עושה אותה קיסרית של רומי –

י. בן מתתיהו: והיא מצווה לבקש ממנו על בית־המקדש שלא ישרוף אותו. בכל יום אני מנסה לחזק בלבו של טיטוס את הרצון שלא יחריב את ירושלים, אלא יבקש שלום עם ירושלים. בכל יום רצון זה מתרופף בלבו, מפני שהליגטים והטריבונים שלו כופים עליו שיעלה על ירושלים ויחריב אותה תיכף ומיד. מי יודע, אם טיטוס יעמוד בנסיון זה. אפשר שבכל יום הוא נכשל ועושה את רצונם של מפקדי הלגיונות שלו. לפיכך מצווה המלכה בירוניקי לבקש ממנו שלא ישרוף את הבית. מפני שכל זמן שנשאר שלם – אפילו אם ירושלים נחרבת, עדיין יש פתח תקווה לשלום בין רומי וירושלים.

אגריפס: אין אתה יודע את נפש בירוניקי. בירוניקי אינה מבקשת לעולם –

י. בן מתתיהו: היא מוכרחה לבקש בפעם זו.

אגריפס: אין בירוניקי עושה את רצונו של מי שיהיה –

י. בן מתתיהו: היא מוכרחה לעשות את רצוננו זה –

בירוניקי: (יוצאת מפנים האוהל) אחי! (מחייכת אליו באהבה רבה)

אגריפס: אחותי הקטנה! (מזרז עצמו אצלה ומנשק על מצחה) סלחי, אחותי, שאנו נטפלים אליך בשעה זו שאת מצפה לאורח –

בירוניקי: הן, טיטוס בא אלי מיד –

אגריפס: על כן באנו לברך אותך –

בירוניקי: לברך? (שוחקת) ברכה זו על שום מה?

י. בן מתתיהו: (במועל ידו הימנית) לבירוניקי, קיסרית רומי, שלום!

בירוניקי: מי כאן? (עושה עצמה כאילו רואה אותו בראשונה יוסף בן מתתיהו שמכונה יוסיפוס פלוויוס!… ממליך קיסרים!… תחילה המלכת את בית פלוויוס על רומי, עכשיו אתה מבקש להמליך את בירוניקי… חה… חה… ישמח בית פלוויוס בקיסרות שלו ויוסיפוס בנבואתו שנתקיימה… ואילו אני מזהירה את המכונה יוספוס פלוויוס, שלא תמיד נבואות מתקיימות… חה־חה…

י. בן מתתיהו (משתחווה בהדרת כבוד) על כל פנים, הריני דורש את אשרה של המלכה בירוניקי.

בירוניקי: אושר? אתם, הגברים! מה אתם יודעים על אושר! לא באתם לעןלם, אלא כדי להחריב את מעט האושר.

י. בן מתתיהו: מהו אושר, בירוניקי המלכה?

בירוניקי: אל תבקש מה למעלה ממך.

אגריפס: אחותי הקטנה, טיטוס עצמו אמר לי היום, שבערב זה הוא מבקש ממך בפירוש שתנשאי לו כדת והוא לוקח אותך לרומי ומכריז אותך קיסרית והוא מוכן ומזומן לפרסם את רצונו זה במחנה תיכף ומיד!

בירוניקי: אגריפס, מבני בניו של הורדוס, שאינם נביאים אלא סתם פקחים – גם אתה שוגה בדמיונות שכאלה… חה־חה… בכובד ראש אחי הרחום, אפילו אם טיטוס נותן על ראשי ממש זר של קיסרית רומי, אני מסרבת לקבל.

אגריפס: (מתגעש) מעשה שטות. בירוניקי! לא דם הורדוס מדבר בך עכשיו, אלא דם –

בירוניקי: (בשקט) אלא דם אשה, אגריפס. (נוטלת אספקלרית־הכסף הקטנה שתלויה עליה ומסתכלת לתוכה) דם אשה שבאה בימים.

אגריפס: ואף־על־פי כן, עדיין יפה היא מכל הנשים שבדורה!

בירוניקי: כיצד אתם אומרים? בירוניקי בדורה כקליאופטרה בדורה! חה־חה.. (יושבת על מושב)

אגריפס: בת ארבעים שכבשה בן עשרים וחמש –

בירוניקי: ולפיכך היא צריכה להזהר בו ביותר. (מחייכת בתוגה לתוך האספקלריה) יודעת אני את נפשו של טיטוס שלי, שהיא קשורה באמת בנפשי… הרי אני ראשונה לו… בכורי אהבת גבר…(בחיוך של עדנה) כלום תאמין, אגריפס, שחייל זה לא ידע אשה לפני בירוניקי!… נער שכמותו!… הוא סולד מפני נשים!… ועכשיו שנזדמנתי לו על דרכו… ובארץ זו, שבה הוא מבקש את כבודו הראשון במלחמה… אשה ראשונה במעלה וביופי… קליאופטרה של יהודה, כפי שאתם אומרים… חה־חה… עכשיו בוודאי שנפשו להוטה אחרי ביותר, מפני שדמו וכבודו באים על סיפוקם גם יחד… ואילו, יודעת אני… מיד כשמלחמה זו נגמרת, הוא חוזר לרומי שלו כשהוא קיסר… (מבטת לתוך עיני י. בן מתתיהו במשטמה גדולה) הרי נבאת לכך, יוסף בן מתתיהו!.. ונבואתך נתקיימה, המכונה יוסיפוס פלוויוס!… (שתיקה קצרה) ויודעת אני שברומי אין רואים בעין יפה קיסרית זרה, שאינה מבנות רומאים… ובני רומי יורדים לחייו של טיטוס, אם הוא נושא אותי לאשה ועושה אותי קיסרית שלהם…

אגריפס: לפיכך, בירוניקי, את חייבת לקשור אותו אליך בקשר מפורש ומחייב –

בירוניקי: למה?

אגריפס: כדי שאי אפשר יהיה לו לחזור בו!

בירוניקי: כדי שהוא ישנא אותי בסופו של דבר! כדי שנפשו תהא סולדת מפני! משום שהייתי כריחיים על צואריו!

אגריפס: ואילו קיסרית תהי, בירוניקי!

בירוניקי: יקרה לי אהבת טיטוס מקיסרות! נפלאת לי אהבתו משבע רומי (כובשת את עצמה) אגריפס אחי, מי כמוך יודע שבירוניקי… זו שהכל קוראים לה קליאופטרה שבדורה… לא ידעה אהבה לגבר מעולם… מלבד אהבתה לאגריפס אחיה, שהיה אסור לה… רק דמה נתנה לדודים ונפשה עמדה תמיד כחורבה ריקה… עכשיו שזרחה לי חמה זו במאוחר, תן, אגריפס שלי, תן לנפשי שתתחמם לאורה של חמה זו!… רוצה אני בהאבתו של טיטוס בלבד! די לי, די לי בזו!…

אגריפס: עכשיו אני יורד לסוף כוונתך, בירוניקי. דווקא מפני שאין את מבקשת ממנו כלום, את קושרת אותו אליך ביותר! ואז הוא עומד וכופה עליך זר של קיסרית –

בירוניקי: (קופצת ממושבה) אי אפשי בזר של קיסרית, שהוא מעמיד בסכנה את אהבתו של טיטוס אלי! אינני רוצה להיות קיסרית! רוצה אני בטיטוס שלי!… רוצה אני באהבתו אלי, אפילו אם אני הולכת לרומי רק כשפחה שלו!

אגריפס: ואילו תועלת ירושלים וכבוד הורדוס תלויים בכך, אחותי! אם רשאית את לסרב למענך, אסור לך לסרב למען ירושלים ובית אביך!

בירוניקי: הניחו לי! הניחו לי! הניחו לי! (הולכת אל פתח האוהל שמול פני הצופים וקורעת אותו לרווחה, כדי לנשום אויר לילה. מיד מתגלה נוף הר הבית. לאור ירח ירושלמי אכזרי, מאירים גגות־המקדש וכלה־העורב שעליו זורח מרחוק כעין מזל־שמים מופלא)

אגריפס: (ניגש ועומד מאחוריה, כשהוא מגפף על שערותיה. שתיקה, כל העינים נתלות בכלה־העורב שזורח)

י. בן מתתיהו: ראו, כמה מאיר כלה־העורב שעל הבית! (שתיקה קצרה) ואילו עוד קצת שוב לא יהיה צורך בכלה־עורב, כדי להגן על הבית מפני צפרים. במקום שעמד הבית, יבואו עורבים וירדו על חורבות…

בירוניקי: אל תדברו על חורבן! (אוטמת אוזניה) אי אפשי לשמוע על חורבן!

י. בן מתתיהו: (בעצימת עינים) וי לי, מה אעשה! כשאני עוצם עיני, מיד אני רואה את ירושלים בחורבנה… ובית זה, שבנו אבות אבותיכם, שחנכו אותו חשמונאים ושכלל הורדוס הגדול; בית זה שאמרו עליו, מי שלא ראה בנין הורדוס בתפארתו לא ראה בנין מפואר מעולם; – בית זה שועלים מהלכים בין החורבות שלו…

בירוניקי: (בדמעה כבושה) ילדה הייתי… ונערה… אשה… וכל סודות אשה, סוד אושר וסבל כמות שהם, באתי תמיד אל בית זה… בכותנת פשוטה לעורי וברגל יחפה… עכשיו בית זה עומד ליחרב, מפני שהגברים הללו מבקשים מה שלמעלה מהם… (סוגרת הפתח בתנועה נמרצת) עלובים! יעשו מה שלבם רוצה! יחריבו את עצמם! את הבית! את כל העולם כולו! מה איכפת לי! (הולכת ומטילה את עצמה באחת המיטות)

י. בן מתתיהו: ואילו עוד יש תקווה לבית שלא יחרב.

אגריפס: אין תקווה, בן מתתיהו! טיטוס להוט כולו אחרי כבוד הנצחון הראשון שלו, כחתן אחרי כלתו.

י. בן מתתיהו: אף־על־פי־כן, אולי אפשר לעכב בעדו שלא יחריב את הבית –

אגריפס: איך יכבוש את ירושלים ולא יחריב את הבית!

י. בן מתתיהו: אפשר יש כוח בעולם שהוא גדול אפילו מכוחו של כבוד והוא מעכב בעד טיטוס –

אגריפס: איזה כוח? (שתיקה)

בירוניקי: אפשר הכוח שלך, יוסף בן מתתיהו המכונה יוסיפוס פלוויוס. אדרבא, נסה את כוחך גם פעם זו. הרי אתה ידידו של טיטוס! אתה התנבאת עליו שיהיה קיסר ועכשיו הוא נותן אמון גמור בך ובוודאי יעשה גם רצון של ידידו… (מבטת בעיניו במבט מחוצף) אגב ארחא, יוסף בן מתתיהו המכונה יוסיפוס פלוויוס, מה שלום רעיתך שלך?

י. בן מתתיהו: (בסילוד כל שהוא) איני יודע משלומה של שלומית שלי ולא כלום –

בירוניקי: לא לרעיתך שלומית אני שואלת. לשבויה שלך אני שואלת. לשפחה שקבלת מאת אדוניך… כבר שכבת עם השבויה שלך, יוסף הכוהן?

י. בן מתתיהו: (מרכין ראשו בשתיקה)

אגריפס: (בתוכחה) בירוניקי: (שתיקה כבושה ביותר)

בירוניקי: (בקול עצור) סלח לי, יוסף בן מתתיהו… איני יודעת מה אני סחה… (בחיוך נוגה) נפשי שלי עגומה…

י. בן מתתיהו: למה המלכה מבקשת סליחה. (בחיוך) בוגד אני ובוגד הוא הפקר.

אגריפס: (בתנועת ראשו כלפי הר הבית) שם אומרים עלינו, שכולנו בוגדים.

י. בן מתתיהו: ואילו אם אנו עושים כאן שליחות גדולה שוב לא איכפת לנו מה שהללו אומרים עלינו –

אגריפס: איזו שליחות, יוסף בן מתתיהו?

י. בן מתתיהו: אנו מבקשים מטיטוס שלא יחריב את הבית –

אגריפס: מי מבקש?

י. בן מתתיהו: המלכה בירוניקי.

בירוניקי: אני!

י. בן מתתיהו: לא למענה, אלא למען עמה ותפארתה –

בירוניקי: ולימים אפשר שאתה כותב בספר שלך, שידידך טיטוס להוט אחריו כל כך, מעשה בבירוניקי, מבני בניהם של הורדוס הגדול ומרים החשמונאית, שחרפה את כבודה, כבוד בת ישראל תמימה, אצל חייל רומאי, כדי להציל תפארת ישראל… לא כך, יוסיפוס פלוויוס?… חה־חה… אגב ארחא, אומרים עליך שאתה פקח בקדמוניות היהודים… מה אתה סבור על יהודית זו, שכרתה ראשו של הולופרנוס? אפשר בקשה לשכב עם נכרי וגם לזכות אגב כך בזר של גבורה… חה־חה… (כובשת עצמה בין כרי המיטה) עיפתי… (קופצת וקמה, ניגשת אל הפתח, וקורעת אותו ומזינה עיניה בשתיקה ממראה נוף הבית. כמו לנפשה) אי אפשר שאני מבקשת מטיטוס קרבן כזה… שהוא יעשה את נצחונו הראשון שלו סתחר… שהוא ימשוך עליו חמתם של מפקדיו ולגיונותיו… ואפילו אם הוא עושא את רצוני, אפשר שבסופו של דבר הוא שונא אותי, משום שהעמדתי אותו בנסיון כזה… מפנה ראשה אל הגברים גברים! ענו! מדוע אתם מחרישים?

אגריפס: (פותח פיו לומר כלום)

בירוניקי: שתוק!… שתקו!… אני שונאת אתכם, גברים!… את כולכם! את כולכם!… מפני שנפשכם צרה בדבר אחד של ממש… באושר כמות שהוא… באושר מעט על אדמה זו… (מטילה עצמה שוב לתוך המיטה) הניחו לי! הניחו לי!… צאו מכאן, צאו! (כובשת את כל עצמה בתוך הכרים)

י. בן מתתיהו: נצא, המלך אגריפס. המלכה בירוניקי בוודאי תעשה מה שמוטל עליה לעשות. (הוא ואגריפס יוצאים)

בירוניקי: (קופצת ועומדת על ברכיה) עבד משוחרר! אני אומרת לך, לא אעשה, לא אעשה, לא אעשה! (חוזרת וחובשת עצמה בתוך הכרים, כשהיא רוטטת כולה בבכי מתאפק)

טיטוס: (פורץ לתוך האוהל בנשימה סוערת) אי אפשר לי יותר!

בירוניקי: (זוקפת עצמה על מטתה) מה לך, טיטוס הטוב?

טיטוס: ארץ ארורה!

בירוניקי: בוא אצלי, טיטוס שלי… הנח ראשך על לבה של בירוניקי שלך ואתה נח מעט מרגזך…

טיטוס: יין, בירוניקי! (היא קמה למזוג לו והוא שותה לרוויה) וארץ זו דווקא בחר המזל, כדי להעמיד את טיטוס בנסיון של מלחמה ראשונה שלו!… מלחמה שאיננה מלחמה ואיננה שלום… מלחמה שהיא… איני יודע מהי… שטות! שטות! שטות!

בירוניקי: כלום אין טיטוס המצביא נלחם כראוי לגבור! הקפת את העיר מצדדים שונים. בנית מגדלים ומצודות. כבשת את החומה החיצונה, עכשיו כבשת גם את השניה –

טיטוס: והליגטים שלי אומרים, שאין מלחמה זו שאנו עושים מספקת… הם אומרים, שאנו כובשים לאט… הם מקיפים אותי בכל יום בתביעותיהם, שנעלה על העיר בכל כוח הלגיונות שלנו ונבקיע אותה וחסל… ברגע זה נטפל אלי שוב ניקנור זה ואתו פרונטון ליטרניוס… עד שברחתי מהם לכאן!

בירוניקי: מדוע אין המצביא עושה רצון הליגטים שלו?

טיטוס: (זוקף עליה עיני זעם) אפשר גם את חושדת בי, שלבי פג בקרבי ממראה היהודים שללו! או שטיטוס אינו איש מלחמה, אלא פילוסופוס חלוש! (שובר את הכוס שנשארה נתונה בידו)

בירוניקי:(מגשת לו כוס שניה) שתה, טיטוס שלי.

טיטוס: (שותה בצמאון גדול) יוסיפוס… נביא מזלי וידידי שלי… מספר לי בכל יום על ירושלים שלכם – (מפסיק)

בירוניקי: מהו מספר?

טיטוס: הוא מספר, שאין היא ככל עיר אחרת… שהיא אחרת מכולן… היא אחרת מכולן… עולם, הוא אומר… עיר נצח, הוא אומר… עיר, הוא אומר, שאל שאין לו דמות, עליון על כל האלים, בנה אותה, מפני שבחר לישב במקום זה… והוא, אל איום ונורא זה, מקנא לעירו מאד… הוא נוקם קשה בכל מי שבא להחריב את מקומו שבחר לו… ויש נבואה קדומה, מספר יוסיפוס, שאותו אל לא ינקה את מי שהחריב את עירו… עוד אומר יוסיפוס ש… ש… (תופס ראשו) עיפתי! עיפתי! (בא ומטיל עצמו על המיטה)

בירוניקי: נוח, טיטוס הטוב, נוח…

טיטוס: (חוזר וקופץ) הווה אומר, שאין זה כבוד גדול להחריב עיר שכזו… מפני שאנו מרובים והם מעטים… אנו למודי מלחמה והם תמימים בתכסיסי מלחמה… אנו מזוינים בכל הזין שבעולם והם באבנים ובמקלות… אנו אוכלים ושותים ומותירים והם מתבקעים מצמא ומרעב… הוא אומר, שכל מצביא קטון יכול להחריב עיר זו בקלות… ואילו מי שעתיד להיות קיסר ראוי לכבוד גדול מזה… לא כל שכן. אם זהו הראשון במלחמה – (חוזר ויושב כשהוא שוקע בהרהורים)

בירוניקי: (ניגשת אליו) איזה כבוד, מצביא גדול שלי… (מטילה כף ידה על ראשו) קיסר קטון שלי – (מחליקה על שערותיו)

טיטוס: הוא אומר, יש להכריח עיר זו שתעשה שלום עם רומא… הוא אומר, אין נצחון גדול מלהכריח עיר זו, שמורדת מימי עולם בכל המלכויות, שתקבל עליה את מרותה של רומא לגמרי… אין כבוד גדול, הוא אומר, מלהכניס לרומא את האל האיום והנורא שלהם, שבחר לו לשכון בדד, ולהעמיד סימני אל זה, שאין לו דמות, בין כל האלים שעומדים ברומא… הוא אומר, שיש נבואה קדומה שמי שדבר זה עולה בידיו, מובטח לו שהוא שולט על כל העולם כולו… הוא ובניו ובני בניו עד דור אחרון… והוא נעשה מלך המלכים, קיסר עליון… יוסיפוס קורא לקיסר עליון זה – המתיני בירוניקי, מיד אני זוכר את השם – משיח! (תופס ראשו) ראשי מתפקע מכאב!

בירוניקי: (יושבת אצלו) ואתה, מצביא שלי, מה אתה רוצה?

טיטוס: וודאי שאני רוצה כבוד גדול זה, שיוסיפוס מספר עליו בדברים נמלצים כל־כך… ואילו הללו – (מאיים באגרופו על חומות ירושלים) אינם נותנים לי למלא את רצוני זה… הם מסרבים לבקש שלום עמי!… המוזרים הללו! אין אני מבין לנפשם… איך אין הם משיגים בשכלם, שאי אפשר להם לעמוד בפני כוח של מרובים וחזקים, מלומדים ומזויינים מכף רגל ועד שערות ראש!…השפלתי את כבודי שלי ושגרתי אליהם פעם ושתים שלוש שליחים, כדי שידברו אתם בשכל ובתבונה ויתנו בלבם שיבקשו שלום ואני מבטיח ליתן להם שלום של כבוד ולהציל את העיר שלהם מחורבן… והם לעגו לשליחים שלי. כאילו שמורים אצלם אוצרות מזון שאינם ידועים לנו ואין עליהם פחד של מצור כלל!… אתמול עמדתי והעברתי לפניהם כמו במערכה את כל הליגונות שלי, שמטילים פחד על כל הגויים והממלכות במראה שלהם בלבד… והללו לעגו לנו מעל חומותיהם, כאילו מאחוריהם עומד מזומן כוח שלהם, שאינו ידוע לנו ושהוא גדול מכוח לגיונות שלנו!… אני שונא אותם, בירוניקי!… מפני שהם הולכים נגד הטבע!… הם מורדים בחוקי האלים, שעשו את הטבע כך שתקיף שולט בחלש וחלש נשמע לחזק… אז יש שאני רוצה להתקיף, להרעיש, לכבוש להחריב עיר זו בלי כל דחיה – (מטיל ראשו על לוח לבה של בירוניקי והוזה בחיוך) ומיד אני חוזר אל רומא בכבוד של נצחון ראשון שלי ואני לוקח אתי את בירוניקי היפה, שלל יקר שלי שכבשתי בארץ ארורה זו, ומניח על ראשה האציל זר של קיסרית רומא –

בירוניקי: (סותמת את פיו בכף ידה) לא, נערי שלי! כמה פעמים כבר אמרתי לך לא!

טיטוס: (משמיט עצמו מזרועותיה) אין בירוניקי אוהבת את טיטוס בכלל!

בירוניקי: מה נערי שלי סח!

טיטוס: כלום אפשר שאשה תסרב לקבל מתנה מגבר אהוב!

בירוניקי: (כמעט בלחש) אני תפילה, שנשים שבאות אחרי יהא לבן לטיטוס כלב בירוניקי –

טיטוס: ואם את אוהבת אותי ועם זה את מסרבת להנשא לי ולהיות קיסרית לצדי, הרי… הרי… שגעה את,בירוניקי!… לא נאה לך לקבל מתנה…. לא יאה לך לקבל מתנה מידי… מפני שאת מלכה בת מלכים וטיטוס רק חייל בן אכרים… מפני שאת בפני עצמך… מפני שאת מבדלת עצמך מאחרים… מאתנו… מפני… שאת כמותם!… כמו אלה שעומדים במרדם שלהם,שם, על חומותיהם, בירושלים זו שלכם!

בירוניקי: (נוטלת ראשו בין ידיה ומנענעת כתינוק) טיטוס ילדי, יקרה לבירוניקי המתנה של טיטוס הטוב שלה. לא מפני שהיא מתנה יקרה, אלא מפני שטיטוס נותן אותה, אלא שבירוניקי, אעפ"י שרק אשה היא, להוטה אחרי כבוד קטון שלה, כטיטוס אחרי כבודו הגדול שלו. כלום מה ברוניקי מבקשת? שטיטוס שלה, שנשים הרבה עוד שמורות לו בחייו המאושרים והארוכים־הארוכים, יזכור תמיד שאשה ראשונה שידע בחייו שלו לא בקשה כלום לעצמה, לא נטלה כלום לעצמה –

טיטוס: במה אשלם לך בעד מה שאת נותנת לי, בירוניקי!

בירוניקי: כלום לא שלמת לי דיי, נער שלי! (כובשת פניה על לבו. בקול עצור מביישנות) טיטוס הוא גבר ראשון שבירוניקי נתנה לו את נפשה שלה –

טיטוס: (זוקף את פניה אליו) אני מוכרח לשלם מה!

בירוניקי: נער פותה! בחיוך אם כן, תן לבירוניקי משהו… משהו למזכרת –

טיטוס: אמרי מה, בירוניקי!

בירוניקי: יש בית בירושלים, שהוא לי כבית שלי. כל ימי, מילדותי, הייתי מביאה לבית זה את נפשי. אם טיטוס הטוב שלי רוצה… ואם יכול הוא… יאמר ללגיונות שלו, בשעה שיהא הכרח לכבוש את ירושלים ולהחריבה. שישאירו בית זה ולא יחריבו אותו –

טיטוס: איזהו? אמרי!

בירוניקי: (ניגשת אל הפתח, קורעת אותו לרווחה ומצביעה על הר הבית) הבית הזה –

טיטוס: בית המקדש שלכם! (קופץ) אי אפשר, בירוניקי! אם אנו מוכרחים להחריב עיר זו, איך אפשר שלא נתיז את ראשה! מה אני אומר ללגיונות שלי! איך אני מסביר דבר זה לליגטים שלי! אי אפשר!

בירוניקי: (מנסה לחייך) הרי אני כאילו לא בקשתי כלום, טיטוס הטוב שלי –

טיטוס: (מתהלך באוהל בהתרגשות) אי אפשר… אי אפשר… את מבקשת דבר שאי אפשר. בירוניקי… אי אפשר, אי אפשר…

בירוניקי: בבקשה ממך, טיטוס הטוב שלי, הוצא הסבר מלבך ושכח שבקשתי ממך…… (מחייכת) רק את רצונך שלך בקשתי למלא, על כן בחרתי לי דבר זה בלשצון… רק לצון חמדתי לי, טיטוס, אך לצון…

טיטוס: (תופס בראשו) ראשי! ראשי מתפקע מכאב! ארץ ארורה… (פורץ לצאת) אני הולך לשכב, בירוניקי… אפשר יונח לראשי ממיחושו…

בירוניקי: שכח הכל, טיטוס שלי. ונוח, נוח… (שולחת לו סימן ברכה בידה)

טיטוס: (חוזר בו בפתח) בירוניקי שלי! (שתיקה קצרה) אם בירוניקי מבקשת בקשה זו –

בירוניקי: (קופצת בסילוד גדול) כלום לא בקשתי, טיטוס! מאום לא בקשתי!

טיטוס: (בא כורע לפניה) אני מבטיח לך –

בירוניקי: (סותמת פיו בפחד עצום) אל תבטיח, טיטוס! אל תבטיח כלום!

טיטוס: אני מבטיח לך, שבית זה לא יחרב!

בירוניקי: (מפרקת את אצבעותיה) מה עשית לנו, טיטוס שלי! מה עשית!

טיטוס: (לוחץ ראשו אל ברכיה, בקול כבוש מתשוקה) אני נשאר אצלך בליל זה, בירוניקי הטובה!


 

תמונה ז'

(אוהלו של המצביא. טיטוס, בירוניקי, אגריפס ויוסף בן מתתיהו)

טיטוס: (מהלך בהתרגשות) יהודים אלה הם בני־אדם שלא כדרך הטבע! עכשיו משיג אני מדוע הכל שונאים אותם… מפני שהם בעצמם מוציאים את עצמם מכללו של ישוב!

בירוניקי: הם נלחמים בכבודם שלהם, מצביא. מפני שהם חושדים באחרים שהללו אינם מבינים להם ומבקשים לפגוע בכבודם, לפיכך הם מתיאשים והולכים –

טוטוס: כשנמצא להם אחד כטיטוס שיוצא מגדרו כדי להבין להם, והוא מושיט להם ידו לשלום. הם מסרבים לקבל –

בירוניקי: מפני שאפילו זה שמבין להם, דורש מהם לוותר על כבודם שלהם –

טיטוס: מי שמבקש לחיות בעולם זה, חייב לוותר!

בירוניקי: ואתם, הרומאים, הייתם מוותרים?

טיטוס: (בתמימות) אנו! אזרחים רומאים! שאלת תם, בירוניקי! איך אפשר שרומאי יוותר פעם על כבודו!

בירונוקי: מדוע, טיטוס הטוב שלי?

טיטוס: (בפשטות) אנו החזקים.

אגריפס: על כל פנים, טיטוס ידידי, יש בירושלים גם מתונים ונבונים, שאל שהם מתיראים מפני קנאים שוטים.

טיטוס: ספור זה אני שומע מפי יוסיפוס בכל יום, וגם נפתיתי להאמין בו. עכשיו סכנתי את עצמי אצל הליגטים שלי, מפני שאני מעכב כל הזמן את כבוש ירושלים, ואת השלום אין אני משיג –

אגריפס: עדיין יש תקווה, טיטוס ידידי –

טיטוס: שטות, שטות, שטות,! אין תקווה עוד! הם מטורפים! הנה כבשתי גם את החומה השניה שלהם וצוויתי על הרומאים שלי שלא יהרגו ולא יחריבו, אלא יפסיקו את המלחמה, מפני שאמרתי בלבלי שעכשיו היהודים בוודאי רואים את גודל כוחנו שלנו ואת אפיסות כוחם שלהם, והם חוזרים בהם ומבקשים ממני שלום. והם בשלהם! שוב סכנתי את כבודי בעיני הליגטים והלגיונות שלי ואת המ שבקשתי לא השגתי גם בפעם זו!

י. בן מתתיהו: נצחון גדול ראוי לסכנה, גדולה, מצביא המצביאים –

טיטוס: נצחון גדול! נצחון גדול! אין תקווה לנצחון זה! עכשיו ירושלים הפקר ואין טיטוס יכול להציל אותה מחורבן! פונה אל בירוניקי בפנים זועפות את מבקשת לומר כלום, בירוניקי?

בירוניקי: (בפנים שקטות) לא כלום, טיטוס הטוב שלי.

טיטוס: (תופס זרועה ולוחץ בכוח) אמרי מה שבלבך, יהודיה! מוטב שאת אומרת בפה מלא.!

בירוניקי: (כובשת כאבה ומחייכת לתוך עיניו)

טיטוס: גרמתי לך כאב, בירוניקי! (מנשק על כפות ידיה) סלחי לי היקרה, האצילה, המלכה!

בירוניקי: (בחיוך שאינו פוסק) אתה רשאי להכאיב לי, טיטוס שלי, בלבד שיוקל לך.

י. בן מתתיהו: (כסח לנפשו) ואני ראיתי בדמיוני, שדורות אחרונים אומרים כך. גדול טיטוס מכל המנצחים, אפילו אלכסנדרוס הגדול. כל המצביאים נצחו בחרבם ובקשתם, ואילו טיטוס נצח בלבו ובשכלו. שאר המנצחים כבשו בני־אדם, ואילו טיטוס כבש אלוהים זרים ורחוקים. כל המצביאים ספחו לארצם שלהם ארצות ומדינות, ואילו טיטוס עשה שלום בין שני עולמות –

טיטוס: יוסיפוס ידידי, מי אם לא טיטוס בקש כבוד זה? בעצמך ראית שאני הריתי רעיון נעלה זה –

י. בן מתתיהו: אתה הרית אותו, טיטוס רחב־לב!

טיטוס: אני טפחתי אותו –

י. בן מתתיהו: אתה, טיטוס אמיץ־לב!

טיטוס: עכשיו אני כאותו אב, שרואה ילד טפוחיו מוטל מת לפניו, עכשיו מוכרח הייתי להבטיח לליגטים, שאני עושה עוד נסיון אחרון לדבר שלום אל עם ירושלים. אם אין הללו מקבלים גם פעם זו, אני מגיש מיד את הניקון אל החומה, כדי להרעיש את העיר ולכבוש אותה כבוש אחרון!

אגריפס: הרי שיש עדיין פתח תקווה מהמשא־והמתן עם המורדים!

טיטוס: ואילו זהו נסיון אחרון, אגריפס ידידי!

אגריפס: אלא שהוא חל ברגע איום ונורא ליהודים –

טיטוס: כבר שכחתי חשבון לרגעים איומים ונוראים, שזימן להם המזל במלחמה זו, אולם הם בטירופם עומדים!

אגריפס: אחד משלהם, שנפל היום אלינו, ספר לנו שהיום בטל התמיד –

טיטוס: מה זה?

בירוניקי: קרבן גדול לאלוהים שלנו, שאינו בטל לעולם – (נחנקת בדמעה)

טיטוס: מה לך, בירוניקי האצילה! את בוכיה!

בירוניקי: (בחיוך מתוך דמעה גנובה) לא כלום, מצביא… זכרונות נעורי עלו על לבי… כשהייתי באה אל הבית הזה, בכותנת פשוטה וברגל יחפה, כדי להביא לשם את סודותי… ואילו תתן דעתך על דבר על שמ בכך זה, מצביא…

אגריפס: כל עם ירושלים שרוי באבלות על קרבן התמיד שבטל היום מחסרון אנשים –

טיטוס: ובכן?

אגריפס: עכשיו הם רואים את החורבן, שעד היום רק שמעו עליו. ומי שרואה מזלו עין בעין, בהכרח שלבו פג בקרבו –

טיטוס: ואתה סובר, אגריפס ידידי, שאם אנו שולחים אליהם את שליחנו מיד –

אגריפס: מיד, טיטוס ידידי! היום, טיטוס ידידי!

טיטוס: את מי אנו שולחים אליהם בפעם אחרונה זו? כבר שגרתי אליהם את הטובים במליצים שלי, שמדברים בשפתם – (שתיקה קצרה).

בירניקי: יוספוס פלוויוס ילך. הוא כפה את כולנו לבקש מה שלמעלה מאתנו, הוא חייב לנסות נסיון אחרון.

אגריפס: אם הם ממיתים אותו? הרי יש בלבם עליו, מפני שהוא בוגד בעיניהם.

ברוניקי: אף־על־פי־כן! הוא מצווה להתחייב בנפשו בנסיון אחרון, לאל, יוסיפוס פלוויוס?

טיטוס: הן, יוסיפוס פלוויוס! מהיום הראשון דברת על לבי שאעשה שלום עם היהושים שלך! בכל יום אמרת לי, חכה עו מעט, מחר הם יבקשו שלום, מחרתים הם יבקשו שלום! עכשיו היום האחרון בא! עכשיו לך בעצמך אל עם ירושלים שלך ואמור להם שאני שם להם שלום, אם הם נכנעים לנו פעם זו! ואם אין אתה מציל היום את עמך מן הטירוף שלהם, אין ברירה אלא מלחמה אחרונה. לך!

אגריפס: היום! שאנו מחמיצים!

(שתיקה מועטת)

י. בן מתתיהו: אני הולך.

טיטוס: אני משגר מיד שליחים אל היהודים, שישלחו אנשים משלהם בערב זה למקום מסויים, בין המחנה והחומה, ששם אתה נפגש אתם… (פונה ומיד חוזר וניגש אל בירוניקי) בירוניקי האצילה! (מוחה את עקבות הדמעות מעל פניה) מעולם לא ראיתי את היפה בנשים, את הגאה בנשים בוכיה. עינים אלה לא נוצרו לדמעות…

בירוניקי: (בחיוך) חן חן, טיטוס הטוב –

טיטוס: בירוניקי, טיטוס מבטיח לך, שאפילו אם אנו מוכרחים להרעיש ולהחריב את העיר, הרי הבית הקדוש שלכם… שלך, בירוניקי שלי, נשאר שלם!

בירוניקי: (נדבקת אל כף ידו בנשיקה ארוכה).

טיטוס: (סולד) מלכה בירוניקי, מה את עושה!

בירוניקו: (בחיוך) אשה עלובה מודה לגבר אדיר ומלכת היהודים לחייל רומאי נדיב־לב… (יוצאת בחפזון, כבורחת, וטיטוס אחריה.)

אגריפס: הגיעה השעה האחרונה, בן מתתיהו! עכשיו מצווה אתה לנסות את כל כוחך. שאם אין אתה מצליח עכשיו, כולנו אגודים. חזק, יוסף בן מתתיהו!

י, בן מתתיהו: הן, שעתי הגיעה… (בא אל מושב שוקע עליי בראש שמוט)

אגריפס: מה לך, בן מתתיהו? ירא אתה לנפשך מפני הקנאים שבירושלים?

י. בן מתתיהו: זוקף ראשו בשקט מלך אגריפס, מי שעשה מלחמה ביודפת, מי שראה את המוות פנים אל פנים בין היהודים ובין הרומאים, אינו ירא את המוות.

אגריפס: ומפני מה אתה מתפחד, בן מתתיהו?

י. בן מתתיהו: (בראש שמוט) ואם… ואם אין אני מוצא בי את הדבור הנכון… הגמור… האחרון?

אגריפס: בן מתתיהו, כל ימיך מצאת את הדבור הנכון!

י. בן מתתיהו: ואילו עכשיו… איך אני אומר לאחי שזוהי שעה אחרונה… שעה אחרונה ממש… איך אומר להם כך, שהם יראו בעיניהם ממש את השעה האחרונה!

אגריפס: כלום כוח הדבור שלך לא עמד לך בכל הנסיונות?

י. בן מתתיהו: (אוחז בו מתוך יאוש גדול) אגריפס אחי, מה כוחו של דבור מפני המזל!

טיטוס: (נכנס) השליחים יצאו… דרך אגב, ליגטוס ניקנור שמבין מעט שפת היהודים, מבקש גם הוא להצטרף אליך. (שתיקה קצרה) אתה מוכן לשליחותך יוסיפוס?

י. בן מתתיהו: (קם ועומד) אני מוכן, טיטוס פלוויוס, מצביא ובן קיסר.


 

תמונה ח'

(מקום בתחום חלקה הצפוני של ירושלים. מצד אחד נראה מחנה הרומאים ומצד שלי חומת העיר. ערב. לאור אבוקות בוערות, שתקועות בין אבנים, נראים על החומה צללי אדם, שהם צופים כל אותו זמן בעלילה שנעשית לעיניהם למטה והם לוקחים חלק בה בתנועותיהם, ולעתים מזומנות גם קריאותיהם.

מצד מחנה הרומאים באים יוסף בן מתתיהו וניקנור בלווית שני חיילים רומאים, שאחד מהם נושא בידו לפיד בוער; הולכים עד שמגיעים למקום מסוים.)


ניקנור: כאן! למקום זה הם יבואו! עמדו!… יוסף היהודי, זכור שאתה את טיולינו שלנו, שטיילנו אתך כאן, בין חומות העיר. אתה ספרת לרומאי, שהאמין באצילותו של ידידו היהודי, על ירושלים עיר אבותיך ועל קדמוניות עיר הנצח ועתידה… עיר נצח! עוד מעט היא נמחית מעל פני האדמה… ואפילו אתה בכבודך ובעצמך, נביא נוכל, בוגד בעמו וידיד קיסרים… קיצורו של דבר, יהודי – אפילו אתה אין בידך משגת להציל את הטרף מפי המזל… (סוקר מסביב) היכן אחיך? איטנם! אני בטוח הייתי שהם יזדרזו לבוא, כדי להקביל את פני אחיהם המקובל עליהם כל־כך… ואפשר אין הם באים כלל, מפני שהם עסוקים במלחמה ואינם פנויים

לדרשות, אפילו אם הדורש הוא מליץ מפורסם כל־כך –

רומאי א': הנה הם!

(כמו מתוך האדמה, צומחתות ועולות מבין האבנים שלוש דמויות, הן עטופות בגלימותיהן על ראשן, עד שפרצופיהן אינם נראים ורק העינים נוצצות לאור האבוקה)

ניקנור: כאן! עמדו! (מודד בסיף שלו ריווח בין שני המחנות ותוקע הסיף על הגבול) כאן הגבול! יהודים, אם אתם מנסים לעבור את הגבול ולפגוע באחיכם שלכם, מיד אנו דוקרים אתכם. זכרו שאחיכם זה חי עכשיו בצל רומא והיא מגנה עליו בחסדה. דבר אליהם יוסיפוס פלוויוס!

י. בן מתתיהו: בקושי אחַי –

דמות א': (בקול גדול) נבל!

(תרועה של העומדים על החומה)

י. בן מתתיהו: (בקול חלוש וחרד) באתי אליכם… בשעה אחרונה…

ניקנור: הרם קולך, פלוויוס! שישמעו לך גם אלה שעומדים על החומה… אפשר דבריך נכנסים ללב מבין.

י. בן מתתיהו: בבקשה מכם, על תשיבו לי עד שאתם שומעים מה בפי –

דמות א': פֶּה מלשין ובוגד יסכר!

י. בן מתתיהו: אל תשמעו לפה שהוא טמא בשבילכם, אלא לדברים שיוצאים מן לב שנרעש מהאסון הגדול והנורא ש –

דמות א': (צועק אל העומדים על החומה) ראו! ירמיהו חדש בא! (תרועות שחוק לעג של העומדים על החומה)

י. בן מתתיהו: אילו הייתי ירמיהו, הייתי מקונן קינה שניה ביום זה שבטל התמיד!

דמות א': אמור קינה על חורבן עצמך, יוסף הבוגד; ולרומאים שלך אמור, אין אנו זקוקים עדיין לקינה!

י. בן מתתיהו: אם אתם טחו אזניכם לשמוע, מפני שטפש לבכם להבין אפילו ביום איום ונורא זה שבו בטל התמיד למשל ביש שצפוי לנו, שלחו אלי מנהיג שלכם. שלחו את יוחנן בן לוי! הוא, אעפ"י שחטא לישראל חטא מפני שאת כל העם כולו הוא סובל, הוא בוודאי שלבו יפָּתח לשמוע לי בשעה אחרונה זו –

דמות ב': הנני. (מגלה את פניו)

י. בן מתתיהו: בן לוי!

י. מגוש חלב: משיח בן יוסף, אעפ"י שהגליל שלו נרצח, הוא חי וקיים! ואתו ירושלים!

י. בן מתתיהו: יוחנן, אעפ"י שאנו בשני מחנות, ואילו בשעה אחרונה זו אחים אנו –

י. מגש חלב: שלום לקין אחי, שבקש לרצוח את נפש אחיו שמצפים לגאולה –

י. בן מתתיהו: אם מנהיג אתה, בן לוי, זרוק את קליפת הדברים בשעה זו וקבל הדברים עצמם. כבוש את שנאתך ליוסף –

י. מגוש חלב: כלום שונא אני את יוסף? (הפסקה קצרה) אני בז לו –

(תרועה של העומדים על החומה)

י. בן מתתיהו: כבוש רגשותיך יוסף וקבל אותו כסתם שופר, כלי מת שתוקעים מתוכו תקיעה אחרונה של סכנה –

י. מגוש חלב: אזני יוחנן הקנאי שכבדו תקיעות מלחמה, אינן נפתחות אלא לתקיעת שופרו של מלך משיח –

י. בן מתתיהו: משיח עומד במחיצתכם ואין אתם מקבלים אותו –

י. מגוש חלב: עכשיו נודע הדבר! יוסף בן מתתיהו בקש להיות משיח ישראל! לפיכך מאס בירושלים ובחר ברומי?

י. בן מתתיהו: יודע אתה את האמת, בן לוי, מתכוון למרוד בה. לטיטוס פלוויוס אני מתכוון. בן של קיסר עומד במחיצתכם ומי שעתיד להיות קיסר, מלך מלכי הגויים ואילו זכינו, היינו מביאים בימיו גאולה לישראל -

י. מגוש חלב: לך אמור לו, שאין ישראל מקבלים גאולה מבית פלוויוס, אלא מבית דוד!

(תרועה גדולה על החומה)

י. בן מתתיהו: הוא עומד עם הלגיונות שלו, שהם יכולים להחריב אתכם בליל אחד –

י. מגוש חלב: לך שאל אותו, מדוע אין הוא מחריב –

י. בן מתתיהו: מפני שהוא בלבו הנדיב רחם על עיר עולם –

י. מגוש חלב: לך אמור לו שאין ישראל זקוקים לרחמים, לא לרחמי בשר ודם – (הפסקה) ומהיום שבטל התמיד, גם לא לרחמי שמים. אם ידם אינה משגת להם להביא גאולה, שוב אין להם גאולה.

י. בן מתתיהו: יוחנן ידידי, אם אין אתם נכנעים בשעה אחרונה זו… אם אין אתם מבקשים שלום בשעה אחרונה זו… מיד הם עולים! כל הלגיונות שלהם עומדים מוכנים להשמיד ולהחריב! הם פורצים את החומה האחרונה -

י. מגוש חלב: לך אמור להם, עוד יש לנו הבירה –

י. בן מתתיהו: הם הורסים את הבירה –

י. מגוש חלב: לך אמור להם עוד יש לנו הר הבית –

י. בן מתתיהו: (בקול גדול ונורא) הם מחריבים את הבית, אל תפתח פה לשטן! (צועק אל העומדים על החומה) הם מחריבים את המקדש!

י. מגוש חלב: לך אמור להם, עוד יש לנו עיר תחתונה –

י. בן מתתיהו: (צועק אל העומדים על החומה) שמעו! שמעו! שמעו מה שמנהיג שלכם אומר! ואתה מפקיר את בית אדוני, עם־הארץ מהגליל! (שתיקה קצרה.)

י. מגוש חלב: בית גדול ורחב לאדוני, כל העולם כולו, ולנו רק כברת ארץ קטנה בעולם. לא מן הדין הוא שנפקיר אפילו את ביתו המצומצם שלו שבנינו לו, כדי להציל את ארצנו? –

י. בן מתתיהו: ואילו אם הבית נחרב, מעבירים אותנו מן העולם –

י. מגוש חלב: אין העולם כדאי אלא לבני־חורין –

י. בן מתתיהו: אם רוחנו חי, בני־חורין אנו, אפילו אם גופנו מקבל עליו שעבוד –

י. מגוש חלב: למה הדבר דומה, שבור את החבית ושמור יינה –

(תרועת הסכמה על החומה)

י. בן מתתיהו: לפיכך אני מתחנן אליך, יוחנן, בשעה אחרונה זו: שמור את החבית!

י. מגוש חלב: לפיכך אני מבקש לשמור על החבית –

י. בן מתתיהו: במה? בכוח שלכם? עדיין לא נתבדו תקוותיכם? היכן אחינו מעבר לנלהר פרת. שקראתם להם שיביאו עזרה במלחמה? מדוע לא באו ידידינו מחדיב. שממון הרבה להם וכלי־זין? כמה אנשים נשארו עוד ברשותכם שלכם, שלך ושל בר־גיורא, אחרי השחיטה שעשיתם זה בזה אחרי המכות שהכו בכם הרומאים והרעב? אפשר לא בחיל ולא בכוח אלא ברוח אתם מנצחים בשעה אחרונה זו, לפנות בוקר? כוח זה, שהוא עיקר כוחו של ישראל בעולם זה, לא אתם עשיתם אותו פלסתר? לא אתם לעגתם עליו? לא אתם בזבזתם אותו? לא אתם חללתם קדשי הבית, שבו גנוז כוחו זה של ישראל? ולא את פתחתם פתח לנכרים שיבואו ויחללו ויחריבו עד הסוף, בלא חשש כל־שהוא!

(שתיקה כבושה מאד)

דמות א': באמת אין לנו כוח עוד!

קול על החומה: (באנחה כבושה) אין לנו כוח עוד… אוי…

דמות א': מה אנו עושים, אם כן? עוץ עצה, בן מתתיהו… עצה מתקבלת על הדעת…

י. בן מתתיהו: הקיסר אומר לכם, אם אתם מוסרים לו את ירושלים אעפ"י שהוא יכול להחריב אותה במלחמה, אין הוא מחריב אותה, אלא שומר על ירושלים ועל הר הבית!

דמות א': אם רומי משאירה לנו את ירושלים ואת הר הבית – יוחנן מגוש חלב, אפשר שנשלים אתם?

קול מעל החומה: להשלים!

י. בן מתתיהו: תבוא ברכה עליכם, בני ירושלים היקרים, שסוף כל סוף נפתח לבכם להבין! ידעתי שלא בקשתם מלחמה עם החזק מכל העולם כולו! אלא בעל כרחכם עשיתם מלחמה, מפני האימה שהטילו עליכם מנהיגים טועים ומטעים! עכשיו כשהגיעה שעה אחרונה, אתם מכריחים את המנהיגים שיעשו שלום! לא כן, בני ירושלים הפקחים, הנבונים?

קולות מעל החומה: שלום! שלום! שלום!

י. מגוש חלב: מה הם נותנים לנו?

י. בן מתתיהו: אני ערב לכם שהם עושים אתכם שלום של כבוד!

י. מגוש חלב: מהו שלום של כבוד?

י. בן מתתיהו: הם מטילים עלינו את שלטונם ואנו –

י. מגוש חלב: שמעתם? הם יטילו עלינו את שלטונם!

זהו השלום שמביא לנו גבור רומי! ומי ערב לנו שאין הם ממיתים את כולנו אחרי שעשינו אתם שלום? בין כך ובין כך אנו מתים! מוטב שנמות בני־חורין ולא נמות כעבדים!

י. בן מתתיהו: בקשתי לומר, שהם מטילים עלינו את שלטונם ואילו אנו שופכים עליהם את רוחנו!

י. מגוש חלב: (בקול גדול) ואתה, מתווך בין השנים, נעשה מלך בירושלים?

(תרועת שחוק של העומדים על החומה)

י. בן מתתיהו: (בקול כבוש) בן לוי, אם אתה מבקש מלכות לעצמך, חייך וחיי ישראל, שאני משתדל אצל הקיסר שיעשה אותך מלך בירושלים, ובלבד שאתה מסכים להציל את ירושלים מסכנה של חורבן –

י. מגוש חלב: (צועק אל העומדים על החומה) בן מתתיהו מבטיח לעשות אותי מלך בירושלים בחסד רומי, אם אני בוגד בירושלים! (תרועות התמרמרות ואיום) לא מבית דוד אני, בן מתתיהו, איך אמלוך? פלח בן פלחים אני, עם הארץ מן הגליל! לך נאה מלוכה, בן־מתתיהו, שאתה מבית החשמונאים. גם מליץ וחכם!

(תרועת שחוק על החומה)

י. בן מתתיהו: שוב אתה לועג, בן לוי! גם בשעה אחרונה זו! מפני שדמיונך קצר ואין אתה רואה את הזוועות, שאתה מביא עליכם ועל כל ישראל! (צועק אל העומדים על החומה) וי לי! אני רואה את הזוועות הנוראות ש -

י. מגוש חלב: כבוש נבואתך, מליץ שדמיונו ארוך יותר מן המדה. כבר טעמנו כל הזוועות הנוראות של מלחמה. במה אתם מפחידים אותנו עוד!

(תרועת הסכמה על החומה)

י. בן מתתיהו: באמת יודע אני, שהגעתם בטירופכם עד זוועה אחרונה, שאין המוח יכול לסבול והפה לומר. מנוח בן אלעזר ספר לנו היום, שאשה אחת מירושלים זללה בשר יונקה!

י. מגוש חלב: הן, בן מתתיהו, שמועה נכונה שמעת –

י. בן מתתיהו: עד כאן הגעתם! עד שנתקיימה בכם תוכחתם של נביאים שתהיו מפלצת לעצמכם וזוועה לעמים! מפני שחללתם חוקי אלוהים ועולם, שנסיתם כוח זר שאינו כוחו של ישראל! ועדיין אין אתם חוזרים בכם! אפילו עכשיו שאשה משלכם אוכלת בשר ילדה?!

ניקנור: זוועה! (אל הרומאים) מספרים, שאשה אחת משלהם אכלה בשר ילדה שלה!… (רוקק) נבלה!

רומאי א' וב': (רוקקים) נבלה!

דמות ג': מסירה את הסעיף2

י. בן מתתיהו: שלומית!

שלומית: נבלה אתם אומרים, רומאים צדיקים! ידענו את צדקתכם, יישרי לב, צדיקי עולם! אתם זוללים בשר עבדים חיים! אתם סובאים דם שפחות חרופות! אתם נושאים אתכם בכל מקום אש וחרב, אבן וצלב! אתם מרטשים בטני נשים הרות! אתם מכים ראשי תינוקות אל סלע! אתם, צדיקי עולם!… אתם הבאתם מלחמה בשערי ירושלים! אתם הבאתם את ירושלים עד כאן! עד שאם מוכרחת לאכול בשא תינוקה שלה! עכשיו אתם אומרים בצדקתכם, הללו נבלה הם נושים, זוועה הם עושים, מפני שמנוולים הם!… לכו בצדקתכם זו, צדיקי עולם, והחנקו בה! (לי.ב.מ.) ואתה, בוגד! לך אמור לקיסר שלכם, אפילו אם כל אמהות ירושלים מוכרחות חס וחלילה לאכול בשר ילדיהן, אין ירושלים נמסרת לכם!

(תרועה עצומה על החומה)

היושב בשמים, שמביט ורואה היכן משפט והיכן נבלה, הוא יחרד לירושלים בשעה אחרונה לפנות בוקר!

(שלוש דמויות נעלמות בין האבנים כשם שהופיעו)

י. בן מתתיהו: (מבקש לרוץ אחריהן) שלומית! שלומית! חזרו בכם!… שלומית שלי!

ניקנור: (תופס בו) תם החזיון, יהודי. חזור אל המחנה!

(מוליך אותו לצד מחנה הרומאים)

רומאי א' ורומאי ב' (מתעכבים בלכתם אחריהם)

רומאי א': ראית בחייך שאֵם תאכל בשר ילדה שלה… והללו אוכלים בשר ילדיהם…

רומאי ב': האם רעבים עד כדי כך…

רומאי א': תמיד אמרתי שיהודים אלה הם אחרים מאתנו… הם מוכנים לאכול אפילו בשר אדם…

רומאי ב': שטויות… היום רטשתי בטן של פליט אחד משלהם, כדי להוציא מתוכו זהב, וראיתי שהם עשויים כמונו –

רומאי א': (בלהט) מצאת כלום בבטנו?

רומאי ב': שני מטבעות זהב –

רומאי א': בר־מזל שכמותך!… ואני פתחתי תמול שתי בטנים שלהם – באנחה ולא מצאתי כלום –

רומאי ב': (בקול כבוש) הס! אל תספר בקול. אם המצביא שומע, מיד מוקיעים אותנו על צלב. שכחת שהמצביא אסר לרטוש את בטניהם של היהודים, כדי לפשפש בהן אחרי זהב!

רומאי א': (כחולם) אם בטניהם של היהודים טמון בהן זהב, כמה זהב אתה מוצא במקדש שלהם! אפילו דלתותיו ושעריו של המקדש שלהם מצופים זהב… ראית סכין זו שעל גגו! אפילו זו עשויה זהב… וכמה זהב אתה מוצא בתוכו! כל הזהב שאחיהם שלהם מוציאים מכל הארצות, הם טומנים במקדש זה…

רומאי ב': ואילו לעולם אין אנו מגיעים אל הזהב, שקבור במקדש שלהם…

רומאי א': מדוע אין אנו מגיעים?

רומאי ב': אם טיטוס הטוב שלנו אוסר לנו לרטוש בטניהם של היהודים, מפני שכך היהודיה שלו רוצה, על אחת כמה וכמה שהוא אוסר לנו לנגוע במקדש שלהם…

רומאי ב': (קורץ בעינו) ואני אומר לך שאפילו אם אוסרים עלינו, ענו מגיעים.

רומאי ב': בוודאי שאתה רוצה להגיע אל הזהב שלהם, בינוס… אני מאמין לך שאתה רוצה… אפשר רוצה אתה גם לשכב עם היהודיה של המצביא?… חה־חה!

רומאי א': אני אומר לך, שבכל אופן שהוא אני מגיע לשם!

רומאי ב': שטות אתה אומר, סבינוס. אם מצביא אוסר, איך תגיע!

רומאי א': אתה מתערב אתי?

רומאי ב': חמש מאות ססטרציות!

רומאי א': (תוקע לו כפו) בחמש מאות ססטרציות! (הולכים)


 

תמונה ט'

(אוהלו של המצביא. שולחנות ערוכים למועצה ועליהם יין וגביעים. טיטוס, אגריפס, בירוניקי וי. בן מתתיהו.)

טיטוס: מיד כל הליגטים באים… מוכרח הייתי לקרוא למועצה גדולה… מפני שעוד קצת היו הלגיונות מורדים בי…

אגריפס: טיטוס ידידי, מה הם מבקשים ממך עוד! כלום לא עשית את רצונם במלואו? הרעשת את העיר… הבקעת את החומה האחרונה… כבשת את מצודת אנטוניוס…עכשיו רב כפסע בינינו ובין בית־המקדש –

טיטוס: הן, רק כפסע בינינו ובין המקדש שלהם… היהודים הללו עדיין אינם מבקשים שלום! אעפי"כ נזהרתי שלא תשולח אש באולמים שבין המצודה והמקדש… יודע אני את נפש הרומאים שלי! דם משכר אותם, אש מגרה!… מה עשו היהודים המטורפים? הם עצמם שלחו אש באולמים, כדי להפריד בין המצודה והמקדש! ומי מוכרח היה לצוות שיכבו את האש, כדי שלא יסוכן הבנין? אני! השונא שלהם! מצביא הרומאים!… שחוק מר חה־חה… צאו וראו, כיצד הרומאים שלי עסוקים בכבוי אש של היהודים! כלום תוכלו לשער מה רוחש לבם של רומאים, שמוכרחים לעסוק במלאכה בזויה זו?… כשראו הליגטים מעשה זה, הקיפו אותי בדרישות שאם לא אפסיק את מלאכת הכבוי מיד ולא אעלה על המקדש בכל כוח הלגיונות כדי להחריבו עד היסוד – הם יעשו מעשה זה על דעת עצמם! וכדי לפייס את דעתם, קראתי אותם למועצה זו! (שותה בהתרגשות) עכשיו שוב איני יכול להשפיע עליהם! אפילו טיבריוס אלכסנרוס, שתומך בי כל הזמן, אינו יכול לעזור לי בפעם זו… חסל! שוב איני יכול להציל את המקדש שלכם –

י. בן מתתיהו: המקדש שלך, טיטוס נדיב־הלב… שכן אתה המנצח ושלך הוא מקדש זה.

אגריפס: ל(בירוניקי בקול כבוש) בירוניקי, הכל בסכנה גדולה! בירוניקי, הצילי!

בירוניקי: (קופצת) טיטוס! מצביא! אם אי אפשר לך להציל בית זה, קום עשה בו כרצונם של הלגיונות שלך!

אגריפס: אחותי! מה את סחה!

בירוניקי: מצביא! אתה המנצח ולך שלל הנצחון! ואתה רשאי לעשות בו כעושה בשלל מלחמה! לשרוף ולהחריב!

טיטוס: לשרוף ולהחריב!?… בית זה!?… ביתך הקדוש שלך, בירוניקי האצילה –

בירוניקי: ביתם של מורדים, מצביא!

טיטוס: ולא הבטחתי לך, בירוניקי –

בירוניקי: כלום לא הבטח לי, טיטוס הטוב שלי!

טיטוס: הרי נשבעתי לך, בירוניקי –

בירוניקי: אני מתירה שבועתך, טיטוס! שבועתך לא שבועה והבטחתך לא הבטחה! מתרפקת עליו בית זה מותר לך! בית נורא וקשה זה מותר לך! עשה בו כפי שנוח לך, טיטוס הטוב שלי! עלה עליו והחרב אותו! תן פקודה ללגיונות שלך שיחדלו מן הכבוי ומיד האש תתפשטת ושורפת בית מורדים זה וחסל! חסל! בלבד שיונח לך מרגזך ומעצמך, טיטוס שלי… נערי שלי…

אגריפס: בקול עצור בן מתתיהו: לא אמרתי לך שלא כל הנשים בירוניקי! עכשיו היא דוחפת אותנו אל תהום פתוחה, כשיש עדיין פתח תקווה להצלה!

(הליגטים מתפרצים ונכנסים בהתרגשות)

טיטוס: (קם לקראתם) ליגטים, התכבדו ושבו!

ניקנור: (בעמידה כשהוא מכה בסיף שלו על השולחן. כל המשא־ומתן מתנהל בעמידה) מצביא! באנו לומר לך, שאי אפשר לדחות יותר את חורבן קן המורדים!

פרונטון: שאם אנו דוחים עוד את הכבוש האחרון של עיר ארורה זו… מה היה בדעתי לומר… אז נשקפת לנו רעה מבפנים… ליגטים, שלושים ושלושה מן הלגיון שלי עמדו ועברו אתמול אליהם… אל הנצורים!

מפקד א': וגם משלי נפלו אל היהודים עשרים ואחד –

פרונטון: הם מאמינים… מה היה בדעתי לומר… משלנו התחילו מאמינים, שאלוהים גדולים ונוראים נלחמים למקדש ארור זה… על כן קבלו עליהם אמונתו של אלוהים אלה ונפלו אל היהודים!

ניקנור: רומאים מתיהדים! עד היכן הגענו! בזיון וקצף!

טיב. אלכסנדרוס: מי כמוני מכיר שבט זה, ליגטים. בחיוך הרי אבותי יצאו ממנו. במקום שאין ידם משגת, הם שולחים את אלוהיהם, שהוא ערום כמותם.

ניקנור: טיטוס פלוויוס! אמור ללגיונות שלך ימשיכו לעסוק במלאכה זו של הצלת מקדש המורדים, ואנו זוכים בקרוב שכל הלגיונות שלנו מתיהדים!

סקסטוס: כמו ברומא! מרומא כותבים לי, ליגטים, שהמתיהדים הולכים ומתרבים. סבינה שלי כותבת – (מוציא אגרת) שבביתנו נמצאו כמה עבדים ושפחות, שנדבקה בהם ספחת זו, עד שהיה הכרח להציל אותם ממחלת הצלב עד ידי צליבה. מי הכניס אלינו ספחת זו, שאין אתם משערים, ליגטים, כמה היא קשה לרומא? היהודים! אנו חייבים לעקור אותם! רק אם אנו מחריבים את המקדש שלהם, אנו עוקרים אותם עם השורש!

ט. אלכסנדרוס: (בחיוך) שבט זה הוא כעשב שוטה, הוא שולח שרשים במסתרים במקומות שונים, אפילו אם אנו עוקרים שורש אחד שלהם, עדיין אין אנו בטוחים שאין הם שולחים שרשים במקום אחר –

סקסטוס: ואילו המקדש שלהם הוא עיקר שורשיהם! לא כך, מלך אגריפס?

אגריפס: (מגמגם משהו במבוכה, ספק הן ספק לאו)

פרונטון: אני סובר בענינים אלה ולא כלום… אילו יודע אני, שאנו דברנו אליהם שלום והם בקשו רק מלחמה… מה היה בדעתי לומר… מלחמה היא מלחמה… להחריב ולשרוף!

ניקנור: הצדק עם ליגטוס פרונטון! כלום היתה לנו מלחמה אחת עם ברברים שלא נחריב מקדשים שלהם עד היסוד? במה נבדל מקדש היהודים ממקדשים של ברברים אחרים!

ט. אלכסנדרוס: ליגטוס ניקנור, מלבד מה שמקדש זה מפורסם בכל העולם כולו, הריהו עשוי בשלימות שאין דוגמתה. לא כך, מלך אגריפס?

אגריפס: ליגטים, מוכרח אני להודות בפה מלא, אף על פי שאני נראה כנוגע מעט באותו דבר, שכל מי שראה בנין זה מקרוב, בין שהוא יהודי בין שאינו יהודי, מעיד עליו בפתארת שכזו לא ראתה עין מעולם.

סקסטוס: טיבריוס אלכסנדרוס! מלך אגריפס! כלום שלימותה של רומא אינה חשובה יותר משלימותו של בנין זה של ברברים, שהם צוררינו בנפש?

אגריפס: סקסוס צראליס, הרבה הגיון בדבריך –

ט. אלכסנדרוס: אף־על־פי שמצד שני, דווקא שלימותה של רומא היא גוזרת עלינו שלא נרגיז יותר מן השיעור המותר את אחיהם של היהודים וידידיהם המתיהדים. שהם יושבים ברומא ובמושבותיה. ואם אנו שולחים אש בבית שקדוש להם כל כך, אין הללו סולחים לנו לעולם –

אגריפס: מפני שאין חטא יותר איום בעיניהם משריפת המקדש שלהם! יוסיפוס, שהוא מן הכוהנים המיוחסים שבירושלים, יכול להעיד כמוני! לא כך, יוסיפוס פלוויוס?

ניקנור: (מכה בסיף על השולחן) מה לנו עדותם של מלכים וכוהנים שלהם! ליגטים, למה באנו לכאן? כדי ללמוד אצל ברברים אלה פרק בפילוסופיה שלהם, או כדי לדכא את המרד שלהם, שברברים לא יעיזו יותר להתקומם נגד רומא? מצביא, אם אין אתה מצווה מיד שהלגיונות יעלו על קן מורדים זה כדי לשרוף אותו באש, אנו מצווים! במקום שאין מצביא ללגיונות רומא, שם נהיה אנו מצביאים! לא כך ליגטים?

כל הליגטים: (מלבד ט. אלכסנדרוס, בהרמת ידים) לשרוף! לשרוף! לשרוף!

טיטוס: ליגטים, צדקתם בכל מה שאמרתם. רומא עצמה מדברת מתוך גרונכם. אתם אומרים מה שהרהר בנפשו כל רומאי במחנה זה. רצונכם רצוני. אנו שורפים את המקדש שלהם וחסל!

כל הליגטים: (מרימים ידיהם לברכה) לטיטוס פלוויוס הצעיר, מצביא ובן קיסר, תהילה!

אגריפס: בן מתתיהו! אבדנו! הכל אבד!

ניקנור: מיד אני מצווה ללגיונות שיחדלו מכבוי האש! (פורץ לצאת)

י. בן מתתיהו: (מרים ידו) מצביא! ליגטים! הרשו דבור אחד לקטון ובזוי! למי שהתבזה משום נאמנותו לרומא האדירה!

(מבוכה)

טיטוס: בטוח אני, ליגטים, שתסכימו לשמוע את דברו של ידידנו יוסיפוס פלוויוס, שהוכיח את גודל נאמנותו לרומא. שתיקה יוסיפוס פלוויוס, דבר! אך קצר בדבריך, מפני שהמלחמה במקדש שלהם דוחקת!

י. בן מתתיהו: גם אני כמותכם סבור, שיש לשרוף את מקדשם של המורדים. אין הללו ראויים ליחס אחר, מפני שהם הולכים נגד הטבע –

ניקנור: וברברים הולכים נגד הטבע. חייבים חורבן! חורבן עד היסוד! עד שלא ישאר מהם סימן וזכר על אדמה זו –

סקסטוס: מפני שהאלים נתנו אדמה זו רק לאלה שבוחרים לחיות עפ"י הטבע –

י. בן מתתיהו: צדקת, ליגטוס ניקנור! צדקת, ליגטוס סקסטוס! ואילו יש בלבי הרהור אחד, שאני מחויב לומר לפניכם, לפני שאתם מקיימים את גזר־הדין הצודק שלכם. אם היהודים ראויים לעונש שנשרוף את המקדש שלהם, כלום תענישו בעד החטא שלהם את עצמכם?

פרונטון: מהו סח, יהודי זה!

י. בן מתתיהו: עכשיו שנצחתם במלחמה, של מי הוא מקדש מפואר ומפורסם זה? שלהם או שלכם?

פרונטון: שלנו, יהודי! לפי כל חוקי המלחמה!

י. בן מתתיהו: האמת עצמה מדברת מתוך גרונך, פרונטון ליטרניוס! שלכם הוא. לפי כל חוקי המלחמה. ואיך תחריבו בידיכם נכס שלכם, שהוא מפורסם כל־כך בכל העולם כולו בתפארתו בשלימותו? נראה לי, שאין הרומאים ראויים לעונש שכזה מפני שהיהודים יטאו. דומה עלי, שאתם חייבים לשמור על בנין זה, שקניתם אותו לכם בדם ובסבל של מלחמה, כדי שהוא ישמש פנינה יקרה בכתר רומא, סימן של נצחון מהולל שלכם ואות אזהרה לכל מי שירהיב לבו להתגרות במזלה של רומא!

סקסטוס: ואילו, אם אנו משאירים שורש זה –

י. בן מתתיהו: צדקת, הה, סקסטוס צארליס! צדקת שאתם מצווים לעקור את עיקר שרשם של שבט זה, כדי שלא יצמיח יותר מרד! ואילו,, אם אתם נכנסים לתוך המקדש שלהם, ממילא הפקעתם אותו מרשותם ועשיתם אותו חול!

פרונטון: מה היה בדעתי לומר… איך אנו לוקחים אותו לעצמנו, אם אין אנו כובשים אותו במלחמה?

י. בן מתתיהו: צדקת, ליגטוס פרונטון, שאי אפשר לקחת אותו בלא מלחמה! לפיכך אני אומר, שתעלו בכל כוח הלגיונות שלכם על המקדש שלהם ואם אין הם מוסרים אותו לכם ברצון, אתם כובשים אותו במלחמה. אתם דוחקים אותם משם ומגרשים אותם מחוץ לבנין ושומרים על הבית המפואר, שהוא שלל שלכם, שישאר בשלימותו. רומאים! אתם, פאר מין האדם, אתם מצווים ועומדים לשמור על בנין מפואר ומהולל בעולם מפני ברברים עלובים, שבנו אותו ואין הם יודעים לשמור עליו! (שתיקה כבושה)

טיטוס: ליגטים, רואים אתם שאנו יכולים לשמור על בנין מפואר זה, בלא לחטוא לחוקי מלחמה ובלא להביא נזק לרומא. ובכן?

פרונטון: כיון שאנו נוהגים לפי חוקי מלחמה וכובשים אותו לעצמנו… מה היה בדעתי לומר… מסכים!

סקסטוס: אם אנו עושים את המקדש שלהם חול, ממילא עקרנו את השורש שלהם… מסכים!

טיטוס: ליגטוס ניקנור, דעתך שלך?

ניקנור: מצביא, גרוני ניחר, קשה עלי הדבור, פסקו מה שפסקו. (פורש הצדה)

טיטוס: ליגטים, הרי שאנו בדעה אחת! אנו כובשים את הבנין הזה, אלא שומרים עליו מפני אש. ליגטים, אתם אוסרים על הלגיונות באיסור חמור של מוות לסכן את הבנין באש!

הליגטים: (מרימים ידיהם לאות של הסכמה)

טיטוס: ליגטים, אנו שותים לנצחון הרומאי! מוזג נצחון של חרב וצדק! נצחון על גוף ברברים בסיף ועל רוח ברברים בהגיון!

פרונטון: אנו שותים לשלום הבית המפואר, שנפל בחלקנו, חלק המנצחים!

ט. אלכסנדרוס: לשלום הבית המהולל, שאנו מוציאים מידי ברברים שאינם ראויים לו, כדי לשמור עליו מפני סכנה של חורבן! ולשלום רומא, פאר מין האדם!

(הכל שותים, מלבד ניקנור)

טיטוס: ליגטוס ניקנור, אין אתה שותה?

ניקנור: מצביא, גרוני ניחר, אי אפשר לי להכניס לתוכו יין.

(מפקדים יוצאים)

טיטוס: (מוזג כוסות בצהלה) בירוניקי האצילה, לא הבטחתי לך שהבית הקדוש שלך ישאר שלם!

בירוניקי: (מבקשת לסתום את פיו בכף ידה) טיטוס שלי, מסכן שלי, הרי התרתי את הבטחתך!

טיטוס: (מרים כוסו) טיטוס פלוויוס מבטיח ומקיים! חה־חה־חה!

אגריפס: כלום אפשר שמזל הנצחון יבגוד בטיטוס האדיר? אי אפשר! (מרים כוסו) כך יאיר הנצחון לטיטוס לעולם!

י. בן מתתיהו: (מרים כוסו) אני נושא כוסי בשם דורות אחרונים. בשם דורות שיבואו שם אני על ראש טיטוס פלוויוס זר, שהוא מעלה מור של מצביאים מכתר של קיסרים, טיטוס פלוויוס חמדת מין האדם!

טיטוס: (בשחוק) יוסיפוס זה, חה־חה־חה!… תמיד הוא מוצא דבור מפואר… נפשי כבר יוצאת ממש לקרוא את ספורך עלי, שבוודאי יהיה מפואר ביותר… ואילו, יוסיפוס ידידי, פעם זו באמת הגזמת מעט… טיטוס, חייל בן אכרים, חמדת מין האדם? חה־חה־חה!…

בירוניקי: הן! חייל בן אכרים, שלבו רחב ופתוח כל־כך, הוא חמדת מין האדם!

טיטוס: לא! בירוניקי האצילה היא חמדת מין האדם! מרים כוסו לכבוד בירוניקי

בירוניקי: אגריפס: י. בן מתתיהו: (מניפים כוסותיהם ביחד) לכבוד טיטוס פלוויוס, חמדת מין האדם!


 

תמונה י'

(באוהלו של טיטוס. האוהל תקוע בתוך הבירה והוא פתוח לתוך נוף בית־המקדש וההיכל, שהם מאירים מקרוב בזוהר שאחרי הצהרים. מהמגרש ההרוס שבין הבירה והמקדש עולים אדי עשן רב ומגיעים קולות של מלחמה.

בירוניקי כורעת על מיטה, כשעיניה תקועות בעצבות גדולה במגרש שלפני המקדש. י. בן מתתיהו יושב על דרגש כשהוא שקוע כולו בכתיבה.

אגריפס מהלך לכאן ולכאן.)

אגריפס: עכשיו, כשאמלוך שוב בירושלים, תהא לפני מלאכה מרובה… לטהר את ירושלים, שמלאה פגרי מלחמה ורעב… לנטוע אילנות בכל העיר, שעומדת עכשיו כולה גלויה… להקים את החומות החרבות ואת המגדלים ההרוסים… ולפני כל אבנה את החומה השלישית, שאגריפס אבי התחיל ביסודה… עכשיו אנו רואים חשיבותה של חומה זו, שעלתה בדעתו של אבי… אילו היתה חומה זו עומדת, אפשר שירושלים – – – (שם ידו על פיו) לבסוף, אני מתקן את הבית ובונה אותו מחדש… ואני עושה אותו בנין נחמד כל־כך, שהוא עולה אפילו על בנינו של הורדוס הגדול… ואני זוכה עוד שקוראים לי לא אגריפס סתם, אלא אגריפס הגדול… (ניגש אל האספקלריה ושולח ברכה אל בבואתו) אגריפס בן אגריפס הגדול! (הולך אצל י.ב.מ.) בן מתתיהו, כבר סיימת את דבר המצביא אל עם יהודה וירושלים, שטיטוס פקד עליך לכתוב?

י. בן מתתיהו: הן, מלך אגריפס. (מעיין בכתב; פתאום קופץ ומנופף בו כבדגל) כתב זה לא היה כמותו מאז שירושלים ורומי עומדות על תלן! כתב זה מבשר שלום יהיה נס לישראל ולגויים! כתב זה מיד כשהוא מתפרסם, מתחילים בו ימות דור חדש על האדמה! כתב זה ימות המשיח מתחילים בו! כתב זה – (מתאמץ לכבוש את התרגשותו)

אגריפס: תן. (נוטל הכתב ומעיין) כאן חסר כלום, בן מתתיהו –

י. בן מתתיהו: מה חסר, מלך אגריפס?

אגריפס: אין אתה אומר כאן כלום עלי –

י. בן מתתיהו: (כמתעורר מחלום) עליך?

אגריפס: על אגריפס בן אגריפס שימלוך בירושלים –

י. בן מתתיהו: מלך אגריפס, אי אפשר לומר דבר זה בכתב שהוא ראשון אחרי נצחון… אין זה מחכמה… ולא זו אף זו… אנו צריכים ליתן רעיון זה על המלחהת אגריפס בירושלים בלבו של טיטוס, כאילו היה זה רעיונו שלו… לא כך דעתך, מלך אגריפס?

אגריפס: חכמתך מאירה לך גם פעם זו! בן מתתיהו, אף־על־פי שראשך שחור עדיין, עם כל זה יהא ציץ כהן גדול הולם אותו ביותר. יוסף בן מתתיהו כוהן גדול בירושלים! מה אתה אומר על שם זה, בן מתתיהו? (מעמיד אותו לפני האספקלריה ומסתכל בהנאה בפרצופי שניהם) אגריפס בן אגריפס הגדול מלך ירושלים ויוסף בן מתתיהו כוהן גדול בירושלים! נאה כך, בירוניקי? ובירוניקי שלנו מתפרסמת עכשיו בכל העולם כולו! בירוניקי המלכה, שהצילה בגבורתה ובחינה את מקד ירושלים! עכשיו היא תהיה קליאופרה שהצליחה בשביל העולם ואסתר שניה בשביל עמה! (מחבק לה) לא כך, אחותי שלי?

בירוניקי: (סולדת בכל גופה) הניחו לי… אי אפשי להיות גבורה… מי כמוך יודע שלא גבורה אני, אלא סתם אשה…

אגריפס: את חייבת להיות כך בשביל כבוד בית אגריפס!

בירוניקי: אם אתם מפרסמים שטויות אלה שלכם, מיד אני עומדת ומפרסמת בכל העולם כולו שזהו כזב וזיוף… שלא בקשתי אלא הנאה לעצמי… שלא עשיתי מה שעשיתי אלא כדי לשמור אצלי עוד קצת את הרומאי שלי… כדי שאמלא בו את תשוקתי שלי!

אגריפס: יפה בירוניקי, יפה… אין אנו מפרסמים עליך דבר… ואילו על כל פנים חייבת את לשמוח בשמחת בית אגריפס… מדוע את יושבת עגומה!

בירוניקי: (עיניה אינן זזות מהמגרש ההרוס שלפניה) עדיין הם לוחמים, בני ירושלים… הרומאים כבר עומדים בחצר החיצונה של הבית, והללו עדיין שם לוחמים…

אגריפס: קנאים שוטים! אפילו כשחרב של חורבן מונחת על צווארם אין הם מתיאשים מן הנצחון!

בירוניקי: אחי, ומדוע הלב נמשך פתאום אליהם!… בשעה זו נפשי מבקשת להיות ביניהם… מעולם לא עלה על דעתי, שהלב תלוי כל־כך בבית זה… (קופצת ונתלית עליו) אחי! אפשר שזוהי השעה האחרונה של הבית!

אגריפס: שטות! טיטוס שלנו מציל את הבית מידיהם בלא ספק! לא כך, יוסף בן מתתיהו?

י. בן מתתיהו: בית זה כבר ניצל. מפני שאי־אפשר לו שיחרב כל זמן שבו תלוי שלום העולם.

בירוניקי: לבי מנחש רע –

אגריפס: (ברוגזה) לבי… לבי… אפילו בירוניקי לבית הורדוס לב אשה בקרבה… מה ענין לב לכאן!

בירוניקי: אין הלב רוצה להאמין במעט אושר זה, אחי. אין האושר בא אלא אם כן האדם עשה מה שעשה לשמו של הדבר.

אגריפס: הבלים! הכל צפוי וערוך מראש ואי אפשר שטיטוס יכשל!

י. בן מתתיהו: מה טיטוס כאן ומה אנו! אחד עליון על עליונים שוקד לשמור על בית זה.

טיטוס: (מתפרץ לתוך האוהל, פורק מעליו כלי־זינו ומשליך עצמו על מיטתו, יגע אך שמח) ידידי! עכשיו אני רשאי לשבות ולהנפש! עד מחר בהשכמה! (בפיהוק של הנאה) עכשיו אני ישן, ישן, ישן, עד שחמה של יום מחרת מעוררת אותי!

אגריפס: הדפת אותם, טיטוס האמיץ?

טיטוס: עד החצר הפנימית של המקדש, אגריפס ידידי! (זוקף עצמו על מיטתו. בהתפעלות) במַרס! הללו, אעפ"י שהם מטורפים, בני־חייל הם! אין כמותם! הם הגיחו מן החצר הפנימית. שדחקנו אותם לשם אתמול, והסתערו על המשמר שלנו, שעסק בכבוי האש – חה־חה־חה! – ועוד קצת היו ממיתים את כל אנשי – חה־חה־חה! – אלמלא נזדרזתי אני לבוא עם הרוכבים שלי! אין כמותם, אני אומר לכם! (שוכב) ואילו עכשיו שוב אין הם מעזים לצאת מן החור שלהם… אנשי שלי מכבים בלא פגע את שארית האש, שהיהודים הטילו באולמים החיצוניים של המקדש… ומחר בהשכמה אני עולה עם כל הלגיונות על המקדש וכובש אותו ומוציא את המטורפים שם ולוקח את המקדש… מחר טיטוס מביא לרומא נצחון גדול לאביו הקיסר כבוד חדש ולבירוניקי האצילה את הבית הקדוש שלה במתנה –

י. בן מתתיהו: ולטיטוס פלוויוס כבוד ונצחון, שלא היו דוגמתם בכל קדמוניות העולם!

טיטוס: (מותח גופו הנאה יתירה ומפהק) יוסיפוס ידידי… הראה לי את העתב שכתבת…

י. בן מתתיהו: (מגיש לו)

טיטוס: (קורא) לעם יהודה וירושלים! אני, טיטוס פלוויוס, מצביא בן קיסר, מדבר אליכם. האלים, שרוצים בתהילת רומא ובכבוד בית פלוויוס, האירו לי פנים. היום כבשתי את ירושלים עיר־עולם ואת הבית הגדול והנורא שהוא קדוש ומקודש ליהודים ומהולל ומפואר בכל העולם כולו, ואני -

בירוניקי: (לוחשת בחרדה) בן מתתיהו! ראה!

י. בן מתתיהו: (אינו גורע עינו משפתי הקורא) מה?

בירוניקי: אש!

י. בן מתתיהו: (זוקף עיניו) היכן?

בירוניקי: בתוך ההיכל!

י. בן מתתיהו: אי אפשר!

בירוניקי: בחלון הזהב!

הצנטוריון: (מתפרץ בבהלה) מצביא! אשר במקדש שלהם! המקדש שלהם בוער!

טיטוס: (קופץ בשמחה עצומה) שבח לאלוהי רומא! כבוד ותהילה! ו – (מיד כובש עצמו, מעביר כף־ידו על פרצופו כמי שיוצא מתוך חלום משונה, ומגמגם במבוכה) סלחו לי, ידידי… אין אני יודע מה אני סח… אין אני מבין את נפשי… אפשר שעייפותי ממלחמה בימים אחרונים, ידידי – (לרומאי) אי אפשר! אתה מכזב, נבל!

הצנטוריון: מצביא… כשהלכת מאתנו… הללו… היהודים… הגיחו שוב מן החצר הפנימית… והתחילו עושים מלחמה אתנו… כשדחקנו אותם חזרה… אל החצר הפנימית… התפרצו אנשינו פנימה… עד המקדש שלהם… עד המקום שהיהודים קוראים לו היכל… והטילו אש בהיכל!

טיטוס: (מטלטל אותו בכוח נורא) מי? מי?

הצנטוריון: איש אחד… סבינוס –

טיטוס: מהיכן הוא –

הצנטוריון: מן המאה שלי, מצביא –

טיטוס: היכן היית אתה! (מניף עליו את הסיף) בן־בליעל, שצפוי למיתה!

הצנטוריון: לא הייתי באותו מקום, מצביא… ליגטוס ניקנור היה אצל סבינוס… מפני שליגטוס ניקנור הלך לפני המתקיפים שלנו -

טיטוס: והוא לא עכב!

צנטוריון: ליגטוס ניקנור העמיד לסבינוס את כתפו…וסבינוס עלה ורכב עליו… הטיל לפיד בוער לתוך חלון אחד שבמקדש…

טיטוס: (תופס את הסיף שלו) אני מציל מן השריפה! מיד אני מציל! (במרוצתו הוא מנפנף בסיף על ימין ועל שמאל) לכבות! לכבות! לכבות! (מן החוץ מגיעות זעקותיו) אני מצווה! אני, טיטוס פלוויוס! אני, מצביא ובן קיסר! אני מצווה! לכבות! לכבות! לכבות! או שאני ממית את כולכם בסיף!

אגריפס: בירוניקי: י. בן מתתיהו: (מתלכדים לקבוצה, עד שנעשים כמעט בשר אחד, ומסתכלים בדממה, בעינים קמות, לתוך האש הגוברת לאט לאט)

טיטוס: (חוזר בתוך שעה קצרה, בסיף שמוט) אי אפשר להגיע לשם… הלגיונות יצאו מדעתם… אין הם רואים את המצביא שלהם… רק את האש הם רואים, שמושכת אותם אליה… אין הם שומעים את קול בן הקיסר שאהוב עליהם… רק את קול דמם שלהם הם שומעים, שצועק לנקמה ולביזה… אילו ראיתם אותם!… צעולם לא הייתי חושב שהם נוראים כל־כך!… הם דחפו אותי… דחק הצדה… כמעט שהפילו על הקרקע… אפילו הכיתי כמה מהם בסיף שלי, לא התעכבו… הם זורמים כנחלים שיצאו מחופם… שליחי מזל… מה אעשה להם! מה אעשה עכשיו! (תופס את בירוניקי בזרועותיו) בירוניקי האצילה… בירוניקי עלובה שלי –

בירוניקי: (מבטת לתוך האש בעינים יבשות ובפרצוף קרוש)

טיטוס: טיטוס שלך לוקח אותך לרומא –

בירוניקי: אי אפשר שהבית בוער –

טיטוס: עכשיו את מוכרחה להיות אשתי שלי!

בירוניקי: אי אפשר שהבית בוער –

טיטוס: אני עושה אותך קיסרית, בירוניקי! עכשיו את מוכרחה לקבל, בירוניקי! אם את אוהבת את טיטוס שלך באמת… אי אפשר שטיטוס יהיה נבל, מבטיח ואינו מקיים! כורע לפניה בירוניקי, פעם ראשונה בחייו טיטוס פלוויוס כורע! אמרי הן, אמרי הן! אין אני קם עד שאת אומרת לי הן!

בירוניקי: (מתוך הסחת הדעת) אי אפשר שהבית בוער… אי אפשר שהבית בוער…

טיטוס: (עושה תנועת יאוש בידו ויוצא בראש שמוט)

אגריפס: (רוצה למשוך את בירוניקי הצדה) בירוניקי, חדלי להסתכל –

בירוניקי: זוהי שעה אחרונה… כך היא השעה האחרונה?…מדוע היא ככל השעות, אגריפס אחי?… (ממששת את עצמה) הרי אני כמו שאני תמיד… (ממששת אותו) הרי אתה כמו שהיית תמיד…

אגריפס: אל תביטי, אחותי הקטנה! אל תביטי!

בירוניקי: תן לי שאביט, אחי הקטון… עד הסוף… עד שהכל נשרף… עד שהכל נשרף בי…

אגריפס: (מעביר כף ידו על פניו ועל ראשו ואח"כ עומד ומביט בתמהון קפוא לתוך ידו הריקה) הכל נשרף!

י. בן מתתיהו: (רוחש בשפתיו מתוך הסחת דעת גמורה) הכל נשרף –

בירוניקי: (יוצאת מקפאון הזוועה) הכל נשרף ואנו נשארים בחיים! מציבות חיות על החורבות! אפשי להיות מציבה חיה! אי אפשי להיות מציבה חיה! (שולפת את הסיף מתוך אפודנתו של י.ב.מ.) בן מתתיהו! דקור אותנו ואת עצמך! כך מתים חשמונאים אחרונים בין חורבות המקדש שלהם! (נותנת הסיף לתוך ידיו) דקור!

י. בן מתתיהו: (מביט בסיף בגעגועים גדולים) הן, בירוניקי אחותי… למות… עכשיו למות… בחיוך של אושר לעצום עינים לעולם… לא לראות עוד ולא לשמוע עוד… לנוח, לנוח!… לא לזכור כלום… לשכוח, לשכוח, לשכוח!… שתיקה קצרה לשכוח? שהכל ישכח? שישכח לעולם? שהכל ישכחו את כל זה?… לא! לזכור! בכל יום! בכל שעה ביום! שבעים ושבע פעמים ביום!… לראות בעל פעם מחדש את כל זה… אש זו… להבות אלה… חורבות אלה… לשמוע! לשמוע בכל יום מחדש קולות חורבן אלה!… לא לשכוח ולא ליתן לשכוח! שהכל יזכרו! כל העולם כולו! דור זה ודור בא! כך הדורות! עד דור אחרון! (משליך את הסיף) בירוניקי, אפילו כולכם מתים, יוסף בן מתתיהו נשאר יהודי אחרון בחיים!

בירוניקי: בן מתתיהו, אתה נשאר בחיים?

י.בן מתתיהו: ירושלים, ירושלים! אם נגזר עליך שתמותי, אני נשאר בחיים… אני חי בבושה ובכלימה, ובלבד שזכרך שלך לא ימוש מן העולם, ירושלים!

בירוניקי: בן מתתיהו! מה אתה עושה עוד?

(להבות וקולות החורבן גוברים והולכים, עד שנדמה שכל חלל העולם מסביב עומד ליחרב)

י. בן מתתיהו: (מסתכל לתוך הלהבות בעין עזה וקורע את גלימתו) ברוך דיין אמת! (יושב על הקרקע רגע קט ישיבת אבל; קם ומתעודד) אני אכתוב בספר את מעשי הגבורה של מלחמת ירושלים.


 

חתימה

(גן הדור ביתו של יוספוס פלוויוס ברומא. הגן בפריחה של ראשית האביב. פינה שעשויה כביתן והיא פתוחה אל נוף מרהיב עין של רומא העיר. מרחוק מבהקת רצועת נהר טיבר. החמה לפני שקיעה שופכת תפארת רבה על גאון העיר.

יוסיפוס פלוויוס יושב שקוע בהרהורים, שפניו אל הנוף ורק גבו נראה, גב זקן.)


אֶּפַפְרוֹדיטוס: (נכנס ובא, כשהוא מגלגל בקושי את השומן הרב של בשרו על רגלים דקיקות) שלום לפלוויוס! (אין תשובה. הוא בא עד היושב ומטפח על שכמו) יוסיפוס ידידי!

יוסיפוס: (זוקף פניו) אפפרודיטוס ידידי! (קם לקראתו) לא השגחתי בך, ידידי. סלח ליוסיפוס –

אפפרודיטוס: אין רע, נאה פילוסופוס שיהיה שקוע מעט בהגיונות. (יושב ונושף בכבדות) אפילו כשנושאים אותי במיטה, אני מתיגע הרבה… נשמת אפפרודיטוס העדינה, הרבה בשר העמסת עליך עלי אדמה זו… חה־חה… (מטפח על ברכיו של יוסיפוס) ובכן, סיימנו!

יוסיפוס: (זוקף עיניו) מה?

אפפרודיטוס: הוא עושה עצמו תמים, יוסיפוס הערום!

את הספר – את ספרנו – את ספרנו שלנו!

יוספוס: כן, אפפרודיטוס ידידי. היום סיימתי את הספר –

אפפרודיטוס: אני הבאתי את הזהב. כאן הוא – (מטפח על לוח לבו, שבולטת עליו בליטת שקיק) ואין אתה מניק כלום אפפרודיטוס הזקן, שהוא צמא תמיד? תמה אני על יוסיפוס פלוויוס! זה שאומרים עליו ברומא שהוא למד פרק אצל לוקולוס, נעשה פתאום נזיר מיין!

יוסיפוס: סלח ליוסיפוס, אפפרודיטוס ידידי. דעתי פזורה עלי היום. (מכה כף אל כף)

אפפרודיטוס: באמת רואה אני שנפשך עגומה עליך היום. מבין אני לנפשך, יוסיפוס ידידי. אפילו אני, שלא זכיתי בחיי לכתוב ספר אלא רק להוציא ספרים, קשה עלי תמיד הפרידה מן הספר שאני מוכרח להוציאו מן היד. לא כל שכן מי שכתב את הספר עצמו. קשה עליך הפרידה מספרך, יוסיפוס ידידי?

יוסיפוס: לא מן הספר, אפפרודיטוס ידידי –

אפפרודיטוס: אלא ממי –

יוסיפוס: מבן־אדם קרוב לי, שחלם חלום בחייו וחלומו לא בא –

אפפרוסיטוס: מיהו?

יוסיפוס: שמו היה יוסף בן מתתיהו –

שמעון: (בא) אישי המפקד!

יוסיפוס: שמעון רעי, הבא לנו מן היין המשובח יותר. שלוש כוסות.

שמעון: הנני, אישי המפקד. (הולך)

אפפרודיטוס: מהי לשון זו, שאתה מדבר בה עם עבדך?

יוסיפוס: לשון של אחרונים, ידידי –

אפפרודיטוס: מה פירוש?

יוסיפוס: עוד קצת, ידידי, ולא ידברו בשון זו אלא שני בני־אדם בעולם, אני והוא. זוהי שפת העברים.

פפרודיטוס: לשון עגומה. למה לך לדבר בה, יוסיפוס ידידי?

יוסיפוס: הרגל נושן. פפרודיטוס ידידי.

אפפרודיטוס: צדקת, יוסיפוס. אין חזק מהרגל. בפרט הרגלים שלא כדרך הטבע. לפלוני הרגלים שלא כדרכם בנשים ולאלמוני בנערים, לזה ביין ולזה בספר. בלא הרגלים אלא שאינם כדרך המקובל. מה אנו ומה חיינו, יוסיפוס ידידי!

שמעון: (בא עם יין)

אפפרודיטוס: (נוטל את כלי־הזכוכית ומגפפו ומריח בו ומזין עיניו) חש אני שזהו יין משובח שבמשובח! אם העם אומר שיוסיפוס פלוויוס למד פרק אצל לוקולוס, לעולם תאמין.

שמעון: (מוזג שתי כוסות)

יוסיפוס: שמעון, רעי, מזוג גם לך. אני שותה אתך ביום זה שסיימנו את ספרנו.

שמעון: כרצונך, אישי המפקד – (מוזג לעצמו)

אפפרודיטוס: העבד שותה אתנו, יוסיפוס ידידי!

יוסיפוס: מנענע בראשו

אפרודיטוס: בוודאי עבד ששוחרר –

יוסיפוס: באמת הוא בקש פעם לשחרר עצמו ממני ולא עלתה בידיו. בין חורבות ירושלים שוב מצאתיו בין השבויים והוא חזר אלי והלך אחר לרומא. (שתיקה קצרה) הוא העתיק את ספרי.

אפרודיטוס: (מרים כוסו כלפי שמעון) אין רע, עבד. אף אני, אפפרודיטוס הבלשן והמוציא לאור, הייתי עבד. הן, זקן, עבד אני ששוחרר. ועכשיו הגעתי למעמד, שאפילו הקיסר בכבודו הרם מבקר בביתי. זקן, אני מברך אותך שתזכה למעמדו של אפפרודיטוס. שותים ועכשיו, יוסיפוס ידידי, אתה מראה לאפפרודיטוס את הספר. נפשי יוצאת אל הספר שלנו, ידידי! כל הלילה לא עצמתי עין, משום שהגיתי בספר שלנו!

יוסיפוס: שמעון רעי, הבא את הכתב. (שמעון הולך)

אפפרודיטוס: ואני מראה לך את הזהב, יוסיפוס ידידי. (מוציא מתחת לגלימתו שקיק מלא וגדוש ומניחו על ברכי יוסיפוס)

יוסיפוס: (אינו זע) חן חן, אפפרודיטוס ידידי.

אפפרודיטוס: אין אתה מונה!

יוסיפוס: יוסיפוס נותן אמון בידידו –

אפפרודיטוס: (מנענע בראשו בתוכחה) אין זה מדרך הטבע, יוסיפוס. אעפ"י שלא זכיתי לכתוב ספר מימי, מבין אני שהכתיבה היא כאותה אהבה שאשה נותנת לנו. אשה שנותנת דודיה, אסור לה שתבדוק בשעת משעשה בכסף שניתן לה. ואילו אשה שאינה מונה את האתנון לאחר מעשה, פוגמת. היא פוגמת בטיב המלאכה ובטבע. מנה, יוסיפוס ידידי!

שמעון: (בא עם מגילות ספר)

אפפרודיטוס: (פושט אליו ידים חרדות מצפית הנאה משוערת) תן, עבד, תן… (נוטל את הספר) בוא אלי, חביב שכמותך, בוא…(ממשש את הספר, מגפפו, מזין עיניו בו, מריח בו) כשספר בא לפני – הרי לפני שאני פותח וקורא בו, אני נהנה ממנו בכל חושי. כמו נער, לפני שאני שוכב עמו… חה… חה…

יוסיפוס: שמעון רעי, קח שקיק זה. כאן הזהב, מחיר ספרנו.

שמעון: (נוטל והולך)

אפפרודיטוס: (מתעסק בספר) חייך, יוסיפוס, וחיי שנינו! אילו יכולתי, לא הייתי מוכר ספר לעולם. הייתי שומר הספרים, שאני מוציא לאור, לעצמי, רק לעצמי. אין מעשה גדול בכתיבת ספר! אפפרודיטוס לא זכה בחייו לכתוב ספר, לא זכה.

יוסיפוס: בנעורי שלי, גם אני האמנתי שיש בכוחו של ספר לשנות את המזל. עכשיו אני יודע, שאין אונאה גדולה מזו. אין בכוחו של ספר למלא לאשר ולקיים מה שגזר המזל. הכל צפוי מאת המזל ואין לשנות, אפפרודיטוס ידידי.

אפפרודיטוס: דור הולך ודור בא, הכל חולף, והספר לעולם עומד –

יוסיפוס: יוסיפוס שראה איך ארץ בחירה, עיר עולם מקדש של האלים נחרבים בליל אחד, איך יאמין שיש כלום שעומד לעולם. אפשר שספרי זה מת עוד לפני –

אפפרודיטוס: אל דאגה, יוסיפוס. אני עושה לו פרסום גדול! (פותח וקורא) תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים… שם שנון! שם זה ימשוך את כל הלבבות… אפפרודיטוס הזקן יש לו חוש ריח… (מריח) כשהוא מריח בשֵׁם, מיד הוא יודע אם תהיה הצלחה לספר, או לא… (חוזר וקורא) תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים… מן הכתוב כאן על עבר זה ילמדו כל המוחות האצילים שבדורנו ובדורות הבאים –

יוסיפוס: אפפרודיטוס ידידי, כלום מין האדם למד פעם מן העבד? הבל הבלים. אין אדם לומד ממה שהיה ולא כלום. כל דור מתחיל מחדש, כאילו לא אירע כלום, והוא חוזר ושוגה ועושה מעשי שטות וטירוף וחובט ראשו אל חומה אטומה, עד שהוא עצמו נעשה עבר, שהבאים אחריו אינם למדים ממנו כלום, וחוזר חלילה –

אפפרודיטוס: (קורץ בערמומיות) למה, אם כן, כתבת את הספר. יוסיפוס פלוויוס?

יוסיפוס: שאל לאשה, שיודעת שסופו של אדם למות, למה היא יולדת.

אפפרודיטוס: על כן אפפרודיטוס הזקן אומר: נאה למליץ שכתב ספר שיאמר הבל הבלים לקורא שיהנה ממנו וליוסיפוס ולאפפרודיטוס שיהיו נוחלים על ידו כבוד וכסף… חה־חה… אני אומר לך, יוסיפוס ידידי, שאנו נוחלים כבוד הרבה ואנו מכים בספרנו זה את כל יריבינו שלנו! (מוזג ומרים כוסו) לחיי מלחמת היהודים!

יוסיפוס: לחייך, אפפרודיטוס ידידי –

אפפרודיטוס: (בקול כבוש) עכשיו, יוסיפוס ידידי… בסוף, יוסיפוס ידידי… אני מגלה לך סוד, שנפשך נהנית ממנו למעלה מכל שיעור… (מרכין עצמו אל אזנו של זה) הקיסר מבקש לעשות אותך פרש! פרש רומאי! לכבוד הספר! מטפח על ברכיו אפפרודיטוס סבב את הדברים שהקיסר יעשה כך… חה־חה מה אתה אומר, יוסיפוס פלוויוס!

יוסיפוס: (מרים כוסו) לשלום הקיסר, חמדת מין האדם –

אפפרודיטוס: לטיטוס פלוויוס קיסר, שלום! (שותה) איזה פרסום לספר שלנו, יוסיפוס! איזה פרסום!

יוסיפוס: בבקשה ממך, אפפרודיטוס ידידי, אמור תודה לקיסר בעד חסד גדול זה. שתיקה קצרה אמור לו עוד, ששום חסד שלו אינו שווה בעיני יוסיפוס כאותו חסד, שהקיסר נדיב־הלב עשה אתו כשמחה פעם את הסחי מעל פניו –

אפפרודיטוס: אימתי היה זה? היכן?

יוסיפוס: ביודפת… במבצר אחד בארץ היהודים… במחוז אחד שנקרא גליל… ימי מלחמת היהודים

אפפרודיטוס: וזה כתוב בספר?

יוסיפוס: לא –

אפפרודיטוס: מדוע, יוסיפוס ידידי?

יוסיפוס: בספר זה סופר על יוסיפוס מעט מן המעט, רק מה שצריך לאותו ענין גדול ונורא –

אפפרודיטוס: תמים אתה, יוסיפוס ידידי! או שאתה עושה עצמך תמים מרוב ערמה! הקוראים מבקשים לידע על האיש יותר משעל הענין -

יוסיפוס, אם כן, אפפרודיטוס הפקח, עלי לפרסם ספר חדש על יוסיפוס –

אפפרודיטוס: עכשיו הבנתי לכוונתך, יוספוס! ערום אתה, ידידי, ערום! אתה מבקש לפרסם ספר מיוחד על יוסיפוס מפני שיודע אתה שכל רומא צמאה לידע הכל על חייו של אותו אדם, שחייו מופלאים ומזלו משונה כל כך, ובכן, יוספוס ידידי, הריני מוכן ומזומן לפרסם גם את ספרך החדש. (מוציא קולמוסו) כמה? מיד אנו כותבים בינינו כתב… אלא שאתה מתחייב לספר על יוסיפוס פלוויוס הכל!

יוסיפוס: למה?

אפפרודיטוס: מפני שהקוראים מבקשים לדעת הכל. בפרט הם צמאים לדעת סוד.

יוסיפוס: אפפרודיטוס הטוב, אפילו אם אתה ממלא את כל ביתי זהב ואת כל נפשי בכבוד ופרסום שלא שיערו ראשונים, אין אני מספר את סודו של יוסיפוס –

אפפרודיטוס: מדוע, יוסיפוס:

יוסיפוס: אפפרודיטוס ידידי, בודדים אנו תחת השמש עם סוד חיינו. מוטב שאני נוטלים את סודנו אתנו אל הקבר, ביחד עצמותינו.

אפפרודיטוס: יוסיפוס ידידי, יוסיפוס ידידי… נקמה אתה נוקם…

יוסיפוס: אפפרודיטוס הטוב, סובר אותך.

אפפרודיטוס: כולנו מנסים פעם בחיינו דבר גדול אל מזתנו. כשאין אנו מצליחים אנו שומרים נפשנו את סוד הנסיון. נקמה היא במזל, נקמת העלוב בתקיף אכזר… זוהי נקמתך שלך, יוסיפוס ידידי, לא כך?

יוסיפוס: אפשר שכך, אפפרודיטוס החכם.

אפפרודיטוס: (קם לילך) היה ברוך, יוסיפוס פלוויוס. הלוואי שתשרה ברכה והצלחה בספרנו.

יוסיפוס: היה ברוך ומבורך, אפפרודיטוס ידידי. (מכה כף אל כף ושמעון בא מיד) שמעון רעי, צא ללוות את אפפרודיטוס המכובד עד שער הגן וחזור אלי. (הם יוצאים. הוא נשאר זמן קצר לבדו ומהלך לכאן ולכאן)

שמעון: (חוזר)

יוסיפוס: שמעון רעי, סיימנו את ספרנו –

שמעון: אשריך, אישי המפקד!

יוסיפוס: מהו אושר, שמעון רעי –

שמעון: שזכית לעשות שליחותך. ספרת לדורות אחרונים על המלחמה שלנו.

יוסיפוס: שמעון רעי, מנין לך שזוהי השליחות שבקש יוסף בן מתתיהו?

שמעון: נשארת בחיים אחרי המלחמה הגדולה ונתייחדת עם ספר זה שבע שנים –

יוסיפוס: שמעון רעי, בן כמה אתה?

שמעון: בגילך שלך, אישי המפקד. בן שלושים ותשע –

יוסיפוס: לפתע ראיתי את פניך, שמעון רעי, והם כפני בן ששים –

שמעון: גם פניך שלך כך – (בקול כבוש) יוסף שלי –

(החמה שוקעת)

יוסיפוס: שמעון רעי, בוא ראה איך חמה שוקעת בנהר טיבר.

שמעון: מאז שאנו כאן, אין אני יכול לקבל חמה זו!

יוסיפוס: זכור אתה, שמעון, איך חמה שלנו שוקעת בים גינוסר –

שמעון: כאילו אצבעות מן השמים פורטות על כנור… בלא קול, רק צבעים…

יוסיפוס: (מריח באויר) ריח עולה מן הגנים. אביב בא. שמעון, זכור אתה, מתי באנו מירושלים אל הגליל?

שמעון: בניסן, אישי המפקד –

יוסיפוס: הן, שמעון, בראשית אביב. (נוטל זלזל של עץ ומריח בו) שמעון רעי, זכור אתה אותו עץ ביודפת… עץ עתיק ורב נוף, שצלו היה מרובה מכל העצים שביודפת… כשכרתנו כל האילנות לביצור יודפת, גזרתי על עץ זה שלא יגעו בו… והוא נשאר בחיים… יחידי אחרי חורבן יודפת…

שמעון: זכור אני אישי המפקד –

יוסיפוס: עץ זה היה עץ זית, או עץ תאנה?

שמעון: עץ תאנה, אישי המפקד –

יוסיפוס: אפשר שעץ אחרון זה עדיין מלבלב בין החורבות…

(שתיקה קצרה, החמה שקעה)

אפשר שמעון רעי שמה שנשאר אחרי חורבן מזומן ללבלוב חדש.


– סוף –


  1. כך במקור. צ“ל באפודתו. הערת פב”י  ↩

  2. כך במקור. צ“ל הצעיף. הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות