מסת-מבוא זו, המנוסחת במתכונת ראיון, משלימה את נייר-העמדה בספר “ספרות וריבונות” (2006), ואת שני פרקי העמדה בספר “צו-קריאה לספרות הישראלית” (2009).

 

א. אוטופיה ודיסטופיה בספרות העברית    🔗

האם ישנן תקופות אוטופיות ותקופות דיסטופיות בספרות העברית?

מעולם לא היתה אחידות מלאה בתגובת סופרים על האירועים האקטואליים, ובמיוחד על הדרמטיים מביניהם, בתקופה כלשהי בתולדות הספרות העברית. תמיד נמצאו סופרים שגישתם אל אירועים כאלה היתה אופטימית יותר מזו של עמיתיהם, והם אלה שהגיבו על אירועי האקטואליה מתוך געגועים רומנטיים אל ערכים מן העבר הלאומי, מתוך רגשות של חֶמְלה על העם היהודי שסובל בהווה ומתוך ציפייה שבעתיד יימצאו הפתרונות שיבטיחו את הישרדותו בהיסטוריה. מחשבות כאלה הן בית הגידול ליצירה האוטופית. ולעומתם נמצאו תמיד סופרים אחרים שהגיבו על אירועים כאלה מתוך עדותם העגומה של דורות על גורל היהודים בגלות, מהרגשת אכזבה ממהלך ההיסטוריה בהווה ומחרדה שמצב היהודים עוד יורע בעתיד. מחשבות אלה הן בית הגידול לצמיחתה של היצירה הדיסטופית.

ההוכחה לצמידות הזו בין האוטופיה לדיסטופיה בתולדות הספרות העברית נשמרה במקרא. ההדגמה הראשונה כלולה בנאומו של משה רבנו לעם-ישראל בפרק כ"ח בספר דברים, בפרשה שהוצמד לה הכינוי “פרשת הברכה והקללה”. מדובר בנאום שנאמר בלשון עתיד אף שהושמע בהווה מוגדר, על סף הכניסה לארץ-ישראל. בנאומו צייר משה רבנו שתי תמונות-עתיד מנוגדות, באחת (פס' 14–1) התמונה היא אוטופית, ובאחרת (פס' 68–15) התמונה היא דיסטופית.

הדגמה מרשימה יותר מבחינה ספרותית השתמרה למעננו בספרי הנביאים הגדולים, ישעיהו ירמיהו ויחזקאל. שלושתם כללו תמונות-עתיד דיסטופיות בנבואות התוכחה ותמונות-עתיד אוטופיות בנבואות הנחמה. ומאחר שבספרות העברית לדורותיה, אחרי הקנוניזציה של ספר-הספרים, המשיכו הסופרים להתעמק בשאלות היסוד של העם היהודי (זהות, ערכים ואורח-חיים), אפשר למצוא ביצירותיהם גם בדורות הבאים את ההפלגה ממציאות החיים הקיימת למציאות עולם עתידית בשני מסלוליה המנוגדים, הן האוטופי והן הדיסטופי.

מהעובדה ששתי צורות התיאור העתידיות מופיעות בכל התקופות של הספרות העברית אי-אפשר להסיק שמעמדן ההֶגְמוֹני של כל אחת מהן (מעמד המתבטא בהשפעה על ההווה הספרותי) היה זהה לזה של זולתה. בתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית (משלהי המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה במאה העשרים) עלה מספרן של היצירות האוטופיות בסוגות המרכזיות של הספרות (השירה, הסיפורת והעיון) על מספר היצירות הדיסטופיות, ובהתאם לכך גם השפעתן היתה שונה. לעומת זאת בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, המאה ה-21, התעצם מספרן של היצירות הדיסטופיות בהשוואה ליצירות האוטופיות והן נהנות זמנית ממעמד הֶגְמוֹני יותר.

מה ממריץ סופרים בתקופה כלשהי לזנוח את נושאי הכתיבה הריאליסטית על נושאי ההווה, ולהסב את כתיבתם לנושאי המציאות המדומיינת בעתיד?

אני משער שגם הסיכוי לזכות בפרסום מסביר תנודתיות בעבודתו הספרותית של סופר, המתבטאת במעבר מסוגת תוכן דלת-קוראים אל סוגה שמספר קוראיה גדול יותר. ועם זאת סיבות אישיות (ביוגרפיות ופסיכולוגיות) ומניעים אידיאולוגיים (חברתיים ולאומיים) מסבירים טוב יותר תנודתיות כזו אצל סופרים ובמיוחד אצל ההגונים מביניהם. סופר הגון יכול בהשפעת סיבות כאלה לשנות את השקפתו באופן קיצוני ואפילו מספר פעמים במשך חייו.

כתנודתיות מהותית כזו אפשר להגדיר לא רק את החלטתו של סופר לנטוש את הכתיבה הריאליסטית, כתיבה המתארת את המציאות המוכרת לקורא ומגלה נאמנות לחוקים המפעילים אותה (הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים הפוליטיים והאידיאולוגיים) ולעבור לכתיבה פנטסטית, כתיבה המדמיינת מציאות עתידית שחוקים אחרים מפעילים אותה, אלא גם את המעבר בתקופת הכתיבה הפנטסטית שלו מתמונת-עתיד אוטופית לתמונת-עתיד דיסטופית.

הכתיבה הפנטסטית בשתי צורותיה (האוטופית והדיסטופית) מבטאת את הכיסופים של הכותב אל מציאות אחרת מזו הריאלית שנתפסת בעיניו כמאכזבת. ולכן, כל עוד ירגישו סופרים בכל תקופה שהם מיצו את הסיכוי לשנות את המציאות הקיימת באמצעות הכתיבה הריאליסטית על מיגוון נושאיה, הם ייפנו לכתיבה הפנטסטית, כדי להשיג את השינוי שהם מייחלים לו בעזרת תיאור אוטופי או דיסטופי של המציאות בעתיד.

במה התבטאה ההשפעה של האוטופיה והדיסטופיה על התפתחות הספרות הישראלית?

כדי להסביר את השפעתן השונה של האוטופיה והדיסטופיה, שהן שתי סוגות-תוכן ספרותיות מנוגדות, על הקוראים, אני מוכרח לשלב בתשובתי את המונח “מוראל”. מונח סוציולוגי זה מגדיר את ההשקפה המוסרית המוסכמת בזמן נתון על רוב החברה, שבעזרתה היא מתמודדת עם אירועי המציאות המשתנה. השקפה קונצנזואלית כזו מבטאת את חוסנה הנפשי של החברה בכללותה, אך גם משקפת את הרגשת הביטחון של כל יחיד המשתייך אליה. ועם זאת, אירועים אקטואליים עוצמתיים (טובים או רעים) מסוגלים לערער את המוראל של חברה ולחייב אותה לייצבו מחדש בהקדם האפשרי. הספרות של סופרי הדור, זו שמגיבה על אירועים כאלה (לפעמים מהר ולפעמים באיחור כלשהו), היא מהמשפיעות ביותר על הייצוב מחדש של המוראל אחרי שהתערער.

בניגוד לתקשורת החייבת להגיב מהר על אירועים אקטואליים, שנוהגת להעצים כמעט כל אירוע המתרחש במדינה, אף שרובם נשכחים מהר, תגיב הספרות רק על אירועים שהשפעתם על ערכיה ומוסכמותיה של החברה היתה מטלטלת ומתמשכת. אירועים ברמה כזו הן המלחמות שהתרגשו על המדינה ב-70 שנותיה הראשונות, בין שנת תש“ח לשנת תשע”ח, וכמובן גם אירועים ברמת החתימה על הסכם אוסלו, רצח יצחק רבין וההתנתקות מיישובי פתחת-רפיח – כולם אירועים שהשפעתם על המוראל של החברה הישראלית היתה דרמטית.

השפעת אירועים כאלה (ואחרים שלא פירטתי בתחום הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי) התבטאה תמיד בשלושה ממרכיביה של היצירה: בתמאטיקה (בנושאיה ובתכניה של היצירה), במגמותיה הרעיוניות (כגון: העדפה של טובת היחיד על-פני טובת הכלל וגם להיפך) ובאסתטיקה שלה (שינויים בסגנון ובשפה). ועוד עובדה: השפעת המאורעות הללו היתה מפורשת יותר בסיפורת הריאליסטית מאשר בסיפורת הפנטסטית (הסוריאליסטית, המיסטית, והאבסורדית) הן משום שעטיפותיה חמקמקות יותר והן משום שתמונת העתיד של כל סיפור פנטסטי יכולה להתפתח בשני כיוונים מנוגדים: אם לתמונת-עתיד אופטימית (הכיוון האוטופי) ואם לתמונת-עתיד פסימית (הכיוון הדיסטופי).

סופרים מנוסים – בין שבחרו להגיב על אירוע אקטואלי בסיפור ריאליסטי ובין שהעדיפו להגיב על אירוע כזה בסיפור פנטסטי – מכירים את הדרכים הבדוקות להשיג את מטרתם. הנוטים לכיוון האוטופי יבחרו לתפקיד הראשי דמות של גיבור (אדם נמרץ, יוזם ונאבק להגשמת חזונו ביחס לעתיד המדינה) בעוד שהנוטים לכיוון הדיסטופי יעדיפו ללהֵק לתפקיד הראשי בעלילת הסיפור דמות של אנטי-גיבור (אדם רפה-רצון, מהסס וספקן ביחס לסיכויים לשנות את פני הדברים בחיי המדינה). ההבדלים יהיו ניכרים ביניהם בעוד רכיבים של הסיפור: בבחירת הזירות המנוגדות לאירועי העלילה (זירות העשייה של החיים התוססים והבונים, או זירות הנרפות של אוזלת-היד והדשדוש במקום) בהנמקת האירועים (תקווה או ייאוש) ובניצול שונה של רבדים מהלשון העברית בתִמְלוּל של העלילה (בלשון הלימודים מהמקורות או בשפת השטוחה, ולרוב גם המרופטת, של העברית המדוברת בהווה).

רוחב דעת כמו זה שהתגלה בסיפורת, היה נדיר ביותר בשירה ובדרמה, שבהן שלטה התגובה הדיסטופית שלטון מלא יותר. בשירה התרכזה תגובה כזו בעיקר בשיר הפוליטי ובשיר המחאה החברתית (עמוס עוז כלל הדגמות מהן בשניים מספריו: “לדעת אשה” ו“אל תגידי לילה” – ראה הפרק “תחבולת הלחישה בשירים” בספרי “מוקדים חדשים בשירה העברית”, 2015), אך בצוק העיתים חדרה ההשקפה הפוליטית הפוסט-ציונית גם לשירה הלירית, זו שמקפיאה רגע חווייתי בתבנית הקצרה של השיר. בדרמה התרכזה התגובה הדיסטופית במחזה החברתי-דוקומנטרי ובמחזה הפוליטי-אקטואלי בשלל התחפושות של המחזאות (האלגורית, הסימבולית, הסאטירית והפארודית).

האם היתה התפתחות דומה גם בזיקת הספרות הישראלית אל החזון הציוני?

מרגע שמשלבים את הציונות (כחזון וכתנועה המגשימה אותו) בדיון על התפתחות הספרות העברית בשנות המדינה, פוסק הניגוד בין שתי סוגות התוכן, האוטופית והדיסטופית, להיות ספרותי בלבד, אלא גולש גם לתחומים נוספים: הפוליטי, האידיאולוגי והסוציולוגי – תחומים שחוקרי הספרות של התקופה, המבקרים וגם המובחרים מבין הקוראים אינם יכולים להתעלם מהם. מאחר שזיקת הספרות הישראלית אל חזון הציוני היא בראש ובראשונה אידיאולוגית, אדון בה תחילה.

בזכות בקיאותו, רוחב דעתו וסמכותו האקדמית התקבלה קביעתו של גרשון שקד, בחיבור ההיסטוריוגרפי שעל השלמת חמשת כרכיו שקד למעלה מעשרים שנה, שהסיפורת העברית בין השנים 1980–1880 נכתבה כולה בחסות “סיפור-העל הציוני”. קביעה נְפילית זו בהיקפה איפשרה לשקד לא רק לבדֵל את הספרות העברית החדשה בשתי תקופותיה המאוחרות (תקופת התחייה ותקופת העליות) מספרות ההשכלה, אלא גם לצרף אליהן את סופרי המשמרת הראשונה של “התקופה הישראלית” (סופרי “דור בארץ”, או: “סופרי תש”ח").

שקד לא היה החוקר היחיד שהחזיק באסכולה של הרציפות המוחלטת בהתפתחות הספרות העברית. גם ברוך קורצוויל החזיק באסכולה זו אך למטרה אחרת: כדי לבסס בעזרתה את הקביעה שלו, שהספרות של הצברים המשיכה בשנות המדינה את מגמת החילוּן שתנועת ההשכלה העברית החדירה לחיי העם היהודי ולספרותו במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה.

במשך שנים טענתי שבין התקופות של הספרות העברית בעת החדשה מתקיימת רק רציפות יחסית, ולכן אין הצדקה להציג את הספרות בשנות המדינה כהמשך לתקופות הקודמות של הספרות העברית החדשה, ועל-פי עקרון הרציפות היחסית הצעתי מיפוי הקובע שמסיום מלחמת השחרור ואילך מתחילה תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית והיא התקופה הישראלית.

בנושא המיפוי השונה של הספרות העברית החדשה על-ידי שתי האסכולות, אסכולת הרציפות המוחלטת ואסכולת הרציפות היחסית, עסקתי בספרי “ספרות וריבונות” (2006). כמו כן טענתי בספר זה ובספרים הבאים של הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”, שסופרי חמש המשמרות הראשונות של התקופה הישראלית (ממשמרת “דור בארץ”, ועד “המשמרת הדיסטופית”) מתפצלים בין שתי מגמות ביחסם אל החזון הציוני: מגמת התמיכה בחזון הזה ומגמת ההתנכרות אליו.

גם שקד זיהה, כמובן, את המתמידים לדבוק בציונות (המגמה האוטופית) ואת התובעים להתנתק ממנה (המגמה הדיסטופית), ואף על פי כן בחר להכיל את שתי המגמות האידיאולוגיות הסותרות תחת מטריית הענק שפרש מעל מאה שנות מחקרו ההיסטוריוגרפי: מטריית “סיפור-העל הציוני”.

אלמלא היה שקד מעורב אישית בקידומה של המשמרת הספרותית שאליה השתייך (משמרת “הגל החדש”) ואילו היה נחרץ יותר במסקנותיו על מגמתם הרעיונית הנגטיבית של רבים מסופריה כלפי הציונות, תחילה ביצירותיהם האוונגרדיות (הסמלניות, האבסורדיות ואקזיסטנציאליות) ואחר-כך ביצירותיהם האלגוריות-פוליטיות, היה אמור לקבוע, שבחסות “סיפור-העל הציוני” התפתחו שתי מגמות מנוגדות אל החזון הציוני ברוב שנותיה של המדינה: מגמה אוטופית, שמספר תומכיה מצטמצם והולך, ומגמה דיסטופית שמספר תומכיה מתרחב והולך.

אין ספק שגם מעיניו של שקד לא נעלמו השינויים שהתחוללו בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור (1973) – ובוודאי לא השינוי הבולט מביניהם: החלטתם הפתאומית של סופרי “הגל החדש”, לנטוש את הכתיבה האוונגרדית על הנושאים הקיומיים בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והנובלה) ולעבור לכתיבת רומאנים אקטואליים, תוך שימוש מוגבר בצופן האלגורי, כדי לטפח את “הישראליות” הסוציאל-דמוקרטית כזֵהוּת אלטרנטיבית לזהות היהודית-ציונית – ואף על פי כן מיעט לגנות את הנטייה “הכנענית” שהתחזקה בספריהם של סופרי דורו, “דור ייסוד המדינה”.

מאחר שלא השתייכתי ל“סגל החבורה” של אחת משתי המשמרות שאפשר היה לשייך אותי אליהן (“הגל החדש”, סופרי שנות ה-60, ו“הגל המפוכח”, סופרי שנות ה-70), הייתי חופשי לא רק לחשוף את הרובד הפוליטי ביצירותיהם של סופרי שתי המשמרות הללו ואת המנגנון הספרותי שבעזרתו ביטאו את השקפתם הפוסט-ציונית (“הכנענית”), אלא גם לטעון, שאין הצדקה לכלול בהגדרה “סיפור-העל הציוני” סיפור שלא ניתן לזהות בו את התכונות של הסיפור הציוני, או סיפור שביטא באופן גורף במיוחד, עמדה אופוזיציונית כלפי הציונות (מעמדה פוסט-ציונית ועד עמדה אנטי-ציונית).

ובכל מקרה, מחוקר ספרות ברמתו של גרשון שקד היה מוצדק לצפות, שיגדיר כיצירה אוטופית כל יצירה התומכת בחזון הציוני ובהמשך הגשמתו, ויציג כיצירה דיסטופית כל יצירה המתארת את החזון הציוני כחזון כושל בהווה או כחזון שיקרוס בעתיד.

 

ב': ציונות ופוסט-ציונות    🔗

מהן בעיניך התכונות המובהקות של הסיפור ציוני?

תחילה חשוב להסביר שהסיפור הציוני הוא סוגה ספרותית תימאטית ואידיאולוגית פנים-יהודית המייחדת את הספרות העברית בספרות העולם, ומאז שהתגבשה, משלהי המאה התשע-עשרה ואילך, קיבלה גם את דפוסיה האסתטיים המבדילים אותה מסוגות ספרותיות אחרות שחדרו לסיפורת העברית באותו פרק זמן מהספרות הכללית (החשובה מביניהן היא ללא-ספק סוגת הסיפור הפסיכולוגי).

כמו כן, חשוב להבהיר שהסיפור הציוני איננו סיפור דידקטי החייב לשבח את הציונות ולהלל את מנהיגיה ואת הפעולות שבוצעו בשמה של הציונות בארץ ישראל או בפזורה של היהודים בעולם. כלומר: הסיפור הציוני איננו אמור להעלים את הפשרות שמגשימיה של הציונות נאלצו להסכים להן, אחרי שעברה משלב חַלימתה בדמיון לשלב הגשמתה בעולם המציאותי.

להיפך: הסיפור הציוני אמור לספר את האמת על הקשיים של העם היהודי לדבוק ברעיון שיבטיח את הישרדותו בהיסטוריה ואת המחיר שהבחירה הזו גובה מכל יהודי כיחיד ומכל שבט משבטיו, כאשר הצטרפו לשינוי המצב הלאומי מן היסוד: מעם שהתארח בארצות של עמים אחרים והיה נתון לכל פורענות והצקה שיזמו נגדו בגלל דתו השונה, ערכיו האחרים, ואורח-חייו הנבדל, לעם המתרכז במולדתו הריבונית שבה הוא מסוגל לקבוע בעצמו את עתידו.

לפיכך, יוגדר כסיפור ציוני כל סיפור שיקיים את ארבע הדרישות הספרותיות הבאות:

עלילה מרחבית – עלילת הסיפור צריכה להתרחש על רקע התקופה שבה קשר העם היהודי את גורלו בעת החדשה לאידיאולוגיה של הציונות ולמאמצי ההגשמה של מטרתה העיקרית – לחדש את הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל ולכנס לתחומה בהדרגה את כל יהודי העולם מפיזורם במדינות העולם.

דמות גיבור – כדמות מרכזית בעלילת הסיפור יוצב יהודי שאיננו אבק-אדם הנכנע בלי מאבק למציקים לו, אלא הינו יהודי בעל הכרה לאומית המגונן באופן אקטיבי על חייו, על ערכיו ועל כבודו.

סיבתיות אידיאולוגית – עלילה המדגישה את משקלן של הסיבות הלאומיות במניעיהם ובמעשיהם של היהודים בעת החדשה להשיג בפעילות יזומה ואקטיבית בסיס ארצי לקיומם, אחרי דורות שבהם קיבלו יהודים על עצמם בהשלמה את דין הגורל “המיסטי” שניכפה עליהם, לחיות בגלות בפיזור ובחוסר-אונים.

שפה אַלוּזְיוֹנית - היצירה אמורה לשלב בתימלול שלה צירופי-לשון ודימויים מהמקורות הספרותיים שנספגו בהגות הציונית משירתם ומסיפוריהם של הדורות הקודמים.

כל סופר עברי שמסנן מעלילת סיפורו מאפיינים אלה של הסיפור הציוני, או שולל בסיפורו את החזון הציוני מעיקרו, יש לראותו ככופר באוטופיה של הציונות וכמי שמנבא את סופה הדיסטופי.

התוכל למנות יצירות שעמדו בדרישות אלה של הסיפור הציוני?

כדי לקצר במסגרת הזו את הרשימה, אציין שרוב היצירות שנכתבו משנות ה-40 במאה הקודמת – מ“אפרים חוזר לאספסת” (1938) ומ“בפאתי נגב” (1945) של ס. יזהר – ועד מלחמת יום כיפור (1973) עמדו במאפייני הסיפור הציוני והיו אוטופיים בבסיסם הרעיוני.

גילויי ההידרדרות של התמיכה באוטופיה הציונית וסימני ההיפרדות ממנה התחילו מאמצע שנות ה-70 ואילך, תחילה כקילוח דיסטופי דקיק שעד מהרה התרחב וגרף את הספרות לאלטרנטיבה הדיסטופית בהיקף ניכר.

במגבלות המסגרת הזו אני מציע רשימה מקוצרת של הרומאנים היותר ידועים שמדגימים בעיני את מסורת הסיפור הציוני גם בתקופה קשה זו:

משה שמיר ברומאן “תחת השמש” (1975) ובטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1973, 1984, 1991).

נתן שחם ב“עצם אל עצמו” (1981), ב“רביעית רוזנדורף” (1987) וב“לב תל-אביב” (1996)

אהרון מגד ב“עוול” (1996). וב“דודאים מן הארץ הקדושה” (1998).

חנוך ברטוב ב“רגל אחת בחוץ” (1994).

שולמית לפיד ב“גיא אוני” (1982).

דן צלקה ב“אלף לבבות” (1991).

אלי עמיר ב“מפריח היונים” (1992).

גבריאלה אביגור-רותם ב“אדום עתיק” (2007).

מירי ורון ב“עת דודים” (2008).

יובל שמעוני ב“קו המלח” (2014).

האם אפשר להציע רשימה מקבילה של רומאנים דיסטופיים?

מאחר שמספרן של היצירות הדיסטופיות היה מועט עד אמצע שנות ה-70 וגם השפעתן היתה מוגבלת עד ש“נתגלו” מחדש וזכו לעדנה כיצירות שקוֹלן הביקורתי הושתק במועד התפרסמותן, אני מעדיף להציג את היצירות הדיסטופיות בחתך רוחבי – על-פי הנושאים שהיו שכיחים בהן בכל 70 שנותיה הראשונות של המדינה:

על נושא הנישול של ערביי הארץ מבתיהם והעוולות שנעשו להם במהלך מלחמת העצמאות וגם אחריה כתבו רוב סופרי שתי המשמרות הראשונות (“דור בארץ” ו“הגל החדש”) – מסיפורי מלחמת תש“ח של ס. יזהר (“חרבת חזעה” ו“השבוי”) ועד יורם קניוק ב”תש“ח” (2010). נושא זה התארח באופן קבוע גם ברוב הרומאנים שנכתבו בתגובה לתוצאות מלחמת ששת הימים (“הכיבוש” וה“התנחלויות בשטחים”) על-ידי סופרי שלוש המשמרות הבאות של “דור ייסוד המדינה” (“הגל המפוכח”, “הקולות החדשים” ו“הגל הדיסטופי”).

על התמוטטות האחוזה הציונית של האבות המייסדים כתבו: בנימין תמוז ב“רקוויאם לנעמן” (1978). עמוס עוז ב“מנוחה נכונה” (1982) וב“קופסה שחורה” (1987), מאיר שלו ב“פונטנלה” (2002), דרור בורשטיין ב“נתניה” (2010) ורועי בית לוי ב“הרים אני רואה” (2014).

בכישלון הכפר הציוני התמקדו מאיר שלו בשלושה מספריו הראשונים: “רומן רוסי” (1988), “עשו” (1991) ו“כימים אחדים” (1994), ועמוס עוז בקובץ סיפוריו “תמונות מחיי הכפר” (2005).

בנושא ההשתלטות האלימה של קיצונים על המדינה ממניעים דתיים או אידיאולוגיים עסקו בנימין תמוז ב“פונדקו של ירמיהו” (1984), עמוס קינן ב“הדרך לעין חרוד” (1984), יצחק בן-נר ב“מלאכים באים” (1987) וב“מתחם אויב” (1997), יהלי סובול ב“אצבעות של פסנתרן” (2012) וישי שריד ב“השלישי” (2015).

בהבלטת האכזבה מהחזון הציוני עסק א.ב. יהושע בספריו “מולכו” (1987), “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” (2004) ו“אש ידידותית” (2007). ובהעלאת תחליפים הזויים למדינה הקיימת עסקו אגור שיף ברומאן “מה שרציתם” (2007), אשכול נבו ב“נוילנד” (2011), ויאיר חסדיאל ב“תל אביב” (2012).

ובהשמעת פתרונות אלטרנטיביים לסיום הסכסוך עם הפלסטינים (פתרון הפדרציה עם המדינה הפלסטינית ופתרון המדינה הדו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון) עסקו סמי מיכאל ב“יונים בטרפלגר” (2005), דורית רביניאן ב“גדר חיה” (2014) וא.ב. יהושע ב“המנהרה” (2018).

בנוסף לחתך הרוחבי סיכמתי את נושאי הדיסטופיות הללו גם בחתך אוֹרך, חתך כרונולוגי המבליט את סדר הבלטתן של ארבע המפלות הבאות, שהדיסטופיות הפוסט-ציוניות ייחסו לציונות בסיפורת הישראלית:

המפולת החזונית – האתוס הדפנסיבי של הציונות (החזון שהבטיח להקים את “מדינת היהודים” בדרכי פיוס שונות) כשל מול האתוס האופנסיבי שעל-פיו הוגשמה (ייסוד המדינה וביסוסה בהכרעות צבאיות בשדות-הקרב).

המפולת המוסרית – הטלת ספק במוסריות התוצאות של שתי המלחמות שקבעו את גודל הטריטוריה של מדינת ישראל: פשעי הנַכְּבָּה ב-1948 (הברחת הערבים מכפריהם וגירושם היָזוּם מבתיהם) ופשעי הנַכְּסָה ב-1967 (“הכיבוש” וההתנחלות בגדה).

המפולת הגנטית – רפיון תורשתי, מחשבתי וביצועי בדורות ההמשך (נטישת בתי המייסדים, זניחת אדמות המושבים והקיבוצים כדי לממש את ערכם הנדל"ני).

מפולת ההורשה – אי-הצלחתה של הציונות להוריש את חזונה הלאומי לדורות ההמשך. כבר בדור הבנים, ובעוצמה גדולה יותר בדור הנכדים, התגברה הנטישה של הזהות היהודית-ציונית ההיסטורית משום שהעדיפו את הזהות הסוציאל-דמוקרטית של הישראליות המודרנית. את השינוי הזה אפשר להציג גם כאדישות גוברת כלפי גורל הפזורה של העם היהודי בארצות העולם (נטישת העיקרון הציוני) וכהתמקדות מוחלטת בגורל הישראלים המתגוררים במדינה (אימוץ העיקרון “הכנעני”).

על קביעות דיסטופיות אלה, שהשתמעו מיצירותיהם של סופרי המשמרות הוותיקות יותר, מסיום מלחמת יום-כיפור ועד סיום המאה ה-20, ביססו סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, סופרי “הגל הדיסטופי”, בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, את יצירותיהם הדיסטופיות הקיצוניות יותר, שבהן תיארו בהרחבה ובפסקנות את קריסתה של המדינה.

מהו, אם כן, ייחודה של האוטופיה הציונית בעיניך?

הציונות היא חזון לאומי כלל-יהודי וארוך-טווח, אך גם חזון פתוח – חזון שלא קבע את גודל הטריטוריה של מדינת היהודים בארץ-ישראל, אלא השאיר לדורות הבאים לקבוע את גודלה בהתאם לאפשרויות שייפתחו בפניהם בעתיד. משום כך הוצמד לחזון הציוני התואר “המהפכה הקטנה”, אוטופיה לאומית צנועה ששאיפותיה הותאמו למצבו המיוחד של העם היהודי בין העמים, כדי להבדיל אותה מהמהפכות הקוסמופוליטיות הגדולות – האוטופיות שנולדו במדינות אירופה (הסוציאליסטיות במחצית השנייה של המאה ה-19 והגלובליות במחצית השנייה של המאה ה-20) שיומרתן היתה לאחֵד חלקים גדולים של האנושות תחת חזונן החברתי-מעמדי, או תחת חזונן הכלכלי-פוליטי.

ולכן, הציונות היא האוטופיה היהודית היחידה שמציעה חזון על-זמני לעם היהודי בהיקפו העולמי. כל אלה שניסו להדיח אותה ממעמדה זה, הציעו פתרונות תקופתיים (עכשוויים) וחלקיים (המותאמים רק לאותו חלק מהעם שהתכנס בא"י אם מבחירה ואם מכורח בשנות “היישוב” ובשנות המדינה) כמענה לסכסוך עם ערביי ארץ-ישראל, או ביתר דיוק: כמענה להתנגדות של כלל מדינות-ערב (מדינות “הליגה הערבית”), לעצם קיומה של מדינת יהודים במרחב שהן רואות אותו כשלהן בלבד, מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי (החזון הפאן-ערבי).

הנודעות מבין ההצעות התקופתיות והחלקיות הללו היו: ההצעה הדו-לאומית של “ברית שלום” מייסודו של ארתור רופין ב-1925 (שהנודעים מבין מלומדי האוניברסיטה העברית הטיפו לה עד שנת 1940), הצעת “העברים הצעירים” (“הכנענים”) של יונתן רטוש, הצעת “המרחב השֵׁמי” של אורי אבנרי, ההצעה הנאיבית של לובה אליאב ב“ארץ הצבי” וגם זו המגושמת של מְסַלְפֵי משנתו ב“שלום עכשיו”, וגם ההצעה הממוחזרת של המצדדים במדינה הדו-לאומית מא.ב. יהושע (ברומאן “המנהרה”) ועד דורית רביניאן (ברומאן “גדר חיה”).

הרשימה הבאה מפרטת רק את הבולטים מבין ההישגים של האוטופיה הציונית עד כה: הפניית ההגירה של היהודים מארצות הגולה אל ארץ-ישראל (הגשמת רעיון “שלילת הגלות”), קידום פעילות התיישבותית מסועפת (מבחינה גיאוגרפית) ומגוונת בצורותיה (הקיבוץ, הכפר, המושבה והעיר), החייאת השפה העברית (“עברי – דבר עברית!”), ייסוד המדינה כמדינת לאום של העם היהודי בארץ ישראל (מדינה שתגשים את רעיון “קיבוץ הגלויות”), הפיכת הצבא למסגרת המלכדת את העם משבטיו הרבים (“כור ההיתוך”), פיתוח מערכת חינוך לאומית המבוססת על הערכים של העם היהודי (במסלול החינוך הממלכתי ובמסלול החינוך הממלכתי-דתי), וטיפוח המדינה כמרכז רוחני של העם היהודי בהיקפו העולמי (רעיון מרכזי במשנתו הלאומית של אחד-העם).

הישגיה של האוטופיה הציונית עד כה (נא לא לשכוח: “המהפכה הקטנה”) הינם אכן עצומים, ואף על-פי-כן המלאכה עודנה רבה, ולכן כדאי להטות אוזן לעצתו הבאה של משה שמיר שאותה הציב בפתח ספרו “הינומת הכלה” (1984), שהוא החלק השני של הטרילוגיה “רחוק מפנינים”.

בעלילה הספר הזה המשיל האֶפּיקן הגדול הזה של הספרות העברית את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה:

הפרטיטורה של עם ישראל היא בארץ ישראל - - - הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום, שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת, גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - צריך לנגן אותה, את ההשגחה העליונה. כך ביחיד. כך באומה. לנגן אותה – גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כַּן-תווים, דפים מרופטים מרוב עלעֵל והסֵס, ומכוונים, ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!

אם כאלה הם אופקיה של האוטופיה הציונית – מה מניע את כותבי הדיסטופיות לתאר אותה כיום כחזון שמפריע למדינה להתנהל כמדינה נורמלית?

מי שמבקש הסבר לסתירה הזו בין תרומתה הנמשכת ומעוררת ההשראה של האוטופיה הציונית לקידום גאולתו השלמה של העם היהודי מחֶרפת הגלות לבין שיפוטה על-ידי הפוסט-ציונים כאוטופיה שלדעתם סיימה את תפקידה כבר בתש"ח, חייב להכיר את שתי העובדות הבאות:

העובדה הראשונה – כל כותבי הדיסטופיות שהופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 משתייכים לסופרי “מחנה השלום” – כולם סופרים שאינם מצניעים את תמיכתם בשמאל הפוליטי, ואת רצונם הפוסט-ציוני שהמדינה תופרד מהציונות כדי שתתפתח בה חברה אזרחית, חילונית, ליברלית ודמוקרטית ברוח “מדינת כל-אזרחיה” - “הישראליות”.

והעובדה השנייה – אף שלא חסרים לכותבים נושאים אחרים להתפרעוּת הדמיון הדיסטופי שלהם (מתחומי הכלכלה, החברה והתרבות), היו מירב הדיסטופיות שהופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית דיסטופיות פוליטיות שעסקו ב“מצב הישראלי” (הסכסוך, “הכיבוש” וההתנחלויות), והן התחרו זו בזו בתיאורי חורבנה של המדינה או באסונות הצפויים להתרחש בה כתוצאה מהמשך היצמדותה לחזון הציוני (חזון שהוגדר בהן תמיד כחזון לאומני, משיחי, פשיסטי וגזעני – והמהדרין גם הוסיפו: קולוניאליסטי ואפרטהיידי).

מאחר שהמניע של כותבי הדיסטופיות היה פוליטי בלבד, לא הניב הגל שלהם יצירות בעלות ערך לספרות הישראלית. הדיסטופיות שכתבו היו דידקטיות וחסרות דמיון, משמימות בתוכנן ועלובות בניסוחן. חולשתן הרעיונית היתה בתמונות העתיד ההרסניות שהפיצו ובקוצר יכולתן להציג עתיד אלטרנטיבי כלשהו להצלחותיה של הציונות עד כה. משום כך תרמו הדיסטופיות הללו באופן פרדוכסלי לעניין גובר באוטופיה הציונית ובסיבות להיותה כה רלוונטית הן למצבה הנוכחי של מדינת ישראל במזרח-התיכון והן למצבם של היהודים כיום בארצות עולם.

 

ג': הקרע בין שני מחנות של סופרים    🔗

מהי אם כן המחלוקת הרעיונית שקיימת בין סופרי “המחנה הלאומי” לסופרי “מחנה השלום”?

מאמציהם של מחברי הדיסטופיות מ“מחנה השלום” לנגח את הצלחתה הנמשכת של האוטופיה היהודית-ציונית, בעזרת תיאוריהם האסוניים על חורבנה של המדינה – מאמצים אלה חשפו שהניגוד בין האוטופיה לדיסטופיה איננו ספרותי בלבד, כלומר: איננו ניגוד בין שתי סוגות-תוכן סותרות, אלא ניגוד בין שתי זהויות המתחרות מזה יובל שנים (חמישים השנים שחלפו מסיום מלחמת ששת הימים) על הנהגת החברה הישראלית ועל קביעת ערכיה ואורחות-חייה.

הזהות הצעירה מבין השתיים היא הזהות הישראלית – זהות אזרחית ששאיפותיה הן ילידיות-צבריות (ובמהותן: “כנעניות”) ושאידיאל שלה הוא אדם של מקום, אדם ליברלי שמוקיר בעיקר את התרבות החילונית שיצרו בני הארץ משנות “היישוב” (שנות ילדותו ונעוריו) ומשנות המדינה (שנות בחרותו ובגרותו). והזהות הוותיקה ממנה היא הזהות היהודית – זהות לאומית שהאידיאל שלה הוא אדם של זמן, אדם בעל זיקה להיסטוריה הלאומית ולערכי הדת היהודית, אדם המייעד את המקום, את מדינת היהודים בארץ-ישראל, להמשכת התרבות (המיתוס, הערכים ואורח-החיים) שיצר העם היהודי במהלך הדורות. בסתירה שבין שתי הזהויות עסקתי בשניים מספרי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”: “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי” (1990) ו“זהויות בסיפורת הישראלית” (1994).

התרגום הפוליטי של שתי הזהויות ממלחמת ששת-הימים ואילך התבטא תחילה במונחים “שלום עכשיו” ו“גוש אמונים”, התגלגל אחר כך, אחרי מלחמת יום-כיפור, למונחים “מחנה השלום” ו“המחנה הלאומי”, ומחמת התרפטות שני הצמדים מרוב שימוש בהם, מסתפק השיח הפוליטי כיום בצמד המונחים המקובל בפוליטיקה הכלל-עולמית: “שמאל” ו“ימין”.

הצמד האחרון משקף את המחלוקת בין שתי הדרכים השונות להתמודדות עם “הסכסוך”. מאחר שאין לסופרי השמאל אוטופיה לאומית המסוגלת להשתוות לציונות, האוטופיה שסופרי הימין מחזיקים בה, טוענים רובם, שהציונות השלימה את מטרתה בייסוד המדינה בתש"ח, ועל כן חייבת המדינה – אם ברצונה לסיים אי-פעם את “הסכסוך” עם הערבים – לחזור לגבולות 1967 להפסיק להתנהג בגבולות אלה כמדינה אידיאולוגית, כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהתחיל לפעול כמדינה נורמלית, כמדינה של כל אזרחיה.

בניגוד לסופרי השמאל אוחזים סופרי הימין בתורת “קיר הברזל” של ז’בוטינסקי וסבורים שהסכסוך במזרח-התיכון יסתיים רק אחרי שהערבים ינטשו את מאמציהם להחריב את מדינת ישראל במלחמה צבאית ובמערכה מדינית וישלימו עם קיומה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל (בגדה המערבית).

כלומר: “הסכסוך” יסתיים רק אחרי שהערבים ישתכנעו שלא יצליחו להסב את גלגל ההיסטוריה אחורה ושמוטב להם לקדֵם, בסיועה של “מדינת היהודים”, את כל המרחב הערבי הגדול והמסוכסך בין הים-התיכון לבין נהר-פרת אל העולם של המחר. ועד שיגיעו הערבים להכרה הזו, השמיע ז’בוטינסקי מפי שמשון, הגיבור של יצירתו החשובה ביותר, מה אמורים היהודים לעשות בינתיים: “ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם”.

את תשובתי אסיים בסיכום המחלוקת האידיאולוגית, שפיצלה את הסופרים לשני מחנות מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, כפי שניסחתי אותו בספרי “צו-קריאה לספרות הישראלית” (2009):

המחלוקת בין סופרי “מחנה השלום” לבין סופרי “המחנה הלאומי” איננה בין מחנה הרוצה בשלום לבין מחנה המשתוקק לחיות לנצח על החרב. סופרי שני המחנות חותרים להשיג שלום עם מדינות ערב, אך המחלוקת ביניהם היא על תוכנו של השלום, האם יהיה “שלום ציוני”, שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או שיהיה “שלום פלסטיני” שיממש לפלסטינים את “זכות השיבה” וגם יכפה בעזרת הצמיחה הדמוגרפית הזו את יישום הרעיון על “מדינת כל-אזרחיה” ויהפוך עד מהרה את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, שלא ירחק היום שבו תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית עם שֵׁם, דגל והימנון חדשים. מהמחלוקת הזו גוזר כל מחנה את דעתו על הנושאים המיידיים: “הכיבוש”, “השטחים” ו“ההתנחלויות”.

אך למען הגילוי הנאות אוסיף, שבכל 22 כרכי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית” לא רק סיכמתי את השקפתם השונה של הסופרים בשני המחנות, אלא גם הבהרתי את הסתייגותי מהשקפת סופרי “מחנה השלום”. הציטוט הבא לקוח מספרי “ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית” (2012):

אני מגדיר כ“כנעניות” כל התבטאות של סופר עברי מ“דור ייסוד המדינה” המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם בשחר ההיסטוריה – “לזרעך אתן את הארץ הזאת”. ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה את יהודי העולם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם.

ועל אחת וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ-ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה.

ולא כל שכן אם הוא מצדד בזכות השיבה של הפלסטינים לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל-אזרחיה – צמד דרישות לחלוטין לא תמים, שבעזרתו מתכננים הפלסטינים יחד עם תומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי להכחיד את מדינת הלאום היהודית, אשר ציונים יְסדוה במאמץ של דורות ולמענם של דורות בארץ-ישראל.

סופר עברי – ויהיה מוכשר ככל שיהיה – המבטא ביצירותיו רעיון מהרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה, מחזק בעֵטוֹ את מחנה המתנגדים לציונות ומשתייך בעיני למחנה “הכנעני” בספרותנו – מחנה “השאננים לגורל ציון”.

כיצד יתפתחו סוגות התוכן העתידניות האלה, האוטופיה והדיסטופיה, בספרות הישראלית בעשורים הבאים של המאה הנוכחית?

בחיי הספרות מוכרת תופעה שמתרחשת בה בקביעות: אחרי שמגמה כלשהי, רעיונית או אסתטית, נקלטת בה, מצטרפים אליה כותבים רבים ובכך הם מקצרים את חייה. ואכן, כאלה הם תולדותיה של הדיסטופיה בין תש“ח לתשע”ח. תחילה התפרסמו דיסטופיות “רכות” במספר מוגבל, ורק בשלב מאוחר יותר, ממלחמת יום-כיפור ואילך, החלו להתפרסם דיסטופיות רבות יותר ורדיקליות יותר. הקיצוניות מכולן הופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, כחלק מאופנת ה“פוסט” שטענה לביטול ההיררכיות הן בספרות (פוסט-מודרניזם) והן באידיאולוגיות (ופוסט-ציונות).

ולכן, בתשובתי לשאלה זו עלי להסתמך כחוקר הספרות של הדור לא רק על העובדות' אלא גם על האינטואיציה שלי כמבקר ספרות. וזו תשובתי: בשלב הזה מיצתה הדיסטופיה את עצמה כסוגת תוכן בסיפורת הישראלית. אמנם ייתכן שבמאסף של סופרי “מחנה השלום” עדיין יימצאו כותבים שייבדו עוד פוּרענות כלשהי כדי לתאר בעזרתה את קריסת המדינה, כזו שכותבי הדיסטופיות הקודמים טרם השתמשו בה, אך בכך רק יאיצו את הדחתה של הדיסטופיה מהמעמד שהיה לה בספרות הישראלית בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.

ואכן חתמתי את הכרך האחרון של הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”, את הכרך “חילופי דורות בסיפורת הישראלית” (2018), בהשערה הבאה:

צפוי שסופרי הדור החדש, השני בספרות התקופה הישראלית, יָפנו עורף למגמות הפוסט-ציוניות שהשתרשו בסיפורת הישראלית מאז מלחמת יום-כיפור (הדֶפיטיסטית, האֶסְקֵפיסטית והדיסטופית), וישקפו, כך ניתן לקוות, את “המצב הישראלי” באופן ריאליסטי, מאוזן יותר ומציאותי יותר. בכך ישיבו סופרי הדור החדש לספרות העברית את מעמדה כאמנות העיקרית אשר מתמידה להוריש לקורא העברי את בשורת הגאולה, שמתקופת התחייה ואילך השמיעו לו הסופרים ביצירתם, כדי לחזק בו את האמונה בסיכוייו של החזון הציוני להגשים בארץ-ישראל בשלמותה, מנהר-הירדן ועד הים-התיכון, את המטרות הלאומיות של העם היהודי בהיקפו העולמי.

(2018)