א. מסורת הסיפור השירי    🔗

על-פי התואר “צדיק נסתר” הנפוץ בחסידות, כדי להלל צדיקוּת אשר מענווה היא מתבצעת בסתר, אפשר לדבר על קיומה של תופעה דומה גם בספרות, אשר מצמיחה מתוכה מדי פעם מְספר שהינו “משורר נסתר”. מדובר בכותבי סיפורת שלא פירסמו שירים ולא התפרסמו כמשוררים, אבל ביטאו את הערכתם לשירה וגם את דעתם על סוד הקסם המיוחד שלה בדרך נסתרת. מְספרים אלה בדו בסיפוריהם דמות של משורר וביטאו באמצעותו את יחסם לשירה. והיו בין המְספרים גם כאלה שייחסו למשורר הבדוי שלהם שיר שכתבו בעצמם, ובדרך זו נהנו משני העולמות: גם פירסמו את השיר שחיברו וגם הצניעו את אחריותם לו.

שני משוררים נסתרים בלטו בספרות דורנו והם: ס. יזהר ועמוס עוז. ושניהם איששו את השקפתו של אחד מגדולי המְספרים בדור התחייה, מיכה-יוסף ברדיצ’בסקי, שבעצמו לא כתב ולא פירסם שירה, אך הגדיר כשירה את כל סוגות הספרות היפה. בכך העניק ברדיצ’בסקי למפרע גושפנקא לבחון בעתיד את הסגולות השיריות בסיפורת נדירת היופי הן של ס. יזהר והן של עמוס עוז.

אף ששניהם פעלו ביצירתם כמשוררים נסתרים, ואף ששניהם טיפחו בספרות הישראלית סיפורת בעלת מאפיינים ליריים – באמצעות שימוש ניכר במטפוריקה ובאמצעות רגישות למוזיקליות של המשפט ושל הפיסקה בטקסט הסיפורתי – מימש דווקא עמוס עוז את שני היתרונות שנפתחו למענו על-ידי תחבולת “המשורר הנסתר” באופן נמרץ ומקיף יותר מס. יזהר. ההשוואה ביניהם בתחום זה מוכיחה שס. יזהר, אשר הושפע בעניין זה מפורץ הדרך לסיפורת השירית בספרות התחייה, אורי ניסן גנסין, לא רק ביסס את הדרך שנפרצה עבורו על-ידי קודמו, אלא גם הוריש אותה כאפשרות מפותחת לעמוס עוז, שאחז בירושה וגם מיצה בסיפוריו את כל יתרונותיה.

 

שירת יזהר ב“ימי צקלג”    🔗

אף שיזהר לא פירסם שירים, בהגדרה הסוגתית-פורמלית, הסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם רוב גיבוריו המתלבטים בסיפורים הינם בעצם משוררים. יזהר הפך אותם למשוררים לא רק על-ידי שהזרים את תודעתם והפכם על-ידי כך ל“ליריים”, אלא גם על-ידי שהעניק להם את הרגישות לגילוייה האחרים של הבריאה: בעל-החיים, הצומח והעצמים הדוממים בנוף, וגם את הסגולה לצייר את אלה בתודעתם כשהם מוּאֲנשים ומוּנְפשים.

ואכן, גילף ס. יזהר את גיבוריו בנאמנות מלאה להגדרה שהשמיע על התכונה אשר מבדילה משורר מבני-אנוש אחרים, בכנס מפקחים של משרד החינוך, שבפניהם הופיע בת“א בתשי”ט, השנה שבה הופיע “ימי צקלג”, יצירתו החשובה ביותר. וכך אמר באותו מעמד: המשורר “נשקף אל העולם דרך זכוכית צבעונין בשעה שכל הבריות מביטים בזכוכית ניטראלית, ומתוך זו נראים כל הדברים כבראייה בפעם הראשונה. - - - הוא מחונן ברגישות מיוחדת. אין כליו ככלי איש המדע, הוא רואה לעתים בכל גופו, כאותן החיות הנושמות בכל גופן, או כאותן החשות בכל מערכת גופן ולא רק במוקד תחושה מסויים”.¹

עד כדי כך כולם משוררים ב“ימי צקלג”, שאלמלא צייד יזהר בפנקס קטן את קובי, החבלן בחבורת הלוחמים הקטנה שנשלחה להחזיק בגבעה חשופה בצפון הנגב, אי-אפשר היה לזהותו כמשורר בתוכה. ואכן, רק אחרי שהוחזר אל הגבעה, מליל ההטמנה של המוקשים, על כתפי חבריו, מצא אחד מהם בכיס חולצתו של קובי פנקס עם השירים שכתב, ואז הבינו שמשורר התהלך ביניהם.

חבריו של קובי כה הופתעו מגילוי זה, עד שאחד מהם הפך בו-במקום למשורר ואמר על רֵעוֹ המת את הפשוט והיפה במשפטים שנאמרו על משורר: “לא ידעתי שהוא שירים” (עמ' 914 במהדורת זמורה-ביתן משנת 1989). אלמלא נחה על אותו לוחם רוח השירה שחילצה מתוכו משפט צלול זה, היה ודאי אומר במעמד ההוא את המשפט המרופט מרוב שימוש שנוהגים הבריות לומר בדרך כלל על משורר: “לא ידעתי שהוא כותב שירים”.

בניגוד לחבריו של קובי, שהופתעו לגלות שהיה ביניהם אחד ש“היה שירים”, ידעו זאת הקוראים של “ימי צקלג” הרבה לפניהם, כי יזהר תיאר מספר פעמים את הרגע שבו נבראו השירים בקובי: “הבליש מבט לאחור אם אין משגיחים בו, ועִלְעֵל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחזה הבקעה נְשוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רִפְרוּפי כקורי-עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא - - - וחזר ורשם שורה” (עמ' 35–34).

תחילה הדגים יזהר רק שורות גולמיות, שבאופן זה הספיק קובי לרשום בפנקס ביום הראשון שלהם בצקלג (כך בעמודים 35 ו-49), אך בשלב אחר גם הדגים כיצד נברא שיר כמעט שלם בתהליך קטוע כזה: 2 שורות ראשונות נבראו בערבו של היום הראשון שלהם בצקלג (בעמ' 99), ו-5 שורות הוסיף להן בבוקרו של היום הבא (בעמ' 155).

ואכן, כדי להוכיח את אמיתות האמירה, “שהוא שירים”, אשר נאמרה על קובי רק אחרי מותו, הציע זה שהחזיק בפנקס, החובש עמיחי, לחבריו, שרבצו באפס מעשה והמתינו לחידוש הקרב, להאזין לאחד השירים שמצא בפנקס של קובי:

נֵבֶל של חרדות אני.

מה יְבוֹאֵנוּ עד ערב

לבוקר-לבוקר מה יהי.

לַשָּׁוְא השמש היא שמש

העשב הוא עשב

וּתְכלת השמים תְּכוּלה.

הכל רוֹטֵן אימה.

כולי עוֹנֶה חרדות.

(שם, עמ' 974)

בשורות מעטות אלה, שבדה כשיר של קובי החבלן, צמצם יזהר אשדות גועשים של מחשבות ומפלים סוערים של רגשות שהזרים קודם לכן בתודעת הגיבורים של “ימי צקלג”, כולם בחורים בני שמונה-עשר עד עשרים בלבד. בשמונה השורות של השיר הזה ביטא יזהר את המצב הטראגי שאליו נקלעו הלוחמים הצעירים במלחמת העצמאות בתש“ח, כאשר נחשפו לסתירה בין התשוקה העזה למצות את האפשרויות הנפלאות של החיים לבין האימה מפני המוות האורב ללוחם בשדה-הקרב. בדרך זו הפקיד יזהר בידינו, באמצעות השיר הזה, שבדה כשיר של קובי, מפתח להבנת הדילמה שהעסיקה אותו בחטיבה המוקדמת של יצירתו, חטיבת סיפורי המלחמה בתש”ח, מ“חורשה בגבעה” (1947) ועד “ימי צקלג” (1958).

זהו השיר השלם היחיד של המשורר הבדוי, קובי, שמודפס ב-1,200 העמודים שמחזיק הרומאן “ימי צקלג” (יצירה שיזהר התעקש להגדיר אותה כ“סיפור”), אך גם ככזה מעיד השיר על יזהר עצמו, מחברו של השיר, כי כמו קובי, גם הוא עצמו “היה שירים”.

וכאמור, בדומה ליזהר, אך בתדירות גדולה יותר, שילב גם עמוס עוז – אשר גם עליו מוצדק לומר “שהוא שירים” – דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו, כי אלה העניקו גם לו הזדמנות כפולה: הן את הזדמנות לגלות את דעתו על “סוד השירה” והן את האפשרות לפרסם אחדים משיריו כ“משורר נסתר”.

 

הפואטיקה של מורה זלדה    🔗

אהבה לשירה היא אהבה הנרכשת עם השנים. ועמוס עוז עצמו חושף עובדה זו בשלושת כרכי החטיבה האוטוביוגרפית, שהשלים במהלך המעבר מהמאה ה-20 למאה ה-21, והם: “אותו הים” (1999), “סיפור על אהבה וחושך” (2002) ו“חרוזי החיים והמוות” (2007)². כדי שהעדות על צמיחתה של אהבתו לשירה תהיה רצופה, יוצגו פרטיה לא על-פי מועדי הופעת ספריו אלה של עמוס עוז, אלא בהקבלה לביוגרפיה שלו.

על-פי עדותו של עוז ברומאן האוטוביוגרפי “סיפור על אהבה וחושך”, היתה זו מורה-זלדה שהולידה בו לראשונה את האהבה לשירה. זלדה מישקובסקי (אז עדיין שניאורסון) היתה המחנכת של עמוס בהגיעו לכיתה ב' בבית הספר “מולדת הילד” בירושלים. כבר אז, מודה עוז, “הייתי ילד-מילים”. כידוע, מפרנסת מילוליות אצל ילדים בעיקר דברנות משוחררת מעכבות, ולאו-דווקא חיבה מיוחדת לשירה. למזלו כיוונה זלדה את המילוליות שלו לאפיק הנכון בדיבורה הלוחש ובעושר השפה שבפיה. ובשתי סגולות טבעיות אלה הרעידה בו “מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל” (329).

ממורה-זלדה למד התלמיד עמוס קלוזנר, כי “מילים שונות עושות קולות שונים”. זלדה גם הדגימה זאת לו, לילד בן שבע השנים, על-ידי התעכבות על ההבדל הקולי-צלילי בין המילים ועל ההשפעה השונה של צלילי המילה על השומע אותם: “אוושה, למשל, היא מילה לוחשת, צרימה היא מילה חורקת, למילה נהמה יש קול עבה ונמוך ולמילה צליל – קול עדין, והמילה המיה הומייה”.

עמוס בן ה-8 המשיך לבקר את זלדה גם אחרי שהועבר, בסיום אותה שנה, ללמוד בכיתה ג' בבי"ס “תחכמוני”, כי ממש אז, בחופשת הקיץ בין כיתה ב' לכיתה ג', החל בעצמו לכתוב שירים “על גדודים עבריים, על מלחמות המחתרת, על יהושע בן-נון, וגם על חיפושית שנרמסה ועל צער הסתיו” (עמ' 336) ובבקרים של אותה חופשת קיץ נהג להביא את שיריו אל זלדה. היא לא רק אירחה אותו ברצון בדירתה, אלא גם קראה באוזניו שירים, ואפילו משיריהם של משוררים אשר לא נועדו לילד בגילו אז. ותוך כדי כך הפגישה אותו עם הסודות של השפה, ובעיקר גילתה לו את רזי ייחודן של המילים: “ממנה למדתי גם שיש לפעמים מילה שזקוקה לכך שסביב-סביב לה ישרור שקט גמור: שיהיה לה די מרחב. כמו תמונות שתולים על הקיר, ויש ביניהן תמונות שלא סובלות שום שכנים” (עמ' 337–336).

ואכן, אחרי שנים הנציח עמוס עוז את דמותה של זלדה באחד מהשירים של “המספר” בספרו “אותו הים”, השיר “מה רציתי ומה שנודע לי” (עמ' 110), שבו הוא מתאר את עצמו כילד שמזלו זיכה אותו לשהות במחיצתה של אישה בעלת אישיות נדירה:

אני עוד זוכר את חדרהּ:

רחוב צפניה. כניסה בחצר.

בן שבע ורבע, קדחתן,

ילד-מילים, מְחזֵר. - - -

ענבים ותפוח נתנה לי

בחופש הגדול, שנת תש"ו.

רבצתי לה על המחצלת,

ילד-שקרים, מאוהב. - - -

אישה חרישית. ונגעתי

בְּשׁוּלֵי בִּגְדהּ. במקרה.

מה רציתי הן לא ידעתי

ומה שנודע לי צוֹרֵב.

שתי הערות על הנרמז בבית האחרון של השיר הזה:

א) אהבת הילד למורה-זלדה המופלאה מתבטאת בבית האחרון בארמז מהמקרא, על יחסי אלישע עם מורו ורבו, הנביא אליהו, כמסופר בספר מלכים ב' פרק ב': “ויעל אליהו בסערה השמים. ואלישע רואה והוא מצעק: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו. - - - וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו”. בזיקה מפורשת זו לסיפור הקדום במקרא, ביטא עמוס עוז אחרי שנים את חסרונה של זלדה בחייו ואת געגועיו לחסדים שהרעיפה עליו בהיותו ילד.

ב) ועל הנאמר בשורה האחרונה של השיר, נתן עמוס עוז עצמו הבהרה בשיר אחר ב“אותו הים” (עמ' 111) המספר על נדיה: “מה שנודע לי צורב לי, נדיה דנון למשל: כמו המורה שלי, זלדה, מתה גם היא בסרטן”.

 

ב. מהו “סוד השירה”?    🔗

עדות נוספת על הקשר העמוק לשירה, שנטעה מורה-זלדה בנפשו של הילד עמוס קלוזנר, כלל עמוס עוז באחת מהיחידות הבלתי-מחורזות בספרו “אותו הים”, שבה סיפר כי את התקופה הקשה בחייו שרד בעזרת כתיבה קודחת של שירים. תחת הכותרת “ומה מסתתר מאחורי הסיפור?”, חשף עוז ביחידה זו את הזיכרון הבא משנות נעוריו בקיבוץ חולדה: “המספר הבדוי סוגר את עטו ומרחיק את הבלוק. הוא עייף. והגב. שואל את עצמו, מה פתאום יצא לו סיפור כזה, בולגרי, בבת-ים, כתוב בשורות קצובות ואף, פה ושם, בחרוז. עכשיו שילדיו כבר גדלו ובאה לו שמחת נכדים ועשה כבר ספרים ונסע ודיבר וצולם, עכשיו פתאום יחזור לשורר? כמו בימי נעוריו הרעים כשהיה בורח להתבודד לילות בקצה הקיבוץ בחדר הקריאה ושם היה ממלא דפים-דפים ביבבת תן? נער פצעונים צהוב מושחז, נעלב מבליג נעלב מבליג, מדבר לפעמים גבוהה, מעורר קצת גיחוך וקצת חמלה, מחזר על פתחי מגורי הבנות, אולי יש לגילה או צילה חשק שיקרא להן שיר שכתב עכשיו? חושב לתומו שאישה נקנית בדרשה או בשיר. ואמנם לפעמים עלה בידו לעורר בבנות איזו ריגשה שאחר-כך, בלילה, ליוותה אותן כשירדו לקבל ולתת אהבה בחורשה, אבל לא אתו, עם עובדי מספוא עבי זרועות שהיו קוצרים ברינה את מה שהוא במיליו זרע בכמעט דמעה” (עמ' 45).

כשלושים שנה לפני העדות האירונית הזו ב“אותו הים” על עצמו כנער מתבגר – “נער פצעונים צהוב ומושחז”, לא הכי מקובל בחברת בני גילו, אך כבר וֶרְבָּלִי ומוכשר – העדיף עמוס עוז לבטא את אהבתו לשירה על-ידי גילוף דמויות של משוררים בסיפוריו. ואכן, שיתף שני משוררים כבר בעלילת הרומאן הראשון שלו, “מקום אחר” (1966), ובעזרתם גם הציף לראשונה את סוגיית “סוד השירה” כנושא משני לנושא החברתי שהיה הנושא הראשי של הרומאן.

בקיבוץ מצודת-רם, שבו מתרחשת עלילת הרומאן, סערו הרוחות, אחרי שנחשף לכולם כי נוגה בת השש-עשרה, בתו של המשורר ראובן חריש, הרתה מיחסיה עם עזרא ברגר, גבר משכבת הגיל של אביה. “המספרת” שהופעלה ברומאן זה מדווחת דיווח נאמן על התגובה של כולם במילים הבאות: “חברי הקיבוץ וחברותיו אינם אוהבים את נוגה חריש. אנחנו יראים מפני רוח פראית אשר נשתרבבה על ידה אל תוך חיינו. מתוקף דחיפה פנימית מבקשים היינו שתילקח מכאן. שלא נראנה עוד. שתיענש על גאוותה. לא הריונה מרעים אותנו. עיקשותה ויהירותה הן הזרות לרוחנו. זלזולה הגמור שהיא מזלזלת בהגיוננו. לא בשם היגיון אחר, כי אם בשם דחפים עיוורים” (עמ' 307). לצערם של המבוגרים בקיבוץ ספגה נוגה “דחפים עיוורים” אלה לא ממשנתם של הוגי התנועה הקיבוצית ולא ממחנכיה בקיבוץ, אלא מקריאה מתפעמת בספרי השירה של מיטב המשוררים של התקופה.

בין שרוחהּ של נוגה “פראית”, כדעת המבוגרים בקיבוץ אשר מסתייגים ממנה, ובין שרוחהּ “שוצפת”, כדעת הנער עידו המאוהב בה (שעליו יורחב הדיבור בהמשך), אין ספק שהיא אוהבת שירה אמיתית, אחת מאלה שמתמידים לקרוא ספרי שירה. בחדר שהיא חולקת עם דפנה במגורי הנוער, היא מתייחדת מדי פעם עם ספר שירים של אחת המשוררות הצעירות (עמ' 198). ובימי האבל של רמי על אמו שנפטרה, ניאותה נוגה להגיע אליו לביקור אבלים, אך שלא כמקובל בימי אֵבל, הציעה לו לקרוא באוזניו שירים שהיא אוהבת. הוא נענה לה, והם קראו שירים מספרי שירה אחדים “והתפעלו מן היכולת המפליאה לראות דברים שיגרתיים ביותר בעיניים אחרות, בעיניים חדשות. לדעתה של נוגה זהו סוד השירה” (עמ' 346).

 

פרח-משוררים בקיבוץ    🔗

אף שעלילת הרומאן “מקום אחר” מתרכזת, כאמור, בשתי משפחות בקיבוץ מצודת-רם – משפחות ברגר וחריש – וחושפת דרכן את הדֶמוֹנים היצריים הפועלים בחברה הקיבוצית, הרחיב עמוס עוז בעלילה זו את הדיון ב“סוד השירה”, שנוגה החלה בו, בעזרת שני משוררים נוספים.

הבולט מבין השניים הוא עידו זוהר – נער חריג בחברת הנוער של הקיבוץ, שאותו גילף עמוס עוז בדמות עצמו כאשר הועבר מירושלים להתחנך בקיבוץ חולדה אחרי אסון ההתאבדות של אמו.

עידו בן הארבע-עשרה מתואר כילד רזה “שהוא ילד פתוח אל הצער” (עמ' 343), אשר בני גילו מתעללים בו לפעמים (עמ' 359). ולכן הוא נוהג להתבודד מהם ביום על מגדל המים (עמ' 375), או בלילה במועדון התרבות הריק כדי לכתוב שירים (עמ' 394) – “שירי אהבה משונים” שאותם הוא מפרסם בעלון של חברת הנוער (עמ' 360).

עידו לא חלק עם אחרים את הדאגה שלהם לערכים של הקיבוץ וכלל לא התעמק לא בהסתייגותם של מבוגרי הקיבוץ מ“הרוח הפראית” של נוגה, שדחף אותה לקיים יחסים עם עזרא ברגר, וגם לא בשתיקתם ביחס לאביה, המשורר ראובן חורש, שהקדים את בתו, נוגה, ובשם אותם “דחפים עיוורים” עצמם התגנב אל ברונקה בלילות שבהן שהה עזרא עם המשאית שלו מחוץ לקיבוץ.

אף שהיה צעיר מנוגה בשנתיים, היה עידו מאוהב בה, וכפרח-משוררים התאמץ לברור את המילים המתאימות כדי לתאר לעצמו את קיסמה: “נוגה כמו אני אבל מן הקצה השני. היא הרבה, הרבה יותר. יותר מה. אישה. לא. פרא. גם-כן לא. יש מילה יפה לשצוף. שוצפת. אפשר לומר אותה על יין. על חיה רעה. על סוס דוהר. על נערה? על נוגה” (עמ' 102).

גם אם עידו זוהר לא זכה, כמו הילד עמוס קלוזנר, לקבל הסבר מפי מורה-זלדה על הקסם המוזיקלי שמוצפן במילים מעבר למשמעותן המילונית, מלמדים מאמציו אלה לתאר את נוגה, שהגיע מכוח עצמו אל סף הפיענוח של “סוד השירה”.

בעוד עידו מתפעם ממציאת המילה “שוצפת”, המתאימה יותר לתאר בעזרתה את נוגה, מתעמק גם ראובן חריש, משורר ותיק ממנו בקיבוץ (שגם עליו עוד ידובר בהמשך), בבירור טיבן החמקמק של המילים, שבהן מוצפן “סוד השירה”. אחרי שנים רבות של כתיבת שירים הוא מגיע למסקנה, שבעטיין של המילים, כתיבת שיר היא מלאכה מייגעת ומייסרת עבור המשורר: “בעצם אין זה אלא חיזור קודח אחרי מילים. המלים בוגדניות הן. אתה סבור, כי אחזת בידך אחת עזה ומחוטבת ובהבטה שנייה הנה היא פרוצה נעווה בלה וממורטטת. מעשה-הכתיבה כמוהו כנהיגת משאית עמוסה במדרון תלול מסחרר. רגלך סוחטת בקשיחות את הבלמים, שיניך מהודקות, חושיך פקוחים ומחודדים כתער, בגבך מטפסת לרגעים צינה מכוערת, כמו גיחוך זידוני מחלחל מאחורי גבך. ועם זאת, ובלי שום חציצה, מושכת אותך התהום. מפתה אותך להניח לבלמים, לצנוח אל חיק רך. מכשפת אותך בחוטים סמויים של ערגת-טירוף. כך היא עשיית המילים” (עמ' 73).

 

פרח-משוררים בת"א    🔗

דומה לעידו, אך הפעם לא כפרח-משוררים חריג בתוך קיבוץ, אלא בתל-אביב, וגם לא כה צעיר כעידו, אלא כנער מתבגר יותר, הוא הנער המופיע בנובלה “חרוזי החיים והמוות” (2007). גם הנער הזה מזכיר ביותר את עמוס כפי שהיה בגיל הזה בקיבוץ חולדה, וכפי שתיאר את עצמו ב“אותו הים”.

בקהל המבוגר שהגיע לערב הספרותי שהוקדש ליצירתו, הבחין הסופר במשתתף חריג: “נער כבן שש-עשרה, לא מאושר, אולי משורר מתחיל, עור פניו מקולקל בפצעונים” (עמ' 20). בו-במקום החליט להצמיד לנער את השם “יובל דהאן” וגם לרקום לו יחסים עם מרים נהוראית, שכנתו המבוגרת “בבניין ישן, קלוף טיח, ברחוב ריינס בתל-אביב” (עמ' 21). ומאחר שהיא מעודדת את הנער לחזור ולבקר אצלה, הוא בוטח בה מספיק ומוסר לה לקריאה את שיריו.

יובל הגיע לערב הספרותי בתקווה לפגוש שם את הסופר ביחידות כדי לשוחח איתו “על החיים והמוות ועל עוד דברים פנימיים - - - וגם על הייסורים בכלל” (עמ' 94). ועוד היה בכוונתו לשאול את הסופר, שבוודאי התנסה גם הוא בנעוריו בייסוריה של הכתיבה, אם זכה מאוחר יותר לפיצוי על הסבל שסבל אז, כי לפעמים הוא, יובל, מקווה שבזכות שיריו יזכה לגמול שהוא נכסף אליו: “המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות-רוך ואהבתן של נשים בשלות” (עמ' 22). בכך מזכיר יובל (החותם על שיריו בפסידונים “יובל דותן”) את התקווה שתלה בשיריו גם עמוס עוז בגיל הזה – על-פי קטע הזיכרון ב“אותו הים” – כי השירים יְזַכּוּ אותו באהבתן של הנערות בקיבוץ.

 

משוררים בבגרותם    🔗

בנוסף לפרחי משוררים אלה, אשר את דמותם עיצב על-פי דמות עצמו כנער כותב שירה בקיבוץ חולדה, גילף עמוס עוז ברומאנים שלו גם דמויות של משוררים ותיקים ומנוסים, כי בעזרתם זימן לעצמו הזדמנות לבדות שורות שיר שלהם, בהתאמה לגילם ולפואטיקה של זמנם, ולהדגים באופן זה את שליטתו באמנות החריזה.

בתיאורו של אחד מהם פתח עמוס עוז את הנובלה “אדון לוי” בקובץ “הר העצה הרעה” (1976). המשורר הירושלמי הזקן והחֵרש במקצת נחמקין “בא מוילנה והתיישב בבית-אבן נמוך עם גג-רעפים בסימטה ליד רחוב צפניה. שם כתב את שיריו ושם נח מדי קיץ בכסא-מרגוע בחצר וספר את השעות ואת הימים”. המראה החיצוני של נחמקין לא הסגיר את המחשבות הנועזות-משיחיות המתרוצצות במוחו, כי “היה איש עגלגל, דֵהֶה, רך-למראה כמו דובון של צמר” וגם “מתהלך היה בגרירת-רגלים” (עמ' 59). יתר על כן: “המשורר נחמקין כבר היה חֵרש במקצת, אבל את אִוְשת הצמרות השתדל לקלוט ולמסור בשיריו והיה מפרש אותה על-פי דרכו: רחש העלוָה ברוח, ריחות הפריחה, ריח הקוצים היבשים בשלהי הקיץ, כולם נראו לו כרמזים למאורע חשוב הממשמש לבוא. שיריו היו מלאים ניחושים שונים” (עמ' 55).

עדות מפורטת יותר על המורכבות של המשורר כאדם מסר עוז בתיאורו של המשורר ראובן חריש, מהבולטים בקבוצה הגרמנית של מייסדי הקיבוץ, ברומאן “מקום אחר”. הפרטים הפיזיים של חריש (“גבה קומה ורזה כנער”), אשר מבדילים אותו מעזרא ברגר (הנהג בעל המראה המוצק והגשמי), מסגירים אולי את עיסוקו בשירה, אך לא את המתחולל בנפשו. אחרי שאווה אשתו נפרדה מראובן חריש ונישאה לדודנה, תייר מגרמניה שהתארח בקיבוץ, גידל ראובן בעצמו את ילדיו, נוגה וגיא. אך רוחו נשארה איתנה והוא המשיך לכהן כמחנך במוסד החינוכי של הקיבוץ, לכתוב שירים ולהפתעת כולם גם העמיס על עצמו את משימת ההדרכה של התיירים המגיעים לבקר בקיבוץ. ובלילות שבהן שהה עזרא, הנהג של הקיבוץ, מחוץ לביתו, התארח חריש אצל אהובתו ברונקה, אשתו של עזרא ברגר.

פרסומו של חריש כמשורר חרג מתחומי הקיבוץ, אחרי שהוצאת הספרים התנועתית הדפיסה קובץ מהודר משיריו לילדים יחד עם רישומים של אווה, שאז עדיין היתה זוגתו לחיים. בעקבות הפרידה מאווה, מיעט חריש לכתוב שירה המיועדת לילדים, אלא הועיד את שיריו למבוגרים. בשיריו הבליט את “הניגוד שבין ההרים לבין הארץ הנושבת” וביטא “אמונה בכוחו של האדם לשלוט בגורלו”, אף כי בתערובת של “עצבות ותקווה ואהבת-האדם” (עמ' 19). יוכיח זאת הבית מהשיר המפורסם ביותר של חריש (הפותח את הפרק בעמ' 39 של הרומאן), שהפך לשיר מושר ומקור לסיסמאות בוועידות של התנועה ולכתובות-אש בעצרות של הנוער החלוצי:

הָעֵמֶק הַזֶה, הַיַּרְדֵּן בּוֹ יָרוֹן,

סָאוֹן שֶׁל עָמָל בּוֹ יִשְׁצוֹף וְיִנְהַר,

הוּא שַׁלְהֶבֶת-תְּנוּפָה שֶׁל יִפְעָה וְחָזוֹן,

הוּא אֵשׁ יְרֻקָּה לוֹחֲכָה טַרְשֵׁי-הָר.

עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומאן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של המשוררים מתקופת העליות. אך רק ארבעה משירים אלה (אלה המשולבים ברומאן בעמודים 11, 19, 39 ו-161) עונים בתוכנם ובפואטיקה שלהם לקביעה, שהוא ביטא בהם את “מסירותו הרעיונית” לחיי השיתוף בקיבוץ הפרוש לרגלי ההרים בבקעת כינרות. השיר החמישי (המופיע כפרק נפרד ברומאן בעמ' 373) הינו שונה בתכלית.

באחת השבתות ציטט חריש לנוגה מהזיכרון את השורות הבאות מהשיר “קץ האב” מתוך “שמחת עניים” של נתן אלתרמן:

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,

לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְּקֻדָּה,

כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב

אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

ואחר-כך הוסיף ואמר לנוגה: “יש לי שורות כאלה. שלי. לעולם לא אכתוב אותן” (עמ' 223). אך לפני מותו כתב שיר אחרון (זה המופיע בעמ' 373) ובו השורות האלתרמניות הבאות, המדברות על אלימות, תבוסה ויאוש:

עֵת הַשֶׁמֶשׁ נִשְׂרֶפֶת חַיִּים בקַצְוֵי מַעֲרָב,

עֵת הַלַּיְלָה נוֹפֵל מִן הָהָר, נֶחֱרָץ כִּתְבוּסָה,

עֵת הַלֵּב כְבָר עָיֵף מִלְבַקֵּשׁ: לֹא עַכְשָׁו, לֹא עַכְשָׁו,

– אָז תָּגִיחַ צִנָּה כְּחַלְחַלָּה כְּלוֹחֶשֶׁת: הִכּוֹן וְנִסַּע.

 

משורר בשתי מסכות    🔗

אחרי שנים, שילב עוז משורר ותיק נוסף באחת מיצירותיו – והפעם בנובלה “חרוזי החיים והמוות”. צפניה בית-הלחמי פירסם במשך שנים טור מחורז בשם זה ב“דבר השבוע”. הטור שלו הודפס בשבועון של העיתון במסגרת מסולסלת שהיתה מעוטרת במסכות צוחקות ובוכות. ואכן, כפי שראובן חריש הפתיע והותיר אחריו שורות אלתרמניות פסימיות, אחרי שנים שבהן כתב שירים אופטימיים בלבד, כך שלטה דואליות כזו גם בחרוזיו של צפניה בית-הלחמי וגם טוריו נחלקו בין שתי המסכות המנוגדות שעיטרו את משבצת מדורו בשבועון.

נאמן למסכות הצוחקות הגיב צפניה במרבית הטורים על נושאים אקטואליים מחיי המדינה ברוח אופטימית ומתוך הכרה לאומית ומעמדית. אך מדי פעם פרע את חובו גם למסכות הבוכות, וכתב טורים אישיים שבהם ביטא תחושות בדידות וצער “על טבעם של הדברים להתרפט ולדהות אט-אט, חפצים ואהבות, מלבושים ואידיאלים, בתים ורגשות, הכל הולך ומתמרטט, הכל הופך להיות בלויי סחבות והכל יתפרד לאבק” (עמ' 48). בהווה מתגורר צפניה בן ה-90 בבית-אבות והינו כמעט אלמוני, ולכן התרחק מאוד מחרוזי המסכה הצוחקת אשר חרז לפני שנים, והוא כעת קרוב מאי-פעם בעבר אל ההתפוררות לאבק, שניבא בטורים אשר כתב בחסות המסכה הבוכה.

גם עמוס עוז, מסתתר לחילופין ביצירתו, שבעיקרה היא, כידוע, סיפורת שאין שירית ממנה בדור הסופרים הנוכחי, מאחורי שתי מסכות. מאחורי זו “הצוחקת” באירוניה ובסאטירה, התייצב בששת הרומאנים האקטואליים-פוליטיים, שבהם הגיב על “המצב הישראלי” בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. ומאחורי זו “הבוכה”, התבצר ברוב יצירותיו האחרות, בפורקן לירי ובפיוס עיוני כדי לבטא הן את מכאובו האישי והתמידי מאז איבד את אימו בהיותו נער, והן את אימת אי-הוודאות הקיומית המעיקה עליו כיום, בבגרותו.

 

ג. שירת עוז ב“אותו הים”    🔗

אחרי שבמשך שנים גילף עוז משוררים בעלילות סיפוריו, פירסם את שיריו בחסותם וגם ביטא באמצעותם את דעתו, כי סודה הגדול של השירה מוצפן במילים: במשמעותן, בצליליהן ובאפשרויות האין סופיות לצרפן זו לזו, הפתיע ב-1999 כאשר פירסם את הרומאן “אותו הים”, שבו כלל 150 יחידות, חלקן בפרוזה רגילה, חלקן בפרוזה מחורזת (המקאמה) וחלקן יחידות של שירה לירית.

שתי יחידות מבין אלה המחורזות ב“אותו הים” באופן חופשי, עוסקות בהתמודדות של כותב השיר עם האתגר העיקרי שניצב בפניו – לבְרור מבין המילים את אלה המוסרות את הרגש ואת המחשבה באופן הקולע ביותר ובאופן המשכנע ביותר.

ביחידה המקאמית “כמו כִּילַי שהריח שמועת זהב” (עמ' 57) מדגים עוז את הטכניקה שבה הוא משתמש להשגת תכלית זו: “הנה אסף רשימת מילים: במילה יערות פחד / סתום. במילה גבעות עולם תאווה. אם אומרים בקתה, אומרים אחו, או הֵלך,/ גשם, חמלה, מיד הוא נדלק כמו כילי שהריח שמועת זהב”.

ביחידה אחרת בספר זה, המופיעה תחת הכותרת “המְספר מעתיק לו ממילון הניבים” (עמ' 60), מדגים עוז טכניקת התעכבות נוספת שלו על משמעותן של המילים, הפעם על-ידי איסוף ניבים עם הפועל “בא”:

"מי שבא באש ובמים מי שהבטיח הרים וגבעות

בא במבוכה, בא בטרוניה, בא לכלל כעס ובא

לידי ניסיון. לא בא אל המנוחה ולא אל הנחלה.

בא עד פת לחם. בא לידו. בא בימים ובא

על עונשו ובאו מים עד נפשו. יבוא עכשיו

על החתום. יבוא אל עמק השווה."

ואף שכבר בדה ברומאן הביכורים שלו, “מקום אחר”, שירים עבור דמותו הבדויה של המשורר ראובן חורש, כלל עוז בין היחידות ב“אותו הים” גם שירים ליריים אחדים של “המספר” – התפקיד שהוא עצמו ממלא ביצירה הזו.

כזה הוא השיר “נדמה לי” (עמ' 100), שהקורא ימצא בו רבים מאמצעי הביטוי של השירה: “אני” הדובר את השיר, חריזות בסופי טורים וחריזות פנימיות בתוך הטורים, גלישות המעבירות את הקריאה מסיומו של טור לתחילתו של הטור אחריו, ציורים, דימויים, מיקצב ואפילו מִצְלוֹלים:

לילה. בגינה חוֹרֶשֶׁת רוח. חתול,

נדמה לי חתול, טופף בין שיחים, צל

בתוך צל עובר. הוא מריח או מנחש

דבר שממני נסתר. מה שלא לי לחוש

מתרחש שם עכשיו בלעדי. ברושים

נרעדים קלות, שחורים, בתנועת קינה,

נדמה לי ליד הגדר. משהו שָׁם נוגע

באיזה דבר אחר. משהו פג. לכאורה

מתרחש כאן כל זה ממש לנגד עיני

הצופות בחלון אל הגן. נדמה לי.

בעצם כל זה תמיד קרה ויקרה

רק מאחורי גבי.

בשיר הזה צופה האני-הלירי בלילה מחלון ביתו אל חצר גינתו. בגלל האפלה, הוא מתאמץ לפענח את ההתרחשויות בגינה באמצעות הרחשים העולים משם. הרחשים מעידים על קיומה של פעילות גדולה, שעבורו היא חשאית וסודית, כי הוא איננו משתייך אליה וגם איננו מצליח לפענח אותה בוודאות. ולכן הוא נאלץ להודות במגבלותיו כבן-אנוש – אין לו שליטה אפילו על המתרחש ממש בחצרו ולנגד עיניו. יתר על כן: האני-הלירי גם מאשר כי “בעצם כל זה תמיד קרה ויקרה רק מאחורי גבי”. בכך לא רק שבשיר הקצר הזה מדגים עמוס עוז את השקפתו על “סוד השירה”, אלא שבו הוא גם מסכם את הרגשת אי-הוודאות הקיומית, אשר את מקורותיה האוטוביוגרפיים חשף לראשונה ובגלוי ב“אותו הים”.

 

הערות סיכום    🔗

הביוגרפיה הספרותית של עמוס עוז מלמדת שאת ניסיונות הכתיבה המוקדמים שלו בשנות הנעורים והבחרות עשה בסוגה השירית. לפיכך, פיצה את עצמו על נטישת הכתיבה של שירה, אחרי שעבר בבגרותו לכתיבה של סיפורת, בעזרת תחבולה אשר איפשרה לו לקיים את אהבתו לשירה במקביל להתבססותו כמְספר, והיא תחבולת “המשורר הנסתר”.

תחבולת “המשורר הנסתר” התבטאה בכרכי הסיפורת של עמוס עוז בשילוב דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו ובמעקב אחרי עולמם הרוחני ככותבי שירה בתחנות שונות של חייהם, מגיל הנעורים ועד הגיעם לגיל מופלג.

באופן זה, כ“משורר נסתר”, התנסה עוז עצמו בכיסופיהם הספרותיים של משוררים, בהתלבטויות שלהם, במאבקיהם עם השפה ובייסוריהם להשלים שורה מוצלחת וללטש שיר מושלם.

בה-בעת העניקו לו המשוררים, ששילב כדמויות בסיפוריו, הזדמנות לא רק לבטא את השקפתו על “סוד השירה”, אלא גם לבדות להם שורות שיר וגם שירים שלמים. במילים אחרות: המשוררים שבדה בסיפוריו העניקו לעמוס עוז הזדמנות לפרסם תחת זהותם את שירתו, שירת “המשורר הנסתר”, בעודו מצטייר בעיני הקוראים ככותב סיפורת בלבד.

יתר על כן: עמוס עוז נטה חיבה לדמויות המשוררים בסיפוריו וגם גילה הבנה להפכֵי הרוח בנפשם ולחותם החריגות שדבק בהם בחברה, אך בה-בעת ביטא את החיבה ואת ההבנה הללו בניסוח אירוני ולעיתים גם סאטירי, כלועג לעצמו על הדחף החזק שנותר בו כל השנים לכתוב שירה ואף להסתייע בתחבולת “המשורר הנסתר” כדי לפרסמה.