רקע
יוסף אורן
״עשרת הימים הנוראים״ – אהרון מגד
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ראשון לציון: יחד; 2018

1


יצירתו זו של אהרון מגד מציעה לקורא עלילה בהיקף של נובלה המתרחשת בעשרת הימים שלפני פרוץ מלחמת יום־כיפור בשנת 1973. העובדה שעלילת הנובלה מתקשרת למלחמת יום־כיפור מתבהרת לקורא רק בסיומה, ממש בפרק האחרון שלה.

שלא כמו ברומאן “מסע באב״ משנת 1980, שבו תיאר מגד בהרחבה את התקופה של מלחמת יום־כיפור, אין הנובלה מכילה רמזים להתפרצותה של המלחמה הזו בכל פרקיה הקודמים, והיא גם לא כוללת חידוש כלשהו על המלחמה הזו בפרק הסיום שבו המלחמה מוזכרת לראשונה. לכן, לא ברור, מה טעם מצא מגד לקשור בפרק הסיום את עלילת הנובלה למלחמה מתחילת שנות ה־70', אחרי כמעט 40 שנה, בעוד שכל פרקי הנובלה הקודמים מספרים, שגיבור הנובלה, הארכיאולוג פרופ׳ יודא הריכבי, כלל לא שהה בירושלים בעשרת הימים הנוראים הללו ממניעים הקשורים ב”מצב" – באקטואליה של “הסכסוך”.

להיפך, מניעיו של יודא לנסוע לירושלים ולעשות בה את עשרת הימים הנוראים שבין ראש־השנה ליום־כיפור היו לחלוטין פרטיים והוא גם החליט על הנסיעה בעקבות אירוע מיסטי שהתרחש לו. יום קודם לנסיעתו החפוזה לירושלים התאמן במשך שעות בשרטוט צורתן של האותיות הכנעניות־עבריות העתיקות ורשם בהן פסוקים שזכר בעל־פה מנבואת הנחמה המפורסמת של ישעיהו (פרק ס״ב), המפרטת את שבחיה של ירושלים ומנבאת את שיקומה לקראת שובם של “גאולי־ה׳” אליה. להפתעתו גילה למחרת בבוקר, שכל הפסוקים אשר רשם בעמל רב באותיות הקדומות נמחקו מהגיליון. לפיכך קם ונסע לירושלים, אך לא עקב חשש לפרוץ מלחמה יזומה של מדינות ערב השכנות נגד ישראל, אלא “כדי לחפש את האותיות האובדות”.

בהמשך הנובלה מסופרים אירועים מיסטיים נוספים הקשורים כולם באותיות הכנעניות הללו. בפרקים שבהם משחזר יודא מזיכרונו את פרשת אהבתו לאסנת, מסופר שאהבתם פרחה ליד סלע, באתר קדום ליד הכפר ריחניה, הכפר הצ׳רקסי של אסנת. על הסלע הזה זיהה יודא בבירור שתי מילים חקוקות באותיות הכתב הקדום – את האותיות “ח־מ־ל” שנותרו ממילה ארוכה יותר ואת המילה “בעל”. לפיכך הניח, שהמקום שימש להקרבת קורבנות לבעל, אשר מוזכר בספרות האוגריתית ובספרות המקראית כאֵל אשר לו סגדו תושביה הקדמונים של הארץ – הכנענים והפיניקים, ובתקופה מסוימת גם העברים (עמ' 85).

במציאת אותיות בכתב הקדום על סלע ליד הכפר הצ׳רקסי לא היה שום חידוש ובוודאי שהגילוי עצמו אינו יכול להיחשב לאירוע מיסטי, כי עוד לפני שהכיר את אסנת, גילה יודא כתובת מפורטת יותר בכתב הקדום הזה על חרס שמצא באתר אחר, בשמורת נחל תבור (עמ׳ 54). אבל בתום שלוש שנים לנישואיו עם אסנת וקצת לפני שנעלמה בפתאומיות מדירתם, חזרו שניהם לבקר את הסלע אשר לידו התלהטה משיכתם זה לזה, ולהפתעתם גילו ששתי המילים שהיו חקוקות עליו נעלמו כאילו לא היו מעולם ״חרוטות באבן״ (עמ׳ 117).

ואם לא די במסתוריות האירוע הזה, התווסף אליו אירוע מיסטי נוסף: ביום האחרון מעשרת הימים שעשה בירושלים ואחרי שהתבשר על התאבדותה של אסנת בניכר, שכר יודא מונית ונסע לנחם את הוריה בכפר הצ׳רקסי. בסיום ביקור האבלים החליט להגיע גם אל הסלע המדובר. והנה גילה שעל “אבן הברית” שלו ושל אסנת חקוקות שוב האותיות הכנעניות־עבריות, אך רק האותיות “ח־מ־ל” וללא האותיות של המילה “בעל”.

כעבור ימים אחדים גילה יודא להפתעתו את המילה החסרה “בעל”, על הדף שהוריה של אסנת העבירו אליו – דף הותירה לפני שהתאבדה. אף שאסנת לא היתה בקיאה כלל בצורתן של האותיות הכנעניות־עבריות הקדומות, מצא שכתבה בדף זה את המילים ״בעל״ ו“יודא” – ולכן היה בטוח שכיוונה אותן אליו (עמ׳ 158). האם ביקשה אסנת להסביר לו, שרק על הנייר היה “בעל” לה?


 

רמזים ומשמעותם


אם התכוון מגד להבהיר באמצעות כל הרמזים המיסטיים הללו, על מעמדו של יודא אצל אסנת כ“בעל” קיים־מָחוּק, בחר דרך משונה וגם מיותרת לעשות זאת. למה היה צריך להעמיס על סיפור־המעשה של הנובלה אירועים סוריאליסטיים ולייחס כוחות מאגיים לאותיות הכנעניות־עבריות הקדומות? הן יכול היה להסתייע באמצעים ריאליסטיים רגילים, שהשתמש בהם בהצלחה בכל הרומאנים הקודמים שלו, כאשר רצה להמחיז משברי־אמון2 בין זוגות נשואים.

ואכן, על שלושה אירועים ריאליסטיים כאלה, הרומזים שנישואי אסנת ויודא לא יחזיקו מעמד זמן רב, מספר מגד גם בנובלה הזו. עוד כשהיו בלימסול שבקפריסין, מקום שבו נישאו בחשאי, זיהה אצל אסנת “חיוך עצוב שדומה היה כי הוא מסתיר סבל”, והיא התעטפה בשתיקתה וסירבה להשיב על שאלותיו לסיבתה (עמ׳ 107).

לאסנת גם היו חלומות סיוטיים, שאת תוכנם סיפרה ליודא, אחרי שהתעוררה מהם, משום שגם הוא הופיע בהם (עמ׳ 108). יום אחד חזר מכנס מדעי ומצא שאסנת נעדרת מהבית. בפתק הסבירה שנסעה לחיפה לבקר חברה מימי האוניברסיטה שנזקקה פתאום לעזרתה. אחרי יומיים חזרה חיוורת וחולה, סירבה להסביר את פשר מצבה, אך מתוך שינה אמרה משפטים סתומים ובהם מילים שהבהילו אותו. ואז הפציעה בו "המחשבה שיום אחד היא תיעלם, או תיחטף, באין רואים״ (עמ׳ 83).

מגד לא הסתפק באירועים מיסטיים אלה, שבהם נקשרו התהפוכות בקשר האהבה בין יודא ואסנת להופעתן והיעלמן של האותיות הכנעניות, אלא הוסיף וזרע אירועים תמוהים וכמו־מיסטיים נוספים בכיכובן של האותיות הללו גם בפרקים שבהן סיפר על עשרת הימים ששהה גיבורו בירושלים בחיפוש אחרי האותיות האבודות.

אחרי הביקור בכותל המערבי, שבו סיים את יומו הראשון בעיר, חלם בלילה שהאותיות הכנעניות “מעופפות בשמי העיר כמו עפיפונים של נייר” (עמ׳ 43). בביקור שני שלו בכותל דימה יודא – והפעם בהקיץ – שאותיות כנעניות־עבריות מרחפות מעל ראשו (עמ׳ 152). במהלך השוטטות שלו בירושלים גילה יודא ציור של האות עי״ן בכתב הכנעני – “עיגול ונקודה במרכזו” – מודבק על גזע עץ דקל ליד מסגד קטן באחת מסמטאות שייח׳־ג׳ראח (עמ׳ 55). ונחרד – כך סיפר אחר כך לחברו מנוער שמואל גלובמן – כי הרגיש שהעי״ן3 הכנענית השקיפה עליו ונתנה בו עין רעה (עמ׳ 77).

כחיזוק להחלטתו, שלא להסתייע ביצירה הזו בסיבתיות הריאליסטית לאירועים, אלא דווקא בהסברים סוריאליסטיים בלתי־רציונליים, הוסיף מגד לסיפור־המעשה גם חיזיון מיסטי שאיננו קשור באותיות הקדומות. ביום שבו נסע יודא לירושלים, כדי למצוא בה את האותיות האובדות, נזכר לפתע בחיזיון שחווה בגיל שלוש־עשרה (עמ׳ 13־11). הוא פרש אז מהכיתה שטיילה בחורבות העיר קומראן ונכנס למערה, ובעלטה שהיתה במערה דימה לראות על תקרתה “פני אשה צעירה, שערה השחור מקיף את פניה ומבע עיניה עצוב” (10). לא במקרה נזכר יודא כעת בחיזיון ההוא מלפני שנים, אלא בגלל הדמיון, שעמד עליו רק כעת, בין פניה של האשה שראה על תקרת המערה לבין פניה של אסנת, כפי שזכר אותם לפני שהצטרף לסיור במערות קומראן – סיור שבשובו ממנו מצא שאסנת נטשה בפתאומיות את הבית עם כל בגדיה והותירה בארון רק את שמלת הכלה הלבנה שנישאה בה בקפריסין (81).


 

מאפיינים בספריו של מגד


הבקיאים במדף הספרים העשיר של מגד, שעליו ניצבים אחדים מהרומאנים היותר טובים שהתפרסמו בסיפורת הישראלית, ימצאו גם בנובלה הזו את הרכיבים הקבועים שאהבו בכתיבתו:

א) סיפור־מעשה ריאליסטי נדיב בפרטים המנמק בסיבות הגיוניות את האירועים שמתרחשים בו.

ב) עלילה מן ההווה, משנותיה של המדינה, המקושרת באופן אמיץ לאירועים המכריעים בחיי הכלל.

ג) גיבורים מרובד חברתי המעורה בחיי המדינה, מעורה במערכותיה ובצומתי ההשפעה בהם – גיבורים מהאקדמיה, מעולם הספרות והתרבות, מהפיקוד בצבא וכדומה.

ד) מידע בדוק ובהיקף מובלט בעיקר מההיסטוריה אך גם מתחומי־הדעת השונים שבהם מתמחים הגיבורים. ברכיב ההשכלתי הזה נעזר מגד כדי לאפיין את גיבוריו וגם כדי לקרב את הקוראים אל עולמם.

ה) קונפליקט המתפתח במקביל על פני שלושה מישורים: בנפשו של היחיד, בתחומה של המשפחה (בין בני הזוג ובין הורים לבנים) ובמרחבה של המדינה. הקונפליקט מפרנס את המתח בעלילה, מעפיל בהדרגה לשיאו ושוכך בהגיעו לפתרון סביר.

מגד היה תמיד במיטבו כאשר נצמד למאפיינים הללו, ואילו בנובלה הזו התעקש משום־מה להוסיף להם רכיב חדש – רכיב מיסטי, שאינו מתלכד עם הרכיבים הריאליסטיים האחרים, אלא אף מתנגח בהם.


 

חומרים מעכבים


לפיכך, קשה להשתחרר מההרגשה שמגד פנה לסיועם של חומרים מיסטיים משום שהוא עצמו הרגיש שסיפור־המעשה אינו מעניין מספיק. ואכן, על־ידי מיקום סיפור־המעשה בירושלים (למען הרובד הכנעני שבו) ודווקא בעשרת הימים שבין ראש־השנה ליום־כיפור (כדי לקשור אותו לפרוץ מלחמת 1973), הגביל מגד מאוד את האפשרויות שלו לספר סיפור ריאליסטי מעניין על אהבתם של אסנת ויודא.

תיאור מפורט של הרחובות בירושלים שבהן שוטט יודא מדי יום ברגל אינו תוכן מלבב במיוחד בסיפור. פתיחתו של פרק ט׳ תדגים זאת: "ירדתי במדרגות שלמטה מטחנת הרוח של מונטיפיורי ונכנסתי לשכונה שאננה… כשיצאתי מצידה המזרחי של השכונה ללכת לעבר החומה, מצאתי את עצמי נכנס אל פתחו של גן אגדי… כשהגעתי אל מול שער יפו החלטתי לא ללכת אל הכותל… פניתי צפונה, הלכתי לאורך שבטי ישראל, פסחתי על מאה שערים, פניתי לשמואל הנביא, משם מזרחה, עד הגיעי אל שמעון הצדיק״ (64).

תיאור זה וגם אחרים הדומים לו מסתיימים בדרך כלל בפגישה של הגיבור עם מישהו ממכריו בעבר או בשיבה להוספיס שבו שכר חדר. קטעים כאלה מאיטים את סיפור־המעשה ומעכבים את התקדמותו ורק תיירים הבאים לירושלים ומתקשים להשיג בה חדר ימצאו בהם עניין ויפיקו תועלת מהפרקטיקה שבהם – לפיה ניתן להגיע אל האכסניה של המסדר הנוצרי הזה מהרבה צדדים של העיר ירושלים ודרך מבוך רחובות שונה בכל פעם.

ורק תיירים ימצאו עניין גם בתיאורים מביקוריו של יודא באתריה האחרים של ירושלים, כגון: רחבת הכותל המערבי (בעמ׳ 100 וגם בעמ׳ 152), מוזיאון רוקפלר (עמ׳ 138) ובית־העלמין בהר הזיתים (עמ׳ 142). חומרים כאלה מקומם בספר הדרכה המיועד לתיירים מארצות זרות, אם אין להם הצדקה אחרת, מהותית ממש, להבנת הדמות המרכזית בעלילת נובלה ספרותית.


 

הפרזה במידע ובהפתעות


בנוסף לחומרים אלה, שנועדו יותר לתיירים הבאים בשעריה של ירושלים, הכביד מגד בנובלה הזו על הקורא בעודף של חומרי־מידע סטטיים נוספים, המעכבים גם הם את סיפור־המעשה המסופר בה. כגון: הדיון במקורות השם הפרטי החריג שבחרו עבורו הוריו – יודא (עמ׳ 76), ההיסטוריה של הצ׳רקסים (עמ׳ 112–117), קטעים מהתפילות במחזורי ראש־השנה ויום־כיפור (עמ׳ 68), ופסקאות מספרי מקובלים (עמ׳ 75).

בכל החומרים המשכיליים האלה ממלא מגד את הפרקים המתארים את עשרת הימים שבהם שהה יודא בירושלים, שכאמור אינם מתקשרים ממש לאירועים המיסטיים המתרחשים עם האותיות הכנעניות שנמחקות וחוזרות להופיע, וגם אינם נצמדים למטרה שיודא הציב לנסיעתו לירושלים – למצוא את האותיות הכנעניות האובדות.

הוא הדין בקטעי ההיזכרות של יודא בתקופת נעוריו, שגם הם אינם מסייעים לפיענוח חידות הרובד המיסטי, כגון: השתייכותו כנער לנוער הקומוניסטי, הוויכוחים שניהל עם אביו שהסתייג מהקומוניזם ותחושת האשמה המציקה לו, כי באלה קיצר את חיי אביו, והרגשת המחוייבות שהתעוררה בו לשקם את המצבה על הקבר של סבו בבית־העלמין שעל הר הזיתים.

וכמובן, גם כל ה“הפתעות” שזימן מגד לגיבורו בירושלים אינן תורמות4 לפיענוח אמיתי של אירועי הרובד המיסטי, ובכללן: ההיכרות שלו עם שני נגני רוק צעירים שהתארחו אף הם בהוספיס (עמ׳ 63־60) והפגישות המתוזמנות שזימן עבורו מגד עם שלושה מכרים מהעבר – זוהרה, שמואל גלובמן ואלי ברזאני.

בביקורו בביתה של זוהרה, שהיתה אהובתו “הבהירה” לפני שהתאהב באסנת אהובתו “האפלה”, נקלע יודא למריבה בינה ובין בעלה5, מריבה זו איננה מלמדת דבר את יודא על מניעיה של אסנת לזנוח אותו בעבר בפתאומיות אחרי שלוש שנות נישואים.

בהבלטת הניגוד בין שתי אהובותיו אלה, בין זוהרה “האישה הבהירה” לבין אסנת “האשה האפלה”, מיחזר מגד ניגוד שחידד אותו בין דמויות נשים ברומאנים קודמים שלו (ובאופן המרשים ביותר ברומאן “עוול” משנת 1996). העלאת הניגוד בין שתי האהובות בעלילת הנובלה הנוכחית תרמה לכל היותר להעצמת המסתוריות של אסנת, אך לא סייעה לפיענוח מניעי מעשיה המוזרים: נסיעתה המסתורית לחיפה (עמ׳ 82), חלומותיה הסיוטיים (עמ׳ 108), שתיקותיה והיעלמותה לבסוף בפתאומיות מהבית.

ואשר להפגשתו של יודא עם דמויות גבריות מעברו – גם מהן לא הפיק שום סיוע להבנת האירועים המיסטיים שחווה בקשר לאותיות הכנעניות־עבריות. עקרה לחלוטין ל“חיפוש האותיות האובדות” היתה הפגישה המחודשת שהיתה לו עם חברו מהתיכון, שמואל גלובמן, שאז גרר אותו למועדון הנוער הקומוניסטי ובהווה הינו חוזר בתשובה (עמ׳ 65). אף שגלובמן הציע לו מידע על החשיבות שמייחסים המקובלים לאותיות העבריות (עמ׳ 75), לא סייע המידע הזה ליודא לפענח את חידת הימחקותן של האותיות הכנעניות־עבריות מהסלע שלו ושל אסנת.

ועוד פחות מכך החכים יודא מהפגישה עם אלי ברזאני, מכר מימי השירות הצבאי, שהתפרסם כבר אז כבעל סגולות על־חושיות. שום תועלת לא הפיק יודא מהפירוש “הפסיכולוגי” שהציע לו ברזאני לחידת הימחקותן של האותיות: “אולי אבד לך חלק מעצמך?… אולי הכנענים היו חלק מעברך, וכשאבדו לך האותיות – זה השריד שנשאר מהם – הרגשת כאילו אבדו לך השורשים שלך” (עמ׳ 148).


 

אפולוגטיקה מופרכת


נותרנו, אם כן, רק עם ההתרה שמציע לנו מגד לחידת האותיות בפרק האחרון של הנובלה, שבו קשר את הפרקים הקודמים של הסיפור לפרוץ מלחמת יום־כיפור ב־1973. קישור זה מסיט בפתאומיות את הקורא מפיענוח האירועים המיסטיים שבהם כיכבו האותיות הקדומות ומכוון אותו למטרה חדשה – לחפש בכל האירועים שסופרו בפרקים הקודמים עדות נבואית לפרוץ המלחמה הזו.

ואכן הזדרזה הסופרת אידה צורית, רעייתו הנאמנה של מגד, לפרש באופן זה את הנובלה של בן־זוגה, במאמר “אותיות בין כסה לעשור” שפירסמה ב״הארץ״ מיום 8.9.2010. במאמר הזה גייסה אידה צורית אבחנות שונות כדי להוכיח שכל האירועים “הסוריאליסטיים” שמסופרים בנובלה רומזים על המלחמה המתקרבת – מלחמת יום־כיפור הטראומטית. וכהוכחות לקביעה הזו הוסיפה אידה צורית על מחיקת הפסוקים מהדף שכתב יודא ועל ההתאבדות של אסנת גם את הנשיכה שספג יודא מכלב כנעני כאשר שוטט בשכונה מאוכלסת בערבים וגם את תאונת הדרכים שראה יודא כאשר נסע במונית לנחם את הוריה האבלים של אסנת.

אף שאפשר להבין את מניעיה של אידה צורית לכתוב מאמר אפולוגטי על נובלה מביכה זו, קשה לקבל שאירועים טריוויאליים כאלה מנבאים את פרוץ מלחמת 1973. נשיכת אדם על־ידי כלב ואפילו הוא כנעני וגם תאונת דרכים בכבישי ישראל הם אירועים שאפילו בעיתון היומי יתפרסמו רק כאשר אין במה למלא את עמודיו. ואשר לאירועים המיסטיים והמעורפלים האחרים – אלה מתקשרים בקושי לייסורי נפשו של יודא ביחס להיעלמות הפתאומית של אסנת מהבית וכלל אי־אפשר לבסס עליהם תחושה מקדימה שלו כי מלחמה עומדת לפרוץ פעם נוספת בין ישראל לשכנותיה.



  1. הוצאת “חרגול” ו“עם עובד” (2010, 164 עמ' ).  ↩

  2. “אימון” במקור המודפס. צ“ל: אמון – הערת פב”י.  ↩

  3. “שהע״ין” במקור המודפס. צ“ל: שהעי”ן – הערת פב"י.  ↩

  4. “אינם תורמים” במקור המודפס. צ“ל: אינן תורמות – הערת פב”י.  ↩

  5. “בבעלה” במקור המודפס. צ“ל: בעלה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות