רקע
יוסף אורן
״חשבון רדום״ – נתן שחם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ראשון לציון: יחד; 2018

1


גם אם לא היה סופר פעיל בעצמו, זכאי מוציא־לאור להיחשב לסופר, אם היה מסוגל לייעץ במכתב לסופר מתחיל את העצה הבאה: “בקסת של דיו נמצאת כל החוכמה שבעולם, צריך רק להיזהר שלא לשפוך דיו רבה מדי במקום שדי בטיפה אחת” (עמ׳ 212). נתן שחם, שכתב משפט ציורי זה וייחס אותו לגיבור ספרו החדש, המו״ל אהרון צבי מורגנשטרן, הפריז הפעם, בסיפור על חייו ופועלו, בהתזת מיותרת של דיו, במקומות אחדים בעלילה שבהם היה עליו לחסוך בה.

כמו בספריו הקודמים – כגון: ״סדרה״ (1993), “צילו של רוזנדורף” (2001) ו״קרן אקסודוס״ (2006) – בנה שחם גם את עלילת ספרו הנוכחי, ״חשבון רדום״, על־פי תבנית סיפורתית החביבה עליו ביותר – תבנית הבילוש והחקירה. תבנית זו מתמקדת בקבוצה חוקרת (הכוללת בדרך כלל סופר ותחקירנים) שנשכרה על־ידי בעל־עניין, כדי שתאסוף מידע על אדם, שבזכות פעילותו בתקופה היסטורית קודמת היה מפורסם ומשפיע, ותשלים ספר על חייו. מניעיו החיוביים של היזם והמממן של הספר אינם מתיישבים תמיד עם מסקנותיו של הסופר שנשכר למלאכה זו, מאחר שמסמכים ועדותם של בני דורו של הנחקר חושפים לו מידע נסתר עליו ואלה מעמיקים את ספקותיו אם ראוי לכתוב עליו ביוגרפיה שתנציח אותו ואת תרומתו בתחום שבו פעל והתפרסם.

תבנית סיפורתית זו מאפשרת פיתוח עלילה שהמתח נשמר בה בהתמדה, בזכות המידע המפתיע על הנחקר שנוסף בכל פרק חדש, ובזכות דמויות המשנה המצטרפות לעלילה בתפקיד מוסרי העדות עליו. שחם נוהג להתפיח מאפה ספרותי וריאליסטי מוצלח זה, שהוא התמחה בו, על־ידי שילוב מסמכים בדויים בעלילה. מסמכים אלה הם מסוגים שונים (יומנים, מכתבים, פרקי סיפור, טיוטות וגם פרקים גמורים מהביוגרפיה בשלבים השונים של השלמתה) והם נדפסים באותיות חריגות המבליטות אותם בתוך היריעה של “המספר”. שחם הוא רב־אמן ביכולת ליצור אשליה משכנעת שהמסמכים האלה הינם אותנטיים על־ידי חיקוי לשוני וסגנוני של שפת מחבריהם השונים.


 

סוחר ומו״ל


גיבור עלילת “חשבון רדום” הוא מוציא־לאור שפעל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, המאה העשרים, עשורים שהמחקר הספרותי מגדיר אותם כתקופת התחיה בתולדות הספרות העברית. אף שהעניק למו״ל הזה את השם אהרון צבי מורגנשטרן, בדה אותו שחם על־פי דמותו של מו״ל נודע אמיתי, אברהם יוסף שטיבל (1946־1885), שלמזלה של הספרות העברית פעל לתחייתה של השפה העברית וספרותה בשנים שבהן כמעט הוכרעה על־ידי שפת היידיש וספרותה, אחרי שרוב סופרי התקופה העדיפו לכתוב בשפה שהבטיחה קהל גדול יותר לספריהם. שחם לא כתב, כמובן, ספר על שטיבל, אלא השתמש בעובדות הידועות מפעילותו המו״לית של שטיבל כבסיס לרומאן עלילתי על הגיבור הבדוי שלו.

הרבה לפני שהעלילה מגשימה את אחד מכללי היסוד של תבנית החקירה והבילוש, ומגישה לקורא נתח עסיסי מחייו הנסתרים של מורגנשטרן, היא מציגה ניגוד מעניין על חייו: אף שקיבל חינוך תורני והוסמך לרבנות, הבין שלא יפיק ממנה פרנסה למשפחתו, ופנה למסחר. עד מהרה הפך ל״אחד מגדולי הסוחרים של ורשה, וסחר בקפה, בתבואות, בעצים, בעורות, בבשר קפוא ובכל סחורה שבה ההיצע נמוך מהביקוש" (עמ' 213). לכן, עורר השתוממות כאשר ייסד בוורשה בשנת 1905 את בית ההוצאה “כל־קורא” והשקיע בו2 חלק ניכר מרווחיו בחברת “אוריון”, החברה המסחרית שהניבה לו את עושרו הגדול.

סוחר אינו משקיע כספים בעסקים שלא יניבו תוספת לנכסיו, אלא אם כן חבוי בנשמתו חזון אנושי, בעל ערך עולמי או לאומי, המצדיק בעיניו ספיגת הפסדים מעושרו. הדפסת ספרים בשפה העברית, ועוד במהדורות יפות ומוקפדות ובתשלום הוגן למתרגמים ולכותבים, שעליהם הקפיד מורגנשטרן כל ימיו, סתרו כל שיקול מסחרי, שהרי מדובר בשנים שבהן לא היה ביקוש רב ל“סחורה” כזו. לכן עמיתיו במסחר וגם הסופרים שהתפרנסו ממפעלו המו״לי חשדו במניעיו דווקא משום שחזונו של מורגנשטרן לא התיישב עם אחד הפתרונות המעשיים יותר שהוצעו בתקופתו לרעיון התחייה בתקופת המעבר מתנועת “חיבת ציון” הצנועה לתנועה הציונית המסועפת: המדינית של הרצל, הרוחנית של אחד־העם והמעשית של מנהיגי שלוש העליות הראשונות לארץ־ישראל.

בעוד שמנהיגי התקופה ביססו את השקפתם הציונית על “שלילת הגלות” וזיהו את התחייה הלאומית עם השיבה אל הטריטוריה הלאומית בציון, הניח מורגנשטרן, בניגוד להם, שהיהודים ימשיכו לחיות בגלות ושקיומם בעת החדשה, החילונית, יובטח במדינות השונות של אירופה ואמריקה רק אם תהיה שגורה בפיהם הלשון הלאומית. בעזרת ההוצאה שייסד, כדי “להביא מיפייפותו של יפת לאוהלי שֵׁם”, קיווה “שהלשון העברית תהיה הטריטוריה הניידת של העם היהודי, מעין מולדת רוחנית שהיהודי נושא על גבו מארץ לארץ כמו את ספר הספרים ואת ההשקפה ההומאנית” (עמ׳ 19). מטרה זו תיכנן להגשים באמצעות הספרות, כי "האמין בלב שלם שהספרים החדשים יכולים לעבוד את השֵׁם טוב יותר מהספרים הישנים״ (עמ׳ 195).


 

מניעיו של הנכד


מנשה שחר, “המספר” של הרומאן “חשבון רדום”, החליט לסיים את הפעלתו של הסניף הכושל של בית ההוצאה “כל קורא” בארץ ישראל, בפרסום ביוגרפיה על חיי סבו המיתולוגי שהקים סניף זה במיוחד למען בנו חסר־הכישרון למסחר, ש“לא הביא תועלת בשום מקום אחר” (עמ׳ 98) ולמען אשתו הגיורת מרתה, שהצטרפה מאהבה אליו לארץ הנוכרייה ומוכת החמסינים.

מנשה, בנם היחיד של הוריו, גייס לכתיבת הביוגרפיה על סבו את חברו מילדות, הסופר גד נבו, אשר הקדיש עשור שלם להשלמתה. הביוגרפיה הופיעה ב־2002. במהלך העשור הזה זכה מנשה לא רק להכיר פרטים שלא ידע על חיי סבו, אלא גם לגלות פרטים על הוריו שמהם התייתם בטרם מלאו לו שנתיים. הוריו ניספו ב־1938 אחרי שנסעו מהארץ לפרנקפורט, כדי למכור במועד את מלאי הנייר של ההוצאה לפני שרכושה יולאם, אך השתהו שם יום אחד יותר מדי. הבריונים של היטלר לכדו אותם, הפרידו ביניהם והם נרצחו בשני מחנות השמדה שונים (עמ׳ 217).

למזלו של הסופר גד נבו יכול היה להסתייע במקורות מהימנים להשלמת הביוגרפיה על מורגנשטרן. החשוב בהם היה אוצר המסמכים שלו, אוצר שהועבר במועד לסניף הארץ־ישראלי של הוצאת “כל קורא”. אך לרשותו עמדו מקורות חשובים נוספים: פרקי הזיכרונות שפירסם מורגנשטרן בעיתוני יידיש שונים, מֶמוּאָרִים שנכתבו על סבא על־ידי סופרים שזכו לתמיכתו או לדחיית כתביהם, ופרקים שנדפסו בספריהם של אנשים שונים שהיו בקשר איתו בגרמניה (מועילים מכולם היו הפרקים של המומר ד״ר הופמן – רופא־נפש שטיפל במורגנשטרן). מהמקורות האלה שאב גד את מסקנותיו על הסיבות שהביאו את מורגנשטרן להעביר את עסקיו לגרמניה.

גרמניה נחשבה בעיני מורגנשטרן לנאורה שבמדינות (עמ' 82), ולכן בחר בה להיות ״הבסיס הקדמי של עסקיו״ (עמ׳ 84). בכך העצים את עסקיו המסחריים אך גם הגשים את המטרה שלמענה ייסד את הוצאת “כל קורא”: כדי ש״תוציא את הספרות העברית מבית המדרש – – – ותפתח בפניה את השער לאירופה" (עמ׳ 198). אמנם קיומה של האנטישמיות בגרמניה לא נעלמה מעיניו, אך זו לא הרתיעה אותו, כי הוא סבר שהיהודים עצמם מעודדים אותה על־ידי הבלטת עצמם והישגיהם בחברה הגרמנית "בכל תחומי החיים – ספרות, שירה, תיאטרון, בנקאות, תעשייה ומסחר״ (עמ׳ 223). תחילה התכוון מורגנשטרן להעביר את עסקיו לעיר ברלין (עמ׳ 192), אך כדי להסתיר מעיני בניו הבוגרים את קשריו בברלין עם זמרת קברט צעירה ממנו בשנים שהכיר בעיר זו, העדיף על פניה את פרנקפורט (עמ׳ 89).

אף שהגשים את החלק המרכזי בחזונו, זה שגאל את הספרות בשפה העברית ממעמדה השפל מול הספרות ביידיש בתחילת המאה העשרים, לא שיער מורגנשטרן שיסיים את חייו באחד ממחנות המוות שהקימו הנאצים בפולין. הללו לכדו אותו בוורשה המופגזת, שאליה נסע משוויץ בסוף אוגוסט 1939 כדי לחלץ משם ארגזים של מסמכים ו“את כל התלויים בו לקיומם, בני משפחה וסגל העובדים בחברה שבבעלותו, ושתיים־שלוש ידידות” (עמ׳ 230). דאגתו זו לעובדיו ולבני משפחתו חרצה את גורלו, כי גם הוא ״נשאר בוורשה יום אחד יותר מדי" (עמ׳ 203).


 

אדם בסתירותיו


כמו ברומאנים הקודמים שלו, הציב שחם גם בפתח הרומאן הנוכחי בפני הסופר, שנבחר לכתוב את הביוגרפיה על מורגנשטרן, את השאלה העקרונית – האם ראוי היה הגיבור שלו שתיכתב ביוגרפיה המספרת על חייו ועל פועלו? על כך עונה גד נבו בחיוב: “אם קודם לכן חשד בעצמו שמטעמי ידידות (עם חברו מנשה שחר) קיבל עליו מלאכה שאינה לרוחו, שמח להיווכח שהסבא, גם אלמלא הצליח בעסקים ומילא תפקיד מעניין בתולדות המו״לות העברית, הוא דמות ראויה לביוגרפיה” (עמ׳ 93). וכך נימק את דעתו זו באוזני מנשה: "דמות כל כך מורכבת ורבת־סתירות כמו סבא שלך לא הייתי יכול לברוא מהדמיון״ (עמ׳ 94).

אף שגם בספריו הקודמים הסביר נתן שחם, מדוע הוא מעדיף כמעט תמיד להעניק את תפקיד הגיבור המרכזי ל“דמות מורכבת ורבת־סתירות”, מצא דרך מיוחדת להסביר זאת שוב בספר הנוכחי. באחד המסמכים הבדויים משיא הסבא את העצה הבאה לסופר מתחיל: "עליך לאהוב או לתעב את הנפש הפועלת. – – – האדם הוא אגד של סתירות שאינן מתיישבות זו עם זו״ (עמ׳ 211).

הסבר זה מתיישב היטב עם אמירה דומה של כותב הביוגרפיה ברומאן “קרן אקסודוס”: "ברומאן חייב להיות קשר בין אופייה, התנהגותה, השקפותיה וצורת הדיבור של הדמות. הביוגרף פטור מזה, לדמות מותר להיות פקעת של סתירות״ (שם, עמ׳ 354). ואכן לא הסתפק שחם בחשיפת הסתירות הפסיכולוגיות בין תכונות האופי של גיבוריו בעלילות הספרים שחיבר על־פי תבנית החקירה והבילוש, אלא שקד להבליט בהן גם את הסתירה החברתית בין דמותו הציבורית הגלויה של הגיבור לבין דמותו הפרטית הנסתרת מעיני הציבור.

אשר לסתירות הפסיכולוגיות – אותן קל יותר להציג לקורא, אם בעזרת בידוי אירועים בסצינות סמוכות שבהן התנהג הגיבור באופן מנוגד ואם על־ידי סיכומן ברשימה. למען הקיצור נסתפק בהדגמת רשימה כזו שכלל גד נבו בביוגרפיה הנוכחית, כדי לנמק בעזרתה את החלטתו לכלול בספר כל מסמך שמורגנשטרן גנז, גם את אלה שדיברו בגנותו: “אספנות כפייתית זו של כל ניירת מכל־סוג־שהוא מקילה על הביוגרף לצייר בפרוטרוט את דמותו ההפכפכה של האיש התקיף, טוב המזג, הערמומי, התמים, הנדיב, הקמצן, העקשן, הוותרן, הנלהב, האדיש, אוהב הכבוד ושונא החנופה, המסור למשפחתו וליריביו” (עמ׳ 204). שבע סתירות פסיכולוגיות פורטו ברשימה זו, והן מוכיחות שבעיני רבים מהסופרים העבריים בתחילת המאה הצטייר מורגנשטרן כאדם בלתי־צפוי, אף שהחלטותיו קבעו את קיומם הכלכלי ואת גורלם הספרותי.

לעומת הקלות היחסית שבה ניתן להבליט סתירות פסיכולוגיות, דורשת הצגתה של הסתירה החברתית פיתוח מדורג שלה לאורך העלילה השלמה. משום כך, בעוד שהעניין בסתירה הפסיכולוגית מתפוגג אצל הקורא אחרי שהוא מאתר אותה, מצליחה הסתירה החברתית לרתק אותו לחידתיות של הגיבור עד לסיום העלילה, בזכות פיזור הרמזים על הכפילות בחייו של הגיבור עד לפרק הסיום של הספר. נתן שחם חוזר ומוכיח זאת גם ברומאן הנוכחי. אמנם הרבה קודם לסיום כבר גילה שגיבורו הסוחר, שהוכשר בבחרותו להיות רב, התאהב בזמרת פרועה ופרובוקטיבית שהכיר בקברט בברלין, אך את זהותה שמר שחם ממש עד לפרקים האחרונים של הרומאן. ורק שם הוא מגלה את הזיקה של מריאן אל אהובתו זו של מורגנשטרן.


 

“פרשת מרטין”


בפתיחת המאמר הזה כבר נרמז ששחם הפריז פה ושם בספר הנוכחי, במקומות שבהן רופף את ההיצמדות שלו לליבת העלילה, בהתזת מיותרת של דיו מהקסת שלו. חבל שבהגיעו לגבורות לא התמיד לפעול גם בספר הזה כפי פעל ברוב השנים הקודמות, שבהן כבש לעצמו מעמד כה מרכזי בסיפורת של שנות המדינה. בעוד שגם ברומאן הנוכחי היה עליו להדק את העלילה סביב גיבור הביוגרפיה ולהתמקד בשני הנושאים שביקש להעלות באמצעותו: תחיית השפה העברית ופריחת הספרות העברית כספרות חילונית בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, הקדיש כמאה עמודים (עמ׳ 157־55), לבירור היחסים בין יהודים וגרמנים כיום, עשרות שנים אחרי שנת הירצחו של גיבור הביוגרפיה, המו״ל מורגנשטרן, באחד ממחנות ההשמדה בפולין.

הפרה כה בולטת של החשוב בכללי עלילה הנכתבת בתבנית החקירה והבילוש, התחילה ברומאן הזה בשילובה של דמות נשית חדשה לעלילה, אליזבת, אחרי שקצת קודם לכן נכנסה לעלילה באופן דומה גם מריאן. אך בעוד שלשילוב מריאן בעלילה ניתנה לפחות הצדקה בפרקי העלילה המאוחרים, פרקים שבהם התבררה סוף־סוף זיקתה לגיבור הביוגרפיה, לא נמצאה הצדקה דומה להכנסתה של אליזבת לזירת הסיפור, שנועדה אך ורק כדי לאפשר את הסטייה מהביוגרפיה של מורגנשטרן אל “פרשת מרטין”. לכן גם התאדתה אליזבת מהסיפור מיד אחרי שהשלימה את תפקידה זה בעלילתו.

אליזבת היא גרמניה ובתו של מו״ל גרמני, והיא הגיעה אל מנשה שחר, הנכד של מורגנשטרן, בשליחות אביה מרטין. המו״ל גרמני הטיל על בתו למצוא מו״ל ישראלי כדי להפיק ביחד סדרת כרכים דו־לשונית על תרומתם של ענקי הרוח היהודיים לתרבות הגרמנית (עמ׳ 136). מנשה התאהב בבת הארית של מרטין, ולפיכך נענה להזמנת אביה, טס לגרמניה וגם התארח באחד מאגפי טירתו.

במלחמת העולם השנייה שירת מרטין בוורמאכט בתפקיד מינהלי, באחד ממחנות ההשמדה בפולין. באמצעות השותפות עם בית ההוצאה הישראלי “כל קורא”, ביקש מרטין לטהר את גרמניה “מהאשמה שהרייך השלישי היה הביטוי הנאמן ביותר של הטבע הגרמני” (עמ׳ 131). ואכן, במשך ימים אחדים התאמץ מרטין לשכנע את הנכד של מורגנשטרן, שאת תעשיית הרצח "ניהלה חבורה קטנה של מטורפים – – – הפיהרר ועושי דברו״ (עמ׳ 135) והם שהמיטו את האסון על העם הגרמני. ולכן טועים אלה המדברים על “גרמניה האחרת”, גרמניה לא חייבת להיות אחרת, הסביר מרטין, די לה שתחזור להיות כבעבר: הנאורה במדינות והמולדת של גדולי המוזיקאים, הפילוסופים, הסופרים ואנשי המדע – רבים מהם יהודים או בניהם של מומרים ממוצא יהודי.

לא רק שלא סביר שמו״ל גרמני, המחפש שותף לפרויקט גדול מבין המו״לים בישראל, יבחר את הכושל מכולם מביניהם, אלא שפרקי “פרשת מרטין” גם קוטעים את עלילת חייו הדינאמית של מורגנשטרן, על־ידי סצינות שיחה סטאטיות מהסוג שיזם מרטין עם אורחו מישראל. ולכן לא היה צריך לצרף את פרקי “פרשת מרטין” להשקפתו המעניינת של מורגנשטרן על יחסי יהודים וגרמנים, אשר שיקפה את תקוותו של יהודי בעל חזון ממזרח אירופה בתחילת המאה לפריצת התרבות הלאומית מסגירותה במשך דורות. ואילו מאמצי הגרמנים כיום, שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, למחות את כתם הנאציזם מעצמם כבר אינה נוגעת במו״ל מורגנשטרן ובחזונו הלאומי.

אלמלא גלש שחם ל“פרשת מרטין” לא היה צריך כה להאריך גם במחלוקת שהתלקחה בין מנשה ובין גדי נבו בנושא היחסים שיהודים אמורים לקיים עם הגרמנים כיום – ועוד להעמיס על מחלוקת זו את הפסקת יחסי החברות שהיו ביניהם מילדות. אין ספק שכאן התיז שחם הרבה דיו מהקסת החכמה שלו שלא לצורך.


 

עוד נמשכת השושלת


פרשה רופפת למדי בעלילת הרומאן קשורה גם בדמותה של מריאן. היא הגיחה לחייו של מנשה שחר בלי מסמכים המעידים על סיבת התקשרותה אליו, ואף־על־פי־כן אסף מנשה אותה לדירתו, תחילה כמזכירתו ואחר־כך גם כאהובתו. אחרי כניסתה של אליזבת לעלילה, הפסיק מנשה את יחסיו עם מריאן, אך חיבר אותה אל חברו, גדי נבו, כדי שתעזור לו כתחקירנית להשלמת הביוגרפיה על מורגנשטרן. עד מהרה הפכה מריאן לאהובתו של גדי. בשלב הזה נדחקה מריאן מבימת הסיפור על־ידי פרקי “פרשת מרטין”, אך הוחזרה אליה, והפעם כדמות מרכזית בעלילה, אחרי שהתברר כי בחשבון הרדום של מורגנשטרן בבנק בשוויץ נותר סכום גדול שניתן להורישו לצאצאיו.

איתור הצאצאים מדור הנכדים והנינים נקטע כאשר נמצאו פתאום במשרדי עליית הנוער המסמכים שאבדו למריאן בעלותה לארץ כיתומה. מסמכים אלה הם “השפן” ששלף שחם מכובעו בפרקים האחרונים של הרומאן כדי לפענח את טיב הקירבה המשפחתית של מריאן למורגנשטרן – מריאן היא פרי אהבת הסתרים שהיתה למורגנשטרן עם איזידורה מגנוס, זמרת קברט פרובוקטיבית ממוצא יהודי, שאותה הכיר בביקורו הראשון בגרמניה ב־1921. ולכן מוכרזת מריאן כיורשת היחידה לכספי הפיקדון שהיו בחשבון הרדום של אביה.

מאחר שמריאן וגדי נבו החליטו עוד קודם לכן להינשא, זכה מורגנשטרן לא רק לכך שגם אחרי מותו סייע כספו לביסוסו הכלכלי של סופר עברי, אלא גם לכך שהסניף הארץ־ישראלי של בית ההוצאה שלו ימשיך להתקיים על־ידי בתו. מריאן וגדי רכשו את בית־ההוצאה מידי מנשה שחר וימשיכו להגשים במדינת ישראל את חזונו של המו״ל העברי אהרון צבי מורגנשטרן מתחילת המאה – לתרום להתפתחותה של הספרות העברית. ולכן, לפחות מנקודת ראות זו סיים שחם בצדק את עלילת הספר בפרק עם הכותרת “צדק פיוטי”.




  1. הוצאת זמורה־ביתן 2013, 272 עמ'.  ↩

  2. “בה” במקור המודפס. צ“ל: בו – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות