רקע
יוסף אורן
״ניצבת״ – א. ב. יהושע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ראשון לציון: יחד; 2018

1


מבחינה נושאית ומבחינה רעיונית הספיקה ליבת הרומאן החדש של א״ב יהושע רק לעלילה בממדי נובלה בת כמאה עמודים, ולכן נאלץ הקורא להתגבר על הרבה מאוד עמודים חסרי תכלית, כדי להגיע אל הליבה הזו. בעמודים המיותרים הטליא יהושע זה לזה פרשיות, שלא הוסיפו דבר להבנת התנהגותה המוזרה של נוגה, הגיבורה הנשית של הספר, כלפי הגברים שניסו לחזר אחריה מאז הגיעה לבשלותה המינית כנערה ועד שהפסיקה לקבל את המחזור החודשי בתחילת שנות הארבעים שלה. מאחר שהפרשיות אינן אחידות ברמתן, כי חלקן אנקדוטיות ובנאליות וחלקן ססגוניות באופן מופרז, וגם משום שאי־אפשר להתעלם מהן לחלוטין, נציג אותן על־פי סדר הטלאתן זו לזו.

בפרשיות אלה מסתבכת נוגה במצבים שונים ועם אנשים שאת רובם לא הכירה קודם, אחרי שחוני, אחיה הצעיר ממנה בשש שנים, שכנע אותה לחזור מהולנד לישראל כדי לשמור על דירת ההורים בירושלים במהלך השבועות שבהן תעבור אמם האלמנה להתגורר לתקופת ניסיון בבית מוגן בת״א, לפני שתחליט אם לעבור לשם לצמיתות או לחזור אל דירתה בירושלים. ואכן אחרי תשע שנים שבהן ידעה נוגה שלווה כמנגנת על נבל בתזמורת הסימפונית של העיר אַרֶנְהֶם בהולנד, גילתה שבינתיים הפכה הדירה הישנה של הוריה לדירה הנחשקת הן על־ידי הפרקליט של הבעלים שלה והן על־ידי שני הילדים של משפחת פומרנץ, המשפחה החרדית המתגוררת מעליה.

המטרד של הפרקליט התבטא במארבים שטמן לנוגה בשם מרשיו כדי לשכנעה להשפיע על אמהּ לעבור לדיור המוגן בסיום תקופת הניסיון ולוותר על הדירה, המוגנת בדמי־מפתח, בשכונה ההולכת ו“משחירה”, בתמורה לפיצוי מתאים. הפיצוי יהיה נדיב וישולם לה על־ידי מרשיו, כך הבטיח, מהשכרת הדירה בסכום עתק למשפחה חרדית מהקיצונים, שעליה הוטל לנעוץ יתד בשכונה זו ולכבוש אותה למען משפחות דומות לה. נוגה אמנם נבהלה פעמים אחדות, כאשר הפרקליט האורב הגיח אליה לפתע מהאפלה, אך פרט לכך עמדה בהצלחה במטרד הזה, שנפסק לחלוטין אחרי שהאם החליטה בסיום “הניסיון” לחזור אל דירתה בירושלים. בינתיים, עד שהחלטת האם נמסרת לקורא בעמ׳ 188, כבר הספיק יהושע להוסיף להיקף הרומאן מספר נאה של עמודים, שגם אם נכתבו עם לחלוחית קומית אין להם כלל קשר לליבה הרצינית של הספר.

כמות מרשימה יותר של עמודים הצליח יהושע להוסיף לספר באמצעות צמד הילדים של משפחת פומרנץ, המתגוררת בקומה השנייה של הבניין. האחד נער פיקח ומתמקח, והשני ילד בן שש ויפה תואר אך “משונה”, הלוקה ב“אי־שקט מוטורי”, שלפי שעה הוא מתארח בירושלים, אך עשוי להפוך בנסיבות המתאימות לצדיק בשושלתה של חסידות כלשהי שמעוזה בבני־ברק (54). הצמד הזה נוהג לפלוש לדירה, שנוגה מופקדת על שמירתה, כדי לצפות בטלוויזיה הנחשבת במשפחתם למכשיר שאין להכניסו לבית יהודי. ולפיכך מתמקחת נוגה עם הפיקח מבין השניים, שלטענתו אינם פולשים, מאחר שהוזמנו על־ידי השכנה לצפות בטלוויזיה בדירתה אחרי שהתאלמנה, אך גם מבצעת פעולות גשמיות כתוספת להסבריה התקיפים: מחלצת מידיו של הנער העתק של המפתח לדירה, מזמינה מכר של הוריה להתקין בריח לדלת הדירה וסגר לחלון האמבטיה, וגם רוכשת שוט אותנטי (קוּרבָּש) בעיר העתיקה מידי בדואי זקן לאיים בו על צמד הפולשים.

גם הפרשייה הזו מתכלה מאליה במהלך הפרקים עד שגם היא ננטשת סופית בעמ׳ 188, אחרי שהנער הפיקח ממשפחת פומרנץ הובא על־ידי אביו, שעיה, לבקש מחילה מנוגה, ואחרי ש“הצדיק” בן השש הועבר להתארח אצל משפחה בצפת, וכבר אין צורך להשקיטו בירושלים בצפייה לטלוויזיה הישראלית המחטיאה. אך לא סופר כיהושע, שצבר לעצמו מוניטין כאב הרוחני של הישראליות החילונית, ינטוש פרשייה כזו לפני שישמיע את סלידתו מהחרדים ש״השחירו את השכונה״ (עמ׳ 8) ואשר הקיצוניים שבהם “לא רק כפופים למצוות הכי חמורות, אלא גם נשבעים לשדים ולרוחות” (171).


 

הסתירות בהתנהגות של נוגה


רק אחרי שנושא הליבה של הספר יוצף בעלילה באיחור ניכר, החל מעמ׳ 262 יתברר לקורא, כי גם בפרשיית הילדים הפולשים היו שתי סצינות שהעידו על מוזרותה של נוגה. סצינה אחת נקשרה לגבר בן גילה שהתקין את הבריח בדירתה נגד פלישת הילדים מהקומה העליונה (78־83), והסצינה השנייה נקשרה ל“צדיק” בן השש מהחסידות בבני־ברק (109־107) – ולתיאור שתיהן היו דרושים ליהושע רק תשעה מכל העמודים הרבים שהקדיש לפרשייה בשלמותה.

הגבר שהתקין את הבריח בדירה היה יוחנן עבאדי, סגנו של אביה וגם יורשו כמנהל מחלקת ההנדסה של העיר. בסיום ההתקנה החליטה נוגה להעניק לעבאדי את החליפה המהודרת שהזמין אביה לעצמו כשנתיים לפני פטירתו ואשר כמעט לא השתמש בה. אף שההצעה הביכה את עבאדי, אילצה אותו נוגה למדוד את המקטורן ואחר כך לפשוט את מכנסיו ולמדוד גם את החלק האחר של החליפה. מאחר שבמכנסיים היה צריך לבצע תיקונים קלים, להאריך ולהצר, כרעה נוגה על ברכיה וחפנה באצבעותיה אריג מיותר סביב ירכיו. מתברר, ש"אצבעות חזקות ומדויקות של נבלנית, יודעות לעורר גם תשוקה״ (82), ולכן נאלץ עבאדי לגונן בידיו על מבושיו, כדי להעלים את מצוקת הזקפה שהתעוררה אצלו מאליה, ללבוש מהר את מכנסיו ולהימלט עם ארגז הכלים מהדירה. עבאדי יצטרף בהמשך לשורה של גברים נוספים שנוגה עוררה אותם לחשוק בה, אך בה־בעת מנעה את עצמה מהם מיד אחר־כך בנחרצות בלתי־מתפשרת.

הרלוונטיות של הסצינה השנייה לנושא ליבת הספר תתברר מתוכנה: בעודה מעורטלת מכל בגדיה ורוחצת באמבטיה, זינקה נוגה מתוכה להציל מנפילה את “הצדיק” בן השש, בעת שניסה להשתחל לדירה מבעד לחלון הצר של האמבטיה. אחרי שבדקה כי שותפו, הנער הפיקח, איננו מגיע בעקבותיו, הפשיטה נוגה את בן השש, הטבילה אותו במי האמבטיה ורחצה את כל אבריו עד שכבר לא היה “ילד בעיניה, כי אם ילדה יפת־תואר” (108).

אף שסצינה זו מתרחשת באמבטיה בעוד נוגה והילד “המשונה” הינם בעירום מלא, אין לפרשה כסצינת פיתוי נוספת, אלא כסצינת הורות תמימה וחפה ממיניות. לעומת זאת, אין ספק שהסצינה עם הילד משלימה את סצינת הפיתוי של הגבר, מאחר ששתיהן מגלמות ביחד פן אחד בנפשה המפוצלת והמסוכסכת של נוגה – את כיסופיה הנשיים להיות ככל הנשים: להתעבר מגבר וללדת ילד.

בה בעת מכוון סיומה של הסצינה עם הילד באמבטיה, כאשר לפתע הצטייר הילד בעיניה כ“ילדה יפת־תואר”, אל המכשול הפסיכולוגי, שמונע מנוגה להגשים את כיסופיה אלה. חילוף המינים זה בזה, אף שהוא מתרחש רק במוחה, גורם להתפכחותה של נוגה מהפעולה האימהית שביצעה בילד, והיא מזדרזת לעטוף אותו במגבת, להושיבו מול הטלוויזיה ולעטות בגד ביתי על עירום גופה.


 

שני מוטיבים סותרים


גם בפרשיות שיטליא יהושע בהמשך העלילה יתבלטו – ותמיד בעמודים ספורים בכל פרשייה – סתירות כאלה כמוטיבים סותרים באישיותה של נוגה: מצד אחד תפתה גברים לחשוק בה ברוח כיסופיה להיות ככל אשה, ומצד שני תימנע את עצמה מהם ותירתע לממש כיסופים אלה ברוח תעתועי דמיונה שהמינים מתחלפים.

עקב הפיזור של מוטיב המינים המתחלפים במרחב הטקסט של הספר, נתמקד בהם תחילה. המוטיב מוזכר פעמים אחדות בהקשר לנגינתה של נוגה בנבל. כאשר החלה נוגה לנגן בנבל בהשפעת אביה – שגם רכש למענה נבל עתיק יומין במזרח העיר, שגם מינו לא היה מובהק, כי היה ״ספק נֵבל ספק עוּד״ (13) – לא נזף בה השכן פומרנץ על שביצעה אימוני נגינה בנבל גם בשבתות, כפי שציפתה, אלא אמר לה באירוניה: “בבית־המקדש היו פורטים על נֵבל גם בימי חג ומועד. – – – ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכוהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות” (8). הביטוי המליצי “עלם חמודות” יחזור ויופיע מספר פעמים נוספות בפרשיות האחרות ותמיד בהקשר לנוגה.

מוטיב המינים המתחלפים יתקשר פעם נוספת לדמות של אביה באמצעות נַגָּן הנֵבל היפני הקשיש, שאיתרו ביפן כדי שיבצע עם נוגה את הסימפוניה הסימבולית של המלחין דֶבִּיסִי “LA MER” (“הים”) בקונצרטים שתוכננו לתזמורת מהולנד ביפן. לחזרה הגיע הקשיש עם שיער אסוף בצמה, אך לקונצרט הרשמי הופיע עם צמה מפוזרת “המשווה לו מראה של זקנה יפנית חביבה” (283). מראה זה הזכיר לנוגה את אביה, שהיה נוהג לשעשע את אמה בלילות בדמות יפני המהלך "בצעדים קטנטנים בין החדרים״ (9).

ריכוז כזה של מקרים שבהם מתחלפים המינים במרחב הטקסט של הספר איננו יכול להיות מקרי, ובמיוחד אם המקרים האלה מתקשרים לדמות האב ולהשפעתו המכריעה על עיצוב נפשה של נוגה כנפש מפוצלת. כה מכריעה היא עדיין השפעתו של האב על נוגה, עד שגם בגיל ארבעים ושתיים, בלי להבין מדוע, היא מנסה להתנתק מכל מה שמנכיח אותו בחייה, על־ידי ניסיונות למסור לגבר כלשהו את חליפתו שנותרה בארון הדירה, וגם על־ידי אמירת “קדיש” על קברו, תפילה המאשרת את סופיות מותו של נפטר. מאחר שאי־אפשר להקדים את המאוחר, נסתפק בשלב הזה במסקנה העולה מן הדיון עד כה: בעוד שגבר מפרה ולידת ילד מזרעו מגלמים את כיסופיה הנשיים של נוגה להיות ככל אשה, מגלם מוטיב חילוף המינים, מוטיב הקשור בהשפעת אביה עליה, את הרתיעה הנפשית של נוגה ממימוש כיסופים אלה.

כלומר: בתשעה עמודים בלבד, מכל העמודים שהתבזבזו על פרשיית השמירה על הדירה מפני הפרקליט האורב ומפני הילדים הפולשים הועלו שני המוטיבים המתקשרים נושאית ורעיונית לליבת הספר: מוטיב הכיסופים להרות מגבר וללדת ילד ומוטיב החילוף של המינים הסותר אותו. אילו ריכז יהושע את עלילת הספר יותר בצמד המוטיבים הזה מאשר באירועים הקומיים שעליהן סיפר בהרחבה בפרשיות המתחלפות, היה הקורא מודרך יותר אל הנושא הרציני של “ניצבת”, אשר נפרש בין הדמות המתעתעת הזו של האב בדמות יפני היכול להפתיע את נוגה פתאום גם ב“מראה של זקנה יפנית חביבה” לבין סיבת סירובה של נוגה ללדת ילד, היכול פתאום להצטייר בדמיונה גם כ״ילדה יפת־תואר".


 

תפקידי נוגה כניצבת


במקביל להתכלות הפרשייה על מאבקה של נוגה בילדים הפולשים, החל יהושע לפתח, וכדרכו בתנופה, פרשייה חדשה כדי שתוסיף עוד עמודים רבים להיקפו של הספר. היה זה האח הפעיל של נוגה, הוני, שהציע לה לנצל את הזמן הפנוי במילוי תפקידים כניצבת בסרטים ובסדרות טלוויזיה בישראל. ניצבת, הסביר לה, "לא אמורה לשחק, אלא להיות… פשוט להיות״ (36). היענותה של נוגה להצעה זו העניקה ליהושע עשרות עמודים קומיים שבהם תיאר את התפקידים השונים שהוטלו על נוגה על־ידי המפיקים.

בתפקיד הראשון שלה הוצבה נוגה כאשה אלמונית בחבר מושבעים, אך עד מהרה שודרגה בזכות המראה המצודד שלה ממעמד ניצבת שותקת למעמד ניצבת מדברת כדי שתאמר באופן משכנע את המילה “אשֵמה”, שהוא פסק הדין המפליל שהוטל על גיבורת הסדרה, אשה שרצחה את בעלה (פרק ט׳).

אחר־כך מצאה נוגה את עצמה משתתפת כניצבת בסרט סטודנטים, “סרט דיוקן על פרופסור מן האוניברסיטה שלהם, פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ישראלי” (116), שבנעוריו אושפז אחרי שהחדיר רעל לצלחתה של נערה שאותה אהב “אהבה מטורפת וחזקה” (122). כאן נתבקשה נוגה לשבת בכורסה בפינת החדר, כדי לגלם את דמות הנערה ההיא בהווה, אחרי שבעלה של אותה נערה – שהיא כיום אֵם לארבעה ילדים, שהריונותיהם השחיתו את יופייה – אסר עליה להשתתף בסרט על עצמה כיפיפייה שהטריפה בנעוריה את שפיותו של “נער מבריק ומיוחד”.

תפקידה הבא של נוגה היה כניצבת בהפקה של האופרה “כרמן” במצדה. הפעם שובצה לשני תפקידים. תחילה, במערכה הראשונה, היתה כפרייה בת המאה התשע־עשרה מסביליה האוחזת בחמור הרתום בעגלה, ששניים מחמשת ילדיה ישבו בה בעוד ששלושת נוספים רצו אחריה בעת שחצתה את הבמה מדרום לצפון. בתפקיד הזה היה עליה לספק, יחד עם מקבילתה באותו תפקיד, שעליה הוטל לנוע עם הרכֵּב דומה של ילדים בכיוון ההפוך, "הוכחה ברורה לצופי האופרה שמחוז סביליה באותה תקופה היה פורה ותוסס במיוחד״ (128). ואחר־כך, במערכה השנייה, שובצה נוגה לתפקיד צוענייה העוסקת בהברחות (180).


 

“כולנו רק ניצבים”


נוגה הספיקה להיות ניצבת עוד פעם אחרונה, לפני שיהושע סיים למצות גם מפרשייה זו את מספר העמודים שהיה זקוק להם לעיבוי ספרו. הפעם התבקשה נוגה להנכיח את עצמה כחולה נכה בכתונת־לילה, היושבת בכסא־גלגלים עם שקית אינפוזיה הצמודה לזרועה, בסדרת טלוויזיה שעלילתה מתרחשת בבית־חולים. בעודה מגולגלת, לכאורה אל מיטתה, הופתעה נוגה מהמראה שהתגלה לעיניה: באחת משתי המיטות, שהיו בחדר שאליו שולחה, התגפף שחקן בתפקיד הרופא עם חולה בעירום “שאינה דוחה את תשוקתו”. מאחר שסירבו לגלות לנוגה איזו הפתעה תצפה לה כאשר תגיח אל החדר, הופתעה לא רק מהמראה שניגלה לעיניה, אלא גם מהמבט הפראי שנעץ הרופא בה, בנכה “שקטעה את תשוקתו”, ואשר “בלי אזהרה, בצעד נמרץ ומאיים”, תלש אותה מכסא הגלגלים, הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה אל המיטה הפנויה. ואחרי שהשכיב אותה במיטה גם פעל על דעת עצמו וכיסה "את גופה ואת פניה במהירות בסדין״ (156).

אך לא סופר מנוסה כיהושע יניח מאחוריו גם פרשייה זו לפני שינסה להצדיק בעזרת הרהור אלגורי את התארכותה, המעכבת את הגעת העלילה לנושא הליבה של הספר. וזהו ההרהור ששתל במוחה של נוגה: המחסן הזה שהוסב לבית־חולים "הוא משל לאנושות, שכולנו רק ניצבים בעלילתה מבלי לדעת אם מוכנה לנו בסוף התרה משכנעת ואמינה״ (149). ואכן, מיד אחרי שייחס לנוגה את הקלישאה הזו, בתפקיד האחרון שלה כניצבת, הזדרז יהושע עצמו ליישם אותה על אחדות מהדמויות האחרות ששילב כניצבים בספר הזה: על העו״ד האורב (170), על אוריה, שהיה תחילה בעלה האוהב של נוגה והפך אחר־כך במשך תשע שנים לגרושהּ המתגעגע, עד שבהזדמנות שנוצרה לו בהווה עטה על עצמו בגדי ניצב, כחייל במדי צבא קרועים ומזוהמים, כדי להיות שוב בקרבתה (174), ועל אביה שנהג להתחזות לעיני אמה בלילות בדמות יפני, ועתיד גם לפקוד אותה בחלום (בעמ׳ 265), שבו יתוודע הקורא סוף־סוף לליבה הנושאית והרעיונית של הספר.

גם מעמודי הפרשייה הזו, שעסקה בתפקידיה של נוגה כניצבת, הפיק יהושע דמות גברית אחת המתקשרת באמת לאותה ליבה חמקמקה, אשר יכלה לפרנס נובלה בלבד, והיא זו של אלעזר – קצין המשטרה שפגשה נוגה בעבודתה כניצבת. ואף שבניגוד ליוחנן עבאדי, הגבר מהפרשייה המוקדמת, אשר נמלט על נפשו מפני נוגה, משום שעוררה במגע אצבעותיה את התשוקה בחלציו בניגוד לרצונו, ביקש אלעזר דווקא להתקרב אל נוגה. ורק אחרי שנואש מן הסתירות במסריה, אשר מצד אחד מפתה את הגברים לחשוק בה, ומצד שני מונעת מהם לממש איתה את התשוקה שעוררה בהם, סיים גם הוא די מוקדם (בעמ׳ 177) הן את חיזורו אחריה והן את הופעתו בעלילת הספר.


 

אוריה המתגעגע


בינתיים, ולמעשה כבר בפרקי הניצבות של נוגה באופרה “כרמן”, שילב יהושע בעלילה את הגבר הבא שיהפוך קורבן להתנהגותה המוזרה של נוגה ביחסיה עם הגברים. בין הבאים לצפות באופרה פגש חוני, אחיה של נוגה, את אוריה, הגיס שהיה חביב עליו עד שהתגרש בפתאומיות מאחותו. חוני גילה לאוריה, כי נוגה גרושתו נוטלת חלק כניצבת באופרה ששניהם עומדים לצפות בה.

אף שהתבשרנו על צירופו של אוריה לסיפור־המעשה כבר בעמ׳ 134, הוא מצורף אליו בפועל בעמ׳ 173, ורק אחרי שאלעזר הורחק מתוכו. ומאותו עמוד ועד עמ׳ 219 ייפגש אוריה עם נוגה פנים אל פנים וביחידות למספר שיחות על עברם המשותף מיום שנפגשו במסיבה ברחביה (198), בעודו חייל, ועד שהתגרשו, אחרי שנודע לו מפיה, שבלי ידיעתו ביצעה בסתר הפלה של ״הילד שבא במקרה״ (204).

שלושים העמודים שהקדיש יהושע לתיאור המאמץ הפתטי של אוריה להתקרב מחדש אל נוגה – כדי לזכות שוב באהבתה, ולהשלים ביחד, מן המקום שהזוגיות שלהם נקטעה, את הולדת הילד שהיה אמור להיוולד להם לפני תשע שנים – הם דוגמא לכתיבה חסרת־אחריות שכל מטרתה היא להגדיל עלילה בנפח של נובלה לממדי רומאן בן מאות עמודים. במהלך שיחתם אין אוריה שומע מפי נוגה שום הסבר לוגי להחלטה למנוע את לידת הילד, אלא אם כן מישהו מוכן לקבל כהסבר סביר את תשובתה הכאה: ״רצית להשתעבד אלי כדי לשעבד גם אותי״ (194).

נוגה התישה את אוריה, המחזר הישן־חדש שלה, בהסבריה הסתומים על מניעיה להפיל את הילד, אף שאז “בא במקרה”, ולכן פעל גם הוא כפי שאפשר היה לצפות מגבר נואש שהאשה שאהב היתלה בו: הוא הדף את נוגה באלימות מדרכו, פתח את הדלת ומיהר להיעלם במדרגות (208). הוא אמנם חזר לפגוש את נוגה פעם נוספת אך רק כדי לספר לה, שגילה לאסנת, אשתו ואם שני ילדיהם, את כל מה שהעלים ממנה עד כה, וגם כדי לשמוע מפי נוגה את העצה הבאה: “שוב אל אשתך ואל תְענה אותה יותר בגלל האשליה שאפשר להחזיר את הזמן לאחור” (219).

ולכן, גם הפרשייה הזו, שהיא השלישית בספר, מסתיימת כמו שתי קודמותיה, בלי לקדם ממש את הקורא אל ליבת הספר – סיבת התהוותה של נפש מעונה כנפשה של נוגה, שהיא נפש מפוצלת ומסוכסכת בסתירות.


 

נוגה המסתורית


למילה “ניצבת”, שנבחרה כשם לספר, יש שני מובנים בשפה העברית: כשֵם מגדירה מילה זו תפקיד (בלעז: תפקיד של סטטיסטית) וכפועל היא מתארת מצב של קיבעון (בלעז: מצב סטטי). מאחר שהקורא הכיר עד כה את נוגה ברוב עמודי הפרשיות הללו בתפקידיה כסטטיסטית בתעשיית הסרטים או כניצבת בעלילתה של האנושות, כלשון הקלישאה שהפריח יהושע פתאום בהרהוריה, ורק במספר מועט של עמודים בכל פרשייה גם כאישה שחייה תקועים במצב סטטי, הגיע המועד להעמיק יותר בדמותה מן ההיבט הפסיכולוגי כדי להבין את הסיבה שבגללה תקועים חייה במצב סטטי – במודל התנהגותי המפתה גברים כדי לקרבם אל עצמה ובהרחקתם מעצמה כדי שלא תתעבר מהם ותהפוך “במקרה” ליולדת של ילד.

כנקודת־מוצא לפיענוח הפסיכולוגיה של נפשה הסבוכה של נוגה, ניתן להציע לקורא התבטאות אחת של אוריה שבאחת השיחות העז לומר לנוגה את הדברים הבאים: “את, נוגה, במהותך אשה נכה. יש בך פגם, ולכן אין טעם להאשים אותך או לכעוס עלייך. גם כשאת מנגנת ומתנהגת לכאורה ככל אדם, החולי מקנן בך עמוק” (181). על אבחנה קלינית זו חזר אוריה פעם נוספת, כאשר נוגה הפתיעה אותו ותקעה לידו את השוט (שאחרי שנקנה אצל הבדואי בשוק, היה צריך למצוא לו גם שימוש כלשהו), כדי שילקה בה את אהבתו הסוררת אליה: ״את משוגעת – – – ולכן לא באהבה צריך להצליף, אלא בשיגעון״ (185). וגם אם הטיח בנוגה את הדברים אחרי שהושפל ובהיותו כועס, זיהה אוריה בהגדרות קליניות בלתי־מקצועיות אלה באופן קולע את מוזרותה: עקב רצון עז שקינן בה בסתר להפוך ל“עלם־חמודות” כדי “לא להביא ילד לָעולם” (204) היא אכן אשה שנפשה נכה.


 

משיכת הגברים ליופי הנערי


מיניות מסולפת זו – ולא ההבטחה הגלומה בשמה שהוא השם העברי של אלת האהבה והפריון המוכרת במיתולוגיה היוונית כאפרודיטה ובמיתולוגיה הרומית כוֶנוּס – היה סוד כוחה המושך של נוגה לגבי הגברים וגם ההסבר לכישלון חיזורם אחריה. ואכן, שורה של גברים הפכו לקורבנות קסמה המושך והדוחה.

שעיה, נער בן גילה ובנם של השכנים מהקומה העליונה, היה הקורבן הראשון של כוחה המפתה והמרחיק. ואחרי שנכשל בחיזורו אחריה, נשלח להשתקם בישיבה רחוקה (187) ושם "שידכו לו כלה מן הכי קיצוניים במאה שערים״, אישה ולדנית שילדה לו עשרה ילדים (46), ואף על פי כן נשאר שבוי באהבתו אל נוגה גם שנים אחר־כך (209).

אוריה בבחרותו היה הקורבן הבא של מיניותה המסולפת של נוגה שהסתתרה תחת המראה הנערי המפתה שלה כנערה. אף שבהווה אוריה נשוי לאסנת (הדומה במקצת לנוגה) ואב לשני ילדיהם, עודנו שבוי בקסמי יופיה הדו־מיני והחריג של נוגה. וכך הוא מסביר את סיבת התאהבותו בה ממבט ראשון באהבה שרק התחזקה בתשע השנים שחלפו מאז התגרשו: "גם אחרי כל השנים שלא ראיתי אותך, אני רואה שנשמרה בך אותה עדינות נערית שבירה ומתוקה, שכופפה את הלב שלי אלייך מהרגע הראשון״ (203).

התמונה שנבחרה לעטיפת הספר ממחישה באופן קולע את המראה הנערי־בתולי הזה שהשתמר בחזותה של נוגה גם בגיל ארבעים ושתיים, כאישה בעלת עיניים יפות וגומת חן וכתפיים שטרם התעבו כמו אצל נשים בהגיען לגיל הזה. הקסם הנערי שנשמר בנוגה גם בעשור הרביעי לחייה הוא שהוליך שולל את הגברים שהופיעו בפרשיות הקודמות בעלילת הספר הזה, הן את יוחנן עבאדי שהתעשת במועד, הן את אלעזר קצין המשטרה בדימוס, גבר מגמגם ששיחק כניצב בשתיקה לצידה, והן את החלילן הקשיש מהתזמורת של אַרֶנְהֶם, שלו (כיוצא מהכלל) התירה נוגה לנשק את כתפה החשופה והוא מיצה היתר זה בהתלהבות ובתשוקה (51).


 

השפעתה של ההדחקה


בהתאמה מוחלטת לאמיתות שהחדירה הפסיכולוגיה המודרנית לשיח על נפש האדם, אין נוגה יודעת את הסיבה שבעטייה היא אדם שחייו תקועים במצב סטטי. יתר על כן: אף שהיא מודעת לסתירה בין התנהגותה המפתה כלפי מחזריה ובין סירובה ללדת ילד, אין היא מסוגלת להסביר לעצמה את חריגותה בשני הנושאים. ובמיוחד את זו הקשורה בהימנעותה להולדת ילד, שבישראל כולם תוהים על כך במיוחד, כי כאן, בניגוד להולנד, נתפסת ההוֹרוּת כקנה־מידה לתקינות חברתית: כל עוד אינך אב או אם, משהו ודאי איננו תקין אצלך.

משום כך מואיל יהושע – לא להאמין: רק בהגיעו לעמ׳ 262 – לאחוז סוף־סוף ״את השור בקרניו״ – כמאמר לוחמי השוורים בספרד ומגדלי הבקר בעולם – ומסיר את הלוט מעל ליבת העלילה הזו, שהתארכה והתארכה עד עמוד מאוחר זה עם פרשיות מיותרות וגם עם חפצים בלתי־נחוצים בעליל, ובכללם: מיטה חשמלית שתקינותה מפוקפקת ושוט שהבדואים מכנים אותו “קוּרְבָּשׁ”. ולא רק אותנו, הקוראים, גאל יהושע בעשיית מעשה חסד מתאחר זה, אלא בעיקר את נוגה שעדיין איננה מבינה את החריגות הזו שהשתכנה בנפשה והשחיתה לריק את מיטב שנות הפוריות המינית שלה על ידי השקעתן בנגינה על נבל, כלי נגינה שכה מעט סימפוניות נכתבו למענו.

כעת ההתרה של הסיבוך בחייה של נוגה היא מהירה כאבחת־סכין: באחד הלילות, וכנראה שבהשפעת האבחנות הקליניות שהטיח בה אוריה, חלמה חלום שהציף לפתע לזיכרונה מראה של עצמה כילדה בת חמש. בחלומה שוטטה בדירה אחרת מזו שהכירה כ“דירת הילדות” שלה, ובהגיעה לחדר האמבטיה ראתה שם אשה צעירה וחיוורת שעיניה עצומות שוכבת באמבטיה ״טבולה בקצף אדמדם״ (263).

למחרת פיענחה נוגה בשיחה עם אמהּ את העובדות שראתה בחלום: הדירה שראתה בחלום היא הדירה ברחוב עובדיה בכרם אברהם שבה נולדה, ואשר ממנה עברו, בהיותה בת חמש שנים, לדירה הנוכחית ברחוב רש״י במקור ברוך, שהיא הדירה שבה גדלה. אף שאמהּ היתה אז בחודשים המתקדמים של הריונה עם חוני, לא נרגע אביה של נוגה עד שעזבו את הדירה ההיא, אחרי שבעלת־הדירה, שהיתה אשה צעירה, נמצאה טובלת עם דימום קשה באמבטיה ונפטרה במהלך לידת החרום של בנה.

במסורת “פשר החלומות” של אבי פסיכולוגיית המעמקים, זיגמונד פרויד, מעיד חלומה של נוגה שגם היא, בהיותה בת חמש, ראתה את מראה האשה המדממת למוות בלידתה בדירה ההיא, ואף שבני חמש זוכרים היטב אירועים מגיל זה, פעל עליה מאז מנגנון ההדחקה, המעלים מהתודעה מראות מחרידים כאלה, שגם מבוגרים, ולא כל שכן ילדים, אינם מסוגלים להכיל אותם בזיכרונם. בעוד שעל נוגה פעלה השפעת המראה הקשה באמצעות ההדחקה, התבטאה השפעת אותו מראה על אביה באופן שונה: מאז “התחילו הדמיונות המוזרים שלו” שלעיתים התחלפו אצלו בכניעה ל״פחד שחור״ (266). ואכן, מחרדה שנותרה בו מאותו מקרה, נהג אביה של נוגה להזהיר אותה, כאשר הגיעה לבשלותה המינית, מפני התעברות שיכולה להסתיים במוות של היולדת (211). ספק אם שיער עד כמה העצים באזהרתו זו את כוח2 ההדחקה שהשתלטה על בתו. ולכן – משתמע בעקיפין הרעיון הבא מהמקרה המצער של נוגה, שהיה אמור להיות מודגש בספר הזה על־ידי יהושע, אילו נאות להסתפק בנובלה פסיכולוגית מגובשת, במקום להתעקש על יריעה מוטלאת מפרשיות קומיות בהיקף של רומאן בן שלוש מאות עמודים: מוטב שההורים יניחו לטבע למלא את תפקידו בהתפתחות של ילדיהם.


 

המסע ליפן


העלילה של הספר הזה היתה צריכה להתרכז בהדחקה הזו, הן בסיבה שהשליטה אותה על נוגה והן בהשפעה הממושכת שהיתה להדחקה על חייה מגיל חמש ועד שהחלום שיחרר אותה ממנה בגיל ארבעים ושתיים. אך לשם כך היה עליו לוותר על כל העמודים שסיפרו בעליזות מופרזת, כשמדובר בעלילה על נפש מעונה כנפשה של נוגה, על ילדי החרדים שפלשו לצפות בטלוויזיה החילונית, על מארביו של עו״ד ירושלמי קשיש ועקשן לדירה נחשקת, על ארבעת תפקידיה של נוגה כניצבת בעלילת האנושות ועל שיחותיה, החוזרות על עצמן, של נוגה עם אמהּ ועם זרים שהכירה זה מקרוב על היותה נבלנית ואשה גרושה בלי ילדים, אף שמבחינה ביולוגית היתה מסוגלת להרות.

למעשה כאן, בפיענוח הנפש המפוצלת של נוגה בין כיסופיה הטבעיים כאשה ללדת ילד לבין מנגנון ההדחקה שעיכב ממנה להגשים כיסופים אלה, היה אמור יהושע לסיים את הספר הרדוד הזה בתוכנו והכושל כל־כך בהתמודדות עם נושאו. אך לא סופר כמו יהושע יסיים בהתרה פשטנית וחפוזה כזו עלילה ששמו חתום עליה, ולכן הוסיף עוד שבעים עמודים (מעמ׳ 228 ואילך) וסיפר בהם על שיבתה של נוגה להולנד ועל היערכותה כנבלנית למסעה של התזמורת שלה לסדרה של קונצרטים ביפן.

ואכן, אחרי שהשתחררה מהעיכובים של ההדחקה, התמסרה נוגה ליצירה שבעזרתה בחרה לחגוג את החירות שזכתה בה. ביפן תנגן את יצירתו הסימבולית של המלחין דֶבִּיסִי ״LA MER״ (“הים”), שבצרפתית היא נשמעת גם כמו מילה שפירושה “האֵם”, שהרי כעת, אחרי שההדחקה בוטלה, אין חלה על נוגה שום הגבלה ללדת ילד ולהפוך לאֵם, פרט לעובדה המצערת שכבר לפני כשנה נפסק אצלה המחזור. אך למען הסר ספק בטוב לבו ובהשגחה שהוא משגיח על הדמויות שהוא בורא מדמיונו, מזדרז כאן יהושע להתערב שוב בעלילה כדי לבטל לנוגה את היפסקות המחזור. והיא אכן זוכה לחידוש הדימום של המחזור ממש ערב ביצוע היצירה הזו עם שותפה לנגינה, מנגן הנבל הקשיש המזכיר לה את אביה במוצאו היפני ובהליכתו האיטית.

הסיום של הספר הוא לפיכך סיום פתוח, אך בה־בעת נוטה באופן ברור להיות אופטימי: אף שנוגה היתה דמות שטוחה ברוב חלקי הרומאן, דמות סטאטית שבעטייה של ההדחקה המעכבת לא הצליחה לפעול באופן חופשי במערכות החיים, ייתכן שבשובה מיפן להולנד תספיק עוד ללדת את הילד שקודם לכן התנגדה במשך שנים להולידו, משום שלא הבינה שבאותן שנים היתה בעל כורחה ניצבת – אישה התקועה במצב סטטי בעלילת האנושות.


 

סיכום, ולצערי – לא מחמיא


עקב אופיו הסוער והנלהב מדי של יהושע כסופר, שגה יהושע בספר הזה שגיאה האופיינית לטירון: במקום להסתפק בנובלה פסיכולוגית קצרה, אפלה ומגובשת, על השפעתו של מנגנון ההדחקה על נפשו ועל חייו של בן־אנוש, אם לטוב ואם למוטב, מתח יהושע את העלילה באופן מלאכותי לממדים של רומאן בן שלוש־מאות עמודים.

הכישלון הזה של הספר “ניצבת” מצדיק לומר אמירה כוללת על מדף ספריו של יהושע, שגם מבקרי ספרות אחרים היו צריכים לומר אותה כבר מזמן: לא אחת התפתה יהושע בספריו המאוחרים להתפיח את העלילה הראשית, באמצעות סטיות ממנה אל עלילות משנה, עד שהיא תפחה לממדי רומאן בן מאות עמודים. כך עשה בכל הרומאנים שכתב אחרי החשוב מבין ספריו "מסע אל תום האלף״ – רומאן היסטורי־אקטואלי פורץ דרך בסיפורת הדור וגם המגובש מכל הספרים האחרים שכתב לפניו ואחריו. ולכן, ספרו “מסע אחרי תום האלף” חוצה בין חמשת הרומאנים המוקדמים שהשלים בין השנים 1997־1977 ושהיו במהותם (פרט ל“השיבה מהודו”) אלגוריות פוליטיות על “המצב הישראלי” (והם: “המאהב”, “גירושים מאוחרים”, “מולכו” ו“מר מאני”), לבין חמשת הרומאנים המאוחרים שהשלים בין השנים 2011־2001 ואשר בהם חזר לעסוק בנושאים הפוליטיים, אך הפעם בהדגש פנים־ישראלי ובכלים סימבוליים (והם: “הכלה המשחררת”, “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”, “אש ידידותית” ו“חסד ספרדי”).




  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה 2014, 296 עמ'  ↩

  2. “הכוח” במקור המודפס. צ“ל: כוח – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות