רקע
יוסף אורן
"גדר חיה" – דורית רביניאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ראשון לציון: יחד; 2018

1

 

חלק א': הנרטיב הפלסטיני ברומאן עברי

קורא שמיקד את קריאתו ברומאן “גדר חיה” רק בספור האהבה הקלישאי המסופר בו, זה שנרקם במשך חצי שנה בניו־יורק בין ליאת בנימיני הישראלית מת"א לבין חילמי נאסר הפלסטיני מרמאללה, שילם ללא־ספק מחיר מופקע עבורו, כי החמיץ את הרובד הנועז יותר בו והוא הרובד האקטואלי־פוליטי, שבו הציפה המחברת, דורית רביניאן, דיון בנרטיב הפלסטיני על הסכסוך הערבי־יהודי, שאליו הוסיפה את תמיכתה בפתרון שהפלסטינים מציעים לו: ייסוד מדינה דו־לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.

פרקי החלק הראשון של הספר (החלק המכונה “סתיו”) הם שהטעו את הקורא להניח שעליו להתרכז רק בעלילת האהבה, כי בהם הצניעה רביניאן את הניגודים הלאומיים שעלולים היו לשבש את הימשכותם האירוטית של ליאת וחילמי זה לזה. לעומת זאת הבליטה את קווי־הדמיון שתרמו להתאהבותם המיידית אחד בשני: שניהם מתוארים כיְפֵי־תואר וכמעט בני אותו גיל. חילמי בן עשרים ושבע וליאת מבוגרת ממנו רק בשנתיים. לשניהם גוון עור זיתי ועיניים חומות של בעלי “ישות מזרח־תיכונית” (עמ' 23). היא נמשכה לכפות ידיו, “ידיים גדולות ויפות” (עמ' 21־22), והוא הוקסם משפתיה היפות והחושניות (עמ' 38).

מרגע ההיכרות בבית־הקפה “אקווריום” כבר היו חילמי וליאת משוחררים זה בחברת זה, ובצאתם משם צחקו לא רק מהאופן המשובש שכל אחד מהם הגה מילים ספורות שידע משפת האם של הזולת, אלא גם מכל מה שראו וחוו בדרכם אל הסטודיו שלו בברוקלין. עד מהרה כבר פנה חילמי אל ליאת בכינוי “באזי”, קיצור “באזילַה חִלְוַה” – “אפונה מתוקה” בערבית (עמ' 45), והיא הוסיפה לשמו את סיומת החיבה הישראלית וכך הפך בפיה מחילמי (“החולם” בערבית) ל“חילמיק”. וכבר באותו לילה חגגו את אהבתם בחדרו. הוא “משתלהב ומתמסר ונפתח כמו מניפה גדולה” והיא “רועדת ונאנקת מרוב עונג” (עמ' 65).

גילויי הקריאה הנוספת

בנקודה זו, שבה כמו הרבה גברים ונשים אחרים שנפגשו באקראי בבתי הקפה ובבארים, בילו יחד את סוף השבוע, “התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזו”, היתה יכולה גם רביניאן לסיים גם את הרומנס הקצר הזה בן היומיים בין ליאת וחילמי “בחיבוק גדול ובנשיקת פרידה חברית ליד הדלת” (עמ' 96). אם לא בחרה באפשרות הזו, בשלב שבו מיצתה למעשה את עלילת האהבה הצרופה, בסוף החלק “סתיו”, סיפקה רביניאן בעצמה את ההוכחה, שלא כדי לספר עוד עלילת אהבה, המתאמצת לשכנע שהאהבה גוברת על כל הניגודים ועל כל המכשולים ו“בסוף האהבה מנצחת” (עמ' 245), כתבה את “גדר חיה” – אלא כדי להתקדם ממנה אל העלילה הרעיונית, האקטואלית־פוליטית.

לפיכך, מוצע לכל קורא אשר ריכז את קריאתו בעמודי החלק הראשון של הרומאן (ב“סתיו” יש פחות ממאה עמודים), רק ברומנס שהתפתח בין ליאת וחילמי, לחזור ולקרוא אותם שנית והפעם כדי להשתכנע שעלילת האהבה נוצלה ברומאן הזה כבמה להעלאת העלילה הרעיונית, שהרי לא ייתכן שפלסטיני וישראלית יגיעו לפרישת המניפה שלו ולאנקות העונג שלה בלי שמכשול הסכסוך הערבי־יהודי, האמור להפריד ביניהם, יעלה בשיחותיהם קודם לכן.

ואכן, תחילה עלה “הסכסוך” בשיחתם כזיכרון ישן של כל אחד משניהם מתקופת נעוריהם. ליאת סיפרה לחילמי ברוח מבודחת כיצד הצטיידה בסיכה במשך שנתיים, בהיותה תלמידה ב־1982, כדי להתגונן מפועלי בנין מהשטחים שעבדו ולנו באתרי בנייה שהיו סמוכים לדרך שלה אל ביה"ס היסודי (עמ' 47), וחילמי גמל לה באותה בדיחות־דעת בתיאור הפגישה הראשונה שלו ושל חבריו עם ילדי מתנחלים בוואדי ליד רמאללה. אף שהיו מצויידים עם כל הדרוש, “עם כיפות ופאות וציציות”, ברחו ילדי המתנחלים בעודם צורחים כמבועתים “ערבים!” (עמ' 48).

בדיחות הדעת נעלמה מסיפוריו הבאים של חילמי. המכריע מביניהם היה הסיפור על מאסרו בכלא הישראלי למשך ארבעה חודשים, בהיותו נער בן חמש־עשרה, בגין ציור הדגל הפלסטיני על קיר בחברון (עמ' 86). למאסר הזה היתה השפעה מכרעת על המשך חייו. אחרי שהשתחרר מהכלא, החליטו הוריו להרחיקו מזירת העימותים בחברון והם העתיקו את מגוריהם לרמאללה הרגועה ממנה. וגם משם דאגו להרחיקו בסיום לימודיו בתיכון, אל מחוץ לאזור הסכסוך.

ב־1996 נשלח חילמי להשלים תואר ראשון באוניברסיטת בגדד, בירת עירק. וב־1999 נפגש עם אמו, אך לא ברמאללה, כי אם במכה שבסעודיה, כי בעוד שאביו נשאר אתיאיסט, הפכה אמו בינתיים למוסלמית אדוקה. סביר להניח שבפגישה זו עם אמו במכה הוסיף גם חילמי את התואר חאג' לתואר האקדמי שקיבל בבגדד, כי לא חזר עם אמו לבית הוריו ברמאללה, אלא עבר לחיות כצייר בניו־יורק, כדי לבצע שם את השליחות שאמו יעדה למשכילים מבין ילדיה הבוגרים, לו ולאחיו ואסים (עמ' 187). רק פתי יאמין שבמרכזי השנאה האלה למדינת ישראל (בגדד ומכה) לא ספג חילמי מטעני טינה כבדים נגד המשך קיומה של מדינת ה“יאהוד” במזרח התיכון. בכל אופן, ציוריו – כך יובהר בהמשך – יעידו שגם מעבר לאוקינוס האטלנטי לא ניתק חילמי את עצמו מהמאבק הפלסטיני.

דיוקנו של תועמלן פלסטיני

בינתיים נמשיך בקריאה החוזרת של פרקי “סתיו” כדי להוכיח שחילמי לא התרחק מהמאבק הפלסטיני כלל וכלל, ורק היקסמותה של ליאת מתלתליו, מגוון הזית הבהיר של עורו, משתיקותיו ומפיזור רוחו, הטעתה אותנו לחשוב שהוא אמן מיוסר, “מרחף” ומסתורי, בעוד שבפועל היה צייר מגויס, ותועמלן מתוחכם, מרוכז וחד כתער, של המאבק הפלסטיני נגד קיומה של מדינת ישראל, שביטא בקול מתון ובכל הזדמנות ובאוזני ליאת את הנרטיב הפלסטיני שלו.

חילמי נחשף לראשונה שאין תוכו כברו כאשר מנה באוזני ליאת את “חולשותיו”: הוא אינו יודע לנהוג ברכב, אינו יודע לירות ברובה ואינו יודע לשחות בים. לא במקרה התעכב על סיבות אי־שליטתו בשחייה: שהרי בחברון אין ים, וצה“ל מערים קשיים ומונע מחברוני להגיע לים של עזה. ואז אחז בידה של ליאת ואמר לה ב”חצי חיוך": "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי – ” (עמ' 34).

מי שבתמימותו הניח שליאת לא קלטה את משמעות האִיוּם באמירה מבודחת זו של חילמי, השגורה בפי הפלסטינים, באה מיד ההתרחשות הבאה ומוכיחה שטעה. כאשר התברר לשניהם שחילמי איבד את המפתחות לדירתו, הציעה ליאת פתרון מעשי: להזמין מנעולן שתוך דקות יפרוץ את הדלת ויתקין מנעול חדש. ואז קלטה את מבטו ושוב היכה בה “אותו הד עמום של אשמה” (שהתעוררה בה למשמע עוול הרחקתו מהים ע“י צה”ל), כי היתה בטוחה “שמטרידות אותו כרגע שאלות דחופות יותר מהמפתח שהם (הערבים) שומרים אצלם עם החלום לשוב אל הבתים והשדות ובארות המים” (עמ' 43).

ואם גם הניצוץ שנדלק במבטו של חילמי, כאשר הציעה לו להתקין מנעול חדש, לא הוליד אצל ליאת יותר מהמחשבה על המפתח שהפלסטינים מזכירים לעצמם באמצעותו את חלום השיבה שלהם אל “רמלה־לוד־יפו־חיפה וגו'”, היתה צריכה להבין אל מי נתלוותה כאשר ניגלה לעיניה המחזה הבא בחדרו. על חוטים שנמתחו מקיר לקיר נתלו עשרות גיליונות נייר ועליהם רישומי עיפרון של דמות אחת – “דמות של ילד, שראשו גדול ומלא תלתלים כראשו של חלמי, גופו צנום וגפיו ארוכות. – – – ובכל הרישומים עיניו עצומות, אולי ישן אולי מת. הוא לבש מין כתונת לילה או גַלַבִּיָה רחבה, וריחף לו באוויר”. הריחוף של הילד ברישומים אלה הזכיר לליאת את הציורים של שאגאל והיא ביטאה זאת בהתפעלותה, אך בעוד הוא צוחק משבחיה “בתרועה רמה”, הסתיר מיד בכף ידו “את החיוך שקפא לו על השפתיים” (עמ' 60־62).

חילמי אינו “ערבי צמחוני”

ואם נוכח ההפכים האלה בתגובותיו של חילמי במעמד הזה לא נמלטה ליאת מיד מחדרו, עניין לנו כאן עם ישראלית, שכמו רבים מהישראלים המזדהים כתומכים ב“מחנה השלום” גם היא מתהלכת עם רגש אשמה למשמע הנרטיב הפלסטיני – שיפורט בהמשך כפי שהוא מוצג ב“חורף”, החלק השני של הרומאן – ולכן התאימה ביותר לתפקיד הכפול שהועידה רביניאן לליאת ב“גדר חיה”: לייצג את הישראלים בוויכוחים עם התועמלנים הפלסטינים ממשפחת נאסר מרמאללה וגם לבצע בה־בעת את תפקיד “המספר” של עלילת הרומאן.

אל חלומו של חילמי בסדרת הרישומים, שהעניק לה את הכותרת “הילד החולם”, נחזור מיד, אך לא לפני שנתעכב על עוד הערה אגבית שלו, המדברת בעד עצמה. בהיותם בדירתה של ליאת, מצא חילמי ועתק צה“לי של התנ”ך ודפדף בו. וליאת, החושבת עדיין בפרקי “סתיו” שחילמי הוא “ערבי צמחוני” (עמ' 81), תארה לו בהרחבה את טקס הסיום של הטירונות שבו נשבעה נאמנות לצה“ל ולמדינה עם העותק הזה בידה האחת ועם תמ”ק עוזי בידה השנייה, ואז העיר לה: “כמו בחמאס, עם הקלצ’ניקוב והקוראן”. ליאת התקוממה על ההקבלה, אך חילמי לא נסוג ממנה: “זה לא בדיוק אותו מעמד פשיסטי, עם רובים וחיילים וספרי־קודש?” (עמ' 82).

אף שליאת טענה שאין דמיון בין צה"ל לחמאס ושאין בדעתה להתנצל על היות ישראל מדינה המחזיקה צבא חזק להגנתה, השלים חילמי את הקרב המילולי ואמר: “זה צבא חזק שכובש אוכלוסיה אזרחית”. ובעודה עונה על טענת הכיבוש שלו מענה שלא לעניין (ו“אם בארבעים ושמונה אתם הייתם מנצחים במלחמה”), התמלאה מיאוס מעצמה על כך שנסחפה להתייצב לעומתו בוויכוח “טפל ומיותר” (עמ' 83).

כאשר קוראים כך את פרקי החלק הראשון, ברור טיבו של התבשיל שהכינה רביניאן לקוראיה הישראלים בספר הזה. בעוד שאת חילמי גילפה כתועמלן פלסטיני שעמדתו הפוליטית בנושא “הסכסוך” מגובשת, הציבה מולו את ליאת כישראלית שמבחינה פוליטית היא כמעט “לוח חלק”, ואם לא די בכך שאינה מצוידת מספיק כדי להתמודד עם טיעוניו (ובהמשך גם לא עם הטיעונים של אחיו ואסים), היא גם מרגישה רגשות אשם כלפי סיפור הפליטוּת של הפלסטינים וגם חשה מיאוּס מעצמה כאשר היא נקלעת לוויכוח על “הסכסוך”, שבעיניה הינו “טפל ומיותר”.

“המפתח” של חילמי

אף שרביניאן שזרה גם בין פרקי “חורף”, החלק השני של הרומאן, קטעים נוספים “מאותו דבר”, מעלילת אהבה שבעצם מוצתה כבר בחלק “סתיו”, ובאותה הקפדה על חלוקה מאוזנת בין גיבוריה, הסיטה בחלק זה את תשומת הלב, והפעם באופן מפורש, לעלילה הרעיונית־פוליטית.

כך, למשל, מיד אחרי נתח קצר “מאותו דבר”, המתאר ערב חורפי מושלג וקר שבו סיפרה ליאת לחילמי, והפעם “בלי הד של רגש אשם” (עמ' 176), על השדות הירוקים של ילדותה בהוד השרון, והוא סיפר לה על שיטוטיו בוואדיות הזיתים של חברון, נדפס פרק רחב מהעלילה האחרת, פרק המוכיח שכמו כל תועמלן פלסטיני שומר גם חילמי ברשותו את “המפתח” שעליו הוא מבסס את השקפתו הלאומית.

למחרת כאשר התעכבו בסוהו ליד גלריה שבה הוצגו למכירה שני ציורי שמן של חילמי, שאלה אותו ליאת בתום־לב על משמעות הכיתוב שהתנוסס מתחת לשני הציורים: “מסמייה אל־זר’ירה 2'” ו־“מסמייה אל־זר’ירה 3”. חילמי לא החמיץ, כמובן, את ההזדמנות לספר לה מיד ובהרחבה את הסיפור של משפחתו. רמאללה היא לפי שעה התחנה האחרונה בנדודי משפחתו, שמוצאה הוא באותה “מסמייה אל־זר’ירה”, כפר ששכן “קצת דרומה מלִיד”, שהיא העיר לוּד כיום. במלחמת 1948 ברחו הוריו מ“אל־זר’ירה” למחנה פליטים ביריחו, במלחמת 1967 עברו מיריחו לחברון, ואחרי מאסרו כשהיה בתיכון נדדו שוב ועברו מחברון לרמאללה (עמ' 181־183).

אחרי ההסבר הזה על תלאות משפחתו כמשפחת פליטים, אחרי שנאלצה לעזוב את ביתה ואת אדמתה ב“אל־זר’ירה”, נזכרה ליאת בציור שמן שראתה בחדרו של חילמי, שבו צייר את ניו־יורק “כעיר רפאים של גשרים ומגדלים נטושים, אגמים מרצדים ומי־נהר שמנוניים, שכל מיני חפצים צפים בהם” (עמ' 118). כעת הבינה שחילמי לא צייר את ניו־יורק הממשית, אלא ביקש לעורר באלה שיסתכלו בציור את השאלות הנוגעות במכאוב הפליטוּת של הפלסטינים: “למי שייכים החפצים בנהר, מיהם הבעלים של הפריטים האבודים שנגרפו בזרם” (עמ' 181). ההבנה הזו חיזקה בליאת את הרגשת המועקה שחילמי נטע בה כבר קודם.

לשאלת ליאת אם היה רוצה לחזור לכפר ליד לוד, אילו זה היה אפשרי, השיב חילמי שאולי בני משפחתו ירצו לחזור לשם, אך אשר לו, הוא חולם לגור “ליד הים” (עמ' 182). אל משמעות תשובתו זו נחזור בהמשך ואפילו בהרחבה, אך בינתיים נצרף לסיפור הנטישה המאולצת של הכפר על־ידי משפחתו של חילמי ב־1948 את ההשלמה שניתנה לו ב“קיץ”, החלק השלישי של הרומאן.

חילמי הגשים את חלום השיבה לכפר של אבות המשפחה, כאשר שכר בית בכפר ג’יפנה, בדרך לביר־זית צפונית לרמאללה, “בית אבן ישן עם עץ תות ענקי בחצר” (עמ' 297) הצופה אל הוואדי ואל מטעי הזיתים והאפרסקים של הכפר – נוף המעיד על השורשיות של הפלסטינים בו (נוף שס. יזהר הגדיר אותו בסיפור “חרבת חזעה” – למען אותה מטרה עצמה – הרבה שנים לפני דורית רביניאן בחמש מילים: “שטיח בינת־איכרים, אֶרֶג דורות”). אף שהיה מדובר בשכירות קצרת מועד, כי התכוון לחזור לניו־יורק ואל החדר ששכר אצל ג’ני בברוקלין, החליט חילמי לשקם את המטע הקטן וגם לזרוע ערוגות של צמחי תבלין וירקות בחצר, כי בכך מימש את החלום שביטא בארבעים רישומי הסדרה “הילד החולם”.

מטרת הרומאן “גדר חיה”

ואשר לנרטיב הפלסטיני, שכה ריתק ושכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ“נַכְּבָּה” שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם.

וכזו היא בערך כל “החבילה” של הנרטיב הכוזב הזה של הפלסטינים: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה“נכבה” הראשונה ב־1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא־מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה“נכבה” השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על־ידי הכיבוש (איחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל־ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הכפול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על־ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.

בשלב הזה מפצל הנרטיב ונפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוּני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלם, ועד הפָתַח שלפי שעה הוא מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחץ ארה"ב ובלי התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהיתה לישראל עד מלחמת 1967).

התועמלנים2 ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, שהתמקמו במכוון האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו־יורק), ואשר יציגו את בפני ליאת עצמם כשוחרי שלום אתאיסטיים, “יפתיעו” אותה בהמשך בהצעתם הבאה: מאחר שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את “הסכסוך”, מוטב לעבור כבר כעת לפתרון “הסכסוך” על־ידי הקמת מדינה דו־לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל. לפיכך, ניתן לקבוע בוודאות, שלא בתום־לב שילבה דורית רביניאן את הסצינה הזו בעלילת “גדר חיה”, אלא כדי להשמיע באמצעותה את תמיכתה בפתרון הדו־לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה שוקדים להפיצו3 בעולם.


 

חלק ב': הפלסטיני חולם והישראלית הוזה

מוטיב הים בעלילה

בכל חודשי היותם יחד, הדגיש חילמי באוזני ליאת את חלומו להגיע לים. אף שלא ציין תחילה חוף ים מסויים, כיוון את שיחותיו עם ליאת שוב ושוב אל החוף שאליו נכסף להגיע – החוף של יפו. רק קורא תמים לא הבין כבר קודם לכן, בפרקי החלק “סתיו”, שחילמי צייר בדבריו וברישומי “הילד החולם” מפה גיאוגרפית שבה שמור מקום נכבד ליפו במימוש הגשמי של “זכות השיבה”.

ליאת לא הבינה זאת תחילה, אך ככל שחילמי חזר להזכיר את הים בשיחותיהם, הבינה גם היא, שהים הוא מוטיב מרכזי בהגותו הפלסטינית (וכמובן גם בעלילת הרומאן). לקורא המופתע מפירוש זה, מוצע לזכור שעלילת הרומאן אמנם מתפרסמת במחצית שנת 2014, אך היא מתרחשת בשנת 2003, אחרי שתי אינתיפאדות רצחניות שבעזרתן ניסו הפלסטינים להאיץ את מימוש “זכות השיבה” אל “רמלה־לוד־יפו־חיפה וגו'” באמצעות טרור של מתאבדים שהופעל במכוון נגד אזרחים בערי מדינת ישראל.

לביסוס הפירוש אני נאלץ לחזור שוב לשיחות צמד הגיבורים שלנו על נושא הים בפרקי החלק הראשון של הרומאן. ביום שהכירו, אמר חילמי לליאת כי עליו לקנות הרבה גוונים של כחול, כי הוא מצייר “הרבה מים ושמים” בציוריו (עמ' 29). בהמשך אותו יום עצמו גילה חילמי לליאת כי אינו יודע לשחות כיוון שברמאללה אין ים, ולים של עזה נמנע ממנו להגיע עקב הקשיים שמערים צה"ל על המעבר לשם. כל חייו היה רק שלוש פעמים בים.

ואז, מאחר שליאת עצרה פתאום מלכת, מתוך אמפתיה עם צערו של חילמי על מיעוט הפעמים שהזדמן לו לראות את הים, אמר לה: “לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי – – – אבל יום אחד, את יודעת, יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד” (עמ' 35). מאחר שהניחה כי חילמי אמר את דבריו אלה “ברוח טובה”, לא קלטה אז ליאת, שבעצם גילה לה אז לראשונה את חזונו כפלסטיני, יום אחד תקום מדינה דו־לאומית, מחוף הים של יפו ועד הירדן, במקום מדינת ישראל הריבונית.

מכל הפעמים הרבות שבהם כיוון חילמי את השיחה שלו עם ליאת לדבר על הים, כדאי להתעכב על הפעם שבה צפתה ליאת יחד עם חילמי בצילומי הווידאו שקיבל ממשפחתו ברמאללה. בצילומים, שנעשו מהקומה התשיעית של הבניין ברמאללה, שבו מתגורר אחיו מרוואן, נקלטו כל בנייניה הגבוהים של ת"א וגם פיסה כחולה מהים שלה.

ליאת לא התאפקה וצפתה למחרת בסרט פעם נוספת, וכך סיכמה את החוויה: “כמה משונה ההיפוך הזה – לראות אותנו מבחוץ – – – לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום־יום את ישראל. – – – את החיים הישראליים שלנו, היקרים, השוקקים, שמתנהלים להם שם בצד האחר, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו ומצטמררת שוב, כמו אתמול. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם” (עמ' 192). כמו משה שצפה מהר נבו אל הארץ הנכספת כך צופה הפלסטיני יום־יום ממרפסת ביתו אל פיסת התכלת שאליה הוא נכסף לשוב באחד הימים.

ליאת מזייפת פטריוטיות

אף שבשלב הזה כבר הכירה ליאת היטב את הנרטיב הפלסטיני של חילמי – מנישול הוריו מביתם ומנחלתם בכפר אל־זר’ירה ב“נכבה” הראשונה, ועד חלום השיבה המתחדש בו מדי יום בצפות משפחתו מ“הר נבו” שברמאללה אל פיסת הים של יפו – המשיך חילמי לשמיע לה את “ההזיות הדו־לאומיות” שלו. חילמי היה יכול לחסוך את מאמצי השכנוע שהשקיע בליאת אילו ידע שזה מכבר השתייכה ל“מחנה השלום” בישראל ושיחד עם איריס אחותה גם התווכחה עם הוריה, ליד שולחן המשפחה בשבתות (“מאשימות את הכיבוש בכל הצרות, מגדפות את ממשלת הימין ואת המתנחלים”), בשם הפתרון הדו־לאומי הזה.

ואכן, אלמלא נכנעה לגחמה הפטריוטיות, שהציבה אותה מולו כמתנגדת לפתרון המדינה הדו־לאומית כל־אימת שהחל להטיף לה את השקפתו, היתה ליאת מונעת ויכוח מהסוג שהתלהט ביניהם אחרי שצפו ביחד בסרט הווידאו ששלח מרוואן מרמאללה. למשמע שאלתו אחרי הצפייה: “הארץ הזאת קטנה – – – איפה ייכנסו כאן שתי מדינות?”, השתלט עליה שוב “הפאתוס הפטריוטי” שאותו כה שנאה, כי אילץ אותה “לחתוך ימינה” ולהשמיע, “מול הקיצויות הרדיקלית” שבה נימק חילמי באוזניה את תמיכתו בפתרון הדו־לאומי, את השקפתם השמרנית של הוריה, שתמכו בפתרון שתי המדינות.

וכך מסכמת ליאת את הרגשתה באותו מעמד: “איך שנאתי את נאיביות הסיקסטיז שלו, הפרחונית, העל־לאומית, את הביטחון שלו שכל ערכי ההומניזם מונחים בכיסו. הוא היה המואר, מתקן העולם, בעל חזון אחרית הימים – ולעומתו נשארתי אני עם הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא סקסי, ציונית בורגנית שמרנית. – – – גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים, בזוטות כמו גבולות מדיניים וריבונות” (עמ' 193).

קריסת ליאת מול ואסים

מאחר שאסור היה לרביניאן להקצין את חילמי יותר מדי כתועמלן פלסטיני, מחשש שעל־ידי כך תפגע באופן חמור מדי בתפקיד המאהב שהועידה לו בעלילת האהבה, הוסיפה מיד לאחר סצינת הוויכוח בין ליאת וחילמי את סצינת העימות שלה עם ואסים, אחיו של חלמי – סצינה שהתרחשה במסעדה המרוקאית בניו־יורק.

ואכן, את מלאכת השכנוע שהפעיל חילמי על ליאת בדרכי נועם במשך ימים, השלים ואסים, שהוא תועמלן פלסטיני מנוסה ומושחז יותר מחילמי, בנימוקים מפורטים יותר ובסגנון הרבה יותר אלים בשעות ספורות של ערב אחד: “אתם חיים בהכחשה – – – אתם מסרבים להשלים עם העובדה שבעתיד הלא רחוק תהיו מיעוט בארץ הזאת – – – מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול – – – ריבונות דמוקרטית משותפת היא בפירוש העתיד הבלתי־נמנע של כל השטח כולו מהים ועד הנהר. – – – הכיבוש הוא כבר בלתי־הפיך. – – – אופי הפיזור של האוכלוסיה הערבית, הריבוי הטבעי שלנו – – – זאת גם מציאות בלתי־הפיכה, – – – והמציאות מוכיחה משנה לשנה שהרעיון הטכני המיושן הזה של שתי מדינות ותוכנית החלוקה מארבעים ושמונה – הפתרון הזה, שפעם עוד היה אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא צודק, כבר לא תקף בימינו” (עמ 202־210).

גם בוויכוח עם ואסים נדחקה ליאת, ושוב בניגוד להשקפתה, לגונן על פתרון הסכסוך בעזרת רעיון שתי המדינות. בעצמה תמהה, כיצד השתלט עליה הפאתוס פעם נוספת להתווכח עם ואסים, הפלסטיני העקשן, כאילו על כתפיה “מוטל לא פחות מעתידה של מדינת ישראל, גורל העם היהודי לדורותיו”. יותר מכפי שהרגיז אותה ואסים בעקשנותו, כעסה ליאת על חילמי שהתכנס בשתיקתו, הפקיר אותה לטבח המילולי שביצע בה אחיו ולא טרח כלל להפסיקו. לכן הדפה את הכסא שלה בעיצומו של הוויכח, קמה וכשהיא ממררת בבכי רצה לשירותים. היא לא חזרה משם לשולחן, אלא הסתלקה מהמסעדה. ואחר־כך לא נפגשה עם חילמי במשך שבוע.

בשלב הזה כבר אפשר לקבוע שדורית רביניאן העניקה ברומאן הזה לדמות של ליאת את הביוגרפיה של עצמה, הן את זו המשפחתית (בת להורים שעלו לישראל מאירן) והן את זו האישית (ילדות ונעורים באחד מישובי השרון, שירות בצבא, לימודים באוניברסיטה, עיסוק בכתיבה ותקופת שהות בארה"ב). אך חשוב יותר, שבשיטת “הפוך על הפוך” – שהרי רק מתוך פטריוטיות שחוזרת ומשתלטת עליה מתווכחת ליאת עם ואסים וחילמי ומשמיעה להם את ההשקפה הציונית־שמרנית של הוריה – העניקה רביניאן לליאת בעיקר את הביוגרפיה הפוליטית שלה: את פעילותה הממושכת והמסורה בחוג קיצוני יותר של השמאל בישראל, זה שאיננו מסתפק בנסיגת ישראל לגבולות 1967, אלא מקיים קשר עם פלסטינים בארץ ובעולם לקידום הפתרון של מדינה דו־לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת הלאום של העם היהודי.

אין ספק, שבעשותה כך ביקשה רביניאן באמצעות הרומאן הזה לא רק לחזור לשורת הכותבים הפעילים בסיפורת הישראלית, אלא בה־בעת גם להתייצב לצד “הגדולים” מבין סופרי השאננות לגורל ציון, שהתפרסמו בעולם כחשובי הכותבים במדינת ישראל בזכות תמיכתם – כל אחד לפי מידת קיצוניותו – בנסיגה לגבולות 1967, בהצהרה שהמדינה היא מדינת כל־אזרחיה, ובהסכמה לייסוד מדינה דו־לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.

הערות סיכום

בעלילת הרומאן הזה ביצעה דורית רביניאן פליק־פלאק, ששום מבקר ספרות הגון אינו רשאי להתעלם ממנו. מדובר ב“שְׁטִיק” ספרותי־אקרובטי ישן ונפוץ: לפתוח את הסיפור כעלילה אהבה המתובלת עם סיבוך אקטואלי שיוסיף לה מתח ויגביה את ערכה – כדי לפתות את הקורא לבלוע בהמשך כרזה פוליטית ערמומית של הכותב. ולכן במקום להתיר לעלילת האהבה לזרום באפיק הטבעי שלה – כְּדִילֶמָה ששני אנשים בוגרים אשר התאהבו זה בזה היו צריכים להחליט בהמשך על פתרונה – קבעה רביניאן מראש לאהבתם של ליאת וחילמי תאריך תפוגה קרוב, אחרי חודשים אחדים, ופנתה לפתח את ההמשך כעלילה פוליטית, כדי להשמיע בה את תמיכתה בייסוד מדינה דו־לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.

משום כך גם התקשתה מאוד להחליט, כיצד לסיים את הקשר שרקמה בחלק הראשון של הרומאן בין ליאת וחילמי. המוות ההֶרוֹאִי שהעניקה דורית רביניאן לחילמי בסיום (בחוף הים של יפו, כמובן, ולא בחוף ישראלי אחר כלשהו…), הזכיר לי מסה שקראתי לפני שנים באחד מכרכי כתב־העת האיכותי “גליונות” (היו פעם כתבי־עת כאלה במקומותינו). באותה מסה התריע מתי מגד (חבל שמסאי מרמתו נשכח כה מהר) על הקלות שבה ממיתים מְסַפְּרִים את גיבוריהם. בהיותם במצוקה – כאשר אין להם הצדקה אמיתית מתוך העלילה עצמה לעשות כך – הם ממציאים אירוע כלשהו, שאיננו נובע לא מאופיו של הגיבור ולא מקורות חייו, וממיתים אותו במהלכו – כמו שאומרים בשפת הרחוב – באופן “חד־וחלק”.

עם זאת, מגיע לשבח את דורית רביניאן על השיפור הניכר בכתיבתה שגילתה ברומאן הזה בהשוואה לשני הרומאנים הקודמים שלה. מתברר שאחרי חמש־עשרה שנים ורומאן גנוז אחד (שההוצאה הכריזה על הופעתו כמעט לפני עשור) הפיקה היטב למדי ברומאן הנוכחי את היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, יתרונות שלא היתה מיומנת מספיק להפיק אותם כאשר כתבה את ספריה המוקדמים, את “סמטת השקדיות בעומריג’אן” (1995) ואת “החתונות שלנו” (1999).

ועוד הערה הנמתייחסת לעלילת האהבה, שרביניאן לא השלימה אותה כראוי ב“גדר חיה”: מאחר שעלילה זו נכתבה בסצינות ריאליסטיות מפורטות ודְשֵׁנוֹת המתרחשות בניו־יורק, עם מספיק עליות ומורדות ביחסי האוהבים ועם מספיק דיאלוגים שנונים לשחקנים – הכל כמקובל בתסריט ריאליסטי סביר – ודאי יימצא לה בקרוב גואל בדמות מפיק קולנוע בעל יוזמה מארה"ב, שישנה את הקיים, ישלים את החסר ויהפוך אותה לסרט חביב בז’אנר הסרט הרומנטי.

דברים כהווייתם

ולבסוף, אני עומד על זכותי להגיב על השקפתה הפוליטית של דורית רביניאן, בשם אותה זכות שבחסותה ביטאה ברומאן הנוכחי, את השקפתה הן כסופרת והן כפעילת שמאל ישראלית.

לדעתי צריך לכנות את “הסכסוך” כסכסוך ערבי־יהודי, כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ־ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ"ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ־ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה הן על־ידי הסתת ערביי ארץ־ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית (תחת המותג קצר־הימים: “העם הפלסטיני”), והן על־ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה העשרים ואחת.

ולכן: לא רק שצריך להקפיד לכנות את “הסכסוך” כסכסוך ערבי־יהודי, ולא כסכסוך יהודי־ערבי, אלא גם מוצדק לצפות מרומאן עברי שידייק במסירת העובדות על סיבותיו ועל נזקיו של “הסכסוך”, לפני שמחברו מְאַמֵּץ את הנרטיב הפלסטיני ולפני שהוא תומך בהתלהבות (כמו זו של דורית רביניאן ברומאן “גדר חיה”) בייסוד מדינה דו־לאומית עם הפלסטינים (שבמהרה תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית) במקום מדינת ישראל הקיימת, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.



  1. הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 עמ'.  ↩

  2. “התועמלים” במקור המודפס. צ“ל: התועמלנים – הערת פב”י  ↩

  3. “להפיצה” במקור המודפס. צ“ל: להפיצו – הערת פב”י .  ↩

המלצות קוראים
תגיות